צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

לזכרו של גילי

בחודשיים האחרונים אני מרבה בקיום ישיבות ופגישות בזום, אבל היום חוויתי חוויה יוצאת דופן – אזכרה בזום. אזכרה לגילי אבוחצירה, חניך שלי בגרעין "טל" לאורטל, שלפני 33 נהרג בשנתו מפליטת כדור של חייל במחלקה שלו, במוצב מצפ"ש על החרמון.

האזכרה הייתה מרגשת מאוד. חלקה הראשון קטעי קריאה והספדים, וחלקה השני שיח רעים. בחלק השני סיפרתי על היום המר והנמהר שבו קיבלתי את בשורת האיוב ואת השבוע שאחריו. הייתי אז מזכיר צעיר של קיבוץ אורטל, בתחילת הדרך. אבל באותו שבוע הנחתי את כל ענייני התפקיד בצד, וחזרתי למעשה להיות שוב המדריך של גרעין "טל" האבל.

שני דברים ריגשו אותי במיוחד. גל אבוחצירה, אחיינו של גיל, ניגן את השיר "פרח". וזוהר, בן הגרעין של גילי, הציג תמונות מסופת השלגים באותו יום במצפ"ש, שבעטיה אי אפשר היה להנחית במקום מסוק, ואולי אולי להציל אותו.

האזכרה הייתה בהשתתפות המשפחה והגרעין.

זה ההספד שקראתי.

לזכרו של גילי אבוחצירה – דברים באזכרה מקוונת, יום הזיכרון תש"ף

את ההספד על גילי, שכתבתי שלושה שבועות אחרי נפילתו לחוברת הזיכרון שהוצאנו ליום השלושים, סיימתי במילים: "כולנו נשארנו מיותמים כאילו נכרת איבר מגופנו. אין ניחומים על האבדה הנוראה הזאת. אנו נמשיך הלאה בדרכנו, אך תמיד תישאר בלבנו צלקת, תמיד נישא עמנו את זכרו של גילי – הטברייני החייכן, העקשן והחרוץ – גילי אוהב החיים".

הצהרה כזו והתחייבות כזו, בצל האבל הטרי והתדהמה מנפילתו של עלם צעיר כל כך, אופיינית אולי לאדם בן 24, ואינה משקפת בהכרח את מה שיחוש בעוד עשור, עשרים או שלושים שנה. אבל שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, אני יכול להעיד על הן על עצמי והן על חבריו של גילי לגרעין "טל", שאכן אנו נושאים עמנו תמיד את זכרו.

פעמיים בשנה אני מציין את זכרו של גילי. בכל שנה אני משתתף באזכרה ואח"כ עולה לבית משפחת אבוחצירה. וביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנו מזכירים את גילי ואת שאר חללי אורטל, בטקס באורטל. אנו קוראים בכל שנה דברים לזכרו – לעתים דברים חדשים ולעתים דברים שנכתבו זמן קצר אחרי לכתו. משפחת אבוחצירה מתייצבת בהרכב מלא לטקס ואורטל היא חלק מעולמה. ולמחרת, שמו של גילי מוזכר בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא, לצד האנדרטה שבה חקוק בסלע שמו של גילי, בין שאר שמותיהם של החללים מיישובי הגולן. אני מוזמן לשמחות המשפחתיות של משפחת אבוחצירה ומזמין אותם לשמחותיי ולהבדיל, אנו נפגשים גם בימי אבל; במותו של לוליק לפני שנתיים ובמות אבי השנה.

אבל זכרו של גילי מלווה אותי לא רק בימי הזיכרון ובהכנות להם, אלא באמת, לאורך השנה. אני מרבה להיזכר בו ולחשוב עליו ועל ההחמצה הגדולה שבמותו בגיל צעיר כל כך. ומה שתמיד מזכיר לי את גילי, זו הכינרת, אהבתו הגדולה. גילי חי את הכינרת, את צופי ים טבריה שהיה ביתו השני אם לא הראשון, את תחביבו העיקרי – הגלישה. ובכל פעם שאני עובר ליד הכינרת, אני חושב על גילי. כאשר הכינרת הגיעה לפני שנתיים לשפל חסר תקדים לאחר חמש שנות בצורת, חשבתי על כך שנחסך מגילי לחוות את המראה המדכא. ובשנתיים האחרונות, ברוכות הגשמים, שבהן הכינרת התמלאה עד גדותיה, אני חושב על גילי, כמה היה מתרונן למראה המלבב הזה וכמה חבל שהוא מחמיץ אותו.

כאשר מדברים על הכינרת הגואה, נקודת ההשוואה היא תמיד לחורף 1992, שבו נפתח סכר דגניה. באורטל, חורף 92' הוא מיתולוגיה מקומית על סופות השלגים שלא היו כדוגמתן לפני כן ואחרי כן. באחת מהופעות הבר-מצווה, הילדים ירדו על "זקני אורטל" שנסחפים בזיכרונות והגזמות על האירוע הפרה-היסטורי. כי זה באמת היה מזמן. אבל גם את חורף 92' גילי לא חווה. וזה בלתי נתפס לחשוב כמה זמן חלף מאז, כאשר הילדים שלנו כבר גדולים מגילי ואנו מבוגרים מגילם של מרים ולוליק כשגילי נהרג. הוא נשאר בן 19 והיום הגיל שלי הוא פי שלושה מגילו בנפילתו. אבל העובדה, שאינה מובנת מאליה, עד כמה זכרו מלווה אותנו ועד כמה אנחנו חיים אותו, כל כך הרבה שנים לאחר מכן, מעידה בראש ובראשונה על אישיותו של גילי, כמה אהבנו אותו, אך גם על משפחתו החמה שהייתה חלק מאתנו וגם עליכם, חבריו של גילי לגרעין "טל".

גילי היה בעבורי חניך וחבר. היה לנו קשר מיוחד בכל השנתיים שהדרכתי אתכם וגם בשנה שלאחר מכן, עד מותו. כמעט לפני כל פעולה בטבריה, נסעתי לביתו של גילי, שהיה הבסיס שלי בטבריה. לפעמים ישבתי בביתו בשעה שקבענו, אבל הוא גלש בכינרת ושכח את עצמו. גילי ארגן אירועים של הגרעין, כמו אירוח כל המסגרת בשבט צופי-ים, כמו אירוע של הגרעין בסוף י"ב לחוף הכינרת עם סקי מים וטיול סוסים וכמובן הרפסודיה הבלתי נשכחת. בהכנת כל האירועים הללו עבדתי בצמוד לגילי, אבל עד כמה סמכתי עליו תעיד העובדה שהוא היה מפקד הרפסודיה, ובאותו יום נסעתי ליום מילואים – אימון חד-יומי. ובטחתי בו לחלוטין שימלא את המשימה בצורה המושלמת, כפי שאכן היה וכפי שסיפרתם לי כולכם כאשר הגעתי לעת ערב אליכם לכינרת. גילי היה שרוף על הגרעין ועל אורטל. הוא הראשון שחתם לנח"ל, בלי היסוסים, ופעל לשכנע את חבריו ללכת בדרכו. והוא דיבר בהתלהבות על תכניותיו להגשים באורטל, ועל כך שיהיה הקיבוצניק הראשון שהוא גולש גלים מקצוען.

שלושה חודשים אחרי מותו של גילי, ערכנו באורטל אירוע לזכרו. באירוע שרנו את שירו של נתן יונתן "החול יזכור".

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר.
מזיכרונם, הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

יהי זכרו ברוך!

לצעוד בעקבי התקוות

אירועי יום הזיכרון באורטל הוקדשו השנה לציון חמישים שנה למלחמת ההתשה.

מלחמת ההתשה, המכונה "המלחמה שלאחר המלחמה" היא המלחמה בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ, שהחלה למחרת מלחמת ששת הימים ונמשכה עד הפסקת האש, כעבור למעלה משלוש שנים, באוגוסט 1970. במקביל נערכה מלחמת התשה גם לאורך הגבול עם ירדן, בעיקר נגד ארגוני המחבלים, עד סילוק הפת"ח מירדן בספטמבר 1970. בגבול סוריה, לאורך הגולן, נמשכה מלחמת ההתשה עד סמוך למלחמת יום הכיפורים, ב-1973.

החזית המרכזית במלחמה הייתה החזית המצרית. המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של המצרים על המוצבים הישראליים לאורך התעלה ופשיטות לשטח ישראל, ותקיפות של חיל האוויר הישראלי בצדו השני של התעלה ואף בעומק מצרים ופשיטות של צה"ל לשטח המצרי.

במלחמת ההתשה בגבול מצרים נפלו 367 חיילים ישראלים ונפצעו 966. בגבול ירדן נהרגו 141 חיילים ואזרחים ישראלים ונפצעו 800. לצערנו, לא מצאנו נתונים על מספר ההרוגים והפצועים במלחמת ההתשה בגבול סוריה.

****

כיוון שלא יכולנו לערוך השנה את הטקס במתכונתו הרגילה, אלא טקס ללא קהל ששודר במדיות הקהילתיות, החלטנו לקצר אותו מאוד. שרנו וניגנו שלושה שירים בלבד, כולם משירי מלחמת ההתשה.

אנחנו לא צריכים

מילים: אבי קורן. לחן: שמואל אימברמן. קורן ואימברמן כתבו את השיר במלחמת ההתשה. לימים אבי קורן סיפר שכתב את השיר לזכר חברו לגרעין הנח"ל אליעזר (לשקה) גרונלנד, שנפל במלחמת ששת הימים ובתקווה ואיחולים שחברו לגרעין יוסקה ריין, שהלך לקורס קצינים ונשאר בקבע כלוחם ומפקד במלחמת ההתשה, יחזור שוב לביתו.

יורם

מילים: עלי מוהר. לחן: יהודה פוליקר. השיר נכתב לזכר חברו של עלי מוהר, יורם ביאלר, שנפל במלחמת ההתשה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשכ"ט, 1969, בהיתקלות עם חוליה מצרית בתעלת סואץ.

מרדף

מילים: ירון לונדון. לחן: נחום היימן. השיר נכתב בתקופת מלחמת ההתשה, בתקופת המרדפים בבקעת הירדן, אחרי חוליות מחבלים שחדרו מירדן לביצוע פיגועים בישראל. השיר מסתיים בתקווה לסוף המרדף – השלום, ובאמירה שרגלינו לעד לא תלאינה לצעוד בעקבי התקוות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 12.5.19

* ההקצנה הדו-קוטבית – בין התגובות שקיבלתי על ביקורת שמתחתי על הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הופיעו אמירות כמו "אתה והבן גבירים", "אורי הייטנר כהרגלו משרת את נתניהו" ו"ארכי פשיסט". וכאשר אני מוקיע את הלגיטימציה לכהניזם ולבן גביר או תוקף את נתניהו, כותבים לי שאני ססמולן, בולשביק, ו"אתם הסטליניסטים".

במובן מסוים זה משעשע. והאמת היא שלא כל כך חשוב אילו תגובות אני, אישית, מקבל. אלא שמדובר בסימפטום. סימפטום להקצנה הדו-קוטבית בחברה הישראלית.

את הזהות והסולידריות הלאומית, החליפה זהות מחנאית. אדם אינו ישראלי ויהודי, אלא קודם כל ימני או שמאלני. וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצוניים שלו, והולך ומקצין. השמאל הציוני, שיישב את ארץ ישראל במאות יישובים, רואה פתאום בעצם המושג "התיישבות יהודית" לאומנות אם לא פשיזם וגזענות. טקס יום הזיכרון ה"אלטרנטיבי" אינו חותר נגד הימין, אלא נגד כל מורשת ומשמעות יום הזיכרון, מאז קום המדינה. ה"אלטרנטיבות" הללו, למיניהן, היו פעם מנת חלקו של השמאל הרדיקלי, של מצפ"ן, "זוכרות" ושות', ופתאום אלפים משתתפים בטקס ועצם מתיחת ביקורת עליו אינה פוליטיקלי קורקט. והימין שהוקיע את כהנא, הוציא את "כך" אל מחוץ לחוק והחרים את נאומיו, והציונות הדתית שניערה את חוצנה מהכהניזם וחניכיה הפגינו נגדו – מחבקים את הכהניזם ונוקטים כל תרגיל פוליטי עקום כדי להכניס אותו לכנסת ואף לצרף אותו לוועדה למינוי שופטים. הליכוד הממלכתי הליברלי, שנשא את דגל טוהר המידות והמלחמה בשחיתות, הוביל את חקיקת חוקי היסוד והעלה על נס את עליונות המשפט, נוקט היום בגישות הרסניות, של פולחן המנהיג, העמדתו מעל החוק, מלחמה במערכת המשפט והכפפת החוק ומוסדותיו למנהיג.

כל תופעה כזו – של ההקצנה בשמאל ובימין גוררת לעוד הקצנה בימין ובשמאל; הסלמה גוררת הסלמה. ומי שמנסה לדבוק באתוס הציוני, הלאומי, הממלכתי, הדמוקרטי – אם בדרכה של תנועת העבודה הציונית, או בדרכה המסורתית של הציונות הדתית, או בדרכו ההיסטורית של הליכוד, הולך וחש בדידות ומחנק לנוכח הסחף הדו-קוטבי בחברה הישראלית.

אני רואה בתחייתו של המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי את היעד העליון של החברה הישראלי בשנים הבאות.

* אלטרנטיבי – לפני כעשרים שנה, אולי יותר, השתתפתי בכנס מעניין בנושא קיבוץ ויהדות. בשלב מסוים התפצלנו לקבוצות דיון. אחת מהן עסקה בשאלה – איך להעניק תוכן משמעותי ליום העצמאות, בהנחיית בנימין יוגב – בוג'ה, שבאותם ימים ניהל את מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. זמן קצר קודם לכן הוא ערך הגדת יום העצמאות, ולכבוד צאת ההגדה הוביל את חוג הדיון.

בנוסף ללימוד ההגדה, נערכה שיחה על רעיונות ליום העצמאות. בין הנוכחים בשיחה, היה אדם בעל זקן עבות, תדי כ"ץ שמו. שנים אחדות מאוחר יותר האיש התפרסם כאשר בדה מלבו את עלילת הטבח בטנטורה בתש"ח, "מחקר" בהנחיית הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי אילן פפה. לימים, אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה לבדיקת ה"מחקר" ופסלה אותו לאחר שהתברר שכולו זיוף אחד גדול, כולל זיוף של עדויות ובית המשפט פסק נגדו בתביעת דיבה של עמותת חטיבת אלכסנדרוני. באותה שיחה, כ"ץ הציע "לחגוג" את חג העצמאות כך: "כמעט ליד כל קיבוץ, הוא אמר, יש כפר ערבי שגורש במלחמת 1948. אני מציע להזמין את העקורים מן הכפר הקרוב, להיפגש אתם, להקשיב להם, לערוך חשבון נפש". דבריו עוררו שאט נפש בקרב כל מי שנכח בפגישה. אבל יש לדעת, שארגון "זוכרות" מציין בדרך דומה את חג העצמאות כ"יום הנכבה".

וכפי שהארגון האנטי ישראלי "לוחמים לשלום" המטיף ל"זכות" ה"שיבה" הצליח להפוך את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון באירוע של אבל משותף על חללינו והמחבלים ההרוגים, לדבר לגיטימי שכמעט לא פוליטיקלי קורקט לבקר אותו, כנראה שלא רחוק היום שגם הפיכת חג העצמאות ליום זיכרון ל"נכבה" יהפוך לגיטימי בחברה הישראלית.

ההקצנה הזאת היא רעה חולה ואיום של ממש על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

* מה הפריע לי – מה שהפריע לי ביום הזיכרון האלטרנטיבי לא היה השתתפותם של פלשתינאים, אלא השתתפותם של ישראלים יהודים.

* שאט נפש – בקבוצת ווטסאפ צפונית שאליה אני משתייך פורסמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תמונה של חרדים ממנגלים בחצר מרכז קנדה במטולה. התגובות היו של שאט נפש כלפי יהודים שפוגעים בציפור הנפש של האומה.

שאט הנפש שלי מהמעשה הזה התגמד לעומת שאט הנפש שלי מפרובוקציית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהרוגי האויב והמחבלים.

* הקנאים משתלטים על השיח – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קריית אונו, הוא איש רב פעלים, פעיל חברתי, סופר, עיתונאי ושדר רדיו; אדם שאני מעריך מאוד וגם אוהב באופן אישי. הוא מגלם בעיניי את השמאל הציוני במיטבו, השמאל הפטריוטי, החותר לאחדות לאומית (בלי לטשטש את המחלוקות), המבטא אהבת ישראל. גם כשאיני מסכים עם השקפותיו היוניות, השונות משלי, אני שמח לשמוע אותן; הן נובעות ממקום כל כך שונה מן המקובל בשמאל התקשורתי, ואני מאמין שהוא נותן ביטוי לציבור רחב מאוד, הדוגל בהשקפות המכונות "שמאל", שההקצנה והרדיקליות של השמאל התקשורתי מתיימרות לייצג. אני אוהב מאוד את התכנית המשותפת לו ולאמילי עמרוסי ברשת ב', שהיא מופת של שיח מכבד של בני פלוגתא, חילוני ודתיה, איש שמאל ואשת ימין – שני פטריוטים ישראלים ואנשים שאהבת ישראל משותפת להם. כאשר אני מאזין לוויכוחים ביניהם, לעתים אני מרגיש קרבה רבה יותר לאמילי ולעתים ליובל ותמיד אני מכבד ומעריך את שני הצדדים בוויכוח.

לפני שנתיים פרסם אלבשן מאמר חשוב ב"הארץ" שבו יצא חוצץ נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון. הוא דיבר בתור איש שמאל ציוני, ממלכתי, פטריוט, שהבין היטב את המשמעות ההרסנית של מעשה כזה בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי האחרון, בתכניתו ברדיו, הוא אמר שלמרות שדעתו העקרונית לא השתנתה, היום הוא לא היה כותב את הדברים והוא מצטער על שכתב אותם אז. זאת, בשל ההתפרעות הברוטלית והביריונית של החוליגנים הכהניסטים מחוץ לאולם שבו נערך ה"טקס". הוא צודק בכל מה שאמר על הכנופיה הביריונית. הגידופים, הנאצות, הקריאות "נאצים", איחולי המוות, הנביחות הגזעניות, האיחולים להורים שכולים שגם שאר ילדיהם יהרגו – הם תועבה מזעזעת. שום פרובוקציה אינה יכולה להצדיק את החוליגניות הזאת כהוא זה.

אין מי שמשרת את יוזמי הפרובוקציה ביום הזיכרון יותר מהמתפרעים הללו. הם דוחפים אנשים רבים כמו אלבשן להזדהות עם הפרובוקציה, למרות שהם מודעים לחומרתה. הם חלק ממה שהופך פרובוקציה שהייתה מנת חלקו של קומץ רדיקלי אנטי ישראלי כמו תנועת "לוחמים לשלום" המצדדת ב"זכות" ה"שיבה", למשוך אלפי אנשים והזדהות של עוד רבים.

אך עם כל הסלידה מחבורת הזבל של בן גביר, אין בכך כדי להקל כהוא זה מחומרת הפרובוקציה.

ואם יש דבר שמסכן באמת את החברה הישראלית, הוא השתלטות הקנאים הרדיקליים משני הצדדים על השיח. אוי לנו ואבוי לנו אם פני החברה הישראלית תהיה כפני שתי הקבוצות הללו המחללות את קדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אין לי ספק, שהרוב המוחלט בעם ישראל, הסולד מההפגנה הפוליטית של "לוחמים לשלום" סולד באותה מידה מהפגנת הנגד של הכהניסטים. הבעיה היא שהרוב – דומם, ומפקיר את הזירה לקנאים ולפנאטים משני הצדדים, שמזינים ומפרנסים אלה את אלה, שמחזקים אלה את אלה, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

התופעה הכפולה הזאת מחזקת את הצורך הדחוף והחיוני, צורך החירום, לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי בחברה הישראלית.

מן הראוי שלפחות יום בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה יום של אחדות, יום של סולידריות, יום שמניח את ההתנגחות הפוליטית בצד. מי שהכניסו את האש הזרה וחיללו את יום הזיכרון עשו מעשה מכוער ופלגני, הראוי לגינוי. הבה נחזיר את השפיות, נחזיר את הממלכתיות ונחזיר את הכבוד והקדושה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* מתחסדים – בין התגובות על הביקורת שמתחתי על הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, רווחה הטענה שכיוון שבין המשתתפים יש גם מספר משפחות שכולות, אין זכות למתוח עליהן ביקורת.

האמנם? האם אותם אנשים מקיימים בעצמם את אשר הם דורשים? האם הם באמת רואים בבני משפחות שכולות – בעלי חסינות מפני ביקורת?

האם, למשל, הם נמנעים מביקורת על נתניהו, שהוא אח שכול? האם הם חסים על האח השכול איוב קרא? האם הם חסכו את שבט ביקורתם מלימור לבנת, ששכלה את אחיינה בפיגוע? האם היותו של דב שילנסקי אב שכול, נתנה לו חסינות מפני ביקורתם?

אני לא נמנע מלבקר את נתניהו, חרף היותו אח שכול, ולא זכור לי שמישהו מהם גער בי על כך. אני מציע להם לא להתחסד. די לצביעות.

את ביקורתי על פרובוקציית יום הזיכרון מיקדתי בארגון שיוזם את הפרובוקציה ולא במשפחות השכולות. אך כפי שאיני חושב שהשכול מעמיד את נתניהו מעל הביקורת, כך גם המשפחות השכולות המשתתפות באירוע, במיוחד כאשר אני יודע עד כמה המעשה שלהן פוצע את נפשם של רבים כל כך מבני המשפחות השכולות.

* כולם היו ילדיי – את טקס המשואות לא ראיתי, כיוון שהוא מקביל לחגיגות יום העצמאות באורטל. אבל למחרת, מכל כיוון שמעתי על מאמו נחמיאס שריגשה את כל הצופים בטקס. התגובות שבהן נתקלתי, בקבוצות ווטסאפ שונות ועוד, היו אחידות – שמאל וימין, חילונים ודתיים, הכל התרגשו. וכשצפיתי בשידור הבנתי למה. והאחדות שדבריה חוללו לא הייתה למרות ברכתה גם את המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, אלא במידה רבה בזכות עובדה זו. כן, האמירה הזאת מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית, ללא הבדל של השקפת עולם ואורחות חיים.

אפילו רוגל אלפר לא מצא עילה לבוז לה (למרות שהזכירה, רחמנא לצלן, את אלוהים, או כפי שהוא נוהג לכנות אותו בלעג, "החבר הדמיוני"). ולכן הוא החליט לנצל אותה ולהשתמש בה כבקבוק מולוטוב על מדינת ישראל. בפשקוויל שלו הוא כתב שדבריה היו "בקבוק מולוטוב לתוך לב המאפליה של תעשיית הלאומנות הקיצונית הישראלית, טקס הדלקת המשואות". וכל הפשקוויל ביטא תיעוב כלפי החברה הישראלית, שכביכול דבריה של נחמיאס מנוגדים למהותה ולהווייתה. והוסיף: "והשתינה מהמקפצה על חוק הלאום", שכביכול יש שמץ של סתירה בינו לבין דבריה.

יממה לאחר טקס המשואות נאם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, בטקס חלוקת פרס ישראל. וכך הוא אמר, בין השאר: "זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של כל ילדי ישראל – חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, כולם היו ילדיי". גם הוא השתין על חוק הלאום, שהוא היה בין הבולטים בתומכיו?

* חוק שוויון הזכויות – הלב נחמץ, כאשר אני שומע את משפחות החללים הדרוזים, מבכים את בניהם ומוחים על חוק הלאום שכביכול הפך את בניהם ל"חללים סוג ב'". ארורים המסיתים השקרנים, ששטפו את מוחם בבדיה הנתעבת הזאת.

אין בישראל חללים סוג ב'. אין בישראל חיילים סוג ב'. אין בישראל אזרחים סוג ב'. בוודאי שחוק הלאום אינו הופך מישהו לכזה. אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המשנה כהוא זה, לטוב או לרע, את זכויותיו האזרחיות של אזרח כלשהו, בן לכל לאום וכל דת. חוק הלאום כלל אינו עוסק במעמד האזרחי ובשאלות פרט. חוק הלאום עיגן בחוקה הישראלית את מהותה וזהותה הקולקטיבית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מן התחושות הכבדות הללו, והן מחייבות תיקון. לא בחוק הלאום, שאין בו פגם כלשהו, אלא במכלול חוקי היסוד, כלומר החוקה המתגבשת. יש לעגן בחוק יסוד את שוויון זכויות הפרט האזרחיות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני רואה שתי דרכים אפשריות לחקיקה ברוח זו. אפשרות אחת היא להוסיף פסקה ברוח זו בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשרות שניה, היא לעגן את שוויון הזכויות האזרחי בחוק יסוד נפרד.

אין מקומו של עיקרון זה בחוק הלאום, כי אין הוא עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הלאומית של הקולקטיב.

* אחינו אתם – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת רודנות טוטליטרית שרדפה את העם היהודי, רדפה את הדת היהודית, רדפה את התרבות היהודית, רדפה את הלאומיות היהודית, רדפה את השפה העברית, פעלה בכל הכוח לבולל לחלוטין את היהודים ולהביא לשמד רוחני סופי של היהודים.

העובדה שכעבור 70 שנה בריה"מ התמוטטה ויהדות בריה"מ קמה לתחיה ועלתה בהמוניה לארץ ישראל, היא הוכחה חיה לכך שנצח ישראל לא ישקר.

באותן שנים, נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים בבריה"מ היו דבר טבעי. אותם בני זוג עלו לארץ כיהודים, על פי חוק השבות, הם התמזגו היטב בחברה הישראלית היהודית, אמצו את התרבות היהודית, חוגגים את חגי ישראל, מאמצים את השפה העברית, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצבאה, ועושים כל שלאל ידם כדי להיות חלק אינטגרלי מאתנו.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא הייתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה. אבל אין לנו הנהגה כזאת, אלא הנהגה רבנית פחדנית, כשכל רב מביט הצדה אל הרב הקיצוני יותר, שאף הוא מביט הצדה אל הרב הקיצוני עוד יותר וכן הלאה, והחרדיות האנטי ציונית אינה מתעלה לגודל השעה, ומגדירה אותם בעזות מצח כלא יהודים.

אבל זה לא יעזור לאף אחד. אלה הם אחינו והתמזגותם בתוכנו היא טבעית ומוצלחת, ובדור הבא הטמיעה תהיה מוחלטת וסופית.

הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של "חדשות בן עזר" את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים "לא יהודים". זו לא הייתה אמירה ציונית.

* למה התגייסתי? – אני עובר בדרכים ורואה את כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?", ומתחרפן. חברי היקר חיים בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית שמונה, לא הסתפק בצקצוק, אלא קם ועשה מעשה. הוא עובר בדרכים, עוצר ליד גרפיטי, מנקד את הלמ"ד ומוסיף מילה, והכתובת היא: "לְמה התגייסתי? לגולני" (וליחידות אחרות).

* משואת ההתיישבות – משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט:

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

* ככל שיהיה יותר רע – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על התחושה הקשה שלה ושל המיליֶה שלה ביום העצמאות, כאשר הם חשים גולים במדינתם, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות. אבל היא אינה מאבדת תקווה. יש לה במה להיאחז, כדי להישאר אופטימית. "מתי תשתנה המגמה? מתי תתרווח מעט חשרת העננים ותתבקע דרכה איזו קרן של תקווה? מי שבאמת אוחז בהשקפת שמאל אינו יכול לברוח מהתודעה המנסרת: המדינה תשנה את מסלולה רק בעקבות אסון, רעידת אדמה בעוצמת מלחמת יום הכיפורים".

כמיטב המסורת הבולשביקית: שככל שיהיה יותר רע – כך יהיה יותר טוב.

אני מזכיר לרווית הכט, שהייתה בישראל רעידת אדמה מטלטלת ומשנה תודעה – מתקפות הטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל. ומתקפות הרקטות על אזרחי ישראל לאחר עקירת גוש קטיף. רבים רבים שתמכו במהלכים הללו התפכחו כתוצאה מאותה רעידת אדמה.

גם אני, בלשון המעטה לא מרוצה מתוצאות הבחירות ומתופעות מכוערות בשלטון במדינה. אין זה סודק כהוא זה את אהבתי לארץ ולמדינה ואת גאוותי במדינת ישראל ובהישגיה. וגם כאשר ממשלות ישראליות הניפו עליי ועל חבריי את הגרזן כדי לעקרנו מבתינו, לנשלנו מאדמתו ולהחריב את מפעל חיינו, ולהפוך אותנו הלכה למעשה לגולים בארצנו – חגגנו בשמחה ובגאווה את יום העצמאות.

כי המדינה אינה הממשלה, אינה ראש הממשלה, אינה מדיניות זו או אחרת, אלא מימוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. ורק מי שמנוכר למהות הזאת, חש כך ביום העצמאות, כאשר הוא אינו מרוצה ממצב הפוליטי.

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

* להבריז להם – נתניהו מנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין. עוד הוא מקים קואליציה שבסיסה – הצבתו של מעל החוק, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהשימוע, למזמז ולמסמס אותו. לבקשתו, נדחתה מסירת החומר המשפטי לפרקליטיו עד אחרי הבחירות. ומאז הבחירות, פרקליטיו לא באו לקחת אותו, בתירוצים שונים. וביום האחרון לתיאום מועד השימוע, הם ביקשו לדחות אותו, כי אין להם די זמן. וכך, אם השימוע ייערך במועד, נתניהו יציג זאת כהוכחה לכך ש"מדינת העומק" שכביכול "תופרת לו תיקים", אינה מאפשרת לו הליך הוגן. ואם אחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום, הוא יטען שלא ניתן לו זמן לעבור על החומר, מה שמוכיח ש"המשחק מכור".

אילו יכולתי לייעץ למנדלבליט, הייתי מציע לו להיעתר חלקית לבקשה ולדחות בחודש את השימוע. להבריז להם; שיחפשו תירוץ אחר.

ונקודה למחשבה – במשך חודש פרקליטיו של נתניהו לא לקחו את החומר, ומשום מה לא הייתה כל הדלפה. מעניין כמה זמן יחלוף בין קבלת התיקים לשטף ההדלפות (שכמובן הפרקליטות תואשם בהן, כרגיל).

* מטיף לחורבנה של ישראל – הצורר ג'רמי קורבין, מנהיגה האנטישמי של מפלגת הלייבור הבריטית (ומי שגדעון לוי מגדיר "דמות מופת"), גינה את ישראל על "ירי במפגינים". "מפגינים" הם המתפרעים המנסים לפרוץ את גדר הגבול לחדור לישראל ולהפר את ריבונותה, משליכים רימונים ומטענים לעבר חיילי צה"ל. קורבין מכנה אותם "פליטים התובעים את זכויותיהם". משמעות דבריו ברורה. על פי כל הכללים הבינלאומיים, הם אינם פליטים. הפליטות שלהם היא הכרעה פוליטית. ה"זכויות" שלהם, הם מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". קורבין תומך בהטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, מה שיביא לחורבנה. אך טבעי, שצורר אנטישמי יטיף לחורבן המדינה היהודית. עצם העובדה שמנהיג אנטישמי כזה הוא מועמד אפשרי לראשות ממשלת בריטניה, מעידה שאירופה לא למדה דבר ממוראות המאה ה-20.

* ביד הלשון

רקטות או טילים – לעתים אנו מערבבים בין טיל ורקטה, ולכן נעשה קצת סדר.

רקטה היא עצם בצורת גליל, שנורה ממשגר לעבר מטרה ונע באמצעות מנוע רקטי.
טיל הוא עצם דומה, אך חכם; יש בו מערכת הנחיה המכוונת אותו אל המטרה.

האמל"ח שנורה אלינו מעזה ומלבנון הן רקטות.

המילה טיל נקבעה בוועדת המינוח של צה"ל בשנות החמישים, והיא נקראת כך על שם פעולת ההטלה (כמו הטלת כידון).

שמו הקודם של הטיל היה קליע. זאת למדתי מקריאת עיתונים משנות החמישים במסגרת מחקריי.

ובהקשר אחר לגמרי, ספורטיבי, רקטה היא גם מחבט של משחקי טניס, פינג פונג, מטקות וכו'.

מי שאיחדו את שני פירושי המילה רקטה היו שלישיית "הגשש החיוור". באחד המערכונים, "המשוגעים לדבר", מופיעה השיחה הבאה:

– שמחה תעשה טובה, תשים את זה בצד.
– אתם לא נורמלים. זה רקטה ומגבת.
– שמחה תעשה טובה, שים את זה בצד, רוצים לשבת רגועים.
– אבל זה רק רקטה ומגבת.
– נו תשים את זה בצד! רוצים להיות רגועים, שים את זה בצד.

—בום—–

– משוגע… ממש משוגע. מסתובב עם תיק מלא רקטות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.5.19

* לחללי מערכות ישראל – לכל חלל צה"ל יש יום זיכרון אישי; המועד שבו הוא נפל. יום זה מצוין בידי משפחתו וחבריו, שעולים לקברו ומתייחדים עם זכרו.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום לאומי. יום שבו עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֵר אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

לא בכדי יום הזיכרון צמוד לחג העצמאות. זוהי אמירה לאומית, שגם בחגנו הגדול אנו זוכרים את מחיר הדמים הכבד הכרוך בהקמתה של המדינה, בקיומה ובהגנה עליה, וגם ביום יגוננו, אנו זוכרים שהחללים לא נפלו לשווא, אלא יש תכלית ומשמעות לאובדן – הם נפלו במלחמה על תקומת ישראל.

הפרובוקציה של טקס משותף לחללי צה"ל ולמחבלים, חותרת תחת משמעותו של יום הזיכרון ומייצגת את היפוכו המוחלט. היא מעקרת אותו ממשמעותו הלאומית, וממירה את המשמעות הזאת במצג שווא של זהות חלופית המערבבת לעיסה אחת את הנופלים על תקומתה של מדינת ישראל עם ההרוגים במלחמה נגד תקומתה של מדינת ישראל, את הנרצחים בידי מרצחים מארגוני הטרור יחד עם המרצחים מארגוני הטרור שנהרגו בפיגועים.

הארגון שמחולל מדי שנה את הפרובוקציה ומחלל את יום הזיכרון הוא "לוחמים לשלום", ארגון אנטי ישראלי החותר למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען חורבנה של מדינת ישראל.

מן הראוי שהחברה הישראלית תוקיע את הפרובוקציה.

* הסירו ידכם – הרשות הפלשתינאית היא רשות אויבת ועוינת. ככזאת, אישור כניסה של אנשיה לישראל, הוא בסמכותו של שר הביטחון. ישראל מאפשרת כניסה לחולים הזקוקים לאשפוז בישראל ולבני משפחותיהם ולעובדים שאושרה עבודתם בישראל. אין כל סיבה לאפשר כניסתם של פלשתינאים ליטול חלק בפרובוקציה המחללת את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בעיצומו של יום הזיכרון. טוב עשה שר הביטחון נתניהו כשאסר את כניסתם, ובכל מקרה, גם אם מישהו חושב שהוא שגה – זאת סמכותו.

בית המשפט אינו צריך להתערב בכך, והתערבותו, שאפשרה למשפחות המחבלים להיכנס לישראל כדי לחלל כאן את יום הזיכרון, היא בלתי נסבלת.

חבל שבית המשפט העליון שוב ושוב מעניק תחמושת לחורשי רעתו הרוצים לפגוע בו ומקשה על המגינים עליו, בהחלטות אקטיביסטיות הזויות, שהאזרח הסביר אינו יכול לקבל אותן.

* מדיניות כושלת – מדיניות ישראל בגבול עזה ב-14 החודשים האחרונים הייתה כושלת, שחקה את ההרתעה הישראלית ואת הישגי "צוק איתן". עיקר הכשל היה ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות. מדינה ריבונית אינה מאפשר לאויביה להתנקש בריבונותה. היו אלה חודשים של התנקשות יומיומית, בלתי פוסקת, בריבונות ישראל. היו אלה חודשים של אדמה חרוכה, תרתי משמע, של חבל ארץ במדינת ישראל. ההתיישבות והחקלאות הן לב הציונות, והערבים יודעים זאת. כל שדה בוער היה בעיניהם ניצחון קטן על הציונות. ואנחנו פשוט נתנו להם לנצח ובגדול ופגענו בציבור הנפלא של המתיישבים. תמונת הניצחון של "צוק איתן" הייתה תנופת הצמיחה הדמוגרפית והפיתוח של ההתיישבות הישראלית בנגב המערבי בשנים שלאחר המלחמה. השדות החרוכים היו תמונת הניצחון של האויב. החולשה שישראל הפגינה מול טרור ההצתות, הביאה להסלמה הולכת וגוברת, לניסיונות חדירה ופגיעה בגדר, להשלכה מאסיבית של רימונים ומטענים, להטרדות ליליות של שנת התושבים הישראלים. החולשה הישראלית עוררה בקרב האויב אופטימיות רבה, שהנה ה"שיבה" קרבה, והיא עודדה אותם לשוב לירי הרקטות ולאסטרטגיית ה"סבבים".

הכשל השני היה הפסקות האש בסבבים החוזרים ונשנים. הכשל לא היה בעצם הפסקת האש, שהיא כשלעצמה רצויה, אלא בתנאי הפסקת האש. הפסקת האש אחרי כל "סבב" הייתה הפסקת ירי הרקטות והפסקת תקיפות צה"ל. משמעות הדבר הייתה אור ירוק להמשך טרור ההצתות ולהמשך ההתפרעויות האלימות לאורך הגדר, שאחת לכמה שבועות הידרדרו לחידוש ירי הרקטות ול"סבב" הבא.

לאורך השנה מתחתי ביקורת על המדיניות, ותמיד נשאלתי האם בגלל איזה שדה בוער אני רוצה מערכה בעזה, עם חיילים הרוגים וטילים על ת"א? עצם השאלה הזאת מעידה על הרתעה הפוכה – ארגוני הטרור בעזה הצליחו להרתיע אותנו. אני משוכנע, שאילו ישראל התייחסה ל"עפיפון" תבערה כאל רקטה, מהר מאוד המתקפה הזאת הייתה מסתיימת, ההרתעה הייתה חוזרת ולא היה כל צורך במבצע ובמערכה. ההבלגה הובילה לסבבים ההולכים ומסלימים, שהגיעו לשיאם במתקפת הטרור הרצחנית השבוע, שארבעה אזרחים ישראליים שילמו בה בחייהם.

דווקא הפסקת האש הנוכחית נכונה כצעד טקטי. אין לישראל אינטרס לאפשר לאויב לשבש את אירועי יום הזיכרון ואת חגיגות יום העצמאות, והשיקול של קיום האירוויזיון, שהוא נכס הסברתי ממדרגה ראשונה לישראל, הצדיקו הפסקת אש בעיתוי זה (למרות שלהערכתי רבים הסיכויים שהם יפרו את ההסכם בניסיון לבצע מתקפת ראווה באירוויזיון). אולם קרוב לוודאי שזו רק הפוגה קלה. לא רחוק היום של הסבב הבא. ובו, ישראל חייבת לשבור את הכלים ולהכות באויב מכה ניצחת, שתחדש את ההרתעה, כפי שההתקפה על רובע דאחיה בביירות הביאה ל-13 שנות שקט בגבול לבנון, או תצא למבצע כמו "חומת מגן" שיחזיר את האחריות הביטחונית (ואך ורק הביטחונית) על רצועת עזה, כפי שהיא מתקיימת על שטחי הרש"פ.

חידוש הסיכולים הממוקדים והשטחת רבי קומות בסבב האחרון, שידרו כוונה ישראלית לשבור את כללי המשחק ולהעצים את התגובה הישראלית, והרף הזה צריך להיות נקודת המוצא הישראלית להפסקת האלימות הפלשתינאית ולהחזרת ההרתעה.

עם זאת, יש להיזהר מעצות האחיתופל של פרשנים ופוליטיקאים, הקוראים לפעולה ישראלית, שייעודה – להחזיר את רצועת עזה לשליטת הרש"פ. אל לנו לחזור על הטעות של מלחמת לבנון הראשונה. כל התערבות שלנו בפוליטיקה של הערבים עלולה לחזור אלינו כבומרנג. השאלה האם ארגון טרור א' או ארגון טרור ב', ששניהם שוללים את עצם קיומנו, ישלוט בעזה, אינה ענייננו. ענייננו הוא ליצור הרתעה שתחזיר את השקט לגבול.

* מסר חשוב – אני מברך על חידוש הסיכולים הממוקדים, וזאת משלל סיבות. א. מנהיגי הטרור הרצחני הם בני מוות, והעולם בלעדיהם יהיה מקום טוב יותר. ב. ככל שנרבה לחסל את מנהיגי המחבלים, נחבל בפעילות ארגוניהם שייאלצו להתארגן מחדש, ללמוד, לקדם אנשים לא מנוסים, שגם הם יחוסלו וחוזר חלילה, עד שישימו קץ לתוקפנותם. ג. ככל שנגביר את הלחץ על ההנהגה, היא תשקיע יותר מאמצים במנוסה והסתתרות ופחות בפיגועים. ד. כי השיטה הזו הוכיחה את עצמה בעבר, כמו למשל במכה הקשה שספג חמאס כשחיסלנו את שני מנהיגיו-מייסדיו שייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי ושאר מפקדי הארגון והירידה התלולה ביכולת הפיגוע שלהם בעקבות אותם חיסולים, או הג'יהאד האיסלאמי שפעולתו שותקה למשך שנים, לאחר חיסול מפקדם פתחתי שקאקי (אחת ההחלטות האחרונות של רבין, שבוצעה בדיוק שבוע לפני שנרצח). מתנגדי הסיכולים הממוקדים מצביעים על התעצמות חיזבאללה לאחר חיסול מוסאווי ועליית נסראללה במקומו. זה נכון, אך זה המקרה החריג. וגם לגבי חיזבאללה – העובדה היא שנסראללה מבין שהוא בן מוות, והוא נאלץ להסתתר בבונקר כבר 13 שנים עד ששכח מהו אור יום. עובדה זו, בנוסף לזכר המכה הקשה שחטף בהפצצות על רובע דאחיה, הביאו אותו ל-13 שנות רתיעה ושקט. ה. אחרי שנה של הבלגה, הכלה ותגובה רופסת, סוף סוף יש עליית מדרגה בפעולתנו. ו. המסר למחבלים הוא שאנו מסירים מעצמנו, בהדרגה, את הכבלים, ואם ימשיכו בפעולתם, מחכה להם גיהינום שלא הכירו ולא שיערו. (לגבי סעיף ו', אני מקווה שזו אכן כוונת רוה"מ).

* פעולת ראווה – שבוע לאחר הטבח במינכן, בו מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" – הזרוע המובחרת של פת"ח, רצחו בשידור חי 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן (1972), פרסם הארגון הודעה בעיתון הלבנוני "א-סיאד", שבה הציג את הפיגוע כ"הצלחה של 100%", ופירט: "פצצה בבית הלבן, מוקש בוותיקן או רעידת אדמה בפריז, לא היו מעוררים הד דומה לזה שעשתה הפעולה במינכן".

עלינו להניח, ברמה גבוהה של סבירות, שהפלשתינאים ינסו לבצע פעולת ראווה בזמן האירוויזיון, כאשר מאות מיליוני אנשים יצפו בשידור חי בתחרות שתשודר מת"א. ירי טילים לעבר תל-אביב במהלך השידור, הוא תרחיש ריאלי למדיי.

על ישראל להיות ערוכה ודרוכה מבחינה מודיעינית, סיכולית, הגנתית ובעיקר הרתעתית לתרחיש הזה. הרתעתית – הכוונה היא להעברת מסרים ברורים לראשי חמאס והפלגים, באמצעות מצרים ובאמצעות כל מי שיכול להעביר להם מסרים, שהתגובה על פרובוקציה כזאת לא תהיה דומה לשום דבר שהם חוו בעבר ולשום דבר שהם מסוגלים לדמיין. ואם הם לא יורתעו – לבצע זאת.

* מכחיש שואה ובודה "שואה" – גדעון האו האו פרסם בשוקניה פשקוויל תחת הכותרת "מרד גטו עזה". בשבוע שעבר, ביום השואה, מכחיש השואה העלוב הזה פרסם פשקוויל בזכות השכחה של השואה. את השואה הוא רוצה להשכיח ולהכחיש, והוא בודה "שואה" חדשה, שקורבנותיה הם המחבלים שמשגרים טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית, בפשע מתמשך נגד האנושות, והנאצים הם אלה שסופגים את הטילים, מיירטים אותם או משיבים אש.

* השלכה – מתוך פשקוויל של רוגל אלפר: "הציבור הישראלי מטורף". בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים, ובכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

* חשבון נפש – יאיר נתניהו, התועמלן הנחות, מצייץ: "שומע את הדיונים בטלוויזיה. אין לשמאל שום חשבון נפש לגבי מה שהם עוללו למדינת ישראל בהתנתקות". את ההתנתקות עשתה ממשלה בראשות הליכוד. שר האוצר היה נתניהו. הוא תמך שוב ושוב בהתנתקות, בממשלה ובכנסת. הוא אף ניסח את ההחלטה בממשלה, כדי לערפל אותה בניסוח כסת"חי שיאפשר לה להתקבל.

* צבע אדום – בשנה שעברה בננו אסף התנדב לשנת שירות בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. אנו הורדנו יישומון של פיקוד העורף, ובכל פעם שהיה "צבע אדום", הוזעקנו. החדר של אסף בקומונה היה הממ"ד, וכך לא פעם היה "צבע אדום" והוא המשיך לישון, אפילו לא שמע. אבל אנחנו, בעורף הגולני הרחוק והבטוח, התעוררנו.

אסף סיים את שנת השרות, אבל אנחנו לא ביטלנו את היישומון. סוג של סולידריות.

עכשיו אסף חייל, אז אנחנו לא מודאגים.

* ציפיה מבעל תפקיד מנהיגותי – פרשת השבוע, פרשת "אמור", עוסקת בדמותו של הכהן. מופיעות בה הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש. משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהנו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא). פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים.

* השעון הדובר – בעשור הקודם, שיחקתי בתיאטרון הקהילתי של הגולן. באחת ההצגות, שכחתי את שמה, היה קטע מתוך מערכון של חנוך לוין, שבו הצצתי מתוך ארון בתור שעון קוקיה, ולאחר ה"קו-קו קו-קו", חיקיתי את ראומה אלדר, "השעון הדובר", עם העי"ן והחי"ת.

נזכרתי בכך הבוקר, כשקראתי על מותה של ראומה אלדר. הדיוק המושלם של השעון, התמזג בדיוק המושלם שלה בהגיה ובעברית הצחה.

יהי זכרה ברוך!

* גסות רוחו – שלום לאהוד בן עזר היקר. עד מתי אפשר לסבול את גסות רוחו של ברוך תירוש, והטפותיו לסתימת פיות של מי שאין לו, לתירוש, כלים אינטלקטואליים להתמודד עם עמדותיו?

* ביד הלשון

רמת יוחנן – הצעתו של נתניהו לקרוא יישוב בגולן על שמו של טראמפ, מזכירה יישובים אחרים הקרויים על שם מנהיגים זרים. ציינתי כבר את בלפוריה, המנציח את שמו הלורד בלפור, את כפר טרומן, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן ואת טל שחר, המנציח את שמו של שר האוצר האמריקאי הנרי מורגנטאו. ניתן להוסיף עליהם את כפר בלום בעמק החולה המנציח את שמו של ראש ממשלת צרפת היהודי הסוציאליסט לאון בלום, ואת קיבוץ כפר מסריק בגליל המערבי, המנציח את נשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק.

גם קיבוץ רמת יוחנן במועצה האזורית זבולון משתייך לרשימה זו. הוא מנציח את שמו של ראש ממשלת דרום אפריקה, אוהד הציונות, יאן סמאטס. יאן הוא יוחנן.

הקיבוץ עלה לקרקע במוצאי שמחת תורה תרצ"ב, 1931. שמו הראשון היה רמת הצפון, ושם נוסף שניתן לו היה אוּשָׁה, המחיה את שמה של אושה העתיקה. ב-1935 הוחלט לקרוא ליישוב רמת יוחנן, על שמו של יאן סמאטס. מיד ניטע עץ בקרבת הקיבוץ, והוחלט שבמקום יוקם יישוב חדש, שיקרא אושה. וכך היה.

מספֵּר חברי מֵאייקֶה יפה, חבר רמת יוחנן, וההיסטוריון הבלתי רשמי של הקיבוץ: "בזכות שינוי השם קיבלה רמת יוחנן תרומה נדיבה שאפשרה הקמת מתחם תרבות מפואר במושגים של אז ועשתה עמו הרבה דברים טובים. לימים, בשנות ה-60, התברר שיוחנן סמאטס, כראש ממשלת דרום אפריקה – מעבר להיותו תומך גדול בציונות היה גם ממניחי התשתית החוקתית לאפרטהייד ונחשב כטריפה מצד חברי תנועות הנוער הציוניות בדרום אפריקה, שעלו בהמוניהם לישראל. כשהביעו תרעומת על כך באוזניי, הצעתי שנשאיר את השם, אך ניקרא לו על שם רבי יוחנן בן-זכאי בעל הזכויות הרבות… (אגב – לפני כשנתיים הגיעה משלחת של מאות מעולי דרום אפריקה ונכדו או נינו של יאן סמאטס לביקור מרגש ברמת יוחנן – אז אולי נשאיר את היוחנן, וכל אחד ייחס אותו למי שמתאים לו…)".

* "חדשות בן עזר"

אור נרות נשמה

בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שרתי את שירו של אהוד בנאי "הופעת מילואים". בעיניי, זהו אחד השירים היפים ביותר שלו; בכל האזנה לו אני מצטמרר.

בנאי מספר על הופעה בפני חיילים, כחלק משירות המילואים שלו. הופעה אחת מני רבות; הוא עובר עם מש"קית החינוך ממוצב למוצב, ושר לחיילים. המש"קית מזרזת אותו: "יש עוד הופעות, צריך למהר".

באחד המוצבים, עוד בטרם הספיק לשיר את השיר הראשון, נשמע פיצוץ וכל הלוחמים מוקפצים ויוצאים בריצה.

כאן מסתיים הסיפור, באי ודאות – האם כל הלוחמים יחזרו בשלום מן הפעולה? מי יחזור ומי לא יחזור? מי יחזור שלם ומי פצוע? על כל אלה אין תשובה בשיר.

השיר מדלג רצוא ושוב בין הסיפור לבין רובד עמוק במחשבותיו של המספר. הרובד הזה הוא רובד אפוקליפטי. בסיפור, לא מתואר שמישהו מהחיילים נפגע. אולם המשורר בתודעתו רואה את כל החיילים חוזרים ללא גוף – כלומר רק נשמות. הם מאירים כזוהר הרקיע – כפי שאנו מתארים אותם בתפילת "אל מלא רחמים". והאור המהבהב הוא אור נרות נשמה.

הדבר המעניין הוא שהחיזיון הנורא הזה אינו מכה במספר אחרי הפיצוץ וההקפצה, אלא עוד קודם לכן. ולכן, כאשר הוא עולה לשיר, הוא אינו מצליח, "פורט בגיטרה, לא יוצא לי שום צליל. דממה עמוקה מתמשכת".

בניגוד לתחושת האפוקליפסה שלו, לאנשים הנמצאים במקום זו שגרה. הטבח מפהק. המש"קית אומרת: "לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת".

אולי זאת באמת הקפצה שגרתית, איזה פיצוצון ועוד עשרים דקות כולם יחזרו בריאים ושלמים? אבל את אהוד בנאי השגרה הזאת, ההשלמה המפוהקת, מטרידה. הוא רומז, שכוונתו אינה דווקא להקפצה אחת, בערב אחד, שבו אמן אחד במילואים בא להופיע במוצב אחד בפני עשרים חיילים. הוא מדבר על מציאות חיים.

לכן הוא שר על גשם שיורד עלינו עכשיו "מפסגת לבנון עד סיני", כלומר לאורך כל האזורים שצה"ל ישב בהם. צה"ל נכנס ללבנון חודשיים אחרי השלמת הנסיגה מסיני, כלומר בפירוש מדובר במציאות מתמשכת, לאורך שנים. ו… לא הוא לא שר על גשם. הוא שר על מבול. "מבול יורד עלינו עכשיו מפסגת לבנון עד סיני". המבול הוא האפוקליפסה הטוטלית; והרי אלוהים כרת עם האדם את ברית הקשת בענן, שלא יהיה עוד מבול.

מֵי המבול ניתכים על הים. איזה ים? "יש של דמעות".

ובתחושת האסון הזאת זועק בנאי: "שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן – שיירה, לאיפה את הולכת?"

****

טקס יום הזיכרון השנה הוקדש לנושא האחדות והשוני בחברה הישראלי וביטויו בשכול. בשיר הזה הוא מתבטא בשיח רב תרבותי, המיוצג בסגנונות שירה. כשאהוד בנאי מגיע למוצב, הוא נשאל אם הוא יכול לשיר מזרחית, "אולי תתן איזה זוהר ארגוב?" אבל הוא הרי בא למוצב כדי לשיר אהוד בנאי. אך הוא לא מהסס. "אני אומר לעצמי: למה לא? אם זה יכול לעשות להם טוב".

וכשהוא שר זוהר ארגוב, מכל השירים הוא בוחר ב"ים של דמעות", שמיטיב לבטא את תחושותיו באותו רגע.

****

את השיר שרתי בעיבוד אחר, איטי יותר מהמקור. בכל חזרה, מאור ר' ואני עבדנו על העיבוד, שיפצנו ושינינו. תודה למאור על עיבוד ועל הנגינה המקסימה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הסולידריות הלאומית – והמרתה

החיבוק של כלת פרס ישראל מרים פרץ וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן, בטקס הענקת הפרסים, היה רגע מרומם נפש, שהביא לידי ביטוי את המסר המרכזי ששרר באירוע: אחדות שאינה אחידות. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים, אמתיים, ובכל זאת, אנשים אחים אנחנו. האחדות הלאומית והסולידריות הלאומית חייבים להתקיים גם במציאות של מחלוקת.

מרים פרץ ודוד גרוסמן חולקים, למרבה הצער, סולידריות נוספת: סולידריות בין ישראלים שבניהם נפלו בהגנה על המדינה. מרים פרץ שנגשה אל גרוסמן וחיבקה אותו, אמרה לו במעשה הזה, שאין היא מוכנה לוותר עליו ועל הסולידריות עמו, גם אם הוא בוחר להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת.

גרוסמן היה הדובר המרכזי בטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, הטקס המשותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. טקס, שבשנותיו הראשונות היה פרובוקציה של השוליים הרדיקליים, אך כפי שקורה אצלנו, הן במחנה השמאל והן במחנה הימין, "המחנה" מתקרנף ונסחף אחרי שוליו הקיצוניים. השנה כבר השתתפו באירוע אלפים ורוב מחנה השמאל, כולל הציוני, רואה היום את הטקס כראוי ולגיטימי, ויוצר דה-לגיטימציה לביקורת עליו.

הטקס ה"אלטרנטיבי" מנוגד במהותו למהות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. זו אמירה לאומית, שגם בשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו, איננו שוכחים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים עליה. אך גם שעה שאנו מתייחדים עם זכר חללי מערכות ישראל, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על הקמתה וקיומה של המדינה ועל ההגנה על אזרחי ישראל.

עם כל המחלוקות בתוכנו, ידענו יום בשנה להניח אותם בצד, ולקדש את הסולידריות הלאומית בתוכנו. חללי צה"ל באו מכל המחנות הפוליטיים, והמחלוקות בתוכם היו כבכל החברה, אך אחוות הלוחמים והרעות כשיצאו למשימה המשותפת של ההגנה על מדינת ישראל, היו מעל למחלוקות. וכאשר יום בשנה אנו מתעלים מעל המחלוקות ומתאחדים בהתייחדות עם זכרם, אנו מעניקים להם את הכבוד שהם ראויים לו. וביום הזה אנו מזכירים לעצמנו שהסולידריות הלאומית חזקה יותר מהמחלוקות.

הטקס המשותף עם הפלשתינאים, הוא המרה של הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, עם האויב. הרי הפלשתינאים לא נהרגו במלחמה על קיומה של המדינה, אלא במלחמה לחורבנה. הם לא נהרגו בהגנה על אזרחי ישראל, אלא במעשי טרור ורצח נגדם. מה הקשר בינם ובין מהותו של יום הזיכרון? ומה בוער למארגני האירוע לגלות סולידריות אתם, ולגרום לכאב נורא למרבית ההורים השכולים ולמרבית אזרחי ישראל?

הידברות? בבקשה. הידברות אינה נעשית בטקסים, ובוודאי לא בטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

אין זה פלא, שבנאום שנשא גרוסמן בטקס כזה, הוא דיבר על כך שישראל אינה בית.

גרוסמן ביקש לנאום בשם כלות וחתני פרס ישראל בטקס הענקת הפרס. האם הוא היה מדבר באותה רוח? האם גם שם הוא היה מכנה את ישראל מבצר, ומספר שאינה בית?

נאומה המכונן של מרים פרץ בטקס ראוי להיכנס לפנתיאון של הנאומים הגדולים בתולדות המדינה. כשהיא סיפרה על הוריה שעלו לארץ ממרוקו, על ילדותה ונעוריה במעברה, ועל אהבת ארץ ישראל שקיבלה בביתה, היא הוכיחה שמאותה ביוגרפיה שגורמת לאנשים מסוימים לטפח מרירות ושנאה, היא בחרה לטפח אהבת ישראל. וגם השכול הנורא שפקד אותה פעמיים, לא ערער את אהבת ישראל שלה.

בניה של מרים פרץ ובנו של דוד גרוסמן לא נפלו בהגנה על מבצר, אלא בהגנה על הבית. פרץ בוחרת לחזק את הבית ולא לקעקע אותו. ובחיבוקה עם דוד גרוסמן, אני רואה קריאה נואשת לגרוסמן – זה ביתך, הישאר בו. אין לך סולידריות אחרת. אין "אלטרנטיבה" לביתנו המשותף.

* "ישראל היום"