צרור הערות ‏1.1.23

* סוס טרויאני – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (לצד מורו ורבו השני, הארכי-מחבל, רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש), הכריז בריש גלי שהדמוקרטיה היא ייבוא מערבי מנוון שהורס את הגוף הלאומי, מנוגדת ליהדות ושהדרך לגאולה כוללת את הרס הדמוקרטיה.

לכאורה, בן גביר סטה מדרכו של מורו ורבו. אדרבא, הוא מציג את עצמו כדמוקרט וכמגן הדמוקרטיה. אך זו טעות אופטית. בן גביר היה ונשאר כהניסט, אלא שבניגוד לכהנא הוא כהניסט חכם ומתוחכם, שאימץ את שיטת ה"תאקיה" של קנאי האסלאם שמוכנים טקטית להתחפש כדי לקדם את דרכם. לכן, הוא מסוכן לאין ערוך מכהנא. דרכו של בן גביר, היא להגיע לשלטון ורק אז לממש את תורת הגזע האנטי דמוקרטית של מורו ורבו. עד אז, הוא ישחק תמיד על תפר הלגיטימיות, ימתח למקסימום את הקווים האדומים, אך לא יחצה אותם. כך הסיר את תמונת מורו ורבו רוצח ההמונים מסלון ביתו (ואולי תלה בחדר אחר?), לדרישת רבני הציונות הדתית, כדי להיכנס לרשימת הבית היהודי. כך הקפיד שהתבטאויותיו לא יחצו את הקו האדום של האידיוטים השימושיים בבג"ץ כדי שלא יפסלו אותו. כך המיר את צווחות "מוות לערבים" בצווחות "מוות למחבלים", אך ברור שבעיניו כל ערבי הוא מחבל, ובמיוחד ערבים כמו מנסור עבאס, המוביל את מהפכת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית, הציונית. וכך הגיע לממשלה, לקבינט, לתפקיד השר לביטחון פנים, שסחט את שינוי שמו לשר לביטחון לאומי, סחט את הפיכתו למפכ"ל-על של המשטרה, סחט את העברת פלוגות מג"ב ביו"ש לפיקודו. והוא ימשיך לקדם את דרכו הגזענית, אך את הקווים האדומים הוא ימתח, אולם לא יקרע, כדי לא לסכן את היעד – השלטון. בינתיים הצליח לסחוט את חוק הקלון, החוק לעידוד הגזענות – ביטול האיסור על גזענים לרוץ לכנסת. בכך הוא ירחיב את הקווים האדומים ויוכל להסיר בהדרגה את התחפושת.

הטקטיקה של בן גביר היא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", אך האסטרטגיה שלו היא: כדי לנצח אותם, היכנס אליהם כדי להרוס אותם מבפנים.

בן גביר הוא סוס טרויאני בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו יודע זאת. נתניהו מתעב את הכהניזם ומתעב את בן גביר. הוא מודע לסכנות, אך הכל כשר כדי לנסות לחלץ את עצמו מאימת הדין, באמצעות חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. נתניהו מאמין שיצליח לתמרן את הכהניסט ולהגן מפניו על הדמוקרטיה. הוא רגיל לעבוד עם פראיירים ועם אומרי-הן שאינם מסוגלים לחשב כמוהו חמישה מהלכים קדימה. אלא שהפעם עומד מולו אדם מתוחכם לא פחות ממנו.

הרגע הרע והנמהר של השבעת הפרחח הכהניסט לשר בממשלת ישראל, ייזכר לדיראון עולם כרגע השֶׁפֶל בתולדות הכנסת, כיום שחור לדמוקרטיה הישראלית, ככתם על תולדות העם היהודי.

* אשמת בג"ץ – מינויו של הפרחח הכהניסט לממשלה הוא חרפה מוסרית וקלון על מדינת ישראל. ראוי להיאבק בממשלה הכוללת את הגזען הפשיסט מאבק ציבורי, פוליטי ותקשורתי. אבל אין עילה להתערבות בג"ץ במינוי הזה. התערבות כזו היא אקטיביזם שיפוטי קיצוני, ואין לכך מקום.

יש לזכור שהאקטיביזם הקיצוני של בג"ץ הוא זה שדרדר אותנו לשעה הקשה הזאת. כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את ההתמודדות של הכהניסט הגזען, בהתאם לחוק יסוד הכנסת השולל התמודדות של גזענים, מתוך העדפת פֶּטיש חופש הביטוי על חוק יסוד שחוקק הריבון, הוא קלע אותנו לצרה הזאת.

* אין לנו מדינה סְפֶּייר – את הכותרת לישיבת מרכז מפלגת העבודה שהכריע בעד הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד ב-1984 נתן יצחק רבין, בנאומו: "אין לנו מדינה סְפֶּייר".

בימים הקשים האלה, שבהם קמה ממשלת בן גביר, אני מקפיד לא לשכוח את האמירה החשובה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

כיוון שאין לנו מדינה ספייר, אני מתנגד לקולות הקוראים למפכ"ל המשטרה להתפטר, עקב מינויו של הכהניסט לשר ובעקבות חוק בן גביר. הרי הסיבה שבעטיה עליו להתפטר, כביכול, היא בדיוק הסיבה לכך שאף ניצב לא יהיה מוכן למלא את התפקיד. ואז מה?

על שבתאי להישאר בתפקידו ולהשתדל להיות המבוגר האחראי. רק אם יחוש בפועל שאין בכוחו לעצור מהלכים כהניסטיים, אחרי שנתן צ'אנס וניסה, עליו להתפטר. אז, אזרחי ידעו, שהוא התפטר מחוסר ברירה.

* המסר שלא נאמר – האתגר הלאומי העליון הניצב לפתחנו בשנים הקרובות, הוא עידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה. כמדינה ציונית, בכך עלינו להתמקד, לפני כל משימה אחרת.

האזנתי בקשב רב לנאום ההכתרה של נתניהו. הוא לא הזכיר את האתגר הזה במילה וחצי מילה. האזנתי לנאומו של ראש האופוזיציה, לפיד. הוא לא מתח מילה של ביקורת על התעלמותו של נתניהו מהנושא.

איזה מזל שלפני 25 שנים ראש הממשלה היה שמיר, ולא מישהו מהמנהיגים הנוכחיים.

במקום להיערך לאתגר, הממשלה החדשה זוממת להתנקש בחוק השבות, ומְמנה לאחראי על "נתיב" ולשר העליה והקליטה אנשים שגישתם עלולה לחבל בעליה.

* מאז קום המדינה – תומכי ההתנקשות בחוק השבות, ביטול "סעיף הנכד", מיתממים ושואלים מה כל כך נורא לחזור למצב שקדם לחקיקת הסעיף ב-1970? למה זו היתממות? כי מאז קום המדינה וחקיקת חוק השבות, נכדים ליהודים עלו במסגרת חוק השבות ונטמעו בעם היהודי. ב-1970 הדבר עוגן בחוק.

* איחולי כישלון – כפטריוט ישראלי, אני מאחל הצלחה לכל ממשלה, גם כשאני מתנגד לה. הרי כל ממשלה, בדרכה, רוצה לחזק את ביטחון ישראל, את כלכלת ישראל, את מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכן, הצלחתה של כל ממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. גם לממשלה החדשה אני מאחל הצלחה. אבל לשר המשפטים יריב לוין אני מאחל בכל לבי כישלון. אני מאחל לו להיכשל כישלון חרוץ במזימתו להחריב את מערכת המשפט ולהרוס עד היסוד את מדינת החוק.

* דה-בגיניזציה – כשבגין נבחר לראשות הממשלה, ב-1977, הוא החליט להזמין באופן קבוע את היועמ"ש אהרון ברק לישיבות הממשלה. ב-45 השנים שחלפו מאז, הנוהג נשמר בכל הממשלות, כולל חמש הממשלות הקודמות של נתניהו.

החלטתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה החדשה, הייתה לא להזמין את היועמ"שית לישיבת הממשלה הראשונה.

החלטה סמלית, המציגה את מהפכת הדה-בגיניזציה שמובילים נתניהו ולוין.

* התביישתי – ההפרעות לנאומו של נתניהו בנאומו בישיבת ההשבעה בכנסת – מבישות. אמנם זה לא מתקרב להפרות הסדר של האופוזיציה הקודמת בנאום ההשבעה של בנט, אבל הציפייה שלי היא שהאופוזיציה תציג לציבור חלופה של התנהגות ממלכתית. לצערי ולאכזבתי זה לא קורה. גם מחיאות הכפיים של הקואליציה אינן פרלמנטריות. רע, רע מאוד.

* האויב החדש – אני שמח על מינויו של גלנט לשר הביטחון. קודם כל כיוון שאני יודע מי היה האלטרנטיבה (שאילו מונה, נכון היה לשנות את שם המשרד למשרד המלחמה), אבל גם כמינוי בפני עצמו. אני מעריך את גלנט, את מנהיגותו ואת אחריותו, גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיו.

אבל על גלנט להבין, שברגע שד"ר נתניהו מינה אותו לתפקיד הבכיר ורב העוצמה, מיסטר ביבי סימן אותו כאיום פוליטי מסוכן. ואם הוא איום פוליטי הוא אויב. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב הוא ימצא עצמו כאויב החדש של נתניהו. זה יתחיל ברשומות של יאיר נתניהו שידוקלמו בידי הדקלמנים ולאחר מכן יתחילו לצוץ כל מיני סיפורים עליו, מלוא הטנא שיימינג ופייק ניוז. כבר בשבועות הקרובים נשמע ונקרא שגלנט היה ב"פורום החווה" של שרון.

* נשימת רווחה – אמיר אוחנה, שנכנס כסוס טרויאני למשרד המשפטים ואח"כ למשרד הבט"פ, הוא השר הגרוע בממשלות ישראל לדורותיהן. הוא רחוק מלהיות דמות הראויה לתפקיד יו"ר הכנסת. אולם כאשר התברר שהוא המועמד, נשמתי לרווחה. העיקר שהביביריון החוליגן, ראש "לה פמיליה" הפרלמנטרית, האיש שמתפרע ומשתולל בישיבות הכנסת וגם מן הדוכן, האדם האחרון שראוי לתפקיד והוזכר כמועמד מוביל, דודי אמסלם, לא ימלא אותו.

בימים הקשים האלה, אני רואה בחיוב את עצם מינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה הזה. יש בכך אמירה חשובה, ובמידה מסוימת גם אצבע בעין לאבי מעוז ואורית סטרוק.

* שמחה לאיד – לא יפה לשמוח לאיד, אבל אני מודה שאני שמח לאידו של דודי אמסלם. אמסלם, האיש שיכול להיות פוסטר של הישראלי המכוער, מי שמבזה את כנסת ישראל בכל דקה שהוא במשכן – נשאר בלי כלום.

נער השליחויות של נתניהו, נאמן הנאמנים, יותר ביביסט מביבי – ונתניהו בגד גם בו. כמו בכולם. מגיע לו.

* אתנן כפול – עידית סילמן הייתה יו"ר הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, תומכת נלהבת של הממשלה ושל דרכה. אבל היא עברה מסכת של התעללות וטרור אישי נגדה ונגד משפחתה, עד שהתפוררה לאבקה. אילו הייתה בה מעט יושרה, ברגע שנשברה היה עליה לומר "איני יכולה עוד" ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אך אין בה מעט יושרה. ולכן היא מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותיק בממשלה. גם אילו זה היה חוקי, זה היה מסריח, בלתי מוסרי ובלתי לגיטימי. אך זה גם לא חוקי. ובית המשפט העליון עוד יידרש לעסוק בסוגיה.

* הגדרת קלון לרמטכ"לים – ב-15 בספטמבר 1969, עם סיום תפקידו כראש אג"ם וכשהבין שקלושים סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל, פרש אלוף עזר ויצמן מצה"ל. מיד עם פרישתו הצטרף לתנועת החרות ועוד באותו ערב, שעות אחדות אחרי שחרורו, מונה בידי בגין, יו"ר תנועת החרות, לשר התחבורה מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים, שקדם לליכוד) בממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות הלאומית).

ב-1 בינואר 1972, סיים רא"ל חיים בר לב את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. מיד הצטרף למפלגת העבודה. ב-5 במרץ, חודשיים וארבעה ימים לאחר שחרורו, מונה בר לב לשר המסחר והתעשיה בממשלת גולדה מאיר.

ב-9 ביולי 2002 סיים רא"ל שאול מופז את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. ב-4 בנובמבר, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה בראשות פואד בן אליעזר מממשלת שרון, מונה מופז לשר הביטחון מטעם הליכוד.

המקרים האלה ואחרים יצרו תחושת אי נוחות בציבור. המעבר המהיר מדי מן השירות הצבאי לתפקיד פוליטי בכיר, התקבל כפגיעה במעמדו הממלכתי של צה"ל כצבא העם. לכן, לקראת בחירות 2003 קיבלה הכנסת חוק מידתי וראוי, המחייב צינון של 6 חודשים בטרם ימונה קצין בכיר מדרגת אלוף ומעלה, והמקבילים לו בארגוני הביטחון האחרים, לתפקיד שר בממשלה או יתמודד לכנסת.

ב-2007 התקבל "חוק אשכנזי", שהאריך את הצינון באופן דרקוני, מ-6 חודשים לשלוש שנים. היה זה חוק פרסונלי שיזם הליכוד בשל הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי וכדי לחסום את ריצתו לכנסת. הצינון הזה בלתי מידתי ואינו מוצדק.

ועכשיו, ממשלה של משתמטים ועבריינים עומדת ליזום את הארכת הצינון לחמש שנים. סמוטריץ' בכלל הציע צינון של עשר שנים. הם מכופפים את חוקי המדינה כדי לאפשר לעבריין סדרתי לכהן בממשלה, הקבינט מלא במשתמטים, אבל את מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה – יש לחסום בכל דרך.

התירוץ לטיהור שרץ החוקים לצירוף עבריינים לממשלה, הוא שצריך לתת לציבור לקבוע. אם הציבור בוחר בפושע – זאת הדמוקרטיה. נו נו. אז תשאירו לציבור לקבוע אם רמטכ"ל בדימוס ראוי להיבחר לכנסת. לא. הם רוצים להטיל קלון על הרמטכ"לים ואלופי צה"ל. ממשלת קלון.

* צינון למשתמטיםאני מציע צינון למשתמטים מצה"ל.

הם יוכלו להיכנס לפוליטיקה חמש שנים אחרי שישרתו שירות צבאי מלא.

* לימודי ליבה על פי הגר"א – כה אמר הגר"א, הגאון רבי אליהו הידוע כ"הגאון מוילנה", על לימודי ליבה: "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם… חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה".

המגזר החרדי ליטאי מתיימר ללכת בדרכו של הגר"א. אך האמת היא שהם הולכים נגד דרכו. גפני, הנציג הפוליטי של הליטאים, טען כלפי ח"כ מיכל שיר שהיא "שונאת את הילדים החרדים". היא שונאת את הילדים החרדים? היא מונעת מהם לימודי ליבה וגוזרת עליהם חיי עוני ובערות?

עם הארץ, צא ולמד מה אמר הגר"א על לימודי ליבה.

* מופת של מנהיגות – יועז הנדל הוא שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא מופת לשר ממלכתי, שכל כולו קודש לקידום האינטרס הלאומי, בתחום שעליו הוא מופקד. בשנה וחצי בתפקיד, הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו קודמיו בעשר שנים.

עוד נכונו ליועז עלילות ומשימות בהנהגת המדינה.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו.

מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת? הרי אני אזרח ישראל והוא הושבע לראשות הממשלה. יש לי ברירה?

יש משמעות להצהרה הזאת. במשך קרוב לשנתיים הייתה כאן אופוזיציה שלא הכירה בממשלה הנבחרת. ראש האופוזיציה נתניהו ציווה על נתיניו לכנות אותו ראש הממשלה והם צייתו. ביביסטים פרסמו בהמוניהם ברשתות תמונה של בנט ותחתיה הכתובת "הוא לא ראש הממשלה שלי". ולפני כן הם נהגו באותה דרך אנטי-דמוקרטית כלפי הנשיא ריבלין – כתובת "הוא לא הנשיא שלי" תחת תמונתו.

אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי.

אני מתנגד לדה-לגיטימציה לממשלה שגורמי שוליים מטיפים לה. לדוגמה, קראתי פשקוויל של יואב גרוויס בשוקניה, שבה הוא הציע, בין השאר: "לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך – כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו".

דברים מעוררי קבס. בעצם הוא מאמץ את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הפגאנית: "המדינה זה ביבי". מבחינתו, טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם טקסים של נתניהו, טקסי יום העצמאות הם של מדינת נתניהו, פרסים ממלכתיים של מדינת ישראל הם פרסים מנתניהו. יאיר נתניהו לא היה מנסח את זה טוב יותר.

כציוני ממלכתי, אין דבר זר לי מהגישה הזו; בין אם היא באה מן הצד של יאיר נתניהו ובין אם היא מהצד של גרוויס הנ"ל. כל הטקסים הממלכתיים הללו – קודש הם בעבורי. גם מירי רגב וגם גרוויס לא יגרמו לי לראות בהם טקסים של נתניהו.

אגב, שלחתי המלצה למשיא משואה השנה. שלחתי את ההמלצה כשלפיד עוד היה ראש הממשלה וטרופר יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, אבל היום הייתי שולח בדיוק אותה המלצה.

* פסול חיתון גם באופוזיציה – במאמר ל"הארץ" קבל איימן עודה על שלושה דברים שקרו השבוע והטרידו את מנוחתו. האחד היה ההספד של בני גנץ לרב דרוקמן. השני הוא דיון שהשתתפו בו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומזכ"ל תנועת המושבים ואחרים בנושא האיום הדמוגרפי על הגליל והצורך הדחוף בהתיישבות יהודית בגליל שתשנה את המאזן הדמוגרפי. השלישי הוא העובדה שלפיד לא הזמין אותו לישיבת ראשי האופוזיציה. עודה רואה בשלושת האירועים הללו הוכחה שאין הבדל משמעותי בין לפיד, גנץ ותנועת העבודה לבן גביר. הדרך היחידה להפלת הממשלה ולמלחמה בפשיזם, כותב עודה, היא שותפות אמתית וקבלה מלאה שלו ושל האידיאולוגיה שלו.

אני מסכים עם עודה שיש מכנה משותף בין שלושת האירועים שהוא הציג. אכן, הרב דרוקמן ותלמידיו הם שותפינו להגשמת הציונות וגם כאשר אנו חלוקים עמם, זו מחלוקת על דרך הגשמת החזון הציוני. הציונות היא המצע המשותף בינינו. אכן, ייעודה של מדינת ישראל היא להיות מדינת הלאום של העם היהודי ובין השאר ליישב ביהודים את ארץ ישראל. כאשר היהודים הם מיעוט בגליל, זהו איום על חזונה של ישראל ועליה לתת לו מענה. תנועת העבודה ותנועות ההתיישבות שלה הן מרכיב משמעותי ביוזמה ציונית ליצירת רוב יהודי בגליל כדי להבטיח שלא נאבד אותו, חלילה. ציונים החלוקים ביניהם בשאלת יהודה ושומרון, מסכימים ביניהם בשאלת הגליל. אכן, החלטתו של לפיד לא להזמין את עודה לפורום ראשי האופוזיציה היא החלטה מובנת מאליה. אין שום מכנה משותף בין סיעות האופוזיציה לבין חד"ש-תע"ל. יתר על כן, בניגוד לכנסת הקודמת, שבה מפלגות האופוזיציה חברו לרשימה המשותפת להצבעות נגד מדינת ישראל ונגד הציונות, כמו חוק האזרחות וחוק יו"ש, בכנסת הזה אין אופוזיציה למדינה וזה לא יקרה. נהפוך הוא, סביר להניח שדווקא חד"ש-תע"ל תחבורנה לממשלה ותתמוך ביוזמות אנטי ציוניות שלה, כמו החוקים לעידוד ההשתמטות מצה"ל וכמובן ההתנקשות בחוק השבות.

הטענה שבאי הזמנתו לפיד נוהג כמו בן גביר דמגוגית מגוחכת. הרי לפיד זימן לישיבה את מנסור עבאס שנטל בה חלק. ואם עופר כסיף היה יו"ר חד"ש-תע"ל הוא לא היה מוזמן, בדיוק כפי שעודה לא הוזמן. כסיף לא היה מוזמן כי הוא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית. עבאס הוזמן, כי הוא חותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך קבלת עובדת היותה מדינה יהודית ובלי לקרוא על כך תיגר ולהיאבק בכך. ברגע שעבאס אינו חותר נגד קיומה של המדינה, עובדת ערביותו וערביות רשימתו אינה מונעת את שותפותו באופוזיציה או בקואליציה, מה שמוכיח שטענת הגזענות וההשוואה לבן גביר היא שקר.

עודה פסול חיתון לא בשל היותו ערבי, אלא בשל עמדותיו השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית. כמוהו כעופר כסיף. עודה מציג את עבאס "צרכן בלי עמוד שדרה לאומי ובלי עמוד שדרה ערכי". הוא דורש מלפיד לזמן "אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית". זו הגדרה מכובסת לאדם ששולל את קיומה של מדינה יהודית. המושג המכובס "שוויון לאומי" הוא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית במולדתו והמרתה במדינה לא יהודית, אלא "יהודית-ערבית". יתר על כן, עודה אינו מסתפק בדרישה לשלב אותו באופוזיציה למרות עמדותיו ועל אף המחלוקת. הוא דורש לאמץ את דרכו.

איך אומרת ליאת הר לב בפרסומת ל"שופרסל"? "בחלום בלילה".

* תוחלת חיי הממשלה – הערכתי היא שתוחלת חיי הממשלה היא כשנתיים פלוס. הטריגר יהיה הטרור. 150 שנות המאבק על ארץ ישראל לא הסתיימו כיוון שהכהניסט חבר הממשלה, ומדי פעם תהיינה לטרור הצלחות. בן גביר יאשים את נתניהו שהוא כובל את ידיו ואם רק היה נותן לו יד חופשית הוא היה ממגר את הטרור. בשלב כלשהו הוא יפרוש מהממשלה כדי לרוץ לבחירות כאופוזיציה, עם הנראטיב שהוא ורק הוא יכול להדביר את הטרור, אם רק יבחרו בו לשלטון ואף אחד לא יכבול את ידיו.

* אתגר מדיני לממשלה החדשה – האו"ם הוא זירה אנטי ישראלית ותיקה וקיצונית, שלאורך כל שנות המדינה אין כמעט הצעת החלטה אנטי ישראלית ואנטישמית, מטורפת ומטורללת ככל שתהיה, שהרוב האוטומטי לא יתמוך בה. כך גם חגיגת הצביעות שבהצעה להביא את סוגיית "אקיבוש" לבית הדין בהאג.

לנוכח האוטומטיות הזאת, הדבר הבולט בהצבעה הוא דווקא ההישג המדיני שבא לידי ביטוי בתוצאותיה: ההתנגדות של 25 מדינות וההימנעות של 53 מדינות. רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא נתנו את ידן לצביעות המטורפת.

זהו הישג מדיני חשוב של הממשלה היוצאת ובעיקר של ראש הממשלה ושר החוץ לפיד ושל השגריר באו"ם ארדן.

יום לאחר תחילת תפקידו כראש הממשלה, נקלע נתניהו לאתגר מדיני לא פשוט. יש לציין שנתניהו הוא מדינאי מוכשר, מנוסה ועתיר הישגים. מי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. השאלה היא כיצד יוכל לתמרן עם ההרכב הנוכחי של ממשלתו.

האתגר שלנו הוא להעביר את 53 הנמנעות לתמיכה בעמדת ישראל ולהוציא מדינות כמו פולין, שאינן חלק מן התמיכה האוטומטית אך הפעם תמכו, מן הגוש האנטי ישראלי.

אל לישראל לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. אסור לתת לגיטימציה לצביעות הזאת.

* כך נהייתי ביביסט – נכנסתי לדף פייסבוק של אשת שמאל קיצוני, והגבתי על ההאשטאג הוויראלי בחוגי השמאל הסהרורי "# אני ישראל פריי"; סיסמת הזדהות עם התועמלן החרדי, תומך טרור ומטיף לרצח ישראלים, שנעצר לאחר שסירב להגיע לחמש חקירות, אליהן זומן בעקבות דברי הסתה שפרסם. התגובות היו תחרות מי יקצין יותר בתיאורה של מדינת ישראל השנואה. האחד השווה לאנשים שנעלמו בארגנטינה בזמן המשטר הצבאי. אחרים לשטאזי המזרח גרמני. כמובן שישראל היא מדינה פשיסטית. והמשטרה, היא משטרת בן גביר. זאת, למרות שבעת מעצרו של תועמלן הטרור שר הבט"פ היה עומר בר לב והמעצר היה בהנחיית הפרקליטות, שאם נגדיר זאת בעדינות, היא לא בדיוק בן גביר…

כתבתי בתגובה את דעתי על האיש הנקלה הזה ועל אלה שקופצים בראש לגונן עליו. הנה, אחת התגובות שקיבלתי: "… האיש 'הנקלה' הזה, עיתונאי אמיץ נטו לעומת השופרות המתקרנפים עלובי הנפש של הנאשם בפלילים, עבריין פושע וגנב מדופלם, שקרן בן שקרן ובוגד, מסית ממריד מפלג ומשסע. מה אתה קופץ לגונן על חלאת המין האנושי שמאיים לשרוף את המדינה אחרי שהשחית הרס וחירב".

כלומר, אם אני יוצא נגד ישראל פריי, פירוש הדבר שאני קופץ לגונן על נתניהו. זאת תגובה הזויה, מעוררת גיחוך, אך אני מציג אותה, כי היא סימפטום. היא סימפטום לצורת החשיבה האוטומטית של הפנאטים. אין אצלם מורכבות. אין אצלם רצף דעות. אין אצלם אנשים שיש להם דעות משלהם. כל עולמם – שחור/לבן. או שאתה לחלוטין אתי, או שאתה לחלוטין נגדי, ואם אתה לחלוטין נגדי אתה אויב. בדיוק כמו אצל יאיר נתניהו. שמו של האיש שהגיב לי הוא יצחק מטלון. מטלון הנ"ל הוא ממש תמונת ראי של יאיר נתניהו. ברור שהפער ביניהם הוא אפס קצהו של הפער בין כל אחד מהם לביני. אותה צורת חשיבה וכנראה אותו מבנה אישיות.

זאת תרבות המחנאות בגילויה המכוער והנפסד ביותר. אדם משמיע דעה ומכאן הוא משויך אוטומטית ל"מחנה" וברור מה דעותיו בכל הנושאים. ודעותיו הן כמובן רדיקליות, כי אין דעות אחרות. יש רק קצוות. חוק הרדיקלים השלובים.

ויש כאן דבר נוסף. אותו מטלון ושכמותו מאמצים את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית: "המדינה זה ביבי". ולכן, מי שיוצא נגד המדינה, כמו אותו ישראל פריי הנקלה, יוצא בעצם נגד ביבי. ומי שכותב בעד המדינה ונגד התועמלן האנטי ישראלי הפנאט, הוא ביביסט.

וכך, מצאתי את עצמי בבוקר בהיר אחד … ביביסט.

* התנועה האחות – רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל שמחה על מותו של הרב דרוקמן, אותו הוא כינה אויב. דרוקמן, בעבורו, הוא אויב "הציבור הליברלי", שהוא מתיימר להימנות עמו. במיוחד הוא יצא נגד אנשי שמאל שספדו לרב וסיפרו סיפורים אישיים על הקשר שלהם עמו והציגו אותו כדמות מופת. ובפשקוויל אחר הוא השתלח בבני גנץ, תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון, על הספדו לרב.

הנה, להבדיל, מודעה של תנועת דרור-ישראל: "לתנועתנו האחות בני עקיבא, אתכם באבלכם הכבד במותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, מחנך, מורה דרך, מנהיג רוחני לבני עקיבא 70 שנה. משתתפים בצער המשפחה ודורות תלמידיו הרבים. חבריכם וחברותיכם בנוער העובד והלומד ובדרור-ישראל".

ההבדל בין אלפר לבין דרור-ישראל אינו רק הבדל בין איש קטן, גס רוח ומתבהם לבין אנשים נאורים שיודעים להתעלות ולגלות רגש אנושי גם כשמדובר ביריב אידיאולוגי. הוא הרבה יותר משמעותי.

מבחינתי, המילים החשובות ביותר במודעת האבל הן "התנועה האחות". כן, בני עקיבא היא תנועה אחות של הנוער העובד והלומד ושל תנועת דרור-ישראל. עם כל המחלוקות, מדובר באחים להגשמת הציונות, אחים לחינוך ציוני, אחים לחלוציות, אחים לתרומה לעם ולמדינה, אחים לשרות משמעותי, אחים למשימתיות ולערכיות.

אני מזדהה כל כך עם המודעה הזאת. מבחינתי, הרב דרוקמן ותלמידיו הם קודם כל שותפים. שותפים לדרך הציונית. לאחר מכן, הם לעתים יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, במחלוקת על הדרך להגשים את הציונות.

לעומת זאת, רוגל אלפר האנטי ציוני הוא בעבורי אויב. מי שהנו אויב של הציונות, הוא אויבי.

* בן שישים פוקח עין – כשאני שומע בחדשות את הביטוי "גבר בשנות החמישים לחייו", זה נשמע לי משהו ממש רחוק. מישהו מן הדור של הוריי. והנה, היום 1.1 אני בן שישים.

בן שישים? אני?! זה לא כל כך מסתדר. הרי בן שישים אמור להיות כבר זקן. הרי בני שישים הם כבר ב"קבוצת הסיכון". בגיל שישים כבר מתחילים לדבר יידיש, לא? בתודעה שלי, בן שישים זה מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. הרי עודני נער.

ובכל זאת, הכרונולוגיה לא משקרת. כן, אני בן שישים. מוזר.

הן רק לפני שנה עשיתי שינוי משמעותי בחיי. אחרי עשרות שנים בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית באורטל, בגולן ובגליל התחלתי לעבוד כחקלאי, בעבודה פיזית קשה. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך. אני גם לא נראה בגילי. אני רגיל ששואלים אותי אם נולדתי באורטל (שנוסדה לפני 45 שנה), ולראות את הלסת הנשמטת כשאני משיב שכאשר נולדתי עוד הסורים שלטו בגולן. הנה סיפור; לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מו"ל בתל-אביב. כשהגעתי הוא סקר אותי במבטו והעיר בהפתעה: "חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר". כדרך היהודים הגבתי בשאלה: "בן כמה חשבת שאני?" ותשובתו: "בערך בן חמישים"…

איני מתכחש לגילי. טוב לי בו, כפי שהיה לי טוב בכל גיל. משבר גיל הארבעים פסח עליי ולא פקד אותי גם בגיל חמישים. והיום אני מקבל בכיף ובשמחה את גיל שישים.

          * ביד הלשון

עינת – קיבוץ עינת שמדרום לראש העין עלה לקרקע ב-1952. עינת נולד בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקימו אותו חברי מפא"י בקיבוץ גבעת השלושה, שאליהם הצטרפו חברי מפא"י שפרשו מרמת הכובש. בתחילה נקרא הקיבוץ גבעת השלושה איחוד, כדוגמת אשדות יעקב איחוד, עין חרוד איחוד וגבעת חיים איחוד. עם הצטרפות פורשי רמת הכובש שינה הקיבוץ את שמו לגבעת השלושה רמת הכובש. בסופו של דבר קיבל הקיבוץ את שמו מוועדת השמות הממשלתית. השם עינת נובע מקרבתו של היישוב למעיינות הירקון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.11.22

* נעבור גם את זה – עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

תוצאות הבחירות קשות. עם ישראל עבר ימים קשים מאוד, קשים יותר.

נעבור גם את זה.

אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

* צומוד – אני סולד מהטרנד של הימים האחרונים – "אין לנו עוד מה לעשות במדינה הזאת" וכו'.

אני מאמין ב"צומוד". זו ארצנו בכל מקרה, ונדבוק בה בכל מחיר, בכל מזג אוויר. אפילו תחת שלטון זר. בוודאי במדינת ישראל.

צריך להיאבק. אסור להתייאש.

אהוד מנור כתב את "אין לי ארץ אחרת" במלחמת לבנון הראשונה, כאשר היו קולות דומים, וטרנדים כמו "אם שרון יעלה לשלטון נרד מהארץ" ותופעות כמו סרבנות. אימצתי את השיר הזה במאבק על הגולן, גם כנגד קולות בתוכנו, שאם יעקרו אותנו אין לנו מה לחפש בארץ. הזכרתי את השיר הזה בעקירת גוש  קטיף, כאשר עלו קולות שבר של התנתקות מן המדינה, אי התגייסות לצה"ל ואי הנפת דגל ישראל.

השיר הזה מלווה אותי לאורך הימים האחרונים, מרגע פרסום המדגמים.

* אין לי עם אחר – פעמים רבות בימים האחרונים ציטטתי את שירו של אהוד מנור, המבטא את תחושותיי: אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

אוסיף ואומר שגם אין לי עם אחר. ואיני רוצה, חלילה, להחליף את העם (אגב, בניגוד למיתוס, בן אהרון מעולם לא אמר זאת). והעם שלי, כולל את אלה שנתנו את קולם לכהניסט.

אני משוכנע שרוב התומכים בבן גביר אינם יודעים מהו באמת הכהניזם, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, והם גם קונים את ה"תאקיה" שלו, שנועדה ליצור מצג שווא כאילו הוא "התמתן". אין לי ספק, שאילו הכירו את הכהניזם, רובם המוחלט לא היו מעלים על דעתם להצביע לו.

לכן, איני מיואש מן העם וגם לא ממצביעי בן גביר. אני גם מבין את המצוקה שהביאה אנשים לתמוך בו. דמגוגים פשיסטים תמיד עלו לשלטון בשל מצוקות אמת שהם ידעו לנגן עליהם ולהציג "פתרונות" סופיים כוחניים של זבנג וגמרנו. כולם המיטו אסון על עמם ועל מדינתם.

איני מוותר על עם ישראל. יש להיאבק על נפש האומה.

* עוד תקווה שנגוזה – כשהלכתי לישון, ביום רביעי ב-4:00 לפנות בוקר, היו לגוש ביבי-בן גביר 62 מנדטים. עוד קיוויתי שיימצאו בליכוד 2-3 ח"כים אמיצים וישרים, שניתן להקים אתם גוש חוסם נגד חוקי מגה-שחיתות. כשהקצתי משנתי, הבנתי שגם התקווה הזאת נגוזה.

* החדשות הטובות – העם אמר את דברו. בדמוקרטיה הרוב קובע, גם כשהרוב טועה. על המיעוט לקבל את הדין, גם כשהמיעוט צודק.

החדשות הרעות הן שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. החדשות הטובות הן, שנתניהו חדל להיות ראש האופוזיציה.

מאז קום המדינה לא הייתה אופוזיציה כזו – אופוזיציה למדינה. אופוזיציה חסרת אחריות, חפה מממלכתיות, לא פטריוטית. אופוזיציה שמטרתה הייתה שיהיה כמה שיותר רע במדינה, כי זה יהיה טוב יותר למפלגה. אופוזיציה ימנית שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת הצביעה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל, נגד האינטרסים הלאומיים היסודיים ביותר. אופוזיציה שהפכה את מליאת הכנסת ליציע "לה-פמיליה" בהתפרעויות והפס"ד בלתי פוסקות.

יאיר לפיד יהיה ראש האופוזיציה לאחר הקמת הממשלה החדשה. לפיד אינו חנון, אינו "פארווע", הוא פייטר פוליטי, ואני משוכנע שהוא ינהיג אופוזיציה לוחמת. אך אני מקווה ומאמין שתהיה זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית. וכשיהיו פיגועים, ויהיו, האופוזיציה לא תארגן פסטיבלי מחולות על הדם. אני מקווה מאוד שלפיד לא יסיק מהצלחתו של נתניהו כראש האופוזיציה למדינה, שזו הדרך להצלחה. אני מקווה שהוא יחזור למסורת של כל האופוזיציות בתולדות המדינה, עד לפני שנה וחצי, כולל האופוזיציות הקודמות שנתניהו הנהיג.

* נושא את עיניי בתקווה – לא ייאמן, אבל בצוק העתים, אני נושא את עיניי בתקווה דווקא אל … בנימין נתניהו. נתניהו הוא מתון מדינית ובעיקר ביטחונית. ביטחונית – לטעמי הוא אפילו זהיר ומתון מדי (ע"ע ההבלגה על טרור ההצתות ועוד). אבל במצב שנוצר, אני מקווה מאוד שהוא יצליח לרסן את האקדוחן הפירומן. אני מקווה מאוד שהוא לא יפקיר בידיו את המשרד לבט"פ. ואם הוא הבטיח לו, זו לא צריכה להיות בעיה. הרי נדירות ביותר ההבטחות שהוא קיים.

* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות הראשון של נתניהו, הוא האם הוא ייכנע ויפקיר את ביטחון הפנים שלנו בידי הפרחח החוליגן הפירומן, או יפקיד אותו בידיים אחראיות, כמו למשל, של אבי דיכטר. לא שיש תפקיד שהכהניסט ראוי לו. לא הייתי רוצה להפקיר את הבריאות בישראל בידי מי שהרופא הנערץ עליו הוא המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין או את התחבורה בישראל בידי מי שחלומו התחבורתי הוא העמסת הערבים על רכבות ומשאיות ויאללה טרנספר. אך בין הרע, הרע יותר והרע ביותר, לעתים גם הרע יותר הוא שאיפה סבירה.

* המודל לחיקוי – בתגובה למאמר נגד המוטציה הכהניסטית, שבו קראתי לעצמנו לשמור על צלם אנוש, קיבלתי תגובה בבלוג שלי, בזו הלשון:

"זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי חברון ב-1929. זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי גוש עציון במלחמת העצמאות".

כן, פורעי חברון הם המודל לחיקוי של המוטציה הכהניסטית.

אילו הפכנו, חלילה, להיות בני דמותם של פורעי חברון ואילו אימצנו את דרכם, מצבנו היום היה כמצבם של הפלשתינאים.

* גם על בגין אמרו – בניסיון להציב תשובה להצגת העובדה שבן גביר הכהניסט הוא פשיסט, מתרוצצת המנטרה ש"גם על בגין אמרו שהוא פשיסט". מין לוגיקה עקומה לפיה אם אמרו על בגין שהוא פשיסט למרות שהוא היה ליברל – כל מי שאומרים עליו פשיסט הוא ליברל, ומכאן שבן גביר הוא דמוקרט, ליברל מתון ולא פשיסט.

כמה עובדות על בגין. בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לצד מפלגות השמאל נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין, מייסד תנועת החירות, עמד בראש המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה לערביי ישראל. מתי? ביום הקמתה, יום הקמת המדינה. שנים לפני מפ"ם. בגין דגל בעליונות המשפט – גרסה של אקטיביזם משפטי הרבה יותר מרחיק לכת משל אהרון ברק. אין שום קשר, זיקה או דמיון בין הכהניזם לבגין.

יתר על כן. בגין התנגד כל ימיו באופוזיציה למעצרים מנהליים, גם של מחבלים. הוא טען שזה שריד של האימפריאליזם הבריטי, שמקורו לא יכירנו במדינת חוק דמוקרטית. הוא התחייב שכאשר יעלה לשלטון יבטל אותם. אבל כשהגיע לשלטון, הבין שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ושאין מנוס ממעצרים מנהליים במלחמה בטרור. לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, בגין היה, במשך למעלה משנה, שר הביטחון, ובתוקף תפקידו, הוא עצמו הכניס אנשים למעצר מנהלי. מי היה המחבל הראשון שאותו הכניס בגין לכלא, למעצר מנהלי? "הרב" כהנא שר"י. מורו ורבו של בן גביר.

* חש הקלה – נתניהו בוודאי חש הקלה עצומה מכך שלפיד חתם על ההסכם עם לבנון, טרם כניסתו לתפקיד. יש כאן, מבחינתו,win-win : גם הסכם טוב שיחסוך ממנו כאב ראש גדול, וגם עוד הזדמנות להסית נגד לפיד ולספר על הירושה הנוראה שקיבל.

מצד שני, יתכן שהוא דווקא מצטער והיה מעדיף לחתום על ההסכם בעצמו. הרי אז המוני רק"ב (רק ביבי), שדיקלמו את השקר על ה"כניעה לחיזבאללה" בלה בלה בלה, היו מהללים, משבחים, מפארים ומקלסים את הגאון המדיני על ההישג האדיר.

* רק בגלל ההיבריס – ההאשמות נגד לפיד שלא דאג לריצה משותפת של העבודה ומרצ אינן מוצדקות ואינן הוגנות. הוא ניסה בכל מאודו להביא לריצתן המשותפת ואף הציע לשריין ברשימת יש עתיד לא פחות מארבעה מקומות (!) לנציגי שתי המפלגות כפיצוי. הן לא רצו יחד רק בגלל ההיבריס של מרב מיכאלי.

* שותפים נגטיביים – יוסי ורטר, "הארץ", נוזף באיימן עודה ואחמד טיבי על כך שהיו שותפים לאופוזיציה בהפלת הממשלה ולא נתנו לה רשת ביטחון. יש המאשימים אותם ואת בל"ד על הפילוג, שפגע בגוש לפיד. אחרים מאשימים את לפיד שלא התערב כדי למנוע את הפילוג או לפחות לגרום למפלגות הערביות לחתום על הסכמי עודפים.

כל הקולות הללו מנותקים מן המציאות, והדבר היחיד שיש בהם הוא תרומה לתעמולה הביביסטית המציגה את המפלגות הללו כחלק מן הגוש של לפיד. אין לכך שחר.

הרשימה המשותפת הפילה את הממשלה כי היא הייתה אופוזיציה לממשלה והתנגדה לדרכה ולפעולותיה. לא הייתה לה שום סיבה לתמוך בממשלה או להעניק לה רשת ביטחון. לפיד לא פעל למניעת הפילוג, לא רק כיוון שידע שאין לו שום קשר אתם, שום יכולת השפעה עליהם, הם לא סופרים אותו. יתר על כן, אילו ניסה, לא זו בלבד שהיה נכשל, הוא היה גורם לנזק חמור למפלגתו ולגוש ולזליגת קולות לליכוד ולבן גביר. כל אותם מצקצקים היו מאשימים אותו אז, שבגלל הצעד חסר האחריות הזה הוא איבד את השלטון.

בניגוד לרע"ם, שהתפלגה מהרשימה המשותפת בדיוק על הרקע האידיאולוגי של השתלבות במדינה והשתלבות בכל ממשלה (הרי הברית הראשונה שלה הייתה עם נתניהו), חד"ש תע"ל ולא כל שכן בל"ד נושאים את דגל ההתבדלות והרצון לרשת את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אחרת (קוד מכובס: "כל אזרחיה"). הם יכולים להיות שותפים נגטיביים – בגוש חוסם ובכל אופוזיציה לכל ממשלה ציונית. הם אינם יכולים להיות חלק מקואליציה ולא לתמוך בה מבחוץ.

* עם יד על הלב – מדקלמי דפי המסרים השקריים על הממשלה שיאיר לפיד תכנן להקים, כביכול, עם חד"ש-תע"ל ובל"ד, מדקלמים בימים האחרונים דף מסרים שהוא כביכול "האקדח המעשן" המוכיח את אמיתות הטענה שלהם – אחרי פרסום המדגמים התפללתם שבל"ד תעבור את אחוז החסימה.

אני רוצה לשאול את תומכי נתניהו. עם יד על הלב, ונסו לומר לעצמכם את האמת. נניח שבמדגמים היו לגוש לפיד 61 ובל"ד הייתה מתנדנדת. והיה ברור שאם היא עוברת את אחוז החסימה אין ללפיד ממשלה. הם לא היו מתפללים שבל"ד תעבור?

הם היו מתפללים ומייחלים. ברור שאם בל"ד הייתה עוברת הם לא היו מקימים אתה קואליציה. אבל הם היו רוצים שתעבור כדי לחסום את לפיד. וזה מה שקרה בקרב תומכי גוש לפיד. רבים מהם קיוו שבל"ד תעבור כדי לחסום את ה-61 של נתניהו. אבל ברור שהיא וגם חד"ש-תע"ל לא היו חלק מהקואליציה שלו והקואליציה שלו גם לא הייתה נסמכת עליהם.

* לסדום דמינו? – ח"כ דוד ביטן לוטש עיניו לתפקיד יו"ר הכנסת. ביטן נאשם בפלילים – בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא נאשם בלקיחת שוחד בסכום של כמעט מיליון ₪. כאילו לא די בכך שנאשם בפלילים יעמוד בראש הרשות המבצעת, גם בראש הרשות המחוקקת צריך לעמוד נאשם בפלילים. הלסדום היינו? לעמורה דמינו?

גם ח"כ דני דנון הודיע שהוא מועמד לתפקיד. הוא מועמד טוב וראוי בהחלט.

* ואתם תשבו פה?! – בכל מאמר שאני כותב נגד מארת ההשתמטות החרדית מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, אני מצביע על הניגוד המוחלט בין ההשתמטות לבין היהדות ואת האבסורד של הפרת מצוות התורה בשם… לימוד התורה, כביכול. אני מוכיח זאת בפסוקים, ואחד החשובים שבהם הוא תמיהתו המתריסה של משה בדברו אל שבטי ראובן ודן שביקשו ממנו להתיישב בעבר הירדן המזרחי עוד טרם כיבוש ארץ ישראל המערבית, והוא חשד בהם, שלא בצדק, שהם מתכוונים להשתמט מן המלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

לא להאמין, אבל בשלט חוצות של יהדות התורה, שנועד להמריץ את החרדים לא לשבת בבית אלא לצאת בהמוניהם להצביע, נכתב: "האחיכם ייצאו [השגיאה במקור. בורים. א.ה.] למלחמה ואתם תשבו פה?!"

בילדותי, הייתה סדרת בדיחות של "מהו שיא החוצפה" וכד'. נדמה לי שכאן נשברו שיאי הציניות וחוסר המודעות העצמית.

* סטטוס קוו – איני שותף לחרדה מפני פגיעה בזכויות הלהט"ב בידי הממשלה החדשה. לא תהיה הרחבת זכויות, אך הזכויות הקיימות לא תפגענה. הסטטוס קוו יישמר.

אולם נראה בשנים הקרובות דברי שנאה ועלבונות כלפי הלהט"ב מפי חברי כנסת מן הקואליציה, בעיקר מהמפלגה המתקראת "הציונות הדתית" על שלושת אגפיה.

* ההישג של האופורטוניסט – לא ייאמן. למעלה מאלף (!) אנשים הצביעו לאלי אבידר האופורטוניסט. הישג נאה. כמעט שישית מהדר מוכתר ואפילו מתקרב לפיראטים.

* הוותיקים ביותר – שני הח"כים הוותיקים ביותר בכנסת ה-25 הם נתניהו וגפני. שניהם נבחרו לראשונה ב-1988, בבחירות לכנסת ה-12. שניהם לא כיהנו ברציפות. נתניהו נטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים לאחר הפסדו לברק בבחירות 1999. כעבור שנתיים הוא חזר לפוליטיקה כשר החוץ בממשלתו הראשונה של שרון. לכנסת הוא חזר כעבור שנתיים נוספות, בבחירות 2003. גפני כיהן חלקית בכנסת ה-13 ובכנסת ה-14 בשל הסכמי רוטציה בין פלגי יהדות התורה.

השניים מכהנים בכנסת 34 שנים (ברוטו). אם הכנסת תמלא את כל הקדנציה שלה והם יכהנו בה עד סופה, הם יכהנו 38 שנים. אני בספק אם מישהו ישבור אי פעם את השיא של שמעון פרס, שכיהן 46 שנים נטו, ורק בחירתו לנשיאות הביאה לפרישתו.

הבא אחריהם בוותק הוא אריה דרעי שמכהן בכנסת מאז 1992, למעט הפסקה שבה בילה במקום הראוי לו + תקופת קלון.

בכנסת היוצאת היו עוד שני ח"כים שנבחרו לראשונה ב-1988 – בני בגין וצחי הנגבי. בכנסת שקדמה לה, כיהן עמיר פרץ, שנבחר לראשונה ב-1984.

* חסרה לו משילות – צועק משילות – מאז שהעלו את אחוז החסימה ל-3.25% התנגדתי לכך נמרצות וכתבתי על כך רבות. התנגדותי היא עקרונית, בלי שום קשר לשאלה מי מרוויח ומי מפסיד מכך. וכפי שראינו, שני הצדדים במפה הרוויחו בפעם אחת והפסידו בפעם אחרת. אחוז החסימה הגבוה מעוות את התוצאות, בשל מאות אלפי קולות שנזרקים לזבל ולא נספרים. ובכל פעם צד אחד מרוויח מכך ואחר מפסיד. למשל, בבחירות 2019 א', הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בשל קולות ספורים. אילו עבר, כבר אז הייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו וכנראה שארבעת הסבבים הנוספים היו נחסכים. ואילו הפעם אחוז החסימה העניק לנתניהו ניצחון.

העלאת אחוז החסימה נומקה במשילות ויציבות פוליטית. זה היה המסר המרכזי של נתניהו וליברמן כשהתאחדו לרשימה אחת, סביב נראטיב המשילות. ובשם המסר הזה גם יש עתיד תמכה בכך, ולפיד סיכל יוזמה ערב התפזרות הכנסת היוצאת לתיקון המעוות. כפי שראינו, לאחר העלאת אחוז החסימה הידרדרה הפוליטיקה הישראלית למשבר חוסר היציבות הגדול ביותר בתולדות המדינה. לעומת זאת, כאשר אחוז החסימה עמד על 1% המערכת הפוליטית הייתה היציבה ביותר.

לא זו אף זו – אחוז החסימה עלה, אבל חוקים שהיו סבירים כאשר אחוז החסימה עמד על 1% לא הותאמו. למשל – העובדה שאין משמעות להסכמי עודפים של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. אם כבר מעלים את אחוז החסימה, נכון לצרף את הקולות שניתנו למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, למפלגה שעמה נחתם הסכם העודפים. בבחירות האלה, מפלגה העבודה הייתה מקבלת את כל קולות מרצ, שעמה הייתה חתומה על הסכם עודפים. בבחירות 2019 הייתה ישראל ביתנו מקבלת את קולות הימין החדש ועוד.

האמת היא, שיוזמת נתניהו וליברמן לא נבעה מדאגה למשילות, אלא מהערכה שהם ירוויחו במערכת הבחירות הקרובה מהשינוי. כך, למרבה הצער, נקבעים חוקים בדמוקרטיה הישראלית. מן הראוי שאנו, האזרחים, נתייחס בחשדנות להבטחות "משילות". לא המשילות מעניינת אותם, אלא הרצון להבטיח שהם ימשלו. או כפי שכתב מאיר אריאל בשירו "אדם צועק את שחסר לו". "חסרה לו משילות – צועק משילות… לא חסר לו – לא צועק".

* להסיר מספר החוקים – על הכנסת החדשה להסיר מספר החוקים את המוטציה הנקראת "ממשלת חילופין". אין בה כל היגיון. כל עניין ראש הממשלה החליפי וכל הכרוך בו, הוכנסו בידי כחול לבן עם הקמת ממשלת האחדות, מתוך הבנה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, וכדי לסנדל אותו לעמוד במחויבות ולא לגנוב את הרוטציה. הם התייעצו עם טובי המומחים ועורכי הדין לגיבוש המבנה, שאמור היה להיות סגור הרמטית. והנה, ראינו שגם זה לא עזר. כל המומחים לא יכלו להיכנס לראשו של הנוכל שחתם על הסכם הונאה מתוך כוונה תחילה להפר אותו. וכך, גם הוכנס לספר החוקים המבנה המוזר והמביך הזה וגם הוא לא השיג את מטרתו.

בהקמת ממשלת השינוי, בוודאי שלא היה צורך במבנה הזה. כאן היה מדובר בהסכם בין שני אנשים ישרים והגונים, ואף אחד מהם לא התכוון לרמות את רעהו. אז בשביל מה נתקעו במבנה שהם תקפו בחריפות שנה קודם לכן?

כאשר שמיר ופרס הקימו ממשלת אחדות רוטציונית, די היה בלחיצת יד. שמיר היה איש אמת. פרס… ממש לא. אבל גם לו היו גבולות.

* בעד החוק הנורווגי – כאשר ממשלת נתניהו-גנץ הנהיגה את החוק הנורווגי, זעקה האופוזיציה בראשות לפיד מרה, שמדובר בשחיתות ובבזבוז כספי ציבור.

כשלפיד ובנט עלו לשלטון גם הם הנהיגו את החוק הנורווגי ואף הרחיבו אותה מעבר לממשלה הקודמת. ואילו האופוזיציה, שהיא עצמה הנהיגה חוק נורווגי, תקפה על כך את הממשלה בחריפות, ואף המציאה את הכינוי "נורווגי", שנועד לבייש, להעליב ולהשפיל את הח"כים שנכנסו באמצעות החוק.

עכשיו תקום ממשלה חדשה ולבטח תנהיג אף היא את החוק הנורווגי. והאופוזיציה תתקוף אותה על הבזבוז. והקואליציה תאשים את האופוזיציה בצביעות והאופוזיציה תאשים את הקואליציה בצביעות. ושני הצדדים יצדקו בהאשמה בצביעות.

הביקורת של האופוזיציות על החוק הנורווגי היא פופוליסטית. החוק הנורווגי נחוץ וחשוב. הוא מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מחזק את הכנסת, שמן הראוי שיכהנו בה 120 ח"כים שתפקידם למלא את עבודתם הפרלמנטרית במשרה מלאה. הוא מחזק את הממשלה, ששריה יעבדו במשרה מלאה במשרדיהם ולא יידרשו לבלות ימים ולילות במליאת הכנסת בעשרות הצבעות מדי שבוע.

כבר שנים רבות אני מציע לחוקק את החוק הנורווגי כחוק מחייב, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה, תפקע אוטומטית חברותו בכנסת, ויכנס תחתיו הבא בתור ברשימה. אם השר פוטר או התפטר, הוא חוזר אוטומטית לתפקיד ח"כ.

טענת בזבוז הכספים אינה רלוונטית, כיוון שהתועלת של החוק הנורווגי גדולה הרבה יותר מן העלות. בזבוז הכספים הוא במקום אחר – בממשלות המנופחות. אין שום צורך ביותר מ-18 שרים. אולי אפילו פחות. ויש לבטל את התפקיד המיותר של סגן שר. בראש משרד ממשלתי עומד נבחר ציבור ומתחתיו צריכים להיות רק עובדי ציבור. כאן המקום לחיסכון.

* כה כתב מאיר אריאל – המלך הערום רוכב שנית, בלחץ ההמון (מתוך שירו "קוצים א'").

* לא קטעה את קרטר – במאמר ביקורת של דניאל בן סימון על ספרו של גדעון אלון "מתחככים" במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע המשפט: "גאולה כהן… קטעה בגסות את נאומו החגיגי של הנשיא ג'ימי קרטר". זה לא נכון. באותה ישיבה חגיגית גאולה כהן קטעה את נאומו של בגין עד שהוצאה מן האולם, אך לא קראה קריאות ביניים בנאומו של הנשיא האורח.

* פרס ביאליק לזיוה שמיר – חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, זכתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל.

אין ראויה ממנה. זיוה שמיר היא חוקרת דגולה, חכמה, מקורית, רחבת אופקים ואין כמוה בכישרון לנתח טקסט, ולבטח לחשוף בו רבדים שגם היוצר עצמו אינו מודע להם.

זיוה שמיר היא החוקרת המובהקת של שירת ביאליק ואלתרמן, ולכן, אין מי שהולם אותו יותר פרס על שמו של המשורר הלאומי. אגב, היא לעולם לא תוציא תחת ידה שטות, כמו במאמר של פרופ' אריאל הירשפלד, שיצא נגד הגדרתו של ביאליק "המשורר הלאומי", שהגדיר אותה כהקטנתו של ביאליק. הוא כתב כך בשל סלידתו מן הלאומיות היהודית. זיוה שמיר, ברוך השם, חפה מהטרנד הזה.

ברכות לזיוה שמיר. ועכשיו – פרס ישראל!

* הכנעני האחרון – הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הלך לעולמו, בן 99. אורנן תרם את גופתו למדע. אורנן, אחיו הצעיר של המשורר יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, דבק בדרך אחיו, והיה המוהיקני האחרון של האידיאולוגיה, הכופרת בהיותנו בני העם היהודי וממירה את זהותנו לזהות ארצית, של כל יושבי ארץ ישראל וסביבותיה, שהנם בני עם אחד, שאין לו דבר וחצי דבר עם העם היהודי בגולה, עם היהדות ועם ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה של ה"עם העברי" היא ההיסטוריה של ארץ ישראל, על כל העמים והקבוצות האתניות שחלפו בה.

אורנן היה בין העותרים לבג"ץ שדרשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מיהודי לישראלי. בג"ץ דחה, כמובן, את העתירה, שכן אין עם כזה. להפתעתי, קיבלתי פעם בדואר מעטפה עבה מאורנן. כשפתחתי אותה, מצאתי את המסמכים שהוא הגיש בעתירתו. אחד מהם היה… מאמר שלי.

היה זה מאמר שכותרתו "יהודי חסר דת?" שבו התפלמסתי עם הסופר יורם קניוק שעתר לבג"ץ בדרישה להגדיר אותו "חסר דת". עיקרי הטענה שלי הייתה שלעם היהודי יש דת, שהיא דת הייחוד שלו. לכן, כל יהודי, בין אם הוא דתי או חילוני, מאמין או כופר באמונה, הדת חשובה לו או חסרת ערך בעיניו – מעצם היותו יהודי, הוא אינו חסר דת. יש לו דת – הדת היהודית. השורה התחתונה הייתה שאין אפשרות להפריד בין הלאום והדת, בעם היהודי.

בהפוך על הפוך, השתמש אורנן במאמרי כתנא דמסייע להוכחת צדקת דרישתו לא להיקרא יהודי. אמנם בניגוד אליו, שרואה ביהדות דת ולא לאום, אני רואה ביהדות בראש ובראשונה לאום, שמרכיב מהותי בתרבותו וזהותו היא הדת. אבל הוא השתמש במאמרי כדי להוכיח את הזיקה המהותית בין המושג יהודי לדת, ולכן הוא כחסר דת מסרב להיקרא יהודי.

השקפת עולמו של אורנן זרה לי ורחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב. נקודה לזכותו – העברית שלו, בכתב ובע"פ, היא מהמשובחות שקראתי ושמעתי מעודי.

          * ביד הלשון

צדקה תציל ממוות – הפתגם הזה לקוח מספר משלי, י', ב': "לֹא-יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע,    וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

איך הצדקה תציל ממוות? על כך יש מדרש אגדה יפהפה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, קנו ע"ב. הנה המדרש בתרגום לעברית:

ר' עקיבא הייתה לו בת.

אמרו לו הכלדיים: אותו היום שתיכנס לחופה, ישכנה נחש ותמות.

היה מצר על הדבר הרבה.

באותו היום נטלה בתו את המכבנה ונעצה אותה בכותל.

פגעה בעיניו של נחש וישבה בה.

בבוקר כשנטלה, נגרר ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית?

אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח,

והיו הכל טרודים בסעודה ואין שומע לו.

עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו,

אמר לה: מצוה עשית.

יצא ר' עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

בתרגום חופשי לעברית של ימינו. אסטרולוגים הזהירו את ר' עקיבא שבתו תמות ביום חתונתה. הדברים ציערו אותו מאוד, אך הוא נצר אותם בלבו ולא מנע מבתו להתחתן.

ביום חתונתה, לאחר החופה ולפני הכניסה להתייחדות עם בן זוגה, שלפה משערותיה את סיכת הראש שלה ותקעה אותו בקיר. בתוך הקיר היה נחש ארסי והסיכה נתקעה בעינו. בבוקר, כשהוציאה את הסיכה, ראתה את הנחש שנגרר אתו. ר' עקיבא הבין שנבואת האסטרולוגים הייתה אמתית, הם ידעו לתאר את הגורל הצפון לה, והבין שהיא שינתה את גורלה בזכות מעשה שעשתה. לשאלתו, סיפרה לו בתו שבמסיבת הכלולות, הגיע קבצן לפתח ביתם. כולם היו עסוקים בסעודה ולא הבחינו בו. היא לקחה את המנה שלה ונתנה לו. "מצווה עשית" אמר לה ר' עקיבא, וראה בסיפור את התממשות הפסוק ממשלי: "צדקה תציל ממוות".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית.

בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עליה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאויב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים.

יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 ( ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בניה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבניה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו- 290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבניה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהייתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות… לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון…. שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר… אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים".

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים הראשונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל.

הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא הייתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו הייתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן.

אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה.

כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והייתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהייתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים.

נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו.

כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב… אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה… ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח".

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל.

חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ".

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצדו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה".

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' הייתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים".

וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עמם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פרסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו.  

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור' ". אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שניה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל'. ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום". האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

          * ביד הלשון

כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל". לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפרסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע". בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה". כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו: https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.22

* בשיטת ערפאת – הלבנונים למדו את השיטה של ערפאת. ברגע האחרון לפני חתימת הסכם ליצור משבר כדי להשיג עוד הישגים.

על ישראל לנהוג באחת משתי הדרכים הבאות: א. להודיע שהיא דוחה על הסף את הדרישות הלבנוניות ואין עליהן כל מו"מ. ב. להודיע שאם הלבנונים רוצים לשנות – הכל פתוח, ולחזור לעמדת המוצא הישראלית במו"מ.

* טרור חקלאי בעיצומו של יום הכיפורים – בעיצומו של יום הכיפורים, הוצת משק דור במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. הנזק נאמד במיליונים.

זה פרי הבאושים של עשור ומעלה של הפקרות ואוזלת יד מול הטרור החקלאי המשתולל.

* לא איבדנו צלם אנוש – אחרי ההצתה המזוויעה של המשק במחולה, כבר ראיתי תגובות כ"הנה, הוכחה שבן גביר צודק". ברור למה הוא רוקד על הדם אחרי כל פיגוע – כי הוא נבנה מהפיגועים.

הטרור מלווה את הציונות מראשיתה, ובכל זאת, מעולם לא איבדנו כתוצאה מכך את צלם האנוש ואת צלם היהודי. אף פעם לא ניסינו לחקות את האויב ולרדת לרמתו. עליונותנו המוסרית היא מרכיב משמעותי בעוצמתנו. וראו, איפה אנחנו ואיפה הם.

מי שחושב שהפתרון להצתה הוא "שישרף לכם הכפר" – כדאי שיבחן את תולדות הציונות ואת תולדות הסכסוך, ויחשוב שנית אם הוא רוצה להתחלף עם העם המובס.

* ההברקה האחרונה – ההברקה האחרונה של התועמלן האוטואנטישמי גדעון לוי: נכון היה לאסור על מפלגות שתומכות בקיומה של מדינה יהודית להתמודד בבחירות.

* צעצוע – קראתי איזו רשומה של איזה ביביסט, שפונה ללפיד ומסביר לו: "אסור לילד קטן לשחק בצעצועים של גדולים".

הנה, זו תמצית עבודת האלילים של פולחן האישיות הביביסטי. מדינת ישראל היא איזו צעצוע, שייך לאיש "גדול" אחד, שרק הוא יודע איך לשחק בו.

* פופוליזם אנטי חברתי – ראש ממשלת בריטניה ליז טראס, נבחרה (בקולות שליש מחברי המפלגה השמרנית) עם מסרים ליברטריאנים והתחייבות פופוליסטית להורדת מסים דרמטית.

היא רק חודש בתפקיד, ומתוכו עשרה ימים שבהם בריטניה הייתה עסוקה באבל על מות המלכה אליזבט ובהכתרת המלך צ'רלס. ובשבועות הספורים בתפקידה, הספיקה להציג תכנית כלכלית ליברטריאנית רדיקלית, שעיקרה הורדת מסים קיצונית, בעיקר לשכבות החזקות. כמובן, שמשמעות הורדת מסים כזו, היא צמצום דרמטי בתקציב המדינה ופגיעה גדולה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות.

התוצאה הייתה מיידית – התרסקות כלכלית, נפילת המטבע, מחאה חברתית רבתי וקריסה פוליטית באהדת הציבור לראש הממשלה, לממשלה ולמפלגה השמרנית. פחות מחודש בתפקיד, ובמפלגה השמרנית כבר מחפשים דרך להחליף אותה. וגם בקרב הציבור אוהד השמרנים יש התנגדות למדיניותה. שמרנות אינה בהכרח ליברטריאניות.

ימים אחדים אחרי פרסום התכנית הכלכלית, תכנית הדגל שלה, היא נאלצה לסגת  מהמרכיבים המרכזיים בתכנית. ומקורביה מדברים על כך שהיא שוקלת להדיח את שר האוצר.

התכנית הכלכלית הוגדרה בבריטניה "רובין הוד הפוך" – גניבה מהעניים כדי לחלק לעשירים.

אנו מכירים את הסיסמאות על "פופוליזם חברתי". הבטחות להורדת מסים הם פופוליזם אנטי-חברתי.

* מנציחי הגלות – בית ספר לבנות חרדיות בירושלים פוצל לשלושה מבנים בשל עומס. ומשום מה, לגמרי במקרה, כל הילדות ה"ספרדיות" מקובצות במבנה נפרד.

האם מדינת ישראל צריכה לממן חינוך כזה? זו לא רק הגזענות כלפי מזרחיים. זו בעיקר הנצחת הגלות והפניית העורף לציונות, שמיזוג הגלויות הוא ערך מרכזי בה.

* רדידות – הבחירה של ערוץ 12 ב"מסטר שף" כתכנית המרכזית לאחר צום יום הכיפורים, מבטאת העדר תודעה תרבותית.

* תפילין ביום הכיפורים – בנאומו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים, אמר ראש הממשלה יאיר לפיד, בין השאר: "כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם". הרעיון יפה ונכון וראוי לומר אותו דווקא היום. אבל הבורות… אוי לבושה.

בשבת ובחג, לא כל שכן ביום הכיפורים, אין מניחים תפילין. זה לא איזה פריט מידע איזוטרי בחידון טריוויה, אלא מידע בסיסי שיהודי בן תרבות, דתי או חילוני, אמור לדעת. בוודאי שניתן לצפות מראש הממשלה של המדינה היהודית, לדעת זאת.

ומה שמביך יותר, הוא שהדברים לא נאמרו בשיחה בע"פ אלא בנאום כתוב בטקס ממלכתי. יתכן אפילו שלא הוא הכותב, אבל לבטח כמה עיניים ראו זאת. ולא היה צדיק אחד שיחסוך לא רק לראש הממשלה אלא גם לנו, אזרחי ישראל, את המבוכה?

* קודם כל יהודי – ב-"7 ימים" התפרסם פרק מספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, העוסק בבחירות 96' – בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת, שבהן ניצח במפתיע נתניהו את ראש הממשלה פרס. לימור לבנת הייתה ראש מטה ההסברה של נתניהו והליכוד.

לבנת סיפרה על היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין שיעץ למטה. היא דיברה עליו בהערכה רבה, כמי שיש לו חלק משמעותי בניצחון. והיא סיפרה את הסיפור הבא:

"ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: 'מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?' היינו כ-30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאתנו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי".

אני לא מקבל את החלוקה האנכרוניסטית בין שמאל לימין ומסרב להגדיר עצמי על פיה. אולם תשובתי לשאלת פינקלשטיין חד-משמעית, ברורה וחדה. אני קודם כל, בראש ובראשונה, יהודי. הישראליות שלי היא נגזרת מן היהדות שלי. אין לה שום משמעות בלי היהדות. אני רואה בישראליות מיצוי של יהדותי, בכך שאני חי במולדת העם היהודי, במדינת הלאום של העם היהודי ובשפה הלאומית של העם היהודי. בכך, אני יהודי שלם יותר מיהודי שחי בגלות. אבל כל יהודי בגולה, אפילו אם הוא חסיד סאטמר עוכר ישראל או שמאלן תומך BDS הוא אחי; אח טועה וחוטא שהלך לאיבוד, אך הוא חלק ממשפחתי המורחבת, שאני מתפלל עליו שיחזור בתשובה. הזרם שלי ביהדות הוא הציונות, שהיא בעיניי הבטחת עתידו של העם היהודי ועתידה של היהדות לדורי דורות.

הניכור של חלק מן הישראלים ליהדות זר לי וכואב לי. כולל העובדה שראש הממשלה לא שמע על כך שביום הכיפורים אין מניחים תפילין.

* יום הכיפורים האחר – אני צם ביום הכיפורים מאז כיתה ג'; השנה היה זה צום יום הכיפורים ה-52 שלי. בעצם, בשנה אחת הצום שלי לא היה כהלכתו. היה זה לפני 28 שנים, יום הכיפורים תשנ"ה, במהלך שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. היינו כבר אחרי כמה ימי שביתת רעב ולפני עוד תקופה שאורכה לא ידוע. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לשתות מים. ולכן, צום יום הכיפורים ההוא היה מלווה בשתיית מים. הרבה מים. אבל היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי.

* חסימה – פרסמתי בפייסבוק רשומה נגד בן גביר ונקלעתי להתגוששות עם איזה גזען שונא-אדם. על "שאלה" קנטרנית ששאל אותי השבתי באירוניה, "ברור, צריך להשמיד את כל הערבים". כתוצאה מכך, נחסמתי ליומיים, כי כתבתי משפט שאינו הולם את חוקי "הקהילה שלנו". הרי כל ילד מבין שלא את דעתי ביטאתי, אלא ההיפך הוא הנכון. די לקרוא את הרשומה שעליה היה שרשור התגובות, כדי להיווכח בכך.

אם אני סבור שהם טעו ושדבריי אינם מנוגדים לחוקי הקהילה, "הקש כאן". הקשתי. "אם אתה סבור שטעינו, הודע לנו". הודעתי להם. התגובה הייתה: "לא הייתה לנו אפשרות לעבד את בקשתך. אנא נסה שוב מאוחר יותר". כמובן שניסיתי פעמים אחדות ושוב למחרת. וכמובן שבכל פעם קיבלתי אותה התשובה.

          * ביד הלשון

שטריימל תמורת שלום – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "לשולמית אלוני, ראשת מרצ הראשונה, מיוחס (בטעות) המשפט 'עבור השלום אהיה מוכנה לחבוש שטריימל' ".

ורטר צודק. הייחוס לאלוני שגוי. את הביטוי המיתולוגי, שהשתרש בפס הקול הפוליטי של ישראל, אמר הנשיא השביעי עזר ויצמן.

בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, שר הביטחון עזר ויצמן היה ביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה בגין, שלטענתו עלול להחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא פלירטט עם הרעיון של עריקה מהליכוד והקמת ממשלת שמאל-חרדים שתכונן את השלום ואמר: "אני מוכן ללבוש שטריימל שנתיים כדי להשיג שלום". כמובן שנכון לומר "לחבוש" ולא "ללבוש".

הוא חזר על הרעיון לא פעם בהמשך דרכו הפוליטית. מי שמיחזרה את הרעיון לא הייתה שולמית אלוני אלא ציפי לבני, מנהיגת קדימה, שרצתה להקים ממשלה עם החרדים כדי לקדם את התהליך המדיני, ואמרה אף היא שהיא מוכנה לחבוש שטריימל תמורת שלום, ובמקרה אחר, שהיא רוצה להקים ממשלת ש"ש – שטריימל שלום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.9.22

* תשובה מתחכמת ומתחמקת – בראיון חג ל"הארץ" התחייב לפיד לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת וציין, בצדק, שגם היא אינה רוצה להצטרף לממשלה. טוב מאוד, אך זו תשובה מתחכמת ומתחמקת. הרי גם בפעם שעברה שנעשה ניסיון להקים ממשלה של כחול לבן לא דובר על הצטרפות של המשותפת לקואליציה, אלא על תמיכה מבחוץ. לפיד התעלם מכך והמראיין לא הקשה עליו.

וחשוב לציין, שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מבחוץ, גרועה יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שלמשותפת לא תהיה שום אחריות, והיא תנהל מו"מ סחטני מחדש על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש כאלו מאות בכל שבוע. כמובן שכל פעולה נגד הטרור ביו"ש ובעזה או נגד ההתבססות האיראנית בסוריה תגבה מן הממשלה "תג מחיר" מצד ה"שותפה" האקסטרנית. ממשלה כזו תתפורר בתוך שבועות ספורים.

אז איזו ממשלה מתכוון לפיד להקים? ממשלה בהרכב של קואליציית השינוי לא נראית באופק באף סקר וקשה להאמין שהפער הזה יצומצם עד הבחירות. אז איזו קואליציה? עם החרדים? החרדים דבקים בגוש נתניהו וזה מה שהבוחרים שלהם רוצים. הם לא יצטרפו לממשלה אחרת. ואם כן – הדרישות שלהן תהיינה כאלו שאף מנהיג ציוני אחראי לא ייכנע להן. והנה, לפיד אומר בצדק שבשום אופן לא ייתן להם את מה שנתניהו נתן להם כבר עתה לפני הבחירות – התחייבות למימון מלא של המדינה לחינוך ללא לימודי ליבה. והרי מה שיקבלו מנתניהו יהיה פחות מרצפת דרישותיהם מממשלה, שאת הצטרפותם אליה יתקשו להצדיק בפני הציבור שלהם, אלא בחבילת הישגים דרמטית. לכן, גם האופציה הזאת אינה אפשרית.

מן הראוי שנפנים, שבתקווה שלא תקום ממשלת בן גביר נתניהו, האופציה היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. לפיד דיבר נגד ממשלה כזאת והבהיר שאינו רוצה אחדות עם בן גביר. איזו דמגוגיה. ברור שבן גביר לא יהיה בממשלת אחדות. ממשלת אחדות תקום כדי לסכל ממשלה עם הכהניסטים והרשימה המשותפת.

לפיד אמר שאינו מתנגד לחוק הלאום אך ברצונו לשנות אותו כי חשוב להכניס לחוקי היסוד את השוויון האזרחי. אכן, יש להכניס את השוויון האזרחי לחוקי היסוד, אך מה הקשר לחוק הלאום? חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית. את השוויון האזרחי ראוי לעגן בחוק יסוד מיוחד או בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. דחיפתו לחוק הלאום כמוה כקבלת טענת השקר כאילו יש סתירה בין חוק הלאום לשוויון האזרחי, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ולכן צריך להכניס לחוק הלאום בייביסיטר.

* שגיאה פוליטית – התנגדותי לדבריו של לפיד על "חזון שתי המדינות" נובעת מעמדה אידיאולוגית והשקפה מדינית. אך היא גם שגיאה פוליטית גסה.

יכול להיות שהוא יצליח לנגוס קולות ממפלגת העבודה ומרצ. יכול להיות שיקושש קולות מהאגף השמאלי של המחנה הממלכתי.

אולם במאבק האמתי על דמותה של המדינה, גוש השינוי עלול לאבד קולות של אנשי ימין ממלכתי, לא ביביסטים, שהתלבטו בין הגושים, ולהחזירם לחיק גוש נתניהו בן גביר. ואולי הם יהיו אלה שיעניקו לגוש הזה את המנדט ה-61.

* מה הוא יכתוב אם ניסוג מיו"ש – למחרת נאומו של לפיד באו"ם, יצא "הארץ" במתקפה נגד לפיד ונגד הנאום. כשכתבתי על כך הוספתי, שגדעון לוי טרם הספיק, אך גם הוא יתקוף. ואכן, הוא יצא במתקפה ארסית, שלוחת רסן. הוא לעג ללפיד על סיפורו לעולם איך נאלץ לרדת עם בתו האוטיסטית למקלט, שעה שהמחבלים הפגיזו את תל-אביב ברקטות. והוא הזכיר לו את ההפצצות הנפשעות של ישראל בעזה ואת ילדי עזה האומללים לאין ערוך שאין להם מקלט לברוח אליו, והכל באשמת "אבא של יעלי" ששולח את הצבא לתקוף וכו' וכו'.

כיוון שלוי מתבטא כדובר המחבלים, אענה לו בגוף שני: אם לא תירו עלינו רקטות, חיל האוויר שלנו לא יפציץ אתכם. כל כך פשוט! אל תעשו זאת מתוך דאגה ליעלי לפיד, אלא לילדי עזה.

לפיד צדק כאשר הזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. במקום לבנות שם מדינה משגשגת הם הפכו את רצועת עזה לבסיס טרור ורקטות ואינם מתביישים להתבכיין. כאשר אני קורא את ההצדקות של גדעון לוי לירי הרקטות ולטרור משטח שנסוגונו ממנו, ברור לחלוטין מה יכתוב לוי על המשך הטרור ועל ירי הרקטות מיהודה ושומרון, אם ניסוג גם משם.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – בן גביר פועל לחקיקת חוק ששמו המכובס הוא "חסינות לחיילי צה"ל", אך משמעותו היא חוק לעידוד פשעי מלחמה.

המשמעות של החוק, היא שאם חיילי צה"ל יירו בנשים וילדים, ירצחו שבויים, יבזזו חנויות במסגרת פעילות "מבצעית" הם לא ייחקרו ולא יועמדו לדין.

אגב, צה"ל לא גייס את בן גביר, בצדק רב, כדי לא להפקיר נשק בידי מי שעלול לעשות שימוש בנשק הזה לביצוע פשעים, כפי שעשו המחבלים גולדשטיין, נתן זאדה, אלן גודמן ובן שימול.

* אב יהודי ואם-16 – במוסף התרבות והספרות של "הארץ" מופיעה חליפת מכתבים בין הסופרים א"ב יהושע ויהושע קנז. א"ב יהושע כתב, במכתב משיקגו, שם שימש כמרצה אורח באוניברסיטת שיקגו: "על העיתון המקומי מופיעה תמונה של רב עם שטריימל ואם-16. האמנם נתתם להם נשק? מי הוא יהודי? זה שיש לו אב יהודי ואם-16".

המכתב הוא מ-1988. הבדיחה לא מקורית וישנה יותר. ב-11 באפריל 1982 פרץ חייל כהניסט עולה מארה"ב, אלן גודמן שמו, להר הבית ובאם-16 הצה"לי ירה לכל עבר, רצח שני ערבים ופצע 44. "הרב" כהנא שר"י שיבח את מעשהו, אמר שקידש שם שמים ותנועת כך מימנה את ההגנה המשפטית שלו. הוא נדון למאסר עולם אך שוחרר וגורש לארה"ב אחרי 15.5 שנים. בעקבות המעשה, נפוצה הבדיחה שאותה מחזר יהושע.

* מחלל את זכר הרצל  – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי, עם השם המכובס "הפורום החילוני", שיוצא תדיר נגד כל מה שריח של יהדות לו, פרסם מאמר ב"הארץ" שבו העמיד בשורה אחת את בן גוריון ובן גביר, או בלשונו המתחכמת BG ו-BG. בן גביר, לטענתו, הוא ממשיכו הטבעי של בן גוריון המשיחי, שקידש את התנ"ך, הציג אותו כקושאן שלנו על ארץ ישראל, שלא הפריד את הדת מהמדינה ובמקום לבנות מדינה אוניברסלית ליברלית נייטרלית הקים מדינה יהודית. הוא מאשים את אחד העם ואת ברל כצנלסון שיחד עם בן גוריון הם אבות הפֶטיש הציוני המשיחי. הוא גם מתגולל בתנועות ההתחדשות היהודית בימינו.

משום מה הוא מציין לשבח את הרצל, שהציע פתרון פיסי ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, בלי להחיות את שפת הקודש, במדינה ליברלית מודרנית. בדברי השבח להרצל הוא עושה לו עוול. אלמלא היה בור, לא רק ביהדות אלא גם בציונות, היה יודע שמה שקשקש על הרצל הוא בסך הכל הדהוד הפייק החרדי האנטי הרצליאני. הרצל חתר למדינה יהודית, אפילו שאף, בחזונו, להקים את בית המקדש והצהיר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים.

* זכות ראשונים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב ראש השנה, התפרסם חלקה הראשון של מסה מאת דן מירון על שירו של אלתרמן "לילה, לילה". בחלק הראשון הוא עוד לא החל לנתח את השיר, אלא נתן סקירה היסטורית על התקופה ועל נסיבות עליית השיר על הבמה. בנוסף לכך, הוא כתב בפסקנות ובנחרצות, ששירי הזמר של אלתרמן, להבדיל משירתו הקנונית, לא נחקרו מעולם והוא מיצר על כך.

לפחות אנו, קוראי "חדשות בן עזר", יודעים שאין שחר לדבריו. בשנה האחרונה פרסמה חוקרת הספרות זיוה שמיר סדרה נפלאה על שירי הזמר של אלתרמן, עם ניתוח עמוק, מפורט ומבריק של השירים. המאמרים פורסמו גם בבלוג שלה ויפורסמו בספר.

אני מברך על כך שגם דן מירון מצטרף לחקר שירי הזמר של אלתרמן ומקווה שתהיה זו מגמה רווחת. אבל אל יתהדר לזכות ראשונים, כי זיווה שמיר הקדימה אותו.

* התחדשות יהודית חקלאית – פגשתי חבר ותיק, עמית לעולם ההתחדשות היהודית.

אתה עדיין עוסק בהתחדשות יהודית? הוא שאל אותי.

השבתי שכן, הרבה, אך רק במסגרות התנדבותיות, בכל אופן זה לא העיסוק העיקרי שלי.

מה העיסוק העיקרי?

אני עובד במטע.

– יש יותר התחדשות יהודית מזה? הוא הגיב. לפני 150 שנה היה חקלאי יהודי?

– וואלה, צודק.

          * ביד הלשון

לוז – יועז הנדל העניק ראיון מוצלח מאוד לערוץ 13. בין השאר הוא אמר שהעליה, ההתיישבות והביטחון הם לוז הציונות. בכתוביות נכתב שהם "לו"ז הציונות". כנראה שהגאון שכתב את הכתוביות אינו מכיר את המילה לוז, וכתב מחוץ לכל הקשר את ראשי התיבות של לוח זמנים, כי זו מילה שהוא מכיר.

לוז הוא היסוד, התמצית. לוז השידרה הוא החוליה העליונה בעמוד השידרה, שעל פי אמונת חז"ל, ממנה ייבנה מחדש הגוף בתחיית המתים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"