* נאום לאומה – אזרחי ישראל!
לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.
זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.
ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.
לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.
כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.
אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.
אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.
קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.
אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.
לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.
אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.
שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!
* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.
תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.
איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.
* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.
הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.
מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.
מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.
על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.
כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.
מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.
המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.
* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!
* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.
אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.
אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.
אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.
* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.
חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.
מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.
אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.
* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.
ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.
עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).
* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.
יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.
ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?
* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.
בוודאי שאינו מנהיג לאומי.
מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.
* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?
* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.
* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.
* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.
וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".
והתוצאה ידועה.
* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"
קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"
* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.
* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.
אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.
הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.
* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.
* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.
במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.
חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.
מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.
* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".
איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?
אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?
* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.
* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.
* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.
ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.
הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.
חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.
הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.
וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.
אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.
* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".
זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.
החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.
בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.
* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.
"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.
בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.
הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.
המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.
* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.
כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.
ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?
* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.
הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.
ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.
לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.
אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.
אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.
אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.
* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.
גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.
* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.
* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.
* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?
* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.
* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".
קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".
* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").
* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.
שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.
* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.
ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.
במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.
אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.
* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.
השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.
והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.
* ביד הלשון
צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".
מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.
"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.
אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?
כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:
צדק צדק תרדוף
בקש שלום ורדפהו
בקש שלום ורדפהו
צדק צדק תרדוף
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 