צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.9.22

* הפתרון הפרגמטי – דעתם על נתניהו, של השוללים שלילה מוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו, אינה שונה משלי. אין צורך להסביר לי על נזקי הביביזם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לעתידנו.

נכונותי לממשלת אחדות עם נתניהו, נובעת מגישה אחראית, המחפשת את המוצא הפרגמטי האפשרי מהמשבר הפוליטי שתוקע אותנו כבר שלוש שנים וחצי.

כן, גם אני יודע שאם רק נתניהו יפרוש או אם רק הליכוד יחליף אותו, תקום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. אבל אני גם יודע שהסיכוי שנתניהו יפרוש אפסי והסיכוי שהליכוד יחליף אותו נמוך עוד יותר.

אני יודע שאין היום כל היתכנות – לא רק לממשלת החלומות, אלא אפילו לקואליציה סבירה. הברירה היא בין ארבע אפשרויות: א. ממשלה צרה צרורה של נתניהו עם הכהניסטים. ב. ממשלת מיעוט בראשות לפיד שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (בתמיכה / הימנעות מבחוץ, מה שנותן לה כוח לסחיטה לפני כל הצבעה בכנסת). ג. ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות נתניהו. ד. סיבוב בחירות שישי.

אם יהיה סיבוב בחירות שישי, על כל הנזק הנורא לדמוקרטיה הישראלית ולכלכלת המדינה הכרוך בו, נעמוד שוב בפני אותן חלופות.

כל החלופות הללו רעות. כאשר כל החלופות רעות, יש לבחור ברע במיעוטו. אין לי ספק, שממשלת אחדות היא הרע במיעוטו. כמובן שלא בכל מחיר. היא חייבת להיות ממשלה רוטציונית. נתניהו חייב להיות השני ברוטציה (כי אחרת לא תהיה רוטציה, כפי שכבר נוכחנו). תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי נתניהו. בתמורה – תיקי החוץ, הביטחון והאוצר יהיו בידיו. זכות וטו לגוש לפיד / גנץ על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט. וכמובן, הכהניסטים – החוצה!

* בן גביר ב"בליך" – כבוגר "בליך" אני חש בושה עמוקה.

* שתי דתות מונותאיסטיות – הדבר היחיד המשותף ליהדות ולביביזם, הוא ששתיהן דתות מונותאיסטיות.

* ממינכן עד עלות השחר – לאחר הטבח במינכן, לפני חמישים שנה, התכנסה הכנסת לישיבת אבל. הקואליציה והאופוזיציה התאחדו להצעת החלטה משותפת המגנה בחריפות את הטבח. ההצבעה בעד הגינוי לא הייתה מקיר אל קיר. רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, התנגדה להחלטה.

רק"ח היא הגלגול הקודם של חד"ש, המרכיב הנחשב "מתון" יחסית, ברשימה המשותפת. עמד אז בראשה יהודי – מאיר וילנר שר"י.

קו ישר עובר בין תמיכת רק"ח בטבח במינכן לתמיכת הרשימה המשותפת בג'יהאד האיסלמי במבצע "עלות השחר".

ממשלה שתלויה ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נגועה בניגוד עניינים מוחלט – ממשלה שאמונה על האינטרס הישראלי ועל ביטחון ישראל תלויה במפלגה שחזונה הוא השמדת ישראל.

ממשלה כזו היא ממשלת פיגולים.

* האם הרצוג הביע צער? – נאומו של נשיא גרמניה שטיינמאייר בטקס הזיכרון לטבח במינכן, היה מופת מנהיגותי של נטילת אחריות.

בפגישתו עם הנשיא הרצוג לפני הטקס, הביע שטיינמאייר את צערו על כך שגורמים אנטישמיים בגרמניה הציגו את המאבק של המשפחות השכולות כרדיפת בצע. האם הרצוג הביע את צערו על כך שרוגל אלפר כתב דברים זהים?

* יהדות או השתמטות – אין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הסתירה הזאת, היא המצאה משותפת של עוכרי המדינה היהודית ועוכרי המדינה הדמוקרטית.

עם זאת, אין חפיפה בין שני המושגים. יש נושאים שבהם יש מתח בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה.

דוגמה לכך היא סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל.

מדינה דמוקרטית, בוודאי דמוקרטיה ליברלית, יכולה להכיל מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים אינו מוכן לשרת בצבא.

מדינה יהודית, לעומת זאת, אינה יכולה להשלים עם השתמטות של שבט מתוכה מהגנה על המולדת ועל שלום אזרחי המדינה היהודית ועם עריקה ממלחמת מצווה. בוודאי שאין היא יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, בהצדקת ההשתמטות בשם ה… תורה ו… ערך לימוד התורה. הרי התורה שוללת מכל וכל עריקה שכזו.

הרי במקורותינו נאמר שאין פטורים ממלחמת מצווה, ואליה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. כן, גם נשים. ומי שטוען שהמלחמה על קיום המדינה היהודית אינה מלחמת מצווה, כופר בעיקר או שהוא בור ועם הארץ. הרי במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

כאשר משה חשד (בדיעבד, מסתבר שהוא חשד בכשרים) שהשבטים ראובן וגד שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ, הוא נזעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

כאשר תושבי העיר מרוז השתמטו מהמלחמה במדיין קיללה אותם דבורה הנביאה קללה נמרצת: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

ורבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הורה לתלמידיו לסגור את הגמרות, כאשר צריך היה לצאת למלחמה.

יש סתירה לוגית בין לימוד תורה להשתמטות מצה"ל, כפי שיש סתירה לוגית בין לימוד תורה לחילול שבת ואכילת טריפה. מי שמשתמט מצה"ל מבהיר מניה וביה שלא למד תורה כהלכתה ואם למד – לא הבין מה שלמד. "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

המדרון החלקלק של ההשתמטות מצה"ל של שבט שלם וגדול בעם ישראל, החל מהשגיאה ההיסטורית של בן גוריון, שלימים הוא התחרט עליה, שאיפשר פטור מצה"ל ל-400 אברכים עילויים. האמת היא, שאותם גאונים – הם הראשונים שצה"ל זקוק להם.

* אנו יושבים בקווים חדשים – בדיון הציבורי בעקבות ניסיונו של חולדאי להציג לתלמידי ת"א את מפת הפנטזיה הפוליטית שלו כאילו הייתה מפת ישראל, הוגדרה המפה הנוכחית, שאין בה "הקו הירוק", כמפה "מתנחלית". כאילו "הימין המתנחלי" כופה על תלמידי ישראל את עמדתו באמצעות סילוף המפה.

בהתייחסי לטענה הזאת, ציינתי שכתלמיד בשנות השבעים, תחת שלטון המערך, המפות שמהן למדנו כללו בשטח ישראל את יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בכתבה במוסף "הארץ" מאושש את דבריי אדם רז, ומכתבתו למדתי, שזו המפה הרשמית של ישראל על פי החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון כבר בקיץ 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את ההחלטה יזם שר העבודה יגאל אלון. מדבריו בישיבה: "ההצעה שלי היא פשוטה: לצלם את המציאות האמתית המוכרת, כפי שהנה… ההיגיון הוא כזה. הממשלה החליטה שעם הכרזת מלחמת ששת הימים חדלו הסכמי שביתת הנשק להתקיים וקיים כל מה שמשתמע מזה. אם אין הסכמי שביתת נשק, אין גבולות, או אין קווים של הסכמי שביתת הנשק. אנחנו יושבים בקווים חדשים, שיש להם סטטוס של קווי הפסקת האש". עמדתו התקבלה. "השרים, רובם ככולם, היו בעד הצעת ההחלטה", מציין רז. בראש התומכים – ראש הממשלה אשכול.

אדם רז, כבלעם המודרני, בא לקלל ויצא מברך. מטרתו הייתה להבאיש את ההחלטה ואת המפה, עליהם שפך את ארסנל הגידופים המוכרים עד זרא. בפועל, הוא הציג את הנימוקים לצדקתה.

* צדיקים בסדום – בעקבות הודעתם של מאות אנשי קולנוע בישראל שיחרימו את קרן הקולנוע של השומרון ולא ישתפו עמה פעולה, חתמו חמישים אנשי קולנוע על תמיכה בקרן. מסתבר שבענף הקולנוע הישראלי, יש לפחות חמישים איש שהם גם אנשי תרבות, במובן העמוק של המושג. שהם אנשים נאורים, במובן האמתי של המושג.

* האם בגין החרים את נאומי כהנא? – נעמן כהן כותב שבגין החרים את נאומיו בכנסת של כהנא. כהנא נבחר ב-1984. בגין התפטר ב-1983 והסתגר בביתו. אין ספק שאילו כיהנו במקביל, הוא היה מחרים את נאומיו כפי שעשה שמיר. רק נתניהו "הכשיר" את הכהניזם בציניות, כי הוא סומך על הכהניסטים שיצביעו בעד החוקים שנועדו להעמידו מעל החוק.

* אם – מתוך כותרת משנה בווינט: "…אם אבו מאזן ימות". מה פירוש "אם"? יש אפשרות שהוא בן אלמוות?

          * ביד הלשון

בצרה – בָּצְרָה הוא מושב שיתופי של תנועת האיחוד החקלאי, במועצה האזורית חוף השרון, מצפון לרעננה.

בצרה היא גם עיר הנמל והבירה הכלכלית של עיראק.

יש קשר בין הבצרות? התשובה היא חיובית.

המושב בצרה עלה לקרקע ב-1946. הקימה אותו חברת רסקו של הסוכנות היהודית, עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. חלוצי המושב, משוחררי הצבא, נלחמו בבצרה שבעיראק במלחמת העולם השניה, והנציחו עובדה זו בשם יישובם.

במקרא, מופיעה עיר הנקראת בָּצְרָה. היא הייתה בעבר הירדן המזרחי, בירת ממלכת אדום. הקמץ באות בי"ת, הוא קמץ קטן, ומבטאים אותה: בוצרה. האקדמיה ללשון עברית קבעה, לפיכך, שכך יש להגות את שם המושב בצרה. אבל בפועל, היא מבוטאת כ"בַּצרה" (batzra) ובמילעיל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

סור מרע

כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן, והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.

הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה בפרט.

השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".

תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף מקצרין וענבר ארליך ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 31.7.22

* איילת, שכנעי אותי – אני חבר בתנועת דרך ארץ; ממייסדיה ופעיליה המרכזיים. אני מעריך מאוד את יועז הנדל וצביקה האוזר. למיטב הכרתי, הם שני האישים האיכותיים ביותר בפוליטיקה הישראלית.

עוד בתקווה חדשה תמכתי בהליכה משותפת עם ימינה, כשבראשה עמד בנט והיא כללה את מתן כהנא. גם היום תמכתי במו"מ עם ימינה בהנהגת שקד.

אני מעריך את יכולותיה הביצועיות והמנהיגותיות של איילת שקד, אך עמדותיה ימניות מדי בעבורי. עם זאת, איני שולל ריצה משותפת אתה. אבל יש לי ספקות וחששות. כדי שאתמוך באיחוד הזה, איילת שקד תצטרך להרגיע אותי, שבשום אופן הקול שלי בקלפי לא ינדוד למחוזות גוש נתניהו. כמו כן, אני רוצה להיות בטוח, שהכהניסטים הם פסולי חיתון מוחלטים, בכל מחיר.

אמירה ברורה על תמיכה רק בממשלת אחדות רחבה, ללא הקיצוניים, משמעותה הפוליטית היא כמובן שהכהניסטים ועוזריהם פסולי חיתון. אבל אין זה מספק אותי. אני רואה חשיבות בהבהרה חד-משמעית יותר, הנוגעת ספציפית לכהניסטים.

בפעם הקודמת שהכהניזם הרים ראש, בשנות ה-80 של המאה שעברה, החברה הישראלית הורידה אותו, כיוון שהיא התאחדה נגדו. כל הימין – התחיה, צומת, מורשה, הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל והחרדים שילבו ידיים עם כל מפלגות השמאל במאמץ לאומי משותף לביעור הנגע.

למרבה הצער נשארו בגוף האומה גרורות כהניסטיות וכעת ההתפרצות היא ממארת. הסיבה לכך היא החיבוק החם מכל מפלגות הימין. אסור להשאיר את המאבק בכהניזם למפלגות השמאל. אם רק השמאל ישלול את הכהניזם, זה יהיה עוד מאבק שמאל-ימין סטנדרטי. אבל כיוון שלא מדובר כאן רק בסוגיה פוליטית אלא בראש ובראשונה בעניין מוסרי וערכי, מי שצריך להוביל את המאבק בכהניזם זה הימין הממלכתי.

בעבר איילת שקד הייתה מוכנה לרוץ ברשימה משותפת עם בן גביר. לכן כאשר אני חושד בה, איני חושד בכשרים. יש עוד למעלה משלושה חודשים עד הבחירות. זה הרבה זמן. אני רוצה מאוד להצביע לדרך ארץ; לרשימת הרוח הציונית (שם נפלא) שדרך ארץ היא חלק ממנה. ואני מקווה שאיילת שקד תשכנע אותי עד אז, שזו ההצבעה הנכונה.

אני חייב להודות, שבמסיבת העיתונאים בה הצהירו שקד והנדל על הריצה המשותפת, איילת לא הרגיעה את חששותיי.

* רק בגלל הרוח – על פי הסקרים של ערוץ 12 ושל "מעריב", הרוח הציונית עוברת את אחוז החסימה ומחלישה בשני מנדטים את גוש ביבי בן גביר, כיאה לרוח ציונית.

* עכשיו באים? – מסתמן שניר אורבך יפרוש מהחיים הפוליטיים. בוקר טוב אליהו! עכשיו באים? לא יכולת לפרוש לפני חודשיים, כאשר התפוררת בלחץ הטרור האישי נגדך ונגד משפחתך?

* ממשלת ליברמן – ליברמן מצהיר שבשום אופן הוא לא ישב בממשלה עם נתניהו, עם החרדים, עם הציונות הדתית ועם הרשימה המשותפת. עכשיו שיסביר מתמטית איזו קואליציה יש לו.

* דבקים בביביאולוגיה – בפריימריז בליכוד נערך מסע נגד בחירת גלעד שרון, בשל חלקו בעקירת גוש קטיף. ומי מובילים את המסע? חסידיו השוטים של נתניהו, שתמך בעקירת היישובים בהצבעות בממשלה ובכנסת.

* ההלכה הביביסטית – הפריימריסט בועז ביסמוט השתלח ברפורמות שהוביל מתן כהנא בנושא הכשרות והגיור. ביסמוט החילוני, שמחלל מדי שבוע את השבת באולפן שישי, מגנה את הרפורמות בשם ה… הלכה. אין ברפורמת הכשרות דבר וחצי דבר הנוגד את ההלכה. הגיור, על פי רפורמת הגיור של מתן כהנא, הוא אך ורק על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, ולצערי אפילו בפיקוח הרבנות החרדית. אגב, את מתווה הגיור הוא תכנן בהנחיית מורו ורבו הרב דרוקמן.

אבל מי זה הרב דרוקמן, בענייני הלכה, בשביל איש ההלכה המובהק בועז ביסמוט. אלא שההלכה המדריכה את ביסמוט אינה הלכה למשה מסיני, אינה ההלכה היהודית, אלא ההלכה של דת אחרת; של פולחן האישיות הפגאני של נתניהו.

* הטעות של מג'אדלה – בפרידה הדביקה של פאנל אולפן שישי מביסמוט, הוא התמוגג למשמע המחמאה שקיבל ממג'אדלה: "ביסמוט מאמין במה שהוא חושב". מג'אדלה טועה. ביסמוט מאמין במה שנתניהו חושב.

* איזהו גיבור – לחתונתו של אלאור אזריה הגיע בן גביר, חמוש בחבר מרעיו ושותפיו ההדוקים, ברוך מרזל, גופשטיין ובן ארי (גולדשטיין כבר מת אז הוא לא הצטרף אליהם). בברכתו הוא כינה את החייל הסורר "גיבור ישראל".

כל כך אופייני לאדם שלא שירת ולו יום אחד בצה"ל וגם לא בשירות לאומי, להשתמש בהגדרה שניתנה לאנשים שחירפו את נפשם תחת אש האויב, כדי לתאר מוג לב שירה בדם קר לראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי סוף אירוע (ואם לקנות את הסיפור שעורכי הדין אמרו לו לדקלם, שהוא חשש שהגוסס עטוף בחגורת נפץ – הוא גם סיכן את חיי החיילים והמפקדים שעמדו סביבו). אם הגיבורים שלנו לא יהיו עוד קהלנים אלא אלאורים, צה"ל יהפוך לעוד כנופיה מזרח תיכונית א-לה לבנון; לצבא מובס.

* התפטרות רטרואקטיבית – בעקבות דו"ח מבקר המדינה על מחדל פרעות שומר החומות, על אמיר אוחנה להתפטר רטרואקטיבית.

כאשר במקום להילחם בפשיעה ובטרור הממשלה נלחמת במשטרה – אלו התוצאות.

* נתניהו צודק – נתניהו צודק בדרישתו מגנץ לדחות את מינוי הרמטכ"ל עד הקמת הממשלה הבאה. אמנם מינוי כזה הוא חוקי והיו לכך תקדימים בעבר, אך לא כל מה שחוקי הוא ראוי. לא ראוי שממשלה תציב עובדה מוגמרת לממשלה הבאה במינוי כזה. מן הראוי להאריך את כהונתו של כוכבי.

אגב, אני מקווה שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא. עמדתי בנושא מינוי הרמטכ"ל, כמו עמדתי בכל נושא ונושא, חפה מפוזיציה. ברור לי שהייתי מתנגד למינוי רמטכ"ל בידי נתניהו ערב בחירות, וכך אני נגד מינוי בידי הממשלה הנוכחית, שאני תומך בה. עניינית, אני חושב שזה צעד לא ראוי.

* הדי-ניין של שוקן – אם יעלה פעם די-ניין על בית המשפט העליון, לא אתפלא אם הוא יהיה של שוקן והנהג יהיה מרדכי קרמניצר. אינספור מאמרי מערכת ומאמרים של אנשי דבוקת שוקן משתלחים ללא רסן בבית המשפט העליון, המכשיר את "אקיבוש", המכשיר את "אאיטנכלות", מכשיר הגזל, העושק, האפרטהייד ושאר הסדרה.

בגיליון יום שישי שעבר נמרח על דפי העיתון מאמר שלוח רסן של קרמניצר על פסיקת בג"ץ המאפשרת לשלול את האזרחות ממחבלים בעלי אזרחות ישראלית. בגיליון השבוע – נגד פסיקת בג"ץ שלא לעקור את היישוב מצפה כרמים.

הם באמת חושבים שבג"ץ אמור לעבוד אצלם.

* התחביב של אלפר – אחד התחביבים האהובים על רוגל אלפר, הוא שמחה לאידן של המשפחות השכולות של חללי צה"ל ושל הנרצחים בטרור, לאידם של הפצועים ולאידם של שורדי השואה. הוא שמח תמיד לרקוד על דמם, לבוז בהם, להגחיך אותם, להשפיל אותם ולבזות אותם. כאשר מדובר במשפחה שיש בה שני הרוגים – החגיגה כפולה, אין לו תענוג גדול יותר מעוד ועוד זריית מלח על פצעיה.

השבוע גרמניה הסכימה לשלם פיצוי מזערי למשפחות הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. אילנה רומנו, נציגת המשפחות, התראיינה בערוצים השונים, מחתה על הפיצוי הזעום ודרשה פיצוי הולם. איזו הרמה לאלפר. למחרת – פשקוויל של שינאה, הגחכה ובוז עמוק למשפחות הנרצחים ושמחה גדולה לאידם. הרי מדובר בסחטנים רודפי בצע ומתקרבנים.

"שוב גרמניה אשמה. שוב היהודים קורבנות. מתחילות מניירות ההנצחה… הן דורשות הרבה, הרבה יותר. פי 11 יותר. מכונת יחסי ציבור תוקפנית נכנסת לפעולה… הן מנסות לסחוט עוד כסף… מדובר בסכסוך כספי… זהו משא ומתן על כסף… ישראל כבר דאגה להן כלכלית… המסר שעובר לציבור: אנחנו עם של קורבנות, עם שהתעללו בו, מגיע לישראלים פיצוי… אלה שיעורים המוניים באידיאולוגיה של להיות ישראלי שמאמין בנרטיב הלאומי".

אוי, שוקן שוקן. אין לו קווים אדומים.

* ניצול הצלחה – גדעון לוי מריע לרוסיה על הכוונה לסגור את פעילות הסוכנות היהודית, כיוון שהוא נגד עליה לישראל, נגד קיומה של הסוכנות ובעיניו אין מקום לזיקה כלשהי בין מדינת ישראל לבין יהודי העולם, שבעיניו אינם אלא רוסים, אמריקאים, אירופים וכו', כלומר בנים ללאומים אמתיים, ולא ללאום שאין לו זכות למדינה ריבונית, כלומר העם היהודי. וכעת, בהזדמנות חגיגית זו שבה הרוסים פועלים נגד המדינה השנואה עליו, הוא קורא להם לפעול בדרכים נוספות – למנוע את "חוצפת ההפצצות בסוריה ושחצנות הטיסות בלבנון".

* כשהצודק הוא החלש – אוקראינה שונה מישראל. ישראל היא גם הצד הצודק בסכסוך הישראלי-ערבי וגם הצד החזק. אוקראינה היא הצד הצודק בסכסוך עם רוסיה, אך היא הצד החלש.

נכון, הפנטזיה של פוטין לדרוס את אוקראינה בטיול קליל של סופ"ש עלתה לו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ובהתבוססות של חודשים רבים באוקראינה. מנהיגותו הנחושה ומעוררת ההשראה של זלנסקי והעמידה האיתנה של העם האוקראיני, היא מעל ומעבר לכל הציפיות, לא רק של פוטין אלא גם של המערב. עם זאת, לאט לאט אוקראינה מאבדת עוד מאחז, עוד משלט, עוד עיר, עוד אזור. אף מדינה זרה לא נחלצת לעזרתה.

יתכן שעמדתו הצודקת לחלוטין של זלנסקי, על פיה על רוסיה לסגת מכל שעל שכבשה מאדמת אוקראינה, תביא לאובדנה של אוקראינה. קשה להמליץ לו להתפשר על חבלי מולדת, אבל לעתים, כמו בהחלטת בן גוריון לקבל את תכנית החלוקה, ויתור על חבלי מולדת עשוי להבטיח את עצם הקיום. במצב הנוכחי, דומני שאין לזלנסקי ברירה אלא לחתור לפשרה כואבת. מי שאינם מוכנים לשפוך את דם בניהם במלחמה למען אוקראינה – אל יטיפו לזלנסקי להילחם עד טיפת הדם האחרונה של האוקראינים.

* עשר או עשרת הדיברות:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֱלֹהַיִךְ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ אוֹ הוֹצֵאתִיךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא תִּהְיֶה לְךָ אוֹ לָךְ אֱלֹהִים אוֹ אֲלוֹהִימָה אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרוֹת עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ אוֹ לֹא-תַעֲשִׂי לָךְ פֶּסֶל וְכָל-תְּמוּנָה.

לֹא תִשָּׂא אוֹ לֹא תִּשְׂאִי אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ או אֱלוֹהַיִךְ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אוֹ זִכְרִי אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אוֹ לְקַדְשָׁה.

כַּבֵּד אוֹ כַּבְּדִּי אֶת-אָבִיךָ אוֹ אֶת אָבִיךְ וְאֶת-אִמֶּךָ אוֹ אֶת אִמֵּךְ.

לֹא תִרְצָח אוֹ לֹא תִרְצְחִי.

לֹא תִנְאָף אוֹ לֹא תִנְאֳפִי.

לֹא תִגְנֹב אוֹ לֹא תִגְנְבִי.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ אוֹ בְרֶעֲתְךָ אוֹ לֹא-תַעֲנִי בְרֵעֶךְ אוֹ בְרֵעֲתֵךְ עֵד אוֹ עֵדָת שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד אוֹ לֹא תַחְמְדִּי.

          * ביד הלשון

אכמ"ל – ציטוט מתוך רשומה שקראתי: "בנוגע לשקד, עדיין לא ברור לאן פניה של שקד ואכמ"ל".

מה זה אכמ"ל?

ראשי תיבות של: אין כאן מקום להאריך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.7.22

* ואם הבעיה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה.

הבעיה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעיה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעיה. אם הבעיה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעיה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא היא המשבר החמור ביותר.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עליה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.

בעיה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.

* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.

החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" "מדינה נורמלית", היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית". הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העליה לארץ ונגד עידוד עליה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עליה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכל' ". הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו". כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר". וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר". הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.

עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעליה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי־יהודים ורבע־יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד… היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם — ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות — ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעיה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעיה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית".

כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, הייתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא". וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום.

אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב.

וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי לסכלה.

* הכוונה לפרס סוקולוב – נעמן כהן: "עיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא-ציוני". עיריית ת"א אינה יכולה להעניק את פרס אוסישקין ללא-ציוני, כי אין היא מעניקה את פרס אוסישקין. פרס אוסישקין הוא של קק"ל. כנראה שכוונתו של נעמן היא לפרס סוקולוב, על שמו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ומי שהעניק את השם "תל-אביב" לתרגומו לעברית של ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד", שהוענק, אוי לחרפה, לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי.

* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה", אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה.

אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.

* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעיה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעיה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר".

ועכשיו כל המתייפיפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה.

אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.

* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה".

אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.

* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות?

ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית –  מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והייתה כוכבית של שדה חובה ולא הייתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר הייתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).

אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?

          * ביד הלשון

עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה".

מה פירוש עלה לגנ"מ? עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.

המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.7.22

* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין; ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.

פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי הייתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות.

התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה.

גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה.

הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.

* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק.

איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?

* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעיה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעתים גלשה אל סף אנרכיה.

* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה.

רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייבנה את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות וויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.

שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.

השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. יתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו.

עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.

* מיהו  מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול.

קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת.

אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל"; על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".

האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים.

בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"…

ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.  

* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר.

גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.

* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.

* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים.

אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות.

ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב.

הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.

יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו.

חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו.

אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.

במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השניה מקיסריה.

* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של… "יושרה".

נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.

* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?

אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.

* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעליה לישראל. העליה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עליה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.

אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה'. במלים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"

בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי". זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.

ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".

כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העליה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.

* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.

שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל". השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' ".

* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.

זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים". היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.

יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.

בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:

לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.

כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".

הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".

בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.

          * ביד הלשון

עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם.

ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.

מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השניה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עוין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה.

בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה. גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.7.22

* בחושך ובאור – לכל המֵצָרִים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

את השיר הזה כתב יחיאל מוהר בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. משה וילנסקי הלחין. הדודאים שרו. השיר הפך באחת ללהיט ענק. הוא היטיב לבטא את לבו הפועם של הציבור הישראל ונתן מענה לצורך בהעלאת המורל הציבורי, בתחושת המצור הקשה ערב המלחמה, והתחושה של סכנה קיומית מיידית למדינת ישראל.

ערב מלחמת ששת הימים, ביצעו המצרים מספר צעדי תוקפנות נגד ישראל. הקיצוני שבהם היה חסימת מצרי טיראן, כלומר הטלת מצור ימי על ישראל מכיוון ים סוף. חסימת המצרים הייתה קאזוס-בלי = עילה למלחמה, לכל דבר ועניין. בעצם חסימת המצרים, מִצְרַיִם הכריזה, למעשה, מלחמה על ישראל.

היה זה עשר שנים וחצי אחרי שישראל יצאה למלחמת סיני, בעיקר סביב אותה בעיה, האיום על חופש השיט של ישראל באמצעות חסימת מצרי טיראן. צה"ל כבש את סיני וכמובן את מצרי טיראן ונסוג מהם, בין השאר תמורת ערבויות של נשיא ארה"ב, אייזנהאור  להבטיח את חופש השיט. והנה, שוב חסמו המִצְרים את המֵצָרים.

במלחמת ששת ישראל שבה ישראל וכבשה את סיני. כעבור 12 שנים, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל הסכימה לסגת מכל סיני, כולל המצרים. הנסיגה הושלמה שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1982.

חופש השיט של ישראל היה אחד העוגנים המרכזיים בהסכם השלום. על האיים טיראן וסנפיר הוצב כוח בינלאומי, להבטיח את מימוש חופש השיט, בהתאם להסכם.

ההסכם עם מצרים התעלם מכך שמצרים אינה הבעלים של איי טיראן וסנפיר. זהו שטח השייך לערב הסעודית, שהוחכר לידי מצרים ב-1950, לאחר מלחמת השחרור, לצורך חסימת המצרים, כחלק מן המלחמה בישראל. אם יש שלום בין ישראל למצרים, לשם מה מצרים צריכה את האיים? הסעודים דרשו אותם בחזרה. ב-2017 נחתם הסכם בין מצרים לסעודיה, על החזרת המצרים לידי ערב הסעודית.

כעת, כחלק מן ההבנות בין ארה"ב לסעודיה בביקור ביידן, הכוח הבינלאומי יעזוב את מצרי טיראן, וסעודיה תוכל להפוך את האיים לאתרי תיירות. סעודיה התחייבה לשמור על חופש השיט. ישראל הסכימה לכך.

לדעתי, זו טעות. כל עוד אין שלום בין ישראל לסעודיה, ישראל אינה צריכה לוותר על הכוח הבינלאומי שיבטיח את חופש השיט. ואפילו ללא הסכם שלום, ניתן היה לדרוש לפחות חתימת הסכם בין ישראל לסעודיה על הבטחת חופש השיט. העמידה שלנו על קיום הכוח הבינלאומי חיונית קודם כל כדי להבטיח באמת את חופש השיט, בלי לסמוך על הרודנים הסעודיים, אך גם כקלף מיקוח למינוף דרישתנו להסכם שלום עם סעודיה והצטרפותה להסכמי אברהם.

* מצבו הנפשי  – גדעון לוי פרסם פשקוויל ארסי נגד ביידן וארה"ב, על הפניית העורף לפלשתינאים והפקרתם, על התמיכה במדינת האפרטהייד, על החקיקה נגד BDS. מתוך ערימת הזבל דגתי את המשפט הבא: "נשיא שלא טורח לפחות להגות כהלכה את שמה של שירין אבו עאקלה, העיתונאית שנהרגה קרוב לוודאי בידי ישראל והפכה לסמל לאומי ובינלאומי — ג'מאל חשוקג'י הוא ידע להגות".

ג'מאל חשוקג'י הוא עיתונאי סעודי, שבעקבות דברי ביקורת שכתב על הנהגת מדינתו, זומן בתרגיל עוקץ לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, שם נרצח בדם קר וגופתו בותרה. קרוב לוודאי שמי שנתן את ההוראה הוא יורש העצר הסעודי, בן סלמן.

שירין אבו עאקלה היא כתבת שנקלעה לקו האש, וכפי שקרה למאות רבות של כתבים לפניה ויקרה לעוד רבים רבים אחריה, נהרגה מפגיעת כדור. לא ידוע אם היא נהרגה מאש צה"ל או מאש האויב. מה שבטוח הוא שאם היא נהרגה מירי צה"ל, היה זה ירי אקראי. ודאי שאין כאן נושא לחקירה פלילית כלשהי, כמקובל כאשר נהרגים עיתונאים שנקלעים לקו האש.

אבל אצל תועמלנים שקרנים, גסים וארסיים כמו גדעון לוי, אין משמעות לעובדות. יש מטרה מסומנת במגן דוד, ויש לירות בה.

כאשר דווקא ישראלי מפיץ תעמולה גסה וארסית כזו, ראוי להרהר על מצבו הנפשי ועל המצב הנפשי של המו"ל שמעסיק אותו.

* למה הוא לועג לו – לאורך ימי ביקורו של ביידן בישראל ואחריהם, פרסם רוגל אלפר פשקווילים של בוז ולעג לביידן. אפילו פשקוויל שאינו קשור לעניין – פשקוויל נגד מרצ, היוצא נגד המועמדים זהבה גלאון ויאיר גולן וקורא להקים מפלגת שמאל חדשה, יהודית ערבית, שתפעל להפיכת של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" (שם מכובס לביטול המדינה היהודית), הוא שירבב בתוכו פסקה של לעג לביידן.

מדוע הוא לועג לו? אפשר להסביר זאת בשנאתו לנשיא שהוא ידיד מדינת ישראל השנואה עליו, ושמגדיר עצמו ציוני; האידיאולוגיה שנגדה הוא נלחם בכל כוחו. זה אולי מסביר את השנאה, אך לא את הלעג. את טראמפ הוא שנא יותר אך הוא לא לעג לו, כפי שאינו לועג גם לנתניהו.

הלעג הוא לעגו של השמאל הרדיקלי לשמאל המתון. כפי שהקומוניסטים לעגו תמיד לסוציאל-דמוקרטים. הם רואים בהם פשרנים, פרווע, חסרי חוליות. הם יכולים לכבד פשיסטים ולאומנים, אך לא שמאל מתון (וגם לא ימין מתון). אלפר הרדיקלי, רואה עצמו "מהפכן", ומהפכנים שונאים את ה"רפורמיסטים". אלפר רואה את הזרם ה"פרוגרסיבי" (בהזדמנות אכתוב מילה על המילה המכובסת הזאת) הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית ואינו יכול לשאת את העובדה שהמפלגה הדמוקרטית מעמידה בראשה אדם מתון.

* המקף – שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, מה חשוב יותר באידיאולוגיה של המפלגה, הדתי או הלאומי? תשובתו של בורג הייתה: "המקף".

הציונות הדתית ראתה את העצמה כמקף המחבר, בין הלאומיות החילונית נטולת הדת לבין החרדיות שהיא דת נטולת לאומיות. אך המקף הוא מעבר לזה. הוא גם האידיאה של הציונות הדתית להיות הגשר בין חלקי העם, הגורם המאחד, המלכד. לא בכדי, המפד"ל של שפירא, של בורג, של זבולון המר, דחפה תמיד לממשלות אחדות לאומית. איך הידרדרה הציונות הדתית למצב שהייצוג הפוליטי שלה הוא הקיצון ביותר; לאומנות קיצונית ודתיות קיצונית.

הרבה מאוד אנשים בקרב הציבור הדתי לאומי סולדים מהסמירטוץ' של תנועתם ועוד יותר מכך, מהחיבור עם הכהניסטים. הציבור הרחב הזה, המחפש את המקף, את הגשר, נטול ייצוג פוליטי. הציבור הזה הוא האתגר למפלגת דרך ארץ ולימינה או לחיבור ביניהם (שאני תומך בו עקרונית, בתנאי שאיילת שקד תצליח לשכנע אותי שבשום תרחיש לא תחבור לגוש בן-גביר). המצע הראוי שיש להציג לציבור הזה, בנושאי דת ומדינה, הוא אמנת גביזון-מדן.

* בית המקדש הלא נכון – ארנון סגל משתייך לזרם החרד"לי המשיחי בציונות הדתית. הוא נושא את דגל הקמת בית המקדש בימינו, אולי יותר מכל דמות אחרת בחיים הציבוריים שלנו. הוא נושא את דגל העליה להר הבית והרחבתה והעמקתה כנושא המרכזי של חייו. הוא עורך את "דף הבית" בעיתון "מקור ראשון", המופיע מדי שבוע ערב שבת ומעלה את סוגיית בית המקדש והר הבית על ראש שמחתנו. על פי כל הגדרה אובייקטיבית, ארנון סגל, הוא איש ימין קיצוני, אפילו רדיקלי.

ארנון סגל חבר במפלגת הציונות הדתית (כלומר המפלגה המתיימרת לשווא לייצג את הציונות הדתית). לקראת הפריימריז, הוא הגיש את מועמדותו לכנסת. ומיד החלה סערה רבתי ומסע הסתה ושיימינג חריף נגדו. על מה ולמה? על היותו, תחזיקו טוב… ססמולן! וכל כך למה? כיוון שבית המקדש עליו הוא חולם ואותו הוא רוצה להקים, הוא בית מקדש לאלוהי ישראל, ולא לפולחן האישיות של נתניהו. כן, ארנון סגל אינו סוגד לנתניהו, ולכן הוא ססמולן. ולא סתם ססמולן, אלא ססמולן קיצוני, כי כל ססמולן, כלומר כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא ססמולן קיצוני. הרי אין ססמולן לא קיצוני.

המצפן של ארנון סגל אינו בנימין נתניהו אלא הר הבית ובית המקדש. ולכן, כאשר מדיניותו של נתניהו בנושא הר הבית לא נשאה חן בעיניו, הוא מתח עליו ביקורת. וכאשר עליית היהודים להר הבית הגיעה לשיאה תחת ממשלת בנט, הוא שיבח אותו על כך. נו, סססמולן או לא ססמולן?

לא זו אף זו – ארנון סגל מעז להיות בנו של חגי סגל. חגי סגל היה איש המחתרת היהודית ושנים רבות הוא עורך "מקור ראשון" ומראשי הדוברים של הימין האידיאולוגי בישראל. כעורך "מקור ראשון", הוא אינו רואה את תפקידו להיות שופר של נתניהו. ולכן, "מקור ראשון" הוא עיתון ססמולני קיצוני. יתר על כן, ארנון סגל מעז להיות אחיו של עמית סגל. ועמית סגל, הוא בכלל מהגרועים שבאויבינו. תשאלו את יאיר נתניהו. הוא בכלל לא עיתונאי, אלא שופר הרל"ב. עיתונאים אמתיים הם מי שיודעים מה תפקידם. שמעון ריקלין, ברדוגו, עקיבא ביגמן. הם מבינים שעיתונאות אמתית, עיתונאות חופשית, היא להיות שופר ביריוני של נתניהו. הם אינם ססמולנים כמו חגי ועמית סגל.

ובכן, רשמו לפניכם – ארנון סגל, ססמולן קיצוני.

* עגל הזהב – הלהיט החדש בדת פולחן האישיות – תליון זהב עם תמונתו של נתניהו.

עגל הזהב 2022.

* לוזר גאה – איזה ביביסט כתב לי בלעג משהו על כך שהלוזרים הפוליטיים ממגנטים אותי. השבתי לו, שאני פשוט מזדהה עם לוזרים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא רקדו עם רוב העם סביב עגל הזהב. אני מזדהה עם הלוזרים שהאמינו ביהושע בן-נון וכלב בן-יפונה ולא הלכו אחרי עשרת המרגלים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא הלכו עם רוב העם אחרי שבתי צבי. אני מזדהה עם הרצל הלוזר, שהרוב המוחלט של העם לא הלך אחריו ולעג לו.

* העבֵרה שגומדה – כתב אהוד בן עזר: "במערכת המשפט הישראלית ובתקשורת התהפכו היוצרות. רק מקבל ה'שוחד' נאשם ואילו המשחדים, עוזריהם ועוזרותיהם הם לא מושחתים ולא אשמים. הם צדיקים שיש לחבקם, להגן עליהם ולטפחם. וצריך לכסות אותם כדי שלא יצטננו, כי רק בעזרתם נפליל את נתניהו!"

אב"ע טועה. בתיק השוחד בכתב האישום נגד נתניהו, תיק 4,000, הוא נאשם בקבלת שוחד והזוג אלוביץ' נאשם במתן שוחד. בתיק 1,000, שמשום מה העבירה בו גומדה לעבירת מתנות אסורות – העבירה היא רק של איש הציבור מקבל המתנה ולא של מעניקי המתנה. ולמה אהוד התבלבל? כנראה שכמוני, וכמו רבים נוספים, אפילו הוא, המעריץ את נתניהו, מבין שתיק 1,000 צריך היה להיות תיק שוחד.

* הצבעה אחת – כאשר בני גנץ עמד להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, ובוגי יעלון, יו"ר מפלגת תל"ם, שבה הייתי חבר, נתן את ידו לכך – בו ביום פרשתי מן המפלגה. טענתי שהרשימה המשותפת היא מפלגה אנטי ישראלית קיצונית, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל ובטרור. זו הייתה עמדתי העקרונית. בנוסף לכך, התנגדתי לכך גם מבחינה מעשית. טענתי, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזו לא תחזיק מעמד יותר משבועות אחדים, היא תיפול, נלך לסיבוב בחירות רביעי והציבור יגרש במקלות את מי שידו הייתה במעל, ונתניהו יזכה בניצחון גדול, חסר תקדים.

בשיחות שקיימתי עם תומכי המהלך. הם ניסו לשכנע אותי, ולדעתי הם בעיקר ניסו לשכנע את עצמם, בטיעונים הבאים: א. לא מדובר בשותפות בקואליציה אלא בתמיכה מבחוץ. ב. צריך אותם רק להצבעה אחת. אח"כ נסתדר בלעדיהם. ג. ברגע שנתניהו ייצא מבלפור, הליכוד יתפורר וחברי כנסת מהליכוד יזחלו לממשלה שתקום, או שנתניהו יודח וכל הליכוד יזחל לממשלה. ד. בסוגיות הלאומית והביטחוניות, האופוזיציה תתמוך בממשלה, כפי שהיה מאז קום המדינה, ולכן אין מה לדאוג.

אני שומע היום שוב על הנכונות של לפיד להקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של המשותפת. אלי אבידר, למשל, מוביל קמפיין שעיקרו – הקריאה הזאת.

ההבדל בין אז לעכשיו, הוא שהניסיון לימד אותנו כמה דברים. על סמך הניסיון הזה, ראוי לבחון את הצידוקים להקמת ממשלת הפיגולים הזאת. א. כפי שטענתי אז, תמיכה מבחוץ גרועה אף יותר מכניסה לקואליציה, כיוון שאז אין לתומכת מבחוץ שום אחריות והיא תנהל מו"מ סחטני על כל הצבעה. ב. אין חיה כזו הצבעה אחת. בכל שבוע מתקיימות עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. כפי שראינו בממשלה הקודמת, אחרי שירדה ל-60 מנדטים, היא לא הצליחה לשרוד, בשל העדר רוב בהצבעות. קל וחומר כאשר מדובר בקואליציה של פחות מ-60 שמסתמכת על מפלגה קיצונית בעלת 15 מנדטים (כפי שהייתה אז הרשימה המשותפת). ג. כפי שראינו, נתניהו יצא מבלפור, אף ח"כ מהליכוד לא עזב, הליכוד לא החליף יו"ר וגם גוש נתניהו נשאר יציב. ד. כפי שראינו, האופוזיציה לא הייתה אחראית והצביעה פעמים רבות נגד האינטרס הלאומי, כך שלבטח אי אפשר לסמוך עליה.

לפיכך, ברור שאסור להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכהניסטים ועוזריהם, צריכים להיות פסולי חיתון, מחוץ לתחום. אז איזו קואליציה תקום? ברגע שתהיה הסכמה על פסולי החיתון, תפתחנה אפשרויות קואליציוניות יצירתיות שונות. הן תחייבנה את השותפות בקואליציה לגמישות ולוויתורים, אפילו ויתורים כואבים, אך הכל עדיף על קואליציה עם אחת מפסולות החיתון.

* מענה לגזענות – ברשומה שפרסמתי לאחרונה, סיפרתי על מלחמתי מאז שנות השמונים בגזענות ובכהניזם, עוד בימים שבהם תמכתי בתנועת התחיה. בין השאר, סיפרתי איך צעדתי עם חניכיי, חברי גרעין "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער בחיפה נגד הכהניזם, שאורגן בידי מענ"ה; מטה על נגד הגזענות.

אספר בכמה מילים על המטה. הקים אותו ועמד בראשו חברי יהודה וולמן, חבר קיבוץ מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90.

במטה, שהוקם ביוזמת התנועה הקיבוצית לאחר ש"הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, השתתפו כל המפלגות הציוניות מן הליכוד בהנהגת שמיר ועד רצ, העיריות הגדולות – ת"א, ירושלים וחיפה, ההסתדרות, כל תנועות הנוער מן הימין והשמאל, בתי ספר רבים ברחבי הארץ ועוד. מענ"ה פעל באופן צמוד עם יו"ר הכנסת שלמה הלל, שלאחר בחירתו של כהנא, ראה מתפקידו להילחם נגד תופעת הגזענות והכהניזם ולדאוג שלא תהיה עוד אפשרות לכהניסטים להיבחר לכנסת.

מענ"ה ערך בחוצות הערים מבצע החתמה ארצי להוצאת תנועת "כך" מחוץ לחום. 823,000 איש חתמו על העצומה. המטה רתם את ההתאחדות לכדורגל ומרכזי הספורט למאבק בגזענות ובכהניזם. המאבק במגרשי הכדורגל נפתח במשחק הכדורגל בין מכבי חיפה, האלופה להפועל פ"ת, בקריית אליעזר. ראשי ההתאחדות לכדורגל הגיעו למקום, ולפני שריקת הפתיחה נאמו נגד הגזענות יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מזכ"ל ההסתדרות חיים הברפלד ויהודה וולמן.

כפי שסיפרתי, בהפגנה בחיפה השתתפו כל תנועות הנוער, ובהן בית"ר ובני עקיבא. זה היה מקור הכוח של המאבק בגזענות הכהניסטית – ההתייצבות המשותפת של הימין, המרכז והשמאל שכם אל שכם כדי לדכא את ההתפרצות הגזענית הזאת. התוצאה הישירה הייתה החוק נגד הגזענות שנתמך בידי כל סיעות הכנסת, זולת סיעת היחיד (היה דבר כזה, בימים שבהם אחוז החסימה עמד על 1%) של כהנא. החוק אסר על הגזענים להתמודד בבחירות לכנסת. ואחרי שתלמידו המובהק של כהנא והמועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש הגשים את "תורתו" של כהנא בטבח בחברון, הוצאה תנועת "כך" אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור.

היה זה ניצחון של הדמוקרטיה, היהדות והציונות על הגזענות הכהניסטית. אבל מסתבר שהיה זה ניצחון לטווח קצר. הגזענות הפשיסטית הכהניסטית המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. הימין הישראלי, שהיה שותף מלא ומוביל במלחמת החורמה בגזענות, שינה את עורו וחיבק בחום אל לחיקו את הכהניסטים. בג"ץ הקריב את החוק למולך "חופש הביטוי" ואיפשר לכהניסטים לרוץ לכנסת תחת שם אחר ("עוצמה יהודית").

וכעת השאלה היא איך נכניס את השד הכהניסטי חזרה לבקבוק.

* סנסציה במפלגת העבודה – היו"ר לא הודחה.

* ציבורה – כאשר מרב מיכאלי מדברת על האזרחיות והאזרחים הוותיקות והוותיקים שרוצות ורוצים, עושות ועושים נוסעות ונוסעים – זה טרחני, זה מעצבן, זה מתיש, זה מעיק, זה בעיקר מכער את השפה. אבל זו לא שגיאה בעברית.

לעומת זאת, כאשר היא אומרת שהציבור הישראלי חכם וחכמה, זאת כבר פרודיה על עצמה. אולי היא תעתור לבג"ץ נגד השפה העברית, על כך שהמילה ציבור היא בלשון זכר ולכן היא "מדירה" את הנשים, או משהו כזה? אגב, האם המילים – קבוצה, נבחרת, קהילה, עדה, סיעה, כת, מפלגה, ממשלה, הנהלה, הנהגה, מדינה, מעצמה, ממלכה, קיסרות, אומה ואנושות, מדירות מתוכן את הגברים?

* סמן ימני – כאשר נתבקשתי לכתוב באתר "תבור – יהדות ישראלית" על א.ב. יהושע (מאמר שאותו פרסמתי גם ב"חדשות בן עזר"), עמדה לנגד עיניי ההצפה של עשרות מאמרים עליו, ורציתי לתקוף את הנושא מכיוון ייחודי. מרבית המאמרים וההספדים עסקו, כמובן, ביצירתו הספרותית, והעיסוק בפעילותו הפוליטית והגותו הפוליטית עסקו בעמדתו בנושא הפלשתינאי ובתפנית החדה שחלה בה בשנותיו האחרונות. בחרתי לכתוב על א.ב. יהושע בנושא שרק מעטים עסקו בו – שלילת הגולה. הצגתי את השקפתו הייחודית, הסברתי מדוע אינה כנענית והשוויתי אותה ל"אוטואמנסיפציה" של פינסקר. גם מתחתי ביקורת על כמה מטענותיו. מכל מקום, לא היה זה מאמר שבו הצגתי את השקפתי, אלא את השקפתו של יהושע, ולכן המחלוקת של אודי מנור אינה אתי אלא עם יהושע.

עם זאת, לא אכחד שיש לי סימפטיה לסנטימנט של יהושע בנושא שלילת הגולה, כיוון שהוא הסמן הימני המציג את האידיאה הטהורה של שלילת הגולה שהייתה מיסודות הציונות. גם אני רואה בגולה תופעה שלילית ומייחל לעליית העם היהודי לארץ ישראל. אני חושש, שרוב יהודי הגולה יתבוללו בדורות הבאים, בעוד היהודים בארץ שבה הם רוב והתרבות היהודית היא תרבות הרוב, אי אפשר כמעט להתבולל. טבנקין אמר פעם שיהודי הוא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני בטוח שהנכד של מי שחי בארץ יהיה יהודי. לעומת זאת, רוב הנכדים של מי שחיים בגולה לא יהיו יהודים. אני מסכים עם א.ב. יהושע, שרק בארץ ישראל ניתן לחיות חיים יהודיים שלמים. ולכן, גם אם איני מקבל את הניתוחים ההיסטוריוסופים שלו (אך לא בז להם, כי הם מאתגרים את החשיבה שלנו), אני שותף, גם אם ברמה מתונה יותר, לשלילת הגולה, שהוא מציג. בניגוד למה שאודי כתב, האנומליה שעליה מצביע יהושע אינה הקשר בין יהודים בארץ ובגולה, הרי גם הוא שמר על קשרים כאלה, אלא הזיקה בין דת ולאום, שאיפשרה  ליהודים לחיות בגולה, כי על דת ניתן לשמור בכל מקום. על התפיסה הזאת אני חולק, כפי שכתבתי במאמרי. דווקא העמים שהלאומיות שלהם התבססה רק על קשר עם המולדת לא שרדו כעמים ברגע שהוגלו ממולדתם, ואילו הקשר בין דת ולאום ביהדות, איפשרה את הזיקה לארץ ישראל לאורך הדורות, שבזכותה העם היהודי שרד את הגולה.

* מירה עוואד צודקת – הזמרת הערביה הישראלית מירה עוואד עזבה את הארץ. על השאלה האם ירדה מן הארץ השיבה, שישראל אינה גבוהה יותר מארצות אחרות ולכן עזיבה אינה ירידה, ואולי אף עליה.

מבחינתה היא צודקת. ההגדרות עליה וירידה אינן טופוגרפית ואינן נוגעות למי שאינו יהודי. הן הגדרות זהותיות, רוחניות, תרבותיות הנוגעות רק ליהודי. יהודי אינו "מהגר" לארץ ישראל או ממנה. יהודי עולה מהגולה לארץ ישראל או יורד, חלילה, מארץ ישראל לגולה. לא-יהודי שמהגר מישראל לאירופה הוא כמו יהודי שמהגר מצרפת לבריטניה.

* עתירה קנטרנית – בג"ץ קיבל עתירה נגד בית החולים "לניאדו", על כך שהוא מפלה נשים לא נשואות, לעומת נשים נשואות, בכך שאינו עושה להן הפריה חוץ גופית.

אילו במערכת הבריאות של מדינת ישראל הייתה אפליה כזו, העתירה הייתה מוצדקת ופסק הדין – מתבקש. כך גם אילו היה מדובר בבית חולים ממשלתי או ציבורי.

אולם בית החולים "לניאדו" הוא בית חולים פרטי, חרדי, בבעלות חסידות צאנז. למיטב הכרתי, פסק הדין שגוי והעתירה קנטרנית. פסק הדין שגוי, כי ישראל, כדמוקרטיה ליברלית, יכולה להרשות לעצמה להכיל בית חולים שנוהג על פי אורחות החיים החרדיים. העתירה קנטרנית, כיוון שבמקום לרוץ לבית המשפט, העותרת יכלה לגשת לבית חולים אחר בסביבה, למשל "הלל יפה" או "מאיר", ולבצע שם את הטיפול. לא כל דבר הוא "פרינציפ" ולא על כל דבר צריך לריב.

* פגע וברח – פרשת מופע 58 הדקות של עומר אדם, החזיר אותי לאירוע משנת 1999. הייתי אז מזכיר הקיבוץ ורכז תרבות. היה לנו פורום של רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן, יחד עם המתנ"ס, וארגנו סל של הופעות באולם הספורט במרום גולן. אחת מהן הייתה של זהבה בן, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה.

המופע נקבע למוצ"ש. האולם התמלא עד אפס מקום. מחכים ומחכים והזמרת לא מגיעה. כשכבר תפסנו אותה, הסבירו לנו שהיא שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת לכיוון הצפון. לא ידעת זאת כשקבענו את ההופעה למוצ"ש? הסברנו לצופים וביקשנו את סבלנותם, ואכן, רובם ואולי כולם המתינו בסבלנות. והנה, זהבה בן מגיעה.

הזמרת עולה על הבמה. קוצרת תשואות. שרה עשרים דקות, מנופפת בידה לקהל, אומרת להת' ויוצאת.

היינו בהלם. בטח ירדה להחליף בגדים. אולי תעלה לכמה הדרנים. אך לא. היא רצה למכונית ונסעה. ולאחר מכן הוסבר לנו שהיא מיהרה כי למחרת בבוקר הייתה לה טיסה לחו"ל.

כמובן שלא ויתרנו וקיבלנו את הכסף, או לפחות את חלקו הגדול, חזרה.

* שעליו לך נתנה מדינת היהודים – אין ראוי מ"מגש הכסף" לחתום את הסדרה הנפלאה של זיוה שמיר, על פזמוניו של אלתרמן.

זיוה סיפרה שב-12.9.47, ימים אחדים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" בנמל המבורג, השתמש אלתרמן לראשונה במושג ההרצליאני "מדינת היהודים". 11 ימים לאחר מכן, הפליגה מבולגריה ספינת המעפילים "מדינת היהודים". עם המעפילים בספינה הזו נמנה אבי, יוסף הייטנר.

* דאבל פרקינג – נסעתי לפגישה בתל-אביב. חניתי במגרש חניה וקיבלתי מיד מסרון מ"פנגו", שמזמין אותי להקליק ולהפעיל את החניה. בתום הפגישה חזרתי לחניה, נכנסתי לרכב, נסעתי ליציאה, והמחסום לא עלה. התקשרתי למשרדי החניון, ולא היה להם איך לעזור לי. וכך שילמתי על החניה פעמים – פעם ל"פנגו" ופעם למגרש החניה.

ואני שואל אתכם, חבריי התל-אביבים. זאת הכנסת האורחים שלכם, לאנשים שבאים מן הצפון הרחוק?

נכנסתי לבית הקפה, התיישבתי עם בן שיחי. הוא אמר, מופתע, שהיה בטוח שאני הרבה יותר מבוגר. – "בן כמה חשבת שאני?", שאלתי. "חמישים בערך". הוא הופתע שבעתיים לשמוע שאו-טו-טו אני בן שישים.

האמת היא שאני אוהב יותר לקבל מחמאות כאלו מנשים צעירות.

          * ביד הלשון

בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה – כתבה במדור הספורט של "הארץ", במלאת חמישים שנה לניצחון הסנסציוני של נבחרת הנוער של ישראל בכדורסל, תחת המאמן רלף קליין ובכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת בריה"מ, קיבלה את הכותרת: "בלי האמונה בריה"מ לא הייתה אוכלת אותה".

הכותרת מרמזת לניצחון הישראלי הבא על בריה"מ, חמש שנים מאוחר יותר – ניצחונה של מכבי ת"א על אלופת בריה"מ צ.ס.ק.א. מוסקווה, בווירטון שבבלגיה, במסגרת גביע אירופה לאלופות, 1977 (השנה שבה מכבי, לראשונה, זכתה בגביע). לאחר הניצחון קרא הקהל, רובו ככולו ישראלי, את קריאת הניצחון: "הוא הא מה קרה? צ.ס.ק.א. אכלה אותה".

כעבור שלוש שנים, ב-1980, עלתה התכנית (הטובה ביותר לטעמי) של "הגשש החיוור" – "קרקר נגד קרקר", בבימויו של יוסי בנאי. אחד המערכונים הבולטים בתכנית היה "שחקן כדורסל". במערכון, סלים וארזה (השם הפרטי הוא רבים של סל ושם המשפחה הוא שמה של קבוצת הכדורסל האיטלקית המפורסמת), מנסה להפוך את בנו, נשרק'ה, לכוכב כדורסל. הוא אינו מרשה לו ללכת לבית הספר ומאמן אותו בבית. אלא שנשרק'ה, הוא תלמיד מחונן, אך מגושם, כבד-תנועה ו… נאמר זאת בעדינות – ספורטאי הוא לא. המורה של נשרק'ה, מר תושיה, בא לביקור בית, לשכנע את האב להחזיר את בנו ללימודים. הוא מתקשה להאמין למראה עיניו. "אני לא מאמין" – "תאמין, תושיה, תאמין. בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה".

את סלים ורזה גילם שייקה. את נשרק'ה – פולי. את תושיה – גברי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.7.22

* ציר הרשע – עם כל האיחודים והפילוגים, הרשימות והמיקומים, אסור לשכוח את מטרת-העל: לסכל את הקמת ממשלת ציר הרשע של בן-גביר נתניהו.

* התמודדות משולשת – הריצה המשותפת של כחול לבן ותקווה חדשה היא בשורה מרעננת וחשובה לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות. יש מקום למפלגת מרכז-ימין ביטחוניסטית גדולה, שתהווה אלטרנטיבה שלטונית, ושבכל מקרה תהיה כוח משמעותי בהכרעה על פני המדינה לאחר הבחירות.

טוב שיש מרוץ תלת-ראשי על ראשות הממשלה, ולא רק התמודדות בין נתניהו ללפיד, שתקל על נתניהו להציג את יריבו כבוגד, אנטי ציוני ואנטי יהודי וכל הארסנל הביביסטי ובכך "לחמם את השטח" שלו. זה כבר לא "אני או הוא" וזה טוב וחשוב. וחשוב יותר, קיומו של הכוח זה עשוי לסכל את שני האיומים החמורים – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית.

אני מאחל הצלחה לרשימה החדשה.

עם זאת, לאיחוד הזה יש צד מכוער – התרגיל המסריח שנעשה ליועז הנדל וצביקה האוזר, סיעת דרך ארץ. כל התירוצים להצדקת מעשה הנבלה רק מכערים אותו יותר. גדעון סער הוכיח במעשהו, שקל יותר לצאת ממפלגת הביביזם, מאשר להוציא את הביביזם מתוכו.

* הטוב בשרי הממשלה – יועז הנדל הוא הטוב בשרי ממשלת ישראל. בשנת כהונתו במשרד הוא עשה לאין ערוך יותר מכל מה שנעשה בעשר השנים שקדמו לו. בפריסת הסיבים, שהקפיצו אותנו ממעמד של סף מדינה שלישית לטופ העולמי וברפורמות רבות נוספות. יועז הנדל, יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית, מגלם את הציונות הממלכתית, את האחריות הלאומית ואת האתיקה בפוליטיקה.

העובדה שגנץ, תאב הנקם על הנדל שהציל אותו מעמידה בראש ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת; ממשלה שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים, ושגדעון סער נכנע לתכתיב הזה ומכר את יועז, היא שערורייה מכוערת, והעדפת אינטרסים עסקניים זרים על האינטרס הציבורי.

* לא בכל מחיר – לאן פניה של דרך ארץ? מן הסתם, השותפה הטבעית של דרך ארץ היא ימינה. טוב שמתנהל מו"מ ביניהם וחיבור ביניהם הוא רצוי וחשוב. אך לא בכל מחיר. על איילת שקד להבהיר מעל לכל ספק, שאין בכוונתה לחבור לגוש בן-גביר נתניהו. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהכהניסטים ועוזריהם הנם פסולי חיתון. זה צריך להיות הקו האדום של דרך ארץ.

בעיניי, בעלי הברית הטבעיים של הרשימה הזאת, הם כחול-לבן/תקווה חדש ולכן חשוב להתגבר על המשקעים ולהימנע מתקיפת גנץ וסער (למרות שסער הפקיר את חייליו).

הלוואי שניתן יהיה לשכנע את בנט לחזור בו מפרישתו ולעמוד בראש הרשימה.

* פתרונות פרגמטיים – כתבתי לאחרונה שיש לי שני קווים אדומים של ייהרג ובל יעבור – לא קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ולא קואליציה עם הכהניסטים ועוזריהם. נשאלתי בעקבות זאת, אם כך – האם אני מוכן לישיבה עם נתניהו? תחת נתניהו?

תשובתי היא שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית ואני רואה באופן שלילי במיוחד את סכנת חזרתו לתפקיד. עם זאת, בפוליטיקה אי אפשר לקבל כל מה שאנחנו רוצים ואין מנוס מפשרות. אי אפשר לקבוע כל דבר כקו אדום, ויש להסתפק בקווים אדומים רק על מה שהוא באמת ייהרג ובל יעבור, כמו קואליציה עם פסולי החיתון – הכהניסטים או המשותפת. בתוך המגבלה הזאת, יש לנסות להגיע אל הטוב ביותר.

ככל שיהיה בכנסת כוח משמעותי שיעמוד על הקווים האדומים הללו, תסוכלנה הסכנות של ממשלת נתניהו בן גביר או של ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. אפשרית, למשל, ממשלה בראשות גנץ שתכלול את החרדים או חלקם. ותתכן ממשלת אחדות רוטציונית של גנץ ונתניהו, בתנאי שגנץ יהיה ראשון (כי אם נתניהו יהיה ראשון ההסכם יופר ורוטציה לא תהיה, כפי שכבר ראינו) ובלבד שתיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת לא יהיו בשליטת גוש נתניהו. יהיה צורך למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים, גם אם יכללו פשרות כואבות, ובלבד שפסולי החיתון לא יהיו חלק מהם.

* שני שותפים – מכל חטאיו של נתניהו, והם רבים, החמור ביותר, שיהיה לדראון עולם, הוא הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. לא סתם לגיטימציה – הוא עשה לילות כימים במשך שבועות, כדי לאנוס את הציונות הדתית לשריין את הכהניסט. הוא אפילו שריין מקום בליכוד לח"כ סופר מהציונות הדתית בתמורה למקום שיינתן שם לכהניסט.

נתניהו אינו גזען ואינו כהניסט ואין לי ספק שהוא סולד מן התועבה הכהניסטית לא פחות ממני. אבל אצלו כל עניין לאומי כפוף לאינטרס הפרטי. הוא בוטח בכהניסטים שיתמכו בכל חוק שינסה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה זאת. והתוצאה המחרידה: בסקר בערוץ 12 33% (!) מוכנים לראות את בן-גביר שר בממשלת ישראל. נורא ואיום! בדרך הזאת גם יגאל עמיר ייראה כשיר לתפקיד שר בממשלה.

נתניהו הוא האשם העיקרי, אך לא היחיד. יש לו שני שותפים. האחד הוא התקשורת. איני נוהג, בדרך כלל, לדבר בהכללה על "התקשורת", אך במקרה הזה התקשורת התמסרה לבן-גביר עוד לפני הלגיטימציה שקיבל מנתניהו. יתכן שבעשור השלישי של המאה ה-21 התקשורת אינה יכולה לנהוג באחריות כפי שנהגה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, והיא החרימה אותו. אבל הקיצוניות השניה, של הפיכתו לחביב התקשורת, צמאת הרייטינג, שיודעת שאדם נשך כלב = ידיעה, ואין לה כל קווים אדומים, בנתה אותו. בן-גביר הפך ליקיר התקשורת, הסחבק של השדרים והמראיינים והם היו לאידיוטים השימושיים שלו. והשותף השני הוא בג"צ, שכבר בתקופת כהנא שוב ושוב העדיף את פֶּטיש חופש הביטוי על כל אינטרס ציבורי אחר, ובשורה של ניצחונות יצר את הלגיטימציה לכהניסטים.

ועכשיו, איך נחזיר את השד לבקבוק?

* התמצית המזוקקת של הביביזם – כך כתב לי ביביסט מצוי: "תלך כפרה על כל ביביסט חתיכת אשכנזיפת מצוי תחזור לגרמניה מאיפה שבאת".

זה פרי הביאושים של הביביזם. זאת הערוגה הרעילה שנתניהו, בנו ובני טיפוחיו משקים מדי יום. זאת התגלמות הביביזם. זה יהיה פרצופה של המדינה, אם חלילה גוש בן גביר יזכה ב-61 מנדטים.

* חובה לקרוא! – עיתונאי הימין קלמן ליבסקינד פרסם ב"מעריב" מאמר חשוב מאוד ומהימן מאוד, על הטרור שמפעילה התעשיה הביביסטית כנגד אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני, שאינם סוגדים לנתניהו. הבעיה במאמר שלו, היא שהוא עושה הנחה לנתניהו, כאילו מדובר ב"קבוצה קיצונית" בקרב תומכיו, בעוד מי שעומד בראשה הוא נתניהו עצמו.

* מפלגת שוקן – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד קלגס אקיבוש יאיר גולן ונגד מרצ על עצם האפשרות שהקלגס הזה יתמודד על הנהגתה. החרה החזיק אחריו רוגל אלפר, שהוסיף שמרצ אינה רלוונטית ויש להקים מפלגת שמאל חדשה. הוא גם מציג את מהותה: "השמאל הישראלי חייב להכיר בכך ששומה עליו לוותר על הציונות".

אני מציע שם למפלגה הזאת: שוקן.

* יהודה ושומרון – במוסף "גלריה" נערך ראיון עומק עם הכתבת הפוליטית המצוינת של ערוץ 12 דפנה ליאל. המסר המרכזי שלה לאורך כל הראיון, הוא שבכוונתה להתמיד ולדבוק בקו המקצועי שלה, המבחין בין ידיעה לדעה, בין חדשות לפובליציסטיקה. היא אינה פובליציסטית. היא מביאה מידע, חשיפות, פרשנות, לא מביעה את דעותיה. היא אינה מתנגדת למי שנוהגים אחרת, אך זו דרכה.

היא משלמת על כך מחיר. הפרשנים המזוהים פוליטית חוטפים הרבה אש, אך גם חיבוק גדול מן הצד שלהם. היא חוטפת אש משני הצדדים. בעיני השמאלנים היא "ביביסטית", כיוון שהיא מתנגדת לחוק הנאשם, חושפת מידע נגד אישים מן השמאל ואינה מתייצבת כאוטומט. בעיני הימנים היא "שמאלנית", ולו כיוון שהיא מעזה להיות בתם של אלון ורחל ליאל.

היא מתעקשת לא לחשוף את עמדותיה הפוליטיות, אך מדגישה שהיא מתונה. וברור שההשוואה היא בראש ובראשונה להוריה הקיצוניים.

ליאל הסבירה שהיא מקפידה לא להשתמש במושג "כיבוש" ולא תשתמש בו, כי זה מושג טעון הצובע לא רק אותה אלא גם את המידע שתביא כמוטה, ותגרום לציבור גדול לאטום את עצמו מחשיפה למידע שלה. באיזה מושג היא משתמשת? "השטחים". זה, כביכול, מושג נייטרלי.

כאן היא טועה. יש מושג נייטרלי אחד: יהודה ושומרון. השמות בעברית של האזורים הללו. מה זה "השטחים"? הרי יש שטחים בכל מקום בארץ. יש שטחים לבניה בראשל"צ ויש שטחים חקלאיים בנגב ושטחי אש בגליל. המושג "השטחים" כתחליף ליהודה ושומרון, הוא מושג פוליטי שמסרב לקרוא לחבלים אלה בשמם העברי.

גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה ביהודה ושומרון – אין שום סיבה שלא יקרא להם בשמם. ביטויים כמו "השטחים המשוחררים", "חבלי המולדת", "ערש האומה", "לב הארץ", הם אכן מוטים. לא כן הקריאה הפשוטה של השטחים הללו בשמם. יהודה ושומרון. אין שום סיבה לכנותם בשם אחר.

* האולימפיאדה היהודית – איני יודע מה הערך הספורטיבי של המכביה, אבל אני יודע שאי אפשר להגזים בחשיבות ערכה הלאומי, הציוני. אין עוד אירוע, כמו המכביה, שמרכז סביבו כך את העם היהודי על כל תפוצותיו, בישראל, סביב מדינת ישראל. המכביה היא אירוע המחזק את הזהות היהודית של הספורטאים ובני משפחותיהם ואוהדיהם מקהילותיהם השונות. וגם מי שהזהות היהודית משנית בעבורו אחרי הזהות האזרחית בגולה שבה הוא חי – כל חיזוק של המרכיב היהודי בזהותו חשוב. המכביה מחזקת את הסולידריות היהודית, בין היהודים בקצוות תבל ובעיקר, בין יהודי הגולה לבין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

לפני קום המדינה, המכביה הייתה הזדמנות אדירה לעליה בלתי לגלית; ספורטאים ואוהדים יהודים רבים שבאו למכביה, לא חזרו לגולה; "נעלמו" ונטמעו בקרב היישוב היהודי בארץ. גם אחרי קום המדינה ספורטאים רבים עלו לארץ בעקבות המכביה. הבכיר שבהם הוא טל ברודי. נקווה שכך יהיה גם הפעם.

המכביות האחרונות לא זכו להתעניינות רבה בישראל. זה סימפטום לחוסר ההתעניינות בישראל לענייני העם היהודי. אני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. את המכביה הקודמת ליוו פשקווילים של רוגל אלפר נגד האולימפיאדה ה"גזענית" של "טוהר הגזע"… טוב, משחר קיומו של העם היהודי, ליוותה אותו אנטישמיות. ואין אנטישמיות בזויה ונחותה יותר מאנטישמיות של יהודים.  

* העבודה הקשה ביותר – האמירה של ג'וחה, שההתעמלות הכי טובה היא השינה, מזכירה לי שנינה של יהודה הראל: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום, כי אי אפשר לצאת ממנה למנוחה.

          * ביד הלשון

איתמר – אִיתָמָר הוא יישוב קהילתי חקלאי-דתי השוכן על רכס גדעונים, דרומית-מזרחית לשכם, סמוך לכפרים עוורתא ובית פוריכ, ומשתייך למועצה האזורית שומרון. תחילה נקרא היישוב על ידי המייסדים בשם "תל חיים" על שם תל חייא, תל ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית הנמצא ביישוב. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, ושינתה את שמו  לאיתמר, על שם הדמות המקראית איתמר בן אהרן הכהן, שלפי המסורת קבור בכפר עוורתא הסמוך ליישוב.

איתמר נמצא בתל-רוג'ייב, סמוך למקום שבו שכן היישוב אלון מורה, אך נעקר על פי פסיקת בג"צ, כיוון שישב על אדמות פרטיות של פלשתינאים. איתמר קם על אדמות מדינה. היישוב עלה לקרקע ב-1984. בספטמבר 2012 אישר שר הביטחון אהוד ברק בניית יותר מ-500 יחידות דיור חדשות באיתמר, אך באוקטובר 2015 חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאישור התוכנית בשל חששו מלחץ בינלאומי. ביוני 2014 נחנכה שכונת "נופי ארומה", הקרויה על שם העיר המקראית הסמוכה ארומה, וביולי 2015 נחנך שלב ב' של השכונה.

* "חדשות בן עזר"