הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'". התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין.

מלחמת ששת הימים היא גולת הכותרת של כהונתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. ברמה האישית-פוליטית, היא גם הטרגדיה שלו. אשכול, איש ביצוע מצטיין, משכמו ומעלה, הוא האיש שהכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול ביותר של צה"ל ושל מדינת ישראל. אולם אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, לא נואם חוצב להבות ומעמדו הציבורי כראש הממשלה היה בשפל. הוא לא הצליח, בעיני דעת הקהל, להשתחרר מצלו של בן גוריון הכריזמטי. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, כשהציבור הישראלי היה בחרדה, הוא חיפש מנהיג כריזמטי, מין צ'רצ'יל ישראל. גל ציבורי פופוליסטי סחף את הציבור בדרישה להחליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון, במשה דיין הכריזמטי, רמטכ"ל מבצע קדש. בלבול קל בעת נאום רדיופוני של אשכול לאומה, בשל מחיקה ושינוי בכתב יד בנוסח הכתוב, התפרש כ"גמגום" המעיד על העדר נחרצות והנהגה. אשכול נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, דיין מונה תחתיו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, וקצר את תהילת הניצחון. אך, כאמור, מי שהכין את צה"ל למלחמה וחימש אותו במיטב התחמושת, היה אשכול. מי שהנהיג בתבונה מדינית יוצאת דופן את מדינת ישראל בתקופת ההמתנה, היה אשכול. הוא הגיבור הגדול של המלחמה. שש שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הציבור שהעלה על נס את דיין, מאס בו. לוי אשכול, המנהיג ה"אפור", ה"לא כריזמטי" מוכר היום בצדק כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר של ישראל.

במלחמת ששת הימים, תמך אשכול בכל לבו בשחרור הגולן, אך שר הביטחון דיין הטיל וטו. רק כאשר דיין שינה את דעתו, צה"ל יצא למשימה. לאחר המלחמה תמך אשכול בכל לבו בהתיישבות בגולן. 11 מתוך 34 היישובים בגולן, שליש ממספר היישובים, קמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר… אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

מי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות… התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו … כתשובות לשנות השישים".

****

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה [סיפור המופיע בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" א.ה.]. 

הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

* "תבור – יהדות ישראלית"  

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.

הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.

על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.

וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.

הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.

אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.

האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם. 

(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.

יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

          * ביד הלשון

לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

* "חדשות בן עזר"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.