צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.

מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהרים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.

סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?

אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובארק, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.

על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.

יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.

כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.

אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.

ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת תהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.

יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.

מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופיה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.

עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.

אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכל שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) הייתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכל שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכל שפיט" ול"הכל משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.

אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.

היום, האיום של "הכל שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכל שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר"… וכו' וכו', גדול לאין ערוך.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעיה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.

ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.

מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים… כן, כן.

במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.

… עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגיה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגיה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו… זה הקשר חולני.

לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.

דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.

נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא". אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.

איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.

וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.

אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם). תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים. בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".

חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עליה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.

יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את… עצמי.

מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").

מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית?

בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.

בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים הייתה כשל בעלי ברית.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן

שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.

לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות הייתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.

ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.

ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא יכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.

היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.

אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכל או לא כלום.

איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.

נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.

כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". או "0מולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.

אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.

לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאויב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.

ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. יתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא יצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.

****

הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?

אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות", הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בואדי ערה. ובמסגרת התכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?

הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות". גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתכנית נגד ערביי ישראל.

על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.

בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואיזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגיה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.

ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה". לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.

****

מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אויב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.

והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.

ליברמן הוא אחד הפוליטיים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.

ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.

עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.19

מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עמם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק", הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים אתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת…), כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67. בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה הייתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכל אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהנו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן"). הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומיה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)… אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים".

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה והגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ".

* חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.19

* אחדות לאומית – יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן, שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת – כל אחד מאלה, אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, בכירים בליכוד, יכול לעמוד בראש ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן. אילו הליכוד השכיל להעמיד אחד מהם בראשו, הפארסה של בחירות נוספות הייתה נמנעת.

אמנם כל הנ"ל הפגינו לאורך השנים פחדנות וחוסר מנהיגות, אבל כבר נתקלנו באנשים שעד הרגע שבו הגיעו להנהגה, היו צייתנים ואומרי הן, ומנהיגותם התגלתה כשקיבלו את המושכות. לדוגמה – סאדאת וגורבצ'וב.

* הסמולנית – יפעת ארליך פרסמה רשומה, שבה קראה לליכוד להעמיד בראשו מנהיג אחר, שיוכל להרכיב ממשלת אחדות לאומית ויחסוך את ההליכה לבחירות מיותרות. מיד הוצפה הרשומה במבול של נאצות וגידופים, נגד הבוגדת, השמאלנית הקיצונית, השפחה של נוני מוזס וכו'. כזכור, לפני שלושה חודשים, מועצת רבני הציונות הדתית בחרה ביפעת ארליך לשריון כאישה, בצמרת איחוד מפלגות הימין, והשקיעה מאמץ רב בשכנועהּ לקבל את המינוי. ארליך התפטרה, כי היא אשת מצפון, כאשר הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* ליברמן הסמולני – יתכן מאוד שבמערכת הבחירות הקרובות, בית החרושת לשקרים והשמצות של נתניהו לא יעסוק בהמצאת בדיות ועלילות על ראשי כחול לבן, כמו בבחירות הקודמות, כי הוא יהיה עסוק בליברמן הסססססססמולני החלש.

* לא גיבור לאומי – לפני שיהפכו פה את אביגדור ליברמן לגיבור לאומי, כדאי לזכור – הוא תמך מן הרגע הראשון ללא סייג, בחסינות לנתניהו, בחוקים פרסונליים לחילוץ נתניהו מאימת הדין ובהמשך כהונתו גם אם יוגש נגדו כתב אישום ובכל חוק מגה-שחיתות.

זה לא היה, כמובן, מאהבת נתניהו. אביגדור ליברמן יודע היטב היטב, היטב היטב, בשל איזה אינטרס הוא תומך בחוקי שחיתות מן הסוג הזה.

* יאיר מסגיר את נתניהו? – באופן עקרוני, לכל דבר היוצא ממקלדתו של יאיר נתניהו אני מתייחס כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אני מקווה מאוד, מאוד, שגם הפעם הוא שיקר. כי אם הוא לא שיקר הפעם, מדובר במגה-מגה-שחיתות טורבו. בקשר פלילי של נתניהו והחשוד ליברמן, להשתלט על התביעה הראשית כדי לחלץ את ליברמן מאימת הדין.

האם דבר כזה יתכן? היו דברים מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר קשר מושחת ופלילי כזה עם החשוד (ואח"כ מורשע והיום שוב חשוד) דרעי, בפרשת בראון תמורת חברון.

האם יאיר נתניהו הסגיר את אביו וחשף פרשת שחיתות חמורה שלו? האם יאיר נתניהו העליל על אביו עלילת שווא?

דבר אחד בטוח – הסביבה הזאת מושחתת, מסואבת.

* טיפול מפנק – גנבה מהמדינה 350,000 ש"ח, והפרקליטות הגיעה אתה לעסקת טיעון שמתוך זה 295,000 ש"ח יישארו בידיה, וסעיפי ההרשעה הפלילית כובסו. אבל הם ימשיכו להתבכיין שהפרקליטות "רודפת" אותם.

* ישראל לפני הכל – אזרחיות ואזרחים יקרים! שלום לכם!
מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך הבנת גודל השעה, אני מכריז בזאת על החלטתי להניח את האגו בצד, ולוותר מיוזמתי על הרוטציה.
אני עומד ללא סייג מאחורי מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה לקדנציה מלאה.
ההחלטה הזאת היא שלי ורק שלי, ביוזמתי המלאה.
ישראל לפני הכל!

* סיוט – תמונת המצב על פי הסקרים בערוץ כאן 11 ובערוץ 13: לגוש הימין בלי ליברמן פחות מ-60 ח"כים. לגוש הימין עם ליברמן – כ-65 או 66 ח"כים. בהנחה שישראל ביתנו תמליץ על נתניהו בפני הנשיא, תוטל עליו הרכבת הממשלה. במו"מ הקואליציוני, ליברמן והחרדים יסרבו בכל תוקף להתפשר בעניין חוק הגיוס. רגע לפני שהנשיא יטיל על ח"כ אחר את הרכבת הממשלה, נתניהו יציע הצעת חוק לפיזור הכנסת. ברוב של גוש הימין-ערבים יוחלט על בחירות חדשות בינואר 2020.

* זרוע של הכנסת – ביום שני הקרוב יבחֵר מבקר המדינה החדש. איני יודע מי יבחֵר, אבל דבר אחד אני יודע – זמן קצר אחרי שהוא יבחר, נשמע שהוא חלק ממסע ה"רדיפה" נגד נתניהו, ומיהו אותו פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר, שמרשה לעצמו לבקר את השליט הנבחר שמגלם את רצון העם? בדיוק כפי שסונטים בשפירא, ולפני כן בלינדנשטראוס. וכמו המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שכולם חברו יחדיו להפיל את השלטון הנבחר, כך גם הוא יתויג מיד כחלק מ"מדינת העומק" הבדויה.

אז כמה עובדות. מבקר המדינה אינו פקיד (וכמובן שאיני שותף לבוז ולשנאה כלפי הפקידים) אלא נבחר ציבור. הוא נבחר אישית בידי הכנסת. הוא חלק מן הרשות המחוקקת – הוא הזרוע של הכנסת למילוי אחד מתפקידיה החשובים במדינה דמוקרטית – פיקוח על הרשות המבצעת.

הרשות המחוקקת בישראל חלשה מאוד, והיא נשלטת ביד רמה בידי ראש הממשלה, שהיום מנסה להשתלט גם על הרשות השופטת. הניסיונות לפגוע במוסד ביקורת המדינה ולנטרל אותו (כמו כמה הצעות חוק רדיקליות של סמוטריץ'), נועדו להחליש עוד את הכנסת ולגזול מידיה את כלי הביקורת, כחלק מהניסיון לבטל לחלוטין את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ולהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, שניצב מעל החוק ומעל לביקורת, ושלוש הרשויות כפופות לו בצייתנות.

* תמונת ראי – שמעון ריקלין מר"ג הוא אדם בעל דעות שמאלניות, ומגדיר את עצמו כמי שהמרחק בינו לבין שמעון ריקלין מערוץ 20 הוא כמרחק ירושלים מקצה הגלקסיה. אולם כיוון ששמו שמעון ריקלין, הוא מקבל "נאצות וגידופים המיועדים אליו [לריקלין השני], שהנייר והצג אינם סובלים". ריקלין הרמת-גני סיפר על כך במכתב למערכת "הארץ", בתגובה למאמר של ירון גילת, שתיאר התנהגויות מחליאות של כותבי מכתבי נאצה וטוקבקיסטים פרועים מן הימין. ריקלין כתב, ש"מן הכתוב ברור שהמקללים הם שמאלנים לא פחות ממני והשופכין שאצבעותיהם מפיקות אינם מוסיפים כבוד לאנשים שרוממות הדעות השמאלניות בגרונם". כמי שזכה ליהנות מטופיני המגדפים והמנאצים משני הצדדים, אני יכול להעיד שמדובר בפירוש בתמונת ראי, אלה של אלה.

* הסתה נגד יועז הנדל וצביקה האוזר – מזה כשבוע ניצבים חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר תחת מתקפה קשה, בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, כאשר צורף לרשימת הנואמים איימן עודה. גם אני נהגתי כמותם – נסעתי מהגולן לת"א וכשנודע הדבר עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. כך נהגו מרבית פעילי תל"ם. היעדרותם של הנדל והאוזר נעשתה בעצה אחת עם בוגי יעלון. יעלון עצמו, שהתנגד אף הוא בתוקף להזמנת עודה, לא רצה לשבור את הכלים, בלע רוק, ומתוך לויאליות לבני גנץ ולשלמות כחול לבן, החליט להישאר ולנאום. לדעתי, הוא טעה. בין פעילי כחול לבן, היו שהלכו כדי להיות לצדו של יעלון בשעה הלא נעימה הזאת, אף שהם חשבו שהוא לא צריך להיות שם.

את מסע ההסתה נגד יועז והאוזר הציתה והובילה בגסות רוח וגסות לשון תמר זנדברג, שבחוצפתה כינתם אותם "גזענים" ו"כהניסטים" והחרה החזיק אחריה אספסוף טוקבקיסטי של ביריוני רשת.

גזענים?! אילו הנואם מטעם הרשימה האנטי ישראלית היה הקיצוני ביותר בתוכה, עופר כסיף, ודאי שהנדל והאוזר לא היו משתתפים בעצרת. האם זו הייתה החרמה כיוון שהוא יהודי? אילו הייתה זו הפגנה בנושא כלשהו, נניח נגד BDS, ובן גביר או גופשטיין היו מקבלים בה במה ומיקרופון ודאי שהם לא היו משתתפים בה. האם היו מאשימים אותם שהם מחרימים את הכהניסטים כי הם יהודים? איזו דמגוגיה זולה! כמה נמוך הם יכולים לרדת…

אני ממליץ לכל מי שרוצה לדעת מיהו איימן עודה, להיכנס לסרטון של הטלוויזיה החברתית "ח"כים מדברים על זכות השיבה – איימן עודה". הוא מאוד ברור, ובעברית. הוא מדבר שם בפירוש על תביעת ה"שיבה", לא כחלום או אידיאל, אלא כתביעה ברורה למימוש בפועל של "חזרת" ה"פליטים" ליישובים הספציפיים שלהם. אני ממליץ לחפש בגוגל את "צעדת העקורים" ביום העצמאות 2017, שבראשה עמד עודה. הצעדה הייתה לעבר קיבוץ כברי, והמסר שלה היה שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול ואסון ויש "להחזיר" את ה"פליטים" לכפרים הספציפיים שלהם, דוגמת כברי. אני ממליץ להיכנס לסרטון של "ממרי" שבו עודה נראה נואם בעצרת זיכרון ברמאללה לרב המרצחים ערפאת, מהלל אותו בדברי שבח ומשלהב את הקהל שמשיב לו בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אפשר לשתף פעולה עם חד"ש-תע"ל בחקיקה נקודתית בנושאים מסוימים בכנסת. אפילו ח"כ אריה אלדד שיתף פעולה עם אחמד טיבי בקידום הבריאות בישראל. אבל הם לא יכולים להיות שותפים במאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל – המדינה היהודית דמוקרטית. הזמנתו של עודה לנאום הייתה ליקוי מאורות, ואני גאה ביועז וצביקה על המעשה שעשו.

אפרופו שיתוף פעולה עם חד"ש-תע"ל ועם בל"ד-רעם. יש בקהל מישהו שמאמין שתמיכת המפלגות הערביות בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת, נעשתה בחינם?

* עבריין המין מפתה – בראיון משותף ל"ידיעות אחרונות" מספרים יועז הנדל וצביקה האוזר על השבוע שעברו – מצד אחד מסע הסתה בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות עקב שיתופו של איימן עודה, ומצד שני מסע לחצים מצד אנשי ימין והליכוד שניסו להסיט אותם מן הדרך ולגרום להם לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. אולם בניגוד לאחרים – אותם נער השליחויות של שרה נתניהו ובעלה, נתן אשל, לא ניסה לפתות ולשחד. לא במקרה. הרי שניהם, כאשר עבדו בלשכת ראש הממשלה, חשפו את היותו סוטה מין ועבריין מין. כתוצאה מכך, שניהם מצאו עצמם מחוץ ללשכת נתניהו, בעוד עבריין המין, שנאסר עליו לחזור ולעבוד בשירות המדינה, ממשיך לספק שירותים בהתנדבות לבוסים.

* הצדיק הידוע – תופעה – אהוד אולמרט מופיע בשבתות תרבות, בהפגנות והרצאות ויוצא נגד השחיתות של נתניהו. משפחת נתניהו, הוא אומר, נוהגת כמשפחת פשע.

אילו הוזמן אולמרט כמומחה, שיסביר מניסיונו על שחיתות ופשע – ניחא. אבל הוא מופיע כצדיק…

אז כדאי לזכור. מדובר בעבריין מורשע ומושחת עד שורשי שערותיו. לאורך השנים הצליח איכשהו להיות זהיר דיו כדי להיחלץ בשלום מחקירות נגדו. למשל, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בתקופה שהיה גזבר הליכוד, הוא יצא זכאי אחרי שהסתתר מאחורי "לא ידעתי". אי אפשר היה להוכיח את מעורבותו האישית, ואחריותו הציבורית לא נלקחה בחשבון בזיכויו. וכך בפרשיות נוספות. אך בסופו של דבר החברה הישראלית ניצחה את המושחת. הוא הורשע במשפטים, וישב במקום הראוי לפושעים מסוגו, אף שלפחות בערכאת הערעור בית המשפט נהג כלפיו בסלחנות ולקולא.

כשאולמרט תוקף את נתניהו כדאי לזכור שהעבירות שלו היו חמורות לא פחות משל נתניהו. ולנתניהו יש עדיפות גדולה מאוד עליו – לנתניהו עומדת חזקת החפות ואילו הוא הורשע בדין.

יתר על כן, אחרי שחרורו הוא ממשיך להפיץ את תאוריית הקונספירציה החולנית והאינפנטילית שלו, על פיה כל המערכת התגייסה נגדו כדי לתפור לו תיק ולהפיל ראש ממשלה מכהן. בדיוק אותם סיפורי בדים שמספר נתניהו – סיפר וממשיך לספר גם אולמרט. על פי הנראטיב שהוא מפיץ, הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט חברו יחדיו כדי לסכל את הסכם השלום שהיה בהישג יד, אלמלא פרש מתפקידו עקב תפירת תיקים.

בדיוק כמו נתניהו, הוא מתייחס לעדי המדינה כאל בוגדים. שולה זקן, מי שהייתה שפחה חרופה שלו במשך עשרות שנים, מוקעת כבוגדת ושטינקרית, כיוון שסיפרה "לשלטונות" את האמת.

בחברה מתוקנת, אדם כמוהו צריך היה להסתגר בביתו מפאת הבושה. ואילו הוא יוצא בראש חוצות, ובעזות מצח מרשה לעצמו להיות מטיף בשער.

ההבדל המרכזי בינו לבין נתניהו, שהופך את נתניהו מסוכן לאין ערוך, הוא שאת אולמרט הקיפו קומץ של חסידים שוטים בעוד לנתניהו המוני המוני חסידים שוטים. לכן, אולמרט נאלץ, בצדק, להתפטר עוד בשלב החקירות והחברה הישראלית התנערה ממנו והענישה אותו, ונתניהו עדין ראש הממשלה.

* קורבנות שווא – עוד 12 אזרחים אמריקאים חפים מפשע נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* ובינתיים בנגב המערבי – טרור ההצתות נמשך. וגם חרפת ההבלגה הישראלית, ההשלמה עם הטרור הזה, נמשכת.

ויותר משהמחדל החמור הזה הוא כישלון מבצעי – הוא כישלון מוסרי.

* מאסו בעיר חמדה – אתמול התחלנו לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, עליו נקרא בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

היום מלאו 52 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים חוברה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור החילוני, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

* לייהד את ירושלים – בן גוריון במרכז רפ"י, 24 בספטמבר 1967: "אם לא נקים יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבות ירושלים, אז לא בטוח שירושלים תהיה בידינו… ההחלטה על סיפוח ירושלים – דיבור ולא מעשה… להקים מיד יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבותיה מדרום, מצפון וממזרח. אחרת אין לי ביטחון שישאירו אותה בידינו… אם הייתי ראש הממשלה הייתי עושה יום ולילה ככל האפשר כדי לייהד את ירושלים…"

* ביד הלשון

העיר שחוברה לה יחדיו – אחד הביטויים השגורים בנאומי יום ירושלים הוא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

בהקשר של מלחמת ששת הימים, הדברים ברורים. עד מלחמת ששת הימים ירושלים הייתה חצויה. חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה, הכותל, הר הבית והרובע היהודי, היו בשבי הכובש הירדני. במלחמת ששת הימים שוחררה העיר ואוחדה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

אולם הפסוק הזה נכתב שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הן הציטוט הוא מספר תהילים. מזמור קכב פותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד", וככל הזכור לי דוד כבר לא היה בסביבה במלחמת ששת הימים.

אם כן, באיזה הקשר ניתן להבין את הפסוק הזה? הוא קשור לכיבוש ירושלים בידי דוד. גם אז, ירושלים הייתה מחולקת, בין חלק שבידי עם ישראל וחלק שבידי האויב.

אנו למדים על כך מפרק הפתיחה של ספר שופטים. וכך נכתב:
שופטים א, ח: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ"
שופטים א, כא: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

ירושלים מצויה בין נחלת יהודה מדרומה ונחלת בנימין מצפונה. שבט יהודה כבש את החלק שהיה באחריותו. שבט בנימין כשל ולא הצליח לגבור על היבוסים, וחלקה של ירושלים שהיה באחריותו, נשאר בידי יבוס.

דוד המלך השלים את המלאכה, ושורר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

מעשה אבות – סימן לבנים. חג שמח!

* "חדשות בן עזר"