צרור הערות ‏30.4.23

* מעבר טבעי – רבים מדברים על הקושי במעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות, מיגון לשמחה. ואילו לי אין בכך כל קושי. בעבורי, אין דבר טבעי יותר מהמעבר הזה. בעבורי, יום הזיכרון ויום העצמאות הם מקשה אחת, שבה שמחה מהולה בעצב ועצב – בשמחה.

השמחה על עצמאותה של מדינת ישראל וקוממיותו של העם היהודי מהולה בעצב על מחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם על קיומנו וביטחוננו. העצב על חללינו מהול בשמחה על כך שמותם לא היה לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של קיום המדינה היהודית. השמחה גדולה והיגון עמוק, אך אין ביניהם הפרדה. חד הם.

* חג העצמאות – למה "יום העצמאות", כמו ימי זיכרון? חג העצמאות!

* האוטופיה השוקניסטית – מגילת העצמאות בכותרות. היא מככבת במחאה נגד המהפכה המשטרית. היא עמדה בלב הדיון בקונגרס הציוני. היא הוקראה במלואה בחגיגת העצמאות בקפלן. הוא צורפה לעיתוני סוף השבוע לקראת חג העצמאות.

גורמים שונים מחפשים ומוצאים בה אסמכתאות להשקפותיהם, לרוב בציטוטים סלקטיביים מתוכה, לכאן או לכאן. אבל מגילת העצמאות היא מקשה אחת. זה היפה בה. זה מה שהביא לשעת הרצון ההיסטורית שבה חתמו עליה הכל, מאגודת ישראל ועד הקומוניסטים.

ככל שחוגי השמאל יקראו עוד ועוד במגילת העצמאות ובצדק יעניקו לה תוקף של קדושה, הם ימצאו שזו מגילה המקדשת את הלאומית היהודית, את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ואת הרעיון הנעלה, שבתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הם ימצאו בה כמעט בכל פסוק את המותג "יהודי" ואת המושג "ארץ ישראל". החיבור הזה למגילת העצמאות מחזק את התשתית הציונית של החברה הישראלית, וזה דבר מבורך מאוד.

גם "הארץ" מודע לכך. והוא מתחיל להתגונן מפני התופעה, באמצעות הפצת חזון חלופי לחזון מגילת העצמאות; חזון שיקעקע את חזון המגילה ויציע אלטרנטיבה הפוכה מזו של המגילה, באשר לדמותה ולזהותה של ישראל. בגיליון יום העצמאות של העיתון, הוקדש עמוד להצגת האוטופיה השוקניסטית, תחת הכותרת "מגילת העצמאות של ישראל החדשה". כלומר האוטופיה השוקניסטית היא למגילת העצמאות של מדינה חדשה שתקום במקום מדינת ישראל, או על חורבותיה של מדינת ישראל, שתשמור על המותג "ישראל" תוך ריקונו מכל תוכן.

את הטון נתן עורך העיתון אלוף בן. כותרת מאמרו היא "חוק לאום ישראלי". לא את חוק הלאום הוא רוצה לשנות כי אם את הלאום (ובכך הוא חושף את הנימוק האמתי להתנגדות לחוק הלאום). הוא רוצה מדינה חדשה במקום המדינה היהודית, עם לאום מומצא שיישא את השם "ישראלי".

הוא יוצא נגד מגילת העצמאות, נגד "שרשרת חוקי 'המדינה היהודית והדמוקרטית' משנות ה-80 וה-90", כלומר בעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ובעיקר נגד בג"ץ ונגד השופטים "שנחשבים ליברלים" (כי שופטים ציונים אינם יכולים להיות ליברלים באמת, אלא רק להיחשב כאלה). הוא תוקף את בג"ץ ששוב ושוב דחה את העתירות של אזרחים שמבקשים להגדיר את עצמם כבני הלאום הישראלי, ונתקלו תמיד בחומה בצורה של בג"ץ, ובעיקר של השופטים "הנחשבים ליברלים" ששוב ושוב דוחים את העתירות ו"מנפנפים אותן", כלשונו. והוא מצטט מאחד מפסקי הדין הללו: "הכרה בלאום ישראלי תחולל קרע בעם היהודי, תבחין בין יהודים לישראל ותעמוד בסתירה למטרות הלאומיות שבגללן הוקמה המדינה".

הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינת העם היהודי. מה לו וליהודים? "המדינה רוצה שארגיש מחובר לבני הדודים הרחוקים שלי בארה"ב, שלא פגשתי מעולם אך לא לחנין מג'אדלה ולעודה בשארת שכותבים לצדי ב'הארץ' ". הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינתם של בני הדודים הרחוקים שלו, שאינו מכיר אותם והם אינם מעניינים אותו. הם לא הלאום שלו. הוא רוצה לאום אחר. עם בשארת ומג'אדלה (מעניין אם גם הם רוצים למחוק את לאומיותם ולהתחבר ללאום שאלוף בן בודה מלבו). אז מיהו הלאום שעליו מפנטז אלוף בן? "יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבקשי מקלט ו'זכאי חוק השבות'". כל אלה הם הלאום שלו, וישראל החדשה, שתקום על חורבות ישראל הישנה, תהיה מדינת הלאום של הסלט הזה. אבל למה "זכאי חוק השבות"? הרי מי הם זכאי חוק השבות אם לא אותם בני דודים רחוקים שלא מעניינים אותו? ולמה לא "זכאי 'זכות' השיבה", בני הדודים של בשארת ומג'אדלה שכן מעניינים אותם? ולמה שהמדינה, שתקום על חורבותיה של ישראל, תיקרא "ישראל"? איזו סיבה יש שהערבים יסכימו לשם הזה? הם הרי יודעים ששמה של המדינה – מדינת ישראל (כן, שם המדינה אינו "ישראל" אלא "מדינת ישראל") פירושו – מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. כלומר מדינתו של העם היהודי. כי אין הבדל בין יהודי לישראלי, לא במובן הלאומי, לא במובן ההיסטורי, לא במובן התרבותי. כיוון שישראל נקראת כך ולא יהודה, כפי שיכלה להיקרא כי זו הייתה אחת האופציות, אין חפיפה בין אזרחות ישראלית לבין ההשתייכות הלאומית.

כל המאמרים בדף הזה הם ברוח העורך. שני ליטמן קוראת "לשחרר את ירושלים". וכיוון שירושלים כבר שוחררה במלחמת ששת הימים, למה כוונתה? מן הסתם, לחזור למציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, שבה ירושלים הייתה מחולקת. אז זהו, שלא. עיקר ביקורתה אינה על מלחמת ששת הימים, אלא על דחיית תכנית האו"ם לבינאום של ירושלים, לאחר הקמת המדינה. זה החטא הקדמון. זו הבכיה לדורות. היא תוקפת את בן גוריון שהתנגד לבינאום ו"מיהר להעביר את הכנסת לירושלים והכריז שהעיר היא בירת ישראל. והיא מצטטת אותו: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל… ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".

אבל בישראל החדשה, שתקום על חורבותיה של ישראל, מי צריך את ירושלים? את ירושלים צריך לבנאם. כלומר שתהיה עיר בינלאומית, ולא, חלילה, בירתה של ישראל.

החזון הציוני נועד להבטיח לעד את קיומו של העם היהודי. לשם כך קמה מדינת ישראל. החזון השוקניסטי ל"ישראל" חדשה, נועד לשים קץ לקיומו של הלאום היהודי ולהמירו בלאום חדש. כלומר שמדינת ישראל, התגשמות חזון הדורות של העם היהודי, תהיה בית הקברות של החזון הזה.

כאשר אני קורא את חזון הבלהות השוקניסטי, אני כל כך שמח שלמגילת העצמאות הייתה עדנה.

* פסגת ההישגים התרבותיים – הזמר העברי הוא אולי פסגת ההישגים התרבותיים של הציונות ופסגת הישגי המדינה. שמחתי כאשר רשת ג' החליטה להקדיש את חג העצמאות ה-75 למצעד 75 השירים האהובים על הציבור (אני לא שלחתי את הבחירה שלי).

לאורך החג בחרתי להאזין לתכנית, ובשעה האחרונה היא שודרה גם בטלוויזיה, ב"כאן 11". ידעתי שיהיה זה עונג חג נפלא. ברור שאני הייתי מרכיב רשימה אחרת, אך הרשימה האישית של כל אחד היא אחרת.  אך ברור היה שאשמע 75 שירים נפלאים. וכך אכן היה. חכמת ההמונים יצרה רשימה מקסימה.

השיר שזכה במקום הראשון היה "אין לי ארץ אחרת", שירו הנפלא של אהוד מנור, שהמסר שלו נכון תמיד ובעיקר השנה. היה לי ברור שהוא יזכה. גם אני הייתי מדרג אותו בין הראשונים. ערב קודם לכן, שרנו אותו בערב השאת המשואות באורטל. למקום השני הגיע "אני ואתה". המסר המשותף של "אין לי ארץ אחרת" ו"אני ואתה נשנה את העולם" מבטא הלך רוח משמעותי בחברה הישראלית בימים אלה.

ברשימת 75 השירים הישראלים שפורסמה בגיליון פסח של "ידיעות אחרונות", שלא הורכב בידי הציבור אלא בידי רשימת מומחים, השיר הנבחר היה "עטור מצחך". ברשת ג' הוא היה במקום הרביעי. אכן, שיר מקסים.  

מה שהפריע לי ביותר ברשימה של "ידיעות האחרונות", היה העדרה הכמעט מוחלטת של נעמי שמר, שרק שיר אחד שלה הופיע ברשימה. היה זה "ירושלים של זהב", השיר האהוב עליי ביותר והראשון ברשימה שלי, והוא היה רק במקום ה-44. במצעד של רשת ג', הוא הגיע למקום השישי. זה בהחלט מקום ראוי. הרשימה כללה חמישה שירים של נעמי שמר. בנוסף ל"ירושלים של זהב" הושמעו בה "לו יהי", "אהבה בת עשרים", "אור" ו"אני גיטרה". עדין חסרו לי "על כל אלה" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".

אחד הרגעים מרוממי הנפש ביותר בתכנית, היה ביצוע חי של קובי אוז ועילי בוטנר של שירם של יהונתן גפן ועוזי חיטמן "הילד הכי קטן בכיתה" (השיר לא היה חלק מרשימת ה-75).

* הניחו להולכים – במצעד שיר ה-75 היה גם רגע מאוס – השמעת שיר חדש "של זוהר ארגוב ועפרה חזה", באמצעות בינה מלאכותית. אני עוד מתקשה לנסח את הנימוקים להתנגדות הקשה, שמעורר בי השימוש בטכנולוגיה הזאת, כביכול כדי להקים לתחיה את היוצרים המתים. יש בזה משהו אנטי הומניסטי ולכן גם אנטי תרבותי. הניחו להולכים ואל תחיו אותם, כביכול, באמצעים טכנולוגיים. ההפקה נעשתה באישור משפחותיהם של חזה וארגוב. חבל שהם נענו לבקשה.

* שיר מוצל מאש – במהלך שידורי יום העצמאות ברשת ג', אריה גולן סיפר בידענות שאת שיר "הרעות" כתב חיים גורי עת שהה במלון בחו"ל, והוא זרק את הטיוטה לפח, והמנקה הצילה אותו. מיד הוא תיקן את עצמו, ואמר שזה לא "הרעות", אלא "באב אל ואד".

זה לא "הרעות" ולא "באב אל ואד", אלא "הנה מוטלות גופותינו". השיר הנפלא שהוא כתב כשקיבל את ההודעה על נפילת חבריו בשיירת הל"ה לגוש עציון.

ובלי קשר לזהות השיר, מן הדברים אפשר לחשוב שבמלחמת השחרור חיים גורי בילה בבתי מלון בחו"ל. חיים גורי היה לוחם ומפקד בפלמ"ח וקצין קרבי בצה"ל. במלחמת השחרור הוא נלחם כסמ"פ בחטיבת הנגב. הוא המשיך לשרת שנים רבות כקצין קרבי בצה"ל, בשירות המילואים. במלחמת ששת הימים הוא לחם כמ"פ בקרבות לשחרור ירושלים. ב-1968 מונה לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים, בגיל 50, לחם בפועל כקצין חינוך לוחם בשריון.

אז מה הוא עשה במלון בחו"ל בתש"ח? בשנת 1947 הוא יצא בשליחות "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. לאחר מכן חזר לקרבות לשחרור הנגב.

הוא לא התגורר במלון, אלא נשכר לו חדר בבית. כאשר שמע על נפילת הל"ה הוא כתב את השיר הנפלא, מהחשובים בשירי תש"ח. הוא לא היה מרוצה והשליך אותו לאח. למרבה המזל הוא פספס… בעלת הבית מצאה את הנייר המקומט ליד האח, והניחה אותו על שולחנו. גורי קרא שוב את השיר והחליט לפרסמו. והשאר היסטוריה.

* מביך – מי כתב את הדיאלוגים המביכים של המנחים של טקס פרס ישראל? איזה עונש מגיע לו?

* הדרוזים בגולן ואנחנו – פעיל ימין שלח לי הודעת ווטסאפ ("שהועברה פעמים רבות" – כלומר היא מופצת בטירוף) שמספרת על כך ש"הדרוזים" (בה"א הידיעה) מהגולן יורדים כבר ארבעה ימים לאזור טבריה, משתוללים, "מפרים את הסדר, יורים זיקוקים, אמש אף ביצעו ירי חי והוציאו סכינים מהרכבים למול תושבי טבריה וצרחו 'נשחט אתכם אחד אחד'… זו עליית מדרגה לקראת מרד דרוזי ברמת הגולן".

אני חי עם הדרוזים בגולן. אני עובד אתם. אני יודע שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהתיאורים האלה. אולי בשולי השוליים יש דבר כזה. ובכל זאת, כדרכי, העדפתי לבדוק את הדברים. בדקתי עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח. רוקח אמר שלא שמע על דבר כזה וזה מנוגד למערכת היחסים, אך יבדוק. הוא בדק עם המשטרה ועם עמיתיו ראשי המועצות הדרוזים. לא דובים ולא יער.

כידוע, למרבה הצער, אצל הערבים וגם אצל הדרוזים, חגיגות מלוות בפנטזִיות של ירי באוויר. אגב, זו תופעה שיש למגר אותה. כנראה שזה מה שקרה בחגיגות נבי שועייב. יכול להיות שהיו גם בודדים שעשו את הדברים שפורסמו בהודעה הכוזבת, ומי אמר שהם בכלל מהגולן?

היחסים עם הדרוזים בגולן מצוינים והולכים ומתהדקים. למשל, מכון שמיר למחקר פתח לאחרונה שלוחה בכפרים הדרוזים. שעה שממשלות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, הדרוזים נקטו צד אנטי ישראלי, מתוך חשש למה שיקרה להם אחרי הנסיגה, תחת השלטון הסורי. ככל שאנו מתרחקים מן הימים הרעים ההם, מתחולל שינוי. באותם ימים, ביום העצמאות הסורי הכפרים הוצפו בדגלי סוריה והדרוזים ציינו אותו בהפגנות המוניות (כולל רבים שבשיחות פרטיות סיפרו על הפחד שלהם מהנסיגה והביעו את רצונם להישאר בישראל). השנה, תומכי סוריה הצליחו במאמצים אדירים לגייס 150 מפגינים ביום העצמאות הסורי.

 גם בתקופת המו"מ על הנסיגה, חשנו ביטחון מוחלט בכפרים הדרוזים, על אף ההצהרות הפומביות בעד נסיגה. ועכשיו – על אחת כמה וכמה. תהליך הישראליזציה של הדרוזים בגולן מואץ.

כנראה שיש בימין הקיצוני מי שרוצים לשלהב יצרים ולהסית נגד הדרוזים בגולן באמצעות הפצת כזבים.

* חניון צה"ל – לכבוד החג הדרוזי נבי-שועייב וחג העצמאות, הקים צה"ל סמוך לבוקעתא את חניון צה"ל ובו תצוגת כלי לחימה. לאורך החג, פקדו את המקום המוני משפחות דרוזיות מן הכפרים בגולן, טיפסו על הכלים והצטלמו עליהם.

לפני עשר שנים דבר כזה לא היה קורה. זו עדות לישראליזציה ההולכת וגוברת של הדרוזים בגולן. חבל שאנשים רעים מנסים לסכסך בינינו.  

* עלו לישראל – העיתונאי אטילה שומפבלי פרסם מאמר ב-ynet שבו קרא ליהודי ארה"ב לעלות לארץ ולהיאבק כאן על דמותה הדמוקרטית והליברלית. כבר שנים רבות לא קראתי מאמר כזה, הקורא ליהודי ארה"ב לעלות לישראל, ושמחתי מאוד לקרוא את הדברים.

כל קריאה ליהדות העולם לעלות לישראל, היא המעשה הציוני הנכון. לאו דווקא מהסיבה שציין שומפלבי. שרק יבואו. כן, שיבואו וישפיעו. גם אם בנושאים רבים דעתם תהיה שונה משלי. ושבעקבותיהם יעלו יהודים מן הצד האחר כדי לאזן. ישראל היא הבית של כל יהודי העולם ועליה לארץ היא ליבת הליבות של הציונות ומטרת העל של ישראל.

* הפגנת השלטון – ביד אחת נתניהו שולח את שליחיו לנהל מו"מ על פשרה – רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

ביד שניה הוא יוזם הפגנת המונים נגד ההידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית;

הפגנת הדי-9.

* משמרות המהפכה המשטרית – המפגינים בהפגנת השלטון שדרכו בהמוניהם על תמונות הענק של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושל היועמ"שית בהרב מיארה, הזכירו לי את המפגינים האיראנים המוסתים שדורכים על דגלי ענק של ישראל וארה"ב.

מדובר בפירוש בהסתה לרצח של השתיים.

שר המשפטים (!) עוכר המשפט, שפך שמן למדורה בנאום הסתה רעיל, רווי שקרים ומשולח רסן נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל.

איש רע ומסוכן.

* מה האלטרנטיבה? – האם אחרי נאום ההסתה, השקרים והתרת הדם של השר עוכר המשפט יריב לוין נגד מערכת המשפט של מדינת ישראל, יש עוד טעם בהמשך המו"מ להשגת פשרה של רפורמה בהסכמה לאומית רחבה?

הנאום מוכיח, מצד אחד, עד כמה יהיה קשה להגיע להסכמה, אך מצד שני עד כמה נוראית האלטרנטיבה ועד כמה חובה להגיע להסכמה.

מה האלטרנטיבה? להגיע לפיצוץ? למלחמת אחים?

רפורמה בהסכמה היא הכרח קיומי. רפורמה כזו חיונית וחשובה כשלעצמה וחשובה ביתר שאת כאשר האלטרנטיבות הן המהפכה המשטרית או הכנעת הממשלה, שאולי תתן לחלק מן המתנגדים תחושת סיפוק רגעית, אך השלכותיה על עתיד החברה הישראלית חמורות.

על הנושאים והנותנים בבית הנשיא לגלות נחרצות בחתירתם להסכמה רחבה, תוך התעלמות ככל הניתן מרעשי הרקע מבחוץ ומתוך הבנה שיריב לוין ואהוד ברק ייאבקו נגדה, יכפישו אותה, יציגו אותה כ"כניעה" וכ"פשרה רקובה". עליהם לנהוג כך, כי זה האינטרס הלאומי של מדינת ישראל.

* מאזן אימה – אני סולד מהפגנות של השלטון. של כל שלטון. בכל נושא. גם כאשר עמדתי כעמדת השלטון.

עוד יותר מכך אני סולד מהפגנה של שלטון שמנסה לחולל מהפכה משטרית, ומוציא את ההמון לרחובות לתמוך במהפכה המשטרית.

ובוודאי כאשר זו הפגנה נגד הידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית רחבה.

אבל השאלה היא לאן הולכים מכאן, אחרי ההפגנה.

התרחיש הפסימי, הוא שהממשלה תראה במפגן הכוח הזה רוח גבית לביצוע המהפכה. זה יהיה אסון לאומי, שייצור קרע חסר תקדים בעם. השלכותיה החוקתיות, החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות של המהפכה, אם תתרחש חלילה, הרות אסון.

אבל יש גם תרחיש אופטימי. התרחיש האופטימי הוא שהפגנת הענק המרשימה, מול המחאה המרשימה נגד המהפכה, תיצור מאזן אימה שיביא את המנהיגים של הקואליציה והאופוזיציה לפשרה.

אני רוצה להיות אופטימי.

* נראטיב בכייני – נראטיב בכייני שמופץ בימים האחרונות ברשת, בעיקר כדי לעודד השתתפות בהפגנת השלטון: "הם" התחננו שנעצור את החקיקה כדי לא לפגוע במועדים ובחגים הלאומיים. אנחנו נכנענו "להם" והשהינו את החקיקה, ו"הם" הונו אותנו והמשיכו את המאבק במלוא העוצמה, כולל הפגיעה בטקסי יום הזיכרון וכו'.

המציאות אחרת. אני שייך לחוגים שקראו להפוגה בתקופת החגים. הפניה הייתה לממשלה ולמחאה. הקריאה הזאת ממש לא באה מתנועות המחאה, אלא הופנתה אליהן. הן לא נענו ולא אמרו שייענו. והאמת היא שגם הממשלה לא נענתה. ממש לא.

להיפך, הממשלה המשיכה במלוא הקיטור, עמדה להביא להצבעה את חוק ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים וכאשר שר הביטחון אמר את האמת לציבור והעניק לנתניהו עוד סולם (בנוסף לשני הסולמות שקיבל מהרצוג) לרדת מן העץ הגבוה, הוא הודח. רק התגובה הציבורית הספונטנית של מאות אלפי הישראלים שיצאו אותו הלילה לרחובות, השביתה הכללית (שאולי תואמה עם נתניהו שחיפש נואשות תירוץ להיאנס) והחשש שלא יהיה לממשלה רוב, הביאו את נתניהו להשהיית החקיקה ולביטול ההדחה. כלומר, נתניהו לא נענה לפניה להפוגה במהלך החגים, אלא נאלץ להשהות את המהלך בלית ברירה.

קיוויתי שגם ההפגנות תושהינה והצטערתי כשזה לא קרה, אבל מעולם לא הייתה אמירה כזאת של תנועות המחאה.

והיו סיבות טובות להמשיך במחאה. ראשית, מיד למחרת ההודעה על ההשהיה, הונח חוק המהפכה על שולחן הכנסת, בצעד מתריס של תקיעת אצבע בעין. שנית, החלו ההפגנות בעד המהפכה. שלישית, שרים בכירים הצהירו שהמהפכה תחודש מיד במושב הבא של הכנסת ובעיקר – המוחים לא מאמינים למילה של נתניהו, והרי נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

ההפרעות בטקסי הזיכרון היו מגונות וראויות להוקעה, אך הן לא אורגנו בידי המחאה. במחאה משתתפים מאות אלפי אזרחים. בהפרעות בטקסים השתתפו בודדים, אולי עשרות. אך העובדה שתנועות המחאה לא קראו לציבור להימנע מכך (להבדיל מהמנהיגים הפוליטיים – נתניהו, גלנט, גנץ ולפיד בקריאה משותפת) היא שגיאה חמורה. וההפרעה הקשה ביותר הייתה בבאר שבע, שבה הייתה פרובוקציה של הממשלה ששלחה דווקא את הדוצ'ה והוא הגיע בלוויית מאות כהניסטים שבאו להריע לו ולהפוך את האזכרה לחללים לאסיפת בחירות כהניסטית.

הנראטיב הבכייני נועד לפגוע בהידברות בניסיון להכשיל אותה.

כעת, לאחר הפגנת השלטון, אני חוזר להפגין.

* תרבות השקר – השתתפות 200,000 איש בהפגנת השלטון בעד המהפכה המשטרית, היא הצלחה גדולה של המארגנים; מפגן כוח מרשים ביותר. אז למה הם צריכים לספר שהיו שם 600,000 איש ואפילו 700,000? למה?

נכון. בדרך כלל מארגני מחאות והפגנות נוטים להגזים במספר המשתתפים. גם ארגוני המחאה מוסיפים מע"מ למספר האמתי. אבל להכפיל פי 3.5?! הרי אדם נורמטיבי יתבייש להיתפס בשקר כזה.

זו תרבות השקר הביביסטית. זו התרבות שהצמיחה פוליטיקאים כמו גוטליב, דיסטל אטבריאן וקרעי. זו תרבות שבה אין שום ערך לאמת. זו תרבות שבה ניתן לערבב אמת ושקר בלי למצמץ או לעפעף.

זו התרבות שבה מאות אלפי מפגינים עם דגלי ישראל בידיהם הם הפגנת דגלי אש"ף, המפגינים נגד המהפכה מקבלים כסף על השתתפותם בהפגנה, מערכת המשפט הישראלית מגוננת על אנסים ומחבלים וגילה גמליאל היא שרת הביטחון.

* איפה ואיפה – תגבור הרכבות והתחבורה הציבורית לירושלים בהפגנת השלטון, הוא צעד נכון ואף הכרחי. התחבורה הציבורית נועדה לתת שירות לציבור, וכאשר ידוע על תנועה חריגה של נוסעים, נכון שהתחבורה הציבורית תתאים את עצמה למצב ותיתן לו מענה. קל וחומר כאשר מדובר בהפגנה, כלומר במימוש זכותם הדמוקרטית של האזרחים.

אבל כדאי לזכור ששרת התחבורה מירי רגב אסרה על תגבור רכבות בהפגנות הגדולות מול הכנסת נגד המהפכה, והסבירה ש"משרד התחבורה אינו משרד היסעים פרטיים להפגנות".

* ניתלים באילנות גבוהים – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים. לצטט מי שמתחו לאורך שנים ביקורת על בג"ץ ועל האקטיביזם השיפוטי, ולהציג את הביקורת שלהם כתמיכה, כביכול, במהפכה.

כמי שמתח במשך שלושים שנה ביקורת כזאת ולא שיניתי את דעתי, ועם זאת אני מתנגד בחריפות למהפכה, כי התרופה למיגרנה אינה עריפת הראש, כך גם אחרים.

אחד המצוטטים הוא מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. בנותיו ונכדו של לנדוי פרסמו מאמר, שבו דחו את ההיתלות הזאת, ציטטו את עמדותיו של לנדוי וכתביו, והוכיחו שהם מנוגדים לעמדות המהפכה.

ועוד מצוטט הוא פרופ' מני מאוטנר. אלא שבניגוד ללנדוי ולרות גביזון, למשל, הוא עוד חי אתנו ויכול להגיב.

ביום העצמאות הוא פרסם רשומה בפייסבוק, שבה הביע תמיכה בסרבנות, במרי אזרחי ובאי ציות, אם תתקבל ההצעה של השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים.

אני נגד סרבנות, נגד אי ציות, נגד מרי אזרחי ולא מסכים עם מאוטנר. אבל הרשומה מעידה עד כמה מופרכת ההיתלות של מחוללי המהפכה באילנות גבוהים.

* קול האחריות הלאומית – בתוך הטירוף שבו אנחנו נמצאים בחודשים האחרונים, הנשיא הרצוג הוא בעיניי הגיבור של התקופה.

הוא מבטא, יותר מכל אחד אחר, בדבקות ועקביות את קול השפיות, קול האחריות הלאומית, קול המתינות, קול הפשרה והחתירה להסכמה.

אני מאחל לו הצלחה בשליחותו, כי האלטרנטיבה היא אסון.

* במלחמת אחים אני פציפיסט.

* לא למדו – בג"ץ דחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון לצו ביניים המונע את התערבותו של בן גביר במינויים עתידיים במשטרה. העתירה נגעה למינויים הקשורים לניהול המחאה הציבורית.

האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שהכשירו את שרץ הכהניזם, כאשר אפשרו לבן גביר להתמודד לכנסת, והמיטו עלינו את האסון הזה, לא למדו דבר.

* מצביעי בן גביר מתפכחים – רוב האנשים שהצביעו לדוצ'ה, אינם כהניסטים, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית ואינם תומכים בפתרון הסופי הכהניסטי, אולי אפילו לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, אחד משני מוריו ורבותיו של בן גביר, לצד המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש. אולי גם אינם מכירים את עברו הפלילי הטרוריסטי.

הם פשוט שוטים ועיוורים שהאמינו למקסם השווא ולהבטחותיו הדמגוגיות והפופוליסטיות, שאם רק יתנו לו להיות בעל הבית תהיה כאן "משילות" והוא ינצח את הטרור ואת הפשיעה. כאילו אפשר להילחם בטרור ובפשיעה בהתלהמות פשיסטית גזענית, ברפורמות פיתות אינפנטיליות ועם רקורד של ראש כנופיה ומנהיג הכהנא יוגנד. והם מתפכחים. הם רואים את השר הכושל, שבארבעה חודשי כהונתו יש קפיצת מדרגה אדירה בכל תחומי הפשיעה וביטחון הפנים. הם רואים שכוחו בהתלהמות בטיקטוק, בהכרזות הזויות ברחוב על מבצע "חומת מגן 2" ובפרובוקציות מבחילות באזכרה בבית העלמין בבאר שבע, שאליה הגיע חמוש במאות חוליגנים כהניסטים שהריעו לו והפכו את האזכרה לעצרת בחירות כהניסטית אלימה והתעמתו עם משפחות שכולות.

הם רואים שמכל הבטחות הבחירות שלו לא נותר זכר. ההבטחה האחרונה של בן גביר שהתקיימה, הייתה כאשר נופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה רבין והבטיח לכלי התקשורת: בפעם הבאה נגיע אליו.

* אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. לכן, כאשר שר מעוצמה כהניסטית מנסה לקדם יוזמות תחת המותג "ציונות", סביר להניח שזה שימוש לרעה במותג למטרות כהניסטיות.

כאשר השר הכהניסט וסרלאוף מציע החלטת ממשלה שעל פיה "הציונות" תהיה "ערך מנחה" בהחלטות הממשלה, אין כוונתו לציונות אלא לכהניזם. כאשר הוא נתלה בחוק הלאום, הוא נתלה בדימוי השקרי של חוק הלאום בפי מתנגדיו, כאילו זהו חוק שנועד להפלות ערבים. כזכור, בג"ץ דחה את הטענות הללו והפריך אותן מכל וכל. כעת השר הכהניסט מנסה להשתמש לרעה בחוק בניגוד לתכליתו.

אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, עליה להוכיח זאת במעשים, לא בפרובוקציות. יש היום הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. מן הראוי שהממשלה תציב את עידוד העליה הזאת וקליטתה על ראש שמחתה. בינתיים היא לא נוקפת אצבע בנדון.

אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, היא יכולה ללמוד מממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר. היא יכולה ללמוד איך הממשלה עלתה לגולן והחליטה פה אחד על תכנית לאומית חסרת תקדים להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן, כולל הקמת יישובים חדשים, ומיד נכנסה לביצוע. היא יכולה ללמוד איך הממשלה החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את החלטות הממשלה הקודמת ותיזום החלטות נוספות ברוח זו.

אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את ההחלטה על מתווה הכותל, ותחזיר את הכותל למעמדו כנכס לאומי ולא מגזרי וכאבן שואבת ליהדות העולם. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתחזור בה מכוונתה להתנקש בחוק השבות, החוק הציוני החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. אדרבא, שתעגן את חוק השבות כחוק-על, שאי אפשר יהיה לפגוע בו. כך נוהגת ממשלה ציונית במדינת הלאום של העם היהודי.

* שרת הביטחון – "גילה גמליאל – שרת הביטחון". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* בהיסח הדעת – אורי הייטנר, מנכ"ל נאס"א.

(אופס, כתבתי בהיסח הדעת).

          * ביד הלשון

בורח כמו ממגפה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "כל פוליטיקאי שפוי, גם מן הימין, היה בורח מהגברת הרעילה הזו כמו ממגפה, מחשש שתסבך אותו בתביעות דיבה, אם לא גרוע מכך".

הביטוי המקובל הוא "לברוח כמו מאש". מאיפה ה"לברוח כמו ממגפה"? מנעמי שמר.

מתוך שירה "עוד לא אהבתי די":

ואף על פי שאת פה

ואת כל כך יפה

ממך אני בורח

כמו ממגפה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏26.4.23

* אחד מרגעי השפל – המחאות, הצעקות, ההפרעות והמהומות בטקסי יום הזיכרון, הן אחד מרגעי השפל בתולדות מדינת ישראל. שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אותן.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כך היה למשל אשתקד, בעת נאומו של בנט בהר הרצל. וכפי שזה היה מגונה אז, כך זה מגונה היום.

טקסי הזיכרון צריכים להיות מעל לכל מחלוקת.

האם נכון היה לשלוח את השרים והח"כים למרות שההפרעות היו צפויות, או שנכון היה להימנע מכך השנה כדי לחסוך מאתנו את המראות?

זו דילמה קשה, אך לדעתי צדק גלנט כשהתעקש שהשרים ישתתפו. הם נבחרי הציבור ומייצגים את המדינה, והרי האזכרות אינן פרטיות, אלא ממלכתיות.

עם זאת, ניתן היה לצפות מן הממשלה ליתר רגישות, שכל ישר ואחריות; לדעת מי ראוי להישלח לבתי הקברות ומי לא. בן גביר, האיש המגלם באישיותו, באופיו, בדעותיו ובהיסטוריה שלו את כל הרע והמכוער בחיינו, אינו האיש שראוי לייצג את הממשלה והכנסת בטקס זיכרון. ואף על פי כן, לא למען כבודו של הכהניסט, אלא למען כבוד הנופלים, לא היה נכון להפוך את האזכרה לזירת התגוששות. נכון יותר היה להחרים את הטקס.

יו"ר יד לבנים מאשים את בן גביר, שהתעקש לבוא ולנאום ובכך גרם למחזה המכוער בבאר שבע. אני לא מאשים אותו, כי ממנו אין לי שום ציפיות. אני בטוח שהוא נהנה מהמהומה – להיות במרכז העניינים, לעשות עוד פרובוקציות. הרי כבר שלושים שנה הוא פרובוקציה מהלכת. אני מאשים את ראש הממשלה, שלא פסק את המובן מאליו – בן גביר לא יופיע בבית העלמין.

היה זה מחזה נורא ואיום לראות משפחות שכולות של חללי צה"ל מכות זו את זו, יום אחרי טקס הפיגולים שבו משפחות מחבלים התקבלו בחום בטקס שעשה שקשוקה מחללי צה"ל, שנפלו על הגנת המדינה יחד עם המחבלים שנלחמים להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

* למה בן גביר לא גויס – בן גביר תובע תביעת דיבה ויוצא לקמפיין מתוקשר נגד הצגתו כמשתמט. הוא טוען שאינו אשם בכך שלא שירת. האשמה היא בצה"ל הסמולני שלא גייס אותו, למרות שהוא רצה מאוד.

הדברים נכונים בחלקם. נכון, הוא לא השתמט, אלא צה"ל סירב לגייס אותו. אבל טענתו שאינו אשם בכך מגוחכת. למה הדבר דומה? לאנס היושב בכלא, וכששואלים אותו מדוע הוא בכלא, הוא משיב: "כי השופט שלח אותי לכלא". טכנית זה נכון. אבל למה השופט שלח אותו?

הוא הדין בכהניסט. הוא לא גויס כי היה פרא כהניסט, מנהיג הכהנא יוגנד, איש אלים ומסוכן. הוא לא גויס, כי צה"ל לא העלה על דעתו להפקיר בידיו נשק, שהוא עלול לעשות בו שימוש כמו זה שעשו בו המחבלים במדים גולדשטיין, בן שימול ונתן זאדה. לכן, האשמה בכך שהוא לא גויס היא בו, ואך ורק בו.

ומשלא גויס, ניתן היה לצפות ממנו להתנדב לשירות לאומי. אבל הוא השתמט. הרבה יותר כיף להפוך דוכנים של ערבים בשוק ולהתעמת עם כוחות הביטחון.

בן גביר לא ראוי לספוד בשם מדינת ישראל בטקס יום הזיכרון, לא כיוון שלא שירת בצה"ל, אלא מאותן סיבות שבעטיין לא גויס לצה"ל. כי הוא כהניסט.

(מצד שני, אולי איזו מערכת שיקומית בצה"ל, כמו "נערי רפול" הייתה יכולה ליישר אותו ולחסוך צרות רבות לעם ישראל).

* השתלטות הקצוות המטורפים – יש הרבה מאוד מן המשותף, בשיגורו של הכהניסט לחלל את טקס יום הזיכרון בבית העלמין בבאר שבע לבין חילול יום הזיכרון בטקס השעטנז המשותף לחללינו שנפלו על הקמת המדינה, קיומה וביטחונה וחללי האויב שנפלו על המלחמה להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

אלו שני ביטויים קיצוניים של השתלטות הקצוות המטורפים על החברה הישראלית, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הפנאטים שבשוליו.

יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהיה משקל הכובד של החברה הישראלית, ויחזיר את הקיצונים אל מקומם הטבעי בשולי המחנה.

* שעטנז – בפרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים", נקרא על איסור שַׁעַטְנֵז – איסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן יחדיו. המילה שעטנז הפכה לכינוי של עירוב מין בשאינו מינו.

טקס משותף לנופלים על קיומה וביטחונה של ישראל עם הנופלים על חורבנה של ישראל ורצח יהודים, היא התגלמות השעטנז.

* המגזר התורם ביותר – ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, העלה רשומה מרגשת ליום הזיכרון, שבה דיבר על החללים בני הקיבוצים ועל המחיר הכבד שהתנועה הקיבוצית שילמה ומשלמת בהגנת המדינה. ניר עצמו הוא יתום צה"ל. אביו, רס"ן אריה מאיר, נפל בכיבוש עזה במלחמת ששת הימים וקיבל אחרי מותו את עיטור העוז. ניר עצמו שירת בשיריון כטנקיסט וכקצין והגיע לדרגת סא"ל.

שיתפתי את הרשומה בדף הפייסבוק שלי. מה שהיה לאיזה ביביסט מנוול לעשות בעיצומו של יום הזיכרון, הוא להגיב בשיתוף פוסט נאצה של ביביסט מנוול אחר, שמשמיץ את הקיבוצניקים כמי שאינם משרתים באמת בצה"ל, בוודאי לא ביחידות קרביות ולהוסיף מעצמו דיקלום של דפי מסרים מן הזן הזה, של תעשיית השקרים וההסתה. דוגמית אופיינית מהמוגלה הביביסטית הזאת: "הקיבוצניקים ברובם פציפיסטים ומסרבים לשרת בצבא הכיבוש…היום…לא לפני 100 שנים".

היום, לא לפני 100 שנים, כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל הקרבי משרתים ביחידות קרביות. רובם, אחרי שנת שירות. אין אף מגזר בחברה הישראלית שמתקרב לאחוז הזה.

במלחמת צוק איתן, לא לפני 100 שנים, נפלו 68 לוחמי צה"ל. מתוכם 11 קיבוצניקים. כמעט 20 אחוז. חלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיית ישראל הוא אחוז אחד.

* אוהב את הפלוגה – אחד המשפטים המפורסמים ביותר של יהונתן גפן, מתוך מאמר ב"מעריב" במלאת 13 שנה למלחמת יום הכיפורים, היה "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה". גם יאיר לפיד, בהספדו, הזכיר את המשפט הזה.

ביום עיון לזכר סרן ערן שמיר, שנערך בקיבוץ שדה אליהו לפני, כמדומני, כ-15 שנים, השתתפתי ברב שיח, שזו הייתה כותרתו.

אמרתי שם, שזו אמירה שכביכול אומרת את מה שכולם יודעים ולא נעים לומר, אך בעיניי זו אמירה של פוזה, מנותקת מן המציאות.

אין ספק שאחוות הלוחמים והרעות הם כוח מניע אדיר במלחמה, ובאמת, לוחמים אוהבים את חבריהם לפלוגה. אבל מי הם אותם חברים לפלוגה? חברי ילדות? חברים שיצאו יחד לבלות? הם חברים למסגרת של לוחמים שהתגייסו כדי להגן על המדינה ועל המולדת. זה מה שקיבץ אותם. אחרת לא היו נפגשים. אף אחד לא יוצא למלחמה, תוך נכונות להרוג ולהיהרג, למען חברים שהם במקרה באותה פלוגה.

לא רחוק מקיבוץ אורטל, נמצאת האנדרטה של "כוח נתי"; גדוד שיריון מאולתר שקם מישראלים ששהו בחו"ל, ועם פרוץ המלחמה עלו על המטוס וחזרו ארצה להגן על המדינה שהם אוהבים, מבלי שהיו משובצים בפלוגה לאהוב. קיבצו אותם לגדוד, וההיכרות ביניהם החלה תחת אש. לאורך המלחמה, הם לחמו בעוז ובגבורה. 22 מהם נפלו בקרב. הם הקריבו את חייהם בגלל אהבת הפלוגה?

יהונתן גפן לא התגייס לצנחנים למען הפלוגה אלא למען המדינה. מתוך אהבת המדינה הוא יצא לקורס קצינים. וכששובץ כקצין בגולני, הוא לא חזר לחבריו האהובים מהפלוגה, אלא הצטרף לפלוגה אחרת, מתוך אותה אהבת המדינה, ואהב גם את הפלוגה החדשה שבה שירת. וכשהוא נלחם כקצין בגולני בקרבות מלחמת ששת הימים, הוא עשה זאת מאהבת המדינה. וכששירת כקצין מילואים בצנחנים, עשה זאת מתוך אהבת המדינה. וכך הלך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות הקשים בסיני, בצליחת התעלה וממערב לתעלה. הוא חזר מהמלחמה פוסט טראומטי, והידרדרותו הנפשית והפיזית הביאה אותו גם לדעות הרדיקליות ולשנאת המדינה.

שנה לפני המלחמה הוא כתב על האנשים שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר: "כי לנו לנו לנו ארץ זו". ומי שאיבד את האמונה הזאת, כבר לא היה לו כל כך בשביל מה לקום בבוקר.

ולכן, סיפור חייו של יהונתן גפן, מטובי היוצרים בתרבות הישראלית, הוא סיפור טרגי.

* אחרי מות קדושים אמור – בשבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדושים" ובשבת שאחריה את פרשת "אמור". על פי הפתגם העממי, הצירוף של שמות הפרשות, "אחרי מות קדושים אמור", מסמל את הנוהג לדבר בשבחו של אדם אחרי מותו.

טוב, לא חייבים לדבר בשבחו. אפשר גם להחריש. אפשר גם להזכיר את הצדדים הפחות יפים. אבל שבועיים של ביזוי המתים וחגיגות המוות של מאיר שלו ויהונתן גפן, זו התנהגות לא יהודית ולא אנושית.

* תמונת ראי – בעקבות דברים שכתבתי על אודות גילויי השמחה על מותם של מאיר שלו ויהונתן גפן, שלחו לי צילומי מסך של דברים דומים ואף קשים ומכוערים יותר שנכתבו לאחר לכתו של הרב דרוקמן. בשני המקרים מדובר בתופעה נואלת ומכוערת. השמחים כאן הם תמונת ראי של השמחים שם. אותה תופעה של שנאה שמעבירה אנשים על דעתם.

* הגוטליב – בהמה גסה, כבר אמרנו?

* חנה בבלי, מאחוריך – מאז שהגוטליב חברת כנסת, דיסטל אטבריאן מצטיירת כחנה בבלי על סטרואידים.

* ולממשלה היא ראויה? – אולי זה עוד לא רשמי אבל זה כבר סגור. מאי גולן לא תכהן כקונסולית ישראל בניו-יורק. הארגונים היהודיים והממשל האמריקאים הבהירו שהיא אישיות לא רצויה. בכך הם הצילו אותנו מעצמנו, מהבושה במינוי מי שהצהירה שהיא גאה להיות גזענית.

היא לא ראויה לייצג את ישראל. ולכהן בממשלה היא כן ראויה?

* פספסו את פרשת השבוע – המפגינים הפרועים ליד ביתו של אהרון ברק, פספסו משום מה, בשנה שעברה, את פרשת השבוע "קדושים". אחרת, הם לא היו נוהגים כפי שנהגו.

הם לא היו מעלים על דעתם להתפרע ליד ביתו של יהודי בן 86, שכבר 16 אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. הם לא היו מרשים לעצמם להפגין, בשבוע של יום השואה, ליד ביתו של ניצול שואה, ולצווח שחבל שהגרמנים לא העמידו אותו מול כיתת יורים.

נכון, הם מוסתים. במשך שנים תעשיית שקרים והסתה מתוחכמת ורעילה פמפמה לראשיהם ושטפה את מוחותיהם בבדיות בזויות וחסרות שחר, שמדובר באדם ששולט באיזה "דיפ-סטייט" מומצא והוא דיקטטור, שליט-על של המדינה, והוא בכלל אנטי ציוני, קראתי גם ששתול של הנאצים לצורך השמדה עצמית של המדינה היהודית. והשר (!) אמסלם, המסית והמדיח, השקרן הידוע, הסית אותם שמדובר באדם שמבצע הפיכה ויש להעמידו לדין. 

ובכל זאת, אילו קראו בשנה שעברה את הפרשה, לבטח לא היו נוהגים כפי שנהגו.

אבל הם הרי מתהדרים בהיותם … "דתיים" או משהו כזה. ולכן, חזקה עליהם, שבשבת הבאה עלינו לטובה הם ילכו לבית הכנסת, ויקראו את פרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים". הפעם הם יקראו אותה, וייתקלו בפסוק "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ולכן, מיד בצאת השבת הם יזדרזו להתנצל ולהביע חרטה על מעשיהם השפלים.

* כפיה חילונית – עיריית תל-אביב אסרה על הפרדה בתפילה חגיגית ליום העצמאות ברחוב רוטשילד בתל-אביב. זה חמור מאוד.

איני אוהב את התפילה בהפרדה. על כך אני במחלוקת עם האורתודוקסיה. אבל זכותם לנהוג בדרכם אינה מוטלת בספק.

אין זה מעניינה של עירייה להתערב במחלוקת הזאת, ואם כן, אז רק בנקיטת עמדה. בוודאי לא בכפיה כוחנית. המרחב הציבורי שייך לכולם, גם לדתיים האורתודוקסים, ויש לאפשר להם לחגוג את חג העצמאות בדרכם.

כפיה חילונית אינה טובה במאום מכפיה דתית.

אילו המתפללים היו פונים לבג"ץ, החלטת העיריה הייתה מבוטלת.

בג"ץ?!?! כן, בג"ץ.

* שיח הזכויות הדוסופובי – דברים שכתבתי נגד הכפיה החילונית בת"א, עוררו תגובות מדכאות. תגובות של דוסופוביה ושנאה.

הדוסופובים רואים עצמם נאורים, מערביים, ליברליים. אבל אין שום דבר ליברלי בדוסופוביה. היא פוביה כמו כל שנאת האחר. איזה פחד, הדוסים רוצים להשתלט לנו על תל-אביב. אם ניתן להם את התפילה הזאת, התיאבון שלהם לא יידע שובע ומהר מאוד נמצא את עצמנו תחת הפרדה. כך זה קרה במקומות אחרים וכו'. פרנויה דוסופובית.

שיח זכויות דוסופובי: אין להם זכות להפקיע ממני את הזכות להיות בכל מקום בכל שעה בתל-אביב. כלומר, אם בתל-אביב הגדולה, במשך שעה תהיה תפילה בשטח של כמאה מ' על מאה מ' עם הפרדה, ולכן לא אוכל באותה שעה ללכת במקום המיועד לנשים – זכותי מקופחת.

אני סולד משיח הזכויות. אבל בשיח הזכויות – זכותם של אזרחיה הדתיים לאומיים של תל-אביב לחלק ונחלה במרחב הציבורי אינו נופל במאומה בזכותו של כל אחד אחר. זו, בעיניי, זכות מוחלטת. הניסיון לשלול את הזכות לפינה כזו בשעה מסוימת, היא גזילת כבשת הרש.

אבל אני מעדיף שיח של סולידריות. שיח של סולידריות, שבו אני שמח שאחיי הדתיים לאומיים חוגגים בדרכם את החג הלאומי המשותף של כולנו, כפי שגם קהילות אחרות חוגגות אותו בדרכן. יש חגיגות שהכל שותפים להן, יש כאלה שהן ייחודיות לקהילה מסוימת. זו אחדות שאינה אחידות.

זה השיח הראוי למדינת ישראל בת ה-75.

* מה ששנוא עליך – אני שותף לכעס ולעלבון של הציבור הדתי לאומי בת"א בעקבות החלטת העיריה לאסור עליהם תפילת חג העצמאות בהפרדה ברח' רוטשילד.

עם זאת, אני מציע להם רגע של חשבון נפש. הן זה בדיוק מה שעושה האורתודוכסיה בכותל. גם היא שוללת בכוחנות את זכותם של יהודים רבים להתפלל בדרכם; בין אם אלו יהודים שרוצים להתפלל ברחבה אחרת, ללא הפרדה מגדרית ובין אם אלו נשים שרוצות לקרוא בתורה בעזרת הנשים. זה אפילו יותר גרוע, כיוון שמדובר בנכס הלאומי הקדוש לכל היהודים, בארץ ובתפוצות הגולה, ודווקא שם נעשית ההדרה הכוחנית הכופה הזאת.

אמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה על רגל אחת, והשאר – פירושה הוא. לך ולמד.

* כבוד התורה – כבוד הרב או כבוד התורה – כבוד התורה קודם.

יש לקוות שמשה ארבל זוכר את העיקרון הזה ויעדיף נאמנות לעשרת הדיברות, למשל "לא תגנוב", ולכל ההלכות הנוגעות להונאה ולאיסור על שבועת שקר (שבועת האימונים למדינת ישראל ולחוקיה), על שמיעה למצוות הרב הראשי. במקום שיש בו חילול השם, אמר הרמב"ם, אין חולקין כבוד לרב. ואם דבריו של הרב יוסף אינם חילול השם – חילול השם מהו?

את הרב יוסף, שהוא עובד מדינה וממומן ממסינו, יש להדיח לאלתר. ספוילר – זה לא יקרה.

אוי, עזות המצח של מגזר שפטור מלתת ואין גבול לדרישות שלו לקבל.

* מפסידים בלבד – אם המהפכה המשטרית תצא לפועל, יהיה זה אסון לאומי. אך גם אם העימות הזה יסתיים בתבוסה של הקואליציה ובניצחון של מתנגדי המהפכה, זה יהיה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. בפוליטיקת ההכנעה אין באמת מנצחים. יש מפסידים בלבד. גם אלה שהצליחו להכניע.

אם התוצאה של העימות תהיה תובנה ציבורית, שבאמצעות סרבנות, חסימת כבישים, רדיפה אחרי הופעות שרי הממשלה והפרעה להם, פגיעה ביום הזיכרון וחג העצמאות הרחוב ניצח את הממשלה – תהיה זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. וזו תהיה חרב פיפיות, שבכל קדנציה תדקור ממשלה אחרת.

התוצאה הרצויה של העימות הזה, תהיה הכרה של כל ממשלה, שניסיון לבצע מהפכה המשנה סדר עולם באופן כוחני, חד-צדדי ולא באמצעות הידברות וחתירה להסכמות, דינה להיכשל.

את התוצאה הזאת ניתן יהיה להשיג אם ההידברות תסתיים בהסכמה לאומית רחבה, שבה כל צד יצא וחצי תאוותו בידו. התוצאה הזאת, גם אם שני הצדדים יראו בה ויתור, היא הדבר השלם ביותר והטוב ביותר לעתידה של מדינת ישראל.

ואני בטוח שניתן להגיע להסכמים. זו בעיקר שאלה של רצון טוב ושל מנהיגות מול הקיצונים בכל בייס.

* ביד הלשון

קדושה – רבות דובר בימים אלה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, כעל ימים של קדושה.

איך הם קדושים? הרי הם לא מן התורה, לא מן התלמוד. מה קדוש בהם?

קדושה – פירושה ייחוד, בידול. זמן או מקום שמופקעים מן החולין, מן היום יום, מן השוטף, ומובדלים מהם ונתפסים כנעלים מהם.

כאלה הם השבת והחג, המובדלים מימי החול. הבידול הזה הוא הקדושה.

כאלה הם גם ימי הזיכרון ויום העצמאות. גם הם מובדלים מימי החול ויש בהם הוד והדר של קדושה.

זו אינה קדושה דתית. אבל קדושה אינה בהכרח דתית. קדושה חילונית? לא. הם גם לא ימים חילוניים. הם ימים לאומיים. קדושתם היא קדושה לאומית. היא לא דתית ולא חילונית אלא לאומית.

עבור הציבור הדתי לאומי, הימים האלה הם גם בעלי קדושה דתית, בנוסף לקדושה הלאומית, בראותם את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

* "חדשות בן עזר"

שעטנז

החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות, ייחודי למדינת ישראל.

החיבור הזה מבטא את אמת חיינו, כמדינה שקמה במלחמה, שביום הקמתה פלשו אליה כל שכנותיה על מנת להטביעה בדם ולסכל את הקמתה ושמאז, 75 שנה, היא ממשיכה להילחם על קיומה.

החיבור הזה מעביר שני מסרים, אחד הנוגע לחג העצמאות והשני ליום הזיכרון. המסר האחד, הוא שללא זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, לא הייתה קמה המדינה, היא לא הייתה מתקיימת עד היום והיא לא תתקיים בעתיד. המסר השני, הוא שחללי צה"ל לא נפלו לשווא, אלא למען תקומת ישראל ולמען שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל וילדיה.

זו המשמעות של יום הזיכרון. אין זה רק יום שבו אנו מתאבלים על יקרים שאינם, אלא זוכרים את מי שנהרגו למען קיומה של מדינה ישראל.

יום הזיכרון וחג העצמאות הם ימים של סולידריות לאומית. אלה ימים, שבהם אנו מתעלים מעל מחלוקות היום יום, ומקדשים את המאחד והמשותף – המחויבות המוחלטת לקיומה של מדינת ישראל, השמחה על קיומה ועל הישגיה והנכונות לשלם את מחיר הקמתה (הרי את האלטרנטיבה אנו מציינים שבוע קודם, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה).

אין דבר המחלל את הסולידריות הלאומית של יום הזיכרון, יותר מהמרתה בסולידריות עם הרוגי האויב, בטקס השעטנז שמתקיים כבר 18 שנים.

אין דבר המחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנפלו במאבק על קיומה של מדינת ישראל, יותר מאשר טקס משותף עם מי שחרפו את נפשם במערכה להשמדת ישראל ומסרו את נפשם על הזכות הגדולה לרצוח יהודים.

טקס הפיגולים הזה הוא אחד הביטויים המכוערים ביותר של התהליכים הצנטריפוגליים, שנועדו לפלג ולשסע את החברה הישראלית ובכך למוטט את יסודותיה של מדינת ישראל. אם הסולידריות והערבות ההדדית אינה בין הישראלים והיהודים – שמאל וימין, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, עולים ותיקים, אלא בין חלק מן הישראלים והיהודים לבין האויבים, זהו קעקוע בסיס קיומה של המדינה. 

קראתי מאמר דמגוגי של זהבה גלאון בעד הטקס. במקום להתמודד עם הטיעונים נגד הטקס, היא טענה בעזות מצח, שההתנגדות נובעת מה"עליונות היהודית" (איזה טרנד בזוי, השימוש הנואל במושג השקרי הזה) שלפיה המשפחות הפלשתינאיות מתאבלות על יקיריהן פחות מהמשפחות הישראליות.

איש אינו טוען כך. ברור שאבלן של אותן משפחות כמוהו כאבלן של משפחות חללינו. אבל מה הקשר? ובכלל, יש בעולם מלחמות רבות והרוגים רבים. האם ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתייחדים עם זכרם של חללי צבא רוסיה וצבא אוקראינה ועם חללי מלחמת האזרחים בסודן? כמובן שלא, כי זה יום הזיכרון הלאומי שלנו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בחללי האויב, שנפלו במלחמות נגדנו. אבל למה להסתפק ביום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי גם אבלן של המשפחות הגרמניות על חלליהן במלחמת העולם השניה גדול ואמתי. האם אנו עורכים טקס משותף לנרצחים בשואה ולרוצחיהם הנאצים שנהרגו במלחמה, כי אלה ואלה הם "קורבנות השנאה"?

****

המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, יצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים. ואלה שמות שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך בגני התערוכה כנס התייחדות עם זירם של כל השמונה; של הרוח ושל הנרצחים. הרי כולם הם "קורבנות השנאה".

ויום אחרי החיבוק למשפחות המחבלים, משפחות שכולות התעמתו אלו עם אלו בבית הקברות.

* "בין חברים"

צרור הערות ‏23.4.23

* הקונגרס הציוני המיוחד – בירושלים התכנס לשלושה ימים הקונגרס הציוני המיוחד, לציון 75 שנים למדינת ישראל.

למה מיוחד? כי זה קונגרס שלא מן המניין. הקונגרס הציוני האחרון נערך ב-2020 בזום, בשל הקורונה. כבר באותו קונגרס הוחלט לכנס קונגרס שלא מן המניין, כדי לקיים את המפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים ובעיקר את הנהירה לישראל ולירושלים מעשרות גלויות. ההנחה הייתה שהקונגרס המיוחד ייערך בחלוף שנה, אך הקורונה לא זזה כל כך מהר ורק עכשיו הוא נערך.

עיקר חשיבותה של ההסתדרות הציונית העולמית, הוא תפקידה בהבטחת קיומו של העם היהודי. העם היהודי הולך ומתבולל, ואין מה ששומר על יהדותו יותר מזיקתו לישראל ומפעילות התנועה הציונית, המפלגות הציוניות ותנועות הנוער הציוניות בכל רחבי העולם היהודי. התנועה הציונית מקדמת חינוך יהודי, סולידריות יהודית, הסברה ציונית, מאבק באנטישמיות וב-BDS והחשוב מכל – מקדמת עליה לישראל.

עדין יש יותר יהודים בגולה מאשר בישראל. המשימה הגדולה של התנועה הציונית היא להפוך את המאזן הזה.

אני ציר בקונגרס הציוני וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם תנועת דרך ארץ.

להלן סיכומים שכתבתי לאחר כל יום מימי הקונגרס.

* היום הראשון – ביומו הראשון של הקונגרס הייתה מליאת פתיחה, פאנלים ושולחנות עגולים, הצגת יחיד "ליל הסדר של השל", ישיבות הוועדות ואירוע פתיחה חגיגי.

במליאות ובאירועים החגיגיים דובר בעיקר על הצורך באחדות ישראל, לנוכח הקרע והשסע בחברה הישראלית. בוועדות, לפחות זו שבה אני ישבתי, המתח והסערה היו עזים.

הוועדה שבה נטלתי חלק, לבקשתי, הייתה: מגילת העצמאות ותכנית ירושלים. תכנית ירושלים היא המצע של התנועה הציונית העולמית. כעת הוצע לצרף אליה את מגילת העצמאות.

הדיון בנדון היה מתוח, תוך מחלוקת קשה בין הימין והחרדים (כן, יש גם חרדים בהסתדרות הציונית: ש"ס ותנועה חרדית אשכנזית שנקראת "ארץ קודש") לבין המרכז והשמאל. המהפכה המשטרית לא הייתה על סדר היום, אם כי ריחפה באוויר. המחלוקות היו בנושאים זהותיים. ובנושאים האלה, יש עתיד וכחול לבן היו מזוהים כמעט לגמרי עם השמאל.

אני מצאתי את עצמי יחיד בתוך הסערה הזאת, שאינו שייך לאף אחד משני המחנות הניצים, ובמידה מסוימת נמצא בשניהם. העמדות שהבעתי וההצבעות שלי לא היו על פי המחנות. בלט מאוד עד כמה שני הצדדים מתקבצים כמחנה, מצטופפים במחנה ופועלים כמחנה. דווקא כיוון שאיני שייך לאחד המחנות, ראיתי חשיבות בנוכחותי שם. ויותר מכך, הבנתי את החשיבות של קיומה של דרך ארץ, שלא התמודדה בבחירות האחרונות ולא ממש קיימת כעת. ברור לי עד כמה חשוב שהתנועה תקום ותהיה למפלגה פעילה, לשבת בכנסת ובממשלה, כיוון שהמסר שלה ייחודי וכעת הוא נעדר.

שלוש הצעות החלטה עלו בוועדה. הראשונה הייתה של התנועה הרפורמית. התנועה הציעה לאמץ את מגילת העצמאות המגדירה היטב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. רעיון מעולה ואני תומך בו מאוד. איפה הבעיה? שהצעת ההחלטה מנוסחת באופן שמעוות את המגילה. הוא לוקח את הפסקה העוסקת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין ובחזון הצדק, החרות והשלום וכו', כאילו זו כל תכלית המגילה. והרי המגילה ברובה המכריע עוסקת בזכותנו הטבעית וההיסטורית. הניסוחים של ההצעה נטו לכיוונים פרוגרסיביים.

הליכוד העלה הסתייגויות להצעה, והדהים אותי בקו הימני הקיצוני שנקט. בין השאר, רצו להסיר את המילה "דמוקרטית" מן ההחלטה, בתירוץ שהמילה דמוקרטית אינה מופיעה במגילה.

בדבריי, אמרתי שתוכן המגילה הוא דמוקרטי לעילא ולעילא וכך גם מסורת התנועה הציונית מיום הקמתה. נכון, במגילה מדובר על מדינה יהודית ולא מוזכרת מדינה דמוקרטית, אך גם לא נכתב מדינה ציונית. האם הם מציעים להסיר גם את המילה ציונית?

בהצעה נכתב שעל התנועה הציונית לאמץ את המגילה הואיל והציונות "דוגלת בעקרונות היסוד של צדק, שוויון ודמוקרטיה ושוללת אפליה מטעמי מוצא, לאום או גזע או מגזר או נטיה מינית" וכו'. הליכוד העלה הסתייגות להסיר את הפסקה הזאת.

כל ההסתייגויות של הליכוד נדחו ברוב גדול.

אני הצעתי הסתייגות שונה. הצעתי להוסיף, בלי לגרוע אף ערך שהוזכר בהצעה, את המילים: "דוגלת בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל". בלי זה, אין שום משמעות לאימוץ המגילה, כי זה עיקר מהותה, וזה התוקף להכרזה על הקמת מדינת ישראל.

הצעתי קצת הביכה, כנראה, את הצירים. קצת בלבלה את היוצרות. איך השמאל יכול להתנגד להצעה שמדברת על מהות מגילת העצמאות ואינה מסירה את הצעותיו? איך הימין יכול להתנגד לתוספת שלי? אך לימין היה קשה לתמוך בהצעה שמשאירה על כנה את הערכים שהוזכרו בהצעה המקורית. ולשמאל כנראה היה קשה לקבל הצעה המשנה את ההצעה המקורית ומפצל את הפוקוס שאליו הם כיוונו. זו הייתה ההצבעה היחידה שבה הצירים זזו מהמחנאות האוטומטית. ההצבעה הסתיימה בתיקו. אגב, צירי יש עתיד הצביעו בעדה. נערכה הצבעה נוספת – שוב תיקו. משמע – ההסתייגות לא התקבלה.

קיים הליך, הנקרא "ווטום ספרטום", שבו מי שהעלה הסתייגות בוועדה והיא לא התקבלה, רשאי להעלות אותה גם במליאה. מיד הכרזתי על ווטום ספרטום והצעתי תעלה מחר במליאה.

בהצבעה על ההצעה כולה נמנעתי. הייתי צריך להתנגד. אמנם אני תומך מאוד באימוץ מגילת העצמאות, אך היה עליי להתנגד לנוסח שאינו כולל את התוספת החשובה שהצעתי. ההצעה התקבלה ברוב גדול.

ההצעה השניה הייתה של מפלגת העבודה. גם היא הציעה לאמץ את מגילת העצמאות. אך היא הייתה ברוח של אחדות, בלי כניסה למחלוקות וגם לא לפרטים. הליכוד הציע הסתייגות: לאמץ את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד של המדינה. יפה. דווקא הליכוד בעד חוקי היסוד. אני מניח שהסיבה לכך היא חוק הלאום. אני כמובן תומך בכך. באימוץ כל חוקי היסוד. הצבעתי בעד ההסתייגות, אך היא נדחתה. הצבעתי בעד הצעת מפלגת העבודה, שזכתה לרוב גדול מאוד.

ההצעה השלישית הייתה של הליכוד. הייתה זו הצעה למצע ימני ודתי קיצוני. עלו הסתייגויות רבות. לפתע נציג הליכוד אמר שלמען האחדות הוא משנה את נוסח ההצעה והפעם מיתן אותה מאוד (ואולי מראש הכניס בה עזים?). לא יכולתי לתמוך בנוסח המקורי. יכולתי לתמוך בנוסח המתוקן. אך בשל התארכות הדיונים ומורכבות ההצעה וההסתייגויות הרבות, הוחלט לדחות את ההצבעה עליה ולהביא אותה להחלטת הוועד הפועל הציוני שיתכנס בעוד חודשים אחדים.

* היום השני – היום השני של הקונגרס הציוני המיוחד, נפתח ברב שיח עם יו"רי פדרציות ציוניות בארצות שונות. היה מעניין מאוד ומפתיע לראות יו"רים צעירים בשנות השלושים לחייהם. היו"רית של הפדרציה באורוגוואי, בת 33, אמרה שהיא נחשבת זקנה בפדרציה. זה סימן מעודד, לדעת שהציונות מרתקת ומושכת צעירים בעולם היהודי. אגב, במקביל לקונגרס נערך קונגרס צעירים, של בני נוער מתנועות הנוער הציוניות בארץ ובעולם.

במושב הזה ריגשה במיוחד בדבריה יושבת ראש הפדרציה של אוקראינה, נציגה שבאה מאזור קרבות, שסיפרה על הפעילות בקהילה היהודית ובתנועה הציונית במלחמה. אציין עוד את דבריו של יו"ר הפדרציה בדרא"פ, שהגדיר את ארצו כבירת BDS ותיאר את המאבק שהתנועה הציונית מפעילה להגנה מפני המתקפה האנטישמית הזאת ושיתופי פעולה עם גורמים לא יהודיים במאבק.

הפעילות הציונית הלכה למעשה, בתחום העליה, החינוך, המאבק באנטישמיות, חיזוק הקשר בין הארץ ותפוצות הגולה ובין היהודים בתפוצות השונות, חשובה לאין ערוך יותר מהדיונים והמחלוקות הסוערות בפוליטיקה של הקונגרס.

לאחר מכן יצאנו לסיורים. בחרתי לסייר דווקא במקום שאני מכיר, הקיבוץ העירוני בית ישראל בשכונת גילה והמכינה הקדם צבאית שהוא מפעיל. תמיד טוב לחזור למקומות מעוררי השראה ולהיות נוכח בעשיה ציונית אמתית, מה גם שהפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני 9 שנים.

ליבת היום השני אמורה הייתה להיות מליאת ההצבעות על הצעות ההחלטה של הוועדות. אתמול דיווחתי על הדיון הסוער בוועדה שבה הייתי חבר, שעסקה באימוץ מגילת העצמאות למצע התנועה הציונית. מסתבר שגם בוועדות האחרות היו דיונים סוערים, וגם שם היה שסע בין הימין לבין השמאל והמרכז. וגם בהן לא הייתה אווירה של פשרה, אלא של לעומתיות. בין הנושאים – הצעה נגד פגיעה בחוק השבות, הצעה נגד המהפכה המשטרית ועוד.

תקציר הפרקים הקודמים: בוועדה שבה השתתפתי, היה עימות בין המחנות – שנים אוחזים במגילת העצמאות, כל אחד מאיר על מסר אחר מן המגילה ואומר "כולה שלי". אני הצעתי, בהסתייגות שהעליתי, הצעה של "גם וגם", המאמצת את מגילת העצמאות על כל מסריה. הצעתי שברה את המחנאות המלאה, אך השיגה תיקו ולא עברה. הכרזתי על ווטום ספטרום, כלומר דרישה להעלות את ההצעה בפני המליאה. האמנתי בכוחי לשכנע ולהביא לקבלת ההחלטה ברוב גדול. מסתבר, שעל פי החוקה הווטום ספטרום הוא זכות רק של מגיש הצעת ההחלטה, אם לא התקבלה בוועדה, ולא של מגיש הסתייגות, ולכן הצעתי לא תעלה להצבעה. התאכזבתי מאוד והחלטתי שאצביע נגד ההחלטה במתכונתה זו.

אולם המליאה לא התקיימה. מסתבר שסיעת המזרחי (הציונות הדתית) ניצלה סעיף בתקנון, שעל פיו די בחתימה של חמישים צירים (מתוך אלפיים!) כדי לדרוש הצבעה שמית. כאקט של מחאה על ההצעה נגד ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, שהייתה צפויה להתקבל ברוב גדול, מזרחי החתימה 50 צירים על דרישה לקיים הצבעה שמית על כל ההצעות, כל הסעיפים, כל ההסתייגויות. כאמור, מדובר באלפיים צירים, כך שהמשמעות היא הצבעות אינסופיות, כאשר בערב יש אירוע בהשתתפות הנשיא ומחר כבר חלק מהצירים טסים לארצותיהם. במילים אחרות, עריצות המיעוט ולמעשה שיתוק הקונגרס.

הוכרזה הפסקה לצורך דיון של הנשיאות. החלו קריאות "בושה! בושה!" (אני צעקתי בלב). במשך שעתיים-שלוש כל הילדים, כלומר אנחנו הצירים, ישבנו באפס מעשה והמתנו להורים – נשיאות הקונגרס, שיריבו ביניהם ויחליטו. לבסוף יצאה הודעה, שמחר ישונה סדר היום (המעניין) ותתקיים בו מליאת דיונים על ההצעות, אך ללא הצבעה. אחרי יום העצמאות תהיה הצבעה אלקטרונית. לדעתי, לקונגרס הבא יש להציע שינוי תקנון, שלא יאפשר לחמישים איש לשתק את הקונגרס.

בערב נערך ברחבת המוסדות הלאומיים אירוע "חוגגים ציונות" לציון 125 שנים לתנועה הציונית ו-75 שנים למדינת ישראל, בהשתתפות נשיא המדינה. באירוע הושק חיזיון אורקולי ענק על הסיפור הציוני, המוקרן על קירות המוסדות הציוניים. אחרי שירת "התקווה" הופיעה להקת "התקווה 6", אך להופעתה נשארו בעיקר משתתפי קונגרס הצעירים.

* היום השלישי – היום השלישי והאחרון אמור היה להתמקד במליאה בנושא מגילת העצמאות, בהשתתפות אנשי רוח בולטים ובהם הרב שרלו והסופר דוד גרוסמן. אך כיוון שלא התקיימה אמש מליאת ההחלטות, המושב המתוכנן בוטל והיום התקיימה מליאת ההחלטות.

אך היא לא הייתה מליאת החלטות, אלא רק הצגת הצעות ההחלטה. ההצבעה תהיה דיגיטלית אחרי יום העצמאות.

הסאגה של ביטול ההצבעות אתמול יצרה אווירה מתוחה, עכורה וקשה, אך לא הצדיקה את מה שקרה בהמשך. המליאה נועדה להצגת הצעות ההחלטה, שעל חלקן נערך דיון בנשיאות והגיעו להסכמות על נוסחים ממותנים, שניתן להגיע עליהם להסכמה. כל הצעה הוצגה וניתן היה לדבר דקה בעד או נגד. היו הצעות בסוגיות נפיצות, כמו חוק השבות, חוקי הגיור, ההכרה בזרמים, המהפכה המשטרית, סוגיית הלהט"ב (או בשם החדש להטבק"א), מגילת העצמאות ועוד.

מן הראוי היה לקיים דיון מכובד בנושאים האלה, בהקשבה ובניסיון – אם לא להגיע להסכמות, לפחות להגיע להכרת העמדה האחרת ומתן כבוד ליריב. זה לא מה שקרה שם. מה שקרה שם היה שוּק. מילא לא להיפתח ולא להקשיב. לפחות, תנו לדבר.

אני חייב לציין שהגרועים ביותר היו אנשי יש עתיד, ובעקבותיהם גם אחרים המזוהים עם השמאל מרכז. אנשי יש עתיד ישבו במרכז, כגוש אחד, דרוכים וחותרים למגע. בכל פעם שמישהו רק העז להשמיע עמדה אחרת, הם פצחו בצרחות בוז ו"בושה-בושה". כשעלה נושא הלהט"ב הם קמו על הכיסאות ונופפו בדגלי הגאווה. הם פשוט באו להפגנה, לא לקונגרס, לא לשיח. יש לציין, שדווקא אנשי הליכוד והדתיים התנהגו בצורה הרבה יותר מכובדת, יחסית. שונה לגמרי מהתנהגות סיעותיהם בכנסת. כאן, הגוטליבים, דיסטלים, אמסלמים, קרעים וכו' היו דווקא אנשי יש עתיד. זה היה מביש.

הם מייצגים את הרוב בקונגרס. הם יודעים שכל הצעותיהם תתקבלנה. אפשר להבין, גם אם לא להסכים, כאשר מיעוט מתנהג כך בשם זכות הצעקה. אבל הם הרוב – מה הם זועמים כל כך?

אפשר להצדיק את הזעם על התרגיל של דחיית ההצבעות והעובדה שהקונגרס ננעל ללא החלטות (פורמלית הוחלט להאריך את הקונגרס עד קבלת ההחלטות בשבוע הבא). ניתן היה לבטא את המחאה, אולי באיזה צעד הפגנתי בתחילת המושב. אולי ביציאה הפגנתית מן האולם. יש דרכים למחות. לא בסתימה פיות.

אני מכיר כמה מן האנשים האלה באופן אישי. אפילו לא ניסיתי לדבר אתם, כי ראיתי שזה יהיה כמו לדבר לקיר. הם היו חדורים באיזה זעם קדוש והתנהגו כאספסוף. ואני סולד מאספסוף.

אני חייב לציין, שברוב הנושאים, אני תומך בעמדתם. ברוב הנושאים אצביע כפי שהם מצביעים. נגד שינוי בחוק השבות, בעד הכרה בזרמים, נגד המהפכה המשטרית ועוד. אם כי אצביע גם בעד חלק מהצעות הימין. אבל חשתי סלידה מהתנהגותם. את תחושתי כלפיהם אתמצת לארבע מילים: בושה! בושה! בושה! בושה!

מבחינה אידיאולוגית, הליכוד והימין הציגו עמדה מחפירה, בהתנגדותם לאימוץ מגילת העצמאות לצד תכנית ירושלים, המצע של התנועה הציונית. היו להם תירוצים, אך במקום לאמץ את המסמך הזה, שנכתב ברגע נדיר של אחדות מקיר לקיר – פתאום הוא לא מתאים להם. זו הקצנה אופיינית, והיא מצערת ביותר.

במליאת הסיום, התבקשנו לעמוד לקריאת התפילה לשלום המדינה. קם אחד מחברי הנשיאות, איני מכיר אותו, הניח כיפה על הראש, והחל לקרוא. התפילה נפתחת במילים "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו". הוא החל לקרוא: "צור ישראל וגואלו". כיוון שאני מכיר את התפילה, הבנתי מיד שזה לא יעבור בשקט. לקח כמה שניות להתעשת ואז הצירים הדתיים פתחו במהומה. אתה לא רוצה לקרוא את התפילה כמות שהיא? שמישהו אחר יקרא. בבית שלך, בקהילה שלך, קרא איך שאתה רוצה. בקונגרס הציוני, קרא את התפילה בשלמותה. זו הייתה פרובוקציה מכוערת, בחלק שאמור להיות חגיגי, דווקא כאשר העצבים כל כך רופפים ומתוחים. וגם התנהגות הצירים הדתיים, שהפריעו לאורך כל התפילה, לא הייתה מכובדת.

האקט הצורם הזה, מסמל בעיניי את הקונגרס כולו. במקום התרוממות רוח – מפח נפש. במקום קונגרס שחותר להסכמות סביב ערכי הציונות המשותפים לנו – קונגרס של עימותים, אלימות מילולית ושנאה. גם בתקופות הקשות ביותר של מתח פוליטי במדינה, בתנועה הציונית ההנהלה היא תמיד מקיר אל קיר, אין אופוזיציה, יש עבודה משותפת יפה בין נציגי הזרמים השונים. מכאן צריך היה לצאת לחברה הישראלית מסר שאפשר גם אחרת. במקום זאת, האווירה העכורה של המערכת הפוליטית השביתה את שמחת הקונגרס החגיגי לציון 75 שנים למדינת ישראל.

הקונגרס הזה היה חוויה שלילית מאוד בעבורי.

(על המהומה בסוף הקונגרס וההפגנה נגד רוטמן שמעתי בתקשורת. מיד בתום דיוני הקונגרס מיהרתי לנסוע הביתה).

* כולם השתגעו – מכירים את הבדיחה על זה שנהג בכביש 6 נגד כיוון התנועה, התקשר לאשתו ואמר: " לא תאמיני. כולם כאן השתגעו, נוסעים בכיוון ההפוך"?

יש בקונגרס הציוני אלפי אנשים. הודעתי לאשתי שכולם כאן השתגעו. אני היחיד בסנדלים.

* המשואנים המרגשים אותי – התרגשתי מאוד מבחירה בשניים ממשיאי המשואות בטקס הממלכתי.

האחד הוא קהלני. איש מופת. גיבור מלחמה שהפגין את גבורתו ומנהיגותו הפיקודית כמ"פ במלחמת ששת הימים, שבה נפצע קשה מאוד וכמג"ד במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה בעיטור המופת בששת הימים ובעיטור הגבורה ביום הכיפורים. הוא גילה אומץ אזרחי ופוליטי נדיר, כאשר יצא נגד מנהיגו הנערץ רבין ומפלגת העבודה שמטעמה שירת בכנסת, כאשר סטו מדרכה של תנועת העבודה וניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד בראש שדולת הגולן והוביל את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה. הוא גם התנגד לאוסלו ב'. קהלני פרש ממפלגת העבודה ועמד בראש הדרך השלישית, וכיהן מטעמה בממשלה ובכנסת. הוא מגלם את דרכה של הדרך השלישית – דרך של מתינות וחתירה לאחדות ולהסכמות לאומיות. לא בכדי, הוא חתם לאחרונה על גילוי דעת של אישי ציבור מימין ומשמאל שקראו לאמץ את מתווה הנשיא. קהלני יזם ומוביל לאורך שנים את המיזם החינוכי הנפלא "בעקבות לוחמים" המעלה רבבות תלמידי י"ב לסיורים בגולן בנתיבי הקרבות. הוא יושב בעמק הבכא, מקבל קבוצה אחר קבוצה, מספר בהתלהבות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה, את סיפור הקרב ושוזר בו מסרים של מחויבות ופטריוטיות. והוא מנחיל להם את המסר, שכעת הדגל עובר אליהם והם נושאים באחריות לקיומה וביטחונה של המדינה. 

השניה היא הנערה רעות עמיחי, פעילה בארגון השומר החדש. איני מכיר את פועלה באופן אישי, אך אני מעריץ את הארגון, המפעיל המוני מתנדבים, נוער ומבוגרים, בשמירה על שטחים חקלאיים, בעבודה בחקלאות ובחינוך על ערכי החקלאות, כולל קיום רשת בתי ספר חקלאיים, "אדם ואדמה", אחד מהם באורטל (ויש לי הזכות לעבוד עם התלמידים במטע וללמד בבית הספר פרשת השבוע). שמחתי מאוד שנציגת הארגון תשיא משואה.

* לא אופוזיציה למדינה – אני שייך לאופוזיציה לממשלה. כשראש האופוזיציה מחרים את טקס המשואות, הוא לא מייצג אותי.

נכון שלא הצבעתי לו, אבל הוא לא רק יו"ר יש עתיד אלא נושא בתפקיד ממלכתי של ראש האופוזיציה. ככזה, עליו להיות נוכח בטקס.

אל לו לנהוג כמו נתניהו, שהחרים את הטקס בשנה שעברה, כשכיהן כראש האופוזיציה למדינה.

* מחאה ביום העצמאות – ביום העצמאות תשמ"א, לפני 42 שנה, השתתפתי בצעדת ימית, שארגנה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, בהשתתפות רבבות צועדים.

למה אני מזכיר זאת? בשל הגינויים והביקורת על מפגן יום העצמאות ההפגנתי בקפלן, של מתנגדי המהפכה המשטרית. אין בכך כל חדש. זה דבר מקובל. אני מתנגד נחרצות למחאה בטקסי יום הזיכרון ובאירועים הממלכתיים של יום העצמאות, אבל איני רואה בעיה בפעילות פוליטית ביום העצמאות. יום העצמאות אינו רק קצף ופטישי פלסטיק, אלא בהחלט יום מתאים למאבק על דמותה של המדינה.

אישית אני חוגג, כמובן, את יום העצמאות בקיבוץ אורטל. ובאופן עקרוני, איני משתתף בהפגנות מרגע שהושהתה החקיקה וכל עוד מתקיימת הידברות. אך האירוע בקפלן לגיטימי לגמרי, לדעתי.

* דילמת הטקסים – עצם המחשבה על הפרעות ומחאות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וההתנגדות להשתתפות נציגי הממשלה והכנסת, זרה לי מאוד וחמורה בעיניי. כיוון שהממלכתיות היא נר לרגליי, אני מזועזע מכך.

אך אני בדילמה בשאלה האם נבחרי הציבור צריכים לבוא לטקסים לנוכח המצב. מצד אחד, אני רואה בנוכחות נבחרי הציבור חשיבות רבה, כנציגי המוסדות הממלכתיים ביום הזיכרון הממלכתי, הלאומי. היעדרותם היא כניעה למהלך קיצוני ועלולה ליצור תקדים שירדוף כל ממשלה בעתיד. כזכור, התקדים של הפרעה מכוערת הייתה בהתפרעות בעת נאומו של בנט אשתקד. מצד שני, הנזק והכאב שייווצרו אם אכן יהיו מראות של הפרעות והתפרעויות בטקסים עלול להיות חמור יותר מהנזק שבהיעדרות.

אני מתלבט בשאלה מה נכון לעשות לנוכח המצב. אבל בדבר אחד אני בטוח. יש להיענות לבקשת ארגון "יד לבנים" לא לשלוח שרים וח"כים שהשתמטו משירות בצה"ל לדבר בטקסים. עצם שליחתם היא פרובוקציה של הממשלה וחוסר רגישות קיצוני, בוודאי כאשר גם כך המתח גדול כל כך והעצבים רופפים כל כך.

ובכלל, יש להפעיל שכל ישר. כפי שלבטח יצור כמו עופר כסיף לא ישלח לדבר בשם הכנסת בטקס יום הזיכרון, הוא הדין בייצור כמו בן גביר (מעבר לעובדה שלא שירת בצה"ל ולא בשירות לאומי).

* צלם בהיכל – שיגור הכהניסט לדבר בשם הממשלה בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון, היא פרובוקציה של הממשלה נגד המשפחות השכולות וחילול זכרם של חללי צה"ל.

* אבחנה אישית – יש צדק רב בהתנגדות לשליחת שרים שלא שירתו בצה"ל לטקסים בבתי הקברות, אך ראוי לזכור שלא כל השרים החרדים השתמטו משירות, ויש להבחין בין מי ששרתו ומי שהשתמטו.

השר משה ארבל שירת בפיקוד העורף, ביחידה לזיהוי חללים. לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לשרת במילואים שנים רבות כתובע בפרקליטות הצבאית במחוז יהודה ושומרון.

האבחנה בין מי ששרת ומי שהשתמט לא צריכה להיות מגזרית אלא אישית. הציונות הדתית היא אחד המגזרים המובילים בשירות משמעותי וקרבי, אך אין הדבר מכשיר את סמוטריץ' המשתמט. החברה החרדית היא חברה משתמטת, אך אין בכך כדי לפסול את משה ארבל.

משה ארבל ראוי לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, בדיוק כמו כל שר ששירת בצה"ל.

* השירות של פרס – בפגישה של שר הביטחון גלנט עם נציגי המשפחות השכולות, הוא דחה את הדרישה האלמנטרית שמי שלא שירת בצה"ל לא ייצג את הממשלה בטקסים. הוא אמר: "גם פרס לא שירת".

אני רחוק מאוד מלהיות מחסידיו של פרס, בלשון המעטה, אך גלנט עשה עוול לו ולזכרו. נכון שהוא לא שירת בשדה הקרב, אך תרומתו לביטחון הייתה אדירה, ברכש נשק במלחמת השחרור, בהקמה בפועל של משרד הביטחון כסמנכ"ל, מנכ"ל, סגן שר ושר, בכינון היחסים הביטחוניים עם צרפת שעה שארה"ב עוד הטילה אמברגו נשק על ישראל ובעיקר בחלקו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. להשוות אותו למי שהשתמטותו אומנותו, או למי שהמית עצמו באוהלה של קריירת משפטים או לפרחח שהפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון ויצר פרובוקציות מסוכנות? זו השוואה אומללה.

* פה לרבים – מתגובות שקיבלתי לדבריי נגד ביטול השתתפותו של גלנט בטקס יום הזיכרון בתנועה הקיבוצית, אני שמח לציין שרבים וטובים, ובהם משפחות שכולות ודמויות מרכזיות בתנועה, שותפים לדעתי.

* מי חוקקו את החוק – בית המשפט קבע שנערה בת 14 היא המחבלת האשמה בדקירה וניסיון רצח בשכונת שמעון הצדיק. אבל היא לא הורשעה, בשל גילה, על פי חוק הנוער.

וברשת חגיגה – הוכחה שהשופטים הזויים, פרוגרסיבים וכו'. הם רק שוכחים שלא השופטים חוקקו את חוק הנוער אלא המחוקקים. והשופטים מחויבים לפסוק על פי החוק.

* נולדו עם המדינה – מאיר שלו ויהונתן גפן נולדו בנהלל בהפרש של שנה. נפטרו בהפרש של שבוע. יהי זכרם ברוך!

* הרומן שלי עם יהונתן גפן – זה למעלה מ-12 שנים יש לי פינה שבועית, בת כרבע שעה, שהחלה ברדיו אורנים ועברה לרדיוטק, ובה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. לאורך השנים הקדשתי פינות רבות לשירים של יהונתן גפן: "שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "אתם זוכרים את השירים", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד.

את "יכול להיות שזה נגמר" השמעתי ביום הולדתו השבעים של יהונתן גפן, לפני שש שנים. הפעם סיפרתי על הרומן שלי עם יצירתו של יהונתן גפן, שנע בין התנגדות חריפה למסריו הפוליטיים לבין הערכה רבה לתרומתו הגדולה לתרבות הישראלית.

וכך כתבתי: היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.

התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור, מבחירות 1977, שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.

כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.

אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.

ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, מחיי ההיאחזות.

הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים… לא ממש התחברו.

וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.

אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.

ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "איפה נטשה ופייר", "סיפור של חורף", "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, שירי "הכבש השישה עשר", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.

באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.

אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו – שירו "הבלדה על אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים" – שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.

וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר".

* דרישה מיותרת וילדותית – הדרישה מנתניהו לספוד ליהונתן גפן מיותרת וילדותית. זה נכון לכל דרישה להספד.

אם יספיד, זו תהיה מחווה יפה וראויה. אם לא – זה לגיטימי.

* תרבות ישראלית – לפני כשלושים שנה, הוזמנתי לאירוע לציון 15 שנים להקמת היישוב הדתי חספין, ברמת הגולן. הייתה שם תערוכה עם תמונות מן ההקמה ומן השנים הראשונות, והתמונות היו מלוות בטקסטים. וראה זה פלא – הטקסטים לא היו מן התנ"ך או ממדרשי חז"ל, אלא משירי נעמי שמר, חיים חפר, יורם טהרלב, נתן יונתן, אלתרמן.

אני זוכר שכתבתי על כך בעלון אורטל אותו שבוע בטור השבועי שלי, ואמרתי שהלוואי שהיינו יודעים לצטט ממקורות ישראל הקלסיים קמצוץ ממה שאנשי חספין יודעים לצטט מן התרבות הישראלית החדשה. והוספתי שאיני בטוח שאנו יודעים לצטט כמותם גם מן התרבות הישראלית החדשה.

קראתי השבוע פוסט של הרב איתי אליצור בזו הלשון: "למה במגזר החילוני חושבים שכל המדינה צריכה להכיר את השירים והמשוררים המגזריים שלהם?"

אני בטוח שהרוב המוחלט בציבור הדתי לאומי מכיר היטב את שיריו הקסומים של יהונתן גפן. שהוא אינו רואה בהם תרבות מגזרית חילונית, אלא תרבות ישראלית. אותה תרבות ישראלית, הכוללת גם את המוסיקה של חנן בן ארי, ישי ריבו ואביתר בנאי.

אבל במגזר החרד"לי יש המתקנאים במגזר החרדי ושואפים להתבדל כמותו, להתנזר ממה שאינו דתי, להפנות עורף לתרבות הישראלית. ומבחינתם, אין תרבות ישראלית, אלא תרבות מגזרית. תרבות "שלנו" ותרבות "שלהם".

האיום החרד"לי הזה על התרבות הישראלית מדאיג. מצד שני, אני מאמין שלא צריך לדאוג, כי רוב הציבור לא ינהה אחרי החרד"לות הזאת, למרות שהיום, כאשר הסמוטריצ'ים הם הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, נראה כאילו זה הכיוון. אני מאמין שהסמוטריצ'יזם הוא טרנד שלא רחוק היום, שבו, הוא יחזור לקוטנו הטבעי.

* תרבות השנאה – חשבתי שגל הפוסטים של שמחה על מותו של מאיר שלו יפסק עם מותו של יהונתן גפן. שאלופי השנאה יעבירו את מוקד השמחה למותו של יהונתן גפן. מסתבר שהם משלבים בין השניים וממשיכים את החגיגה על מותו של שלו עם חגיגות השמחה על מותו של גפן.

מהיכן הם שואבים כל כך הרבה תועפות של שנאה? איך אפשר לשנוא כל כך?

ועוד לא דיברתי על איחולי המוות לאהרון ברק.

תרבות השנאה היא תרבות השלטון הנוכחי.

* הלוויה יהודית בנוסח נהלל – הרב שאול פרבר הוא מייסד הארגון "עתים" והעומד בראשו. "עתים" היא עמותה דתית ליברלית, שמשמיעה קול חשוב מאוד בקרב הציבור הדתי ועושה רבות להנכחת יהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בחברה הישראלית. העמותה מספקת לציבור פתרונות הלכתיים שלא דרך הנוקשות של המוסדות הרבניים. בין השאר – בתחום הגיור. הוא מגייר על פי ההלכה, ברוח מאירת פנים שלא דרך הרבנות הראשית.

במאמר ל-ynet הוא העלה על נס את בחירתו של מאיר שלו בהלוויה "אורתודוקסית נוסח נהלל". במאמרו הוא דיבר על מאיר שלו כמי ש"ביקש – במילות הפרידה שלו – לשלב את העושר היהודי הרב שהכיר, העריך והתפלמס אתו, לחיים המודרניים של מדינת ישראל… מאיר שלו הבין שהיהדות היא לא דרך חד-כיוונית של חזרה אל העבר, אלא דרך לגאולה שמתבססת על המסורת שלנו תוך קידוש חדשנות ומודרניות. זה עולה בספריו לא פעם, בקריאה שלו בטקסטים יהודיים וכן, אפילו בהלווייתו. קבורה אורתודוקסית – נוסח נהלל".

במאמר הוא עושה שימוש מעניין בכותרת של דף ההנחיות של מאיר שלו למשפחתו בנוגע להלווייתו – "אבא עושה בושות", כשם ספר הילדים המקסים שלו. "בסופו של הסיפור 'אבא עושה בושות' ", כותב הרב פרבר, "אפרים מבין שאביו ממשיך מסורת אותנטית – אבל הוא עושה זאת בדרכו ובהתאם למציאות שהם חיים בה".

אני מזדהה עם רוב האמור במאמר, אך לא עם הנוסח "הלוויה אורתודוקסית נוסח נהלל", אלא בנוסח של מאיר שלו "הלוויה יהודית נוסח נהלל". האורתודוקסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם בעקבות ההשכלה והזרם הרפורמי, כדי להסתגר מהשפעתם. הקבורה היהודית עתיקה במאות רבות של שנים מן האורתודוקסיה. השילוב בין מסורת וחידוש אינו שילוב בין אורתודוקסיה לחילוניות, אלא סלילת דרכים יהודיות ראויות.

אני אוהב את נוסח נהלל, שאותו אני מכיר כמי שנשוי עם בת נהלל והשתתפתי בהלוויית חמי ובני משפחה אחרים. לא הרבנות מובילה אותה אלא צוות "חסד של אמת" של המושב. הקבורה היא בארון, כמקובל בהתיישבות העובדת. נאמרים בה קדיש ו"אל מלא רחמים". זו הלוויה יהודית מאוד. היא אינה "אורתודוקסית".

* ברוך תירוש – לפני כשלושים שנה, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, יצר אתי קשר ברוך תירוש, שהציג את עצמו כאיש הפל-ים, והזמין אותי להרצאה בפני ותיקי הפלמ"ח. באותם ימים נעניתי לכל הזמנה, אך ההזמנה הזו, בפני הפורום הזה, ריגשה אותי ממש.

המפגש היה במלון בתל-אביב. אני זוכר מאוד לטובה את המפגש עם החבורה, של אנשים כבני 65-70, שמשום מה היו קשישים בעיניי. הם תמכו בגולן בהתלהבות והביעו אכזבה עמוקה ממפקדם יצחק רבין, שאינם מבינים מה קרה לו.

מפעם בפעם קיבלתי מכתבים מתירוש, שנפתחו תמיד במילים "לאורי הייטנר במרומי הגולן" או "לאורי הייטנר מגן הגולן". וכשהדואל פרץ לחיינו, המכתבים הומרו במיילים. מאז הקמת "חדשות בן עזר" נפגשנו בגיליונותיו. הוא הגיב לרבים ממאמריי, לעתים במיילים ששלח אליי ולעתים מעל דפי חב"ע. הוא הביע תמיכה בהשקפותיי הניציות והלאומיות, אך נזף בי שוב ושוב על התנגדותי לנתניהו. ופעמים רבות, כדי לעקוץ אותי, הזכיר שבמפגש שלי עם אנשי הפלמ"ח התגאיתי שאנחנו בגולן מתיישבים ולא מתנחלים ויצאתי נגד המתנחלים ביש"ע. אך לא היו דברים מעולם. לא זו בלבד שזו מעולם לא הייתה עמדתי, אלא שלאורך שנים יצאתי נגד האבחנה בין מתיישבים למתנחלים. כעסתי מאוד על ה"תזכורות" הללו, שהופסקו רק כאשר הודעתי לו שאם יחזור על ההאשמה חסרת השחר, אתבע אותו על הוצאת דיבה.

בתכתובת בינינו בנדון, הבנתי שדבריו לא היו בדותה, אלא טעות בזיהוי. כדי להזכיר לי שכך אמרתי, הוא ציין שהיה זה בסיור של ותיקי הפלמ"ח בגולן ב-1981, שהחל בהרצאה שלי במלון באיילת השחר. אלא שמעולם לא ביקרתי במלון הזה וב-1981 הייתי תלמיד תיכון ברמת גן. הפגישה של ותיקי הפלמ"ח אתי נערכה בשנות ה-90, במאבק נגד המו"מ על נסיגה מהגולן. כנראה שעשור קודם לכן הם נפגשו עם נציג הגולן, בתקופת המאבק על חוק הגולן, אך היה זה מישהו אחר, ולימים ברוך בלבל בין ההרצאות ובין הדוברים.

ברוך תירוש היה לוחם הפל-ים, ליווה ספינות מעפילים והורידם אל חופי א"י, היה איש השב"כ והמוסד, ציוני בכל רמ"ח אבריו ופטריוט בכל שס"ה גידיו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

דברו שפתיים יחפות – זו השורה היפה ביותר, בעיניי, בשירתו של יהונתן גפן. מתוך שירו הקסום "שיר לשירה":

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,

כל עוד חלב נוטף מחיוכך.

חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.4.23

* הפריבילגים – שני הוריי היו שורדי השואה.

אבי גורש מביתו, בגירוש יהודי בוקובינה בהיותו בן עשר וחצי, וחמש שנים חי במחנה הריכוז טרסניסטריה. שם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו, דודים ובני דודים. שם הוא לקה בכיב קיבה ממנה סבל עד שנותח בסוף שנות השישים.

בגיל 17 עזב את משפחתו כדי להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה הילדים שטרם מלאו להם 18. הוא הגיע לארץ ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד ולא הייתה לו דירה בארץ. לכן הוא לא יצא כמעט לחופשות, וכשיצא התארח אצל חברים או קרובים רחוקים.

על אף מצב בריאותו, עבד כפועל במלטשת נחושת. עד היום מצוי בידינו אישור לתוספת מזון לעובדים בעבודה פיזית קשה, בתקופת הצנע. במקביל לעבודתו, למד הנהלת חשבונות.

הוא היה בית"רי, אצ"לניק וחרותניק, אך כאשר בן גוריון קרא לרדת לנגב הוא נענה לקריאה. הוא היה בערך 7-8 שנים בארץ, והתנדב לסייע בקליטת העולים החדשים, כישראלי ותיק. הוא היה מנהל חשבונות ואח"כ מזכיר חוץ וגזבר של מספר יישובי עולים בנגב.

אמי ומשפחתה נמלטו מעירם רובנו תחת הפצצה גרמנית כבדה בפרוץ מלחמת העולם. הם התגלגלו בדרכים לא דרכים עד סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 5 היא הפסיקה ללכת, בשל מצבה. היא הוסתרה בבית יתומים קתולי. לאחר המלחמה, במשך ארבע שנים היא ומשפחתה, שהתאחדה, שהו במחנה עקורים בגרמניה. הם עלו לארץ ב-1949, נקלטו במחנה שער-עליה (שם רוססו בדי.די.טי.) ולאחר מכן במרכז קליטה בפרדס חנה וקבעו את ביתם בבית ערבי נטוש, בלי גג, ביעזור – לימים אזור. כבר כנערה ידעה שייעודה בחיים הוא חינוך ולמדה בסמינר למורות. שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב. היא הייתה 7 שנים בארץ, אך ראתה את עצמה כישראלית לכל לדבר שמשימתה היא לקלוט עולים וללמד אותם עברית.

בנגב היא פגשה את אבי. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים בנגב. אחרי שהחבורה המייסדת התפוררה, גם הם עזבו בצער ועברו לר"ג. גרו בבית צנוע מאוד. אחותי נולדה במבועים. אחי ואני בר"ג. לאחר כעשר שנים עברנו לבית מרווח יותר. אבי היה מנהל חשבונות ואח"כ חשב ומנהל פיננסי. אמי הייתה מורה ומחנכת, עד מותה בדמי ימיה, בגיל 52 ממחלת הסרטן. עד היום, רבים מתלמידיה רואים בה מורה לחיים.

הוריי עבדו קשה כל חייהם, חסכו פרוטה לפרוטה, חינכו אותנו על מוסר עבודה וחריצות ושכסף אינו גדל על העצים. המשפחה שהקימו היא ניצחון הציונות.

נו, בקיצור, אשכנזים פריבילגים. 

* התפילין של אבי – אבי היה בן 10.5 כשגורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. משפחתו הגיעה למקום שנקרא גטו מוראפה, סמוך למחנה.

כשהם הגיעו למקום, על אדן החלון בבית עזוב עמד זוג תפילין. אמו אמרה לו: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". הם לקחו את התפילין. כשהגיע למצוות החל להניח תפילין, והתמיד בכך עד עלייתו ארצה, כעבור חמש שנים.

לקראת בר המצווה שלי, הוא לקח את התפילין שלו לבדיקה, ויעצו לו לחדש אותם, כי לא היו במצב טוב, וכך הוא עשה. אח"כ הוא התחרט על כך כל חייו. אמר שצריך היה לקנות תפילין חדשים, ואת אלה לשמור למזכרת כמות שהן.

התפילין הללו נמצאים כעת אצלי.

* ימי הקדושה הלאומית – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדושה הלאומית. הם ימים שמעל לכל מחלוקת. חילול הטקסים בהפרעות לנבחרי הציבור הוא מעשה לא יעשה. גם הדרישה לא להזמין פוליטיקאים היא בלתי נסבלת – אלה נציגי הריבון שמביאים את דבר הממשלה והכנסת בטקס הממלכתי.

לא מדובר כאן באזכרה פרטית, שבה סביר שמשפחה תחליט את מי היא רוצה להזמין ואת מי לא. זה טקס ממלכתי ביום הזיכרון הממלכתי.

בשנה שעברה נעשתה נבלה בישראל, כאשר ביביריונים נשלחו לחלל את טקס יום הזיכרון ולהפריע לדברי ראש הממשלה בנט במסכת גידופים וקללות צווחנית. אם המעשה הזה לא יישאר חריג, אלא יחזור על עצמו בשנית, פירוש הדבר שאף נציגים של אף ממשלה לא יוכלו לדבר בעתיד. זה נורא.

עם זאת, על הממשלה לנהוג ברגישות ולא לתקוע אצבע בעיני הציבור. לא לשלוח את הכהניסט או משתמטים מצה"ל לשאת דברים בשמה.

עלה השנה רעיון יפה, שלכל טקס יגיעו יחד, נציג הממשלה ונציג האופוזיציה. זה רעיון יפה, שיבטא את האחדות סביב זכר חללינו.

כל שכתבתי כאן תקף גם באשר לטקסים הממלכתיים של חג העצמאות – טקס המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל. הם לא מקבלים פרס נתניהו אלא פרס ישראל; פרס ממלכתי. שום מחאה אינה מצדיקה התנקשות בממלכתיות.

מן הראוי שתצא קריאה משותפת של נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה לכבד את הימים והטקסים הללו ולגנות כל ניסיון לחלל אותם.

* מעשה נואל – ההפרעה לנאומו של בועז ביסמוט באירוע זיכרון ליום השואה, היא מעשה נואל ומביש, הראוי לכל גינוי.

מצער שקומץ רדיקלים מיליטנטים מכתימים ציבור של מאות אלפי מפגינים, שסולדים מהמעשה.

* החלטה מבישה – דברים שכתבתי ל"זמן קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית:

הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.

יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.

העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.

יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.

התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.

חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.  

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, שיצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים, ועם שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

כל השמונה הם "קורבנות השנאה".

* בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – לפני כעשור, הרציתי לפני תלמידות להוראה במכללת "אוהלו" על מגילת העצמאות. לפני תחילת ההרצאה לחשה לי ראש החוג: "בעדינות, בסדר? הרבה מן התלמידות הן ערביות".

התעלמתי מן ההערה המביכה. מה פירוש בעדינות? לסלף את מגילת העצמאות? לכבס אותה באבקת PC?

אני מרצה על המגילה כמות שהיא, במיוחד כאשר אני כה מזדהה עמה. אם יש לסטודנטיות הערביות בעיה עם המגילה – שתתמודדנה.

בעצם, איזו בעיה צרכיה להיות להן? הרי כתוב בפירוש "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הבעיה שלהן נוגעת אולי למילה "תקיים". מי תקיים? המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". בתוקף מה הוכרז על הקמתה של המדינה הזאת? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

הזכות ההיסטורית היא זכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.

הזכות הטבעית היא זכותו של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להגדרה עצמית באמצעות מדינת לאום ריבונית במולדתו.

כמעט כל המגילה מוקדשת להגדרת הזכות ההיסטורית והזכות הטבעית.

המאבק נגד המהפכה המשפטית הביא עדנה למגילת העצמאות וטוב שכך. היא נישאת בכל פה, עותקי ענק שלה נתלים במקומות ציבוריים, היא תחולק כתוספת לעיתוני יום העצמאות. אלה חדשות נפלאות.

אלא שיש מי שמוציאים את חלקיק המשפט הנוגע לשוויון הזכויות המלא מהקשרו הכולל, כאילו מגילת העצמאות היא מגילת הזכויות של המיעוט הערבי; זו מהותה וזו תכליתה. ולא היא. מגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת ויש להתייחס אליה כאל מקשה אחת. וטוב לקרוא אותה וללמוד אותה ולאמץ אותה, על כל חלקיה, כחזונה של מדינת ישראל.

* החטא הקדמון – בן גוריון ובגין היו מנהיגים גדולים, אך כמו כל מנהיגים גדולים הם עשו גם טעויות גדולות. טעות משותפת של שניהם, כל אחד מהם בתורו, יצרה את המצב החולני של השתמטות החרדים מצה"ל, שהוא בכיה לדורות.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על כלה לצאת מחופתה ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור מהגנה על המולדת. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, רוב הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הנפגעת העיקרית מכך היא החברה החרדית שהושחתה עד היסוד. הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון. במקום התקדמות מדורגת לכיוון החיובי, הממשלה מובילה לכיוון ההפוך – להרמת ידיים סופית של המדינה והשלמה בחוק עם מחלת ההשתמטות.

* העיקרון הלאומי – כאשר אני מביע את דעתי על השתמטות החרדים משרות בצה"ל, תמיד קופץ מישהו עם "ומה עם הערבים?"

אילו התייחסתי לנושא בשם העיקרון האזרחי, בשם השוויון האזרחי וכד', אולי היה טעם בהשוואה.

אבל התייחסותי היא בשם העיקרון הלאומי; החובה הלאומית שלנו להגן על קיומה של המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה. ולכן, אין שום מקום להשוואה בין הציפיה שלי מיהודים לציפיה שלי מערבים.

הציפיה שלי מכל יהודי היא להתגייס לשרות משמעותי בצה"ל. אין לי ציפיה מאזרח ערבי להתגייס לצבא שנלחם נגד עמו.

כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט מהגנה על המולדת, באיזו זכות אנו יכולים לתבוע מן האזרחים הערבים לעשות זאת?

כמובן שאני שמח על כל ערבי שבוחר להתנדב לצה"ל. ואני בעד שרות לאומי לכל, גם לערבים. אם יש להם קושי במושג "לאומי" אפשר להגדיר זאת שרות אזרחי. אגב, אני מוכן להתפשר על שרות לאומי לחרדים מתוך הבנה שגיוסם ההמוני כעת לא מעשי.

* וקראת לשבת עונג – מיזם "שבת ישראלית", הוא אחד המיזמים התרבותיים היפים והחשובים שהיו כאן בעשורים האחרונים, פרי יוזמתו הברוכה של חילי טרופר, שר התרבות הקודם. המיזם העניק תוכן וצביון יהודי-ציוני-ישראלי לשבת של המוני בית ישראל, בפתיחה ללא תשלום של אתרי מורשת ותרבות. המיזם איפשר לדתיים להעשיר את השבת שלהם, בביקור באתרים ומוזיאונים בשבת, כיוון שלא נגבה על הכניסה אליהם תשלום.

כמו כל דבר יפה וטוב – הממשלה המכוערת והרעה הזאת מניפה יד גסה על המיזם הזה, כדי להכריתו.

כבר עם הקמת הממשלה, שר התרבות מיקי (כסף, כוח, כבוד) זוהר הודיע על ביטול המיזם, שלא היה לו מושג מהו, כחלק מהאמוק של ביטול כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, זימן נתניהו את זוהר והורה לו להשאיר את המיזם. אולם האחריות על המיזם עברה לקומיסר למורשת כהניסטית, עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. והלה עלה על הדי-9 בתאוות הרס התרבות הישראלית, וביטל את המיזם.

ממשלת רֶשע, שנלחמת באזרחיה.

* מחוץ למחנה – הכנסת והממשלה אינן מקומות לכהניסטים.

אז איפה מקומם?

את התשובה לכך נותנת לנו פרשת השבוע, "תזריע-מצורע". מקומם של מצורעים – מחוץ למחנה.

* סימן מטרה – השר פרא האדם הכהניסט סימן את ניצב אשד. כעת, דרגת האיום עליו היא ברמה הגבוהה ביותר והופקדה עליו שמירה הדוקה.

כאשר השר נלחם במשטרה, מה הפלא שהפשע גואה בקצב הולך וגובר, מאז כניסתו לתפקיד? שר כושל.

* מרדכי קידר אמר – אהוד מהדהד את התרבות הביביסטית של בריחה מאחריות. הוא רק ראש הממשלה, הוא לא אחראי על כישלונות. מי שאחראים על כישלונות הם אחרים – הממשלה הקודמת, הממשלה הבאה, המפגינים, היועמ"שית, בג"ץ וכו'. המפגינים אחראים לכישלונה של הממשלה בביטחון ובכלכלה. והנה, יש לאהוד הוכחה ניצחת – אפילו מרדכי קידר אמר. ואו! אותו קידר שפסק שיגאל עמיר לא רצח את רבין.

          * ביד הלשון

לטוב ולמוטב – מתי המציאו את הפוליטילי קורקט, את השימוש "בשפה מכובסת" כדי לא למעוד באיזה תיל או לעלות על איזה מוקש, שעלול לפגוע במישהו או במשהו ולהתמתג כגזען, סקסיסט וכד'? התופעה הזאת נפוצה בעיקר מאז שלהי המאה ה-20.

אך האמת היא שיש לה מקבילה עתיקת יומין ביהדות, הנקראת "שפה נקיה". שפה נקיה היא שימוש במושג מקביל למושג שעלול לפגוע במישהו, להפחיד, להצטייר לא יפה, להישמע לא טוב. אמרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקייה".

ביטוי בולט לכך הוא בברכות קריאת שמע של שחרית. אנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

הפסוק הזה לקוח מפרק מה בישעיהו. אולם הפסוק המקורי שונה במקצת, במילה אחת. "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". 

הפסוק הזה מיטיב לתמצת את התפיסה המונותאיסטית. אין אלים נפרדים לאור ולחושך, לטוב ולרע. האל האחד יוצר את הכל. זו תמצית תפיסת הבחירה ביהדות – האל בורא את הטוב ואת הרע, ואנו, כל אחד מאתנו כפרט, ואנו כקהילה, כעם, כאנושות, בוחרים בין טוב ורע. זה האתגר המוסרי של האדם.

אולם לומר על אלוהים שהוא בּוֹרֵא רָע? זה לא פוליטיקלי קורקט. אלוהים עוד עלול להיפגע, חלילה. ולכן נעוות את הפסוק, ובמקום "בּוֹרֵא רָע" נתפלל "בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

זו אינה הדוגמה היחידה לשפה נקיה במסורת היהודית. במקום מת, אנו אומרים נפטר (מן העולם) או הלך לעולמו. במקום "לטוב ולרע" אנו אומרים "לטוב ולמוטב". ואשתו של איוב אמרה לבעלה: "ברך אלוהים ומות", במקום "קלל אלוהים".

* "חדשות בן עזר"

אם יש צדק – יופע מיד

במוצאי פסח תרס"ג, באפריל 1903, לפני 120 שנה, התרחשו פרעות קישינב, שבהן בעקבות עלילת דם, שהאשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות פולחן, נערך במשך 3 ימים פוגרום, שבו נטבחו 49 יהודים, מאות נפצעו, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, אלפי חנויות של יהודים נבזזו וגופות של יהודים הושחתו.

לאחר הפרעות, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת שתחקור את מה שקרה בקישינב. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק היה הבולט בין חברי המשלחת. הוא שהה בעיר במשך שבועות אחדים וגבה עדויות. הוא כתב דפים רבים של עדויות, אך לא מיהר לפרסם אותם. כאשר שבה המשלחת, הוא כתב ופרסם את הפואמה המטלטלת "משא נמירוב", שמאוחר יותר שינה את שמה ל"בעיר ההריגה". רק לאחר פרסום הפואמה וההד שיצרה בעם היהודי, הוא פרסם גם את דפי העדות.

בפואמה, לצד תיאור מעשי הזוועה, הרצח והאונס, מתח ביאליק ביקורת חריפה ונוקבת על הפאסיביות של היהודים; על חולשתם וחוסר האונים שלהם לנוכח הטבח. הפואמה הזאת טלטלה את העם היהודי; היו שמתחו על ביאליק ביקורת על כך שהאשים את הקורבנות, אך רבים קיבלו זאת כקריאת השכמה לעם היהודי להגנה עצמית ולפתרון הלאומי – הציונות, העליה לארץ ישראל, עצמאות יהודית.

ב-1906 פרסם ביאליק את ספרו "משירי הזעם", ובו שלושה שירים: "על השחיטה", ב"עיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל".

את "על השחיטה" כתב ביאליק ערב צאתו לקישינב, סמוך לאחר הפוגרום. זהו שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

לקראת המשלוח מגטו ורשה לאושוויץ, כינס המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, את תלמידיו, ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

את השיר כתב ביאליק בה"א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 45 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.5.22

* עזות מצח – כאשר יש המשווים, בעזות מצח חסרת גבולות, את ישראל (!) לנאצים, ובהם למרבה הבושה גם ישראלים ויהודים – מה נלין על פוטין ולברוב שמציגים את ממשלת אוקראינה כנאצית?

* תמונת ראי – בגיליון שבת של "מקור ראשון" התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם, עליה חתומים הורים שכולים ש"דורשים" מ"שרי הממשלה שיושבים עם תומכי טרור" לא להגיע לטקסי הזיכרון. אגב, לא כתוב בתחתית העמוד שהמודעה מומנה מכספי החותמים. וכדאי מאוד ללמוד מי מימן את מודעת הפלגנות והשנאה הזאת. סביר להניח שאם נדע – לא נופתע.

המודעה המכוערת הזאת היא תמונת ראי לטקס הזיכרון המשותף לחללינו ולחללי האויב. אלה שני ביטויים של תהליכים צנטריפוגליים של פילוג החברה הישראלים ומשיכתה לקצוות הפנאטיים, הרחק מעבר לקונצנזוס הלאומי, לסולידריות הלאומית, לציונות. אלה שני ביטויים של ניסיון להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות חליפית. אלה ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות בדלנית של מחנה פוליטי, של פלג קיצוני בעם ישראל. אלא ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות קוסמופוליטית תלושה עם חללי האויב. אלה ואלה מייצגים תהליכים הרסניים לחברה הישראלית.

ומן הראוי שהרוב הדומם יתעקש לייצג את הציונות הממלכתית ולגבש סביבה את האומה, כמשקל נגד למגמות הפלגניות והבדלניות ההרסניות הללו.

* יום השואה "אלטרנטיבי" – טקס משותף ביום השואה להתייחדות עם זכר קורבנות השואה ועם זכרם של הנאצים. עם איזה הגיג ש"כולם קורבנות השנאה" או משהו כזה.

נשמע הזוי? נשמע מטורף? לא ייאמן? לא יקרה?

כך בדיוק נשמע לפני שנים לא רבות הרעיון ההזוי של טקס משותף לחללי המערכה לתקומת ישראל ושלומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, ודווקא ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל.

אז מה? מתרגלים. פתאום זה נהיה מיינסטרים. ועכשיו, התנגדות לטקס כזה אינה לגיטימית, וכל ביקורת עליו היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית".

* יום עצמאות "אלטרנטיבי" – לפני כעשרים שנה, אולי קצת יותר, השתתפתי באירוע לרכזי ופעילי תרבות בקיבוצים מטעם "החבורה ע"ש אבא קובנר". זה היה זמן קצר לפני יום העצמאות, ולכן נערכה סדנה בהנחיית בוג'ה זצ"ל על "סדר יום העצמאות".

הסדנה נפתחה בסבב בין משתתפיה, שכל אחד הציג רעיון מיוחד לחגיגת העצמאות, או משהו שנערך בקיבוץ שלו או רעיון מקורי שלו, שהוא מוזמן להציג כאן.

במהלך הסבב הגענו לבחור מקיבוץ מגל, שאמר שהוא אמנם לא רכז או פעיל תרבות בקיבוץ, אבל יש לו רעיון. והוא הציע שכל קיבוץ יערוך אירוע משותף עם פליטים מהכפר הפלשתינאי שעליו או בסמוך לו יושב הקיבוץ, שגורש ב"מלחמת 48' ". כל הנוכחים הסתכלו עליו כעל תימהוני סהרורי שנחת בינינו פתאום. לימים הנכבאיסט האובססיבי התפרסם בעלילת הדם על ה"טבח" בטנטורה – תדי כ"ץ.

ברוח ההצעה החולנית שלו, מתקיים בשנים האחרונות טקס מסוג זה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* והוא היה פעם ראש ממשלה – בין המשתתפים השנה בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – האסיר המשוחרר (והלא משוקם) אהוד אולמרט.

* אלילם של בן-גביר ויגאל עמיר – יש מספר תגובות שחוזרות על עצמן של מגונני הכהניסט, כאשר אני מותח עליו ביקורת. האחת היא על טענתי שהוא לא שרת יום אחד בצה"ל. על כך משיבים לי שזו לא אשמתו – הוא רצה להתגייס, אבל צה"ל לא גייס אותו.

וכי מה רציתם? שצה"ל יגייס אותו ויפקיר בידיו נשק? לא ראינו מה גולדשטיין עשה עם הנשק שניתן לו? מה עשה נתן זאדה עם הנשק? בוודאי שהכהניסט אשם בכך שלא גויס. זה לא שצה"ל סתם כך לא גייס אותו. הייתה לכך סיבה טובה. והסיבה הטובה היא אשמה מלאה של הכהניסט. לטעון שהוא אינו אשם בכך שלא גויס, זה כמו לטעון שגנב אינו אשם בכך שהוא יושב בכלא, אלא השופטים שגזרו את דינו.

כאשר אני מזכיר את הערצתו של הכהניסט למחבל, רוצח ההמונים ברור גולדשטיין ימ"ש ושלאורך שנים רבות תמונתו של המחבל הייתה תלויה בסלון ביתו, מזכירים לי שהוא הסיר את התמונה. נו, באמת. הוא הסיר את התמונה כי הוא חדל להעריץ את הרוצח ולראות בטבח מודל לחיקוי? הוא הסיר אותה בקריצה, כי זה היה תנאי לשיבוצו באחת הרשימות הדתיות לכנסת. ויש עוד נאיבים שמדקלמים את הקשקוש, שהוא לא תלה את התמונה בשל הטבח של המחבל, אלא כי הוא העריץ אותו כרופא שהציל חיים. חחחחח. התמונה הייתה של המחבל על רקע מערת המכפלה, מקום הטבח, ומעליה צוטט הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל". כלומר, התמונה היא הזדהות עם המעשה הקנאי, תוך השוואה לפנחס, שבמעשה הקנאות שלו עצר מגיפה בקרב בני ישראל. כמו בן גביר, גם יגאל עמיר העלה על נס את גולדשטיין ואת קנאותו – והוא ראה בעצמו את פנחס הבא, ברצח הקנאי שלו.

בן דרור ימיני יצא במאמר ב"ידיעות אחרונות" נגד התקשורת שבונה את הכהניסט ומעצימה אותו. בן דרור צודק לחלוטין. התקשורת הישראלית חייבת בחשבון נפש, איך הפכה את הכהניסט הגזען האלים לכוכב תקשורת. עד כמה הנוסחה: אדם נשך כלב = רייטינג, שיבשה את שיקול דעתה וגרמה לה לנהוג בחוסר אחריות משווע כזה.

* יקיר הציבור החרדי – שר התקשורת יועז הנדל ראוי לתואר יקיר הציבור החרדי. כשר בממשלתה הריבונית של ישראל, הוא מחויב לכל אזרחי ישראל, ובהם החרדים. בכך שהוא שחרר אותם מן הלפיתה הקשה והאכזרית של העסקונה החרדית ואיפשר להם, בדיוק כמו לכל אזרח, את אפשרות הבחירה ואת אפשרות הניוד של הסלולר, הוא עשה בעבורם את השירות הטוב ביותר שיכלו לחלום עליו.

צווחות הגעוואלד של העסקונה החרדית, אינן נובעות מדאגה לציבור החרדי, אלא מהפחד מפני אובדן השליטה שלהם בו. חובתה של ממשלת ישראל לממש את ריבונות המדינה ולא לאפשר אוטונומיה לחרדים, שמשמעותה שליטה הדוקה של העסקנים בחייהם. העובדה שיועז הנדל לא נכנע ללחצים ובנחישות עשה את הצעד החשוב הזה למען הציבור החרדי, היא עדות למנהיגותו הנחרצת, ודבקותו באחריותו כשר בממשלת ישראל.

אריה דרעי הודיע שהנחה את ח"כ ארבל להגיש הצעת חוק שתכשיל את הרפורמה של יועז. ומה השם האורוויליאני שהוא העניק להצעת החוק? החזיקו היטב: "חוק… הגנת החירות (!!!) בטלפונים". לפחות יש לו הומור.

* אין מתאים ממנו – את כל חייו מקדיש יובל אלבשן לקידום הצדק החברתי בישראל, לרעיון מדינת הרווחה; במרחב הציבורי, במגזר השלישי, באקדמיה ובתקשורת. וכעת הוא מונה לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. אין מתאים ממנו לתפקיד הזה. כאילו כל מעשיו ופעולותיו לאורך עשרות השנים לא היו אלא הכנה לתפקיד הזה, שבו יוכל לקדם ברמה הלאומית את הערכים הללו.

כל הכבוד למאיר כהן שבחר ביובל. וליובל – בהצלחה!

* מנהיג פועלים אותנטי – מרצ היא בעבורי לא רק יריב אידיאולוגי. מעבר למחלוקת האידיאולוגית היא מגלמת בעיניי תרבות זרה לי, המשלבת תלישות קוסמופוליטית עם סנוביזם מתנשא ומנוכר.

אילן גילאון תמיד היה בעיניי יוצא דופן במפלגתו. הוא היה באמת מנהיג פועלים אותנטי, לוחם אמתי לצדק חברתי ולערבות הדדית. תמכתי ברוב מלחמותיו החברתיות ובתחום החברתי כלכלי ראיתי בו אחד הח"כים שמבטאים את השקפת עולמי, לבטח יותר מהמפלגות שהצבעתי להן. מלחמתו למען החלש, למען הנכה, למען העני, למען חברה צודקת, שוויונית וסולידרית – באה ממקום כן ואמתי.

כאשר הוא התמודד מול זהבה גלאון על הנהגת מרצ, ייחלתי לניצחונו ואף כתבתי על כך. ראיתי בגלאון את התגלמות מה שאני סולד ממנו במרצ, ובגילאון את המפ"מניק האחרון, המגלם ציונות סוציאליסטית, גם אם היא יונית. למרבה הצער, גילאון נאלץ לפרוש מן המרוץ, לאחר שלקה באירוע מוחי.

פעמיים פגשתי את אילן גילאון. ב-2008, כאשר לא כיהן בכנסת, הנחה גילאון תכנית ראיונות בערוץ הכנסת, לצד חגי סגל. באותה תקופה אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן (מו"מ שהופסק כעבור שבועות אחדים בידי הסורים, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה"). הוזמנתי להתראיין בנושא בתכניתם, שהוקלטה באולפן הכנסת. מה שהרשים אותי במיוחד הייתה הכימיה בין שני המראיינים, משני צדי המפה הפוליטית, הן בשידור והן מחוצה לו.

הפעם השניה הייתה במפגש עם פורום חשיבה רעיוני של התנועה הקיבוצית, בגבעת חביבה, לפני שנים אחדות. אילן השתתף במפגש. הוא הציג כמובן את השקפת עולמו החברתית הסוציאליסטית. הוא בלט באהדה הגדולה שלו לקיבוץ, אנטיתזה לשנאת הקיבוצים בידי גורמים שונים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומקבילותיה מימין.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של אילן גילאון. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מגש הכסף – "מגש הכסף" הוא שיר שפרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי ב"דבר" – "הטור השביעי", עשרים יום לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה, וכחצי שנה לפני הכרזת העצמאות.

למחרת החלטת עצרת האו"ם התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי לאחר השואה. בשלב זה של המערכה, ידם של התוקפנים הייתה על העליונה. המדינה עוד טרם קמה וסיכויי הקמתה לא נראו מזהירים, אך אלתרמן, בעיני רוחו, כבר תיאר בשירו את טקס הניצחון של ישראל במערכה.

המוטו שבראש השיר היה ציטוט מדברי חיים ויצמן, שהופיע באותו השבוע בארה"ב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ואמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש הכסף".

בטקס הניצחון, האומה תודה למי שהעניקו לה את הניצחון. היא תפנה לנערה ולנער, "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?". התשובה שהכניס אלתרמן לפי הנערים, היא פרפרזה על דברי ויצמן: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל לבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל לבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו אתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אויב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אויב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ואלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכיה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכיה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגיה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו

קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה.

והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה.

ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשום שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו הייתה ממש חוויה. חוויה נדירה, לצערי. חוויה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחיה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השניה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח".

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים.

הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשיה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. הייתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. לבי נחמץ. הזדהיתי בכל לבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עמם.

          * ביד הלשון

שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. יתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האויב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: "גזען", "פשיסט" וכו' הן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה"שמאל" הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא "גזענות", "פשיזם" וכל הג'יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו: "מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב… שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. … רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם".

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אויב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת"פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האויב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה"ל מכל העדות וציין: "יהודים ושאינם יהודים". התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא "לא ערבי", או "לא צרפתי" או "לא גוי". וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה הייתה שהוא לא רוצה לומר "ערבים", מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו "גזען"). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל "לא יהודים". אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ'רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה"ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם "מי שאינם יהודים" לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה"ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס רגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה"ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה"אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני" שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ', חתן פרס ישראל לחקר התנ"ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון "חתן פרס ישראל". אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ' לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של "הארץ" משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות…

* מדינת ישראל על פי "השותף" – ח"כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב"מצעד השיבה". ה"שיבה" היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: "בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. 'לעצמאות' של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות".

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש"ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע"ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והייתה להם נציגות בכנסת, היא הייתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני "תג מחיר". לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכל הגשימו את "תורת" כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי "לא תחנם", כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי". 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עמו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם אתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

* הדרך לממשלה יציבה – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חכמת הזקנים – ב"ידיעות אחרונות" של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ"ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם.

בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין ייסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל.

אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.   

* ביד הלשון

נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד"ל, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

* "חדשות בן עזר"