* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.
אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".
השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?
אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.
מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.
* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"
נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?
אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.
אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.
אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.
אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).
* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".
ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?
* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.
* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.
עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.
הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.
על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.
* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.
אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.
וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.
כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.
האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.
* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.
* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.
* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.
הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.
* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.
אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.
* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.
האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.
* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם.
(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).
* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.
אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.
יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.
איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.
דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.
מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.
כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.
והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.
* ביד הלשון
לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.
הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.
זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 