צרור הערות 18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.

יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.

* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.

בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

          * ביד הלשון

קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.

שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.9.20

* משבר מנהיגות – בימים הקשים האלה, כאשר המגפה הולכת ומחריפה ושוברת שיאים, עד שסגר מלא ניצב לפתחנו, כדאי לזכור איך לפני שבועות אחדים ראש הממשלה כמעט דרדר אותנו לבחירות בתוך הסיטואציה הזאת, כדי לגנוב את הרוטציה. ועדיין הוא שומר על האופציה הנכלולית הזאת. ועדין אין לנו תקציב עד סוף 2021, שכבר מזמן יכול היה להיות מאושר, אלמלא נתניהו שיחק ומשחק בו כאמצעי לגניבת הרוטציה.

מי שהצילו את מדינת ישראל מאסון הסיבוב הרביעי תוך כדי המשבר הרפואי, הכלכלי והחברתי היו יועז הנדל וצביקה האוזר – סיעת דרך ארץ, שכבר הצילו את המדינה השנה ממספר הרפתקאות מטורפות: קודם מרעיון העוועים שבעיצומו של המשבר הקשה תקום כאן ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת ובעם, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה ובטרור. אח"כ הם הצילו את המדינה מממשלת ימין צרה צרורה, שייעודה היה העמדתו של נתניהו מעל החוק וסיכול משפטו באמצעות חקיקה אנטי דמוקרטית. ובמקביל הם סיכלו את הניסיון לטלטל את מדינת ישראל בעיצומה של הקורונה להרפתקה של ניצול ציני של "רוב" מלאכותי בכנסת, על דרך השלילה (כלומר מפלגות שאין ביניהן שום מכנה משותף חיובי זולת אויב משותף) לצורך חקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שספק רב אם בג"ץ היה מאשר אותה, אך לבטח הייתה מטלטלת אותנו לסיבוב רביעי. יש לציין שבכל אחת מהאופציות הוצעו להנדל והאוזר פיתויי משרות ושריון אינסופיים, אך הם העדיפו את השיקול הממלכתי.

למרבה הצער, גם היום, בהתמודדות עם הקורונה, גורמים רבים מעמידים שיקולים כיתתיים ואישיים מעל המאמץ הממלכתי לנצח את הנגיף. בראש ובראשונה העסקנים החרדיים שנלחמים נגד צעדים שבטווח הקצר עלולים לפגוע במגזר שלהם למען טובת הכלל וגם למען טובת המגזר לטווח הארוך. וכך גם ראש הממשלה, שמתאים את החלטות הקורונה לשיקולים פוליטיים כמו החשש לאבד את תמיכת החרדים, ומפגין חוסר מנהיגות משווע.

דווקא במשבר המחייב מנהיגות נחושה, מלכדת, שמציבה את האינטרס הממלכתי העליון מעל לכל אינטרס צדדי, אנו נמצאים במשבר מנהיגות חמור כל כך.

* הרמזור שברמזור – רעיון הרמזור של רוני גמזו, שהתקבל באיחור של חודש, הוא רעיון חשוב. הוא נועד להתגונן מפני הקורונה מבלי להשבית את מדינת ישראל ולהכניס את כולה לסגר נוסף, שעלול למוטט את הכלכלה ולפגוע קשות בחברה. זאת, באמצעות טיפול נקודתי, כולל סגר, באזורים מוכי קורונה, והפרדה בינם לבין שאר חלקי המדינה.

דווקא מתוך תמיכה ברמזור של גמזו, אני תומך בעמדתו של גלנט החולק על תפיסתו של גמזו בנוגע לבתי הספר בערים האדומות. זו גישה המבוססת על תפיסת הרמזור. למה לסגור את כל בתי הספר בעיר האדומה? מקשה גלנט. יש לסגור בית ספר שיש בו אפילו חולה אחד, אך למה לסגור את שאר בתי הספר בעיר, שאין בהם אף חולה? אם יש בית ספר בבני ברק במרחק 100 מטר מבית ספר ברמת-גן, למה בית הספר בר"ג יישאר פתוח ויסגרו בית ספר בבני ברק במרחק של כמה ק"מ? צודק. זה אותו היגיון – לבודד את המקומות הנגועים ולטפל בהם באופן ממוקד.

* הפקרות – תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית וחובתה היא לבקר את הממשלה, את החלטותיה ואת התנהלותה, ואין ספק שהתנהלות הממשלה בנושא המאבק בקורונה מזמינה ביקורת מוצדקת. כאשר ליברמן מבקר את הממשלה ותוקף אותה, הוא ממלא את תפקידו ובמידה רבה הוא צודק.

אבל כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה לא לציית להנחיות הממשלה, זו הפקרות. קריאה כשלו, בשעת חירום בריאותית וכלכלית ובמצב החברתי המעורער שבו אנו נמצאים, למרי אזרחי, עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה. כדאי שליברמן יחליט אם הוא אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

* אופוזיציה אחראית – אחרי שליברמן הסית את אזרחי ישראל להפרת חוק ולאי ציות להנחיות הקורונה, אני מצפה משאר מנהיגי האופוזיציה, מבנט ועד איימן עודה ובראש ובראשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לקרוא לציבור לציית להנחיות. הם יכולים וחייבים לבקר את הממשלה. זו שליחותם ומשימתם. אך אין מנהיגות ללא אחריות, והאחריות מחייבת אותם לצאת בקריאה כזאת.

* בעליל – בדברי ההסתה שלו להפרת חוק, אמר ליברמן שהחלטות הממשלה בנושא הקורונה הן "בלתי חוקיות בעליל". לא פחות.

כדאי לזכור על אלו פקודות נאמר שהן בלתי חוקיות בעליל. הביטוי לקוח מפסק הדין בפרשת כפר קאסם, רצח בדם קר של 49 אזרחים חפים מפשע בידי מג"בניקים, כיוון שהפרו עוצר (שלא ידעו עליו). המשמעות של הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", להבדיל מסתם "פקודה בלתי חוקית", היא שמדובר בפקודה שאסור לחייל לבצע אותה ואם הוא מבצע אותה הוא נושא באחריות פלילית. כלומר, חייל צריך לבצע פקודה גם אם היא בלתי חוקית, והעבריין הוא המפקד שנתן אותו. כאשר היא בלתי חוקית בעליל, מצפים מן החייל להבין בעצמו שאסור לו לבצע אותה, ואם יבצע אותה לא יוכל להתחמק מדין בטענה שהוא רק ביצע פקודה. למשל – פקודה לרצוח שבוי, או פקודה לרצוח נשים וילדים במכוון וכו'.

ליברמן לקח, לא פחות, את הפטיש הכי כבד, את הביטוי הכי קיצוני, כדי לבטא… מה בעצם? שאין לו אמון בממשלה הנבחרת שמחליטה על כך? הרי א"ב של דמוקרטיה הוא ציות להחלטות החוקיות של השלטון, ואין שום צל של ספק, שכל ההחלטות, הנכונות והשגויות, בנושא הקורונה – לא זו בלבד שאינן "בלתי חוקיות בעליל" הן חוקיות לעילא ולעילא. חוקיות בעליל.

האיש התחרפן בעליל.

* מחנה אחד – לכאורה, ליברמן והרב קנייבסקי הם שני הקצוות הרחוקים ביותר בציבוריות הישראלית. בפועל, הם אותו מחנה: מחנה האנרכיה והמרי האזרחי.

* אפס – יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת ח"כ יפעת שאשא-ביטון אמרה בראיון ל-y-net שעל פי נתונים אפידמיולוגיים שהוצגו לוועדה נתוני ההדבקה מן ההפגנות בבלפור הן 0. אם זה נכון, פירוש הדבר שסיכויי ההדבקה בשטח פתוח הם 0. או באותיות: אפס!

אם כך, יש לאשר לאלתר ללא הגבלה כל פעילות באוויר הפתוח – משחקי כדורגל עם קהל, הופעות המוניות בפארק הירקון ובקיסריה, חתונות ללא הגבלה בגני אירועים ובשטח הפתוח וכו'. מדוע כל אלה אינם מאושרים? האם הנתונים שהוצגו לוועדת הקורונה אינם מוכרים לפרופ' גמזו ולצוותי המומחים שלו? ולמה בכל העולם יש הגבלות חמורות על התקהלות באוויר הפתוח? הרי אין ולא יכולה להיות התקהלות צפופה יותר מזו שבהפגנות.

* הצד השני של הקונספירציה – אם מישהו חושב שתאוריות קונספירציה מטורללות הן רק מנת חלקם של החסידים השוטים של נתניהו, יש לי חדשות בשבילו. הנה אחת כזאת, לא טובה יותר מקשקושי "תפירת התיקים וההפיכה השלטונית": "הממשלה מייבאת חולים מניו-ג'רזי ואומן, כדי להמשיך לקיים את שלטונה".

החסר משוגעים אנוכי?

* לא עבירה פלילית – האם הייתה הצדקה למעצרו של זאב אנגלמאייר בתחפושת "שושקה"? לא. טעם רע, הומור ירוד וגסות רוח ראויים לגנאי, אך אינם עבירה פלילית במדינה דמוקרטית.

* צדק צדק – "צדק צדק תרדוף", נאמר בספר דברים. למה נאמר פעמיים צדק? אחת הפרשנויות היא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר, המטרה – צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

גורמי החוק בישראל שטיפלו ומטפלים בתיקי נתניהו, מונעים מרדיפת צדק. המוטיבציה שלהם לחשוף שחיתות ולבער אותה גבוהה מאוד, ועל כך הם ראויים להוקרה והערכה מכל פטריוט ישראלי.

אולם ברדיפת הצדק הם לוקים לא אחת בדרכים של חוסר צדק, סוטים מדרך הישר לדרכים עקלקלות. בסופו של דבר זו חרב פיפיות, שרק משרתת את המושחתים ואת השחיתות. כאשר חוקר בכיר בפרשיות נתניהו הוא בן זוגה של אחותו של נוני מוזס, מן הראוי להחליף אותו בחוקר אחר, ולו בשל מראית עין ומניעת לזות שפתיים. הרי הצוותים גדולים, ויש מי שייכנס לנעליו. כאשר הדבר לא נעשה, מתחילים להסתבך בטיוח, תירוצים ושקרים. והדבר ראוי לגינוי.

עם זאת, מן הראוי שלא נתבלבל, ונבחין בין פיל וזבוב. בל ניתן לפרשיות כאלה להסיט את כובד המשקל הציבורי מן המאמץ המרכזי: ביעור השחיתות הממארת – השחיתות השלטונית. ושלא נהפוך אידיוטיים שימושיים של המושחת הגדול, דרך עיסוק טהרני באי סדרים קטנים.

* עצות לבנט – מסקר לסקר עולה כוחו של בנט. אילו התייעץ אתי, אלו היו עצותיי אליו:

א. הודע מיד, כבר השבוע, שאתה מועמד לראשות הממשלה.

ב. מרגע זה ואילך, אתה וכל אחד ממפלגתך שיתראיין, ישיב על השאלה האם תמליצו על נתניהו במילים: אנו מקווים / מאמינים שנתניהו ימליץ על בנט.

ג. היפרדו בהקדם מסמוטריץ' הגזען, ההומופוב, האנטי ממלכתי.

ד. הקימו רשימה משותפת עם ישראל ביתנו, שתהיה מפלגת הימין הפוסט-ביביסטית.

ה. צרו מראש קשרים עם כחול לבן, יש עתיד, דרך ארץ, החרדים וגורמים בכירים בליכוד (סער, אדלשטיין, ברקת ואחרים) על שותפות קואליציונית אחרי הבחירות.

* הביביסט של לפיד – האם יש ליאיר לפיד חסידים שוטים מן הסוג של הביביסטים? כן, לפחות אחד. אייל ברקוביץ'.

* בעיית עומק תרבותית – כתובת מזוויעה כקבלת הפנים לתלמידות העולות לכיתות י' בבי"ס בכפ"ס: "איה נאפה – 12, אילת 30 בני י"ב – 100". אפילו כ"בדיחה" זו זוועה. יש לציין שמנהל בית הספר אסר על תליית הכרזה והתלמידים הנוגעים בדבר טופלו באופן משמעתי.

בתיכון אחר נכתבה כתובת גרפיטי: "אין יודניקית שלא נותנת – אין י"בניק שלא מקבל" (במקור "עין"). עוד לפני ה"אין" ו"אין" המפקיע את הסקס מכל הקשר של זוגיות, אהבה ואינטימיות, הבעיה מתחילה בעצם הטרמינולוגיה של "נותנת" ו"מקבל", כלומר המסחור של הסקס ליחסי קח/תן, כאילו מדובר באיזו סחורה שנמצאת אצל הבת והיא נותנת אותו לבן, ולא אקט של קרבה והדדיות בין שני בני זוג.

אלה ביטויים לבעיית עומק תרבותית, המחייבת התמודדות יסודית של מערכת החינוך.

* אמירה ביקורתית כלפי הקרבן – בכל מקרה של אונס יש רק אשם אחד – האנס. 100% מהאשמה ומהאחריות היא עליו. אין שום אשמה בקורבן. נקודה.

אין באמירה המוחלטת הזאת כדי למנוע אמירה ביקורתית כלפי הקורבן, מבלי לגרוע גרם מאשמתו של האנס. ובמקרה של האונס באילת כמו במקרים רבים אחרים, על תרבות האלכוהול והשתיה לשכרה עד אובדן הכרה.

כפי שאנחנו מלמדים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנהג לזהירות, כך עלינו לחנך את ילדינו להיזהר מן האלכוהול ולא לשתות לשכרה עד אובדן שליטה. ועלינו להזהיר את בנותינו שכאשר הן שותות לשכרה הן הופכות טרף לחיות אדם ואנסים.

וכפי שיש לחנך את הנוער למיניות יפה, מכבדת ומכובדת, וכפי שיש לחנך אותם נגד אלימות למיניה, וכפי שיש לחנך אותם נגד סקסיזם, כך יש לחנך אותם נגד שתיינות ונגד שתיה לשכרה.

* שמונה שנים ושלושה חודשים – על פי החלטת שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט תבקש המדינה דיון חוזר בבג"ץ על פסיקתו השערורייתית לפיה יש להרוס חלק ניכר מן הבתים במצפה כרמים. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהפוך את החלטתו ויאמץ את עמדת המיעוט של השופט הנדל.

החלטת בג"ץ כלל לא הייתה באה לעולם אילו הממשלה אימצה את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי על מעמד הבניה ביהודה ושומרון. חלפו שמונה שנים ושלושה חודשים מאז שהדו"ח הוגש לממשלה ופורסם, אך מאז ראש הממשלה טרם מצא זמן להביא אותו לאישור הממשלה, שלא לדבר על חקיקה בכנסת ברוח המלצותיו. אגב, כבר חלפו קרוב לארבע שנים מאז שהתירוץ "אובמה" כבר לא רלוונטי.

אולי נוח יותר לנתניהו להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, כי הוא משרת אותו במה שמעניין אותו יותר – המלחמה נגד בית המשפט העליון.

            * ביד הלשון

שפיונים – אחת הפינות האחרון הוקדשה לביטוי הגנאי דגנרלים, שהמציאה סילבי קשת.

בדרך כלל, המילה דגנרלים הופיעה אצלה עם בת זוג – המילה שפיונים. "דגנרלים ושפיונים". כלומר אנשי צבא ומודיעין.

שפיון הוא מרגל ברוסית. אם כן, מה הרעיון? הרי ברור שכאשר סילבי קשת כתבה דגנרלים היה בכך כדי להלעיג. אך שפיון? הרי זה בסך הכל תרגום של מקצועם האמתי.

את התשובה לכך למדתי מרוביק רוזנטל. יש ברוסית שתי מילים למרגל: רזוודצ'יק ושפיון. מבחינה תקנית אלו מילים נרדפות. אולם בשפה המדוברת, משתמשים במילה רזוודצ'יק כביטוי של כבוד למרגלים שלנו בעורף האויב ובמילה שפיון למרגל נגדנו. ולכן, זהו שם גנאי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.

מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהרים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.

סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?

אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובארק, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.

על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.

יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.

כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.

אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.

ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת תהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.

יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.

מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופיה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.

עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.

אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכל שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) הייתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכל שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכל שפיט" ול"הכל משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.

אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.

היום, האיום של "הכל שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכל שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר"… וכו' וכו', גדול לאין ערוך.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעיה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.

ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.

מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים… כן, כן.

במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.

… עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגיה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגיה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו… זה הקשר חולני.

לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.

דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.

נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא". אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.

איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.

וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.

אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם). תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים. בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".

חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עליה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.

יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את… עצמי.

מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").

מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית?

בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.

בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים הייתה כשל בעלי ברית.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן

שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.

לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות הייתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.

ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.

ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא יכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.

היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.

אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכל או לא כלום.

איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.

נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.

כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". או "0מולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.

אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.

לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאויב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.

ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. יתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא יצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.

****

הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?

אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות", הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בואדי ערה. ובמסגרת התכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?

הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות". גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתכנית נגד ערביי ישראל.

על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.

בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואיזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגיה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.

ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה". לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.

****

מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אויב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.

והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.

ליברמן הוא אחד הפוליטיים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.

ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.

עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.19

מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עמם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק", הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים אתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת…), כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67. בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה הייתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכל אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהנו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן"). הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומיה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)… אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים".

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה והגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ".

* חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.19

* אחדות לאומית – יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן, שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת – כל אחד מאלה, אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, בכירים בליכוד, יכול לעמוד בראש ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן. אילו הליכוד השכיל להעמיד אחד מהם בראשו, הפארסה של בחירות נוספות הייתה נמנעת.

אמנם כל הנ"ל הפגינו לאורך השנים פחדנות וחוסר מנהיגות, אבל כבר נתקלנו באנשים שעד הרגע שבו הגיעו להנהגה, היו צייתנים ואומרי הן, ומנהיגותם התגלתה כשקיבלו את המושכות. לדוגמה – סאדאת וגורבצ'וב.

* הסמולנית – יפעת ארליך פרסמה רשומה, שבה קראה לליכוד להעמיד בראשו מנהיג אחר, שיוכל להרכיב ממשלת אחדות לאומית ויחסוך את ההליכה לבחירות מיותרות. מיד הוצפה הרשומה במבול של נאצות וגידופים, נגד הבוגדת, השמאלנית הקיצונית, השפחה של נוני מוזס וכו'. כזכור, לפני שלושה חודשים, מועצת רבני הציונות הדתית בחרה ביפעת ארליך לשריון כאישה, בצמרת איחוד מפלגות הימין, והשקיעה מאמץ רב בשכנועהּ לקבל את המינוי. ארליך התפטרה, כי היא אשת מצפון, כאשר הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* ליברמן הסמולני – יתכן מאוד שבמערכת הבחירות הקרובות, בית החרושת לשקרים והשמצות של נתניהו לא יעסוק בהמצאת בדיות ועלילות על ראשי כחול לבן, כמו בבחירות הקודמות, כי הוא יהיה עסוק בליברמן הסססססססמולני החלש.

* לא גיבור לאומי – לפני שיהפכו פה את אביגדור ליברמן לגיבור לאומי, כדאי לזכור – הוא תמך מן הרגע הראשון ללא סייג, בחסינות לנתניהו, בחוקים פרסונליים לחילוץ נתניהו מאימת הדין ובהמשך כהונתו גם אם יוגש נגדו כתב אישום ובכל חוק מגה-שחיתות.

זה לא היה, כמובן, מאהבת נתניהו. אביגדור ליברמן יודע היטב היטב, היטב היטב, בשל איזה אינטרס הוא תומך בחוקי שחיתות מן הסוג הזה.

* יאיר מסגיר את נתניהו? – באופן עקרוני, לכל דבר היוצא ממקלדתו של יאיר נתניהו אני מתייחס כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אני מקווה מאוד, מאוד, שגם הפעם הוא שיקר. כי אם הוא לא שיקר הפעם, מדובר במגה-מגה-שחיתות טורבו. בקשר פלילי של נתניהו והחשוד ליברמן, להשתלט על התביעה הראשית כדי לחלץ את ליברמן מאימת הדין.

האם דבר כזה יתכן? היו דברים מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר קשר מושחת ופלילי כזה עם החשוד (ואח"כ מורשע והיום שוב חשוד) דרעי, בפרשת בראון תמורת חברון.

האם יאיר נתניהו הסגיר את אביו וחשף פרשת שחיתות חמורה שלו? האם יאיר נתניהו העליל על אביו עלילת שווא?

דבר אחד בטוח – הסביבה הזאת מושחתת, מסואבת.

* טיפול מפנק – גנבה מהמדינה 350,000 ש"ח, והפרקליטות הגיעה אתה לעסקת טיעון שמתוך זה 295,000 ש"ח יישארו בידיה, וסעיפי ההרשעה הפלילית כובסו. אבל הם ימשיכו להתבכיין שהפרקליטות "רודפת" אותם.

* ישראל לפני הכל – אזרחיות ואזרחים יקרים! שלום לכם!
מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך הבנת גודל השעה, אני מכריז בזאת על החלטתי להניח את האגו בצד, ולוותר מיוזמתי על הרוטציה.
אני עומד ללא סייג מאחורי מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה לקדנציה מלאה.
ההחלטה הזאת היא שלי ורק שלי, ביוזמתי המלאה.
ישראל לפני הכל!

* סיוט – תמונת המצב על פי הסקרים בערוץ כאן 11 ובערוץ 13: לגוש הימין בלי ליברמן פחות מ-60 ח"כים. לגוש הימין עם ליברמן – כ-65 או 66 ח"כים. בהנחה שישראל ביתנו תמליץ על נתניהו בפני הנשיא, תוטל עליו הרכבת הממשלה. במו"מ הקואליציוני, ליברמן והחרדים יסרבו בכל תוקף להתפשר בעניין חוק הגיוס. רגע לפני שהנשיא יטיל על ח"כ אחר את הרכבת הממשלה, נתניהו יציע הצעת חוק לפיזור הכנסת. ברוב של גוש הימין-ערבים יוחלט על בחירות חדשות בינואר 2020.

* זרוע של הכנסת – ביום שני הקרוב יבחֵר מבקר המדינה החדש. איני יודע מי יבחֵר, אבל דבר אחד אני יודע – זמן קצר אחרי שהוא יבחר, נשמע שהוא חלק ממסע ה"רדיפה" נגד נתניהו, ומיהו אותו פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר, שמרשה לעצמו לבקר את השליט הנבחר שמגלם את רצון העם? בדיוק כפי שסונטים בשפירא, ולפני כן בלינדנשטראוס. וכמו המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שכולם חברו יחדיו להפיל את השלטון הנבחר, כך גם הוא יתויג מיד כחלק מ"מדינת העומק" הבדויה.

אז כמה עובדות. מבקר המדינה אינו פקיד (וכמובן שאיני שותף לבוז ולשנאה כלפי הפקידים) אלא נבחר ציבור. הוא נבחר אישית בידי הכנסת. הוא חלק מן הרשות המחוקקת – הוא הזרוע של הכנסת למילוי אחד מתפקידיה החשובים במדינה דמוקרטית – פיקוח על הרשות המבצעת.

הרשות המחוקקת בישראל חלשה מאוד, והיא נשלטת ביד רמה בידי ראש הממשלה, שהיום מנסה להשתלט גם על הרשות השופטת. הניסיונות לפגוע במוסד ביקורת המדינה ולנטרל אותו (כמו כמה הצעות חוק רדיקליות של סמוטריץ'), נועדו להחליש עוד את הכנסת ולגזול מידיה את כלי הביקורת, כחלק מהניסיון לבטל לחלוטין את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ולהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, שניצב מעל החוק ומעל לביקורת, ושלוש הרשויות כפופות לו בצייתנות.

* תמונת ראי – שמעון ריקלין מר"ג הוא אדם בעל דעות שמאלניות, ומגדיר את עצמו כמי שהמרחק בינו לבין שמעון ריקלין מערוץ 20 הוא כמרחק ירושלים מקצה הגלקסיה. אולם כיוון ששמו שמעון ריקלין, הוא מקבל "נאצות וגידופים המיועדים אליו [לריקלין השני], שהנייר והצג אינם סובלים". ריקלין הרמת-גני סיפר על כך במכתב למערכת "הארץ", בתגובה למאמר של ירון גילת, שתיאר התנהגויות מחליאות של כותבי מכתבי נאצה וטוקבקיסטים פרועים מן הימין. ריקלין כתב, ש"מן הכתוב ברור שהמקללים הם שמאלנים לא פחות ממני והשופכין שאצבעותיהם מפיקות אינם מוסיפים כבוד לאנשים שרוממות הדעות השמאלניות בגרונם". כמי שזכה ליהנות מטופיני המגדפים והמנאצים משני הצדדים, אני יכול להעיד שמדובר בפירוש בתמונת ראי, אלה של אלה.

* הסתה נגד יועז הנדל וצביקה האוזר – מזה כשבוע ניצבים חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר תחת מתקפה קשה, בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, כאשר צורף לרשימת הנואמים איימן עודה. גם אני נהגתי כמותם – נסעתי מהגולן לת"א וכשנודע הדבר עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. כך נהגו מרבית פעילי תל"ם. היעדרותם של הנדל והאוזר נעשתה בעצה אחת עם בוגי יעלון. יעלון עצמו, שהתנגד אף הוא בתוקף להזמנת עודה, לא רצה לשבור את הכלים, בלע רוק, ומתוך לויאליות לבני גנץ ולשלמות כחול לבן, החליט להישאר ולנאום. לדעתי, הוא טעה. בין פעילי כחול לבן, היו שהלכו כדי להיות לצדו של יעלון בשעה הלא נעימה הזאת, אף שהם חשבו שהוא לא צריך להיות שם.

את מסע ההסתה נגד יועז והאוזר הציתה והובילה בגסות רוח וגסות לשון תמר זנדברג, שבחוצפתה כינתם אותם "גזענים" ו"כהניסטים" והחרה החזיק אחריה אספסוף טוקבקיסטי של ביריוני רשת.

גזענים?! אילו הנואם מטעם הרשימה האנטי ישראלית היה הקיצוני ביותר בתוכה, עופר כסיף, ודאי שהנדל והאוזר לא היו משתתפים בעצרת. האם זו הייתה החרמה כיוון שהוא יהודי? אילו הייתה זו הפגנה בנושא כלשהו, נניח נגד BDS, ובן גביר או גופשטיין היו מקבלים בה במה ומיקרופון ודאי שהם לא היו משתתפים בה. האם היו מאשימים אותם שהם מחרימים את הכהניסטים כי הם יהודים? איזו דמגוגיה זולה! כמה נמוך הם יכולים לרדת…

אני ממליץ לכל מי שרוצה לדעת מיהו איימן עודה, להיכנס לסרטון של הטלוויזיה החברתית "ח"כים מדברים על זכות השיבה – איימן עודה". הוא מאוד ברור, ובעברית. הוא מדבר שם בפירוש על תביעת ה"שיבה", לא כחלום או אידיאל, אלא כתביעה ברורה למימוש בפועל של "חזרת" ה"פליטים" ליישובים הספציפיים שלהם. אני ממליץ לחפש בגוגל את "צעדת העקורים" ביום העצמאות 2017, שבראשה עמד עודה. הצעדה הייתה לעבר קיבוץ כברי, והמסר שלה היה שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול ואסון ויש "להחזיר" את ה"פליטים" לכפרים הספציפיים שלהם, דוגמת כברי. אני ממליץ להיכנס לסרטון של "ממרי" שבו עודה נראה נואם בעצרת זיכרון ברמאללה לרב המרצחים ערפאת, מהלל אותו בדברי שבח ומשלהב את הקהל שמשיב לו בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אפשר לשתף פעולה עם חד"ש-תע"ל בחקיקה נקודתית בנושאים מסוימים בכנסת. אפילו ח"כ אריה אלדד שיתף פעולה עם אחמד טיבי בקידום הבריאות בישראל. אבל הם לא יכולים להיות שותפים במאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל – המדינה היהודית דמוקרטית. הזמנתו של עודה לנאום הייתה ליקוי מאורות, ואני גאה ביועז וצביקה על המעשה שעשו.

אפרופו שיתוף פעולה עם חד"ש-תע"ל ועם בל"ד-רעם. יש בקהל מישהו שמאמין שתמיכת המפלגות הערביות בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת, נעשתה בחינם?

* עבריין המין מפתה – בראיון משותף ל"ידיעות אחרונות" מספרים יועז הנדל וצביקה האוזר על השבוע שעברו – מצד אחד מסע הסתה בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות עקב שיתופו של איימן עודה, ומצד שני מסע לחצים מצד אנשי ימין והליכוד שניסו להסיט אותם מן הדרך ולגרום להם לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. אולם בניגוד לאחרים – אותם נער השליחויות של שרה נתניהו ובעלה, נתן אשל, לא ניסה לפתות ולשחד. לא במקרה. הרי שניהם, כאשר עבדו בלשכת ראש הממשלה, חשפו את היותו סוטה מין ועבריין מין. כתוצאה מכך, שניהם מצאו עצמם מחוץ ללשכת נתניהו, בעוד עבריין המין, שנאסר עליו לחזור ולעבוד בשירות המדינה, ממשיך לספק שירותים בהתנדבות לבוסים.

* הצדיק הידוע – תופעה – אהוד אולמרט מופיע בשבתות תרבות, בהפגנות והרצאות ויוצא נגד השחיתות של נתניהו. משפחת נתניהו, הוא אומר, נוהגת כמשפחת פשע.

אילו הוזמן אולמרט כמומחה, שיסביר מניסיונו על שחיתות ופשע – ניחא. אבל הוא מופיע כצדיק…

אז כדאי לזכור. מדובר בעבריין מורשע ומושחת עד שורשי שערותיו. לאורך השנים הצליח איכשהו להיות זהיר דיו כדי להיחלץ בשלום מחקירות נגדו. למשל, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בתקופה שהיה גזבר הליכוד, הוא יצא זכאי אחרי שהסתתר מאחורי "לא ידעתי". אי אפשר היה להוכיח את מעורבותו האישית, ואחריותו הציבורית לא נלקחה בחשבון בזיכויו. וכך בפרשיות נוספות. אך בסופו של דבר החברה הישראלית ניצחה את המושחת. הוא הורשע במשפטים, וישב במקום הראוי לפושעים מסוגו, אף שלפחות בערכאת הערעור בית המשפט נהג כלפיו בסלחנות ולקולא.

כשאולמרט תוקף את נתניהו כדאי לזכור שהעבירות שלו היו חמורות לא פחות משל נתניהו. ולנתניהו יש עדיפות גדולה מאוד עליו – לנתניהו עומדת חזקת החפות ואילו הוא הורשע בדין.

יתר על כן, אחרי שחרורו הוא ממשיך להפיץ את תאוריית הקונספירציה החולנית והאינפנטילית שלו, על פיה כל המערכת התגייסה נגדו כדי לתפור לו תיק ולהפיל ראש ממשלה מכהן. בדיוק אותם סיפורי בדים שמספר נתניהו – סיפר וממשיך לספר גם אולמרט. על פי הנראטיב שהוא מפיץ, הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט חברו יחדיו כדי לסכל את הסכם השלום שהיה בהישג יד, אלמלא פרש מתפקידו עקב תפירת תיקים.

בדיוק כמו נתניהו, הוא מתייחס לעדי המדינה כאל בוגדים. שולה זקן, מי שהייתה שפחה חרופה שלו במשך עשרות שנים, מוקעת כבוגדת ושטינקרית, כיוון שסיפרה "לשלטונות" את האמת.

בחברה מתוקנת, אדם כמוהו צריך היה להסתגר בביתו מפאת הבושה. ואילו הוא יוצא בראש חוצות, ובעזות מצח מרשה לעצמו להיות מטיף בשער.

ההבדל המרכזי בינו לבין נתניהו, שהופך את נתניהו מסוכן לאין ערוך, הוא שאת אולמרט הקיפו קומץ של חסידים שוטים בעוד לנתניהו המוני המוני חסידים שוטים. לכן, אולמרט נאלץ, בצדק, להתפטר עוד בשלב החקירות והחברה הישראלית התנערה ממנו והענישה אותו, ונתניהו עדין ראש הממשלה.

* קורבנות שווא – עוד 12 אזרחים אמריקאים חפים מפשע נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* ובינתיים בנגב המערבי – טרור ההצתות נמשך. וגם חרפת ההבלגה הישראלית, ההשלמה עם הטרור הזה, נמשכת.

ויותר משהמחדל החמור הזה הוא כישלון מבצעי – הוא כישלון מוסרי.

* מאסו בעיר חמדה – אתמול התחלנו לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, עליו נקרא בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

היום מלאו 52 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים חוברה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור החילוני, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

* לייהד את ירושלים – בן גוריון במרכז רפ"י, 24 בספטמבר 1967: "אם לא נקים יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבות ירושלים, אז לא בטוח שירושלים תהיה בידינו… ההחלטה על סיפוח ירושלים – דיבור ולא מעשה… להקים מיד יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבותיה מדרום, מצפון וממזרח. אחרת אין לי ביטחון שישאירו אותה בידינו… אם הייתי ראש הממשלה הייתי עושה יום ולילה ככל האפשר כדי לייהד את ירושלים…"

* ביד הלשון

העיר שחוברה לה יחדיו – אחד הביטויים השגורים בנאומי יום ירושלים הוא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

בהקשר של מלחמת ששת הימים, הדברים ברורים. עד מלחמת ששת הימים ירושלים הייתה חצויה. חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה, הכותל, הר הבית והרובע היהודי, היו בשבי הכובש הירדני. במלחמת ששת הימים שוחררה העיר ואוחדה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

אולם הפסוק הזה נכתב שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הן הציטוט הוא מספר תהילים. מזמור קכב פותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד", וככל הזכור לי דוד כבר לא היה בסביבה במלחמת ששת הימים.

אם כן, באיזה הקשר ניתן להבין את הפסוק הזה? הוא קשור לכיבוש ירושלים בידי דוד. גם אז, ירושלים הייתה מחולקת, בין חלק שבידי עם ישראל וחלק שבידי האויב.

אנו למדים על כך מפרק הפתיחה של ספר שופטים. וכך נכתב:
שופטים א, ח: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ"
שופטים א, כא: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

ירושלים מצויה בין נחלת יהודה מדרומה ונחלת בנימין מצפונה. שבט יהודה כבש את החלק שהיה באחריותו. שבט בנימין כשל ולא הצליח לגבור על היבוסים, וחלקה של ירושלים שהיה באחריותו, נשאר בידי יבוס.

דוד המלך השלים את המלאכה, ושורר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

מעשה אבות – סימן לבנים. חג שמח!

* "חדשות בן עזר"