צרור הערות 16.1.22

* מלחמת חורמה בשחיתות – בשחיתות השלטונית צריך להילחם, לא להגיע אתה לעסקאות.

* מו"מ פסול – המו"מ בין היועמ"ש לנתניהו על עסקת טיעון, הוא מעשה חמור ביותר. אין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור בכלל, ועם ראשי ממשלה בפרט.

האינטרס הציבורי הוא שההאשמות נגד נבחר ציבור ייבחנו עד תום בבית המשפט, ללא כל הנחות, עד שהאמת תצא לאור. אם התביעה עומדת מאחורי האישומים, עליה לעמוד עליהם עד הסוף. אם היא אינה עומדת מאחוריהם, שתבטל את הסעיפים שאינה עומדת מאחוריהם.

במקרה של נתניהו, עסקת טיעון חמורה שבעתיים בשל תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית" כביכול, שהמונים מאמינים בהן. עסקת טיעון שתביא רק לסיום הקריירה הפוליטית שלו, תתפרש כהוכחה לקונספירציה. הנה, כל מה ש"הם" רצו הוא להזיז אותו ממקומו.

עסקת טיעון עם נתניהו עלולה להיות פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ורוח גבית לשחיתות.

* יש כלום – העובדה שנתניהו מבקש עסקת טיעון מפריכה את כל הקו של "אין כלום לא היה כלום לא יהיה כלום".

* משתין עליהם בקשת – נתניהו לא העלה על דעתו לחלק לחסידיו חלק משלל טובות ההנאה שלו, אבל ברגע שנתפס בקלקלתו הוא הושיב אותם לצדו על ספסל הנאשמים, ובנדיבות רבה שיתף אותם באישומים נגדו, אותם הציג כ"רדיפה נגד הימין", "נגדכם", והסית אותם נגד מדינת החוק. ועכשיו, הוא משתין עליהם בקשת כאשר הוא יוזם עסקת טיעון שתחלץ אותו מן הכלא. האם הם מתפכחים? לעת עתה אני רואה שהם ממשיכים לדקלם הצדקות גם למעשהו זה. אולי נדרש לזה זמן, אבל אני מאמין שאצל רבים מהם ההתפכחות בוא תבוא.

* המציל – אהרון ברק הוא אחד ממוקדי ההסתה של הביביסטים. ודווקא הוא נחלץ להציל את נתניהו.

* עניין לציבור – כשמדובר בנבחרי ציבור: אין מקום לזכות השתיקה. אין מקום לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. אין מקום לעסקאות טיעון.

* להתייעץ עם גנץ – לפני שמנדלבליט חותם על הסכם כלשהו עם נתניהו, כדאי שיתייעץ עם גנץ, וישאל אותו איזה ערך יש לחתימת ידו של נתניהו ולנייר שעליו הוא חתום.

למה? מה נתניהו כבר יכול עם הסכם כזה? מה תתן לו הפרת ההסכם?

לא יודע. אין לי ראש קרימינלי לחשוב בתור נתניהו. אני רק יודע שטוב לא יכול לצאת מהסכמים אתו.

* עדויות מזעזעות – הזדעזעתי מהכתבה בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 על התנהלותו הפוגענית של הנשיא הקודם ריבלין כלפי עובדי בית הנשיא. איזה ניגוד בין הדמות שבה הצטייר, לבין אותן עדויות קשות. אילו היה מדובר בעובד אחד, הייתי מטיל ספק בדברים. כאשר מדובר בעדויות של עשרה עובדים, זו כנראה אמת.

ריבלין היה נשיא מצוין, לפחות ברובד הגלוי. אבל מנהיגות נבחנת בדוגמה אישית. בית הנשיא ובית ראש הממשלה צריכים להיות מופת להעסקה הוגנת. כאשר במקומות הללו מתנהלת העסקה פוגענית – הדבר חמור ביותר.  כך בהתנהגותה של שרה נתניהו בבית ראש הממשלה וכך בהתנהגותו של ריבלין בבית הנשיא. על מה שקורה בבלפור ידענו. על מה שקורה בבית הנשיא לא שמענו דבר וחצי דבר עד היום.

לזכותו של ריבלין אציין את תגובתו יוצאת הדופן, שבה לא האשים את כל העולם, אלא לקח אחריות על מעשיו והתנצל.

* על מה המאבק – המאבק של הבדואים בנגב אינו נגד נטיעה מסוימת בשטח מסוים. הנטיעה הזאת היא עילה והיא סמל, למאבק הרבה יותר גדול. המאבק הוא על שמירת האוטונומיה הבדואית בנגב, שנוצרה בעשור האחרון, שבו שטחים נרחבים בנגב הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע.

לפיכך, כניעה לאלימות ולאיומי רע"ם, היא הרבה מעבר לוויתור על נטיעה מסוימת בשטח מסוים. היא כניעה באתגר הראשון של הממשלה, במאבק על החזרת הריבונות.

מטרת הנטיעות היא החזרת הריבונות ועצירת ההתפשטות הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית והשתלטותה על אדמות הלאום. זה נושא שעליו אסור להתפשר בשום מחיר, אפילו במחיר בחירות חדשות. זה בנפשנו.

הממשלה הגדירה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד הלאומי העליון שלה. פירוש הדבר החזרת הריבונות שאבדה. במבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים, יישובים יהודיים היו תחת מצור וכנופיות הטרור עשו בשטח כבשלהם. כניעה לאלימות היום, תשדר לגורמי הפשיעה והטרור שמה שהיה הוא שיהיה, אין זו ממשלת שינוי והיא לא תחולל שינוי.

הציבור הערבי בישראל, הסובל יותר מכל ציבור אחר מן האלימות במגזר, חייב להבין שאי אפשר להפריד בין אלימות לאלימות, בין פשיעה לפשיעה. הוא צריך להבין שעמידה נחרצת של המדינה מול האלימות הבדואית בנגב, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בפשיעה שגבתה בשנה שחלפה 127 הרוגים במגזר.

אני מקווה מאוד שההתקפלות בסוף השבוע היא מעידה חד-פעמית ושראש הממשלה והממשלה יעמדו איתן באתגר שאליו נקלעו.

* כניעה לאלימות – עצירת מיזם הנטיעות בנגב, ולו לצורך מו"מ, היא כניעה הן לאלימות הפורעים הבדואים והן לסחטנות של רע"ם. זו חזרה על דפוסי הרפיסות של ממשלות נתניהו, מצד ממשלה שקמה כדי לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות ואת שלטון החוק למדינת ישראל.

בשבועיים האחרונים התבצע השלב הראשון של הנטיעות עד תומו, למרות האלימות והאיומים. על כך ראויה הממשלה לשבח. למרבה הצער, בתום השלב הזה, התקבלה "פשרה" של עצירת העבודות לשם מו"מ עם רע"ם והבדואים. ישראל היא מדינה ריבונית ואינה צריכה לנהל מו"מ עם פולשים בלתי חוקיים לאדמות הלאום על זכותה לממש את ריבונותה.

אני מקווה מאוד שההפסקה היא זמנית ושהעבודות תתחדשנה בהקדם, אך עצם העצירה ועצם המו"מ מעבירים מסר של כניעה. המסר הזה מנוגד לחלוטין ליעד הלאומי העליון של הממשלה, שהתחייבה לנהל מלחמת חורמה באלימות במגזר הערבי. הפסקת העבודות היא פרס לאלימות.

"בנגב תיבחן דמותה של מדינת ישראל" אמר בן גוריון. בנגב תיבחן דמותה של הממשלה. הדמות כפי שמצטיירת מהכניעה לאלימות רעה מאוד; זו דמות של ממשלת המשך במקום ממשלת שינוי. אני מקווה ומאמין שזו ירידה (של הממשלה) לצורך עליה.

* מדוע אני מתנגד למו"מ על הנטיעות בנגב? – מה רע בהידברות? אני מתנגד למו"מ, כיוון שמדובר במו"מ תחת אלימות וסחטנות פוליטית. למה צריך לנהל מו"מ עם פולשים לאדמות מדינה על מימוש הריבונות? איזו פשרה יכולה להיות? קראתי דיבור על פשרה שבה תבוצענה הנטיעות, אך לא על האדמות השנויות במחלוקת. אבל האדמות הללו אינן באמת שנויות במחלוקת. הרי כל תביעות הבעלות של הבדואים, בלי יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט. אפילו תביעה אחת לא הוכחה. כל התביעות הללו הן פוליטיות לאומניות. כל מיני פוסט "חוקרים" כמו אורן יפתחאל בודים סיפורים על זכויות היסטוריות של הבדואים על אדמות ומסיתים אותם. המקומות ה"שנויים במחלוקת" הם בדיוק המקומות החשובים ביותר לנטיעות, כיוון שהנטיעות נועדו לבלום את ההשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום. הפשרה היחידה שאפשר לחיות אתה, היא לתת לרע"ם ולמגזר הערבי צ'ופר אחר, שאינו פוגע באינטרס הלאומי, תמורת ירידה מעץ ההתנגדות לנטיעות. אם זה מה שיקרה – אשמח להודות בטעותי.

* מאבק על הציונות – הוכחה לכך שהמחלוקת על הנטיעות בנגב היא מחלוקת על הציונות, היא מתקפת הפשקווילים בשוקניה נגד הנטיעות. אלפר ולוי הקדישו את הפשקווילים שלהם לנושא, והמסר שלהם הוא שהנטיעות הן התגלמות הציונות ולכן הן התגלמות הרע. שניהם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב ורע – ותמיד בוחרים ברע. גדעון לוי סיפר איך כילד הלך עם חבריו לגן לטעת עץ בטו בשבט ולא ידע שהוא שותף למבצע ייעור שנועד לכסות על פשעי 1948 – הטיהור האתני שנעשה כאן. וכעת נמשכת הדורסנות הציונית. אגב, במשפט אחד הוא הפתיע אותי לטובה. "הנגב הוא בדואי הרבה לפני שהוא יהודי". כלומר אם הוא "הרבה לפני שהוא יהודי", משמע שהוא קצת, טיפטיפונת גם יהודי. כנראה פליטת מקלדת. הוא לבטח לא התכוון לכך. אגב, בשנאתו לכל מה שציוני, הוא לא יכול שלא להשתלח גם בקיבוצים, שעליהם כתב בנחרת בוז "הקיבוצים אשכנזיים". לא זו בלבד שאין שום משמעות לשיירי הגלות של אשכנזים/מזרחים, אלא שסטטיסטית אין שחר לקביעה הזאת.

* כוח היצירה ינצח – מיד לאחר סיום סבב הנטיעות, החל סבב העקירות. וזה סמל ל-150 שנות התיישבות בארץ ישראל. אנחנו נוטעים והם עוקרים. ואנחנו מנצחים. גם אם יש ירידות בעליה וגם אם יש להם לעתים ניצחונות טקטיים, הווקטור חד-משמעי. כוח היצירה שלנו חזק מכוח ההרס שלהם. (כן, אני יודע שיש גם בני עמי שבחרו להיות נערי זוועות, המתמחים אף הם בעקירה. זה לא הדבר היחיד שבהם הם דומים לאויבינו. הם גם מתייחסים לצה"ל וחייליו כאל אויב ונלחמים בהם).

חידוש והמשך ההתפרעויות גם אחרי הנכונות למו"מ, ממחישים את העובדה שהפורעים רואים בכך סימן לחולשה, שמעודדת את האלימות. יש לחדש לאלתר את הנטיעות כדי לבלום את ההשתלטות העוינת על אדמות הלאום בנגב. ויש להפעיל כוח כדי לדכא את ההתקוממות, בלי למצמץ, בלי להסס, באפס סובלנות.

* להיות חכמים וצודקים – השר לביטחון פנים עמר בר לב הוא האיש המוביל, בתוקף תפקידו, את המאבק באלימות בחברה הערבית. ויש לציין שהוא מוביל שינויים משמעותיים, כמו תגבור משמעותי של סד"כ המשטרה המופנה למלחמה בפשיעה הזאת ובאופן ספציפי, הקמת יחידות הלוחמות בטרור החקלאי. הוא גם מפעיל יחידות מיוחדות של המשטרה ומסתערבים, ועל כל אלה הוא ראוי לשבח.

אולם בראיון רדיו על המהומות בנגב, הוא התגלה כמי שאינו מבין את מהות ומשמעות תפקידו. מה שיש לו לומר מול ההתקוממות האלימה, הוא שהייתה זו טעות לנטוע דווקא באזורים הרגישים ביותר, דווקא עכשיו כאשר אנו מעלים מהלך במאבק בפשיעה. הוא לא מבין שאובדן הריבונות הישראלית היא הגורם לעליית הפשיעה, ושההשתלטות הבדואית הפיראטית על אדמות הלאום בנגב היא הקרקע, תרתי משמע, של האוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות הטרור והפשיעה, ושדווקא כאשר אנו יוצאים למאבק על החזרת הריבונות, יש לנטוע ולהתיישב כדי לבלום את ההתפשטות?

בר לב אמר בפירוש שמדובר באדמות מדינה ולא ב"שטחי מריבה" ושיש למדינה סמכות מלאה לנטוע שם אבל "צריך להיות חכמים ולא צודקים". אין דבר פחות חכם מאשר לא לממש את צדקתנו. עלינו להיות חכמים וצודקים. החוכמה היא לממש את צדקתנו.

* המודל לחיקוי – לפיד קורא לעצור את הנטיעות כפי שנתניהו נהג ב-2020. זהו, נתניהו הוא המודל לחיקוי של לפיד? לשם כך הוקמה ממשלת שינוי? כדי למחזר את מחדלי נתניהו או כדי לתקן אותם?

* מתי הוקפאו הנטיעות – ב-2 בדצמבר 2020 שלח שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן מכתב לעדיאל שומרון מנהל רשות מקרקעי ישראל ולמניה לייקין יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל, בזו הלשון:

הנדון – בקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג.

אתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון כדלקמן:

בהמשך לישיבה שהתקיימה ביום ה-1.12.2020 ביחד עם אנשי המקצוע ממשרד הכלכלה והתעשייה אשר נימוקיהם לבקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג מפורטים במכתב שבסימוכין, ובהתאם לעמדת היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מדובר בפעולות המהוות חלק ממדיניות ניהול מקרקעי ישראל, לאחר ששקלתי הטיעונים השונים של גורמי המקצוע ברמ"י, משרד הכלכלה והתעשייה והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות במטרה לקיים שיח בין הגורמים הרלוונטיים.

אבקש שהאמור יבוצע לפי כל דין ולכן, ככל שנדרש מבחינה חוקית-משפטית להביא צעד מדיניות זה להחלטה בפורום כל שהוא, אבקש לקדם זאת לאלתר.

בכבוד רב

הרב יעקב ליצמן, חה"כ

שר הבינוי והשיכון.

חמישה חודשים קודם לכן, ב-7 ביולי 2020, שלח מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין מכתב למנכ"ל רמ"י עדיאל שומרון ולמפקד מחוז דרום ניצב יורם סופר, בזו הלשון:

הנדון: נטיעות חירבת וואתן

לבקשת השר [הכוונה לשר הכלכלה עמיר פרץ א.ה.] מבקש לעצור את העבודות במהלך החודש הקרוב ולאפשר לרשות הבדואים פסק זמן לקיים הידברות עם התושבים באזור הנטיעות וגם בנושא הסדרת ההתיישבות.

בברכה,

יאיר מעיין

מנכ"ל רשות הבדואים.

ראש הממשלה באותם ימים היה נתניהו. היה זה המשך לעשור האבוד, שבו מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות. אני מתנגד לכל פשרה ולכל מו"מ על מימוש תכנית הנטיעות. אך הביקורת מצד הליכוד היא צביעות.

* למצות את הדין – יש למצות את הדין עם הפורעים בנגב במלוא החומרה. יש להפעיל כוח ככל שנדרש כדי לבלום את האנרכיה.

* יאיר גולן ממשיך להשתולל – השור המועד יאיר "תהליכים" גולן לא כינה את הפורעים הבדואים בנגב "תתי אדם". וטוב שכך. ביטוי נחות כזה פסול בכל מקרה. אבל הוא אפילו לא גינה אותם. להיפך, הוא נפגש אתם, החניף להם, והפציר בהם שהאלימות היא לא הדרך להשיג את תביעותיהם הצודקות, "כי יש לכם אותנו". "אותנו", הוא לא התכוון לרע"ם, אלא למרצ. והוסיף בעזות מצח ש"אם אלקין משתולל, אנחנו נעצור אותו". כלומר מי שמשתולל אינם אלה שניסו לבצע פיגוע רב נפגעים של הורדת רכבת ממסילתה, אלא שר שמיישם את מדיניות ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות לנגב. החצוף הזה הסביר להם, ש"לא תהיה לכם ממשלה טובה יותר", וכדאי שיזכור שאם הוא ימשיך להשתולל, הוא ישים קץ לממשלה הזאת.

* על כתפי רע"ם – אחריות כבדה רובצת על כתפי רע"ם. עליהם להבין, שאם הם יפילו את הממשלה על רקע ריבונות ישראל בנגב, עוד חמישים שנה לא תוכל מפלגה ערבית להיות חברה בקואליציה כלשהי.

* תמיכה באויב – שמעון ריקלין, שופרו של נתניהו, פרסם רשומה קצרצרה שנוסחה: "מנסור עבאס הוא אויב". זה אותו ריקלין, שכאשר נתניהו ניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם אותו עבאס, תמך בו בהתלהבות.

ברשומה שהעלה בדצמבר 2020 כתב ריקלין: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל. בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור". העילגות במקור.

מתוך ראיון לערוץ 7 באפריל 2021: "ריקלין נשאל על תמיכתו בהקמת ממשלה של הליכוד עם רע"מ, ואמר: 'לא אני השתניתי – הסכמי אברהם יצרו זעזוע ושינוי אדיר בתוך החברה הערבית, ומנסור עבאס מעדיף את נתניהו". אם עבאס הוא אויב, ריקלין תמך בהקמת ממשלה עם האויב, ובלבד שנתניהו יישאר רוה"מ.

* הצבעה אחת – אחר הצהרים אחד של עיצומים מצד רע"ם שנעדרה מהצבעות, והקואליציה הפסידה בכל ההצבעות בכנסת. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הבדיחה של "הצבעה אחת", שנולדה כאשר גנץ ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של הרשימה המשותפת ונמשך כאשר נתניהו ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של רע"ם. ממשלת מיעוט שתלויה מבחוץ ברע"ם (או בכל מפלגה אחרת) – התלות שלה באותה מפלגה הרבה יותר גדולה מאשר בממשלה שאותה מפלגה חברה בקואליציה שלה. ממשלה שתלויה מבחוץ ברע"ם – מצד אחד חייבת את רע"ם לכל הצבעה ומצד שני רע"ם אינה מחויבת לה, ולכן כוח הסחיטה שלה הוא בלתי מוגבל. תלות כזו מחייבת מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש עשרות הצבעות בשבוע. השקר של "הצבעה אחת" הוא עלבון לאינטליגנציה.

* הגורו אמר – הביטוי הקיצוני ביותר של פולחן האישיות הביביסטי, הוא אלה שמאמינים ומוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנתניהו לא תמך בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושהוא לא ניסה להקים קואליציה עם רע"ם. זה אשכרה כמו אדם העומד בשעת צהרים באמצע הרחוב, השמש קופחת על ראשו, אבל הגורו אמר שעכשיו לילה והוא משוכנע במאה אחוז שעכשיו לילה.

* מסתמן תיקון – אחד מרגעי השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפלת חוק האזרחות בידי קואליציית ביביטיבי. לטיבי אין לי טענות. אבל את החוק הזה הניחה על שולחן הכנסת ממשלת נתניהו בימיה האחרונים, וכאשר הממשלה החדשה הגישה אותו כמות שהוא, כעבור שבועות אחדים, האופוזיציה לחמה נגדו, מתוך ידיעה שהחוק חיוני ביותר לביטחון ישראל ולדמוגרפיה היהודית. הייתה זו הצבעה במזיד נגד מדינת ישראל.

שמחתי לקרוא ב"ישראל היום", שמסתמן תיקון – העברת חוק האזרחות בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. על פי ההסכמות בין הצדדים, ועדת השרים לחקיקה תאשר חוק שהגיש ח"כ רוטמן מהציונות הדתית, שלשונו כלשון החוק הממשלתי עם תוספות קלילות ואת הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן תאוחדנה שתי ההצעות לחוק אחד שיעבור בתמיכה הקואליציה והאופוזיציה. הלוואי שאכן, כך יהיה.

חבל שרוטמן שיקר בראיון ל"ישראל היום" באומרו: "כל הטיעונים ש'האופוזיציה פוגעת בביטחון ישראל' – הופרכו. אנחנו באופוזיציה, שהצבענו נגד לצד עמיחי שיקלי, שמרנו על המדינה כחומה בצורה ומנענו כניעה לדרישות עבאס". שקר וכזב. הם לא הצביעו נגד החוק כיוון שהוכנסו בו שינויים, אלא הוכנסו בו שינויים בשל התגייסותם להפלתו. ברגע שהאופוזיציה התייצבה נגד החוק, הממשלה נאלצה להכניס בו שינויים מינוריים, על מנת להביא לתמיכת מרצ ורע"ם. אלמלא התרגיל המלוכלך של שיקלי, החוק היה עובר. לשבחה של איילת שקד ייאמר, שמאז שפג תוקפה של הוראת השעה הקודמת, היא הצליחה לעמוד איתן מול דרישות ההתאזרחות של פלשתינאים, אך היא לא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן, כיוון שהוגשו עתירות לבג"ץ והוא היה כופה עליה לפעול ברוח החוק. לכן, יש למהר ולהעביר את החוק.

* מובילי המהומות – אני ממליץ לכל מתנגדי חוק האזרחות לקרוא את הכותרת הבאה, מ"הארץ": "במערכת אכיפת החוק מעריכים: בנים לאימהות פלשתינאיות הובילו את המהומות בנגב". אני רק מניח את זה כאן.

* סכנת חיים מיידית  – יש קשר הדוק בין התערערות ביטחון הפנים, לבין נפילתם הטרגית של קציני אגוז בבקעת הירדן.

הבעיה המרכזית בהתערערות ביטחון הפנים היא הנשק הבלתי חוקי ובראש ובראשונה ביזת כלי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, אך גם במקומות אחרים בארץ. האירוע שבו נהרגו הקצינים בירי דו-צדדי, החל בביזת נשק בבסיס ויציאה לחיפושים אחרי המחבלים.

יש לציין לשבח את העובדה שלפני חודשים אחדים שונו פקודות הפתיחה באש ההזויות וכעת יש לבצע נוהל מעצר חשוד מלא, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לסכל ביזת נשק. כל חייל וכל שוטר צריך להבין, שמי ששודד נשק, הוא מחבל חמוש המסכן אותו באופן מיידי ולכן עליו לעשות הכל, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לנטרל את הסכנה. הדבר נכון לא רק בסיכול הביזה, אלא גם בסיכול בריחה של המחבלים, כלומר גם במרדף אחרי המחבלים, בין אם זה בבסיס עצמו או מחוץ לבסיס. כל חייל וקצין צריכים להבין שאם אינם עושים זאת, הם הפרו פקודה.

* מערכת "הארץ" סיימה את התחקיר – אפשר לבטל את תחקיר אסון אגוז. ברח' שוקן כבר הגיעו למסקנות הסופיות. פשקוויל המערכת קבע שהאסון נבע מהוראות פתיחת האש החדשות של צה"ל.

יש לזכור שלאורך העשור האחרון הלכה והתעצמה תופעת ביזת הנשק הבלתי חוקי ממחנות צה"ל. כתוצאה מכך, בידי ארגוני הפשיעה והטרור במגזר הערבי יש שפע בלתי נדלה של נשק בלתי חוקי (לא רק מהגניבות מצה"ל אלא גם ממקורות אחרים). התוצאה בחיי אדם היא עגומה.

אחד מסממני אובדן הריבונות, הוא האומץ והחוצפה של הפושעים והמחבלים לחדור לבסיסי צה"ל ולשטחי האימונים שלו, לעשות בהם כבתוך שלהם, כאשר לחיילים אסור היה לעשות דבר, לכל היותר לצעוק לעברם: "הא לך אויב אכזר". כעת, כחלק מהפעולה להשבת הריבונות, שונו הוראות הפתיחה באש ואושר המובן מאליו – נוהל מעצר חשוד כלפי כל מי שחודר לבסיס.

השוקניה מתנגדת כמובן לשינוי הזה. היא מעדיפה שהנשק והאמל"ח ימשיכו להיבזז, והיא תתבכיין בפשקווילי המערכת שהממשלה הגזענית לא נוקפת אצבע במאבק בפשיעה הערבית, כי היא מזניחה שמזניחה בלה בלה בלה את הציבור הערבי, אפליה, אפרטהייד, אקיבוש וכל הארסנל השחוק והעבש.

* א"ב של חיילות – כשהייתי טירון צעיר, "בשר טרי" במחנה 80, עוד הרבה לפני שיריתי את הכדור הראשון, יכולתי לדקלם מתוך שינה את נוהל מעצר חשוד. זה הא"ב של חיילות – אחריות החייל להגן על עצמו, על נשקו, על חבריו ועל המחנה. וכדאי לזכור שאין זה נוהל קטלני. ירי על מנת להרוג הוא הצעד החמישי בנוהל, שמתחיל בדיבורים.

איזו הידרדרות הביאה לכך שהנוהל התאדה? שמחבלים ופושעים עשו במחנות צה"ל ובשטחי אש כבתוך שלהם ובזזו בקלות נשק ותחמושת? בנובמבר האחרון הייתה "מהפכה גדולה" בצה"ל – הוחזר נוהל מעצר חשוד לבסיסי צה"ל. וואו! והמובן מאליו הזה הוא עכשיו "כניעה של צה"ל לקמפיין של הימין". האם נוהל מעצר חשוד הוא נוהל של "הימין"? ועכשיו מתנגדי נוהל מעצר חשוד רוקדים על דמם של אהרון ואלחדד ז"ל, כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

* במצ"ח נחושה – הרמטכ"ל הקים ועדה מיוחדת בראשות אלוף (מיל') תיבון, לצורך תחקיר של האסון באגוז. יש לבצע תחקיר יסודי שיתחקר את האירוע עד תום, ולהפוך כל אבן, לא רק כדי להגיע לחקר האמת, אלא בעיקר כדי להפיק לקחים שימנעו את האסון הבא.

אבל משום מה במקביל מתנהלת גם חקירת מצ"ח. מה למצ"ח ולתקרית מבצעית? מצ"ח צריכים לחקור חשדות לפלילים. אין כאן חשד כזה. רק אם התחקיר יעלה חשד לפלילים יהיה מקום לחקירת מצ"ח, וזה לא יקרה, כי מדובר בתאונה מבצעית. יש לעצור מיד את חקירת מצ"ח.

* למה האנטי ציונית מתנגדת לרפורמה בגיור – קרולינה לנדסמן האנטי ציונית מתחברת למלחמת החורמה של החרדים נגד הרפורמה בגיור. לנדסמן חכמה, ומבינה שהחוק הזה הוא חוק ציוני, שנועד לחזק את העם היהודי ואת המאזן הדמוגרפי היהודי, באמצעות קבלתם לחיק הלאום היהודי של העולים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אך בפועל הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. היא צודקת, אך מה שבעיניה הוא גנאי בעיניי הוא שבח. כן, זהו "חוק משלים לחוק הלאום". היא מתעבת את חוק הלאום ולכן גם את הרפורמה בגיור. אני תומך בכל לבי בחוק הלאום ולכן גם ברפורמה בגיור. הרבנות החרדית, שמוכנה לגייר רק מי שמתחייב לחיות כחרדי, מחבלת במהלך ההיסטורי של הציונות. לכן, לנדסמן משבחת אותה. כי בעיניה, החוק נועד לחזק את "העליונות היהודית" ובעקבותיו העולים "יעקפו את הערבים הישראלים, לא משנה כמה דורות הם כאן, בתור ל'בעלות על המדינה' ".

הגיור על פי הרפורמה יהיה על פי ההלכה, אבל לא מתוך הלכה כבית שמאי אלא הלכה כבית הלל. גיור מתוך רצון לגייר, לפתוח את הלב ואת הבית של מי שרוצים בתום לב להיות חלק מן העם היהודי, גם אם לא לחיות באורח חיים אורתודוקסי. גיור – כיעד לאומי ואתגר ציוני. כוונותיו הציוניות של מתן כהנא טובות אך הרפורמה עצמה, המכפיפה את הגיורים לרצונם הרע של עוכרי הגיור השולטים ברבנות החרדית לא תממש אותן. אם לא יוקם מערך גיור ממלכתי לאומי עצמאי משלטון הרבנות החרדית, לנדסמן ושכמותה יכולים להיות רגועים.

* אנרכיסט – כשצפיתי בסרטון האנרכיסטי של נתניהו הציניקן על ה"עץ או פלי", הבנתי מה היה קורה אילו הוא היה ראש האופוזיציה בתחילת הקורונה. מי היה מוביל מחאה המונית נגד הסגרים, נגד החיסונים ומי היה מוביל את הכחשת הקורונה.

* אחריות הציבור – בימים האחרונים אני מבלה בישיבות רבות בזום, ממש כמו בסגרים. זאת, חרף העובדה שאין כל מגבלות על התקהלות. מדובר בפורומים שונים, שאין כל קשר ביניהם, כלומר לא איזה ארגון שלקח על עצמו מגבלות חמורות, אלא תופעה גורפת.

בזמן הסגרים, התקשורת הרבתה להציג את פורעי החוק ומפירי ההגבלות, כאילו זו תופעה רווחת ומייצגת. אבל בפועל הציבור ברובו המכריע נהג באחריות, מילא אחר ההנחיות והקפיד על כך. והיום, כאשר אין הגבלות, הציבור מגלה אחריות וראש גדול, ומטיל על עצמו מגבלות וולונטריות, כדי להגיף את המגפה.

אני מתעב את הזום, למרות זמן הנסיעות והקילומטרים שהוא חוסך. אני מאמין שאין תחליף לאינטראקציה של מפגש פנים אל פנים (ואפילו מסכה אל מסכה). אבל האחריות לבריאות קודמת, וטוב שהטכנולוגיה נותנת לנו פתרונות.

* לא היה מפא"יניק – תיקון קל לדבריו של רון גרא בנושא מלחמת יום הכיפורים. גלילי לא היה במפא"י. הוא היה איש "אחדות העבודה – פועלי ציון". ב-1968 התמזגו שתי המפלגות ועמן רפ"י ויצרו את מפלגת העבודה.

* חופש אמנותי – שאלה לי לכל המשתלחים בראש העיר רמת-גן, על רקע הסרת המיצג של דוד ריב (ומדון) מתערוכה במוזיאון ר"ג, בשם "החופש האמנותי". אילו במוזיאון ישראל היה מוצג "מיצג" "אמנותי" ובו תמונה של מוסלמי מתפלל במסגד אל-אקצה ולצדו כיתוב "מוחמד חזיר", גם אז הייתם מנהלים אותו מאבק בשם אותו "חופש אמנותי"?

* יואל משה סלומון על הכוונת – במכתב למערכת "הארץ" מצטרף דובר "גוש שלום" אדם קלר למסע ההשתלחות של רוגל אלפר ביורם טהרלב ושירתו. גם הוא סולד משירי המולדת. כלומר משירי מולדת של יהודים. הוא מתלבש על "הבלדה על יואל משה סלומון", המשכיחה את העובדה שבאומלבס חיו פלשתינאים במשך מאות שנים, עד הקמת פתח תקווה.

פתח תקווה שנוסדה ב-1878 היא אם המושבות. מבחינת האנטי-ציונים היא אם כל חטאת. היא החלה את העוול הציוני ששיאו – הקמת מדינת ישראל. בעצם, ארגון "זוכרות" מתחיל את ציון העוול כבר בהקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ב-1870.

* דורי בן זאב שר מאיר אריאל – חוויה מרוממת נפש חווינו ביום רביעי בערב, במופע של דורי בן זאב בשירי מאיר אריאל, ב"סוזנה ביסטרו באר" בכפר האמנים באניעם. דורי, שופע קסם אישי והומור, מלא אנרגיה וקצב גם בעשור השמיני לחייו, חבר קרוב ואוהב של מאיר אריאל, סיפר עליו ושר משיריו והייתה זו חגיגה גדולה. היו לו אלתורים רבים, בדיחות שנשלפו על המקום. ואיך יודעים שאלו אלתורים? לפי הצחוק המופתע של הנגנים. הנגנים היו נהדרים: תומר מזמר על הקלידים, ירון בן עמי – גיטרה, מפוחית ושירה ואלון גץ – תופים וסקסופון. השיאים הגדולים של הערב, לטעמי, היו ביצוע בלוז/נשמה נפלא של ירון בן עמי ל"נשל הנחש", "שיר כאב" ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום". הערב נפתח ב"ערימת דשא" והסתיים ב"סוף עונת התפוזים". כמובן שדורי שר גם "סוף שבוע בכפר", שמאיר אריאל כתב במיוחד בעבורו.  דורי גם קרא טקסטים יפים של מאיר אריאל, ובהם הספד מרגש שכתב במלאת חמש שנים למות אביו.

גם הקהל היה נפלא. ישבתי בשורה הראשונה, ושמעתי את הנגנים מתלחשים ביניהם כמה הם נהנים מהקהל. תופעה מרגשת – היו בקהל חניכי המכינה הקדם צבאית מיצר. חבר'ה שנולדו 5 שנים אחרי שמאיר אריאל נפטר, והם מכירים על פה את כל שיריו, ולא רק את המיינסטרימיים שבהם, אלא גם את האקסטרימיים.

רק דבר אחד פגם בהנאתי – לשיר שעתיים עם מסכה זה לא היה ממש כיף.

          * ביד הלשון

סב"ר – בצה"ל קיים אגף הנקרא אגף התקשוב וההגנה בסב"ר.

מהו סב"ר? ראשי התיבות של סביבת הרשת. סב"ר הוא המונח העברי שנתנה האקדמיה לסייבר.

ח"כ צביקה האוזר (תקווה חדשה) העלה בכנסת הצעה לשנות בהתאם את המקומות שבהם המילה סייבר מופיעה בחוקים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

השער שוב לא ייסגר

על יורם טהרלב

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח" – אלו הם מעט מן המעט מתוך למעלה מאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו היה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים  לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא הקריא על פה, כבעל זיכרון פנומלי, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

יורם טהרלב נולד בקיבוץ יגור, ואף שרוב חייו התגורר בתל-אביב, קיבוץ יגור מעולם לא עזב אותו. הוא היה ביסוד כתיבתו, הן בכתיבת סיפורים והן בכתיבת שירים, וכיכב בספריו הקסומים "משק יגור – טיוטה", "הנשיקה הראשונה" ו"הנשיקה השניה".

שירו הנפלא "צל ומי באר" קשור לתולדות קיבוץ יגור. ב-9 באוקטובר 1945, פרץ הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, וסגנו יצחק רבין, למחנה עתלית, בו ריכזו הבריטים את המעפילים לקראת גירושם מן הארץ. הכוח שחרר 208 מעפילים, והצעיד אותם כל הלילה דרך נחלי הכרמל לקיבוץ יגור. המעפילים פוזרו בין חדרי החברים, והכל – חברי הקיבוץ, הפלמ"חניקים והמעפילים תודרכו להשיב תשובה זהה לשאלות הזיהוי של הבריטים: "אני יהודי מארץ ישראל". גם בחדר הוריו של יורם טהרלב בן ה-7 הוסתרה מעפילה. 

המשטרה הבריטית שיגרה למזכירות יגור תביעה אולטימטיבית להסגיר את המעפילים. מזכירת הקיבוץ, בת שבע חייקין, השיבה במכתב הבא: "אין אנו מכירים בחוקיות תביעה זו. היה לנו, ולעולם כולו, כל היסוד להאמין כי לאחר הזוועות שעברו על עמנו בשנות המלחמה, תעשה בריטניה הגדולה את כל המאמצים להחיש את עלייתם של שרידי היהדות לארץ.

לא נסגיר מעפילים לידי המשטרה, כי אם נעזור בידם תמיד ובכל הדרכים לעלייתם לארץ מולדתם.

לא נסגיר אנשים שעזרו למעפילים להשתחרר ממחנה הריכוז בארץ, כי כל היישוב העברי עומד הכן לעזרתם של המעפילים.

לא נשקוט ולא ננוח עד אשר קום יקום הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ארץ מולדתנו, ובה עם עברי חפשי ובריא, בן חורין ככל העמים עלי אדמות". 

בשיר "צל ומי באר", מנציח טהרלב את רוחו של הקיבוץ, שפתח את שעריו ובעיקר את הלב למעפילים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש יכנס בדלת

חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.

השיר מסתיים במילים המרגשות, האמתיות כל כך:

"זה הבית שבנינו

זה האורן שנטענו

זה השביל וזוהי הבאר.

מי שבא לפה – אחינו.

מי שבא יסב אתנו.

והשער שוב לא ייסגר.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות ‏9.1.22

* אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – שר הדתות מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר, לראש מערך הגיור הממלכתי. הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד (לא רמז לנו על המינוי). אדם פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני שמח מאוד על הבחירה. אני מקווה שהשר מתן כהנא ישדרג את מתווה הגיור, ברוח המלצות ועדת ניסים, כך שמערך הגיור הממלכתי יהיה עצמאי, לא כפוף לרבנות החרדית, וגיוריו לא יהיו תלויים ברצונם הרע של עוכרי הגיור.

ברכת ארגון רבני צהר: "ארגון רבני צהר שולח ברכת הצלחה לרב בניהו ברונר, מגדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית, העוסקים בעולם הגיור במשך שנים רבות במסגרת בתי הדין של הרבנות הראשית לישראל. מזגו הנעים ובקיאותו הרבה בתחום מבטיחים כי הגיור נמצא בידיים טובות".

כאשר הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני מגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" ונציגו של מכשיר האנסים ועברייני המין הרב טאו, ח"כ אבי מעוז מגדף ומחרף – זו הוכחה לכך שהמינוי טוב; שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אני מאחל בכל לבי הצלחה לרב בניהו ומקווה שימצא זמן להמשיך לחבוש אתנו את ספסלי בית המדרש "מעגלים".

* גול עצמי – הממשלה העמידה בראש סדר העדיפויות שלה את המלחמה בפשיעה הערבית, והיא אכן מקדמת את הנושא, ומתחילה להחזיר את הריבונות שאבדה בעשור האחרון. חוק החשמל, שאותו מעבירה הממשלה בכניעה לתביעות רע"ם, המכשיר למעשה את הבניה הפרועה והבלתי חוקית במגזר הערבי, הוא גול עצמי, המנוגד ליעד הלאומי ופוגע בו. עם זאת, בניגוד לטענת המתנגדים, הוא לא חל על הפזורה הבדואית בנגב, אלא רק על יישובים מוכרים.

לפי הצעת החוק, שר הפנים יהיה רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם הוועדה המחוזית, כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים שנבנה לפני 2018 ומצוי בשטח שהוגדר בצו, לחשמל, למים או לטלפון גם ללא קיומם של היתר בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה, וזאת בהתקיים מספר תנאים ובהם: הוגשה תכנית מפורטת על ידי אחד הגורמים המנויים בהצעת החוק, אשר במקרים מסוימים עליה להיות תואמת לתוכנית כוללנית החלה במקום או שהוחלט להפקידה. בנוסף, מוצע לקבוע את התנאים שבהם נדרש לעמוד מי שמבקש לחבר מבנים אלו כגון התחייבות להגשת בקשה להיתר בתוך הזמן הקבוע בהצעת החוק, וכן צירוף ערבות בנקאית לתשלום החיובים שיחולו בעת מתן ההיתר.

מה שמקטין את הסכנות בחוק, הוא שלאחר עימות ממושך בין שרת הפנים איילת שקד לח"כ טאהא, מגיש החוק מטעם רע"ם, הסמכויות יישארו בידי שקד והיא תהיה רשאית לקבוע בצו כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים המצוי בשטח מסוים לחשמל, למים או לטלפון, גם ללא היתרי בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה. אני מקווה מאוד ששקד תאשר את החיבור במשורה ותקפיד על קלה וחמורה בדרישות לעמידה בתנאים שהחוק מציב על החיבור של בתים בלתי חוקיים לחשמל.

ההתנגדות הצעקנית של האופוזיציה לחוק צבועה, כיוון שכאשר נתניהו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם הוא הציע לה הרבה יותר, כולל ביטול חוק קמיניץ והלבנת כל הבניה הבלתי חוקית. ההתפרעות הביביריונית בכנסת נועדה לכסות על הבושה הזאת. אבל גם החוק הזה רע ומזיק.

* התיישבות צעירה – אני מבין שההתיישבות הצעירה הם היישובים שב-12 השנים שעברו היו מחוברים לחשמל, עד שבאה ממשלת הזדון וניתקה אותם.

* נאום הבדלנות – מיום הקמתה של הכנסת, בט"ו בשבט תש"ט, התקנון מאפשר לנאום בה בעברית ובערבית. לאחרונה, הזכות לנאום בכנסת בערבית קיבלה תוקף חוקתי, בחוק יסוד. חוק הלאום עיגן לראשונה מאז קום המדינה את מעמדה המיוחד של השפה הערבית בחוקה. נאמר בו בפירוש משמר את ה"מעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". המעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני החוק, הוא מערכת חינוך אוטונומית בשפה הערבית, הזכות לנאום בכנסת בערבית, הזכות לטעון בערבית בבתי המשפט והשילוט בערבית.

הח"כים שנאמו בערבית בדיון על חוק החשמל, מימשו את זכותם החוקית והתקנונית. אך הייתה זו הפגנה פרובוקטיבית סרת טעם. ח"כים הדוברים עברית רהוטה, בוחרים לנאום באולם בשפה זרה לחלוטין לרוב חברי הכנסת; מעבר לחוסר הנימוס, יש בכך מן היהירות.

ישנן שתי מגמות סותרות בציבור הערבי – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. ככל שמגמת ההשתלבות תגבר, כך ייטב לכולנו, אך בראש ובראשונה לערביי ישראל. כאשר ח"כים נואמים בערבית, כאשר ח"כ והיו"ר מדברים ביניהם בערבית, הם מחזקים את מגמת הבדלנות. וחבל שעושים זאת דווקא ח"כים מרע"ם, דווקא כאשר לראשונה מאז קום המדינה הם משתלבים בקואליציה, דווקא בדיון על חוק שבו הם יכולים להציג לבוחריהם הישג גדול בזכות ההשתלבות. והרי החוק הזה הוא התגלמות המושג פריבילגיה, במובן הלשוני הבסיסי ביותר – חוק פרטי. דווקא בדיון הזה הם הופכים את דוכן הנואמים בכנסת לבמה של התגרות. דווקא בדיון המתוח והקשה הזה, הם מעניקים תחמושת לאופוזיציה ומביכים את חבריהם לקואליציה. בסופו של דבר, פרובוקציות כאלו פוגעות בראש ובראשונה בהם.

כמובן שאין בדברי משום לגיטימציה כלשהי להתלהמות הגזענית הביביריונית של אמסלם ושכמותו.

* צודק וטועה – בנט: "נתניהו תמך בהתנתקות ומירי רגב דיבררה אותה בהתלהבות". בנט צודק וטועה. הוא צודק לגבי נתניהו, שתמך בהתנתקות בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, ואחרי שרון הוא האשם העיקרי בעקירה. הוא טועה לגבי מירי רגב, שהייתה דוברת צה"ל ומילאה את תפקידה כיאה למדינה דמוקרטית, שבה הצבא כפוף לממשלה ומבצע גם את החלטותיה השגויות.

* המטרה: כאוס – מטרת האופוזיציה הביביסטית הפרועה היא לחולל כאוס בכנסת ובמדינה, בשל סירובה להשלים עם אובדן השלטון. בנט שגה כאשר קם ממקומו ונגרר להתנצחות עם הביביריונים, כיוון שבעצם התנצחותו אתם, הוא שירת את מזימת הכאוס שלהם. אין שום סיבה שראש ממשלת ישראל ירד לביבים של החוליגנים האלה כדי לריב אתם. חצי שנה הוא מגלה איפוק כמעט בלתי נתפס. האיפוק הזה מבטא חוסן מנהיגותי ומוטב שידבוק בו.

* התנקשות בפרלמנטריזם – בעבר הלא כל כך רחוק, היו במשכן הכנסת מיקרופונים ליד מושבי הח"כים, כדי שניתן יהיה לשמוע את קריאות הביניים שלהם. קריאות ביניים הן פרקטיקה פרלמנטרית לגיטימית. יש בהן ביטוי לחיוּת הדיון; לכך שאין המדובר בסמינר אקדמי, אלא בדיון פוליטי, לעתים סוער, לעתים רווי יצרים. לעתים יש קריאות ביניים עם חן, הומור, אירוניה. אני זוכר לטובה, למשל, את מאיר פעיל, הח"כ מטעם סיעת היחיד "מוקד", שהייתה אופוזיציה משמאל לממשלת רבין הראשונה, שהיה אלוף קריאות הביניים בקולו הרועם והמחוספס, אך הן היו אינטליגנטיות, בחן והומור.

לעתים, בדיונים סוערים במיוחד, סביב החלטות הרות גורל ושנויות במיוחד במחלוקת, הייתה פה ושם סערת קריאות ביניים. לעתים נדירות היו גם הפרעות. שלוש פעמים גאולה כהן עשתה מפגן יחיד ממושבה ושיסעה בקריאות ביניים את בגין, כאשר הציג את תכנית השלום שלו לאחר ביקור סאדאת, כאשר הציג את הסכם קמפ-דיוויד ובנאומו בביקורו של הנשיא קרטר בישראל, ערב חתימת חוזה השלום עם מצרים. היה זה ביטוי לזכות הצעקה, של ח"כית ממפלגת השלטון, בנושא שבו האופוזיציה תמכה בממשלה והיא חשה, בצדק, שהממשלה פועלת בניגוד לעקרונותיה. גאולה כהן צעקה דקות אחדות והוצאה מן המליאה. לאחר מכן נמשך הדיון כסדרו. הייתה זו הפגנת יחיד מכובדת, שכובדה בידי כל חלקי הבית.

ברבות השנים, המיקרופונים הוסרו מן המושבים, כיוון שקריאות הביניים התגברו, עד שכמעט האפילו על הנואמים. היו ישיבות סוערות מאוד, סוערות מדי, שבהן האופוזיציה ממש שיבשה את הדיון והפריעה לראש הממשלה לדבר. כך, למשל, בדיון על אוסלו ב'. אולם זו לא הייתה הפרקטיקה היומיומית של הכנסת. וכאשר היו סערות כאלו, הן היו סביב החלטה גדולה ושנויה מאוד במחלוקת.

מעולם לא היה משהו שמתקרב להתנהלות של האופוזיציה הביביסטית, מראשית כהונתה של הכנסת הנוכחית. וזאת, למרות שעד כה לא הייתה שום מחלוקת עניינית על נושא עקרוני בין האופוזיציה לממשלה. ההתפרעות החוליגנית הקבועה המלווה את כל דיוני הכנסת הנוכחית, נובעת אך ורק מסיבה פרסונלית; מכך שנתניהו אינו ראש הממשלה ומהחלטתו ליצור דה-לגיטימציה לממשלה שבראשה עומד אדם אחר ולכנסת שהשביעה ממשלה שאדם אחר עומד בראשה. מיום השבעת הממשלה, שבאופן חסר תקדים טובעה בהתפרעות שלוחת רסן ללא הפסקה לכל אורך נאום ההשבעה של בנט, ועד היום, אין דיונים בכנסת. קבוצה לא גדולה אך צווחנית ואלימה של ח"כים מן הליכוד + האקדוחן הכהניסט + אחדים מן הח"כים החרדים, אינם מאפשרים לכנסת לקיים דיונים. ומי שמשלח אותם להתפרעויות, יושב בשקט על כיסאו, אינו מביט אחורה, כאילו אין לו יד ורגל בדבר. כמובן שאין הוא מעיר לאיש מאנשיו. והם צווחים וצורחים במלוא גרון, בתחרות ביניהם, בתקווה שקולו או קולה יהיו רמים מספיק כדי שיגיעו לאוזני הבוס והוא יזהה את קולם. ולעתים הם רצים קדימה לעבר הדוכן, כמי שעומדים להתנפל באלימות על רוה"מ או על נציג הקואליציה, וכך הם בטוחים שהבוס רואה אותם, והם מקבלים נקודות אצלו ואצל מעריציו.

פיליבסטר הוא תרגיל פרלמנטרי לגיטימי. הוא נהוג כאירוע נדיר, בנושא שהאופוזיציה מבקשת למקד אליו את חצי ביקורתה ולהערים קשיים על הקואליציה בהעברתו. לעתים אף להשיג בדרך זו הישג, של הכנסת שינוי זה או אחר בחוק תמורת הפסקת הפיליבסטר. מעולם הפיליבסטר לא היה לפרקטיקה יומיומית; נוהל הדיונים הקבוע על כל נושא שולי. מדובר בניסיון לשבש את עבודת הכנסת ובעיקר את עבודת הממשלה. אם לא היה חוק נורבגי, צריך היה להמציא אותו במיוחד, כיוון שכוונת האופוזיציה הייתה לשבש את ניהול המדינה בכך שהשרים יהיו מרותקים יומם ולילה לדיוני הכנסת.

הקיזוז הוא חלק מן הפרקטיקה הפרלמנטרית, המאפשרת ניהול נורמלי של הכנסת. לעתים מגזימים בה, כאשר רוב הח"כים מתקזזים ביניהם מתוך רצון להתחמק מן ההצבעות, אך באופן כללי, הקיזוזים חשובים. לעתים, בהצבעה חשובה, הקואליציה או האופוזיציה מכריזים שבהצבעה הזאת לא יהיו קיזוזים. מעולם לא הייתה הנחיה מוחלטת, כהוראת קבע, לא להתקזז, כמו בידי האופוזיציה הנוכחית.

החרמת ישיבות הוועדות נועדה אף היא לשבש את עבודת הכנסת. וחמורה אף יותר היא מניעת הקמתה של ועדת אתיקה, באמצעות איסור של ראש האופוזיציה על ח"כים מן האופוזיציה להצטרף אליה. הסיבה לאי הקמת ועדת האתיקה, נועדה לאפשר לביביריונים להשתולל כאוות נפשם, בלי להסתכן בענישה.

וכל זאת, אך ורק מהסיבה שנתניהו אינו ראש הממשלה. כאשר היה ראש הממשלה, הוא הוביל דה-לגיטימציה לרשות השופטת ולגורמי האכיפה, וזאת בשם כבודן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כביכול. משהפסיד את השלטון, הוא מוביל דה-לגיטימציה גם לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

זו הרמת יד על הדמוקרטיה.

* הצד השני של המטבע – לצד ההתנהלות האנטי-פרלמנטרית של האופוזיציה, גם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת. ניצול הרוב הקואליציוני לצורך גימוד הייצוג של מפלגות האופוזיציה בוועדות הכנסת, אף היא אנטי-פרלמנטרית, אף היא משבשת את עבודתה התקינה של הכנסת, אף היא מכרסמת בדמוקרטיה.

מאז ומתמיד דאגה הקואליציה לכך שיהיה לה רוב בוועדות, וכך צריך להיות, אולם הייצוג של האופוזיציה צריך להיות בהתאם לכוחה בכנסת. הקואליציה הנוכחית מונעת זאת, והדבר אינו תקין ואינו ראוי. ניתן לצפות מן הרוב לאבירות של מנצחים כלפי המיעוט. נכון, שלנוכח התנהלות האופוזיציה, קשה לדרוש אבירות, אבל הגינות – כן.

כמובן שההתנהלות הזאת אינה מצדיקה בשום אופן את התנהגותה הפרועה של האופוזיציה. אך באותה מידה, ההתנהגות הפרועה של האופוזיציה אינה מצדיקה את ההתנהלות הקלוקלת הזאת. מן הראוי שהקואליציה תהיה הראשונה לשבור את הקרח, ולשנות מיוזמתה את הרכב הוועדות, באופן שייתן לאופוזיציה ביטוי הולם לכוחה. צעד כזה נכון כשלעצמו, והוא נכון גם כדי שלא לתת לאופוזיציה תירוצים להתנהגותה הברוטלית.

* הכלבים נובחים – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שהתקבלה לפני כשבועיים בידי הממשלה, היא התכנית הציונית המשמעותית ביותר שקיבלה ממשלה ישראלית מזה עשרות שנים. זו החלטה אסטרטגית משנת מציאות.

מאז קבלת ההחלטה, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה עובדים שעות נוספות בניסיון לגמד אותה, להגחיך אותה, לצייר אותה כדקלרציה ריקה וכו'. הליכוד בימי בגין, במקרים כאלה, היה מעלה על נס את ההחלטה וראש האופוזיציה היה עומד על דוכן הכנסת ואומר: "ראש הממשלה, כל הכבוד!" אבל האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו רואה בהחלטה הזאת איום. איזה מזל שאין צורך באישור הכנסת להחלטה. קואליציית ביביטיבי עוד עלולה הייתה להצליח לסכל אותה, כפי שהצליחה בהצבעתה נגד מדינת ישראל בנושא חוק האזרחות.

עובד אלילים אחד, המגדיר את עצמו "ימני", כתב לי שיישוב הגולן אינו מעשה ציוני אלא פרויקט נדל"ני. ביביסט אחר כתב לי שההחלטה הזאת היא סתם דקלרציה. מה שחשוב אלה הדברים המעשיים – ההכרה של טראמפ בריבונותנו בגולן. הוא הזכיר לי את הסיפור המפורסם ממלחמת השחרור בצפת. "צפת שוחררה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שאמרנו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע".

הכלבים נובחים ושיירת הציונות וההתיישבות עוברת.

* מזכיר תהליכים – התייחסות אל קבוצת אנשים כאל "תתי אדם" מזכירה לי תהליכים בגרמניה לפני 60, 70 ו-80 שנה.

* תחרות נחותה – לפעמים נדמה לי שיאיר גולן רוצה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל, אין לו סיכוי.

* לא הראשון – יאיר גולן אינו הח"כ הראשון המשתמש בביטוי הנואל "תתי אדם". קדמה לו ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. היא צייצה זאת על "הם". מי זה הם? כל מי שאינם סוגדים לנתניהו. למה דבריה לא עוררו סערה? כי כבר לא מצפים ממנה לכלום.

* דמגוגיה זולה – אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי": "55% מפעילות צה"ל נועדה להגן על המתנחלים… מתקציב ביטחון של כ-80 מיליארד, מעל 40 מיליארד הולך להגנה על מתנחלים".

זאת דמגוגיה זולה. צה"ל מגן על אזרחי ישראל ועל הגבולות. ההגנה היא על פי האיומים. כפי שהוא מגן על עוטף עזה, כך הוא מגן גם על היישובים ביו"ש. כך שגם אם המספרים שהוא נקב בהם נכונים, ויש לי ספק רב אם כך הדבר, דבריו הדמגוגיים מגונים ומכוערים.

יתר על כן, אלמלא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון (שאילו הדבר היה בידי, הפריסה שלה הייתה אחרת), סביר להניח שהיינו נסוגים מזמן אל הקו הירוק וגוש דן היה עוטף מדינה פלשתינאית, עם כל מה שכרוך בכך. כך שהתרומה של ההתיישבות לביטחון המדינה אדירה, ובכך שצה"ל מגן עליהם, הוא מגן על המדינה. בדיוק כמו בגולן, בגבול לבנון ובעוטף עזה.

* ניסיון לרצח – כל מי שנטל חלק במעשי הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובמעשה הלינץ' בבת ים של יהודים בערבי, במהלך מבצע "שומר החומות", צריך לעמוד לדין על ניסיון לרצח. כל מי שהיו שותפים בלינץ' בלוד שבו נרצח יגאל יהושע, צריכים לעמוד לדין על רצח. קראתי ששותף בלינץ' בבת ים שנידון לשנת מאסר. זאת בדיחה.

אגב, למעט רצח יגאל יהושע בלוד, אלה ניסיונות לינץ', לא מעשי לינץ', אבל אני מרים ידיים. כך הכל מכנים זאת ואני מתיישר.

* הלוחם בקונספירציות – יש בקצרין בחור, שכל אימת שהוא פוגש אותי, הוא חייב לעצור אותי לרגע כדי לשתף אותי במידע חשוב וחיוני, שלא אוכל ללמוד מתקשורת המיינסטרים המשת"פית. והרי מבזק החדשות דהיום: בארה"ב יש כבר מוות המוני כתוצאה מהפעלת ה-5G, שמפעיל את הנָנוֹ שנמצא בתוך החיסונים. "אני יודע שאתה חושב שאני קונספירטור הזוי, אבל תדע לך שאני דווקא הלוחם בקונספירציות".

אז הנה, אני מעביר הלאה את המידע החיוני.

* נציג הכת – גדי יברקן – נציג כת מכחישי הקורונה בכנסת.

* מקום בצמרת – רפואה שלמה והחלמה מהירה לחוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליי ביותר, שלקתה בקורונה.

בכתבה ב-y-net נכתב ש"כבר יותר משבעה עשורים שאלברשטיין נמנית עם צמרת הזמרים והיוצרים של התרבות הישראלית". כיוון שחוה היא בת 75, אם היא למעלה משבעים שנה בצמרת, פירוש הדבר שהיא בצמרת לכל המאוחר מגיל ארבע. לקח לה ארבע שנים להעפיל לצמרת.

* קליטת האלף – "עליית האלף" היא מבצע של חילוץ 1,350 ילדים יהודים מדמשק, חלב ורחבי סוריה בעליה רגלית לארץ ישראל; כעולים לפני ההורים. המבצע ההרואי, בשנת 1945 ותחילת 1946, נעשה בידי הפלמ"ח, המוסד לעליה ב' והקיבוץ המאוחד.

בפורום חוקרי הקיבוץ שנערך ביום שישי, הרצתה דרורה הייק על מחקר מקיף שהיא עורכת על הנושא. על המבצע עצמו קראתי רבות, ורק לאחרונה בביוגרפיה של חיים חפר, שהשתתף במבצע וראה בו את פסגת חייו. בהרצאה זו שמעתי לראשונה על קליטת הילדים בהתיישבות העובדת בכלל ובקיבוץ המאוחד בפרט. לכאורה, היום יום האפור משעמם לעומת תהילת המבצעים המיוחדים. אבל דווקא הקליטה, לדעתי, מבטאת את רוח הקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טבנקין יותר מכל.

התנועה הקיבוצית באותם ימים הייתה עניה מאוד. רמת המחיה בקיבוצים הייתה נמוכה מאוד. והתנועה, שהאקטיביזם, המשימתיות והשליחות היו לחם חוקה – באותן שנים הקימה עשרות קיבוצים לאורך גבולות המדינה בדרך, הובילה את ההעפלה והורדת המעפילים, הקימה וקיימה את הפלמ"ח, שלחה שליחים רבים לאירופה בתנועת "הבריחה" ובהעלאת שורדי השואה לארץ וכל כולה הייתה מתוחה עד להתפקע במשימתיות ציונית. והיא לקחה על עצמה גם את הקליטה הזאת. היה לכך מחיר של הצטופפות, של שתי משפחות שנדחסו לחדר קיבוצי אחד, של חזרה למגורי רווק כ"פרימוס" בדירת זוג, במעבר ילדי קיבוץ לאוהלים ועוד. ואף שהייתה התנגדות ולא הכל אהבו את המתח הזה, ההנהגה הצליחה לרתום את הקיבוצים לעוד ועוד משימות, כולל המשימה הזאת. החיברות של הילדים והנערים הללו בקיבוצים התבטא בכך שמהר מאוד הם עצמם נדבקו במשימתיות וראו עצמם כקולטים של בני נוער שורדי השואה שנקלטו בקיבוצים. ורבים מהם, עם הקמת המדינה ואף לפניה, גויסו לזרועות המודיעין של ההגנה ואח"כ של צה"ל, המוסד והשב"כ ואף הגיעו לתפקידים בכירים בהם.

אני קורא כעת את ספרו של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה", על תנועת הקיבוץ המאוחד מקום המדינה ועד 1980. בדיוק בערב שלפני ההרצאה קראתי את הפרק על הפילוג הגדול. איזו טרגדיה נוראה; איך אש זרה של פוליטיקה מפלגתית הייתה למחלה אוטואימונית הרסנית בתנועת הקיבוץ המאוחד. איך דווקא בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים וההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל – במקום שהקיבוץ המאוחד יתגייס כל כולו להובלת המשימה, הוא היה עסוק בעיקר במלחמות פנימיות פוליטיות מיותרות, שהביאו לפילוגו. עד היום התנועה הקיבוצית טרם השתקמה מן הטרגדיה הזאת.

* תחרות קשה – איזו "יצירת אמנות" נחותה בעיניכם יותר, השיר של עומר אדם או ה"יצירה" של דוד ריב?

* פינתי השבועית ברדיו – במשך 11 שנים, שידרתי מדי שבוע, בתכנית הרדיו "ינשופים" של רני קרן ברדיו "אורנים", את פינתי השבועית שבה השמעתי שיר ודיברתי עליו. פעמים אחדות השתתפתי בתכנית שלמה, בתכניות ספיישל על יוצרים: נעמי שמר, מאיר אריאל, אריק איינשטיין, אלתרמן. פעם אחת השתתפתי בתכנית שלמה על חגי תשרי, עם שני חברים נוספים. פעם השתתפתי כמראיין אורח של יוסי גמזו. ופעם – כאורח התכנית (בכל תכנית, השעה הראשונה מוקדשת לראיון אישי של רני עם אורח).

כאשר החלה הפינה, עוד לא היה ההסכת הפופולרי "שיר אחד" וגם לא הפינה של איש הספריה הלאומית בתכנית קלמן-ליברמן, והפינה שלי הייתה די חלוצית. לפעמים סיפרתי את סיפורו של השיר, לעתים ניתחתי אותו מבחינה ספרותית, לפעמים דיברתי על היוצר או הזמר.

לפני שלושה חודשים ירדה תכניתו של רני, ועמה – פינתי. אני שמח לבשר שבשבוע הבא היא תחודש, הפעם באכסניה אחרת, "רדיוטק". אני שמח על כך מאוד, כי אני אוהב מאוד את התכנית ואת פינתי בתוכה.

הפינה הראשונה שלי בתחנה החדשה תוקדש ליורם טהרלב, שהלך השבוע לעולמו. אשמיע את שירו "עוד לא תמו כל פלאיך" במשך השנים השמעתי רבים משיריו, ובהם "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר" ו"יעלה ויבוא".

* עוד לא תמו כל פלאיו – יורם טהרלב, מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו. אבידה גדולה. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, הובלתי יחד עם חברי, חוקר הזמר העברי עופר גביש, סדרת מופעים שכותרתה "רבותיי, ההיסטוריה חורזת – הזמר העברי מתכתב עם מקורות ישראל". בכל מופע היה לנו אורח מרכזי. אחד מהם היה יורם טהרלב. יורם טהרלב גדל בקיבוץ יגור על התנ"ך, אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך, יכול לדקלם על פה פרקים שלמים. הוא דיבר וסיפר ושרנו, בין השאר, שירים תנ"כיים פרי עטו. היה זה ערב בלתי נשכח.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הוא הקריא, לגמרי מהזיכרון, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות. הוא הופיע פעמים אחדות בחלק האמנותי של ועידות התק"ם. לאחרונה פגשתי בו במסיבת יום הולדתו השבעים של עופר גביש, בנמל תל-אביב לפני חודשים אחדים. וכך גם בהשקת ספרו של עופר "בשביל השירים", לפני שנים אחדות.

תמיד הוא היה מסמר הערב. במסיבת יום ההולדת הוא היה במיטבו, ולא העליתי על דעתי שהוא חולה בסרטן. אבדה גדולה. 

יהי זכרו ברוך!

* לשכב לצדך כרמל – בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד.

* לא זכה בפרס ישראל – יורם טהרלב היה ראוי לפרס ישראל, אך הוא לא זכה בו. בעשור האחרון הייתה יוזמה אזרחית לקדם את מועמדותו לפרס. חתמתי על עצומה כזו ואני חבר בקבוצת פייסבוק שקידמה את היוזמה.

בסדר טו בשבט בקריית שמונה, שהנחיתי לפני שמונה שנים, שרנו את "עוד לא תמו כל פלאיך". סיפרתי על היוזמה הזאת, והקהל הגיב בתשואות רמות וממושכות.

על פי תקנון הפרס, אם הוגשה המלצה על פרס לאדם מסוים ובאותה שנה הוא נפטר אחרי שההמלצה כבר הוגשה, ניתן להעניק לו את הפרס. כך, למשל, הוענקו הפרסים לרון נחמן ולרונה רמון. אני מקווה מאוד, שיורם טהרלב יזכה השנה בפרס.

* לריב אתו – ב"הארץ" נדחקה הידיעה על פטירתו של יורם טהרלב לע' 12. ורוגל אלפר פרסם פשקוויל שטנה נחות נגד יורם טהרלב ושיריו הפשיסטיים, "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20… זה הזמן לריב אתו".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר ציונות היא "פשיזם אירופי".

כאשר נעמי שמר נפטרה והיה כאן אבל לאומי בלתי מוכרז – כל שידורי הרדיו והטלוויזיה הופסקו והתחנות עברו למתכונת של גל פתוח במשך מספר ימים שעסקו בה ובשירתה וכל העיתונים הוקדשו כמעט רק למותה. ב"הארץ" הידיעה על מותה הוצנעה אי שם בתחתית העמוד הראשון. ואהוד אשרי פרסם פשקוויל נגדה ונגד שירתה ברוח הפשקוויל של רוגל אלפר. אבל כעבור חודשים אחדים הכותרת הראשית בגיליון ערב שבת הוקדשה לנעמי שמר, כאשר התפרסם מכתבה בו הלקתה את עצמה בחומרה מופרזת על כך שכביכול יש חשש לפלגיאט בכך שהיא הלחינה את "ירושלים של זהב" בהשראת מנגינה באסקית.  

* עוד הזמר לו שט – בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו  ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הוספנו ככותרת ציטוט ממגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך".

ארצנו הקטנטונת

ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת

מולדת יחפה

קבליני אל שיריך

כלה יפהפיה

פתחי לי שעריך

אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש

הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש

אל לב האדמה 

אל מעינות הזוהר

אל בארות התום

מולדת ללא תואר

וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאיך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט

את לי את האחת,

את לי את אם ובת

את לי את המעט,

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו

את ריח הכפרים

בפעמון לבנו

יכו העדרים

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה

ולאורה נפסעה

ברגל יחפה.

          * ביד הלשון

איש איש לנפשו – במספר מאמרים בעיתונות, הוגדרה מדיניות הממשלה כלפי גל האומיקרון בביטוי "איש איש לנפשו". על פי אותה טענה, הממשלה החליטה לא להיאבק עוד בקורונה, אלא להתמקד אך ורק בחיסונים, כך שמי שמתחסן מגן על עצמו ומי שלא מתחסן, זו הבעיה שלו.

איני מסכים עם התיאור, אך אתייחס לפן הלשוני שלו. הביטוי מתייחס למצב שבו הקולקטיב מוותר על האחריות המשותפת והערבות ההדדית ומשאיר כל אדם להיות אחראי לגורלו ולגורל משפחתו. הביטוי הזה נשמע בשנים האחרונות בביקורת על מחדלי מיגון העורף, על אי הערכות לרעידות אדמה, על מדיניות כלכלית שכרסמה במדינת הרווחה ועוד.

מקור הביטוי הוא מקראי, אך ללא הכפלת המילה "איש". הביטוי הוא "איש לנפשו". הפסוק השלם: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר, בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י'). כלומר, ביום המפלה במלחמה, הממלכה תתפרק, לא יהיה מגן לפרט – איש ידאג לנפשו. ואללה ירחמו.

ההכפלה, איש איש לנפשו, מעצימה את הביטוי, כאומרת: כל איש לנפשו.

* "חדשות בן עזר"

שהשמש תעבור עליי / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.10.21

בשבוע שעבר חנן יובל חגג את יום הולדתו ה-75. לפני שבועיים ירדנה ארזי חגגה את יום הולדתה ה-70. ואנו נערוך להם כאן היום חגיגת יום הולדת משותפת.

אז איך מתחברים חנן יובל וירדנה ארזי? אולי להקת הנח"ל? לא. חנן יובל השתחרר מן הלהקה שנים אחדות לפני שירדנה ארזי הצטרפה אליה.

החיבור הבולט ביותר ביניהם הוא בשיר "ליל חניה", ששניהם שרו יחד עם אפרים שמיר בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג. אבל את השיר הזה כבר השמענו.

השיר שנשמיע היום הוא שיר של יורם טהרלב שחנן יובל הלחין וירדנה ארזי שרה, ומאז 1985 הוא אחד מסמלי הקריירה שלה – "שהשמש תעבור עליי".

סיפורו של השיר מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. ההערצה לישראל בעולם הרקיעה שחקים. כנסיה נוצרית אוהבת ישראל בדנוור, קולורדו, הקימה מעין "להקה צבאית" – שמדי שנה הגיעה לשבועיים בישראל, ושרה בעברית במבטא אמריקאי שירי מולדת ישראליים, והופיעה אתם במדי צה"ל בפני חיילים.

הלהקה המשיכה את המסורת לכל אורך שנות השבעים וגלשה לשנות השמונים. בתחילת שנות השמונים הוזמנו אליה הפזמונאי יורם טהרלב והבמאי שי אביב, כדי לעבוד אתה על סיבוב ההופעות. אחת מחברות הלהקה, ששמה טומי, ביקשה מיורם טהרלב שיכתוב בעבורה שיר שיבטא את געגועיה לארץ ישראל. והוא כתב את "שהשמש תעבור עליי". באותה תקופה נורית הירש, שותפה של טהרלב לשירים רבים, התגוררה בארה"ב. יורם טהרלב נתן לה את המילים והיא הלחינה אותם. הלהקה הגיעה לארץ ובמסע הופעותיה טומי שרה את השיר, בלחנו המקורי. היא אף העלתה אותו על קלטת של שירים עבריים, ששמה me Let The Sun Shine For.

בינתיים השיר נשכח מלב. בטרם אספר על גלגוליו הבאים של השיר, אדלג שלושים וחמש שנה קדימה, לימינו. עופר גביש, חברי, חוקר הזמר העברי, ששמע את הסיפור, ביקש מנורית הירש את הלחן, אך לא היה לה אותו ובשום  מקום לא הייתה הקלטה שלו. פשוט, השיר נמחק מעל פני האדמה. במבצע בלשי מורכב הגיע עופר אל הזמרת טומי והשיג את הקלטת השיר. הוא התנפל עליו כמוצא שלל רב, והוא אכן מצא שלל רב, והתכוון להשמיע אותו בפינתו בגל"צ, בתכניתו של שמעון פרנס. אך אויה, מסתבר שהיה בשיר זיוף קל, שאוזן של מי שאינו מוסיקאי מקצועי כלל לא יבחין בו, ונורית הירש הטילה וטו מוחלט על השמעת השיר. עופר נאלץ להסתפק בהשמעת הפזמון, שבו הזמרת דייקה בשירתה.

ב-1985, ירדנה ארזי, באותן שנים – הטוענת לכתר מלכת-הפופ הישראלית בתחרות עם הנמסיס שלה עופרה חזה, ביקרה עם המפיק שלה, גברי מזור, בביתו של יורם טהרלב וביקשה ממנו שירים. הוא הזמין אותם לחטט במגירתו ולחפש שירים, והם מצאו את השיר הזה והתלהבו. מטהרלב הם נסעו היישר לחנן יובל שעל המקום הלחין את השיר, שהיה מיד ללהיט גדול, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה ועד היום הוא פופולרי מאוד. השיר מופיע בתקליטה "דרישת שלום".

הגלגול הבא של השיר מפתיע – הזמר החסידי הפופולרי אברהם פריד הקליט אותו. הוא שינה את שמו ל"רק תפילה" והוא לא שר "אלי אלי", אלא "קלי קלי", והשיר היה ללהיט חסידי חרדי ענק. וכך, שיר שנכתב לזמרת נוצריה התגלגל לזמר חסידי, כשהמשותף להם הוא אהבת ארץ ישראל, כארצו של העם היהודי.

יורם טהרלב כתב על השיר: "השיר 'שהשמש תעבור עליי' מבטא תחושה של כל אדם שגדל בחיק הטבע: האמונה שיש לאן לברוח, שיש מי שמנחם, שמעניק כוחות חדשים: הטבע. האדמה, הפרחים, השמש, כל אלה מחכים לנו לסעוד אותנו בשעה קשה וברגעי משבר. כל אחד יכול למצוא בטבע משהו שיגלה לו סוד חדש. החצב למשל פורח ערב הגשמים, כדי לשרוד. הוא יודע שאחרי הגשם יופיעו עשרות מיני פרחים יותר אטרקטיביים ממנו ויגזלו את תשומת לִבם של החרקים והדבורים המבטיחים את המשך קיומו. אבל כמובן שלא רק אני חשבתי על כך, ולעדות אני נתלה באילנות גבוהים, כך הרמב"ם והמגיד מדובנא המסבירים לנו כל אחד בדרכו, שכל מה שברא אלוהים נועד לאדם".

מפאת קוצר היריעה, לא אקרא כאן את דבריהם בנדון של הרמב"ם והמגיד, אך הם מופיעים בספרו של חנן יובל "סידור אישי", המצורף לתקליט בשם זה.

"סידור אישי" הוא מיזם של חנן יובל, מסע יצירה בן עשר שנים, שהניב תקליט הכולל 16 שירים וספר מהודר המביא את נוסח השירים, כשאליהם נלווים טקסטים מן הספרות, השירה ומקורות ישראל וכן חומרים חזותיים. המסע החל בשנת 2000, כאשר חנן התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם "מסע אישי יהודי" במסגרת הפסטיבל הגלילי "לא בשמים". משם הוא המשיך במסעו שהניב את התקליט והספר.

וכך הוא כתב על השיר: "השירה בציבור וריקודי העם הם אולי המקבילה החילונית של ההתכנסות בבית הכנסת. שהרי מעבר לתפילה, אותה יכול לקיים אדם בביתו, ישנו הצורך הזה לבוא בקהילה. אמר לי פעם חבר, ששיר שהפך ללהיט, הן בפרסומו והן במכירותיו, לא סיים את המסלול עד שהפך לזמר עם בערבי השירה ועד שלא חובר לו ריקוד. תודה לאל, השיר הזה עומד בכל הקריטריונים… מאז שחיברתי לחן למילים של יורם טהרלב עבור ירדנה ארזי, מפגש משולש שזכה להצלחה גדולה, עבר השיר גלגולים שונים, ורבים הם מבצעיו. לאחרונה הופתעתי לשמוע שהזמר החרדי המפורסם אברהם פריד פותח את הקונצרטים שלו בשיר 'רק תפילה', הלא הוא 'שהשמש תעבור עליי'. בין השאר אימצה אותו בתי שירה. בהופעותינו המשותפות היא הייתה הראשונה לתת לו גִּרְסָה מרגשת וחסרת קצב של תפילה עמוקה".

אך אנו, כאמור, חוגגים היום את יום ההולדת של ירדנה, ולכן נשמע את הביצוע שלה.

לפני כן, עוד התייחסות קצרה לירדנה ארזי. ב-1972, בהיותי ילד בכיתה ג', במהלך חופשה אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע, נסעתי עם בני דודיי להופעה של להקת הנח"ל, "הפלנ"חניק", במלאת 25 שנים לפלמ"ח. הסולנית הייתה ירדנה ארזי. המופע נערך בעין גב. 45 שנים אחר כך, ב-2017, באותו אולם בעין-גב צפיתי במופע של ירדנה ארזי עם "הגבעתרון", בוועידת התנועה הקיבוצית. כל כך הרבה השתנה באותם ארבעה עשורים וחצי, אך מה שנשאר הוא יופיה הממגנט של ירדנה ארזי.

מזל טוב לחנן יובל ולירדנה היפה ונאחל להם ולנו שנמשיך ונהנה מיצירתם עוד שנים רבות.

יֶשְׁנָם יָמִים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בָּם לֹא אֶמְצָא לִי נֶחָמָה

וּמֻכְרָחָה אֲנִי לִנְגּוֹעַ

בַּעֲשָׂבִים, בָּאֲדָמָה

לִפְסֹעַ בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

בְּתוֹךְ פְּרִיחַת הַכַּרְכֹּמִּים

וְלִהְיוֹת כָּל כָּךְ אַחֶרֶת

וְלִפְרוֹחַ עֶרֶב הַגְּשָׁמִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹי אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

וְאִם אָשׁוּב אֶל זֹאת הָאָרֶץ

וְאִם אֶפְסַע שׁוּב בַּדְּרָכִים

הַאִם כְּקֶדֶם יַכִּירוּנִי

הָאֲנָשִׁים וְהַפְּרָחִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

הַאִם אֶמְצָא אֶת כָּל הַיּוֹפִי

הָאַהֲבָה הַנּוֹשָׁנָה

אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁם כְּשֶׁעָזַבְתִּי

עֵת אָהַבְתִּי פָּעָם רִאשׁוֹנָה