צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"

החל רָש / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.15

אתמול מלאו 16 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ופרשת השבוע היא פרשת "דברים". לכן, אשמיע היום שיר של מאיר אריאל, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

כתונת פסים / מיטב אמני ישראל

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22

מה משותף ל… (התאזרו בסבלנות, הרשימה ארוכה) ארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?

כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעליה הגדולה של אותן שנים. והיום, אני שב ומכנס אותם, כדי לחגוג יחד את יום הולדתו השמונים של מאיר אריאל, מחבר השיר.

במלאת למאיר אריאל שמונים, אי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה, במותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.

"הנר שלך מאיר עדין בוער", כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות. לפני שבועות אחדים נערכה במסעדת "סוזנה" באניעם הופעה של דורי בן זאב, בערב של שירי מאיר אריאל וסיפורים על אודותיו. בקהל הייתה קבוצה של חניכים מהמכינה הקדם צבאית במיצר. החבר'ה האלה נולדו חמש שנים אחרי מותו של מאיר אריאל, אך הם ידעו על פה את מילות כל השירים, ולא רק המיינסטרים שלו, אלא גם השירים הנידחים והפחות מוכרים. מה מאיר עדיין יותר מנרו של מאיר?

מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה להשמיע דווקא אותו ביום ההולדת השמונים של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של הפלישה מאוקראינה יהיה עליה גדולה של רבים מיהדות אוקראינה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.

הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עמנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.

בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן". מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו, שאותו השמענו כבר בפינה, "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

אחרי הפסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי". "אתה לא נראה כל כך ישראלי". וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר… צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי… למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם". זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עמו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.

בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן". הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור".

ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערביה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.

לפני שנשמיע את השיר, אזכיר עוד שיר של מאיר, שגם אותו השמענו כבר בפינה, "שיר התעסוקה". אנו נמצאים היום בשבוע שבין פרשת "ויקהל" לפרשת "פקודי". שתי הפרשות הללו, שבהשראתן מאיר אריאל כתב את השיר, הרצוף כולו בציטוטים מתוכן, מתארות את בניית המשכן. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים צינים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים". ומי הם אותם פועלים שאת ריחם רוצה מאיר אריאל להסניף; מי הם בוני הארץ? הוריהם של אסתר חיות ושל דודי אמסלם.

לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנולד לפני שמונים שנה בדיוק.

אחד הזמרים שהשתתפו בשיר, הוא הטנור יבגני שפובלוב, אז עולה חדש וצעיר בן 27. שלשום הלך שפובלוב לעולמו בגיל 54. נקדיש את השיר לזכרו.

לפני כמה וכמה שנות אלף

נפרדנו אני ואחי

הוא לכיוון של הקרירים האלה

אני לדרום מזרחי

יובלות על יובלות לא התראינו

ופתאום נפגשנו כאן

לא הכרנו כל כך השתנינו

טוב שהשארנו סימן

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי

בבכי צחק לי אחי

אתה לא נראה כל כך ישראלי

בטח שלא תנכי

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי

למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנכי?

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

פולנים התנפלו על מרוקו

רוסים נכנסו בתימן

מצרים חטפה מטורקיה

שבדרך תקעה את יוון

איך שביניהם הסתבכנו

כבר סופר אף כי לא יאומן

אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו

אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי

אני לא אשתגע לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

צרור הערות 16.1.22

* מלחמת חורמה בשחיתות – בשחיתות השלטונית צריך להילחם, לא להגיע אתה לעסקאות.

* מו"מ פסול – המו"מ בין היועמ"ש לנתניהו על עסקת טיעון, הוא מעשה חמור ביותר. אין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור בכלל, ועם ראשי ממשלה בפרט.

האינטרס הציבורי הוא שההאשמות נגד נבחר ציבור ייבחנו עד תום בבית המשפט, ללא כל הנחות, עד שהאמת תצא לאור. אם התביעה עומדת מאחורי האישומים, עליה לעמוד עליהם עד הסוף. אם היא אינה עומדת מאחוריהם, שתבטל את הסעיפים שאינה עומדת מאחוריהם.

במקרה של נתניהו, עסקת טיעון חמורה שבעתיים בשל תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית" כביכול, שהמונים מאמינים בהן. עסקת טיעון שתביא רק לסיום הקריירה הפוליטית שלו, תתפרש כהוכחה לקונספירציה. הנה, כל מה ש"הם" רצו הוא להזיז אותו ממקומו.

עסקת טיעון עם נתניהו עלולה להיות פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ורוח גבית לשחיתות.

* יש כלום – העובדה שנתניהו מבקש עסקת טיעון מפריכה את כל הקו של "אין כלום לא היה כלום לא יהיה כלום".

* משתין עליהם בקשת – נתניהו לא העלה על דעתו לחלק לחסידיו חלק משלל טובות ההנאה שלו, אבל ברגע שנתפס בקלקלתו הוא הושיב אותם לצדו על ספסל הנאשמים, ובנדיבות רבה שיתף אותם באישומים נגדו, אותם הציג כ"רדיפה נגד הימין", "נגדכם", והסית אותם נגד מדינת החוק. ועכשיו, הוא משתין עליהם בקשת כאשר הוא יוזם עסקת טיעון שתחלץ אותו מן הכלא. האם הם מתפכחים? לעת עתה אני רואה שהם ממשיכים לדקלם הצדקות גם למעשהו זה. אולי נדרש לזה זמן, אבל אני מאמין שאצל רבים מהם ההתפכחות בוא תבוא.

* המציל – אהרון ברק הוא אחד ממוקדי ההסתה של הביביסטים. ודווקא הוא נחלץ להציל את נתניהו.

* עניין לציבור – כשמדובר בנבחרי ציבור: אין מקום לזכות השתיקה. אין מקום לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. אין מקום לעסקאות טיעון.

* להתייעץ עם גנץ – לפני שמנדלבליט חותם על הסכם כלשהו עם נתניהו, כדאי שיתייעץ עם גנץ, וישאל אותו איזה ערך יש לחתימת ידו של נתניהו ולנייר שעליו הוא חתום.

למה? מה נתניהו כבר יכול עם הסכם כזה? מה תתן לו הפרת ההסכם?

לא יודע. אין לי ראש קרימינלי לחשוב בתור נתניהו. אני רק יודע שטוב לא יכול לצאת מהסכמים אתו.

* עדויות מזעזעות – הזדעזעתי מהכתבה בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 על התנהלותו הפוגענית של הנשיא הקודם ריבלין כלפי עובדי בית הנשיא. איזה ניגוד בין הדמות שבה הצטייר, לבין אותן עדויות קשות. אילו היה מדובר בעובד אחד, הייתי מטיל ספק בדברים. כאשר מדובר בעדויות של עשרה עובדים, זו כנראה אמת.

ריבלין היה נשיא מצוין, לפחות ברובד הגלוי. אבל מנהיגות נבחנת בדוגמה אישית. בית הנשיא ובית ראש הממשלה צריכים להיות מופת להעסקה הוגנת. כאשר במקומות הללו מתנהלת העסקה פוגענית – הדבר חמור ביותר.  כך בהתנהגותה של שרה נתניהו בבית ראש הממשלה וכך בהתנהגותו של ריבלין בבית הנשיא. על מה שקורה בבלפור ידענו. על מה שקורה בבית הנשיא לא שמענו דבר וחצי דבר עד היום.

לזכותו של ריבלין אציין את תגובתו יוצאת הדופן, שבה לא האשים את כל העולם, אלא לקח אחריות על מעשיו והתנצל.

* על מה המאבק – המאבק של הבדואים בנגב אינו נגד נטיעה מסוימת בשטח מסוים. הנטיעה הזאת היא עילה והיא סמל, למאבק הרבה יותר גדול. המאבק הוא על שמירת האוטונומיה הבדואית בנגב, שנוצרה בעשור האחרון, שבו שטחים נרחבים בנגב הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע.

לפיכך, כניעה לאלימות ולאיומי רע"ם, היא הרבה מעבר לוויתור על נטיעה מסוימת בשטח מסוים. היא כניעה באתגר הראשון של הממשלה, במאבק על החזרת הריבונות.

מטרת הנטיעות היא החזרת הריבונות ועצירת ההתפשטות הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית והשתלטותה על אדמות הלאום. זה נושא שעליו אסור להתפשר בשום מחיר, אפילו במחיר בחירות חדשות. זה בנפשנו.

הממשלה הגדירה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד הלאומי העליון שלה. פירוש הדבר החזרת הריבונות שאבדה. במבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים, יישובים יהודיים היו תחת מצור וכנופיות הטרור עשו בשטח כבשלהם. כניעה לאלימות היום, תשדר לגורמי הפשיעה והטרור שמה שהיה הוא שיהיה, אין זו ממשלת שינוי והיא לא תחולל שינוי.

הציבור הערבי בישראל, הסובל יותר מכל ציבור אחר מן האלימות במגזר, חייב להבין שאי אפשר להפריד בין אלימות לאלימות, בין פשיעה לפשיעה. הוא צריך להבין שעמידה נחרצת של המדינה מול האלימות הבדואית בנגב, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בפשיעה שגבתה בשנה שחלפה 127 הרוגים במגזר.

אני מקווה מאוד שההתקפלות בסוף השבוע היא מעידה חד-פעמית ושראש הממשלה והממשלה יעמדו איתן באתגר שאליו נקלעו.

* כניעה לאלימות – עצירת מיזם הנטיעות בנגב, ולו לצורך מו"מ, היא כניעה הן לאלימות הפורעים הבדואים והן לסחטנות של רע"ם. זו חזרה על דפוסי הרפיסות של ממשלות נתניהו, מצד ממשלה שקמה כדי לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות ואת שלטון החוק למדינת ישראל.

בשבועיים האחרונים התבצע השלב הראשון של הנטיעות עד תומו, למרות האלימות והאיומים. על כך ראויה הממשלה לשבח. למרבה הצער, בתום השלב הזה, התקבלה "פשרה" של עצירת העבודות לשם מו"מ עם רע"ם והבדואים. ישראל היא מדינה ריבונית ואינה צריכה לנהל מו"מ עם פולשים בלתי חוקיים לאדמות הלאום על זכותה לממש את ריבונותה.

אני מקווה מאוד שההפסקה היא זמנית ושהעבודות תתחדשנה בהקדם, אך עצם העצירה ועצם המו"מ מעבירים מסר של כניעה. המסר הזה מנוגד לחלוטין ליעד הלאומי העליון של הממשלה, שהתחייבה לנהל מלחמת חורמה באלימות במגזר הערבי. הפסקת העבודות היא פרס לאלימות.

"בנגב תיבחן דמותה של מדינת ישראל" אמר בן גוריון. בנגב תיבחן דמותה של הממשלה. הדמות כפי שמצטיירת מהכניעה לאלימות רעה מאוד; זו דמות של ממשלת המשך במקום ממשלת שינוי. אני מקווה ומאמין שזו ירידה (של הממשלה) לצורך עליה.

* מדוע אני מתנגד למו"מ על הנטיעות בנגב? – מה רע בהידברות? אני מתנגד למו"מ, כיוון שמדובר במו"מ תחת אלימות וסחטנות פוליטית. למה צריך לנהל מו"מ עם פולשים לאדמות מדינה על מימוש הריבונות? איזו פשרה יכולה להיות? קראתי דיבור על פשרה שבה תבוצענה הנטיעות, אך לא על האדמות השנויות במחלוקת. אבל האדמות הללו אינן באמת שנויות במחלוקת. הרי כל תביעות הבעלות של הבדואים, בלי יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט. אפילו תביעה אחת לא הוכחה. כל התביעות הללו הן פוליטיות לאומניות. כל מיני פוסט "חוקרים" כמו אורן יפתחאל בודים סיפורים על זכויות היסטוריות של הבדואים על אדמות ומסיתים אותם. המקומות ה"שנויים במחלוקת" הם בדיוק המקומות החשובים ביותר לנטיעות, כיוון שהנטיעות נועדו לבלום את ההשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום. הפשרה היחידה שאפשר לחיות אתה, היא לתת לרע"ם ולמגזר הערבי צ'ופר אחר, שאינו פוגע באינטרס הלאומי, תמורת ירידה מעץ ההתנגדות לנטיעות. אם זה מה שיקרה – אשמח להודות בטעותי.

* מאבק על הציונות – הוכחה לכך שהמחלוקת על הנטיעות בנגב היא מחלוקת על הציונות, היא מתקפת הפשקווילים בשוקניה נגד הנטיעות. אלפר ולוי הקדישו את הפשקווילים שלהם לנושא, והמסר שלהם הוא שהנטיעות הן התגלמות הציונות ולכן הן התגלמות הרע. שניהם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב ורע – ותמיד בוחרים ברע. גדעון לוי סיפר איך כילד הלך עם חבריו לגן לטעת עץ בטו בשבט ולא ידע שהוא שותף למבצע ייעור שנועד לכסות על פשעי 1948 – הטיהור האתני שנעשה כאן. וכעת נמשכת הדורסנות הציונית. אגב, במשפט אחד הוא הפתיע אותי לטובה. "הנגב הוא בדואי הרבה לפני שהוא יהודי". כלומר אם הוא "הרבה לפני שהוא יהודי", משמע שהוא קצת, טיפטיפונת גם יהודי. כנראה פליטת מקלדת. הוא לבטח לא התכוון לכך. אגב, בשנאתו לכל מה שציוני, הוא לא יכול שלא להשתלח גם בקיבוצים, שעליהם כתב בנחרת בוז "הקיבוצים אשכנזיים". לא זו בלבד שאין שום משמעות לשיירי הגלות של אשכנזים/מזרחים, אלא שסטטיסטית אין שחר לקביעה הזאת.

* כוח היצירה ינצח – מיד לאחר סיום סבב הנטיעות, החל סבב העקירות. וזה סמל ל-150 שנות התיישבות בארץ ישראל. אנחנו נוטעים והם עוקרים. ואנחנו מנצחים. גם אם יש ירידות בעליה וגם אם יש להם לעתים ניצחונות טקטיים, הווקטור חד-משמעי. כוח היצירה שלנו חזק מכוח ההרס שלהם. (כן, אני יודע שיש גם בני עמי שבחרו להיות נערי זוועות, המתמחים אף הם בעקירה. זה לא הדבר היחיד שבהם הם דומים לאויבינו. הם גם מתייחסים לצה"ל וחייליו כאל אויב ונלחמים בהם).

חידוש והמשך ההתפרעויות גם אחרי הנכונות למו"מ, ממחישים את העובדה שהפורעים רואים בכך סימן לחולשה, שמעודדת את האלימות. יש לחדש לאלתר את הנטיעות כדי לבלום את ההשתלטות העוינת על אדמות הלאום בנגב. ויש להפעיל כוח כדי לדכא את ההתקוממות, בלי למצמץ, בלי להסס, באפס סובלנות.

* להיות חכמים וצודקים – השר לביטחון פנים עמר בר לב הוא האיש המוביל, בתוקף תפקידו, את המאבק באלימות בחברה הערבית. ויש לציין שהוא מוביל שינויים משמעותיים, כמו תגבור משמעותי של סד"כ המשטרה המופנה למלחמה בפשיעה הזאת ובאופן ספציפי, הקמת יחידות הלוחמות בטרור החקלאי. הוא גם מפעיל יחידות מיוחדות של המשטרה ומסתערבים, ועל כל אלה הוא ראוי לשבח.

אולם בראיון רדיו על המהומות בנגב, הוא התגלה כמי שאינו מבין את מהות ומשמעות תפקידו. מה שיש לו לומר מול ההתקוממות האלימה, הוא שהייתה זו טעות לנטוע דווקא באזורים הרגישים ביותר, דווקא עכשיו כאשר אנו מעלים מהלך במאבק בפשיעה. הוא לא מבין שאובדן הריבונות הישראלית היא הגורם לעליית הפשיעה, ושההשתלטות הבדואית הפיראטית על אדמות הלאום בנגב היא הקרקע, תרתי משמע, של האוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות הטרור והפשיעה, ושדווקא כאשר אנו יוצאים למאבק על החזרת הריבונות, יש לנטוע ולהתיישב כדי לבלום את ההתפשטות?

בר לב אמר בפירוש שמדובר באדמות מדינה ולא ב"שטחי מריבה" ושיש למדינה סמכות מלאה לנטוע שם אבל "צריך להיות חכמים ולא צודקים". אין דבר פחות חכם מאשר לא לממש את צדקתנו. עלינו להיות חכמים וצודקים. החוכמה היא לממש את צדקתנו.

* המודל לחיקוי – לפיד קורא לעצור את הנטיעות כפי שנתניהו נהג ב-2020. זהו, נתניהו הוא המודל לחיקוי של לפיד? לשם כך הוקמה ממשלת שינוי? כדי למחזר את מחדלי נתניהו או כדי לתקן אותם?

* מתי הוקפאו הנטיעות – ב-2 בדצמבר 2020 שלח שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן מכתב לעדיאל שומרון מנהל רשות מקרקעי ישראל ולמניה לייקין יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל, בזו הלשון:

הנדון – בקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג.

אתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון כדלקמן:

בהמשך לישיבה שהתקיימה ביום ה-1.12.2020 ביחד עם אנשי המקצוע ממשרד הכלכלה והתעשייה אשר נימוקיהם לבקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג מפורטים במכתב שבסימוכין, ובהתאם לעמדת היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מדובר בפעולות המהוות חלק ממדיניות ניהול מקרקעי ישראל, לאחר ששקלתי הטיעונים השונים של גורמי המקצוע ברמ"י, משרד הכלכלה והתעשייה והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות במטרה לקיים שיח בין הגורמים הרלוונטיים.

אבקש שהאמור יבוצע לפי כל דין ולכן, ככל שנדרש מבחינה חוקית-משפטית להביא צעד מדיניות זה להחלטה בפורום כל שהוא, אבקש לקדם זאת לאלתר.

בכבוד רב

הרב יעקב ליצמן, חה"כ

שר הבינוי והשיכון.

חמישה חודשים קודם לכן, ב-7 ביולי 2020, שלח מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין מכתב למנכ"ל רמ"י עדיאל שומרון ולמפקד מחוז דרום ניצב יורם סופר, בזו הלשון:

הנדון: נטיעות חירבת וואתן

לבקשת השר [הכוונה לשר הכלכלה עמיר פרץ א.ה.] מבקש לעצור את העבודות במהלך החודש הקרוב ולאפשר לרשות הבדואים פסק זמן לקיים הידברות עם התושבים באזור הנטיעות וגם בנושא הסדרת ההתיישבות.

בברכה,

יאיר מעיין

מנכ"ל רשות הבדואים.

ראש הממשלה באותם ימים היה נתניהו. היה זה המשך לעשור האבוד, שבו מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות. אני מתנגד לכל פשרה ולכל מו"מ על מימוש תכנית הנטיעות. אך הביקורת מצד הליכוד היא צביעות.

* למצות את הדין – יש למצות את הדין עם הפורעים בנגב במלוא החומרה. יש להפעיל כוח ככל שנדרש כדי לבלום את האנרכיה.

* יאיר גולן ממשיך להשתולל – השור המועד יאיר "תהליכים" גולן לא כינה את הפורעים הבדואים בנגב "תתי אדם". וטוב שכך. ביטוי נחות כזה פסול בכל מקרה. אבל הוא אפילו לא גינה אותם. להיפך, הוא נפגש אתם, החניף להם, והפציר בהם שהאלימות היא לא הדרך להשיג את תביעותיהם הצודקות, "כי יש לכם אותנו". "אותנו", הוא לא התכוון לרע"ם, אלא למרצ. והוסיף בעזות מצח ש"אם אלקין משתולל, אנחנו נעצור אותו". כלומר מי שמשתולל אינם אלה שניסו לבצע פיגוע רב נפגעים של הורדת רכבת ממסילתה, אלא שר שמיישם את מדיניות ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות לנגב. החצוף הזה הסביר להם, ש"לא תהיה לכם ממשלה טובה יותר", וכדאי שיזכור שאם הוא ימשיך להשתולל, הוא ישים קץ לממשלה הזאת.

* על כתפי רע"ם – אחריות כבדה רובצת על כתפי רע"ם. עליהם להבין, שאם הם יפילו את הממשלה על רקע ריבונות ישראל בנגב, עוד חמישים שנה לא תוכל מפלגה ערבית להיות חברה בקואליציה כלשהי.

* תמיכה באויב – שמעון ריקלין, שופרו של נתניהו, פרסם רשומה קצרצרה שנוסחה: "מנסור עבאס הוא אויב". זה אותו ריקלין, שכאשר נתניהו ניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם אותו עבאס, תמך בו בהתלהבות.

ברשומה שהעלה בדצמבר 2020 כתב ריקלין: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל. בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור". העילגות במקור.

מתוך ראיון לערוץ 7 באפריל 2021: "ריקלין נשאל על תמיכתו בהקמת ממשלה של הליכוד עם רע"מ, ואמר: 'לא אני השתניתי – הסכמי אברהם יצרו זעזוע ושינוי אדיר בתוך החברה הערבית, ומנסור עבאס מעדיף את נתניהו". אם עבאס הוא אויב, ריקלין תמך בהקמת ממשלה עם האויב, ובלבד שנתניהו יישאר רוה"מ.

* הצבעה אחת – אחר הצהרים אחד של עיצומים מצד רע"ם שנעדרה מהצבעות, והקואליציה הפסידה בכל ההצבעות בכנסת. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הבדיחה של "הצבעה אחת", שנולדה כאשר גנץ ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של הרשימה המשותפת ונמשך כאשר נתניהו ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של רע"ם. ממשלת מיעוט שתלויה מבחוץ ברע"ם (או בכל מפלגה אחרת) – התלות שלה באותה מפלגה הרבה יותר גדולה מאשר בממשלה שאותה מפלגה חברה בקואליציה שלה. ממשלה שתלויה מבחוץ ברע"ם – מצד אחד חייבת את רע"ם לכל הצבעה ומצד שני רע"ם אינה מחויבת לה, ולכן כוח הסחיטה שלה הוא בלתי מוגבל. תלות כזו מחייבת מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש עשרות הצבעות בשבוע. השקר של "הצבעה אחת" הוא עלבון לאינטליגנציה.

* הגורו אמר – הביטוי הקיצוני ביותר של פולחן האישיות הביביסטי, הוא אלה שמאמינים ומוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנתניהו לא תמך בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושהוא לא ניסה להקים קואליציה עם רע"ם. זה אשכרה כמו אדם העומד בשעת צהרים באמצע הרחוב, השמש קופחת על ראשו, אבל הגורו אמר שעכשיו לילה והוא משוכנע במאה אחוז שעכשיו לילה.

* מסתמן תיקון – אחד מרגעי השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפלת חוק האזרחות בידי קואליציית ביביטיבי. לטיבי אין לי טענות. אבל את החוק הזה הניחה על שולחן הכנסת ממשלת נתניהו בימיה האחרונים, וכאשר הממשלה החדשה הגישה אותו כמות שהוא, כעבור שבועות אחדים, האופוזיציה לחמה נגדו, מתוך ידיעה שהחוק חיוני ביותר לביטחון ישראל ולדמוגרפיה היהודית. הייתה זו הצבעה במזיד נגד מדינת ישראל.

שמחתי לקרוא ב"ישראל היום", שמסתמן תיקון – העברת חוק האזרחות בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. על פי ההסכמות בין הצדדים, ועדת השרים לחקיקה תאשר חוק שהגיש ח"כ רוטמן מהציונות הדתית, שלשונו כלשון החוק הממשלתי עם תוספות קלילות ואת הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן תאוחדנה שתי ההצעות לחוק אחד שיעבור בתמיכה הקואליציה והאופוזיציה. הלוואי שאכן, כך יהיה.

חבל שרוטמן שיקר בראיון ל"ישראל היום" באומרו: "כל הטיעונים ש'האופוזיציה פוגעת בביטחון ישראל' – הופרכו. אנחנו באופוזיציה, שהצבענו נגד לצד עמיחי שיקלי, שמרנו על המדינה כחומה בצורה ומנענו כניעה לדרישות עבאס". שקר וכזב. הם לא הצביעו נגד החוק כיוון שהוכנסו בו שינויים, אלא הוכנסו בו שינויים בשל התגייסותם להפלתו. ברגע שהאופוזיציה התייצבה נגד החוק, הממשלה נאלצה להכניס בו שינויים מינוריים, על מנת להביא לתמיכת מרצ ורע"ם. אלמלא התרגיל המלוכלך של שיקלי, החוק היה עובר. לשבחה של איילת שקד ייאמר, שמאז שפג תוקפה של הוראת השעה הקודמת, היא הצליחה לעמוד איתן מול דרישות ההתאזרחות של פלשתינאים, אך היא לא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן, כיוון שהוגשו עתירות לבג"ץ והוא היה כופה עליה לפעול ברוח החוק. לכן, יש למהר ולהעביר את החוק.

* מובילי המהומות – אני ממליץ לכל מתנגדי חוק האזרחות לקרוא את הכותרת הבאה, מ"הארץ": "במערכת אכיפת החוק מעריכים: בנים לאימהות פלשתינאיות הובילו את המהומות בנגב". אני רק מניח את זה כאן.

* סכנת חיים מיידית  – יש קשר הדוק בין התערערות ביטחון הפנים, לבין נפילתם הטרגית של קציני אגוז בבקעת הירדן.

הבעיה המרכזית בהתערערות ביטחון הפנים היא הנשק הבלתי חוקי ובראש ובראשונה ביזת כלי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, אך גם במקומות אחרים בארץ. האירוע שבו נהרגו הקצינים בירי דו-צדדי, החל בביזת נשק בבסיס ויציאה לחיפושים אחרי המחבלים.

יש לציין לשבח את העובדה שלפני חודשים אחדים שונו פקודות הפתיחה באש ההזויות וכעת יש לבצע נוהל מעצר חשוד מלא, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לסכל ביזת נשק. כל חייל וכל שוטר צריך להבין, שמי ששודד נשק, הוא מחבל חמוש המסכן אותו באופן מיידי ולכן עליו לעשות הכל, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לנטרל את הסכנה. הדבר נכון לא רק בסיכול הביזה, אלא גם בסיכול בריחה של המחבלים, כלומר גם במרדף אחרי המחבלים, בין אם זה בבסיס עצמו או מחוץ לבסיס. כל חייל וקצין צריכים להבין שאם אינם עושים זאת, הם הפרו פקודה.

* מערכת "הארץ" סיימה את התחקיר – אפשר לבטל את תחקיר אסון אגוז. ברח' שוקן כבר הגיעו למסקנות הסופיות. פשקוויל המערכת קבע שהאסון נבע מהוראות פתיחת האש החדשות של צה"ל.

יש לזכור שלאורך העשור האחרון הלכה והתעצמה תופעת ביזת הנשק הבלתי חוקי ממחנות צה"ל. כתוצאה מכך, בידי ארגוני הפשיעה והטרור במגזר הערבי יש שפע בלתי נדלה של נשק בלתי חוקי (לא רק מהגניבות מצה"ל אלא גם ממקורות אחרים). התוצאה בחיי אדם היא עגומה.

אחד מסממני אובדן הריבונות, הוא האומץ והחוצפה של הפושעים והמחבלים לחדור לבסיסי צה"ל ולשטחי האימונים שלו, לעשות בהם כבתוך שלהם, כאשר לחיילים אסור היה לעשות דבר, לכל היותר לצעוק לעברם: "הא לך אויב אכזר". כעת, כחלק מהפעולה להשבת הריבונות, שונו הוראות הפתיחה באש ואושר המובן מאליו – נוהל מעצר חשוד כלפי כל מי שחודר לבסיס.

השוקניה מתנגדת כמובן לשינוי הזה. היא מעדיפה שהנשק והאמל"ח ימשיכו להיבזז, והיא תתבכיין בפשקווילי המערכת שהממשלה הגזענית לא נוקפת אצבע במאבק בפשיעה הערבית, כי היא מזניחה שמזניחה בלה בלה בלה את הציבור הערבי, אפליה, אפרטהייד, אקיבוש וכל הארסנל השחוק והעבש.

* א"ב של חיילות – כשהייתי טירון צעיר, "בשר טרי" במחנה 80, עוד הרבה לפני שיריתי את הכדור הראשון, יכולתי לדקלם מתוך שינה את נוהל מעצר חשוד. זה הא"ב של חיילות – אחריות החייל להגן על עצמו, על נשקו, על חבריו ועל המחנה. וכדאי לזכור שאין זה נוהל קטלני. ירי על מנת להרוג הוא הצעד החמישי בנוהל, שמתחיל בדיבורים.

איזו הידרדרות הביאה לכך שהנוהל התאדה? שמחבלים ופושעים עשו במחנות צה"ל ובשטחי אש כבתוך שלהם ובזזו בקלות נשק ותחמושת? בנובמבר האחרון הייתה "מהפכה גדולה" בצה"ל – הוחזר נוהל מעצר חשוד לבסיסי צה"ל. וואו! והמובן מאליו הזה הוא עכשיו "כניעה של צה"ל לקמפיין של הימין". האם נוהל מעצר חשוד הוא נוהל של "הימין"? ועכשיו מתנגדי נוהל מעצר חשוד רוקדים על דמם של אהרון ואלחדד ז"ל, כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

* במצ"ח נחושה – הרמטכ"ל הקים ועדה מיוחדת בראשות אלוף (מיל') תיבון, לצורך תחקיר של האסון באגוז. יש לבצע תחקיר יסודי שיתחקר את האירוע עד תום, ולהפוך כל אבן, לא רק כדי להגיע לחקר האמת, אלא בעיקר כדי להפיק לקחים שימנעו את האסון הבא.

אבל משום מה במקביל מתנהלת גם חקירת מצ"ח. מה למצ"ח ולתקרית מבצעית? מצ"ח צריכים לחקור חשדות לפלילים. אין כאן חשד כזה. רק אם התחקיר יעלה חשד לפלילים יהיה מקום לחקירת מצ"ח, וזה לא יקרה, כי מדובר בתאונה מבצעית. יש לעצור מיד את חקירת מצ"ח.

* למה האנטי ציונית מתנגדת לרפורמה בגיור – קרולינה לנדסמן האנטי ציונית מתחברת למלחמת החורמה של החרדים נגד הרפורמה בגיור. לנדסמן חכמה, ומבינה שהחוק הזה הוא חוק ציוני, שנועד לחזק את העם היהודי ואת המאזן הדמוגרפי היהודי, באמצעות קבלתם לחיק הלאום היהודי של העולים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אך בפועל הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. היא צודקת, אך מה שבעיניה הוא גנאי בעיניי הוא שבח. כן, זהו "חוק משלים לחוק הלאום". היא מתעבת את חוק הלאום ולכן גם את הרפורמה בגיור. אני תומך בכל לבי בחוק הלאום ולכן גם ברפורמה בגיור. הרבנות החרדית, שמוכנה לגייר רק מי שמתחייב לחיות כחרדי, מחבלת במהלך ההיסטורי של הציונות. לכן, לנדסמן משבחת אותה. כי בעיניה, החוק נועד לחזק את "העליונות היהודית" ובעקבותיו העולים "יעקפו את הערבים הישראלים, לא משנה כמה דורות הם כאן, בתור ל'בעלות על המדינה' ".

הגיור על פי הרפורמה יהיה על פי ההלכה, אבל לא מתוך הלכה כבית שמאי אלא הלכה כבית הלל. גיור מתוך רצון לגייר, לפתוח את הלב ואת הבית של מי שרוצים בתום לב להיות חלק מן העם היהודי, גם אם לא לחיות באורח חיים אורתודוקסי. גיור – כיעד לאומי ואתגר ציוני. כוונותיו הציוניות של מתן כהנא טובות אך הרפורמה עצמה, המכפיפה את הגיורים לרצונם הרע של עוכרי הגיור השולטים ברבנות החרדית לא תממש אותן. אם לא יוקם מערך גיור ממלכתי לאומי עצמאי משלטון הרבנות החרדית, לנדסמן ושכמותה יכולים להיות רגועים.

* אנרכיסט – כשצפיתי בסרטון האנרכיסטי של נתניהו הציניקן על ה"עץ או פלי", הבנתי מה היה קורה אילו הוא היה ראש האופוזיציה בתחילת הקורונה. מי היה מוביל מחאה המונית נגד הסגרים, נגד החיסונים ומי היה מוביל את הכחשת הקורונה.

* אחריות הציבור – בימים האחרונים אני מבלה בישיבות רבות בזום, ממש כמו בסגרים. זאת, חרף העובדה שאין כל מגבלות על התקהלות. מדובר בפורומים שונים, שאין כל קשר ביניהם, כלומר לא איזה ארגון שלקח על עצמו מגבלות חמורות, אלא תופעה גורפת.

בזמן הסגרים, התקשורת הרבתה להציג את פורעי החוק ומפירי ההגבלות, כאילו זו תופעה רווחת ומייצגת. אבל בפועל הציבור ברובו המכריע נהג באחריות, מילא אחר ההנחיות והקפיד על כך. והיום, כאשר אין הגבלות, הציבור מגלה אחריות וראש גדול, ומטיל על עצמו מגבלות וולונטריות, כדי להגיף את המגפה.

אני מתעב את הזום, למרות זמן הנסיעות והקילומטרים שהוא חוסך. אני מאמין שאין תחליף לאינטראקציה של מפגש פנים אל פנים (ואפילו מסכה אל מסכה). אבל האחריות לבריאות קודמת, וטוב שהטכנולוגיה נותנת לנו פתרונות.

* לא היה מפא"יניק – תיקון קל לדבריו של רון גרא בנושא מלחמת יום הכיפורים. גלילי לא היה במפא"י. הוא היה איש "אחדות העבודה – פועלי ציון". ב-1968 התמזגו שתי המפלגות ועמן רפ"י ויצרו את מפלגת העבודה.

* חופש אמנותי – שאלה לי לכל המשתלחים בראש העיר רמת-גן, על רקע הסרת המיצג של דוד ריב (ומדון) מתערוכה במוזיאון ר"ג, בשם "החופש האמנותי". אילו במוזיאון ישראל היה מוצג "מיצג" "אמנותי" ובו תמונה של מוסלמי מתפלל במסגד אל-אקצה ולצדו כיתוב "מוחמד חזיר", גם אז הייתם מנהלים אותו מאבק בשם אותו "חופש אמנותי"?

* יואל משה סלומון על הכוונת – במכתב למערכת "הארץ" מצטרף דובר "גוש שלום" אדם קלר למסע ההשתלחות של רוגל אלפר ביורם טהרלב ושירתו. גם הוא סולד משירי המולדת. כלומר משירי מולדת של יהודים. הוא מתלבש על "הבלדה על יואל משה סלומון", המשכיחה את העובדה שבאומלבס חיו פלשתינאים במשך מאות שנים, עד הקמת פתח תקווה.

פתח תקווה שנוסדה ב-1878 היא אם המושבות. מבחינת האנטי-ציונים היא אם כל חטאת. היא החלה את העוול הציוני ששיאו – הקמת מדינת ישראל. בעצם, ארגון "זוכרות" מתחיל את ציון העוול כבר בהקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ב-1870.

* דורי בן זאב שר מאיר אריאל – חוויה מרוממת נפש חווינו ביום רביעי בערב, במופע של דורי בן זאב בשירי מאיר אריאל, ב"סוזנה ביסטרו באר" בכפר האמנים באניעם. דורי, שופע קסם אישי והומור, מלא אנרגיה וקצב גם בעשור השמיני לחייו, חבר קרוב ואוהב של מאיר אריאל, סיפר עליו ושר משיריו והייתה זו חגיגה גדולה. היו לו אלתורים רבים, בדיחות שנשלפו על המקום. ואיך יודעים שאלו אלתורים? לפי הצחוק המופתע של הנגנים. הנגנים היו נהדרים: תומר מזמר על הקלידים, ירון בן עמי – גיטרה, מפוחית ושירה ואלון גץ – תופים וסקסופון. השיאים הגדולים של הערב, לטעמי, היו ביצוע בלוז/נשמה נפלא של ירון בן עמי ל"נשל הנחש", "שיר כאב" ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום". הערב נפתח ב"ערימת דשא" והסתיים ב"סוף עונת התפוזים". כמובן שדורי שר גם "סוף שבוע בכפר", שמאיר אריאל כתב במיוחד בעבורו.  דורי גם קרא טקסטים יפים של מאיר אריאל, ובהם הספד מרגש שכתב במלאת חמש שנים למות אביו.

גם הקהל היה נפלא. ישבתי בשורה הראשונה, ושמעתי את הנגנים מתלחשים ביניהם כמה הם נהנים מהקהל. תופעה מרגשת – היו בקהל חניכי המכינה הקדם צבאית מיצר. חבר'ה שנולדו 5 שנים אחרי שמאיר אריאל נפטר, והם מכירים על פה את כל שיריו, ולא רק את המיינסטרימיים שבהם, אלא גם את האקסטרימיים.

רק דבר אחד פגם בהנאתי – לשיר שעתיים עם מסכה זה לא היה ממש כיף.

          * ביד הלשון

סב"ר – בצה"ל קיים אגף הנקרא אגף התקשוב וההגנה בסב"ר.

מהו סב"ר? ראשי התיבות של סביבת הרשת. סב"ר הוא המונח העברי שנתנה האקדמיה לסייבר.

ח"כ צביקה האוזר (תקווה חדשה) העלה בכנסת הצעה לשנות בהתאם את המקומות שבהם המילה סייבר מופיעה בחוקים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: מכופף הבננות

מכופף הבננות / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.9.21

כיוון שערבי החג בחגי תשרי השנה הם ימי שני, הפינה הזו היא היחידה שאנו משדרים החודש. לכן, אני מאחד לפינה אחת, שני תאריכים שבנסיבות אחרות הייתי מקדיש להם שתי פינות נפרדות. ב-1 בספטמבר חל יום הולדתו ה-75 של שלום חנוך. ב-10 בספטמבר חל יום השנה העשרים לפטירתו של המעבד אלכס וייס.

על שלום חנוך אין צורך להכביר מילים, וכאן בפינה השמענו שירים רבים שלו. אולם אלכס וייס הרבה פחות מוכר, בוודאי בקרב המאזינים הצעירים. וגם המקצוע שלו – מעבד מוסיקלי, כמעט ונעלם מן העולם.

היום מקובל שזמרים כותבים את המילים והלחן של שיריהם. יש בזה הרבה יופי, בוודאי כאשר מדובר ביוצרים מוכשרים כמו שלום חנוך. לעתים זה מביך. אבל פעם היה פה סיידר. משורר היה משורר, פזמונאי היה פזמונאי, מלחין היה מלחין וזמר היה זמר. והיה מקצוע נוסף – מעבד מוסיקלי. המלחין כתב את המנגינה של השיר והעביר אותה למעבד. המעבד סידר ואירגן את המנגינה, התאים לה את הקצב, את הסגנון, את הסולם, את הקולות, את התזמור וכתב את התפקיד של כלי הנגינה השונים. היום, בדרך כלל המלחין גם מעבד את שיריו ולכן תפקיד המעבד כבר לא ממש קיים. בהופעות ותקליטים יש מנהל מוסיקלי, שמבצע חלק מהעיבוד, לצד המלחין.

אלכס וייס, שלפני עשרים שנה בדיוק נפטר בגיל 72, היה מטובי המעבדים המוסיקליים בישראל. הוא היה מוסיקאי מוכשר מאוד, אך כמעט לא כתב לחנים. לעתים כתב מוסיקה לסרטים. בשירונט מופיעים רק שני שירים בלחנו – "הדודה מחדרה" ו"שיר כובש עשרה". את עיקר כשרונו הקדיש לעיבוד.

הוא עיבד מוסיקה לטובי הזמרים והיוצרים, ובהם להקת "התרנגולים", "גשר הירקון", אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, "הצ'רצ'ילים", "הטוב הרע והנערה", צביקה פיק, אושיק לוי, נורית גלרון, אריק לביא, אילנית, חבורת בימות, צמד דרום, מוטי פליישר, רבקה זוהר ועוד רבים וטובים. הוא נהג להוסיף לשירים שעיבד קטעים אינסטרומנטליים. אחד ממאפייני סגנונו, היה שילוב של מוסיקה קלה עם מוסיקה קלסית, כולל שילוב של קטעים שלמים מתוך יצירות קלסיות בתוך שירי זמר.

אז איך מחברים את שלום חנוך, מלחין המעבד בעצמו את שיריו, לאלכס וייס, שעיבד לחנים של אחרים? המחבר ביניהם הוא אריק איינשטיין. החיבור נקרא "מזל גדי". מזל גדי הוא תקליט מופת של אריק איינשטיין משנת 1968, תקליט הסולו השני שלו, ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם שלום חנוך. אריק איינשטיין כבר היה אז כוכב גדול במוסיקה הישראלית. שלום חנוך, בן ה-22, יוצא להקת הנח"ל, היה צעיר בראשית דרכו. אריק איינשטיין התאהב בשלום חנוך, פרס עליו את חסותו, והזמין אותו להפיק יחד אתו תקליט שלם. בכך החל אריק את מה שהיה ממש למפעל חיים שלו – אימוץ אמנים צעירים והצבתם במרכז הבמה. כעבור שנתיים, בתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", הקפיד אריק לתת לשלום קרדיט שווה לשלו על עטיפת התקליט, וכך עשה בהמשך הדרך עם מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, קלפטר, פיטר רוט וגיא בוקטי.

אריק איינשטיין הוציא את התקליט לאחר פירוק להקת "החלונות הגבוהים". התקליט כולל 12 שירים, שאת מילותיהם כתבו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושני שירים הם של המשוררות לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס. שלום חנוך כתב את המילים למחצית משירי התקליט והלחין את כל 12 השירים. אלכס וייס עיבד את כל השירים, וטביעות אצבעותיו נוכחות בהם מאוד. וייס היה מעבד הבית של חברת התקליטים סי.בי.אס. והמנצח של תזמורת סי.בי.אס. שירי התקליט הוקלטו בליווי של התזמורת. לאחר התקליט הזה, אריק איינשטיין, בועז דוידזון ושיסל הקימו חברת תקליטים עצמאית, "הגר". ושלום חנוך לא עבד יותר עם מעבדים. אריק ושלום פנו למוסיקת רוק. "מזל גדי" הוא מעין תקליט מעבר בין התקופה הראשונה והתקופה השניה בקריירה של אריק איינשטיין.

השירים ששלום חנוך כתב גם את מילותיהם הם "האדון הרופא" המוכר יותר כ"דוקטור דוליטל", "האיש השוקע עם שמש", "מה שהיה היה", "לילה" שאותו כתב והלחין בגיל 16, "כשנופל כוכב" ו"כהה כהה". שאר השירים: "רוח רוח", "מדוע הילד צחק בחלום", "כתר של זהב", "הימים הארוכים העצובים". השיר שבחרתי להשמיע מתוך התקליט הוא שירו של מאיר אריאל "מכופף הבננות". הבחירה לא הייתה קלה, כיוון שכל השירים, אחד אחד, מקסימים. טבעי היה שאבחר באחד מן השירים ששלום כתב, אך בחרתי ב"מכופף הבננות". סיבה אחת לבחירה היא שהיה זה השיר המצליח ביותר בתקליט, ולכן על העטיפה, ליד כותרת התקליט, הוא מוזכר בנפרד, כמקדם מכירות של התקליט. הסיבה השניה, היא טביעת האצבע המאוד ייחודית של אלכס וייס בעיבוד השיר, ובעיקר הפתיח והסיום של השיר, בנגינת נֶבֶל-פה. נבל-פה הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר. הכלי מורכב מלשונית מתכת גמישה המחוברת למסגרת ברזל או פלדה יצוקה, כך שהיא נמצאת בין זרועות המסגרת. קצה לשונית זו מוחזק בפיו של הנגן, והוא פורט על הלשונית עם אצבעותיו כדי להפיק תווים. על ידי שינוי כמות האוויר בפה, נוצרים הצלילים.  

בשנותיו האחרונות היה מאיר אריאל יהודי מאמין. אבל כל חייו הוא חיפש תשובות לסודות הבריאה. בשירו המוקדם "נוגה" הוא מבקש לראות את זה אשר משכין שלום באהובתו הישנה לצדו. וכאן הוא מתפעל מיפי צורותיהם של הפירות והירקות. מי נותן להם את הצורה המיוחדת שלהם?

התשובה הניתנת בשיר, היא שמדובר בייצור פלאי, איזה מין ענק גמד, שעובר בלילות בבוסתנים ובמטעים, עושה חריץ במשמשים, מנקב נקבוביות בתפוזים, שם רקבוביות בפירות הרקובים, מסמן את הפלחים באבטיחים, מושך את הפטמות בלימונים, והוא מספר שכמעט חטף שוק כשראה מה הוא עושה לארטישוק. אבל יותר מכל אוהב הוא לכּופף בננות. אגב, נכון לומר לכופף בננות, בכ"ף רפה. אבל מאיר אריאל, שהכיר היטב את כללי הדקדוק, בחר משום מה בצורה השגויה.

במשך השנים הוקלטו גרסאות כיסוי לשיר, של שלום חנוך, רמי קליינשטיין, מזי כהן, יוני בלוך וגרסה של שב"ק ס' במילים חלופיות. אבל יותר מכל אני אוהב את הגרסה המקורית של אריק איינשטיין עם נבל הפה.

שיר מצחיק, חביב ומקסים, שנחגוג באמצעותו את יום הולדתו העגול של שלום חנוך ונזכיר את אלכס וייס.

הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים

בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?

מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה

אפס איזה מין גמד ענק, אני חושב כזה

השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ

לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ

בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות

ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים

עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים

תודו שככה לא היה בכלל נראה פלפל

לולא מיודענו הזריז גם בו טיפל

זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים

אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים

אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק

כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

לראות אותו אפשר עם איזה אינפרא צעיר

אם כי מה שרואים זה רק הפס שהוא משאיר

תרד אל הבננות, אם אתה לא מפונק

ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק

הוא את כל התפקיד הזה עתיר המעשים

ירש מאבותיו הנפילים הננסים

מהם למד הוא טריקים מדי לילה בלילו

אבל כיפוף בננות זאת ההברקה שלו

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…    

החל רש – על מאיר אריאל

החל רש – על מאיר אריאל

השבוע מלאו 22 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. פרשת השבוע שקראנו בשבת הייתה  פרשת "דברים". לכן, את המאמר על מאיר אריאל אקדיש לשיר, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני 11 שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

* תבור – יהדות ישראלית

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח (לפני שנתיים)

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח

קבלת שבת באורטל 22.6.18

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".

תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".

תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".

שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם. 

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.

האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".

השם של התקליט השלישי, "ירוקות",  משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו  והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה אליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל, שבעוד כשלושה שבועות נציין 19 שנים למותו.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת,  תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי

לְפָנֶיךָ וּלְךָ

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי

וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי

וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ

בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

אַט אַט טוֹפְפוֹת

עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד

זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי

מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.