דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לשבת חזון, פרשת "דברים" תשע"ט

קבלת שבת באורטל 9.8.19

השבת האחרונה לפני תשעה באב נקראת "שבת חזון", על שם חזון החורבן של הנביא ישעיהו, אותו קוראים בהפטרה.

פרשת השבוע היא פרשת "דברים", הפרשה הפותחת את ספר "דברים", החמישי בחמישה חומשי תורה – נאומו הגדול של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל ולפני מותו.

ביום שלישי, ה' באב, מלאו עשרים שנה שנים לפטירתו של מאיר אריאל. קבלת השבת כולה מוקדשת למאיר אריאל, וכך גם הדרשה לפרשת השבוע, פרשת "דברים".

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת "דברים"? אחד משיריו של מאיר אריאל, הוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" (אך המעניין הוא שהכתבה פורסמה שלושה חודשים לפני המסע עצמו) ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני עשר שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,
משהו מתחיל נער, והכל נמשך.
נסגרת דלת ילד,
נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,
ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,
אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,
כתובה לך ארץ נגד סימנים.
זאת הנעימה שלך, אלה התווים,
זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,
אלה החוקים, אלה המצוות,
שלוש עשרה ושש מאות
שלושה עשר עיקרים
שלוש עשרה מידות
שלוש עשרה שנים.
אלה התנועות שלך,
אלה הטעמים,
אלה הקבועות,
אלה הפעמים.
שרק תדע ללמוד
שרק תדע לדעת,
שרק תדע ללמוד,
שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת אָ
איך בכו כשאמרת בָּ
צהלו כשאמרת רָ
נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,
שלא יברח ויצרח.
לאן שאתה הולך, נער,
קח, קח אותו, קח.

החל רש!

****

לאחר מותו של מאיר אריאל, הפיקו חבריו תקליט משיריו, שהקליט בביתו וטרם יצאו לאור. שם התקליט כשמו של שיר הנושא – "מודה אני".

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. "מודה אני" היא תפילה שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

צרור הערות 7.8.19

* צעד חשוב בדרך להקמת היישוב החדש – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את הקמת היישוב החדש בגולן (רמת טראמפ). זו בשורה מצוינת; עוד שלב חשוב בדרך להקמת היישוב. השלב הבא הוא החלטה אופרטיבית של הממשלה, אך היא לא תוכל להתקבל בממשלת מעבר, ולכן תדחה לאחרי הבחירות. כל ממשלה שתיבחר תקבל את ההחלטה, ולכן אין לי ספק שהיישוב קום יקום. יש לי הזכות להיות חבר בוועדת ההיגוי להקמת היישוב החדש של המועצה האזורית גולן. המשימה שלנו – הקמת יישוב טוב, חזק, עם גרעין רציני ואידיאליסטי שיישא אותו.

* בגידת הפסיכיאטר – המעשים (לכאורה) של ליצמן, שעליהם מבססת המשטרה את התשתית הראייתית, הם חרפה. לא פחות משהוא עבר על חוקי מדינת ישראל, הוא עבר על חוקי דת ישראל.

ואף שהוא העומד בראש המערכת ונושא בעיקר האשמה, אסור בשום אופן לפטור מאשמה את הפסיכיאטרים ששיתפו עמו פעולה. אם החשדות נכונים, מדובר באנשים שבגדו במקצועם ובחובתם לציבור והפרו את שבועת היפוקרטס.

פוליטיקאי מושחת אינו יכול להצליח במעשיו ללא שיתוף פעולה של אנשי המקצוע. איש מקצוע שמשתף פעולה עם מעשי שחיתות של נבחר הציבור הממונה, מועל בתפקידו, והחשש למקום עבודתו אינו יכול להיות תירוץ. הנה, גם בפרשת מעדניית "בית ישראל – גולדי'ס", אנשי המקצוע שיתפו פעולה עם ליצמן.

אוי לנו, שראש הממשלה ושלושה שרים חשודים בפלילים.

* ההשחתה – אני קורא בזעזוע את התגובות של הביביסטים על פרשת ליצמן, והם מעידים יותר מכל על ההשחתה הציבורית שנתניהו גורם לה; השחתה שהיא חמורה פי כמה וכמה יותר מכל פרשיות השחיתות שהוא מעורב בהן. הנה דוגמית אחת מני רבים: "עוזרים לקמפיין ליברמן נגד הדתיים להיות לשון מאזניים – זה כל הסיפור". כלומר המשטרה תפרה תיק לליצמן. מדובר בחשוד, בין השאר, בסיוע לפדופילית להימלט מאימת הדין, באמצעות כוחו כשר (או סגן שר) הבריאות, ובכך לסכן ילדות רבות. אבל מה זה חשוב? העיקר לתקוף את מדינת החוק, שהיא האויב.

כדי להימלט מאימת הדין, נתניהו הצליח באמצעות כשרונו הדמגוגי ופולחן האישיות שלו, לגרום להמוני ישראלים להאמין לעלילה הבזויה כאילו כל מערכות מדינת החוק קשרו קשר לתפור לו תיקים פליליים ולהפיל אותו. ההצלחה הזו של נתניהו חמורה לאין ערוך יותר מכל מעשי השוחד, המרמה והפרת האמונים שבהם הוא חשוד. ההשחתה חמורה יותר מהשחיתות, כי היא מכרסמת את החברה הישראלית מן היסוד, עלולה להפוך את מדינת ישראל לרפובליקת בננות מושחתת ורקובה, למדינת פשע. חברה שבה הילדים מתחנכים לשנוא את גורמי החוק, להעדיף במשחקיהם את הגנבים על השוטרים.

בגלל ההשחתה הזאת נתניהו הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית; על התרבות הישראלית. בגלל ההשחתה הזאת, כל הישגיו המדיניים הרבים, שהוא ללא ספק ראוי להערכה עליהם, בטלים בשישים לעומת הנזק שהינו; הנזק שהוא גורם לו.

* נחסך ממנו – אילו מונה גל הירש למפכ"ל המשטרה, כל מסע ההסתה, השנאה והשיימינג נגד רוני אלשייך היה מופנה נגדו.

* אף אחד לא יטוס – שליחו של נתניהו החתים את כל מועמדי הליכוד על כתב נאמנות אישית לנתניהו והתחייבות לא לתמוך בהצגת מועמד חלופי במקומו אם לא יצליח להרכיב ממשלה, בחינת "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס". אז מה יהיה? סיבוב שלישי? רביעי? חמישי?

* הדיבר הראשון – נער השליחויות ביטן מחתים את הבובות על נוסח ההצהרה: לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני.

* הצהרת אמונים של שרי הממשלה – אני גדעון משה סער, בנם של ברוריה וד"ר שמואל סרצ'נסקי, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים לבנימין נתניהו ולפקודותיו, למלא באמונה את תפקידי כשליחו של נתניהו ולקיים את החלטות נתניהו.

* נאמנות למי – כתבתי נגד שבועת האמונים לנתניהו, ואחת התגובות שקיבלתי הייתה "עדיף על שבועת אמונים לגנץ". שבועת אמונים לגנץ?! חס וחלילה. שבועה כזאת היא עבודת אלילים ופולחן אישיות, ואין דבר זר יותר מזה ליהדות ולדמוקרטיה. שבועת הנאמנות היא למדינת ישראל ולחוקיה, לאזרחיה, לאינטרס הלאומי, לטובת הציבור.

ה"דמוקרטיה" החדשה שנתניהו ממציא, חלחלה כל כך עמוק למוחות השטופים ונטמעה בהם, עד כדי כך שאין הם מסוגלים אפילו לדמיין ממלכתיות, ובעיניהם החלופה היחידה לנאמנות למנהיג א' היא נאמנות למנהיג ב'.

אני מצהיר בזאת שאינני נאמן לאף מנהיג, מעולם לא הייתי נאמן למנהיג כלשהו ולעולם לא אהיה נאמן למנהיג כלשהו. היחס שלי למנהיג היא ציפיה ממנו להיות נאמן לי, כאזרח המדינה.

* שאלה לחבריי הליכודניקים – אם הליכוד + הימין המאוחד + ש"ס + יהדות התורה ימנו 61 ח"כים, יש לנתניהו קואליציה.
אם המפלגות הללו תקבלנה 60 מנדטים ומטה (כפי שכעת מסתמן בסקרים) – אין לו קואליציה.
אם הברירה תהיה בין בחירות שלישיות לבין ממשלת אחדות עם כחול-לבן, אך לא בהנהגת נתניהו –
בהנחה שהאינטרס הלאומי ידריך את סיעת הליכוד, מה לדעתכם עליה לעשות?

* ציוץ מאיים – הג'ורה של נתניהו (בנו יאיר) צייץ שאדלשטיין מתכנן פוטש נגד אביו. אחרי שווידא שהמסר המאיים נקלט, הסיר את הציוץ.

* בריון – בית המשפט קיבל את דרישתו הצודקת של אבנר נתניהו והוציא צו הרחקה ממנו לבריון, עוכר הדין ברק כהן, בן גביר השמאלני.

בית המשפט הרס את התאוריה שמערכת המשפט היא אוטומט נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – כאשר הצדק לצדו של בן משפחת נתניהו, בית המשפט פוסק על פי הצדק.

גם התקשורת הרסה את התאוריה שהיא אוטומטית נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – התקשורת (לפחות בחלקה הגדול ו-100% ממה שיצא לי לשמוע) התייצבה לצד אבנר נתניהו, נגד עוכר הדין ובעד פסיקת בית המשפט.

התקשורת שהתייצבה לצד אבנר נתניהו הקפידה להבחין בינו לבין אחיו; באופיים ובהתנהגותם. ההבחנה הזאת כנראה נכונה, אבל לא רלוונטית. הטרדה מן הסוג של הבריון ברק כהן אסורה בהחלט, בלי קשר לדמותו של הנפגע.

מה שחמור יותר במקרה של אבנר נתניהו ממקרים אחרים, הוא העובדה שאבנר נתניהו אינו דמות ציבורית, והבריון נטפל לאדם פרטי, המקפיד לשמור על פרטיותו. אך גם דמות ציבורית ראויה להגנה, והטרדה מסוג ההטרדות של הבריון אינה לגיטימית גם כשמדובר בדמויות ציבוריות. ואכן, גם במקרים אחרים, למשל – מנהלי בנקים, בית המשפט פסק נגד כהן.

עוכר הדין הנ"ל הוא עבריין מורשע, שחוזר על מעשהו שוב ושוב גם לאחר שהורשע.

גם בתוך אולם בית המשפט, כנופיית הבריונים, שכהן מנהיגם, הטרידה את אבנר נתניהו.

כהן מצפצף על שלטון החוק ושלטון החוק מפגין רפיסות כלפיו.

* דברי בלע – חברי צביקה האוזר, ממנהיגי תל"ם וח"כ מטעם כחול לבן, התראיין בשידור רדיו. המראיין (לא הספקתי לשמוע מיהו) אתגר אותו. הוא "ציטט" דברי בלע של אחד מבכירי הליכוד נגד העדה האתיופית וביקש את תגובתו. צביקה דיבר נגד שיח השנאה והשיסוי שנתניהו מנהיג כאן והעלה על נס את שיח האחדות הלאומית ואיחוי הקרעים שכחול לבן מנהיגה. ואז הפתיע אותו המראיין. הציטוט הוא של יאיר לפיד, והדברים כוונו נגד החרדים.

ראשית, מגיע שבח למראיין, על התרגיל התקשורתי. מלכודת ראויה.
האוזר חש מבוכה רבה. הוא לא יכול להסתיר את סלידתו מן הדברים, ומצד שני, אינו רוצה לתקוף בשידור אחד ממנהיגי מפלגתו. יש לציין שהוא הצליח לצאת איכשהו מהמלכודת. לא גינה ישירות, אך דיבר על השיח המלכד והמאחד הדרוש והאופייני לכחול לבן.

בניגוד לצביקה האוזר, איני ח"כ ולא מועמד בכחול לבן, ואני יכול להרשות לעצמי לדבר בחופשיות. הפרסום של "יש עתיד" נגד החרדים, שהציג אותם כרודפי בצע ושודדי הקופה הציבורית, הוא דברי בלע ושנאה. הפרסום הזה מנוגד לדרך של כחול לבן, שמנסה להנהיג שיח של אחדות, שיח של שיקום המיינסטרים הציוני-דמוקרטי, שיח של ממלכתיות. ולכן, יש עתיד ויאיר לפיד ראויים לגינוי.

יש לי ויכוח עמוק עם החרדים, על מהות היהדות בזמננו, על הציונות, על שאלות דת ומדינה, על היחס לזרמים ביהדות, על השרות בצה"ל או ההשתמטות ממנו, על לימודי ליבה. אני חושב שדרכם שגויה. אך אני סולד מביטויי שנאה והסתה כלפיהם, מחוסר הערכה לצדדים החיוביים שלהם – עשיית חסד, קהילתיות ועוד. ובמיוחד אני סולד משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים כלפיהם, בנושא הכספי. וראוי לציין, שגם החרדים שותפים לשיח השיסוי והשנאה, בעיקר כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות.

* תלת קיום – בעקבות המחלוקת בין גנץ ויעלון ללפיד בנושא הסרטון של יש עתיד נגד החרדים, התקשורת מיד פתחה במחול ספקולציות, האם החבילה הזאת תוכל להתקיים יחד.

אני מאמין שכן. כחול לבן אינה מפלגה אחת, אלא גוש של שלוש מפלגות המרכז. רב המשותף ביניהן על המפריד, אך ברור שאין ביניהן אחידות אידיאולוגית, אחרת הן היו מתאחדות למפלגה אחת. לכל מפלגה יש את הקו שלה, והמחלוקות ביניהן טבעיות.

עם זאת, בזמן בחירות יש לשמור על משמעת קמפיין, ואין זה ראוי שמפלגה מתוך כחול לבן, והדבר נכון לשלוש המפלגות, תוציא פרסומים נפרדים שלה. אני מקווה ומאמין שהדבר לא יישנה עד הבחירות.

כחול לבן אינה בלוק טכני. היא לא קמה כדי להיפרד אחרי הבחירות. היא תנסה לעצב תלת קיום בין המפלגות, ואני מאמין שהדבר יצליח.

* לא דרכה של הציונות הדתית – סמוטריץ' מטיף למדינת הלכה. מדינת הלכה מעולם לא הייתה דרכה של המפד"ל והציונות הדתית, ואף לא דרכן של המפלגות החרדיות, בעבר ובהווה.

* לדבוק באמת – יאיר "תהליכים" גולן התראיין ביומן הבוקר ב"כאן ב'" ותקף בחריפות את איילת שקד, על כך שהיא מציעה לספח את יהודה ושומרון, שמשמעות הדבר היא סיפוח של 2.5 מיליון פלשתינאים. אולם בדיוק יום קודם לכן, באותה רשת, ב"קלמן ליברמן", איילת שקד התראיינה, ואמרה בפירוש שהיא מציעה לספח רק את אזור C, על 100,000 הערבים החיים בו, שיקבלו אזרחות מלאה וזכות הצבעה לכנסת. היא לא אמרה זאת רק על דרך החיוב, אלא גם על דרך השלילה – היא אמרה בפירוש שהיא מתנגדת לסיפוח אזורי A ו-B.

אפשר לחלוק על עמדתה ולתקוף את הצעתה לספח את שטח C. אפשר לתקוף אותה על כך שמס' 2 שלה, הרב פרץ, מציע לספח את יהודה ושומרון בלי להעניק זכויות אזרח. אבל יש לדבוק באמת, ולא לתקוף אותה על עמדה שאינה עמדתה.

* הקטל נמשך – עשרות אמריקאים נרצחו ונפצעו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית, בטקסס ובאוהיו.

* ד"ר התחכמות – אתמול, ה' באב, היה יום השנה העשרים לפטירתו של מאיר אריאל. אתמול נערכת האזכרה שלו, בבית העלמין של משמרות (ליד קברו, שעליו חקוקה שורה משירו: "יצאתי לשאוף קצת רוח").

לציון עשרים שנה למותו, הוציאה משפחתו את הספר "ד"ר התחכמות". ד"ר התחכמות הוא גיבור שיר של מאיר אריאל, המצוטט על העטיפה האחורית של הספר, בכתב ידו של מאיר אריאל: "אני לא מפחד למות / אני רק מת מפחד / אמר לי ד"ר התחכמות / כישבנו יחד". הספר נקרא כך, כי זה ספר של קטעי פרוזה (בעיקר) מעיזבונו של מאיר אריאל, יש בה חכמה והתחכמות, או בלשון דבר המשפחה "קטעי פרוזה ושירה מתוחכמים ומתחַכְּמים – דברי צחוק ושנינה, הגות ואמונה – שחלקם לא ראו אור מעולם, מעיזבונו של מאיר שלנו לאורך השנים".

פרקי הספר מחולקים על פי נושאים, הומור, אהבה, אמונה, קיבוץ, ארץ ישראל, סיפורים קצרים, הספדים וחיבור על מקורות ההשראה שלו.

כמי שעוסק לאורך שנים רבות בשירתו של מאיר אריאל ולאחר קריאת הביוגרפיה שלו, קשה לי לומר שלמדתי מן הכתובים דברים חדשים שלא ידעתי עליו. אבל יש בכתובים בהחלט חידוד של התובנות הידועות. קריאת הספר מחזקת מאוד התבונה, שמאיר אריאל היה יהודי מאמין. מאמין בקיומו של האלוהים ומאמין בו כאלוהי ישראל. בעולם ההתחדשות היהודית התרבותית שאליו אני משתייך, שירתו של מאיר אריאל היא מקור השראה ומקור ללימוד וציטוט, אך יש להודות שמאיר אריאל, אף שלא חבש כיפה, לא ניגש ליהדות מן המקום של השראה רוחנית ותרבותית, אלא מאמונה דתית. והעובדה שהוא שאל שאלות ואף שאלות קשות, אינה סותרת תובנה זו, אלא דווקא מחזקת אותה, כי אלו שאלות של יהודי מאמין, הנובעות מאמונתו.

תובנה נוספת המתחזקת מקריאת הספר, היא שמאיר אריאל לא האמין בדמוקרטיה. כמובן שהוא לא העדיף דיקטטורה, חלילה, אך הוא לא האמין שהדמוקרטיה המוכרת לנו היא פתרון. הוא אמר שבדמוקרטיה אנו בוחרים את מי שישלוט בנו, אך עצם שלטון אדם באדם שלילית בעיניו. הוא יוצא נגד עצם קיומן של מפלגות, מעצם העובדה הנובעת מן המילה מפלגה ששורשה הוא פלג, והמפלגות מְפַלגות אותנו. הוא יצא נגד שמות המפלגות, שמחללות את המילים היפות ביותר כמו ליכוד, מולדת, עבודה וכו', ומאלצות אותנו להיות נגד ליכוד, נגד עבודה, נגד מולדת וכד'. הוא לא מציע פתרון. הוא רק מצביע על הבעיות. אבל ניכר עליו, מכתיבתו, שהוא בעל נפש אנרכיסטית.

מעניינים יחסי האהבה / דחיה בינו לבין הקיבוץ. הוא אוהב את הקיבוץ, מעריץ את דור החלוצים המייסדים, מאמין בערכי הקיבוץ, אך מבקר בחריפות את הפרקטיקה של תקנונים, תלות בוועדות וכד' (פרקטיקה שהיום כבר הרבה פחות קיימת, הן בקיבוצים המופרטים והן בקיבוצים השיתופיים).

הספר מהנה, מצחיק, מעורר מחשבות.

ומה שאהבתי במיוחד, הוא להיתקל ברעיונות, במילים ולעתים בשורות, שלימים מצאו את מקומם בשיריו.

* ביד הלשון

קדרים – קדרים הוא קיבוץ בגליל העליון, סמוך למחלף נחל עמוד המחבר את כביש 65 לכביד 85, מזרחה למע'ר. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1980, כחלק ממדיניות ייהוד הגליל, שפעם התנועה הקיבוצית ראתה בו משימה ציונית ראשונה במעלה.

ולמה הוא נקרא קדרים?

מיקומו המקומי היה סמוך להר קדרים, אך ב-1987 הוא עבר משם קילומטרים אחדים, בשל הקרבה למחצבה, שפגעה באיכות החיים.

ולמה הר קדרים נקרא כך? בשל הקרבה לכפר חנניה מימי המשנה והתלמוד, שהיה מפורסם בקדריו. בחפירות הארכיאולוגיות בתל חנניה, נמצא כבשן לחרס. על שם כפר חנניה העתיק, קם ב-1977 המושב הדתי כפר חנניה, שלימים היה ליישוב קהילתי.

קדרות היא יצירת כלים מחרס.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: בצהרי יום

בצהרי יום / מאיר אריאל ודייוויד ברוזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.7.19

עשרים שנה ימלאו השבוע לפטירתו של האמן הנערץ עליי משחר נעוריי, מאיר אריאל. משורר דגול, פורץ דרך, וירטואוז השפה העברית ואדם מיוחד במינו. הקדשנו כבר תכנית שלמה על מאיר אריאל, ובנוסף לכך הקדשנו פינות רבות לו ולשיריו, חלקם בביצועו וחלקם בביצוע זמרים אחרים.

מידי שנה אנו מציינים בפינה זו את יום השנה למותו, וכמובן שנעשה כך גם השנה, ביום השנה העשרים. מחר ייערך מופע גדול לזכרו עם מיטב אמני ישראל, בראשל"צ. אני לא אסע הפעם למופע, ואסתפק בהאזנה לשידור החי (ובטוח שאוכל את הלב).

בפינתנו הפעם נחזור 32 שנים אחורה, לשנת 1987. שנה זו הייתה משמעותית בחייו של מאיר אריאל. זו השנה שבה עזב רשמית את הקיבוץ ועבר לת"א (אף שהיה זה לאחר שתי שנות חופש מהקיבוץ). בשנה זו נפטר אביו, סשה. בשנה זו הוא הוציא את "נשל הנחש", שבעיניי הוא הטוב שבשיריו, והוא גם שירו המצליח ביותר. בשנה זו גם הקליט גידי גוב את אחד משיריו המשמעותיים של מאיר, "שלל שרב". ב-1987, החל מאיר אריאל לכתוב טור במגזין "כותרת ראשית". הוא לא הספיק לכתוב הרבה, כיוון שב-1988 העיתון נסגר. וב-1987, בחג הסוכות, יצא מאיר אריאל לאחת ההרפתקאות המוסיקליות והחברתיות המשמעותיות בחייו, "מסע הבחירות של מאיר אריאל". הן הביוגרף שלו ניסים קלדרון והן יואב קוטנר, שהשתתף כמתופף במסע הזה, במסגרת הלהקה שליוותה את מאיר, להקת "קריזמא", מצביעים על המסע הזה כנקודת מפנה בחייו. ניסים קלדרון כתב שבמסע הזה "נזרעו הזרעים לשני השינויים הגדולים שיבואו על מאיר אריאל אחרי המסע, בעשר השנים האחרונות של חייו… הזרע לתחושת האסון הדתי, או האבסורד הדתי, שתהיה התוכן העיקרי של חייו המאוחרים וגם תוליך אל השלמה ביצירותיו: 'רישומי פחם'. וניתן לשמוע כאן גם אות מבשר לאסון שהוא יביא על עצמו כאשר תפרוץ ממנו בכל עוצמתה האובססיה 'להחזיר זכר ונקבה למקומם' ". יואב קוטנר כתב: "מאז 1987 זהו מאיר אריאל חדש". קוטנר כותב שמאיר אריאל שאחרי המסע העמיק את התעניינותו בחכמה היהודית, ניסה להגיע לקהלים חדשים, וניסה לבטא את עצמו בדרכי יצירה חדשות לו, כמו התיאטרון.

השיר שנשמיע היום, "בצהרי יום", קשור לשנים מהאירועים שהזכרנו כאן – הטור ב"כותרת ראשית" ו"מסע הבחירות של מאיר אריאל". בסוכות תשמ"ח (1987) יצא מאיר אריאל עם להקה שהקים לצורך העניין – "קאריזמא", למסע הופעות מקריית שמונה עד אילת, שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שאותו הוא תיעד בסרט בשם זה. בכל מקום שבו הם עצרו, הם ערכו הופעת רחוב בפני הקהל המזדמן, והסרט מתעד את המופע ואת תגובות הקהל. היה זה מסע של מאיר אריאל אל החברה הישראלית, אל הקהלים שלא התחברו אליו, מתוך ניסיון להכיר אותה ולהכיר את עצמו אליה. במסגרת המופע שר / דקלם מאיר אריאל את השיר "נאום בחירות", שהמסר שלו הוא "אל תצביעו בעדי", שיר שבו הוא משכנע את הקהל למה לא להצביע בעדו בבחירות.

באותה תקופה כתב מאיר אריאל את הטור שלו ב"כותרת ראשית". הטור הזה הניב שני שירים שהקליט: "נשל הנחש" ו"בצהרי יום". השיר "בצהרי יום" הוא לחן של דיוויד ברוזה לכתבה של מאיר אריאל ל"כותרת ראשית", שתיעדה את המסע. הרי אצל מאיר אריאל גם הפרוזה היא שירה… דיוויד ברוזה קרא את הכתבה, התרשם מאוד, הלחין חלקים נרחבים ממנה, והקליט את השיר עם מאיר אריאל לתקליטו "נשיקה גנובה" (1991).

כותרת השיר "בצהרי יום", היא דו משמעית. ראשית, היא מסמנת את השעה ביום שבו מתרחשת העלילה. "ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים". העלילה מתרחשת בשעת צהרים לוהטת בירוחם. "כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", כלומר, על פי השיר, אין איזה עניין גדול במפגש הזה עם ירוחם, בביקור הזה; הוא די סתמי. בסך הכל, כל העניין הוא לשתות משהו קר. בשעת הצהרים הזאת העיירה עושה את עצמה מתנמנמת ואותנו זה אפילו לא מצחיק. הם עומדים בשמש ללא ניע, "נימה וחצי מהצל" כפי שהוא חוזר שלוש פעמים. גם האירוע המרכזי בשיר, שעוד נגיע אליו, הוא עימות שמתרחש, כביכול, סביב מקומה של החבורה בשמש הצהרים הקופחת של ירוחם.

אך יש סיבה נוספת לכותרת השיר, שאמורה אף היא לרמוז על המשכו. "בצהרי יום" הוא מערבון משנת 1952, בכיכובו של גרי קופר. יש כאן רמז למקום שעמו מזוהה הקבוצה המבקרת בירוחם. המערב. תרבות המערב. הביקור בירוחם אינו ביקור של שריף בעיירת המערב הפרוע. הוא ביקור של אנשי המערב ביישוב מזרחי. המפגש הזה טעון מאוד.

ואז קורה העימות הדרמטי הגדול, שהוא לב לבו של השיר, מטרת כתיבתו והמסר שלו. עימות בין החבורה לבין מי שמכונה בזלזול "איזו מקומית". "איזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש, ופה שבאוזנינו ממלל", ואומרת:

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב.

בום! איזה מפגש. הם, אנשי המערב, גארי קופרים, קלינט איסטוודים. אבל הם רק חיקוי קלוש וזול של המקור, כי הם תלושים. הם "דמי קולו", אומרת ה"איזו מקומית" הזאת בלדינו, כלומר "מהתחת שלי". היא, שמודעת לסכנות השמש, לועגת לחבורת האשכנזים הלבנבנים שמקפידים לעמוד בשמש, "יענו בזים לשרב". יענו.

איך מאיר אריאל וחבריו מגיבים? מה הם עונים לה?

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים
ונעים באטיות מירבית
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק
ונכנסים אל המכונית.

מה הם עונים לה? הם לא עונים לה. הם נשארים פעורי פה. נטולי מענה. והם פשוט מקפלים את הזנב, מובסים, ובורחים אל המכונית, אולי נספיק להרוג איזה טורקי של ערב במצפה רמון.

האם באמת "איזו מקומית" אמרה את הדברים? ואם כן, האם כך היא ניסחה אותם? או שמא זו דרכו של המשורר לבטא קול פנימי שבער בו, והגיע לשיאו במפגש המיוחד ב"מסע הבחירות"?

וכאן מופיע טוויסט בעלילה. כידוע, השיר הזה מתאר את מסע הבחירות של מאיר אריאל. האמנם? מסע הבחירות נערך בסוכות, בחודש אוקטובר. ואילו הכתבה, שהייתה מעוטרת בציור של מכונית הוואן שבה מאיר וחבריו יצאו למסע, התפרסמה ב-29 ביולי 1987, שלושה חודשים לפני המסע!

אומר על כך קוטנר: "איך זה יכול להיות? האם מאיר חזה את המסע וכתב עליו בטרם התקיים? האם מאיר חזר בזמן? אין לי מושג".

אני רואה בדברים שכתב לפני המסע, את מה שדחף אותו למסע. מאיר אריאל באמת מחובר לתרבות המערב, בדרכו שלו, אך כל חייו ויצירתו הם חיפוש אחר קול ייחודי. ונדמה לי שמשהו בתוכו זועק לעצמו: "הגיע הזמן שתוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב". "שלכם", אתם. כלומר, מאיר אריאל הבין, ולשם כך המסע, את הצורך ב"אנחנו" הכולל גם את אותה "איזו מקומית" מירוחם, ולשם כך יש צורך לשנות את אופי הזיקה לתרבות המערב, שיש בה מן הדביקות והחנופה.

לפני שלוש שנים בדיוק, ביום שנה למותו של מאיר אריאל, יצאתי מן הסיפור שסיפרתי כאן, למאמר מקיף על הרומן המרתק של מאיר אריאל עם המוסיקה המזרחית. מפאת קוצר היריעה, לא ארחיב כאן, אך אפנה את המאזינים למאמר, ששמו "הברירה הכי טבעית", שניתן למצוא אותו בחיפוש קל בגוגל. את הכותרת למאמר לקחתי ממאיר אריאל, כמובן. באחת מהופעות להקת "הברירה הטבעית", הוזמן מאיר לבמה והצטרף ללהקה ששרה את השיר שכתב לה "ארצי לגואל". בתום השיר הוא אמר: "זאת הברירה הכי טבעית".

אצטט קטע מן המאמר, החוזר ל"בצהרי יום": "במופע המקסים של שולי רנד בשירי מאיר אריאל, הוא שר בהדרן את 'בצהרי יום'. מה חש שולי רנד, ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא שר 'תוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב'? מהי תרבות המזרח שלו?

שולי רנד לבוש וחבוש כפי שהתלבשו והתחבשו יהודים בעיירה במזרח אירופה לפני 200 שנה. עולמו נע ונד מירושלים לברלסב ולאומן ובחזרה. הוא נטוע בעולם החסידי המזרח אירופי, אך הוא נטוע גם בתרבות הישראלית, ולא בכדי הוא שר מאיר אריאל, והוא נטוע היטב גם בתרבות המערב, הרי המופע שלו הוא מופע רוק לכל דבר. הוא, וששת נגניו החילונים, והמפיק המוסיקלי אסף תלמודי שבין מפעלותיו היפים גם אירועים של החייאת שירת ספרד – הם הסינתזה הראויה של התרבות הישראלית".

מאיר אריאל חתר לסינתזה הזאת, שהיא חלק מהותי ומשמעותי ביצירתו. במוסף מיוחד לזכרו של מאיר אריאל שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" רואיינו רבים מן המוסיקאים שעבדו אתו, ואחת השאלות הזהות שהם נשאלו הייתה, מה היה אתו אילו חי אתנו היום.

אני מאמין שאילו חי והמשיך ליצור עד היום, הוא היה מעמיק את הדיאלוג עם תרבות המסורתיות המזרחית.

אז סיימנו עוד פינה המוקדשת למאיר אריאל, וכרגיל, כל נגיעה ביוצר הגאון הזה פותחת עוד ועוד שאלות ומעוררת יותר ויותר את הסקרנות. ואין ספק שעוד נחזור אליו, גם בפינתנו זו, עוד פעמים רבות.

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים
במרכז המסחרי המאובק
התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה
כמו טורבו מאופק

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה
משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחום על הפרצוף

וכל העניין
הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת
אותנו זה אפילו לא מצחיק
חוצים ברחבה בכמו חגיגיות סמויה
עוזבים לשמש שתעיק

צרור נקישות טמבור עוצר אותנו כאחד
נימה וחצי מהצל
עומדים בשמש לא ניד, לא זיע, מחכים
נימה וחצי מהצל

וכל העניין….

עודנו עומדים לא זיע, לא ניד
נימה וחצי מהצל
כשאיזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש
ופה שבאוזנינו ממלל

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב

וכל העניין….

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים
ונעים באטיות מרבית
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק
ונכנסים אל המכונית

אחר הצהריים נגביים, מה עכשיו? לאן נוסעים?
מכחכחים בגרון
אולי נספיק עוד להרוג טורקי קטן של ערב
במצפה רמון!

וכל העניין….

וגלוי עיניים

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.

האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מפרשת השבוע – פרשת "בלק". בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".

השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל, שבימים אלה אנו מציינים עשרים שנה למותו.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, תפילת "שחרית" נפתחת מדי בוקר ב"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 6.2.19

* דף המסרים – על פי דף המסרים, המדוקלם לעייפה, מבצע "צוק איתן" היה ניצחון מזהיר והיסטורי בזכותו של ראש הממשלה נתניהו וכישלון מחפיר ותבוסה היסטורית באשמתם של שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ.

* מזהה תהליכים – אין לי כלים לשפוט את ביקורתו של אלוף יאיר גולן על ההתנהלות ב"צוק איתן", אולם בפעם האחרונה שהוא "זיהה תהליכים" הוא הפגין חוסר יושרה וחוסר הבנה כל כך קיצוניים, שכל דבר שהוא יאמר הוא מבחינתי חסר יושרה וחסר הבנה, כל עוד לא הוכח אחרת.

* השוואה – נמשכת המתקפה של דבוקת שוקן על בני גנץ. והפעם – תורה של עמירה הס. היא מגדירה אותו פושע מלחמה. היא ממריצה אותו להתייצב למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא מציינת שהוא בעצם פושע מלידה, כי הוא גדל במושב כפר אחים שהוקם על אדמות "נכבה" וכו' וכו'. ומיטב המסורת של הדבוקה – השוואת ישראל לנאצים. ומה תוצאות ההשוואה? כמובן, שישראל גרועה יותר מגרמניה הנאצית. היא לועגת לגנץ שמרבה להזכיר את אמו, ניצולת מחנה ברגן בלזן, ומשווה: "המחנה הנאצי פורק אחרי כארבע שנות קיום. מחנה הריכוז שהוא עזה קיים בתנאים מחמירים והולכים כמעט שלושה עשורים".

אין ל"הארץ" קווים אדומים? אין תועבה שלא תעבור שם את הסף?

* שותף לדרך – ערב אחד, בקיץ 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן, עת שרתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התקשרו אליי שני חבר'ה צעירים. "אנחנו נמצאים כעת בגולן ונשמח להיפגש אתך". "בואו", אמרתי להם ותוך שעה קלה הם ישבו מולי בביתי, באורטל.

הם סיפרו לי ששניהם סטודנטים אכפתניקים, היום בוודאי הם היו מגדירים את עצמם כאקטיביסטים. הם רוצים להקים ארגון סטודנטים נגד נסיגה מהגולן וביקשו את עזרתנו.
הם נשמעו לי רציניים ביותר, מבינים עניין, נחושים. כמובן שהם קיבלו מאתנו כל עזרה שרצו. אחד מהם כבר היה פעיל מוכר, דובר התאחדות הסטודנטים לשעבר ובאותה עת היה פעיל בליכוד ועבד עם נתניהו.

לאחד קראו אודי ולשני צביקה. פרופ' אודי לבל הוא היום פרופסור בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת השומרון באריאל, שמתמחה ביחסי צבא-חברה, פסיכולוגיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, תרבות פוליטית, שכול וזיכרון, הנצחה וסמלים. עו"ד צבי האוזר הוא אדם רב פעלים ובעל רקורד מרשים בציבוריות הישראלית. מילא תפקידים רבים ובראשם מזכיר הממשלה בשנים 2009-2013.

חיידק הגולן לא מש מראשו של האוזר כל השנים. לפני כשלוש שנים הוא פרץ ביוזמה חדשה – לפעול להכרה בינלאומית וקודם כל אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא החל לפעול ללא לאות – לכתוב מאמרים, לשאת הרצאות, ליזום ימי עיון. לפני שנתיים הופענו יחד בכנס של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנה לחוק הגולן, והוא פרס בדבריו את חזונו. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לי להערות טיוטה לחוברת שעליה עבד, שעסקה בנושא. והוא ממשיך בכך גם בימים אלה, בכל התנופה, כיו"ר היחדה למען הגולן.

כשהוא העלה את הדברים לראשונה, האפשרות הזאת נשמעה כפנטזיה. כשאני כתבתי בזכות היוזמה, אנשים שאני מחשיב מאוד את דעתם, הסבירו לי שאין חיה כזו. אולם יוזמתו החלה צוברת תנופה וקורמת עור וגידים. בוגי יעלון ויאיר לפיד פרסמו בעיתונות האמריקאית מאמר משותף הקורא להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. ולאחרונה אף נתניהו הצטרף ליוזמה והציג אותה רשמית בפני היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בולטון, בביקורו בישראל. חברי קונגרס רפובליקאים ודמוקרטים בכירים תומכים ביוזמה. לראשונה יש לה סיכוי. ואם היא תעלה יפה, זכות הראשונים היא של צביקה האוזר.

בהיותו מזכיר הממשלה חשף יחד עם יועז הנדל תרבות של הטרדות מיניות שהשליט בלשכה מקורבו של נתניהו ואיש סודו נתן אשל, מה שחייב את פיטוריו של אשל. בעקבות זאת סומן צביקה בידי "המשפחה" כאויב הציבור. האוזר דבק בממלכתיות, בטוהר המידות ובהגנה על הנשים שעבדו במשרד ראש הממשלה והיה מוכן לשלם על כך מחיר.

השילוב של עמדותיו הניציות לאומיות, שבאו לידי ביטוי בין השאר במעורבותו בקידום חוק הלאום, עם הממלכתיות והדוגמה האישית, הופכת אותו להיות התגלמות דרכה של תנועת תל"ם בהנהגת משה יעלון.

שמחתי מאוד על הצטרפותו להנהגת התנועה. אשמח מאוד לראותו בכנסת הבאה ואני מייחל לכך שיכהן גם כשר בממשלה.

* המחסל – כיריב פוליטי וחבר ברשימה מתחרה, האינטרס שלי הוא שמזימתו השפלה של נתניהו לחסל את סער תצלח. אבל כאזרח המדינה אני רוצה להאמין שחברי הליכוד אינם המון של עובדי אלילים, נטולי יכולת חשיבה, שקונים כל תאוריית קונספירציה חולנית וכל עלילת בדים שנתניהו מאכיל אותם. וכשלעצמי, אני מעדיף להיות חבר במפלגה שראשה חיסל את אבו ג'יהאד ולא במפלגה שראשה מנסה לחסל את גדעון סער.

* אתנחתא קומית – במסע הבחירות יש פסקי זמן הומוריסטיים. למשל, כאשר טוקבקיסטים מעריצי נתניהו (!) תוקפים את יעלון (!) בנושא… אמינות ויושרה… זה בערך כמו שטל ברודי יֵרד על העילגות והעברית הקלוקלת בפיו של אבשלום קור.

* מחנה האופורטוניסטים – כשצחי הנגבי היה ב"קדימה", ודיברר ברהיטות המאפיינת אותו את דרכה המדינית, הוא נהג לדבר בגוף ראשון רבים על "המחנה", בהקשר של "מחנה השמאל-מרכז". כאילו לא היה כהרף עין קודם לכן עצם מעצמותיו של "המחנה הלאומי". וכש"קדימה" נמוגה – הופ! מיהר הנגבי לנחות בחיקו של הליכוד, ומיד, בלי להניד עפעף, הוא מדבר בגוף ראשון רבים על "אנחנו הימין". ומי שלא "במחנה שלנו" הוא שמאל.

אולם למען האמת, הנגבי משתייך למחנה האופורטוניסטים.

* מנהיג ראוי – הבית היהודי בחר מנהיג ראוי בהחלט לעמוד בראשו – הרב רפי פרץ. פרץ הוא טייס, מפקד, רב אך מעל הכל מחנך – מייסד המכינה הקדם צבאית עצמונה ולאחר הפסקה בעת שירותו כרב הצבאי הראשי, הוא שוב עומד בראשה. רפי פרץ הוא ציוני דתי ממלכתי. הוא עמד במבחן הממלכתיות הקשה ביותר – כאשר הממלכה הניפה עליו גרזן, בעקירת גוש קטיף, והוא וחניכי המכינה שלו, נשכו שפתיים וכיבדו את הממלכה.

אני מקווה מאוד שמי שיעמוד בראש הרשימה של הבית הלאומי והאיחוד הלאומי יהיה פרץ, ולא חלילה סמוטריץ'.

התביישתי לשמוע שנתניהו קרא לבית היהודי לרוץ יחד עם "עוצמה יהודית", כדי לא לאבד קולות לימין. ראש ממשלת ישראל (!) מטיף לחבור לחיה הכהניסטית; לבן גביר וחבר מרעיו… חרפה לאומית. אני מקווה מאוד שפרץ הממלכתי לא ייתן ידו למהלך נואל כזה, של לגיטימציה למפלגת "מוות לערבים".

* שורה משיר – בפינתי "ביד הלשון" האחרונה, הצגתי כותרת מאמר של יועז הנדל: "הרווח שבין הגבר והקסדה", המתכתבת עם השורה "הרווח שבין הגבר והחולצה", מתוך השיר "הרווח שבין". בשבועות שקדמו לפינה זו, הקדשתי עוד פעמיים את הפינה להתכתבות של כותרות בעיתונים עם שורות משירים, בשני המקרים – משירים של שלום חנוך: "נצח שנמשך שבועיים" (מתוך "ככה וככה") ו"סתם לא שולחים משטרה" ("מחכים למשיח").

המגמה הזו רווחת מאוד בשבועות האחרונים, ובעיתוני סוף השבוע האחרון היא ממש פרחה. כיוון שאני אוהב את השיח הזה שבין העיתונות והזמר העברי, אני שמח להציג זאת.

הכותרת לשתי כתבות שונות בשני עיתונים שונים על אפקט נאומו של בני גנץ – כתבתו של יוסי ורטר ב"הארץ" ושל סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", היא אותה כותרת: "בני בום". "בני בום" היא אופרת רוק משנת 1978, פרי עטו של אהוד מנור. הלהיט המוכר מתוכה הוא "ילד רע". גם כותרת כתבתו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" מתכתבת עם שיר של אהוד מנור. כיוון ששני המועמדים המובילים לראשות הממשלה נושאים את השם בנימין, הכותרת הייתה "ימי בנימינים". כותרת זו מתכתבת עם שירו של מנור "ימי בנימינה", שאותו שרה חוה אלברשטיין. אגב, בבנימינה גדל ראש ממשלה אחר, אולמרט, אחד משני האהודים שכיהנו בתפקיד הרם. ועוד ב"ידיעות" – כותרת הטור של עמית סגל היא "מהן המילים אם לא שחיקה", המתכתבת עם שירו של שלמה ארצי "מה הן המילים", שנפתח בשורה "מה הן המילים אם לא שתיקה".

מאמר ב"הארץ"-ספרים על הוצאה מחודשת של שלוש נובלות מראשית שנות ה-60 של הסופרת רינה בן מנחם, שבשעתו פרסמה אותם תחת הפסבדונים ש.ר.ב היא "שלל ש.ר.ב" – כשם שירו של מאיר אריאל, בביצוע גידי גוב, הנפתח בשורה "תם השרב הגדול". ובאותו גיליון, כותרת אחד משלושה מאמרים על תרגום לעברית של כתבי מרטין היידגר היא "אם בשער יש אורח" – השורה הפותחת את שירה של נעמי שמר "האורח", בביצוע להקת "הכל עובר חביבי".

ובראיון עם גל הירש ב-"7 ימים" הוא התייחס לכוח שלו לעמוד במשברים: "שאלו אותי: 'גל רודף גל ונשבר – גם אתה לפעמים?' "; ציטוט שורת הפתיחה של שירם של מיכה שטרית וארקדי דוכין "לפעמים", המוכר בעיקר בביצוע רון שובל.

* הדשא של השכן – "יד טבנקין" ערך יום עיון לרגל התערוכה "קיבוץ – פני אדם", בנושא: "אמן וקיבוץ". המושב המסכם של יום העיון הוקדש לזכרו של מאיר אריאל, במלאת עשרים שנה לפטירתו. מושב יפה ומרגש, שכלל הופעה של חברו הקרוב – מנוער ועד יומו האחרון, חנן יובל, דברים של בתו שירז אריאל והרצאה של חברו מוקי צור.

מוקי סיפר סיפורים אישיים מחברותם רבת השנים, אך העניק להם גם את הפרספקטיבה הספרותית וההיסטורית. ואנקדוטה יפה ומרגשת – הוא סיפר מה המקור לסיפורו המקסים של מאיר, "הדשא של השכן".

הסיפור הוא על עצמו, חבר קיבוץ שהחליט לשמור על כלל אחד ככתבו וכלשונו: "הדשא של השכן ירוק יותר". הוא הזניח את הדשא בגינת ביתו, כנגד המוסכמה הקיבוצית, הכעיס את שכנו, "חבר מסור מן השורה" שלא יכול היה לשאת את הדשא שהצהיב, הצהיר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" ולבסוף הגיע לאישפוז פסיכיאטרי…

מסתבר שיש שורשים אמתיים לסיפור, אך הם לא בקיבוץ אלא דווקא באמריקה הרחוקה. בראשית שנות השבעים, מאיר אריאל היה שליח עליה של תנועת "הבונים" בדטרויט, ומוקי היה השליח המרכזי בצפון אמריקה. בשכונה שבה התגורר מאיר, היו תקנות עזר עירוניות שחייבו את כל הדיירים לטפח את הגינה שבחזית הבית, על פי כללים מסוימים. מאיר אריאל הודיע שהוא לא עובד את האדמה בגולה, לא מכסח את הדשא… כלום. והגינה שלו העלתה עשבים שוטים, שהחלו להתפשט לעבר גינות השכנים הזועמים, והוא בשלו. הוגשו נגדו תלונות, ולא הייתה לו ברירה. מה עשה? קנה דשא מלאכותי וכיסה בו את כל הגינה. אך הקפיד על העיקרון שקבע – הוא לא עובד את האדמה בגולה.

* ביד הלשון

שניצל א' – כאבא לחיילים (בסדיר ובמילואים) אני מתעדכן בסלנג הצה"לי המשתנה, ומשלים את החוסרים מאז שחרורי ממילואים.

השבוע למדתי את המילים שניצל א' ושניצל ב'. שניצל א' הוא שניצל אמתי, כמו בבית, מלאכת יד. שניצל ב' הוא שניצל תעשייתי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: טלי טלי טלי

טלי טלי טלי / מיקי גבריאלוב
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.2.19

מחר יפתח בראשון לציון הכנס השנתי ללשון העברית – "לשון ראשון", שיימשך עד שבת. כבכל שנה, מוענקים בכנס שני פרסים – פרס ראש הממשלה ע"ש אליעזר בן יהודה ופרס ראש העיר על שם מאיר אריאל. פרס אליעזר בן יהודה מוענק לרוב לבלשנים ולאנשים הפועלים לקידומה של השפה העברית. פרס מאיר אריאל הוא על יצירתיות בשפה העברית, והוא מוענק ליוצרים, שפועלים בשפה העברית, מפלרטטים עמה, מטיבים להפיק מאוצרותיה נכסים תרבותיים.

מדי שנה אנו נוהגים להקדיש את הפינה לזוכה בפרס, ובכך להעניק כבוד ויקר כפולים – למורנו ורבנו מאיר אריאל זצ"ל ולזוכה בפרס.

הזוכה בפרס השנה הוא המשורר רוני סומק. רוני סומק הוא משורר, סופר וצייר, אחד המשוררים הבולטים בדורנו, שהצלחתו אינה רק בישראל, אלא יצירתו מתורגמת לשפות רבות.

רוני סומק נולד בעיראק, ועלה לישראל בילדותו. שמה של משפחתו היה סומך, שם עיראקי. בגיל 17 הוא פרסם את שירו הראשון בעיתון, ובשל טעות דפוס שמו נכתב כסומק, והוא אימץ את השם העברי.

לצד כתיבתו, החל סומק את חייו המקצועיים כמדריך חבורות רחוב ולאחר מכן ועד היום כמורה לספרות בתיכון. בנוסף לכך הוא מנחה סדנאות יצירה. הוא הוציא עד היום 11 ספרי שירה, סיפורים לילדים ומיצגי אמנות רבים. הוא זכה בפרסים רבים, ואליהם מצטרף כעת פרס מאיר אריאל. סומק מעורב גם בפוליטיקה, כחבר מפלגת "יש עתיד", ומי שהוצב במקום ה-120 ברשימתה לכנסת.

כמה עשרות משיריו של סומק הולחנו. אבל נדמה לי שהשיר שנשמע נכתב על מנגינה קיימת. זאת, כיוון שאת הלחן כתב עממי, שככל הידוע לי, אינו יודע להלחין שירים של רוני סומק.

השיר הוא "טלי טלי טלי" מתוך תקליטו הכפול של מיקי גבריאלוב "כשחלמתי על הבית". ב-1991, החליט מיקי גבריאלוב, שעד אז התמקד במוסיקת רוק מערבית, להתחבר לשורשיו הטורקיים, מצד אמו שעלתה מטורקיה. הוא יצר בטורקיה תקליט נפלא, אחת מהיפות ביצירותיו. ובין השאר הקליט את "טלי טלי טלי", ללחן עממי טורקי.

קריאת מילות השיר יכולה להסביר מדוע ראוי סומק לפרס. באיזה כישרון הוא משחק במילים, ומעביר דרכם את הסיפור.

השיר הוא על נערה או אישה, טלי, שאותה הוא מדמה לציפור היוצאת מן הקן הבטוח לעולם הפרוע, ומתמודדת עם קשיי החיים, וחווה חוויות קשות – כנפיה נתקעו בענן חולף, גופה נשבר. הסיפור שלה, כך מספרים השמים, הוא עוד סיפור כואב.

מה מציע המשורר? הוא לא מציע לחזור לאזור הנוחות, אלא דווקא מעודד אותה להתנסות בחיים האמתיים, שיש בהם קושי וסבל, אך יש להתמודד עמם. אף אחד לא הבטיח לצייר לך קשת בענן. במרחב הפתוח הזמן רוקד לו ואלס פרוע ו"את חולפת עם הרוח הקרה".

שירו של חתן פרס מאיר אריאל מעלה בי אסוציאציה לשירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג", ולא אתפלא אם הוא אכן מתכתב אתו, במודע או שלא במודע. גם בשדות גולדברג הכותב פונה לנערה היוצאת אל המרחב הגדול. אולם המסר הפוך. בעוד מאיר אריאל מתרה בה: "אל תלכי לבדך בשדה המוזהב" ומזהיר אותה מפני הפיתוי של השדה המוזהב המוכר לה מרחב, סומק דווקא מעודד אותה להעז. גם הוא מבקש ממנה לא לצאת, אך דווקא לדרך המוכרת. הוא קורא לה לפרוץ דרך, מעודד אותה ללכת דווקא לשדות העמק הירוק, שם האש בוערת. הוא מעודד אותה לצאת להרפתקת החיים, "שם הזמן הוא כמו לוליין ברוח, הנופל לו מחבל העולם".

אם אני צודק, והשיר מתכתב עם "שדות גולדברג", הרי שהוא מתכתב עם שיר המתכתב עם "האמנם" של לאה גולדברג. היום מקובל על הכל ש"שדות גולדברג" מתכתב עם שירה של לאה גולדברג, אך הראשון שעלה על כך הייתי אני, וגם בביוגרפיה של מאיר אריאל התגלית מיוחסת לי. ולכן, העבודה על הפינה הזאת, עוררה בה התרגשות גדולה.

ברכות חמות לרוני סומק, חתן פרס מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית.

טלי טלי טלי היא ציפור טרופה
אל תחבוש ברחמים את שברי גופה
נתקעו כנפיה בענן חולף
השמיים מספרים לי עוד סיפור כואב

אל תרימי את ראשך למעלה
מי הבטיח לצייר לך קשת בענן
שם הזמן רוקד לו וואלס פרוע
את חולפת עם הרוח הקרה

טלי טלי טלי…

אל תצאי לדרך המוכרת
אש בוערת בשדות העמק הירוק
שם הזמן הוא כמו לוליין ברוח
הנופל לו מחבל העולם

טלי טלי טלי…

שמות לה: רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

פרק לה והפרקים הבאים מתארים את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. בפרשות אלו שני גיבורים. האחד הוא בצלאל בן אורי לשבט יהודה, שהנו האמן המושלם, הבקיא בכל סוגי האמנויות והוא האיש הבונה את המשכן לפרטי פרטיו. מעניין, שמי שנחשב לאמן המוחלט, אינו ניחן ביצירתיות ודמיון, אלא ביכולת ביצוע מוחלטת, של מתווה אמנותי ואדריכלי שנקבע ונמסר כציווי מפי הגבורה.

הגיבור השני, אינו גיבור אחד אלא גיבורים רבים – בני ישראל. רק בראשית השבוע קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה, לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ".

את הפרקים הללו דורש מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". הוא מחפש את המקבילה להתלהבות הזאת, להתנדבות הזאת, לעבודה לשמה הזאת – בימינו. השיר מופיע באלבומו "רישומי פחם". בשירי האלבום הזה מציג מאיר אריאל תמונה קודרת למדי של מחיר הקדמה ופגעי המודרנה. בין השאר הוא עוסק בסוגיית העבודה, העבודה המנוכרת והמנכרת. שיא הניכור הוא ב"שיר המקצוע", מין גירסה שירית לסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים", בו מתאר הכותב את עצמו כעבד של המכונה עליה הוא עובד שנים, כשרק דבר אחד מייאש יותר מן השעבוד הזה – השחרור ממנו, המותיר את הכותב חסר אונים. זוהי עבדות נפשית שהשתלטה על אישיותו של העובד.

וכפי שגורדון כתב "בעבודה לקינו, בעבודה נרפא", כך גם מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". בשיר הזה, מבקש מאיר אריאל לחזור לסיפורי בניין המשכן בספר שמות, כביטוי לעבודה מסוג אחר לגמרי, עבודה של אנשים חופשיים, המאמינים בעבודתם, מחויבים לה, מאושרים ממנה; עבודה המבטאת את האישיות והיצירתיות של העובד, החש את תרומתו לכלל ולעצמו. בשיר מדלג מאיר אריאל רצוא ושוב בין תיאור מלאכת המשכן המקראית, לתיאור העבודה בקיבוץ ובמעברה, של אנשים המאושרים בעבודתם ולכן גם שלמים בחייהם. בשלב מסוים הוא נופל לרגע של ייאוש, המחזיר אותו לשירים הקודמים, בתור לדמי אבטלה, בדילמה האם למכור את כיס המרה כדי להיחלץ ממצבו הכלכלי הנואש, אך אין הוא שוקע בייאוש, אלא שב ונזכר – "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" ומתעודד. בשפל של השפל הוא רואה בעיני רוחו את האוטופיה של בניית המשכן והיא הנותנת לו את כוחות הנפש להמשיך, את התקווה ואת האמונה בחיים.

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר – / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים – ריח פועלים. // רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי – / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי. // אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות / התכשיטים וכלי הבית המהבהבות / ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב / לבלוקים של נחושת וכסף וזהב. / אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב. // אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים / קירות משכן, לוחות-מזבח והרהיטים / מריח דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין / חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין. / הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים // אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות / אורגות ומרקמות מעשה חושב את היריעות / בארגמן ותכלת ושני ושש מושזר / עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה / כן, מעשה חושב – בעולם הזה // וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור: / האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור? / אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות. / הראני את האמנים, המציירים את המחשבות. // לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים / איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים / מבלוק זהב התכשיטים… שוקלים כל אונקיה / ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה / מבלוק זהב התכשיטים – שלמה ונקיה. // אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז / מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז / מכל העברים כל הדברים, בהתחבר – / אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר. / כל מרכז המעברה – מחנה זוהר. // ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה. / אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה? / אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר? / קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו שבמדבר… // הרפתנים, הדירניקים והשוחטים / הברסקאים, הרצענים והחייטים / היינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים / והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים / המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים…

* 929

פינתי השבועית ברדיו: ערב כחול עמוק

ערב כחול עמוק / ריטה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 16.7.18

מחרתיים ימלאו 19 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. כבכל שנה, אני מקדיש את הפינה בשבוע הזה לזכרו.

הפעם לא נשמע שיר בביצועו של מאיר אריאל, אלא בביצועה של ריטה – שיר שהיא שרה למילותיו וללחנו של שלמה יידוב.

נדמה לי שלא רבים יחלקו על קביעתי, שריטה היא הזמרת הישראלית החושנית ביותר. לדעתי, אין שיר שבו היא מביאה את חושניותה לשיא, כמו בשיר הזה. והמילים – בהתאם.

סיפורו של השיר מתחיל ב-1964. נער יהודי ארגנטינאי בן 13 עולה עם הוריו לישראל, ומותיר מאחוריו חברה. היום שלמה יידוב רק חולם בספרדית, אבל אז הוא גם דיבר וכתב בספרדית. הוא כתב שיר געגוע לאהובתו – "קומו לה לונה", כלומר "כמו הירח". הוא כתב מילים, כתב מנגינה, הכניס למגירה, והיא נשארה נעולה שם במשך שלושים שנה.

ב-1994 הוציאה ריטה את תקליטה "אהבה גדולה". לראשונה, את רוב שירי התקליט לא הלחין בעלה באותם ימים רמי קליינשטיין. היא נפגשה עם שלמה יידוב, וביקשה שיכתוב לה מנגינה. סיפר שלמה יידוב בראיון לעפר גביש: "היא ביקשה שיר שישרוף אותה". יידוב נזכר בשיר הישן, שכנראה המתין שלושה עשורים לבוא יומו. "שרתי לה את השיר", הוא מספר, "וראיתי על העיניים שלה שזה מה שהיא חיפשה".

מנגינה כבר יש, עכשיו צריך מילים. ריטה פנתה למאיר אריאל. בדרך כלל, כאשר זמר ביקש ממנו מילים למנגינה, הוא השאיר לו את המגינה, ומאיר כתב מילים. לכל היותר הוא נפגש עמו פעם. לא כן בשיר הזה. מאיר אריאל וריטה נפגשו פעמים רבות, שוחחו, חיפשו, לשו כל מילה, עד שהגיעו לתוצאה שהייתה רצויה לשניהם – שיר שישרוף אותה, ללחן שכבר שרף אותה, ולא פחות חשוב, שישרוף את הקהל.

"ערב כחול עמוק" נקרא השיר, וכך הוא נפתח. כבר פעמים רבות דיברנו על השפה של מאיר אריאל, על המטפורות שלו ועל הדו משמעותיות של ביטוייו, ולפעמים תלת משמעות ורב משמעות. הכחול העמוק יכול לייצג ערב קיץ בהיר, אך בסלנג הצבע הכחול מבטא סקס, ואני מתקשה למצוא דרך לפרש את השיר הזה לא כשיר על ערב של סקס.

הקטורת של האזדרכת, עשויה לייצג כל מיני חומרים שמאיר אריאל נהג לשאוף וכנראה גם לקחת לריאות, ואולי הם מתחברים אצלו עם אותם ערבים כחולים עמוקים. וכאן ועכשיו הערב הכחול עמוק משדל: אולי הפעם, אולי הפעם.

כמה כחול הערב? רק אלוהים יודע. האישה המפתה והמשדלת אינה ממתינה ושואלת / מבקשת: "למה שלא תפתיע, חד וחלק בפתח"? איך? כמו מי שמְשַׁחֵר, אולי מְשַׁחֵר לטרף, בלי הרף, כדי לרוות עוד פעם. ואולי היא אינה מבקשת ממנו ישירות, אלא זאת המשאלה שלה טרם בואו: "רק תעמוד בפתח, בלי הודעה מוקדמת", היא מבקשת.

כל הכחול לעצב – מתוך עצבות היא מצפה למפגש שיפיג את העצב. חרוז מאיר אריאלי טיפוסי, אולי בהשפעת אלתרמן הנערץ עליו, ל"כל הכחול לעצב" הוא "כל העמוק אין קֶצֶה". גם העומק הוא דו משמעי – רוחני ופיזי. "בא לי" היא אומרת בפשטות, ישר לעניין. ואף מתארת תיאור פלסטי: "ליפול על חרב". החרב בהחלט מתאימה כסמל פאלי, ולא בכדי בעברית כלי נשק הוא כלי זין. אך הדו-משמעות נמשכת בתיאור ההמשך לנפילה על החרב: "למות עליך". מוות הוא תוצאה טבעית של נפילה על חרב, אך הביטוי "למות עליך", "מתה עליך", מדבר על אהבה גדולה. אך אם בזיכרון מדובר, אין המדובר בזכר המת, אלא בזכרו של ערב מיוחד, כחול עמוק, שלא יחזור.

השיר היה ללהיט גדול, אחד מלהיטיה הגדולים של ריטה. השיר ששרף אותה, שרף בהחלט את הקהל.

נאזין לריטה בשיר הנפלא הזה, לזכר משורר וזמר שלא יחזור, אמן חד פעמי – מאיר אריאל.

ערב כחול עמוק
תולה עגיל אדמדם לרושם
ומעשן תפרחת
קטורת של אזדרכת
ומרחש בלחש
אולי הפעם, אולי הפעם

כמה כחול הערב
כמה עמוק אלוהים יודע
למה שלא תפתיע
חד וחלק בפתח
כּמְשַׁחֵר בלי הרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם

כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קֶצֶה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור

ערב כחול עמוק
תולה עגיל בצורת ירח

רק תעמוד בפתח
בלי הודעה מוקדמת
כֳּמְשַׁחֵר לטרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם

כל הכחול לעצב…