צרור הערות 23.2.20

* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.

סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.

הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.

משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והייתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.

וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה; שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?

כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהייתה שרת המשפטים.

קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.

אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה אתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים".

והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.

אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל לבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ".

אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.

ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור.

אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.

מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.

אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"

כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהייתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה".

על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל.

העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.

הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.

הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית". וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.

אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני… ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך… לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד). "היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית… ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ… אין עם מי לדבר בצד השני… המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר). למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות… עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגיה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו… הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).

מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותכנית קרי ותוצאות ההתנתקות הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים.

בעקבות דבריו, תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.

במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התכנית לנוער "עלם ועלמה" הייתה התכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.

אחת התכניות הייתה הגרסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה הייתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.

בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות.

הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי.

הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.

הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכל כדי לא להיות תלויים בה.

על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.

בן 83 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).

אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.

רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב הייתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק הייתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושב הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943.

ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספריה העירונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.1.20

* סמולן נולד – אז עכשיו גם יולי אדלשטיין הצטרף למועדון של הסססמולנים, הבוגדים, המשת"פים. ותעשיית השקרים של בלופר פתחה את התיק האישי שהוכן לו, גם לו, זה מכבר, ובתעלות הביבים רצים הסיפורים על כך שאינו יהודי, שהוא נוצרי, בן של כומר קתולי אנטישמי, נשוי לבת של הבעלים האנטישמי של "הארץ" וכו'.

וכל זאת כיוון שהוא מנסה לשמור על רמה מסוימת של ממלכתיות, של נאמנות לחוק, של נאמנות לתפקידו ולשבועת האמונים שלו. כיוון שהוא מנסה לשמור על שמץ של עצמאות של הכנסת, נציגת הריבון, שגם ככה נרמסת בידי הרשות המבצעת (שאמורה להיות כפופה אליה) וכעת נתניהו מנסה להפוך אותה אסקופה נדרסת של האינטרס האגואיסטי שלו – הימלטותו הפחדנית והמושחתת מאימת הדין.

* ריבלין החדש – זאת לא המתקפה הראשונה שלהם על אדלשטיין. הגל הקודם היה סביב פרשת טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70. וכך כתבתי ב-22.4.18:
נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו. הנה, מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין:

– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכל.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמיה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה… לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.

עד כאן הרשומה שלי מ-2018. אז הותקפתי בהיתממות על כך שאני מייחס את הערימה הזאת לתעשיית השקרים של נתניהו. אז השבוע כתב זאת המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה.

* נגד חרמות – עומר אדם העלה באינסטגרם צילום סלפי שלו עם יאיר נתניהו, ומיד הוצף בצונאמי של איומי חרמות, ביטול כרטיסים וכו'.

איני חשוד באהדה יתרה ליאיר הג'ורה, אבל עמדתי על התגובות הללו זהה לעמדתי על חרמות נגד אחינועם ניני, אריאל זילבר ואחרים. אני שולל זאת מכל וכל. יש לשפוט אמנים על פי יצירתם האמנותית, ולא על פי עמדותיהם הפוליטיות. (אגב, במקרה הזה הוא אפילו לא ביטא עמדה פוליטית. אולי הוא סתם אוהב להצטלם עם ידוענים)?

* ממשלת צללים – מיקי זוהר יוזם עסקה של הבטחת תיק בממשלה לבן גביר, תמורת ויתור על הריצה של עוצמה כהניסטית לכנסת. רעיון טוב. נמנה את בן גביר לשר המשפטים, את יגאל עמיר לשר הביטחון, את עמי פופר לשר החוץ ואת יאיר נתניהו לשר החינוך.

* אין קווים אדומים – אם בן גביר לא משקר ואכן הוצע לו תפקיד שגריר כדי שלא יתמודד לכנסת, הרי שאין דוגמה בוטה מזו, עד כמה נתניהו מוכן לחבל ביודעין ובמזיד באינטרסים של מדינת ישראל, למען האינטרס האגואיסטי שלו, להיחלץ מאימת הדין. להציע לגזען הכהניסט הנורא הזה, להיות דמות ייצוגית של מדינת ישראל? הרי מדינה נורמלית מסתירה תופעה כזאת למען כבודה. עד כדי כך אין לנתניהו קווים אדומים?

אני מקווה מאוד שבן גביר משקר.

* שיתנדפו – מבחינת האינטרס של כחול לבן, טוב שעוצמה כהניסטית תרוץ, תתקרב לאחוז החסימה ולא תעבור אותו, ובכך בלוק החסינות יפסיד מספר מנדטים. ואף על פי כן, הלוואי שהכהניסטים הארורים יתייאשו ולא יתמודדו; לא עתה ולא אי פעם בעתיד. ואם כן, שיספגו מכה משפילה וצורבת. אני רוצה שהכהניזם יחלוף מהעולם. הכהניזם הוא תרגום לעברית של האידיאולוגיה שרדפה את עמנו והמיטה עלינו את האסונות הנוראים ביותר. הכהניזם הוא כתם על ההיסטוריה היהודית. עצם העובדה שהחיה הכהניסטית קיימת היא חרפה.

צריך להבין. מבחינתי, החיה הכהניסטית אינה יריב פוליטי או אידיאולוגי לגיטימי. זו לא קבוצה שיש לי עמה מחלוקת, אלא כנופיה שיש בינינו תהום מוסרית. זו לא השקפה פוליטית שונה, אלא תפיסה חפה ממוסר. אנטי מוסרית בעליל. ולכן, יחסי אליהם נטול כל שיקול פוליטי. רק כמיהה עזה לכך שהצחנה הזאת תצא מחיינו.

והיה מחננו טהור.

* הרופא הרוצח – בעקבות פרשת "התמונה", שבן גביר כמעט העביר מהסלון לחדר השינה, מעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, שערך טבח אכזרי במערת המכפלה, בו רצח 29 ילדים ומבוגרים ופצע עוד עשרות, תוך ירי בגבם בשעת תפילה, אך ורק כי הם נולדו ערבים, חוזרים להפיץ את סיפורי-המעשיות השקריים, שהופרכו מזמן, על כך שהמחבל בסך הכל… מנע פיגוע בפורים. הרופא הרוצח הזה ייזכר לדיראון עולם לצד רופאים רוצחים מסוגו כמו יוזף מנגלה וג'ורג' חבש.

* כל עכבה לטובה – יו"ר כחול לבן ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ הציג שני מסרים מדיניים. האחד – התחייבות להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וביקורת על ממשלות ישראליות שבעבר הסכימו לוותר על הבקעה. (אגב, יש לציין שממשלת רבין מעולם לא הסכימה לוותר על בקעת הירדן. ראש הממשלה הראשון שעשה זאת היה ברק, אחריו אולמרט והאחרון היה נתניהו, שבמו"מ על תכנית קרי הסתפק בנוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן). המסר השני היה קריאה לטראמפ לפרסם את תכנית המאה לפני הבחירות בישראל.

אני תומך בכל לבי במסר הראשון, ואני מטיף לכך כבר זמן רב. לעומת זאת, אני מתנגד למסר השני. מכל מה שהצלחתי ללמוד ממקורות המידע שלי, קרוב לוודאי שתכנית טראמפ אינה תכנית מועצת יש"ע, אינה תכנית הליכוד וגם לא תכנית כחול לבן. פרסומה יגרום ללחץ על ישראל, וישראל תתקשה להתעמת עם טראמפ אחרי החלטותיו הפרו-ישראליות החשובות. נכון שבסוף מי שידחו את ההצעה יהיו אלה שדחו את מתווה קלינטון, את תכנית בוש ואת תכנית קרי ואת ההצעות של ברק ואולמרט. אבל אין לישראל אינטרס לעורר כלל את הסוגיה הזאת. כל עוד אין פרטנר פלשתינאי המוכן לפתרון כלשהו הכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הצפת הסוגיה הפלשתינאית על סדר היום לא תועיל לנו. אם טראמפ לא יפרסם את תכניתו לפני הבחירות בישראל, סביר שהוא לא יעשה כן עד הבחירות בארה"ב. אם בבחירות בארה"ב טראמפ יפסיד, בלאו הכי תכניתו לא תהיה אקטואלית. אם הוא ינצח, אולי הוא יציג אותה ואולי לא. ואולי תהיה לישראל אפשרות להשפיע עליה טרם פרסומה. בנושא הזה אני מאמין שכל עכבה לטובה.

* התרגלו – גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים, על אודות מחויבות כחול לבן לעתידה של בקעת הירדן הישראלית. מיד החלו התועמלנים לטעון שהוא משקר, שזאת הצגה, שזו לא באמת עמדתו וכו'. ואני לא בא אליהם בטענות. הם התרגלו שמנהיגות היא שקרנות, שאי אפשר להאמין למנהיג וכו'.

אין ספק שלא מספיק להחליף את נתניהו. צריך לסלק מחיינו את הביביזם.

* מעשה באבן – ח"כ יעל גרמן מכחול לבן הביעה בראיון רדיו עמדה מדינית הפוכה לעמדות כחול לבן, למצע כחול לבן ולדרך שמייצגים ומבטאים יו"ר כחול לבן וכל חברי הנהגתה. מיד קפץ הליכוד על המציאה כמוצא שלל רב, ויצר מצג שווא, כאילו מה שקובע אינו המצע, המדיניות והדרך של המפלגה כולה ושל ראשיה, אלא מה שאמרה הח"כית האחת, הקצה היוני של הרשימה. אבל איני יכול להלין עליהם. הם בסה"כ ישבו במקום, לא עשו כלום ולפתע נפל לידיהם אוצר. הן כבר אמר ידידנו החכם הסיני העתיק, שאבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא.

* מעדתי – עמית סגל פרסם ציטוט של הלצה שכתבתי בקבוצה פנימית של תל"ם, בעקבות דבריה של יעל גרמן. אני מודה שזאת הלצה סרת טעם ומיותרת גם בקבוצה פנימית, וגם ככזאת אני מתחרט עליה. צר לי שהיא הודלפה, ועוד יותר צר לי שהיא נאמרה.

התנצלתי גם באופן אישי בפני יעל גרמן.

* דמיינו – ראש השב"כ נדב ארגמן: "ב-2019 סיכלנו יותר מ-560 פיגועים משמעותיים, ובהם 10 פיגועי התאבדות, ארבעה פיגועי חטיפה ויותר מ-300 פיגועי ירי".

הבה נדמיין מה סיכלו צה"ל והשב"כ. ניזכר בחטיפת שלושת הנערים ובזעזוע הכבד של החברה הישראלית כולה ואיך זה נגמר. ונכפיל זאת פי ארבעה. ניזכר בפיגוע ההתאבדות במלון פארק, שבו נרצחו למעלה משלושים ישראלים. ונכפיל זאת פי עשרה. ניזכר ברצח טלי חטואל וארבע בנותיה. ונכפיל פי 300. מדובר במרחץ דמים איום ונורא. יתר על כן, אילו היה מתרחש, חלילה, אין ספק שהוא היה מוביל אותנו למלחמה קשה, ולאו דווקא בחזית אחת ונגד אויב אחד.

אז קודם כל עלינו להודות לחיילי צה"ל ולוחמי השב"כ.

ומעבר לכך, כאשר נקרא את השוקניסטים למיניהם מלהגים על החיילים שחוטפים נערים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה וכל המלל העבש הזה – כדאי שנזכור את הנתונים האלה. כדאי שנזכור שבזכות אותם חיילים ואותם מעצרים, אנחנו יכולים לישון בלילה.

* הפתרון הסופי – כדאי להקשיב לאויב – כדאי להקשיב לגדעון לוי. לוי מייצג את עמדות האויב, ולכן חשוב מאוד להקשיב למה שהוא אומר. מי שסבור שהסכסוך הוא על יהודה ושומרון בלבד, עלול להסיק שנסיגה מיהודה ושומרון תפתור את הסכסוך. אבל כיוון שהסכסוך אינו על יהודה ושומרון, ברור שנסיגה לא תביא לסוף הסכסוך, אלא להמשכו בתנאים קשים הרבה יותר. ולכן, חשוב מאוד לדעת מה האויב חושב ומה האויב רוצה.

הנה, למשל, פנינים מתוך הפשקוויל התורן של לוי – פשקוויל נאצה נגד השמאל הציוני: "הציונות ה'שפויה' לא היתה חפה מפשע זמן רב לפני הכיבוש של 1967. 'כיבוש העבודה', נישול העובדים הפלסטינים ממקומות העבודה שלהם, שהחל עוד בשנות ה–20, לא היה רעיון של המחנה הדתי־לאומי. את 'גאולת האדמות' לא הנהיגו בני עקיבא. מה שהחל אז נמשך עד היום, בלא הפסקה. אותה מדיניות, אותם ערכים, אותם עקרונות פעולה, ואותה השקפת עולם, שעיקרה הוא שהארץ הזאת נועדה לעם היהודי, ולו בלבד. השמאל הציוני תמיד ידע לעטוף את ההשקפה הלאומנית הזאת במלים יפות על דו־קיום ועל אחווה, בלי לעשות הרבה למימושם. הדתיים־לאומיים בחלו במלים האלה. ההבדל הוא בסגנון. אבל דבר ממעשי הכיבוש של 1967 לא החל ב–1967. 1967 היא המשכה הישיר של 1948, שבה שיחקה הציונות הדתית תפקיד שולי. 2020 ממשיכה את 1948 ואת 1967. השמאל אינו מנהיג את המדינה זה שנים, אבל היא ממשיכה להתנהל בגבולות הפיזיים והמוסריים שהוא הוריש, כנראה לנצח… ההתנערות מחטאיה הקדמונים של הציונות, והצגתה של ציונות אחת כיפה והאחרת כלא־שפויה, הן צבועות ומתחסדות. גוש אמונים לא המציא דבר, וכמוהו לא בצלאל סמוטריץ' ולא ישראל הראל. הם למדו בבית הספר הגבוה של הנישול והגירוש, שייסדו מפא"י, השומר הצעיר, אחדות העבודה והפלמ"ח. אין ציונות טובה וציונות רעה. יש ציונות אחת — הציונות שהקימה מדינה ליהודים תוך נישול הפלסטינים בכוח הזרוע".

כן, האויב אינו מאמין שיש ציונות טובה וציונות רעה. ולכן, מי שמשלה את עצמו שחורבן המפעל הציוני "הרע" יספק את האויב, ישים קץ ל"אקיבוש" ויפתור את הסכסוך, אינו אלא משלה את עצמו. רק חורבן המפעל הציוני כולו, ולא רק מ-48' אלא משנות העשרים, ישים קץ ל"אקיבוש" ויביא לפתרון הסופי של הסכסוך.

* כנס ההתיישבות ע"ש גרליק – ביום ראשון נערך כנס ההתיישבות ה-15 ע"ש מוישיק גרליק. מוישיק היה חבר רמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, מנהל חבל הגולן בחטיבה להתיישבות, הדמות המרכזית בהתיישבות הדתית בגולן, איש חזון ומעש רב פעלים, שהטביע חותם עמוק בכל תחומי החיים בגולן. כמתכנן במקצועו, מוישיק תכנן רבים ממפעלי ההתיישבות בנגב, ביהודה ושומרון, בגליל ובגולן.

מאז מותו, אנו עורכים מדי שנה (כמעט) את הכנס לזכרו. לאורך כל השנים אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס. בכל כנס אנו בוחרים נושא הנוגע להתיישבות בארץ ודנים בו. הפעם בחרנו בנושא הקרוב ביותר לעולמו של מוישיק: תכנון וצמיחה במרחב הכפרי.

הכנס היה מלמד, מעשיר ומרתק. מפאת קוצר היריעה, לא אזכיר כאן את כל ההרצאות, אלא אסתפק בשתיים. פרופ' שמאי אסיף, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, סקר בקצרה את תכניות המתאר הארציות מאז קום המדינה, וסיפר על עבודת התכנון "ישראל 100" המתכננת את מדינת ישראל בשנת 2048. הוא חבר בצוות התכנון. ההערכה היא שעד שנה זו האוכלוסיה בישראל תוכפל ותגיע לכ-20 מיליון איש. הדבר מחייב פיתוח משמעותי של הגליל והנגב וזהו מרכיב משמעותי בתכנית. לאורך הרצאתו הגלגלים לא פסקו ממחשבה – איך אנו, תושבי הגולן, נראה בכך הזדמנות לצמיחה ונערך לכך.

עוזי גדור הוא המתכנן הראשון של הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. לפני שנים אחדות ראיינתי אותו ארוכות למחקר שערכתי על הקמתה של קצרין (שהופיעה, כולל המיקום, כבר בתכניתו הראשונה). עוזי גדור הוא היסטוריה התיישבותית מהלכת. עבורנו, אנשי ההתיישבות, הוא אגדה בחייו. עצם הופעתו גרמה להתרגשות רבה. גם באמצע העשור התשיעי לחייו, עוזי חד כתער, צלול כבדולח. יותר משהוא סיפר על שיקולי התכנון לפני למעלה מחמישים שנה, הוא ניצל את הבמה כדי להצליף בנו על שאנו מתמהמהים בפיתוח הגולן ויישובו.

הכנס הסתיים במופע קצר (מדי) מעולה של אריאל הורביץ, ששר משיריו ומשיריה של אמו, נעמי שמר.

* הגולן השופע – הגולן יפה תמיד, אך אין יפה יותר מהגולן הגשום, שופע גשמי הברכה. איזו שנה נפלאה! מערכת רודפת מערכת. הכל זורם. לא רק המפלים והנחלים – גם בצדי הדרכים. שפע של מים. והמאגרים מלאים. איזה יופי!

זה כבר החורף המבורך השני ברציפות. האמת היא, שאחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעים לנו חמישה חורפים רצופים כאלה. ואז, לאחר שמזג האוויר יחזיר את חובו לחברה, נסכם על כך שכל חורף יהיה גשום, שופע ומבורך.

* מרטיבים את הגולן – ביום שבו צביקה האוזר פרסם מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ישראל מייבשת את הגולן", ירדו כאן (עד כה) 46 מ"מ. ביקשתי ממנו לכתוב בכל יום מאמר כזה.

* פק"ל גולני – מה ההבדל בין ישיבה בצפון הגולן לישיבה במרכז הארץ? במרכז הארץ, על השולחן לצדו של כל משתתף, נמצא הסמרטפון. אצלנו, לצד הסמרטפון, מונח גם כובע צמר.

* ביד הלשון

דו-שבועי – לאחרונה, התחלתי לשדר פינה דו-שבועית ברדיו ארץ הגולן, הנקראת "כאן הרי גולן", ואני מספר בה על סוגיות בתולדות ההתיישבות בגולן. כשדיווחתי על כך בפייסבוק, נשאלתי האם דו-שבועי הוא אחת לשבועיים או פעמיים בשבוע.

המילה דו, שהגיעה לעברית מן הארמית (ומקורה הוא יוונית עתיקה) פירושה – שתיים. זו מילת הכפלה. כאשר אומרים דו+עצם, מכפילים את העצם. קורס דו-שנתי, הוא קורס שנערך שנתיים. תואר דו-חוגי, הוא תואר בשני חוגים. רכב דו-גלגלי, הוא רכב בעל שני גלגלים. דו-חי, הוא בעל חיים שמסוגל לחיות בשני אופנים, בים וביבשה. בית-ספר דו-לשוני, הוא בית ספר שלומדים בו בשתי שפות וכן הלאה.

דו-שבועון הוא עיתון היוצא לאור מדי שבועיים. ומכאן שפינתי הדו-שבועית, היא פינה המשודרת אחת לשבועיים. אילו שודרה פעמיים בשבוע, הייתה זו פינה חצי-שבועית, בדומה לקורס חצי-שנתי (סימסטריאלי בלע"ז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.1.20

* שיקום החברה – גם אחרי שנתניהו יוחלף, יידרש זמן רב לשיקום החברה הישראלית מן הביביזם. איני מתכוון רק להחזרת האמון של אזרחי ישראל במדינת ישראל ובמוסדותיה; החזרת האמון בחוק, במשפט. אני מדבר על משהו עמוק הרבה יותר – על החזרת האבחנה בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין מותר ואסור.

* אינו ראוי – מי שהשקיע את כל מרצו, כולל איום בפיטורי שר הביטחון, כדי שהטומאה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינו ראוי להיות ראש ממשלה במדינה יהודית. קל וחומר, כאשר הוא עושה זאת אך ורק בשל האינטרס הפרטי של הימלטות ממשפט בכל מחיר.

* הפיגול בחוץ – עוד מוקדם לדעת מה תהיינה ההשלכות של החיבור בין הבית היהודי והימין החדש. אבל על דבר אחד אפשר לברך – הטומאה הכהניסטית תישאר בחוץ. בן גביר לא יצטרך להעביר את תמונת המחבל רוצח ההמונים מהסלון לחדר השינה. אולי הוא ירוץ יחד עם אשת הרוצח יגאל עמיר?

* תחת אשר – כאשר בן גביר רוצה לדגמן מצג שווא של אדם נורמטיבי, הוא מספר שתמונת המחבל רוצח ההמונים אינה תלויה אצלו בשל הטבח ב-29 אנשים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים, אלא כי הוא רופא שהציל יהודים. אבל על התמונה מופיעה הכתובת: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק נאמר על פנחס בן אהרון הכהן שעל פי הכתוב הרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעה שקיימו יחסי מין בפומבי לעיני כל, כחלק מפולחן בעל פעור, ובמעשה זה הוא עצר את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא, של האנשים שזנו אחר בנות מואב. בזכות עובדה זו – זכה לכהונת עולם.

חז"ל ודורות של חכמים דרשו את הסיפור והפסוקים בכל דרך שתהפוך את המעשה לחד פעמי ולא מודל לחיקוי. אולם פנחס היה למודל לחיקוי לקנאות דתית יהודית. המודל – אדם שאינו צריך לבקש אישור מאיש (כפי שפנחס לא ביקש אישור ממשה ואהרון), אלא קם, לוקח אחריות ועושה על דעת עצמו את המעשה הקנאי ובכך גואל את עם ישראל. זה המודל של הרוצח יגאל עמיר (ולכן הסיפור שהוא היה זקוק לאישור רבני מבטא אי הבנה של מהות המעשה הקנאי) וזה המודל של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. מעריציו של גולדשטיין מעלים על נס את הטבח שביצע, כמעשה פנחס. כאשר בן גביר תולה את תמונת המחבל, הכתובת עליו אינה, למשל, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי", כלומר נחש הנחושת שהיה לסמל הרפואה, אלא את הפסוק על פנחס, שבקנאותו גאל את עם ישראל. הכהניסטים למיניהם מאמינים שהמעשים של גולדשטיין ועמיר, הם ביטוי להקרבה עצמית קנאית, במעשה אחד הרואי גדול, שישנה את ההיסטוריה של עם ישראל.

המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י היה תלמידו המובהק של "הרב" כהנא שר"י – אבי אבות הטומאה, והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. במעשהו, הוא הגשים את התורה הכהניסטית. ולכן, רק בשל הטבח הנפשע, תמונתו תלויה בסלון ביתו של בן גביר, לצד תמונת כהנא. הם דמויות המופת שלו. המחבל הרוצח הוא המודל שלו לחיקוי. הטבח הוא בעיניו המעשה הגדול. ואת האיש הרע הזה נתניהו ניסה כמעט בכל מחיר להכניס לכנסת, כי הוא סומך עליו שיצביע "נכון" בכל ניסיון שלו להעמיד עצמו מעל החוק.

* כל הכבוד לנפתלי בנט – נפתלי בנט גילה מנהיגות, נחישות ומוסריות, כאשר עמד בלחץ האדיר שהפעילו עליו נתניהו ורבים במחנה הימין, להסכים לריצה משותפת עם התועבה הכהניסטית. הוא לא נרתע גם מאיומי הפיטורין מתפקיד שר הביטחון. מן הראוי לצטט כמה מן הדברים החשובים שהוא כתב בנדון: "כיושב ראש מפלגת הימין החדש שמתמודדת לכנסת וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל, לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע. זה כל-כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל. לא אכפת לי כמה ילחצו עליי, זה בכלל לא עולה על דעתי. זה לא יקרה וזו החלטתי הסופית… ישנם שאוחזים קו אידיאולוגי הפוך. במקום לבנות, שוברים. במקום לתקן, מתפרעים. זו תפיסה של בוז עמוק למדינת ישראל ולמוסדותיה. זלזול במפקדי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. לתפיסתם, אלימות זה בסדר. להעביר סדנאות לפורעי חוק כיצד להתל בחוקרים זו ברכה. חברים, זה איום ונורא. לא שבנו מהגלות לארץ ישראל בשביל לחיות כמו מיליציות פרועות שעושות דין לעצמן. זה לא ימין. זו אנרכיה… אין הבדל בין עברייני תג מחיר שתוקפים חיילים לעברייני השמאל האנרכיסטי שזורק אבנים על חיילי צה"ל בגדר".

לא אחת ביקרתי את בנט ולבטח עוד אעשה זאת הרבה. אבל היום אני מסיר בפניו את הכובע. כל הכבוד!

נכון, גם סמוטריץ', שותפו של בנט לרשימה, הוא איש ימין רדיקלי, על הרצף הכהניסטי, אבל עדין גדול המרחק בינו לבין הרע המוחלט.

* חובה להפר – הרב יובל שרלו ביקר בחריפות את רפי פרץ על הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית. אי אפשר לחשוד ברב שרלו שהוא תומך בהסכם הזה, אך הוא טוען שאתית והלכתית, חובה לכבד הסכמים.

אני מעריך מאוד את הרב שרלו וברור שגם בעיניי יש לכבד הסכמים. אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. משהו רע עובר על הציונות הדתית.

אני מקווה שיותר ויותר ציונים דתיים יתפכחו, ויתמכו ברשימתם של יועז הנדל, מיכאל ביטון, חילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ', מיכל טופלר ותהילה פרידמן.

* חוק המיזנטרופים השלובים – "איתמר בן גביר הוא פרצופה של המדינה" – זו כותרת הפשקוויל של רוגל אלפר, ואי אפשר היה שלא לראות את האיש מרייר מאושר, כשמצא את ההגדרה התורנית למדינה שהוא כה מתעב. והוא מוסיף: "בנט הוא בן גביר. אין הבדל. יתרה מזאת, נתניהו הוא בן גביר… בקיצור, הימין הוא בן גביר… הימין כולו אנטי־דמוקרטי. רוב היהודים בישראל, כולל חלק ממצביעי כחול לבן, ימנים. בן־גביר הוא פרצופה של המדינה".

זה לא אמור להפתיע. טיבם של פנאטים רדיקלים לראות את כל מי שאינם הם, כעיסה אחת. והעיסה נצבעת בצבע הקיצוני ביותר, שאינו אלא תמונת הראי שלהם. והרי תמונת הראי של רוגל אלפר הוא איתמר בן גביר.

ב-22.12.15 התראיין בן גביר אצל רינה מצליח בערוץ 22. זה היה עוד בטרם בן גביר היה בן בית באולפני הטלוויזיה, ועוד לפני שניסה להתנחמד ולנסות להצטייר כנורמטיבי. זה היה בן גביר כפי שהוא. רוגל אלפר ראה, וכמעט התעלף. הוא ראה לנגד עיניו את מי שהוא משתוקק להיות. ולמחרת הוא נשפך בפשקוויל חרמני על הדמות שהסעירה את דמיונו. אחרי פתיחה אירוטית בה התפעל מצחקוקיו, ממבטו הלעגני, מ"המבט הפרוע בעיניים", מ"השיער הסתור קמעה" ומלבושו המרושל, כתב: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה". מצא מין את מינו. שני אנשים עם מטרה אחת – מהפכה, להרוס הכל, להרוס את הסדר הקיים, את מדינת ישראל השנואה עליהם. שני פנאטים, רדיקלים, מיזנטרופים.

* בן גביר צדק – בתגובתו ללחצו של נתניהו על בן גביר לפרוש מהמרוץ לכנסת, אמר בן גביר: "אם ראש הממשלה היה פורש הייתה ממשלה".

הוא צודק. כך היה בכנסת היוצאת וכך יהיה, מן הסתם, גם בכנסת הבאה. כל אחד אחר, במצבו של נתניהו, היה מגלה אחריות ופורש. אבל כל אחד אחר לא היה מגיע למצבו של נתניהו.

* פרצופו האמתי – הכרתי את גדי יברקן במסגרת פעילותנו המשותפת בתל"ם, חודשים אחדים לפני בחירות אפריל. אני מודה שהוא שבה את לבי. שמחתי מאוד על בחירתו לכנסת.

גדי סיפר לנו על מסכת ההשפלות של העדה האתיופית בליכוד. ידענו על מסכת הפיתויים שהליכוד מרעיף עליו כדי שיערוק אליו. האמנתי בחוסנו ובכך שלא יתפתה. ולכן, התייחסתי לשמועות כאל ספין. מסתבר שאין לו עמוד שדרה. זו אכזבה עצומה.

מאכזב מאוד לגלות את גדי יברקן כבן דמותו של אלכס גולדפרב.

כעת, משהתגלה פרצופו האמתי של גדי יברקן, אני שמח שזה קרה לפני הבחירות ולא אחריהן…

וגם עתה, אחרי מה שקרה, אני אמשיך להיות תמים, ולהאמין בכל אדם, כל עוד לא מעל באמוני.

* לא קונים בכסף – כך אמר גדי יברקן לפני שבועות ספורים: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנה. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין – את ה'אתיופים' לא קונים בכסף".

* בין טוב ורע – כותב חיים שיין ב"ישראל היום": "בוגי יעלון הדיח מרשימת כחול לבן את ח"כ גדי יברקן מכיוון שניהל משא ומתן על הצטרפות לליכוד, ובכך הוכיח שהוא פגום ערכית. יעלון רק שכח שהוא עצמו חייב את הקריירה הפוליטית שלו לליכוד, ובפגימה ערכית עבר לכחול לבן". המשפט הצבוע מגלם את ההרס שמותיר אחריו הביביזם לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי – חוסר האבחנה בין טוב ורע. הרי להשוות את הפרישה של יעלון לעריקה של יברקן, זה כמו להשוות את הפרישה של גאולה כהן מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד, לעריקה של גונן שגב ואלכס גולדפרב מצומת בעבור חופן מיצובישי.

קצת מביך להסביר את ההבדל בין מעשהו של יעלון לזה של יברקן, אבל בשיח השקר שחולל הביביזם, כנראה שיש בך צורך. ליעלון הוצע תיק החוץ והוא היה במעמד של היורש הכמעט ודאי של נתניהו אילו נשאר בליכוד. אבל הוא לא יכול עוד לשאת את הרקב, הסיאוב והשחיתות שפשה בליכוד ובממשלה, התפטר מן הממשלה ומן הכנסת, פרש מהליכוד ויצא אל המדבר הפוליטי כדי לבנות מאפס כוח פוליטי חדש. יברקן, להבדיל, ח"כ מתל"ם שבכחול לבן, הצמיד אקדח אל רקתו של בוגי: מיקי זוהר, נער השליחויות לדבר עבירה של נתניהו הבטיח לו את המקום החמישי בליכוד ותפקיד שר בממשלה. עם ההבטחה הזו הוא דרש שדרוג וקפיצת מדרגה בכחול לבן. יעלון לא התבלבל והדיח אותו מיד. מרגע שיברקן כבר לא היה בכחול לבן, המקום החמישי בליכוד שונמך למקום ה-20, ואת ההבטחה לתפקיד שר הוא יכול להוסיף לטאפטים של ההבטחות המופרות של נתניהו. אולי הוא הבטיח את כיסאו בכנסת הבאה, אך גם שם רע שילווה אותו עד אחרון ימיו. כמו אלכס גולדפרב.

* ברכות למיכל – ברכות למיכל קוטלר, נציגת תל"ם ברשימת כחול-לבן, ששודרגה למקום ה-36 ברשימה. מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. אני מאמין שמיכל תיכנס לכנסת הבאה. בהצלחה!

* הִנֵּה הַסְּתָו עָבַר

* הלאומנית – בפשקוויל הספד לקריירה הפוליטית החלולה של סתיו שפיר, מכנה אותה רוגל אלפר "לאומנית". כל מי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואינו תומך בלאומנות הפלשתינאית הטרוריסטית, הוא בעיניו "לאומן".

* מפלגת שמאל חילוני – ביולי 68' נחטף מטוס אל-על לאלג'יר. כעבור 5 חודשים הותקף מטוס אל-על באתונה. באוגוסט 69' הותקף ברימונים מטוס אל-על בציריך. בספטמבר 70' נחטפו במקביל ארבעה מטוסים. במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג) בו נרצחו 24 אזרחים ונפצעו – 71. ב-73' בוצע ניסיון התנקשות באיש העסקים היהודי אדוארד זיו, בעלי רשת מרקס אנד ספנסר. ב-71' נורו טילים לעבר מטוס אל-על בפאריס. בשנת 2000 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בקרני שומרון. ב-2001 נרצח שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי). ב-2003 נרצחו 4 ישראלים בפיגוע התאבדות בצומת גהה. ב-2004 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל. באותה שנה סוכל ניסיון התנקשות בחייו של הרב עובדיה יוסף.

כל אלה רק חלק מקציר הדמים של פעולות הטרור שבוצעו בידי החזית העממית לשחרור פלשתין. הארגון, שאותו הקים ג'ורג' חבש, פרש מאש"ף ב-1974, לאחר שקיבל את תכנית השלבים, על פיה ניתן לשחרר את כל פלשתין בשלבים, כאשר המאבק המזוין הוא האמצעי העיקרי אך לא היחיד, ואפשר להקים רשות לאומית פלשתינאית על שטח שישוחרר בכוח או ישראל תיסוג ממנה, כחלק מתהליך שחרורה של פלשתין כולה, כלומר השמדת ישראל. החזית העממית ראתה בכך כפירה בעיקר, פרשה והקימה את "חזית הסירוב". היא חזרה לאש"ף בסוף שנות ה-80 אך פרשה שוב בעקבות הסכם אוסלו. וחזרה שוב, כשהיה ברור שהסכם אוסלו היה רק אמצעי להמשך המאבק המזוין והטרור.

ואיך מגדיר גדעון לוי את הארגון הרצחני הזה? "מפלגת שמאל חילונית". ואיך הוא מכנה את המחבלים מארגון זה, היושבים בכלא הישראלי? "אסירים פוליטיים". והוא תוקף את ארגוני הנשים ואת קמפיין Metoo על כך שהן מזדעקות על כל איזו לטיפה לאישה ושותקות על כך שמחבלות, כלומר "אסירות פוליטיות" כמו חלדה ג'ראר, ממנהיגות הארגון, יושבות בכלא הישראלי.

המאמרים הללו מיוצאים כחלון הראווה של ישראל במהדורות באנגלית ובערבית. הקוראים הזרים אינם יודעים שמדובר בארגון טרור, ואף פיגוע לא הוזכר אפילו ברמז. הם קוראים שישראל כולאת אסירים פוליטיים ואסירות פוליטיות ובהן חברת פרלמנט. וזה מחלחל ומכרסם. כל הפשקווילים הללו נועדו לרצף את דרכה של ישראל לבית הדין הצבוע בהאג.

* הקמבק של הבלונים – בימים האחרונים חודשה מתקפת בלוני הנפץ לעבר הנגב המערבי. מתקפה זו, ערב הסדרה אפשרית, נועדה לאתגר את ישראל ולבחון את נחישותה.

כדאי ללכת שנים אחדות קדימה, אל קיצור תולדות העפיפונים והבלונים. מבצע צוק איתן היכה בחמאס מכה קשה, חסרת תקדים. המבצע שם קץ ל-13 שנות ירי רקטות לעבר יישובינו; 13 שנות פשע יומיומי נגד האנושות בצורת ירי מכוון אל עבר אוכלוסיה אזרחית. פשע, שהתעצם וגבר לאחר עקירת גוש קטיף והחזרה לגבול הישן.

במשך למעלה משלוש שנים וחצי, שרר שקט כמעט מוחלט בגבול. אין לי ספק שהשקט הזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. אלא שבעקבות "צעדות השיבה" ליד הגדר, חלה התחממות שבאה לידי ביטוי בשיגור עפיפוני תבערה לעבר שדותינו. אחרי העפיפון הראשון, היה על ישראל להבהיר שדין הצתה כדין רקטה, ולהגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטות. אך ישראל בחרה להבליג ולאפשר לאויב להצית את שדותינו, ללא תגובה. הייתה זו הבלגה מופקרת. ההבלגה הזו שידרה חולשה ורפיסות שגרמה לגזרה להתחמם יותר ויותר. החלו סבבים של ירי רקטות. והסבבים הללו הסתיימו ב"הפסקות אש" שערורייתיות, שמשמעותן הייתה שהאויב מפסיק לירות רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? הן נמשכו. הן היו מחוץ להפסקת האש. ובכך ישראל שידרה, שמותר להתנקש בריבונותה ולהצית את שדותיה. וכך היה גם כאשר עפיפוני התבערה היו לבלוני נפץ.

אני בעד הסדרה עם חמאס, בתנאי שהיא תהיה מוחלטת, כלומר שיהיה ברור שאין כל הבדל בין רקטה להצתה, שהצתה היא הפרת ההסכם שתביא לתגובה קשה לא פחות ממטח רקטות. לקראת ההסדרה האפשרית, האויב בוחן אותנו. רוצה לראות איך נגיב. רוצה לבחון האם הוא יכול לחזור למשוואה, שהצתות מותרות. לכן, על ישראל להגיב בעוצמה רבה על מתקפת הבלונים החדשה. דווקא כיוון שההסדרה מתדפקת על דלתנו. אם ישראל לא תעשה זאת כעת, היא הופכת מראש כל הסדרה לאישור להצית אש.

* הוויכוח על מתווה הגז – החלה שאיבת הגז ממאגר לווייתן. החל ייצוא הגז לירדן ולמצרים. אלו בשורות טובות מאוד לכלכלה הישראלית ולמעמדה המדיני של ישראל. ראש הממשלה גאה בהישג, ובצדק. הוא רותם את ההישג למסע הבחירות שלו, וגם זה בצדק. כל ראש ממשלה מציג את הישגיו. אבל לצד ההשתבחות בהישג, הוא מעוות ביודעין את מהות המחלוקת סביב מתווה הגז.

נתניהו טוען ש"הם" (כלומר אלה שאינם חושבים שכל מערכת המשפט והחוק בישראל היא מאפיה קרימינלית שכל עניינה תפירת תיקים לנתניהו) "רצו שהגז יישאר באדמה". מי רצה שהגז יישאר באדמה? פה ושם, בשולי המאבק, נשמעו אמירות כאלו. אבל גם המתנגדים למתווה תמכו בפיתוח המאגרים ובשאיבת הגז. המחלוקת הייתה בסוגיה – מי צריך ליהנות ממשאבי הטבע של ארץ ישראל – עם ישראל או טייקון בודד? הייתה התנגדות למתווה, הייתה התנגדות למס הנמוך, הנמוך ביותר בעולם, על משאבי טבע וקריאה להעלות אותו לרמה שבה מירב הרווחים יהיו לטובת מדינת ישראל כולה. הייתה התנגדות לכך שמרבית הגז ילך לייצוא, ולא לצרכים הישראלים המקומיים (טיעון שאני מתנגד לו). לא זו בלבד שלא היה מאבק להשארת הגז באדמה – טענת המתנגדים הייתה שבמתווה הזה הגז יישאר באדמה. הטענה הזו הופרכה לאחרונה, כאשר החלה השאיבה משדה לוויתן. עם זאת, טענת המתנגדים הייתה שניתן היה להתחיל בשאיבה הרבה קודם לכן. את הטענה הזאת אי אפשר להוכיח וגם לא להפריך. אבל הטענה שההתנגדות למתווה הייתה התנגדות למיזם היא שקר.

יש לציין, שנושא מרכזי אחד, שעליו הרביתי לכתוב בשעתו, תוקן במידה רבה בוועדת ששינסקי, והוא מתווה המיסוי, שבזכותו חלק גדול הרבה יותר מרווחי הגז יגיעו למדינה ולרווחת אזרחי ישראל. יש לציין שהייתה התנגדות חריפה בימין לוועדת ששינסקי, אך שר האוצר יובל שטייניץ נתן גיבוי מוחלט לוועדה, חרף איומי חיסול בפריימריז והצגתו כ"קומוניסט בולשביק" (אלא מה?), ואף הביא את הממשלה לאמץ את המסקנות. בהמשך הדרך, כשר האנרגיה, הוא הוביל למתווה הסופי.

קצרה היריעה להציג את המחלוקות והעמדות השונות לחלקים שונים במתווה, אבל מכל מקום, הטענה שהוויכוח לא היה על המתווה, אלא על עצם פיתוח המאגרים היא שקר.

* נמיכות קומה לאומית – השבוע חל יום השפה העברית. וביום זה נכון להציג עובדה מבישה – משרד המדע דורש שהצעות המחקר המוגשות לו, תוגשנה באנגלית (איני יודע אם בכל התכניות, אבל לפחות ברובן). איזו נמיכות קומה לאומית; איזו התבטלות רוחנית ותרבותית.

* כבד פה או כבד לב – בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "שמות", אנו עוקבים אחרי צמיחתו של גדול המנהיגים בתולדות עמנו – משה. משה מגדיר את עצמו "כבד פה וכבד לשון" ומוסיף – "לא איש דברים אנוכי".

יש כאן אמירה משמעותית הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו עלולים להיות גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מועדוני מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשת השבוע שקראנו אתמול היא משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

* ביד הלשון

אורנים גדול – ח"כ תמר זנדברג התראיינה בגל"צ בעקבות האיחוד עם מפלגת העבודה. היא סיפרה שזו הייתה כוונתה כבר בסיבוב הקודם, אך בשל הסירוב של העבודה, מרצ הסתפקה באיחוד הקטן יותר עם קבוצתו של ברק. את האיחוד המלא היא הגדירה "אורנים גדול" ואת האיחוד החלקי – "אורנים קטן".

על איזה אורנים היא דיברה?

נחזור 38 שנים אחורה, לשנת 1982, למבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. תכנית "אורנים" הייתה הקוד שניתן למבצע.

התכנית הראשונה שהוצגה לממשלה בידי שרון הייתה "אורנים גדול" שכללה עשיית סדר חדש בלבנון: כיבוש ביירות, חבירה לפלנגות והעלאת באשיר ג'מאייל לשלטון, גירוש הצבא הסורי מבקעת הלבנון, גירוש אש"ף לירדן (בתקווה שיקים שם את המדינה הפלשתינאית), שלום עם לבנון.

הממשלה דחתה את התכנית. במקום זאת הוצגה לה תכנית "אורנים קטן" שאושרה: הרחקת אש"ף והארטילריה שלו מיישובי הצפון אל מעבר לנהר האוואלי – מרחק 40 ק"מ מן הגבול.

התכנית שאושרה הייתה "אורנים קטן". התכנית שהתבצעה (אך השתבשה) – "אורנים גדול".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.12.19

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד; לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.

החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכל שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעתים נוטים לחשוב). המגמה השניה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכל מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם" ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.

שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.

יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכל שפיט ולא הכל משיל. לא הכל מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית; מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?

אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.

כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.

סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרח' בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?

גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאויב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.

את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.

גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.

אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל לבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל לבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל לבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' – אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד".

ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?… אתה יהודי? תתבייש…". בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".

קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עליה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.

איפה הבעיה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.

אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.

המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת; מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.

אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל". וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהייתה "זהירה מדי". הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח", וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.

כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, הייתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.

בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.

ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר הייתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.

גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.

אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים". ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי", למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.

ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.

את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט לנפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.

לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.

השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא".

לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.

כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח". עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעול בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון". הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.

… וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"

שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.

קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.

נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא אחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגניה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון

כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים".

זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.

(קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית).

* "חדשות בן עזר"

הסכם הקלון

בהלווייתו של "הרב" כהנא, הלך ההמון אחרי מיטתו ושאג: "מוות לערבים! מוות לשמאלנים!". לאחר ההלוויה השתוללו חלק מתלמידיו ברחובות ופגעו בערבים. קריאות נוראות אלו, שניתן לראות בהן תרגום לעברית של סיסמאות ההמון שרדף את אבותינו בארצות גלותם, לא היו מקריות. קריאות "מוות לערבים" היו הקריאות הנפוצות בכנסים ובהפגנות של כהנא בחייו, בעידודו. כאשר באוקטובר 1984 דוד בן שימול ירה טיל לאו לעבר אוטובוס ערבי בירושלים, רצח נוסע ופצע עשרה, שיבח כהנא מעל במת הכנסת את מעשהו. והבטיח: "אילו הייתי אני בממשלה, שום ערבי לא היה נהרג, כי שום ערבי לא היה פה". במאי 1990, כאשר עמי פופר ערך טבח בערבים שעמדו בתור לעבודה בראשל"צ, רצח שבעה ופצע 11, כהנא, שכבר לא היה ח"כ, הוביל הפגנת הזדהות עם הרוצח והטבח. הקהל שצווח "מוות לערבים", ידע שזו צוואתו של כהנא.

תלמידו המובהק של כהנא ומועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת, ברוך גולדשטיין, קם ועשה מעשה. ערב פורים תשנ"ד (1994) הוא חדר חמוש למערת המכפלה, כשהוא לבוש במדי צה"ל, נכנס לאולם התפילה המוסלמי, וירה בגבם בהמוני המתפללים, גברים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים. הוא רצח 29 מתפללים ופצע 125. רק מעצור בנשקו עצר את הטבח.

מעשה זה הפך את ברוך גולדשטיין לדמות הנערצת על הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו, כמי שיישם יותר מכל אחד אחר את משנתו. הם בנו לכבודו מואוזילאום מפואר, שהיה לאתר עליה לרגל לכהניסטים.

תמונתו של רוצח ההמונים הזה תלויה בביתו של מנהיג הכהניסטים היום, איתמר בן גביר. הוא רואה בו דמות מופת, מודל לחיקוי. זה האיש עליו מחנכים הכהניסטים.

ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית היא פירוש למצוות "לא תחנם" – אין מקום לגויים בארץ ישראל. ולכן, יש לגרש אותם. וכיוון שאין ממשלה המגרשת את הערבים, כל פגיעה בערבים, שעשויה לעודד אותם להסתלק מכאן, ראויה ורצויה. זאת הסיבה לתמיכתם במעשי טבח ורצח של ערבים.

ב-1985, שנה לאחר בחירתו של כהנא לכנסת, הובלתי את חניכיי בתנועת הצופים בחיפה, חברי גרעין לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. לצדנו צעדו חניכי "בני עקיבא". "בני עקיבא" הייתה חלק מן המלחמה בכהניזם, שעורר סלידה והתנגדות בציונות הדתית ובימין הציוני. גאולה כהן ז"ל, שהייתה הסמן הימני של המפלגה הימנית ביותר בכנסת, "התחיה", אמרה מעל דוכן הכנסת (25.6.85): "אני מתעבת בכל לבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל לבי את חבר הכנסת כהנא".

וכעת, אוי לבושה, מפלגת הבית היהודי כורתת ברית עם הכהניזם. זהו כתם על הציונות הדתית. אני מקווה מאוד שהציונות הדתית תתעשת ותסכל את הסכם הקלון עם הכהניסטים.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 18.9.19

* הודעה דרמטית – הצבעתי פה

* משכים למצווה – למה אני מצביע תמיד על הבוקר? כדי שאם חס וחלילה יקרה לי משהו במהלך היום, לפחות אספיק להצביע.

* עוד יעל ויבוא – מצעדנו עוד ירעים, אנחנו "פה".

* הו-הא-הנה בא – גדעון סער. יולי אדלשטיין. גלעד ארדן. ישראל כץ. אחד מהם ראוי להיות ראש ממשלה ברוטציה עם גנץ, בממשלת אחדות לאומית.

* רק לא מועד ג' – הפתרון הראוי היחיד למבוי הסתום הפוליטי, הוא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו, ותקום ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.

ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה זה, ללכת לבחירות שלישיות?

אם הליכוד לא יגלה אחריות, דומני שיהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.

במקרה זה, ילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו יהיה ראש הממשלה.

* אחדות לאומית – המסר החשוב, בעיניי, בנאומו של גנץ, היה שהוא אמר ממשלת אחדות לאומית, ולא חזר על האוקסימורון ממשלת אחדות חילונית.

* מחיר הפופוליזם – בכל הראיונות עם ראשי כחול לבן, כולם התפתלו כאשר נשאלו על הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", וניסו להסביר שלא התכוונו ככה, כן התכוונו סכה. יש בכלכלה מונח שנקרא "דו"ח רווח והסבר". אז מנסים להסביר, אבל סיסמה מזיקה שטיפש אחד זרק – אלף חכמים לא יוכלו להסביר.

אז גנץ טרח להסביר שהוא מסורתי ונוהג להתפלל בבית הכנסת של אבא שלו, והח"כים הדתיים של כחול לבן הובלטו ו… כל זה כדי להסביר שבעצם ממשלה חילונית היא לא בדיוק חילונית, כלומר לא רק, כלומר גם אבל גם לא. והנה, סיסמה פופוליסטית, שצמחה מתוך תחרות עם הציניקן ליברמן, גם מנוגדת לערכי האחדות הלאומית שכחול לבן מייצגת, גם מנוגדת לדמותה של רשימת כחול לבן וגם פגעה קשות ביכולת של כחול לבן לגייס את הקולות החיוניים ביותר להצלחתה ולסיכוייה לנצח – קולות של האגף בציונות הדתית שמאס בסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית ובקשר הגורדי שלה עם נתניהו, וקולות של ימין ממלכתי במעוזי הליכוד, שהרכבם מסורתי.

אולי הקולות הללו, שהיו מעבירים 2-3 מנדטים מהליכוד / ימינה לכחול לבן, היו מביאים להכרעה ברורה בעד כחול לבן בראשות גנץ.

[ * אם למישהו לא ברור – "דו"ח רווח והסבר" זו פרפרזה פארודית על דו"ח רווח והפסד].

* אוקסימורון – "ממשלת אחדות חילונית" היא אוקסימורון, כמו קרח חם, כמו "ממשלת אחדות דתית", כמו אש קרה, כמו "ממשלת אחדות חרדית", כמו סוכר מלוח, כמו "ממשלת אחדות ימנית", כמו סחוג מתוק, כמו "ממשלת אחדות שמאלנית".

* אקדח מעשן – לאורך שתי מערכות בחירות, השמיץ נתניהו את כחול לבן והציג אותה כ"שמאל חלש". וכיוון שלא היה לו על מה לבסס את הטענה, הוא בדה שקרים, כמו שגנץ ולפיד תמכו, כביכול, בהסכם הגרעין האיראני, או שכחול לבן תקים ממשלה עם אחמד טיבי ואיימן עודה.

ואז, יומיים לפני הבחירות, דווקא גנץ סיפק לנתניהו ולליכוד "אקדח מעשן", כאשר אמר לבוחרי "המחנה הדמוקרטי" שאם הם רוצים שהאג'נדה שלהם תתממש, עליהם להבטיח שהוא יהיה ראש הממשלה. ומה הפלא שהליכוד מיד מינף את האמירה הזאת ללב מתקפת הקמפיין, בישורת האחרונה שלה? ובצדק, מבחינתו. למה למחזר שקרים, כאשר הם יכולים להציג את הסרטון האותנטי של דברי גנץ?

אח"כ גנץ הסביר שהוא מרכז. והוא באמת מרכז. מרכז ניצי. אז למה אמרת דברי שטות כאלו, בניסיון לקושש קולות ממצביעי מרצ? נכון שלפני בחירות מנהיגים נוהגים להבטיח לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל כחול לבן נועדה ליצור אלטרנטיבה לסוג הפוליטיקה הזה.

* מורשת נתניהו – לא ייאמן – קריאת הקרב במפלגתם לשעבר של בגין ושמיר היא "לא רוצים אחדות".

* שקרנים – דודו אמסלם יושב באולפן ערוץ 12 ומסביר למה לפי המתמטיקה יש סיכוי לנתניהו להקים ממשלה. ובין השאר הוא אומר: "הרי הרשימה המשותפת בכל מקרה לא תשב בשום קואליציה". רגע, רגע… אמסלם? הרי עד אתמול, לאורך כל הקמפיין אתה, חבריך ומנהיגך שיקרתם יום אחר יום, ערב אחר ערב, עם סיפור הבדים על ממשלת גנץ-עודה-טיבי ועם סיפור "ביבי או טיבי". שקרנים.

* מתנה מנתניהו – שני מנדטים של הרשימה המשותפת, הם מתנה מנתניהו, בספין המצלמות.

* צניחה חופשית – בבחירות אפריל זכו הליכוד + כולנו + זהות ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים הם איבדו עשרה מנדטים.

* למי לא הצבעתי – בטוח שלא הצבעתי לראש הממשלה שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בקדנציה הראשונה שלו (לאסד האב) והן בקדנציה השניה שלו (לאסד הבן). אמנם אין היום סכנה לגולן, אבל אם הייתה סכנה, האדם האחרון שהייתי סומך עליו הוא ביבי נתניהו.

בטוח שלא הצבעתי למצביע הסדרתי בעד עקירת גוש קטיף. מי שהצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד העקירה.

* שותפה טבעית – אם אכן ימינה תתפצל, הימין החדש היא שותפה טבעית לממשלת אחדות לאומית.

* מכחיש השואה – האדמו"ר מויז'ניץ השווה את ליברמן ולפיד להיטלר וטען שהם שואפים לחולל שואה.

מכאן שהאדמו"ר מויז'ניץ אינו אלא מכחיש השואה.

יש לזכור שהחרדים נבנו והתעצמו בזכות הציונות לה הם התנגדו ונגדה הם לחמו מראשיתה, וגם היום הם חיים על דמם של הציונים המשרתים בצה"ל, שעה שהם משתמטים ממלחמת המצווה על קיומו של העם היהודי וקיומה של מדינתו.

* וביערת הרע – החדשות הטובות – עוצמה כהניסטית לא נכנסה לכנסת. החדשות הרעות – למעלה מ-2% מאזרחי ישראל נתנו את קולם לתועבה הזאת. עובדה מצערת זו היא אתגר ערכי, חינוכי ותרבותי לחברה הישראלית: וביערת הרע מקרבך.

* האם העוצמה כהניסטית? – בראיון לאתר "כיפה" אמר נתניהו שלא יקים קואליציה עם עוצמה כהניסטית ולא ימנה את בן גביר לשר, והסביר: " מה אני אגיד לך, אני לא כהניסט, זו האמת. לכל מי שמסתכל עלי – אני לא כהניסט. אני, איך אומרים, יש לי ערכים מסוימים".

יפה. אבל מעניין, כאשר הוא ניסה בכל מאודו לחבר את הכהניסטים לימינה, ואני תקפתי את המהלך ואת הכהניסטים, כתבו לי בתגובה חסידיו השוטים של נתניהו, מדקלמי דפי המסרים, שבן גביר ועוצמה 'יהודית' הם לא כהניסטים… ושאני משקר כאשר אני מגדיר אותם כהניסטים. אז אני כבר מבולבל. מה נתניהו בדיוק אומר? שכיוון שהוא לא כהניסט, הוא לא יקים קואליציה עם מפלגה שאינה כהניסטית?

* תכנית גאונית – עומד אהוד ברק מול המצלמות זחוח כדרכו; חוגג את תבוסתו. הבה נשחזר את המהלך הגאוני שלו.

אחרי שנתיים של ציוצים אובססיביים, ראיונות תוקפניים בתקשורת ומאמרי הערצה על האופוזיציונר היחיד / היחיד שנותן פייט לנתניהו / היחיד שנתניהו מפחד ממנו / סכין בין השיניים וכו', ברק "עשה כניסה". הכריז על חזרתו לפוליטיקה.

הוא היה בטוח שמפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו ויעמידו אותו בראש רשימה משותפת. בסקרים הוא יוביל על כחול לבן, וכך יהיה המועמד של מה שקרוי (בטעות) מחנה מרכז שמאל. המחנה הזה ינצח, והוא יהיה ראש הממשלה.

זה לא קרה, כידוע. בסקרים ברק לא עבר את אחוז החסימה. כדי להציל את כבודו ניסה להתקבל לאחת המפלגות, תוך שהוא מצמיד לראשם את אקדח ההתמודדות שלו בנפרד, בלי סיכוי לעבור את אחוז החסימה, אך תוך גריעת עשרות אלפי קולות ל"גוש". כחול לבן ומפלגת העבודה ידעו שהוא יהיה ריחיים על צווארם, ולא היו מעוניינות בו כנטל.

הוא התחנן להתקבל למרצ. לשם כך השפיל את עצמו בהתנצלות על כך שדיכא את המרד של ערביי ישראל באוקטובר 2000.

התוספת שלו למרצ הייתה אפס.

התכנית הגאונית שלו הצליחה כמו התכנית הגאונית שלו לפתור בשבוע את הסכסוך הישראלי הערבי בן המאה.

* יש הומור בבחירות – קראתי רשומה של מישהו שקורא להצביע למרצ כי היא מחנה ה"מרכז"-שמאל…

* ובינתיים בבוקעתא – בכפרים הדרוזים בגולן הוטל חרם דתי על כל מי שישתתף בבחירות. אזרחים אמיצים, בעלי זכות בחירה, נמנעו מלממש זכותם בגלל החרם. אזרח מבוקעתא התלונן במשטרה. המשטרה נמנעה מפעולה בטענה שאין ענין לציבור. זאת, חרף העובדה שמטילי החרם מוכרים למשטרה ולשב"כ.

אני מבין את הצורך בשמירה על השקט והרצון שלא לעורר מהומות, ובהחלט סבור שלא תמיד ייקוב הדין את ההר, והשיקול של שמירה על השקט הוא שיקול ראוי. אולם לא כאשר מדובר בהגנה על יכולתם של אזרחים לממש את זכות ההצבעה שלהם במדינה דמוקרטית.

אני מקווה שבעוד ארבע שנים כבר יוכל כל אזרח להצביע בכל קלפי בארץ. בטכנולוגיה בת ימינו ניתן למצוא את הפתרונות כיצד לעשות זאת.

* מי דובר אמת – יו"ר ועדת החוץ והביטחון דיכטר, אמר בראיון לגל"צ שישראל לא ויתרה על עיבוד השטחים בנהריים וצופר, ושהמועצה לביטחון לאומי מנהלת מו"מ בנדון. זאת, בניגוד מוחלט לדבריו של השר שטייניץ באותה תחנה, יומיים קודם לכן. מי מהם דובר אמת?

אני רוצה בכל מאודי להאמין לדיכטר. אבל אם כן, מדוע שטייניץ אמר את דבריו? האם יש לו אינטרס לשקר, ולהציג לציבור ימים אחדים לפני הבחירות שהממשלה שבה הוא חבר ויתרה על אינטרס ישראלי, בלי שהיא באמת ויתרה עליו? קשה לי להאמין. איזה אינטרס יש לשטייניץ, בעיצומו של מו"מ, לומר בפומבי שישראל ויתרה על העמדה שעליה הממשלה שבה הוא חבר מנהלת מו"מ?

נראה לי שיובל שטייניץ, כמשִׂיחַ לפי תומו, אמר אמת, ודיכטר נשלח לתקן את הנזק האלקטורלי.

הלוואי שאתבדה. וכיוון שנותר עוד חודש בלבד, עד שיפקע ההסדר המיוחד שמאפשר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמתם, אני רואה מנוף אחד שיכול לסכל את נישול החקלאים. הבהרה ישראלית, שאם ההסדר לא יוארך, גם ישראל תמלא את חלקה בהסכם השלום בצורה נוקדנית, בדבקות באותיות הקטנות, ותצמצם את העברת המים לירדן לכמות הכתובה בהסכם השלום, שהיא כמחצית הכמות שישראל מעבירה. זהו מנוף לחץ הרבה יותר גדול וחזק מכל מנוף ירדני, ושימוש בו יכול להרתיע את הירדנים. תחת האיום הזה, ניתן לנהל מו"מ על פתרון שיהפוך את ההסדר בנהרים ובערבה לקבוע.

* בזכות התוקפנות האיראנית – הצהרות טראמפ על פגישה אפשרית עם רוחאני ופיטוריו של היועץ לביטחון לאומי הנץ, הפרו ישראלי, בולטון, מעוררות דאגה שמא טראמפ עלול לחזור למדיניות הפייסנות כלפי איראן, ברוח קודמו.

אין זה מן הנמנע, שדווקא ההתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים, שהייתה תזכורת, למי ששכח, מיהי איראן ועד כמה היא מסוכנת – תציל את האנושות מפני הסכנה הזאת.

* אבא גנוב – הרב חיים נבון כתב רומן דיסטופי על ישראל מתפוררת. עם צאת הספר, הוא רואיין ל-"7 לילות". כך נפתח הראיון: "כתבתי אתמול בגוגל 'אבא', רציתי לראות איזה אפשרויות חיפוש הוא ייתן לי", מספר הרב חיים נבון. "האפשרויות שהופיעו היו 'אבא אנס', אבא מכה', אבא אלים' ".

החלטתי לבחון זאת בעצמי. כתבתי בגוגל 'אבא', ואלו התוצאות בעמוד הראשון: שלוש התוצאות הראשונות היו על שירו של שלומי שבת "אבא". התוצאה הרביעית על השיר "אבא" של אביתר בנאי. התוצאה החמישית היא על שיר של אברהם פריד וארי היל שנקרא "אבא". התוצאה השישית הייתה כתבה על רולאנדו שפרץ בבכי: "אבא שלי לא ראה אותי מצליח". התוצאות השביעית והשמינית היו אף הן על השיר "אבא" של פריד והיל.

100% מהתוצאות בעמוד הראשון היו התגלמות ערכי המשפחה, האדרת המשפחה והאבהות. אף לא תוצאה אחת שלילית.

המשכתי לאתגר את הקביעה של הרב נבון ועברתי לעמוד השני. מתוך 9 תוצאות, 7 הן בוודאי ברוח ערכי המשפחה, עליהם מדבר הרב נבון. והנה, מצאתי תוצאה שלילית. כתבה על ההצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל". פתחתי את הכתבה, ומסתבר שהיא על אהבת אב. על בן שנלחם נגד מערכת הבריאות בשל הזנחת אביו הזקן והחולה. ומה התוצאה התשיעית? ספר ילדים שנקרא "אבא ואבא". טוב, מן הכותרת ניתן להבין שהוא אינו מדבר על המשפחה המסורתית, אלא על משפחה חד-מינית. אבל גם הספר הזה מאדיר את ערך המשפחה, ההורות, האבהות.

אז אולי, הרב נבון, לא כצעקתה? ואולי, באמת אולי, לא באמת בדקת האם גוגל מתמסר לתאוריה הדיסטופית שלך?

* ביד הלשון

בז"ב – יום הבחירות הוא יומם הגדול של הבז"בים.
מיהם הבז"בים?
ראשי התיבות בז"ב, שהשימוש בהם נפוץ במשרד הפנים ובוועדות הבחירות המרכזית והמחוזיות, הם: בעלי זכות בחירה.

69.4% מהם מימשו את זכותם והביאו לתוצאות הבחירות לכנסת ה-22.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.19

* שיבוש מטרת האויב – אני קורא תגובות של לעג על תרגיל ההונאה של הטסת "פצועי" דמה. אמירות בנוסח – "בזה צה"ל מתפאר?", "הטובים לתיאטרון צה"ל" וכו'. נכון, לא מדובר באביב נעורים ולא במבצע אנטבה, אך לא הכל אמור להיות אביב נעורים. מדובר כאן בצעד טקטי, שנועד לשבש את מטרת האויב. במקרה הזה, מטרת האויב הייתה להרוג שני חיילי צה"ל, או לפחות לפצוע חיילים. מטרת האויב לא צלחה. היא לא צלחה, בין השאר בזכות ההונאה. המטרה הראשונה כאשר נערכים לפעולה יזומה של האויב, היא לא לאפשר לו להשיג את מטרתו. המטרה הזו הושגה.

בזכות תרגיל ההונאה, המתקפה של האויב הייתה מצומצמת והסתיימה בתוך זמן קצר. התרחבות והתמשכות ההתקפה, עלולה הייתה לחמם את הגזרה ולדרדר את המצב להסלמה ואולי אף למלחמה. אין לנו עניין בהסלמה בגבול לבנון, ובוודאי לא בזמן ובמקום שהאויב בחר. אופן הפעולה הישראלי גרם לכך שפעולת האויב הייתה תחומה בזמן ובמקום.

הייתי שותף לביקורת, אילו היינו מסתפקים בספיגה ובתרגיל הונאה ובכך שמטרת האויב לא הושגה. אולם צה"ל הגיב ותקף, באופן בלתי פרופורציונלי, ובכך שמר על עקרון היסוד של קדושת הריבונות – כל פגיעה בריבונות ישראל תיענה בתגובה כואבת (וחבל שבגבול עזה אנו נוהגים אחרת).

בסך הכל, אני רואה את אופן הפעולה הישראלי במקרה זה, במכלול השיקולים, כהצלחה וכפעולה נכונה.

שאלה שעלתה בהקשר של ההסלמה בגבול לבנון, הייתה סוגיית העמימות. פעמים רבות הבעתי את דעתי בזכות העמימות, כנדבך משמעותי במדיניות הנכונה של ישראל במסגרת "המערכה בין המערכות" ופעולות צה"ל והמוסד נגד התבססות איראן באזורנו ונגד התעצמות חיזבאללה. ביקרתי את הפטפטת המיותרת ואת ההתפארות המזיקה (למשל, ביום שני, בראיון של יובל שטייניץ ברשת ב'). שבירת העמימות פוגעת בפעולת ישראל ומסכנת אותה.

אולם דווקא במקרה המדובר – הפעולה בסוריה לסיכול פיגוע איראני ספציפי, שבה נהרגו מחבלי חיזבאללה והיא הייתה המניע לפעולת חיזבאללה, נכון היה לקחת אחריות. יש הבדל בין הפעילות האסטרטגית במדינות שונות לסיכול תכנית ההתעצמות, שראויים לה הערפל והעלטה, לבין סיכול פיגוע, שנכון להציג אותו באופן פומבי.

עם זאת, עצם תגובת האויב על פעולה שנטלנו עליה אחריות בפומבי, מלמדת אותנו על חשיבות העמימות, ועד כמה התפארות עלולה לחבל במאמץ העיקרי.

* התסריט הגרוע ביותר – סימה קדמון כתבה בטורה השבועי ב"ידיעות אחרונות" על הפגישה המדוברת, שאולי תהיה בין טראמפ ורוחאני. היא הציגה את הפגישה כאילו ברור שהיא מסמנת הפניית עורף של טראמפ למדינת ישראל, ובאופן אישי לנתניהו, ושינוי קיצוני של 180 מעלות במדיניותו. היא הציגה זאת בלעג ככישלון מדיניותו של נתניהו כלפי איראן וכלפי תכנית הגרעין.

האם היא צודקת בביקורתה? הבה נבחן את העניין.

ראשית, כלל לא בטוח שהפגישה הזאת תתקיים.

שנית, אם תתקיים פגישה, אין בכך סימן לשינוי מדיניותו של טראמפ, כיוון שעוד ביום שבו הודיע על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין ומאז ועד עתה, הוא קרא לאיראן למו"מ על הסכם חדש.

שלישית, אם תתקיים פגישה, זהו סימן לשינוי מדיניותה של איראן. איראן סירבה לכל פגישה עם טראמפ ואנשיו, כל עוד ארה"ב לא תחזור בה מיציאתה מן ההסכם. אולי הדבר מוכיח שהסנקציות על איראן משפיעות עליה וגורמות לשינוי במדיניותה? הרי זו מטרת הסנקציות. סנקציות אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת מטרה מדינית.

רביעית, גם אם ייחתם הסכם גרעין חדש עם איראן, וגם אם יהיה זה שוב הסכם גרוע, הוא לבטח יהיה פחות גרוע מקודמו, כיוון שטראמפ לא ישפיל את עצמו בחתימת הסכם בלי להשיג הישג שיוכל להציגו כיתרון שלו על אובמה. כך, שאפילו תסריט כזה, שהוא בהחלט תסריט רע – עדין הוא רע במיעוטו, ופחות גרוע מהמצב שקדם לביטול ההסכם, ולכן אין לראות בו כישלון מדיניותו של נתניהו.

חמישית, גם אם ניקח את התסריט הגרוע ביותר, שאכן טראמפ הופך את עורו לחלוטין וחותם על הסכם כניעה אפילו יותר גרוע מההסכם של אובמה. האם הדבר מעיד על כך שמדיניותו של נתניהו כלפי איראן הייתה שגויה? ממש לא. כאשר נתניהו יצא נגד ההסכם, הוא לא ידע מי יישב בבית הלבן ומה תהיה מדיניותו. כלומר, איני מקבל גם את הטענה שמדיניותו הקיימת של טראמפ מעידה בדיעבד על צדקת מאבקו של נתניהו נגד ההסכם. המאבק נגד ההסכם פשוט היה מאבק נכון וצודק נגד הסכם כניעה המסכן את שלום העולם ואת שלומה של ישראל, וחובתו של נתניהו, כראש ממשלת ישראל, הייתה לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את חתימתו, כדי להציג אותו כהווייתו וכדי להתריע נגדו. המאבק נגד כניעה לאיראנים נועד למנוע מצב שבו לא יהיה מנוס ממתקפה צבאית ישראלית נגד איראן, כי הרי בסופו של דבר, ישראל לא תאפשר את מימוש תכנית הגרעין האיראנית. אך מוטב שהדבר יעשה בדרכים מדיניות, ושהאופציה הצבאית תהיה המוצא האחרון.

הדבר שחרה לי ביותר במאמר של קדמון, לא היה הצגת התרחיש הגרוע ביותר כמעט כעובדה, אלא ההנאה, השמחה לאיד מהתרחיש הזה, שיציג את נתניהו במערומיו. הרי אילו, חלילה, זה מה שיקרה, הבעיה היא למדינת ישראל, לא לנתניהו.

נתניהו מספק לנו מספיק סיבות טובות לבקר אותו. אין כל סיבה לבקר אותו על מדיניות נכונה וצודקת שלו.

קדמון ביקרה אותו, באותו טור, על דברים שבעטיים הוא אכן ראוי לביקורת, כמו הנתק מיהדות ארה"ב ומהמפלגה הדמוקרטית. הנתק הזה הוא מחדל מדיני וציוני של נתניהו, אך הוא אינו קשור כלל לנושא הגרעין האיראני ולא לשבחים שנתניהו מרעיף על ראשו של טראמפ. ניתן להיאבק בגרעין האיראני, להודות לטראמפ על מדיניותו הפרו-ישראלית (ואין ספק שלפחות עד עתה מדיניותו היא פרו ישראלית חסרת תקדים) ובמקביל לקרב את יהדות ארה"ב ולפעול לחיזוק התמיכה הדו-מפלגתית של ארה"ב ישראל. קדמון עשתה מכל הסוגיות הללו מישמָש אחד גדול.

* גנרלים – הסלידה מ"גנרלים" אינה הדבר היחיד המשותף לביביסטים ולשמאל הרדיקלי.

* כובל את ידיו – לא ברור האם גנץ הצהיר, כפי שצוטט בידי עמית סגל, שכחול לבן לא תשב בקואליציה עם החרדים (כבר שמעתי הכחשה). אך אם נאמרה אמירה כזו – זאת שגיאה. טוב למפלגה לשמור על מקסימום אופציות פתוחות, ולא לכבול את ידי עצמה בהצהרות מיותרות. איננו יודעים מה תהיינה תוצאות הבחירות ומה יהיו המהלכים הקואליציוניים אחרי הבחירות, וטוב למפלגה שרוצה להקים ממשלה להשאיר בידיה אופציות רבות ככל האפשר.

נכון, החרדים הצהירו שלא יישבו עם כחול לבן הכוללת את לפיד. יתכן שבלאו הכי הסיכוי לממשלה עם החרדים קלוש. אבל אחרי הבחירות עשויים להיווצר תרחישים פוליטיים שונים ומפתיעים, ואין מקום לפסילות כאלו.

כחול לבן נושאת מסר של אחדות לאומית וממלכתיות, ותפקידה הוא להוביל לפיוס לאומי. פיוס לאומי אינו מחייב שותפות קואליציונית, אך פסילה מראש אינה מתיישבת עם מסר של פיוס.

הממשלה הרצויה, אם כחול לבן תנצח בבחירות, היא ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, כאשר כל המפלגות האחרות תוזמנה להצטרף אליה, אם תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין שתי המפלגות הגדולות. ודוק – ממשלת אחדות לאומית, לא ממשלת אחדות חילונית. הרי בין הח"כים של כחול לבן ושל הליכוד יש דתיים. האם הם לא יהיו בקואליציה? וגם מפלגות דתיות וחרדיות רצויות בממשלה כזאת, אם תקבלנה את קווי היסוד שלה.

* שקר גס – תעמולת הליכוד שמציגה את אחמד טיבי כשר בממשלת גנץ, היא שקר נתעב. השקרן המוביל את תעמולת הליכוד, יודע כמובן שהוא משקר. בכלל, לעתים נדירות הוא נתפס על דבר אמת. אבל הוא גם יודע שחסידיו השוטים יקנו כל שקר, וככל שהשקר יהיה יותר חסר שחר, הם יקנו אותו ויפיצו אותו ביתר שקיקה. כך נתניהו משתית את החברה הישראלית על תרבות הרסנית של שקר.

יש לזכור שאותו נתניהו, הפך לפטרון של החיה הכהניסטית, ועושה כל שביכולתו להחיותה. הוא עשה מאמצים אובססיביים, בבחירות אפריל בהצלחה ולמרבה השמחה הוא נכשל בכך בבחירות ספטמבר, לאנוס את הציונות הדתית להכתים את עצמה בתועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את מי שהוא סומך עליהם בנושא שבאמת מעניין אותו – ההימלטות מאימת הדין. לא אתפלא אם הוא יציע לעוכר הדין איתמר בן גביר את תיק המשפטים, כדמי לא-יתמודד, או כשותף קואליציוני אם, חלילה, עוצמה כהניסטית תכנס לכנסת.

יש לזכור שאחמד טיבי וחבורתו חברו לנתניהו בשני המבחנים המרכזיים בכנסת הנוכחית – בשערוריית הבחירות הנוספות (כדי לסכל הטלת משימת הרכבת הממשלה על גנץ) ובבחירת מבקר המדינה (הם לא רצו טייס בחיל האוויר, והוא רצה מי שיסרס את הביקורת). מישהו מאמין שהם עשו זאת בחינם?

מה הוא ימכור להם תמונת תמיכה בחסינותו?

* על כהניזם ואחוז החסימה – על פי "ידיעות אחרונות", נתניהו הבטיח לעוצמה כהניסטית שיקדם חוק להורדת אחוז החסימה, בתמורה לכך שהיא תסיר את מועמדותה לכנסת. כמה התייחסויות לעמדתי על דיל כזה:

– אני בעד הורדת אחוז החסימה לאחוז אחד, כפי שהיה לאורך שנים רבות. הכנסת היא הביטוי לרצון הציבור, ומן הראוי שתשקף אותו באופן יחסי בצורה ראויה.

– מי שיזמו את העלאת אחוז החסימה ל-3.25% היה נתניהו וליברמן (אגב, יאיר לפיד הציע הצעה אף יותר מרחיקת לכת – אחוז חסימה של 6%). אז תירוצם היה "משילות". התנהלותו של נתניהו בנושא זה, מעידה על אופן התנהלותו הכללי. אין הוא בוחן מה השיטה הדמוקרטית הראויה, אלא פועל לשינויה חדשים לבקרים על פי שיקול קוניוקטורלי – מה טוב לו באותו רגע. כלומר, הוא מנצל את הרוב הכפוף לו, כדי להתאים את השיטה לטובתו האישית. כמובן שהוא רואה בכך התנהלות פטריוטית, כי המדינה זה הוא, ומה שטוב לו ומנציח את שלטונו – טוב למדינה.

– אף שהסרת המועמדות של עוצמה כהניסטית (אני מעריך שלא תוסר) משרתת את האינטרס של נתניהו, ולמרות שאני מייחל להחלפתו – אשמח אם היא לא תרוץ, כי עצם השתתפותה, ובמיוחד הסכנה שאולי היא תכנס לכנסת, חלילה, היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. עצם ניהול מגעים בין ראש ממשלת ישראל לכנופיה הגזענית הזאת על עשיית דיל, היא חרפה לאומית.

– אני תומך בהורדת אחוז החסימה, למרות שצעד זה יגדיל מאוד את הסכנה של כניסת כהניסטים לכנסת. איני דוגל בהתאמת אחוז החסימה לאינטרס פוליטי נקודתי. המלחמה במארת הכהניזם צריכה להיעשות באמצעות החוק והחינוך. באמצעות החוק – "כך" ו"כהנא חי" הוצאו אל מחוץ לחוק ומיד קמו מחדש בשמות אחרים, ובית המשפט העליון, בעקביות, מאשר את עשיית הצחוק מהחוק. עוצמה כהניסטית ודובריה מקפידים לנסח את מצעם הרשמי באופן שלא יעבור על החוק נגד הגזענות, ובכך מערימים בקריצה על החוק. אני מעריך שהיכולת להילחם בתופעה הנלוזה הזאת באמצעות החוק מיצתה את עצמה והיא בלתי אפשרית. לכן, אין מנוס מהתמודדות חינוכית וערכית עם התופעה. נכון, הדרך החינוכית ארוכה יותר וקשה יותר, אך זו הדרך הראויה.

* להחרים – אחרי שערוץ 13 חשף הקלטה המעידה שוב על האובססיה החולנית של נתניהו לתקשורת וניסיונו להשתלט עליה, גם כאשר הדבר נאסר עליו במפורש, יש להחרים לאלתר גם את ערוץ 13.

* צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", מקבלים בני ישראל ממשה, רגע טרם כניסתם לא"י, לחיים עצמאיים וריבוניים, מערכת של ציוויים והלכות הנוגעות לחיים ממלכתיים. בין השאר מדובר במינוי מלך ובמשפט המלך. קיים בתנ"ך מתח בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, והתורה הבינה שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להילחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורט ומפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.

העולם המודרני המציא שיטת ממשל טובה, צודקת ומתקדמת לאין ערוך מהמונרכיה, אף שגם היא רחוקה משלמות – הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מכפיפה את השליט לחוק, מגבילה את אורך כהונתו, מגבילה את כוחו ומחייבת אותו לעמוד לבחירת העם בתום תקופת כהונתו.
ואף על פי כן, גם בדמוקרטיה השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית יותר, ולמרבה הצער אנו נוכחים בכך בישראל.

הפסוק האקטואלי ביותר בפרשה, מכוון בה כלפי השופטים, אך נכון כלפי כל נושאי משרות ציבוריות: "לֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".

ומשפט המפתח: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". למה נאמר פעמיים "צדק"? יש הרבה פרשנויות לכפילות. אוסיף את הפרשנות שלי: עלינו לרדוף משפט צדק וגם צדק חברתי. חברה שאינה חותרת לצדק חברתי, לצמצום פערים, לחיסול העוני ושאינה מבוססת על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא חברה חולה. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – זו המחויבות היהודית לתיקון עולם.

* ביד הלשון

קריית שמונה – בצל המתיחות בגבול לבנון, חוגגת קריית שמונה, בשעה טובה, שבעים שנה להיווסדה.

למה קריית שמונה? מיהם השמונה?

רבים יודעים שהשמונה הם חללי הקרב על תל-חי, הסמוכה, בי"א באדר תר"פ. אולם בקרב לא נהרגו שמונה מאנשי תל-חי, אלא שִׁשה: יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר וזאב שַרף. אז מדוע נקראת העיר קריית שמונה ולא קריית ששה? כי היא מנציחה גם את זכרם של שני חברי תל-חי נוספים, שנהרגו בשבועות שקדמו לקרב תל-חי: שניאור שפושניק ואהרון שר.

שמה הראשון של קריית שמונה היה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדור, אולם לאחר זמן הוחלט להנציח בשמה את כל השמונה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.6.19

* בחזרה לפשרה הטריטוריאלית – שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן אמר שיש לישראל זכות לספח חלק מיהודה ושומרון, אך "לא את כל הגדה המערבית". זהו אימוץ של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, שהייתה מדיניותה של ישראל בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, ומעצבה היה יגאל אלון.

פרידמן לא הציג מפות, כך שאיני יכול להביע דעה על תכנית ספציפית, אך העיקרון הוא נכון. יש לישראל זכות לספח את שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת מגן, אך אין לה אינטרס לספח את כל השטח. אל לה לספח אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כיוון שסיפוח כזה עלול לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי, שמחייב רוב יהודי משמעותי לדורות בשטחה הריבוני. יש לספח אזורי התיישבות וביטחון ביהודה ושומרון, אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

מי שלעג לתכנית אלון ולכל הפתרונות הללו שהם מו"מ עם עצמנו ואף אחד בעולם לא יקבל זאת, התבדה לראשונה במתווה הנשיא בוש (הבן) ושוב כעת.

נכון שאין עדיין פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה, אך באותה מידה אין פרטנר פלשתינאי לשלום בקווי 4.6.67, כפי שהוכח כאשר הם דחו את הצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. הם אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ולוותר על תביעת ה"שיבה" כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

הסרבנות הפלשתינאית אינה פוטרת אותנו מלעצב מדיניות שלום, וכאשר ארה"ב מאמצת את מדיניות השלום של ישראל, המבוססת על רעיון הפשרה הטריטוריאלית, זו בשורה טובה.

* סוג של קפטיין ג'ורג' – ציוץ תגובה של אפרים שמיר על פטירתה של נחמה ריבלין: "למה לא שרה". עוכר הדין המושעה ברק כהן צווח לעבר שלדון אדלסון באיחולי מוות.

שני ביריונים נאלחים ועלובי נפש, תמונת ראי של קפטיין ג'ורג', איתמר בן גביר ו"הצל". ראויים להוקעה.

* צער חוצה מגזרים – רוגל אלפר התייחס לאיחולי המוות של אפרים שמיר לשרה נתניהו, בפשקוויל מפותל שהשורה התחתונה שלו היא ששמיר לא היה צריך לומר בגלוי את מה ש"כולם" חושבים, אלא להשאיר את המובן מאליו כסאבטקסט. ה"ניתוח" שלו, הוא שמדובר באבל של האליטה הישנה, שנחמה ריבלין מסמלת (ובהזדמנות חגיגית זאת לא חסך אלפר כמה עקיצות גם כלפי אותה אליטה) להבדיל מן האליטה החדשה ששרה נתניהו היא הסמל שלה. והאבל על נחמה, הוא טוען, הוא אבל של האליטה על עצמה.

כל הפשקוויל מבוסס על הנחה שהאבל על נחמה הוא מנת חלקו של פלג בעם. אך הנחה זאת חסרת שחר. הצער על לכתה של האישה המיוחדת הזאת חצה מגזרים; זהו אבל לאומי. בשולי השוליים, יש קנאים חולניים ששמחים על מותה או שמנצלים את מותה לאיחולי מוות לשרה נתניהו.

* תקרת הזכוכית נפרצה – בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו.

* מצעד הסובלנות – מצעד הגאווה בירושלים הוגדר מצעד הגאווה והסובלנות. סוב-ל-נות. בהגיע אמיר אוחנה למצעד, הוא גורש בקריאות בוז סובלניות. כי הסובלנות היא רק למי שדעתו כדעתי. אליו אני מאוד סובלן. אם דעתו שונה, למה צריך להיות סובלן כלפיו?

מצעד הגאווה נועד לקדם את הקבלה של הלהט"ב בחברה. ידוע, שתהליך הקבלה איטי יותר בחברה שמרנית. הימין הוא שמרני, ולכן התהליך אצלו איטי יותר. והנה, הומו מוצהר, הקים את "התא הגאה" בליכוד, נבחר לכנסת וכעת נבחר לממשלה. הוא ההומו המוצהר הראשון בתולדות המדינה שמכהן בממשלה. ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים. והוא מתקבל בחום בידי רוב הציבור הימני והדתי וכך גם מינויו לשר. זה שינוי מהפכני. אם טובת העניין הייתה מעניינת את המפגינים, היה עליהם לשאת אותו על כפיים. אבל כנראה שהעניין אינו זכויות הלהט"ב אלא הסובלנות. ולכן הם הפגינו סובלנות למופת.

* הצפצוף על כל נורמה – האם יש חוק מפורש על פיו אדם העומד בפני שימוע על תיקים פליליים חמורים אינו יכול לכהן ולו לשניה כשר משפטים? כנראה שלא. מי יכול היה להעלות על דעתו שיהיה צורך בחוק כזה? הרי יש דברים שהם כל כך ברורים מאליהם, שלא צריך לחוקק אותם. הרי יש דברים שפשוט לא יתכנו במקומותינו, שבושה לבזבז עליהם תהליך חקיקה. אבל בעידן נתניהו אין נורמות. מה שנתניהו רוצה, זה "רצון העם"…

הנה, דוגמה למקום שבו בית המשפט העליון צריך לפסוק בהחלטה תקדימית הלכה, עד שהמובן מאליו ייחקק. וכיוון שגם נתניהו ידע שזאת תהיה החלטת בג"ץ אם תוגש עתירה, והיועמ"ש הבהיר לו זאת בבירור; הרי הוא לא הספיק להעביר חוק התגברות גורף, שיאפשר לראש הממשלה לעשות כל שיעלה על רוחו, הוא נאלץ למנות שר משפטים. אבל הצפצוף שלו על הנורמה, מעיד על האיש, ועל הכבשים השותקות סביבו.

* ממשלת מעבר – עד לפני 18 שנים, פיטורי השרים בנט ושקד, ומינוי מחליפיהם, היו בניגוד לחוק. בממשלת מעבר במתכונת הקודמת, אי אפשר היה לפטר, אי אפשר להתפטר ואי אפשר למנות שרים – הממשלה הייתה סגורה ומסוגרת; אין יוצא ואין בא. התפטרותו של יצחק רבין ב"תרגיל המבריק" (1976) כלאה בממשלה את שרי ל"ע (המפלגה הליברלית העצמאית) משה קול וגדעון האוזנר, שעמדו להתפטר מן הממשלה.

החוק שונה ב-2001, ומאז ניתן לפטר ולהתפטר. המגבלה היחידה היא שניתן למנות לתפקיד שר בממשלת מעבר רק חברי כנסת. מינוי שרים בממשלת מעבר, אינו דורש את אישור הכנסת.

* השחתת המידות – נניח, רק נניח, שאין שום דבר פלילי. נניח שמילצ'ן לא קיבל שום תמורה, לא היה זה שוחד כהגדרת הפרקליטות ולא ההגדרה המקלה של היועמ"ש. ונניח שלא היה איסור חוקי על מתנות.

אני שואל ברצינות, בעקבות העדות של מילצ'ן, שממנה אנו למדים על אורח החיים, חיי טפילות על גבירים שנדרשים, נתבעים, לספק עוד ועוד "מתנות" יוקרה, מיד, בכמויות – באמת, אני שואל בכל הרצינות: זה בעיניכם אדם שראוי להנהיג את עם ישראל? האם עיוורים אתם? אינכם מבינים איזו השחתת המידות יש כאן? איזה מסר מקבלים הילדים שלכם, שרואים את הערצתכם לאיש הזה? איזה מסר הם מקבלים על טוב ורע; על ערכים, על נורמות, על מוסר.

כך נוהג מנהיג יהודי? על שמואל הנביא נאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמ"א ז, יז). "ואמר רבי יוחנן: שכל מקום שהלך שם – ביתו עמו" (ברכות י, ב). והרמב"ם פירש: "שמואל לא היה נכנס בבית איש ולא אוכל ממזונו". כלומר, שכל מקום שהיה הולך שם, היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואוהל חנייתו, שלא ליהנות מאחרים. אפשר לדמות את שמואל, מנהיג האומה, הולך ממקום למקום ותרמיל ענק על גבו, עם אוהל ושמיכה וכמה כריכים, ומסרב להצעות של אנשים שיתארח בביתם ויאכל עמם, על חשבונם. כלומר, שמואל החמיר עם עצמו גם במה שמותר לו כמנהיג, וחי בסגפנות ובביטול רום מעמדו.

אף אחד אינו מצפה ממנהיגינו לסגפנות כמו המופת של שמואל. אבל ניתן לצפות ממנהיג לאומי למינימום של דוגמה אישית, של הצנע לכת.

* מקור השראה – דברים שאמר בתחילת השבוע סמוטריץ', על רקע האמירות בשבוע שעבר של ליברמן נגד "ממשלת הלכה", עוררו דיון ציבורי בשאלת "מדינת הלכה". אולם סמוטריץ' לא דיבר על מדינת הלכה, אלא על מדינה שתפעל על פי חוקי התורה, כמו בימי דוד ושלמה. יש הבדל משמעותי בין חוקי התורה לבין ההלכה. חז"ל פעלו לאור התורה שהייתה השראתם, אך העזו לערוך שינויים דרמטיים, שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל, כיוון שלפני 1,500 שנים הם לא יכלו לקבל כלשונו קורפוס חוקי שהתאים לעולם הערכים שקדם להם באלף ובאלפיים שנה.

ההלכה היא מלשון הליכה, וכפי שחז"ל היו אמיצים דיים להוליך קדימה את היהדות, ולא להתאבן כמו הקראים הפונדמנטליסטיים, כך ראוי שהעם היהודי ילך לאורם, ולא יהיה קראי פונדמנטליסטי של ההלכה, אלא יתאים אותה לחילופי העתים ולהתפתחות המוסר האנושי וההתפתחות המדעית.

מורשת ישראל – התורה, חזון הנביאים, ההלכה והאגדה, פרשנות הדורות, השירה והספרות העברית לדורותיה, תרבות ישראל לאגפיה, זרמי היהדות השונים, ההגות הציונית – כל אלה ראויים להיות לנו למקור השראה בחיינו האישיים, המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים. הם אינם יכולים להיות מקור הסמכות. במדינה מודרנית דמוקרטית, הסמכות היא אנושית, לא אלוהית. את החוקים קובעים בני אדם, על סמך המוסר, הערכים והתרבות האנושית.

המורשת היהודית עתירה בערכים של צדק חברתי, של אהבת האדם, של חברה מוסרית, של משפט צדק, של ערבות הדדית, של הצנע לכת. עלינו ללכת לאורם של ערכים אלה. מן הראוי שגם נחוקק לאורם ובשיח אתם. יש במורשת היהודית גם חוקים בלתי נסבלים, שניתן להבין אותם בדיעבד על רקע תקופתם, אך בשום אופן אינם יכולים להיות רלוונטיים לימינו.

יש לדחות את רעיון העוועים של מדינת הלכה, ולא כל שכן את הרעיונות הפונדמנטליסטיים של סמוטריץ' על מדינת חוקי התורה. וראוי לציין שהן הציונות הדתית ואפילו המפלגות החרדיות מעולם לא ניסו להנהיג כאן מדינת הלכה. הסמוטריצ'יזם רק מרחיק את הציבור מן היהדות ומחולל פילוג ושסע בעם. יש לעצור את ההקצנה הזאת.

* מודעות עצמית – ברוך מרזל, ביריון מהכנופיה הכהניסטית, בתגובה על כך שמכינת רבין מחרימה, בצדק, את הכהניסטים. "גם את תומכי חמאס הם מחרימים?" התשובה חיובית, כמובן, ושאפו למרזל על המודעות העצמית.

* יהודה והקיסרים 2 – בשנה שעברה יהודה קיסר ולהקתו הקפיצו את אורטל בהופעה בלתי נשכחת, ולבקשת הקהל – הוזמנו להופעה נוספת. ערב נפלא. קיסר מופיע עם חבורה של זמרים ונגנים מוכשרים מאוד, צעירים ממנו באיזה ארבעים שנה. הוא במרכז, מחזיק את הגיטרה בנונשלנטיות, ומלהטט בנגינה. חבריו להרכב מביטים בו כתלמידים ברבם, והוא מפרגן להם ונותן להם את מלוא הבמה. הקהל רקד ושר אתו בהתלהבות לאורך כל ההופעה, שנמשכה למעלה משעתיים. כל הרפרטואר של הזמר המזרחי וגם קצת אריק איינשטיין עוזי חיטמן ועוד. חוויה מוסיקלית נפלאה.

עצם העובדה שהוא מילא אולם, בבני נוער ומבוגרים, במקביל לשידור חי של נבחרת ישראל, היא הישג גדול. והיו שם אוהדי כדורגל מושבעים.

  * ביד הלשון

דורות – על שם איזה דורות קרוי קיבוץ דורות שבנגב המערבי, בעוטף עזה?

השם אינו מכוון לרבים של המילה דור, אלא הוא מורכב מראשי התיבות דוב, רבקה ותרצה. הכוונה לבני משפחת הוז, מן ההנהגה הבכירה של היישוב, שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית ב-1940, על כביש 4, סמוך לצומת פרדסיה, בדרכם מביקור אצל מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו (בראשות משה דיין) לביתם בת"א.

דב הוז היה ממנהיגי תנועת העבודה, יו"ר הוועדה המדינית של ההסתדרות, חבר מפקדת ההנהגה ומייסדי התעופה העברית (על שמו קרוי גם שדה דב בת"א). הוז, שנהג ברכב, איבד שליטה והתהפך. עמו נהרגה אשתו רבקה, אחותו של משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל, בתם תרצה הוז, גיסתו ציפורה שרתוק, אשתו של המלחין יהודה שרת, אחותו חוה בורודובסקי ויצחק בן יעקב, מנהל חברת "אווירון", שותפו של הוז בייסוד התעופה העברית (על שמו קרוי שדה התעופה במחניים).

מותם היכה את היישוב בתדהמה ובאבל כבד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.6.19

* החלטה לא רציונלית – אני הופך והופך בהחלטתו של נתניהו לפטר את השרים בנט ושקד, ואיני מוצא בה רציונליות.

לאחר הפארסה עם ליברמן, היה הגיוני שנתניהו יעשה הכל כדי לחבק ולחבר את כל פלגי הימין, זולת ליברמן. למה לו להרחיק אותם ואת תומכיהם (קולות ספורים פחות מאחוז החסימה)? למה לו לבנות אויבים בתוך המחנה? הרי היה הגיוני יותר שיצרף את איילת שקד הפופולרית וישריין לה מקום בליכוד.

האם זו נקמה גרידא? האם זו שנאה גרידא?

ההחלטה מעוררת סימני שאלה באשר לשיקול דעתו.

* מצעד האיוולת – המשבר בין נתניהו וליברמן, שבעטיו לא הוקמה ממשלה, הכנסת התפזרה והעם הולך לבחירות נוספות, הוא במידה רבה פרי של שיתוף פעולה בין השניים, לפני בחירות 2015. אז, יזמו השניים את העלאת אחוז החסימה. לצעד זה היה סדר יום גלוי וסדר יום סמוי. סדר היום הסמוי היה פגיעה במפלגות הערביות. סדר היום הגלוי היה טענת המשילות.

המטרה הסמויה לא הושגה, אלא להיפך, המפלגות הערביות התאחדו והגדילו את כוחן. גם לאחר שהתפצלו בבחירות אפריל, ארבע המפלגות רצו בשתי רשימות, שכל אחת כללה שתי מפלגות. כעת מדובר על איחודן מחדש.

הכישלון בהרכבת הממשלה מעיד שאחוז החסימה הגבוה לא חיזק את המשילות, אלא להיפך. באחוז חסימה נמוך, הימין החדש וזהות היו נבחרות. לנתניהו הייתה אפשרות לתמרן בין שותפותיו הפוטנציאליות. אף מפלגה לא יכלה לבדה להיות לשון המאזנים ובכך כוח המיקוח והסחיטה של כל אחת מהן היה יורד.

הלקח, הוא שכאשר מחוקקים חוקים הנוגעים לסדרי ממשל, יש להתייחס אליהן בראיה רחבה, במבט ארוך טווח ובשיקול דעת אובייקטיבי, ולא כמענה לקוניוקטורה פוליטית מיידית. בסופו של דבר, מי שמחוקק חוקים כתחבולה פוליטית קצרת טווח, סופה שהיא מתהפכת עליו.

* מושחת או קורבן? – בימים האחרונים מוצפת הרשת בדברים חריפים ביותר על ליברמן: מושחת… כוחני… המיליונים שזרמו לבת שלו… העדים שנעלמו… הורשע בתקיפת קטין… היה שותף לפרשת בר-און חברון ועוד כהנה וכהנה.

הכל ידוע. הכל מוכר. הכל נכון. אז מה נשתנה? השתנתה דמותם של הכותבים זאת. השבוע כותבים את הדברים אלה שהציגו את ליברמן עד השבוע שעבר כקורבן לרדיפה של מדינת העומק… תפירת תיקים וכו' וכו'. בוקר טוב!

לא זכור לי שראיתי אותם יוצאים נגדו כאשר יזם והנהיג את החתירה הפופוליסטית נגד צה"ל סביב פרשת אלאור אזריה. הרי הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל אחד, לסוגיה פוליטית לאומית, ושילהב את היצרים אך ורק כדי לצבור מכך רווחים פוליטיים.

ומה באמת עמד מאחורי צעדיו הפוליטיים בתהליך הרכבת הממשלה? שמעתי ספקולציות שונות והפוכות, וכולן נשמעות לי נכונות ובלתי נכונות כאחד. האם הוא עצמו יודע מה עמד מאחורי הדברים?

באשר למחלוקת על חוק הגיוס – העמידה העיקשת על הכל או לא כלום בעייתית בפוליטיקה, שהיא אמנות הפשרות. אבל באופן ענייני, ליברמן צדק. חוק הגיוס הוא פשרה קיצונית והליכה רבתי לקראת המשתמטים. והעקשנות של החרדים, שעשו "לימין שור" לאדמו"ר מגור, המנהיג הקיצוני ביותר, מנעה לא פחות מליברמן את הרכבת הממשלה.

השאלה היא, האם באמת סוגיית הגיוס הניעה אותו? ספק רב.

* קבורת חמור – מבחינת האינטרס של "כחול לבן", אני אמור לראות בחיוב איחוד בין מפלגת העבודה ומרצ, כיוון שכחול לבן תיבנה ממנו. אבל כאדם שמזדהה עם ערכי תנועת העבודה, מעריץ את ההיסטוריה של תנועת העבודה ומגשים בחיי בקיבוץ בגולן את דרכה האמתית – צר לי אם מה שנותר מתנועת העבודה יסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* הפונדמנטליסט – חז"ל היו הרפורמים הגדולים ביותר בתולדות היהדות. חכמי המשנה והתלמוד לא היו פונדמנטליסטים של התורה ושל חוקיה. הם הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם תואמים את ערכי המוסר של תקופתם, שהם האמינו בהם, והעזו לשנות. בכך הם הצילו את היהדות, שלא הייתה מתקיימת ללא המהפכה שהובילו, ואת העם היהודי, שאין לו קיום ללא היהדות.

ההלכה של חז"ל, שנכתבה לפני 1,500-2,000 שנה, אינה רלוונטית לימינו כלשונה, ומחייבת את היהדות להמשיך להשתנות. ואכן היהדות השתנתה בחלוף העתים – ההשכלה, הציונות, הזרמים ביהדות. גם הציונות הדתית היא מרד חדשני נגד הנורמה היהודית הרבנית עד זמנה.

כל המרידות הללו לא היו מרד לשמו. היו אלו מרידות מתוך רצון לשימור באמצעות שינוי – שימור העם היהודי והיהדות. חז"ל פעלו לאור התורה ובהשראתה, והיו בטוחים, בצדק, שבדרכם הם מאדירים את התורה ומנציחים אותה. וכך גם הציונות, ההשכלה והזרמים פעלו לאור התורה וההלכה מתוך מחויבות אין קץ לנצח ישראל. ללא המרידות הללו – לא היה היום העם היהודי.

וכעת בא בצלאל סמוטריץ' הפונדמנטליסט, ותובע להשליט במדינת ישראל את חוקי התורה. האם הוא רוצה להשליט כאן את כל ה"מות יומת"? זו מעולם לא הייתה דרכה של הציונות הדתית. יתר על כן, זו מעולם לא הייתה דרכן של המפלגות החרדיות. רק בשבוע שעבר, במשבר עם ליברמן סביב חוק הגיוס והרכבת הממשלה, עלו הח"כים של יהדות התורה לשידור בזה אחר זה, והדפו מכל וכל את טענתו של ליברמן, שהם מנסים להפוך את ישראל למדינת הלכה.

סמוטריץ' מסוכן.

* מה מסוכן יותר – על פי הכותרת בוויינט, בעקבות דבריו של סמוטריץ' על ניהול המדינה על פי חוקי התורה, אמרו מקורבי נתניהו שהוא יכול לשכוח מתיק המשפטים. אם זה נכון, אלה חדשות טובות ורעות. טובות, מכך שתיק המשפטים לא יהיה בידיו, כיוון שכל מועמד אפשרי אחר לתיק (בהנחה שבן גביר אינו מועמד אופציונלי) פחות מסוכן ממנו. אלה חדשות רעות, כי משמעותן היא, שאם תקום ממשלת החסינות של נתניהו (כלומר הימין ללא ליברמן יזכה ב-61 מנדטים), סמוטריץ' עלול להתמנות, חלילה, לשר החינוך. וזה מסוכן לא פחות לעתיד החברה הישראלית.

* התרת נדרים – הבחירות החדשות הן הזדמנות פז לציונות הדתית לנער חוצנה מעוצמה כהניסטית. לשמחתי, קראתי בכותרת הראשית של "ישראל היום" את החדשות המעודדות, שזה עומד לקרות. כמעריץ של הציונות הדתית על מפעליה ותרומתה הגדולה להתיישבות, לביטחון ולחינוך, אני מייחל לכך שתחזור לדרך המלך, אחרי שבבחירות האחרונות מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* החיה הכהניסטית – "הסוד שכולם יודעים" הוא סרט תעודה המספר את סיפורו של גלעד שדה, לשעבר גלעד פולק, שהיה מהפרועים והפורעים הקיצונים ביותר בין פראי הגבעות ומעריץ מושבע של "הרב" כהנא שר"י. הסרט יוצג בקרוב ב"יס דוקו", ובמוצ"ש הייתה עליו כתבה בחדשות 12 (אני צפיתי רק בכתבה, אך אצפה גם בסרט). סיפורו של גלעד מלמד אותנו בצורה מוחשית ביותר מיהי אותה מוטציה, החיה הכהניסטית.

גלעד פולק גדל כבנו של אחד הפעילים המרכזיים של החיה הכהניסטית, טירן פולק וכממשיך דרכו. באחד המעצרים, גילו לו חוקרי השב"כ את הסוד הגדול. שהוא אינו בנו הביולוגי של פולק, אלא שאבא שלו בכלל ערבי. גלעד נחשף לסרט גיוס כספים לכהניזם, שבו אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא, האיש הרע הזה, מחזיק אותו בידיו ומספר שאנשיו חילצו אותו ואת אמו מכפר ערבי, אחרי שהיא נישאה לערבי שפיתה אותה, ואח"כ התעלל בה ומירר את חייה. בסרטון – האמא, מוצללת, סיפרה את הסיפור.

גלעד הבין שאת הסוד הזה "כולם יודעים", מה שחייב אותו להיות יותר קיצוני מקיצוני, יותר כהניסט מכהניסט. היה עליו להוכיח את עצמו, כדי לנקות את עצמו מכתם היותו בן לאבא ערבי.

מאות פעמים הוא נעצר על פעילותו. הוא העריץ את כהנא ואת שני תלמידיו המובהקים, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. בסרט רואים אותו, בצעירותו, עולה לקברו הטמא של גולדשטיין ומניח עליו אבנים, ושר בגרון ניחר ובהתלהבות, יחד עם חבריו הכהניסטים, שיר הלל לרוצח יגאל עמיר ולמעשהו.

בהמשך חייו גילה את האמת – אביו כלל לא היה ערבי. לאחר גירושיה של אמו מאביו, היא הייתה הומלסית, שסבלה מחרפת רעב. הכהניסטים ניצלו אותה כדי לגייס משאבים לתנועתם הגזענית הפשיסטית. חיתנו אותה עם טירן פולק והשתמשו בתינוק ובה ככלי משחק לסיפור הבדוי, שנועד לגיוס הכספים, ולהסתה נגד הערבים שמפתים צעירות יהודיות.

הסרט המטלטל הזה חשוב מאוד היום, כאשר ראש הממשלה מכשיר את התועבה הכהניסטית, ומנסה כל תעלול כדי להכניס כהניסטים לכנסת ואף לוועדה למינוי שופטים. לא, איני חושד לרגע שנתניהו גזען או כהניסט, חלילה. אני בטוח שהוא מתעב אותם ואת האידיאולוגיה הטמאה שלהם. אבל הוא סומך עליהם שיתמכו בכל צעד שיעמיד אותו מעל החוק, ולמען מטרה זו – הכל מותר.

* הסמולני הבא – ראש הממשלה התקשר לאנגלמן ובירך אותו על בחירתו למבקר המדינה. כפי שהוא בירך בשעתו אל אלשייך עם מינויו למפכ"ל ואת מנדלבליט עם מינויו ליועמ"ש. אולם בהנחה שאנגלמן יהיה נאמן לתפקידו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כ"סמולני", "מדינת עומק", "רודף", ו"פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר והוא מרשה לעצמו לבקר את מי שמייצג את רצון העם".

* מערך לעומק הנשען על הירדן – היום מלאו 52 שנים למלחמת ששת הימים. ב-7 ביוני, ביומה השלישי של המלחמה, שוחררה בקעת הירדן.

בנאומו האחרון בכנסת של רמטכ"ל ששת הימים, ראש הממשלה יצחק רבין, חודש לפני הירצחו, הוא הציב את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשת רבין המדינית. הוא דיבר על רשות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. כותרת דבריו הייתה שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 (וכמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כלל לא עלה על דעתו). הוא הציג את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם ירושלים רבתי וסביבותיה וגושי ההתיישבות. על בקעת הירדן הוא אמר "במובנו הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון? למה הוא צריך היה לציין זאת?

הסיבה לכך היא גימוד בקעת הירדן לכדי הסתפקות בחיילים על נהר הירדן. גם נתניהו הסתפק בכך במו"מ על תכנית קרי. רבין היה נאמן לתכנית אלון. אלון, אבי האסטרטגיה של בקעת הירדן ישראלית כהכרח של גבול בר הגנה, הבהיר את כוונתו בפתק לגולדה מאיר, אחרי ששרים בממשלה גימדו את תכניתו ל"נהר הירדן כגבול הביטחון": "אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא, מדובר על מערך לעומק הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה".

לכך התכוון אלון. לכך התכוון רבין, עד נשמת אפו האחרונה.

* ביד הלשון

מדרשי שמות למגילת רות – המגילה שנקרא בשבועות היא מגילת רות. המגילה נפתחת כך:
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

הדבר הקופץ מיד לעין, הוא שמותיהם של גיבורי הטקסט, שממש מזמינים מדרש שמות.

אלימלך – שהיה אומר: אליי תבוא מלכות (מדרש רות רבה). רמז מטרים למידע על המשך השושלת, שיימסר בסוף המגילה – דוד הוא צאצא המשפחה.

נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים (מדרש רות רבה).

מחלון וכיליון – מחלון – שנימח מן העולם וכיליון – שכלה מן העולם (מדרש רות רבה). ואפשר לדרוש את השם מחלון, כאדם שימות ממחלה.

רות וערפה – ערפה, שהפכה עורף לחמותה. רות, שראתה בדברי חמותה.

"אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה רות? שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות" (ילקוט שמעוני, רות).

מִדְרָשֵׁם נוסף – רות = רעות.

בעז – בהמשך המגילה, מופיע גיבור חדש: וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.
ודוק – יש לומר בֹּעַז במילעיל, כיוון שטעם המקרא ניצב מתחת להברה בֹּ – בֹּֽעַז.

מִדְרָשֵׁם של בעז, הוא בו-עוז; בו כוח. רמז לגיבור חיל.

* "חדשות בן עזר"