צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

גרה בשיינקין / להקת מנגו

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.7.22

מאז יום רביעי בחצות יש לנו ראש ממשלה חדש – יאיר לפיד. בינתיים, כראש ממשלת מעבר עד הבחירות. נאחל לו הצלחה בתפקידו.

לפיד נכנס לפוליטיקה ב-2012, הקים את מפלגת "יש עתיד", התמודד לכנסת לראשונה ב-2013 והפתיע עם 19 מנדטים שהכניס לכנסת. מאז כיהן כשר האוצר, ראש האופוזיציה, שר החוץ וראש הממשלה החליפי, עד הגשמת חלומו הגדול.

לפני כניסתו לפוליטיקה היה יאיר לפיד דמות בולטת בעולם התקשורת והתרבות בישראל – סופר, עיתונאי, מגיש חדשות, עורך, תסריטאי, מחזאי, פזמונאי, שחקן קולנוע, מנחה טלוויזיה ופרזנטור. מה שמעניין אותנו כאן בפינה מכל הטייטלים הללו הוא כמובן לפיד הפזמונאי.

לפיד כתב עשרות שירים. הוא גם תרגם לעברית את "צעיר לנצח" של בוב דילן.

הלהיט המצליח ביותר שלו והמזוהה אתו יותר מכל, הוא "שיר אהובת הספן", שאותו הלחין חברו מנוער ושותפו לִכתיבה ולִנגינה רמי קליינשטיין. היה זה הסינגל השני של ריטה, אחרי "בגידה". זה היה להיט ענק, של זמרת ענקית שמיד עם פריצתה, ב-1985, כבשה את הקהל והייתה הזמרת הפופולרית ביותר בישראל. "שיר אהובת הספן" היה להיטה המצליח ביותר בתקופת ההצלחה הגדולה ביותר שלה. השיר הזה נבחר לשירה האהוב ביותר של ריטה במצעד משיריה בגלגלצ ב-2017.

בחרתי לא להשמיע את השיר הזה, לא רק כיוון שהוא קיטשי לטעמי, אלא כיוון שאי אפשר ללמוד בו דבר על עולמו של לפיד. השיר, שאותו כתב לפיד בהשראת הספר "ים המוות", שכתב הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו, מספר על הנשים המחכות לאהוביהן הספנים. הספר והסופר מוזכרים ומצוטטים בשיר. הוא, הספן, לא ידע איך היא קינאה בספינות. ובסוף הוא מת. נו, טוף, כולנו נמות. כל כך הרבה שירים נכתבו עם אותו המסר ואותו הסיפור, בהרבה יותר כישרון. ומה ליאיר לפיד ולעולם הספנות וניחוח הערק והרשתות הקרועות? לפיד אמר פעם שכל טקסט הוא טיפה ביוגרפי. אני לא מוצא מה ביוגרפי בטקסט הזה.

לעומת זאת, בשיר שנאזין לו היום, "גרה בשיינקין", יש הרבה יותר מטיפה של ביוגרפיה. השיר מתעד היטב את הסצנה של יאיר לפיד והמיליה שלו במחצית השניה של שנות השמונים, ולכן מצאתי אותו כַּמתאים ביותר לפינתנו היום.

לפני שאכנס לסיפורו של השיר, גילוי נאות: חלק גדול מן המידע שאציג על השיר הוא מההסכת (פודקסט) "שיר אחד", שאחד מפרקיו הוקדש לשיר. כיוון שמאזיני הפינה הם חובבי מוסיקה ישראלית, אני משער שרבים מהם מכירים את ההסכת, ולמי שלא – אני ממליץ עליו בחום. זהו הסכת המספר את סיפורם של שירים עבריים רבים. כמו הפינה הזאת. לא מעט שירים שהקדשתי להם את הפינה – הוקדש להם גם פרק בהסכת. היום, לראשונה, אני משמיע שיר שכבר הוקדש לו פרק, וכך נחסכה ממני עבודת תחקיר.

בשנות ה-80, רחוב שיינקין בתל-אביב היה לב חיי התרבות והבילוי התל-אביביים. מה שנקרא היום "הבועה התל-אביבית" נקרא אז "השיינקינאות". רח' שיינקין היה הצנטרום של הפיילה של התל-אביביות. והצנטרום של הפיילה של שיינקין היה קפה תמר. קפה תמר היה לתרבות הישראלית של שנות ה-80 מה שהיה "כסית" לתרבות הישראלית בשנות הארבעים והחמישים. אבל האמת היא שקפה תמר הוקם בידי שרה ואברהם ורבין כבר בשנות השלושים, וגם בימי הזוהר של "כסית" – גם את קפה תמר פקדו אלתרמן, פן וחבריהם.

יאיר לפיד של שנות השמונים, היה אחת הדמויות המרכזיות בסצנה התרבותית והשיינקיאנית. את הסצנה הזאת הוא מתאר בשיר "גרה בשיינקין".

ב-1988 יזם רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון-כנען", הקמת להקת בנות; טרנד עולמי באותן שנים, אך בישראל כבר חמש שנים לא הייתה כזו, מאז להקת "סקסטה" (אגב, ב"שיר אחד" טענו שלא הייתה להקה כזו מאז "שוקולד-מנטה-מסטיק", וכאן הם טעו). הוא פנה ליאיר לפיד ורמי קליינשטיין, שעמם עבד כמנכ"ל חברת התקליטים שהפיקה את התקליטים של רמי וריטה, וביקש מהם לכתוב ללהקה שטרם קמה. הוא פנה לשלמה שיין, מפיק התקליטים של הלהקות הצבאיות, למצוא שלוש בנות צעירות מתאימות. שיין זימן את יסמין גמליאל, מיכל נחמן (לימים צפיר) ומירי טננבוים, סולנית "עוד לא תמו כל פלאיך", שיר שגם אותו הלחין קליינשטיין. השלוש הוזמנו למפגש ב"הליקון", ועוד לפני ששרו את ההברה הראשונה של השיר הראשון, הוא החתים אותן בחוזה מפנק לשבע שנים. לבנות שטרם מלאו להן עשרים, זה היה יותר מחלום. השם שנבחר ללהקה היה "מנגו".

לפיד הזמין את השלוש לפגישה לילית בביתו, שהחלה בחצות ונמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות. הוא ראיין אותן ושאל שאלות. כעבור שבועיים הן קיבלו ממנו שיר, שלא היה בו דבר וחצי דבר מאותה שיחה לילית. "היינו תמונות בסרט של יאיר", הן מספרות. "כל מה שמתואר בשיר רחוק מאתנו. אנחנו שלוש חנוניות מלהקות צבאיות".

לפיד מספר שהוא הושפע משורה משירו של נתן זך "שיר ערב", שאותו הלחין ושר מתי כספי: "מסתבך והולך ומסתבך". השורה הגנובה הזאת, המופיעה ב"גרה בשיינקין" הייתה נקודת המוצא של השיר, וסביבו היא נכתבה. להצדקת ה"גניבה הספרותית" מצטט לפיד את חברו המשורר רוני סומק, שטען שמותר לגנוב משיר לא רק בתים אלא גם שכונות.

גיבורת השיר היא בחורה שיינקינאית, שגרה בשיינקין, שותה בקפה תמר, היא כל כך מסובכת, כותבת שירים במיטה, לובשת תמיד שחור, רוצה לעשות גם סרט קצר. באותם ימים, לפיד השיינקינאי, התגורר בשיינקין ושתה בקפה תמר, לבש תמיד שחור, וכתב שירים ותסריטים. הוא מספר, שבקפה תמר ישבו כל אנשי הבוהמה, וכולם ניסו לכתוב איזה שיר או תסריט. היא רואה הצגת חצות, ובראיון לפיד מספר על הסצנה בקולנוע "פריז", של "מופע הקולנוע של רוקי". יש כאן איזה אנכרוניזם, כי הסרט קדם לשיר כמעט בעשור. השיר מתאר בחורה בודדה. היא מסתירה רגליים יפות. היא כל כך מסובכת. החליפה את שמה פעמיים. ובלילות הקרים היא יודעת שזה מסתבך והולך, הולך ומסתבך.

על מי נכתב השיר? לטענת לפיד יש איזה עשרים נשים הטוענות שהוא אמר להן שהשיר נכתב עליהן ובהן ליהיא, אשתו. אבל האמת היא שהשיר לא נכתב על אישה מסוימת, אלא הוא מתעד תמונה של מיליה חברתי מסוים, בתקופה מסוימת, במקום מסוים, ובמידה רבה הוא מתעד את לפיד עצמו. לפיד מודה בכך ומסביר ש"הבדיחה על חשבוננו". הוא מתאר את גיבורת השיר כמי שמשחקת את עצמה. השיר מתאר בדידות של אנשים צעירים שרוצים להגיד משהו ולא מצליחים. הפתרון של השיר, לטענתו, הוא "אל תקחי את עצמך כל כך ברצינות ואולי זה יפיג את הבדידות". אני מודה שלא מצאתי את הפתרון בשיר. להיפך, בשיר אין שום פתרון. בשיר זה מסתבך והולך והולך ומסתבך. שיר ללא מוצא.

רמי קליינשטיין הלחין את השיר. אך בלחן שלו היה זה שיר שקט ומלנכולי. לטעמי, מתאים יותר למילים. אבל המפיקים המוסיקליים יועד נבו ואמיר בליסקי חשבו אחרת. מספר יועד על הפגישה עם רמי שבה הוא ניגן להם את השיר. "איך שהוא יצא מהדלת, התנפלנו על השיר". הם עיבדו אותו אחרת לגמרי, שיר פופ קצבי וקופצני, שנועד להיות להיט. אגב, זה אחד השירים הראשונים בישראל שהיה מעורב בעיבודו מחשב.  

הם החלו לעבוד עם הבנות על השיר. העבודה המשותפת הובילה לזוגיות בין יועד נבו למירי טננבוים, שהייתה למירי נבו. צדי צרפתי היה המנהל האמנותי של הלהקה. הכיוון שהוא הכתיב היה לשיר בקלילות בקלילות, שבקושי ישמעו את קולותיהן.

לפני יציאת השיר, שהיה כמובן הסינגל הראשון של הלהקה, "הליקון" יצרה ציפיות באמצעות הפצת שני סטיקרים סתומים. האחד – "מנגו זה לא רק פרי" והשני "היא גרה בשיינקין".

כשהשיר פרץ, הוא היה הצלחה גדולה, הלהקה הייתה הצלחה גדולה, התקליט היה הצלחה גדולה. ואחרי זמן קצר הלהקה התפרקה. רח' שיינקין ירד מגדולתו. וב-2015 נסגר קפה תמר.

מה שנשאר הוא השיר, והאיש שכתב אותו הוא עכשיו ראש הממשלה.

אז… שלום לכם!

היא כל כך מסובכת

כותבת ספרים במיטה

היא כל כך מסובכת

שמזמן היא עזבה את ביתה

היא כל כך מסובכת

לובשת תמיד שחור

עוד לפני שהיא הולכת

כבר אין לה לאן לחזור, לאן לחזור

גרה בשינקין

שותה בקפה תמר

רוצה לעשות גם סרט קצר

גברים, היא אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

היא כל כך מסובכת

רואה רק הצגת חצות

היא כל כך מסובכת

מסתירה רגליים יפות

היא כל כך מסובכת

החליפה את שמה פעמיים

(היא כל כך מסובכת)

כשלים היא הולכת

היא לא נכנסת למים

גרה בשינקין…

מי צריך אותם, אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

גרה בשינקין…

צרור הערות 3.7.22

* ראוי בהחלט – "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא". זו הייתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי על אודות יאיר לפיד השתנתה?

כך פתחתי את מאמרי השנתי על איש השנה לשנת תשע"ג, שבו בחרתי ביאיר לפיד לאיש השנה, לאחר שהדהים את הציבור הישראלי כאשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות 2013. תשובתי הייתה מורכבת. כבר אז ראיתי בו הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם לכן, ובוודאי שכך אני רואה את הדברים היום, תשע שנים מאוחר יותר. ולא רק כיוון שאני שיניתי את דעתי, אלא גם כיוון שהוא השתנה; התבגר, למד, הרצין.

אין ספק שמדובר במנהיג פוליטי מוכשר ועתיר הצלחות. הוא מנהיג את מפלגת המרכז היחידה שלא התפוגגה אחרי קדנציה או שתים. המפלגה שהקים שומרת על יציבות מרשימה כמפלגה בינונית +, מה שמעיד על "בייס" לא קטן שהוא הקים. הוא הקים מפלגה מאורגנת היטב ומרושתת היטב בכל רחבי הארץ. לאורך השנים הוא ידע לבחור אנשים רציניים ביותר שרצו עמו ולצדו. התנהלותו הפוליטית של לפיד אינה חפה מטעויות, אך היא חכמה בדרך כלל, ומוכיחה את עצמה. הוא הוכיח לא אחת עוצמה וכושר עמידה מרשימים. והוא רכש ניסיון פוליטי, מדיני ומנהיגותי משמעותי.

מאוד לא אהבתי את התעקשותו על ריצה רוטציונית עם גנץ בכחול לבן. איזה היגיון יש בפניה לציבור לבחור מפלגה, שאינה מסוגלת להתייצב אחרי מנהיג ומחלקת את העוגה. ראיתי בדרישה הזו תאוות שלטון וילדותיות, הפוגעת בכחול לבן. רגע לפני הבחירות, לנוכח הביקורת והלעג, הוא ויתר על הרוטציה, אך הנזק כבר נגרם. את יכולת הלמידה, ההשתנות והפקת הלקחים שלו ראינו אשתקד, כאשר חרף היותו ראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי, ועל אף שעליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, הוא ויתר על מקומו הראשון ברוטציה למען בנט. אפשר לומר שללא הוויתור הזה לא הייתה קמה הממשלה, וזה כנראה נכון, אך האם מישהו יכול לדמיין ויתור כזה אצל נתניהו? גם לא אצל מנהיגים נורמטיביים. עם זאת, הייתי מעריך אותו יותר אלמלא אימץ את הצעתו הנדיבה של בנט להחליף אותו לארבעה חודשים אחרי שנה בלבד של בנט בתפקיד. האינטרס הציבורי ביציבות שלטונית נפגע כתוצאה מכך, וחבל.

הביקורת הגדולה ביותר שלי עליו, היא על כך שפירק את כחול לבן ולא הצטרף עם גנץ לממשלת האחדות. מי יודע, אולי אילו כחול לבן במלוא עוצמתה הייתה נכנסת לממשלה, נתניהו לא היה מצליח לעקוץ אותה.

גם את הצבעתו והצבעת מפלגתו נגד חוק הלאום אני זוכר לרעה. הרי חוק הלאום מבטא את השקפת עולמו הציונית של לפיד והצבעתו נגדה הייתה מטעמי פוליטיקה קטנה וקריצה פופוליסטית לדרוזים. התנהגות כזו בסוגיה משמעותית כמו חוק יסוד בנושא לאומי אינה ראויה, בלשון המעטה.

נקודה מדאיגה נוספת היא, שגיליתי ביש עתיד סממנים של פולחן אישיות סביב לפיד. גיליתי זאת בתקופת כחול לבן. כאשר בקבוצות פנימיות העזתי למתוח עליו ביקורת, חטפתי מקלחת שהזכירה לי את הביביסטים. לא, איני טוען, חלילה, שיש כאן פולחן אישיות ברמה המפחידה של נתניהו; פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית. אבל עם ניסיון פולחן האישיות הביביסטי – מי שנכווה ברותחין, יזהר בצוננין. ולכן אני רואה לנכון להתריע על המגמה.

את כנס היסוד של יש עתיד, בחר לפיד לערוך באריאל ולא בכדי. היה זה סמל להשקפת עולמה המרכזית של יש עתיד, ברוח הקונצנזוס הלאומי. הצגתו בידי התעמולה הביביסטית כשמאלן, היא כמובן מגוחכת. טוב, הם מציגים גם את בנט, שקד, סער, הנדל, ליברמן, יעלון, אלשייך, מנדלבליט וריבלין כסססמולנים רחמנא לצלן. מי שאינו סוגד לנתניהו הוא ססמולן. אך את לפיד הם מציגים כסמולן רדיקלי אנטי ציוני. מירי רגב השקרנית ההיסטרית צווחה שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא מתוכו את "נפש יהודי הומיה" ועדרי עובדי אלילים דיקלמו ומחזרו את השקר הנתעב. לפיד רחוק מהשקפת עולם שמאלית. יש לזכור את מלחמתו בארגונים רדיקליים כמו שוברים שתיקה, את מלחמתו ב-BDS, את העובדה שיחד עם יעלון (עוד לפני הקמת כחול לבן) הוא פרסם מאמר בעיתונות האמריקאית שקרא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן ויצא למסע הסברה בארה"ב למען הרעיון. עמדותיו הן פטריוטיות וביטחוניסטיות מובהקות.

לפיד הוא איש מרכז מובהק, איש של ציונות ממלכתית. כל טענה אחרת – בשקר יסודה.

על אף חסרונותיו, אני רואה את יאיר לפיד מודל 2022 כאדם ראוי בהחלט לראשות הממשלה ואני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב. אין סיכוי שאצביע לו בבחירות. אני חושב שיש ראויים ומתאימים ממנו, ובהם ראש הממשלה היוצא, אך הוא בהחלט מתאים ויוכל להצליח בתפקידו.

איני חושב שהבחירות הללו הן התמודדות ראש בראש בין נתניהו ללפיד על ראשות הממשלה. אני בהחלט רואה היתכנות לאפשרות שראש הממשלה לא יהיה דווקא אחד מן השנים. אך אם הבחירה הייתה בין נתניהו ללפיד, אין בכלל שאלה – ודאי שלפיד ראוי יותר.

* גוליבר בארץ הגמדים – תעשיית השקרים וההסתה יוצאת מגדרה כדי ליצור דה-לגיטימציה ללפיד, לגמד אותו, ללעוג לו, להציג אותו כשמאל רדיקלי אנטי ציוני וכד'. על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כל אדם אחר שמעז לחשוב על הנהגה, בין אם הוא מהליכוד, מהימין, מהמרכז או מהשמאל, הוא גמד עלוב, אפס מאופס, בדיחה. מישהו מעלה על דעתו שיכול להיות אדם אחר בעולם, זולת נתניהו, בתפקיד ראש ממשלה בישראל. התעשייה מפיצה את דפי המסרים השקריים, עובדי האלילים מדקלמים. כך מהנדסים תודעה.

* תחת האלונקה – צר לי על פרישתו של בנט מהפוליטיקה. בעיניי הוא שגה גם מבחינה אישית – נכון היה שישאר על הגלגל, אך זו בעיה שלו, וגם מבחינה לאומית – חשוב היה שיישאר תחת האלונקה וימשיך לתרום ולקדם את דרך הציונות הממלכתית, הנמצאת היום תחת איום.

אך משזו הייתה החלטתו – הוא ראוי להוקרת עם ישראל על שירותו הנאמן, החשוב והמוצלח (אף שנכשל באחזקת הקואליציה). אני משוכנע שרבים רבים מעריכים ומוקירים אותו, ואני גם מאמין שרבים משונאיו, המוסתים בידי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, יתפכחו יום אחד ויתביישו.

* כמלוא הנימה – נפתלי בנט כראש הממשלה, לא סטה כמלוא הנימה מן האידיאולוגיה שלו ושל מפלגתו. ולכן, ממשלתו הייתה הניצית ביותר זה עשרות שנים. הדבר נכון בכל תחום – המאבק באיראן, בחמאס בעזה, היחס לרש"פ ולרעיון המדינה הפלשתינאית, מצעד הדגלים, העליה להר הבית, הפעולה להחזרת הריבונות שנרמסה בעשור האחרון בגליל ובנגב, הפעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי. ובראש ובראשונה – בתחום ההתיישבות: בתכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן והכפלת האוכלוסיה הישראלית בגולן כולל הקמת שני יישובים גדולים חדשים, אסיף ומטר (תכנית שכבר מתממשת בשטח) והחלטת הממשלה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, לצד הגברת הבניה הישראלית בהתיישבות ביו"ש. אפשר לתמוך בדרכו המדינית של בנט או להתנגד לה, ואפשר לתמוך בה או להתנגד לה חלקית – אך מן הראוי לומר אמת על אודותיה, למרות הרעש של הפייק-ניוז מתוצרת תעשיית השקרים וההסתה.

יתר על כן, הוא עשה זאת לא רק בלי להשפיל את "הססמולנים", אלא להיפך, מתוך כבוד לבני-הפלוגתא האידיאולוגיים שלו ומתוך רצון לקרבם. והוא אכן קרב אותם. מי היה מאמין ששרי מרצ יצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה היא וידוא הריגה סופי ומוחלט של רעיון העוועים לנסיגה מהגולן, שרוב קודמיו, ובהם קודמו, ניסו לקדם. כידוע, בממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת קואליציונית או סיעתית. כל שר מצביע באופן חופשי על פי מצפונו. מי שזוכר את המאבק הנלהב של מרצ בעד נסיגה מהגולן ונגד ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, אינו יכול שלא להתפעל מהצבעת שריה בעד התכנית. זה הישג אדיר של בנט. העברת התכנית פה-אחד היא מסר לאומי אדיר. איזה מזל שהתכנית לא זקוקה לאישור הכנסת. האופוזיציה למדינה הייתה עלולה למצוא איזה עריק מרע"ם או את רינאווי זועאבי ויחד אתם מכשילה ומפילה את התכנית. העבודה ומרצ שהיו חברות בממשלה היחידה מאז ועידת מדריד שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה מאז אוסלו שהעומד בראשה הצהיר בפני העולם כולו על התנגדותו למדינה פלשתינאית, לא תהיינה אותן העבודה ומרצ כפי שהיו עד לפני שנה. הן לא תוכלנה לצאת עם קצף על השפתיים בהאשמת ממשלת ישראל ב"סרבנות", אחרי שהיו חברות בממשלה ה"סרבנית" (לשיטתן) ביותר שהייתה כאן.

בנט לא סטה מן האידיאולוגיה שלו, אך הוא התבגר, וכובד האחריות השיל מעליו את נשל הפופוליזם שאפיין אותו בעבר. כן, אני זוכר את בנט, שבהיותו חבר ממשלה וחבר קבינט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", יצא נגד הממשלה שבה הוא חבר ותקף אותה. אני זוכר את בנט שהיה שני רק לליברמן בשלהוב היצרים בנושא אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח למשבר לאומי. אני זוכר את בנט הפופוליסט שקורא לגזר דין מוות למחבלים. אני זוכר את דברי הבלע שלו על החיילים שמפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מחמאס.

דווקא כיוון שאני זוכר את כל אלה, אני מעריך אותו יותר, על כך שלצד דבקותו באידיאולוגיה, הוא התנתק מהצד השלילי הזה באישיותו. הוא היה מנהיג מאחד ומלכד, אך לא הצליח לעמוד מול הכוח המרושע הנבנה מהקרע בחברה, בהובלת קודמו תאב הנקם, המסרב להשלים עם כך שאדם אחר הוא ראש הממשלה.

* מכר את נשמתו לשטן – ב-1996 הצבעתי בעד נתניהו לראשות הממשלה. הייתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים. לכנסת בחרתי בדרך השלישית, מתוך הזדהות מלאה. בחירתי בנתניהו לראשות הממשלה ממש לא הייתה מאהבת מרדכי. יותר משהייתה זו הצבעה בעד נתניהו הייתה זו הצבעה נגד פרס, השבוי בפנטזיית המזרח התיכון החדש, שהובילה אותו לוויתורים מסוכנים ביותר. אך לא הערכתי את נתניהו. כדובר ועד יישובי הגולן השתתפתי בפגישות עם נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וכבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל כישרון-שקר בלתי רגיל; יכולת לשקר בלי להניד עפעף. נהגתי לומר אז, שלעולם לא אסלח לפרס שאילץ אותי להצביע לנתניהו ושאם מול פרס היה מתמודד סוס – הייתי בוחר בסוס.

כחבר הנהלת הדרך השלישית, תמכתי בהצטרפות לממשלת נתניהו. אולם לאחר פרשת בראון תמורת חברון, נאבקתי, ללא הצלחה, לפרישת המפלגה מהקואליציה והפלת נתניהו. לצערי, הדרך השלישית דבקה בממשלה ולכן התרסקה בבחירות. בבחירות 99', בין נתניהו לברק – לצד הפתק לדרך השלישית, שלשלתי פתק צהוב, ריק. לא יכולתי לבחור באיש מן השניים.

במשך השנים לא תמכתי בנתניהו, אך בהחלט הערכתי את יכולותיו וכישרונותיו ובירכתי על הישגיו. גם תמכתי לא אחת במדיניותו ובדרכו. את העובדה שכמו כלב השב אל קיאו כך הוא חזר על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי; מזימה שרק מלחמת האזרחים בסוריה שמה לה קץ, לא ידעתי ואני מודה שממש לא חשדתי.

לא הצבעתי עוד לנתניהו, אך כאשר בחרתי ב-2009 בבית היהודי, העדפתי את נתניהו על לבני וכשבחרתי ב-2015 בכולנו העדפתי את נתניהו על הרצוג. מאוד לא אהבתי את הדה-קרדיטיזציה לנתניהו ואת גימוד הצלחותיו של נתניהו ולא אחת יצאתי נגד תוקפיו החריפים (כמו למשל נוני מוזס שהפך את עיתונו והאתר שלו לפלטפורמה של תעמולה נגד נתניהו).

ראיתי פער בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי. בין נתניהו המנהיג והמדינאי המוכשר, ונתניהו הפוליטיקאי הקטן והאיש הקטן, השקרן, תאב השלטון, המכור להערצה, המכונן פולחן אישיות. אך סברתי שד"ר נתניהו חזק יותר ממיסטר ביבי.

נקודת השבר הייתה כשהחלו חקירותיו. מה שגרם לי לאבד בו כל אמון ולראות בו אדם לא כשיר להנהגה, לא היו החשדות נגדו, והרי גם כעת הוא בחזקת חף מפשע, אלא התנהגותו; מסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, תאוריות הקונספירציה המטורללות שהפיץ בקרב חסידיו, ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כל מה שהתגלם בנאום האימים במסדרונות בית המשפט, שהיה פוטש של ממש של ראש הממשלה נגד מבנה הממשל הישראלי, המבוסס הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם.

ואף על פי כן, תמכתי בהקמת ממשלת האחדות אתו, נאבקתי למענה והייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שהיה לה חלק משמעותי בשכנוע גנץ ללכת לממשלת האחדות. גניבת הרוטציה ועוקץ שותפיו, וההבנה שההסכם עם כחול לבן היה הונאה מראש, הביאו אותי למסקנה שמדובר בנוכל מוחלט, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו ואין ערך לחתימת ידו ואסור להשאיר בידיו את השלטון.

ואפילו זה לא היה השפל. התנהגותו כראש האופוזיציה – דה-לגיטימציה מוחלטת לכך שאדם אחר זולתו יהיה ראש הממשלה, הייתה איומה ונוראה. הפיכת האופוזיציה-לשלטון לאופוזיציה-למדינה, המחבלת במזיד באינטרס הלאומי, הביאה את הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים.

אך בכל מכלול מעשיו, המעשה הנפשע ביותר, הפגיעה הקשה ביותר שלו במדינת ישראל, היא הכשרת התועבה הכהניסטית. לא סתם הכשרה. הוא פעל לכך במשך חודשים, עשה לילות כימים, כדי להבטיח שהציונות הדתית תצרף אליה את בן גביר. הוא אפילו שריין מקום ריאלי ע"ח הליכוד ברשימת הליכוד לאופיר סופר בתמורה לכך שיכניסו את הכהניסט לרשימתם.

איני חושד בנתניהו שהוא קרוב לכהניזם. ממש לא. הוא רחוק מגזענות. אני בטוח שהוא סולד מהכהניזם. אך הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חקיקה שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה את המעשה. והיום, לא תמצא כמעט ליכודניק שאינו רואה בבן גביר ראוי להיות שר בישראל. על כך, לעולם לא ייסלח לנתניהו, שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי.

* ביעור חמץ – בנעוריי הייתי חבר בנוער התחיה. הצטרפתי לתנועה בשל התנגדותי לעקירת חבל ימית ולנסיגה מכל סיני. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן הייתה לי זכות בחירה, ב-1981 וב-1984, בחרתי בתנועת התחיה.

התחיה נחשבה אז למפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית. ב-1984, נבחר לכנסת "הרב" כהנא שר"י. לכאורה, המפלגה הקרובה אליו ביותר הייתה התחיה. אך התחיה ראתה בו מוקצה מחמת מיאוס. גאולה כהן כינתה את הכהניזם "כתם על תולדות עם ישראל". סיעת התחיה הצביעה בעד החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מגזענים וכהניסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. כאשר כהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, כל סיעת התחיה, יחד עם כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות, יצאה מן האולם במחאה.

אני זוכר את הזעזוע העמוק שפקד אותי, כאשר נודע לי שכהנא נבחר לכנסת. הייתי אז עדין בצבא, מפקד בבית הספר למכ"ים. אני זוכר עד כמה לקחתי קשה את הבשורה הזאת; לא האמנתי שדבר נורא כזה קורה בעמנו.

לאחר שחרורי, הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים. המלחמה בגזענות הייתה חלק משמעותי בפעולות שהעברתי. יחד עם חניכיי, צעדתי ברחובות חיפה בצעדה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בין התנועות שהשתתפו בצעדה היו גם בית"ר ובני עקיבא. את ההפגנה ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים חברי, חבר קיבוץ מרום גולן יהודה וולמן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בשנות המאבק נגד הנסיגה.

הטבח במערת המכפלה, בפורים 1994, שאותו ביצע המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, המועמד מס' 3 ברשימת כהנא, היה הגשמת "תורתו" של כהנא. לא בכדי, תלמידיו של כהנא, ובראשם בן-גביר, רואים בו את דמות המופת, שביצע את מעשה המופת. מאז הטבח המחריד, אני רואה במלחמה בכהניזם שליחות שאיני בן חורין להיבטל ממנה.

לאחר הטבח, פרסמתי ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, מאמר שבו פניתי לאחיי ורעיי, המתיישבים ביש"ע, תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם". במאמר, שפורסם בגיליון פסח, קראתי למתנחלים ביש"ע לעשות ביעור חמץ, ולהוקיע את הכהניזם המאיים. אחרי רצח רבין, כתבו לי כמה תושבים מיש"ע, שעכשיו הם מבינים כמה צדקתי.

אחד הפעילים המרכזיים של הכהניזם הוא תושב הגולן מיכאל בן-חורין. הוא יצא בצהלות ובקריאות שמחה ותמיכה בטבח בחברון, ואף נכנס למעצר מנהלי לאחר הטבח. הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני. אני נלחמתי במיכאל, וכמובן שמאז לא החלפתי אתו מילה. כאשר הכהניסט הזה כתב מאמרים ומכתבים למערכת ביטאון ועד יישובי הגולן "הרי גולן", שאותו ערכתי, הייתי מחזיר את המכתב למעטפה, שולח אותו בחזרה לשולח עם הכיתוב: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת".

באחד הימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, ביום שבו אהוד ברק טס לוועידת שפרדסטון עם הצעה לנסיגה מכל הגולן; כשהיינו בשיאן של ההפגנות, קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר ברוך".

– "איזה ברוך?"

– "מרזל".

– "אתך אני לא מדבר". וניתקתי.

גם ברגע הקשה הזה לא התבלבלתי, וידעתי להבחין בין עמית לטורף.

פעמיים כהניסטים תבעו אותי על הוצאת דיבה. מיכאל בן חורין הפסיד בתביעה. בן-גביר שניסה לסחוט ממני התנצלות על דברי אמת שכתבתי נגדו באיומי תביעה, ברח עם הזנב בן הרגליים לאחר שקיבל את תגובתי.

38 שנים אני נלחם בסרטן הכהניסטי. מערכת הבחירות הזאת, שעלולה להעלות לשלטון ממשלה שבן גביר חבר בה, והיא תלויה בו, היא אולי מערכת הבחירות החשובה ביותר בתולדות המדינה. מבחינתי, המטרה אחת – למנוע 61 מנדטים, חלילה, לגוש בן גביר-נתניהו. מה יהיה אם לא יהיו להם 61? איזו ממשלה תקום? איני יודע. יש אפשרויות רבות. אני מציע להיזהר מהתחייבויות והבטחות עם מי להקים ממשלה ועם מי לא, ולהשאיר את האופציות פתוחות לתרחישים יצירתיים, גם אם אינם אידיאליים. העיקר שלא יהיו לגוש בן גביר 61 מנדטים.

* מכשירים את השטח – התעשיה הקימה ערוץ הסתה, שקרים ופייק-ניוז בפייסבוק. שם הקבוצה, תחזיקו טוב: "יאיר נתניהו המנהיג והיורש-YAIR NETANYAHO ISRAEL NEXT LEADER".

נשמע מצחיק? כך הם מכשירים את דעת הקהל.

* תובע כללי נפרד – שר המשפטים גדעון סער החל להוביל מהלך של פיצול תפקיד היועמ"ש. למרבה הצער, הוא הספיק לכהן רק שנה, ולא הספיק להשלים את המשימה החשובה הזאת וגם לא את המשימה החשובה עוד יותר – גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות באופן מושכל ובהסכמה. אך גם בשנה שבה כיהן בתפקידו, הכניס רפורמות משמעותיות, של מי שרוצה לתקן את מערכת המשפט, להבדיל ממי שרוצה להחריב את מערכת המשפט. למשל – השימוע הפומבי למועמדים לבית המשפט העליון.

אילו התובע הכללי לא היה האיש שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, הוא היה הרבה יותר נחוש ואסרטיבי מהמיועמ"שים שאנו מכירים, במלחמה בשחיתות השלטונית. כל משימתו הייתה להיות מצביא המלחמה בשחיתות. כשיהיה תובע כללי נפרד, תהיינה אלו חדשות רעות מאוד לחובבי השחיתות ולמעריצי המושחת.

* חילול הקודש – מפגינים אנטישמים חרדים קרעו סידור תפילה יהודי, של התנועה  המסורתית בישראל (הזרם הקונסרבטיבי ביהדות), וקינחו בו את האף. הם עשו זאת ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אנטישמיות ארורה.

* במלוא מורכבותו – עד לפני כשנה, כיניתי את יהודה משי זהב – "החוזר בתשובה". ראיתי בו מופת של חזרה בתשובה במובן המהותי של המושג. חרדי אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקלי ומיליטנטי, שהוביל לאורך שנים את הפעילות האלימה של העדה החרדית, עבר מהפך גמור והיה לסמל ההשתלבות של חרדים בחברה הישראלית והישראליזציה בחברה החרדית. הוא הקים את זק"א, פעל לחיבור החרדים למדינת ישראל, כיבד מאוד את מדינת ישראל ואת סמליה הממלכתיים. בניו שירתו בצה"ל. לפני שנתיים הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) בערב תשעה באב, והרשים וריגש מאוד בסיפור חייו. הכרתי אותו אישית כאשר פעלנו יחד בפורום עמק השווה.

איזו אכזבה מרה; איזו עוגמת נפש הייתה לגלות שדווקא הוא עבריין מין סדרתי ומפלצתי. איום ונורא.

ועל אף דמותו מעוררת הסלידה, אני מאמין שמעשיו הרעים אינם מוחקים את מעשיו ומפעליו החיוביים. אכן, הוא הטביע גם חותם חיובי בחברה הישראלית, בעיקר בארגון זק"א. אני מקווה שהוא ייזכר על כל מורכבותו, ולא רק בצבעים של שחור ושחור.

* יש תקווה לכדורגל הישראלי – תחושת ההחמצה בעקבות ההפסד בגמר היורו לנוער, מעידה על ההישג האדיר של הנבחרת. לא "העיקר ההשתתפות", אלא חתירה לניצחון. מי היה מאמין שנבחרת ישראל תעלה לגמר ונהיה מאוכזבים שלא זכתה באליפות אירופה?

בתשעים דקות המשחק, נבחרת ישראל הייתה טובה יותר מנבחרת אנגליה, איימה יותר על השער שלהם ובהחלט הייתה ראויה לניצחון. אולם בהארכה הגלגל התהפך באופן מובהק. נראה לי שזו בעיה של כושר גופני, ואולי על כך יש לעבוד יותר בעתיד.

מכלל האליפות אני יוצא אופטימי מאוד באשר לעתיד הכדורגל הישראלי, והיכולת, גם של נבחרות הבוגרים של ישראל, להגיע להישגים דומים.

* כתבה מאוסה – כתבה מאוסה ובזויה בערוץ 12 – מראיינים יורדים למקומות שונים בעולם, שמתבכיינים על יוקר המחיה כהצדקה לירידה. להקיא.

* ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל – בימים אלה ימלאו ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל. החטיבה קמה ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, שבה צף המחסור בחטיבות חי"ר מובחר סדירות. מאותה סיבה הוקמה גם חטיבת גבעתי ב-1983.

חטיבת הנח"ל, 933, הוקמה משני גדודי הבט"ש של הנח"ל – 931 ו-932 וגדוד חדש שהוקם – 950. לימים קם גם גדוד הסיור.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היינו בטירונות נח"ל. כאשר הגענו לשלב הבט"ש – זה כבר היה שירות בחטיבה. היינו המחזור השני בחטיבה. המח"ט היה אז מנחם זטורסקי ז"ל. אולם באותם הימים, חטיבת הנח"ל הייתה עדין שלב במסלול הנח"ל, ולא המסלול של הנחל"אי מן הגיוס עד השחרור כפי שזה היום. כשסיימנו את פרק החטיבה, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח שהיה חלק מחטיבת הצנחנים. היינו אחד המחזורים האחרונים בגדוד. לימים, גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסב את שמו לגדוד 101 וגדוד 950 בחטיבה הסב את שמו לגדוד 50.

חלפו שלושים שנה וגם בני הבכור, עמוס, התגייס לחטיבת הנח"ל ושירת בפלוגת העורב בגדוד הסיור.

כך, במבט לאחור, אני גאה הן בשרותי כנח"לאי והן בשרותי בצנחנים, שנמשך גם בלמעלה מעשרים שנות שרות מילואים בצנחנים. אני חש גאוות יחידה בשתי החטיבות. בהמשך הדרך הייתי מ"כ בבית הספר למכ"ים שהיה בכלל חטיבה בפני עצמה.

הנח"ל היום הוא עוד חטיבת חי"ר ואין בה את הייחוד של הנח"ל, נוער חלוצי לוחם, המשלב התיישבות וביטחון. ייחודו זה של הנח"ל התבטא בהיאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובים ועיצבו את גבולות הארץ. אני זכיתי לשרת בהיאחזות שלח בבקעת הירדן, שזמן קצר לאחר מכן אוזרחה והיום היא היישוב שדמות מחולה. מאז אני מאוהב בבקעת הירדן. בכל נסיעה בכביש 90, כאשר אני עובר בסמוך לשדמות מחולה, אני חש התרגשות וגאווה, על הפרק הזה בחיי; פרק קצר, חצי שנה בלבד, אך משמעותי – היה לי חלק בהקמת היישוב הזה.

אך התרומה של הנח"ל להתיישבות לא הייתה רק בהיאחזויות. קיבוץ אורטל, למשל, לא היה היאחזות, אך הוא הוקם בעיקר בידי גרעיני נח"ל של תנועת הצופים. היום, גם המיעוט הקטן בקרב הנח"לאים שהנם בני גרעינים, אינם גרעיני התיישבות ואין להם יעד להגשמה, אלא תקופת של משימה לאומית בתחומי החברה והחינוך. איני מזלזל בכך, חלילה, אך בהחלט לא לכך התכוון בן-גוריון כשהקים את הנח"ל.

איני כותב זאת בביקורת. כנראה שאי אפשר היום להקים יישובים בידי גרעיני נח"ל, והיום, כשאני מעורב בהקמת רמת טראמפ, הדבר ברור לי ביתר שאת. כנראה שלא הייתה הצדקה לקיומו של הנח"ל לנוכח המיעוט של המגשימים מקרב הנח"לאים. הגרעין שלי, למשל, מנה בתחילת דרכו 90 חברים. רק 2 הגשימו באורטל. התוצאה הזו אינה מצדיקה את קיומו של הנח"ל במתכונתו המסורתית.

מה שנשאר הוא השם, נח"ל, שבעצם שמו מנציח את המורשת. אלמלא קמה החטיבה לפני ארבעים שנה, כנראה שגם זה לא היה.

* התיק הכבד – כשהייתי יוצא למילואים, בעיקר לתעסוקה מבצעית, נהגתי לקחת שני תיקים – תיק קל מאוד ותיק כבד מאוד. בתיק הקל היו מדים, מגבות כלי רחצה וכד'. בתיק הכבד לא היו אבנים אלא ספרים. במילואים יש שפע של פנאי שהקדשתי אותו לקריאה. במיוחד בתקופה הטרום סלולרית, שבה גם וורקוהוליק כמוני התנתק מן העבודה. אז גם השירות היה ארוך יותר, חודש תמים. וכך, בחודש של המילואים קראתי יותר מאשר בשאר 11 חודשי השנה.

היום שמעתי ברדיו על מיזם חדש ויפה של ספריית מילואים נודדת. התרגשתי.

* תודה על ההרצאה המשעממת – פעמים רבות, בתום הרצאה שאני נותן, אני מקבל תעודת הוקרה מהמארגנים, שבה הם מודים לי על הרצאתי המרתקת. ותמיד זה משעשע אותי. הרי התעודה הוכנה מראש. מי אמר לכם שההרצאה תהיה מרתקת? אולי היא תהיה משעממת?

          * ביד הלשון

כוחות האופל – יאיר לפיד היטיב להגדיר את בן גביר ותומכיו "כוחות האופל".

אופל היא מילה תנ"כית שפירושה חושך. כך נכתב בספר ישעיהו: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי-סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה". ובאיוב: "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל". וכן "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל".

בשירה "לו יהי", שנכתב בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, רצתה נעמי שמר להפיח תקווה בעם ישראל, והיא כתבה:

וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל

עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.

שירו של עמנואל צבר "ברית דמים", מספר את הסיפור המצמרר על שני לוחמים, שגרו באותה שכונה ולשניהם אותו שם – יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת שלום הגליל קיבלה משפחת הראל הודעה שבנה, יובל, נפל. זמן קצר לאחר מכן, התברר שנפלה טעות, וההודעה הגיעה למשפחת הראל הלא נכונה. המשפחה שקיבלה את ההודעה הראשונה, התבשרה על הטעות, וכאילו קיבלה את בנה בחזרה. כעבור ימים אחדים, גם יובל הראל השני נהרג. בשיר מרבה המשורר להשתמש במילותיו של איוב, לצד מילות "כל נדרי":

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,

הלילה ההוא בא.

הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית, קיים חזון אפוקליפטי על מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני אור בבני חושך. מן המיתולוגיה הזאת צמח הביטוי "כוחות האופל", כוחות השטן, כוחות בני חושך, כוחות אפלים. מקורו של הביטוי באנגלית – forces of darkness.

ומי שרוצה ללמוד כיצד להתגונן מפני כוחות האופל, מוזמן להירשם לבית הספר הוגוורטס, בסדרת הספרים הארי פוטר. אחד המקצועות הנלמדים שם, הוא התגוננות מפני כוחות האופל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.1.22

* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.

עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל.

על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.

* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.

השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא הייתה כאן מזימה ולא הייתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.

להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.

אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.

* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.

* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?

* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".

* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.

* הקבצן מקיסריה – פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.

אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו).

עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.

* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק.

אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים.

המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.

* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים.

כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו,  הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים.

לעתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".

במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית", מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם", מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948".

מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.

* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.

חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.

אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית.

בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה". מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכל כדי שהמדיניות הזו לא תמומש". לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.

מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות?

איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.

* מבחן האחריות הלאומית  – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.

המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה". כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה?

כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות.

למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.

אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו הייתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה.

ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.

* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".

* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי. ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.

בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.

"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים.

אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבניה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.

לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא הייתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום.

אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכל כשר אצלו למען השלטון.

גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד ₪ למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".

ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים", ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.

דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עמו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה אתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.

* שפל חסר תקדים – טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופיה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה.

עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.

מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.

* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!".

איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.

* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.

* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים", "קיבלתם אות משמים", "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי", "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמים", "חח לא נורא, רפורמים".

המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.

* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא.

אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.

אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.

* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.

* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי  – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.

הבעיה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.

מנקודת מבטי כאבא, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצוינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא "טוב, אצלכם בקיבוצים", אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.

נכון, החינוך החברתי קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעיה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.

במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהייתה בעיה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העיריה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים.

גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם.

מה שאני אוהב בתכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.   

* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.

* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם?

העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?

ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשיה של משה מונטיפיורי, הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?

* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

"נעשה ונשמע", אמרו בני ישראל, וזו בעיה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.

אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

          * ביד הלשון

נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "… אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה".

נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע טו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה.

נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע.

זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש.

חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.

* "חדשות בן עזר"

לקסיקון תשפ"א

כמו תש"פ גם תשפ"א הייתה בצל הקורונה, והמונחים הקשורים אליה היו לב השפה גם השנה. לקסיקון תש"פ, שהיה ארוך במיוחד, כלל את המושגים הללו. אף שאותם מונחים היו אתנו גם השנה, לא חזרתי עליהם כאן, אלא על מונחים חדשים, או כאלה שהייתה תפנית כלשהי בשימוש בהם.

אבו יאיר – כינוי שנתניהו נוהג לספר שהוא מתקבל בו בקריאות אהדה בביקוריו במגזר הערבי.

אהוב לבנו – קמפיין פולחן אישיות לנתניהו, א-לה צפון קוריאה, בכרזות ענק על מגדלים בת"א.

אובססיבי – מנכ"ל פייזר הגדיר את נתניהו כאובססיבי בלחץ להשגת החיסונים. נתניהו ותומכיו מינפו זאת להצגת יכולותיו להשיג הישגים למדינת ישראל ויריביו מינפו זאת להצגתו כאובססיבי לשלטון בכל מחיר.

אווירת סוף קורונה – כינוי לזלזול בהנחיות משרד הבריאות ולתקנות הסגר, על רקע מבצע החיסונים בתום הגל השלישי.

אוטונומיה חרדית – ההתבדלות של חלק מן הקהילות החרדיות בזמן הקורונה, כאשר בעליל ובמזיד הן הפרו כקולקטיב את הנחיות הקורונה וחלקן אף בחרו במדיניות פנימית של "חסינות העדר" בלי להתחשב בהשפעת התחלואה שבתוכם על הסביבה, הוגדרה בפי רבים כ"אוטונומיה חרדית" או "מדינה בתוך מדינה".

אופוזיציה למדינה – הגדרה קולעת להתנהלות האופוזיציה בראשות נתניהו, היוצרת דה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה ומצביעה אוטומטית נגד כל הצעה וחוק של הממשלה, כולל חוקים שהוכנו עוד בממשלה הקודמת, כולל חוקים חיוניים לאינטרס הלאומי כמו חוק האזרחות.

אושפיזום – תחליף לאושפיזין בסוכה, בעידן סגר החגים – אירועים של אירוח בסוכה וירטואלית בזום.

אזיק אלקטרוני – כינוי גנאי לצמיד אלקטרוני שנועד לאפשר מעקב על חוזרים מחו"ל כדי שיוכלו לשהות בבידוד בבתיהם ולא במלוניות.

אחוז החסימה – החרב המתהפכת מעל מפלגות רבות בבחירות (שהניב את קמפיין הגעוואלד המצליח של חלקן).

אי הפתעה – הסכמה בין ממשלת בנט לממשל ביידן על אי-הפתעה הדדית בהכרזות מדיניות. ראש האופוזיציה סילף זאת להתחייבות ישראלית לאי-הפתעה בפעילות צבאית, במסגרת תעמולת הדה-לגיטימציה נגד הממשלה.

איים ירוקים – אזורים שהוגדרו כפתוחים לתיירות בטרם נפתחה התיירות בשאר רחבי הארץ – אילת וים המלח.

אכיפה – סוגיה משמעותית בהתמודדות עם הקורונה – הקושי לאכוף את ההחלטות וההגבלות, בעיקר במגזר החרדי.

אנרכיה – אי שלטון. המצב בישראל של אובדן השלטון במהומות במגזר הערבי ובעיקר בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות".

בבונים – תגובה אוטומטית מתבכיינת של ביביסטים על ביקורת, שנועדה לסתום את פיות המבקרים. "אה, אתה אומר שאנחנו בבונים".

בדיקת עובדות – מגמה תקשורתית בארה"ב, עם ניסיונות חיקוי בישראל, להציג בשידור חי לצד דברי טראמפ את שקריו מול עובדות האמת.

בוגדים – ובפי המהדרין "שמאלנים בוגדים", כלומר כל מי שלא סוגד לנתניהו (גם כאלה שהם הרבה מימין לו), בפי הביביסטים.

בוסטר – החיסון השלישי נגד קורונה.

בחירה ישירה – אחד מרעיונות הנפל של נתניהו בניסיונו לשמר את שלטונו, לאחר שלא ניצח גם בסיבוב הרביעי, היה לערוך בחירות ישירות לראשות הממשלה, בלי בחירות לכנסת במקביל.

ביצוע של גמר – הגדרה של צוות השופטים ב"זמר במסכה" לכל ביצוע.

בלימה רכה – הגדרה למדיניות ממשלת בנט של בלימת הקורונה ללא הגבלות דרסטיות וסגרים.

בן ערובה – תקציב המדינה, שנחטף בידי נתניהו כבן ערובה לצורך גניבת הרוטציה.

ברדק – הגדרת אופן תפקוד ממשלת נתניהו, בעיקר במאבק בקורונה, בתעמולת הבחירות של תקווה חדשה.

ברית אחים – הכינוי לשיתוף הפעולה בין בנט ללפיד אחרי בחירות 2013, ששב בגדול בהקמת ממשלת האחדות עם הרוטציה בין השניים.  

בת זונה – הגידוף האולטימטיבי. הוטח פעמיים לעברה של ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ד"ר שרון אלרעי פרייס, בפי אלמוני שהשתתף דרך הזום בדיון של ועדת החוקה של הכנסת.

גבינה שוויצרית – להגדרה המיתולוגית של הרמטכ"ל אהוד ברק את הסכם אוסלו: "גבינה שוויצרית, עם יותר חורים מגבינה", הייתה עדנה בסגר החגים, שלפחות בחלקו הראשון היה מלא בפרצות והוגדר כך בפי רבים.

ג'ו הישנוני – כינויו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בפיו של קודמו טראמפ במהלך הבחירות לנשיאות.

גוש השינוי – גוש המפלגות המתנגדות לנתניהו.

גוש השנאה / גוש השיסוי – הכינויים של הביביסטים לגוש השינוי.

גזלייטינג – מונח הלקוח מהשיח על התעללות רגשית: ערעור מניפולטיבי של תפישת המציאות של אדם על ידי פקפוק מתמשך בעובדות והצגת שקרים מוחלטים כאמת. יובא לפוליטיקה הישראלי בידי תעמולת נתניהו.

גניבת הרוטציה – האופן שבו כיבד נתניהו את ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות עם כחול לבן.

געוואלד – קמפיין של מפלגות שעל פי הסקרים היו בסכנת הכחדה, שבו התחננו בפני תומכיהם להציל אותן ממחיקה. הקמפיין הזה הביא להישגים נכבדים לכחול לבן, מפלגת העבודה, הציונות הדתית ומרצ.

דור אבוד – הגדרה בכיינית של מפגינים צעירים במחאת בלפור את עצמם.

די אן איי לבן – בראיון להרצת הקמפיין שלה לראשות הליכוד, אמרה מירי רגב שהליכודניקים צריכים להפסיק לבחור מנהיגים עם די אן איי לבן, כלומר אשכנזים.

דמם בראשם – איום של נתניהו על ראשי חמאס לאחר מתקפת הטילים על תל-אביב.

הבטחה ליבתית – בתגובה על הביקורת נגדו שהפר הבטחת בחירות לא להקים ממשלה ברוטציה עם לפיד, הציע בנט להפריד בין הבטחה ליבתית, כלומר הבטחה שהייתה בליבת הקמפיין, כמו למנוע סיבוב חמישי או לא להחרים אף אחד, לבין הבטחות שוליות, כמו זו בנוגע ללפיד.

הבלונדינית המפגרת – כינוי שהדביקה ח"כ קרן ברק לח"כ אסנת מארק בעימות סוער בין ברק לחברות הכנסת מארק ושיר.

ההיגיון הבריא – קבוצת רופאים שהתאגדה תחת שם זה, התנגדה למדיניות הסגרים וההגבלות, בשל הפגיעה בכלכלה ובחברה, וקראה לפתוח את המשק ולחיות עם הקורונה.

הונאת המאה – כינוי נטול מודעות עצמית של נתניהו (!) להקמת ממשלת השינוי בידי בנט.

הורדוס – כינוי לשר האוצר ישראל כ"ץ בפי בכירי משרדו ובקמפיין ממושך נגדו ונגד נתניהו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ".

הטלאי הירוק – כינוי לתו הירוק בפי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

הידיים של ימינה לרשותך – ההבטחה של בנט לנתניהו אחרי הבחירות. זה לא עזר לנתניהו, כי הציונות הדתית סירבה לקואליציה עם רע"ם.

היתכנות – בניסיונו לשפר את מעמדו במו"מ על הקמת ממשלת שינוי, גנץ עמעם את מסריו באשר לאפשרות של הצטרפותו לממשלה נוספת בראשות נתניהו. הוא סירב לשלול את האפשרות ואמר רק ש"אין לה היתכנות".

הכל טוב – לאחר ירי רקטות על קריית שמונה נשאל בנט אם המצב בשליטה והוא הפטיר "הכל טוב"; תשובה שעוררה תגובות של לעג.

הכלה – א. מדיניותו של נתניהו כלפי טרור ההצתות, מראשיתו במרץ 2018 ועד סיום תפקידו. הסתיימה עם חילופי השלטון. ב. אמירה אומללה (מבחינה פוליטית) של איילת שקד, בהסברת הרעיון של חיים לצד הקורונה, ש"נצטרך להכיל מתים במגפה".

הלך על הראש – פעולה ממוקדת בקמפיין הבחירות נגד מפלגה אחרת. למשל, הקמפיינים של נתניהו נגד ימינה.

הממשלה הישראלית הפלשתינאית הראשונה – כינוי הסתה לממשלת ישראל, מבית מדרשו של התועמלן המסית ברדוגו.

המן – כינוי של אחינועם ניני לנתניהו באירוע חגיגי ביום השבעת ממשלת השינוי. לאחר מכן ניני התנצלה וזכתה לגינוי חריף מפי רוגל אלפר.

הסגר היהודי – כינוי ל"סגר" מרצון של יהודים בארה"ב ובאירופה לנוכח גל אנטישמיות אלים בימי מבצע "שומר החומות".

הסלמה – החרפת המצב הביטחוני, בעיקר בגבול עזה, היה פחות ממלחמה, אך גם לא רק מבצע, וכונה בדרך כלל ההסלמה בדרום.

הקורונה מאחורינו – הכרזה של נתניהו, עדין בעיצומו של הסגר השלישי, בראיון לעיתונות הזרה. מסתבר שהידיעות על מותה של הקורונה היו מוקדמות מדי.

הקש בדלת – שם קוד לאזהרה המוקדמת לתושבי בית ברצועת עזה כדי לאפשר להם לעזוב את הבית לפני שהוא מופצץ.

מקור הביטוי הוא מבצע ההתרמה מדלת לדלת של האגודה למלחמה בסרטן.

השבת הבנים – דרישה וציפיה שעלתה במהלך "שומר החומות", שהפסקת האש תכלול את השבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין שנפלו ב"צוק איתן". במו"מ על הסדרה בעזה עומדת ישראל על דרישתה להשבת הבנים.

התו השמח – כינוי (קצת ילדותי יש לומר) לתו הירוק על שמחות.

התיישבות צעירה – השם העדכני (יש שיאמרו המכובס) של המאחזים (יש שיאמרו הבלתי חוקיים) ביו"ש. המתיישבים נאבקו למען הסדרתם; מאבק שכלל שביתת רעב.

התליין מטהראן – כינויו רב השנים של אבראהים ראיסי, נשיא איראן, בשל עברו הרצחני כמי שהוציא המוני מתנגדי משטר להורג, בתפקידיו הקודמים ובהם נשיא בית המשפט העליון.

התפרצות – שם מכובס לגל הקורונה הרביעי בראשיתו, מתוך ניסיון לא לכנותו בשמו.

וונדר וומן – כינוי של האלופה האולימפית לינוי אשרם בפי אמא שלה, שהפכה לנחלת הכלל לאחר זכייתה במדליית הזהב בהתעמלות אמנותית.

וריאנט – ע"ע מוטציה.

זבל – כינוי לנתניהו בפי גנץ בראיון רדיופוני. ליתר דיוק – "הזבל הזה".

זן דלתא – הווריאנט ההודי שהביא את הגל החמישי של הקורונה.

חגורת החלודה – כינויו של אזור בצפון ארה"ב המשתרע מניו יורק ועד המערב התיכון. עד לסוף שנות ה-70 הוא נחשב למרכז תעשייתי משגשג, אך תהליכים שונים, בהם הגלובליזציה, גרמו לדעיכתו הכלכלית ולעזיבה של רבים מתושביו. המונח "חלודה" הודבק לו על שם המפעלים שננטשו בו. אחדות מן המדינות בו נחשבות, באופן מסורתי, למתנדנדות. הדיון בעתידו הכלכלי של חבל ארץ זה מילא תפקיד משמעותי במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב.

חוטיני מנומר – שאלה סקסיסטית של עו"ד איסמן, פרקליט המדינה, למתמחה שלו, על אודות התחתונים שלה, שהביא לקמפיין של ארגוני נשים נגד מינויו לתפקיד.

חוק האזרחות – כינו להוראת השעה שנועדה למנוע "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל באמצעות נישואין. התקבלה מדי שנה בתמיכת כל המפלגות הציוניות, עד 2021 שבה אופוזיציית ביבי&טיבי סיכלה את קבלתה.

חוק הפיצול – כינוי לחוק המאפשר הכרה בארבעה ח"כים הפורשים מסיעתם כסיעה עצמאית, ולא רק בהתפצלות של שליש סיעה.

חוק וסדר – המבצע המשטרתי למעצרים המוניים של משתתפי הפרעות בזמן מבצע "שומר החומות".

חזיר שלטוני – הגדרה שהעניק חיים רמון לנתניהו, אחרי כישלון ניסיון התיווך שלו בין כחול לבן לבין לנתניהו בניסיון אחרון להציל את ממשלת האחדות.

חיסונים – משיח צדקנו, גרסת הקורונה.

ח"כ פורש – הגדרה לח"כ שפרש מסיעתו ועל פי חוק מוטלים עליו עיצומים ומגבלות. הליכוד ניסה להגדיר כך את ח"כ שאשא ביטון שפרשה מהליכוד, אך כיוון שהייתה על תקן של מפלגת כולנו בליכוד, הניסיון לא צלח. בכנסת ה-24 – מעמד שימינה מאיימת להשית על חבר הסיעה עמיחי שיקלי שמצביע ופועל כאופוזיציונר לכל דבר.

ח"כים נורווגים – כינוי מקניט לח"כים שנכנסו לכנסת בעקבות התפטרות שרים במסגרת החוק הנורווגי.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. עמדה שהושמעה במהלך הקורונה היא שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.  

רעיון חסינות העדר שהיה בשוליים בגל הראשון של הקורונה, תפס תאוצה בשלב השני, בעיקר במגזר החרדי, כולל קהילות חרדיות שאימצו אותו ויישמו אותו באופן נבדל מהחברה הישראלית. בסופו של דבר חזרה התחלואה במגזר החרדי בהתפרצות גדולה והפריכה את הרעיון, כמו גם בשבדיה, המדינה שאימצה אותו.

חרמות – כינוי להתנגדות של מפלגות להקמת ממשלה עם מפלגות / אישים אחרים. אינפנטיליזציה של הפוליטיקה באמצעות הצגת התנגדות עקרונית כ"חרם" של ילדים על ילד בכיתתם.

טרור הטיק-טוק – גל עכור של תקיפת יהודים, בעירק חרדים, בידי ערבים כדי לצלם זאת ולהעלות פוסט מתרברב בטיק-טוק.

יורים לי בגב – תגובתו של גנץ למכתב גלוי של קצינים במיל' שקראו לו לפרוש מן המרוץ.

ילד כאפות – כינוי לבנט שנהג לחזור שוב ושוב לנתניהו שמתעלל בו, כולל אחרי הבחירות האחרונות. בנט עצמו הגדיר כך את סמוטריץ'. בסופו של דבר סמוטריץ' הכשיל את הקמת ממשלת נתניהו ובנט החליף אותו בראשות הממשלה.

ילדה טובה – "תתנהגי כמו ילדה טובה" דרש ח"כ מיקי זוהר מיו"ר הוועדה המסדרת ח"כ עידית סילמן, בהתפרצות מיזוגינית ושוביניסטית. לאחר מכן התנצל על דבריו.

ימין על מלא – הבטחת הבחירות של נתניהו – להקים ממשלה על טהרת הימין.

יש לי להקיא – תשובתה של המדליסטית אבישג סמברג על השאלה מה היא הולכת לעשות עכשיו, בראיון מיד לאחר זכייתה.

ישיבת הצרחות – א. ישיבת ממשלה בנושא מועד סיום הסגר השלישי, שהתמקדה במחלוקת בטונים גבוהים וצורמים בין ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה החלופי גנץ, והקלטתם הודלפה (סביר להניח שבידי ראש הממשלה). ב. הישיבה שבה הממשלה לא מינתה את גנץ לשר המשפטים ולאחר מכן מינתה בהצבעה בלתי חוקית את אופיר אקוניס.

כלבה – כינוי לשלי יחימוביץ' במייל שהרצוג שלח לאילן ישועה ונחשף במשפט נתניהו, סמוך לבחירות לנשיאות.

לא ממשלת החלומות – ההגדרה הקולקטיבית של כל שותפי ממשלת השינוי את ממשלתם.

לא פרנסה, לא מעניין – מסר פוליטי חכם של בנט, שהביא לנסיקתו (הזמנית) בסקרים, חודשים אחדים לפני הבחירות.

לונג קוביד – התסמינים ארוכי התווך של הקורונה, אחרי ההחלמה ממנה.

לחיות עם הקורונה – גישה האומרת שהקורונה כאן לחודשים או אף שנים, ואי אפשר לחיות בסגר. יש ללמוד איך לחיות עם הקורונה.

ליל החניונים – כינוי להצבעה הלילית שבה ח"כים מכחול לבן הפרו את המשמעת הסיעתית בהצבעה על דחיית התקציב ובכך הביאו להתפזרות הכנסת. השם ניתן כיוון שח"כ רם שפע הסתתר במכוניתו בחניון הכנסת עד רגע ההצבעה.

לינץ' – הוצאה להורג ללא משפט בידי המון פרוע. למרבה הבושה המילה לינץ', המוכרת לנו ממקומות אחרים, הפכה לחלק מן השיח שלנו עקב לינץ' של ערבים ביהודי בלוד, ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודים, שאחד מהם הסתיים בפציעה אנושה של הקורבן וכן בניסיון לינץ' של יהודים בערבי. יש לציין, שלינץ' הוא רצח, ואם הקורבן נשאר בחיים זהו ניסיון לינץ'.

לך – טרנד בפייסבוק: מתנגדי נתניהו הוסיפו מסגרת לתמונת הפרופיל שלהם עם הכתובת "לֵךְ", כשהלמ"ד היא בפונט המפורסם של מחל. טרנדים בתגובה: "לכו אתם", "בואו – אהבת חינם", "לכו אתם קיבינמט" ו"לאן" (עם הלמ"ד באותו פונט). לאחר הקמת ממשלת השינוי, אלה שהתבכיינו על הטרנד פתחו טרנד המשכי של תמונת בנט עם אותו כיתוב.

לתת כתף – שמו של מבצע החיסונים נגד קורונה.

מגרש חניה – כינוי למפלגות ימין שעל פי הסקרים חונים בהם, באופן זמני, מצביעי מרכז ושמאל, כי הם אלטרנטיבה להחלפת נתניהו. תחילה היה זה בנט ואח"כ סער.

מדוכאי חיסון – מי שבשל מחלה או גיל, המערכת החיסונית של גופם אינה פועלת כהלכה.

מדינות מתנדנדות – מדינות בארה"ב, שלפי הסקרים התנהל בהן קרב צמוד בין המועמדים לנשיאות, ולכן בהן מיקדו שני המועמדים את מרב המאמצים והמשאבים שלהם. מדינות אלה מכונות לעתים גם "מדינות סגולות" – שילוב של האדום, המפלגה הרפובליקאית והכחול, המפלגה הדמוקרטית.

מה ששלו שלו – ביטוי ישן שהוחזר לשפה העדכנית בידי אופירה אסייג בתכנית "אופירה וברקו". משמעותו – גם אם אני מותח עליו ביקורת, היא לא מוחקת את הישגיו.

מוטציה – התפתחות וירוס הקורונה. המוטציות נקראו על שם המקום שבו נתגלו לראשונה: המוטציה הבריטית, המוטציה הדרום אפריקאית, המוטציה ההודית וכד'.

מזימת אפריל –הגדרה של גנץ לתכניתו של נתניהו להשתלט אחרי הבחירות על משרד המשפטים ולפטר את היועמ"ש ולמנות יועמ"ש ופרקליט מדינה שיחלצו אותו מן המשפט. כל זאת, אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה. תיאור המזימה עמד בלב קמפיין הגעוואלד של כחול לבן.

מחזיק אותי בגרון – מנדבליט מלין על שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, שמשך את ההחלטה על העילה לסגירת תיקו בנושא פרשת הרפז.

מטבוחההגדרה של נתניהו, בזמן מערכת הבחירות, לממשלה שתקום בישראל אם לא תהיה בראשותו.

מטרו – כינוי למערכת המנהרות התת-קרקעיות של חמאס ברצועת עזה, שהופצצה וחלקה הגדול הושמד במבצע "שומר החומות".

מיזנטרופ – שונא אדם. הגדרתה של מירי רגב למי שלא מצביע לליכוד. מסתבר שהיא כלל לא ידעה מה זה מיזנטרופ וחשבה שזה כפוי טובה…

מי זה – הקריאה הקצובה של הקהל בתכנית הפופולרית "זמר במסכה" שעה שהזמר העלום הסיר את המסכה.

מלונית – בתי המלון שהוקדשו לבידוד לחוזרים מחו"ל בזמן הקורונה.

מלחמת אזרחים – ביטוי מצמרר, שעלה לכותרות במערכון ויראלי של שאולי ב"ארץ נהדרת" בתשדיר הבחירות, והפך כמעט לתיאור מצב במהומות הערבים בזמן מבצע שומר החומות.

מלחמת התשה – כינוי למלחמה של האופוזיציה נגד הקואליציה בכנסת, כולל פיליבסטרים אינסופיים על כל הצבעה, הגורמים לדיונים מדי לילה עד שעות הבוקר המאוחרות.

ממליך המלכים – כינוי למנסור עבאס מרע"ם, שלאחר הבחירות דומה היה שבידו המפתח לקבוע אם תקום ממשלה נוספת של נתניהו או ממשלת שינוי.

ממשלה אנטי ציונית – בשפה הביביסטית, הנגזרת מעקרון-העל שהמדינה זה ביבי – ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה.

ממשלה בתוך ממשלה – האשמה (האשמת שווא, ראוי לציין) של נתניהו נגד כחול לבן, כאילו היא פועלת באופן לעומתי לממשלה שבה היא חברה.

ממשלת השינוי – ממשלת בנט-לפיד שהחליפה את ממשלות נתניהו בתקווה לחולל שינוי משמעותי ומהותי בחברה הישראלית.

ממשלת זדון – הגדרה בתפילת הימים הנוראים לעריצות הרומאית שהביאה לחורבן הבית ("כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"). "גדולי" התורה החרדים הגדירו כך את ממשלת השינוי בפשקוויל שפרסמו בעיתונות החרדית.

ממשלת ריפוי – אחד הכינויים של ממשלת השינוי.

ממשלת רעננה מראענה – כינוי גנאי לממשלת השינוי, בנאומו של נתניהו בישיבת ההשבעה (כינוי שהופץ עוד קודם לכן בטוויטר). רעננה היא מקום מגוריו של בנט, שנחשב כמעוז הבורגנות ומראענה היא ח"כית ערביה ממפלגת העבודה שהתבטאה בצורה קיצונית נגד הציונות וישראל.

ממשלת שמאל – הגדרה מוזרה של ממשלת השינוי בראשות בנט שנמצא ימינה מנתניהו ועם שלוש מפלגות ימין דומיננטיות, בפי נתניהו ומעריציו.

מנה – כל אחד משלושת חלקי החיסון נגד קורונה.

מניאק – שי ניצן בפי מנדלבליט בהקלטה עתיקה של שיחה עם אפי נווה, שנחשפה בידי עמית סגל וגיא פלג.

מסדרון המוות – כינוי למסדרון שבו אירע אסון הר מירון שבו קיפחו את חייהם 45 איש.

מצדה פרטית – כינוי להתבצרות של נתניהו בשלטון בכל מחיר, בנאום של נפתלי בנט בו הודיע שיקים את ממשלת השינוי עם לפיד.

משאל עם – ההגדרה של נתניהו לרעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה שהציע. הגדיר זאת כמשאל עם על המשך שלטונו.

משוואה חדשה – הבטחות נתניהו וראשי מערכת הביטחון לאחר מבצע "שומר החומות", שמתכונת היחסים מול חמאס ברצועת עזה תהיה שונה מכפי שהייתה לפניו.

משילות – המצרך החסר ביותר בישראל של השנים האחרונות.

מתהפך כמו סטייק – טענה שהטיחה מירי רגב לעבר אייל ברקוביץ', במופע האימים שבו איימה עליו שאם לא יתנצל לא ימונה לאימון הנבחרת. רגב התכוונה לכך שהוא משנה את עמדותיו כפי שסטייק מתהפך. בני ציפר שהריע לה על דבריה, טען שהיא רמזה לנטיה מינית של הומו.

נאום החיסונים – נאום נתניהו בטקס יום השואה ב"יד ושם" שהוקדש להתהדרות עצמית בהבאת החיסונים.

נאום המצפן – נאום בכנסת של הנשיא ריבלין, שבו טען שהמדינה איבדה את המצפן וקרא לממשלה להתעשת.

נאום השיעולים – נאום של נסראללה לציון יום השנה לנסיגת צה"ל מלבנון, שבו הרבה להשתעל ועורר השערות והערכות שונות על מצבו הבריאותי.

נאום שלוש האימהות – נאום מכונן של הרמטכ"ל כוכבי בטקס פתיחת יום הזיכרון ברחבת הכותל.

נה נה נה נה נההה – ביטוי לעגני של נתניהו על הביקורת עליו ועל ממשלתו, בראיון ליונית לוי בערוץ 12.

נוכל – א. כינוי שנתניהו הרוויח בחוסר יושר כבר לפני שנים, וכדי להוכיח בעליל שהוא ראוי לתואר הוא הפר את ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן וגנב את הרוטציה. ב. קריאות של ח"כים מהליכוד נגד בנט בנאום ההשבעה, בטענה שבגד בימין (כלומר בנתניהו) והקים ממשלת שמאל (כלומר ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה).

נזק אגבי / סביבתי – הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים הנלווית לפעולות הכירורגיות של חיל האוויר ברצועת עזה.

ניסוי בבני אדם – מבצע החיסונים, ביקום המקביל של כת מכחישי הקורונה ועוכרי המדע. ומכאן… נאצים… אלרעי פרייס היא "מנגלה" וכו'.

נסיינים – האנשים שהתנדבו לקבל את החיסונים נגד קורונה בשלב הניסוי של החיסון הישראלי.

נפל חלל – הגדרה מעניינת של יאיר לפיד לנסיבות מותו מדום לב של ח"כ סעיד אל-חרומי.

סגר החגים – הסגר שהוטל על מדינת ישראל בחגי תשרי, בשיא הגל השני של הקורונה.

סגר לילי – רעיון שלא יצא לפועל כתחליף לסגר – סגר משעות הערב ועד הבוקר. בוצע במדינות אירופיות רבות.

סגר מהודק – השלב השני של הסגר השלישי, אחרי שהשלב השני היה אוורירי ולא התממש בפועל.

סגר מחורר – תיאור סגר החגים, שהיו בו הרבה מאוד פרצות ועיגולי פינות. בסופו של דבר הוא דווקא היה אפקטיבי ומוצלח. תיאור מדויק, לעומת זאת, של השלב הראשון בסגר השלישי.

סגר רביעי – האיום שריחף מעל ראשנו, אך סוכל בזכות חיסון הבוסטר.

סגר שלישי – מה שנשמע תחילה כ"לא יעלה על הדעת", אך עלה גם עלה, מיד אחרי חנוכה.

סיבוב חמישי – החרב המתהפכת מעל מדינת ישראל. ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לעוד מערכת בחירות לאחר שגם בפעם הרביעית לא הצליח לגבש רוב. סיכול המזימה היה המניע המרכזי להקמת ממשלת השינוי.

סיבוב רביעי – בחירות 2021, שהיו הרביעיות בתוך שנתיים.

סימטריה – ניסיון מגושם ליצור סימטריה מלאכותית בין ההתקוממות ההמונית והפרעות הרבות של ערבים נגד יהודים, למספר אירועים, חמורים וראויים להוקעה בפני עצמם, של קומץ יהודים נגד ערבים.

ספורט יחידני – פעילות ספורטיבית שאדם מבצע בעצמו. אחת ההחרגות בסגר החגים.

עדר – כינוי לאנשים שהתחסנו נגד הקורונה בז'רגון של כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

עוצר לילי – שם נוסף לרעיון הסגר הלילי.

עלה בידי – ההודעה הדרמטית של יאיר לפיד לנשיא ריבלין, שהצליח להקים ממשלה.

ערים מהבהבות – הגדרה (בלתי רשמית) שנוספה לרמזור הקורונה. לצד צבעי האדום, כתום, צהוב וירוק, נוספה הגדרה זו לגבי ערים שהחלה בהם מגמה מסוכנת של עליה בתחלואה.

ערים מעורבות – הערים שחיים בהן יהודים וערבים ובעת מבצע "שומר החומות" נערכו בהן פרעות ביהודים.

עריקים – אנשים העורקים ממפלגתם ועוברים למחנה השני. נתניהו ניסה בכל דרך ללכוד עריקים מימינה ומתקווה חדשה בניסיון לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

פודיום – הבמה עליה עולים הזוכים במדליות באולימפיאדה. בעקבות ההישגים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו, שזכו בארבע מדליות ומתוכן שתי מדליות זהב, הפך הביטוי "פודיום" לתיאור של הצלחה. "עשיתי פודיום".

פופוליסט – כינוי גנאי לכל פוליטיקאי שדוחף להקלות בסגר או שולל את הסגר. יו"ר ועדת הקורונה ולימים שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון זכתה לקיתונות של הכינוי.

פייק מנהיג – אמירה בוטה בנאום פוליטי של דינה זילבר, עדין בעודה המשנה ליועמ"ש, שלא הזכירה שם, אך היה ברור לכל שכוונתה לנתניהו.

פייק סגר – כינוי לסגר החגים, שהיו בו הרבה פרצות, הקלות והחרגות. בסופו של דבר הטענה לא הייתה נכונה. הסגר היה משמעותי.

פיליבסטר – תמרון פוליטי שתכליתו לעכב הכרעה כלשהי בבית המחוקקים באמצעות שיטות שונות למשיכת זמן. מקובל כפעולה נדירה שנועדה למחות על חוק שההתנגדות לו חריפה במיוחד. הפך לתמרון יומיומי של האופוזיציה בראשות נתניהו במלחמת ההתשה נגד ממשלת בנט, ובכך איבד את ערכו.

פלצבו – תרופת-דמה, ללא חומר כלשהו, אך יש לה השפעה פסיכוסומטית שמביאה להחלמה. עלתה לכותרות כחיסון-דמה ששימש קבוצת ביקורת בניסוי של חיסון הקורונה.

פעולה כירורגית – שיטת הפעולה של צה"ל, בעיקר במבצע "שומר החומות", של פגיעה ממוקדת במחבלים תוך מזעור למינימום את הפגיעה בבלתי מעורבים.

פקה-פקה-שאשא-שאשא – כינוי גנאי רווי בגזענות ורצון להשפיל, שכינה נתניהו את ח"כ שאשא ביטון.

פקידים – כינוי מקטין ולעגני לאנשי השירות הציבורי בפי נתניהו, סביבתו ומעריציו.

פרונטלי – בעידן שבו הזום הוא זירת המפגש / הלימוד העיקרי, יש צורך בהגדרה למפגש רגיל, פנים אל פנים. ההגדרה שניתנה – פרונטלי. מפגש פרונטלי, שיעור פרונטלי וכו'. אני מבכר את הביטוי העברי: פנים אל פנים, שבמהלך הזמן יותר ויותר השתמשו בו.

פרעות תשפ"א – כותרת מדויקת ב"ידיעות אחרונות" לפרעות שביצעו ערבים ישראלים בימי מבצע "שומר החומות", מאה שנה אחרי פרעות תרפ"א.

צור ישראל – מבצע העלאתם של שארית יהודי אתיופיה.

צמיד אלקטרוני – ע"ע אזיק אלקטרוני.

צפונבונים אשכנזים – כינוי הסתה של דודי אמסלם לממשלה.

קבינט המומחים – קבוצת רופאים ומדענים המייעצת לפרויקטור הקורונה ולממשלה.

קואזיציה – טענת שווא של נתניהו כלפי כחול לבן, כאילו ישבה בקואליציה והייתה אופוזיציה.

קורונה – מילת השנה תש"ף שלמרבה הצער האפילה על חיינו גם בתשפ"א.

קורונת המתחסנים – כינוי לגל הרביעי, בפרסומי הפייק-ניוז של כת סרבני החיסונים.

קריצה – המצלמה קלטה את גדעון סער, שישב בכנסת אחרי כתפו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, קורץ בסיפוק רגע לפני תרגיל פרלמנטרי מוצלח שבו גוש השינוי גבר על נתניהו.

קמפיין מרשמלו – כינוי לקמפיין רך, לא אגרסיבי.

ראש הממשלה – א. נפתלי בנט. ב. כינוי שח"כ נתניהו מכנה את עצמו ודורש מאנשיו לכנות אותו. ג. מנסור עבאס, על פי תועמלני תעשיית השקרים.

ראש סיכה – כינוי מקניט של נתניהו לבנט.

ראשון ברוטציה – הוויכוחים במשאים והמתנים על הרכבת ממשלה רוטציונית עסקו בשאלה מי יהיה הראשון ברוטציה, כלקח מגניבת הרוטציה עם גנץ בידי נתניהו. בממשלת בנט-לפיד בנט הוא הראשון.

רוטציה – הסכם בין שתי מפלגות על מינוי שני ראשי ממשלה שיתחלפו ביניהם באמצע הקדנציה. ממשלת רוטציה ראשונה הוקמה בין פרס ושמיר ב-1984 וההסכם כובד. ממשלת רוטציה שניה הוקמה ב-2020 בין נתניהו וגנץ, אך נתניהו גנב את הרוטציה. ממשלת השינוי היא ממשלת הרוטציה השלישית, בין בנט ולפיד. כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי הציע נתניהו לכל מי שעבר בדרכו רוטציה, אך אף אחד כבר לא האמין לו.

רוטציה משולשת – אחד ההצעות של נתניהו לסיכול ממשלת השינוי הייתה רוטציה משולשת בינו לבין סער ובנט. שניהם דחו על הסף את הבדיחה.

ריסון מהודק – ייצור כלאיים בין הגבלות לסגר.

שומר החומות – מבצע צה"ל בעזה בעקבות מתקפת הטילים על ירושלים.

שונא אנשים – יאיר לפיד, על פי גנץ.

שחרר – ציפיה מנתניהו, האוחז בקרנות השלטון וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו להרפות, לשחרר, ולתת למדינה להתקדם.

שמאלה – כינוי גנאי של נתניהו לימינה, בעת שניהלה מו"מ להקמת ממשלת השינוי.

שמד – א. טענה בקרב חוגים קיצונים במגזר החרדי, על פיה הסגר הוא גזירת שמד שנועדה להשבית תורה בישראל. ב. ממשלת שמד – כינוי לממשלת השינוי בפי הח"כים החרדים.

שעיר לעזאזל – האחראים והאשמים בכישלונותיו של נתניהו. רשימה חלקית: רוני גמזו, יפעת שאשא ביטון, גנץ וכמובן האזרחים.

תגובה בלתי פרופורציונלית – תגובה קשה כלפי חמאס על עצם הפרת הריבונות, ללא פרופורציה בין הפגיעה והתגובה.

תו ירוק – שם הקוד לפתיחת אירועי תרבות ותחומים נוספים למחוסנים ומחלימים שנשאו אישור רשמי של משרד הבריאות.

תופעות לוואי – ההפחדה הגדולה מפני החיסון התמקדה בתופעות לוואי דמיוניות. בסופו של דבר היו תופעות שוליות שבשוליות, שהתפוגגו בתוך שעות או לכל היותר ימים.

תמונת ניצחון – הניסיון לסיים את מבצע "שומר החומות" בתמונה דרמטית שתציג ניצחון מובהק של ישראל. במלחמות מן הסוג הזה, הדבר כמעט בלתי אפשרי.

תעודת מחלים – רעיון מוקדם של השר ליצמן, שהתגלגל לימים לדרכון הירוק שהתגלגל לתו הירוק.

תקציב או בחירות – הברירה שכחול לבן הציבה בפני נתניהו לקראת דצמבר 2020, כאשר הוא ניסה להביא לאישור "תקציב" לשמונה ימים, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה. והשאר – היסטוריה.

תקציב המשכי – פתרון דחק שנועד לאפשר מינימום תפקוד של הממשלה באין תקציב מדינה.

* "חדשות בן עזר"

דיפלומטיה של שליפה מהמותן

כבוד לאומי הוא ערך חשוב, מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של כל מדינה. אצלנו יש הבזים לו. מכנים אותו בלעג מתנשא "זקפה לאומית". והלועגים הם הראשונים לדרוש מאתנו להבין ולהתחשב בכבוד הלאומי של כל עם אחר, בין אם הוא אויב או ידיד שאנו במחלוקת עמו. הגנה על הכבוד הלאומי היא מרכיב במדיניות החוץ של כל מדינה, ועליה להיות מרכיב גם במדיניות החוץ של ישראל.

חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא פגיעה בכבוד הלאומי של העם היהודי וגם פגיעה אישית בזכויותיהם של שורדי שואה יהודים ויורשיהם, רובם אזרחי ישראל. לכן, ישראל לא יכלה לעבור על כך לסדר היום, לא יכלה לא להגיב. נכון היה לגנות את ההחלטה וגם צעד דיפלומטי כמו הזמנת השגריר להתייעצויות הוא צעד מוצדק ומידתי.

אולם מדיניות חוץ של מדינה היא דבר מורכב ואינו יכול להיות חד-ממדי. לפני כל פעולה מדינית, בין אם זו יוזמה ובין אם זו תגובה, יש לשקול היטב את הנושא מכל היבטיו, לבחון את העלות והתועלת לישראל של כל מהלך, ולהציב אותו בתוך המאזן האסטרטגי הכולל של הביטחון הלאומי של ישראל.

למיטב הכרתי, התגובה הישראלית על החוק הפולני אינה מידתית, ודומה שהיא יותר שליפה מהמותן מאשר תוצאה של תהליך-חשיבה אסטרטגי, הבוחן את תועלתו לישראל. דומה ששר החוץ יאיר לפיד אסר מלחמה על פולין. הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, שלא הוחלט עליה רשמית אך בפועל זאת הפעולה שנעשתה, אינה משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל, אלא פוגעת בו.

ישראל היא מדינה במצב מיוחד במינו בעולם. ישראל היא המדינה היחידה שמוטל ספק בעצם הלגיטימיות של קיומה. מדינות החברות באו"ם קוראות להשמדתה, חותרות לכך ואחת מהן אף פועלת לייצור נשק גרעיני כדי לממש את מטרתה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שניצבת תחת מתקפה של דה-לגיטימציה בעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת מדי שנה תחת מתקפה של עשרות החלטות עוינות ושרירותיות של עצרת האו"ם ושל ועדות האו"ם שמתקבלות בידי רוב אוטומטי.

בתוך המצב הזה ישראל נדרשת, מיום הקמתה, לתמרן בסבך האינטרסים העולמיים, כדי לשפר את מעמדה הבינלאומ ולקדם את האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלה. האינטרס הישראלי הוא כינון יחסים עם מקסימום מדינות בעולם וטיפוחם, מבלי לפגוע בזכותה של ישראל לפעול על פי הבנתה להגנה על ביטחונה ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה. ישראל שאפה תמיד לכינון יחסים דיפלומטיים גם עם מדינות עוינות. ישראל ניסתה תמיד לקיים יחסי ידידות גם עם מדינות שאנו חלוקים עמן בנושאים רבים, כולל בנושאי הביטחון הקיומיים שלנו. ישראל שאפה ליחסים עם מדינות הגוש המזרחי, גם כאשר הן נעלו את שערי היציאה של היהודים ואף כשהן רדפו את היהודים. ישראל הבינה שככל שהיחסים עם אותן מדינות יהיו טובים יותר, כך היא תוכל לפעול ביתר אפקטיביות למען היהודים החיים בהן. ישראל מקיימת את השלום עם מצרים וירדן חרף העוינות שלהן לישראל, על אף פעולתן נגדה במישור הדיפלומטי תוך הפרת הסכמי השלום ולמרות התעמולה האנטישמית בתקשורת הממוסדת שלהן. ישראל שואפת לשמור על רמת יחסים סבירה עם טורקיה בהנהגת הרודן האנטי ישראלי והאנטישמי ארדואן.

יחסים טובים עם פולין הם אינטרס ישראלי מובהק. פולין היא המדינה הגדולה, החשובה והחזקה בין מדינות מזרח אירופה, זולת רוסיה, ויש לה השפעה רבה באירופה. שעה שמדינות האיחוד האירופי עוינות את ישראל ונותנות יד לחרמות נגדה, פולין מגלה עצמאות וידידות ואינה שותפה לפגיעה בישראל ולהצבעה האוטומטית נגדה. נהפוך הוא, בשנים האחרונות היא אחת המדינות הידידותיות לנו. האם יש לישראל אינטרס להרוס את היחסים הללו. הרי להרוס יחסים ניתן בקלות. לרקום ולטפח אותם מחדש זו משימה ארוכה וקשה. כבר היום, ימים אחדים אחרי התגובה הישראלית החריפה מדי על החוק הפולני, פולין מאיימת להסיר את תמיכתה בישראל בהצבעות באו"ם. האם זה כדאי?

ומה שמטריד אותי יותר מעצם שאלת היחסים עם פולין, הוא הספק האם נבחנה לעומק התגובה הישראלית. האם נערך על כך דיון בקבינט המדיני ביטחוני, שבחן את הסוגיה על כל צדדיה וגיבש מדיניות? לי זה נראה יותר כמו שליפה מן המותן של שר החוץ ומדיניות שמנוהלת מהבטן, לא מהראש.

ולסיום, התייחסות קצרה לפולין ולשואה. מחנות ההשמדה היו בפולין. רוב יהודי אירופה הושמדו בפולין. אבל מי שביצע את ההשמדה לא היו הפולנים אלא הגרמנים. פולין הייתה תחת כיבוש גרמני ואזרחיה סבלו מכיבוש אכזרי. נכון, היו הרבה משת"פים עם הנאצים בפולין. אסור לטשטש את העובדה המזוויעה הזאת ויש להוקיעהּ בכל לשון. אך כדאי לזכור שמשת"פים כאלה היו בכל המדינות תחת השליטה הגרמנית. ויש לזכור שהיו בפולין יותר חסידי אומות העולם מאשר בכל ארץ אחרת. וכל מי שסייע ליהודים ידע שאם ייתפס הוא וכל משפחתו ואולי כל הכפר שלו יוצאו להורג. נשיא פולין לך ולנסה נאם בכנסת והתנצל בפני העם היהודי על שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים. בפולין נעשות פעולות רבות להנצחת יהדות פולין ולזכר השואה. ויש גם פעולות של מי שמנסים לטשטש ולהשכיח. לישראל יש עניין להיות מעורבת בוויכוח הפנימי הזה, להשמיע את קולה, להשפיע. התנתקות מפולין לבטח לא תשרת את המאבק הזה.

ישראל מקיימת יחסי ידידות עם גרמניה, מדינתו של עם המרצחים, העם שביצע את השואה. ואני תומך בהמשך היחסים הללו ובהידוקם. יחסי הידידות עם גרמניה הם אינטרס ישראלי ויהודי מובהק. אם כך כשמדובר בגרמניה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר במדינות אחרות ובהן פולין.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.5.21

* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא הייתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.

לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.

התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.

ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום הייתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.

הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.

כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכל נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכל כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.  

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.

בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.

"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?

ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא הייתה נופלת והכנסת הייתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.

"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.

כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.

כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגיה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרויקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת…

כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.

הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים… ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאויב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית", אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי". מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר הייתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהייתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.

בכל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.

מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל הייתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר.

התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.  

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב.

עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים' ". הכל נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהייתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן?

זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות".

דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'.

עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפיה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו.

היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עמה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות?

אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.

יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פרסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי אתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור.

אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* ענו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים.

וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה". יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"

אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עמו בעול. שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

          * ביד הלשון

היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"