צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.4.20

* מסרים סותרים – אומר שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, אך הם משלימים זה את זה. א. ממשלת האחדות הלאומית קום תקום, כי אין שום חלופה אחרת, ואני מאמין באחריות של כל הגורמים להבטיח שלא נידרדר לאנרכיה. ב. יש להמשיך להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות למען הקמת ממשלת אחדות. אסור להיות שאננים.

* האלטרנטיבה – למתנגדי ממשלת האחדות יש טיעונים טובים ומשכנעים, אבל כאשר הם אינם מציגים את האלטרנטיבה, הם מתחמקים מעמדה ומסתפקים בהוצאת קיטור.

יש שתי חלופות. ממשלת אחדות בתנאים שנקבעו בין הליכוד וכחול לבן לפני שלושה שבועות או סיבוב בחירות רביעי, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו, בתוך המשבר הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה. מי שבעד הסיבוב הרביעי – שיאמר זאת בגלוי.

אבל להציג רק מה לא ולמה לא, תוך התעלמות מהאלטרנטיבה ומחירה – זו גישה ילדותית.

* החלילן מהמלין – הדבר התמוה ביותר בעיניי בפלונטר הפוליטי, הוא איך עופר שלח הצליח להוליך את כחול לבן (תחילה את כולה ולאחר החלטתו האמיצה של גנץ את יש עתיד ותל"ם) אחרי תעלולים שמבוססים על פנטזיות שמלכתחילה לא היה להן שום סיכוי להצליח.

עופר שלח אינו אדם תמים, אבל התעלולים שלו נאיביים. המחשבה שניתן להקים ממשלת מיעוט מקרטעת וחסרת משילות ולגיטימיות ציבורית, שעצם קיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין, אנטי ישראלי לאומני תומך בטרור וב-BDS ושולל את קיומה של ישראל, לא יכול היה להצליח. שלח בנה על פנטזיות פסיכיות: בסך הכל הרשימה המשותפת צריכה להצביע בעד הממשלה פעם אחת… וביום שנתניהו היה יוצא מבלפור הליכוד היה זוחל להציל את ממשלת הפיגולים הזאת ומתמסר לזרועותיה של ממשלה לא לגיטימית… הבלוק היה מתפורר וכו'. זאת כמובן הייתה פנטזיה פסיכוזית של מגלומן פנטזיונר שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת וכל השחקנים יבצעו את התפקיד שהוא מלהק אותם אליו. רק הוא גאון שרואה את כל התמונה, וכל השאר פראיירים, פיונים ב"אורנים גדול" שהוא הגה ממוחו הקודח. באמת, הרשימה האנטי ישראלית "רק תצביע פעם אחת"… חחחחח… באמת, הליכוד יקפוץ להציל ממשלה לא לגיטימית ולא ימתין בסבלנות 3-4 שבועות עד שתתרסק. הרי ממשלה כזאת הייתה מתפוררת, נרקבת ונושרת בתוך שבועות, והיינו נקלעים לסיבוב רביעי שבו נתניהו היה זוכה לרוב מוחלט ומחוקק חוקים שהיו מעמידים אותו מעל החוק. הפנטזיה הזאת – כל כולה חלומות אינפנטיליים באספמיה. הרי גם הבסיס של התמרון, תמיכת כל כחול לבן במהלך, לא היה בידיו. הוא היה משוכנע שכל חברי כחול לבן, שיום ולילה התחייבו בפני הציבור שלעולם לא יקימו ממשלה התלויה ברשימה המשותפת או אפילו בהימנעותה, יקפצו לדום ויתנו יד למהלך. אני קובע מידיעה, שיש עוד ח"כים בכחול לבן, שלא העזו כמו יועז הנדל וצביקה האוזר לסכל את הפיגוע, ונוח היה להם שהשניים יעשו בעבורם את המלאכה, אך בבוא היום מצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

כשהפנטזיה הזאת ירדה מהפרק, באה לעולם הפנטזיה הבאה, ילדותית וחסרת שחר כקודמתה. בשיאו של משבר ושעת חירום חסרי תקדים, הממשלה תילחם בקורונה ובמקביל כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים ותשנה חוקי יסוד במחטף. זה היה מדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ומהאנרכיה הזאת היה נבנה רק אדם אחד. היינו הולכים לבחירות בתוך קורונה. ההצבעה הייתה נמשכת מספר שבועות, כי הרי אי אפשר היה לקיים אותה ביום אחד. ובבחירות – נתניהו היה זוכה לפחות ב-70 מנדטים, כי הציבור היה מכה את מי שגררו את המדינה לאנרכיה. הדבר הראשון שהכנסת הזאת הייתה עושה הוא חקיקת חוק התגברות רדיקלי, של 61 ח"כים, ומיד מבטלת את החוקים הפרסונליים ומחוקקת חוקים צרפתיים למיניהם, שהיו מעמידים את נתניהו מעל החוק. בקיצור, מדובר בטירוף מערכות. ואיך החלילן מהמלין הזה הצליח להוליך אחריו אדם רציני כמו בוגי יעלון, שאיבד את המצפן וטעה בניווט, לא ברור לי. פשוט טירוף.

צריך להבין – שלוש מערכות בחירות הוכיחו שני דברים. א. שאין הכרעה ולכן הממשלה האפשרית היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. ב. שחצי מהעם דבק בנתניהו. אי אפשר להחליף את העם ואיני רוצה להחליף את העם. אני מכבד את רצון הבוחר, ותומך בכל לבי בממשלת אחדות לאומית. זו ממשלת אחדות לאומית בתנאים מצוינים לטובת כחול לבן. למרות הנטישה הבוגדנית של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן המפולגת מקבלת תנאים כאילו היא כחול לבן בשלמותה – ממשלה פריטטית, רוטציונית, התיקים החשובים ובהם תיק המשפטים בידיה. הסוס הטרויאני יעוף ממשרד המשפטים. ובעוד שנה וחצי נתניהו יסיים את תפקידו כראש הממשלה. כן, רק בדרך הזאת נראה את השילוש הלא-קדוש; האב, האם ורוח השטות, יוצאים את בלפור. כעת התנאים לממשלת אחדות מצוינים. אין לנתניהו 61 ח"כים, אין לו יכולת לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הוא לא יוכל להתחמק מן המשפט ובמשפט הוא יישפט על פי הראיות, ויש שופטים בירושלים.

* התעלול התורן – אחרי כישלון התעלולים הקודמים של לפיד&שלח, שהתבססו על פנטזיות, כעת יש להם הברקה נוספת (שכבר הוצעה לפני מספר שבועות, טרם החלטתו האמיצה של גנץ). הם מציעים "להקפיא את המצב", כי טכנית אי אפשר היום לצאת לבחירות. אבל הם אינם מציעים שבחצי השנה הזאת האופוזיציה רק תירתם לעניין הקורונה, אלא שעה שהממשלה תעסוק בקורונה, כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו, ואז נלך לבחירות. כלומר, שוב אותה צורת מחשבה, שכולם ישחקו על פי התפקיד שלפיד&שלח ילהקו אותם. כלומר, ברגע שיחוקק החוק, הליכוד יחליף את נתניהו ותקום ממשלת אחדות, או הבלוק יתפרק, או תהיינה בחירות ללא נתניהו. וזו עוד פנטזיה נוספת על הפנטזיות הקודמות. מצב שבו ממשלה נלחמת בקורונה וכנסת לעומתית עוסקת בפוליטיקה רובנית כוחנית שמנצלת רוב מלאכותי, שאינו יכול להקים קואליציה אלא רק להתאחד באופן נגטיבי נגד אויב משותף, תדרדר אותנו לאנרכיה. החקיקה הזאת (שספק אם בג"ץ יאשר אותה) תדרדר את מצב החברה הישראלית ואת בסיס הלגיטימיות לפוליטיקה. כל החצי שנה הזאת תיהפך למערכת בחירת בצל המגפה; מערכת בחירות קשה, אלימה ומכוערת כפי שלא ידענו מעולם. עוד חצי שנה ללא ממשלה נבחרת, ללא יכולת להעביר תקציב, דווקא במשבר הכלכלי העמוק הצפוי לנו בעקבות הקורונה. וכעבור כחצי שנה, במקום הירתמות לאומית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, השלכת מיליארדים לפח על סיבוב בחירות מיותר, רביעי. סביר להניח שתוצאות הבחירות, תענקנה לנתניהו רוב מוחלט, כי הציבור יעניש את מי שדרדר אותנו לאנרכיה הזאת. דבר ראשון שתעשה הכנסת בהובלתו היא פסקת התגברות רדיקלית, שלמעשה תבטל את הרשות השופטת ומיד ביטול כל החוקים נגד נתניהו וחקיקת חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. הפנזטיות של לפיד&שלח מסוכנות.

* השתמש וזרוק – בחדשות הערב ביום חמישי בערוץ 12, היו שתי כתבות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, אך הן קשורות מאוד זו לזו. האחת, במהדורה המוקדמת, ראיון עם בוגי יעלון. השניה, במהדורה המרכזית, ראיון עם מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצי הלוי.

בראיון עמו, שב יעלון והצדיק את הרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ("הערבים" בלשונו). הוא שוב חזר על הטענה שצריך אותם בסך הכל להצבעה אחת. בראיון עם הרצי הלוי הוא דיבר על תרחיש שבו אם תתפרץ קורונה ברצועת עזה, הדרך של הנהגת החמאס להתמודד תהיה פרובוקציה נגד ישראל. הוא הזהיר את חמאס מפני תגובה קשה מאוד, והזכיר את חוסר הפרופורציה בין מה שחמאס מסוגל לעשות לנו למה שאנו מסוגלים לעשות להם.

נחזור לראיון עם יעלון. הוא באמת חושב ש"הערבים" הם פראיירים? הם יסכימו לשכב על הגדר במהלך של "השתמש וזרוק"? בלי מחיר?

הנה תרחיש. קמה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. הייתה הצבעה אחת. ואז מתרחש התרחיש שעליו דיבר הרצי הלוי. וישראל תגיב באופן "בלתי פרופורציונלי" כפי שהוא איים.

ומה? מה תעשה הרשימה המשותפת? היא הרי כבר הצביעה את "ההצבעה האחת". אבל הממשלה צריכה להעביר חוקים? היא צריכה להעביר החלטות בכנסת ובוועדותיה? היא צריכה לאשר תקציבים בוועדת הכספים? יעלון באמת חושב שניתן לתפקד כממשלת מיעוט, שכמובן תאבד את רשת הביטחון? שבכל יום הממשלה תיפול בכל ההצבעות במליאה ובוועדות? כמה זמן הממשלה תקרטע כך? כמה זמן היא תחזיק מעמד? שבועיים? חודשיים? עד העברת תקציב המדינה? או אולי כדי לפצות אותם ולפתות אותם להחזיר את רשת הביטחון, נשלם להם ב… אני אפילו לא רוצה לדמיין מה תהיינה דרישותיהם.

ואולי בכלל… ישראל לא ממש תגיב, מפחד מפני תגובתה של הרשימה המשותפת? לא. אפשרות כזו אני אפילו לא מעלה על דעתי.

* בוגי צדק – בראיון עמו בערוץ 12 נשאל בוגי יעלון על כך שהח"כים שהוא הביא, הנדל והאוזר, הכשילו את הניסיון להקים ממשלת מיעוט. והוא השיב: "שהוא לוקח אחריות" על השגיאה ותקף אותם בחריפות על "התנהגותם".

אני מבין את יעלון. הוא באמת עשה טעות. הוא היה צריך לבחור ח"כים מזן אחר. אבל הוא יכול להתנחם בכך שהוא קיבל גם החלטה נכונה. הוא לא הכניס אותי לרשימה. כי אני הייתי נוהג בדיוק כמו יועז וצביקה. לא הייתי מתקרנף, הייתי נאמן לדרך, לערכים, לעקרונות ולהתחייבות לבוחר.

אני בטוח שבוגי למד מטעותו. להבא הוא יבחר רק יס-מנים ופיונים חסרי מצפן, חסרי חוליות ונטולי מחשבה עצמאית.

* עתירה לא רלוונטית – העתירה לבג"ץ שנועדה למנוע מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם, כבר אינה רלוונטית, כיוון שהנשיא לא הטיל על נתניהו את המנדט. כעת, כדי שנתניהו יעמוד בראש הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים לפחות. אני משער שגם נגד זה תהיינה עתירות. כיוון שאני משוכנע שבג"ץ היה דוחה גם עתירה נגד הטלת המנדט בידי הנשיא, קל וחומר שהוא ידחה עתירה נגד החלטת הכנסת בנדון.

* דף המסרים החדש – דף המסרים החדש מתעשיית ההסתה של נתניהו, שאותו מדקלמים החסידים בהמוניהם, הוא דה-לגיטימציה לעו"ד ליכט המייעץ לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, באשמה הנוראית שהלה שירת במסירות את עם ישראל בפרקליטות המדינה. לא ייאמן, לאיזה שפל בזוי הם יורדים.

ניגוד אינטרסים… חחחחח. איזו עליבות. ניגוד האינטרסים היחיד במו"מ הזה הוא עצם העובדה שהוא מתקיים עם הנאשם עצמו. הניסיון לדה-לגיטימציה של הפרקליטות, שמצטרף אליו ניסיון לדה-לגיטימציה לאנשי הפרקליטות לשעבר, הוא דבר מחפיר, לא לגיטימי ומביש.

* מי שלא רצה את אדלשטיין – מי שלא רצו את יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת – יו"ר ממלכתי לעילא ולעילא, שהגן על הכנסת ושמר על כבודה ועצמאותה מול דורסנותו של נתניהו גם במחיר מסעות הסתה ושיימינג איומים ונוראים בתעלות הביבים בניצוחו של יאיר נתניהו הג'ורה, שכל תקופת כהונתו ובכל חייו הפוליטיים כיבד מאוד את בית המשפט, שזכה להוקרה והערכה מכל חלקי הבית, שאחרי הסיבוב הראשון כחול לבן הצביעו בעדו כיו"ר הכנסת, וכאשר עמד בדילמה בין מצפונו לבין פסק דין (פס"ד שגוי גם לדעתי) של בית המשפט בחר להתפטר – קיבלו (כלומר כולנו נקבל) את יריב לוין כיו"ר הכנסת. לוין הוא עוכר בית המשפט ומערכת המשפט, אידיאולוג של גימוד הרשות השופטת ויס-מן של נתניהו. זה מחיר הפופוליזם של כחול לבן, שרצתה לרצות את "הבייס" שהפך את אדלשטיין ל"אויב העם".

* התנצלות – אחרי שהנבל המנוול, הבן של, איחל מוות לזקנים ממחנה השמאל, כיניתי אותו ביב שופכין.

אני מתנצל מעומק לבי בפני בִּיבֵי השופכין על ההשוואה המעליבה.

* חוליגנים – בהפגנת הדגלים השחורים השתתפו בני בליעל מנוולים, תחתית החבית של החברה הישראלית, אספסוף במובן הנמוך ביותר שיש, שקראו קריאות על כך שלא צריך היה להציל את נתניהו מטביעה בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

ביזיון! חוליגנים נאלחים! מסיתים ומדיחים!

מזעזע לראות אנשים שמידרדרים לתת רמתו של יאיר נתניהו.

* הפגנת הבל – המפגינים בשחור הפגינו כביכול נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל הפגנתם מפריכה מתוך עצמה את טענתם. שעה שישראל, כמו כל העולם, נאבקת בנגיף הקורונה, ואזרחי ישראל נמצאים בשל מצב החירום ברמות שונות של סגר, ואסור אפילו להתפלל במנין, יש רק החרגה אחת. בהנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה החדשCOVIT-19) ) סעיף 21 "מניעת התכנסויות", סעיף קטן יא נאמר: "מותרות הפגנות והשתתפות בהליכים משפטיים לפי הצורך תוך שמירה על ההנחיות והוראות
התקנות, לרבות לעניין כללי התנהגות במרחב הציבורי". למה? כיוון שישראל היא דמוקרטיה וגם בשעת חירום זו, נשמרת זכות ההפגנה. אז על מה הם מפגינים?

כאשר היו פעולות לא דמוקרטיות באמת, כמו הניסיונות לחוקק חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, אכן היה צורך להתריע נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל בהתמודדות עם הקורונה אין כל פגיעה בדמוקרטיה, ובאופן כללי, יש מעט דמוקרטיות ליברליות כמו ישראל.

בקיצור, הייתה זאת הפגנת הבל על כלום.

* סיכון מחושב – יש מידה של סיכון בהקלות ובתהליך היציאה ממדיניות הסגר. יתכן שבעוד שבוע שבועיים יתברר שהן האיצו את התפשטות המגפה ויהיה צורך לסגת מחלק מן ההקלות ומיד תופנה ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות על "ההימור המסוכן". אבל בעיניי ההחלטות ראויות ונכונות והייתי תומך אפילו בשחרור יתר, כולל במערכת החינוך. סגר אינו יכול להיות מדיניות ואינו יכול להאריך ימים. אי אפשר לראות את מכלול חיינו אך ורק דרך הפריזמה הבריאותית ולא כל שכן – פריזמה של מגפה אחת, מסוכנת ככל שתהיה. הנזק למשק ולחברה, לחינוך ולתרבות, לבריאות הנפש של אזרחי ישראל ולאיכות החיים, וכן לבריאותם של מי שסובלים ממחלות אחרות, כתוצאה מהסגר, חייב להילקח בחשבון. את הקורונה יש לראות כחלק מאותו מכלול.

לכן, גם אם בדיעבד יתברר שהסיכון היה גבוה מדי ויהיה צורך לסגת – נכון לקחת את הסיכון המחושב. סגר ממושך הוא כסת"ח. יואב שורק כתב, בצדק, שאיננו עושים סגר בשל תאונות הדרכים, למרות שברור שאם לא תהיה תנועת מכוניות, לא תהיינה תאונות דרכים. ההשוואה נכונה. הסגר היה צעד הכרחי לבלימה, וכעת חשוב לשחרר.

* חותמת גומי – כל ההחלטות שנתניהו ומנכ"לי משרד הבריאות והאוצר מסרו במוצ"ש, כלל כלל לא היו החלטות, כיוון שהן מחייבות החלטת ממשלה, והממשלה התכנסה רק בלילה, שעות אחרות אחרי ההודעה עליהן.

נתניהו הפך זאת לשיטה. קודם הוא מפרסם לציבור את ההחלטות ורק אח"כ מביא אותן לממשלה. הוא מזלזל בממשלה, בשרים ובכללי המשחק הדמוקרטי, כדי להעצים את עצמו ולגמד את שאר השרים.

נתניהו והתעשיה שלו מפמפמים את תאוריות הכזב על "מדינת העומק" ושלטון הפקידים על חשבון נבחרי העם, ובמקביל הוא עצמו עובד עם הפקידים מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, תוך זלזול בוטה ומופגן בהם.

אני מקווה מאוד שממשלת האחדות, שאני מאמין שתקום, תחזיר את ניהול המדינה לתלם הדמוקרטי.

* מחלות רקע – מגפת הקורונה תקפה אותנו כאשר אנו מתבוססים במחלות רקע – המחנאות, הפלגנות, ההקצנה לשני הצדדים, ההיגררות אחרי השוליים הרדיקליים בשני הצדדים (הכהניסטים והרשימה המשותפת), השחיתות, ההסתה נגד מדינת החוק, דו שיח של חרשים, פולחן אישיות למנהיג, שנאת אחים ועוד. ללא אותן מחלות רקע הייתה לנו ממשלה נבחרת ויציבה שיכלה להתמקד בניהול המשבר. ללא אותן מחלות רקע לא היה צורך בממשלת אחדות לאומית, אבל אם היינו רואים בכך צורך היא הייתה קמה בקלות, בתוך ימים. התרופה היחידה למחלות הרקע היא ממשלת אחדות. לא, ממשלת אחדות אינה תרופת פלא שתביא מזור לכל תחלואינו, אך היא התנאי ההכרחי לעצור את ההידרדרות, לייצב את החולה ולאפשר תחילת החלמה. אלא שבשל אותן מחלות רקע, הקמתה של ממשלת האחדות נתקלת בקשיים רבים כל-כך, עד שהיכולת להקים אותה נראית כמעט בלתי אפשרית. יש לקוות, שההכרח להקים אותה יביא את הצדדים לעשות את הצעד ההכרחי כל כך.

* דוגמה אישית – נפתלי בנט ויתר על 20% משכרו. כל הכבוד! אני יודע לפחות על שני ח"כים נוספים שעשו כן – גדעון סער ועמיר פרץ. יבורכו. ואם יש נוספים שאיני יודע עליהם, אך גם הם נהגו כך – אף הם ראויים לשבח.

דוגמה אישית היא בסיס המנהיגות.

* הצד השני של הזום – "מה'ייתה עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת", תהתה להקת כוורת ב"שיר המכולת". ואני שואל, מה הייתי עושה אם הסגר היה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט.

ננסה לשער לעצמנו אותו סגר, רק בלי ווטסאפ, בלי דוא"ל, בלי אינטרנט, בלי זום. המחשבה הזאת נדמית לי כסיוט. בסיטואציה הזו הבידוד היה כצינוק.

הרבה דובר לאורך השנים על הלימודים המקוונים, על כך שמערכת החינוך מפגרת כל כך אחרי הטכנולוגיה ונמנעת ממימוש היכולת ללימוד מרחוק. והנה, החזון הטכנולוגי קורם עור וגידים ומערכות החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, יודעים לתת מענה מרחוק.

את יישומון זום לא הכרתי עד הקורונה. ועכשיו – היא מנת חלקי באופן יומיומי; ישיבות, פגישות עבודה, הרצאות, בית מדרש, אירועים קיבוציים, מפגשים משפחתיים. איך יכולנו להסתדר עד כה בלי הזום?

אנו נהנים מהקדמה הטכנולוגית שהופכת את החיים שלנו להרבה יותר קלים, מהירים, קומוניקטיביים. בשש אחרי הקורונה טכנולוגיות "המרחוק" המקוונות ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, מחיינו, מעבודתנו ומלימודינו. הרווחנו.

אבל יש לכך גם צד שני. ככל שאנו משתמשים יותר בטכנולוגיות ה"מרחוק" אנו לומדים גם את מגבלותיהן. לא יעזור, אף טכנולוגיה אינה יכולה להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי, האנושי, החברתי. אין דין ישיבת זום כישיבה פנים אל פנים. אין דין לימוד מרחוק ללימוד בצוותא. אין להשוות שיעור בכיתה לשיעור דרך המסכים. זו אינה אותה אינטראקציה, זו איכות אחרת.

טוב שיש את הטכנולוגיות הללו, טוב שנחשפנו אליהן, הן מייעלות את חיינו ומן הסתם גם בעתיד נחסוך הרבה זמן וכסף של נסיעות לישיבות שאפשר לקיים מרחוק. אבל ככל שנוכל, נשמח להיפגש, הן לעבודה והן לבילויים ובוודאי למשפחה. כי זו משמעות היותנו חיה חברתית.

* אש זרה – פרשת השבוע היא פרשת "שמיני". לב הפרשה הוא סיפור מותם של נדב ואביהוא – בניו של אהרון הכהן הגדול. בטקס חנוכת המזבח, לנגד כל עם ישראל, הם עלו כדי לבצע את תפקידם בטקס, על פי פרוטוקול מפורט. לפתע, כך כתוב, הם הדליקו "אש זרה" שלא נצטוו להדליק, ועל המקום יצאה אש מן השמים והרגה את שני האחים, בשידור חי מול כל עם ישראל ולנגד עיניהם של אהרון אביהם ומשה דודם.

האש הזרה היא אש הקנאות הדתית – היומרה והיוהרה להיות יותר מחמירים מן החומרות, יותר אדוקים מאדוקים, יותר צדיקים מצדיקים. התורה פוסלת את הקנאות הזאת.

ראיתי את התפרעות הקנאים החרדים בקסבה של מאה שערים, בהפגנה נגד האיסור להתפלל במניין בעידן הקורונה. לא רק את הוראות המדינה השנואה עליהם הם הפרו, אלא גם את הוראות גדולי התורה כולל רבני העדה החרדית הקנאית. אבל לקנאות אין גבול. ככל שתקצין, יהיו קיצונים יותר, קנאים יותר. זו התגלמות האש הזרה של הקנאות.

* תחזית הקורונה שלי – אציג את התחזית שלי לקורונה, ובעוד מספר חודשים אומר בשמחה: "אמרתי לכם".

והרי התחזית: בעוד מספר חודשים, בעקבות התפתחות הקורונה (שאין לי מושג מה תהיה) הרבה מאוד אנשים יגידו "אמרתי לכם".

תראו שאני צודק.

* קווים אדומים – דיווח בעיתון לבנוני על עסקת השבויים הנרקמת מדאיג מאוד. אסייג את דבריי ואציין שהעיתון מתבסס על גורמים בחמאס, ויתכן שמדובר בפייק ניוז או לוחמה פסיכולוגית. על פי הדיווח, חמאס דורש שחרורם של 250 מחבלים תמורת מידע על השבויים והנעדרים.

על המידע אין לשלם כל מחיר. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל, יש להחזיר את כל הגופות של מחבלים שבידינו. תמורת ישראלי חי, יש לשחרר מחבל חי. זה העיקרון שצריך להנחות את ישראל.

על פי אותו דיווח, חמאס עומד על דרישתו שכל משוחררי עסקת שליט שנאסרו מחדש ישוחררו. זו דרישה שאסור אפילו לדון עליה, כי משמעותה היא קבלת העיקרון שישראל משחררת מחבלים ומסכימה לכך שהם ישובו לעסוק בטרור, ויש להם חסינות לכל החיים.

בעבר, כל עסקאות השבויים החמורות הללו, שעלו בסופו של דבר במחיר דמים כבד, קיבלו רוח גבית מהציבור, שתמך בהן ברובו הגדול. אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי למד את הלקח, ודעת הקהל תציב בפני הממשלה קווים אדומים.

* עלילת פוסט פסח – ב"הארץ" התפרסמה ידיעה כאילו ישראל התנתה העברת מכונות הנשמה לרצועת עזה תמורת מידע על השבויים והנעדרים הישראלים שבידה. הן חמאס והן ישראל הכחישו את הידיעה הזאת. זה לא הפריע לגדעון לוי לפרסם פשקוויל ארסי, שבו השווה את העסקה, שלא הייתה ולא נבראה, לעסקה הנאצית של "משאיות תמורת יהודים". ימים ספורים לפני יום הזיכרון השואה, כותב התועמלן האנטי ישראלי פשקוויל בסגנון מובהק של מכחיש שואה.

הוא טוען שישראל צריכה ללא תנאי להעביר מכונות הנשמה ושלאור הקורונה ישראל צריכה ללא תנאי מיוזמתה לשחרר את אלפי המחבלים הכלואים בישראל (אסירים פוליטיים כהגדרתו האורוויליאנית), ומצדיק את חמאס שמחזיק בידיו ישראלים חסרי ישע וגופות של חללי צה"ל בלי למסור מידע על מצבם.

והוא הוסיף עלילת דם חדשה: "ישראל גם שבה וריססה מהאוויר את השדות שליד הגדר. הרוח נשאה את החומרים הרעילים אל מחנות הפליטים". מדובר כמובן בריסוס שדות חקלאיים של יישובי עוטף עזה, כפי שמרוססים כל שדות החקלאות. עכשיו גדעון האו האו מעליל על ישראל בהחדרת חומרים רעילים למחנות הפליטים. רגע, עונת עלילות הדם נגד יהודים לא אמורה להיות לפני פסח?

* סיפורים מלבנון – בימים האחרונים נחשפתי לקבוצת הפייסבוק החדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". הסיפורים והעדויות – מרתקים. ניתן לכתוב מהם ספר שיתעד את הימים ההם, דרך עיני הלוחמים בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה.

רוב הכותבים צעירים ממני, ששירתו ברצועת הביטחון בשנות ה-90. גם אני צירפתי סיפורים, משירותי הסדיר בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, בעומק לבנון.

* חמץ ראשון – בילדותנו הרחוקה, עם צאת שביעי של פסח נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער או לסביח המקורי (שעל שמו קרויה המנה), ברח' עוזיאל בר"ג, ועומדים בתור אינסופי כדי לקנות את החמץ הראשון.

אבא שלי סלד מהמנהג הזה. הוא טען שזה מנהג של "פרעסערים". "אפשר לחשוב שרעבתם, ואינכם יכולים להמתין בסבלנות למחר בבוקר". כמובן שהוא צדק.

השנה, התורים האלה לא התקיימו, וכל בית ישראל המתינו בסבלנות לבוקר שלמחרת.

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שאני אוכל הוא המופלטות במימונה. בשנים הראשונות הייתי נוסע לחניכיי בנצרת-עלית (היום נוף הגליל) ומתארח במימונה אצל הורי החניכים (עברתי מבית לבית, בין המשפחות של יוצאי גלות מרוקו). כעבור שנים אחדות התחלנו לחגוג באורטל את המימונה כהלכתה. אבל השנה, מה לעשות, אסור להתכנס, ואי אפשר לחגוג.

אבל הראש האורטלי ממציא לנו פטנטים. לא, את המימונה אי אפשר לחגוג בזום. אבל צוות המימונה טרח וכל משפחה קיבלה "ערכת מימונה" עם מופלטות וספינג' טריים וחמים, עם חמאה ודבש, למימונה במשפחה הגרעינית.

* חג שמח – באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל שאלה אחת הקוראות: "למה כולם אומרים 'חג שמח'. החג הזה אינו שמח משום בחינה עבור מיליוני אנשים במדינה הזו". והיא פירטה את צרות הקורונה, המובטלים, הקשישים הבודדים וכו'. ולהפתעתי רוביק הגיב: "אין לזירה הלשונית אלא להסכים. החג השנה עצוב. נכון שברכות הן קלישאות המאבדות את משמעותן, אבל במקרה זה הצרימה גדולה מדי".

זאת טעות יסודית. "חג שמח" זה איחול, לא ציון עובדה. כשאנו מברכים ב"חג שמח" אנו מאחלים לאיש שיחנו שהחג שלו יהיה שמח. ולכן, דווקא ככל שעצוב יותר, כך ברכת "חג שמח" נכונה יותר ונחוצה יותר.

אגב, לי היה באמת חג שמח. וסדר שמח מאוד בהרכב משפחתי גרעיני מצומצם. למה? כי בחרתי להיות שמח ולעשות שמח.

* ביד הלשון

מעלה צביה – היישוב מעלה צביה בגוש משגב הוא יישוב קהילתי השייך לכת האִימֶן. היישוב נוסד כקיבוץ של התק"ם ב-1978, אך נסגר וב-1986 נמסר לגרעין של אימן.

מעלה צביה מנציח את זכרה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות. צביה הייתה נשואה ליצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד (סגנו של מרדכי אנילביץ'). שמה בפי כל היה צִבְיָה.

צביה ואנטק, שניהם מנהיגים כריזמטיים מלידה, היו מנהיגי תנועת הנוער "דרור-החלוץ", מייסדי ומנהיגי קיבוצם ודמויות מופת מרכזיות ובעלות השפעה בתנועת הקיבוץ המאוחד. הם היו מקורבים מאוד לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, והיו ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מספר החולים, מספר החולים במצב קשה, מספר המונשמים, מספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, לבר סימנטוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת הייתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר אתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר – היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך.

בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות.

אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות".

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת, לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפליה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפליה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האויב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהייתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אויב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם…

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת. איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת הייתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא הייתה בכך כל בעיה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני אתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אויב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בטווס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה הייתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ". השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו".

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון

שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י". ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי.

אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום", למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

* "חדשות בן עזר"

הריבונות כבשורה של אחדות לאומית

הקמתה הצפויה של ממשלת האחדות הלאומית היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, של שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה ללא הכרעה; מערכות מכוערות, עתירות שנאה, השמצות והסתה, הציבו בפני המערכת הפוליטית ברירה בין שתי חלופות: האחת – המשך היגררות לעוד ועוד מערכת בחירות, המשך שיתוק הממשלה, בזבוז מיליארדים לשווא ואובדן אמון הציבור בדמוקרטיה, עד כדי סכנת אנרכיה. השניה – הקמת ממשלת אחדות לאומית. (לא בכדי לא הצגתי כחלופה את רעיון העוועים של ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל, תומכת באויביה, בטרור וב-BDS. לא היה שום סיכוי שתקום, ואילו קמה, חלילה, הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות, לבחירות שבהן היה זוכה נתניהו ברוב סוחף שהיה מאפשר לו לנהוג ככל העולה על רוחו). משבר הקורונה אינו הסיבה להכרח בממשלת אחדות, אך הוא רק העצים אותה ואת היותה הכרח חירומי.

האם ממשלת הבנימינים היא רק פלסתר רופף שמציל את המדינה מהידרדרות עכשווית לעוד סבבי בחירות, או שיש כאן הזדמנות למפנה עומק בחברה הישראלית, של הבראת החברה הישראלית באמצעות שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על עקרונות היסוד בתחום המדיני?

סלע המחלוקת במו"מ על ממשלת האחדות הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. זו עובדה מצערת, המצביעה על כך שהממשלה עלולה להיות רק מסגרת מצומצמת להמשך הקרע המחנאי, במקום לשאת בשורה של אחדות לעם ישראל. דווקא סלע המחלוקת הזה ראוי להיות ראש פינה לשיקום ההסכמה הלאומית.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

יש לקוות שגנץ לא ייבהל מה"בייס" שמזנב בו ומנסה באמצעות סוגיית הריבונות לסכל את הקמת ממשלת האחדות הלאומית. כחול לבן התחייבה לשמור על בקעת הירדן ישראלית. כחול לבן הציגה תכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן ומתחה ביקורת על הזנחת בקעת הירדן בידי ממשלת נתניהו. הרי הניסוי שנעשה בהתנתקות הוכיח לנו עד כמה הכרחיים גבולות בני הגנה, שבלעדיהם, אם ישראל תיסוג לקווי 4 ביוני 67', כל גוש דן יהיה לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. וכדי להבטיח גבולות בני הגנה בלי סיפוח האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ובלי לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית – בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג, כהגדרתו הקולעת של רבין בנאומו המדיני האחרון לפני הרצח, חייבת להיות ישראלית. וכדי להבטיח זאת, יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, נכון להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

ניתן לשאול – אם לא עשינו זאת במשך 53 שנה, ואם ממשלות הימין לא עשו זאת בכל שנות שלטונם, מה בוער? למה דווקא ממשלת האחדות צריכה לעשות כן?

הסיבה לכך היא חלון ההזדמנויות, שבין פרסום תכנית טראמפ לבין הבחירות לנשיאות ארה"ב, שאיננו יודעים מה תהיינה תוצאותיהן. יש היום הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. הזדמנות זו יוצרת את הדחיפות לעשות דווקא עכשיו, את מה שהיה עלינו לעשות לפני 53 שנים.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.4.20

* דרך ארץ – הסיעה החדשה שקמה בכנסת, בשעה טובה, סיעתם של יועז הנדל וצביקה האוזר, נקראת: דרך ארץ.

סיעת דרך ארץ תהיה לתנועה ולמפלגה.
זו תנועה שיש לה דרך. הדרך שבשמה הצטרפנו לתל"ם, ובה דבקנו כאשר תל"ם סטתה מהתלם, ערקה מן הדרך. זו תנועתם של מי שדבקו בערכים ובעקרונות ולא במסגרת ובמנהיג.

זו תנועה של אהבת הארץ. תנועה המאמינה בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל. זה בסיס הציונות. פקפוק בזכותנו על חלק כלשהו בארץ ישראל, שומט את הקרקע מזכות קיומה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אין זה אומר שעלינו לממש את זכותנו במלואה בעיוורון, בלי התחשבות בגורמים ריאליים כמו האיום הדמוגרפי. יש מקום לפשרה טריטוריאלית שתבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. אך כל ויתור יוצא מנקודת הנחה שאיננו כובשים בארצנו, אלא אנו מוותרים על מה ששלנו בדין, למען האינטרס הלאומי הציוני. מנקודת מוצא זו, ברור שאין מקום לנסיגה מאזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי של ישראל, אלא יש להחיל על אזורים אלה את הריבונות הישראלית וליישב אותם ביהודים.

זו תנועה של דרך ארץ. דרך ארץ במובן של ממלכתיות, של כבוד למוסדות המדינה, של מדינת חוק ושוויון בפני החוק, של דוגמה אישית, של טוהר מידות, של יושרה, של ניקיון כפיים, של מוסר ציבורי, של טוהר הנשק, של מוסר לחימה, של שאיפה לאחדות ישראל, ללכידות חברתית, לערבות הדדית ולחוסן לאומי. דרך ארץ, במובן שאהבת ארץ ישראל אינה מצדיקה העלמת עין משחיתות, אינה מצדיקה גזענות או לגיטימציה לגזענות, אינה מצדיקה פשעי מלחמה, התעמרות בערבים, שנאת זרים ולאומנות. דרך ארץ במובן של סלידה מפולחן אישיות והכרה בכך שתפקידו של מנהיג הוא לשרת את המדינה ולא לשלוט בה, ועליו להיות כפוף לחוק כמו כל אזרח, ולהעניק דוגמה אישית לכל האזרחים. דרך ארץ במובן של דמוקרטיה הסכמית ולא רובנית כוחנית; דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ולא כיפוף ידיים כוחני של הרשויות. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", נאמר בפרקי אבות. יפה אהבת ארץ ישראל עם דרך ארץ.

בבניינה של תנועת דרך ארץ יופקו הלקחים ממה שקרה לתל"ם, ובראש ובראשונה – הצורך להקים מפלגה דמוקרטית, עם מוסדות, ששליחי המפלגה כפופים להם ולהחלטותיהם, ולא מפלגת מנהיג שעל פיו יישק דבר.

(הערה – כל שכתבתי כאן אינו מצע של מפלגה ואינו מחייב אלא אותי ונכתב מהגיגי לבי. אני מאמין ומשוכנע שזו הדרך שתנועת דרך ארץ תלך בה).

* התרגיל המסריח – עופר שלח התגאה, בזחיחותו היהירה, שהם עשו את "תרגיל המאה" שכלא את יועז הנדל וצביקה האוזר ביש עתיד-תל"ם. נו, הם הצליחו כפי שהצליחו בכל התעלולים שלהם – ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, תעלולי החקיקה בכנסת, הפארסה של "הקפאת המצב ותמיכה מבחוץ בנושא הקורונה בממשלת מעבר לחצי שנה" וכו' וכו' וכו'. תמיד הוא סבור שכל השחקנים במגרש ירקדו על פי החליל שלו, והתסריטים הפנטזיונריים שלו יתממשו, ותמיד נוחל מפלה.

* סנונית ראשונה? – ח"כ תמנו שטה הודיעה על עזיבת יש עתיד ומעבר לכחול לבן, בשל תמיכתה בממשלת אחדות לאומית, אותה הביעה לכל אורך הדרך.

האם היא רק סנונית ראשונה? אני יודע באופן אישי שהיא אינה יחידה שזו עמדתה. אני מקווה שגם אחרים שזו עמדתם יהיו אמיצים וינהגו כמוה.

* נאמנות למדינה – ח"כ מיש עתיד, שלא אנקוב בשמו, אומר בשיחות פרטיות שהוא תומך בהחלטתו של בני גנץ, כי ממשלת אחדות היא הדבר הנכון למדינת ישראל בשעה זו. אבל הוא לא יפרוש מיש עתיד, כי הוא רואה בנאמנות למפלגה שבשמה הוא נבחר לכנסת אקט מוסרי.

ואני תמה. הרי אותו ח"כ אלמוני, שלא אנקוב בשמו, חינך דורות של לוחמים, כמג"ד בצנחנים, כמפקד בית הספר לקצינים, כקצין חינוך ראשי וכראש אכ"א, למסירות למדינה ולנכונות להקרבה למען המדינה. איך זה שהוא מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות למדינה, ועוד מצדיק זאת בשם המוסר?

* יש לעם היהודי רק מדינה אחת – ח"כ ר'דיר מריח מכחול לבן הודיעה על התנגדותה לממשלת האחדות. אם זו עמדתה, אין לי טענות אליה. מרגע שחל פילוג בכחול לבן, יש לאפשר לכל ח"כ את הבחירה שלו. יועז הנדל וצביקה האוזר עזבו את תל"ם, תמנו שאטה עזבה את יש עתיד, ואני מקווה שחברים נוספים ביש עתיד שתומכים בממשלת האחדות ילכו בעקבותיה, ובאותה מידה זכותה של מריח לנהוג על פי מצפונה.

הבעיה שלי היא עם הנימוק שלה. היא אמרה שאינה מוכנה לשבת תחת "ראש ממשלת הגזענות וחוק הלאום". בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, המקבע בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* על מה התפלגה כחול לבן – כחול לבן התפרקה כי לפיד ויעלון נכנסו לאובססיה ששיבשה את סדר העדיפויות שלהם. איני חושב שאני סולד מנתניהו פחות מהם, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה יש להכיר בכך שחצי עם דבק בנתניהו, ואין לנו לא יכולת ולא רצון להחליף את העם. חייבים לצאת מהמשבר הזה וניתן לעשות זאת רק בממשלת אחדות לאומית ולא לגרור את החברה הישראלית לעוד ועוד סבבי בחירות. עדיף לעשות זאת במצב שבו אין לנתניהו 61 מנדטים ויכולת לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, ולעמוד כתנאי על תיק המשפטים. זאת דעתי בלי קשר לקורונה, ובעקבות משבר הקורונה – על אחת כמה וכמה. זו המשמעות של ממלכתיות ואחריות לאומית.

לצערי, לפיד ויעלון בחרו בדרך אחרת, שעלולה הייתה לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ופירקו את כחול לבן. חבל.

* בורח מאחריות – יאיר לפיד מיתמם וטוען שמי שיזם את רעיון ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת היה גנץ והוא "רק הסכים". שקר וכזב! אין לי מילה וחצי מילה להגנת הליכתו של גנץ בתוואי הזה, ובסופו של דבר הוא העומד בראש והנושא באחריות. אך היוזם, התופר, השדכן, המוציא והמביא; מי שחתר לכך כשכולם עוד התנגדו לרעיון ההזוי, הוא עופר שלח, מקורבו של לפיד. וב"קוקפיט" היה זה לפיד הראשון שאימץ את הרעיון ודחף אותו. עכשיו, אחרי הכישלון, הוא בורח מאחריות ומטיל אותה על גנץ. איש קטן.

גנץ לפחות הפיק לקחים, ואחרי שהאופציה המזוויעה הזאת ירדה מן הפרק הוא בחר באחדות. לפיד בחר באנרכיה.

* אופוזיציה פטריוטית – יש בי כעס רב על יאיר לפיד. על כך שלא נכנס תחת האלונקה לשילוב ידיים בהנהגת מדינת ישראל בעת משבר. על כך שפירק את כחול לבן. על כך שהפך מפלגת מרכז מהגורם המחבר והמגשר בין חלקי העם לגורם קיצוני המעמיק את השסע בעם. על כך שנתן ידו ללגיטימציה למפלגה לאומנית קנאית אנטי ישראלית שהוא עצמו העניק לה את הכינוי המדויק "הזועביז". על התרגיל המסריח שנועד לכלוא בפלג שלו את חברי הכנסת האוזר והנדל – הח"כים ההגונים והאמיצים שדבקו בדרך הממלכתיות הציונית. על יצירת הפאניקה השקרית על "הפיכה נגד הדמוקרטיה" וזריעת דמורליזציה בציבור בשעת חירום.

אבל אני רוצה לראות גם את הצד החיובי של המטבע. אופוזיציה חזקה היא כלי חיוני בדמוקרטיה. ויאיר לפיד עשה מעשה חשוב בקביעת דמותה של האופוזיציה בשנים הבאות. אלמלא הצעד שלו, ראש האופוזיציה היה איימן עודה. כאשר נשיא זר היה מגיע לישראל, על פי הפרוטוקול היה עליו לפגוש את ראש האופוזיציה. במקום שנפגין בפניו את הקונצנזוס הלאומי שמעבר למחלוקות, הקונצנזוס היה נשמע באוזניו כצד אחד בוויכוח הישראלי והצד השני, הלגיטימי, היה עמדת האויב, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, באפרטהייד, בגזענות וכו' וכו' וכו'. אם הנשיא הזר היה מוזמן לנאום בכנסת – לצד נאומו של ראש ממשלת ישראל היה נשמע נאומו של ראש האופוזיציה-למדינה. הוא היה נואם באירועים ממלכתיים ומחרב אותם בנאומים אנטי ישראליים לאומנים. אחת לחודש ראש הממשלה היה צריך לזמן אותו לעדכון ביטחוני. אמנם אני סומך על אחריותם של נתניהו וגנץ, שהיו מקפידים לדווח לו רק על מה שהוא יכול לקרוא בעצמו בעיתון, אך עצם הצורך לתמרן כדי לכבד את לשון החוק, גם אם לא את רוחו, מעיד על הבעייתיות שבמצב.

ראש האופוזיציה בישראל צריך להיות ציוני פטריוט. יאיר לפיד הבטיח שכך אכן יהיה.

* מתקפת המתבכיינים – שני הבנימינים, נתניהו וגנץ, עומדים תחת מתקפה חריפה של קנאי השמאל/ימין, בשל הפשרות של כל צד בהקמת ממשלת אחדות.

שניהם ראויים לשבח על גילוי של מנהיגות ואומץ בשעת משבר והעדפת האינטרס הממלכתי, הישראלי, הציוני, על אינטרסים כיתתיים, מפלגתיים עסקניים.

ימשיכו העסקנים והקנאים להתבכיין. רוב העם תומך במהלך שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* ממשלה מנופחת – אין הצדקה לכך שהממשלה תמנה 30 שלושים שרים, ואולי אפילו יותר. ברור שממשלה רחבה פריטטית תהיה גדולה יותר מממשלה רגילה, אבל לא עד כדי כך. הסיבה לניפוח הממשלה היא הרצון לא לפגוע במעמדם של שרי הליכוד וגוש הימין ולהפוך אותם לח"כים מן השורה. נתניהו יכול לגלות מנהיגות, ולהבהיר לשריו שבמציאות הקיימת עליהם לוותר, ולהקים ממשלה של 20-22 שרים.

ישראל נמצאת במצב חירום כלכלי, שימשך גם אחרי המגיפה. אזרחים רבים יצאו לחל"ת ולא ברור כמה מהם יחזרו לעבודה. במצב כזה אין הצדקה לבזבוז של מאות מיליוני ₪. ויותר משמפריע לי עצם הבזבוז, הבעיה היא העדר דוגמה אישית לציבור.

* בעד אדלשטיין – במושב הפתיחה של הכנסת ה-21, לאחר סיבוב הבחירות הראשון, הצביעה סיעת כחול לבן בעד כהונה נוספת ליולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת. איך רשימה המתחרה על השלטון מוותרת כך בקלות על התפקיד? הייתה זו ראיה ממלכתית; הכרה בכך שאדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, שלא פעם פעל בממלכתיות והגן על הכנסת ועל הדמוקרטיה מפני פגיעתו הרעה של נתניהו, תוך שהוא הסתכן במסעות הסתה וביוש (שיימינג) נגדו, מצד תעשיית ההסתה של נתניהו ולמסעות שנאה של "הבייס". צריך אומץ לב ויושרה נדירים כדי לבצע את הפעולות שאדלשטיין עשה, בסביבה הליכודית.

גם במחלוקת עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-23 אדלשטיין צדק ברוב טענותיו ומעשיו. אכן, כחול לבן שברה את הכלים וניצלה את הרוב המקרי שהיה לה, שלא היה לו כל בסיס פוזיטיבי משותף, לדורסנות רובנית כוחנית, במקום שבו נדרשת פוליטיקה הסכמית והידברות מכובדת. הוא צדק בביקורתו על פניית ח"כים לבג"ץ וגם בטענותיו נגד פסיקת בג"ץ. הוא טעה טעות חמורה כאשר לא כיבד ולא מילא את פסיקת בג"ץ. כיו"ר הכנסת עליו לשמש דוגמה אישית לכיבוד פסיקות בית המשפט. אדרבא, היה עליו להסביר בנאומו בכנסת מדוע הוא נגד פסק הדין ולהבהיר מדוע הוא מכבד אותו, כפי שנדרש מכל אזרח.

על אף האקורד הצורם הזה, אני מעדיף לשפוט את אדלשטיין על פי שבע שנות כהונתו. צר לי שהוא לא ישמש כיו"ר הכנסת. צר לי שבני גנץ תבע שהליכוד ימנה אדם אחר. קשה לי לראות עוד ח"כ מהליכוד שינהג בממלכתיות כמו אדלשטיין. אני משער שנוח היה לנתניהו להיענות לדרישה הזאת, מתוך תאוות נקם באדלשטיין ורצון למנות יס-מן לתפקיד (ואם נכונה הידיעה שנתניהו מתכוון למנות לתפקיד את יריב לוין, הוא התגלמות היס-מן של נתניהו). ובמיוחד חבל לי, שכחול לבן ויתרה על דרישתה לתיק הבריאות תמורת קבלת דרישתה להחליף את אדלשטיין. מן הראוי היה שכחול לבן תעמוד על קבלת תיק הבריאות. כחול לבן הציגה במקום מרכזי בקמפיין הבחירות שלה את המצב הקשה של מערכת הבריאות (למרבה הצער הקמפיין הזה לא תפס גובה ולא עורר עניין ציבורי). גנץ אמר שבממשלתו תיק הבריאות יישאר בידי כחול לבן. בוודאי שהיום, בממשלת חירום שקמה על רקע של משבר רפואי, מן הראוי היה שכחול לבן תקבל את התיק הזה.

* בעיה לנתניהו – כחול לבן ויתרה על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות. אני מעריך שנתניהו ידחה את ההצעה, כי לא ירצה לשדרג בכיר מהליכוד לתפקיד שר החוץ.

* ריבונות בהסכמה לאומית רחבה – על פי ההדלפות מן המו"מ הקואליציוני (שאין לי כלים לדעת את רמת אמינותם) אחד מסלעי המחלוקת בין הליכוד לכחול לבן הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא זה. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אפשר להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

ואם גנץ מתעקש לא להסכים מראש לריבונות על הבקעה, אפשר להתפשר על כך שהקואליציה תעניק לחבריה חופש הצבעה בנושא.

* מחיר הסרבנות – על אף תמיכתי החד-משמעית בממשלת האחדות הלאומית, אני מודה שכואב לי לראות את נתניהו שב ונשבע אמונים כראש הממשלה, הגם שהפעם עם מועד תפוגה המעוגן בחוק. במציאות הפוליטית שנוצרה אחרי שלושת סיבובי הבחירות ובעיקר בעיצומו של משבר הקורונה, לא הייתה אפשרות אחרת, אך נתניהו אינו ראוי להיות מנהיג לאומי, הן בשל כתבי האישום נגדו ובמיוחד בשל המסע שניהל נגד מדינת החוק.

זה יכול היה להיות אחרת. אלמלא הסרבנות, העקשנות, היהירות, משחק הדובוני לא-לא של כחול לבן אחרי הסיבוב השני; אילו נענתה כחול לבן למתווה הנשיא ולהצעה שקיבלה מהליכוד, שעל פיה הרוטציה תבוצע אחרי חמישה חודשים, היום בני גנץ היה נשבע אמונים כראש הממשלה. וכבר חמישה חודשים היה לנו שר משפטים ראוי לשמו.

* אפילו גדעון לוי – לא ייאמן, אבל אפילו גדעון לוי (!) תומך בהקמת ממשלת האחדות ומגדיר את הכרעתו של בני גנץ – אמיצה. הוא כתב זאת לראשונה לפני כשבוע והשבוע – בשנית. ציטוט: "איש לא הציג תסריט אפשרי טוב יותר, זולת המשך מאבק השיירות, שהיו נוסעות ונוסעות לשום מקום. תחושת המחאה נעימה מאוד, אבל המחאה הזאת ריקה: היא עוסקת רק בעניין אחד, והוא אינו רלוונטי עכשיו".

ועוד דבר מעניין שהוא כתב, הוא שאף מאמר של גט כריתות מן הציונות לא עורר עליו זעם כמו מאמרו מהשבוע שעבר בעד ממשלת אחדות למאבק בקורונה.

אגב, הוא בפירוש כותב ש"ממשלה יהודית ערבית" היא "ממשלת החלומות". הוא פשוט מבין שזאת הממשלה היחידה האפשרית והאלטרנטיבה היא שבשיא המאבק בקורונה לא תהיה כאן אף ממשלה. או במילים אחרות – אנרכיה. מי שטוענים שיש חלופה – עושים שקר בנפשם.

* הקונספירציה החדשה – אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמאמינים לתאוריית הקונספירציה הפנטסטית על פיה מגפת הקורונה היא לוחמה ביולוגית של הסינים נגד המערב.

נו, מה כבר אפשר לענות לאותם אנשים?

"על סמך מה אתה שולל את התאוריה הזאת בכזאת נחרצות?" הם שואלים אותי. "יש לך הוכחה שזה לא נכון?" כאילו חובת ההוכחה אינה על הקונספירטורים אלא על שוללי הפנטזיה.

וכשאני מזכיר להם שאיראן טוענת שהישות הציונית הפיצה את הנגיף וארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים, הם משיבים בעלבון: "איך אתה משווה"?

* בלי להיפרד – לבי לבי לאנשים שבני משפחותיהם נפטרו בתקופה הקשה הזו. לפני כחצי שנה אבא שלי הלך לעולמו. כמה חשוב היה לנו להיות עמו ברגעיו האחרונים, להיפרד ממנו. אבל הרי לא היינו מתקרבים אליו ואל בת הזוג שלו הזקנים ומסכנים אותם במצב הזה. כמה חשובה הייתה לנו ההלוויה המכובדת. והיום ההלוויות הן תחת מגבלות קשות כל כך. השבעה היא חוויית חיים עוצמתית, שקשה לתאר אותה. אין דרך נחמה טובה ממנה; המפגש הזה עם כל כך הרבה אנשים, חברים, בני משפחה, מוקירי זכרו של המנוח. קשה לי לתאר התמודדות עם האובדן ללא השבעה. ומי שמאבדים את יקיריהם בימים אלה, אינם זוכים לחוות את השבעה. אני שמח שאבא שלי זכה למות לפני הימים הנוראים הללו.

* ביד הלשון

צור נתן – אנו ממשיכים בסדרת היישובים עם המילה צור, והפעם – צור נתן.

צור נתן הוא מושב שיתופי קטן של תנועת משקי חירות בית"ר במועצה האזורית דרום השרון. היישוב החל את דרכו כהיאחזות נח"ל שעלתה לקרקע ב-1966 סמוך לגבול הישן, הקו הירוק. ההיאחזות הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים, שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מחבלים מהשומרון. היישוב אוזרח כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר.

היישוב קרוי על שמו של נתן סימונס (שמעון) מקנדה. מיהו אותו נתן סימונס? כל מה שאני יודע עליו הוא שצור נתן קרוי על שמו. וכנראה שזה מה שגם גוגל יודע עליו וכן "מקורות יודעי דבר" שפניתי לעזרתם.

* "חדשות בן עזר"

נכשל "במבחן ארדואן"

במסע תעמולת הבחירות של כחול לבן, נתניהו הושווה לארדואן. מה הייתה מהות ההשוואה הזאת? בטורקיה מתנהלות בחירות ומתנהלים משאלי עם. איש אינו חולק על כך שארדואן נבחר בידי הרוב, הוא נערץ על רוב העם הטורקי והוא בהחלט מבטא את רצון הרוב. מה הבעיה בכך?

הבעיה היא שדמוקרטיה אינה רק רצון הרוב. העובדה שהרוב מאמין במנהיג חזק והוא נבחר שוב ושוב ומשנה את החוקה כרצונו בהצבעות רוב – אין פירושה שכך נוהגת דמוקרטיה. רצון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך אינו תנאי מספיק. אין דמוקרטיה ללא שלטון החוק והכפיפות לחוק, ללא הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ושאין בה הסכמיות, מו"מ ופשרות. דמוקרטיה אינה מתן רישיון לרוב למחוק את המיעוט.

הליכוד נשא ברמה את עובדת היותו רוב, כהצדקה לניסיונות חקיקה שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את העמדתו לדין. אמירות כמו "מי הם השופטים / פרקליטים שאף אחד לא בחר, שישפטו את נתניהו שרוב העם בחר בו", או "העם אמר דברו, ולכן נתניהו זכאי", שנשמעו מעל כל במה איימו על הדמוקרטיה. נתניהו ניסה לנצל את הרוב להעברת החוק הצרפתי, שנועד להעמידו מעל החוק (וללא הגבלת קדנציות כמקובל בצרפת) ועוד שורה של חוקים ברוח זו. הניסיונות לא צלחו בשל התנגדות כחלון. החשש הכבד היה מפני הבאות. חשש, שאם נתניהו יזכה ברוב, מיד יחוקק חוק התגברות רדיקלי, על פיו הרוב האוטומטי של הממשלה יוכל לבטל כל החלטת בג"ץ, כלומר מחיקת בג"ץ ורמיסת יכולת המיעוט להתגונן מפני שרירות השלטון. ואח"כ חקיקה שתאפשר לנתניהו להימלט מאימת הדין ובחירת שופטי בית המשפט העליון בידי הכנסת, כלומר שהרוב האוטומטי יבחר את השופטים, ולמעשה יכפיף את בית המשפט העליון לכנסת שנשלטת בידי הממשלה.

נגד אלה נלחמה כחול לבן. כיוון שלא היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב – החשש לא התאמת. גם לכחול לבן לא היה רוב אמתי, רוב פוזיטיבי שיכול להקים ממשלה, אלא רק רוב לעומתי נגד נתניהו. וכיצד היא נהגה? בדיוק בדרך שמפניה היא הזהירה.

היא ניסתה לנצל את הרוב לשינוי חוקי יסוד בחקיקת בזק, ב"כנסת-מעבר", באין ממשלה נבחרת, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שהייתה מובילה לסיבוב בחירות רביעי, והכוונה הייתה לסכל את יכולתו של נתניהו להיבחר, למרות תמיכת כמעט מחצית העם בשלוש מערכות בחירות. לשם כך היא ניסתה להחליף במחטף בזק את יו"ר הכנסת ללא הסכמה על סדר היום. היא ניסתה לקבוע באופן חד-צדדי, ללא הידברות ובלי לנסות להגיע להסכמות, את הרכב הוועדות. וכל זאת, בעיצומה של שעת חירום, המחייבת את אחדות השורות.

במקום להציג אלטרנטיבה ממלכתית של דמוקרטיה הסכמית, היא העבירה לציבור מסר שהדמוקרטיה הרובנית-כוחנית-דורסנית, שבה הרוב לוקח את כל הקופה, היא הדרך הנכונה, ובלבד שהיא תשרת את "הצד הנכון".

טוב שבני גנץ התעשת, עצר את המהלך וקיבל את ההחלטה המשרתת את האינטרס הלאומי.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.3.20

* עכשיו – ממשלת אחדות עכשיו! למה עכשיו? כי העסקנים שהיו אמורים להיות מנהיגים לא הקימו אותה אתמול.

* לך בכוחך זה – אני לא מבין את האזרחים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים במשחקי ההאשמות של הפוליטיקאים הציניים. מן הראוי שכל פטריוט יפעיל לחץ בראש ובראשונה על המפלגה שבה הוא תמך לעשות הכל להקמת ממשלת אחדות, ולא לדקלם את ההסברים על הצד השני שלא באמת רוצה.

זה נוסח מסרון ששלחתי לבני גנץ:
בני, שלום! שמי אורי הייטנר מקיבוץ אורטל. בשלוש מערכות הבחירות הייתי פעיל במסע הבחירות של כחול לבן. עשיתי לילות כימים למען ההצלחה בבחירות. גם פגשתי אותך בסיוריך בצפון – בסיבוב הראשון (מפגש חקלאים ביסוד המעלה ואח"כ בתצפית קוניטרה) ובסיבוב השלישי (מרום גולן, עמק הבכא ומג'דל שמס). אני רואה בדאגה רבה את הכיוון שבו הולכת היום כחול לבן. נשאנו על דגלנו את הססמה "ישראל לפני הכל", והיום האינטרס האחד והיחיד הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה או אחדות לאומית או אנרכיה. יש לשים בצד את כל הצעדים הפרלמנטריים ואת כל יוזמות החקיקה שעלולות לסכן את היכולת להגיע לאחדות. לרדת מרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתקופת חירום, הנסמכת על רצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית שהתחייבנו לאורך כל מערכת הבחירות שלא נקים ממשלה שתלויה בה. את כל המרץ יש להפנות אך ורק לדבר אחד – הקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר. אפשר לסגור את זה בתוך יום. אני בטוח שאתה מבין זאת ורוצה בכך ומפציר בך – לך עם זה עד הסוף, בכל הכוח, ואל תתן לאף אחד אחר בכחול לבן להסיט אותך מן המטרה הלאומית. לך בכוחך זה והושעת את ישראל.

* באטרף – יש להפעיל לחץ כבד על כל הגורמים להבטיח ממשלת אחדות לאומית שתמנע אנרכיה. לחץ על נתניהו להפסיק להתעקש על שליטה / זכות וטו על תיק המשפטים, כי הוא יודע שבכך הוא יסכל ממשלת אחדות. ועל גנץ להתנער מכל המהלך החקיקתיים והפרלמנטריים שנועדו לסכל ממשלת אחדות. אסור לוותר להם. הם באטרף ולא מסוגלים להתעלות.

* תעלול לסיכול האחדות – יצירת ההיסטריה המלאכותית על "דיקטטורה בדרך" כביכול, שאינה אלא הבל ורעות רוח, והמהלך המשולב של התעסקות בעיצומו של משבר לאומי ושעת חירום קשה בהחלפת יו"ר הכנסת וחקיקה פרסונלית מכוערת, אינה אלא תעלול שנועד לסכל הקמת ממשלת אחדות.

להערכתי, זהו גם מהלך עוקף יועז הנדל וצביקה האוזר, הח"כים מתל"ם שמסרבים להתקרנף. מתוך הבנה שיועז וצביקה לא יתנו ידם לממשלת מיעוט על כרעי רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, הם מנסים לחבל ביוזמת ממשלת האחדות באמצעות מסע החקיקה הזה.

על יועז וצביקה להעביר הילוך ולהודיע שאינם מתנגדים רק לממשלת מיעוט, אלא לכל מהלך שנועד לסכל את האחדות. בלעדיהם לא יהיה למהלך הזה רוב.

המהלך, המבוסס על כוחנות הרוב ונגד כללי המשחק, הוא בדיוק הביביזם שיצאנו נגדו והארדואנוקרטיה שהזהרנו מפניה. וכעת, דווקא כחול לבן מובילה מהלך כזה, קיצוני יותר מכל המהלכים שנגדם התרענו.

כפי שיועז וצביקה נאמנים להתחייבות לבוחר לא להקים ממשלה הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, כך עליהם להיות נאמנים לדרך הממלכתית ולסכל את היוזמה כולה.

* צעד בונה אמון – דווקא עכשיו, כשבעקבות פסיקת בג"ץ יו"ר הכנסת אינו יכול למנוע את ההצבעה על תפקיד היו"ר, מן הראוי שכחול לבן תנהג בגדלות, ותודיע שהיא משעה לעשרה ימים את ההצבעה על בחירת יו"ר ועל הצעות החוק השנויות במחלוקת, כצעד בונה אמון למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אחדות לאומית עכשיו היא צו השעה והחלופה היחידה לה היא אנרכיה.

* שר המשפח – כאשר תקום ממשלת אחדות לאומית, שר המשפח, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, המטיף לאידיאולוגיה של עבריינות, יעוף מהמשרד. עוד סיבה חיונית ביותר להקמת ממשלת אחדות לאומית. ויפות שעתיים קודם.

* סלע המחלוקת – כל עוד נתניהו מתעקש על אחיזה / זכות וטו בתיק המשפטים, הוא מעיד על עצמו שכל הצעותיו לכחול לבן, שהן בהחלט מרשימות ונדיבות כשלעצמן, אינן אלא הצגה, לצורך משחק האשמות.

נתניהו יודע שתיק המשפטים הוא ציפור נפשה של כחול לבן. הוא יודע איזה ויתור כבד הוא מבחינתה ישיבה בממשלה בראשותו, כאשר הוא נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד. ברור שאם היא מוכנה לכך, למען האינטרס הלאומי, היא תעמוד על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה, בוודאי לאחר תעלוליו של הסוס הטרויאני במשרד המשפטים בחודשים האחרונים.

על כחול לבן להודיע: א. האינטרס הלאומי העליון הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית.
ב. אנו נכנסים מיד למו"מ ישיר והוגן להקמת ממשלת אחדות לאומית.
ג. כצעד בונה אמון לקראת המו"מ לאחדות, אנו מקפיאים עד תום המו"מ את הליכי החקיקה הנוגעים להגבלות על ראש הממשלה.
ד. כצעד בונה אמון אנו מקפיאים את היוזמה לבחירת יו"ר הכנסת עד תום המו"מ.
ה. אנו עומדים על הקמה מיידית של ועדות הכנסת: ועדה מסדרת, וכן ועדות חוץ וביטחון, כספים, חוק חוקה ומשפט וועדה מיוחדת למאבק בקורונה, בהרכב זמני. עד הקמת הממשלה, הרכב הוועדות יהיה פריטטי.
ו. מתוך אחריות לאומית לאפשרות להקים ממשלת אחדות לאומית, אנו מוותרים על העיקרון והבטחת הבחירות שלא לשבת בממשלה שראשה נאשם בשחיתות, ומקבלים את הצעת נתניהו לממשלה רוטציונית בת שלוש שנים כשהוא מכהן ראשון בראשות הממשלה.
ז. הרוטציה ומועדה יעוגנו בחוק.
ח. המתווה המדיני של הממשלה החדשה יתבסס על עקרונות תכנית טראמפ, בשינויים המתחייבים מן האינטרסים הישראלים.
ט. כחול לבן תתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בתיאום עם ארה"ב, בחודשים הקרובים.
י. כחול לבן עומדת על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה.

* מבחן המנהיגות של גנץ – ככל הידוע לי יש רוב ברור בסיעת כחול לבן בעד ממשלת אחדות ונגד ממשלת מיעוט. כן, כולל ח"כים מטעם יש עתיד. מה שעומד כעת למבחן הוא מנהיגותו של גנץ, התומך בממשלת אחדות. האם הוא ילך עד הסוף, אפילו במחיר פילוג?
איני מייחל לפילוג. אני מייחל לכך שכל כחול לבן תלך יחד לממשלת אחדות. אך מבחן המנהיגות של גנץ הוא הבחירה בין "ישראל לפני הכל" לבין "המפלגה לפני הכל".

* סכנה לדמוקרטיה – האם יש סכנה לדמוקרטיה? כן. אם לא תקום ממשלת אחדות לאומית נידרדר לאנרכיה.

* בעיה בדחיית סיפוקים – אני מאמין שממשלת הפיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הלאומנית הקנאית האנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא תקום, אבל עצם הלגיטימציה שהיא קיבלה, היא נזק לדורות. בראש ובראשונה לסיכוי לדו-קיום אמתי בין יהודים וערבים בישראל והשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל.

התאווה לסיפוק המיידי – לראות את התמונה של נתניהו יוצא מבלפור, האפילה על כל אינטרס לאומי רחוק טווח וגם על ההכרח הלאומי הממלכתי היום – הקמת ממשלת אחדות לאומית.

* השרלטן – האם שיניתי את דעתי על נתניהו? כן. חשבתי שהוא גדול השרלטנים בפוליטיקה הישראלית. היום אני יודע שהוא רק מספר 2. יאיר לפיד שרלטן גדול אפילו יותר ממנו.

* רק שאלה – שאלה לכל אלה שקוראים וקראו לאורך שנים את כתיבתי. נניח שהייתה היום מפלגה בישראל, שההרכב שלה היה: 1. עופר כסיף. 2. גדעון לוי. 3. אהוד אדיב. 4. לאה צמל. 5. אילן פפה. 6. רוגל אלפר. 7. מרדכי וענונו. 8. חגי אלעד. 9. יצחק לאור. 10 נטלי כהן וקסברג. ואולי היה משוריין בה מקום לנציג נטורי קרתא או חסידות סאטמר. רשימה על טהרת היהודים. והמצע שלה היה מצע הרשימה המשותפת, בלי להוסיף או להחסיר מילה. האם הייתי רואה אותה כשותפה לגיטימית לממשלת ישראל? האם הייתי מעלה על דעתי שניתן להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת? האם מישהו מעלה על דעתו שהייתי מוכן לכך?

ודאי שלא. אז למה ממשיכים לטפטף שוב ושוב את רעל ההסתה, כאילו ההתנגדות שלי ושל רבים אחרים, נובעת מכך שהם ערבים, ושזו "גזענות", וש"לא סופרים 20% מהאוכלוסיה" וכו'? למה תרבות השקר מוחקת מחלוקת רעיונית? הרי קל יותר לשקר ולטעון שזו התנגדות "גזענית" כי אז לא צריך כלל להתייחס לתוכן. למשל, למצע הרשימה המשותפת. למשל, לעמדותיה בנושאים השונים. למשל, לשאלה לצד מי היא הייתה במלחמת צוק איתן, שעה שמאות רקטות שוגרו לעבר אזרחי ישראל. למען מי היא הפגינה באותם ימים? למשל, נגד מי היא יצאה, פעלה והפגינה, כאשר צה"ל חיפש את שלושת הנערים החטופים. ומכאן המחשבה, אם מחר ייחטף נער ישראלי וישראל תנקוט צעדים חריפים בחיפושים אחריו, באיזה צד תעמוד הרשימה המשותפת? או אם מחר תפליג ספינת "שיבה" מטורקיה של מחבלים מארגון טרור אילסמיסטי קנאי ג'יהאדיסטי כפי שהיה ב"מרמרה", האם שוב יהיו עליה ח"כים של המשותפת, כמו בפעם הקודמת? האם השאלות הללו לגיטימיות? רלוונטיות? מותר להעלות אותן? מותר לצפות ממי שתומך בקואליציה כזאת שיתייחס לשאלות הללו?

קל מאוד למחוק את המחלוקת, לבטל את הטיעונים, ולהכפיש את שוללי השיתוף הפוליטי עם הרשימה המשותפת, כלומר את רוב הישראלים, כ"גזענים", "שונאי ערבים", "מוחקי 20%" וכו'. אלא שזו דמגוגיה.

אילו הייתה רצה לכנסת רשימה כמו זו שהצגתי, כמובן שהייתי מתנגד לקואליציה אתה או בתמיכתה, כפי שאני מתנגד לקואליציה עם הרשימה המשותפת, בהבדל אחד. זו הייתה רשימה שאני מתעב עד עומק נשמתי כל אחד ואחד מנציגיה, להבדיל מהרשימה המשותפת, שאמנם איני רואה בה שותפה אפשרית לקואליציה, אבל אני מכבד 14 מנציגיה. את כולם חוץ מעופר כסיף.

* אופוזיציה למדינה – רשימה שהיא אופוזיציה למדינת ישראל, אינה יכולה להיות בקואליציה של ממשלת ישראל.

* מבחן הלאומיות – ימינה היא מפלגה לאומית. האינטרס הלאומי העליון של ישראל הוא הקמת ממשלת אחדות לאלתר. אם ימינה תודיע לנתניהו שהמשך תמיכתה בו מותנה בכך שילך בלב פתוח ונפש חפצה לאחדות, היא יכולה לגרום בכך לממשלת האחדות לקום.

למה הם לא עושים כן? הם מבינים, מן הסתם, שבממשלת אחדות לא יהיו להם שלושה שרים, ותיקי הביטחון, המשפטים והחינוך לא יהיו בידיהם. הם גם יודעים שקיומה של הממשלה לא יהיה תלוי בהם ובכך הם יאבדו את כוחם. והם מעמידים את האינטרס המפלגתי והאישי מעל האינטרס הלאומי.

* דמוקרטיה והסכמיות – ההתנהלות של סיעת כחול לבן מעוררת בי זעם משלוש סיבות. א. כי האינטרס הלאומי העליון הוא הקמת ממשלת אחדות עכשיו, והצעדים הפרלמנטריים של כחול לבן מחבלים בסיכוי להקמתה ועלולים לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ב. כי הצבעתי להם ואני חש שמשתמשים לרעה במנדט שקיבלו ממני. ג. כי כחול לבן הציגה חלופה של ממלכתיות. אחת הטענות המרכזיות שהצגנו בכחול לבן נגד נתניהו והליכוד, הייתה נגד התפיסה שלפיה חזות הכל בדמוקרטיה היא הרוב, והצגנו מולה תפיסה ממלכתית של דמוקרטיה שמבוססת על הסכמיות, על כללי משחק.

אבל הטענות של הליכוד על ההתנהלות של כחול לבן נגועות בצביעות. הרי אילו היו לגוש נתניהו 61 מנדטים, נתניהו כלל לא היה מעלה על דעתו ממשלת אחדות. אילו היו לו 61 מנדטים, דבר ראשון הרוב שלו היה משתמש בהם כדי לכפות על הכנסת חוק לשיתוק בג"ץ – חוק התגברות רדיקלי לפיו ניתן לבטל כל החלטת בג"ץ ברוב האוטומטי של הקואליציה המציית לכל רצון של רוה"מ. ואז היו מחוקקים חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מן המשפט.

אז מה לליכוד כי ילין על כחול לבן? אבל אם לא תקום ממשלת אחדות, ואין יכולת להקים ממשלה אחרת, וניגרר לסיבוב רביעי (אלוהים יודע איך בתוך הקורונה הזאת) ויהיה לנתניהו רוב, מה לכחול לבן כי תלין על הליכוד אם ינהג כך, כאשר היא נהגה באותה דרך? לדוגמה, אם בשבועות הבאים הכנסת תחוקק חוק שימנע את הטלת הרכבת הממשלה על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום, לא תקום ממשלת אחדות. מתוך האנרכיה מתישהו יהיו בחירות ויהיה רוב לנתניהו. הרי ברור שהדבר הראשון שהכנסת תעשה יהיה לבחור יו"ר חדש מטעם הרוב החדש ומיד לחוקק חוק שיבטל את החוק ויאפשר הטלת הממשלה על נתניהו.

הכוחנות הזאת, בשם הרוב, אינה באמת דמוקרטית. בדמוקרטיה אמתית חייבת להיות מגבלה על הרוב. דמוקרטיה בלי הסכמיות, היא דמוקרטיה נכה.

* לשון המאזניים – אחד הנזקים הגדולים שגרמה להם התנהלותה של כחול לבן מאז הבחירות, הוא המכה הקשה, אני מקווה שלא אנושה, לרעיון של מרכז ישראלי ממלכתי. זאת, דווקא בימים שבהם הולך ומעמיק הקרע בעם. כחול לבן, למעשה, אוששה בצורה קיצונית את תרבות המחנאות הדיכוטומית בין "שמאל" ו"ימין", כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים בתוכו ונותן לגיטימציה לגורמים הרדיקליים ששוללים את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית (הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית).

אולם הצורך במפלגת מרכז קיים ולכן אני מאמין שמפלגה כזו קום תקום. היא לא תהיה בעתיד הנראה לעין מפלגת שלטון ולכן גם לא תתמודד על השלטון. תהיה זו מפלגה של לשון מאזניים. מפלגה שאינה שייכת לאף בלוק ואף צד לא יוכל להקים ממשלה בלעדיה. מפלגה שתהיה הגורם השפוי, המאוזן והממתן הן בממשלת ימין והן בממשלת שמאל והדבק בממשלת אחדות. מפלגה שלא תאפשר לאף מחנה תלות במפלגות קצה רדיקליות.

* אצבע בסכר הממלכתיות – בבחירות לכנסת ה-20 בחרתי בכולנו בהנהגת משה כחלון. בבחירות לכנסת ה-21, ה-22 וה-23 בחרתי בכחול לבן. הבחירה בכולנו הייתה ברירת מחדל ברע במיעוטו. הבחירה בכחול לבן הייתה מתוך הזדהות ואמונה.

בחרתי בכחלון כמעט ללא ציפיות. בכחול לבן בחרתי עם ציפיות גבוהות מאוד. חלפו שבועות ספורים מאז הבחירות, ואני יכול לסכם את תחושתי כלפי כחול לבן כמפח נפש איום ונורא. כחול לבן התגלתה בכל כיעורה כמפלגה אנטי ממלכתית. לעומת זאת, כחלון, בדרכו השקטה והצנועה, היה האצבע בסכר הממלכתיות. הוא סיכל מהלכים אנטי ממלכתיים חמורים ביותר של נתניהו, כמו ניסיונות חקיקה שנועדו להציב אותו מעל החוק, חיסול השידור הציבורי ועוד. כחלון העניק לי תמורה לאגרה, ובגדול. לעומת זאת כחול לבן…

* היד המושטת – לפני 100 שנה בדיוק, ב-23 במרץ 1920, התפרסמה ב"הארץ", שעוד היה עיתון ציוני, קריאה אל העם הערבי לשלום ולשיתוף פעולה. "ברגע הרציני הזה בתולדות עם ישראל ועַם הערבים, מוצאים אנו לנחוץ אחרי מאורעות הימים האחרונים [אני משער שהכוונה לקרב תל-חי והאירועים בגליל העליון א.ה.] – לפנות אל אחינו הערבים בדברים האלה: אנשים שונים בודים מלבם ולוחשים לכם, כי היהודים באים לעשוק את זכויותיכם ולנשל אתכם מעל אדמתכם. שקר הדבר! לא באנו לעשוק ולנשל את מי שהוא! אמת היא, כי ארץ ישראל היא מולדתנו היחידה, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ שבה נשוב ונבנה את ביתנו הלאומי. אבל לא למלחמה באים אנחנו הנה, כי אם לשלום. לא לשם גזל, כי אם לשם עבודה ובנין. יש מקום בארץ גם לנו וגם לכם, באים אנו להיאחז ולהתנחל בארץ, לעבדה בזעת אפיים, להחיות את נשמותיה ולפתח את אוצרותיה הטבעיים, להביא אליה את מרצנו את ידיעותינו, את כוחותינו החומריים והרוחניים". תשובת הערבים לא אחרה לבוא. 15 יום אח"כ התנפלו הערבים על יהודי ירושלים ופרצו מאורעות תר"ף.

* השתעלו לבאר – במחווה מרוממת נפש, המבטאת את הרוח הישראלית, את הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, את ערכי "כל ישראל ערבין זה בזה", החברה הישראלית מחזירה את בניה התקועים ברחבי תבל. קומץ מתוכם סירבו להיכנס לבידוד, התפרעו בשדה התעופה ו"השתעלו" במזיד על אנשים.

זו התגלמות תופעת "הישראלי המכוער", זה שמשתעל לבאר ממנה שתה, שממנה כולנו שותים.

* למתנדבים בעם – כל הכבוד למורי בית הספר "עינות ירדן". הם ממשיכים בהתנדבות את הלמידה מרחוק!

* ביד הלשון

צור הדסה – אנו ממשיכים בסדרת היישובים המתחילים בשם צור, והפעם – צור הדסה.

צור הדסה הוא יישוב קהילתי גדול מאוד, המונה אלפי תושבים, בפרוזדור ירושלים. היישוב שייך למועצה האזורית מטה יהודה. הוא נוסד ב-1956 כמרכז אזורי שסיפק שירותים למושבים שסביבו – מבוא בית"ר, בר גיורא, מטע ונס הרים.

ומי זו אותה הדסה שזכתה שהיישוב יקרא על שמה? זו הסתדרות הנשים הציונית באמריקה הנקראת "הדסה". ומי זו הדסה שזכתה שהסתדרות הנשים תקרא על שמה? אסתר המלכה, ששמה השני היה הדסה. הארגון נוסד ב-1912, בהנהגתה של הנרייטה סאלד.

* "חדשות בן עזר"