* מגן וחץ – ברכות לממשלה ולצה"ל על מבצע "מגן וחץ" ועל חיסול ראשי הג'יהאד.
* הצלחה טקטית – מבצע "מגן וחץ" חשוב וחיוני. ריצוץ ראש הנחש הוא צעד טוב ומועיל, שמכה את האויב מכה קשה.
אך אל נשלה את עצמנו. אנו למודי ניסיון ממבצעים רבים ברצועת עזה, מאז "עופרת יצוקה" (2008) ועד "עלות השחר" (2022), חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות, והניסיון מלמד אותנו שהמבצעים הללו הן ניצחון טקטי נקודתי, אך אין הם משנים את המשוואה האסטרטגית. כל עוד ארגוני הטרור ברצועת עזה חמושים ברקטות ומַשְׁגרים באלפיהם, שמסוגלים להגיע לכל פינה בארץ, המשוואה נותרת בעינה.
על ישראל להחריב את תשתית הטרור ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה הרקטי. את זה ניתן לבצע רק במבצע דוגמת "חומת מגן".
* איום רקטי מג'נין – המידע המעניין ביותר בהצהרה לתקשורת של רוה"מ וראשי מערכת הביטחון, היה דיווחו של ראש השב"כ על כך שסוכל שיגור רקטות מג'נין.
עד כה, הביטוי הבולט ביותר להבדל בין רצועת עזה ליו"ש, הוא חוסר היכולת של המחבלים ברש"פ לייצר תשתית של ירי רקטי. הסיבה לכך היא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ מאז "חומת מגן".
כבר זמן רב מסתמן אזור ג'נין כאזור בעייתי, מועד לפורענות. יתכן שיהיה צורך במבצע גדול בג'נין, ובעיקר במחנה הפליטים ג'נין, לחיסול תשתית הטרור המתעצמת שם.
* מהנעשה בשוקניה – סקירה קצרה מהנעשה בימים האחרונים בשוקניה. ביום חמישי התפרסם פשקוויל של גדעון לוי שמעלה על נס ויוצא מגדרו כדי לשבח את גבורתו של לוחם החופש, האסיר הפוליטי עדנאן – אותו מחבל שהמית את עצמו בפיגוע התאבדות באמצעות שביתת רעב כדי לחולל הסלמה טרוריסטית. את מעצריו של "מתנגד המשטר" הוא השווה למעצרים של מתנגד המשטר ברוסיה נבלני, ובהשוואה הזאת, הפגיעה בעדנאן חמורה יותר, כי הוא נעצר פעמים רבות יותר. לא זכור לי שנבלני, מתנגד פוליטי לפוטין, הוא פעיל מרכזי בארגון טרור ששם כמטרה להשמיד את רוסיה ושפועלו המרכזי הוא רצח רוסים. לוי השתלח בחברה הישראלית ששותקת ובעיקר במפלגות המרכז-שמאל שנותנות לכך יד. וכדרכו הוא השתלח במאבק נגד המהפכה המשטרית, וחזר על טענתו שהם נאבקים על עניינים שוליים ושותקים על אקיבוש והאפרטהייד ולמעשה המאבק שלהם הוא למען דמוקרטיה ליהודים בלבד.
למחרת, ביום שישי, גם פשקוויל המערכת של השוקניה הצטרף לגינוי ולהערצת המחבל. דימיטרי שומסקי השתלח באהוד ברק שהמציא את אגדת אין פרטנר וכך הוא אשם בהמשך אקיבוש ובעליית הימין. הפוסט היסטוריון מכחיש העם היהודי שלמה זנד מקשקש על ה"נכבה" ומצדיק את ההתנגדות של הערבים לתכנית החלוקה של האו"ם וליציאתם למלחמה נגדה, כי זו תכנית חד-צדדית נגד הערבים. הוא קורא להקמת מדינה דו-לאומית במקום ישראל. ורוגל אלפר מפרסם פשקוויל, התוקף בארסיות את חיסול חוליית המחבלים שרצחה את משפחת די.
וביום ראשון מאמר של גדעון לוי, עוכר ישראל והמעריץ של נתניהו, שמעלה על נס את ההבלגה של נתניהו בעזה, שלמרות כל הקריאות הן של תומכיו והן של מתנגדיו לתגובה חריפה הרבה יותר, הוא כדרכו הסתפק ביציאה ידי חובה (הפשקוויל התפרסם לפני מבצע "מגן וחץ"). אמנם, לדעתו, ראש הממשלה היה צריך להודיע שישראל לא תגיב כלל, כי ירי מאה הרקטות מוצדק בעקבות "המתת" לוחם החירות עדנאן, אותו מחבל מתאבד. אבל הוא ציין שכל ראש ממשלה אחר היה מגיב במסע הרג והרס מיותר, כפי שעשה לפיד במבצע "עלות השחר", שבו סתם הרגנו עשרות פלשתינאים.
גם לוי בשני הפשקווילים וגם פשקוויל המערכת מאשימים את ישראל בכך שלא פעלה כדי להציל את חיי עדנאן. צבועים. הרי הם הובילו התנגדות תקיפה להזנה בכפיה של מחבלים מתאבדים שובתי רעב והציגו אותה כמעשה אנטי הומניסטי ואנטי ליברלי שפוגע בזכויות האדם; בזכותו של מחבל לשבות רעב. אבל כאשר פעלנו על פי התפיסה שלהם ופיגוע ההתאבדות הצליח, הם מאשימים אותנו, כמובן.
* המודר הממודר הממורמר – הכהניסטים מנכסים את המבצע לשביתה האינפנטילית שלהם, אבל בן גביר יודע היטב – המבצע תוכנן בהתייעצויות ביטחוניות שמהן הוא הודר והקבינט לא כונס כדי לא לדון בנושאים רציניים בנוכחותו.
בכך נתניהו גילה אחריות.
* חבלה ביחסי החוץ – משלחת האיחוד האירופי בישראל עורכת מדי שנה ביום אירופה, 9 במאי, קבלת פנים. כבכל שנה ממשלת ישראל מוזמנת לשלוח נציג לברך בשם ישראל.
את מי הואילה הממשלה לשלוח למשימה? לא אחר מאשר הדוצ'ה בן גביר. ממשלה אוטו-אימונית שנחושה להחריב את יחסי החוץ של ישראל.
אני מבין שהוא לא נשלח בזדון, כפרובוקציה, אלא שמזכירות הממשלה משבצת את השרים למשימות האלה בסבב תורנויות. אבל האם אנשי מזכירות הממשלה הם רובוטים? אין להם טיפת שיקול דעת?
אך משהכהניסט שובץ, היה על נתניהו לעשות מעשה. הבעיה היא, שאין לו טיפ-טיפונת מנהיגות כדי לדפוק על השולחן ולהודיע לכהניסט שהוא לא מייצג את ישראל בשום אירוע. הוא ציפה שבן גביר יוותר, לנוכח הפניה האירופית. כן, בטח. כמו שהוא ויתר על הפרובוקציה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע.
התוצאה, ביטול האירוע, היא נזק מדיני חמור ובושה גדולה.
* היינו נוהגים כמותם – אם לקבלת פנים של שגרירות ישראל בגרמניה היה נשלח מנהיג של כנופייה ניאו-נאצית לנאום, גם אנחנו היינו מבטלים את האירוע.
* עכשיו מותר – שני פשעי שנאה מזוויעים, ניסיונות לינץ' של פוגרומצ'יקים שתקפו אנשים שכל פשעם הוא שדיברו ערבית.
האחד, בהר מירון, הוא מאבטח דרוזי, משוחרר צה"ל, לוחם קרבי. השני, צעיר ערבי מיפו שעומד להתנדב לשירות צבאי בצה"ל. אבל המעשים הנוראים האלה היו חמורים באותה מידה גם ללא עובדות אלו.
זה לא צריך להפתיע אותנו. כאשר כהניסטים מכהנים כשרים בממשלה, כאשר מנהיג הכהניסטים הוא חבר קבינט והשר ל"ביטחון" לאומני, כאשר מנהיגם נשלח לייצג את ישראל בקבלת פנים של האיחוד האירופי – מה הפלא שהאספסוף מבין שעכשיו מותר?
* רוקדים על הדם – הרצח בגלבוע הוא פשע פלילי מובהק. הרוצח, דני מוקין, נהג שעה שהרישיון שלו בפסילה, תחת השפעת אלכוהול, התעמת עם הנרצח, עומרי, וירה בו למוות. אין כל רקע לאומני לרצח.
עובדה זו לא הפריעה למי שרוצים לחרחר עימות ושנאה להציג את הרצח כלאומני ולהסית. אלה בראש ובראשונה הח"כים הערבים וועדת המעקב וראש וראשון להם אחמד טיבי, שרקדו בציניות על הדם, ואליהם הצטרף חמאס בהודעות ההסתה שלו.
טיבי הוא תמונת ראי של איתמר בן גביר.
* סערת נפש – שיחה שקיימתי עם אנשים קרובים לי מאוד, טלטלה אותי לסערת נפש גדולה. הם דיברו על כך שיש רק פתרון אחד – היפרדות. לשתי מדינות. שלנו ושלהם. יהודה וישראל.
גם הם יודעים שאין לזה היתכנות. זה הרי לא יקרה. אבל עצם העובדה שקיימת הפנטזיה הזאת, שהסנטימנט הזה הולך וגדל, מזעזעת את מעמקי נשמתי.
יש להפסיק את הטירוף הזה של שני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי המטורפים שבקיצונים שבו, ולשקם מיינסטרים ציוני ממלכתי שיהיה בסיס החברה, בסיס השיח, בסיס הפוליטיקה וממנו יצמח חזון מחודש של ברית ייעוד משותפת בינינו.
למחרת בערב השתתפתי במפגש שיח בקדמת צבי עם חילונים ודתיים מיישובי הסביבה. השיח עסק בשאלת המשמעות של מדינה יהודית בעבורי (כלומר בעבור כל אחד מן המשתתפים). היה זה שיח עמוק שהיו בו מחלוקות עמוקות, אך נחישות לקיים ולשמר את היחד הלאומי. זה היה ברמת השיח, לא ברמת הפתרונות. יש לשאוף לפתרונות וניתן להגיע אליהם. אך גם המפגש והשיח כשלעצמם חיוניים. כי בלי השיח, כל צד רואה ברעהו רק את המתלהמים והמטורפים והקיצונים, שהתקשורת מתמקדת בהם, ומתמכר לפוביות שמובילות אותו לרעיון הכפירה המזעזע שהזכרתי.
* טקס משותף – אם נתפלג לישראל ויהודה – האם ביום הזיכרון "הישראלים" יעשו טקס זיכרון משותף עם "היהודים" או שזאת פריבילגיה רק של האויב הפלשתינאי?
* זו היהדות שלנו – השתתפתי בכנס: "זו היהדות שלנו" – כנס של התנועה הקיבוצית וארגוני ההתחדשות היהודית הקשורים אליה – המדרשה האורנים, מכון שיטים ובינ"ה.
היה זה מפגש חשוב עם שותפים לדרך, אנשי ההתחדשות היהודית בקיבוצים.
אהבתי את כותרת הכנס. יש בו מענה לקולות רבים. לקולות בקיבוצים של "מה לנו וליהדות? היהדות היא שלהם, של הדוסים". ותמונת הראי – "חשוב שנטעם קצת יידישקייט. נשלח את הילדים שלנו לפני הבר מצווה לפגוש את הרב ביישוב השכן, לשמוע קצת על יהדות. נביא לכאן מנין אורתודוקסי ביום כיפור". וגם לאמירות מבחוץ – "מה לכם וליהדות? היא לא שלכם. אתם אוכלי חזירים ושפנים" וכד'.
לא. זו היהדות שלנו! אנו בני בית בתרבותנו היהודית ואנו בעלי בית עליה. היא שלנו לא פחות משהיא של אחרים, ואנו לומדים אותה, בדרכנו, ומעמיקים בה, בדרכנו, ומקיימים אותה, בדרכנו, ואנחנו בוחרים מתוכה ואנו מעשירים אותה, ואנו יוצרים בתוכה ודורשים אותה ומפתחים אותה, ולא נותנים לה להתאבן.
אבל נודה על האמת. התשובה הזו היא הרצוי. המצוי עוד רחוק מכך. זו המשימה שלנו, המשוגעים לדבר בתנועה הקיבוצית. וכדי להצליח, יש לטפח ולהכשיר יותר ויותר משוגעים לדבר.
הדבר ששימח אותי מאוד, הוא העובדה שהעליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע. רוב המשתתפים הם צעירים, כולל מנהלי הארגונים, שכולם צעירים, בשנות השלושים לחייהם. יש המשכיות!
* לנשום היסטוריה ציונית חלוצית – הכנס "זו היהדות שלנו" נערך בקיבוץ נען. כשאני מגיע לקיבוץ נען, יש לי תחושה של חזרה למקום מוכר, כי קראתי שתי ביוגרפיות של גלילי, ביוגרפיה של דוד זהבי, ביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ספר זיכרון לשמריה גוטמן וספר על תחילת הקיבוץ. כשאני מגיע לנען, איני יכול שלא להתחבר לעומק ההיסטוריה הציונית של המקום ולנשום את ההיסטוריה החלוצית שלו.
* כפירה בעיקר – איך ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית צריכה להתייחס לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל? בנושא הזה אני רואה פער בין ההתייחסות כמדינה דמוקרטית להתייחסות כמדינה יהודית.
דמוקרטיה ליברלית יכולה לגלות סובלנות כלפי קבוצת מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים מבקשת פטור משירות צבאי. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם הכפירה הזאת בעיקר.
הערך היהודי העליון הוא "כל ישראל ערבים זה בזה". המשתמטים מהגנה על המולדת מרימים יד גסה על הערבות היהודית ההדדית. הם כופרים בעיקר, ועל פי הגדה של פסח, הם אלה שנקראים רשעים. "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו". ולהשתמט בשם התורה, כביכול? בשם לימוד התורה? אין חילול השם גדול מזה.
כמדינה יהודית אסור לנו להשלים עם התופעה. אני יודע, יש קושי פרקטי לגייס את החרדים בכפיה. יש למצוא מתווים של תהליך הדרגתי של שינוי פני החברה החרדית ויחסה למדינת ישראל וכניסה הדרגתית של בניה תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. אין מנוס ממתווים של פשרה. אבל ברמה העקרונית, אסור להתפשר על האמירה הזאת: ההשתמטות היא רע, היא כפירה בעיקר. ואסור בתכלית האיסור להסכים לחוק שבו המדינה היהודית מכשירה השתמטות של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, בשם התורה ובשם לימוד התורה.
* מתווה הנדל – השר לשעבר יועז הנדל פרסם את מתווה הנדל לגיוס. עיקרי המתווה – שירות לאומי לכל האזרחים, כולל חרדים וערבים. הטבות לכל המשרתים בצה"ל או בשירות לאומי, עם עדיפות ברורה למשרתים בהגנה על המולדת ובתוכם למשרתים שירות משמעותי. מי שלא משרת – לא ייהנה מההטבות. ארגוני חסד חרדיים יוכרו כמוסדות לשירות לאומי. הכשרת ערבים וחרדים להשתלבות בעולם התעסוקה. פטור משירות ללומדי תורה, ל-10% מבחורי הישיבות החרדיות. התכנית תופעל בהדרגה.
את הפטור ל-10% מבחורי הישיבות משתית הנדל על הפטור שבן-גוריון העניק ל-400 אברכים, בהקמת המדינה. הם היו 10% מן הצעירים החרדים אז, והוא מציע לאמץ את העיקרון הזה וליישם אותו גם היום, בהתאם לגודל האוכלוסיה החרדית היום. היום יהיה מדובר באלפי בעלי פטור.
ההיתלות בהחלטתו של בן-גוריון אינה מוצדקת. בן-גוריון לא פטר 10%. הוא פטר 400 איש. וזה משמעותי מאוד. יתר על כן, לא עלה על דעתו שהפטור הזה יהיה קיים עדיין כעבור 75 שנה. מה עמד מאחורי הפטור? מנהיגי החרדים פרטו על סנטימנט עמוק – עולם התורה שחרב בשואה והצורך לשקמו. לשם כך, הם ביקשו פטור ל-400 המובחרים שבמובחרים, שישקמו את עולם התורה. אגב, לימים בן-גוריון הביע חרטה על ההחלטה.
כמובן שהיום, כאשר עולם הישיבות החרדיות גדול לאין ערוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה היהודית, הנימוק להחלטתו של בן-גוריון אינו רלוונטי עוד. ולכן, אין הצדקה לפטור ולו לאברך אחד.
למרות זאת, אני תומך במתווה של יועז. אני יודע שהמתווה הצודק היחיד – גיוס שווה לכולם, אינו ישים, למרבה הצער. אפילו מתווה הפשרה של יועז יהיה קשה מאוד לביצוע. אני תומך בכך שיועז, בניגוד ללפיד, אינו מדבר על הפללה של מי שאינו משרת אלא על מניעת הטבות. אני תומך במתווה של יועז כי הוא מהווה שיפור דרמטי לעומת המצב הקיים והוא בר יישום בשלבים. אך אני מקווה שיועז יסיר מהצעתו את הנימוק הבן-גוריוני.
* מה הבעיה בחשמל כשר? – אין שום הצדקה לביקורת ולמתקפה על החלטת הממשלה לאשר אגירת חשמל לצורך "חשמל כשר", שלא יוצר בשבת.
אגירת חשמל היא יעד לאומי של יצירת אנרגיה נקיה, המקדמת את היעד הלאומי והעולמי להפחתת פליטות חממה. החלטה על אגירת חשמל לא בהקשר של "החשמל הכשר", לא הייתה מעוררת כל ביקורת. להיפך. האם צעד חיוני וחיובי אינו כשר רק כי ציבור חרדי ייהנה ממנו? הרי ההיפך הוא הנכון. אם אפשר לקדם את היעד הלאומי וגם לשרת צרכים של ציבור בישראל, הדבר חיובי פעמיים. וכאשר אגירת החשמל תשים קץ לשימוש בגנרטורים פיראטיים ולא בטיחותיים, הדבר חיובי שבעתיים.
ההתנגדות האוטומטית לכל דבר הקשור לחרדים, היא סממן של פוליטיקת השנאה והזהויות; חוסר נכונות ורצון לבחון דברים באופן ענייני, אלא רק על פי "הלנו הוא אם לצרינו", ואם החלטה משרתת מגזר שמצווה מדאורייתא לשנוא אותו, נתקוף אותה על אוטומט.
יש, למרבה הצער, סיבות ענייניות ומוצדקות לביקורת על החרדים – ההשתמטות מצה"ל, מתווה הכותל ועוד. אבל כאשר תוקפים אותם מסיבות בלתי ענייניות וחסרות צידוק, פוגעים בתוקף הטיעונים הצודקים והענייניים בנושאים אחרים; יוצרים תחושה של רדיפה אוטומטית.
* במלחמת אחים אני עריק.
* הרוצח – עוד שמונה בני אדם נרצחו ושבעה נפצעו בידי הקלקול השני לחוקת ארה"ב.
* חד נס – בחג העצמאות מקושטת המדינה בדגלים רבים, והם נשארים עוד שבועות אחדים אחרי החג.
זה יפה מאוד. מה שמפריע לי, הוא שאין מסתפקים בדגלי ישראל. ברשויות המקומיות, לצד דגלי ישראל מונפים דגלי הרשות. לרוב בזוגות, דגל הרשות על כל דגל הלאום. בכביש 6 דגל הלאום עם דגל חברת "דרך ארץ" ובתחנת הריענון בכביש דגלי הלאום עם דגל "דור אלון" ודגל "אלונית", ובמקומות אחרים דגלי מע"צ, דגלי "צים" וכד'.
אפילו בטקס יום הזיכרון בגולן, באתר גמלא, התנוססו על הבמה דגל ישראל ולצדו דגל המועצה האזורית גולן, דגל רשות שמורות הטבע ודגל חטיבת הגולן. זה כבר נראה יותר כמו פרסומות מאשר כמו טקס זיכרון.
זה חג העצמאות של מדינת ישראל. אין שום צורך להוסיף לדגל דגלים נוספים.
* בבחינת הבגרות – כמעט מדי שנה מגיעה אליי בשורה שבבחינת בגרות פנימית באחד מבתי הספר, התבקשו התלמידים להשיב על טקסט שכתבתי; לרוב בבחינות בגרות בתנ"ך, בספרות ופעם אחת בלשון. יתכן שיש עוד בחינות כאלו שלא הגיעו לידיעתי.
השבוע, בבחינת הבגרות הפנימית בתנ"ך בבית הספר "קציר משגב" בגוש משגב, צורף טקסט שלי על מזמור קא בתהילים; קטע מתוך מאמר שלי על המזמור. במסגרת מיזם 929 כתבתי מאמרים כמעט על כל 929 פרקי התנ"ך, ומשם נלקח הטקסט.
הטקסט שצוטט:
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.
מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?
האם מדובר במעמקי נפשו?
האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?
דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.
אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.
אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ
אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.
המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה
לְמַעַן תִּוָּרֵא.
יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר 'למען יראו וייראו'. יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכל אבוד".
השאלות שנשאלו התלמידים:
1. מהן שתי האפשרויות שמעלה הייטנר ביחס למצוקתו של כותב המזמור? איזו מהן יכולה להיות כואבת יותר לדעתכם?
2. מתי נקרא מזמור זה (באיזו תקופה) ומה קושר את המזמור לתקופה זו דווקא?
3. מהי טענתו של הייטנר בנוגע לסליחה האלוהית? בססו תשובתכם על הכתוב בדברי הפרשנות של הייטנר.
* ביד הלשון
גן נר – מקום בחדשות – גן נר. המושב עלה לכותרות, שלא בטובתו, בעקבות הרצח בגלבוע שביצע תושב היישוב דני מוקין.
גן נר הוא יישוב קהילתי בשיפולי הר גיבורים שבגלבוע. הוא עלה לקרקע ב-1987, כיישוב של משפחות צעירות של בני מושבים בחבל תענך.
היישוב מנציח בשמו את הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner; 1892–1982) שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות והפדרציה הציונית של בריטניה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 