צרור הערות 9.11.22

* לחזור לציונות המקורית – השמאל הציוני, הימין הציוני והציונות הדתית – כל אחד מהם סטה סטיה גסה מן הדרך הציונית ההיסטורית. השמאל הישראלי רחוק עד מאוד מערכי תנועת העבודה. רק להמחשה – שיח הזכויות הרדיקלי מצד מי שרואים עצמם ממשיכיה של תנועה, שדגלה בשיח של הגשמה, חובות ואחריות. הימין הביביסטי רחוק עד מאוד מערכי תנועת ז'בוטינסקי. הכהניזם רחוק מרחק רב מהציונות הדתית. ואיני מתכוון רק למפד"ל היונית של מ.ח. שפירא אלא גם לציונות הדתית של חנן פורת, המנהיג של תנועת ההתנחלות. מול ההידרדרות התלת ראשית הזאת, ראוי להפשיל שרוולים כדי לבנות מחדש קונצנזוס ציוני על ברכי הציונות המקורית.

* מבוגרים אחראים – האתגר – למצוא בליכוד ארבעה ח"כים אחראיים, הגונים ואמיצים, שיצביעו נגד חוקי מגה-שחיתות.

זו נראית משימה בלתי אפשרית, אבל חובה לנסות.

* ביטול הרשות השופטת – מן הראוי לחוקק את חוק יסוד החקיקה. כלומר, מן הראוי היה לחוקק את החוק הזה מזמן. בכל פעם שאני כותב על כך, אני מתבאס מהצורך למחזר את דבריי, כל כך הרבה שנים.

חוק יסוד החקיקה צריך לעגן בחוקה את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. החוק צריך להיבנות מתוך הידברות בין ראשי שלוש הרשויות, לצד אנשי אקדמיה ונציגי ציבור.

חוק היסוד צריך לעגן את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ואת היכולת של הכנסת להתגבר על פסיקה שביטלה חוק.

עמדתי היא שבית המשפט העליון רשאי לבטל חוק רק כאשר ברור בעליל שהוא פוגע בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. ביטול חוק ייעשה רק ברוב של 2/3 לפחות מבין שופטי בג"ץ, בהרכב של לפחות 11 ח"כים. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב מיוחד. בעבר הצעתי שזה יהיה ברוב של 2/3, כלומר 80 ח"כים, אך לנוכח התגובות הרבות שקיבלתי, אני מקבל שהרף הזה גבוה מידי, אך בוודאי שאין לאפשר זאת ברוב של פחות מ-70 ח"כים.

חוק התגברות ברוב של 61 ח"כים, נותן לרוב האוטומטי של הקואליציה אפשרות להתגבר על כל פסיקה של בג"ץ. והחמור מכל, הוא שעל פי ההצעות, כפי שהן מוצגות בפי אנשי קואליציה, לא מדובר רק בהתגברות על פסילת חוקים, אלא על כל פסיקה של בג"ץ. משמעות הדבר היא למעשה ביטול בג"ץ, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, ביטול הרשות השופטת. אם כל פסיקה של בג"ץ, הנותנת סעד לאזרח, לקבוצה, למיעוט, יכולה להתבטל על ידי הרוב האוטומטי של הקואליציה, משמעות הדבר שלטון סמכותני ללא מיצרים. זו לא דמוקרטיה. זו אוכלוקרטיה, כלומר שלטון ההמון. זה צמצום הדמוקרטיה ל"רצון הרוב" בלבד. אם הרוב בחר בממשלה מסוימת, זכותה לעשות ככל העולה על רוחה, כי כל מה שהיא עושה הוא רצון הרוב. זו רודנות של הרוב, ורודנות של הרוב אינה דמוקרטיה. היא דומה יותר ללינץ' – בלינץ', רוב גדול של האנשים עושה ככל העולה על רוחו לאדם אחד.

מה שחמור לא פחות, הוא שהמוטיבציה לחוק ההתגברות הרדיקלי, היא לאפשר חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אך ללא הגבלת הקדנציות הנהוגה בצרפת), ביטול עבירות מרמה והפרת אמונים וכד'.

יכול להיות שכל הדיבורים האלה הם דברי רהב של פוליטיקאים שיכורי כוח אחרי הבחירות. אני מקווה מאוד שנתניהו התכוון ברצינות לדבריו לפני הבחירות על רפורמות שיעשו באחריות ובזהירות. בנאומו כראש הממשלה בטקס כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, התחייב נתניהו להקים לאלתר פורום משותף לשלוש הרשויות שיעגן את מערכת היחסים ביניהן. הוא לא עמד במילתו. אבל אף פעם לא מאוחר. אם הוא התכוון ברצינות לדבריו המפויסים בנאום הניצחון שלו – הסוגיה המשפטית היא המבחן לכך.

* תחתית החבית – עם הח"כית החדשה מטעם הליכוד, עוכרת הדין האנרכיסטית גוטליב, שמסיתה להפר את פסיקות בג"ץ, אנחנו עוד עלולים להתגעגע לאמסלם. האם היא תחתית החבית, או שיש עוד מקום להידרדרות?

* אחדות בלי הכהניסטים – בימים האחרונים אני שומע אמירות על פיהן מי שאשמים בחיבור בין נתניהו לכהניסטים הם אלה ש"החרימו" אותו, ולא הותירו לו ברירה אלא ללכת עם בן גביר. יש בהם הקוראים ליש עתיד והמחנה הממלכתי להצטרף לממשלה ולאזן בה את הכהניסטים, כדי שהממשלה לא תהיה תלויה בהם. אהוד בן עזר שותף לאמירה הזאת. אנסה לנתח את האמירה הזאת ואביע את דעתי בנדון.

אני שמח על האמירות הללו, אף שאיני מסכים אתן. אני מעדיף אותן על אלה שתומכים עקרונית בחיבור לכהניסטים ועל אלה שמרמים את עצמם ואומרים שהכהניסט אינו כהניסט. אני שמח, כי מי שמתביישים בחיבור לכהניסטים ומבינים עד כמה הדבר חמור, יוצרים מכנה משותף להידברות.

המסר הזה מבוסס על ההנחה של שלטון בכל מחיר. נתניהו חייב להיות ראש הממשלה, וכל מחיר מצדיק זאת – פעם ברית עם רע"ם ופעם ברית עם בן גביר. לגבי הברית עם רע"ם – אני תקפתי אותה והתנגדתי לה גם כשהיה מדובר בנתניהו וגם בממשלת השינוי, אך בדיעבד נוכחתי בטעותי ואני מודה בה. אילו הליכוד העמיד אדם אחר בראשו, לא הייתה כל מניעה להקמת ממשלה אתו.

הדיבור על "חרם", כאילו מדובר בילדים בגן שהחליטו להחרים ילד אחר, הוא בריחה מהדיון הענייני. סתם "מחרימים" את נתניהו? אין קשר לשחיתות, לתרבות השקר, להפצת הקונספירציות על "תפירת תיקים", למלחמה להרס שלטון החוק ומערכת המשפט? הכל אישי? קל לא להתמודד עם הביקורת ולהגדיר אותה "חרם". אבל זה לא רציני.

על אף דעתי השלילית על כשירותו של נתניהו להנהיג את המדינה, בשל אותם ליקויים שציינתי, מיד כשנודעו תוצאות המדגמים בסיבוב השני, קראתי להקים אתו ממשלת אחדות. הייתה לי על כך מחלוקת חריפה עם בוגי יעלון וחבריי אז בתל"ם. קראתי לאמץ את מתווה ריבלין; מתווה הנבצרות. לאחר הסיבוב השלישי, הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה בכל מאודה להקמת ממשלת אחדות לאומית, והייתה לה השפעה על הכרעתו המנהיגותית של גנץ לשלם את המחיר האישי והפוליטי ולהצטרף לממשלה.

אבל אנו זוכרים היטב מה קרה. אנו זוכרים שנתניהו לא ניהל מו"מ בידיים נקיות, אלא חתם על הסכם הונאה שהצליח להבליע בתוכו את זרע הפורענות להפרתו. נתניהו עקץ את שותפיו, גנב את הרוטציה ועשה זאת באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב. איך אפשר לצפות לשוב ולקנות מהאיש הזה מכונית משומשת? איך אפשר לצפות מגנץ שיחזור לעשות עסקים עם מי שעקץ אותו?

ואף על פי כן, לפני הבחירות קראתי להקמת ממשלת אחדות. הערכתי ששוב לא תהיה הכרעה, ושבמקום לחזור לסיבוב שישי יש להקים ממשלת אחדות לאומית. אמנם איני רוצה ממשלה עם נתניהו, אך היא הרע במיעוטו, מול ממשלה עם הכהניסטים, או עם מפלגות אנטי ישראליות או סיבוב שישי. יתר על כן, כתבתי שגם אם תהיה הפתעה רבתי ויהיה רוב ללפיד, עדיפה ממשלת אחדות. לא אמרתי כך לגבי מצב של 61 לנתניהו, כי היה לי ברור שבמקרה כזה נתניהו יקים ממשלת "ימין מלא מלא" עם הכהניסטים והחרדים. גוש ביבי בן גביר הלך יחד, רוב המצביעים שלו רוצים שזו תהיה הממשלה ונתניהו עצמו יודע שרק בממשלה כזו יוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק.

ואם נתניהו יפתיע ויפנה ליש עתיד ולמחנה הממלכתי ויציע להם ממשלת אחדות?

אם מדובר בהצטרפות לממשלה עם הכהניסטים, אני מתנגד. הצטרפות כזו תתן את הלגיטימציה הסופית, המוחלטת לכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי.

אם מדובר בהצטרפות לממשלה ללא הכהניסטים, אני בהחלט בעד, בתנאי שלא יחוקקו חוקי מגה-שחיתות.

הסיכוי לכך הוא אפסי, אולם יתכן שלאחר תקופה של שותפות עם הכהניסטים, השותפות הזאת תתפוצץ. במקרה כזה, אקרא בכל לבי להצטרפות לממשלה במקומם.

* כבוד השר עמיר – תחושתי ביום השנה לרצח רבין, היא כאילו יגאל עמיר עומד להתמנות לשר לביטחון פנים.

* פשע נגד מדינת ישראל – מי שעומד להיות שר בכיר בישראל, מפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמתועבת על רצח רבין.

לבצלאל האיום יש חשבון אישי עם שב"כ, שסיכל פיגוע שהוא תכנן, והוא מנצל את ההזדמנות כדי להסית נגדו, באמצעות הפצת הקונספירציה הנתעבת.

בצלאל האיום הוא מנוול, בן עוולה. איש נקלה ונתעב. האיש לא ראוי להיות שר בישראל.

אני מצפה מנתניהו, שיודע היטב את האמת, שמכיר מקרוב את השב"כ, שהיה תחת אחריותו האישית למעלה מ-15 שנים, להפסיק לשתוק ולהוקיע את דברי הבלע של בצלאל האיום. שתיקתו הפחדנית היא עדות לכך שאינו מנהיג.

* ממשלה שכזו – הפרחח שחודש לפני הרצח נפנף בפני העיתונאים בסמל שחבריו והוא תלשו ממכונית ראש הממשלה, הבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו" וכעבור חודש הם קיימו, להוותנו, את האיום, והפרחח שבזכות השתיקה והרצון של שב"כ לא לחשוף מקורות הצליח לחמוק מאימת הדין בחשדות כבדים לטרור ועכשיו הוא משתמש בחסינותו כדי להפיץ את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמסוכנת – עומדים להיות שרים בכירים בממשלת ישראל.

ולתפארת מדינת ישראל.

* צדיק אחד בסדום – אני שמח שח"כ אבי דיכטר גינה את דברי סמוטריץ'. אבל הוא קול בודד בליכוד. החמורה מכל היא שתיקתו הפחדנית של נתניהו.

* צל"ש מפתיע – באופן מפתיע אני רוצה לשבח דווקא ח"כ מעוצמה כהניסטית.

דוקא ח"כ צביקה פוגל, עשה את מה שאף ליכודניק, זולת אבי דיכטר, לא עשה. דווקא הוא יצא נגד דברי הבלע של סמוטריץ'.

עובדה זו בהחלט ראויה לציון.

* התקנון – על פי תקנון דף הפייסבוק שלי, כל ביטוי של הכחשת השואה או של תאוריות הקונספירציה על רצח רבין נמחק מיד.

בימים האחרונים נאלצתי למחוק הרבה מאוד תגובות של אנשים שעברו לפחות על אחד משני האיסורים.

* נגד כפיה חילונית – ח"כ סמוטריץ' יוזם את ביטול משחקי הכדורגל בשבת, ועורר סערה. אני אמביוולנטי בסוגיה.

תפיסתי היהודית על אודות השבת במרחב הציבורי, היא התנגדות למסחר ועסקים, אך תמיכה בשבת של תרבות. כלומר – אתרי נופש, מוזיאונים, בתי קולנוע, תיאטראות, מופעים וכו' צריכים להיות פתוחים בשבת, ופתיחתם היא חלק מעונג השבת בחברה הישראלית.

הכדורגל הוא פעילות תרבותית כזו. וכאן יש ערך מוסף – המסורת שמשחקי הכדורגל הם בשבת עוד לפני קום המדינה. כחובב כדורגל בילדותי ונעוריי, הליכה למשחקים וההאזנה ל"שירים ושערים" היו באמת מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, ואיני רואה כל דמיון בינם לבין קניונים, למשל.

מצד שני, עומד העיקרון הליברלי, של התנגדות לכפיה, דתית או חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת, מונעת מציבור עצום של שחקנים ואוהדים דתיים ושומרי שבת ליטול בהם חלק ואולי גורמת לחלקם לנהוג בניגוד למצפונם. זאת כפיה חילונית. מי שאינו רואה קולנוע בשבת, יכול לצפות בסרט ביום ראשון, וכנ"ל בהצגה או הופעה. לא כן במשחק הכדורגל, שהוא חד פעמי. לכן, מבחינה עקרונית יש הרבה צדק בדבריו של סמוטריץ'. אך גם לכך יש צד שני – החיילים הקרביים, שאינם יכולים לצפות בכדורגל באמצע שבוע. הם יכולים לצפות במוצ"ש, אבל אין תנאים בכל הארץ למשחקים בשעות החשיכה.

עקרונית, יש הרבה צדק בבקשתו של סמוטריץ', אך היא אינה מעשית. לא מדובר רק במשחקי ליגת העל, אלא בכל הליגות כולל ליגות הילדים והנוער. איך הם ישחקו בימי לימודים? הרי אין תשתית לקיום משחקים בערבים.

אני חושב שכיום נמצאה פשרה סבירה: רוב משחקי ליגת העל והליגה הלאומית אינם מתקיימים בשבת, אלא במוצ"ש, ביום שישי ואפילו באמצע השבוע. בליגות האחרות משחקים בשבת. לגבי קבוצות ילדים, יש הגדרה של "קבוצת צו פיוס" – כל קבוצה שמגדירה כך את עצמה, משחקת ביום חול.

סמוטריץ' הגדיר את קיום משחקי הכדורגל בשבת – "זה לא יהודי". האם דעותיו הגזעניות הן כן יהודיות? האם הדרת תומכי בנט מבתי הכנסת היא כן יהודית? האם הפצת עלילת דם ותאוריות קונספירציה מעל דוכן הכנסת היא יהודית?

* ולא להתראות – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהרצח זעזע אותו יותר מהפיגועים נגד ישראלים, כיוון שלזעזוע על עצם הטבח, נוסף הזעזוע על כך שיהודי ביצע אותו.

אבל בתודעה הציבורית זכור שחנן פורת אמר "בתגובה לטבח" – "פורים שמח!" כשהוא נפטר, זה מה שזכרו לו.

נכון, הוא אמר "פורים שמח". כי יהודי מאחל בפורים "פורים שמח" כפי שהוא מאחל בראש השנה "שנה טובה" ובשבת – "שבת שלום". הוא לא קובע שפורים שמח, אלא הוא מאחל פורים שמח. הוא היה אומר אותו דבר אם התרחש באותו יום אסון כבד במשפחה שלו. כמובן, שהוא לא העלה על דעתו להביע שמחה על הטבח הנורא, שכה זעזע אותו.

אדם אחד אשם בעיוות הנורא של דברי חנן פורת – רינה מצליח. היא סיקרה את ישיבת החירום של מועצת יש"ע אחרי הטבח והיא צילמה את חנן בכניסתו לישיבה מאחל "פורים שמח" לאנשים שפגש. היא זאת שהציגה את מצג השווא של הבעת השמחה כביכול על הטבח. ואם הייתה זו תחילה אי הבנה של קוד תרבותי שאינו מוכר לה, הרי מיד לאחר מכן היא יכלה להסביר, לחזור בה ולהתנצל.  

במאמר שפרסמתי אחרי פטירתו של חנן, כתבתי שאני מצפה מרינה מצליח לעלות לקברו, לכרוע ברך ולהתנצל.

עד היום היא לא עשתה כן. מבחינתי, מאז אותו אירוע, לפני 28 שנים, רינה מצליח היא ההתגלמות של תקשורת רעה, תרתי משמע; רעה מהבחינה המקצועית, כלומר גרועה, ובעיקר רעה מבחינת רוע.

אין לי שום צער על החלטתה לפרוש משידור. להיפך. לא אתגעגע. שלום – ולא להתראות.

* מכחישי שואה ארורים – ביום השנה לליל הבדולח, מארח מכון גתה אירוע של קרן רוזה לוקסמבורג, שמטרתו להשוות בין השואה לבין "הנכבה-שמכבה". זהו אירוע תעמולה אנטישמי של הכחשת שואה מן הזן הנחות ביותר.

על פי חוק איסור הכחשת שואה תשמ"ו 1986 דינה של הכחשת שואה הוא חמש שנות מאסר. בוודאי שאפשר וחייבים לאסור את קיומו של האירוע.

* דן זיו – מתוך אתר "בעוז רוחם": "ב'מבצע קדש', ביום ה-1 בנובמבר ,1956 התנדב סג"ם דן זיו לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע ב-זחל"ם תחת אש מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. לאור היום ביצע את משימתו בשלמות, והמשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים". על מעשה זה, זכה קצין הצנחנים דן זיו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.

סא"ל דן זיו, בן קיבוץ איילת השחר, היה ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים היה המג"ד של הגדוד הראשון שחצה את התעלה. הוא גם שירת במוסד.

דן זיו הלך ביום שני לעולמו.

יהי זכרו ברוך!

* לא רוצה להיות מיליונר – חברים ובני משפחה מאיצים בי מפעם בפעם לגשת לתכנית "המרדף" או תכניות טריוויה אחרות. אני רגיל לכך עוד מימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב, משנות ה-90. תמיד סירבתי לכך ואני ממשיך לסרב. כששאלו אותי מדוע איני הולך ל"מי רוצה להיות מיליונר", השבתי שאיני רוצה להיות מיליונר.

אבל מה באמת הסיבה? אין לי תשובה ברורה. אולי החשש מפאדיחה, מפאשלה, מבלק-אאוט שבו לא אדע להשיב על שאלות שאני יודע, מול כל ציבור הצופים?

ואולי זה קשור לסיפור הבא. לפני ארבעים שנה, ב-1982, שירתתי בהיאחזות הנח"ל שלח, בבקעת הירדן – היום היישוב שדמות מחולה. באותה תקופה נערך חידון הנח"ל הארצי. השלב הראשון היה בהיאחזות עצמה. שאלון ידע על תולדות הנח"ל. עניתי נכונה על כל השאלות, ניצחתי בתחרות ועליתי לשלב הגדודי. בתחרות של גדוד 903, גדוד ההיאחזויות, מהר מאוד הסתמנה תחרות צמודה ביני לבין נציג של אחת ההיאחזויות, כבר איני זוכר איזו. היה שלב של שאלות אמריקאיות. באחת השאלות, השבתי בטעות ב' במקום ג', למרות שידעתי שהתשובה הנכונה היא ג'. הפסדתי בנקודה אחת. ההיאחזות שלי הפסידה יום טיול. תחושת ההחמצה הייתה מרה וצורבת. כיוון שעליתי לשלב הגמר הגדודי, הוזמנתי להיות נוכח, כאחד מהקהל, בגמר החילי. וידעתי את התשובות טוב יותר מהמנצח. איזו החמצה!

מאז אני נמנע מהשתתפות בתחרויות מסוג זה.  

          * ביד הלשון

צדיק אחד בסדום – בדברים שכתבתי השבוע, הגדרתי את ח"כ אבי דיכטר, הח"כ היחיד בליכוד שגינה את דברי הבלע של סמוטריץ', שהפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – צדיק אחד בסדום, כיוון שהוא היה הליכודניק היחיד שנהג כך.

;;

הביטוי "צדיק אחד בסדום" נוגע לפרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא". בפרשה מסופר, בין השאר, על הפיכת סדום ועמורה. אברהם מנסה לשכנע את אלוהים להימנע מהוצאה לפועל של תכניתו להשמיד את סדום ועמורה. אולי יש שם גם אנשים טובים, שעלולים למות בעונש הקולקטיבי הזה? והוא עומד על המקח ומוריד בכל פעם את מסת הצדיקים שבעטיים ראוי לבטל את הגזירה. "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר יְהוָה: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

כזכור, סדום ועמורה הושמדו, משמע שלא נמצאו עשרה צדיקים בעיר. היחידים שחולצו הם לוט, אחיינו של אברהם, ובני משפחתו. כדי שלא נחשוד שיש כאן פרוטקציה ונפוטיזם, מוצג בפרשה מנהג הכנסת האורחים של לוט, ברוח אברהם אבינו, בניגוד מוחלט להתנהגות תושבי סדום, שביקשו לבצע לינץ' באורחים.

לוט היה צדיק אחד בסדום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.22

* ראוי בהחלט – "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא". זו הייתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי על אודות יאיר לפיד השתנתה?

כך פתחתי את מאמרי השנתי על איש השנה לשנת תשע"ג, שבו בחרתי ביאיר לפיד לאיש השנה, לאחר שהדהים את הציבור הישראלי כאשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות 2013. תשובתי הייתה מורכבת. כבר אז ראיתי בו הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם לכן, ובוודאי שכך אני רואה את הדברים היום, תשע שנים מאוחר יותר. ולא רק כיוון שאני שיניתי את דעתי, אלא גם כיוון שהוא השתנה; התבגר, למד, הרצין.

אין ספק שמדובר במנהיג פוליטי מוכשר ועתיר הצלחות. הוא מנהיג את מפלגת המרכז היחידה שלא התפוגגה אחרי קדנציה או שתים. המפלגה שהקים שומרת על יציבות מרשימה כמפלגה בינונית +, מה שמעיד על "בייס" לא קטן שהוא הקים. הוא הקים מפלגה מאורגנת היטב ומרושתת היטב בכל רחבי הארץ. לאורך השנים הוא ידע לבחור אנשים רציניים ביותר שרצו עמו ולצדו. התנהלותו הפוליטית של לפיד אינה חפה מטעויות, אך היא חכמה בדרך כלל, ומוכיחה את עצמה. הוא הוכיח לא אחת עוצמה וכושר עמידה מרשימים. והוא רכש ניסיון פוליטי, מדיני ומנהיגותי משמעותי.

מאוד לא אהבתי את התעקשותו על ריצה רוטציונית עם גנץ בכחול לבן. איזה היגיון יש בפניה לציבור לבחור מפלגה, שאינה מסוגלת להתייצב אחרי מנהיג ומחלקת את העוגה. ראיתי בדרישה הזו תאוות שלטון וילדותיות, הפוגעת בכחול לבן. רגע לפני הבחירות, לנוכח הביקורת והלעג, הוא ויתר על הרוטציה, אך הנזק כבר נגרם. את יכולת הלמידה, ההשתנות והפקת הלקחים שלו ראינו אשתקד, כאשר חרף היותו ראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי, ועל אף שעליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, הוא ויתר על מקומו הראשון ברוטציה למען בנט. אפשר לומר שללא הוויתור הזה לא הייתה קמה הממשלה, וזה כנראה נכון, אך האם מישהו יכול לדמיין ויתור כזה אצל נתניהו? גם לא אצל מנהיגים נורמטיביים. עם זאת, הייתי מעריך אותו יותר אלמלא אימץ את הצעתו הנדיבה של בנט להחליף אותו לארבעה חודשים אחרי שנה בלבד של בנט בתפקיד. האינטרס הציבורי ביציבות שלטונית נפגע כתוצאה מכך, וחבל.

הביקורת הגדולה ביותר שלי עליו, היא על כך שפירק את כחול לבן ולא הצטרף עם גנץ לממשלת האחדות. מי יודע, אולי אילו כחול לבן במלוא עוצמתה הייתה נכנסת לממשלה, נתניהו לא היה מצליח לעקוץ אותה.

גם את הצבעתו והצבעת מפלגתו נגד חוק הלאום אני זוכר לרעה. הרי חוק הלאום מבטא את השקפת עולמו הציונית של לפיד והצבעתו נגדה הייתה מטעמי פוליטיקה קטנה וקריצה פופוליסטית לדרוזים. התנהגות כזו בסוגיה משמעותית כמו חוק יסוד בנושא לאומי אינה ראויה, בלשון המעטה.

נקודה מדאיגה נוספת היא, שגיליתי ביש עתיד סממנים של פולחן אישיות סביב לפיד. גיליתי זאת בתקופת כחול לבן. כאשר בקבוצות פנימיות העזתי למתוח עליו ביקורת, חטפתי מקלחת שהזכירה לי את הביביסטים. לא, איני טוען, חלילה, שיש כאן פולחן אישיות ברמה המפחידה של נתניהו; פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית. אבל עם ניסיון פולחן האישיות הביביסטי – מי שנכווה ברותחין, יזהר בצוננין. ולכן אני רואה לנכון להתריע על המגמה.

את כנס היסוד של יש עתיד, בחר לפיד לערוך באריאל ולא בכדי. היה זה סמל להשקפת עולמה המרכזית של יש עתיד, ברוח הקונצנזוס הלאומי. הצגתו בידי התעמולה הביביסטית כשמאלן, היא כמובן מגוחכת. טוב, הם מציגים גם את בנט, שקד, סער, הנדל, ליברמן, יעלון, אלשייך, מנדלבליט וריבלין כסססמולנים רחמנא לצלן. מי שאינו סוגד לנתניהו הוא ססמולן. אך את לפיד הם מציגים כסמולן רדיקלי אנטי ציוני. מירי רגב השקרנית ההיסטרית צווחה שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא מתוכו את "נפש יהודי הומיה" ועדרי עובדי אלילים דיקלמו ומחזרו את השקר הנתעב. לפיד רחוק מהשקפת עולם שמאלית. יש לזכור את מלחמתו בארגונים רדיקליים כמו שוברים שתיקה, את מלחמתו ב-BDS, את העובדה שיחד עם יעלון (עוד לפני הקמת כחול לבן) הוא פרסם מאמר בעיתונות האמריקאית שקרא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן ויצא למסע הסברה בארה"ב למען הרעיון. עמדותיו הן פטריוטיות וביטחוניסטיות מובהקות.

לפיד הוא איש מרכז מובהק, איש של ציונות ממלכתית. כל טענה אחרת – בשקר יסודה.

על אף חסרונותיו, אני רואה את יאיר לפיד מודל 2022 כאדם ראוי בהחלט לראשות הממשלה ואני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב. אין סיכוי שאצביע לו בבחירות. אני חושב שיש ראויים ומתאימים ממנו, ובהם ראש הממשלה היוצא, אך הוא בהחלט מתאים ויוכל להצליח בתפקידו.

איני חושב שהבחירות הללו הן התמודדות ראש בראש בין נתניהו ללפיד על ראשות הממשלה. אני בהחלט רואה היתכנות לאפשרות שראש הממשלה לא יהיה דווקא אחד מן השנים. אך אם הבחירה הייתה בין נתניהו ללפיד, אין בכלל שאלה – ודאי שלפיד ראוי יותר.

* גוליבר בארץ הגמדים – תעשיית השקרים וההסתה יוצאת מגדרה כדי ליצור דה-לגיטימציה ללפיד, לגמד אותו, ללעוג לו, להציג אותו כשמאל רדיקלי אנטי ציוני וכד'. על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כל אדם אחר שמעז לחשוב על הנהגה, בין אם הוא מהליכוד, מהימין, מהמרכז או מהשמאל, הוא גמד עלוב, אפס מאופס, בדיחה. מישהו מעלה על דעתו שיכול להיות אדם אחר בעולם, זולת נתניהו, בתפקיד ראש ממשלה בישראל. התעשייה מפיצה את דפי המסרים השקריים, עובדי האלילים מדקלמים. כך מהנדסים תודעה.

* תחת האלונקה – צר לי על פרישתו של בנט מהפוליטיקה. בעיניי הוא שגה גם מבחינה אישית – נכון היה שישאר על הגלגל, אך זו בעיה שלו, וגם מבחינה לאומית – חשוב היה שיישאר תחת האלונקה וימשיך לתרום ולקדם את דרך הציונות הממלכתית, הנמצאת היום תחת איום.

אך משזו הייתה החלטתו – הוא ראוי להוקרת עם ישראל על שירותו הנאמן, החשוב והמוצלח (אף שנכשל באחזקת הקואליציה). אני משוכנע שרבים רבים מעריכים ומוקירים אותו, ואני גם מאמין שרבים משונאיו, המוסתים בידי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, יתפכחו יום אחד ויתביישו.

* כמלוא הנימה – נפתלי בנט כראש הממשלה, לא סטה כמלוא הנימה מן האידיאולוגיה שלו ושל מפלגתו. ולכן, ממשלתו הייתה הניצית ביותר זה עשרות שנים. הדבר נכון בכל תחום – המאבק באיראן, בחמאס בעזה, היחס לרש"פ ולרעיון המדינה הפלשתינאית, מצעד הדגלים, העליה להר הבית, הפעולה להחזרת הריבונות שנרמסה בעשור האחרון בגליל ובנגב, הפעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי. ובראש ובראשונה – בתחום ההתיישבות: בתכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן והכפלת האוכלוסיה הישראלית בגולן כולל הקמת שני יישובים גדולים חדשים, אסיף ומטר (תכנית שכבר מתממשת בשטח) והחלטת הממשלה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, לצד הגברת הבניה הישראלית בהתיישבות ביו"ש. אפשר לתמוך בדרכו המדינית של בנט או להתנגד לה, ואפשר לתמוך בה או להתנגד לה חלקית – אך מן הראוי לומר אמת על אודותיה, למרות הרעש של הפייק-ניוז מתוצרת תעשיית השקרים וההסתה.

יתר על כן, הוא עשה זאת לא רק בלי להשפיל את "הססמולנים", אלא להיפך, מתוך כבוד לבני-הפלוגתא האידיאולוגיים שלו ומתוך רצון לקרבם. והוא אכן קרב אותם. מי היה מאמין ששרי מרצ יצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה היא וידוא הריגה סופי ומוחלט של רעיון העוועים לנסיגה מהגולן, שרוב קודמיו, ובהם קודמו, ניסו לקדם. כידוע, בממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת קואליציונית או סיעתית. כל שר מצביע באופן חופשי על פי מצפונו. מי שזוכר את המאבק הנלהב של מרצ בעד נסיגה מהגולן ונגד ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, אינו יכול שלא להתפעל מהצבעת שריה בעד התכנית. זה הישג אדיר של בנט. העברת התכנית פה-אחד היא מסר לאומי אדיר. איזה מזל שהתכנית לא זקוקה לאישור הכנסת. האופוזיציה למדינה הייתה עלולה למצוא איזה עריק מרע"ם או את רינאווי זועאבי ויחד אתם מכשילה ומפילה את התכנית. העבודה ומרצ שהיו חברות בממשלה היחידה מאז ועידת מדריד שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה מאז אוסלו שהעומד בראשה הצהיר בפני העולם כולו על התנגדותו למדינה פלשתינאית, לא תהיינה אותן העבודה ומרצ כפי שהיו עד לפני שנה. הן לא תוכלנה לצאת עם קצף על השפתיים בהאשמת ממשלת ישראל ב"סרבנות", אחרי שהיו חברות בממשלה ה"סרבנית" (לשיטתן) ביותר שהייתה כאן.

בנט לא סטה מן האידיאולוגיה שלו, אך הוא התבגר, וכובד האחריות השיל מעליו את נשל הפופוליזם שאפיין אותו בעבר. כן, אני זוכר את בנט, שבהיותו חבר ממשלה וחבר קבינט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", יצא נגד הממשלה שבה הוא חבר ותקף אותה. אני זוכר את בנט שהיה שני רק לליברמן בשלהוב היצרים בנושא אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח למשבר לאומי. אני זוכר את בנט הפופוליסט שקורא לגזר דין מוות למחבלים. אני זוכר את דברי הבלע שלו על החיילים שמפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מחמאס.

דווקא כיוון שאני זוכר את כל אלה, אני מעריך אותו יותר, על כך שלצד דבקותו באידיאולוגיה, הוא התנתק מהצד השלילי הזה באישיותו. הוא היה מנהיג מאחד ומלכד, אך לא הצליח לעמוד מול הכוח המרושע הנבנה מהקרע בחברה, בהובלת קודמו תאב הנקם, המסרב להשלים עם כך שאדם אחר הוא ראש הממשלה.

* מכר את נשמתו לשטן – ב-1996 הצבעתי בעד נתניהו לראשות הממשלה. הייתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים. לכנסת בחרתי בדרך השלישית, מתוך הזדהות מלאה. בחירתי בנתניהו לראשות הממשלה ממש לא הייתה מאהבת מרדכי. יותר משהייתה זו הצבעה בעד נתניהו הייתה זו הצבעה נגד פרס, השבוי בפנטזיית המזרח התיכון החדש, שהובילה אותו לוויתורים מסוכנים ביותר. אך לא הערכתי את נתניהו. כדובר ועד יישובי הגולן השתתפתי בפגישות עם נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וכבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל כישרון-שקר בלתי רגיל; יכולת לשקר בלי להניד עפעף. נהגתי לומר אז, שלעולם לא אסלח לפרס שאילץ אותי להצביע לנתניהו ושאם מול פרס היה מתמודד סוס – הייתי בוחר בסוס.

כחבר הנהלת הדרך השלישית, תמכתי בהצטרפות לממשלת נתניהו. אולם לאחר פרשת בראון תמורת חברון, נאבקתי, ללא הצלחה, לפרישת המפלגה מהקואליציה והפלת נתניהו. לצערי, הדרך השלישית דבקה בממשלה ולכן התרסקה בבחירות. בבחירות 99', בין נתניהו לברק – לצד הפתק לדרך השלישית, שלשלתי פתק צהוב, ריק. לא יכולתי לבחור באיש מן השניים.

במשך השנים לא תמכתי בנתניהו, אך בהחלט הערכתי את יכולותיו וכישרונותיו ובירכתי על הישגיו. גם תמכתי לא אחת במדיניותו ובדרכו. את העובדה שכמו כלב השב אל קיאו כך הוא חזר על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי; מזימה שרק מלחמת האזרחים בסוריה שמה לה קץ, לא ידעתי ואני מודה שממש לא חשדתי.

לא הצבעתי עוד לנתניהו, אך כאשר בחרתי ב-2009 בבית היהודי, העדפתי את נתניהו על לבני וכשבחרתי ב-2015 בכולנו העדפתי את נתניהו על הרצוג. מאוד לא אהבתי את הדה-קרדיטיזציה לנתניהו ואת גימוד הצלחותיו של נתניהו ולא אחת יצאתי נגד תוקפיו החריפים (כמו למשל נוני מוזס שהפך את עיתונו והאתר שלו לפלטפורמה של תעמולה נגד נתניהו).

ראיתי פער בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי. בין נתניהו המנהיג והמדינאי המוכשר, ונתניהו הפוליטיקאי הקטן והאיש הקטן, השקרן, תאב השלטון, המכור להערצה, המכונן פולחן אישיות. אך סברתי שד"ר נתניהו חזק יותר ממיסטר ביבי.

נקודת השבר הייתה כשהחלו חקירותיו. מה שגרם לי לאבד בו כל אמון ולראות בו אדם לא כשיר להנהגה, לא היו החשדות נגדו, והרי גם כעת הוא בחזקת חף מפשע, אלא התנהגותו; מסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, תאוריות הקונספירציה המטורללות שהפיץ בקרב חסידיו, ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כל מה שהתגלם בנאום האימים במסדרונות בית המשפט, שהיה פוטש של ממש של ראש הממשלה נגד מבנה הממשל הישראלי, המבוסס הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם.

ואף על פי כן, תמכתי בהקמת ממשלת האחדות אתו, נאבקתי למענה והייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שהיה לה חלק משמעותי בשכנוע גנץ ללכת לממשלת האחדות. גניבת הרוטציה ועוקץ שותפיו, וההבנה שההסכם עם כחול לבן היה הונאה מראש, הביאו אותי למסקנה שמדובר בנוכל מוחלט, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו ואין ערך לחתימת ידו ואסור להשאיר בידיו את השלטון.

ואפילו זה לא היה השפל. התנהגותו כראש האופוזיציה – דה-לגיטימציה מוחלטת לכך שאדם אחר זולתו יהיה ראש הממשלה, הייתה איומה ונוראה. הפיכת האופוזיציה-לשלטון לאופוזיציה-למדינה, המחבלת במזיד באינטרס הלאומי, הביאה את הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים.

אך בכל מכלול מעשיו, המעשה הנפשע ביותר, הפגיעה הקשה ביותר שלו במדינת ישראל, היא הכשרת התועבה הכהניסטית. לא סתם הכשרה. הוא פעל לכך במשך חודשים, עשה לילות כימים, כדי להבטיח שהציונות הדתית תצרף אליה את בן גביר. הוא אפילו שריין מקום ריאלי ע"ח הליכוד ברשימת הליכוד לאופיר סופר בתמורה לכך שיכניסו את הכהניסט לרשימתם.

איני חושד בנתניהו שהוא קרוב לכהניזם. ממש לא. הוא רחוק מגזענות. אני בטוח שהוא סולד מהכהניזם. אך הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חקיקה שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה את המעשה. והיום, לא תמצא כמעט ליכודניק שאינו רואה בבן גביר ראוי להיות שר בישראל. על כך, לעולם לא ייסלח לנתניהו, שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי.

* ביעור חמץ – בנעוריי הייתי חבר בנוער התחיה. הצטרפתי לתנועה בשל התנגדותי לעקירת חבל ימית ולנסיגה מכל סיני. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן הייתה לי זכות בחירה, ב-1981 וב-1984, בחרתי בתנועת התחיה.

התחיה נחשבה אז למפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית. ב-1984, נבחר לכנסת "הרב" כהנא שר"י. לכאורה, המפלגה הקרובה אליו ביותר הייתה התחיה. אך התחיה ראתה בו מוקצה מחמת מיאוס. גאולה כהן כינתה את הכהניזם "כתם על תולדות עם ישראל". סיעת התחיה הצביעה בעד החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מגזענים וכהניסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. כאשר כהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, כל סיעת התחיה, יחד עם כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות, יצאה מן האולם במחאה.

אני זוכר את הזעזוע העמוק שפקד אותי, כאשר נודע לי שכהנא נבחר לכנסת. הייתי אז עדין בצבא, מפקד בבית הספר למכ"ים. אני זוכר עד כמה לקחתי קשה את הבשורה הזאת; לא האמנתי שדבר נורא כזה קורה בעמנו.

לאחר שחרורי, הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים. המלחמה בגזענות הייתה חלק משמעותי בפעולות שהעברתי. יחד עם חניכיי, צעדתי ברחובות חיפה בצעדה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בין התנועות שהשתתפו בצעדה היו גם בית"ר ובני עקיבא. את ההפגנה ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים חברי, חבר קיבוץ מרום גולן יהודה וולמן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בשנות המאבק נגד הנסיגה.

הטבח במערת המכפלה, בפורים 1994, שאותו ביצע המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, המועמד מס' 3 ברשימת כהנא, היה הגשמת "תורתו" של כהנא. לא בכדי, תלמידיו של כהנא, ובראשם בן-גביר, רואים בו את דמות המופת, שביצע את מעשה המופת. מאז הטבח המחריד, אני רואה במלחמה בכהניזם שליחות שאיני בן חורין להיבטל ממנה.

לאחר הטבח, פרסמתי ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, מאמר שבו פניתי לאחיי ורעיי, המתיישבים ביש"ע, תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם". במאמר, שפורסם בגיליון פסח, קראתי למתנחלים ביש"ע לעשות ביעור חמץ, ולהוקיע את הכהניזם המאיים. אחרי רצח רבין, כתבו לי כמה תושבים מיש"ע, שעכשיו הם מבינים כמה צדקתי.

אחד הפעילים המרכזיים של הכהניזם הוא תושב הגולן מיכאל בן-חורין. הוא יצא בצהלות ובקריאות שמחה ותמיכה בטבח בחברון, ואף נכנס למעצר מנהלי לאחר הטבח. הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני. אני נלחמתי במיכאל, וכמובן שמאז לא החלפתי אתו מילה. כאשר הכהניסט הזה כתב מאמרים ומכתבים למערכת ביטאון ועד יישובי הגולן "הרי גולן", שאותו ערכתי, הייתי מחזיר את המכתב למעטפה, שולח אותו בחזרה לשולח עם הכיתוב: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת".

באחד הימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, ביום שבו אהוד ברק טס לוועידת שפרדסטון עם הצעה לנסיגה מכל הגולן; כשהיינו בשיאן של ההפגנות, קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר ברוך".

– "איזה ברוך?"

– "מרזל".

– "אתך אני לא מדבר". וניתקתי.

גם ברגע הקשה הזה לא התבלבלתי, וידעתי להבחין בין עמית לטורף.

פעמיים כהניסטים תבעו אותי על הוצאת דיבה. מיכאל בן חורין הפסיד בתביעה. בן-גביר שניסה לסחוט ממני התנצלות על דברי אמת שכתבתי נגדו באיומי תביעה, ברח עם הזנב בן הרגליים לאחר שקיבל את תגובתי.

38 שנים אני נלחם בסרטן הכהניסטי. מערכת הבחירות הזאת, שעלולה להעלות לשלטון ממשלה שבן גביר חבר בה, והיא תלויה בו, היא אולי מערכת הבחירות החשובה ביותר בתולדות המדינה. מבחינתי, המטרה אחת – למנוע 61 מנדטים, חלילה, לגוש בן גביר-נתניהו. מה יהיה אם לא יהיו להם 61? איזו ממשלה תקום? איני יודע. יש אפשרויות רבות. אני מציע להיזהר מהתחייבויות והבטחות עם מי להקים ממשלה ועם מי לא, ולהשאיר את האופציות פתוחות לתרחישים יצירתיים, גם אם אינם אידיאליים. העיקר שלא יהיו לגוש בן גביר 61 מנדטים.

* מכשירים את השטח – התעשיה הקימה ערוץ הסתה, שקרים ופייק-ניוז בפייסבוק. שם הקבוצה, תחזיקו טוב: "יאיר נתניהו המנהיג והיורש-YAIR NETANYAHO ISRAEL NEXT LEADER".

נשמע מצחיק? כך הם מכשירים את דעת הקהל.

* תובע כללי נפרד – שר המשפטים גדעון סער החל להוביל מהלך של פיצול תפקיד היועמ"ש. למרבה הצער, הוא הספיק לכהן רק שנה, ולא הספיק להשלים את המשימה החשובה הזאת וגם לא את המשימה החשובה עוד יותר – גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות באופן מושכל ובהסכמה. אך גם בשנה שבה כיהן בתפקידו, הכניס רפורמות משמעותיות, של מי שרוצה לתקן את מערכת המשפט, להבדיל ממי שרוצה להחריב את מערכת המשפט. למשל – השימוע הפומבי למועמדים לבית המשפט העליון.

אילו התובע הכללי לא היה האיש שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, הוא היה הרבה יותר נחוש ואסרטיבי מהמיועמ"שים שאנו מכירים, במלחמה בשחיתות השלטונית. כל משימתו הייתה להיות מצביא המלחמה בשחיתות. כשיהיה תובע כללי נפרד, תהיינה אלו חדשות רעות מאוד לחובבי השחיתות ולמעריצי המושחת.

* חילול הקודש – מפגינים אנטישמים חרדים קרעו סידור תפילה יהודי, של התנועה  המסורתית בישראל (הזרם הקונסרבטיבי ביהדות), וקינחו בו את האף. הם עשו זאת ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אנטישמיות ארורה.

* במלוא מורכבותו – עד לפני כשנה, כיניתי את יהודה משי זהב – "החוזר בתשובה". ראיתי בו מופת של חזרה בתשובה במובן המהותי של המושג. חרדי אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקלי ומיליטנטי, שהוביל לאורך שנים את הפעילות האלימה של העדה החרדית, עבר מהפך גמור והיה לסמל ההשתלבות של חרדים בחברה הישראלית והישראליזציה בחברה החרדית. הוא הקים את זק"א, פעל לחיבור החרדים למדינת ישראל, כיבד מאוד את מדינת ישראל ואת סמליה הממלכתיים. בניו שירתו בצה"ל. לפני שנתיים הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) בערב תשעה באב, והרשים וריגש מאוד בסיפור חייו. הכרתי אותו אישית כאשר פעלנו יחד בפורום עמק השווה.

איזו אכזבה מרה; איזו עוגמת נפש הייתה לגלות שדווקא הוא עבריין מין סדרתי ומפלצתי. איום ונורא.

ועל אף דמותו מעוררת הסלידה, אני מאמין שמעשיו הרעים אינם מוחקים את מעשיו ומפעליו החיוביים. אכן, הוא הטביע גם חותם חיובי בחברה הישראלית, בעיקר בארגון זק"א. אני מקווה שהוא ייזכר על כל מורכבותו, ולא רק בצבעים של שחור ושחור.

* יש תקווה לכדורגל הישראלי – תחושת ההחמצה בעקבות ההפסד בגמר היורו לנוער, מעידה על ההישג האדיר של הנבחרת. לא "העיקר ההשתתפות", אלא חתירה לניצחון. מי היה מאמין שנבחרת ישראל תעלה לגמר ונהיה מאוכזבים שלא זכתה באליפות אירופה?

בתשעים דקות המשחק, נבחרת ישראל הייתה טובה יותר מנבחרת אנגליה, איימה יותר על השער שלהם ובהחלט הייתה ראויה לניצחון. אולם בהארכה הגלגל התהפך באופן מובהק. נראה לי שזו בעיה של כושר גופני, ואולי על כך יש לעבוד יותר בעתיד.

מכלל האליפות אני יוצא אופטימי מאוד באשר לעתיד הכדורגל הישראלי, והיכולת, גם של נבחרות הבוגרים של ישראל, להגיע להישגים דומים.

* כתבה מאוסה – כתבה מאוסה ובזויה בערוץ 12 – מראיינים יורדים למקומות שונים בעולם, שמתבכיינים על יוקר המחיה כהצדקה לירידה. להקיא.

* ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל – בימים אלה ימלאו ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל. החטיבה קמה ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, שבה צף המחסור בחטיבות חי"ר מובחר סדירות. מאותה סיבה הוקמה גם חטיבת גבעתי ב-1983.

חטיבת הנח"ל, 933, הוקמה משני גדודי הבט"ש של הנח"ל – 931 ו-932 וגדוד חדש שהוקם – 950. לימים קם גם גדוד הסיור.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היינו בטירונות נח"ל. כאשר הגענו לשלב הבט"ש – זה כבר היה שירות בחטיבה. היינו המחזור השני בחטיבה. המח"ט היה אז מנחם זטורסקי ז"ל. אולם באותם הימים, חטיבת הנח"ל הייתה עדין שלב במסלול הנח"ל, ולא המסלול של הנחל"אי מן הגיוס עד השחרור כפי שזה היום. כשסיימנו את פרק החטיבה, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח שהיה חלק מחטיבת הצנחנים. היינו אחד המחזורים האחרונים בגדוד. לימים, גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסב את שמו לגדוד 101 וגדוד 950 בחטיבה הסב את שמו לגדוד 50.

חלפו שלושים שנה וגם בני הבכור, עמוס, התגייס לחטיבת הנח"ל ושירת בפלוגת העורב בגדוד הסיור.

כך, במבט לאחור, אני גאה הן בשרותי כנח"לאי והן בשרותי בצנחנים, שנמשך גם בלמעלה מעשרים שנות שרות מילואים בצנחנים. אני חש גאוות יחידה בשתי החטיבות. בהמשך הדרך הייתי מ"כ בבית הספר למכ"ים שהיה בכלל חטיבה בפני עצמה.

הנח"ל היום הוא עוד חטיבת חי"ר ואין בה את הייחוד של הנח"ל, נוער חלוצי לוחם, המשלב התיישבות וביטחון. ייחודו זה של הנח"ל התבטא בהיאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובים ועיצבו את גבולות הארץ. אני זכיתי לשרת בהיאחזות שלח בבקעת הירדן, שזמן קצר לאחר מכן אוזרחה והיום היא היישוב שדמות מחולה. מאז אני מאוהב בבקעת הירדן. בכל נסיעה בכביש 90, כאשר אני עובר בסמוך לשדמות מחולה, אני חש התרגשות וגאווה, על הפרק הזה בחיי; פרק קצר, חצי שנה בלבד, אך משמעותי – היה לי חלק בהקמת היישוב הזה.

אך התרומה של הנח"ל להתיישבות לא הייתה רק בהיאחזויות. קיבוץ אורטל, למשל, לא היה היאחזות, אך הוא הוקם בעיקר בידי גרעיני נח"ל של תנועת הצופים. היום, גם המיעוט הקטן בקרב הנח"לאים שהנם בני גרעינים, אינם גרעיני התיישבות ואין להם יעד להגשמה, אלא תקופת של משימה לאומית בתחומי החברה והחינוך. איני מזלזל בכך, חלילה, אך בהחלט לא לכך התכוון בן-גוריון כשהקים את הנח"ל.

איני כותב זאת בביקורת. כנראה שאי אפשר היום להקים יישובים בידי גרעיני נח"ל, והיום, כשאני מעורב בהקמת רמת טראמפ, הדבר ברור לי ביתר שאת. כנראה שלא הייתה הצדקה לקיומו של הנח"ל לנוכח המיעוט של המגשימים מקרב הנח"לאים. הגרעין שלי, למשל, מנה בתחילת דרכו 90 חברים. רק 2 הגשימו באורטל. התוצאה הזו אינה מצדיקה את קיומו של הנח"ל במתכונתו המסורתית.

מה שנשאר הוא השם, נח"ל, שבעצם שמו מנציח את המורשת. אלמלא קמה החטיבה לפני ארבעים שנה, כנראה שגם זה לא היה.

* התיק הכבד – כשהייתי יוצא למילואים, בעיקר לתעסוקה מבצעית, נהגתי לקחת שני תיקים – תיק קל מאוד ותיק כבד מאוד. בתיק הקל היו מדים, מגבות כלי רחצה וכד'. בתיק הכבד לא היו אבנים אלא ספרים. במילואים יש שפע של פנאי שהקדשתי אותו לקריאה. במיוחד בתקופה הטרום סלולרית, שבה גם וורקוהוליק כמוני התנתק מן העבודה. אז גם השירות היה ארוך יותר, חודש תמים. וכך, בחודש של המילואים קראתי יותר מאשר בשאר 11 חודשי השנה.

היום שמעתי ברדיו על מיזם חדש ויפה של ספריית מילואים נודדת. התרגשתי.

* תודה על ההרצאה המשעממת – פעמים רבות, בתום הרצאה שאני נותן, אני מקבל תעודת הוקרה מהמארגנים, שבה הם מודים לי על הרצאתי המרתקת. ותמיד זה משעשע אותי. הרי התעודה הוכנה מראש. מי אמר לכם שההרצאה תהיה מרתקת? אולי היא תהיה משעממת?

          * ביד הלשון

כוחות האופל – יאיר לפיד היטיב להגדיר את בן גביר ותומכיו "כוחות האופל".

אופל היא מילה תנ"כית שפירושה חושך. כך נכתב בספר ישעיהו: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי-סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה". ובאיוב: "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל". וכן "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל".

בשירה "לו יהי", שנכתב בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, רצתה נעמי שמר להפיח תקווה בעם ישראל, והיא כתבה:

וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל

עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.

שירו של עמנואל צבר "ברית דמים", מספר את הסיפור המצמרר על שני לוחמים, שגרו באותה שכונה ולשניהם אותו שם – יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת שלום הגליל קיבלה משפחת הראל הודעה שבנה, יובל, נפל. זמן קצר לאחר מכן, התברר שנפלה טעות, וההודעה הגיעה למשפחת הראל הלא נכונה. המשפחה שקיבלה את ההודעה הראשונה, התבשרה על הטעות, וכאילו קיבלה את בנה בחזרה. כעבור ימים אחדים, גם יובל הראל השני נהרג. בשיר מרבה המשורר להשתמש במילותיו של איוב, לצד מילות "כל נדרי":

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,

הלילה ההוא בא.

הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית, קיים חזון אפוקליפטי על מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני אור בבני חושך. מן המיתולוגיה הזאת צמח הביטוי "כוחות האופל", כוחות השטן, כוחות בני חושך, כוחות אפלים. מקורו של הביטוי באנגלית – forces of darkness.

ומי שרוצה ללמוד כיצד להתגונן מפני כוחות האופל, מוזמן להירשם לבית הספר הוגוורטס, בסדרת הספרים הארי פוטר. אחד המקצועות הנלמדים שם, הוא התגוננות מפני כוחות האופל.

* "חדשות בן עזר"