צרור הערות 11.5.22

* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.

מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.

היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.

לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.

האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?

* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.

בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".

במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.

* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.

אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.

הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.

אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.

מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.

ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.

* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.

לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.

אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.

* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.

* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?

* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.

איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.

* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.

הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.

שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.

* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.

משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.

* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.

כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.

ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.

בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.

איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.

ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.  

* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!

עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.

מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?

* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.

בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.

כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.

* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

          * ביד הלשון

אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.

לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.5.22

* עזות מצח – כאשר יש המשווים, בעזות מצח חסרת גבולות, את ישראל (!) לנאצים, ובהם למרבה הבושה גם ישראלים ויהודים – מה נלין על פוטין ולברוב שמציגים את ממשלת אוקראינה כנאצית?

* תמונת ראי – בגיליון שבת של "מקור ראשון" התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם, עליה חתומים הורים שכולים ש"דורשים" מ"שרי הממשלה שיושבים עם תומכי טרור" לא להגיע לטקסי הזיכרון. אגב, לא כתוב בתחתית העמוד שהמודעה מומנה מכספי החותמים. וכדאי מאוד ללמוד מי מימן את מודעת הפלגנות והשנאה הזאת. סביר להניח שאם נדע – לא נופתע.

המודעה המכוערת הזאת היא תמונת ראי לטקס הזיכרון המשותף לחללינו ולחללי האויב. אלה שני ביטויים של תהליכים צנטריפוגליים של פילוג החברה הישראלים ומשיכתה לקצוות הפנאטיים, הרחק מעבר לקונצנזוס הלאומי, לסולידריות הלאומית, לציונות. אלה שני ביטויים של ניסיון להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות חליפית. אלה ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות בדלנית של מחנה פוליטי, של פלג קיצוני בעם ישראל. אלא ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות קוסמופוליטית תלושה עם חללי האויב. אלה ואלה מייצגים תהליכים הרסניים לחברה הישראלית.

ומן הראוי שהרוב הדומם יתעקש לייצג את הציונות הממלכתית ולגבש סביבה את האומה, כמשקל נגד למגמות הפלגניות והבדלניות ההרסניות הללו.

* יום השואה "אלטרנטיבי" – טקס משותף ביום השואה להתייחדות עם זכר קורבנות השואה ועם זכרם של הנאצים. עם איזה הגיג ש"כולם קורבנות השנאה" או משהו כזה.

נשמע הזוי? נשמע מטורף? לא ייאמן? לא יקרה?

כך בדיוק נשמע לפני שנים לא רבות הרעיון ההזוי של טקס משותף לחללי המערכה לתקומת ישראל ושלומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, ודווקא ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל.

אז מה? מתרגלים. פתאום זה נהיה מיינסטרים. ועכשיו, התנגדות לטקס כזה אינה לגיטימית, וכל ביקורת עליו היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית".

* יום עצמאות "אלטרנטיבי" – לפני כעשרים שנה, אולי קצת יותר, השתתפתי באירוע לרכזי ופעילי תרבות בקיבוצים מטעם "החבורה ע"ש אבא קובנר". זה היה זמן קצר לפני יום העצמאות, ולכן נערכה סדנה בהנחיית בוג'ה זצ"ל על "סדר יום העצמאות".

הסדנה נפתחה בסבב בין משתתפיה, שכל אחד הציג רעיון מיוחד לחגיגת העצמאות, או משהו שנערך בקיבוץ שלו או רעיון מקורי שלו, שהוא מוזמן להציג כאן.

במהלך הסבב הגענו לבחור מקיבוץ מגל, שאמר שהוא אמנם לא רכז או פעיל תרבות בקיבוץ, אבל יש לו רעיון. והוא הציע שכל קיבוץ יערוך אירוע משותף עם פליטים מהכפר הפלשתינאי שעליו או בסמוך לו יושב הקיבוץ, שגורש ב"מלחמת 48' ". כל הנוכחים הסתכלו עליו כעל תימהוני סהרורי שנחת בינינו פתאום. לימים הנכבאיסט האובססיבי התפרסם בעלילת הדם על ה"טבח" בטנטורה – תדי כ"ץ.

ברוח ההצעה החולנית שלו, מתקיים בשנים האחרונות טקס מסוג זה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* והוא היה פעם ראש ממשלה – בין המשתתפים השנה בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – האסיר המשוחרר (והלא משוקם) אהוד אולמרט.

* אלילם של בן-גביר ויגאל עמיר – יש מספר תגובות שחוזרות על עצמן של מגונני הכהניסט, כאשר אני מותח עליו ביקורת. האחת היא על טענתי שהוא לא שרת יום אחד בצה"ל. על כך משיבים לי שזו לא אשמתו – הוא רצה להתגייס, אבל צה"ל לא גייס אותו.

וכי מה רציתם? שצה"ל יגייס אותו ויפקיר בידיו נשק? לא ראינו מה גולדשטיין עשה עם הנשק שניתן לו? מה עשה נתן זאדה עם הנשק? בוודאי שהכהניסט אשם בכך שלא גויס. זה לא שצה"ל סתם כך לא גייס אותו. הייתה לכך סיבה טובה. והסיבה הטובה היא אשמה מלאה של הכהניסט. לטעון שהוא אינו אשם בכך שלא גויס, זה כמו לטעון שגנב אינו אשם בכך שהוא יושב בכלא, אלא השופטים שגזרו את דינו.

כאשר אני מזכיר את הערצתו של הכהניסט למחבל, רוצח ההמונים ברור גולדשטיין ימ"ש ושלאורך שנים רבות תמונתו של המחבל הייתה תלויה בסלון ביתו, מזכירים לי שהוא הסיר את התמונה. נו, באמת. הוא הסיר את התמונה כי הוא חדל להעריץ את הרוצח ולראות בטבח מודל לחיקוי? הוא הסיר אותה בקריצה, כי זה היה תנאי לשיבוצו באחת הרשימות הדתיות לכנסת. ויש עוד נאיבים שמדקלמים את הקשקוש, שהוא לא תלה את התמונה בשל הטבח של המחבל, אלא כי הוא העריץ אותו כרופא שהציל חיים. חחחחח. התמונה הייתה של המחבל על רקע מערת המכפלה, מקום הטבח, ומעליה צוטט הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל". כלומר, התמונה היא הזדהות עם המעשה הקנאי, תוך השוואה לפנחס, שבמעשה הקנאות שלו עצר מגיפה בקרב בני ישראל. כמו בן גביר, גם יגאל עמיר העלה על נס את גולדשטיין ואת קנאותו – והוא ראה בעצמו את פנחס הבא, ברצח הקנאי שלו.

בן דרור ימיני יצא במאמר ב"ידיעות אחרונות" נגד התקשורת שבונה את הכהניסט ומעצימה אותו. בן דרור צודק לחלוטין. התקשורת הישראלית חייבת בחשבון נפש, איך הפכה את הכהניסט הגזען האלים לכוכב תקשורת. עד כמה הנוסחה: אדם נשך כלב = רייטינג, שיבשה את שיקול דעתה וגרמה לה לנהוג בחוסר אחריות משווע כזה.

* יקיר הציבור החרדי – שר התקשורת יועז הנדל ראוי לתואר יקיר הציבור החרדי. כשר בממשלתה הריבונית של ישראל, הוא מחויב לכל אזרחי ישראל, ובהם החרדים. בכך שהוא שחרר אותם מן הלפיתה הקשה והאכזרית של העסקונה החרדית ואיפשר להם, בדיוק כמו לכל אזרח, את אפשרות הבחירה ואת אפשרות הניוד של הסלולר, הוא עשה בעבורם את השירות הטוב ביותר שיכלו לחלום עליו.

צווחות הגעוואלד של העסקונה החרדית, אינן נובעות מדאגה לציבור החרדי, אלא מהפחד מפני אובדן השליטה שלהם בו. חובתה של ממשלת ישראל לממש את ריבונות המדינה ולא לאפשר אוטונומיה לחרדים, שמשמעותה שליטה הדוקה של העסקנים בחייהם. העובדה שיועז הנדל לא נכנע ללחצים ובנחישות עשה את הצעד החשוב הזה למען הציבור החרדי, היא עדות למנהיגותו הנחרצת, ודבקותו באחריותו כשר בממשלת ישראל.

אריה דרעי הודיע שהנחה את ח"כ ארבל להגיש הצעת חוק שתכשיל את הרפורמה של יועז. ומה השם האורוויליאני שהוא העניק להצעת החוק? החזיקו היטב: "חוק… הגנת החירות (!!!) בטלפונים". לפחות יש לו הומור.

* אין מתאים ממנו – את כל חייו מקדיש יובל אלבשן לקידום הצדק החברתי בישראל, לרעיון מדינת הרווחה; במרחב הציבורי, במגזר השלישי, באקדמיה ובתקשורת. וכעת הוא מונה לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. אין מתאים ממנו לתפקיד הזה. כאילו כל מעשיו ופעולותיו לאורך עשרות השנים לא היו אלא הכנה לתפקיד הזה, שבו יוכל לקדם ברמה הלאומית את הערכים הללו.

כל הכבוד למאיר כהן שבחר ביובל. וליובל – בהצלחה!

* מנהיג פועלים אותנטי – מרצ היא בעבורי לא רק יריב אידיאולוגי. מעבר למחלוקת האידיאולוגית היא מגלמת בעיניי תרבות זרה לי, המשלבת תלישות קוסמופוליטית עם סנוביזם מתנשא ומנוכר.

אילן גילאון תמיד היה בעיניי יוצא דופן במפלגתו. הוא היה באמת מנהיג פועלים אותנטי, לוחם אמתי לצדק חברתי ולערבות הדדית. תמכתי ברוב מלחמותיו החברתיות ובתחום החברתי כלכלי ראיתי בו אחד הח"כים שמבטאים את השקפת עולמי, לבטח יותר מהמפלגות שהצבעתי להן. מלחמתו למען החלש, למען הנכה, למען העני, למען חברה צודקת, שוויונית וסולידרית – באה ממקום כן ואמתי.

כאשר הוא התמודד מול זהבה גלאון על הנהגת מרצ, ייחלתי לניצחונו ואף כתבתי על כך. ראיתי בגלאון את התגלמות מה שאני סולד ממנו במרצ, ובגילאון את המפ"מניק האחרון, המגלם ציונות סוציאליסטית, גם אם היא יונית. למרבה הצער, גילאון נאלץ לפרוש מן המרוץ, לאחר שלקה באירוע מוחי.

פעמיים פגשתי את אילן גילאון. ב-2008, כאשר לא כיהן בכנסת, הנחה גילאון תכנית ראיונות בערוץ הכנסת, לצד חגי סגל. באותה תקופה אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן (מו"מ שהופסק כעבור שבועות אחדים בידי הסורים, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה"). הוזמנתי להתראיין בנושא בתכניתם, שהוקלטה באולפן הכנסת. מה שהרשים אותי במיוחד הייתה הכימיה בין שני המראיינים, משני צדי המפה הפוליטית, הן בשידור והן מחוצה לו.

הפעם השניה הייתה במפגש עם פורום חשיבה רעיוני של התנועה הקיבוצית, בגבעת חביבה, לפני שנים אחדות. אילן השתתף במפגש. הוא הציג כמובן את השקפת עולמו החברתית הסוציאליסטית. הוא בלט באהדה הגדולה שלו לקיבוץ, אנטיתזה לשנאת הקיבוצים בידי גורמים שונים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומקבילותיה מימין.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של אילן גילאון. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מגש הכסף – "מגש הכסף" הוא שיר שפרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי ב"דבר" – "הטור השביעי", עשרים יום לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה, וכחצי שנה לפני הכרזת העצמאות.

למחרת החלטת עצרת האו"ם התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי לאחר השואה. בשלב זה של המערכה, ידם של התוקפנים הייתה על העליונה. המדינה עוד טרם קמה וסיכויי הקמתה לא נראו מזהירים, אך אלתרמן, בעיני רוחו, כבר תיאר בשירו את טקס הניצחון של ישראל במערכה.

המוטו שבראש השיר היה ציטוט מדברי חיים ויצמן, שהופיע באותו השבוע בארה"ב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ואמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש הכסף".

בטקס הניצחון, האומה תודה למי שהעניקו לה את הניצחון. היא תפנה לנערה ולנער, "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?". התשובה שהכניס אלתרמן לפי הנערים, היא פרפרזה על דברי ויצמן: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.2.22

* גודל השעה – כל סקירה של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נפתחה בנושא העליה בכלל, ובפרט מבריה"מ ומאתיופיה. היו שגיחכו על כך, שראו בו ראש ממשלה אנכרוניסט, פרובינציאלי ומנותק, שבשעה שכל העולם משתנה והופך להיות עולם של שלום וקץ ההיסטוריה הוא אינו מסתער על המציאות החדשה שנוצרה כדי לחולל שלום ומזרח תיכון חדש, אלא תקוע בתפיסות של שנות החמישים.

אבל יצחק שמיר, לבטח אחד משלושת ראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע והבין מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לשם מה היא קיימת, מה הצדקת קיומה, מה האתגר הלאומי הגדול העומד בפנינו ומה תפקידה של הנהגה לאומית בעת הזו. לעגו לו שהוא ראש ממשלה פאסיבי, כי ראש ממשלה אקטיבי הוא מי שמקדם תהליך מדיני של נסיגה משטחי ארץ ישראל. אך למעט בן-גוריון ואולי אשכול, לא היה ראש ממשלה פרו-אקטיבי כמוהו, בקידום ייעודה של המדינה.

העליה הייתה למרכז פועלו כראש הממשלה. הוא הוביל בנחישות, בעקשנות ובהצלחה מהלך מדיני לא פופולרי לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב. הסברו היה שברגע שקיימת מדינה יהודית, יהודי אינו יכול להיות מוגדר פליט, כי יש לו מולדת שדלתותיה פתוחות לרווחה לקראתו. במולדת הזו מקומו, ואם הוא בוחר להגר למקום אחר, אין הוא פליט ואין הוא זכאי להטבות כפליט. החלטה זו נעלה למעשה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ וניתבה אותם לישראל.

הוא ניער את כל שרי הממשלה ומשרדי הממשלה לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות שלהם ולהיערך מיד לקליטת מיליון עולים מבריה"מ. הו, כמה לעגו לו לאיש המוזר הזה שמפנטז על מיליון עולים. אבל שמיר ניהל את הממשלה ביד רמה, דרש דו"חות מהשרים, דרש ביצועים, דרש מכל משרד להיערך למציאות החדשה בתכניות ובמעשים. לנושא הזה הוא הפנה את התקציבים. ומיליון העולים אכן הגיעו, לכולם הייתה קורת גג והמדינה הייתה ערוכה לקליטתם בצורה מופתית. במקביל, הוא החליט על מבצע שלמה והוביל את צה"ל והמוסד למבצע ההירואי של העלאת מרבית יהדות אתיופיה בתוך 48 שעות.

מדינת ישראל הייתה מדינה אחרת בלי העליה הגדולה מחבר המדינות. אין תחום שהעליה הגדולה לא הטביעה בו חותם אדיר שקידם את המדינה בצורה דרמטית – מדע וטכנולוגיה, כלכלה, רפואה, תרבות, ספורט וכמובן דמוגרפיה, שהיא הביטחון הלאומי המשמעותי ביותר שלנו.

כל זה לא היה קורה אלמלא יצחק שמיר היה ראש הממשלה. זה מקרה נדיר שבו אדם אחד, הצנוע שבמנהיגים שהיו כאן (אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בתקופתו, טוען שהוא האדם היחיד שהוא הכיר שהיה חף מאגו), שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, השפיע בצורה דרמטית כל כך על עתידה של מדינת ישראל.

רק לדבר אחד הוא לא השכיל להיערך – להתעמרות של הרבנות הראשית, הנשלטת בידי בית שמאי, לעולים מחבר המדינות. אני משוכנע, שאילו היה נבחר לקדנציה נוספת, הוא היה פותר את הבעיה הזאת וחוסך מאתנו ובעיקר מן העולים את הסאגה הבלתי נסבלת הזאת.

ואת כל זה אני מזכיר לא רק כדי לספר את ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי ללמוד מן ההיסטוריה. יש באוקראינה קהילה יהודית גדולה של רבע מיליון איש. אני יודע מה יצחק שמיר היה עושה היום; מה היה מדיר שינה מעיניו, מה היה הנושא המרכזי שבו הוא היה עוסק.

האם נפתלי בנט וממשלת ישראל ישכילו אף הם להתרומם לגודל השעה, להבין את גודל ההזדמנות, ויובילו להעלאת יהדות אוקראינה וקליטתה המוצלחת?

(אגב, שמיר ה"פרובינציאלי" הזה, ה"פאסיבי" הזה, ש"לא היה ער למשמעות של העולם המשתנה", גם הוביל מהלך מדיני גדול של חידוש היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם בריה"מ, סין, הודו וכל מדינות הגוש הסובייטי ומדינות באפריקה. בסה"כ – יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות).

* חוק מאכזב – אעשה שקר בנפשי אם אומר שאני מאושר מחוק הגיור שאושר בוועדת השרים לחקיקה. לא זו הרפורמה הראויה. ראשית, היא מותירה את המונופול על הגיור בידי הזרם האורתודוקסי, כאילו איננו מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי. האמת היא שלפתיחת הגיור בארץ לכל הזרמים ביהדות לא ציפיתי, כי אני מודע למגבלות הפוליטיות. אבל ציפיתי, לפחות, שהרפורמה תהיה ברוח המלצות ועדת ניסים, שאגב – הוקמה בידי נתניהו כראש הממשלה, ועל פיה יש להקים רשות גיור ממלכתית שאינה כפופה לרבנות החרדית. למרבה הצער, בחוק שאושר, הגיורים של רבני הערים כפופים לאישור הרבנות החרדית, הקנאית, עוכרת הגיור. אני מקווה שבדיונים בוועדה החוק יתוקן.

למרות אכזבתי, אילו הייתי ח"כ הייתי תומך בחוק ללא היסוס, כי אני לא מאמין ב"הכל או לא כלום" וברור שהחוק משפר את המצב הנוכחי. אני מקווה שרשות הגיור תהיה אקטיבית בעידוד גיור ושהמתגיירים ימצאו בקרב רבני הערים רבנים מבית הלל, מאירי פנים שיקבלו אותם בנפש חפצה. לבו של חוק הגיור הוא "עשה לך רב", כלומר רבני הערים מוסמכים לגייר והמתגייר יכול לבחור את הרב שיגייר אותו. אם הרבנים הראשיים יעזו לבטל גיורים בעזות מצח, אני מקווה שכתגובה החוק ישונה, כך שתוסרנה ידיהם מהגיור.

ההתנהגות של הליכוד בנושא הזה בזויה. אילו אמרו שהם נגד החוק כי זה חוק של הממשלה והם כאופוזיציה מתנגדים לה – ניחא. אילו אמרו שהם בעלי ברית של החרדים, וכפי שהחרדים גילו כלפיהם נאמנות ודבקו בהם באופוזיציה, הם מצביעים אתם על נושא שחשוב להם – ניחא. הבעיה היא שאנשי הליכוד מתבטאים כמו הקנאים שבחרדים ומאמצים את הטיעונים הקנאיים ואת הרטוריקה הקנאית. כמו שהם זוחלים למאורת הצפעונים של הכהניסט.

איפה הליכוד של שמיר, שכאשר החרדים דרשו ממנו חקיקה אנטי ציונית בנושא הגיור, הוא הפסיק את המו"מ הקואליציוני אתם והקים את ממשלת האחדות השניה (1988)? לא בכדי, משה ניסים היה אחד השרים המקורבים אליו ביותר. משה ניסים הוא ליכודניק, דתי-אורתודוקסי, בנו ותלמידו של הרב הראשי הראשון לציון יצחק ניסים. כאשר נתניהו הטיל עליו להכין הצעה לרפורמה בגיור – הצעתו הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מהחוק של מתן כהנא. זו דרכו של הליכוד המקורי. איך הם הידרדרו לקנאות גורפת בכל הנושאים?

* להשליט חוק וסדר – מה שקורה בשיח' ג'ראח / שמעון הצדיק הוא התגלמות אובדן הריבונות. למרבה הצער, אחרי 9 חודשים של ממשלת השינוי, האנרכיה שנוצרה בעשור האבוד – נמשכת. השכונה רוויה באלימות ובטרור, ויש להודות על האמת – משני הצדדים. הן התושבים היהודים והן הערבים סובלים מביריונות ואלימות. ופרובוקטורים פירומנים כמו הצמד-חמד איתמר כסיף ועופר בן גביר נמשכים למקומות כאלה כמו זבובים לחרא.

על משטרת ישראל להקים במקום נקודת משטרה 24/7 ולהשליט חוק בסדר בשכונה.

* איות מוזר – עקיבא נוביק הוא חסכן. צר לו לשחוק את מקשי מקלדתו. בפוסט שכתב על הכהניסט בן גביר, הוא כתב את שמו בקיצור… ב"ג.

נוביק, עיניך אינן רואות את מה שאצבעותיך מקלידות?

* השפל של תעשיית השקרים – אין שום גבולות לתעשיית השקרים וההסתה. אין שפל שהמנוולים הללו לא יירדו אליו. אין גבולות לרוע ולרשעות שלהם. העיתונאי אמיר אלון מת בגיל 39, לאחר ששלח יד בנפשו. תעשיית השקרים וההסתה מפיצה עלילת דם בזויה, כאילו הוא נרצח בשליחות שר האוצר אביגדור ליברמן, כיוון שהוא ערך תחקיר עליו. וכמובן המשטרה הפוליטית של הדיפ-סטייט משתיקה את העניין, או אולי היא שותפה לרצח. לטענת המנוולים, אנשיו של ליברמן רצחו עוד ששה עדים נגדו בעבר. יש לזכור, שכל עוד ליברמן תמך בנתניהו, הם טענו שהמשטרה והפרקליטות רודפות אותו כי הוא ימני. ברגע שהוא הפסיק לתמוך בנתניהו, הוא נהיה ססס00מולני בוגד, איש מאפיה שרוצח עדים ועיתונאים. והם מפיצים זאת, כדרכם, בכל תעלות הביבים, תרתי משמע, והמונים מאמינים. כן, הם מאמינים גם לגאון דיסטל אטבריאן שמגדירה את מדינת ישראל "אחת המדינות הרקובות בעולם". ארורים.

לפחות נחסכה מאתנו השמעת עלילת הדם בשעת התעמולה בגל"צ.

* חוק הקונספירטורים השלובים – אייבי בנימין הוא פעיל בגרעין הקשה של הבלפוריאדה. עוד קודם לכן הוא היה מהגרעין הקשה של "מחאת פ"ת", כלומר של הרדיפה אחר היועמ"ש מנדלבליט, שהייתה התנקשות במדינת החוק.

כמו הלוחמים היפאנים שלא שמעו על כניעת הקיסר והמשיכו להסתתר שנים רבות בג'ונגלים, כך הגרעין הקשה של הבלפוריאדה אינו מסוגל להיגמל. אייבי בנימין לא נוטש את הג'ונגל, וממשיך לנהל את מלחמת האתמול.

הוא קוסנפירטור לא קטן. הנה, ציטוט אופייני, בעקבות דחיית דיונים במשפט נתניהו כיוון שאחד השופטים לקה בקורונה: "השופטים במשפט נתניהו לא רוצים לעבוד. הם מחפשים כל סיבה לדחות דיונים. אולי מחכים לדיל או חנינה של השתול הרצוג". ברור, השופטים שתולים. הנשיא שתול. כולם מופעלים בידי נתניהו. ברשומה אחרת הוא כתב שנתניהו בכל שבוע ישלח מאומת להדביק שופט אחר.

הדבר המעניין והמוזר, אך לא מפתיע, הוא הדמיון בין עולם המושגים הרדוף והקונספירטיבי של ביביסטים ובלפוריסטים. כפי שאלה ואלה תקפו בו זמנית משני האגפים את מנדלבליט ואת שלטון החוץ, כך הם מנפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות. חוק הקונספירטורים השלובים.

(כן, למחרת קראתי רשומה של איזה ביביסט טיפש, שמסביר שהשופט במשפט נתניהו "חולה" כדי לתת לתביעה זמן להתארגן, אחרי שאתם יודעים… התיקים קורסים וכו').

* בעד הנגד – אלי אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, טוען שאין הבדל בין הממשלה הנוכחית לקודמתה ושבנט הוא ממשיך דרכו של נתניהו.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאלה שטויות. פשוט האדם מאוהב בפוזת המחאה; הוא בעד הנגד ונגד הבעד.

הוא האצבע ה-61 של הקואליציה והוא מסכן את קיומה. אבל מה אכפת לו? הרי זו אותה ממשלה.

* מנטליות של תנועת מחאה – מבלי להצדיק את החרם של כחול לבן על ההצבעות בכנסת – לא גנץ אשם במשבר הקואליציוני, אלא מפלגת העבודה ומרצ, המאיימות לא לתמוך בכנסת בהסדר הפנסיות לאנשי הקבע. הן התנגדו בממשלה וזה בסדר גמור. גם אני, בלשון המעטה, לא אוהב את ההסדר. אבל מרגע שהתקבלה ההחלטה, היא מחייבת את כולם. אחרת אי אפשר לנהל קואליציה.

מרצ היא מפלגה ילדותית עם מנטליות של תנועת מחאה. אבל במפלגת העבודה אמורים להיות אי אלו שרידי DNA של מפלגת שלטון. על זה עושים משבר קואליציוני?

הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? הם רוצים לראות את בן גביר שר המשפטים? יאללה, תרגיעו.

שיגידו תודה שקיבלו חופש הצבעה על חוק האזרחות.

* כשר אבל מסריח – לאורך שנים קיימת במשרד החוץ מכסה של מינויים פוליטיים של שר החוץ, בשירות החוץ. אני בעד מינויים כאלה, כיוון שבצדק שר החוץ מעוניין שאנשי אמונו, הקרובים לעמדותיו, הוא מכיר אותם ובוטח בהם, ישרתו כשגרירים בעת כהונתו, ובלבד שאלה אנשים המתאימים לתפקידים.

היום פועלים לפחות שלושה שגרירים מצוינים שמונו בידי הממשלה הקודמת, ואני שמח שהממשלה הנוכחית השאירה אותם בתפקידם – שגרירנו באו"ם גלעד ארדן, השגרירה בלונדון ציפי חוטובלי והשגריר ברומא דרור אידר.

גם יאיר לפיד מינה אנשים שלו, ואם בעבר הוא ביקר זאת והיום הוא עושה זאת – אז הוא טעה והיום הוא צודק.

במסגרת המכסה שלו הוא מינה את ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ לקונסולית בשנגחאי. מה פתאום? למה דווקא היא? על סמך מה? היא לא חברה במפלגתו. עמדותיה רחוקות מעמדותיו. על סמך התבטאויותיה בכנסת קשה לומר שהיא הדמות המתאימה לייצג את ישראל ואת עמדותיה. ובכלל, יאיר לפיד לא ידוע כחובב הזועביז. מה קרה?

זה שקוף. מה שעמד לנגד עיניו לא היה איכות הקונסולית הישראלית בשנגחאי, ולא התאמתה לתפקיד, אלא רצונו להרחיק אותה מהכנסת בהיותה ח"כית סוררת, שהצביעה נגד חוק הגיוס והפילה אותו ועמדה להצביע נגד החוק לאיסור טיפולי המרה. נכון שבהצבעה השניה היא תמכה בחוק הגיוס ואת איומה בנוגע לטיפולי ההמרה לא מימשה. אבל בקואליציה כה שברירית, לפיד לא רוצה עוד סיכונים.

הרצון להרחיק את זועבי מהכנסת מובן ומוצדק, אך זה אינו שיקול המצדיק מינוי לייצוג ישראל בחו"ל. זה לא המנדט של יאיר לפיד כשר החוץ. מבחינה חוקית אין פגם במינוי, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, זו הפרת אמונים.

* ברוגז – "ישראל היום" יוצא לעצמאות ומשתחרר מפולחן האישיות לנתניהו. וכך צייץ יאיר נתניהו: "זה הזמן למחוק את האפליקציה של 'ישראל היום', להסיר עוקב או לייק מהטוויטר ופייסבוק, ולא לקחת יותר את העיתון ברכבת".

וזה סימן למי שרוצה לקרוא עיתונות חופשית להוריד את האפליקציה, להוסיף עוקב או לייק בטוויטר ופייסבוק ולקחת את העיתון ברכבת.

* לוגיקה – אחרי שאמסלם אמר שכל האשכנזים גזענים, הוא תיקן ואמר שלא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים.

אלא שהוא עצמו ההפרכה של האקסיומה.

* הגולם קם על יוצרו – אמסלם נעלב מכך שנתניהו התקשר לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והסתייג באוזניה מהשתלחותו המתלהמת עליה, ועלה למתקפה. הוא אפילו איים לא לתמוך בנתניהו אם לא יצטרף למתקפתו, "ריד מיי ליפס". הוא האשים את נתניהו בהאשמה איומה ונוראה: "12 שנה הוא לא עשה כלום נגד מערכת המשפט".

זאת חצי אמת. במשך מחצית התקופה הוא אכן לא עשה כלום נגד מערכת המשפט. עד שהחלו החקירות ואו-אז הוא הוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, ובין השאר שיסע את אמסלם ושכמותו בבית המשפט. אבל העניין המטריד הוא מה הציפיה של אמסלם מראש ממשלה בישראל ועל פי מה הוא יתמוך בו או יתנגד בו. שיילחם "נגד מערכת המשפט". זה תפקידו של ראש ממשלה בישראל?

האמת היא שהציפיה הזו היא ממש ביביסטית. והנה, הגולם קם על יוצרו.

* מדינת אפרטהייד – למה נבחר שופט מוסלמי לבית המשפט העליון? כי ככזה זה מדינת אפרטהייד.

אגב, רק 75% מהשופטים החדשים אינם "גבר אשכנזי לבן פריבילג" בלה בלה בלה.

* בדרכו של צ'מברליין – החוצפה והתעוזה של פוטין, נובעים במידה רבה מן החולשה של ארה"ב. הביטוי הבולט ביותר והבוטה ביותר של חולשת ארה"ב, הוא הסכם הגרעין הנרקם עם איראן; הסכם תבוסתני ברוח מינכן. איראן היא אויבת גדולה של ארה"ב והעולם החופשי יותר מאשר רוסיה. רוסיה שותפה לארה"ב בהסכם הכניעה לאיראן והיא רואה מקרוב את חולשתו ורפיסותו של ביידן. את המחיר המידי תשלם אוקראינה. בטווח רחוק – העולם החופשי כולו ישלם את המחיר.

* היהפוך ארדואן עורו? – איני נלהב, בלשון המעטה, מהתחממות היחסים עם טורקיה. כל עוד ארדואן הוא הנשיא, טורקיה תישאר מדינת אויב. אין לי שמץ של אמון בו ואיני מאמין שהאנטישמי הזה שינה את דרכו או את עמדותיו. מה שעומד מאחורי החיזור הטורקי, הוא אינטרס טורקי הנובע ממצוקה וניסיון להיעזר בנו כדי להיחלץ ממנה, וכלל איני בטוח שיש לישראל אינטרס לסייע לארדואן בכך.

מכל מקום, על ישראל להעמיד תנאים בפני טורקיה לביקור הנשיא הרצוג. למשל, סילוק  מפקדת חמאס מארצם. אני שמח על כך שהרצוג יבקר ביוון ובקפריסין לפני ביקורו בטורקיה. זה מסר חשוב לשתי בעלות בריתנו שההתחממות עם טורקיה לא תהיה על חשבונן, ולא פחות חשוב – מסר לארדואן שהוא לא יצליח לתקוע טריז בינינו.

* הסיפור שלהם – הרציתי בפני מועדון ותיקי מושב נוב על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". אני מרצה הרבה על ההתיישבות בגולן ועל הספר, אבל מה שהיה מיוחד בהרצאה הזו הוא הקהל. הספר הוא אמנם ביוגרפיה של יהודה, אך הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן. הספר וההרצאה מספרים את הסיפור שלהם, של מייסדי ההתיישבות. זו הייתה חוויה נפלאה להם ולא פחות – לי. הספקתי רק חצי מההרצאה, ואמשיך בעוד שבועיים.

* סדנא דארעא – ציטוט: "כמה מהדוברים במועצה טענו כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי שר החקלאות, כי הממשלה אינה עושה די כדי לשפר את תנאי החקלאות ואף מרעה אותם על ידי יבוא מתחרה".

נשמע מוכר? מדובר בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד בדצמבר 1961. שר החקלאות היה משה דיין.

* שירת האגם הגווע – גדלתי על ספרו של חתן פרס ישראל לצילום פטר מירום "שירת האגם הגווע". פטר, חבר קיבוץ חולתה, תיעד בספר את ייבוש אגם החולה. כשפינינו את בית הוריי, לקחתי את הספר לביתי.

פטר מירום נפטר ביום ראשון בגיל 103, שבע ימים ומעשים.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

זריקת סבתא – בני הרצליה היא מחזיקת הגביע בכדורסל והמובילה בליגה, כך שיש לה סיכוי ריאלי לזכות בדאבל. הכוכב המרכזי שלה הוא צ'ינאנו אונואקו. המאפיין הייחודי שלו, הוא אופן הקליעה לסל בזריקות עונשין – "זריקות סבתא".

"זריקת סבתא" היא כינוי לקליעת עונשין שהייתה מקובלת בעבר הרחוק ויצאה לגמרי מן האופנה, שבה השחקן אוחז בכדור בידיים ישרות באלכסון כלפי מטה, בסביבות פלג הגוף התחתון שלו, וזורק אותו בקשת אל הסל. מעטים זורקים כך היום, אך הם עושים זאת בהצלחה, ולא אופתע אם היא תחזור לאופנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.2.22

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

רוחות המלחמה באוקראינה הן עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

והלקח לישראל? להיות תמיד חזקים. לא להתפשר על מרכיבי הביטחון המרכזיים: א. גבולות בני הגנה, כלומר הירדן והגולן, הגבולות הנוכחיים, הם גבולות הקבע של ישראל. ב. צה"ל חזק השומר על יתרונו ועליונותו על כל אויבינו. ג. הרתעה בלתי קונבנציונלית.

* נייר לקמוס – אם רון בן ישי כבר נמצא באוקראינה, סימן שהמצב באמת חמור, וסכנת המלחמה – ממשית.

* להקים ועדת חקירה ממלכתית – מסתמן שההר של פרשת הריגול המשטרתי הוליד בקושי נמלה. ואף על פי כן, אני בעד ועדת חקירה ממלכתית. משבר האמון במשטרה ובמדינה הוא איום קיומי ולכן הפרשה מחייבת בדיקה שאי אפשר יהיה להציג אותה כגוף החוקר את עצמו; בוועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. להערכתי, החקירה תנקה את המשטרה, אבל אם מסקנותיה תהיינה שונות מהערכתי, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים. מן הראוי לחקור גם את הריגול הפוליטי בשנים האחרונות. למשל, את פרשת הפריצה לטלפונים של גנץ וסער.

אני יודע שיש מי שיציגו את ועדת החקירה הממלכתית הממונה בידי נשיאת בית המשפט העליון כחלק מן הדיפ-סטייט שמחפה על עצמו בלה בלה בלה. ואף על פי כן, אין דרך מתאימה יותר לחקור וליהנות מאמון של חלקים רבים בציבור מוועדת חקירה ממלכתית.

* גרועים משוברים שתיקה – גדעון לוי ושוברים שתיקה ביום סגרירי במיוחד, אינם מגיעים לשפל ההסתה נגד מדינת ישראל ומוסדותיה והשנאה למדינה, כמו תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אחת הגרועות, הנתעבות והשפלות בחיילי מנגנון הרשע הביביסטי, היא גלית דיסטל אטבריאן. היא העלתה ציוץ מרושע ועמוס בשקרים ועלילות וסיימה בשורה התחתונה: "ישראל הייתה ועודנה אחת המדינות הרקובות בעולם".

גדעון לוי לא היה מנסח זאת בארסיות אנטי-ישראלית בוטה יותר. כי מי צריך את המדינה הזאת אם ביבי לא שולט בה?

* ההחלטה המקצועית המתבקשת – התערבות של פוליטיקאים בתחנות שידור ציבוריות היא רעה חולה. אם אכן גנץ היה מעורב בסיום הסאגה של שעת התעמולה האלימה של ברדוגו, שמונה לתפקיד בדחיפתו, בשליחותו ותחת איומיו של נתניהו ועל חשבון יומן החדשות – עצם התערבותו אינה במקום. אולם אם גלית אלטשטיין לא הבינה בעצמה שאת השיקוץ הזה יש להסיר מיד משידורי התחנה, שזו ההחלטה המקצועית המתבקשת, המובנת מאליה – אין היא ראויה לתפקידה.

* קול הרעם – בשנות השישים הפעילה מצרים תחנת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית בעברית – "קול הרעם מקהיר". תחנה ששודרה תעמולה בוטה ושקרים גסים. אחרי מלחמת ששת הימים יצא תקליט עם הקלטות מן התחנה, שבהן הקריין מתרברב בניצחונות.

שעת התעמולה במקום יומן הערב של גל"צ בארבע השנים האחרונות הזכירה לי תמיד את "קול הרעם".

* מתכון לאסון – כשעופר בן גביר ואיתמר כסיף נותנים את הטון, זה מתכון לאסון.

* ירידת הדורות – כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י היה עולה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד יצחק שמיר היה קם ונוטש בהפגנתיות את המליאה. יחד עמו יצאו כל חברי סיעת הליכוד. יחד עמם – כל ח"כי סיעות הימין והסיעות החרדיות. יחד עמם – כל חברי הכנסת. רק יו"ר הישיבה והקצרנית נאלצו להישאר ולשמוע את נביחותיו.

ועכשיו ח"כים מהליכוד, ובראשם שר המשפטים (!) לשעבר, עולים לרגל ל"לשכה" הפרובוקטיבית של הפירומן הכהניסט בשייח' ג'ראח. אחד החטאים הגדולים ביותר של נתניהו היה הלגיטימציה למוטציה הכהניסטית, שנבעה מהביטחון שלו שהם יצביעו בעד כל הצעת חוק שתעמיד אותו מעל החוק. ועכשיו ח"כים מהליכוד משתפים עמו פעולה בפרובוקציות.

זה, אולי, הביטוי הבוטה והקיצוני ביותר לירידת הדורות בליכוד. מתקיים בליכוד מאמר חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים".

* חטא אובדן הריבונות – אחד היעדים המרכזיים של ממשלת השינוי הוא החזרת הריבונות שאיבדנו בעשור האבוד, בנגב, בגליל ובערים המעורבות. גם בשכונת שמעון הצדיק איבדנו את הריבונות. היהודים בשכונה סובלים מטרור והצקות כדבר יום ביומו, וקצרה ידה של המשטרה להגן עליהם. זה הביטוי של העדר ריבונות, של העדר משילות, והמחדל נמשך גם היום, 9 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה.

אובדן הריבונות ואובדן הביטחון של האזרחים, הם הביצה המעופשת שבה גדלים יתושי הכהניזם. אובדן הריבונות הוא החטא של המדינה. בן גביר הוא העונש.

* החוק למיזוג גלויות – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ כלפון, למניעת מימון למוסדות חינוך שמפלים על רקע עדתי. חוק חשוב מאוד, חוק ציוני וליברלי, חוק המבטא את הערך הציוני העילאי של מיזוג גלויות.

החרדים בלחץ אטומי. יהדות התורה כבר קפצה והודיעה על התנגדותה.

* הפרדה הרסנית – בישיבת המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) שתיערך השבוע, יתקיים דיון בשאלה האם להעניק הכרה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום דעת אקדמי עצמאי. בעיניי, אסור בשום אופן לתת לכך יד.

לימודי יהדות ספרד והמזרח חשובים מאוד. חשוב מאוד להכיר את תולדות יהדות זו ואת יצירתה המפוארת בהגות, בשירה, במדע, במחשבת ישראל ובתיאולוגיה. חשוב מאוד לתגבר את לימוד תולדות היהדות הזו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם בשום אופן לא בנפרד מתולדות עם ישראל, ממחשבת ישראל ומספרות עברית. אנו עם אחד, ואין מקום לשתי היסטוריות, לשתי מערכות ספרות, לשתי דיסציפלינות. זו הפרדה הרסנית והרת אסון.

צעד כזה ייתן רוח גבית לתפיסות של הנצחת הגלות, מבית מדרשם של אבישי בן חיים וחבר מרעיו; תפיסות שנועדו לחרחר שנאת אחים וליצור קרע בעם; תפיסות שתוקעות מקל בגלגלי התחיה הציונית, שמיזוג הגלויות הוא פסגתהּ. "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו שוב לשתי ממלכות", כדברי הנביא יחזקאל החקוקים על קיר בית הנשיא.

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. 

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן". לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא". משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם.

חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".

ההתנדבות לתרום לעגל הזהב הייתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו הייתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן.

מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצלו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

* הקנקן – העליתי בדף הפייסבוק שלי תמונה קסומה של רמת טראמפ על רקע החרמון המושלג. ומיד, כאוטומט, החלו התגובות האוטומטיות על שם היישוב. די, זה נמאס. חיים שם אנשים. בונים יישוב לתפארת. זה מה שחשוב. השם הוא קנקן. הבנו, תתקדמו.

העליתי הודעה בדף הפייסבוק, שמעכשיו בכל פעם שאעלה רשומה על רמת טראמפ אמחק כל תגובה שתתייחס לשם. זה משעמם אותי.

איני מזלזל בחשיבות שמו של יישוב. זה נושא חשוב מאוד ואני אף מרבה לעסוק בכך. רבות מפינותיי "ביד הלשון" הוקדשו לשמות של יישובים. עסקתי גם רבות בשם רמת טראמפ. אפילו הצעתי הצעה קונקרטית – לתת ליישוב את השם רמת הנשיא.

אבל נראה לי שהנושא מוצה. כשהתושבים יהיו תושבי קבע – אם הם ירצו להחליף את השם, סביר להניח שבקשתם תאושר. אבל האובססיה לשם היישוב נמאסה עליי. אין שום סיבה שבכל פעם שאני עוסק ביישוב, אותם אנשים, שכבר כתבו על כך כתגובה על כל רשומה קודמת בנושא, יחזרו לדוש בעניין.

ומה חדש ברמת טראמפ? בשבוע הבא תהיה הגרלה של החלוצים (המשפחות שעלו לשכונת המגורונים הזמנית) על המגרשים ביישוב הקבע. אני כבר מתרגש.

          * ביד הלשון

בירנית – מפקדת עוצבת הגליל ממוקמת בבירנית, על כביש הצפון, בין סאסא לנטועה.

במקור, בירנית נועדה להיות יישוב, מרכז אזורי של יישובי האזור. הוקמה שם היאחזות נח"ל, אך לבסוף לא קם היישוב.

משמעות השם בירנית – מצודה קטנה. "וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד-לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דבה"י ב, יז, יב).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.10.21

* הקורונה בראי הפוזיציה – מלחמות הבוץ בין נתניהו ובנט שמתהדהדות במלחמות בוץ בין רל"ב (רק לא ביבי) ורל"ב (רק לא בנט) בנושא הקורונה, מבטאות את הנתק בין פוזיציה פוליטית לבין החיים עצמם. כל צד מתהדר במדיניותו המוצלחת והמוכחת במאבק בקורונה ומכה בצד השני שכשל.

נפתח ונאמר שאין שום סוגיה אידיאולוגית במאבק בקורונה. במאבק הזה יש רק אידיאולוגיה אחת – להתגבר על המגפה תוך מזעור הפגיעה בחברה ובכלכלה. לאף שלטון אין אינטרס אחר. ואם יש הבדלים בהחלטות אלו או אחרות, הם אינם נובעים מהשקפה פוליטית, ולכן ההתייצבות האוטומטית של הציבור בעד כל החלטה של צד מסוים ונגד כל החלטה של הצד האחר (אגב, במקרה הזה שני המנהיגים נמצאים באותו צד של המפה האידיאולוגית, אך כל שאני כותב כאן היה תקף גם אילו היה מדובר בשני צדדי מתרס אידיאולוגי, כמו למשל בין שרי הבריאות אדלשטיין והורוביץ) אינה רציונלית, אלא תלוית פוזיציה. כי לאמתו של דבר, אין שום סיבה שאיש שמאל לא יתמוך במדיניות של נתניהו בנושא הקורונה, ואין שום סיבה שאיש ימין לא יתמוך בדרכו של שר הבריאות ניצן הורוביץ.

האמת היא שאין מקום להשוואה בין המדיניות של נתניהו למדיניות של בנט, כיוון שכל אחד מהם נדרש לתת מענה למציאות אחרת. נתניהו נדרש להתמודד עם הקורונה כשלא היו חיסונים ואילו בנט נדרש להתמודד עם הקורונה כשכבר היו חיסונים. ולכן, כאשר בנט מתהדר בהצלחתו להביא את הקורונה לדעיכה בלי סגר ומגבלות הוא צודק, אבל כאשר הוא סונט בנתניהו על כך שהוא הטיל סגרים, ומתרברב ש"אני לא בחרתי בפתרון הקל. הכי קל זה להטיל סגר", וטוען שמדיניות נתניהו הייתה מדיניות של סגרים, הוא טועה ומטעה.

האם הוא, אילו היה ראש הממשלה בגלים הראשונים של הקורונה, לא היה מטיל סגרים? ודאי שהוא היה מטיל. כפי שכל המנהיגים בכל העולם הטילו סגרים, ומי שלא עשו זאת בזמן, עשו זאת באיחור במחיר כבד ביותר בחיי אדם. בנט, כמנהיג אחראי, היה מטיל סגרים והגבלות, כי באין חיסון ואין תרופה לא היה מנוס מכך. עובדה היא, שכאשר הגל הרביעי היה בשיאו, בנט הזהיר שאם לא נתחסן בחיסון הבוסטר, לא יהיה מנוס מסגר. והוא אמר שאם לא נתחסן באלול לא נוכל לשמוע קול שופר בתשרי. כלומר, גם הוא לא הוציא את הסגר מארסנל המענים לקורונה. ואם כך כאשר כבר היה חיסון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך היה נוהג בגלים הראשונים.

וכאשר נתניהו תוקף את בנט על כך שהמדיניות שלו היא מדיניות של "הכלת" הקורונה, גם הוא טועה ומטעה. וכי אילו הוא היה ראש הממשלה בגל הרביעי, הוא היה מטיל סגרים? הוא היה מטיל את ההגבלות שהטיל בגלים הראשונים? ואם היה מטיל אותם, הציבור היה נשמע לו? הרי כבר בסגר השלישי הציבור לא כל כך נשמע להנחיות, הסגר לא באמת נאכף ורק החיסונים עצרו את הגל הזה. אילו נתניהו היה ראש הממשלה בגל הרביעי, גם הוא היה "מכיל" את הקורונה, כפי שנהג בנט וכפי שנוהגים מרבית מנהיגי העולם.

בסך הכל אני חושב ששני המנהיגים ושתי הממשלות היטיבו להתמודד עם אתגר הקורונה, הגם ששניהם גם שגו בחלק מהחלטותיהם. ספירת המתים ככלי לנגח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות הייתה מגונה בקדנציה של נתניהו והיא מגונה באותה מידה בקדנציה של בנט. עם זאת, נקודה שלילית מאוד בהתמודדותו של נתניהו הייתה הכניעה שלו לעסקנים החרדים (בנושא הרמזור ובנושא הקנסות והאכיפה), שנבעה משיקולים פוליטיים זרים, ובסופו של דבר פגעה קשות בעיקר בציבור החרדי עצמו.

בשורה התחתונה, הן נתניהו והן בנט נקטו אותה אסטרטגיה – הבנה שהפתרון לקורונה הוא חיסון המוני, ושניהם התמקדו בעיקר בחיסונים. ההישג הגדול של נתניהו היה הראשוניות שלו בעולם להבין זאת והפעולה המהירה והאפקטיבית שלו להשיג בזמן, ראשון בעולם, חיסונים בכמות של חיסון האוכלוסיה כולה. הוא היטיב לנצח על מבצע החיסונים המוצלח, ועל הפריסה הרחבה והיעילה של קופות החולים ושל מערך הבריאות הציבורי הישראלי (שהוא עצמו תולדה של תפיסת עולם חברתית-כלכלית הפוכה להשקפתו). ההישג הגדול של בנט, הוא החלטתו המנהיגותית הנועזת על חיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA ולארגון הבריאות העולמית, תוך הסתמכות על המומחים הישראלים. בהחלטה זו הוא הקדים בחודשים רבים את שאר מדינות העולם, ובזכותה הגל הרביעי בדעיכה.

גם הכישלון הגדול במאבק בקורונה משותף הן לממשלת נתניהו והן לממשלת בנט – חוסר היכולת לשכנע את הציבור כולו להתחסן, והעובדה שמספר רב כל כך של ישראלים טרם התחסנו, ובשל כך הקורונה עדין כאן והגל החמישי בוא יבוא, קרוב לוודאי. זהו כשל מנהיגותי של שניהם.

ונקודה נוספת למחשבה (תזה שאיני יכול להוכיח אותה, אך אני משוכנע באמתותהּ) – מזל שנתניהו לא היה ראש האופוזיציה בגל הראשון. הוא היה מנצל את הסגרים להסתה נגד "הממשלה הבולשביקית", שמנצלת את הקורונה כדי להעמיק את שלטונה תוך רמיסת הדמוקרטיה בלה בלה בלה… סגרים איראניים בלה בלה בלה. אגב, אלה דברים שבשוליים נאמרו גם על נתניהו, והיו נפסדים ומכוערים.

* כשל חינוכי – הקושי הרב בחיסון האוכלוסיה נגד קורונה, שיכול היה להביא למיגורה הסופי, הוא כישלון מנהיגותי הן של ממשלת נתניהו והן של ממשלת בנט. אולם זהו גם כשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית.

אם ב-2021 כל כך הרבה ישראלים מעדיפים להאמין לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה מטורללות של עוכרי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים ומכשפות ולהתעלם מן העובדות המדעיות המוכחות ועם האמירות החד-משמעיות של 99.99% של עולם המדע והרפואה, אות הוא כי משהו יסודי דפוק במערכת החינוך הישראלית.

יש לחשב מסלול חינוכי מחדש, ולמצוא את הדרך לחנך לחשיבה רציונלית.

* כמוצאי שלל רב – האם כל אלה שקפצו כמוצאי שלל רב על החלטת מומחי ה-FDA לא לחסן בשלב זה במנת דחף את בני פחות מ-65, ימהרו לחסן את הילדים בגיל 5-12, כפי שממליץ FDA?

* חיסון המוני בבתי הספר – איך ישראל נערכת לחיסון המוני של הילדים בגיל 5-12, בעקבות החלטת ה-FDA? הדרך האפקטיבית ביותר, כפי שהוכחה לאורך עשרות שנים, היא חיסון המוני בבתי הספר. כך חוּסָנּוּ אני ובני דורי, וגם הדור שקדם לנו והדור שאחרינו. וזה בדיוק מה שנחוץ לעשות היום, במתכונת חירום ובמבצע מהיר. על מערכות הבריאות והחינוך להתגייס לכך בכל עוצמתן.

* חיסון ילדים – ביום שתינוק נולד הוא מקבל חיסון נגד דלקת כבד נגיפית B. בגיל חודש הוא מקבל את המנה השניה. בגיל 6 חודשים הוא מקבל את המנה השלישית. כמעט את כל החיסונים שלנו אנו מקבלים עד גיל 13.

אז מה מפחידים אותנו מחיסון ילדים? תרגיעו.

* קמפיין אפקטיבי – משתתפי קמפיין החיסונים של משרד הבריאות איבדו את היקרים להם שחלו בקורונה, או נדבקו בעצמם. כעת הם סופגים איומים, נאצות וגידופים מצד פעילי כת מתנגדי החיסונים. כמובן ש"נאצים" תופסים מקום של כבוד במסכת הגידופים.

העובדה שהקמפיין הזה כל כך מלחיץ את הכת היא ההוכחה שהקמפיין אפקטיבי.

* לא תעמוד על דם רעך – ישיבות של הציונות הדתית החליטו להפסיק לתרום דם במחאה על כך שבטפסים של מד"א שונה הכיתוב משם האב ושם האם להורה 1 והורה 2.

את מי הם מענישים? את החולה או הפצוע שזקוקים למנת הדם שלהם כדי שחייהם יינצלו?

אמנם לא למדתי בישיבה, אבל ביהדות שאני מכיר, כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קִיֵים עולם מלא. וביהדות שאני מכיר פיקוח נפש דוחה שבת.

וכאן, איש אינו נדרש לחלל שבת למען פיקוח נפש וגם לא לעבור על אף עבירה, אלא בסך הכל לחתום על מסמך ביורוקרטי שהם אינם אוהבים את נוסחו. אז שיתרמו, ועל הטופס ימחקו את הורה 1 והורה 2 ויכתבו שם האב ושם האם. העיקר שיתרמו דם ויקיימו עולם מלא.

ולגופו של מסמך – יש לכתוב: "שמות ההורים" ושלום על ישראל.

* מי מכחיש את הטבח? – בוויכוח הסוער בנוגע לטבח בכפר קאסם, שמעתי אמירות רבות כמו "מכחישי הטבח", "מתכחשים לטבח", "רומסים את ההיסטוריה", "דורכים על הנראטיב שלנו" וכו' וכו'.

באמת? מעולם לא נתקלתי באיש ציבור ישראלי אחד שמכחיש את הטבח. הרי מדינת ישראל הכירה בטבח ופיצתה את משפחות הנרצחים. מיד לאחר הטבח הגיע למקום שר המשטרה בכור שלום שטרית (הטבח נעשה בידי שוטרי מג"ב), הביע זעזוע מהמאורע והתנצל בשם הממשלה. כבר בזמן אמת, ב-1956, התכנסה הכנסת לישיבת אבל מיוחדת, ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נשאו דברים נחרצים וחד-משמעיים בגנות הטבח והכנסת כיבדה את זכר הנספים בדקה דומיה. בית המשפט הישראלי קבע שהיה זה טבח, ואף הגדיר את הפקודה לירות באזרחים האומללים הללו "פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור"; צירוף מילים שנכנס למילון הישראלי ואין כמעט ישראלי שאינו מכיר אותו ואינו יודע פקודה בלתי חוקית בעליל מהי. אין מפקד אחד בצה"ל שלא למד על הטבח בכפר קאסם כמקרה המובהק של פקודה בלתי חוקית בעליל. נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, השתתף בטקס הזיכרון והתייחד בשם המדינה עם קורבנות הטבח. והשנה חזר על כך הנשיא הרצוג.

יתכן שנכון ליזום אקט פורמלי של אמירה ממשלתית או אמירה של הכנסת בגנות הטבח. אבל ברור שהמטרה של יוזמת הרשימה המשותפת אינה אלא להתריס נגד מדינת ישראל ובין השאר להאשים אותה בהאשמת כזב על הכחשת הטבח.

(אחרי שכתבתי את הדברים נתקלתי בהכחשה של הסמוטריץ'. איש נקלה, על הרצף הכהניסטי).

* פיקוח נפש ממש – בניוזלטר של השר יועז הנדל לפעילי דרך ארץ, הוא סיכם, בין השאר, את ביקורו בארה"ב. לצד תיאור הפגישות המדיניות שלו והפגישות בענייני משרדו, כתב יועז: " בסוף הכי חשוב הוא החלק היהודי. פגשתי את ראשיAIPAC –  שדולה פרו-ישראלית הפועלת בבית הנבחרים האמריקני שפועלת לטובת האינטרסים של מדינת ישראל,  את ראשי ועידת הנשיאים COP שהוא ארגון המטפל בסוגיות קריטיות לקהילה היהודית ועם ארגון ה-IAC ארגון השואף להדק את הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב למדינת ישראל.

כמי שגדל ביישוב של הציונות הדתית ולא ראה מימיו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים עד גיל 21 (בבה"ד 1), המפגש עם הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב הייתה חשובה לי מאוד. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולעבוד קשה כדי לשנות כיוון. הצלחנו להקים ממשלה חדשה וזו הזדמנות חדשה לפעול יחד.

התפללתי תפילה אחת במהלך השבת בבית כנסת אורתודוכסי, ותפילה נוספת בבית כנסת קונסרבטיבי במנהטן, לא במקרה. כאורתודוקס שומר שבת, המפגש הזה בעיני הוא פיקוח נפש ממש. במשך שנים 'הדוד סם' מאמריקה דאג לנו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לדאוג לו. כהיסטוריון, אני חושש שאנחנו על הקצה. היו בעם ישראל פיצולים שהכריעו את ההיסטוריה. ממלכת ישראל ויהודה. בבל וירושלים. אסור שזה יחזור, אחדות עם ישראל חשובה וקריטית לעתיד העם. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו".

דבריו אלה של יועז היו בעבורי כמים צוננים וצלולים, אחרי המים העכורים שלגמתי מוקדם יותר – פשקוויל שכולו שנאה ובורות של עירית לינור, ב"ישראל היום", נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* תחתית החבית – "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

כעת הם יוצאים במאבק למען ארגוני הטרור שישראל הסירה מעל פניהן את מסיכת "ארגוני חברה אזרחית", תוך שיתוף פעולה של מנכ"ל הארגון עם חברת הקונגרס האנטי ישראלית הקיצונית אילהאן עומר, במאבק נגד ישראל.

כנופיה בזויה ובוגדנית של ישראלים שמפעל חייהם הוא מלחמה נגד מדינת ישראל.

המיץ של הזבל של החברה הישראלית.

* רבין אתם לא – "רבין אתה לא" כתבה מפלגת העבודה לגנץ, בעקבות החלטות ביטחוניות מוצדקות שלו, שהן לבטח ברוחו של רבין.

ומפלגת העבודה? האם יש עוד שרידים של DNA רביני ברקמותיה? בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת לפני הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית; הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכה אמר:

"…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי אומרת דברים דומים? האם יש קשר ולו מקרי בין מרב מיכאלי לרבין? בהודעת כחול לבן הוזכר שמרב מיכאלי דיברה בזכות סרבנות גיוס (אם כי זה היה טרם כניסתה לפוליטיקה). רבין, לעומת זאת, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', כיוון שהטיף לסרבנות. זו אותה מפלגה? אני לא יודע מהי מפלגת העבודה של היום. רבין – היא לא.

* נפגעה עד עומק נשמתה – מרב מיכאלי נפגעה עד עומק נשמתה מהודעת כחול לבן שכוונה נגדה במילים: "מי שקורא לסרבנות שלא יטיף על אחריות ביטחונית ומדינית". מה זה?! היה עליהם לכתוב: "מי שקוראת" ו"שלא תטיף", או למצער: "מי שקורא או קוראת" ו"שלא יטיף או תטיף".

* בדרכו של גנץ – מנהיג סעודיה הכריז על ארגון "צדקה" של חיזבאללה בלבנון כארגון טרור. ככל הידוע לי, הוא לא עדכן לפני ההחלטה את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ.

* ההישג ההיסטורי של מרצ – בעמוד הראשון של "הארץ" מופיעה מודעה של מרצ, תחת הכותרת "הישג היסטורי", ובה מרצ "גאה להוביל את המאבק במשבר האקלים, בהובלת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג וחברי מרצ בכנסת ובממשלה" והיא מונה את ההישגים, שהם בהחלט מרשימים מאוד.

אני מאמין שההחלטות הללו היו מתקבלות גם אלמלא מרצ הייתה בממשלה או אם אדם אחר היה השר להגנת הסביבה. אולם כיוון שזנדברג היא השרה, היא הובילה את המהלכים ומרצ בהחלט הייתה שותפה לדחיפתם, יש להם בהחלט סיבה טובה להתנאות בהישג ולדרוש עליו קרדיט.

השאלה היא, מה פתאום מרצ, שאינה עתירה בנכסים והון, יוצאת בקמפיין בחירות כשאין בחירות באופק (בשבוע שעברה היא פרסמה באותו המקום מודעה שבו התהדרה בהסכם המתמחים).

התשובה לכך היא התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ, על כך שבנושאי הליבה – חוץ וביטחון, התיישבות וזהותה של המדינה, מרצ יושבת בממשלה שמובילה מדיניות הפוכה לדרכה. אומרת הנהגת מרצ: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש… כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון. אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים. ובסאבטקסט הם גם אומרים: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* חוק מגה-שחיתות – בדיון תיאורטי בתנאי מעבדה יש הרבה טיעונים משכנעים נגד החוק האוסר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בעבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים ויש עמה קלון. אולם איננו חיים בבועה, אלא למודי ניסיון מר. ראינו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות (כלומר לא מהגשת כתב האישום נגד נתניהו אלא מתחילת החקירות). ראינו ראש ממשלה שגרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות מיותרים וכמעט הצליח לגרור אותנו לסיבוב חמישי, ופירק ממשלת אחדות לאומית וגנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה והכשיר את רע"ם ואת הכהניסטים ומינה סוס טרויאני לשר המשפטים, והכל אך ורק כדי להגיע לממשלת חסינות ולקואליציה שתחלץ אותו מאימת הדין; קואליציה שתאפשר לו למנות בובות לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה כדי שיפעלו למענו, קואליציה שתשנה את חוקי החסינות ותחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. וחמור יותר, ראינו ראש ממשלה שעומד בראש תעשיית הסתה נגד המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ומערכת המשפט, ראש ממשלה שרודף עד חורמה את מפכ"ל המשטרה (שמינה) ואת היועמ"ש (שמינה) ומפיץ תאוריות קונספירציה הזויות לפיהן מערכת המשפט הישראלית היא כנופיית פשע שתופרת לו תיקים כדי להפיל את "הימין" וכו' וכו' וכו'. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. אחרי שחווינו את התנהלותו של נתניהו כחשוד ויותר מכך – כנאשם, ברור מדוע נחוץ חוק כזה.

עקיבא נוביק, המתנגד בחריפות לחוק, אינו חולק על העובדות ועל חומרת ההתנהלות של מדינת ישראל בשנים האחרונות. גם הוא ראה מה קרה כאן כאשר נאשם היה ראש הממשלה, והוא אינו מתכחש לכך ואינו מנסה לטייח או ליפות את המציאות. אך מתוך התובנה הזאת, הצעתו, במאמר ל"הארץ", הפוכה. הוא מציע לאמץ את "החוק הצרפתי" שימנע את חקירת ראש הממשלה. כלומר, אילו היה חוק כזה, ונתניהו לא היה נחקר, כל זה לא היה קורה.

אלא שהחוק הזה הוא חוק מגה-שחיתות, הפוגע באחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ושל מדינת חוק – השוויון בפני החוק. זהו חוק המעמיד את המנהיג מעל החוק והופך את השחיתות השלטונית ללגיטימית.

לזכותו של נוביק ייאמר, שבניגוד לניסיונותיו של נתניהו לחוקק את החוק הזה באופן שבו ראשות הממשלה תהיה קרנות המזבח שלו עד אחרית ימיו, הוא מציע להגביל במקביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות.

* ממשלת אין ברירה – אף שכתבתי על כך לא פעם, שוב ושוב שואלים אותי, לרוב בקנטור, איך זה שהתנגדתי כל כך לממשלה עם המשותפת ואף כיניתי אותה "ממשלת פיגולים" ואילו היום אני תומך בממשלה עם רע"ם? איך הפכתי את עורי? מה קרה? אם מדובר בבנט ובסער זה פתאום לגיטימי?

אתחיל עם השאלה האחרונה. כאשר יצאתי נגד ממשלה עם המשותפת, פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי קשור אליה הרבה יותר מאשר לתקווה חדשה, ובוודאי יותר מאשר לימינה, שאף לרגע לא עלה על דעתי להצביע לה. הייתי ממייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. הייתי מקורב לבוגי יעלון, וגם אחרי שפרשתי מתל"ם ועד היום אני מעריך אותו מאוד, וחושב שהוא מנהיג בדרגה אחת מעל כל גלריית המנהיגים במדינה. פרשתי עוד לפני שעשו כן יועז הנדל וצביקה האוזר. כך שהבדל העמדות שלי בשני המקרים אינו נובע בשום אופן מפוזיציה או מאיזו נאמנות מפלגתית או פרסונלית.

אוסיף ואציין, שמעולם לא תמכתי בהקמת ממשלת השינוי עם רע"ם. להיפך, עד רגע הקמת הקואליציה, כתבתי נגד השותפות עם רע"ם, וקראתי למצות כל דרך אלטרנטיבית ואף הצעתי רעיונות יצירתיים שונים (אך בדיעבד, לא הייתה להם כל היתכנות). כאשר קמה הקואליציה הזאת, כתבתי שאני שמח שאיני ח"כ או חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בעד או נגד הממשלה החדשה, כי אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על קץ שלטונו של נתניהו ועל ההזדמנות לתיקון וריפוי החברה הישראלית אחרי שלטונו. מצד שני, אני מתנגד להרכב הממשלה הנוכחית, בעיקר כיוון שהיא כוללת את רע"ם, מפלגה אנטי ציונית, שאינה מקבלת את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן, הגדרתי את עצמי כמי שנמצא במרחב הספק.

אולם משהממשלה קמה, גישתי כלפיה זהה לגישתי לכל ממשלה בעבר ובעתיד – מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחיקוך. כלומר, אני בוחן את הממשלה על פי פועלה, מדיניותה ומעשיה. ואחרי ארבעה חודשים אני בהחלט יכול לומר שאני שבע רצון, בדרך כלל. אך גם מבלי להתייחס למבחן התוצאה של הממשלה – החל ברגע שבנט עלה לשאת את נאום הבכורה שלו והח"כים של מפלגות ביבי החלו להתפרע כחוליגנים בכנסת יצאתי נגד ההסתה שלוחת הרסן והפרועה נגד בנט וממשלתו, מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, ונגד המהלך האנטי-דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולכנסת שמינתה אותה.

בדיעבד, אני תומך בהקמת הממשלה בהרכבה הנוכחי, מהסיבה שלא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת, והייתה זו בעצם ממשלת אין ברירה.

לאחר ההקדמות הללו, אסביר מה ההבדלים בין הממשלה עם הרשימה המשותפת, שנגד הקמתה יצאתי בתוקף, לבין הממשלה הנוכחית עם רע"ם.

ההבדל הראשון והחשוב ביותר, הוא שאז הייתה אלטרנטיבה שתמכתי בה בכל לבי – ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בראשות נתניהו. כבר לאחר הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלה כזו, והייתי בעמדת מיעוט בתל"ם. לאחר הסיבוב השלישי פעלתי לכך ואף הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית", שפעלה נמרצות למען הקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד ביותר, בעיקר על גנץ, ללכת לממשלת אחדות. שמחתי מאוד כאשר הממשלה קמה. אולם ראינו מה קרה. ממשלת האחדות הייתה הונאה של נתניהו, שמראש לא התכוון לקיים את ההסכם עליו חתם. נתניהו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה כדי לשבור את האחדות. בכך הוא הסיר מהפרק כל אפשרות לממשלת אחדות כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד.

ההבדל השני, הוא שלא זו בלבד שהאלטרנטיבה של ממשלת אחדות כבר לא הייתה קיימת – האלטרנטיבה היחידה לממשלה בהרכבה הנוכחי, הייתה ממשלת נתניהו עם רע"ם. בסופו של דבר הממשלה הזאת לא קמה, כיוון שסמוטריץ' הבריז לנתניהו והכשיל את הקמתה. לא כל כך הגיוני להתנגד לממשלת שינוי עם רע"ם, אם האלטרנטיבה היא ממשלת נתניהו עם רע"ם.

ההבדל השלישי, הוא הרכב הממשלה בכללותה. אז היה מדובר בממשלה שתלויה ב-15 מנדטים של המשותפת, הליבה שלה היא מכחול לבן ושמאלה בואכה מרצ, כאשר המפלגה היחידה בתוכה שמבטאת את השקפותיי היא תל"ם הקטנה, שחששתי שתהיה מבודדת מבחינה רעיונית בקואליציה. חששתי שתהיה זו ממשלה יונית מאוד שלא אוכל לתמוך בה. יתר על כן, היה לי ברור שלא יהיה לה קיום, בשל תוצאות התלות שלה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, שבעטיה הממשלה תיפול בתוך שבועות ספורים, והעם יגרש במקלות את כל מי שהיה חלק ממנה ויחזיר את נתניהו לשלטון ברוב גדול. הממשלה הנוכחית שונה, הרבה יותר מאוזנת. חלק משמעותי מאוד בהרכבה הוא ימינה ממני. במחצית הראשונה של כהונתה היא בראשות בנט. זו ממשלה פריטטית, כלומר עם זכות וטו של ימינה ותקווה חדשה, שזו מציאות שונה לחלוטין מזו של ממשלת גנץ עם המשותפת, שנגדה יצאתי. לא זו בלבד שהיא פריטטית – המחצית מטעם ה"מרכז-שמאל" כוללת את ישראל ביתנו, שהיא מפלגת ימין לכל דבר.

ההבדל הרביעי, הוא בין הרשימה המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת, חלקה עמה אידיאולוגיה משותפת. לא בכדי היא הצביעה, כמו כל סיעת המשותפת, נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות – היא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם ישראל. וגם אחרי שהיא פרשה מהרשימה המשותפת, אני משוכנע שאידיאולוגית היא נשארה באותו מקום שהייתה. אולם היא פילגה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות עם מסר אחר לגמרי. היא לא התכחשה ללאומניותה, אך אמרה לבוחריה שהיא שמה בצד את כל סדר היום הלאומי, ותצטרף לכל ממשלה – ממשלת ימין או ממשלת שמאל, כדי לקדם את האג'נדה האזרחית של ערביי ישראל. והאג'נדה האזרחית הזאת צודקת בחלקה הגדול. ממשלה עם המשותפת הייתה מתפרקת ברגע שישראל הייתה מגיבה על בלון התבערה הראשון מרצועת עזה. ממשלה עם המשותפת לא הייתה מאפשרת את המשך התקיפות המיוחסות לצה"ל בסוריה ובמקומות אחרים במזה"ת. רע"ם משלימה עם כל אלה, כי זה המנדט שביקשה וקיבלה מן הציבור שלה. וכפי שאנו רואים, כאשר ישראל מחליטה על בניית אלפי יח"ד ביהודה ושומרון ועל הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית – ארגוני טרור, מי שיוצאים נגד ההחלטות הן מרצ ומפלגת העבודה ואילו רע"ם משלימה עמן. כך שמדובר במציאות אחרת לגמרי.

הסיבה העיקרית לשינוי עמדתי, היא שאלמלא הייתה קמה הממשלה הזאת, היינו הולכים לסיבוב חמישי. עוד סיבוב בחירות, אחרי שנתיים של חוסר יציבות פוליטי קיצוני, עלול היה להיות מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ואילו הלכנו לסיבוב חמישי, סביר להניח שתוצאותיו היו כמו בארבעת הסיבובים הראשונים – תיקו. והיינו עומדים אז בפני אותה ברירה – ממשלת שינוי במתכונתה הנוכחית או סיבוב שישי. ולכן זו ממשלת אין ברירה.

* ליקוי מאורות – עמיר פרץ היה שר הביטחון, תפקיד שבו ניהל את צה"ל ואת מערכת הביטחון כולל התעשיות הביטחוניות. הוא כיהן בתפקידים מיניסטריאליים שונים ובהם השר להגנת הסביבה ושר הכלכלה. הוא החל את דרכו כראש העיר שדרות ובמהלך דרכו היה יו"ר ההסתדרות. לטעון שאין לו ניסיון ניהולי כדי להיות יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית, זו טענה מגוחכת. אבל בשל טענה זו ועדת גילאור פסלה את מועמדותו לתפקיד. וטענה נוספת היא הזיקה הפוליטית של עמיר פרץ לשר גנץ. איזו זיקה פוליטית? הם אפילו לא באותה מפלגה. ועמיר פרץ אינו שייך לגוף בוחר שיכול להשפיע על גנץ או על מי ממקורביו. התחרפנתם?

זו החלטה אומללה, של גוף תאב כוח שהשתן עלה לו לראש. זו החלטה מזיקה מעבר לסוגיית פרץ, כי ביורוקרטיית היתר, מישפוט היתר, רגולציית היתר – לא זו בלבד שפוגעים בהתנהלות התקינה של המדינה, בשם התקינות, אלא הם גם מעניקים תחמושת למי שרוצים בהרס מערכות החוק והמנהל התקין, שיכולים בצדק להצביע על התנהלות כזו כמאוששת את טענתם על אודות "שלטון הפקידים".

ההחלטה הזו היא ליקוי מאורות ואני מקווה שתמצא הדרך לבטלה.

אגב, אין בדבריי אלה הבעת דעה בשאלה האם הבחירה של גנץ בפרץ היא הבחירה האידיאלית. התייחסתי רק לפסילה.

* פונדמנטליסט – ציוץ פונדמנליסטי הזוי של ח"כ קרעי: "לא סתם הצבועים מהשמאל מאמינים שהם באו מהקוף… אם היו צאצאים של אדם הראשון, הייתה להם טיפת בושה טבעית כתוצאה מאכילת עץ הדעת… לא דעת ולא תבונה. לא יושרה ולא טיפת בושה. נוכלות שהפכה למקצוע. בושה וחרפה!"

טוב, נעזוב את העובדה שמי שסוגד לנוכל המוחלט מדבר על נוכלים, על יושרה, על בושה… כבר התרגלנו לתופעה. אבל הקשקוש נגד תורת האבולוציה…

האם האמונה היהודית היא בהכרח פונדמנטליסטית? הרב קוק, למשל, יצא נגד גורמים דתיים שחיקו את הפונדמנטליסטים הנוצרים שיצאו נגד דרווין ותורת האבולוציה. "תורת האבולוציה ההולכת וכובשת עתה את העולם מתאימה לסודות הקבלה יותר מכל תורה פילוסופית אחרת".

להלן מאמר בנדון, שפרסם הרב רפי פוירשטיין לפני 11 שנים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966273,00.html

* על במה אחת עם הכהניסט – בבחירות 84', היה על הנייר רוב לגוש הימין + חרדים. אלא שה-61 היה "הרב" כהנא, ואותו שמיר לא ספר, ולרגע לא העלה על דעתו לספור (גם להמלצתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה לא הייתה משמעות, כי הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות, ולא נתן לו דריסת רגל בבית הנשיא). וכך, כל ההתייחסות לתוצאות הבחירות הייתה כאל תיקו, והוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית. ממשלתו של שמיר הובילה את החקיקה נגד הגזענות, שנועדה לסכל את כניסת הכהניסטים לכנסת. וכאשר כהנא עלה לנאום במליאה, יצחק שמיר קם בהתרסה ויצא את אולם המליאה ועמו כל שאר הח"כים, מן הימין ומן השמאל.

צחי הנגבי היה מבני טיפוחיו של שמיר. הוא היה יועצו של שמיר כשר החוץ בשנים 1984-1986 ומנהל לשכת ראש הממשלה בקדנציה השניה של שמיר כראש הממשלה.

קשה לומר שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, ניכר בו שהוא תלמידו של שמיר – לא בטוהר המידות, לא בממלכתיות ולא בעקביות האידיאולוגית. ואף על פי כן, לא הייתי מעלה על דעתי שמי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר ינאם על אותה במה עם ממשיך דרכו של כהנא, איתמר בן גביר. ובטח שלא בהפגנה שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל. ובוודאי שלא בהפגנה, שבהזמנה שלה נכתב שהיא תתקיים "בכיכר מלכי ישראל" ורק בסוגריים, באותיות זעירות שרק עם זכוכית מגדלת של שען חרש אפשר לקרוא אותן נכתב (כיכר רבין). מילא מאי גולן, אבל מהנגבי לא הייתי מצפה להיות שותף לתועבה הזאת.

ואני מקווה שהוא יתעשת וינתק את עצמו מהמפגן המכוער הזה.

* חילול השם – לעתים אני נשאל מדוע אני מקפיד לשים במירכאות את המילה "הרב" כאשר אני מזכיר את כהנא. מי אני שאשלול תואר מאדם שהוסמך לו רשמית?

התשובה נמצאת בתלמוד: "במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב".

ואין התגלמות קיצונית יותר של חילול השם מ"רבנים" כמו כהנא וברלנד.

* מי ששלח אותם – מיד עם פרסום הידיעה הראשונה על מעצר חשודים בפרשת הרצח של אבי אדרי ביער רמות בשנת 1990 וההיעדרות של הנער ניסים שטרית שנעדר מאז שנת 1986, כתבתי שאני מקווה מאוד שיהיו ביניהם עדי מדינה, שיספרו מי שלח אותם.

אני שמח לשמוע שיש כבר עד מדינה ראשון.

* מי אמר? – ראיתי תעודת הוקרה שקיבל אדם על הרצאה שהעניק ליחידה צבאית. על התעודה כתוב משפט יפה, אם כי מנוסח בסרבול: "אשרי אדם אשר נותן בלי לזכור זאת אף פעם ומקבל בלי לשכוח זאת אף פעם" ומתחת חתום: פרקי אבות.

ובכן, אין משנה כזו בפרקי אבות. אז מאיפה לקחו את זה?

שאלתי את ידידי פרופ' גוגל. שתי התוצאות הרלוונטיות היו פוסט בפייסבוק שבו אדם שואל מה המקור של הביטוי הזה, ולא מקבל תשובה. התוצאה השניה הייתה רשימה של 100 משפטי תודה, ובו מופיע הפסוק, בשינויים קלים, וחתום – מקור לא ידוע.

אז נסכים על "חכם סיני זקן אמר".

* Meta – השם החדש של פייסבוק: מתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

          * ביד הלשון

אַסְדָּרָה – אחד החוקים שיעלו השבוע להצבעה במסגרת חוק ההסדרים הוא חוק האסדרה.

מהי אַסְדָּרָה? המילה העברית שקבעה האקדמיה ללשון עברית לרגולציה. אסדרה – מערכת של תקנות וכללים שנועדו להסדיר את הפעילות במשק. ומכאן שרגולטור = מְאַסְדֵּר. רגולטורי = אַסְדָּרָתִי.

ומה ההבדל בין הסדרה לאסדרה. הסדרה היא מילה כללית לכל דבר שהופך למסודר. אסדרה היא הסדרה ספציפית, הנוגעת רק לרגולציה, בדומה להבדל בין הבטחה לאבטחה ועוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא הייתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו הייתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין הייתה קליטה של עליה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים הייתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש – לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעליה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העליה היא יעד מרכזי של הסוכנות?

המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגיה הטכנית, האם העליה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העליה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעליה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעיה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד.

סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה.

הציטוטים נכונים ואמתיים. אכן, זו הייתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא.

יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים.

האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכל מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה.

בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל.

בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד.

בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו.

עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה הייתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה. מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה.

כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ.

מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ותעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכל כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"?  

* ביד הלשון

אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה".

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מספר שרים בימינה 'לא באירוע' ".

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה"?

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים. ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה.

אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים.

המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכל נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא… הכל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.6.21

* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.

כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.

אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.

מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבניה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.

אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופיה.

איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.

ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.

אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.

אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.

* תעודד עליה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העליה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים.

ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.

ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית… הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם". הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.

רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.

עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.

* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.

ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).

אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.

חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.

* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין.

אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.

* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה במאות ילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.

אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.

* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות הייתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.

* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו". נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמיה וההונאה הנכלולי?

דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון.

ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.

* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?

זו הבעיה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים.

ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.

* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.

* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.

* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.

* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".

* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.

* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.

* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן-עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)".

יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.

ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.

האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו.

התכנית של נתניהו הייתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.

* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, אפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.

זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים.

כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.

* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). לבי לבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.

* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את הג'ורה יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון ₪, בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.

* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום).

ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.

על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים.

מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.

נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.

* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן.

איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.

כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.  

* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.

איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.

* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר".

זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר".

          * ביד הלשון

יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו הייתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.

האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית.

באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים".

כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"