צרור הערות 13.6.21

* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.

כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.

אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.

מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבניה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.

אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופיה.

איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.

ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.

אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.

אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.

* תעודד עליה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העליה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים.

ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.

ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית… הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם". הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.

רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.

עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.

* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.

ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).

אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.

חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.

* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין.

אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.

* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה במאות ילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.

אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.

* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות הייתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.

* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו". נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמיה וההונאה הנכלולי?

דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון.

ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.

* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?

זו הבעיה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים.

ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.

* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.

* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.

* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.

* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".

* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.

* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.

* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן-עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)".

יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.

ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.

האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו.

התכנית של נתניהו הייתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.

* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, אפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.

זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים.

כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.

* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). לבי לבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.

* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את הג'ורה יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון ₪, בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.

* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום).

ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.

על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים.

מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.

נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.

* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן.

איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.

כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.  

* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.

איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.

* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר".

זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר".

          * ביד הלשון

יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו הייתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.

האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית.

באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים".

כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"

מלחמת מאה השנים

האם "שומר החומות" היה מבצע? מלחמה? מערכה? הסלמה? סבב?

אני מאמץ את הגדרתו של בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": מלחמת השחרור שלנו עוד לא הסתיימה.

מלחמת השחרור הזו לא פרצה בתש"ח, אלא היא מלווה אותנו מראשיתה של הציונות; הערבים שללו את הציונות מראשיתה ולחמו כדי לסכלה. המלחמה הזו היא מלחמה אחת, שאנו עדין בעיצומה וסופה אינו נראה באופק. צדק הנשיא ביידן שאמר השבוע, שלא ייכון שלום במזה"ת עד שהערבים לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

****

ביום שבו עקרנו את גוש קטיף ונסוגונו מרצועת עזה עד לקווי 49' (מה שקרוי בכיבוסית "התנתקות", אף שהדבר היחיד שלא היה שם הוא התנתקות מעזה) אמר מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בראיון טלוויזיוני נדיר: "יש בעברית ביטוי 'לך לעזה'. המשמעות שלו היא לך לגיהינום. ובאמת, עשינו לישראלים גיהינום בעזה עד שהם הלכו מפה. ועכשיו נביא את הגיהינום הזה לכל פלשתין". הנה, על רגל אחת תמצית המאבק הפלשתינאי. המטרה שלהם היא להפוך את חיינו לגיהינום כדי שנסתלק מכאן, כפי שהסתלקנו מעזה. יש סיבות טקטיות למתקפת הרקטות על ישראל: ביטול הבחירות ברש"פ, המהומות בהר הבית, אירועי שיח' ג'ראח, החולשה של מדיניות ההבלגה הישראלית, היציאה מהקורונה ועוד. אבל אלו זוטות, הנוגעות אולי לעיתוי המדויק של מתקפה זו או אחרת. המהות של המתקפה, היא אותה המהות של מאורעות 1920 בירושלים. הרצון לעקור אותנו מכאן.

אני זוכר את שר החוץ פרס בנאום זחוח אחרי אוסלו יורד על בני בגין שאיים שההסכם יביא לקטיושות על אשקלון. "שמעתם מה הוא אמר? קטיושות על אשקלון!!! תפסיקו עם ההפחדות שלכם! אנשי האתמול!"

ראינו. והרגשנו. וגם הרבה הרבה צפונה מאשקלון. ונשאלת השאלה, ממה נבע העיוורון של פרס? הוא פשוט האמין שהסכסוך הוא על שטח זה או אחר, שאם ניסוג ממנו יהיה שלום בדורנו. ראינו את התוצאות של אוסלו ושל ההתנתקות. מבחינתם, הנסיגה הישראלית הייתה הגשמת חלק מתכנית השלבים. לא בכדי הם זינבו אחרינו כשנסוגונו. לא בכדי, הם יצאו לצעדות "שיבה" ומשט "שיבה", כאומרים שהנסיגה שהם מצפים מישראל היא מארץ ישראל כולה, שעליה לשוב ל"בעליה".

וכפי שראינו בשבועיים האחרונים, זה חלומם של רבים מאוד בקרב ערביי ישראל. לא של כולם. אני רוצה לקוות שלא של רובם. אבל של רבים מאוד בתוכם. המאבקים שלהם אינם על שוויון או על שיפור במצבם הכלכלי או על דרישה (מוצדקת) להילחם בפשיעה. המאבק הוא על ארץ ישראל. במאורעות הדמים ראינו מעשה לינץ' ועוד עשרות ניסיונות לינץ', הצתת בתי כנסת, הצתת מכוניות ועסקים. אבל בעיניי הסמל של המרד הערבי, היה ההפגנה בלוד שבה הורדו מעל כיכר העיר דגלי ישראל והונפו תחתם דגלי פלשתין. זו מהות המאבק – מאבק להקמתה של פלשתין על חורבותיה של ישראל.

היום, כאשר רבים בתוכנו מכירים בתוצאות מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, עלינו להבין שאין זו רק בעיה של משילות, אלא של ריבונות. הטרור החקלאי אינו פשיעה פלילית, אלא ניסיון לעקור את ההתיישבות היהודית מאדמת ארץ ישראל מתוך ערעור הריבונות. אחת המשימות המרכזיות, אולי המשימה המרכזית של הממשלה שתקום (אם תקום…) תהיה השבת הריבונות הישראלית לנגב ולגליל, גם אם הדבר יגבה מחיר ואפילו מחיר דמים. אין לנו ברירה, כי זו עדין מלחמת השחרור, ואסור לנו לאבד את הנגב והגליל.

****

בשירו המקסים "כמו רקפות בין הסלעים", שכתב אריאל הורביץ במבצע "עופרת יצוקה", הוא כתב על הפנים היפים של הארץ שמתגלים בשעות משבר ומצוקה. וזה נכון מאוד. וראינו זאת בגדול גם במערכה האחרונה.

אבל המלחמה מגלה גם את הפנים המכוערים של הארץ, גם את הישראלי המכוער. הישראלי המכוער הוא הכהניסט. אלה המיליציות הכהניסטיות "לה-פמיליה", האש הזרה של להב"ה וההתלהמות של הח"כ הכהניסט; אלה שקפצו על ההזדמנות לפרוע בערבים.

אני מכיר את התרגיל הדמגוגי – מי שמוקיע את המעשים הנוראים שלהם, מיד מוצג כמי שממעיט מפרעות הערבים, לא מגנה מספיק את פרעות הערבים, עושה "סימטריה" וכו'. הדמגוגיה הזאת לא צריכה לרגש אותנו. עלינו, כבני אדם וכיהודים, להבחין בין טוב ורע ולהוקיע את הרע והמכוער שבקרבנו. את הסרטן הכהניסטי עלינו למגר.

****

במאבק על ארץ ישראל, אנו זקוקים מעל לכל לנחישות, לאורך רוח ולאמונה בצדקת דרכנו. אם נאבד את האמונה בצדקת דרכנו, שום חיל אוויר, טוב ככל שיהיה, ושום פצצות עומק שחודרות בטון ופורצות תעלות תת-קרקעיות, שום כיפת-ברזל, לא יעזרו לנו. הדרך היחידה להביס אותנו, היא לגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת הציונות.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשיר האחרון שכתב סמוך למותו, שבו חזה בעיניו הנבואיות את מארת הפוסט-ציונות:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 19.5.21

* עם יד על הלב – הבה נהיה כנים עם עצמנו. אם האולטימטום של חמאס לא היה מביא לירי על ירושלים אלא למטחים על עוטף עזה, היינו יוצאים למבצע הזה?

זו שאלה רטורית.

איזה מסר זה של מדינה לאזרחיה, לטובים בבניה המיישבים את הגבול? ואיזה מסר זה לאויב – את מי הוא מורשה לתקוף.

* כמדינה ריבונית – בסופו של דבר מבצע "שומר החומות" יסתיים. אני מקווה שלא בהפסקת אש אלא בכניעה של חמאס, שיתחנן להפסקת אש ללא תנאי. כך או כך, המסר של ישראל אחרי המבצע, צריך להיות שאין תג מחיר נפרד ל"עפיפון תבערה" לעבר שדה בנגב ולמטח רקטות על ירושלים. כל הפרת ריבונות ישראלית תיענה בהתקפה במלוא העוצמה על חמאס. לא כאמירה בעלמא, אלא אכן לבצע זאת ברגע שהם ינסו אותנו. אך כדי שזה יהיה אפשרי, על ישראל להחליט על המדיניות הזאת, להכשיר לכך את הלבבות בתוכנו ולהבהיר את המדיניות הזאת לעולם באופן שאינו משתמע לשני פנים. ואם ב"טעות" תיירה רקטה כתוצאה מ"פגיעת ברק", ישראל תנחית "בטעות" אלפי "פגיעות ברק" קטלניות על חמאס. במילים אחרות, ישראל צריכה לנהוג כמדינה ריבונית.

* הישגים אדירים – ההישגים המבצעיים והמודיעיניים של צה"ל במבצע "שומר החומות" אדירים. איתור המנהרות שנועדו להוות מרכז העצבים של חמאס, מקום המסתור של לוחמיו ובעיקר מלכודת מוות ללוחמי צה"ל ומלכודת לחטיפת חיילי צה"ל או גופות חללי צה"ל – והשמדת חלק ניכר מהן היא הישג יוצא מן הכלל. הרס חלק ניכר ממשגרי הרקטות, סיכול רוב מוחלט של פיגועי הנ"ט (למעט 2) וחיסול החוליות בזמן אמת, הסיכולים הממוקדים של רבים בשרשראות הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלאמי והרס בתיהם של אחרים, כולל של מנהיגי "הזרוע המדינית" ובהם סינואר עצמו ועוד, הם מכה קשה וכואבת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, שיהיה להם קשה מאוד להתאושש ממנה.

עם זאת, דווקא מה שנראה תחילה כהישג הגדול מכל מתברר כהצלחה קטנה יותר. תרגיל ההונאה שנועד להכניס מאות מחבלי חמאס למנהרות וקבורתם תחתיהן בהפצצה הגדולה על המנהרות, לא הכניס מספר רב של מחבלים ורבים מהם ניצלו, למרבה הצער, מן הפעולה. ואף על פי כן, אין ספק שהייתה זו פעולה חיונית וחכמה, גם אם תוצאותיה לא היו כמצופה.

* מאוכזבי השבוע – שני סוגים של ישראלים התאכזבו השבוע. אנשי שמאל קיצוני שקיוו שביידן ינקוט במדיניות אנטי ישראלית ויכפה על ישראל את דרכם. אנשי ימין אוהדי טראמפ שקיוו שביידן יוכיח שהם צדקו בהציגם אותו כ"פרוגרסיבי" רדיקלי.

אני נהנה לראות את אנשי האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, בהנהגת היהודי חסר החוליות סנדרס, דופקים את הראש בקיר.

* הטריקולור האנטישמי – לצד התמיכה האמריקאית בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובמבצע המגן "שומר החומות", שבו צה"ל מגן על חומותיה של ישראל ושלום אזרחיה היהודים והערבים מפני תוקפנות חמאס, אנו נהנים מתמיכה גם של רבות ממדינות אירופה המצדדות בישראל ובמבצע. ביטוי מרשים לסולידריות הזו הוא הנפת דגל ישראל על משרדי ממשלות במדינות אירופיות ועל מטה מפלגתה של מרקל בברלין.

ובמקביל לתמיכה של מדינות אירופה, מתקיימות ברחבי אירופה הפגנות נגד ישראל ובעד חמאס. ומיהם המפגינים? כמובן, כוחות הקדמה, השלום, החופש וההומניזם באותן המדינות. אפשר להיווכח בכך בעליל על פי הכרזות והקריאות בהפגנות: "לפוצץ את תל-אביב… נצעד לירושלים ונשחרר אותה באש… פלשתין מהים ועד הנהר… יחי חמאס… לאנוס את הבנות של היהודים" וכד'.

אז מיהם שוחרי השלום והחופש המפגינים נגד ישראל? כרגיל, זהו השילוש הטמא; הטריקולור האנטישמי: אדום, שחור, ירוק. אדום – השמאל הרדיקלי האנרכיסטי שונא ישראל והמערב. שחור – הימין הרדיקלי, הפשיסטי, הנאו-נאצי. ירוק – האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי. ואל השילוש הזה מצטרפים הגורמים הבזויים ביותר, העלובים ביותר. על פי הגדרת "ידיעות אחרונות": "בין המפגינים היו גם ישראלים שנופפו בדגלי פלשתין". ועל פי הגדרה מדויקת יותר: אוטו-אנטישמים, שהם הזן השפל והנחות ביותר של אנטישמים.

* הבסיס לדו-קיום – בימים האחרונים צצו בכל רחבי הארץ יוזמות ברוכות לשיח בין יהודים וערבים, התארגנויות לתמיכה בדו-קיום בין העמים כאנטיתזה לשנאה ולאלימות.

ההתארגנויות כשלעצמן מבורכות, ואולי אף אצטרף ליוזמת שיח בגליל, אך זאת בתנאי שהן לא תישארנה ברמת הפוציניו-מוציניו של נגד אלימות משני הצדדים ובעד שכנות טובה וקירוב לבבות. זה חייב להיות דיון נוקב, שבו נאמרת אמירה ברורה וחד-משמעית: הבסיס לכל דו-קיום הוא ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

יהדותה של מדינת ישראל אינה נושא לדיון. אין ולא יהיה עליה מו"מ. אזרחי ישראל הערבים מוזמנים להשתלב במדינת הלאום של העם היהודי ולחיות בה כאזרחים שווי זכויות ובהדרגה גם שווי חובות. אבל עליהם להכיר בכך שהשותפות היא עם מי שרוצה להשתלב במדינה, לא לרשת אותה.

הסיסמה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים" היא סיסמה יפה, אך היא תקפה רק על הבסיס הזה. מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר לקיומה של המדינה שהוגדרה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא אומר שאינו רוצה להיות אויב שלנו?

* הערבים היחידים – הערבים היחידים במזרח התיכון שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות האדם והאזרח הם ערביי ישראל. אילו שמץ מההתקוממות הערבית בשבוע האחרון היה קורה בכל מדינה אחרת במזרח התיכון, כבר היו אלפי הרוגים.

* דמיינו – ההיסטוריונים נוהגים לומר שאין משמעות לשאלה "מה היה אילו". ובכל זאת, אני חושב שיש מקום לשאלות הללו, כי אם רוצים ללמוד מן ההיסטוריה, נכון לעשות את הסימולציות הללו.

אז מה היה אילו… לא היסטוריה רחוקה. בשבוע שעבר.

יום שני, 10 במאי, מוצאי יום ירושלים. מנהיג רע"ם ח"כ מנסור עבאס מכנס מסיבת עיתונאים, הוא פותח בהצהרה בעברית ובערבית.

"אזרחי ישראל!

היום הותקפה מדינת ישראל בירי רקטות מרצועת עזה.

הירי הזה הוא מעשה תוקפנות נגד אוכלוסיה אזרחית. זהו פשע נגד האנושות. זהו פשע נגד אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד.

אנו מגנים את חמאס על תוקפנותו.

למדינת ישראל זכות להגן על עצמה. אנו מגבים את ממשלת ישראל בהחלטתה לפעול ברצועת עזה להגנה על אזרחי ישראל.

בשבועות האחרונים היו פרובוקציות והתפרעויות חמורות בירושלים. הגורם להם היה הטענה שמסגד אל-אקצא בסכנה. אני קובע באופן חד-משמעי: אין שום סכנה למסגד אל-אקצא. אין כוונה לאיש לפגוע במסגד. ישראל שומרת על זכות הפולחן של כל הדתות. הטענה על הסכנה למסגד היא הסתה שקרית, שנועדה לחמם את השטח ולהביא להסלמה. תוצאות ההסתה הן ההסלמה הזאת, שתביא למרחץ דמים, בעיקר בקרב אחינו ברצועת עזה. אנו מגנים את ההסתה ואת ההתפרעויות.

בשעות האחרונות החלו מהומות אלימות במגזר הערבי, כולל פגיעות קשות ומכוונות ביהודים. אנו מוקיעים את הפעילות הזאת. רע"ם קוראת לאוהדיה ולפעיליה לצאת לרחוב ולעצור בגופם את המהומות.

רע"ם לקחה על עצמה לפעול למען אזרחי ישראל הערבים, לשפר את מצבם ולקדם את מעמדם בישראל. אנו נעשה זאת בדרכים דמוקרטיות, באמצעות פעולה פוליטית בכנסת ובממשלה. המעשים החמורים המתרחשים עכשיו עלולים להכשיל את מאמצינו ולפגוע בעיקר בציבור הערבי.

אנו נמשיך לפעול לטובת המגזר הערבי, באמצעות השתלבות ודו-קיום ושותפות אמת במדינת ישראל".

דמיינו!

איזה אפקט אדיר יכול היה להיות לנאום כזה.

מבחינה פוליטית, בתוך יממה הייתה קמה ממשלת השינוי שרע"ם הייתה שותפה מלאה בה; לא תומכת מבחוץ אלא משתתפת בממשלה עם שר או שניים.

מבחינה חברתית – נאום כזה יכול היה לחולל מהפכה תודעתית של ממש. גם אם האלימות הייתה נמשכת כפי שהייתה (וספק אם כך היה קורה אילו המוני אזרחים ערבים היו יוצאים נגדה) – נאומו של עבאס היה מאפיל עליה באפקט שלו על החברה הישראלית.

כמה חבל…

* איפה רע"ם? – למה רע"ם לא גינתה את השביתה נגד מדינת ישראל ובהזדהות עם חמאס שיזמה ועדת המעקב ולא קראה לציבור להפר אותה?

* יום הזעם – למה ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על שביתת מסחר? כיוון שביממה שלפני כן היא זיהתה דעיכה בפרעות של ערביי ישראל, והיא רוצה לשוב ולשלהב את היצרים.

* המעשה הטוב היומי – עברתי אמש בזרזיר ונכנסתי למסעדה. חשתי שזה "המעשה הטוב היומי שלי" (כפי שחונכנו בצופים) – לסייע לפרנסה של ערבי שמפר את שביתת המסחר נגד ישראל ובעד חמאס.

ארבע הערות על פרשת "סלקום" – א. אני נגד חרמות. אנחנו נלחמים נגד חרמות, והצטרפות לחרמות או קריאה לחרמות היא פגיעה באמינותנו ויצירת לגיטימציה לחרמות. ב. קראתי את הודעת "סלקום" – לא הייתה בה שום הזדהות עם השביתה הערבית, שום מסר אנטי ישראלי ושום דבר שיכול היה להצדיק חרם, גם אילו לא התנגדתי עקרונית לחרמות. ג. הפצת פייק-ניוז; הודעה מזויפת, כביכול בשם "סלקום", על שביתת הזדהות עם ערביי ישראל, היא מעשה נבלה. ד. השביתה שלהם הייתה אידיוטית.

* מי אתה אלקיעאן? – את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע.

ובכל זאת הזדעזעתי מאוד כאשר נוכחתי שאלקיעאן הסית בלוד לאלימות נגד היהודים. איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* כתב אישום על רצח – יגאל יהושע נרצח בלינץ'. כל מי שהיה שותף בלינץ' הוא רוצח. שב"כ והמשטרה צריכים להגיע לכל אחד מעשרות השותפים ברצח, ולהעמיד אותו לדין על רצח בכוונה תחילה. כל אחד מעשרות הרוצחים צריך להישפט למאסר עולם ולשבת מאחורי סורג ובריח עד אחרית ימיו.

על השב"כ והמשטרה להגיע לכל מי שהשתתף בניסיונות הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובניסיון הלינץ' של יהודים בערבי על מנת שיעמדו לדין. ניסיון לינץ' הוא ניסיון רצח. ולכן, כל מי שנטל בו חלק חייב לעמוד לדין בראש ובראשונה על ניסיון לרצח, לצד אישומים רבים נוספים כמו חבלה חמורה וגם אישומים בסעיפים פחותים בחשיבותם כמו התקהלות בלתי חוקית. מדובר במאות אנשים, ומן הראוי שכל אחד מהם יישב עשרות שנים בכלא.

* הסרטן הכהניסטי – אין סימטריה בין ערבים ליהודים במאורעות הדמים. ברור שמדובר במרד ערבי במקביל למתקפת הטרור של חמאס, הנובע מהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית ולנוכחות יהודית בארץ. ברור שגם כמותית וגם כרונולוגית, הערבים אשמים.

אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הפשעים של כנופיות כהניסטיות נגד ערבים. והעובדה שבכל פעם שמגנים את התופעה קופץ ניסיון דמגוגי להציג את הגינוי כהצגת "סימטריה" או הקלת ראש בפרעות הערבים, לא צריכה להרתיע אותנו מללחום ברוע הקיים בתוכנו. הכהניזם הוא רע מוחלט, ולכן אין שום נסיבות מקלות שיש בהן כדי להמעיט בחובה הלאומית להוקיע אותו.

אי אפשר להכחיש שלסרטן הכהניסטי יש חלק בליבוי התבערה. בכל מקום שיש תבערה, החוליגן בן גביר והכנופיות הגזעניות שלו מגיעים לשפוך שמן לתבערה. ואין ספק שאחד החטאים החמורים ביותר של נתניהו, הוא לא רק הלגיטימציה שנתן לתועבה הכהניסטית, אלא הפעולה האובססיבית שלו כדי להחדיר את הכהניסט לכנסת. איני חושד חלילה בנתניהו שהוא תומך בכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניסט זהה לשלי. אני בטוח שהוא מתעב אותם בכל נימי נפשו, ומזועזע מהאידיאולוגיה שלהם, מתורת הגזע הכהניסטית. אבל כיוון שהוא בטוח שהחוליגן הכהניסט יתמוך בכל יוזמה שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מן המשפט, הוא החדיר אותו לכנסת. כי כאשר יש קונפליקט בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, הוא אינו מתבלבל.

* מופת של אקטיביזם ציוני – קראתי פוסט מכוער של פעיל שמאל קיצוני, שהציג כמקשה אחת את כנופיות "לה-פמיליה" ו"להב"ה" עם מתנדבי ארגון "השומר החדש" הפועלים להגנה על התושבים היהודים המותקפים בערים המעורבות.

ההבדל בין "השומר החדש" לכנופיות הכהניסטיות הוא של יום ולילה. בניגוד לכנופיות העבריינים שמגיעים לאותם מקומות בניגוד לחוק, פוגעים בערבים חפים מפשע ומפריעים למשטרה בפעולתה, מתנדבי "השומר החדש" הם אנשי חוק, הפועלים בתיאום עם המשטרה כדי לסייע לה. הם מתנדבים לשמירה על היהודים, להפגנת נוכחות יהודית בשכונות ובתים שתושביהם ברחו, ומשיגים מידע מודיעיני שנמסר למשטרה ולשב"כ. "השומר החדש" הוא מופת של התנדבות ציונית, של אקטיביזם חברתי ציוני.

אני גאה בתנועת "השומר החדש". אני גאה בכך שרבים מראשי "השומר החדש" ובראשם מייסד התנועה והמנכ"ל שלה, יואל זילברמן, הם תושבי הגולן. אני גאה בקשר ההדוק של קיבוץ אורטל עם תנועת "השומר החדש". הקמנו באורטל פנימיה חקלאית של רשת "אדם ואדמה" השייכת לתנועת "השומר החדש". הנוער של אורטל, כמו הנוער בכל היישובים החילוניים בגולן, מתחנך בתנועת הנוער "התנועה החדשה" הפועלת יחד עם "השומר החדש" ומחנכת לערכי ההתיישבות הציונית והזיקה לאדמה ולחקלאות. קבוצות צעירים במסגרת תכנית "מאהל ומגדל" של תנועת "השומר החדש" עובדות בקטיף במטעי אורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים מרכזיים בתנועת "השומר החדש". בימים אלה של מאורעות, "השומר החדש" שב ומוכיח את חיוניותו, את גמישותו, את יכולתו להתארגן במהרה ולתת מענה מידי לצורך לאומי שצץ רק השבוע.

* עלבון לאינטליגנציה – לא צריך להיות אוהד נתניהו, ואיני חשוד ככזה, כדי לקבוע באופן חד-משמעי, שכל הסיפורים על כך שנתניהו וחמאס שיתפו פעולה בהסלמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, הם קונספירציות הזויות, מטורללות, אינפנטיליות ומרושעות. והעובדה שתומאס פרידמן קשקש את ההבלים הללו ב"ניו-יורק טיימס" אינה הופכת את הקונספירציה הזו לפחות הזויה, מטורללת, אינפנטילית ומרושעת.

אגב, המשמעות של תאוריית הקונספירציה הילדותית הזאת, אינה רק שנתניהו הזמין את ירי אלפי הרקטות על אזרחי ישראל כדי לסכל הקמת ממשלת השינוי, אלא גם שחמאס הסכים להרג בכיריו, הרס התשתית שלו והריגת מאות מאנשיו למען המשך שלטון נתניהו. הזוי.  

* הפרוטוקולים – נתניהו והחמאס יצרו במכוון את המלחמה הזאת כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי. השב"כ רצח את רבין כדי להעלות לשלטון את פרס ולהעליל על הימין את הרצח. המשטרה והפרקליטות הם ארגון פשע שמופעל בידי הקרן להשמדת ישראל, שתפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. המוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. אפולו לא נחתה על הירח, והכל בושל באולפנים של נאס"ה. ביל גייטס יצר את הקורונה והוא שולט בפייזר ונהנה מהרווחים של החיסונים. קבוצה של "זקני ציון" שולטת בעולם. יש בישראל "מדינת עומק" של אליטה שמנהלת אותה באמת ושולטת בצה"ל, בשב"כ, במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. רשימה חלקית.

* סיוון תמוז בלהבות – כותרת מאמר המערכת של גיליון שבועות של "ידיעות אחרונות", פרי עטו של עורך העיתון נטע לבנה, היא "סיוון בלהבות". לא צריך להסביר מה עומד מאחוריה, בימי סיוון אלה, ערב שבועות, כאשר ישראל תחת אש מבחוץ ומבפנים.

האסוציאציה המידית שלי, ואני משער שהיא הייתה גם במוחו של לבנה כאשר ניסח את כותרת מאמרו, היא "תמוז בלהבות".

"תמוז בלהבות" הוא שם ספרו המצוין של שלמה נקדימון על "מבצע אופרה" – השמדת הכור העיראקי, שנקרא תמוז.

זה היה בערב שבועות תשמ"א, לפני ארבעים שנה בדיוק. היה זה אחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. הפצצת הכור העיראקי היא בעיניי גולת הכותרת של מנהיגותו של בגין, שהעז, בניגוד לאזהרות המומחים ואנשי הביטחון, מתוך ידיעה שהפעולה תזכה לגינוי חריף של העולם ושל ארה"ב (הנשיא רייגן הורה לתמוך בגינוי ישראל במועצת הביטחון), לקבל את ההחלטה הנועזת למען ביטחון ישראל.

קשה לדמיין מה עלול היה להיות מצב העולם, מצב המזה"ת ומצבה של ישראל, אילו חלילה סדאם חוסיין היה משיג נשק גרעיני. אני מאמין שבמנהיגות כמו של בגין ישראל כבר מזמן הייתה משמידה את הכורים האיראניים.

* נקודת זכות – אני רוצה למצוא נקודת זכות באופן בניית הטריבונות בגבעת זאב. לא ראוי לשבח אותם שלא קשרו את הטריבונות עם חוט דנטלי?

          * ביד הלשון

הסלמה – ההגדרה המקובלת לאירועי השבוע האחרון היא "הסלמה". אולי כי זה פחות ממלחמה ויותר ממבצע. מכל מקום, זאת ההגדרה שהתקבעה.

מקור המילה הסלמה הוא סולם. ההסלמה היא מעין עליה מדורגת בסולם, שלב אחרי שלב, מעימות בעוצמה נמוכה לעוצמה הולכת וגדלה.

המשורר אוריאל שלח, שכינויו הספרותי הוא יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית, הוא מחדש המילה העברית הזאת למושג הלועזי אסקלציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האויב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: "גזען", "פשיסט" וכו' הן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה"שמאל" הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא "גזענות", "פשיזם" וכל הג'יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו: "מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב… שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. … רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם".

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אויב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת"פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האויב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה"ל מכל העדות וציין: "יהודים ושאינם יהודים". התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא "לא ערבי", או "לא צרפתי" או "לא גוי". וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה הייתה שהוא לא רוצה לומר "ערבים", מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו "גזען"). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל "לא יהודים". אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ'רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה"ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם "מי שאינם יהודים" לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה"ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס רגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה"ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה"אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני" שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ', חתן פרס ישראל לחקר התנ"ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון "חתן פרס ישראל". אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ' לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של "הארץ" משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות…

* מדינת ישראל על פי "השותף" – ח"כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב"מצעד השיבה". ה"שיבה" היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: "בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. 'לעצמאות' של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות".

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש"ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע"ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והייתה להם נציגות בכנסת, היא הייתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני "תג מחיר". לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכל הגשימו את "תורת" כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי "לא תחנם", כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי". 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עמו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם אתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

* הדרך לממשלה יציבה – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חכמת הזקנים – ב"ידיעות אחרונות" של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ"ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם.

בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין ייסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל.

אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.   

* ביד הלשון

נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד"ל, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.4.21

* הקרבה למען האינטרס הלאומי – אני לא מבין את מי שטוענים שנתניהו מעדיף את האינטרס הפרטי שלו על האינטרס הלאומי. זה פשוט לא נכון. קחו למשל את ההישג הגדול שלו – למדינת ישראל אין שר משפטים. הרי ברור שהאינטרס הפרטי שלו הוא שיהיה שר משפטים למדינת ישראל. וברור שהאינטרס הלאומי הוא שלא יהיה שר משפטים למדינת ישראל. אבל נתניהו שוב, כדרכו, הקריב את האינטרס הפרטי שלו על מזבח האינטרס הלאומי.

* יכול להיות יותר גרוע – רע מאוד וחמור מאוד שאין שר משפטים בישראל. אבל היה הרבה יותר רע והרבה יותר חמור, כאשר אמיר אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים.

* נערת הגומי – בשיח הציבורי על הפלונטר הפוליטי, כולם נדרשים להתפשר, לוותר, להתגמש. ברור שאפשר לדרוש ממפלגות גוש השינוי להסכים לקואליציה עם המשותפת ורע"ם. ברור שאפשר לדרוש מהימין להקים ממשלה עם רע"ם. ברור שלגיטימי לדרוש מרע"ם לשבת בממשלה עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש מהכהניסטים לשבת עם רע"ם. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לממשלת ימין עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש ממנה לשבת עם המשותפת. ברור שאפשר לדרוש מבנט להסכים לקואליציה עם המשותפת. כמובן שאפשר לצפות מבנט לשבת בממשלה תחת לפיד. אין ספק שניתן לדרוש מלפיד לשבת תחת מנהיג של מפלגה קטנה בהרבה ממפלגתו. וברור שאפשר לצפות מלפיד, גנץ, בנט וסער לרוטציות אלו ואחרות. הכל אפשרי. אין גבול לגמישות שדורשים מכל גורם במערכת, להתפשרות על עקרונותיו הבסיסיים ביותר.

רק דרישה אחת היא בלתי אפשרית, לא לגיטימית, אף שהיא הצעד היחיד שיכול לפתור באחת את הפלונטר; אסור לדרוש מנתניהו לשחרר, להרפות, לזוז. אנו מקבלים את אחיזתו העיקשת בקרנות השלטון כחוק טבע. לא יעלה על הדעת. אין טעם לדבר על זה. הוא לעולם לא יסכים לכך. הצעתי מאמר הקורא לפרישתו של נתניהו כדי לחלץ את הפלונטר ל"ידיעות אחרונות" והם דחו אותו כי זה סתם דיבור שאין לו שום סיכוי להתממש.

נתניהו יודע היטב להתגמש על עקרונותיו, כמו נערת גומי. אבל לא על השלטון. כאן הוא בונקר. ואנו מקבלים זאת כגזירת גורל.

* מי יהיה ראשון – על פי הדיווחים בתקשורת, מתנהל בתוך גוש השינוי מאבק בין לפיד ובנט מי יהיה ראשון ברוטציה ביניהם. כלומר קיימת הסכמה על רוטציה והשאלה היא רק מי יהיה ראשון. מחלוקת נוספת, טקטית, בין סער ובנט לבין לפיד, היא האם יש להכריע בסוגיה הזאת לפני ההמלצות לנשיא, כתביעת סער ובנט, או שיש לפעול מיידית לגיבוש המלצות ללפיד כדי שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה ורק אח"כ להכריע בסוגיית הרוטציה.

מניסיוני אני יודע, שבסיטואציות כאלו כל הגורמים פועלים בתוך ערפל קרב, מפיצים דיסאינפורמציות וספינים כדי לבלבל את היריב. לא אחת קראנו תלי תלים של פרשנויות עד שלפתע "נפל מן השמים" פתרון אחר לגמרי, מחוץ לקופסה, שמסתבר שעליו התמקד כל הדיון, וכל הדיון שהודלף לתקשורת נועד להסוואה ולהרדמת היריב.

אין לי מושג האם כך גם הפעם, כי אני מוזן מהתקשורת. ואחרי ההסתייגות הזאת, אציג את עמדתי במחלוקת כפי שהיא משתקפת בתקשורת.

ראשית, אני נגד רוטציה. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כפי שהיה ב-1984 וכפי שהיה אשתקד; כלומר אין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים מונהגת רוטציה, הוא אבסורד. יש רק אבסורד אחד גדול יותר, והוא מצב שבו מפלגה רצה לבחירות עם רוטציה בין ראשיה, כפי שהיה במחנ"צ (הרצוג ולבני, שנסוגה ברגע האחרון מהשטות, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך) וכפי שהיה בכחול לבן (גנץ ולפיד, שנסוג ברגע האחרון של הסיבוב השלישי, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך).

ואם בכל זאת הולכים לרוטציה, מי צריך להיות הראשון? זה לא באמת חשוב. ההנחה היא שכדאי להיות ראשון, כי זה תפוח אחד ביד מול תפוח על העץ שמי יודע מה יקרה אתו עד מועד הרוטציה. אני בכלל לא בטוח שזה נכון. לדעתי יש יתרון דווקא לשני ברוטציה, כיוון שהוא ירוץ לבחירות הבאות כראש הממשלה. כך היה ב-1988, כששמיר היה שני ברוטציה וניצח בבחירות. הניצחון שלו היה ברור, הייתה לו יכולת להקים מיד ממשלת "ימין על מלא" אך מתוך אחריות לאומית הוא בחר בהקמת ממשלת אחדות לאומית נוספת, אך הפעם, כמובן, ללא רוטציה.

לעומת זאת, הניסיון של ממשלת הרוטציה האחרונה מצדיק את הרצון להיות ראשון ברוטציה. אבל הניסיון הזה הוא פרסונלי מאוד. הוא קשור באופן הדוק לכך שהפרטנר היה נתניהו, שנהג כנוכל, עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, שעליו הוא חתם בלי שום כוונה לקיים אותו. אבל נתניהו יש רק אחד. כל מנהיג אחר שיחתום על הסכם רוטציה יעמוד בו. גם אין צורך בכל מיני ביטחונות מוזרים כמו ראש ממשלה חלופי וכו', שצריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה.

אך כאמור, אני מתנגד עקרונית לרוטציה בתוך הגוש. מן הראוי היה, שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? כאן צודק ליברמן בעמדה שהציג עוד לפני הבחירות והוא דבק בה גם עתה – יש להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בגוש. פירוש הדבר הוא תמיכה ביאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש.

עד כאן הרצוי. ומכאן למצוי. במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת, למרות שהוא ראשון בגוש. ראשית, בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד, בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא נגד חרמות. ולפני הבחירות הוא אפילו חתם על כתב כניעה משפיל שהוכתב לו בידי נתניהו. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ הוא רוטציה והוא זקוק לנראות כלפי הבייס שלו בכך שהוא יהיה הראשון. שנית, וזה כבר עניין משמעותי יותר כי אינו עניין של אגו, הוא היכולת להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של רשימות אנטי ישראליות (ומביש שלפיד ושאר חלקי הגוש מוכנים לכך). אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. יתכן שיש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, ולבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לכהניסטים ועוזריהם. אם הם יכנסו לממשלה בראשות בנט, ויישבו במשך שנתיים בממשלה עם לפיד, ויראו שהוא לא כזה זולל חרדים, אין זה מן הנמנע שכעבור שנתיים הם יישבו תחתיו.

לכן, למרות שעקרונית לפיד צריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, לדעתי יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה.

* השוואה חסרת שחר – כל אימת שאני מביע את דעתי נגד הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת ורע"ם, בשל עמדותיהן האנטי ישראליות, קופץ איזה חוכמולוג עם השאלה – אם כך, למה אתה מוכן לממשלה עם החרדים האנטי ציוניים?

החרדים אמנם אינם ציונים אך לא אנטי ציונים ובטח לא אנטי ישראלים ולבטח לא תומכים באויבי ישראל. כאשר משוגרת רקטה מעזה לשדרות, המפלגות החרדיות מזדהות וחשות שותפות-גורל עם התושב משדרות שעל ביתו נוחתת הרקטה בעוד הרשימות האנטי ישראליות – עם המחבל ששיגר את הרקטה. זאת האמת. זה ההבדל.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית ורוחנית עמוקה מאוד עם החרדים, בנוגע ליחסם לציונות, בנוגע להשתמטות מצה"ל, בנוגע ליחסם לעליה מחבר המדינות, בנוגע ליחסם לזרמים השונים ביהדות. אני מעדיף ממשלה בלעדיהם. אבל הם לא אנטי ישראליים, ולכן הם אינם פסולים להשתתף בממשלה ישראלית.

החרדים האנטי ציוניים הקיצונים, שעמדותיהם דומות לעמדות המשותפת ורע"ם (נטורי קרתא, חסידי סאטמר, העדה החרדית), מחרימים את הבחירות "הציויניות" ומסרבים לגעת בכסף "ציויני".

* 8.3 – טענה נוספת שמוטחת בי כאשר אני כותב נגד קואליציה עם המשותפת ורע"ם, היא שאיני יכול להתעלם מהצבעתם של 20% מאזרחי ישראל. איני מתעלם מהצבעתו של אף אחד. הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה, והביטוי להצבעתם של האזרחים הוא בהרכב הכנסת. ממשלה אינה אמורה לייצג את כל הרכב הכנסת, אלא את ההרכב של המפלגות שהגיעו להסכם ביניהן ויש להן רוב. ישיבה באופוזיציה היא ייצוג מכובד מאוד של האזרחים.

אבל כמה אפשר למחזר את השקר על 20% מהמצביעים? 20% מהמצביעים הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת ולרע"ם יחד יש 10 מנדטים. זה 8.3%. 60% מהציבור הערבי לא הצביעו בעד הרשימות הללו.

* מוקד עם מנסור עבאס – את השיטה הזאת המציא שרון ונתניהו הפך אותה ללחם חוקו והתנהלותו השוטפת. הצהרה לתקשורת. לא עוד מסיבות עיתונאים, שבהן הדובר נדרש להתמודד עם שאלות קשות ולהשיב על מה שמטריד את הציבור. לא עוד תכניות כמו "מוקד" ו"שיחת ועידה" הזכורות לטוב, שבהן המנהיגים ישבו לאורך חצי שעה או שעה מול מראיין או מראיינים ונדרשו להזיע ולעבוד, כראוי לחברה דמוקרטית. הרבה יותר קל "להצהיר", לעשות הצגה של מסר חד-כיווני, כמו במשטרים אוטוריטריים.

ושיטת נתניהו הזאת, הפכה לשיטה של כל המנהיגים מכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל. כן, גם מנהיגים שאני תומך בהם. השבוע היה זה מנסור עבאס. חמש דקות של תהילה, משודרות בשידור חי, שבהן הוא מעביר את המסר שהוא רוצה, תודה ושלום.

אילו כדי לדבר עם הציבור הישראלי הוא היה מזומן לתכנית כמו "מוקד", היה עליו להתמודד עם שורה של שאלות:

– האם אתה מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית? אם הוא ישיב בשלילה – האם אתה סבור שאין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית?

– אם תשב בממשלה וחמאס ישגר רקטות לעבר אזרחי ישראל. תתמוך בתגובה ישראלית צבאית נגד חמאס? אם תהיה פעולה כזאת, והממשלה תהיה תלויה בך – תישאר בממשלה, גם אם תתנגד לפעולה?

– מה צריכה להיות לדעתך תגובת ישראל לכוונה לחקור את ישראל בבית הדין בהאג? האם תתמוך במערכה מדינית ומשפטית של ישראל נגד החקירה?

– מה דעתך על הניסיון של איראן להיאחז לצד גבולותיה של ישראל? מה לדעתך צריכה ישראל לעשות מול האיום הזה? האם אתה תומך בהמשך המערכה בין המלחמות, שבה ישראל פועלת לסיכול היוזמה הזאת?

– האם תתמוך בשירות לאומי/אזרחי של ערביי ישראל? ואם הוא מתנגד לשירות חובה – האם תעודד התנדבות כזאת, אפילו בתוך הקהילה הערבית, או תמשיך להילחם בתופעה כפי שעושה עד היום המנהיגות הערבית?

– אתה תובע בצדק פעולה נחרצת של המדינה ומשטרת ישראל נגד הפשיעה במגזר הערבי. האם תתן גיבוי לפעולות של המשטרה בנושא, גם אם התושבים יגלו התנגדות ויפעלו באלימות נגד המשטרה, כפי שקרה לא פעם?

– האם מקובל עליך שחלק מהלוחמה בפשיעה היא גם פעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, נגד הטרור החקלאי, נגד הביגמיה, נגד הפרת החוק במגזר הערבי על כל חלקיה?

– האם תצא נגד ההסתה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח תחת הכותרות "מסגד אל-אקצא" בסכנה?

– בדבריך דיברת על השלום. מדוע הצבעת נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות? האם אתה נגד שלום עם בחריין או שמא אתה נגד שלום עם ישראל?

ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהן חיוניות ביותר כדי להבין האם רע"ם אכן לגיטימית לשותפות קואליציונית. ב"הצהרה לתקשורת" עבאס דילג מעל כל המוקשים האלה. בעצם, הוא לא אמר דבר בענייני מהות. אין בדבריו דבר שיכול לתת לנו כלים לשפוט האם ניתן לצרף את רע"ם לקואליציה.

עם זאת, אין ספק שההצהרה כשלעצמה הרבה יותר חיובית מכל נאום, ראיון או הצהרה של מנהיג ערבי ישראלי כלשהו עד היום. זה לא נאום שיכולנו לשמוע מאחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם, ולא מיהודים החברים במפלגתם כמו עופר כסיף. לא שמענו דיבורים נגד הציונות, דיבורים על העוול לפלשתינאים, על "הכיבוש", על ה"נכבה", נגד מדינה יהודית וכד'. לא שמענו על "גטו עזה" ולא על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאיים ממיטותיהם. לא שמענו את ההתלהמות הלעומתית למדינת ישראל. כלומר, הנאום היה סתמי לרע, אבל גם לטוב. לא נאמרו בו הדברים החיוביים שיכולים להפוך אותו לשותף לגיטימי בקואליציה, אך גם לא הסיסמאות הקבועות שפוסלות אותו מכל אפשרות לשותפות, כמו הרשימה המשותפת.  

תגובתה של הרשימה המשותפת על דבריו של עבאס, שהגדירה אותם "דברי התרפסות וחנופה" מצביעה על כך שאולי באמת צומחת מנהיגות שמובילה לכיוון חדש. עוד רחוקה הדרך בין הנאום לבין המינימום שיהפוך את רע"ם כשותפה לגיטימית, שכן מי שאינו מקבל את התפיסה של מדינה יהודית דמוקרטית, אינו יכול להיות שותף בממשלה ישראלית. אבל יתכן שיש כאן צעד ראשון, של התנתקות מההתלהמות האנטי ישראלית הישנה, לכיוון עתידי של השלמה והשתלבות.

* לקח אוסלו – אחד הלקחים שעלינו ללמוד מאוסלו, הוא שחשוב ללמוד מה אומר המנהיג בערבית, לעמו. דבריו של ערפאת בערבית היו מנוגדים לדברי השלום שלו באנגלית. רימינו את עצמנו, וסיפרנו לעצמנו את הסיפור, לפיו מה שהוא אומר לעמו זה לצאת ידי חובה, מה שחשוב זה מה שהוא אומר לנו. את התוצאה אנו זוכרים היטב.

שמענו השבוע את נאומו בעברית של מנסור עבאס (נאום מוזמן בידי נתניהו? לא אתפלא). כדאי שנקשיב מה הוא אמר בערבית, רק השבוע:

"אנחנו עומדים בצניעות בפני עמנו והחברה הערבית והפלשתינאית. האימהות והאבות היקרים של החברה היקרה, שחיה את הנכבה ודבקה באדמה הזאת ושמרה על זהותה. הם כבשו את לבנו ואת לב האומה האסלאמית כולה. בזכותם פלשתין לא נשארה רק זיכרון. מה שנשאר מהאדמה הזאת – שלהם, ולמענם אנחנו הולכים את הדרך הזאת. הם המקור שלנו והשורש של המולדת הזאת. המטרה שלנו היא להמשיך בחיזוק הדבקות, הנוכחות והכוח הזה עד שהנבחרת הזאת מבני האומה הזאת יהיו יהלום בכתר האומה האסלאמית הערבית".

* שותפים טבעיים – בתגובתו המתלהמת על נאום עבאס הזכיר בן גביר הכהניסט שאנשי התנועה האסלאמית מקדשים רוצחי תינוקות. נו, בכך הם דווקא דומים. וכי שכחנו את חתונת הדמים הכהניסטית? אותה חתונה, זמן קצר אחרי רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא והצתת תינוקה, שבה הכהניסטים רקדו באקסטזה סביב תמונת התינוק שנרצח ודקרו את תמונתו, לעיניו של העו"ד המלומד-הח"כ המיועד?

* שיקול דעת מוחלט – לנשיא המדינה יש שיקול דעת מוחלט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כך נאמר בחוק יסוד הממשלה: "יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הוא יכול להטיל על הח"כ האחרון ברשימת הסיעה הקטנה ביותר שכל סיעות הבית אינן מוכנות לשבת אתה בקואליציה. זו סמכותו המוחלטת. כמובן שיהיה זה אידיוטי אם ינהג כך, שכן אין שום סיכוי שהנ"ל יצליח להרכיב ממשלה. כלומר מעבר לסמכות, יש גם שיקול דעת, שכל ישר ומסורת.

בדרך כלל יוטל התפקיד על ראש הסיעה הגדולה ביותר, כי הוא לרוב מי שיכול להרכיב את הממשלה. אך לא בהכרח. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" שהייתה גדולה מהליכוד, הוטל על נתניהו להרכיב ממשלה (2009). הסיבה לכך הייתה שהיו לו יותר ממליצים. אך האם בהכרח מי שיש לו יותר ממליצים צריך להיות מרכיב הממשלה? אם, למשל, על מועמד אחד ימליצו 59 ח"כים ועל השני ימליצו 58, אך 61 ח"כים יודיעו שבשום מקרה לא יתמכו בממשלה בראשות הראשון, ואילו 3 ח"כים שלא המליצו על השני אמרו שינהלו אתו מו"מ ובתנאים מסוימים יתמכו בממשלתו, על מי נכון שהוא יטיל את הרכבת הממשלה? על פי השכל הישר, יהיה עליו להטיל על השני.

מכאן, שהשיקול שצריך להדריך את הנשיא, הוא הטלת המנדט להרכיב ממשלה על הח"כ שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר.

יש לציין שמי שהנשיא הטיל עליו את הקמת הממשלה לא חייב לעמוד בראש הממשלה שהקים. היו לכך תקדימים מעניינים.

ב-1950 הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה!  היה זה במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה. הממשלה הראשונה התפטרה. הנשיא חיים ויצמן הטיל על בן גוריון להקים ממשלה חדשה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. בעקבות זאת, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים בלבד! רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

לאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הטיל הנשיא על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. תחילה הטיל הנשיא, יצחק בן צבי, את הרכבת הממשלה על בן גוריון, מנהיג מפא"י, אך הוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

* מישעיהו עד שאול – הטרנד של השבועיים האחרונים הוא תפוצה ויראלית של מערכון מלחמת האזרחים של שאולי ואירנה (אסי כהן וליאת הרלב) ב"ארץ נהדרת". זה מערכון מצוין; שנון, מצחיק, מתוחכם. מה המסר שלו? אני רואה בו מסר של אזהרה מפני הידרדרות, בשל המשבר הפוליטי שנראה חסר מוצא.

אין לי בעיה עם המערכון. יש לי בעיה עם התגובות למערכון. עם ההמונים שהפכו טקסט סאטירי למניפסט. הפכו את שאולי לנביא. הוא זה שמבטא את האמת שאנחנו מדחיקים או איננו מעזים לבטא. ממש תשוקה למלחמת אזרחים. כידוע איני חוסך שבטי מנתניהו ואחריותו הכבדה לקרע בעם; שלו ושל תומכיו. אך גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, בלשון המעטה. ותגובות האהדה למערכון הן בשמאל. זה מחריד.

כך כתב במוסף "הארץ" אלון עידן: "… פתיחה של נתיבי עומק באדמת הטרשים של הזרם המרכזי… זו פסגת היצירה הקומית בישראל ובוודאי התוצר המרהיב ביותר של 'ארץ נהדרת'. ומה לעשות, 'אין דבר יותר מגבש ממלחמת אזרחים. כל יום שאנחנו לא הורגים את השני זה בזבוז' ". כך, בציטוט מן המערכון, הוא מסיים את מאמרו. "מה לעשות". כלומר, זה המצב, אין מה לעשות. מלחמת אזרחים.

מי שפחות מרוצה מהמערכון הוא רוגל אלפר. "מערכון פחדן", היא כותרת ביקורתו. זה לא מספיק אקסטרים בעבורו. אם בארץ נהדרת כבר מדברים על מלחמת אזרחים, זה מסכן את מעמדו. צריך להגדיל את המינון. מה הטענה שלו? שכיוון ששאולי הציג את הקרע העדתי כמה שמוביל למלחמת אזרחים, זהו מערכון פחדן, כי הוא אינו מציג את מלחמת האזרחים האמתית, הראויה והרצויה. "כאילו המחלוקת בישראל אינה אידיאולוגית אלא אתנית… הסכסוך פה הוא אידיאולוגי. חילוניות היא אידיאולוגיה. וכך גם חרדיות, תמיכה בהתנחלויות, התנגדות לאפרטהייד, ליברליזם, אמונה במדינת כל אזרחיה לעומת יהודית, והעדפת הדמוקרטיה ושלטון החוק על פני עריצות ופשיזם. איך אפשר לקרוא למערכון הזה אמיץ? הוא ברח בפחדנות מהעיקר והתמקד בשטחי, בטפל, בטריוויאלי… זה פשיסטים-גזענים-דתיים נגד דמוקרטים-ליברלים. זה אפרטהיידיסטים נגד מתנגדי כיבוש… פשיסט וליברל לא יכולים לחיות יחד. בשום מצב… מישהו ייאלץ להיכנע" וכו' וכו'.

אבל האמת היא ששאולי לא המציא כלום. קדם לו נביא השקר ישעיהו ליבוביץ'. אחת הפרובוקציות האהובות עליו ועל קהל חסידיו הייתה ההטפה למלחמת אזרחים. צפו בנאומיו ביוטיוב, ותראו מתי קהלו מתמוגג בתשואות רמות. כאשר הוא מדבר בשבחיה של מלחמת אזרחים. "בהיסטוריה של עמים גדולים, גדולים לא בכמות אלא ברמתם, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב – הוא יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית".

ודוק – הם מקפידים לומר תמיד "מלחמת אזרחים". לא "מלחמת אחים", חלילה. למה? כתב אמנון דנקנר: " זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחיי, לא אחיותיי, עזבו אותי, אין לי אחות" ("אין לי אחות", הארץ, 12.2.83).

אין ולא יכול להיות אסון גדול יותר ממלחמת אחים (אני לא מכבס את המושג ב"מלחמת אזרחים"). לא היה דבר שהמיט על העם היהודי אסונות גדולים יותר. וכן, יש לעמול לקירוב לבבות, לחיזוק האחדות הלאומית. לראות באחדות הלאומית, בסולידריות הלאומית, ערך מרכזי. החיבור בין חילונים ודתיים, בין שמאל וימין, גיבושו של מרכז ציוני חזק שישאב אליו מחדש את הציבור שנשאב למגנטים של הקצוות, השמאלימין הקיצוני, הרדיקלי, המפריד, שנותני הטון בו הם הכהניזם והאנטי-ציונות. די בלגיטימציה למפלגות קצה כמו הכהניסטים והרשימה המשותפת כדי להצביע על האיום. הביטוי הקיצוני ביותר של המהלך הזה, בעיניי, הוא טקסי יום הזיכרון האלטרנטיביים, הישראליים-פלשתינאיים. הפיכת הקונצנזוס האחרון, הבסיסי – השכול, לגורם של מחלוקת עמוקה, בצעד שמסב כאב חד כל כך לאנשים רבים כל כך. המרת מוקד הסולידריות מהמוקד הלאומי, של הזדהות עם הנופלים על הקמתה וקיומה של המדינה, ערב חג העצמאות, ליום של הזדהות על-לאומית ובעצם א-לאומית, של "קורבנות השנאה" בשני הצדדים.

 בשנה שעברה הייתי שותף פעיל לפעולה אקטיביסטית של "יוזמת אחדות לאומית" מתוך אמונה שהיא תחולל שינוי. האמנתי ברעיון של קבינט הפיוס, של ממשלה שהיעד העליון שלה יהיה השכנת פיוס לאומי, קירוב לבבות, איחוי הקרעים. למרבה הצער, נתניהו החריב את ממשלת האחדות, שאותה הקים בחוסר תום לב. ברור שאתו אי אפשר להקים ממשלת אחדות. אך הרעיון של ממשלת אחדות נכון לפחות כמו שהיה אשתקד. זו יכולה להיות ממשלת אחדות בהנהגת הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר, אם נתניהו ישחרר או הליכוד ישחרר אותו. אם לא – ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג גוש השינוי יהיה הראשון (כי נתניהו לא יכבד את הרוטציה אם יהיה ראשון). אם לא – ממשלת שינוי רחבה מימינה עד מפלגת העבודה; ממשלה שיישבו בה יחד יש עתיד והמפלגות החרדיות.

אבל העיקר הוא לא מה יהיה במערכת הפוליטית, אלא בשדה האזרחי, החברתי, התרבותי. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, המשותפת לחילונים ודתיים. חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. חבר בצוותי ההקמה של רמת טראמפ – יישוב משותף של חילונים ודתיים. זאת הדרך לאחדות העם. חבל שהיא לא באה מלמעלה, אך עם או בלי ההנהגה הפוליטית, זה התפקיד שלנו, האזרחים שאכפת להם.

* בעד החוק הצרפתי – אולי אפתיע אתכם, אבל אני בעד החוק הצרפתי ומקווה שנאמץ אותו בישראל.

על פי החוקה הצרפתית, כהונת המנהיג מוגבלת לשתי קדנציות.

את החוק הזה אני מציע לאמץ.

יש דברים טובים בחוקות העולם שראוי לאמץ אותם. לא חייבים לאמץ דווקא את החוקים הרעים והמושחתים.

* מתי הקורונה תהיה מאחורינו – הניסוי של פייזר מוכיח שהחיסון בטוח ויעיל גם לבני 12-16. כעת הנושא עומד לבדיקה של ה-FDA. אם FDA יאשרו את החיסון לגילים אלה, על ישראל לפתוח מיד במבצע חיסון של הילדים. יש לדעת – הקורונה לא תהיה מאחורינו כל עוד הילדים אינם מחוסנים. בהמשך יחוסנו גם הילדים מתחת לגיל 12.

* הצלבת נתונים – אילו היה לי מכון סקרים, הייתי בודק איזה אחוז מבין המאמינים שאורי גלר חילץ את הספינה בתעלת סואץ הם סרבני חיסונים.

* ישמח חתני – גם בפעם השלישית שראיתי את הסרט, התרגשתי כמו בפעם הראשונה. סרט נפלא!

סקרן לסדרת ההמשך. מקווה שלא תקלקל.

          * ביד הלשון

סאסא – סאסא היה מילה משנאית (מן המשנה) – שערה מן השערות שבראש השיבולת. בעברית עכשווית – מלען.

ב-1949 עלה לקרקע במרום הגליל קיבוץ השומר הצעיר סאסא. שמו בעברית מנציח בצלילו את שם הכפר הערבי שעל חורבותיו קם הקיבוץ – סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור.

הכפר סעסע היה בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. מקובל לזהות אותו כעיירה סיסאי, שהייתה באזור זה ומוזכרת בתלמוד. בסאסא נמצאים קברים יהודיים מהכפר הקדום, ושנים מהם מיוחסים לתנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי. במקום היה גם בית כנסת עתיד מתקופת המשנה והתלמוד. כאשר חיילי צה"ל פוצצו את בתי הכפר סעסע, הם פוצצו בשוונג גם את בית הכנסת שחיכה 1,500 שנה לבנים ששבו לגבולם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.3.21

* משל האוניה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.

נתניהו כמוהו כאוניה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס.

ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאויב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.

פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים'. חלאס, נגמר הסיפור הזה". לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעיה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת".

ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות אתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעיה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף הייתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.

האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים, הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל.

אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?

טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב.

ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.

אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.

אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.

בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים.

אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה הייתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?

הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח.

אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינם יכולים להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני; הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).

נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה,  מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.

אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת – יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?

להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות…. היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו… שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה".

יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצדו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו.  

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד הייתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל  נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם?

האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם הייתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים אתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו. אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השניה שהייתה מקבלת את קולי הייתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ.

 אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלת האחדות וכחול לבן הייתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא יכול היה לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין הייתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.

ומי ותיק חברי הכנסת היום? ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.

בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכל 18 שנים ו-8 חודשים.

נתניהו פרש לאחת הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכל כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.

גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.

גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.

לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.

ספק אם אי פעם ישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.

הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגוויה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגוויה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו.

אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה. דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.

אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר. ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

          * ביד הלשון

אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?

אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט').

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.21

* אין הכרעה – אין עדין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרעה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה.

עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סנרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סנרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר.

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו.

הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס.

הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך.

אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אלי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית?

מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת הייתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השניה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השניה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר".  

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני", נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם יאבק אם לא יבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. ויתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים אתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן", כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עליה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרויקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת הייתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' הייתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', הייתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' הייתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה הייתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שהת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של… מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה.  

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר". איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפיה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא".

– אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

– אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפיה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים.

– אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן.

– לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפיה.

– לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק.

ואז זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפיה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון".

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים וקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעתים. בכל אופן אלה מאתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

          * ביד הלשון

מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.3.21

* סרבנות חיסונים במערכת החינוך – אחת הסוגיות המטרידות ביותר במאבק בקורונה, היא ריבוי סרבני חיסונים דווקא בצוותים חינוכיים.

עובדה זו מטרידה משלוש סיבות:

א. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך כדרך חיים היא להעמיד את טובת תלמידיהם על ראש שמחתם. מזעזע שאנשי חינוך מסכנים במודע את הילדים.

ב. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להיות דוגמה ומופת של ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. מה רחוק יותר מערכים אלה מאי התחסנות?

ג. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להנחיל בקרב התלמידים את ההערכה למדע והאמונה במדע, ומטריד מאוד שדווקא אנשי חינוך שומעים לכל מיני רופאי אליל, מכחישי מדע, קונספירטורים ושרלטנים, שעה שהעובדות המדעיות על הצלחת החיסון כל כך ברורות. זה לא שונה ממורה שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח.

אני מקווה שתהיה חקיקה המחייבת עובדי חינוך המסרבים להתחסן להציג בכל יומיים בדיקה שלילית.

* לשם כך קיים בית משפט עליון – מי שטוענים שבג"ץ חרג מתפקידו ומסמכותו בהחלטתו לבטל את המגבלות על נתב"ג – אין להם מושג מהו תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ומהי הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

בית המשפט העליון קיים בדיוק לצורך החלטות כאלה. החלטה זו אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אין כאן דיון על חוק של הכנסת. אין כאן התערבות בנושאי מדיניות חוץ וביטחון או מדיניות כלכלית. יש כאן החלטה בסוגיה של זכויות האזרח.

אין ספק שחופש התנועה, הזכות לצאת מהארץ ובוודאי לחזור הביתה, היא זכות בסיסית. ולכן, אין ספק שאזרח שזכותו נפגעה – המקום שבו הוא יכול לבקש סעד הוא בית המשפט העליון. אם אין לבית המשפט העליון סמכות להבטיח את זכויותיו, משמעות הדבר היא שהרשות המבצעת רשאית גם באופן שרירותי לא לאפשר לאזרחים להיכנס למדינה או לצאת ממנה. סמכות כזאת לממשלה אינה דמוקרטית. כוח כזה בידי הרשות המבצעת אינו יכול להיות בלתי מרוסן וללא ביקורת שיפוטית. חובתו של בית המשפט לדון בשאלה זו ולקבל החלטה.

אין בכל שכתבתי עד כה כדי לטעון שההחלטה נכונה. אפשר לחלוק על החלטות בית המשפט. אין אף אדם, אף גורם ואף רשות שחפים מטעויות. אפשר לבקר את ההחלטה, אפשר לתקוף אותה, אבל לא את עצם סמכותו של בית המשפט לקבל אותה.

יש סיבות טובות להתנגד להחלטה. בראש ובראשונה, העובדה שהפגיעה בזכויות האזרח נעשתה למען תכלית ראויה – בריאות הציבור. שנית, כי אנו נמצאים בעיצומה של מגפה, מדובר בצעדים שנועדו למנוע חדירת וריאנטים חדשים ולכן זו החלטה מידתית. שלישית, כיוון שכניסה בלתי מוגבלת של אנשים למדינה ופוטנציאל ההדבקה הכרוך בה, עלולים להביא לפגיעה קשה יותר בזכויות האזרח – הזכות לבריאות ואף לחיים. רביעית, כי משרד הבריאות אמון על בריאות הציבור, הוא מוביל את המאבק בקורונה, ויש לכבד את עמדתו המקצועית.

יש גם סיבות טובות לתמוך בהחלטה. ראשית, כיוון שהמגבלות על נתב"ג שנויות במחלוקת בין גורמי המקצוע. למשל, פרופ' גמזו, הפרויקטור לשעבר, מתנגד להן. שנית, כיוון שבזכות החיסונים אנחנו נמצאים היום במציאות החדשה שמחייבת ניהול סיכונים ליברלי יותר, ולכן המגבלות אינן מידתיות. שלישית, כיוון שעם כל הכבוד לדרג המקצועי במשרד הבריאות, הוא אינו פוסק יחיד וכפי שהממשלה והכנסת אינן חותמת גומי שלו, כך גם בית המשפט.

בקיצור, אין ספק שבית המשפט לא חרג מסמכותו ומתפקידו. יש ספק אם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. השאלה האם ההחלטה נכונה, היא בתחום המילה שנחשבת גסה בפי הפופוליזם האנטי-משפטי: מידתיות.

אני מתלבט האם ההחלטה נכונה, אך יש שיקול אחד שבזכותו אני מצדיק אותה – העובדה שאנו נמצאים פחות משבוע לפני הבחירות, ויש להבטיח שכל אזרח יוכל לחזור למדינה כדי שיוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להצביע.

ההחלטה מאוזנת בחובת הבידוד והצמיד האלקטרוני.

* א-לה טראמפ – יאיר נתניהו, המעי הגס של המשפחה והצינור שדרכו רוה"מ מעביר את מסריו הרעילים ונער השליחויות של נתניהו יריב לוין, הפרויקטור של נתניהו למחיקת הרשות המחוקקת, כבר מטפטפים מסרים רעילים ושקריים נגד ועדת הבחירות המרכזית. האם הם מכשירים את הקרקע למהלך א-לה טראמפ למקרה שיפסידו בבחירות?

* חסיד שוטה – כחסיד שוטה של נתניהו, אהוד בן עזר אינו יכול אפילו לדמיין תמיכה במנהיג בלי להיות חסיד שוטה שלו. בן עזר סונט בי על שהתאכזבתי מיעלון ומבטיח לי שאתאכזב מגדעון סער. יתכן. מה שבטוח הוא שבן עזר לא יתאכזב מנתניהו. למה? כי הוא חסיד שוטה. ככזה, הוא יאמר אמן על כל מעשה ועל כל אמירה של נתניהו, בלי טיפת ביקורת. כי אצל חסידים שוטים ביקורת היא כפירה.

* הבחירה בקואליציה עם החרדים – אהוד בן עזר טוען שהמצביעים ל"מפלגות רק לא נתניהו" הם האשמים בכך שנתניהו ייאלץ להקים ממשלה שתסתמך על החרדים הקיצונים. אני רוצה להזכיר לבן עזר, שאך לפני שנה כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הקימו קואליציה עם נתניהו. הוא לא היה תלוי בחרדים. כיוון שהקמת הממשלה הייתה תרגיל הונאה של נתניהו והוא לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם הקואליציוני, הוא שמר על התלות בחרדים בדיוק כפי שהייתה קודם. יתר על כן, הוא גרם לנזקים חמורים ביותר במאבק בקורונה, בשל תלות זו; הוא מזמז במשך חודשים את הפעלת תכנית הרמזור ואיפשר להחליט עליה כאשר כבר היה מאוחר מדי וכך גרר את ישראל לסגר שני ושלישי, שאולי ניתן היה למנוע אותם. הוא לא אכף את הסגר ואת סגירת מוסדות החינוך במגזר החרדי. הוא מזמז ומסמס במשך חודשים את חוק הקנסות ולבסוף נאלץ לאשר חוק קנסות מגוחך ועלוב – כל זאת רק כדי לא לאכוף את החוק במגזר החרדי.

כדאי לזכור, שנתניהו מנע ממשלת אחדות לאומית אחרי הסיבוב השני, בשל התעקשותו לקיים מו"מ מטעם ה"בלוק", כלומר מו"מ שבו הליכוד מייצג מלכתחילה גם את המפלגות החרדיות.

אז מה אב"ע מציע? שמפלגות שייעודן לחולל שינוי יחתמו שוב על הסכם קואליציוני עם מפר ההסכמים הסדרתי שיעקוץ אותן? הרי לחתימת ידו ולמילתו של נתניהו אין ערך ולו כקליפת השום. וזאת לשם מה? כדי שכביכול נתניהו לא יהיה תלוי בחרדים, למרות שנתניהו הוכיח שזאת אשליה?

* הכהניסט השלישי – אם חלילה הכהניסטים ועוזריהם יכנסו לכנסת, כפי שמאיימים הסקרים, בן גביר יהיה הכהניסט השלישי שמזהם את בית הנבחרים שלנו. אולם הפעם זה יהיה חמור מבעבר.

הכהניסט הראשון בכנסת היה אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, בכנסת ה-11 (1984). בחירתו התקבלה בזעזוע כבד בקרב הציבור הרחב. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל סיעות הכנסת וכל חברי הכנסת. איש לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני. הנשיא לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כל סיעות הבית החרימו אותו וכאשר עלה לדוכן הנואמים כולם, ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, קמו כאיש אחד ועזבו את האולם. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות שחסם את אפשרותו להתמודד.

השני היה האיש הרע הזה, מיכאל בן ארי. הוא נבחר לכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי אך פרש ממנה. לאורך כל התקופה הוא היה באופוזיציה.

בן גביר עלול להיות חבר בקואליציה, אולי אפילו שר בממשלת ישראל, אוי לחרפה. הוא עלול להיות האצבע ה-61 שקיומה של הממשלה יהיה תלוי ברצונו הרע.

אם זה יקרה, חלילה, יהיה זה כתם על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

* מסלף את חוק הלאום – בראיון לעיתון "כל אל ערב" הסביר נתניהו שחוק הלאום לא מיועד נגד ערביי ישראל, אלא נגד סכנת המהגרים מאפריקה.

מדהים עד כמה האיש חסר המעצורים הזה אינו בוחל בשום שקר כאשר הוא חש שהוא משרת אותו. כעת הוא מחזר אחרי הקול הערבי וכנראה שהמציא את הטיעון הזה כתשובה לשאלה על חוק הלאום.

נתניהו צודק שחוק הלאום אינו נגד הערבים. אך הוא גם אינו נגד המהגרים. ובכלל, החוק הזה אינו חוק נגד אלא חוק בעד. זהו חוק שנועד לעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין הוא מופנה נגד אף אחד.

מתנגדי החוק הציגו אותו, בדמגוגיה, כחוק נגד הערבים. חלק מתומכיו בימין מינפו את השקר כדי לספח את החוק לאנטי ערביות שלהם. עכשיו נתניהו מוסיף שקר על שקר כאשר הוא מתאר את החוק כנגד המהגרים.

ראוי לזכור שנתניהו לא יזם את החוק. להיפך, הוא מסמס אותו במשך שנים. אלמלא כן; אילו אִפְשֵׁר להעלות את החוק כאשר הוא נוסח, לפני שסורס במידה רבה, וכשעוד היו חתומים עליו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומקדימה, הוא היה מתקבל ברוב גדול מאוד, כראוי לו. ההשתהות של נתניהו רק פגעה בחוק, הפכה אותו לסלע מחלוקת פוליטי. ועכשיו הוא תופס עליו בעלות בדיעבד ומסלף אותו.   

* מי יהיה הנשיא הבא? – הודעתו של יולי אדלשטיין שלא יתמודד על נשיאות המדינה, מחדדת את השאלה – מי יהיה נשיא המדינה הבא?

פעמים רבות כתבתי, שהמועמד שלי לתפקיד הוא אביגדור קהלני. הוא, בעיניי, הראוי לכך ביותר. אבל קהלני אמר לי אישית שהוא אינו מעוניין בתפקיד ואין בכוונתו להיות מועמד.

מבין המועמדים שעל הפרק, אני בעד מרים פרץ.

להערכתי, סיכוייה קלושים, כיוון שהח"כים נוטים לתמוך בפוליטיקאים. לא בכדי, תשעה מעשרת נשיאי המדינה באו מן המגרש הפוליטי (פרופ' אפרים קציר, הנשיא הרביעי, הוא היוצא מן הכלל). בבחירות הקודמות תמכתי בחתן פרס נובל דן שכטמן, שקיבל רק קול אחד בהצבעה, קולה של רות קלדרון.

להערכתי, בוז'י הרצוג יהיה הנשיא הבא. הנשיא הרצוג השני. (מדוע אני מתנגד להרצוג, אסביר בהזדמנות אחרת).

* זק"א ראויה לפרס ישראל – החלטתו של יהודה משי זהב לוותר על פרס ישראל, בעקבות פרסום העדויות הנוראות על מעלליו, הייתה מתבקשת. אלמלא החליט כך, היה על ועדת הפרס לבטל את הפרס. עם זאת, גם אם משי זהב אינו ראוי לפרס – ארגון זק"א ראוי גם ראוי לפרס.

תגובתו של גדעון לוי לפרשה: "הניסיון לתת פרס על מפעל חיים למפעל מוות — הארגון הנקרופילי זק"א — לא צלח". נדמה לי שעצם עמדתו של תומך הטרור הזה על זק"א מעידה על חשיבות הארגון במארג ההתגוננות הישראלית מול הטרור. לא בכדי אותו כותב, באותו פשקוויל, משתלח בחיילי צה"ל שעוצרים את המחבלים במיטתם, לפני שהם רוצחים יהודים. כך הוא כותב עליהם: "נכנסים עם רובים וכלבים לחדרי שינה מדי לילה כדי לחטוף בלא משפט את יושביהם". ארור האיש.

* פרגון למירי רגב – כאשר מגיע פרגון אני שמח לפרגן – אפילו למירי רגב. מירי רגב לקחה על עצמה משימה – להילחם בשכחת ילדים. היא יזמה והובילה את החוק האוסר הסעת ילדים מתחת לגיל 4 ברכב שלא הותקנה בו מערכת התרעה נגד שכחת ילדים.

גורמים ליברטריאניים יוצאים נגד החוק. למה המדינה צריכה להתערב… לחייב… באמת למה? כי חייהם של הילדים חשובים יותר. כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

וחשוב לדעת. הורה ששוכח את ילדו ברכב אינו בהכרח אדם רע או הורה רע. זה יכול להיות ההורה הטוב בעולם, שיאבד את עולמו בהרף עין של הסחת דעת. זה יכול לקרות לכל אחד. החוק הזה חשוב ביותר.

* אפשר להחזיר את הריבונות – המלצת עיתוני-השבת שלי היא מאמרו של נדב שרגאי ב"ישראל היום" – "המוסד לעתיקות ותפקידים מיוחדים". כבר בראשית השבוע פורסמה הידיעה על חשיפת ממצאים מימי בר-כוכבא במערה במדבר יהודה, ועוררה בי התרגשות עצומה, שהתעצמה בקריאת הכתבה. אך זה לא עיקר הכתבה, שמתמקדת בעשרים שנות מלחמה, שנראתה אבודה, על השליטה בשטח, בין מדינת ישראל (רשות העתיקות) לבין שודדי העתיקות. שרגאי מתאר בכתבה כיצד ישראל החזירה את ריבונותה בתחום העתיקות במדבר יהודה, אחרי שנים ששודדי העתיקות הפלשתינאים שלטו בהם בפועל. בדבקות, ביצירתיות, בדמיון, בתעוזה, בחתירה למגע וביוזמה – הריבונות חזרה לידינו. זה אפשרי גם בכל הנוגע לאובדן הריבונות בנגב ובגליל, במלחמה בטרור החקלאי ובפשיעה במגזר הערבי.

* ישנוני?! – יצא לביידן הטראמפ.

* מי אני שאשפוט – קראתי פרקים נרחבים מספרה של גליה עוז שהתפרסמו בעיתונות וצפיתי בראיון שלה עם דנה וייס. היא מציגה בדבריה את עמוס עוז באור מפלצתי. ניכרים דברי אמת. קראתי גם את הרשומה של אחותה הבכורה פניה עוז זלצברג שמציגה מציאות אחרת לגמרי (למרות שגם היא מעידה על שני אירועי אלימות של עמוס עוז כלפי גליה), ומציגה את גליה עוז באור מכוער ביותר. ניכרים דברי אמת. וקראתי גם את גרסתו של עמוס עוז מתוך פרק גנוז מהספר הביוגרפי שנורית גרץ כתבה עליו, שהתפרסם ב"7 ימים". ניכר הכאב האותנטי והכמיהה הכנה למחילה.

מי אני שאשפוט? מי אנו שנשפוט?

* פינת החי – במוסף "הארץ" של השבוע שעבר התפרסם מאמר מרתק שממש ריגש אותי, "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר". המאמר עסק בדמותו של חלוץ צעיר, איש העליה השניה, אלכסנדר ברקנר, ששם קץ לחייו ב-1911. ההתאבדות הייתה שילוב של אהבה נכזבת (לחנה מייזל), בעיות בריאות – מחלת הנפילה וקושי בהתמודדות עם התנאים הקשים והעוני של החלוצים. לפני שנים אחדות התגלה יומנו של אלכסנדר, שהכריח את עצמו לכתוב בעברית. קריאת היומן חושפת בחור אידיאליסט מאוד, אוהב ארץ ישראל בכל ישותו, אך אדם מיוסר.

ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי שמצא את היומן למד אותו עם תלמידיו. וביוזמת סטודנטים נרגשים, הם גילו על פי עדויות את קברו בבית הקברות בכינרת, שיקמו אותו וקבעו מצבה. מי שבעצם תלמודו מניע את תלמידיו לידי מעשה, הוא מחנך אמתי.

המאמר הוא של עופר אדרת, כתב ההיסטוריה של "הארץ", שאני מקפיד לקרוא כל מה שהוא כותב. לעופר יש טור בעמוד הדעות ביום שישי, שנקרא "אחרי מות" והוא מוקדש לדמות שהלכה לעולמה, אך לא מאלה שמותם מופיע בכותרות, לא האנשים שעמדו במרכז התודעה הציבורית, אלא אנשי המעגל השני והשלישי. אני מכנה את הטור "אחרי מות" – פינת החי, כי הוא מזכיר לי את הבדיחה הישנה: איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. הטור של אדרת הוא פינה מלאת-חיים של ציונות בתוך השממה השוקניסטית.

          * ביד הלשון

אומר דרשני – ברשומה שכתבתי ציינתי בנוגע להתנהגות סביב חשד מסוים, שהיא אומרת דרשני. אחד המגיבים הטיח בי את הטענה שכיוון שאין שום הוכחות חותכות לחשד, לא היה עליי להשתמש בביטוי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבחין בהבנה שגויה של הביטוי "אומר דרשני", ולכן אקדיש לו את הפינה אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות בעבר.

ההבנה השגויה של הביטוי מוזרה, כיוון שאף שהביטוי מדבר על "דרש" הוא עצמו – פשט מובהק. פשט מילולי. "אומר דרשני" פירושו שהמקרה, לרוב הטקסט, אומר לנו: דרשו אותי.

מתי הטקסט אומר דרשני? כאשר קשה לפרש אותו על פי הפשט. כיוון שאי אפשר לפרש אותו כפשוטו, יש לדרוש אותו. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

למה הדבר דומה? כשהשמש זורחת בצהרים, היא אינה אומרת דרשני. זה טבעה. כאשר יש ליקוי חמה וחושך באמצע היום, אנו שואלים מה נשתנה היום הזה מכל הימים. זו תופעה שיש לדרוש אותה.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה". פירוש רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי". כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולכן השימוש שלי בביטוי "אומרת דרשני" נכון דווקא כיוון שאין כאן הוכחות חותכות.

ואיך נכון להגות את הביטוי? הקמץ תחת האות דל"ת במילה דָּרְשֵׁנִי, הוא קמץ קטן. כלומר, יש לקרוא אותו כמו חולם: דוֹרשני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.3.21

* החתן – בב' בניסן, לפני עשרים שנה, בעיצומה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המילניום, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר שכתבתי בעקבות הרצח, התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל". פרסמתי את השיר בגיליון ערב פסח של העיתון "הקיבוץ" (ז"ל).

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראשה של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל

* תקווה ציונית חדשה – בתכנית הכלכלית של תקווה חדשה נאמר: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם". מאז ימי יצחק שמיר לא היה מנהיג ישראלי שהציב את העליה כיעד לאומי. תקווה ציונית חדשה.

* סגירת מעגל – לפני ארבעים שנה, בבחירות לכנסת העשירית (1981) הצבעתי לראשונה. תמכתי אז בתנועת התחיה, שסימנה היה ת'. חלפו ארבעים שנה, ובבחירות לכנסת ה-24 אתמוך בתקווה חדשה, שסימנה – ת'.

* ביביריונות – איני יודע אם נתניהו אישית שלח את הביביריונים לבצע את המתקפה האלימה נגד משתתפי כנס הבחירות של תקווה חדשה במושב עזריה. אבל אין ספק שהביביריונים פעלו על פי רוח המפקד. הם בסך הכל הוציאו לפועל את מה שהם עשו עד כה ברשתות החברתיות, כי לא היו עדין כנסי בחירות. הפרעות בעזריה הן תוצאה ישירה של תעשיית ההסתה היוצאת מרחוב בלפור.

* ממשלת האחדות: פוסט מורטם – הסיבוב השלישי בבחירות הסתיים ללא הכרעה. לאף צד לא הייתה יכולת להקים ממשלה. בסיטואציה הזו היו שתי אפשרויות. האחת, סיבוב רביעי בשיא הקורונה. השניה, ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית בתנאי תיקו, אינה הצטרפות כחול לבן לממשלת הליכוד, אלא הקמת ממשלה פריטטית רוטציונית. זו הייתה ההסכמה וזה החוזה שנחתם.

אלמלא היה מדובר בנתניהו; אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, די היה בכך שמועד הרוטציה יופיע בהסכם ושני המנהיגים ילחצו יד. כיוון שמדובר בנתניהו, שלאורך שנים הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, נחתם הסכם קואליציוני די דוחה, המבוסס על ההנחה, בעצם על הידיעה, שנתניהו יפר את ההסכם, אם רק יוכל, ולכן יש לסתום כל פרצה שעלולה לאפשר לו זאת. לכן הומצאו כל האבסורדים של "ראש ממשלה חליפי", מועד הרוטציה עוגן בחוק יסוד (!) ונקבעו מסמרות בחוק היסוד של העברה אוטומטית של השלטון לצד השני בכל מקרה של הפלת הממשלה. אלא שנתניהו, שמלכתחילה לא הייתה לו כל כוונה לממש את ההסכם, מצא פרצה בהסכם. שכחו לכתוב בפירוש שאם הממשלה נופלת גם בגין אי העברת תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. ולכן, מרגע הקמת הממשלה מנע נתניהו העברת תקציב. כל בסיס פעולתה של ממשלה הוא התקציב. ממשלה שאינה מעבירה תקציב מאבדת כל לגיטימיות. מדובר בפשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדות המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. העברת תקציב לשנה ורבע, עד סוף 2021 הייתה חלק מההסכם הקואליציוני. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן שנענתה על ידי הליכוד, אלא הסכמה מלאה של שני הצדדים על המובן מאליו. נתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו להפר את ההסכם ולגנוב את הרוטציה.

מה הלקח? לקח אפשרי אחד הוא שלהבא צריך לבדוק בצורה מקצועית ויסודית יותר את ההסכם, כדי לוודא שאין בו פרצה, כי פרצה קורצת לגנב. נו, וכי אם הוא ירצה לגנוב הוא לא ימצא דרך אחרת? לכן הלקח הנכון, הוא שאין לחתום על הסכמים עם מפר הסכמים, שאין שום ערך לחתימת ידו.

* אין דבר זול יותר – בנט לנתניהו: "לשמוע את המילה 'התחייבות' ממך – זה קצת כמו לשים את יורם לס כפרזנטור נגד קורונה". הוא צודק. אז מה עושים עם זה? המסקנה ברורה. כיוון שאין דבר זול יותר מחתימת ידו של נתניהו, שהיא חסרת כל ערך, ואין שום משמעות להתחייבות שלו, וכל הסכם שהוא חותם נדון מראש להפרה, וכל שותף שלו הופך יעד לעקיצה (ובנט חווה זאת רק 100% מהשותפויות אתו), הרי שהאיש פסול לכל מו"מ קואליציוני ובוודאי לכל הסכם, שבלאו הכי אינו שווה את הנייר עליו ייכתב.

* יד רוחצת יד – יום אחרי שהכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, הודיע שיציב תנאי לכניסתו לקואליציה – חקיקה שתביא לביטול משפטו של נתניהו, נתניהו נשא נאום שבו המליץ להצביע לכהניסטים ועוזריהם. מבחינתו, כניסת הכהניסט לכנסת היא עניין קיומי – אף אחד אחר לא מוכן להתבזות בהצבת תנאי כזה, שלא תהיה לנתניהו ברירה אלא "להיאנס" ולהסכים לו.

* ציר הרשע – ציר הרשע המסתמן כממשלת החלומות של נתניהו: מצד אחד האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. מצד שני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

הגושפנקא שנותן בן גביר לאחים המוסלמים מעידה על העסקה האפלה בין נתניהו לבן גביר. נתניהו יעשה הכל, כולל הכל, כדי להכניס את בן גביר לכנסת. בן גביר יעשה הכל, כולל הכל, כדי להשאיר את נתניהו ראש הממשלה.

* תאוות נקם – שבוע לפני הבחירות הגורליות, מה שמעסיק את לפיד הוא הניסיון לחסל את כחול לבן. אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה נתניהו יהיה ראש הממשלה. כנראה שתאוות הנקם של לפיד חזקה יותר מהרצון לחילופי שלטון.

* זובור למרב מיכאלי – עד כניסתה לפוליטיקה, הייתה מרב מיכאלי בשר מבשרה של דבוקת שוקן. אולם השבוע, אחרי שהביעה התנגדות (מסויגת) לחקירת ישראל בידי בית ה"דין" בהאג, חבריה לשעבר לדבוקה הסירו את הכפפות ונוהגים בה כיאה לבוגדת ועריקה. ביום ראשון היה זה גדעון לוי. ושוב הוא הסביר שאין שום הבדל בין הצבעה למפלגת העבודה ולמפלגות הימין, כי אין ביניהן כל הבדל אמתי: "כל המפלגות היהודיות אומרות אותו דבר: כן לציונות, כן להמשך העליונות היהודית, כן להמשך הכיבוש". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לאיתמר בן-גביר ולכל מה שביניהם – כולם ציונים. הפעם יש לו בעיה. מוקד הפשקוויל שלו היה התגובות לחקירה בהאג (הרי ביום שהתקבלה ההחלטה על החקירה, שלה הוא מטיף שנים, הוא פרסם פשקוויל שכותרתו: "האג שמח"). והפעם הוא אינו יכול לצאת נגד מרצ שהביעה תמיכה בחקירה. אז הוא הפטיר: "רק ניצן הורוביץ אמר משהו שונה — לא די שונה".    

* החוק הישראלי – יש כבר בישראל חוק צרפתי – חוק יסוד הנשיא. כך נכתב בו: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא המדינה". זהו חוק מושחת, המקעקע את העיקרון של השוויון בפני החוק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק. יש למחוק את הסעיף הזה מספר החוקים. נשיא המדינה צריך להיות דמות מופת ואסור שמוסד הנשיאות יהיה עיר מקלט לעבריינים.

* בדרכו – במלחמת המפרץ תמכתי בפעולה ישראלית בעיראק והתנגדתי להבלגה שבה נקט ראש הממשלה שמיר. עקרונית, זו עמדה נכונה, זו דרכה המוצדקת של ישראל. שמירה על הריבונות ואי הבלגה על תוקפנות היא ערך מרכזי ומרכיב מרכזי במסד הביטחון הלאומי שעליו  מושתתת מדינת ישראל.

אולם בדיעבד, במקרה הספציפי הזה שמיר צדק, גם אם היה להחלטתו מחיר של פגיעה בהרתעה הישראלית. התערבות ישראלית במלחמה הזו; היגררות למלכודת העיראקית, הייתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם חוסיין. בוש (האב) הבהיר לשמיר שאם ישראל תתערב המבצע ייפסק והוא יאשים בכך את ישראל. הדברים אמנם לא נאמרו בפירוש, אך שמיר והמלך חוסיין הסכימו ביניהם על כך עוד טרם המבצע. בשיקול כולל של הביטחון הלאומי של ישראל, מחיר הפעולה מצד אחד לצד הספק על התועלת ממנה, הצדיק את ההחלטה.

במקרה הזה, דווקא האיפוק התאים לדפוס מנהיגותו של שמיר – מנהיג חזק, בלתי לחיץ, בלתי סחיט, בעל עצבי ברזל, דבק בדרכו, יודע מה הוא רוצה ולא נותן לפופוליזם להטות אותו מדרכו.

צפיתי בסרט התיעודי "שמיר, בדרכו". סרט מצוין. אבל הצטערתי שהסרט נפתח במלחמת המפרץ ובמקום המרכזי מדי למלחמה הזו במסכת סיפורו של שמיר. התמקדות דווקא בהחלטה של "שב ואל תעשה" מחזקת את הדימוי המופרך של שמיר כראש ממשלה פאסיבי. התדמית הזאת נבנתה בידי גורמים שבעיניהם אקטיביות היא רק בנסיגות ועקירות. אבל שמיר היה אקטיבי מאוד, בחיזוקה וביצורה של ישראל, בחיזוק מעמדה הבינלאומי ובקשירת קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, סין והודו, בחיזוק האחדות הלאומית והעדפת ממשלת אחדות גם כאשר היה בידו להקים ממשלות "ימין על מלא", במפעל התיישבות רחב ממדים ומעל הכל בפתיחת שערי בריה"מ לעליה יהודית, בפועלו לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ ובכך למעשה סגירת שערי ארה"ב בפניהם והטייתם לישראל, בפעולה הנמרצת לקליטת עליה בצורה המוצלחת ביותר אי פעם, ובהעלאת יהדות אתיופיה.

זו גולת הכותרת של עשייתו וזה גם הנושא שהיה חשוב לו מכל. ובכך הוא הוכיח את מנהיגותו החזקה, הדבקה בדרך הציונית, הנחושה לפעול בניגוד לעמדות המקובלות. כמובן שהדברים הופיעו בסרט, אך בעיניי נכון היה להתמקד בעיקר בהם. אך המסר של הסרט בנושא הזה היה מדויק – בלי שמיר לא הייתה העליה הגדולה לישראל. ומכאן נחשוב על התרומה האדירה של העליה הזאת – בדמוגרפיה, בכלכלה, במדע, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, ברפואה, באמנות. מדינת ישראל לא הייתה אותה מדינה ללא העליה הזאת. וכל ההישגים הללו לא היו קורים ללא שמיר. לא היה בישראל ראש ממשלה כה צנוע, קטן-אגו, לא פופוליסט ובעל תפיסה היסטורית רחבה שהתייחס לתפקידו כמשימה לאומית לעצב את מדינת ישראל לדורות, בלי שום שיקול זר וללא כל חשיבה על עצמו, על פופולריות ועל מקומו האישי בהיסטוריה, כמו שמיר. ואכן תרומתו לדורות היא אדירה. בעיניי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן זולת דוד בן גוריון. מול מפעלי ההנצחה האדירים לבגין, פרס, רבין ושרון, בולט מיעוט ההנצחה של שמיר. כאילו הוא הצליח להנכיח ולהנציח את צניעותו. חבל. מן הראוי שמדינת ישראל תתקן את המעוות.

ביקורת נוספת שלי על הסרט, היא על מיעוט קטעים דוקומנטריים של שמיר בקולו. אך למרות פגמיו זה סרט מצוין, מרתק, אין בו שניה שבה המתח של הצופה מתפוגג. יש בו ראיונות מרתקים. מרואיינים ראשי מערכות המודיעין והביטחון של ישראל – ראש המוסד שבתי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וסגן הרמטכ"ל ואח"כ הרמטכ"ל אהוד ברק; כולם מעריצים אותו, את אישיותו, את אופיו, את שמירת הסוד שלו, את עוצמתו. התראיין חברו מהשירות במוסד רפי איתן. התראיינו ותיקי הלח"י שעד יומו האחרון קראו לו בשמו המחתרתי מיכאל, וראו בו את מפקדם הנערץ. התראיינו אנשי צוותו ולשכתו – יוסי בן אהרון, יוסי אחימאיר, אליקים רובינשטיין, אבי פזנר, עזריאל נבו ומרית דנון. התראיינו השרים המקורבים לו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט. וכן העיתונאים, המתמחים בפרשיות מודיעיניות ומדיניות, רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון. בנוסף אליהם התראיינו ילדיו יאיר שמיר וגלעדה דיאמנט ונכדתו מיכל דיאמנט. נכדו אלעד שמיר שוחח עם הקהל בבית גבריאל לאחר ההקרנה.

אני ממליץ בחום על הסרט. אגב, בשיחה שלאחר הסרט סיפר הבמאי יגאל לרנר שהסרט  אמור היה להיות מוקרן בערוץ 8 ערב הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2019, ונפסל לשידור מחשש לתעמולת בחירות. למה? כי התראיין בו אהוד ברק, שהיה מועמד מס' 10 מטעם מרצ לכנסת. איזו החלטה של ראש קטן. מועמד רחוק מאוד ממקום ריאלי, שמדבר על אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה, פוסל הקרנת סרט בטענה של תעמולה אסורה. איזו טיפשות.

          * ביד הלשון

דיבר – מתוך יומנה של רות אלמוג, "הארץ" תרבות וספרות 12.3.21: "אחת מעשרת הדברות מצווה: 'לא תחמוד' ".

מה הבעיה במשפט הזה? "אחת מעשרת". אחת היא נקבה. עשרת הם זכרים (סמיכות של עשרה). הצירוף הזה שגוי מעיקרו, הוא בלתי אפשרי. האפשרויות הן "אחד מעשרת" או "אחת מעשר".

וכיוון שאנו מדברים על עשרת הדיברות, הרי שהדיברות הם זכר. היחיד של דיברות אינו דיברה כי אם דיבר.

אם כן, למה הרבים של דיבר מסתיים בXוֹת, בריבוי של נקבה? כי יש יוצאים מן הכלל; עצמים זכרים שהסיום שלהם הוא Xוֹת. למשל – שולחן ושולחנות, כיסא וכיסאות, קיר וקירות, עיפרון ועפרונות ועוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק, ולא נכביר מילים על אישיותה. אם זה נכון, זאת שערוריה שמחייבת את התפטרותו המידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פרסם דבר שקר על נתניהו; סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עוין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל לבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפליה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פרסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מרצ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם.

למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבלבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית.  

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי".

אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פרסם מכחיש העם היהודי שלמה זנד פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון". כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי… "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני". מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית".

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן-עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא אכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקרבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה. הבעיה השניה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון. שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים. שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצדם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו. רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכל לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עליה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחיה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד.

ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז.

ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אויב, גם כאשר האויב היה עדיף עליהם במספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". 

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא הייתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית הייתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92.

יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

          * ביד הלשון

יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית.

מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר.

לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים יח, ז: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם". זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

* "חדשות בן עזר"