פוטנציאל ההשפעה

מאז יום שלישי, סדר היום הציבורי והתקשורתי השתנה באחת. את מקום הקורונה והמשבר הכלכלי והפוליטי, תפס האסון בביירות.

אילו אירוע זהה היה מתרחש בארץ רחוקה הוא היה נדחק לשולי החדשות. אולם כאשר הוא בקרבתנו, הוא נוגע לנו ישירות, ואינו יכול שלא להשפיע עלינו.

כאשר אירוע כזה קורה בלבנון, מיד יש המנסים להטיל את האשמה על ישראל. במקרה זה, באופן חריג, לבנון וחיזבאללה נמנעים מכך. חיזבאללה יודע שאם יאשים את ישראל – לא יוכל שלא להגיב תגובה אסטרטגית שבהכרח תוביל למלחמה, והדבר האחרון שלבנון זקוקה לו היום היא מלחמה, שתמיט עליה אסון. נסראללה מבין שמלחמה כזו, שהוא יהיה האשם הישיר שלה, תהפוך את חיזבאללה לבלתי לגיטימי בלבנון. לכן, למרות נטייתו להפצת תאוריות קונספירציה על ישראל, הפעם הוא נמנע מכך. למרבה הצער, יש בתוכנו מי שעושים זאת, כדוגמת פייגלין.

אילו האירוע התרחש בארץ רחוקה, סביר להניח שעיריית ת"א לא הייתה מאירה את חזיתה בדגלה של אותה מדינה. ואילו הייתה עושה כן, הדבר לא היה מעורר מחלוקת בישראל. ובאותה מדינה, לא היו מגיבים בבוז על מחווה כזו, כמו תגובות רבות בלבנון.

האסון בביירות מעלה על המוקד בציבוריות הלבנונית את מעמדו של חיזבאללה; הטפיל שהשתלט על לבנון ומוצץ את לְשָׁדָהּ. רבים מקשרים את הארגון לאסון, בין אם ישירות (כלומר המאגרים שהתפוצצו הם באחריותו) או בעקיפין (העובדה שיש לו מאגרי טילים ותחמושת בביירות שעלולים לגרום לאסון כבד אף יותר). מה תהיינה השלכות האסון על מעמדו של חיזבאללה? כמובן ששאלה זו היא בעלת משמעות גדולה לישראל. ככל שמעמדו ייחלש, כך תיחלש יכולתו לפגוע בנו. ולא פחות חשוב – כך תיחלש יכולתה של איראן להתבסס בלבנון ובסוריה. מצד שני, היחלשות עלולה להביא אותו לצעדי יאוש נגד ישראל, בתקווה שמעשה כזה יחזיר לו את האהדה.

כל מה שקורה במזה"ת ובפרט במעגל הקרוב לנו, טומן בחובו פוטנציאל להשפעה על ישראל. על ישראל להתנהל בסביבה הסוערת שלנו בשום שכל, להיזהר מפעולות שעלולות לפגוע בה ומצד שני, לא להימנע או לחשוש מפעולות החיוניות לביטחונה.

דוגמה לעוצמת ההשפעה על ישראל של אירועים במרחב, היא אירוע זניח שאירע בתוניסיה בדצמבר 2010. פקידה עירונית סטרה על פניו של רוכל רחוב, ירקה עליו והחרימה את רכושו. איך קשור אירוע כזה לישראל? לכאורה, אין לו שום קשר לחיינו. אולם כאשר הרוכל, מוחמד בועזיזי, הצית את עצמו הוא חולל התקוממות עממית בתוניסיה, שהתפשטה למזרח התיכון כולו. היא הביאה למהפכה במצרים שהעלתה לשלטון את האחים המוסלמים ואח"כ להפיכת הנגד של א-סיסי. היא חוללה את מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. היא הכניסה את איראן לסוריה בניסיון להקים בה מאחזים עוינים בקרבת ישראל. היא יצרה והעלתה את דאעש שהשליט באזורים רבים לתקופת מה חליפות איסלמיסטית קנאית. היא החזירה את רוסיה לסוריה ולמזה"ת. היא יצרה ברית סמויה בין ישראל למדינות הציר הסוני המתון (יחסית). היא משפיעה על עתידם של הסכמי השלום עם מצרים וירדן.

כיצד על ישראל לנהוג בתוך הכאוס האזורי? המדיניות הישראלית בעשור "האביב הערבי" היא נכונה ואחראית, ועלינו לדבוק בה: א. נייטרליות במלחמות הפנים ערביות והימנעות מוחלטת מהתערבות בהן. ב. פעולה אקטיבית ותקיפה נגד מה שעלול לסכן את ישראל, כמו ההתבססות האיראנית בסוריה. ג. סיוע הומניטרי, כפי שנעשה בקבלת פצועים מסוריה וכפי שהוצע השבוע ללבנון.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 9.8.20

* אסון האמוניה – הפיצוץ העז בנמל ביירות נוצר כתוצאה מפיצוץ מחסן ענק לאחסון אמוניה, כתוצאה משריפה שפגעה בו בעקבות פיצוץ במחסן זיקוקים בקרבת מקום.

אחת המחשבות הראשונות שעלו בראשי למראה האסון בביירות, היה מיכל האמוניה בחיפה, שרוקן ונסגר סופית ב-2017 בעקבות החלטת בית המשפט והמאבק של תושבי חיפה שהביא לסגירתו (ועדיין יש מצבורי חומרים מסוכנים במפרץ חיפה). בביירות ראינו איזה אסון עלול היה להיגרם כתוצאה מהימצאות מתקן כזה בעיר צפופה.

כזכור, חיזבאללה ניסה, במלחמת לבנון השניה, לפגוע במיכל ובבתי הזיקוק ולהמיט על ישראל אסון כזה, ונסראללה התרברב במשך שנים ביכולת של חיזבאללה לעשות זאת.

* קופץ בראש – ישראל הבהירה שאין לה כל קשר לתופת בביירות. לבנון הודיעה שאין לישראל כל קשר. חיזבאללה הבהירו זאת. העולם אינו מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל. אפילו "המקורות הזרים" אינם טוענים זאת.

אבל משה פייגלין קופץ בראש. הוא "מדווח" שמה שפוצץ הוא ארסנל הטילים של חיזבאללה שנועדו לשיגור לעבר ישראל, והוא בירך את מי שביצעו את הפיצוץ. הוא התענג על "מופע הפירוטכניקה המרהיב", והודה למפוצצים שהעניקו לנו מתנת-חג ליום האהבה, וציטט את חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כטו באב (ויום הכיפורים).

איני יודע על איזה חומרים הוא היה כשהוציא את ההודעה. כן, רק בשנה שעברה הוא היה הפנטזיה ה"ליברלית" – היי, הרי הוא בעד לגליזציה! וכדמי לא-יתמודד נתניהו התחייב למנות אותו לשר. במקרה הזה, דווקא טוב שכדרכו הוא הפר את ההבטחה.

* מעצמה הומניטרית – ההצעה הכנה לסיוע הומניטרי לאויב הלבנוני בשעתו הקשה, היא המעשה האנושי והיהודי המתבקש. "ונברכו בך כל משפחות האדמה", נאמר כבר לאברהם אבינו, ואכן, ישראל היא מעצמה הומניטרית, שמגיעה ראשונה לכל מקום בעולם, מקצה הארץ ועד קצה, שיש בו אסון ויש לנו יכולת לסייע. קל וחומר כאשר מדובר בשכנים, גם כשמדובר באויבים.

לעומת זאת, הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל.

ובינתיים… הגאון סתיו שפיר צייצה האשמה כלפי ישראל על כך שאין יחסי שלום וידידות עם לבנון. גאון, כבר אמרנו?

(הגאון בטח לא יודעת, אבל ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון, ב-17 במאי 1983. אז חתמה).

* מפגן צביעות – קשה מאוד לגדעון לוי לראות את ישראל מושיטה יד לשכנה שפקד אותה אסון. הרי הצעד הזה ממוטט את התעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו, את מפגני השנאה היוקדת שלו למדינת ישראל, שבהן היא מוצגת כמפלצת נאצית אנטי אנושית. הוא פרסם פשקוויל אנטי ישראלי נגד "מפגן הצביעות המבחיל" של ישראל שלטענתו החריבה פעמיים את לבנון ומאיימת שוב ושוב על לבנון בצעדים שימיטו עליה אסונות. מה לא מופיע בכל הפשקוויל? איזו מילה, חצי מילה, אות – על הטרור מלבנון. על הטבח בקריית שמונה, באביבים, במעלות, למשל. על ירי הקטיושות על קריית שמונה והגליל, על היותה של לבנון מדינת טרור איומה. אפילו לא מילה. סתם שכנה שלווה שהמפלצת הישראלית סתם, מתוך תאוות רצח, ממיטה עליה אסונות. ובשל מפלצתיותה של המדינה השנואה עליו, הוא קורא ללבנון לדחות את הצעות הסיוע של ישראל. "האם הייתם מקבלים סיוע הומניטרי ממדינה כזו? היש מפגן צביעות מחליא מזה?" וכשאני קורא את הפשקוויל לא קשה לי לדמיין כיצד פניו מתעוותות משנאה ומתיעוב, כאשר הוא כותב על "מדינה כזו".

גדעון האו האו רוצה לראות את ישראל בדמותם של סמוטריץ' ופייגלין, המאוששים את האופן שבו הוא מציג אותה.

* מי צודק – מחלוקת בין המל"ל לרוני גמזו. המל"ל קורא להטיל סגר כדי להדביר את הגל השני של הקורונה. גמזו מתנגד, אך אומר שאם בתוך שבועיים התחלואה לא תרד, נאלץ לשקול הגבלות, כולל סגר.

נניח שבתוך שבועיים שלושה התחלואה לא תרד ויוחלט על סגר. מי צדק בוויכוח? לדעתי, גם אם לא יהיה מנוס מסגר – הצדק הוא עם גמזו. הנזק של הסגר – נזק כלכלי, חברתי, נפשי ותרבותי, הוא איום ונורא. ולכן, זהו נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון. וגם אם ניאלץ להשתמש בנשק יום הדין, נכון לעשות קודם כל הניתן כדי להימנע ממנו.

* נתניהו נגד מדינת ישראל – על פי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן, יש לקבוע תקציב עד סוף 2021. זה לא תקציב דו-שנתי אלא תקציב שנתי טיפה יותר ארוך.

הסכמים – יש לכבד.

יש מקרים קיצוניים שבהם האינטרס הלאומי מצדיק את שינוי ההסכם, ובמקרים כאלה ניתן לעשות זאת בהסכמה של שני הצדדים. במקרה הנוכחי, ההפרה הגסה של ההסכם היא במזיד ובעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי של ישראל, דווקא בשיאו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי החמור ביותר בתולדות המדינה. בכאוס הזה יש צורך ביציבות, בדמות תקציב נורמלי. המרתו בבדיחת קרש של "תקציב" לחודשיים, מנוגדת לטובתה של מדינת ישראל. גם נתניהו יודע זאת, אולי יותר מאחרים. אבל הוא מחבל באינטרס הלאומי למען אינטרס אישי, זר, המנוגד לאינטרס הלאומי.

האינטרס האישי של נתניהו, המנוגד לאינטרס הלאומי, הוא רצונו הנכלולי לגנוב את הרוטציה, שהיא בסיס ההסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית, במפגן נוכלות מבאיש.

בניסיונו לגנוב את הרוטציה, שהדרך היחידה שמאפשרת לו לעשות כן היא מניעת תקציב ממדינת ישראל ופגיעה חמורה בכלכלה ובחברה, הוא מנסה לסחוט את גנץ באיומי בחירות.

הוא יודע שסיבוב רביעי של בחירות, הוא אסון לאומי, כלכלי וחברתי. הוא יודע שמדובר בשפיכת מיליארדים מיותרים. הוא יודע שמדובר בהעמקת השסע, הקרע והשנאה (שמהם הוא נבנה ולכן הוא מלבה אותם באמצעות תעשיית השנאה וההסתה בראשות בנו הג'ורה), הוא יודע שמדובר בעוד חודשים רבים ללא כל תקציב ולכן ללא כל יכולת לתת פתרונות למובטלים, לעסקים שקרסו. לא בטוח שהוא באמת רוצה בחירות בעת הזאת, כי הוא עלול להיכשל וליפול (איני חושד בו, חלילה, ששיקול לאומי כלשהו מדריך אותו ויגרום לו למנוע בחירות). לכן, להערכתי זהו איום סרק, שרק נועד לסחוט את גנץ, מתוך הבנה שהשם הנרדף של גנץ הוא אחריות לאומית, והוא מאמין שכדי למנוע בחירות גנץ עלול להיכנע לסחטנותו. אני מקווה שהוא טועה.

כותרת משפטו של נתניהו: מדינת ישראל נגד נתניהו, מתגמדת מול כותרת המהלך הנכלולי שהוא מוביל: נתניהו נגד מדינת ישראל.

ושיא הציניות היא שהוא עוד מכנה את עצמו, ללא בושה, המחנה ה…"לאומי".

* לחוקק את החוק – המציאות שבה נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה היא בלתי נסבלת. היא חוקית, כיוון שכך החליט המחוקק, ולכן גם בית המשפט העליון החליט פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, שאין כל עילה לפעול בניגוד לחוק. אולם מן הראוי שהכנסת תשנה את החוק.

החוק לא שונה, כדי שלא לסכל את הקמתה של ממשלת אחדות לאומית ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. אולם אם נתניהו עצמו פועל לפרק את ממשלת האחדות ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה, על הכנסת לחוקק את החוק הזה. יש לו רוב בכנסת.

* ישראל 2 – רחביה + קיסריה = ישראל השניה. 

* רוחות מלחמה – "המצור על בלפור", "נכבוש את ירושלים" – כך לא נשמעת מחאה דמוקרטית.

* ממשלת נפל – רון וייס מתאבל על כך שלא קמה ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, הלאומנית, הקנאית המשותפת, השוללת את עצם קיומה ואת זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור, פעילה ב-BDS. מפלגה שכאשר יורים עלינו טילים, מעזה או מלבנון, וכאשר מחבלים מתאבדים מתפוצצים כאן באוטובוסים ומסעדות כדי לרצוח כמה שיותר יהודים – היא בצד של האויב. די בכך שהמפלגה הזאת מסוגלת לשאת בתוכה את התועמלן האוטו-אנטישמי עופר כסיף כדי שהיא תהיה מוקצית מחמת מיאוס.

אני גאה בחבריי יועז הנדל וצביקה האוזר שהצילו את המדינה מהאסון הזה. אגב, ממשלת הפיגולים הזאת לא הייתה מחזיקה יותר ממספר שבועות, בשל ניגוד עניינים בלתי ניתן להסדרה בין מדינת ישראל לבין השוללים את קיומה. מהר מאוד היא הייתה נרקבת ונובלת והיינו נגררים לסיבוב רביעי, שבו הציבור הישראלי היה מגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל.

הייתי בעד ממשלת אחדות. נכון, ממשלה עם נתניהו אינה יכולה להיות ממשלת אחדות, כי כל ישותו של נתניהו היא פלגנות, שיסוי, שנאה והסתה, הפרד ומשול, הפצת שקרים וקונספירציות. אבל מול האלטרנטיבה של ממשלת הפיגולים התלויה בעופר כסיף – הממשלה הנוכחית היא הרע במיעוטו. ולמרות שמדובר בנתניהו, יש סיכוי שהרוטציה תתבצע וגנץ יהיה בנובמבר הבא ראש ממשלת ישראל.

* גדול עליו – למה נתניהו נבהל ולא הוביל להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות? מאותה סיבה שהוא לא החליט על הפצצת הכור האיראני.

החלטות היסטוריות משנות מציאות גדולות עליו. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים.

* דין הצתה – שינוי חשוב (בתנאי שאינו חד פעמי) במדיניות התגובה הישראלית בעזה – צה"ל תקף ברצועה בתגובה על שיגור בלון תבערה.

מאז מרץ 2018 ישראל "הכילה" את טרור ההצתות. היא הגיבה על ירי רקטות, אך הבליגה על הצתות. בכך היא שידרה לאויב, שמותר לפגוע בריבונותה ולהצית את שדותיה.

סוף סוף צה"ל נהג על פי הכלל, שצריך היה להינקט מן היום שבו נשלח ה"עפיפון" הראשון: דין הצתה כדין רקטה.

* חמישים שנה למחדל – בימים אלה אנו מציינים חמישים שנה להפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה (7.8.70). היום הזה הוא גם יום היובל למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים. לא, איני מתכוון לפייק-היסטוריה על "החמצת השלום" כביכול. כוונתי היא לקירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה", הספר החשוב והטוב ביותר על מלחמת ההתשה, מבהיר פרופ' יואב גלבר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

בחתימת הסכם הפסקת האש באוגוסט 70' החברה הישראלית העייפה, המותשת, נשמה לרווחה. תמה המלחמה הקשה, שגבתה מחיר דמים יומיומי. הרגיעה סנוורה את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל וסימאה את עיניה. קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. זה הסיפור המטלטל של המחדל – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית. התוצאה הקשה הייתה במלחמת יום הכיפורים. 

* לעולם לא עוד – 6 באוגוסט 1945. לפני 75 שנה בדיוק, הוטלה פצצת האטום על הירושימה. שלושה ימים מאוחר יותר, היום לפני 75 שנה, הוטלה פצצת האטום השניה, על העיר נגסאקי.

לעולם לא עוד!

על העולם לעצור בכל דרך את התגרענות איראן.

* כי יותר מכל אדם לחכות ידעת – השיר "את חכי לי ואחזור", הוא בעיניי אחד משירי האהבה היפים, הטהורים והמרגשים; שיר על אהבת אמת, שאינה תלויה בדבר, שעומדת בקשה שבמבחנים, שמנצחת את המלחמה, את המרחק, את השבי.

"את חכי לי ואחזור", הוא שיר ממלחמת העולם השניה, שבו כותב חייל הצבא האדום לאהובתו בעורף, שגם כאשר כולם, כולל הוריו וחבריו הקרובים, יתייאשו מהציפייה לשובו וכבר ישתו כוס יין מר לזכר נשמתו, היא, אהובתו, תאמין ותחכה לו. בסופו של דבר הוא יחזור, בזכות הציפיה שלה. "איך ניצלתי, זאת נדע רק אני ואת, כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת".

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששרת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות המלחמה. הוא פרסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942.

במלחמה נהרגו מיליוני חיילים רוסיים, רבים מאוד נעדרו, הקשר בין החזית לעורף היה מינימאלי, ולעתים משפחה לא ידעה דבר על גורלו של בנה לאורך חודשים ושנים. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה העברית של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא (שבעצמו היה חייל בבריגדה הבריטית), של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי.

שלמה דרורי היה לוחם בצבא הבריטי, ביחידה ששמרה על נמלים ושדות תעופה, והופיע בלהקה צבאית של יחידתו, "מעין זה". את התרגום כתב בעת שמירה על נמל חיפה. הוא שר את השיר בהופעות הלהקה במחנות הבריגדה באירופה. אל אחת ההופעות באיטליה, הגיעה אמו שנסעה לחפש אותו, ופגשה אותו על הבמה, סמוך לשירת "את חכי לי".

וכך כתב על השיר יהונתן גפן, בשבוע שעבר ב"7 ימים": "…הנשים המחכות בארצנו. מחכות לגברים נעלים, ללוחמים שיחזרו. יש כל כך הרבה שירים על הנשים הממתינות לגיבור שיחזור, לפעמים נדמה לי ש'חכי' ו'חאקי' זו אותה המילה, כמו בשיר הנוראי 'את חכי לי ואחזור כי יותר מכל לחכות ידעת'. תודה רבה שלונסקי".

טוב, לזכותו של גפן ייאמר, שהוא לא כתב שזה שיר פשיסטי.

* השער לעולם התלמוד – הרב עדין שטיינזלץ הוא השער שלי לעולם התלמוד. ללא התרגום והפירוש שלו, התלמוד היה גן נעול בפניי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

מנאייכּ – אני ממליץ בחום על הסדרה "מנאייכּ" ב"כאן 11".

מהו מנאייכּ? אפתח ואומר שהופתעתי מכך שבשם הסדרה הסיומת היא באות כ'. אני מכיר את הכיתוב מנאייק. כך למשל, בשירו של יהושע סובול "נעמה", שרה חוה אלברשטיין "עוד שלוש שנים ורבע יא-מנאייק". וכך נכתב גם בגרפיטי בצבא.

המילה מנאייכּ או מנאייק – מקורה בסלנג הצבאי. משתמשים בה לספירת הפז"ם: "עוד שנה יא-מנאייק" או בגרסה מאוחרת יותר "למנאייק". וכן, מה שרלוונטי יותר לסדרה, הוא שם גנאי של החיילים ל"מם-צדיקים", השוטרים הצבאיים. בעבר כינו אותם "מנייאקים" ועם השנים זה השתנה ל"מנאייקים". בסדרה, ה"מנאייכ" הוא כינוי גנאי לחוקרי מח"ש בקרב השוטרים.  רוביק רוזנטל כותב באתר שלו, שבפועל הכינוי הזה למח"שניקים אינו קיים באמת במשטרה, אך להערכתו, בעקבות הסדרה הכינוי ישתרש.

ביטוי הסלנג מנאייכ הוא הכלאה של ביטויים באנגלית ובערבית. באנגלית מניאק הוא משוגע. בערבית מניוק הוא מזדיין (הקונוטציה היא לרוב למשכבי זכר). החיבור בין השניים הוא בסקס-מניאק, כלומר סוטה מין. ירד הסקס, נשאר המניאק, כאח תאום של מניוק, כלומר ביטוי עם קונוטציה מינית.

בסלנג של העבריינים מניוק הוא מלשן. כנראה שמכאן הוא גלש למם-צדיקים בצה"ל ומכאן התגלגל לסדרה.

בדקדוק הערבי, מנאייכ הוא צורת הרבים של מניוק / מניוכּ. בסלנג, וגם בסרט, השימוש בביטוי הוא כלפי יחיד.

ואם כבר מסיימים את המילה בכ"ף – למה לא כ' סופית, מנאייךְּ.

* "חדשות בן עזר"

התיישבות בכתף שיאון

כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה – ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו, אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיז את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

לפני כשבועיים שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל שנכשלה, אך בהוראה תמוהה של הדרג המדיני, המחבלים לא חוסלו.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו בדיוק השבוע לפני חמישים שנה. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון", ושבט הצופים הראשון בקצרין, שהוקם אף הוא באותה תקופה, נקרא שבט "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.8.20

רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

(אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו", אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צדי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם. 

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים.ל עומת זאת, בהתפרעות של ביריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה. 

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן".

יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק.

מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה?

צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה.

מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום.

אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין.

ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן.

תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל הייתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו.

דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה.

עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל.

הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלוויה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי.

הבעיה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם.

סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו אתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה.

במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו.

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופיה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו", "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'.

כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו.

מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים.

מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום' ". גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים הייתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק.

זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה.

נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחוט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף.

ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר.

בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו הייתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החוליה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה.

זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פרסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף".

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אויב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה.

אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה.

במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? יתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו – לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם.

חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד.

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן?

מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל.

את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה.

בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחיה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט.

אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה"… וכד'.

שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי ויתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים.

כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחיה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם.

כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה הייתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי". ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת הייתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא הייתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ.

בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בששה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון

 אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג".

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

בשר התותחים של משאל העם

עשרים שנה מלאו לנסיגה מלבנון. תמכתי בנסיגה חד צדדית מלבנון. האמת היא שהגעתי למסקנה הזאת הרבה לפני שהיו קולות כאלה בחברה הישראלית. לפני ארבע אימהות, לפני יוסי ביילין, שהיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לכך. אני הצעתי זאת במאמר ל"על הצפון" מיד לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993 וההבנות בעקבותיו, שהפכו את יישובי הצפון לבני ערובה. הגעתי למסקנה שאין שום תוחלת בישיבה בלבנון ובהקזת הדם הזאת. הבעתי חשש שאנו הופכים את לבנון לכלי מיקוח בידי הסורים במו"מ על נסיגה מהגולן. והערכתי שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך קיומי עם לבנון, וברגע שניסוג משם, לא יהיה עוד סכסוך עמם.

תמכתי בהחלטתו של אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית. מתחתי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה, אך היא לא שינתה את עצם תמיכתי בצעד. וגם היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני חושב שנכון היה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי.

אבל צריך לומר אמת – הנסיגה לא הובילה לשקט. ממש לא. ברגע שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, עד המ"מ האחרון, וכיבדה את קו הגבול שמשקיפי הגבול סימנו גם כאשר התנגדה לדעתם, לבנון המציאה את פירכת הר דב, או "ביצות שבעא" – כביכול שטח לבנוני שישראל לא נסוגה ממנו, כדי להמשיך את המלחמה (ועד היום הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבאופן אוטומטי תומכת תמיד באויבי ישראל, קוראת במצעה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים בלבנון…). וחיזבאללה זינב אחרינו אחרי הנסיגה. זמן קצר לאחר הנסיגה נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל. הר דב הופגז שוב ושוב בידי המחבלים. הגבול המשיך לסעור. היה הפיגוע הרצחני ליד קיבוץ מצובה, שבו נהרגו 5 ישראלים.

ומתוך המציאות שאחרי הנסיגה, בגבול שהמשיך לדמם ללא הרף, פרצה מלחמת לבנון השניה. וכדאי לזכור כיצד היא פרצה. בפיגוע שבו נהרגו חמישה חיילי צה"ל ונחטפו גופותיהם של שני חיילים נוספים. במקביל, כדי להקשות על המרדף של צה"ל אחרי החוטפים (באותה שעה הנחת העבודה הייתה שהחטופים חיים) פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול מראש הנקרה עד החרמון.

לא. הנסיגה מלבנון לא הפסיקה את האש. את האש הפסיקה מלחמת לבנון השניה, המושמצת. היו במלחמה מחדלים וכשלים רבים, הן בהתנהלות הדרג המדיני, הן בדרג הצבאי והן בניהול העורף. אבל המלחמה, ובעיקר ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה בביירות, הביאו לשקט כמעט מלא, שנמשך כבר 14 שנים. וזה העיקר. בשעתו, גם התומכים הגדולים ביותר במלחמה לא האמינו שהיא תביא לשנתיים של שקט וגם המתנגדים הגדולים לה היו מוכנים לקנות שנתיים שקט.

אי אפשר להאשים אותי באהדה לאולמרט, ההיפך הוא הנכון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה. עם כל כשליו בניהול המלחמה, עצם ההחלטה האמיצה על פתיחתה וההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה, הן מההחלטות הביטחוניות החשובות והמוצלחות ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אני תמכתי במלחמה מרגע פריצתה, אך במהלך המלחמה מתחתי ביקורת חריפה על התנהלותה ועל הסכם הפסקת האש. ראיתי ב"תיקו" הזה, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל חלוץ, תבוסה של ישראל. בראש השנה שלאחר מכן, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, בזכות "ניצחונו".

אני שמח להודות בטעותי (שבה היכרתי כבר אחרי שנתיים מפתיעות של שקט).

ארבעים שנה דימם הגבול עם לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות נועזות לעורף האויב ובראשן מבצע "אביב נעורים". הפצצות קני מחבלים בלבנון. פעולות גדולות נגד הפת"חלנד. מבצע ליטני. מבצע שלום הגליל. התמשכות מלחמת לבנון הראשונה. הסכם השלום בין ישראל ללבנון (מישהו בכלל זוכר אותו?). נסיגות מדורגות מאזורים בלבנון. הנסיגה הגדולה ב-1985 שהוגדרה "היציאה מלבנון" אך למעשה הייתה ההתבססות (והתבוססות) ברצועת הביטחון. 15 שנות רצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה המלאה מלבנון. ושום דבר לא עצר את הדימום. רק מלחמת לבנון השניה.

יש הטוענים שהשקט אינו קשור למלחמת לבנון השניה, אלא לכך שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים פרצה שש שנים אחרי מלחמת לבנון השניה, והיו אלו שנים שקטות לחלוטין, חסרות תקדים. ואילו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, המשיך הגבול עם ישראל לדמם.

ובחזרה לנסיגה מלבנון. כאמור, אני חושב שהיה עלינו לסגת, כי הישיבה שם הייתה חסרת תועלת וגבתה מחיר כבד. אך יש להביט לאחור ולבחון איך האויב פירש את הדברים. לאחר הנסיגה נאם נסראללה בבינת ג'בייל את נאום קורי העכביש. בנאומו הוא השווה את עוצמתה של מדינת ישראל לקורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, אמר לשומעיו.

הצעד הזה גרם לחיזבאללה לזנב בנו. הנסיגה נתנה רוח גבית לערפאת במתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים; מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך. גל ההתאבדות לא נבע מייאוש אלא מתקווה. הם האמינו שמצאו את הדרך לשבור את רוחנו ולהביס אותנו, בדיוק כפי שפירשו הפלשתינאים את הנסיגה מגוש קטיף.

ואי אפשר, כמובן, בלי הנקודה הגולנית.
אהוד ברק החליט על נסיגה מלבנון עוד טרם נבחר לראשות הממשלה. לטענתו, בראיון למעריב לפני שבועיים, עוד כראש אמ"ן זו הייתה דעתו. הנסיגה נעשתה ב-24 שעות. היא הייתה שנה אחרי בחירתו.

למה הוא חיכה? למה הוא השאיר את חיילי צה"ל בלבנון שנה שלמה, להקיז את דמם, כאשר הוא היה משוכנע שאין בכך שום צורך?

לאורך השנה, עיקר מעייניו היו בניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן הייתה מאוד לא פופולרית, בלשון המעטה. לעומת זאת, הציבור מאס בישיבה בלבנון והנסיגה ממנה הייתה פופולרית מאוד. בכל הראיונות, וברק פטפט את עצמו לדעת בראיונות יומיומיים בכל כלי התקשורת, הוא הבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה "ב-הס-דר", כפי שהקפיד להטעים. איזה הסדר? עם סוריה, כמובן.

כלומר ברק השאיר במשך שנה את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם על הגולן. ורק אחרי שהמו"מ עם סוריה נכשל, החליט על נסיגה חד צדדית.

* "שישי בגולן"

הדילמה הלבנונית

בעשרים השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, נהוג היה לומר שאין לדעת מי תהיה המדינה הערבית הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל ידוע מי תהיה השניה – לבנון.

לבנון כונתה "שוויץ של המזה"ת". היא נחשבה למדינה אירופאית במידה רבה, בעלת אוריינטציה צרפתית, מדינה שקטה, מתונה. הגבול עם לבנון היה גבולה השקט ביותר של ישראל, עם מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון הייתה השכנה היחידה של ישראל שלא הצטרפה לברית הלוחמה נגדנו, ושמרה על גבול שקט. דומה היה שהיא בשלה לשלום, אך היא חלשה מכדי להעז ולהיות הראשונה.

בסוף שנות השישים המציאות השתנתה, כשפת"ח החל להקים מאחז בדרום לבנון ולחמם את הגבול. מגמה זו הואצה לאחר "ספטמבר השחור" – גירוש פת"ח מירדן בספטמבר 1970. על גבול ישראל, בדרום לבנון, הוקם "פתחלנד", ובביירות התמקמו מפקדות אש"ף וארגוני הטרור השונים. גבול לבנון הפך לגבול עוין ומדמם – חדירות מחבלים ומעשי טבח קשים, כולל של ילדים, וירי קטיושות לעבר יישובי הצפון. ישראל הגיבה בפעולות רבות לאורך הגבול ובביירות וב-1978 – מבצע ליטני. ב-1982 – מלחמת לבנון הראשונה, בה צה"ל כבש חלקים נרחבים בלבנון, פעל בביירות וגירש את אש"ף מלבנון. ב-1983 נחתם חוזה שלום בין ישראל ללבנון, שלא היה שווה את הנייר שעליו היה חתום ולא החזיק מעמד אפילו שעה. בשנים אלו עבר מרכז הכובד של המלחמה בישראל והטרור נגד תושביה מאש"ף לחיזבאללה, הארגון השיעי, המופעל בידי איראן. צה"ל התבוסס שלוש שנים בבוץ הלבנוני ונסוג לרצועת הביטחון, שדיממה עוד 15 שנים והגבול עצמו המשיך לדמם. ב-2000 ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון, וחיזבאללה המציא עילה חדשה להמשך הלחימה והטרור – חוות שבעא, והטרור נמשך.

רק מלחמת לבנון השניה, עם כל הכשלים הגדולים שהיו בה, מבחינה מדינית, מבצעית ומבחינת התנהלות העורף, השיגה את מה שלא השיגו כל פעולות התגמול והפשיטות, תקיפות חיל האוויר, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם השלום, הנסיגה לרצועת הביטחון, ההתבססות ברצועת הביטחון והנסיגה מלבנון. רק מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה חזקה, שהפכה גבול שדימם ארבעים שנה לגבול שקט לחלוטין. הגבול שקט כבר 12.5 שנים, הישג שאיש לא העלה על דעתו במהלך המלחמה, גם לא קברניטיה. דחיית מלחמה וגבול שקט הם אינטרס ישראלי מובהק, והישג זה הושג בזכות ההרתעה הישראלית שנוצרה באותה מלחמה.

אולם לצד ההרתעה מפני פתיחה באש, ובמקביל לשמירה על הגבול השקט, חיזבאללה ניצל את הזמן להצטיידות רבתי, להכנות למלחמה והיום יש לו 150,000 רקטות, כנראה אמצעים לדיוק הרקטות ומנהרות תופת, חלקן כבר אל תוך השטח הריבוני של ישראל. זאת, תוך הפרת החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השניה.

הדבר מעיד על מגבלות ההרתעה. חיזבאללה הורתע מפני פתיחה באש, אך לא נרתע מפני הפרת הפסקת האש באמצעות הצטיידות. יתר על כן, האמת חייבת להיאמר – ההרתעה הייתה הדדית. גם ישראל ספגה מכה קשה, בבטן הרכה שלה – העורף. ישראל נרתעה מפעולה ישירה נגד התחמשות חיזבאללה בתוך לבנון (אך בהחלט פעלה נגד ההתחמשות הזאת בתחנת המעבר – סוריה). כך נוצר מאזן אימה של הרתעה הדדית.

הדילמה שעמדה בפני ממשלת ישראל קשה ואכזרית. האם לפעול באופן יזום נגד ההתחמשות, מתוך ידיעה שהדבר יביא למלחמה שבה העורף יפגע, בעוד ניתן לדחות את המלחמה הזאת עוד ועוד, או להימנע מתקיפה כדי לשמור על השקט, מתוך ידיעה שאם וכאשר תחודש האש, ביום מן הימים, ויש סבירות גבוהה לכך שהיא תתחדש, יכולת הפגיעה של האויב בעורף ישראל הולכת וגדלה, ומחיר המלחמה יהיה קשה וכואב. זאת דילמה מנהיגותית קשה, ומי שטוען שיש לו פתרון-בית-ספר לדילמה הזאת, אינו רציני ואינו אחראי. לדילמה הזאת נכנסים מרכיבים נוספים, כמו העובדה שלא רק האויב מתעצם, אלא גם צה"ל, ולכן גם ההרתעה עשויה לגבור ולמנוע מלחמה גם בעתיד.

ההחלטה עד כה, לא לפעול בכוח לסיכול ההתחמשות של חיזבאללה היא הכרעה קשה, אך לגיטימית והגיונית. היא עלולה לגבות מחיר דמים כבד, אך עשויה לחסוך מחיר דמים כבד. כך או כך, זו ברירה בין שתי אפשרויות קשות ומסוכנות. אין זו ברירה קלה בין טוב ורע.

****

ב-1970 נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם מצרים הפרה אותו בגסות, כשהציבה סוללות נ.מ. סמוך לתעלת סואץ. ישראל הבליגה. היא לא רצתה לחדש את שפיכות הדמים אחרי שנות מלחמה ההתשה הקשה. אבל המחיר היה כבד מאוד. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים איבדה ישראל את יתרונה האווירי, "הטיל כופף את המטוס" בלשונו של עזר ויצמן. מחיר הדמים של ההבלגה הזאת היה קשה ביותר. בדיעבד, ההבלגה הזו הייתה מרכיב מרכזי במחדל מלחמת יום הכיפורים. ההבלגה הזאת הייתה שגיאה חמורה.

לכאורה, העובדה ההיסטורית הזאת מצדיקה פעולה צבאית מונעת. אך אין לזלזל ב-12.5 שנות שקט, באמצעות הרתעה שעשויה להימשך עוד שנים נוספות.

קשה לי לקבוע עמדה חד משמעית בדילמה הזאת. חשוב לי בעיקר שנכיר בה, נבין את הקושי, ונכיר באחריות הכבדה שעל כתפי מקבלי ההחלטות. החלטה לא לתקוף, אינה הימנעות מהחלטה, כפי שיש המציגים אותה, אלא היא החלטה, שיש בה הרבה היגיון והיא מבוססת על תפיסת אחריות.

****

"ממתי הזזת שני שופלים נקראת מבצע?" זו אחת התגובות שקראתי, למבצע "מגן הצפון". אני מודה שאני סולד מהיהירות והשחצנות הזאת. הפעולה נגד המנהרות היא פעולה חשובה ביותר להגנת יישובי הצפון, שעלולה להוביל להסלמה ולמלחמה (אף שאני מעריך שלא תוביל לכך), ולכן מדובר בפעולה מורכבת ביותר. כל שגיאה קלה, עלולה להוציא אותה משליטה. האויב מולנו לא בהכרח יפעל על פי ההנחות שלנו בתכנון המבצע.

זו פעולה חשובה מאוד, מדודה מאוד. פעולה שנועדה לספק ביטחון ולפתור בעיה ביטחונית חמורה, בלי להביא להסלמה ולהיגרר למלחמה, אך מתוך הבנה שהיא עלולה להידרדר להסלמה.

אפשר למתוח ביקורת, אך עמדת המשקיף היהיר, הניסיון להלעיג, הוא מכוער ונפסד. הוא לא אחראי. והוא מנותק מהבנת כובד האחריות על כתפיהם של מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"