לקסיקון תשפ"א

כמו תש"פ גם תשפ"א הייתה בצל הקורונה, והמונחים הקשורים אליה היו לב השפה גם השנה. לקסיקון תש"פ, שהיה ארוך במיוחד, כלל את המושגים הללו. אף שאותם מונחים היו אתנו גם השנה, לא חזרתי עליהם כאן, אלא על מונחים חדשים, או כאלה שהייתה תפנית כלשהי בשימוש בהם.

אבו יאיר – כינוי שנתניהו נוהג לספר שהוא מתקבל בו בקריאות אהדה בביקוריו במגזר הערבי.

אהוב לבנו – קמפיין פולחן אישיות לנתניהו, א-לה צפון קוריאה, בכרזות ענק על מגדלים בת"א.

אובססיבי – מנכ"ל פייזר הגדיר את נתניהו כאובססיבי בלחץ להשגת החיסונים. נתניהו ותומכיו מינפו זאת להצגת יכולותיו להשיג הישגים למדינת ישראל ויריביו מינפו זאת להצגתו כאובססיבי לשלטון בכל מחיר.

אווירת סוף קורונה – כינוי לזלזול בהנחיות משרד הבריאות ולתקנות הסגר, על רקע מבצע החיסונים בתום הגל השלישי.

אוטונומיה חרדית – ההתבדלות של חלק מן הקהילות החרדיות בזמן הקורונה, כאשר בעליל ובמזיד הן הפרו כקולקטיב את הנחיות הקורונה וחלקן אף בחרו במדיניות פנימית של "חסינות העדר" בלי להתחשב בהשפעת התחלואה שבתוכם על הסביבה, הוגדרה בפי רבים כ"אוטונומיה חרדית" או "מדינה בתוך מדינה".

אופוזיציה למדינה – הגדרה קולעת להתנהלות האופוזיציה בראשות נתניהו, היוצרת דה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה ומצביעה אוטומטית נגד כל הצעה וחוק של הממשלה, כולל חוקים שהוכנו עוד בממשלה הקודמת, כולל חוקים חיוניים לאינטרס הלאומי כמו חוק האזרחות.

אושפיזום – תחליף לאושפיזין בסוכה, בעידן סגר החגים – אירועים של אירוח בסוכה וירטואלית בזום.

אזיק אלקטרוני – כינוי גנאי לצמיד אלקטרוני שנועד לאפשר מעקב על חוזרים מחו"ל כדי שיוכלו לשהות בבידוד בבתיהם ולא במלוניות.

אחוז החסימה – החרב המתהפכת מעל מפלגות רבות בבחירות (שהניב את קמפיין הגעוואלד המצליח של חלקן).

אי הפתעה – הסכמה בין ממשלת בנט לממשל ביידן על אי-הפתעה הדדית בהכרזות מדיניות. ראש האופוזיציה סילף זאת להתחייבות ישראלית לאי-הפתעה בפעילות צבאית, במסגרת תעמולת הדה-לגיטימציה נגד הממשלה.

איים ירוקים – אזורים שהוגדרו כפתוחים לתיירות בטרם נפתחה התיירות בשאר רחבי הארץ – אילת וים המלח.

אכיפה – סוגיה משמעותית בהתמודדות עם הקורונה – הקושי לאכוף את ההחלטות וההגבלות, בעיקר במגזר החרדי.

אנרכיה – אי שלטון. המצב בישראל של אובדן השלטון במהומות במגזר הערבי ובעיקר בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות".

בבונים – תגובה אוטומטית מתבכיינת של ביביסטים על ביקורת, שנועדה לסתום את פיות המבקרים. "אה, אתה אומר שאנחנו בבונים".

בדיקת עובדות – מגמה תקשורתית בארה"ב, עם ניסיונות חיקוי בישראל, להציג בשידור חי לצד דברי טראמפ את שקריו מול עובדות האמת.

בוגדים – ובפי המהדרין "שמאלנים בוגדים", כלומר כל מי שלא סוגד לנתניהו (גם כאלה שהם הרבה מימין לו), בפי הביביסטים.

בוסטר – החיסון השלישי נגד קורונה.

בחירה ישירה – אחד מרעיונות הנפל של נתניהו בניסיונו לשמר את שלטונו, לאחר שלא ניצח גם בסיבוב הרביעי, היה לערוך בחירות ישירות לראשות הממשלה, בלי בחירות לכנסת במקביל.

ביצוע של גמר – הגדרה של צוות השופטים ב"זמר במסכה" לכל ביצוע.

בלימה רכה – הגדרה למדיניות ממשלת בנט של בלימת הקורונה ללא הגבלות דרסטיות וסגרים.

בן ערובה – תקציב המדינה, שנחטף בידי נתניהו כבן ערובה לצורך גניבת הרוטציה.

ברדק – הגדרת אופן תפקוד ממשלת נתניהו, בעיקר במאבק בקורונה, בתעמולת הבחירות של תקווה חדשה.

ברית אחים – הכינוי לשיתוף הפעולה בין בנט ללפיד אחרי בחירות 2013, ששב בגדול בהקמת ממשלת האחדות עם הרוטציה בין השניים.  

בת זונה – הגידוף האולטימטיבי. הוטח פעמיים לעברה של ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ד"ר שרון אלרעי פרייס, בפי אלמוני שהשתתף דרך הזום בדיון של ועדת החוקה של הכנסת.

גבינה שוויצרית – להגדרה המיתולוגית של הרמטכ"ל אהוד ברק את הסכם אוסלו: "גבינה שוויצרית, עם יותר חורים מגבינה", הייתה עדנה בסגר החגים, שלפחות בחלקו הראשון היה מלא בפרצות והוגדר כך בפי רבים.

ג'ו הישנוני – כינויו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בפיו של קודמו טראמפ במהלך הבחירות לנשיאות.

גוש השינוי – גוש המפלגות המתנגדות לנתניהו.

גוש השנאה / גוש השיסוי – הכינויים של הביביסטים לגוש השינוי.

גזלייטינג – מונח הלקוח מהשיח על התעללות רגשית: ערעור מניפולטיבי של תפישת המציאות של אדם על ידי פקפוק מתמשך בעובדות והצגת שקרים מוחלטים כאמת. יובא לפוליטיקה הישראלי בידי תעמולת נתניהו.

גניבת הרוטציה – האופן שבו כיבד נתניהו את ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות עם כחול לבן.

געוואלד – קמפיין של מפלגות שעל פי הסקרים היו בסכנת הכחדה, שבו התחננו בפני תומכיהם להציל אותן ממחיקה. הקמפיין הזה הביא להישגים נכבדים לכחול לבן, מפלגת העבודה, הציונות הדתית ומרצ.

דור אבוד – הגדרה בכיינית של מפגינים צעירים במחאת בלפור את עצמם.

די אן איי לבן – בראיון להרצת הקמפיין שלה לראשות הליכוד, אמרה מירי רגב שהליכודניקים צריכים להפסיק לבחור מנהיגים עם די אן איי לבן, כלומר אשכנזים.

דמם בראשם – איום של נתניהו על ראשי חמאס לאחר מתקפת הטילים על תל-אביב.

הבטחה ליבתית – בתגובה על הביקורת נגדו שהפר הבטחת בחירות לא להקים ממשלה ברוטציה עם לפיד, הציע בנט להפריד בין הבטחה ליבתית, כלומר הבטחה שהייתה בליבת הקמפיין, כמו למנוע סיבוב חמישי או לא להחרים אף אחד, לבין הבטחות שוליות, כמו זו בנוגע ללפיד.

הבלונדינית המפגרת – כינוי שהדביקה ח"כ קרן ברק לח"כ אסנת מארק בעימות סוער בין ברק לחברות הכנסת מארק ושיר.

ההיגיון הבריא – קבוצת רופאים שהתאגדה תחת שם זה, התנגדה למדיניות הסגרים וההגבלות, בשל הפגיעה בכלכלה ובחברה, וקראה לפתוח את המשק ולחיות עם הקורונה.

הונאת המאה – כינוי נטול מודעות עצמית של נתניהו (!) להקמת ממשלת השינוי בידי בנט.

הורדוס – כינוי לשר האוצר ישראל כ"ץ בפי בכירי משרדו ובקמפיין ממושך נגדו ונגד נתניהו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ".

הטלאי הירוק – כינוי לתו הירוק בפי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

הידיים של ימינה לרשותך – ההבטחה של בנט לנתניהו אחרי הבחירות. זה לא עזר לנתניהו, כי הציונות הדתית סירבה לקואליציה עם רע"ם.

היתכנות – בניסיונו לשפר את מעמדו במו"מ על הקמת ממשלת שינוי, גנץ עמעם את מסריו באשר לאפשרות של הצטרפותו לממשלה נוספת בראשות נתניהו. הוא סירב לשלול את האפשרות ואמר רק ש"אין לה היתכנות".

הכל טוב – לאחר ירי רקטות על קריית שמונה נשאל בנט אם המצב בשליטה והוא הפטיר "הכל טוב"; תשובה שעוררה תגובות של לעג.

הכלה – א. מדיניותו של נתניהו כלפי טרור ההצתות, מראשיתו במרץ 2018 ועד סיום תפקידו. הסתיימה עם חילופי השלטון. ב. אמירה אומללה (מבחינה פוליטית) של איילת שקד, בהסברת הרעיון של חיים לצד הקורונה, ש"נצטרך להכיל מתים במגפה".

הלך על הראש – פעולה ממוקדת בקמפיין הבחירות נגד מפלגה אחרת. למשל, הקמפיינים של נתניהו נגד ימינה.

הממשלה הישראלית הפלשתינאית הראשונה – כינוי הסתה לממשלת ישראל, מבית מדרשו של התועמלן המסית ברדוגו.

המן – כינוי של אחינועם ניני לנתניהו באירוע חגיגי ביום השבעת ממשלת השינוי. לאחר מכן ניני התנצלה וזכתה לגינוי חריף מפי רוגל אלפר.

הסגר היהודי – כינוי ל"סגר" מרצון של יהודים בארה"ב ובאירופה לנוכח גל אנטישמיות אלים בימי מבצע "שומר החומות".

הסלמה – החרפת המצב הביטחוני, בעיקר בגבול עזה, היה פחות ממלחמה, אך גם לא רק מבצע, וכונה בדרך כלל ההסלמה בדרום.

הקורונה מאחורינו – הכרזה של נתניהו, עדין בעיצומו של הסגר השלישי, בראיון לעיתונות הזרה. מסתבר שהידיעות על מותה של הקורונה היו מוקדמות מדי.

הקש בדלת – שם קוד לאזהרה המוקדמת לתושבי בית ברצועת עזה כדי לאפשר להם לעזוב את הבית לפני שהוא מופצץ.

מקור הביטוי הוא מבצע ההתרמה מדלת לדלת של האגודה למלחמה בסרטן.

השבת הבנים – דרישה וציפיה שעלתה במהלך "שומר החומות", שהפסקת האש תכלול את השבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין שנפלו ב"צוק איתן". במו"מ על הסדרה בעזה עומדת ישראל על דרישתה להשבת הבנים.

התו השמח – כינוי (קצת ילדותי יש לומר) לתו הירוק על שמחות.

התיישבות צעירה – השם העדכני (יש שיאמרו המכובס) של המאחזים (יש שיאמרו הבלתי חוקיים) ביו"ש. המתיישבים נאבקו למען הסדרתם; מאבק שכלל שביתת רעב.

התליין מטהראן – כינויו רב השנים של אבראהים ראיסי, נשיא איראן, בשל עברו הרצחני כמי שהוציא המוני מתנגדי משטר להורג, בתפקידיו הקודמים ובהם נשיא בית המשפט העליון.

התפרצות – שם מכובס לגל הקורונה הרביעי בראשיתו, מתוך ניסיון לא לכנותו בשמו.

וונדר וומן – כינוי של האלופה האולימפית לינוי אשרם בפי אמא שלה, שהפכה לנחלת הכלל לאחר זכייתה במדליית הזהב בהתעמלות אמנותית.

וריאנט – ע"ע מוטציה.

זבל – כינוי לנתניהו בפי גנץ בראיון רדיופוני. ליתר דיוק – "הזבל הזה".

זן דלתא – הווריאנט ההודי שהביא את הגל החמישי של הקורונה.

חגורת החלודה – כינויו של אזור בצפון ארה"ב המשתרע מניו יורק ועד המערב התיכון. עד לסוף שנות ה-70 הוא נחשב למרכז תעשייתי משגשג, אך תהליכים שונים, בהם הגלובליזציה, גרמו לדעיכתו הכלכלית ולעזיבה של רבים מתושביו. המונח "חלודה" הודבק לו על שם המפעלים שננטשו בו. אחדות מן המדינות בו נחשבות, באופן מסורתי, למתנדנדות. הדיון בעתידו הכלכלי של חבל ארץ זה מילא תפקיד משמעותי במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב.

חוטיני מנומר – שאלה סקסיסטית של עו"ד איסמן, פרקליט המדינה, למתמחה שלו, על אודות התחתונים שלה, שהביא לקמפיין של ארגוני נשים נגד מינויו לתפקיד.

חוק האזרחות – כינו להוראת השעה שנועדה למנוע "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל באמצעות נישואין. התקבלה מדי שנה בתמיכת כל המפלגות הציוניות, עד 2021 שבה אופוזיציית ביבי&טיבי סיכלה את קבלתה.

חוק הפיצול – כינוי לחוק המאפשר הכרה בארבעה ח"כים הפורשים מסיעתם כסיעה עצמאית, ולא רק בהתפצלות של שליש סיעה.

חוק וסדר – המבצע המשטרתי למעצרים המוניים של משתתפי הפרעות בזמן מבצע "שומר החומות".

חזיר שלטוני – הגדרה שהעניק חיים רמון לנתניהו, אחרי כישלון ניסיון התיווך שלו בין כחול לבן לבין לנתניהו בניסיון אחרון להציל את ממשלת האחדות.

חיסונים – משיח צדקנו, גרסת הקורונה.

ח"כ פורש – הגדרה לח"כ שפרש מסיעתו ועל פי חוק מוטלים עליו עיצומים ומגבלות. הליכוד ניסה להגדיר כך את ח"כ שאשא ביטון שפרשה מהליכוד, אך כיוון שהייתה על תקן של מפלגת כולנו בליכוד, הניסיון לא צלח. בכנסת ה-24 – מעמד שימינה מאיימת להשית על חבר הסיעה עמיחי שיקלי שמצביע ופועל כאופוזיציונר לכל דבר.

ח"כים נורווגים – כינוי מקניט לח"כים שנכנסו לכנסת בעקבות התפטרות שרים במסגרת החוק הנורווגי.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. עמדה שהושמעה במהלך הקורונה היא שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.  

רעיון חסינות העדר שהיה בשוליים בגל הראשון של הקורונה, תפס תאוצה בשלב השני, בעיקר במגזר החרדי, כולל קהילות חרדיות שאימצו אותו ויישמו אותו באופן נבדל מהחברה הישראלית. בסופו של דבר חזרה התחלואה במגזר החרדי בהתפרצות גדולה והפריכה את הרעיון, כמו גם בשבדיה, המדינה שאימצה אותו.

חרמות – כינוי להתנגדות של מפלגות להקמת ממשלה עם מפלגות / אישים אחרים. אינפנטיליזציה של הפוליטיקה באמצעות הצגת התנגדות עקרונית כ"חרם" של ילדים על ילד בכיתתם.

טרור הטיק-טוק – גל עכור של תקיפת יהודים, בעירק חרדים, בידי ערבים כדי לצלם זאת ולהעלות פוסט מתרברב בטיק-טוק.

יורים לי בגב – תגובתו של גנץ למכתב גלוי של קצינים במיל' שקראו לו לפרוש מן המרוץ.

ילד כאפות – כינוי לבנט שנהג לחזור שוב ושוב לנתניהו שמתעלל בו, כולל אחרי הבחירות האחרונות. בנט עצמו הגדיר כך את סמוטריץ'. בסופו של דבר סמוטריץ' הכשיל את הקמת ממשלת נתניהו ובנט החליף אותו בראשות הממשלה.

ילדה טובה – "תתנהגי כמו ילדה טובה" דרש ח"כ מיקי זוהר מיו"ר הוועדה המסדרת ח"כ עידית סילמן, בהתפרצות מיזוגינית ושוביניסטית. לאחר מכן התנצל על דבריו.

ימין על מלא – הבטחת הבחירות של נתניהו – להקים ממשלה על טהרת הימין.

יש לי להקיא – תשובתה של המדליסטית אבישג סמברג על השאלה מה היא הולכת לעשות עכשיו, בראיון מיד לאחר זכייתה.

ישיבת הצרחות – א. ישיבת ממשלה בנושא מועד סיום הסגר השלישי, שהתמקדה במחלוקת בטונים גבוהים וצורמים בין ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה החלופי גנץ, והקלטתם הודלפה (סביר להניח שבידי ראש הממשלה). ב. הישיבה שבה הממשלה לא מינתה את גנץ לשר המשפטים ולאחר מכן מינתה בהצבעה בלתי חוקית את אופיר אקוניס.

כלבה – כינוי לשלי יחימוביץ' במייל שהרצוג שלח לאילן ישועה ונחשף במשפט נתניהו, סמוך לבחירות לנשיאות.

לא ממשלת החלומות – ההגדרה הקולקטיבית של כל שותפי ממשלת השינוי את ממשלתם.

לא פרנסה, לא מעניין – מסר פוליטי חכם של בנט, שהביא לנסיקתו (הזמנית) בסקרים, חודשים אחדים לפני הבחירות.

לונג קוביד – התסמינים ארוכי התווך של הקורונה, אחרי ההחלמה ממנה.

לחיות עם הקורונה – גישה האומרת שהקורונה כאן לחודשים או אף שנים, ואי אפשר לחיות בסגר. יש ללמוד איך לחיות עם הקורונה.

ליל החניונים – כינוי להצבעה הלילית שבה ח"כים מכחול לבן הפרו את המשמעת הסיעתית בהצבעה על דחיית התקציב ובכך הביאו להתפזרות הכנסת. השם ניתן כיוון שח"כ רם שפע הסתתר במכוניתו בחניון הכנסת עד רגע ההצבעה.

לינץ' – הוצאה להורג ללא משפט בידי המון פרוע. למרבה הבושה המילה לינץ', המוכרת לנו ממקומות אחרים, הפכה לחלק מן השיח שלנו עקב לינץ' של ערבים ביהודי בלוד, ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודים, שאחד מהם הסתיים בפציעה אנושה של הקורבן וכן בניסיון לינץ' של יהודים בערבי. יש לציין, שלינץ' הוא רצח, ואם הקורבן נשאר בחיים זהו ניסיון לינץ'.

לך – טרנד בפייסבוק: מתנגדי נתניהו הוסיפו מסגרת לתמונת הפרופיל שלהם עם הכתובת "לֵךְ", כשהלמ"ד היא בפונט המפורסם של מחל. טרנדים בתגובה: "לכו אתם", "בואו – אהבת חינם", "לכו אתם קיבינמט" ו"לאן" (עם הלמ"ד באותו פונט). לאחר הקמת ממשלת השינוי, אלה שהתבכיינו על הטרנד פתחו טרנד המשכי של תמונת בנט עם אותו כיתוב.

לתת כתף – שמו של מבצע החיסונים נגד קורונה.

מגרש חניה – כינוי למפלגות ימין שעל פי הסקרים חונים בהם, באופן זמני, מצביעי מרכז ושמאל, כי הם אלטרנטיבה להחלפת נתניהו. תחילה היה זה בנט ואח"כ סער.

מדוכאי חיסון – מי שבשל מחלה או גיל, המערכת החיסונית של גופם אינה פועלת כהלכה.

מדינות מתנדנדות – מדינות בארה"ב, שלפי הסקרים התנהל בהן קרב צמוד בין המועמדים לנשיאות, ולכן בהן מיקדו שני המועמדים את מרב המאמצים והמשאבים שלהם. מדינות אלה מכונות לעתים גם "מדינות סגולות" – שילוב של האדום, המפלגה הרפובליקאית והכחול, המפלגה הדמוקרטית.

מה ששלו שלו – ביטוי ישן שהוחזר לשפה העדכנית בידי אופירה אסייג בתכנית "אופירה וברקו". משמעותו – גם אם אני מותח עליו ביקורת, היא לא מוחקת את הישגיו.

מוטציה – התפתחות וירוס הקורונה. המוטציות נקראו על שם המקום שבו נתגלו לראשונה: המוטציה הבריטית, המוטציה הדרום אפריקאית, המוטציה ההודית וכד'.

מזימת אפריל –הגדרה של גנץ לתכניתו של נתניהו להשתלט אחרי הבחירות על משרד המשפטים ולפטר את היועמ"ש ולמנות יועמ"ש ופרקליט מדינה שיחלצו אותו מן המשפט. כל זאת, אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה. תיאור המזימה עמד בלב קמפיין הגעוואלד של כחול לבן.

מחזיק אותי בגרון – מנדבליט מלין על שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, שמשך את ההחלטה על העילה לסגירת תיקו בנושא פרשת הרפז.

מטבוחההגדרה של נתניהו, בזמן מערכת הבחירות, לממשלה שתקום בישראל אם לא תהיה בראשותו.

מטרו – כינוי למערכת המנהרות התת-קרקעיות של חמאס ברצועת עזה, שהופצצה וחלקה הגדול הושמד במבצע "שומר החומות".

מיזנטרופ – שונא אדם. הגדרתה של מירי רגב למי שלא מצביע לליכוד. מסתבר שהיא כלל לא ידעה מה זה מיזנטרופ וחשבה שזה כפוי טובה…

מי זה – הקריאה הקצובה של הקהל בתכנית הפופולרית "זמר במסכה" שעה שהזמר העלום הסיר את המסכה.

מלונית – בתי המלון שהוקדשו לבידוד לחוזרים מחו"ל בזמן הקורונה.

מלחמת אזרחים – ביטוי מצמרר, שעלה לכותרות במערכון ויראלי של שאולי ב"ארץ נהדרת" בתשדיר הבחירות, והפך כמעט לתיאור מצב במהומות הערבים בזמן מבצע שומר החומות.

מלחמת התשה – כינוי למלחמה של האופוזיציה נגד הקואליציה בכנסת, כולל פיליבסטרים אינסופיים על כל הצבעה, הגורמים לדיונים מדי לילה עד שעות הבוקר המאוחרות.

ממליך המלכים – כינוי למנסור עבאס מרע"ם, שלאחר הבחירות דומה היה שבידו המפתח לקבוע אם תקום ממשלה נוספת של נתניהו או ממשלת שינוי.

ממשלה אנטי ציונית – בשפה הביביסטית, הנגזרת מעקרון-העל שהמדינה זה ביבי – ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה.

ממשלה בתוך ממשלה – האשמה (האשמת שווא, ראוי לציין) של נתניהו נגד כחול לבן, כאילו היא פועלת באופן לעומתי לממשלה שבה היא חברה.

ממשלת השינוי – ממשלת בנט-לפיד שהחליפה את ממשלות נתניהו בתקווה לחולל שינוי משמעותי ומהותי בחברה הישראלית.

ממשלת זדון – הגדרה בתפילת הימים הנוראים לעריצות הרומאית שהביאה לחורבן הבית ("כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"). "גדולי" התורה החרדים הגדירו כך את ממשלת השינוי בפשקוויל שפרסמו בעיתונות החרדית.

ממשלת ריפוי – אחד הכינויים של ממשלת השינוי.

ממשלת רעננה מראענה – כינוי גנאי לממשלת השינוי, בנאומו של נתניהו בישיבת ההשבעה (כינוי שהופץ עוד קודם לכן בטוויטר). רעננה היא מקום מגוריו של בנט, שנחשב כמעוז הבורגנות ומראענה היא ח"כית ערביה ממפלגת העבודה שהתבטאה בצורה קיצונית נגד הציונות וישראל.

ממשלת שמאל – הגדרה מוזרה של ממשלת השינוי בראשות בנט שנמצא ימינה מנתניהו ועם שלוש מפלגות ימין דומיננטיות, בפי נתניהו ומעריציו.

מנה – כל אחד משלושת חלקי החיסון נגד קורונה.

מניאק – שי ניצן בפי מנדלבליט בהקלטה עתיקה של שיחה עם אפי נווה, שנחשפה בידי עמית סגל וגיא פלג.

מסדרון המוות – כינוי למסדרון שבו אירע אסון הר מירון שבו קיפחו את חייהם 45 איש.

מצדה פרטית – כינוי להתבצרות של נתניהו בשלטון בכל מחיר, בנאום של נפתלי בנט בו הודיע שיקים את ממשלת השינוי עם לפיד.

משאל עם – ההגדרה של נתניהו לרעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה שהציע. הגדיר זאת כמשאל עם על המשך שלטונו.

משוואה חדשה – הבטחות נתניהו וראשי מערכת הביטחון לאחר מבצע "שומר החומות", שמתכונת היחסים מול חמאס ברצועת עזה תהיה שונה מכפי שהייתה לפניו.

משילות – המצרך החסר ביותר בישראל של השנים האחרונות.

מתהפך כמו סטייק – טענה שהטיחה מירי רגב לעבר אייל ברקוביץ', במופע האימים שבו איימה עליו שאם לא יתנצל לא ימונה לאימון הנבחרת. רגב התכוונה לכך שהוא משנה את עמדותיו כפי שסטייק מתהפך. בני ציפר שהריע לה על דבריה, טען שהיא רמזה לנטיה מינית של הומו.

נאום החיסונים – נאום נתניהו בטקס יום השואה ב"יד ושם" שהוקדש להתהדרות עצמית בהבאת החיסונים.

נאום המצפן – נאום בכנסת של הנשיא ריבלין, שבו טען שהמדינה איבדה את המצפן וקרא לממשלה להתעשת.

נאום השיעולים – נאום של נסראללה לציון יום השנה לנסיגת צה"ל מלבנון, שבו הרבה להשתעל ועורר השערות והערכות שונות על מצבו הבריאותי.

נאום שלוש האימהות – נאום מכונן של הרמטכ"ל כוכבי בטקס פתיחת יום הזיכרון ברחבת הכותל.

נה נה נה נה נההה – ביטוי לעגני של נתניהו על הביקורת עליו ועל ממשלתו, בראיון ליונית לוי בערוץ 12.

נוכל – א. כינוי שנתניהו הרוויח בחוסר יושר כבר לפני שנים, וכדי להוכיח בעליל שהוא ראוי לתואר הוא הפר את ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן וגנב את הרוטציה. ב. קריאות של ח"כים מהליכוד נגד בנט בנאום ההשבעה, בטענה שבגד בימין (כלומר בנתניהו) והקים ממשלת שמאל (כלומר ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה).

נזק אגבי / סביבתי – הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים הנלווית לפעולות הכירורגיות של חיל האוויר ברצועת עזה.

ניסוי בבני אדם – מבצע החיסונים, ביקום המקביל של כת מכחישי הקורונה ועוכרי המדע. ומכאן… נאצים… אלרעי פרייס היא "מנגלה" וכו'.

נסיינים – האנשים שהתנדבו לקבל את החיסונים נגד קורונה בשלב הניסוי של החיסון הישראלי.

נפל חלל – הגדרה מעניינת של יאיר לפיד לנסיבות מותו מדום לב של ח"כ סעיד אל-חרומי.

סגר החגים – הסגר שהוטל על מדינת ישראל בחגי תשרי, בשיא הגל השני של הקורונה.

סגר לילי – רעיון שלא יצא לפועל כתחליף לסגר – סגר משעות הערב ועד הבוקר. בוצע במדינות אירופיות רבות.

סגר מהודק – השלב השני של הסגר השלישי, אחרי שהשלב השני היה אוורירי ולא התממש בפועל.

סגר מחורר – תיאור סגר החגים, שהיו בו הרבה מאוד פרצות ועיגולי פינות. בסופו של דבר הוא דווקא היה אפקטיבי ומוצלח. תיאור מדויק, לעומת זאת, של השלב הראשון בסגר השלישי.

סגר רביעי – האיום שריחף מעל ראשנו, אך סוכל בזכות חיסון הבוסטר.

סגר שלישי – מה שנשמע תחילה כ"לא יעלה על הדעת", אך עלה גם עלה, מיד אחרי חנוכה.

סיבוב חמישי – החרב המתהפכת מעל מדינת ישראל. ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לעוד מערכת בחירות לאחר שגם בפעם הרביעית לא הצליח לגבש רוב. סיכול המזימה היה המניע המרכזי להקמת ממשלת השינוי.

סיבוב רביעי – בחירות 2021, שהיו הרביעיות בתוך שנתיים.

סימטריה – ניסיון מגושם ליצור סימטריה מלאכותית בין ההתקוממות ההמונית והפרעות הרבות של ערבים נגד יהודים, למספר אירועים, חמורים וראויים להוקעה בפני עצמם, של קומץ יהודים נגד ערבים.

ספורט יחידני – פעילות ספורטיבית שאדם מבצע בעצמו. אחת ההחרגות בסגר החגים.

עדר – כינוי לאנשים שהתחסנו נגד הקורונה בז'רגון של כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

עוצר לילי – שם נוסף לרעיון הסגר הלילי.

עלה בידי – ההודעה הדרמטית של יאיר לפיד לנשיא ריבלין, שהצליח להקים ממשלה.

ערים מהבהבות – הגדרה (בלתי רשמית) שנוספה לרמזור הקורונה. לצד צבעי האדום, כתום, צהוב וירוק, נוספה הגדרה זו לגבי ערים שהחלה בהם מגמה מסוכנת של עליה בתחלואה.

ערים מעורבות – הערים שחיים בהן יהודים וערבים ובעת מבצע "שומר החומות" נערכו בהן פרעות ביהודים.

עריקים – אנשים העורקים ממפלגתם ועוברים למחנה השני. נתניהו ניסה בכל דרך ללכוד עריקים מימינה ומתקווה חדשה בניסיון לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

פודיום – הבמה עליה עולים הזוכים במדליות באולימפיאדה. בעקבות ההישגים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו, שזכו בארבע מדליות ומתוכן שתי מדליות זהב, הפך הביטוי "פודיום" לתיאור של הצלחה. "עשיתי פודיום".

פופוליסט – כינוי גנאי לכל פוליטיקאי שדוחף להקלות בסגר או שולל את הסגר. יו"ר ועדת הקורונה ולימים שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון זכתה לקיתונות של הכינוי.

פייק מנהיג – אמירה בוטה בנאום פוליטי של דינה זילבר, עדין בעודה המשנה ליועמ"ש, שלא הזכירה שם, אך היה ברור לכל שכוונתה לנתניהו.

פייק סגר – כינוי לסגר החגים, שהיו בו הרבה פרצות, הקלות והחרגות. בסופו של דבר הטענה לא הייתה נכונה. הסגר היה משמעותי.

פיליבסטר – תמרון פוליטי שתכליתו לעכב הכרעה כלשהי בבית המחוקקים באמצעות שיטות שונות למשיכת זמן. מקובל כפעולה נדירה שנועדה למחות על חוק שההתנגדות לו חריפה במיוחד. הפך לתמרון יומיומי של האופוזיציה בראשות נתניהו במלחמת ההתשה נגד ממשלת בנט, ובכך איבד את ערכו.

פלצבו – תרופת-דמה, ללא חומר כלשהו, אך יש לה השפעה פסיכוסומטית שמביאה להחלמה. עלתה לכותרות כחיסון-דמה ששימש קבוצת ביקורת בניסוי של חיסון הקורונה.

פעולה כירורגית – שיטת הפעולה של צה"ל, בעיקר במבצע "שומר החומות", של פגיעה ממוקדת במחבלים תוך מזעור למינימום את הפגיעה בבלתי מעורבים.

פקה-פקה-שאשא-שאשא – כינוי גנאי רווי בגזענות ורצון להשפיל, שכינה נתניהו את ח"כ שאשא ביטון.

פקידים – כינוי מקטין ולעגני לאנשי השירות הציבורי בפי נתניהו, סביבתו ומעריציו.

פרונטלי – בעידן שבו הזום הוא זירת המפגש / הלימוד העיקרי, יש צורך בהגדרה למפגש רגיל, פנים אל פנים. ההגדרה שניתנה – פרונטלי. מפגש פרונטלי, שיעור פרונטלי וכו'. אני מבכר את הביטוי העברי: פנים אל פנים, שבמהלך הזמן יותר ויותר השתמשו בו.

פרעות תשפ"א – כותרת מדויקת ב"ידיעות אחרונות" לפרעות שביצעו ערבים ישראלים בימי מבצע "שומר החומות", מאה שנה אחרי פרעות תרפ"א.

צור ישראל – מבצע העלאתם של שארית יהודי אתיופיה.

צמיד אלקטרוני – ע"ע אזיק אלקטרוני.

צפונבונים אשכנזים – כינוי הסתה של דודי אמסלם לממשלה.

קבינט המומחים – קבוצת רופאים ומדענים המייעצת לפרויקטור הקורונה ולממשלה.

קואזיציה – טענת שווא של נתניהו כלפי כחול לבן, כאילו ישבה בקואליציה והייתה אופוזיציה.

קורונה – מילת השנה תש"ף שלמרבה הצער האפילה על חיינו גם בתשפ"א.

קורונת המתחסנים – כינוי לגל הרביעי, בפרסומי הפייק-ניוז של כת סרבני החיסונים.

קריצה – המצלמה קלטה את גדעון סער, שישב בכנסת אחרי כתפו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, קורץ בסיפוק רגע לפני תרגיל פרלמנטרי מוצלח שבו גוש השינוי גבר על נתניהו.

קמפיין מרשמלו – כינוי לקמפיין רך, לא אגרסיבי.

ראש הממשלה – א. נפתלי בנט. ב. כינוי שח"כ נתניהו מכנה את עצמו ודורש מאנשיו לכנות אותו. ג. מנסור עבאס, על פי תועמלני תעשיית השקרים.

ראש סיכה – כינוי מקניט של נתניהו לבנט.

ראשון ברוטציה – הוויכוחים במשאים והמתנים על הרכבת ממשלה רוטציונית עסקו בשאלה מי יהיה הראשון ברוטציה, כלקח מגניבת הרוטציה עם גנץ בידי נתניהו. בממשלת בנט-לפיד בנט הוא הראשון.

רוטציה – הסכם בין שתי מפלגות על מינוי שני ראשי ממשלה שיתחלפו ביניהם באמצע הקדנציה. ממשלת רוטציה ראשונה הוקמה בין פרס ושמיר ב-1984 וההסכם כובד. ממשלת רוטציה שניה הוקמה ב-2020 בין נתניהו וגנץ, אך נתניהו גנב את הרוטציה. ממשלת השינוי היא ממשלת הרוטציה השלישית, בין בנט ולפיד. כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי הציע נתניהו לכל מי שעבר בדרכו רוטציה, אך אף אחד כבר לא האמין לו.

רוטציה משולשת – אחד ההצעות של נתניהו לסיכול ממשלת השינוי הייתה רוטציה משולשת בינו לבין סער ובנט. שניהם דחו על הסף את הבדיחה.

ריסון מהודק – ייצור כלאיים בין הגבלות לסגר.

שומר החומות – מבצע צה"ל בעזה בעקבות מתקפת הטילים על ירושלים.

שונא אנשים – יאיר לפיד, על פי גנץ.

שחרר – ציפיה מנתניהו, האוחז בקרנות השלטון וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו להרפות, לשחרר, ולתת למדינה להתקדם.

שמאלה – כינוי גנאי של נתניהו לימינה, בעת שניהלה מו"מ להקמת ממשלת השינוי.

שמד – א. טענה בקרב חוגים קיצונים במגזר החרדי, על פיה הסגר הוא גזירת שמד שנועדה להשבית תורה בישראל. ב. ממשלת שמד – כינוי לממשלת השינוי בפי הח"כים החרדים.

שעיר לעזאזל – האחראים והאשמים בכישלונותיו של נתניהו. רשימה חלקית: רוני גמזו, יפעת שאשא ביטון, גנץ וכמובן האזרחים.

תגובה בלתי פרופורציונלית – תגובה קשה כלפי חמאס על עצם הפרת הריבונות, ללא פרופורציה בין הפגיעה והתגובה.

תו ירוק – שם הקוד לפתיחת אירועי תרבות ותחומים נוספים למחוסנים ומחלימים שנשאו אישור רשמי של משרד הבריאות.

תופעות לוואי – ההפחדה הגדולה מפני החיסון התמקדה בתופעות לוואי דמיוניות. בסופו של דבר היו תופעות שוליות שבשוליות, שהתפוגגו בתוך שעות או לכל היותר ימים.

תמונת ניצחון – הניסיון לסיים את מבצע "שומר החומות" בתמונה דרמטית שתציג ניצחון מובהק של ישראל. במלחמות מן הסוג הזה, הדבר כמעט בלתי אפשרי.

תעודת מחלים – רעיון מוקדם של השר ליצמן, שהתגלגל לימים לדרכון הירוק שהתגלגל לתו הירוק.

תקציב או בחירות – הברירה שכחול לבן הציבה בפני נתניהו לקראת דצמבר 2020, כאשר הוא ניסה להביא לאישור "תקציב" לשמונה ימים, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה. והשאר – היסטוריה.

תקציב המשכי – פתרון דחק שנועד לאפשר מינימום תפקוד של הממשלה באין תקציב מדינה.

* "חדשות בן עזר"

דיפלומטיה של שליפה מהמותן

כבוד לאומי הוא ערך חשוב, מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של כל מדינה. אצלנו יש הבזים לו. מכנים אותו בלעג מתנשא "זקפה לאומית". והלועגים הם הראשונים לדרוש מאתנו להבין ולהתחשב בכבוד הלאומי של כל עם אחר, בין אם הוא אויב או ידיד שאנו במחלוקת עמו. הגנה על הכבוד הלאומי היא מרכיב במדיניות החוץ של כל מדינה, ועליה להיות מרכיב גם במדיניות החוץ של ישראל.

חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא פגיעה בכבוד הלאומי של העם היהודי וגם פגיעה אישית בזכויותיהם של שורדי שואה יהודים ויורשיהם, רובם אזרחי ישראל. לכן, ישראל לא יכלה לעבור על כך לסדר היום, לא יכלה לא להגיב. נכון היה לגנות את ההחלטה וגם צעד דיפלומטי כמו הזמנת השגריר להתייעצויות הוא צעד מוצדק ומידתי.

אולם מדיניות חוץ של מדינה היא דבר מורכב ואינו יכול להיות חד-ממדי. לפני כל פעולה מדינית, בין אם זו יוזמה ובין אם זו תגובה, יש לשקול היטב את הנושא מכל היבטיו, לבחון את העלות והתועלת לישראל של כל מהלך, ולהציב אותו בתוך המאזן האסטרטגי הכולל של הביטחון הלאומי של ישראל.

למיטב הכרתי, התגובה הישראלית על החוק הפולני אינה מידתית, ודומה שהיא יותר שליפה מהמותן מאשר תוצאה של תהליך-חשיבה אסטרטגי, הבוחן את תועלתו לישראל. דומה ששר החוץ יאיר לפיד אסר מלחמה על פולין. הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, שלא הוחלט עליה רשמית אך בפועל זאת הפעולה שנעשתה, אינה משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל, אלא פוגעת בו.

ישראל היא מדינה במצב מיוחד במינו בעולם. ישראל היא המדינה היחידה שמוטל ספק בעצם הלגיטימיות של קיומה. מדינות החברות באו"ם קוראות להשמדתה, חותרות לכך ואחת מהן אף פועלת לייצור נשק גרעיני כדי לממש את מטרתה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שניצבת תחת מתקפה של דה-לגיטימציה בעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת מדי שנה תחת מתקפה של עשרות החלטות עוינות ושרירותיות של עצרת האו"ם ושל ועדות האו"ם שמתקבלות בידי רוב אוטומטי.

בתוך המצב הזה ישראל נדרשת, מיום הקמתה, לתמרן בסבך האינטרסים העולמיים, כדי לשפר את מעמדה הבינלאומ ולקדם את האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלה. האינטרס הישראלי הוא כינון יחסים עם מקסימום מדינות בעולם וטיפוחם, מבלי לפגוע בזכותה של ישראל לפעול על פי הבנתה להגנה על ביטחונה ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה. ישראל שאפה תמיד לכינון יחסים דיפלומטיים גם עם מדינות עוינות. ישראל ניסתה תמיד לקיים יחסי ידידות גם עם מדינות שאנו חלוקים עמן בנושאים רבים, כולל בנושאי הביטחון הקיומיים שלנו. ישראל שאפה ליחסים עם מדינות הגוש המזרחי, גם כאשר הן נעלו את שערי היציאה של היהודים ואף כשהן רדפו את היהודים. ישראל הבינה שככל שהיחסים עם אותן מדינות יהיו טובים יותר, כך היא תוכל לפעול ביתר אפקטיביות למען היהודים החיים בהן. ישראל מקיימת את השלום עם מצרים וירדן חרף העוינות שלהן לישראל, על אף פעולתן נגדה במישור הדיפלומטי תוך הפרת הסכמי השלום ולמרות התעמולה האנטישמית בתקשורת הממוסדת שלהן. ישראל שואפת לשמור על רמת יחסים סבירה עם טורקיה בהנהגת הרודן האנטי ישראלי והאנטישמי ארדואן.

יחסים טובים עם פולין הם אינטרס ישראלי מובהק. פולין היא המדינה הגדולה, החשובה והחזקה בין מדינות מזרח אירופה, זולת רוסיה, ויש לה השפעה רבה באירופה. שעה שמדינות האיחוד האירופי עוינות את ישראל ונותנות יד לחרמות נגדה, פולין מגלה עצמאות וידידות ואינה שותפה לפגיעה בישראל ולהצבעה האוטומטית נגדה. נהפוך הוא, בשנים האחרונות היא אחת המדינות הידידותיות לנו. האם יש לישראל אינטרס להרוס את היחסים הללו. הרי להרוס יחסים ניתן בקלות. לרקום ולטפח אותם מחדש זו משימה ארוכה וקשה. כבר היום, ימים אחדים אחרי התגובה הישראלית החריפה מדי על החוק הפולני, פולין מאיימת להסיר את תמיכתה בישראל בהצבעות באו"ם. האם זה כדאי?

ומה שמטריד אותי יותר מעצם שאלת היחסים עם פולין, הוא הספק האם נבחנה לעומק התגובה הישראלית. האם נערך על כך דיון בקבינט המדיני ביטחוני, שבחן את הסוגיה על כל צדדיה וגיבש מדיניות? לי זה נראה יותר כמו שליפה מן המותן של שר החוץ ומדיניות שמנוהלת מהבטן, לא מהראש.

ולסיום, התייחסות קצרה לפולין ולשואה. מחנות ההשמדה היו בפולין. רוב יהודי אירופה הושמדו בפולין. אבל מי שביצע את ההשמדה לא היו הפולנים אלא הגרמנים. פולין הייתה תחת כיבוש גרמני ואזרחיה סבלו מכיבוש אכזרי. נכון, היו הרבה משת"פים עם הנאצים בפולין. אסור לטשטש את העובדה המזוויעה הזאת ויש להוקיעהּ בכל לשון. אך כדאי לזכור שמשת"פים כאלה היו בכל המדינות תחת השליטה הגרמנית. ויש לזכור שהיו בפולין יותר חסידי אומות העולם מאשר בכל ארץ אחרת. וכל מי שסייע ליהודים ידע שאם ייתפס הוא וכל משפחתו ואולי כל הכפר שלו יוצאו להורג. נשיא פולין לך ולנסה נאם בכנסת והתנצל בפני העם היהודי על שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים. בפולין נעשות פעולות רבות להנצחת יהדות פולין ולזכר השואה. ויש גם פעולות של מי שמנסים לטשטש ולהשכיח. לישראל יש עניין להיות מעורבת בוויכוח הפנימי הזה, להשמיע את קולה, להשפיע. התנתקות מפולין לבטח לא תשרת את המאבק הזה.

ישראל מקיימת יחסי ידידות עם גרמניה, מדינתו של עם המרצחים, העם שביצע את השואה. ואני תומך בהמשך היחסים הללו ובהידוקם. יחסי הידידות עם גרמניה הם אינטרס ישראלי ויהודי מובהק. אם כך כשמדובר בגרמניה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר במדינות אחרות ובהן פולין.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.5.21

* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא הייתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.

לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.

התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.

ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום הייתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.

הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.

כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכל נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכל כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.  

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.

בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.

"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?

ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא הייתה נופלת והכנסת הייתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.

"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.

כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.

כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגיה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרויקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת…

כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.

הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים… ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאויב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית", אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי". מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר הייתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהייתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.

בכל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.

מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל הייתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר.

התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.  

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב.

עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים' ". הכל נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהייתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן?

זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות".

דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'.

עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפיה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו.

היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עמה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות?

אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.

יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פרסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי אתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור.

אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* ענו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים.

וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה". יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"

אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עמו בעול. שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

          * ביד הלשון

היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.4.21

* הקרבה למען האינטרס הלאומי – אני לא מבין את מי שטוענים שנתניהו מעדיף את האינטרס הפרטי שלו על האינטרס הלאומי. זה פשוט לא נכון. קחו למשל את ההישג הגדול שלו – למדינת ישראל אין שר משפטים. הרי ברור שהאינטרס הפרטי שלו הוא שיהיה שר משפטים למדינת ישראל. וברור שהאינטרס הלאומי הוא שלא יהיה שר משפטים למדינת ישראל. אבל נתניהו שוב, כדרכו, הקריב את האינטרס הפרטי שלו על מזבח האינטרס הלאומי.

* יכול להיות יותר גרוע – רע מאוד וחמור מאוד שאין שר משפטים בישראל. אבל היה הרבה יותר רע והרבה יותר חמור, כאשר אמיר אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים.

* נערת הגומי – בשיח הציבורי על הפלונטר הפוליטי, כולם נדרשים להתפשר, לוותר, להתגמש. ברור שאפשר לדרוש ממפלגות גוש השינוי להסכים לקואליציה עם המשותפת ורע"ם. ברור שאפשר לדרוש מהימין להקים ממשלה עם רע"ם. ברור שלגיטימי לדרוש מרע"ם לשבת בממשלה עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש מהכהניסטים לשבת עם רע"ם. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לממשלת ימין עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש ממנה לשבת עם המשותפת. ברור שאפשר לדרוש מבנט להסכים לקואליציה עם המשותפת. כמובן שאפשר לצפות מבנט לשבת בממשלה תחת לפיד. אין ספק שניתן לדרוש מלפיד לשבת תחת מנהיג של מפלגה קטנה בהרבה ממפלגתו. וברור שאפשר לצפות מלפיד, גנץ, בנט וסער לרוטציות אלו ואחרות. הכל אפשרי. אין גבול לגמישות שדורשים מכל גורם במערכת, להתפשרות על עקרונותיו הבסיסיים ביותר.

רק דרישה אחת היא בלתי אפשרית, לא לגיטימית, אף שהיא הצעד היחיד שיכול לפתור באחת את הפלונטר; אסור לדרוש מנתניהו לשחרר, להרפות, לזוז. אנו מקבלים את אחיזתו העיקשת בקרנות השלטון כחוק טבע. לא יעלה על הדעת. אין טעם לדבר על זה. הוא לעולם לא יסכים לכך. הצעתי מאמר הקורא לפרישתו של נתניהו כדי לחלץ את הפלונטר ל"ידיעות אחרונות" והם דחו אותו כי זה סתם דיבור שאין לו שום סיכוי להתממש.

נתניהו יודע היטב להתגמש על עקרונותיו, כמו נערת גומי. אבל לא על השלטון. כאן הוא בונקר. ואנו מקבלים זאת כגזירת גורל.

* מי יהיה ראשון – על פי הדיווחים בתקשורת, מתנהל בתוך גוש השינוי מאבק בין לפיד ובנט מי יהיה ראשון ברוטציה ביניהם. כלומר קיימת הסכמה על רוטציה והשאלה היא רק מי יהיה ראשון. מחלוקת נוספת, טקטית, בין סער ובנט לבין לפיד, היא האם יש להכריע בסוגיה הזאת לפני ההמלצות לנשיא, כתביעת סער ובנט, או שיש לפעול מיידית לגיבוש המלצות ללפיד כדי שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה ורק אח"כ להכריע בסוגיית הרוטציה.

מניסיוני אני יודע, שבסיטואציות כאלו כל הגורמים פועלים בתוך ערפל קרב, מפיצים דיסאינפורמציות וספינים כדי לבלבל את היריב. לא אחת קראנו תלי תלים של פרשנויות עד שלפתע "נפל מן השמים" פתרון אחר לגמרי, מחוץ לקופסה, שמסתבר שעליו התמקד כל הדיון, וכל הדיון שהודלף לתקשורת נועד להסוואה ולהרדמת היריב.

אין לי מושג האם כך גם הפעם, כי אני מוזן מהתקשורת. ואחרי ההסתייגות הזאת, אציג את עמדתי במחלוקת כפי שהיא משתקפת בתקשורת.

ראשית, אני נגד רוטציה. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כפי שהיה ב-1984 וכפי שהיה אשתקד; כלומר אין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים מונהגת רוטציה, הוא אבסורד. יש רק אבסורד אחד גדול יותר, והוא מצב שבו מפלגה רצה לבחירות עם רוטציה בין ראשיה, כפי שהיה במחנ"צ (הרצוג ולבני, שנסוגה ברגע האחרון מהשטות, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך) וכפי שהיה בכחול לבן (גנץ ולפיד, שנסוג ברגע האחרון של הסיבוב השלישי, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך).

ואם בכל זאת הולכים לרוטציה, מי צריך להיות הראשון? זה לא באמת חשוב. ההנחה היא שכדאי להיות ראשון, כי זה תפוח אחד ביד מול תפוח על העץ שמי יודע מה יקרה אתו עד מועד הרוטציה. אני בכלל לא בטוח שזה נכון. לדעתי יש יתרון דווקא לשני ברוטציה, כיוון שהוא ירוץ לבחירות הבאות כראש הממשלה. כך היה ב-1988, כששמיר היה שני ברוטציה וניצח בבחירות. הניצחון שלו היה ברור, הייתה לו יכולת להקים מיד ממשלת "ימין על מלא" אך מתוך אחריות לאומית הוא בחר בהקמת ממשלת אחדות לאומית נוספת, אך הפעם, כמובן, ללא רוטציה.

לעומת זאת, הניסיון של ממשלת הרוטציה האחרונה מצדיק את הרצון להיות ראשון ברוטציה. אבל הניסיון הזה הוא פרסונלי מאוד. הוא קשור באופן הדוק לכך שהפרטנר היה נתניהו, שנהג כנוכל, עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, שעליו הוא חתם בלי שום כוונה לקיים אותו. אבל נתניהו יש רק אחד. כל מנהיג אחר שיחתום על הסכם רוטציה יעמוד בו. גם אין צורך בכל מיני ביטחונות מוזרים כמו ראש ממשלה חלופי וכו', שצריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה.

אך כאמור, אני מתנגד עקרונית לרוטציה בתוך הגוש. מן הראוי היה, שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? כאן צודק ליברמן בעמדה שהציג עוד לפני הבחירות והוא דבק בה גם עתה – יש להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בגוש. פירוש הדבר הוא תמיכה ביאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש.

עד כאן הרצוי. ומכאן למצוי. במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת, למרות שהוא ראשון בגוש. ראשית, בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד, בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא נגד חרמות. ולפני הבחירות הוא אפילו חתם על כתב כניעה משפיל שהוכתב לו בידי נתניהו. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ הוא רוטציה והוא זקוק לנראות כלפי הבייס שלו בכך שהוא יהיה הראשון. שנית, וזה כבר עניין משמעותי יותר כי אינו עניין של אגו, הוא היכולת להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של רשימות אנטי ישראליות (ומביש שלפיד ושאר חלקי הגוש מוכנים לכך). אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. יתכן שיש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, ולבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לכהניסטים ועוזריהם. אם הם יכנסו לממשלה בראשות בנט, ויישבו במשך שנתיים בממשלה עם לפיד, ויראו שהוא לא כזה זולל חרדים, אין זה מן הנמנע שכעבור שנתיים הם יישבו תחתיו.

לכן, למרות שעקרונית לפיד צריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, לדעתי יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה.

* השוואה חסרת שחר – כל אימת שאני מביע את דעתי נגד הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת ורע"ם, בשל עמדותיהן האנטי ישראליות, קופץ איזה חוכמולוג עם השאלה – אם כך, למה אתה מוכן לממשלה עם החרדים האנטי ציוניים?

החרדים אמנם אינם ציונים אך לא אנטי ציונים ובטח לא אנטי ישראלים ולבטח לא תומכים באויבי ישראל. כאשר משוגרת רקטה מעזה לשדרות, המפלגות החרדיות מזדהות וחשות שותפות-גורל עם התושב משדרות שעל ביתו נוחתת הרקטה בעוד הרשימות האנטי ישראליות – עם המחבל ששיגר את הרקטה. זאת האמת. זה ההבדל.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית ורוחנית עמוקה מאוד עם החרדים, בנוגע ליחסם לציונות, בנוגע להשתמטות מצה"ל, בנוגע ליחסם לעליה מחבר המדינות, בנוגע ליחסם לזרמים השונים ביהדות. אני מעדיף ממשלה בלעדיהם. אבל הם לא אנטי ישראליים, ולכן הם אינם פסולים להשתתף בממשלה ישראלית.

החרדים האנטי ציוניים הקיצונים, שעמדותיהם דומות לעמדות המשותפת ורע"ם (נטורי קרתא, חסידי סאטמר, העדה החרדית), מחרימים את הבחירות "הציויניות" ומסרבים לגעת בכסף "ציויני".

* 8.3 – טענה נוספת שמוטחת בי כאשר אני כותב נגד קואליציה עם המשותפת ורע"ם, היא שאיני יכול להתעלם מהצבעתם של 20% מאזרחי ישראל. איני מתעלם מהצבעתו של אף אחד. הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה, והביטוי להצבעתם של האזרחים הוא בהרכב הכנסת. ממשלה אינה אמורה לייצג את כל הרכב הכנסת, אלא את ההרכב של המפלגות שהגיעו להסכם ביניהן ויש להן רוב. ישיבה באופוזיציה היא ייצוג מכובד מאוד של האזרחים.

אבל כמה אפשר למחזר את השקר על 20% מהמצביעים? 20% מהמצביעים הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת ולרע"ם יחד יש 10 מנדטים. זה 8.3%. 60% מהציבור הערבי לא הצביעו בעד הרשימות הללו.

* מוקד עם מנסור עבאס – את השיטה הזאת המציא שרון ונתניהו הפך אותה ללחם חוקו והתנהלותו השוטפת. הצהרה לתקשורת. לא עוד מסיבות עיתונאים, שבהן הדובר נדרש להתמודד עם שאלות קשות ולהשיב על מה שמטריד את הציבור. לא עוד תכניות כמו "מוקד" ו"שיחת ועידה" הזכורות לטוב, שבהן המנהיגים ישבו לאורך חצי שעה או שעה מול מראיין או מראיינים ונדרשו להזיע ולעבוד, כראוי לחברה דמוקרטית. הרבה יותר קל "להצהיר", לעשות הצגה של מסר חד-כיווני, כמו במשטרים אוטוריטריים.

ושיטת נתניהו הזאת, הפכה לשיטה של כל המנהיגים מכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל. כן, גם מנהיגים שאני תומך בהם. השבוע היה זה מנסור עבאס. חמש דקות של תהילה, משודרות בשידור חי, שבהן הוא מעביר את המסר שהוא רוצה, תודה ושלום.

אילו כדי לדבר עם הציבור הישראלי הוא היה מזומן לתכנית כמו "מוקד", היה עליו להתמודד עם שורה של שאלות:

– האם אתה מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית? אם הוא ישיב בשלילה – האם אתה סבור שאין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית?

– אם תשב בממשלה וחמאס ישגר רקטות לעבר אזרחי ישראל. תתמוך בתגובה ישראלית צבאית נגד חמאס? אם תהיה פעולה כזאת, והממשלה תהיה תלויה בך – תישאר בממשלה, גם אם תתנגד לפעולה?

– מה צריכה להיות לדעתך תגובת ישראל לכוונה לחקור את ישראל בבית הדין בהאג? האם תתמוך במערכה מדינית ומשפטית של ישראל נגד החקירה?

– מה דעתך על הניסיון של איראן להיאחז לצד גבולותיה של ישראל? מה לדעתך צריכה ישראל לעשות מול האיום הזה? האם אתה תומך בהמשך המערכה בין המלחמות, שבה ישראל פועלת לסיכול היוזמה הזאת?

– האם תתמוך בשירות לאומי/אזרחי של ערביי ישראל? ואם הוא מתנגד לשירות חובה – האם תעודד התנדבות כזאת, אפילו בתוך הקהילה הערבית, או תמשיך להילחם בתופעה כפי שעושה עד היום המנהיגות הערבית?

– אתה תובע בצדק פעולה נחרצת של המדינה ומשטרת ישראל נגד הפשיעה במגזר הערבי. האם תתן גיבוי לפעולות של המשטרה בנושא, גם אם התושבים יגלו התנגדות ויפעלו באלימות נגד המשטרה, כפי שקרה לא פעם?

– האם מקובל עליך שחלק מהלוחמה בפשיעה היא גם פעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, נגד הטרור החקלאי, נגד הביגמיה, נגד הפרת החוק במגזר הערבי על כל חלקיה?

– האם תצא נגד ההסתה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח תחת הכותרות "מסגד אל-אקצא" בסכנה?

– בדבריך דיברת על השלום. מדוע הצבעת נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות? האם אתה נגד שלום עם בחריין או שמא אתה נגד שלום עם ישראל?

ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהן חיוניות ביותר כדי להבין האם רע"ם אכן לגיטימית לשותפות קואליציונית. ב"הצהרה לתקשורת" עבאס דילג מעל כל המוקשים האלה. בעצם, הוא לא אמר דבר בענייני מהות. אין בדבריו דבר שיכול לתת לנו כלים לשפוט האם ניתן לצרף את רע"ם לקואליציה.

עם זאת, אין ספק שההצהרה כשלעצמה הרבה יותר חיובית מכל נאום, ראיון או הצהרה של מנהיג ערבי ישראלי כלשהו עד היום. זה לא נאום שיכולנו לשמוע מאחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם, ולא מיהודים החברים במפלגתם כמו עופר כסיף. לא שמענו דיבורים נגד הציונות, דיבורים על העוול לפלשתינאים, על "הכיבוש", על ה"נכבה", נגד מדינה יהודית וכד'. לא שמענו על "גטו עזה" ולא על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאיים ממיטותיהם. לא שמענו את ההתלהמות הלעומתית למדינת ישראל. כלומר, הנאום היה סתמי לרע, אבל גם לטוב. לא נאמרו בו הדברים החיוביים שיכולים להפוך אותו לשותף לגיטימי בקואליציה, אך גם לא הסיסמאות הקבועות שפוסלות אותו מכל אפשרות לשותפות, כמו הרשימה המשותפת.  

תגובתה של הרשימה המשותפת על דבריו של עבאס, שהגדירה אותם "דברי התרפסות וחנופה" מצביעה על כך שאולי באמת צומחת מנהיגות שמובילה לכיוון חדש. עוד רחוקה הדרך בין הנאום לבין המינימום שיהפוך את רע"ם כשותפה לגיטימית, שכן מי שאינו מקבל את התפיסה של מדינה יהודית דמוקרטית, אינו יכול להיות שותף בממשלה ישראלית. אבל יתכן שיש כאן צעד ראשון, של התנתקות מההתלהמות האנטי ישראלית הישנה, לכיוון עתידי של השלמה והשתלבות.

* לקח אוסלו – אחד הלקחים שעלינו ללמוד מאוסלו, הוא שחשוב ללמוד מה אומר המנהיג בערבית, לעמו. דבריו של ערפאת בערבית היו מנוגדים לדברי השלום שלו באנגלית. רימינו את עצמנו, וסיפרנו לעצמנו את הסיפור, לפיו מה שהוא אומר לעמו זה לצאת ידי חובה, מה שחשוב זה מה שהוא אומר לנו. את התוצאה אנו זוכרים היטב.

שמענו השבוע את נאומו בעברית של מנסור עבאס (נאום מוזמן בידי נתניהו? לא אתפלא). כדאי שנקשיב מה הוא אמר בערבית, רק השבוע:

"אנחנו עומדים בצניעות בפני עמנו והחברה הערבית והפלשתינאית. האימהות והאבות היקרים של החברה היקרה, שחיה את הנכבה ודבקה באדמה הזאת ושמרה על זהותה. הם כבשו את לבנו ואת לב האומה האסלאמית כולה. בזכותם פלשתין לא נשארה רק זיכרון. מה שנשאר מהאדמה הזאת – שלהם, ולמענם אנחנו הולכים את הדרך הזאת. הם המקור שלנו והשורש של המולדת הזאת. המטרה שלנו היא להמשיך בחיזוק הדבקות, הנוכחות והכוח הזה עד שהנבחרת הזאת מבני האומה הזאת יהיו יהלום בכתר האומה האסלאמית הערבית".

* שותפים טבעיים – בתגובתו המתלהמת על נאום עבאס הזכיר בן גביר הכהניסט שאנשי התנועה האסלאמית מקדשים רוצחי תינוקות. נו, בכך הם דווקא דומים. וכי שכחנו את חתונת הדמים הכהניסטית? אותה חתונה, זמן קצר אחרי רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא והצתת תינוקה, שבה הכהניסטים רקדו באקסטזה סביב תמונת התינוק שנרצח ודקרו את תמונתו, לעיניו של העו"ד המלומד-הח"כ המיועד?

* שיקול דעת מוחלט – לנשיא המדינה יש שיקול דעת מוחלט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כך נאמר בחוק יסוד הממשלה: "יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הוא יכול להטיל על הח"כ האחרון ברשימת הסיעה הקטנה ביותר שכל סיעות הבית אינן מוכנות לשבת אתה בקואליציה. זו סמכותו המוחלטת. כמובן שיהיה זה אידיוטי אם ינהג כך, שכן אין שום סיכוי שהנ"ל יצליח להרכיב ממשלה. כלומר מעבר לסמכות, יש גם שיקול דעת, שכל ישר ומסורת.

בדרך כלל יוטל התפקיד על ראש הסיעה הגדולה ביותר, כי הוא לרוב מי שיכול להרכיב את הממשלה. אך לא בהכרח. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" שהייתה גדולה מהליכוד, הוטל על נתניהו להרכיב ממשלה (2009). הסיבה לכך הייתה שהיו לו יותר ממליצים. אך האם בהכרח מי שיש לו יותר ממליצים צריך להיות מרכיב הממשלה? אם, למשל, על מועמד אחד ימליצו 59 ח"כים ועל השני ימליצו 58, אך 61 ח"כים יודיעו שבשום מקרה לא יתמכו בממשלה בראשות הראשון, ואילו 3 ח"כים שלא המליצו על השני אמרו שינהלו אתו מו"מ ובתנאים מסוימים יתמכו בממשלתו, על מי נכון שהוא יטיל את הרכבת הממשלה? על פי השכל הישר, יהיה עליו להטיל על השני.

מכאן, שהשיקול שצריך להדריך את הנשיא, הוא הטלת המנדט להרכיב ממשלה על הח"כ שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר.

יש לציין שמי שהנשיא הטיל עליו את הקמת הממשלה לא חייב לעמוד בראש הממשלה שהקים. היו לכך תקדימים מעניינים.

ב-1950 הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה!  היה זה במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה. הממשלה הראשונה התפטרה. הנשיא חיים ויצמן הטיל על בן גוריון להקים ממשלה חדשה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. בעקבות זאת, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים בלבד! רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

לאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הטיל הנשיא על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. תחילה הטיל הנשיא, יצחק בן צבי, את הרכבת הממשלה על בן גוריון, מנהיג מפא"י, אך הוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

* מישעיהו עד שאול – הטרנד של השבועיים האחרונים הוא תפוצה ויראלית של מערכון מלחמת האזרחים של שאולי ואירנה (אסי כהן וליאת הרלב) ב"ארץ נהדרת". זה מערכון מצוין; שנון, מצחיק, מתוחכם. מה המסר שלו? אני רואה בו מסר של אזהרה מפני הידרדרות, בשל המשבר הפוליטי שנראה חסר מוצא.

אין לי בעיה עם המערכון. יש לי בעיה עם התגובות למערכון. עם ההמונים שהפכו טקסט סאטירי למניפסט. הפכו את שאולי לנביא. הוא זה שמבטא את האמת שאנחנו מדחיקים או איננו מעזים לבטא. ממש תשוקה למלחמת אזרחים. כידוע איני חוסך שבטי מנתניהו ואחריותו הכבדה לקרע בעם; שלו ושל תומכיו. אך גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, בלשון המעטה. ותגובות האהדה למערכון הן בשמאל. זה מחריד.

כך כתב במוסף "הארץ" אלון עידן: "… פתיחה של נתיבי עומק באדמת הטרשים של הזרם המרכזי… זו פסגת היצירה הקומית בישראל ובוודאי התוצר המרהיב ביותר של 'ארץ נהדרת'. ומה לעשות, 'אין דבר יותר מגבש ממלחמת אזרחים. כל יום שאנחנו לא הורגים את השני זה בזבוז' ". כך, בציטוט מן המערכון, הוא מסיים את מאמרו. "מה לעשות". כלומר, זה המצב, אין מה לעשות. מלחמת אזרחים.

מי שפחות מרוצה מהמערכון הוא רוגל אלפר. "מערכון פחדן", היא כותרת ביקורתו. זה לא מספיק אקסטרים בעבורו. אם בארץ נהדרת כבר מדברים על מלחמת אזרחים, זה מסכן את מעמדו. צריך להגדיל את המינון. מה הטענה שלו? שכיוון ששאולי הציג את הקרע העדתי כמה שמוביל למלחמת אזרחים, זהו מערכון פחדן, כי הוא אינו מציג את מלחמת האזרחים האמתית, הראויה והרצויה. "כאילו המחלוקת בישראל אינה אידיאולוגית אלא אתנית… הסכסוך פה הוא אידיאולוגי. חילוניות היא אידיאולוגיה. וכך גם חרדיות, תמיכה בהתנחלויות, התנגדות לאפרטהייד, ליברליזם, אמונה במדינת כל אזרחיה לעומת יהודית, והעדפת הדמוקרטיה ושלטון החוק על פני עריצות ופשיזם. איך אפשר לקרוא למערכון הזה אמיץ? הוא ברח בפחדנות מהעיקר והתמקד בשטחי, בטפל, בטריוויאלי… זה פשיסטים-גזענים-דתיים נגד דמוקרטים-ליברלים. זה אפרטהיידיסטים נגד מתנגדי כיבוש… פשיסט וליברל לא יכולים לחיות יחד. בשום מצב… מישהו ייאלץ להיכנע" וכו' וכו'.

אבל האמת היא ששאולי לא המציא כלום. קדם לו נביא השקר ישעיהו ליבוביץ'. אחת הפרובוקציות האהובות עליו ועל קהל חסידיו הייתה ההטפה למלחמת אזרחים. צפו בנאומיו ביוטיוב, ותראו מתי קהלו מתמוגג בתשואות רמות. כאשר הוא מדבר בשבחיה של מלחמת אזרחים. "בהיסטוריה של עמים גדולים, גדולים לא בכמות אלא ברמתם, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב – הוא יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית".

ודוק – הם מקפידים לומר תמיד "מלחמת אזרחים". לא "מלחמת אחים", חלילה. למה? כתב אמנון דנקנר: " זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחיי, לא אחיותיי, עזבו אותי, אין לי אחות" ("אין לי אחות", הארץ, 12.2.83).

אין ולא יכול להיות אסון גדול יותר ממלחמת אחים (אני לא מכבס את המושג ב"מלחמת אזרחים"). לא היה דבר שהמיט על העם היהודי אסונות גדולים יותר. וכן, יש לעמול לקירוב לבבות, לחיזוק האחדות הלאומית. לראות באחדות הלאומית, בסולידריות הלאומית, ערך מרכזי. החיבור בין חילונים ודתיים, בין שמאל וימין, גיבושו של מרכז ציוני חזק שישאב אליו מחדש את הציבור שנשאב למגנטים של הקצוות, השמאלימין הקיצוני, הרדיקלי, המפריד, שנותני הטון בו הם הכהניזם והאנטי-ציונות. די בלגיטימציה למפלגות קצה כמו הכהניסטים והרשימה המשותפת כדי להצביע על האיום. הביטוי הקיצוני ביותר של המהלך הזה, בעיניי, הוא טקסי יום הזיכרון האלטרנטיביים, הישראליים-פלשתינאיים. הפיכת הקונצנזוס האחרון, הבסיסי – השכול, לגורם של מחלוקת עמוקה, בצעד שמסב כאב חד כל כך לאנשים רבים כל כך. המרת מוקד הסולידריות מהמוקד הלאומי, של הזדהות עם הנופלים על הקמתה וקיומה של המדינה, ערב חג העצמאות, ליום של הזדהות על-לאומית ובעצם א-לאומית, של "קורבנות השנאה" בשני הצדדים.

 בשנה שעברה הייתי שותף פעיל לפעולה אקטיביסטית של "יוזמת אחדות לאומית" מתוך אמונה שהיא תחולל שינוי. האמנתי ברעיון של קבינט הפיוס, של ממשלה שהיעד העליון שלה יהיה השכנת פיוס לאומי, קירוב לבבות, איחוי הקרעים. למרבה הצער, נתניהו החריב את ממשלת האחדות, שאותה הקים בחוסר תום לב. ברור שאתו אי אפשר להקים ממשלת אחדות. אך הרעיון של ממשלת אחדות נכון לפחות כמו שהיה אשתקד. זו יכולה להיות ממשלת אחדות בהנהגת הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר, אם נתניהו ישחרר או הליכוד ישחרר אותו. אם לא – ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג גוש השינוי יהיה הראשון (כי נתניהו לא יכבד את הרוטציה אם יהיה ראשון). אם לא – ממשלת שינוי רחבה מימינה עד מפלגת העבודה; ממשלה שיישבו בה יחד יש עתיד והמפלגות החרדיות.

אבל העיקר הוא לא מה יהיה במערכת הפוליטית, אלא בשדה האזרחי, החברתי, התרבותי. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, המשותפת לחילונים ודתיים. חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. חבר בצוותי ההקמה של רמת טראמפ – יישוב משותף של חילונים ודתיים. זאת הדרך לאחדות העם. חבל שהיא לא באה מלמעלה, אך עם או בלי ההנהגה הפוליטית, זה התפקיד שלנו, האזרחים שאכפת להם.

* בעד החוק הצרפתי – אולי אפתיע אתכם, אבל אני בעד החוק הצרפתי ומקווה שנאמץ אותו בישראל.

על פי החוקה הצרפתית, כהונת המנהיג מוגבלת לשתי קדנציות.

את החוק הזה אני מציע לאמץ.

יש דברים טובים בחוקות העולם שראוי לאמץ אותם. לא חייבים לאמץ דווקא את החוקים הרעים והמושחתים.

* מתי הקורונה תהיה מאחורינו – הניסוי של פייזר מוכיח שהחיסון בטוח ויעיל גם לבני 12-16. כעת הנושא עומד לבדיקה של ה-FDA. אם FDA יאשרו את החיסון לגילים אלה, על ישראל לפתוח מיד במבצע חיסון של הילדים. יש לדעת – הקורונה לא תהיה מאחורינו כל עוד הילדים אינם מחוסנים. בהמשך יחוסנו גם הילדים מתחת לגיל 12.

* הצלבת נתונים – אילו היה לי מכון סקרים, הייתי בודק איזה אחוז מבין המאמינים שאורי גלר חילץ את הספינה בתעלת סואץ הם סרבני חיסונים.

* ישמח חתני – גם בפעם השלישית שראיתי את הסרט, התרגשתי כמו בפעם הראשונה. סרט נפלא!

סקרן לסדרת ההמשך. מקווה שלא תקלקל.

          * ביד הלשון

סאסא – סאסא היה מילה משנאית (מן המשנה) – שערה מן השערות שבראש השיבולת. בעברית עכשווית – מלען.

ב-1949 עלה לקרקע במרום הגליל קיבוץ השומר הצעיר סאסא. שמו בעברית מנציח בצלילו את שם הכפר הערבי שעל חורבותיו קם הקיבוץ – סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור.

הכפר סעסע היה בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. מקובל לזהות אותו כעיירה סיסאי, שהייתה באזור זה ומוזכרת בתלמוד. בסאסא נמצאים קברים יהודיים מהכפר הקדום, ושנים מהם מיוחסים לתנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי. במקום היה גם בית כנסת עתיד מתקופת המשנה והתלמוד. כאשר חיילי צה"ל פוצצו את בתי הכפר סעסע, הם פוצצו בשוונג גם את בית הכנסת שחיכה 1,500 שנה לבנים ששבו לגבולם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.21

* אין הכרעה – אין עדין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרעה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה.

עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סנרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סנרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר.

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו.

הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס.

הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך.

אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אלי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית?

מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת הייתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השניה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השניה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר".  

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני", נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם יאבק אם לא יבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. ויתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים אתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן", כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עליה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרויקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת הייתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' הייתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', הייתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' הייתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה הייתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שהת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של… מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה.  

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר". איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפיה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא".

– אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

– אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפיה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים.

– אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן.

– לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפיה.

– לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק.

ואז זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפיה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון".

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים וקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעתים. בכל אופן אלה מאתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

          * ביד הלשון

מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק, ולא נכביר מילים על אישיותה. אם זה נכון, זאת שערוריה שמחייבת את התפטרותו המידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פרסם דבר שקר על נתניהו; סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עוין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל לבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפליה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פרסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מרצ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם.

למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבלבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית.  

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי".

אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פרסם מכחיש העם היהודי שלמה זנד פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון". כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי… "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני". מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית".

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן-עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא אכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקרבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה. הבעיה השניה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון. שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים. שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצדם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו. רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכל לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עליה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחיה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד.

ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז.

ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אויב, גם כאשר האויב היה עדיף עליהם במספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". 

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא הייתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית הייתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92.

יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

          * ביד הלשון

יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית.

מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר.

לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים יח, ז: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם". זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"