מדוע אני מתנגד למחאה

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשיה רבה. המחאה הנוכחית קורית במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגיה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט אפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה. כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעיה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השניה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה". יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

****

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעיה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו.

אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור.

אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

****

איני יכול להביע את התנגדותי למחאה, בלי להתריע נגד תופעה איומה ונוראה – הבריונות האלימה נגד המפגינים.

הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא שיהוי, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

אין כל סתירה בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה.

****

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו.

צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן.

וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכל (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח.

כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו הייתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

* "שישי בגולן"