צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן". מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אמי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האוניה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפיה הזאת הייתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. אבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם". והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האויב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון".

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת… היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא הייתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל הייתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהייתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תדחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה".

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שדרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שחרר את אחיזתו ממשרד הבריאות ושחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות הייתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם העדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעיה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה". יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו". הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעליה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":
געגועיי לגעגועים
הופכים ימי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון

להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו".

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.5.19

* ההקצנה הדו-קוטבית – בין התגובות שקיבלתי על ביקורת שמתחתי על הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הופיעו אמירות כמו "אתה והבן גבירים", "אורי הייטנר כהרגלו משרת את נתניהו" ו"ארכי פשיסט". וכאשר אני מוקיע את הלגיטימציה לכהניזם ולבן גביר או תוקף את נתניהו, כותבים לי שאני ססמולן, בולשביק, ו"אתם הסטליניסטים".

במובן מסוים זה משעשע. והאמת היא שלא כל כך חשוב אילו תגובות אני, אישית, מקבל. אלא שמדובר בסימפטום. סימפטום להקצנה הדו-קוטבית בחברה הישראלית.

את הזהות והסולידריות הלאומית, החליפה זהות מחנאית. אדם אינו ישראלי ויהודי, אלא קודם כל ימני או שמאלני. וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצוניים שלו, והולך ומקצין. השמאל הציוני, שיישב את ארץ ישראל במאות יישובים, רואה פתאום בעצם המושג "התיישבות יהודית" לאומנות אם לא פשיזם וגזענות. טקס יום הזיכרון ה"אלטרנטיבי" אינו חותר נגד הימין, אלא נגד כל מורשת ומשמעות יום הזיכרון, מאז קום המדינה. ה"אלטרנטיבות" הללו, למיניהן, היו פעם מנת חלקו של השמאל הרדיקלי, של מצפ"ן, "זוכרות" ושות', ופתאום אלפים משתתפים בטקס ועצם מתיחת ביקורת עליו אינה פוליטיקלי קורקט. והימין שהוקיע את כהנא, הוציא את "כך" אל מחוץ לחוק והחרים את נאומיו, והציונות הדתית שניערה את חוצנה מהכהניזם וחניכיה הפגינו נגדו – מחבקים את הכהניזם ונוקטים כל תרגיל פוליטי עקום כדי להכניס אותו לכנסת ואף לצרף אותו לוועדה למינוי שופטים. הליכוד הממלכתי הליברלי, שנשא את דגל טוהר המידות והמלחמה בשחיתות, הוביל את חקיקת חוקי היסוד והעלה על נס את עליונות המשפט, נוקט היום בגישות הרסניות, של פולחן המנהיג, העמדתו מעל החוק, מלחמה במערכת המשפט והכפפת החוק ומוסדותיו למנהיג.

כל תופעה כזו – של ההקצנה בשמאל ובימין גוררת לעוד הקצנה בימין ובשמאל; הסלמה גוררת הסלמה. ומי שמנסה לדבוק באתוס הציוני, הלאומי, הממלכתי, הדמוקרטי – אם בדרכה של תנועת העבודה הציונית, או בדרכה המסורתית של הציונות הדתית, או בדרכו ההיסטורית של הליכוד, הולך וחש בדידות ומחנק לנוכח הסחף הדו-קוטבי בחברה הישראלית.

אני רואה בתחייתו של המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי את היעד העליון של החברה הישראלי בשנים הבאות.

* אלטרנטיבי – לפני כעשרים שנה, אולי יותר, השתתפתי בכנס מעניין בנושא קיבוץ ויהדות. בשלב מסוים התפצלנו לקבוצות דיון. אחת מהן עסקה בשאלה – איך להעניק תוכן משמעותי ליום העצמאות, בהנחיית בנימין יוגב – בוג'ה, שבאותם ימים ניהל את מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. זמן קצר קודם לכן הוא ערך הגדת יום העצמאות, ולכבוד צאת ההגדה הוביל את חוג הדיון.

בנוסף ללימוד ההגדה, נערכה שיחה על רעיונות ליום העצמאות. בין הנוכחים בשיחה, היה אדם בעל זקן עבות, תדי כ"ץ שמו. שנים אחדות מאוחר יותר האיש התפרסם כאשר בדה מלבו את עלילת הטבח בטנטורה בתש"ח, "מחקר" בהנחיית הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי אילן פפה. לימים, אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה לבדיקת ה"מחקר" ופסלה אותו לאחר שהתברר שכולו זיוף אחד גדול, כולל זיוף של עדויות ובית המשפט פסק נגדו בתביעת דיבה של עמותת חטיבת אלכסנדרוני. באותה שיחה, כ"ץ הציע "לחגוג" את חג העצמאות כך: "כמעט ליד כל קיבוץ, הוא אמר, יש כפר ערבי שגורש במלחמת 1948. אני מציע להזמין את העקורים מן הכפר הקרוב, להיפגש אתם, להקשיב להם, לערוך חשבון נפש". דבריו עוררו שאט נפש בקרב כל מי שנכח בפגישה. אבל יש לדעת, שארגון "זוכרות" מציין בדרך דומה את חג העצמאות כ"יום הנכבה".

וכפי שהארגון האנטי ישראלי "לוחמים לשלום" המטיף ל"זכות" ה"שיבה" הצליח להפוך את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון באירוע של אבל משותף על חללינו והמחבלים ההרוגים, לדבר לגיטימי שכמעט לא פוליטיקלי קורקט לבקר אותו, כנראה שלא רחוק היום שגם הפיכת חג העצמאות ליום זיכרון ל"נכבה" יהפוך לגיטימי בחברה הישראלית.

ההקצנה הזאת היא רעה חולה ואיום של ממש על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

* מה הפריע לי – מה שהפריע לי ביום הזיכרון האלטרנטיבי לא היה השתתפותם של פלשתינאים, אלא השתתפותם של ישראלים יהודים.

* שאט נפש – בקבוצת ווטסאפ צפונית שאליה אני משתייך פורסמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תמונה של חרדים ממנגלים בחצר מרכז קנדה במטולה. התגובות היו של שאט נפש כלפי יהודים שפוגעים בציפור הנפש של האומה.

שאט הנפש שלי מהמעשה הזה התגמד לעומת שאט הנפש שלי מפרובוקציית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהרוגי האויב והמחבלים.

* הקנאים משתלטים על השיח – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קריית אונו, הוא איש רב פעלים, פעיל חברתי, סופר, עיתונאי ושדר רדיו; אדם שאני מעריך מאוד וגם אוהב באופן אישי. הוא מגלם בעיניי את השמאל הציוני במיטבו, השמאל הפטריוטי, החותר לאחדות לאומית (בלי לטשטש את המחלוקות), המבטא אהבת ישראל. גם כשאיני מסכים עם השקפותיו היוניות, השונות משלי, אני שמח לשמוע אותן; הן נובעות ממקום כל כך שונה מן המקובל בשמאל התקשורתי, ואני מאמין שהוא נותן ביטוי לציבור רחב מאוד, הדוגל בהשקפות המכונות "שמאל", שההקצנה והרדיקליות של השמאל התקשורתי מתיימרות לייצג. אני אוהב מאוד את התכנית המשותפת לו ולאמילי עמרוסי ברשת ב', שהיא מופת של שיח מכבד של בני פלוגתא, חילוני ודתיה, איש שמאל ואשת ימין – שני פטריוטים ישראלים ואנשים שאהבת ישראל משותפת להם. כאשר אני מאזין לוויכוחים ביניהם, לעתים אני מרגיש קרבה רבה יותר לאמילי ולעתים ליובל ותמיד אני מכבד ומעריך את שני הצדדים בוויכוח.

לפני שנתיים פרסם אלבשן מאמר חשוב ב"הארץ" שבו יצא חוצץ נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון. הוא דיבר בתור איש שמאל ציוני, ממלכתי, פטריוט, שהבין היטב את המשמעות ההרסנית של מעשה כזה בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי האחרון, בתכניתו ברדיו, הוא אמר שלמרות שדעתו העקרונית לא השתנתה, היום הוא לא היה כותב את הדברים והוא מצטער על שכתב אותם אז. זאת, בשל ההתפרעות הברוטלית והביריונית של החוליגנים הכהניסטים מחוץ לאולם שבו נערך ה"טקס". הוא צודק בכל מה שאמר על הכנופיה הביריונית. הגידופים, הנאצות, הקריאות "נאצים", איחולי המוות, הנביחות הגזעניות, האיחולים להורים שכולים שגם שאר ילדיהם יהרגו – הם תועבה מזעזעת. שום פרובוקציה אינה יכולה להצדיק את החוליגניות הזאת כהוא זה.

אין מי שמשרת את יוזמי הפרובוקציה ביום הזיכרון יותר מהמתפרעים הללו. הם דוחפים אנשים רבים כמו אלבשן להזדהות עם הפרובוקציה, למרות שהם מודעים לחומרתה. הם חלק ממה שהופך פרובוקציה שהייתה מנת חלקו של קומץ רדיקלי אנטי ישראלי כמו תנועת "לוחמים לשלום" המצדדת ב"זכות" ה"שיבה", למשוך אלפי אנשים והזדהות של עוד רבים.

אך עם כל הסלידה מחבורת הזבל של בן גביר, אין בכך כדי להקל כהוא זה מחומרת הפרובוקציה.

ואם יש דבר שמסכן באמת את החברה הישראלית, הוא השתלטות הקנאים הרדיקליים משני הצדדים על השיח. אוי לנו ואבוי לנו אם פני החברה הישראלית תהיה כפני שתי הקבוצות הללו המחללות את קדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אין לי ספק, שהרוב המוחלט בעם ישראל, הסולד מההפגנה הפוליטית של "לוחמים לשלום" סולד באותה מידה מהפגנת הנגד של הכהניסטים. הבעיה היא שהרוב – דומם, ומפקיר את הזירה לקנאים ולפנאטים משני הצדדים, שמזינים ומפרנסים אלה את אלה, שמחזקים אלה את אלה, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

התופעה הכפולה הזאת מחזקת את הצורך הדחוף והחיוני, צורך החירום, לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי בחברה הישראלית.

מן הראוי שלפחות יום בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה יום של אחדות, יום של סולידריות, יום שמניח את ההתנגחות הפוליטית בצד. מי שהכניסו את האש הזרה וחיללו את יום הזיכרון עשו מעשה מכוער ופלגני, הראוי לגינוי. הבה נחזיר את השפיות, נחזיר את הממלכתיות ונחזיר את הכבוד והקדושה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* מתחסדים – בין התגובות על הביקורת שמתחתי על הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, רווחה הטענה שכיוון שבין המשתתפים יש גם מספר משפחות שכולות, אין זכות למתוח עליהן ביקורת.

האמנם? האם אותם אנשים מקיימים בעצמם את אשר הם דורשים? האם הם באמת רואים בבני משפחות שכולות – בעלי חסינות מפני ביקורת?

האם, למשל, הם נמנעים מביקורת על נתניהו, שהוא אח שכול? האם הם חסים על האח השכול איוב קרא? האם הם חסכו את שבט ביקורתם מלימור לבנת, ששכלה את אחיינה בפיגוע? האם היותו של דב שילנסקי אב שכול, נתנה לו חסינות מפני ביקורתם?

אני לא נמנע מלבקר את נתניהו, חרף היותו אח שכול, ולא זכור לי שמישהו מהם גער בי על כך. אני מציע להם לא להתחסד. די לצביעות.

את ביקורתי על פרובוקציית יום הזיכרון מיקדתי בארגון שיוזם את הפרובוקציה ולא במשפחות השכולות. אך כפי שאיני חושב שהשכול מעמיד את נתניהו מעל הביקורת, כך גם המשפחות השכולות המשתתפות באירוע, במיוחד כאשר אני יודע עד כמה המעשה שלהן פוצע את נפשם של רבים כל כך מבני המשפחות השכולות.

* כולם היו ילדיי – את טקס המשואות לא ראיתי, כיוון שהוא מקביל לחגיגות יום העצמאות באורטל. אבל למחרת, מכל כיוון שמעתי על מאמו נחמיאס שריגשה את כל הצופים בטקס. התגובות שבהן נתקלתי, בקבוצות ווטסאפ שונות ועוד, היו אחידות – שמאל וימין, חילונים ודתיים, הכל התרגשו. וכשצפיתי בשידור הבנתי למה. והאחדות שדבריה חוללו לא הייתה למרות ברכתה גם את המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, אלא במידה רבה בזכות עובדה זו. כן, האמירה הזאת מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית, ללא הבדל של השקפת עולם ואורחות חיים.

אפילו רוגל אלפר לא מצא עילה לבוז לה (למרות שהזכירה, רחמנא לצלן, את אלוהים, או כפי שהוא נוהג לכנות אותו בלעג, "החבר הדמיוני"). ולכן הוא החליט לנצל אותה ולהשתמש בה כבקבוק מולוטוב על מדינת ישראל. בפשקוויל שלו הוא כתב שדבריה היו "בקבוק מולוטוב לתוך לב המאפליה של תעשיית הלאומנות הקיצונית הישראלית, טקס הדלקת המשואות". וכל הפשקוויל ביטא תיעוב כלפי החברה הישראלית, שכביכול דבריה של נחמיאס מנוגדים למהותה ולהווייתה. והוסיף: "והשתינה מהמקפצה על חוק הלאום", שכביכול יש שמץ של סתירה בינו לבין דבריה.

יממה לאחר טקס המשואות נאם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, בטקס חלוקת פרס ישראל. וכך הוא אמר, בין השאר: "זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של כל ילדי ישראל – חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, כולם היו ילדיי". גם הוא השתין על חוק הלאום, שהוא היה בין הבולטים בתומכיו?

* חוק שוויון הזכויות – הלב נחמץ, כאשר אני שומע את משפחות החללים הדרוזים, מבכים את בניהם ומוחים על חוק הלאום שכביכול הפך את בניהם ל"חללים סוג ב'". ארורים המסיתים השקרנים, ששטפו את מוחם בבדיה הנתעבת הזאת.

אין בישראל חללים סוג ב'. אין בישראל חיילים סוג ב'. אין בישראל אזרחים סוג ב'. בוודאי שחוק הלאום אינו הופך מישהו לכזה. אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המשנה כהוא זה, לטוב או לרע, את זכויותיו האזרחיות של אזרח כלשהו, בן לכל לאום וכל דת. חוק הלאום כלל אינו עוסק במעמד האזרחי ובשאלות פרט. חוק הלאום עיגן בחוקה הישראלית את מהותה וזהותה הקולקטיבית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מן התחושות הכבדות הללו, והן מחייבות תיקון. לא בחוק הלאום, שאין בו פגם כלשהו, אלא במכלול חוקי היסוד, כלומר החוקה המתגבשת. יש לעגן בחוק יסוד את שוויון זכויות הפרט האזרחיות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני רואה שתי דרכים אפשריות לחקיקה ברוח זו. אפשרות אחת היא להוסיף פסקה ברוח זו בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשרות שניה, היא לעגן את שוויון הזכויות האזרחי בחוק יסוד נפרד.

אין מקומו של עיקרון זה בחוק הלאום, כי אין הוא עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הלאומית של הקולקטיב.

* אחינו אתם – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת רודנות טוטליטרית שרדפה את העם היהודי, רדפה את הדת היהודית, רדפה את התרבות היהודית, רדפה את הלאומיות היהודית, רדפה את השפה העברית, פעלה בכל הכוח לבולל לחלוטין את היהודים ולהביא לשמד רוחני סופי של היהודים.

העובדה שכעבור 70 שנה בריה"מ התמוטטה ויהדות בריה"מ קמה לתחיה ועלתה בהמוניה לארץ ישראל, היא הוכחה חיה לכך שנצח ישראל לא ישקר.

באותן שנים, נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים בבריה"מ היו דבר טבעי. אותם בני זוג עלו לארץ כיהודים, על פי חוק השבות, הם התמזגו היטב בחברה הישראלית היהודית, אמצו את התרבות היהודית, חוגגים את חגי ישראל, מאמצים את השפה העברית, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצבאה, ועושים כל שלאל ידם כדי להיות חלק אינטגרלי מאתנו.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא הייתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה. אבל אין לנו הנהגה כזאת, אלא הנהגה רבנית פחדנית, כשכל רב מביט הצדה אל הרב הקיצוני יותר, שאף הוא מביט הצדה אל הרב הקיצוני עוד יותר וכן הלאה, והחרדיות האנטי ציונית אינה מתעלה לגודל השעה, ומגדירה אותם בעזות מצח כלא יהודים.

אבל זה לא יעזור לאף אחד. אלה הם אחינו והתמזגותם בתוכנו היא טבעית ומוצלחת, ובדור הבא הטמיעה תהיה מוחלטת וסופית.

הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של "חדשות בן עזר" את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים "לא יהודים". זו לא הייתה אמירה ציונית.

* למה התגייסתי? – אני עובר בדרכים ורואה את כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?", ומתחרפן. חברי היקר חיים בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית שמונה, לא הסתפק בצקצוק, אלא קם ועשה מעשה. הוא עובר בדרכים, עוצר ליד גרפיטי, מנקד את הלמ"ד ומוסיף מילה, והכתובת היא: "לְמה התגייסתי? לגולני" (וליחידות אחרות).

* משואת ההתיישבות – משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט:

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

* ככל שיהיה יותר רע – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על התחושה הקשה שלה ושל המיליֶה שלה ביום העצמאות, כאשר הם חשים גולים במדינתם, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות. אבל היא אינה מאבדת תקווה. יש לה במה להיאחז, כדי להישאר אופטימית. "מתי תשתנה המגמה? מתי תתרווח מעט חשרת העננים ותתבקע דרכה איזו קרן של תקווה? מי שבאמת אוחז בהשקפת שמאל אינו יכול לברוח מהתודעה המנסרת: המדינה תשנה את מסלולה רק בעקבות אסון, רעידת אדמה בעוצמת מלחמת יום הכיפורים".

כמיטב המסורת הבולשביקית: שככל שיהיה יותר רע – כך יהיה יותר טוב.

אני מזכיר לרווית הכט, שהייתה בישראל רעידת אדמה מטלטלת ומשנה תודעה – מתקפות הטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל. ומתקפות הרקטות על אזרחי ישראל לאחר עקירת גוש קטיף. רבים רבים שתמכו במהלכים הללו התפכחו כתוצאה מאותה רעידת אדמה.

גם אני, בלשון המעטה לא מרוצה מתוצאות הבחירות ומתופעות מכוערות בשלטון במדינה. אין זה סודק כהוא זה את אהבתי לארץ ולמדינה ואת גאוותי במדינת ישראל ובהישגיה. וגם כאשר ממשלות ישראליות הניפו עליי ועל חבריי את הגרזן כדי לעקרנו מבתינו, לנשלנו מאדמתו ולהחריב את מפעל חיינו, ולהפוך אותנו הלכה למעשה לגולים בארצנו – חגגנו בשמחה ובגאווה את יום העצמאות.

כי המדינה אינה הממשלה, אינה ראש הממשלה, אינה מדיניות זו או אחרת, אלא מימוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. ורק מי שמנוכר למהות הזאת, חש כך ביום העצמאות, כאשר הוא אינו מרוצה ממצב הפוליטי.

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

* להבריז להם – נתניהו מנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין. עוד הוא מקים קואליציה שבסיסה – הצבתו של מעל החוק, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהשימוע, למזמז ולמסמס אותו. לבקשתו, נדחתה מסירת החומר המשפטי לפרקליטיו עד אחרי הבחירות. ומאז הבחירות, פרקליטיו לא באו לקחת אותו, בתירוצים שונים. וביום האחרון לתיאום מועד השימוע, הם ביקשו לדחות אותו, כי אין להם די זמן. וכך, אם השימוע ייערך במועד, נתניהו יציג זאת כהוכחה לכך ש"מדינת העומק" שכביכול "תופרת לו תיקים", אינה מאפשרת לו הליך הוגן. ואם אחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום, הוא יטען שלא ניתן לו זמן לעבור על החומר, מה שמוכיח ש"המשחק מכור".

אילו יכולתי לייעץ למנדלבליט, הייתי מציע לו להיעתר חלקית לבקשה ולדחות בחודש את השימוע. להבריז להם; שיחפשו תירוץ אחר.

ונקודה למחשבה – במשך חודש פרקליטיו של נתניהו לא לקחו את החומר, ומשום מה לא הייתה כל הדלפה. מעניין כמה זמן יחלוף בין קבלת התיקים לשטף ההדלפות (שכמובן הפרקליטות תואשם בהן, כרגיל).

* מטיף לחורבנה של ישראל – הצורר ג'רמי קורבין, מנהיגה האנטישמי של מפלגת הלייבור הבריטית (ומי שגדעון לוי מגדיר "דמות מופת"), גינה את ישראל על "ירי במפגינים". "מפגינים" הם המתפרעים המנסים לפרוץ את גדר הגבול לחדור לישראל ולהפר את ריבונותה, משליכים רימונים ומטענים לעבר חיילי צה"ל. קורבין מכנה אותם "פליטים התובעים את זכויותיהם". משמעות דבריו ברורה. על פי כל הכללים הבינלאומיים, הם אינם פליטים. הפליטות שלהם היא הכרעה פוליטית. ה"זכויות" שלהם, הם מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". קורבין תומך בהטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, מה שיביא לחורבנה. אך טבעי, שצורר אנטישמי יטיף לחורבן המדינה היהודית. עצם העובדה שמנהיג אנטישמי כזה הוא מועמד אפשרי לראשות ממשלת בריטניה, מעידה שאירופה לא למדה דבר ממוראות המאה ה-20.

* ביד הלשון

רקטות או טילים – לעתים אנו מערבבים בין טיל ורקטה, ולכן נעשה קצת סדר.

רקטה היא עצם בצורת גליל, שנורה ממשגר לעבר מטרה ונע באמצעות מנוע רקטי.
טיל הוא עצם דומה, אך חכם; יש בו מערכת הנחיה המכוונת אותו אל המטרה.

האמל"ח שנורה אלינו מעזה ומלבנון הן רקטות.

המילה טיל נקבעה בוועדת המינוח של צה"ל בשנות החמישים, והיא נקראת כך על שם פעולת ההטלה (כמו הטלת כידון).

שמו הקודם של הטיל היה קליע. זאת למדתי מקריאת עיתונים משנות החמישים במסגרת מחקריי.

ובהקשר אחר לגמרי, ספורטיבי, רקטה היא גם מחבט של משחקי טניס, פינג פונג, מטקות וכו'.

מי שאיחדו את שני פירושי המילה רקטה היו שלישיית "הגשש החיוור". באחד המערכונים, "המשוגעים לדבר", מופיעה השיחה הבאה:

– שמחה תעשה טובה, תשים את זה בצד.
– אתם לא נורמלים. זה רקטה ומגבת.
– שמחה תעשה טובה, שים את זה בצד, רוצים לשבת רגועים.
– אבל זה רק רקטה ומגבת.
– נו תשים את זה בצד! רוצים להיות רגועים, שים את זה בצד.

—בום—–

– משוגע… ממש משוגע. מסתובב עם תיק מלא רקטות.

* "חדשות בן עזר"

משואת ההתיישבות תשע"ט

משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

הסולידריות הלאומית – והמרתה

החיבוק של כלת פרס ישראל מרים פרץ וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן, בטקס הענקת הפרסים, היה רגע מרומם נפש, שהביא לידי ביטוי את המסר המרכזי ששרר באירוע: אחדות שאינה אחידות. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים, אמתיים, ובכל זאת, אנשים אחים אנחנו. האחדות הלאומית והסולידריות הלאומית חייבים להתקיים גם במציאות של מחלוקת.

מרים פרץ ודוד גרוסמן חולקים, למרבה הצער, סולידריות נוספת: סולידריות בין ישראלים שבניהם נפלו בהגנה על המדינה. מרים פרץ שנגשה אל גרוסמן וחיבקה אותו, אמרה לו במעשה הזה, שאין היא מוכנה לוותר עליו ועל הסולידריות עמו, גם אם הוא בוחר להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת.

גרוסמן היה הדובר המרכזי בטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, הטקס המשותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. טקס, שבשנותיו הראשונות היה פרובוקציה של השוליים הרדיקליים, אך כפי שקורה אצלנו, הן במחנה השמאל והן במחנה הימין, "המחנה" מתקרנף ונסחף אחרי שוליו הקיצוניים. השנה כבר השתתפו באירוע אלפים ורוב מחנה השמאל, כולל הציוני, רואה היום את הטקס כראוי ולגיטימי, ויוצר דה-לגיטימציה לביקורת עליו.

הטקס ה"אלטרנטיבי" מנוגד במהותו למהות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. זו אמירה לאומית, שגם בשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו, איננו שוכחים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים עליה. אך גם שעה שאנו מתייחדים עם זכר חללי מערכות ישראל, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על הקמתה וקיומה של המדינה ועל ההגנה על אזרחי ישראל.

עם כל המחלוקות בתוכנו, ידענו יום בשנה להניח אותם בצד, ולקדש את הסולידריות הלאומית בתוכנו. חללי צה"ל באו מכל המחנות הפוליטיים, והמחלוקות בתוכם היו כבכל החברה, אך אחוות הלוחמים והרעות כשיצאו למשימה המשותפת של ההגנה על מדינת ישראל, היו מעל למחלוקות. וכאשר יום בשנה אנו מתעלים מעל המחלוקות ומתאחדים בהתייחדות עם זכרם, אנו מעניקים להם את הכבוד שהם ראויים לו. וביום הזה אנו מזכירים לעצמנו שהסולידריות הלאומית חזקה יותר מהמחלוקות.

הטקס המשותף עם הפלשתינאים, הוא המרה של הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, עם האויב. הרי הפלשתינאים לא נהרגו במלחמה על קיומה של המדינה, אלא במלחמה לחורבנה. הם לא נהרגו בהגנה על אזרחי ישראל, אלא במעשי טרור ורצח נגדם. מה הקשר בינם ובין מהותו של יום הזיכרון? ומה בוער למארגני האירוע לגלות סולידריות אתם, ולגרום לכאב נורא למרבית ההורים השכולים ולמרבית אזרחי ישראל?

הידברות? בבקשה. הידברות אינה נעשית בטקסים, ובוודאי לא בטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

אין זה פלא, שבנאום שנשא גרוסמן בטקס כזה, הוא דיבר על כך שישראל אינה בית.

גרוסמן ביקש לנאום בשם כלות וחתני פרס ישראל בטקס הענקת הפרס. האם הוא היה מדבר באותה רוח? האם גם שם הוא היה מכנה את ישראל מבצר, ומספר שאינה בית?

נאומה המכונן של מרים פרץ בטקס ראוי להיכנס לפנתיאון של הנאומים הגדולים בתולדות המדינה. כשהיא סיפרה על הוריה שעלו לארץ ממרוקו, על ילדותה ונעוריה במעברה, ועל אהבת ארץ ישראל שקיבלה בביתה, היא הוכיחה שמאותה ביוגרפיה שגורמת לאנשים מסוימים לטפח מרירות ושנאה, היא בחרה לטפח אהבת ישראל. וגם השכול הנורא שפקד אותה פעמיים, לא ערער את אהבת ישראל שלה.

בניה של מרים פרץ ובנו של דוד גרוסמן לא נפלו בהגנה על מבצר, אלא בהגנה על הבית. פרץ בוחרת לחזק את הבית ולא לקעקע אותו. ובחיבוקה עם דוד גרוסמן, אני רואה קריאה נואשת לגרוסמן – זה ביתך, הישאר בו. אין לך סולידריות אחרת. אין "אלטרנטיבה" לביתנו המשותף.

* "ישראל היום"

צרור הערות 22.4.18

* ריבלין החדש – נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו. הנה, מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין:

– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכל.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמיה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה… לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.

* לא רק "חתולה" – עם זכייתו של זאב רווח בכבוד הגדול של השאת משואה בטקס הממלכתי בחג העצמאות השבעים, הוזכרו בראש ובראשונה תפקידיו בסרטי הבורקס של שנות השבעים, כ"חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי". אני מודה ומתוודה – איני אוהב את הסרטים האלה, ואיני מעריך את המשחק שלו בהם. משחק מוקצן ובלתי אמין, המגחיך את הדמויות שאותן הוא מגלם.

לעומת זאת, בסרטים המאוחרים שלו, שבהם צפיתי בשנים האחרונות, גיליתי זאב רווח אחר – שחקן גדול. כך בסרט "גט" ומעל הכל בסרט "מיתה נכונה", שבו הוא גילם את התפקיד הראשי.

כך כתבתי מיד לאחר הצפיה ב"מיתה נכונה": "… המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב'גט', בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על 'צ'רלי וחצי' ו'חתולה' למיניהם".

* להפריע לחגיגה – עם ישראל חוגג את עצמאותו, ומדור הדעות בשוקניה אבל וחפוי ראש. מיצתה את המדור כותרת פשקווילו של איימן עודה: "באתי להפריע לחגיגה". צבי בראל מתאר את המדינה המחורבנת הזאת כהתגלמות המפלצתיות. נועה אסטרייכר מסבירה שהיא אוטמת היטב היטב את ביתה לפני החגיגות, כי יש בהן המון רעש – רעש שמטרתו לגרום לכך שהישראלים לא יוכלו לחשוב, כי "אם כל אחד יוכל פתאום לשמוע את עצמו חושב, לכו תדעו מה הוא ימצא שם". וב. מיכאל מסביר למה אין זכות קיום למדינה יהודית. הוא הרי אדם נאור. בתור שכזה עליו לדגול בזכות ההגדרה העצמית של כל לאום. איך הוא יסביר מדוע כל לאום ולאום זכאי למדינת לאום משלו, חוץ מהלאום היהודי? הרי הוא, כביכול, אינו אנטישמי.

הפטנט שלו: אין לאום יהודי. פשוט, אין חיה כזו. ואם אין לאום יהודי, ודאי שאין לו זכות למדינה. מ.ש.ל.

יש דת יהודית. אבל לדת אין מדינה. "גם 'מדינה יהודית' אין. לא יכולה להיות. 'מדינה יהודית' נשמע בערך כמו 'מלפפון בודהיסטי'. מדינות ומלפפונים לא יכולים להיות דתיים".

הכחשת הלאום היהודי של ב. מיכאל, אינה אלא הכחשת האנטישמיות שלו. אבל לא יעזור לו. מי ששולל את קיומו של הלאום היהודי ושולל את זכות ההגדרה העצמית של לאום זה, אינו אלא אנטישמי. ומבין כל סוגי האנטישמיות – הנחותה ביותר והבזויה מכולם היא האוטו-אנטישמיות.

ולמחרת יום העצמאות פשקוויל המערכת של השוקניה ציטט את פשקווילו של עודה. כותרת פשקוויל המערכת: "יום אסונם". זה יום העצמאות שלנו – יום אסונם.

* למה ליבוביץ' ויתר על הפרס – ב"הארץ" התפרסמה כתבה מעניינת של עופר אדרת על ההיסטוריה של פרס ישראל. הוא כותב בכתבה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס, "לאחר שלימור לבנת טענה כי 'פרס ישראל הפך לפרס ישמעאל' ". זה קשקוש. לימור לבנת הייתה אז ח"כית צעירה מן השורה באופוזיציה. ליבוביץ' לא היה מעלה על דעתו לוותר על הפרס בגלל תגובה שלה.

הסיבה היא אחרת לגמרי. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת הטקס, ועל כך שאין הוא מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות וקרא לחיילי צה"ל יהודו-נאצים. בתגובה להודעתו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

בכותרת המשנה של הכתבה מוזכר "שר החינוך שדרש לבטל את הפרס הראשון שהוענק לערבי". לכותרת הזאת אין כל זכר בכתבה עצמה. בכתבה מסופר ששר החינוך יצחק נבון "הביע תמיהה על הענקת הפרס לטלוויזיה הישראלית בערבית".

* שאלה למתחסדים – שאלה לי, לכל אלה שמטיפים לי על כך שאני מעז לבקר את נאומו החלול של גרוסמן, בטענה שהוא אב שכול. האם מעתה אסור לי לבקר גם את נתניהו, כי הוא אח שכול?

* בשבי האויב – שעה שאנו חוגגים את חרותנו ועצמאותנו, מן הראוי שנזכור גם את מי שאינו נהנה מהחרות, ונמק כנראה בשבי האויב. אברה מנגיסטו.

למחרת יום העצמאות, ביקרתי יחד עם יעל, אשתי, באוהל המאבק למען אברה, סמוך לבית ראש הממשלה.

אני מודה, שאין לי דעה מה נכון לעשות בנדון. ולכן, גם איני יכול לומר שאני מזדהה עם המאבק. אבל ראיתי לנכון להביע סולידריות עם אברה ולתמוך במי שמזכירים לנו ולמנהיגנו את קיומו, ואת עצם המחויבות שלנו כלפיו. ביקרנו במאהל, שוחחנו ארוכות עם ראש המטה ואף השארנו תרומה.

גיל, ראש המטה, סיפר לנו שבשל סירובם לצבוע את המאבק בצבעים פוליטיים של מאבק ה"שמאל", הקרן החדשה סירבה לתמוך בהם. וכפי שהבנתי בין השורות בשיחה אתו, הוא עצמו דווקא איש שמאל, ודווקא לכן הדבר חורה לו כל כך.

* בובה על חוט – נטלי פורטמן מיטיבה לבצע מול המצלמות את התפקיד אליו לוהקה ואת הוראות הבימוי, אך אין זה הופך אותה למי שמבינה משהו על החיים האמתיים, על המזה"ת, על ישראל. ולכן לא נותר לה אלא לגלם כבובה על חוט תפקיד ציני שארגוני הבי.די.אס. המתועבים ליהקו אותה אליו. ומרגע שהיא מדקלמת סיסמאות עבשות בנושא שאין לה מושג בו, בבורות מדהימה, היא תשודרג באחת לדרגת הוגה דעות "חשובה". חכו ל"הארץ" של השבוע הבא.

* טוב שאין מפתח שמות – אחרי שקראתי את הפרקים מתוך הביוגרפיה של נתניהו שכתב בן כספית, שהתפרסמו בעיתונות, כתבתי שאת הספר הזה לא אקרא. לא אקרא אותו, דווקא כיוון שאני חובב ביוגרפיות. במקום ביוגרפיה מורכבת של מנהיג מורכב, זו קריקטורה חד ממדית וצהובה, של מי שמוצג כתכלית השלילה.

ובכל זאת, אני כאמור חובב ביוגרפיות, ולכן, כשהייתי בחנות של "סטימצקי", לקחתי את הספר לידיי ועיינתי בו, עלעלתי בו, קראתי פה ושם. ועמדתי התחזקה. לסכם את הספר במילה אחת? זבל. וכיוון שכל מי שקורא את דבריי יודע שאני רחוק מלהשתייך לתומכיו של נתניהו, איש לא יחשוד בי שזו תגובה אוטומטית של מעריץ.

כדרכי, רציתי לעיין במפתח השמות, בסוף הספר. ובכן, אין מפתח שמות. וזה דווקא טוב. אם אין המדובר במחקר רציני, אין סיבה שהוא יתחפש למחקר רציני. אילו חשבתי שזו בחירה מודעת, מתוך מודעות עצמית, אולי אפילו הייתי מעריך זאת.

* חבר בקיבוץ גלויות – אני חבר בשני קיבוצים – קיבוץ אורטל וקיבוץ גלויות. והאמת שאלה שנים שהם אחד. ההרכב של אורטל היה תמיד ייצוג הפסיפס של העם היהודי המתקבץ במולדתו.

בשבת נערך אירוע שורשים של קבוצת "תלתן" קבוצת שנת המצוות של תמר, בתנו הקטנה. קבוצה של 8 ילדים בלבד, ואלו ארצות המוצא של הסבתות והסבים: ארץ ישראל, ארה"ב, טוניס, רומניה, עיראק, לוב, מצרים, פולין, צ'כיה, צ'ילה, סוריה, מרוקו, אלג'יר, רוסיה, ליטא. 8 ילדים – 15 ארצות מוצא, ובהתאם – שפות האם של הסבים, המנהגים וכו'. ארץ המוצא השכיחה ביותר היא ארץ ישראל, אבל רוב הסבים שנולדו בארץ, הנם דור ראשון של ילידי הארץ. אילו הלכנו דור אחד אחורה, מגוון התפוצות היה גדל.

האירוע הסתיים בארוחה – כל משפחה הביאה מטעם משפחתי. ולא בכדי, הייתה זו ארוחה של קובה וקיגעל, קוסקוס, בוריקה וכרוב ממולא וכן הלאה. ארוחה ישראלית לתפארת.

מהי הישראליות בעיניי? מיזוג הגלויות. מיזוג הגלויות הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל.

וזו התשובה האמתית למחרחרי הפוליטיקה העדתית הגלותית, אנשי הריב והמדון שוחרי הרע, המנסים בכוח להוציא שדים עדתיים מהבקבוק מתוך מניעים זרים.

זה לא יעזור להם. הציונות תנצח! בעצם, היא כבר ניצחה.

* ביד הלשון

שמרת – אנו חוגגים 70 שנה למדינת ישראל, ו-70 שנה ליישובים רבים שקמו בתש"ח. והראשון שבהם – קיבוץ שמרת.

קיבוץ "השומר הצעיר" שמרת עלה לקרקע בגליל המערבי ימים אחדים לאחר הקמת המדינה. התיישבו בו חלוצי "השומר הצעיר" שעלו מהונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה.

שמו של היישוב נובע מכך שהוא נמצא על נחלתו של שמרת, בנו של אשר. שמו העתיק של המקום השתמר גם בשם הכפר הערבי שישב בו עד מלחמת השחרור – אל-סומיריה.

* "חדשות בן עזר"

נעלה על נס את הממלכתיות והסולידריות

דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, קיבוץ אורטל תשעח

אנו חוגגים שבעים שנים למדינת ישראל. לצד השמחה הגדולה, אנו זוכרים ומזכירים את מחיר הדמים הכבד, הכרוך בקיומה. החיבור של השמחה הגדולה והיגון הכבד, הוא כמעט על אנושי, כמעט בלתי אפשרי. החיבור הזה הוא אמת חיינו. היש הגדול שיצרנו במדינת ישראל, מדינה שאינה מושלמת, יש בה פגמים לא מעטים, אתגרים רבים ומקום לתיקון, הוא יש גדול ובלתי נתפס, אין לו אח ורע באף עם ולשון. הישגים גדולים בכל תחומי החיים, בתנאים קשים ובלתי אפשריים, תוך מלחמת קיום ללא יום אחד של שקט.

מדינת ישראל, הדמוקרטיה המשגשגת, היא הישג גדול. ההישג הזה לא היה מתקיים ללא הנכונות של הישראלים להגן עליו ולהילחם עליו. ולכן, אין אנו רשאים לחגוג את עצמאותנו, בלי להצמיד לחג את זכרם של החללים שנהרגו על הקמתה וקיומה.

יש בתוכנו מחלוקות רבות, זרמים רבים, דעות שונות, ותמיד השכלנו לקבוע מספר נושאים שבהם אנו מניחים את המחלוקות בצד, מעלים על נס את האחדות, שאינה אחידות, מבטאים בהם את הסולידריות הלאומית. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה לאורך השנים יום של קונצנזוס וסולידריות. חיילי צה"ל היוצאים למשימה, עושים זאת יחד, גם כאשר הם חלוקים ביניהם באורחות חיים ובדעות פוליטיות. הסולידריות הישראלית חזקה יותר מהפערים והמחלוקות. אנו חייבים לחללים לכבד את הסולידריות הזו, את האחדות הזו, כאשר אנו מתייחדים עם זכרם.

למרבה הצער, בשנים האחרונות יש מי שהופכים גם את יום הזיכרון ליום של מחלוקת, של פוליטיקה קיצונית ומפלגת, של המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת. אני מאמין, שכמו אצלנו, בקיבוץ אורטל, כך בכל כפר ועיר בישראל, נשמר אופיו הממלכתי והלאומי של יום הזיכרון.

חג העצמאות השבעים של מדינת ישראל, הוא חג של גאווה גדולה, על הישגיה האדירים של ישראל במדע ובכלכלה, בתרבות ובהיי-טק, בביטחון וברפואה, בקיבוץ הגלויות ובהתיישבות. ובחג העצמאות השבעים, מדינת ישראל מוקירה רשמית את מפעל ההתיישבות הציוני שלנו – ההתיישבות בגולן, בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים ליהודה הראל.

בחג השבעים לעצמאותה של ישראל, נעלה על נס את הערכים שלמרבה הצער נשחקו בשנים האחרונות – הממלכתיות, האחדות והסולידריות.

תחי מדינת ישראל!

צרור הערות 18.4.18

* ההישג הגדול – מדינת ישראל בת ה-70 עתירה בהישגים גדולים: בביטחון, בחקלאות, בתעשיה, בהיי-טק, במדע, ברפואה, בהשכלה, בתרבות, בחינוך.

אבל כל ההישגים הגדולים הללו מתגמדים לצד ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, שמאפיל על כל השאר – קליטת העליה הגדולה בשנות ה-50 וה-60, וההתיישבות רבתי בגליל ובנגב שהיא פועל יוצא ממנה. זהו הישג שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון.

ואף שהיו בו שגיאות וגם עוולות, כפי שיש בכל עשיה, אין בהן כדי לעמעם את גודל ההישג ואת הגאווה בו.

אל ניתן למחרחרי מדנים ועסקני עדתיות לטמטם את מוחנו ולזרוע בתוכנו תודעה כוזבת.

* פטריוט אמתי – פטריוט אמתי אינו מוציא את דיבת מדינתו רעה ואינו מעליל עליה עלילות שקר. פטריוט אמתי אינו מעליל על צה"ל שהוא צבא קלגסים רצחני שמבצע פשעי מלחמה. פטריוט אמתי אינו מעליל על משטרת ישראל שהיא תופרת תיקים לנבחרי הציבור. פטריוט אמתי אינו טוען שישראל היא מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית כובשת. פטריוט אמתי אינו טוען שישראל היא מדינת משטרה שמשטרתה פועלת נגד ממשלתה. פטריוט אמתי אינו נגוע בשנאה עצמית שמובילה ישראלים להעליל על מדינתם עלילות כזב מן הסוג הזה.

* ג'וז & דרוז – באירוע המרכזי של חג העצמאות בגולן, תופיע בבכורה עולמית להקת "ג'וז & דרוז", להקה משותפת ליהודים ודרוזים תושבי הגולן. עצם קיומה של להקה כזו, ובוודאי הופעת זמרים ונגנים דרוזים בחגיגת העצמאות של ישראל, לא הייתה אפשרית לפני שנים אחדות. בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, כל ניסיונותיי לשיתוף פעולה עם הדרוזים העלו חרס (מלבד השתתפות בליגות הכדורגל והכדורסל). כעת המצב השתנה.

הדרוזים באשר הם נאמנים לשלטון במדינה שבה הם חיים. בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, תבעו סיפוח ואזרחות וחגגו את יום העצמאות. הכל השתנה כאשר ישראל החליטה על הנסיגה מסיני. הדרוזים הבינו שישראל היא משענת קנה רצוץ, והחלו לגלות, לפחות בפומבי, נאמנות לסוריה. הדבר הלך וגבר בשנות המו"מ על נסיגה מהגולן.

בשנים האחרונות, ככל שהולכת ומתחזקת ההכרה של הדרוזים שסכנת הנסיגה חלפה, הם מובילים תהליך הדרגתי של ישראליזציה.

* בחר בשתיקתו – סימה קדמון פרסמה בערב שבת, שנדחתה בקשתו של דוד גרוסמן לשאת דברים בשם הזוכים בפרס ישראל. כעבור יומיים רינו צרור כבר תקף את השר בנט ש"בחר בשתיקתו של גרוסמן".

איזו דמגוגיה. 17 איש זכו בפרס ישראל, ורק אחד מהם יישא דברים. מכאן, שבנט "בחר בשתיקתם" של 16 כלות וחתנים.

גרוסמן זכה בפרס ישראל בספרות בצדק רב, כי הוא סופר נפלא. זהו פרס עבור מצוינות, והוא ראוי לו בהחלט.

כך, יש להניח, גם שאר הזוכים (שאת רובם איני מכיר). למה דווקא דוד גרוסמן צריך לשאת את הדברים? זו איזו זכות שמוקנית לו? שרשומה בטאבו?

מבין הזוכים בפרס, ראוי שיישא מי שיבטא הסכמה לאומית, שיישא את רוח העם. יש לי, משום מה, איזו תחושה קלה, שאם גרוסמן היה נקרא לשאת דברים, לא בטוח שאלה היו דבריו. אולי, חלילה, הוא היה אומר דברים ברוח דבריו בפרובוקציה שחיללה את יום הזיכרון?

בעת פרסום שמות הזוכים בפרס, נמתחה ביקורת על מיעוט נשים ועדות המזרח בין הזוכים. אז למה הנואם צריך להיות גבר אשכנזי דווקא? מי שנבחרה לשאת דברים, היא כלת פרס ישראל מרים פרץ.

אילו אני בחרתי את הדובר, הייתי בוחר בדוד לוי, ולו כדי שנזכה לשמוע נאום נדיר מפי אחד מגדולי הנואמים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

* טיעון דמגוגי – אחד הטיעונים בזכות הפרובוקציה של טקס משותף לחללי צה"ל ולמחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא שכפי שיכולנו להתפייס עם גרמניה, על אחת ואחת שאנו יכולים להתפייס עם הפלשתינאים.

כך, למשל, כתב ב-ynet גיא מרוז: "איך יכול להיות שהצלחנו יחסית מהר, תוך דור וחצי פחות או יותר, לסלוח לגרמנים יימח שמם, אבל לעולם, כך צורח הרחוב ברשת ובכלל, לא נסלח לעם הזה ממול".

למה זה טיעון דמגוגי? כי ככל הידוע לי, איננו מקיימים ביום השואה טקס זיכרון משותף לקורבנות השואה ולרוצחים הנאצים.

הלוואי שנגיע פעם לפיוס ולשלום עם הפלשתינאים, וגם אז לא יהיה מקום לחילול יום הזיכרון לחללי צה"ל בדמות הטקס המשותף. לא כל שכן, כשאנו רחוקים מהפיוס הזה, והמלחמה בעיצומה.

אגב, לא סלחנו, איננו סולחים ולעולם לא נסלח לגרמנים.

* חוטפים ילדים – מאז ומתמיד סלדתי מהדיבור על חיילי צה"ל כעל "ילדים". זה החל במאבק למען הנסיגה מלבנון – "החזירו את הילדים הביתה", נמשך בקמפיין של גלעד שליט – "הילד של כולנו" והתואר עבר לאלאור אזריה. גלעד שליט ואלאור אזריה, כמו גם חיילי צה"ל בלבנון ובאשר הם שם, אינם ילדים. הם גברים, לוחמים, והיום גם נשים לוחמות; כמו כל חיילי צה"ל מתש"ח ועד הלום. כל אחד הוא ילד של הוריו, גם כאשר הילד בן שלושים או ארבעים. אבל גבר בן 18 המתגייס לצה"ל אינו ילד.

לא פעם, כאשר נשמעו הדיבורים על "הילדים", כתבתי באירוניה שלא ידעתי שצה"ל החל לחטוף ילדים. אבל היום אני כבר יודע. עובדה – היה כתוב בעיתון. שחור על גבי שוקניה.

כותרת הפשקוויל התורן של רוגל אלפר הוא "צה"ל מנצל לרעה קטינים". מיהם הקטינים? חיילי צה"ל. איך בן 18 הוא "קטין"? "בכל האמור בעסקי הקטל של בני אדם, 18 זה קטין". ולמה צה"ל חוטף ילדים? כי הם מספיק טיפשים, ואפשר "לחנך את ילדי ישראל לקדש את המוות הפטריוטי, את העלאת קורבן החיים בשדה הקרב, כדי לוודא שיסכימו, ואף ישושו, לסכן את חייהם הכה צעירים במלחמה האינסופית, שנחיצותה היא תורה מסיני". ועוד – "אמצעי קוגניטיבי יעיל לשליטה בתודעת הקטינים, שהחוק מחייבם להתגייס לצבא, ולעיצובה, כחומר ביד היוצר, כדי שתתייחס למוות בשדה הקרב כאל דבר טוב".

אלפר, שבמשך שנים מנהל ג'יהאד נגד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, מסביר הפעם שהם כלל אינם נחוצים, שכן "מנגנון קידוש המוות עובד בישראל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, בכלי התקשורת ובמערכת החינוך. ימי השואה והזיכרון מיותרים למעשה".

בערב שבת האחרונה, נערך בקיבוץ שלי, באורטל, ערב לכבוד גיוסן של שתי בנות ושחרורם של בת ובן, כפי שאנו נוהגים לציין כל גיוס ושחרור של כל בת ובן. המילים הנוכחות ביותר בערבים הללו הם "שירות משמעותי". על כך ילדינו מחונכים מקטנות – הן בדיבור והן בדוגמה אישית מהוריהם, אחיהם הגדולים ושכבות הגיל הבוגרות. ברמת הקִרְבָה בקיבוץ, שהוא מעין משפחה מורחבת, כמעט לגיטימי לקרוא להם "הילדים", אך לשמחתי כמעט איני שומע את הביטוי הזה.

השוקניה היא הנגטיב המוחלט של העולם שלי, של המשפחה שלי, של הקיבוץ שלי ובכלל של כל קבוצת ההשתייכות שלי. קבוצת ההשתייכות הזאת מגוונת מאוד מבחינה פוליטית, אך בין הקצה השמאלי שלה לבין תופעת "הארץ" ומה שהוא מייצג, רובצת תהום שורצת כרישים; תהום שהולכת ומתרחבת. אנו מאבדים אפילו את השפה המשותפת. הם מלהגים בשפה זרה.

* דבוקת שוקן – לעתים מאשימים אותי: "אתה מכליל בדברים שאתה כותב על 'הארץ'. לא כולם מקשה אחת". וזה נכון. אבל הקול הדומיננטי, הוא של דבוקת שוקן, אותה קבוצה המטפטפת ארס אנטי ישראלי.

הנה, מדור הדעות ביום אחד, היום הפותח את השבוע של יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. רוגל אלפר כותב על המדינה שמגייסת "קטינים" ושוטפת את מוחם כדי שישושו למות כקורבנות אדם. שני ליטמן בביקורת טלוויזיה על ראיון שערכה רינה מצליח עם ארבע אלמנות מלחמה, השתלחה באלמנות על כך שלא יצאו נגד המדינה. "האלמנות מקבלות בהכנעה את גורלן הנורא. אף אחד לא שובר את הכלים, בטח שלא רגע לפני מופע הזיקוקים". איריס לעאל הטיפה לסירוב לשרת בצה"ל או סירוב פקודה. והמצחיק במאמרה הוא שהעריקה חיונית כדי שלא "נמשיך לקבל בצייתנות את כל ביטוייו המכוערים של הכיבוש". את זה היא כתבה בהקשר של הגנת הגבול שאליו נסוגונו כשקיבלנו את עמדתה והפסקנו את "אקיבוש" עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל היישובים. כלומר, גם הגנה על נחל עוז, עין השלושה, ניר עם ובארי אחרי הנסיגה, היא "אקיבוש". גדעון לוי מגדיר את ישראל כמדינה שאינה דמוקרטית, אלא מדינת אפרטהייד מובהקת, שלטון דיכוי וכיבוש, ומשקר במצח נחושה שגם רצועת עזה היא תחת כיבוש. ניצן הורביץ הסביר שישראל היא בדרך להפוך לגרמניה הנאצית.

אז נכון, יש ב"הארץ" גם קולות אחרים. אבל זה הקו הדומיננטי של העיתון, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בפשקווילי המערכת שלו.

* Me too – צה"ל השמיד מנהרת טרור בגבול עזה. גמני מתבייש להיות ישראלי.

* פתרון מאוזן – אני בעד פסקת התגברות, כחלק ממערכת האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אולם התגברות ברוב של 61 ח"כים היא בדיחה. משמעותה היא התגברות אוטומטית על כל פסילת חוק, בידי המשמעת הקואליציונית של הקואליציה המצומצמת ביותר.

מצד שני, אני חושב שיש גם קלות בלתי נסבלת של פסילת חוקים בידי בית המשפט העליון. הרי היום גם שופט יחיד יכול לפסול חוק.

אני שב וחוזר על הצעתי אותה אני מציע כבר שנים אחדות – ניתן יהיה לבטל חוק רק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות בבית המשפט. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב של 2/3 מחבריה.

כל פתרון שלא יהיה ברוח זו (לאו דווקא הצעתי המדויקת) הוא בלתי מאוזן ואינו ראוי.

* לא ייעשה במקומותנו – הלורד בייטס, עד לאחרונה השר להתפתחות בינלאומית בממשלת בריטניה, התפטר לפני חודשיים וחצי מתפקידו, כיוון שאיחר בדקות ספורות לדיון בבית הלורדים. הוא אמר שבמעשהו הוא פגע במעמד הפרלמנט ובכך מעל בתפקידו, ועליו לשאת באחריות.

כאשר הנורמות אצלנו לא תהיינה קיצוניות עד כדי כך, אבל למשל יהיה ברור שמי שמכהן בתפקיד ציבורי אינו יכול לקבל "מתנות" מטייקונים בעלות של יותר ממיליון ₪, ניתן יהיה לשקול אימוץ "המודל הבריטי".

* שקרן בחותמת בג"ץ – כאשר יגאל סרנה הפסיד בתביעת הדיבה, הוא הפך מסתם שקרן לשקרן מדופלם. כעת, משערעורו נדחה, הוא הפך מסתם שקרן מדופלם, לשקרן בחותמת בג"ץ.

כל אלה שטוענים שבית המשפט הוא מוּטֶה "רק לא ביבי" וכל הקשקושים הללו, צריכים לאכול את הכובע. עובדה, כאשר מטיחים בנתניהו שקרים – מפסידים בבית המשפט.

* ביד הלשון

רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ – ביטוי המבטא את תפיסת הציונות הדתית, או לפחות חלקים מתוכה, את מדינת ישראל. על פי תפיסה זו יש קדושה במדינת ישראל, שהיא חלק מתהליך הגאולה, אף שאין היא הגאולה השלמה.

הביטוי הופיע לראשונה בתפילה לשלום המדינה, שנכתבה בידי הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל בסיוע של ש"י עגנון. הפסוק המלא: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ".

* "חדשות בן עזר"