בזכות אלה תחיי

שלושים למותו של יוסי גמזו

למחרת פטירתו של המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו, התקשר דימי אפרצב, ראש המועצה המקומית קצרין למשפחת גמזו, והציע לקבור את יוסי בקצרין, על חשבון המועצה. הדבר לא יצא לפועל, כיוון שיוסי גמזו ביקש להיטמן לצד קבר אמו, שנפטרה בהיותו בן 5.

במשך כעשור וחצי חי יוסי בקצרין, אליה הגיע כמרצה באוהלו. הוא היה דמות מרכזית בקצרין ובגולן. תלמידי בתי הספר היסודיים בקצרין ערכו לכבודו מופע הוקרה שבו הציגו את סיפור חייו דרך שיריו. הוא נטל חלק באופן קבוע בחוג היוצרים בעט. הוא השתתף בערב שירי לוחמים של חבורת הזמר קצרין וסיפר על שיריו. הוא השתתף בחגיגת טו בשבט בקצרין, לצד אבי טולדנו, לו כתב את שירו "זוהי יפו". חבורת הזמר "קול ברמה" הופיעה בתכנית שלמה משיריו, בהשתתפותו. הוא השתתף באופן קבוע בתכנית לענייני תרבות ברדיו כינרת. יוסי גמזו עזב את קצרין עקב ההידרדרות במצבו הבריאותי ועבר לגור אצל קרובי משפחתו בחיפה.

****

במאמרי "בלי חצוצרות ותוף" שפרסמתי בטור זה עם מותו של יוסי גמזו, הקדשתי חלק ניכר ממנו לשירו האלמותי של גמזו, "הכותל". זהו שיר המשלב את האהבה הגדולה לירושלים, האושר על שחרורה, עם היגון הכבד על הנופלים בקרב וכמיהה לשלום. כל אלה באים לידי ביטוי בשני השירים עליהם אכתוב היום: "בשערייך ירושלים" ו"ירושלים האחרת".

במזמור קכב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב יוסי גמזו את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של מזמור קכב:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

****

השיר השניה הוא "ירושלים האחרת", שאותו הלחין עמוס מלר.

הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד.

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 12.2.20

* פגישה שיש עמה קלון – עוד לא פגה תקופת הקלון המשפטית של אולמרט, והוא אץ רץ להמיט על עצמו קלון מדיני, כאשר הוא עולה לחלות פניו של אבו מאזן וליצור עמו חזית אחידה נגד תכנית אמריקאית פרו-ישראלית. הוא לא יזכיר, כמובן, שכאשר הוא הציע לאבו מאזן נסיגה מוחלטת, הצעתו נדחתה על הסף.

* מהנקודה שבה הופסק – כאשר אבו-מאזן מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבו הופסק, הוא מתכוון למו"מ עם אולמרט, כיוון שמאז הוא סירב לנהל מו"מ. הנקודה שבה נפסק המו"מ של אולמרט, הוא הצעה של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) והסכמה עקרונית "סמלית" לטענת "זכות" השיבה. כמובן שלא הייתה הצעה פלשתינאית, כי הרי תפקידם רק לקבל. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, כי אינו מוכן לוותר על ה"זכות" להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כשהוא מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק, הוא מתכוון שהצעתו של אולמרט היא הבסיס למו"מ. וכמו בכל מו"מ, תפקידה של ישראל לתת. וכיוון שבצד הטריטוריאלי אולמרט כבר נתן הכל, הוא מצפה לכך שישראל תלך לקראתו בנושא טענת "זכות" השיבה. ההצעה הישראלית, אם לא תהיה קבלה מוחלטת של ה"זכות", תדחה על הסף, אך תהפוך לנקודת המוצא למו"מ הבא, שיפתח מהנקודה שבה הסתיים קודמו.

הגדולה של תכנית טראמפ, הוא הפסקת הדינמיקה הזאת. אדרבא, אם הפלשתינאים יסרבו להצעה, ההצעה הבאה תהיה פחות טובה להם.

* עבריין מורשע – אולמרט מכנה את נתניהו "ראש ארגון פשע". אבל נתניהו הוא נאשם שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא עבריין מורשע, שעל פי פסק הדין ברור שהוא נהג כראש ארגון פשע.

* עכשוויזם – אני קורא מודעות המזמנות הפגנה בירושלים שכותרתה: ריבונות עכשיו! זה רציני ובוגר בדיוק כמו שלום עכשיו ומשיח עכשיו. עכשוויזם.

מהות העכשוויזם היא בעיה בדחיית סיפוקים, כמו אצל ילדים. אני רוצה את הצעצוע, וחוץ ממנו אני לא רואה שום דבר.

גם אני רוצה ריבונות עכשיו. אני רוצה גם שלום עכשיו. את המשיח נניח בצד.

אבל אני יודע שריבונות עכשיו, משמעותה – ריבונות תוך עימות עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שהיה לישראל.

את הריבונות יש להחיל בהסכמה עם ארה"ב וליצור סביבה הסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. אבל נדרשת סבלנות. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* מתקפה מרושעת – המתקפה המרושעת על יועז הנדל, בעקבות הראיון עמו ב"הארץ", היא דו ראשית. מצד אחד, קנאי הפוליטיקלי קורקט, שתוקפים אותו על כך שאמר את האמת, האסורה להיאמר, על מצב זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הלהט"ב במדינות ערב. אבל הם לפחות תוקפים אותו על מה שאכן אמר. מצד שני, תעשיית השקרים של נתניהו, שסילפה במזיד את דבריו והציגה אותו כמי שהציג את עדות המזרח כנחותים מיוצאי אירופה. הוא לא אמר דבר וחצי דבר ברוח זו, אלא להיפך, דיבר על התרבות הישראלית שנוצרה מהשילוב של אנשים שבאו מתרבויות שונות. אבל תעשיית השקרים היא אפקטיבית וכבר יומיים שהמונים מדקלמים את השקר.

* להיבנות מהשסע והשנאה – יועז הנדל פרסם הקלטות מתוך הראיון המלא שלו ל"הארץ". כל מי שקצת מכיר את יועז ואת השקפת עולמו ואורח חייו אינו מופתע. הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא רוצה להעלים את העדות, יש בזה יופי, אבל אני לא שואל אותך מה העדה שלך, אין לי מושג, ואני לא יודע מה העדה שלו, וזה לא מעסיק אותי. אני יודע שיש כאלה שמטפחים את זה, אבל כשאני מסתכל על הסביבה שלי אני אומר לך זו סביבה מעורבבת, כשאני מסתכל על המשפחה שלי – היא מעורבבת, כשאני מסתכל על השירות הצבאי שלי – הוא מעורבב".

האמירה הזו, כמו רבות אחרות, הושמטה מהריאיון ב"הארץ". אך אין מה להלין לא על "הארץ" ולא על רווית הכט, המראיינת. כאשר אדם מתראיין לעיתון, הוא יודע שלא כל מה שאמר – יכנס. ושמי שיערוך את הראיון, לא יערוך אותו, בהכרח, כפי שהמרואיין היה עורך אותו. ומה שנכנס לעיתון, אלה דברים שהוא אכן אמר. אולם הדברים שפורסמו הם ברוח הציטוט הזה, ולא ברוח הסילוף המכוון שלהם. ומי שרצה לסלף ולעוות, היה עושה זאת באותה מידה גם אילו הריאיון היה מתפרסם במלואו.

מי שסילפו ביודעין את הראיון, חיילי תעשיית השקרים של נתניהו, עשו זאת לא רק כדי להסית נגד הנדל האיש, לא רק כדי להסית נגד כחול לבן כרשימה מתחרה על השלטון. הם עשו זאת כדי לשלהב את הרוחות, להתסיס את היצרים, לעורר מדנים, לחרחר שנאת אחים, לפלג, לשסע, לקרוע את העם, כי נתניהו נבנה מהשנאה והקרע, הוא נבנה מהשד העדתי, ואין לו עכבות ולא גבולות. זו דרכו. מאז ומתמיד זו הייתה דרכו. הכל מותר. שא אש להצית. להשאיר אדמה חרוכה. זו דרכו, זו שיטתו וזאת הסיבה העיקרית לכך שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית.

די היה להאזין לתועמלן הראשי שלו, יעקב ברדוגו, כדי להבין את השיטה. במשך דקות ארוכות מול מיקרופון פתוח, הוא נבח ונבח ונבח את דברי השנאה, השטנה, ההסתה והשקרים, שהוא יודע שהם שקרים, ומיחזר את הספין התעמולתי.

ומי שאכזב יותר מכל היה עופר שלח, שהשתלח בהנדל על דבריו כאחרון הביביסטים, על סמך סילוף הדברים.

* ברדוגו נגד ברדוגו – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו הייתה עדין בית מלאכה קטן, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי לחסל את דוד לוי, שהתמודד מולו על ראשות הליכוד. באופן ספציפי, הוא האשים את יעקב ברדוגו, מאנשיו של לוי, באחריות לקלטת, שלא הייתה ולא נבראה אלא ספין תעמולתי הייתה.

ולא קשה לדמיין את התועמלן הראשי של נתניהו יעקב ברדוגו מודל 2020 משתלח בגסות ובאריכות מעל גלי האתר ביעקב ברדוגו מודל 1993, מסית נגדו ומבצע בו ביוש (שיימינג) רדיופוני.

* לשם מה היהודים יורים בילדים פלשתינאים – דין מיידה בקבוק תבערה כדין יורה ברובה. מדובר בנשק חם שנועד להרוג. מי שמיידה בקבוק תבערה, יש לירות בו על מנת להרוג. ואם הוא נתפס חי, יש להעמיד אותו לדין על ניסיון לרצח. מחבל בן 17 שמיידה בקבוק תבערה, אינו "ילד" אלא מחבל צעיר.

גדעון לוי, המסית השקרן, פרסם פשקוויל הסתה נגד צה"ל ב"הארץ", שבו הוא מעליל עליו שהוא צבא שיורה בילדים פלשתינאים, שמדיניותו היא לירות בילדים פלשתינאים ושחייליו יורים דרך שגרה בילדים פלשתינאים.

הוא שכח לציין, שהיהודים יורים בילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדם שלהם לצורך ייבוש פירות לטו בשבט.

(בתגובה לתגובתי על הפשקוויל, הגיב אחד מתומכיו של לוי, שהזדהה: "אנטי ציונים פשיסטים": "בנית גטו בעזה כמו הנאצים. בצבא משתמשים מלא בגז. משהו מהתוקפן בכל זאת עבר אליכם הציונאצים. כמו שניבא לייבוביץ". שנבין עם מי יש לנו עסק).

* לא אקטיביזם שיפוטי – החלטת בית המשפט העליון לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק היא החלטה רעה. אולם בניגוד לטענות מבקריה, היא אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי.

אקטיביזם שיפוטי הוא התערבות בית המשפט בהחלטות הכנסת. הצגת ההחלטה כאקטיביסטית, נסמכת על טענה, שהגוף המוסמך לפסול מועמדים הוא ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט התערב בהחלטה והפך אותה.

אין זה נכון. על פי החוק, שאותו חוקקה הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד אמנם שופט בית המשפט העליון, אך היא מורכבת מנציגי סיעות, אינה מוסמכת לפסול מועמדים. המחוקק לא העלה על דעתו את העיוות שנציגי מפלגות יוכלו לפסול מפלגות אחרות, כי כך עלול להיווצר מצב שבו מפלגות הרוב פוסלות את יריבותיהן הפוליטיות. לכן, החוק קובע שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים, מחייבת את אישור בית המשפט העליון. לגבי רשימות – יש להן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון (כלומר, לא מדובר בעתירה נגד החלטה של ו' הבחירות, אלא ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר) על החלטת פסילה. בעיניי, הנוהל המחייב אישור של בית המשפט צריך לחול גם על רשימות (למרות שבפועל אין הבדל, כי כל רשימה שתיפסל – תערער).

וכפי שאני מכבד את כל פסיקות בית המשפט, גם כאשר איני מסכים אתן, כך גם במקרה דנן.

הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית על פסילת מועמדים או רשימות היא לעתים קרובות פופוליסטית, כדי לקבל מחיאות כפיים מן הבייסים השונים, מתוך הבנה של הנציגים שבית המשפט העליון יוציא להם את הערמונים מן האש ולא יאשר את ההחלטה.

אגב, יזבק אינה המועמדת היחידה שהביעה תמיכה בטרוריסט, ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה ובית המשפט לא אישר את הפסילה. השניה היא לריסה עמיר טרובובליר, אשתו של רוצח רבין.

* לא מפתיע – אני מתנגד להחלטת בית המשפט לאשר את התמודדותה של יזבק, אך איני מופתע. מי שאישר את מועמדותו של בן גביר, לא יכול לפסול את יזבק.

* הכתובת לשנאה – לפני כ-15 שנה, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הוקדש כנס מנהלים של מחוז הצפון בחברה למתנ"סים למיזם שנקרא "נתיב לכל נראטיב". היה זה מיזם שבו נערכו סיורים משותפים של מדריך ערבי ומדריך יהודי באזורים שונים, כאשר כל מדריך מספר את הנראטיב הלאומי שלו. המטרה היתה, כמובן, לחשוף את המיזם הזה למנהלים, כדי שיזמינו אותו לפעילות במתנ"סים.

מאוד לא אהבתי את הרעיון, בלשון המעטה. אני סולד מהרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו לכאורה אין היסטוריה אלא רק סיפורים זהותיים, ואין עדיפות לסיפור א' על סיפור ב'; אמת ו/או שקר אינם רלוונטיים, כי כל אחד והאמת שלו. בעיקר לא אהבתי זאת, כי אני מכיר את הפוליטיקה שמסתתרת מאחורי הרלטיביזם. תמיד ההצגה היא שיש נרטיב הגמוני, של הממסד המדכא ונרטיב מושתק ולכן מגיעה לו העדפה מתקנת. זוהי פוליטיקה שנועדה לטפטף את הרעל הפוסט ציוני של שקר הנכבה. יתר על כן, הערכתי, שהמדריכים היהודים שמשתתפים במיזם, אינם כאלה שמזדהים באמת עם ה"נרטיב" הציוני, שאותו הם אמורים לייצג, בעוד את הנרטיב הנכבאי יציגו מדריכים ערבים לאומנים.

ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע שאין מקום לכנס כזה, אבל הגעתי להסכמה, שאוכל לגייס מדריכים יהודים שאני סומך עליהם להשתתף ביום הזה. ואכן גייסתי אחדים. הצטרפתי לסיור של אחד מהם, בעצמו איש החברה למתנ"סים באותם ימים, דרור גרינבלום, בגוש חלב. ההפתעה שחוויתי הייתה, שהמדריך הערבי היה פטריוט ישראלי לא פחות מדרור. והוא הציג בגאווה ובידענות גם את ההיסטוריה היהודית של גוש חלב. התרשמתי מכך שהוא לא כינה את היישוב ג'ש, בערבית, אלא גוש חלב, בעברית. כאשר הוא מדריך בעברית, ובוודאי כאשר הוא מספר את ההיסטוריה, מובן מאליו בעיניו, שהוא יכנה את הכפר בשמו העברי, ההיסטורי. יתר על כן, הוא דיבר על הזיקה העמוקה של עדתו – הנוצרית מרונית, שהיא המרכיב העדתי הגדול באוכלוסיית גוש חלב, למדינת ישראל.

שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת סיור של תכנית מנהיגות שהובלתי, ערכתי ביקור בגוש חלב. נפגשנו שם עם שאדי חלול, קצין צה"ל במיל', פטריוט ישראלי מובהק, מראשי העדה הארמית בישראל. הוא סיפר על העדה, על רצונה בהשתלבות מקסימלית בישראל ובהתנתקות מן המגזר הערבי הבדלני.

בלילה שבין שני ושלישי השבוע, בוצע פשע שנאה בגוש חלב. צמיגיהם של עשרות כלי רכב בכפר נוקבו, וכתובות נאצה נכתבו על הקירות.

אין בסיפור הרקע על גוש חלב, שמזוהה עם קו מובהק של השתלבות בחברה הישראלית, כדי לרמוז, חלילה, שהפורעים טעו בכתובת ואם יפנו ליישוב שתושביו נוקטים קו הפוך, זה יהיה לגיטימי. הכנסתי את סיפור הרקע, כי חשוב להבין שהשנאה הגזענית הזאת אינה, כפי שבן גביר וחבריו מנסים לכבס אותה, קשורה בצורה זו או אחרת לעניין ביטחוני, לפגיעה במי שפוגעים בנו (כפי שמרמז השם המכובס לפשעי השנאה "תג מחיר"). האמת היא שזאת שנאת גויים באשר הם גויים ובשל היותם גויים. לא בכדי, חלק ניכר מן הטרור של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ה, מופנה כלפי כנסיות נוצריות.

זאת "תורתו" של מורם ורבם "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה. המסר הוא שאין מקום לגויים בישראל. לב משנתו הוא הציווי "לא תחנם" ופרשנותו שארץ ישראל צריכה להיות "נקיה מגויים" ואת טוהר הגזע יש להשיג בכל דרך. וכל עוד הכהניסטים אינם בשלטון ואינם יכולים להעמיס את הגויים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, כל צעד שימרר להם את החיים וימאיס עליהם את הישיבה בארץ, לגיטימי.

לא. הם לא "טעו בכתובת" כאשר פעלו דווקא בגוש חלב. להיפך, זאת הכתובת.

* דיפ-סטייט – גם לסקס-מניאק הנוכל "הרב" ברלנד תופרים תיקים?

* מספיק בריא – הנוכל הסקס-מניאק שוחרר מהכלא בטענה שהוא חולה. הוא היה מספיק חולה כדי להשתחרר מהכלא, אבל מספיק בריא כדי לחזור למעלליו הנפשעים.

* שמחה לאיד – לפעמים, היצר הרע (של שמחה לאיד) דוחף אותי טיפטיפונת לרצות שנתניהו יבחר שוב. פשוט, כדי לראות בהנאה את גדי יברקן נוכח שנתניהו רימה גם אותו, כשהבטיח לו תפקיד של שר.

* ממשלת הבריאות וממשלת החוץ – משרד הבריאות הוציא אזהרת מסע מפני נסיעות למדינות מזרח אסיה. משרד החוץ יצא נגד אזהרת המסע, הפוגעת ביחסי החוץ של ישראל. תגובת משרד הבריאות הייתה שאין זה מעניינו – תפקידו הוא להגן על בריאות הציבור.

זאת שערוריה. ודאי שהאחריות של משרד הבריאות היא על בריאות הציבור ושהאחריות של משרד החוץ היא על יחסי החוץ של ישראל. אבל משרד החוץ אינו יכול להתעלם מנושאי הבריאות. עובדה שהוא הוציא אזהרת מסע לסין. ומשרד הבריאות אינו יכול להתעלם משיקולים נוספים של המדינה. כל משרד צריך לפעול קודם כל למען התחום שבאחריותו, אבל זו ממשלה אחת, והאחריות היא משותפת. החלטות בנושא כמו אזהרות מסע, חייבות להיות בהחלטה משותפת של שני המשרדים. ואם יש מחלוקת ולא מגיעים להסכמה, ניתן להביא את הנושא להכרעת רוה"מ.

ההתנהלות הזאת, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ולהיפך, היא שערורייתית. כך לא מתפקדת ממשלה. אין כאן ממשלת בריאות וממשלת חוץ. יש כאן ממשלת ישראל. או לפחות אמורה להיות.

* משכמה ומעלה – ברכות חמות לכלת פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' ורד נועם! ורד הייתה מורה שלי לתלמוד בתואר הראשון באוניברסיטה העברית. ורד אינה רק חוקרת פורצת דרך, אלא גם מורה נפלאה, משכמה ומעלה. בשנות התשעים המוקדמות, אישה תלמידה חכמה הייתה תופעה נדירה. ועד היום ורד היא אוונגרד של פמיניזם דתי. כל הכבוד!

* בזכות אלה תחיי – במזמור קכב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, שהלך שלשום לעולמו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מלמד יתרו, חותן משה, את משה, פרק בהלכות ניהול וארגון. עד אז משה העמיס על עצמו את כל עול הניהול והשיפוט ויתרו לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמוד לנגד עינינו בקלפי.

* ביד הלשון

להשריש ולשרש – הפינה מוקדשת הפעם לטו בשבט, ונעסוק בשתי מילים הנובעות מאותו שורש, אך משמעותן הפוכה – להשריש ולשרש.

להשריש – להכות שורש, להיאחז בקרקע, להיקלט, להתאקלם, להנחיל.
לשרש – לעקור משורש, לחסל, להשמיד.

גמזו – לפני שנים אחדות הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" ליוסי גמזו. אני שב ומפרסם אותה לזכרו:

אני קורא בכל גיליון של "חדשות בן עזר" את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"

בלי חצוצרות ותוף

בראשית שנות האלפיים, החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

****

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד

הוא שב אלי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשעריך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר לקחת מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"