צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.5.22

* עזות מצח – כאשר יש המשווים, בעזות מצח חסרת גבולות, את ישראל (!) לנאצים, ובהם למרבה הבושה גם ישראלים ויהודים – מה נלין על פוטין ולברוב שמציגים את ממשלת אוקראינה כנאצית?

* תמונת ראי – בגיליון שבת של "מקור ראשון" התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם, עליה חתומים הורים שכולים ש"דורשים" מ"שרי הממשלה שיושבים עם תומכי טרור" לא להגיע לטקסי הזיכרון. אגב, לא כתוב בתחתית העמוד שהמודעה מומנה מכספי החותמים. וכדאי מאוד ללמוד מי מימן את מודעת הפלגנות והשנאה הזאת. סביר להניח שאם נדע – לא נופתע.

המודעה המכוערת הזאת היא תמונת ראי לטקס הזיכרון המשותף לחללינו ולחללי האויב. אלה שני ביטויים של תהליכים צנטריפוגליים של פילוג החברה הישראלים ומשיכתה לקצוות הפנאטיים, הרחק מעבר לקונצנזוס הלאומי, לסולידריות הלאומית, לציונות. אלה שני ביטויים של ניסיון להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות חליפית. אלה ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות בדלנית של מחנה פוליטי, של פלג קיצוני בעם ישראל. אלא ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות קוסמופוליטית תלושה עם חללי האויב. אלה ואלה מייצגים תהליכים הרסניים לחברה הישראלית.

ומן הראוי שהרוב הדומם יתעקש לייצג את הציונות הממלכתית ולגבש סביבה את האומה, כמשקל נגד למגמות הפלגניות והבדלניות ההרסניות הללו.

* יום השואה "אלטרנטיבי" – טקס משותף ביום השואה להתייחדות עם זכר קורבנות השואה ועם זכרם של הנאצים. עם איזה הגיג ש"כולם קורבנות השנאה" או משהו כזה.

נשמע הזוי? נשמע מטורף? לא ייאמן? לא יקרה?

כך בדיוק נשמע לפני שנים לא רבות הרעיון ההזוי של טקס משותף לחללי המערכה לתקומת ישראל ושלומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, ודווקא ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל.

אז מה? מתרגלים. פתאום זה נהיה מיינסטרים. ועכשיו, התנגדות לטקס כזה אינה לגיטימית, וכל ביקורת עליו היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית".

* יום עצמאות "אלטרנטיבי" – לפני כעשרים שנה, אולי קצת יותר, השתתפתי באירוע לרכזי ופעילי תרבות בקיבוצים מטעם "החבורה ע"ש אבא קובנר". זה היה זמן קצר לפני יום העצמאות, ולכן נערכה סדנה בהנחיית בוג'ה זצ"ל על "סדר יום העצמאות".

הסדנה נפתחה בסבב בין משתתפיה, שכל אחד הציג רעיון מיוחד לחגיגת העצמאות, או משהו שנערך בקיבוץ שלו או רעיון מקורי שלו, שהוא מוזמן להציג כאן.

במהלך הסבב הגענו לבחור מקיבוץ מגל, שאמר שהוא אמנם לא רכז או פעיל תרבות בקיבוץ, אבל יש לו רעיון. והוא הציע שכל קיבוץ יערוך אירוע משותף עם פליטים מהכפר הפלשתינאי שעליו או בסמוך לו יושב הקיבוץ, שגורש ב"מלחמת 48' ". כל הנוכחים הסתכלו עליו כעל תימהוני סהרורי שנחת בינינו פתאום. לימים הנכבאיסט האובססיבי התפרסם בעלילת הדם על ה"טבח" בטנטורה – תדי כ"ץ.

ברוח ההצעה החולנית שלו, מתקיים בשנים האחרונות טקס מסוג זה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* והוא היה פעם ראש ממשלה – בין המשתתפים השנה בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – האסיר המשוחרר (והלא משוקם) אהוד אולמרט.

* אלילם של בן-גביר ויגאל עמיר – יש מספר תגובות שחוזרות על עצמן של מגונני הכהניסט, כאשר אני מותח עליו ביקורת. האחת היא על טענתי שהוא לא שרת יום אחד בצה"ל. על כך משיבים לי שזו לא אשמתו – הוא רצה להתגייס, אבל צה"ל לא גייס אותו.

וכי מה רציתם? שצה"ל יגייס אותו ויפקיר בידיו נשק? לא ראינו מה גולדשטיין עשה עם הנשק שניתן לו? מה עשה נתן זאדה עם הנשק? בוודאי שהכהניסט אשם בכך שלא גויס. זה לא שצה"ל סתם כך לא גייס אותו. הייתה לכך סיבה טובה. והסיבה הטובה היא אשמה מלאה של הכהניסט. לטעון שהוא אינו אשם בכך שלא גויס, זה כמו לטעון שגנב אינו אשם בכך שהוא יושב בכלא, אלא השופטים שגזרו את דינו.

כאשר אני מזכיר את הערצתו של הכהניסט למחבל, רוצח ההמונים ברור גולדשטיין ימ"ש ושלאורך שנים רבות תמונתו של המחבל הייתה תלויה בסלון ביתו, מזכירים לי שהוא הסיר את התמונה. נו, באמת. הוא הסיר את התמונה כי הוא חדל להעריץ את הרוצח ולראות בטבח מודל לחיקוי? הוא הסיר אותה בקריצה, כי זה היה תנאי לשיבוצו באחת הרשימות הדתיות לכנסת. ויש עוד נאיבים שמדקלמים את הקשקוש, שהוא לא תלה את התמונה בשל הטבח של המחבל, אלא כי הוא העריץ אותו כרופא שהציל חיים. חחחחח. התמונה הייתה של המחבל על רקע מערת המכפלה, מקום הטבח, ומעליה צוטט הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל". כלומר, התמונה היא הזדהות עם המעשה הקנאי, תוך השוואה לפנחס, שבמעשה הקנאות שלו עצר מגיפה בקרב בני ישראל. כמו בן גביר, גם יגאל עמיר העלה על נס את גולדשטיין ואת קנאותו – והוא ראה בעצמו את פנחס הבא, ברצח הקנאי שלו.

בן דרור ימיני יצא במאמר ב"ידיעות אחרונות" נגד התקשורת שבונה את הכהניסט ומעצימה אותו. בן דרור צודק לחלוטין. התקשורת הישראלית חייבת בחשבון נפש, איך הפכה את הכהניסט הגזען האלים לכוכב תקשורת. עד כמה הנוסחה: אדם נשך כלב = רייטינג, שיבשה את שיקול דעתה וגרמה לה לנהוג בחוסר אחריות משווע כזה.

* יקיר הציבור החרדי – שר התקשורת יועז הנדל ראוי לתואר יקיר הציבור החרדי. כשר בממשלתה הריבונית של ישראל, הוא מחויב לכל אזרחי ישראל, ובהם החרדים. בכך שהוא שחרר אותם מן הלפיתה הקשה והאכזרית של העסקונה החרדית ואיפשר להם, בדיוק כמו לכל אזרח, את אפשרות הבחירה ואת אפשרות הניוד של הסלולר, הוא עשה בעבורם את השירות הטוב ביותר שיכלו לחלום עליו.

צווחות הגעוואלד של העסקונה החרדית, אינן נובעות מדאגה לציבור החרדי, אלא מהפחד מפני אובדן השליטה שלהם בו. חובתה של ממשלת ישראל לממש את ריבונות המדינה ולא לאפשר אוטונומיה לחרדים, שמשמעותה שליטה הדוקה של העסקנים בחייהם. העובדה שיועז הנדל לא נכנע ללחצים ובנחישות עשה את הצעד החשוב הזה למען הציבור החרדי, היא עדות למנהיגותו הנחרצת, ודבקותו באחריותו כשר בממשלת ישראל.

אריה דרעי הודיע שהנחה את ח"כ ארבל להגיש הצעת חוק שתכשיל את הרפורמה של יועז. ומה השם האורוויליאני שהוא העניק להצעת החוק? החזיקו היטב: "חוק… הגנת החירות (!!!) בטלפונים". לפחות יש לו הומור.

* אין מתאים ממנו – את כל חייו מקדיש יובל אלבשן לקידום הצדק החברתי בישראל, לרעיון מדינת הרווחה; במרחב הציבורי, במגזר השלישי, באקדמיה ובתקשורת. וכעת הוא מונה לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. אין מתאים ממנו לתפקיד הזה. כאילו כל מעשיו ופעולותיו לאורך עשרות השנים לא היו אלא הכנה לתפקיד הזה, שבו יוכל לקדם ברמה הלאומית את הערכים הללו.

כל הכבוד למאיר כהן שבחר ביובל. וליובל – בהצלחה!

* מנהיג פועלים אותנטי – מרצ היא בעבורי לא רק יריב אידיאולוגי. מעבר למחלוקת האידיאולוגית היא מגלמת בעיניי תרבות זרה לי, המשלבת תלישות קוסמופוליטית עם סנוביזם מתנשא ומנוכר.

אילן גילאון תמיד היה בעיניי יוצא דופן במפלגתו. הוא היה באמת מנהיג פועלים אותנטי, לוחם אמתי לצדק חברתי ולערבות הדדית. תמכתי ברוב מלחמותיו החברתיות ובתחום החברתי כלכלי ראיתי בו אחד הח"כים שמבטאים את השקפת עולמי, לבטח יותר מהמפלגות שהצבעתי להן. מלחמתו למען החלש, למען הנכה, למען העני, למען חברה צודקת, שוויונית וסולידרית – באה ממקום כן ואמתי.

כאשר הוא התמודד מול זהבה גלאון על הנהגת מרצ, ייחלתי לניצחונו ואף כתבתי על כך. ראיתי בגלאון את התגלמות מה שאני סולד ממנו במרצ, ובגילאון את המפ"מניק האחרון, המגלם ציונות סוציאליסטית, גם אם היא יונית. למרבה הצער, גילאון נאלץ לפרוש מן המרוץ, לאחר שלקה באירוע מוחי.

פעמיים פגשתי את אילן גילאון. ב-2008, כאשר לא כיהן בכנסת, הנחה גילאון תכנית ראיונות בערוץ הכנסת, לצד חגי סגל. באותה תקופה אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן (מו"מ שהופסק כעבור שבועות אחדים בידי הסורים, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה"). הוזמנתי להתראיין בנושא בתכניתם, שהוקלטה באולפן הכנסת. מה שהרשים אותי במיוחד הייתה הכימיה בין שני המראיינים, משני צדי המפה הפוליטית, הן בשידור והן מחוצה לו.

הפעם השניה הייתה במפגש עם פורום חשיבה רעיוני של התנועה הקיבוצית, בגבעת חביבה, לפני שנים אחדות. אילן השתתף במפגש. הוא הציג כמובן את השקפת עולמו החברתית הסוציאליסטית. הוא בלט באהדה הגדולה שלו לקיבוץ, אנטיתזה לשנאת הקיבוצים בידי גורמים שונים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומקבילותיה מימין.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של אילן גילאון. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מגש הכסף – "מגש הכסף" הוא שיר שפרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי ב"דבר" – "הטור השביעי", עשרים יום לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה, וכחצי שנה לפני הכרזת העצמאות.

למחרת החלטת עצרת האו"ם התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי לאחר השואה. בשלב זה של המערכה, ידם של התוקפנים הייתה על העליונה. המדינה עוד טרם קמה וסיכויי הקמתה לא נראו מזהירים, אך אלתרמן, בעיני רוחו, כבר תיאר בשירו את טקס הניצחון של ישראל במערכה.

המוטו שבראש השיר היה ציטוט מדברי חיים ויצמן, שהופיע באותו השבוע בארה"ב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ואמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש הכסף".

בטקס הניצחון, האומה תודה למי שהעניקו לה את הניצחון. היא תפנה לנערה ולנער, "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?". התשובה שהכניס אלתרמן לפי הנערים, היא פרפרזה על דברי ויצמן: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל לבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל לבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו אתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אויב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אויב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ואלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכיה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכיה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגיה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו

קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה.

והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה.

ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשום שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו הייתה ממש חוויה. חוויה נדירה, לצערי. חוויה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחיה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השניה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח".

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים.

הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשיה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. הייתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. לבי נחמץ. הזדהיתי בכל לבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עמם.

          * ביד הלשון

שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. יתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האויב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: "גזען", "פשיסט" וכו' הן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה"שמאל" הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא "גזענות", "פשיזם" וכל הג'יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו: "מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב… שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. … רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם".

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אויב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת"פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האויב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה"ל מכל העדות וציין: "יהודים ושאינם יהודים". התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא "לא ערבי", או "לא צרפתי" או "לא גוי". וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה הייתה שהוא לא רוצה לומר "ערבים", מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו "גזען"). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל "לא יהודים". אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ'רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה"ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם "מי שאינם יהודים" לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה"ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס רגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה"ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה"אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני" שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ', חתן פרס ישראל לחקר התנ"ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון "חתן פרס ישראל". אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ' לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של "הארץ" משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות…

* מדינת ישראל על פי "השותף" – ח"כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב"מצעד השיבה". ה"שיבה" היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: "בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. 'לעצמאות' של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות".

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש"ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע"ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והייתה להם נציגות בכנסת, היא הייתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני "תג מחיר". לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכל הגשימו את "תורת" כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי "לא תחנם", כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי". 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עמו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם אתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

* הדרך לממשלה יציבה – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חכמת הזקנים – ב"ידיעות אחרונות" של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ"ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם.

בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין ייסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל.

אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.   

* ביד הלשון

נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד"ל, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: לכל אחד יש

לכל אחד יש / שלומי שבת וליאור נרקיס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.4.21

בערב יום העצמאות ישיא הזמר שלומי שבת משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. השנה לקה שלומי שבת בקורונה, היה מאושפז במשך שלושה שבועות, חלקם במצב קשה ובשלב מסוים החלו לרוץ ברשת שמועות על מותו, כמיטב מסורת הפייק המכוערת. הציבור בישראל עקב בדאגה אחר מחלתו והחלמתו.

בעבורי שלומי שבת זה קודם כל "רק בגלל הרוח", שיר אהוב עליי מאוד שמלווה אותי למעלה משלושים שנה. אבל את השיר הזה השמעתי כבר ביום הולדתו השישים של שבת, לפני כשבע שנים.

וכך כתבתי אז: "שבת, יליד הארץ, בן למשפחה של יוצאי טורקיה, משלב בשירתו מוסיקה מזרחית עם רוק; שילוב שאני אוהב מאוד. השיר 'רק בגלל הרוח', אותו הקליט ב-1989, היה להיט ענק שהביא לפריצת הדרך שלו כזמר מצליח. עד אז הוא דִשדש ונכשל. השיר הזה היה שיר הנושא לאלבומו השני והמצליח, ולתחילתה של קריירה ארוכה, שידעה עליות ומורדות. אחרי דעיכה במחצית השניה של שנות ה-90, בהם כמעט נמחק מהתודעה ומהתקשורת, פרץ שלומי שבת שוב לתודעה, בשנת 2000, ושוב, כמו עם 'רק בגלל הרוח', בזכות להיט ענק. הפעם היה זה שירו של עוזי חיטמן 'לכל אחד יש' אותו שר בדואט עם ליאור נרקיס. מאז ולכל אורך השנים האחרונות, הרוח שוב נושבת בגבו של שלומי שבת והוא והקריירה שלו נהנים מתחיה מחודשת".

השיר שאותו אשמיע בפינה לכבוד השאת המשואה הוא "לכל אחד יש". השיר הזה היה להיט גדול, שאף זכה בתואר שיר השנה ברשת ג' בשנת תש"ס (2000) והגיע למקום השני בפסטיבל השנתי בגל"צ. השיר נכתב עבור תקליט של ליאור נרקיס ולאחר מכן שובץ בתקליט דואטים של שלומי שבת.

השיר "לכל אחד יש" הוא שיר הלל לאהבה ולזוגיות. הוא מדבר על כך שלכל אחד יש את האחת שלו ולכל אחת יש את האחד שלה. לזכות באחד או באחת האלה, זה כמו לזכות בגורל. מי שזכה בהגרלה הזאת, מי שזכה שהאחת שלו תסגור אתו מעגל, זוכה לחיים של שלמות. חיטמן מציג שורה של מטאפורות להצגת ההתאמה הפלאית הזאת – כמו בגד לגוף, כמו אוויר לנשימה. העולם מטורף, החיים מטריפים, ומה שנותן לאדם נחמה, זו הזוגיות המוצלחת, עם האחת שלו. והשותפות עם האחת הזאת מעצימה אותו מאוד – "אתך אני כל העולם, אתך אני כל היקום". לעומת זאת, בלעדיה הוא חצי בנאדם, הוא בעצם כלום.

האם באמת לכל אחד ולכל אחת יש את האחד / אחת הזה? לא בהכרח. מה שבטוח, טוען חיטמן, הוא שלכל אחד ולכל אחת יש את החלום הזה. "לכל אחד יש ת'חלום שלו שנדמה שהנה הוא קרב, לכל אחת יש ת'חלום שלה שיבוא ויסעיר את הלב". ואם יש חלום ויש אמונה ואופטימיות שהוא יתגשם – עצם החלום הוא כבר הדרך להגשמה. החלום הזה הוא לחולם כמו מים לצמא וכמו התקווה לייאוש. והוא עובר במהרה לתאר את החולמים כמי שחלומם התגשם, "ובים של קרירות יש להם אהבה".

נצטרף גם אנחנו לאופטימיות האינסופית של עוזי חיטמן ושלומי שבת, ונאחל לחג העצמאות ה-73 של מדינת ישראל את מלוא הברכות להצלחה ושגשוג של המדינה בכל התחומים ומעל הכל – נאחל איחוי הקרעים, חידוש הסולידריות החברתית והלאומית ושיקום האחדות הלאומית. כי ללא אלה, אנו חצי עם וחצי מדינה, וככאלה אנו בעצם כלום. ואתם – אנו כל היקום.

ברכות חמות לשלומי שבת, משיא המשואה.

לכל אחד יש ת'אחת שלו

שתסגור אתו מעגל

לכל אחת יש ת'אחד שלה

שיבוא וייפול בגורל

כמו בגד לגוף

כמו אוויר לנשימה

ובתוך הטירוף

הם מוצאים נחמה

ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואתך אני כל העולם

ואתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום

לכל אחד יש ת'חלום שלו

שנדמה והנה הוא קרב

לכל אחת יש ת'חלום שלה

שיבוא ויסעיר את הלב

כמו מים לצמא

ולייאוש התקווה

ובים של קרירות

יש להם אהבה

ואת הנשמה המתוקה שלי…

צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן". מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אמי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האוניה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפיה הזאת הייתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. אבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם". והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האויב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון".

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת… היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא הייתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל הייתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהייתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תדחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה".

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שדרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שחרר את אחיזתו ממשרד הבריאות ושחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות הייתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם העדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעיה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה". יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו". הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעליה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":
געגועיי לגעגועים
הופכים ימי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון

להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו".

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.5.19

* ההקצנה הדו-קוטבית – בין התגובות שקיבלתי על ביקורת שמתחתי על הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הופיעו אמירות כמו "אתה והבן גבירים", "אורי הייטנר כהרגלו משרת את נתניהו" ו"ארכי פשיסט". וכאשר אני מוקיע את הלגיטימציה לכהניזם ולבן גביר או תוקף את נתניהו, כותבים לי שאני ססמולן, בולשביק, ו"אתם הסטליניסטים".

במובן מסוים זה משעשע. והאמת היא שלא כל כך חשוב אילו תגובות אני, אישית, מקבל. אלא שמדובר בסימפטום. סימפטום להקצנה הדו-קוטבית בחברה הישראלית.

את הזהות והסולידריות הלאומית, החליפה זהות מחנאית. אדם אינו ישראלי ויהודי, אלא קודם כל ימני או שמאלני. וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצוניים שלו, והולך ומקצין. השמאל הציוני, שיישב את ארץ ישראל במאות יישובים, רואה פתאום בעצם המושג "התיישבות יהודית" לאומנות אם לא פשיזם וגזענות. טקס יום הזיכרון ה"אלטרנטיבי" אינו חותר נגד הימין, אלא נגד כל מורשת ומשמעות יום הזיכרון, מאז קום המדינה. ה"אלטרנטיבות" הללו, למיניהן, היו פעם מנת חלקו של השמאל הרדיקלי, של מצפ"ן, "זוכרות" ושות', ופתאום אלפים משתתפים בטקס ועצם מתיחת ביקורת עליו אינה פוליטיקלי קורקט. והימין שהוקיע את כהנא, הוציא את "כך" אל מחוץ לחוק והחרים את נאומיו, והציונות הדתית שניערה את חוצנה מהכהניזם וחניכיה הפגינו נגדו – מחבקים את הכהניזם ונוקטים כל תרגיל פוליטי עקום כדי להכניס אותו לכנסת ואף לצרף אותו לוועדה למינוי שופטים. הליכוד הממלכתי הליברלי, שנשא את דגל טוהר המידות והמלחמה בשחיתות, הוביל את חקיקת חוקי היסוד והעלה על נס את עליונות המשפט, נוקט היום בגישות הרסניות, של פולחן המנהיג, העמדתו מעל החוק, מלחמה במערכת המשפט והכפפת החוק ומוסדותיו למנהיג.

כל תופעה כזו – של ההקצנה בשמאל ובימין גוררת לעוד הקצנה בימין ובשמאל; הסלמה גוררת הסלמה. ומי שמנסה לדבוק באתוס הציוני, הלאומי, הממלכתי, הדמוקרטי – אם בדרכה של תנועת העבודה הציונית, או בדרכה המסורתית של הציונות הדתית, או בדרכו ההיסטורית של הליכוד, הולך וחש בדידות ומחנק לנוכח הסחף הדו-קוטבי בחברה הישראלית.

אני רואה בתחייתו של המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי את היעד העליון של החברה הישראלי בשנים הבאות.

* אלטרנטיבי – לפני כעשרים שנה, אולי יותר, השתתפתי בכנס מעניין בנושא קיבוץ ויהדות. בשלב מסוים התפצלנו לקבוצות דיון. אחת מהן עסקה בשאלה – איך להעניק תוכן משמעותי ליום העצמאות, בהנחיית בנימין יוגב – בוג'ה, שבאותם ימים ניהל את מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. זמן קצר קודם לכן הוא ערך הגדת יום העצמאות, ולכבוד צאת ההגדה הוביל את חוג הדיון.

בנוסף ללימוד ההגדה, נערכה שיחה על רעיונות ליום העצמאות. בין הנוכחים בשיחה, היה אדם בעל זקן עבות, תדי כ"ץ שמו. שנים אחדות מאוחר יותר האיש התפרסם כאשר בדה מלבו את עלילת הטבח בטנטורה בתש"ח, "מחקר" בהנחיית הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי אילן פפה. לימים, אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה לבדיקת ה"מחקר" ופסלה אותו לאחר שהתברר שכולו זיוף אחד גדול, כולל זיוף של עדויות ובית המשפט פסק נגדו בתביעת דיבה של עמותת חטיבת אלכסנדרוני. באותה שיחה, כ"ץ הציע "לחגוג" את חג העצמאות כך: "כמעט ליד כל קיבוץ, הוא אמר, יש כפר ערבי שגורש במלחמת 1948. אני מציע להזמין את העקורים מן הכפר הקרוב, להיפגש אתם, להקשיב להם, לערוך חשבון נפש". דבריו עוררו שאט נפש בקרב כל מי שנכח בפגישה. אבל יש לדעת, שארגון "זוכרות" מציין בדרך דומה את חג העצמאות כ"יום הנכבה".

וכפי שהארגון האנטי ישראלי "לוחמים לשלום" המטיף ל"זכות" ה"שיבה" הצליח להפוך את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון באירוע של אבל משותף על חללינו והמחבלים ההרוגים, לדבר לגיטימי שכמעט לא פוליטיקלי קורקט לבקר אותו, כנראה שלא רחוק היום שגם הפיכת חג העצמאות ליום זיכרון ל"נכבה" יהפוך לגיטימי בחברה הישראלית.

ההקצנה הזאת היא רעה חולה ואיום של ממש על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

* מה הפריע לי – מה שהפריע לי ביום הזיכרון האלטרנטיבי לא היה השתתפותם של פלשתינאים, אלא השתתפותם של ישראלים יהודים.

* שאט נפש – בקבוצת ווטסאפ צפונית שאליה אני משתייך פורסמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תמונה של חרדים ממנגלים בחצר מרכז קנדה במטולה. התגובות היו של שאט נפש כלפי יהודים שפוגעים בציפור הנפש של האומה.

שאט הנפש שלי מהמעשה הזה התגמד לעומת שאט הנפש שלי מפרובוקציית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהרוגי האויב והמחבלים.

* הקנאים משתלטים על השיח – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קריית אונו, הוא איש רב פעלים, פעיל חברתי, סופר, עיתונאי ושדר רדיו; אדם שאני מעריך מאוד וגם אוהב באופן אישי. הוא מגלם בעיניי את השמאל הציוני במיטבו, השמאל הפטריוטי, החותר לאחדות לאומית (בלי לטשטש את המחלוקות), המבטא אהבת ישראל. גם כשאיני מסכים עם השקפותיו היוניות, השונות משלי, אני שמח לשמוע אותן; הן נובעות ממקום כל כך שונה מן המקובל בשמאל התקשורתי, ואני מאמין שהוא נותן ביטוי לציבור רחב מאוד, הדוגל בהשקפות המכונות "שמאל", שההקצנה והרדיקליות של השמאל התקשורתי מתיימרות לייצג. אני אוהב מאוד את התכנית המשותפת לו ולאמילי עמרוסי ברשת ב', שהיא מופת של שיח מכבד של בני פלוגתא, חילוני ודתיה, איש שמאל ואשת ימין – שני פטריוטים ישראלים ואנשים שאהבת ישראל משותפת להם. כאשר אני מאזין לוויכוחים ביניהם, לעתים אני מרגיש קרבה רבה יותר לאמילי ולעתים ליובל ותמיד אני מכבד ומעריך את שני הצדדים בוויכוח.

לפני שנתיים פרסם אלבשן מאמר חשוב ב"הארץ" שבו יצא חוצץ נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון. הוא דיבר בתור איש שמאל ציוני, ממלכתי, פטריוט, שהבין היטב את המשמעות ההרסנית של מעשה כזה בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי האחרון, בתכניתו ברדיו, הוא אמר שלמרות שדעתו העקרונית לא השתנתה, היום הוא לא היה כותב את הדברים והוא מצטער על שכתב אותם אז. זאת, בשל ההתפרעות הברוטלית והביריונית של החוליגנים הכהניסטים מחוץ לאולם שבו נערך ה"טקס". הוא צודק בכל מה שאמר על הכנופיה הביריונית. הגידופים, הנאצות, הקריאות "נאצים", איחולי המוות, הנביחות הגזעניות, האיחולים להורים שכולים שגם שאר ילדיהם יהרגו – הם תועבה מזעזעת. שום פרובוקציה אינה יכולה להצדיק את החוליגניות הזאת כהוא זה.

אין מי שמשרת את יוזמי הפרובוקציה ביום הזיכרון יותר מהמתפרעים הללו. הם דוחפים אנשים רבים כמו אלבשן להזדהות עם הפרובוקציה, למרות שהם מודעים לחומרתה. הם חלק ממה שהופך פרובוקציה שהייתה מנת חלקו של קומץ רדיקלי אנטי ישראלי כמו תנועת "לוחמים לשלום" המצדדת ב"זכות" ה"שיבה", למשוך אלפי אנשים והזדהות של עוד רבים.

אך עם כל הסלידה מחבורת הזבל של בן גביר, אין בכך כדי להקל כהוא זה מחומרת הפרובוקציה.

ואם יש דבר שמסכן באמת את החברה הישראלית, הוא השתלטות הקנאים הרדיקליים משני הצדדים על השיח. אוי לנו ואבוי לנו אם פני החברה הישראלית תהיה כפני שתי הקבוצות הללו המחללות את קדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אין לי ספק, שהרוב המוחלט בעם ישראל, הסולד מההפגנה הפוליטית של "לוחמים לשלום" סולד באותה מידה מהפגנת הנגד של הכהניסטים. הבעיה היא שהרוב – דומם, ומפקיר את הזירה לקנאים ולפנאטים משני הצדדים, שמזינים ומפרנסים אלה את אלה, שמחזקים אלה את אלה, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

התופעה הכפולה הזאת מחזקת את הצורך הדחוף והחיוני, צורך החירום, לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי בחברה הישראלית.

מן הראוי שלפחות יום בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה יום של אחדות, יום של סולידריות, יום שמניח את ההתנגחות הפוליטית בצד. מי שהכניסו את האש הזרה וחיללו את יום הזיכרון עשו מעשה מכוער ופלגני, הראוי לגינוי. הבה נחזיר את השפיות, נחזיר את הממלכתיות ונחזיר את הכבוד והקדושה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* מתחסדים – בין התגובות על הביקורת שמתחתי על הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, רווחה הטענה שכיוון שבין המשתתפים יש גם מספר משפחות שכולות, אין זכות למתוח עליהן ביקורת.

האמנם? האם אותם אנשים מקיימים בעצמם את אשר הם דורשים? האם הם באמת רואים בבני משפחות שכולות – בעלי חסינות מפני ביקורת?

האם, למשל, הם נמנעים מביקורת על נתניהו, שהוא אח שכול? האם הם חסים על האח השכול איוב קרא? האם הם חסכו את שבט ביקורתם מלימור לבנת, ששכלה את אחיינה בפיגוע? האם היותו של דב שילנסקי אב שכול, נתנה לו חסינות מפני ביקורתם?

אני לא נמנע מלבקר את נתניהו, חרף היותו אח שכול, ולא זכור לי שמישהו מהם גער בי על כך. אני מציע להם לא להתחסד. די לצביעות.

את ביקורתי על פרובוקציית יום הזיכרון מיקדתי בארגון שיוזם את הפרובוקציה ולא במשפחות השכולות. אך כפי שאיני חושב שהשכול מעמיד את נתניהו מעל הביקורת, כך גם המשפחות השכולות המשתתפות באירוע, במיוחד כאשר אני יודע עד כמה המעשה שלהן פוצע את נפשם של רבים כל כך מבני המשפחות השכולות.

* כולם היו ילדיי – את טקס המשואות לא ראיתי, כיוון שהוא מקביל לחגיגות יום העצמאות באורטל. אבל למחרת, מכל כיוון שמעתי על מאמו נחמיאס שריגשה את כל הצופים בטקס. התגובות שבהן נתקלתי, בקבוצות ווטסאפ שונות ועוד, היו אחידות – שמאל וימין, חילונים ודתיים, הכל התרגשו. וכשצפיתי בשידור הבנתי למה. והאחדות שדבריה חוללו לא הייתה למרות ברכתה גם את המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, אלא במידה רבה בזכות עובדה זו. כן, האמירה הזאת מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית, ללא הבדל של השקפת עולם ואורחות חיים.

אפילו רוגל אלפר לא מצא עילה לבוז לה (למרות שהזכירה, רחמנא לצלן, את אלוהים, או כפי שהוא נוהג לכנות אותו בלעג, "החבר הדמיוני"). ולכן הוא החליט לנצל אותה ולהשתמש בה כבקבוק מולוטוב על מדינת ישראל. בפשקוויל שלו הוא כתב שדבריה היו "בקבוק מולוטוב לתוך לב המאפליה של תעשיית הלאומנות הקיצונית הישראלית, טקס הדלקת המשואות". וכל הפשקוויל ביטא תיעוב כלפי החברה הישראלית, שכביכול דבריה של נחמיאס מנוגדים למהותה ולהווייתה. והוסיף: "והשתינה מהמקפצה על חוק הלאום", שכביכול יש שמץ של סתירה בינו לבין דבריה.

יממה לאחר טקס המשואות נאם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, בטקס חלוקת פרס ישראל. וכך הוא אמר, בין השאר: "זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של כל ילדי ישראל – חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, כולם היו ילדיי". גם הוא השתין על חוק הלאום, שהוא היה בין הבולטים בתומכיו?

* חוק שוויון הזכויות – הלב נחמץ, כאשר אני שומע את משפחות החללים הדרוזים, מבכים את בניהם ומוחים על חוק הלאום שכביכול הפך את בניהם ל"חללים סוג ב'". ארורים המסיתים השקרנים, ששטפו את מוחם בבדיה הנתעבת הזאת.

אין בישראל חללים סוג ב'. אין בישראל חיילים סוג ב'. אין בישראל אזרחים סוג ב'. בוודאי שחוק הלאום אינו הופך מישהו לכזה. אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המשנה כהוא זה, לטוב או לרע, את זכויותיו האזרחיות של אזרח כלשהו, בן לכל לאום וכל דת. חוק הלאום כלל אינו עוסק במעמד האזרחי ובשאלות פרט. חוק הלאום עיגן בחוקה הישראלית את מהותה וזהותה הקולקטיבית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מן התחושות הכבדות הללו, והן מחייבות תיקון. לא בחוק הלאום, שאין בו פגם כלשהו, אלא במכלול חוקי היסוד, כלומר החוקה המתגבשת. יש לעגן בחוק יסוד את שוויון זכויות הפרט האזרחיות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני רואה שתי דרכים אפשריות לחקיקה ברוח זו. אפשרות אחת היא להוסיף פסקה ברוח זו בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשרות שניה, היא לעגן את שוויון הזכויות האזרחי בחוק יסוד נפרד.

אין מקומו של עיקרון זה בחוק הלאום, כי אין הוא עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הלאומית של הקולקטיב.

* אחינו אתם – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת רודנות טוטליטרית שרדפה את העם היהודי, רדפה את הדת היהודית, רדפה את התרבות היהודית, רדפה את הלאומיות היהודית, רדפה את השפה העברית, פעלה בכל הכוח לבולל לחלוטין את היהודים ולהביא לשמד רוחני סופי של היהודים.

העובדה שכעבור 70 שנה בריה"מ התמוטטה ויהדות בריה"מ קמה לתחיה ועלתה בהמוניה לארץ ישראל, היא הוכחה חיה לכך שנצח ישראל לא ישקר.

באותן שנים, נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים בבריה"מ היו דבר טבעי. אותם בני זוג עלו לארץ כיהודים, על פי חוק השבות, הם התמזגו היטב בחברה הישראלית היהודית, אמצו את התרבות היהודית, חוגגים את חגי ישראל, מאמצים את השפה העברית, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצבאה, ועושים כל שלאל ידם כדי להיות חלק אינטגרלי מאתנו.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא הייתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה. אבל אין לנו הנהגה כזאת, אלא הנהגה רבנית פחדנית, כשכל רב מביט הצדה אל הרב הקיצוני יותר, שאף הוא מביט הצדה אל הרב הקיצוני עוד יותר וכן הלאה, והחרדיות האנטי ציונית אינה מתעלה לגודל השעה, ומגדירה אותם בעזות מצח כלא יהודים.

אבל זה לא יעזור לאף אחד. אלה הם אחינו והתמזגותם בתוכנו היא טבעית ומוצלחת, ובדור הבא הטמיעה תהיה מוחלטת וסופית.

הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של "חדשות בן עזר" את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים "לא יהודים". זו לא הייתה אמירה ציונית.

* למה התגייסתי? – אני עובר בדרכים ורואה את כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?", ומתחרפן. חברי היקר חיים בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית שמונה, לא הסתפק בצקצוק, אלא קם ועשה מעשה. הוא עובר בדרכים, עוצר ליד גרפיטי, מנקד את הלמ"ד ומוסיף מילה, והכתובת היא: "לְמה התגייסתי? לגולני" (וליחידות אחרות).

* משואת ההתיישבות – משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט:

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

* ככל שיהיה יותר רע – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על התחושה הקשה שלה ושל המיליֶה שלה ביום העצמאות, כאשר הם חשים גולים במדינתם, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות. אבל היא אינה מאבדת תקווה. יש לה במה להיאחז, כדי להישאר אופטימית. "מתי תשתנה המגמה? מתי תתרווח מעט חשרת העננים ותתבקע דרכה איזו קרן של תקווה? מי שבאמת אוחז בהשקפת שמאל אינו יכול לברוח מהתודעה המנסרת: המדינה תשנה את מסלולה רק בעקבות אסון, רעידת אדמה בעוצמת מלחמת יום הכיפורים".

כמיטב המסורת הבולשביקית: שככל שיהיה יותר רע – כך יהיה יותר טוב.

אני מזכיר לרווית הכט, שהייתה בישראל רעידת אדמה מטלטלת ומשנה תודעה – מתקפות הטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל. ומתקפות הרקטות על אזרחי ישראל לאחר עקירת גוש קטיף. רבים רבים שתמכו במהלכים הללו התפכחו כתוצאה מאותה רעידת אדמה.

גם אני, בלשון המעטה לא מרוצה מתוצאות הבחירות ומתופעות מכוערות בשלטון במדינה. אין זה סודק כהוא זה את אהבתי לארץ ולמדינה ואת גאוותי במדינת ישראל ובהישגיה. וגם כאשר ממשלות ישראליות הניפו עליי ועל חבריי את הגרזן כדי לעקרנו מבתינו, לנשלנו מאדמתו ולהחריב את מפעל חיינו, ולהפוך אותנו הלכה למעשה לגולים בארצנו – חגגנו בשמחה ובגאווה את יום העצמאות.

כי המדינה אינה הממשלה, אינה ראש הממשלה, אינה מדיניות זו או אחרת, אלא מימוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. ורק מי שמנוכר למהות הזאת, חש כך ביום העצמאות, כאשר הוא אינו מרוצה ממצב הפוליטי.

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

* להבריז להם – נתניהו מנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין. עוד הוא מקים קואליציה שבסיסה – הצבתו של מעל החוק, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהשימוע, למזמז ולמסמס אותו. לבקשתו, נדחתה מסירת החומר המשפטי לפרקליטיו עד אחרי הבחירות. ומאז הבחירות, פרקליטיו לא באו לקחת אותו, בתירוצים שונים. וביום האחרון לתיאום מועד השימוע, הם ביקשו לדחות אותו, כי אין להם די זמן. וכך, אם השימוע ייערך במועד, נתניהו יציג זאת כהוכחה לכך ש"מדינת העומק" שכביכול "תופרת לו תיקים", אינה מאפשרת לו הליך הוגן. ואם אחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום, הוא יטען שלא ניתן לו זמן לעבור על החומר, מה שמוכיח ש"המשחק מכור".

אילו יכולתי לייעץ למנדלבליט, הייתי מציע לו להיעתר חלקית לבקשה ולדחות בחודש את השימוע. להבריז להם; שיחפשו תירוץ אחר.

ונקודה למחשבה – במשך חודש פרקליטיו של נתניהו לא לקחו את החומר, ומשום מה לא הייתה כל הדלפה. מעניין כמה זמן יחלוף בין קבלת התיקים לשטף ההדלפות (שכמובן הפרקליטות תואשם בהן, כרגיל).

* מטיף לחורבנה של ישראל – הצורר ג'רמי קורבין, מנהיגה האנטישמי של מפלגת הלייבור הבריטית (ומי שגדעון לוי מגדיר "דמות מופת"), גינה את ישראל על "ירי במפגינים". "מפגינים" הם המתפרעים המנסים לפרוץ את גדר הגבול לחדור לישראל ולהפר את ריבונותה, משליכים רימונים ומטענים לעבר חיילי צה"ל. קורבין מכנה אותם "פליטים התובעים את זכויותיהם". משמעות דבריו ברורה. על פי כל הכללים הבינלאומיים, הם אינם פליטים. הפליטות שלהם היא הכרעה פוליטית. ה"זכויות" שלהם, הם מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". קורבין תומך בהטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, מה שיביא לחורבנה. אך טבעי, שצורר אנטישמי יטיף לחורבן המדינה היהודית. עצם העובדה שמנהיג אנטישמי כזה הוא מועמד אפשרי לראשות ממשלת בריטניה, מעידה שאירופה לא למדה דבר ממוראות המאה ה-20.

* ביד הלשון

רקטות או טילים – לעתים אנו מערבבים בין טיל ורקטה, ולכן נעשה קצת סדר.

רקטה היא עצם בצורת גליל, שנורה ממשגר לעבר מטרה ונע באמצעות מנוע רקטי.
טיל הוא עצם דומה, אך חכם; יש בו מערכת הנחיה המכוונת אותו אל המטרה.

האמל"ח שנורה אלינו מעזה ומלבנון הן רקטות.

המילה טיל נקבעה בוועדת המינוח של צה"ל בשנות החמישים, והיא נקראת כך על שם פעולת ההטלה (כמו הטלת כידון).

שמו הקודם של הטיל היה קליע. זאת למדתי מקריאת עיתונים משנות החמישים במסגרת מחקריי.

ובהקשר אחר לגמרי, ספורטיבי, רקטה היא גם מחבט של משחקי טניס, פינג פונג, מטקות וכו'.

מי שאיחדו את שני פירושי המילה רקטה היו שלישיית "הגשש החיוור". באחד המערכונים, "המשוגעים לדבר", מופיעה השיחה הבאה:

– שמחה תעשה טובה, תשים את זה בצד.
– אתם לא נורמלים. זה רקטה ומגבת.
– שמחה תעשה טובה, שים את זה בצד, רוצים לשבת רגועים.
– אבל זה רק רקטה ומגבת.
– נו תשים את זה בצד! רוצים להיות רגועים, שים את זה בצד.

—בום—–

– משוגע… ממש משוגע. מסתובב עם תיק מלא רקטות.

* "חדשות בן עזר"

משואת ההתיישבות תשע"ט

משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!