צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

האם ניתן ליצור את העתיד?

יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'

אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.

אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.

יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.

השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?

סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.

ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.

אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.

יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?

וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.

לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.

יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.

האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?

קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?

"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.

ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.

הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.

ולפרטים על הספר ולרכישה – yehudaharel.co.il

* "שישי בגולן", "זמן קיבוץ", "חדשות בן עזר"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

צרור הערות 2.2.20

* נפגשים במרכז – בעשרים השנים האחרונות, לפחות, הלך והעמיק הקרע בין מחנה ה"שמאל" למחנה ה"ימין" בישראל. כל מחנה התיישר אחרי הקיצונים בתוכו. ימין ושמאל – בלי מרכז. רק חול וחול. או בלשון הגשש החיוור: "חול וביצות, כמובן". שני המחנות עמדו על תפיסת "אף שעל". אלה סביב העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, ואף שעל לישראל (ואם שומרים על איזו כבשת רש, יש "לפצות" עליה ב"חילופי שטחים"). ואלה באף שעל לפלשתינאים, כלומר ארץ ישראל השלמה, כולל שליטה על כל הפלשתינאים שביו"ש.

עסקת המאה דוחה את שתי הדרכים הקיצוניות הללו, ומציבה דרך שלישית – חזרה לדרך הפשרה הטריטוריאלית, שאת עקרונותיה הגה יגאל אלון כבר בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, בהתאמה למציאות ההתיישבותית שנוצרה בינתיים. זו הדרך הנכונה.

אנשי "אף שעל" משמאל, טענו כל השנים שאף אחד בעולם לא יסכים שישראל תספח משהו, ובוודאי שלא יהיה לזה פרטנר פלשתינאי. בינתיים כבר נוכחנו שוב ושוב שאין פרטנר פלשתינאי גם לפתרון ה"אף שעל" שלהם, כי אין פרטנר פלשתינאי לפתרון שכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הם אינם מוכנים להסכם שאינו כולל את מימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. והנה, מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם, ידידתנו הגדולה, מציעה הצעה ברוח הפשרה הטריטוריאלית ותומכת בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים הישראליים באותה פשרה. ושגרירים ערביים נוכחים באירוע. ומצרים וירדן אינן בועטות.

אנשי "אף שעל" מימין, המסרבים לכל ויתור על חלקים בא"י, חייבים להבין שדרכם עלולה לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות, שהוא הכרחי לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. אני שמח שנתניהו אימץ את דרך המרכז ומקווה ומאמין שחלקים רבים מן הימין ילכו בעקבותיו ויבינו שהליכה עם הראש בקיר על "הכל או לא כלום" עלולה להשאיר אותנו בלא כלום, ויש היום חלון הזדמנויות לפשרה אמתית, שיש בה ויתור על שטחי א"י, אך יש בה סיפוח של אזורים רבים ושל כל ההתיישבות.

סיסמת הבחירות של תנועת "הדרך השלישית" בבחירות 96', שבהן היא הציגה תכנית דומה מאוד לתכנית טראמפ (אפשר לומר שתכנית טראמפ היא תכנית "הדרך השלישית מינוס"), הייתה: "נפגשים במרכז". "הדרך השלישית" הקדימה את זמנה, אבל הנה, החזון הולך ומתממש לנגד עינינו.

נפגשים במרכז. מעצבים מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ואני מאמין שניתן להקים ממשלת אחדות לאומית, שהבסיס המדיני שלה הוא תכנית טראמפ.

* משאל עם על גבולות הקבע – מדינת ישראל ניצבת בפני אחת ההחלטות החשובות בתולדותיה, ואולי אף החשובה ביותר – החלטה על גבולות הקבע של מדינת ישראל. החדשות הטובות הן, שניתן לגבש את גבולות הקבע בקונצנזוס רחב, בתמיכה של רוב העם.

מן הראוי שהחלטה גורלית כזו תתקבל במשאל עם. החלטה כזו, במשאל עם, תזכה ללגיטימציה הפנימית והבינלאומית הגדולה ביותר.

החוק, שהתקבל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסמיך את הממשלה להחיל את ריבונות ישראל על כל שטח בארץ ישראל (המנדטורית) שתראה לנכון. אבל לא כל מה שהחוק מאפשר – ראוי. יש גם שכל ישר. אין זה ראוי שהחלטה היסטורית כזו תתקבל בידי הממשלה, ובוודאי לא בידי ממשלת מעבר שלא קיבלה את אמון הכנסת, ובוודאי לא ערב בחירות, ובוודאי לא כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. וגם החלטה של הכנסת, בתקופה כזו, ערב בחירות, אינה ראויה.

לא כל מה שלגאלי הוא לגיטימי. והחלטה היסטורית כזו, חייבת לקבל את הלגיטימציה המרבית. ואין לגיטימציה גדולה יותר מאשר למה שייקבע במשאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, כל ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם. מן הראוי שגם סיפוח שטח לריבונות ישראלית יחייב משאל עם.

למרות החשדנות ההדדית, על כחול לבן והליכוד להסכים על קיומו של משאל עם על קביעת גבולות הקבע של ישראל על פי תכנית טראמפ וסיפוח השטחים הישראליים על פי המתווה, בתוך שלושה חודשים מן הבחירות, בתמיכה משותפת של שתי המפלגות הגדולות.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת להביא את ההחלטה לאישור הכנסת הנוכחית, על כחול לבן להצביע בעד (תוך מחאה על ההליך).

* בתיאום עם ארה"ב – על ישראל לספח לריבונותה את בקעת הירדן רבתי ואת שאר האזוריים הישראלים על פי מפת עסקת המאה. זהו אינטרס לאומי חיוני ביותר. אולם יש לעשותו בתיאום עם ארה"ב.

למה, בעצם? ישראל אינה מדינה עצמאית, ריבונית? ישראל זקוקה לבייביסיטר אמריקאי כדי לקבל את ההחלטות החיוניות לייעודה הלאומי ולביטחונה?

ריבונות ישראל על הגולן הוחלה בידי בגין בניגוד מוחלט לעמדת ארה"ב. בגין שמר על החלטתו בסוד אפילו משרי ממשלתו, והעביר אותה בממשלה ומיד לאחר מכן בשלוש קריאות בכנסת ביום אחד, כדי שלא לחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי.

הנשיא רייגן השתולל. הוא הוביל החלטת גינוי במועצת הביטחון, שהגדירה את המהלך כ"בלתי חוקי" והטיל סנקציות על ישראל. בגין לא נבהל, זימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב סם לואיס ונשא באוזניו נאום ארוך ותקיף, בו דחה את עמדת ארה"ב ואמר: "ישראל איננה מדינת וסאלים. איננו רפובליקת בננות של ארה"ב". הוא אף פרסם את דבריו במלואם בפומבי, בצעד חריג.

בגין צדק. אילו המתין להסכמה אמריקאית, עד היום לא היה נחקק החוק ואולי חלילה היינו מאבדים את הגולן. אם כך, מדוע אני סבור שהיום יש לנהוג אחרת? מהסיבה, שלראשונה ארה"ב הציגה תכנית פרו-ישראלית מובהקת, כולל הסכמה לריבונות ישראלית על שטחים ביו"ש. מי היה מאמין? יהיה זה מעשה טיפשי וגול עצמי, לבצע את המהלך הזה ללא תיאום עם ארה"ב. ואני משוכנע שבתיאום עמה, החלת הריבונות בוא תבוא, במהרה.

* הצדדים הבעייתיים בתכנית – עסקת המאה היא תכנית טובה. היא מאפשרת ריבונות ישראלית על חלקי ארץ ישראל רחבים. היא מבטיחה לישראל גבולות קבע בני הגנה. היא מקיימת את כל ההתיישבות הישראלית. היא משחררת אותנו מהסכנה הדמוגרפית, של שליטה על מיליוני פלשתינאים, המסכנת את הרוב היהודי. היא משאירה בידינו את ירושלים השלמה. אין בה דרישה לקבלת פליטים בישראל ויש הגבלה משמעותית על קליטת פליטים במדינה הפלשתינאית. וכל זאת בתמיכה אמריקאית, לפחות, ואני מאמין שהתמיכה הבינלאומית בה תלך ותגבר.

אבל יש לבחון את התכנית בעיניים פקוחות ולראות גם את הצדדים הבעייתיים שבה.

הבעיה הראשונה היא המדינה הפלשתינאית. ברמה האידיאולוגית, אין לי בעיה עם מדינה פלשתינאית מפורזת בשטחים שיועדו לה. הדבר מתאים לעקרון הפשרה הטריטוריאלית שבו אני דוגל. אולם מבחינה מעשית, איני רואה היתכנות לקיומה של מדינה כזו, לא בקווי 4.6.67 ולא כל שכן בקווים מצומצמים אף יותר. מדינה כזו, אם לא תוכל לקיים את עצמה, עלולה להיות מוקד לאי שקט לאורך שנים. בקופסה שבין הירדן והים, אין מקום לשתי מדינות. ולכן, יש לצאת אל מחוץ לקופסה, וליישם את הפשרה הטריטוריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהשטח שלה ביו"ש יהיה מפורז. כיום, כאשר זו התכנית שהוגשה, יש לקבל אותה. בהנחה שהפלשתינאים יידחו אותה, יש להתחיל במגעים עם ירדן, רצוי בסיוע אמריקאי, על חידוש האופציה הירדנית בקווי תכנית טראמפ. במסגרת האופציה הזאת, ניתן יהיה להסדיר גם את יישובם של ה"פליטים" הפלשתינאים במדינה הירדנית-פלשתינאית, אך ממזרח לירדן.

הבעיה השניה, חמורה יותר – סוגיית "חילופי השטחים" ומסירת אזורים ריבוניים מהנגב לידי המדינה הפלשתינאית. אין לכך כל הצדקה. כל שטח שישראל שחררה במלחמת ששת הימים, שאין מלחמת-מגן מובהקת וצודקת כמותה, הוא שלנו בזכות ובדין. אין כל סיבה לפצות את הפלשתינאים על כך שישראל מספחת שטחים ביו"ש לריבונותה. אין כל הצדקה לוויתור על שטחים בנגב. אדרבא, ראוי ליישב את אותם השטחים ביישובים יהודיים. אם יש צורך להגדיל את שטחי רצועת עזה – גם את זה עדיף לבצע מחוץ לקופסה, בשיתוף עם מצרים, בהעברת שטח מסוים מסיני לידי הפלשתינאים.

ולגבי האפשרות של חילופי שטחים שבהם אזור ואדי ערה יעבור למדינה הפלשתינאית – מבחינה דמוגרפית הדבר טוב לישראל. אבל התושבים בהם הנם אזרחי ישראל, ולכן החלטה כזו תיתכן רק בהסכמתם של התושבים, במשאל עם. אם הם יבחרו להיות חלק מישות פלשתינאית ובכך לממש את מאווייהם הלאומיים תוך המשך ה"צומוד" על אדמתם – מצוין. אם הם יבחרו להישאר במדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית – גם טוב, אך אז הם לא יוכלו להלין על כך שהם "נאלצו" לחיות במדינה יהודית. זו בחירתם. כמובן, שהטענה על טרנספר היא שקר, כיוון שאין מדובר בעקירתם מאדמתם.

יש חשיבות רבה לעיקרון שאף יהודי ואף פלשתינאי לא יגורש מביתו. עם זאת, יש בעיה בקיומם של יישובים מבודדים כמובלעות בשטח הפלשתינאי. בעניין זה, יש להשאיר את הבחירה בידי כל יישוב. לדעתי, על המדינה להציע לכל יישוב אפשרות של העתקת מיקומו ברצון אל השטח הריבוני הישראלי, תמורת הכפלת היישוב במימון המדינה.

* הדומה והשונה – בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות מופצת רשומה שבה מוצבות זו מול זו המפה של רבין ותכנית המאה. מעל המפה של רבין נכתב "רבין בוגד" ומעל תכנית המאה – "ביבי גאון".

כדאי, באמת, לבחון את הטענה לעומקה; את הדומה והשונה. אולם לפני כן אומר, שהשימוש במונח "רבין בוגד" הוא דמגוגי, שמנסה להכניס לפיהם של מי שהתנגדו לאוסלו את האמירה הזאת, למרות שרובם הגדול לא חשבו כך ולא טענו כך, ונתניהו עצמו יצא פעמים רבות נגד הקריאה הזאת.

ולגופו של עניין – אכן, יש דמיון רב בין המפות. ובהשוואה ביניהן, המפה של רבין טובה יותר, כי אין בה "חילופי שטחים". הרעיון של חילופי השטחים הוא של יוסי ביילין, בתכנית "ביילין אבו-מאזן" (שאבו מאזן התכחש אליה, אחרי שסיים להוציא מביילין את הוויתורים, שאח"כ היו הבסיס להצעות ברק בקמפ-דיוויד, שהיו הרבה יותר ותרניות גם משל ביילין) מבוסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67; כאילו ישראל צריכה לפצות את הפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש. חילופי השטחים הם החלק השלילי בעסקת המאה. הבדל נוסף בין המפות, הוא שבמפה של רבין גוש קטיף ישראלי ואילו במפה של טראמפ גוש קטיף אינו קיים. בכך, כמובן, אין להאשים את טראמפ. את נתניהו, לעומת זאת, יש להאשים, בשל הצבעותיו בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

אולם בסיטואציה הבסיסית ההבדלים הם דווקא לטובת תכנית המאה לעומת תכניתו של רבין. נקודת המוצא שממנה יצא רבין, הייתה שכל יו"ש הייתה בידי ישראל וכל נסיגה נתפסה כוויתור ישראלי משמעותי. לעומת זאת, נקודת המוצא שממנה יצא טראמפ, היא המציאות שיצר ברק ב-2000, של נכונות ישראלית לחלוקת ירושלים, לנסיגה מהבקעה ולנסיגה כמעט מוחלטת לקווי 4.6.67 ופיצוי הפלשתינאים בחילופי שטחים על מה שישראל לא תיסוג ממנו. חרף הסרבנות הפלשתינאית, הצעות ברק היו עד כה המשחק היחיד מזה עשרים שנה (ואף כורסמו לרעה בידי אולמרט), ולכאורה האפשרויות היו לתמוך או להתנגד למתווה "היחיד ואין בלתו", כלשונו של ברק. מנקודת המוצא הזו, חזרת טראמפ לדרכם של אלון ורבין היא שיפור משמעותי לעומת המצב שקדם לו.

הבדל שני הוא שהקווים האדומים שרבין הציע לא היו מקובלים על האמריקאים, שכמתווכים תמכו בעמדה הפלשתינאית המוצהרת של נסיגה לקווי 4.6.67 (אף שכפי שהוכח, הפלשתינאים אינם מסתפקים בכך). ואילו כאן מדובר לראשונה בתמיכה וגיבוי אמריקאיים לעמדת ישראל, בתכנית רשמית של ארה"ב.

הבדל שלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שבתכניתו של רבין לא דובר על ריבונות. סביר להניח שאילו היה נחתם הסכם קבע ברוח תכניתו, ישראל הייתה מחילה את הריבונות. אבל הרי לא היה נחתם הסכם כזה. האם רבין היה מחיל גם כך את הריבונות, באופן חד-צדדי? אם כן, הוא לא נתן לכך כל רמז. ואילו עסקת המאה מאפשרת בהחלט את החלת הריבונות הישראלית, וזהה ההבדל העיקרי.

נכון לעשות השוואות היסטוריות, אבל אם לא מדייקים בהצגתן, חוטאים בדמגוגיה. ועיקר הדמגוגיה – האם אלה שמפיצים את המפות, יצאו נגד תכניות ברק-קלינטון-אולמרט-קרי וכו', שהן היפוכה של תכנית רבין? האם הם התנגדו לברק שהפך כל "לאו" של רבין ל"הן"? אני יכול להעיד אישית, שבכל פעם שציטטתי את נאומו של רבין, שבו פרס את מורשתו המדינית, וכבר 24 שנים איני חדל לצטט אותה, רבים מהם תקפו אותי כ"קיצוני" ו"סרבן שלום".

ומצד שני, לא צריך הרבה דמיון כדי לחזות איך נתניהו היה תוקף בכל הכוח ראש ממשלה אחר שהיה מקבל את התכנית. אך הוא ראוי לשבח על כך שהוא מוביל חלקים רבים מן הימין להכרה שהדרך הנכונה לישראל היא הפשרה הטריטוריאלית.

* בעד רעיון הגבינה הלבנה – אני שומע אנשים שמתנגדים לרעיון של הזזת גבולה של ישראל מערבה באזור ואדי ערה, בטענה שזה טרנספר. אני לעומת זאת תומך ברעיון כיוון שהוא גבינה לבנה. מה הקשר? הרעיון הזה הוא טרנספר בדיוק כפי שהוא גבינה לבנה. אין שום קשר בינו לבין טרנספר.

טרנספר הוא עקירת אוכלוסיה ממקומה והעברתה בניגוד לרצונה למקום אחר. למשל, ההתנתקות הייתה טרנספר ליהודים שחיו בגוש קטיף. אם מישהו היה מציע לעקור את תושבי ואדי ערה ממקומם ולהעביר אותם לרש"פ, זה היה טרנספר.

אפשר לתמוך או להתנגד לרעיון כמות שהוא, בלי להמציא לו כותרות שקריות כמו טרנספר, גבינה לבנה או מיץ עגבניות.

מדובר ברעיון הוגן מאוד, שבו מוצע לערביי ואדי ערה להישאר בבתיהם ועל אדמתם, בלי לגרש מביתו ולנשל מאדמתו ולו אדם אחד, ולהפוך אותם אזרחי מדינת הלאום שלהם. למה הדבר דומה – לסיפוח היישובים היהודיים ביו"ש למדינת ישראל. הם נשארים על מכונם והופכים חלק אורגני ממדינת הלאום שלהם.

אין דבר טבעי יותר מרצון של בני עם מסוים להמשיך לחיות במקומם ולהיות אזרחי מדינת הלאום שלהם. אם ערביי ואדי ערה מעדיפים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי ולא במדינת הלאום של העם הפלשתינאי, זו תופעה יוצאת דופן, וצריך לחשוב מה הסיבה לכך.

אולי הם מבינים, שבמדינת ישראל הדמוקרטית הליברלית, הם אזרחים אמתיים, נהנים משוויון אזרחי אמתי, ובמדינה שאינה ישראל הם יהיו "אזרחים" כמו אזרחי כל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל? הרצון שלהם להישאר אזרחי ישראל, הוא סיבה לגאווה בעבור מדינת ישראל. אבל אם זו בחירתם, יואילו נא להשתלב באמת במדינת ישראל, לא להתבכיין על מר גורלם כמיעוט "נרדף", לא לבחור ברוב עצום רשימה אנטי ישראלית קיצונית. עד כמה אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו?

* לא שלילת אזרחות – שקר נוסף על השקר כאילו הרעיון של חילופי שטחים / אוכלוסיות הוא טרנספר, הוא כינוי הצעד כ"שלילת אזרחותם בכפיה של ערביי ואדי ערה". גם זה לא נכון. לא מדובר בשלילת אזרחות בכפיה. שלילת אזרחות, היא אם אום-אל-פחם נשארת במדינת ישראל ושוללים את האזרחות מתושביה. זאת אכן שלילת אזרחות, שהיא מעשה חמור ביותר. אולם החלטה ריבונית של שתי מדינות על מיקום קו הגבול ביניהן, ובכך הפיכת אזרחי מדינה א' לאזרחי מדינה ב', אינה שלילת אזרחות. בפרט אם הם בני הלאום של מדינה ב'.

איני תומך בהצעה הזאת. היא לא טובה לישראל. היא עלולה לנתק את הרצף הטריטוריאלי בין הגליל המזרחי למרכז הארץ, ולבודד יישובים ישראלים באזור.

אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים, כלומר ויתור על אזורים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על כך שישראל משאירה בריבונותה שטחי ארץ ישראל ששחררה במלחמת מגן צודקת. אבל אם מבצעים חילופי שטחים כאלה, עדיף לסגת משטחים מאוכלסים בערבים, מאשר שטחים פנויים להתיישבות יהודית.

אבל מבחינת תושבי ואדי ערה, זו ההצעה הכי הוגנת שיכולה להיות. וכפי שכבר הצעתי, אני חושב שהחלטה בנושא יכולה להיות רק בהסכמתם של התושבים הערבים בוואדי ערה במשאל עם.

* הראשון שזיהה – ליברמן מתהדר, שהוא אבי הרעיון של חילופי שטחים ואוכלוסיות עם תושבי ואדי ערה. אך הוא טועה. קדם לו השר לשעבר אפרים סנה, חבר מפלגת העבודה, שר בממשלות רבין ופרס ושר מטעם העבודה בממשלת האחדות בראשות שרון.

* הלהיט של תעלות הביבים – נתניהו התרברב שכבר ביום ראשון (היום) הוא יספח את בקעת הירדן ואת היישובים, ונאלץ לשים ברקס. צריך להסביר את הפליק-פלאק הזה. מה הבעיה?

הלהיט החדש בתעלות הביבים המדלקמות את מסרי תעשיית השקרים של בלופר, הוא שנתניהו סגר עם האמריקאים שהיום (יום ראשון) יסופחו בקעת הירדן וכל היישובים ביו"ש, אבל גנץ הססמולן שכנע את טראמפ לא לתת לכך את ידם, ולכן יש דחיה בסיפוח. אחד מעובדי האלילים, המדקלמים הסדרתיים, הגדיר זאת, ש"גנץ אשם מלא מלא בהחמצת ההזדמנות לסיפוח".

זו השיטה הביביסטית הידועה. הרי ידוע שנתניהו אחראי לניצחון הגדול במבצע "צוק איתן", שהביא לשנים השקטות ביותר אי פעם בגבול עזה, אבל יעלון וגנץ אשמים בתבוסה המשפילה במבצע "צוק איתן" שעד היום אנו סובלים מתוצאותיו. נתניהו הפך את ישראל לאחת המעצמות הדמוקרטיות החזקות בעולם שהיא מדינת משטרה שנשלטת בידי כנופיית עבריינים שהשתלטו על המשטרה (=הגסטפו בפיו של בנו הג'ורה), הפרקליטות ובתי המשפט וכו' וכו' וכו'.

* הסנטימנט והרציונל – במסגרת מחקר שאני עורך, חזרתי בימים האחרונים לקרוא את כתביהם של שלושה מראשי הנאבקים למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים – יצחק טבנקין, נתן אלתרמן ומשה שמיר. חשתי יחד אתם את האושר הגדול בעקבות שחרור חבלי ארץ ישראל, ולבי פעם עם ההתפעמות שלהם מגודל השעה. והזדהיתי מאוד עם האמירות שלהם ועם חלק ניכר מן הניתוחים שלהם.

כיצד הם התייחסו לבעיה הדמוגרפית? הם האמינו שבעקבות המלחמה תהיה עליה גדולה של יהדות העולם שתשנה את המאזן הדמוגרפי. ולגבי הערבים ביהודה, שומרון ועזה, הם הקפידו לומר שלא ינושל אף ערבי מאדמתו והציעו לתת להם אזרחות מלאה עם סיפוח השטחים. הם לא העלו על דעתם לא גירוש ולא סיפוח בלי מתן אזרחות.

הם טעו. גם אחרי העליה הגדולה מבריה"מ, ברור שסיפוח מיליוני פלשתינאים למדינת ישראל הוא איום דמוגרפי על זהותה היהודית. ולכן, הגם שהסנטימנט שלי הוא ארץ ישראל השלמה, אני יודע שמי שצדקו היו דווקא אלה שהציעו פשרה טריטוריאלית. יגאל אלון, שתקף לאורך שנים את בן גוריון על שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור ושכאיש הקיבוץ המאוחד דגל בשלמות הארץ, הבין זאת מיד, והציע את התכנית הרציונלית ביותר – תכנית אלון. עסקת המאה, שנתמכת היום בידי רוב הימין הישראלי, מבוססת על הפרמטרים של תכנית אלון.

* אסטרטגיה – האסטרטגיה שאני מציע לכחול לבן: להיאבק בנתניהו ובשחיתות כאילו אין ריבונות ולתמוך בהחלת הריבונות כאילו אין מאבק בנתניהו ובשחיתות.

* מסע נקם – כאשר חסידי פינטו עשו לאפרים ברכה מה שחסידי נתניהו עושים למנדלבליט, זה נגמר רע.

* מנדלבליט טעה – מנדלבליט טועה בעמדתו שאין לפסול את מועמדותה לכנסת של תומכת הטרור ואוהדת המחבלים יזבק, בדיוק כפי שהוא טעה כאשר התנגד לפסילת מועמדותו לכנסת של תומך הטרור ואוהד המחבלים בן גביר. אני מקווה שבניגוד למקרה בן גביר, במקרה זה בית המשפט העליון לא יפסוק על פי עמדתו.

* להיטמע או להיבדל – בהצבעה על פסילת מועמדותה של ח"כ יזבק, סיעת העבודה-גשר-מרצ התפצלה. העבודה הצביעה בעד הפסילה ומרצ נגד. אני שמח על הצבעת העבודה ומקווה שזה סימן לבאות – שמפלגת העבודה אינה מתכוונת להיטמע במרצ, אלא דווקא להיבדל ממנה. למשל, אשמח מאוד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות בראשות כחול לבן. אני מקווה שקווי היסוד של הממשלה הזאת יהיו כאלה שמרצ לא תוכל ולא תרצה להצטרף אליה.

* רדיפה? – מה עושים עניין מקצת טחינה, מתנה לחברים? (וברצינות – חוסר העניין התקשורתי והציבורי ב"מבצע טחינה" המושחת ביחידה 504, מעידה עד כמה אירועי השנים האחרונות הפכו אותנו קהי חושים לשחיתות, אפילו ביחידות העילית של צה"ל).

* סקופ – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: נעמה שלנו מצחצחת שיניים.

* איך עושים שינוי – מכללת "עלמא" בת"א ערכה ערב ספרותי לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". את הערב פתחה מנהלת המכללה ויוזמת הערב ד"ר רות קלדרון. הערב הוקדש לנושא: איך עושים שינוי? הייתי המרצה הראשון, והרציתי על הנושא: הגולן כמיקרוקוסמוס של אוטופיה. אחריי דיברו עורכת הספר מיכל זמיר, ירון לונדון וסיים יהודה הראל. חברי עופר גביש, מוסיקאי וחוקר הזמר העברי, הנעים בין ההרצאות בשירי הגולן.

האולם ב"עלמא" היה צר מלהכיל את הקהל הרב שהגיע לאירוע, וגם אחרי שהוספו כיסאות פלסטיק נוספים, אנשים הצטופפו בעמידה במבואה. שני אנשים ששמחתי במיוחד לראותם, היו אביגדור קהלני ופרופ' אלכס לובוצקי, חבריו של יהודה לסיעת "הדרך השלישית" בכנסת.

היה זה ערב מרתק ומרומם נפש.

* הפוליטיקה לא יכלה להם – ברגע הגיעי ל"עלמא" קיבלתי מסרון ובו נודע לי שיצא לאור הגיליון החדש של כתב העת "קתדרה" ובו מסה על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מאת פרופ' אודי מנור. מתוך המאמר: "יהיו שיחשדו מראש בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם השתתפו באותם מאבקים פוליטיים לאורך השנים. אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית". מנור מסיים את המאמר במילים הללו: "מאיר שלו כתב על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם".

אני נוהג לומר שכתבתי את הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על יהודה הראל. אולם על פי 100% ממאמרי הביקורת על הספר וכן על תגובות רבות של קוראים, כנראה שהספר באמת לגמרי לא רע. כך שאני יכול, בלי להצטנע, להמליץ עליו.

* בתי כן היום את צוחקת – במלאת שבעים שנה לקיבוץ גדות, הוסיף הפזמונאי יובב כץ, מחבר השיר "בתי את בוכה או צוחקת", בית נוסף:

מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפים

"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח

חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.

בערב לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שנערך במכללת "עלמא", שרנו את השיר המקורי. ואז עופר גביש הפתיע כשהוסיף את הבית המרגש הזה.

* ממשלת האחדות האחרונה – מידי יום שישי אני מתמודד עם שאלון הטריוויה במוסף "הארץ". בגיליון האחרון פתרתי 12 שאלות. אבל על פי התשובות ב"הארץ", פתרתי רק 11. הטעות (לשיפוטי) היא בתשובתו של העיתון.

השאלה הייתה מי עמד בראש ממשלת האחדות האחרונה, בהשתתפות הליכוד ומפלגת העבודה. התשובה של העיתון הייתה שרון, שעמד בראש ממשלת אחדות בתקופת ההתנתקות. התשובה הנכונה היא נתניהו, שעמד בראש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה בראשות ברק בשנת 2009.

עם זאת, אני יכול להבין את התשובה שהעיתון הציג. יתכן שכיוון ש"קדימה" הייתה באופוזיציה, זו לא הייתה בדיוק ממשלת אחדות, של שתי המפלגות הגדולות. אבל כיוון שהשאלה ציינה בפירוש ממשלה של הליכוד והעבודה, אני סבור שתשובת העיתון שגויה.

* לא רואים עולם – צפיתי במהדורה האחרונה של התכנית המצוינת "רואים עולם" ב"כאן" 11, שירדה אחרי 32 שנים. התרגשתי לראות את קטעי הארכיון מכל אותן שנים, ומהשיח עם אנשי התכנית לאורך שנותיה – עמנואל הלפרין, אורן נהרי, דוד ויצטום, שרי רז וכמובן יעקב אחימאיר.

חבל שהתכנית יורדת. חבל שיעקב אחימאיר מסיים את דרכו בשידור הציבורי.

* הכוכב הבא – הפייבוריט שלי הוא אוהד שרגאי. זמר גדול ויוצר מקורי ומוכשר.

* ביד הלשון

* ניר יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק הקרוי על שמו של יצחק שדה.

גם ניר יצחק קרוי על שמו של מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, אלוף יצחק שדה. ניר יצחק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום חלק מהתק"צ – התנועה הקיבוצית), בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית אשכול, בין חבל אשכול לחבל שלום, באזור "עוטף עזה".

הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, לנקודה הזמנית של קיבוץ נירים באדמות דנגור, לאחר מעבר נירים לנקודת הקבע שלו. הוא נוסד בידי גרעינים ארצישראליים חלוציים של תנועת "השומר הצעיר". בשנות החמישים הצטרפו אליו עולים חלוצים מבולגריה, רומניה וארגנטינה.

שמו הראשון של היישוב היה דנגור. הרב שלום דנגור היה הרב הראשי של העיר סואץ. הרב דנגור גאל את אדמות הסביבה, והן נקראו על שמו אדמות דנגור. הקיבוץ אימץ את השם. ב-1953, לאחר פטירתו של יצחק שדה, החליף הקיבוץ את שמו לניר יצחק. ניר הוא שדה, אך השם שדה יצחק כבר היה תפוס.

* התנצלות – לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למושג "האיש שלנו ב…" ובה כתבתי על הספר "האיש שלנו בדמשק" – על אלי כהן, הוספתי מידע שקיבלתי מדורון ארזי, איש אשכולות שאני מעריך את ידיעותיו. מסתבר שהפעם דורון טעה, ואני הוטעיתי והטעיתי, ושהדברים המקוריים שכתבתי (ללא התוספת/"תיקון" של דורון) היו המדויקים. אני מתנצל בפני דוד פז על השגיאה, ושמח שהוא העמיד אותי על טעותי והעשיר את ידיעותיי.

ומוסיף על כך דורון ארזי: אוי ואבוי. אני חושש שהכשלתי אותך. אכן הטעות היא שלי והאיש צודק. בעיית זיכרון שלי: אורי דן ובן פורת פרסמו לראשונה את ספרם על אלי כהן בצרפתית, בראשית 1967, אפילו לפני מלחמת ששת הימים, בהוצאת Fayard תחת הכותרת L'espion qui vennait d'Israel ובשם-העט המשותףBen Dan , המורכב כמובן משמותיהם-שלהם. גם באנגלית הוא הופיע כך, בהוצאת alentine Mitchell הייתה אכן הוצאה ישנה של "מסדה" בעברית כבר ב-1968 שעדיין הייתה תחת שם-העט הזה והיא זו שקראתי לראשונה בראשית שנות ה-70, כנער, והיא שנחקקה בזיכרוני. השניים הוציאו כמה שנים אח"כ עוד ספר על המוסד, "המלחמה החשאית", גם כן בשם-העט "בן דן", (ושוב באנגלית ובצרפתית) מטעמי שו-שו לפי המנטאליות ששררה אז, ורק אחרי כמה שנים הופיעו מהדורות עבריות בשמותיהם המלאים. אני קראתי את המהדורות בשם-העט כנער והן נחרתו בזיכרוני, קראתי גם את ספרו של בן-חנן, ועכשיו באמת בלבלתי בין השניים. אני רק יכול להצביע על 40 השנים שעברו כנסיבות מקלות ולהדגיש שוב שאסור לסמוך על הזיכרון אלא תמיד לבדוק. אתה יכול מצדי לשלוח התנצלות זו אל דוד פז או לפרסמה אצל בן-עזר או בדף הפייסבוק שלך, ככל שתרצה.

עם זאת אני עדיין חושב, כותב ארזי, שהכותרת "האיש שלנו בדמשק" הייתה בהשראת ספרו של גרהם גרין, אשר, כאמור, יצא בעברית כבר ב-1962. איזה מקור אחר היה יכול להיות לביטוי זה שאינו מצוי בדרך כלל בעברית, בוודאי בתקופה ההיא בוודאי בהקשר של ריגול בבירת מדינה זרה? כיום דוד פז אינו יכול לשחזר, אני מניח, את מקורות ההשראה של אחיו המנוח. אבל זו עדיין נשארת השערה, אם כי לדעתי סבירה.
עוד פעם התנצלותי על שהכשלתי אותך.

* "חדשות בן עזר"

כוכב אחד מעז

לפני למעלה מחצי שנה, יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

הספר יצא ימים אחדים לאחר הכרזת טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן. מיד לאחר ההכרזה כתבתי שהיא תרגיל שיווקי של הספר. גם ההוצאה הוציאה פרסום ברוח זו.

צחוק צחוק, אבל אני באמת רואה סמליות בעיתוי האירועים. יש אנשים שבטוחים שהגיע פתאום קוסם, הוקוס-פוקוס ויש הכרה בריבונותנו בגולן. הספר הזה מספר על 52 שנות מאמץ אדיר, שהחל בקומץ חלוצים שלקחו אחריות עליונה, העזו להקדים את הממשלה, להקדים את הגופים המיישבים, להקדים את תנועות ההתיישבות; עלו לגולן שבועות אחדים לאחר שחרורו ועשו היסטוריה; שינוי את ההיסטוריה, עיצבו מחדש את גבולה של מדינת ישראל. הספר מספר על ההקמה ועל המפעל הנפלא שבהמשך הדרך עד היום. מפעל של ציונות מעשית, שהובילה אחריה גם את הציונות המדינית (הריבונות על הגולן). בין האנשים שחוללו את המפעל הזה, בולט משכמו ומעלה, ראש וראשון להנהגת ההתיישבות בגולן לאורך שנותיה, יהודה הראל, שלא בכדי זכה בשנת השבעים למדינת ישראל לפרס ישראל על מפעל חייו.

הספר מספר את סיפור חייו של יהודה, אך לא פחות מכך – את סיפורה של ההתיישבות בגולן. כאשר הגשתי את כתב היד להוצאה, נאמר לי שעליי לקצר את הספר באופן משמעותי. החלטה של יוצר על מה לוותר, אינה החלטה קלה, אך ההחלטה שלי גם לא הייתה קשה במיוחד. כיווצתי את כל הפרקים המתארים את 33 שנותיו הראשונות של יהודה, מלידתו עד עלייתו לגולן, לפרק אחד. אמנם התקופה המעצבת של אדם היא מפתח להבנת מפעלו, עשייתו והגותו. ואף על פי כן, כשהיה עליי לחתוך בבשר החי, היה לי ברור שהעליה לגולן היא האירוע המעצב של חייו, והנה אירוע משמעותי בתולדות מדינת ישראל.

הספר אינו מצלם את סיפור ההתיישבות בגולן בתצלום לוויין, ממעוף הציפור ואינו מציג את התמונה כולה. זוהי מצלמה ניידת ההולכת עם יהודה לאורך השנים. לכן, סיפוריהם של יישובים כמו מבוא חמה, גבעת יואב ורמת מגשימים, שיהודה לא היה מעורב בהקמתם, אינם מופיעים בו. לעומת זאת, סיפוריהם של יישובים כמו קשת, יונתן, אורטל וכמובן קצרין, שיהודה היה במידה רבה האב המיילד שלהם, מופיעים בהרחבה. וכך, כמובן סיפורו של קיבוץ מרום גולן. וסיפורו של ועד יישובי הגולן. וסיפוריהם של מפעלים רבים בכל תחומי החיים בגולן, שכל אחד מהם יכול היה להיחשב כמפעל חיים – מופיעים בהרחבה. וכך כל המאבקים בגולן, החל מהמאבק נגד נסיגה מהקו הסגול בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, דרך המאבק על חוק הגולן ועד המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90. ולאחר מכן – הפעולה העקשנית לאורך שנים לחקיקת חוק יסוד משאל עם. וכך טוף מרום גולן, מכללת אוהלו בקצרין, כיתות גוונים בנופי גולן ועוד ועוד ועוד ועוד – רשימת טביעות אצבעותיו של יהודה בגולן ארוכה מאוד ומעוררת התפעלות. ולא רק בגולן – הובלת מהלך השינוי בתנועה הקיבוצית, הקמת גוש אמונים, המאבק נגד עקירת יישובי חבל ימית, ייסוד תנועת הדרך השלישית והפיכתה למפלגה, כהונתו בכנסת, הספרים שכתב – כל אלה מופיעים בספר.

אין זה ספר "נייטרלי", גם לא אובייקטיבי. זה ספר שנכתב מתוך אמונה יוקדת בצדקת ההתיישבות בגולן ובחשיבותה ומתוך הערכה עמוקה לגיבור הספר. הוא נכתב גם מתוך מחלוקת עם יהודה, שהחל את דרכו כקומוניסט וכעת הוא ליברטריאן, וכמי ששולל הן את הקומוניזם והן את הליברטריאניות, איני אדיש להשקפותיו.

הספר אינו נייטרלי, אך הדבר שעמד לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר היה הצגת הסיפור כמות שהוא, בדיוק מרבי. השתדלתי ככל יכולתי שלא תהיה זו כתיבה אקדמית משמימה, אלא סיפור; או אם להשתמש בלשונו של דני סנדרסון: אגדה שהייתה באמת. השתדלתי ככל יכולתי לרדת לחקר העובדות ולהגיע לדיוק מרבי, בלי לייפות את גיבור הספר, גם כאשר הוא לא יצא טוב במיוחד.

השקעתי כשלוש שנים בכתיבת הספר. התחלתי ב-120 שעות ראיון עם יהודה. בהמשך הדרך ראיינתי עוד עשרות אנשים מתחנות שונות של חייו ובעיקר – נברתי באלפי מסמכים ארכיוניים, בארבעה ארכיונים והחשוב והטוב שבהם – ארכיון הגולן, שהיה לביתי השני בעת כתיבת הספר.

כדי להגיע לדיוק המרבי, העדפתי תמיד את התיעוד הארכיוני, על פני הזיכרון של המרואיינים, הן בשל תעתועי מרחק הזמן והן בשל הסובייקטיביות של המרואיין. לדוגמה, יהודה סיפר לי את סיפור היוזמה שהובילה לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. היא החלה לאחר הסכם השלום עם מצרים, כשהתברר שהתובנה הציונית ש"במקום בו עוברת המחרשה שם ייקבע הגבול" לא עמדה במבחן. יהודה הבין שכנראה אין די בציונות המעשית, ואם לא תתלווה אליה הציונות המדינית – היא מפעל בסיכון. וכך הוא יזם את חוק הגולן ויזם את עצומת-המיליון כמכשיר שיגייס את הציבור למאבק על החוק. כידוע, המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. יהודה סיפר לי שהוא גייס את שבס, יו"ר ועד יישובי הגולן באותה תקופה, שעד אותו יום לא היה לו שום קשר לוועד; מתוך אינטואיציה שזה הביצועיסט שיוביל לצדו את המהלך. אני עובר על החומר הארכיוני, ומגלה פרוטוקול ישיבה של ועד יישובי הגולן, בהשתתפות שבס, כחצי שנה לפני הצעתו של יהודה. התקשרתי מיד ליהודה והוא השיב: "זאת כנראה טעות. אולי התאריך שגוי. אני זוכר את זה במאה אחוז!" ואז מצאתי את שמו של שבס בעוד מסמך ועוד מסמך ועוד פרוטוקול, והיה לי ברור שזיכרונו של יהודה בגד בו. הכרעתי להציג את ההיסטוריה על פי הממצאים והתעודות. וגם יהודה הרים ידיים ואמר שאינו יכול להתווכח עם העובדות ("למרות שאני זוכר במאה אחוז!").

לא תמיד היו בידיי כל המסמכים הנחוצים. לדאבוני כי רב, ארכיון הדרך השלישית נגרס. אחרי חודשים של חיפושים הדבר נודע לי, הכעיס אותי וכאב לי (ולא רק בשל הספר). לכן, בכתיבה על תקופת הדרך השלישית הסתמכתי בעיקר על ראיונות עם ראשי הדרך השלישית, על זיכרוני כפעיל מרכזי במפלגה ועל קטעי עיתונות. יתכן שבפרקים על הדרך השלישית רמת הדיוק נמוכה יותר מאשר נושאים אחרים.

על אף כל מאמציי והאימותים שעשיתי לכל עובדה שכתבתי, נפלו בספר מספר שגיאות. שגיאה אחת כואבת לי במיוחד, ואני רואה לנכון לנצל במה זו כדי לתקן את המעוות. כתבתי בספר על יוזמה של יהודה להקמת קתדרה עממית ליד אוהלו, וכתבתי שהיוזמה לא יצאה לפועל. מסתבר, שהקתדרה הוקמה ופעלה שנים אחדות, ואורנה אשד ז"ל, האישה היקרה כל כך, עמדה בראשה. אני חש צער רב על השגיאה הזו.

****

במקביל לכתיבת הספר כתבתי מחקר אקדמי על ראשיתה של קצרין ועל המעורבות הגדולה של היישובים הכפריים בגולן בהקמתה. כעת אני בישורת האחרונה של מחקר אקדמי על העמדות בתנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בנושא ההתיישבות בגולן, בגל הראשון שלה (1967-1969).

כחוקר ההתיישבות בגולן אני חורש באדמה בתולית. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן לא נחקרה. אין ולו מחקר רציני ואמין אחד על ההתיישבות בגולן. ולכן, אני חש תחושת שליחות ואחריות גדולה במחקריי ובכתיבתי בנושא.

****

אחת התכונות המאפיינות את יהודה הראל, היא האומץ לקפוץ למים, לקום ולעשות מעשה, להעז לשגות וללמוד משגיאות. האומץ הזה חולל מעשים רבים, הניע אנשים רבים, והמעשים והאנשים חוללו את מפעל ההתיישבות בגולן.

איך זה שכוכב אחד
לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי
מעז. ואני, בעצם,
לא לבד.
(נתן זך)

****

השבוע, ב-11.11 חל יום הולדתו ה-85 של יהודה הראל.

וגם היום הוא מעז. בכל בוקר הוא קם כשראשו מלא ברעיונות יצירתיים ומקוריים איך לקדם את הגולן ואת החברה הישראלית, ועד שעות הערב המאוחרות הוא אינו נח וממשיך לקדם אותם, באותה סקרנות, באותה התלהבות ובאותו להט. או כפי שאני נוהג לומר לו: אתה כותב את כרך ב'.

* "שישי בגולן"

עד כאן!

"לתושבי מדינת ישראל!
הממשלה וראש הממשלה קיבלו כבר החלטה על נסיגה מכל הגולן ועל עקירת כל היישובים. מידע זה הגיע ממקורות במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד הביטחון, מקורות מהימנים בארה"ב ובמדינות ערביות הלוקחות חלק בתיווך.
הבוקר תפתח בגמלא שביתת רעב לזמן בלתי מוגבל, תוך קריאה לעם לקום ולעלות לגולן ולהצטרף למאבק על הגולן בגמלא.
כתוצאה מהמצב החדש, ועד יישובי הגולן החליט על הוצאה לפועל של מבצע 'עוז 94'.
זה הרגע לפעול בטרם יהיה מאוחר.
אנו פונים לכל הציבור ולכל מי שעל רכבו או על מרפסת ביתו שלט 'העם עם הגולן', להתפנות מעיסוקיו ולעלות לגולן – לגמלא.
עכשיו הזמן להוכיח לראש הממשלה רבין ולממשלתו, שהעם עם גולן.
שובתי הרעב, תושבי הגולן וראשי המאבק דורשים מראש הממשלה רבין לחזור על הבטחותיו לציבור בישראל, על פיהן בכל הסכם שייחתם עם סוריה תשמר האחיזה הביטחונית וההתיישבותית בגולן ויימשך פיתוחם וחיזוקם של יישובי הגולן. זה המנדט שרבין קיבל מן העם ועל פיו עליו לפעול".

בבוקר יום א', 11 בספטמבר 1994, לפני 25 שנים בדיוק, פרסמנו את ההודעה הזאת ששודרה במלואה בכל כלי התקשורת, בראש כל מהדורות החדשות. באותו בוקר עלינו, חבריי ואני, לגמלא העתיקה, שם שבתנו רעב במשך 19 יום.

19 יום לא אכלנו. 19 יום שתינו רק מים. 19 יום שבהם רבע מיליון ישראלים עלו אלינו לרגל להביע את הזדהותם.

19 יום שבהם לא ירדנו מן הכותרות, ומדי יום סוקרנו בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, בתחנות הרדיו, בעיתונות ובתקשורת העולמית.

19 יום שבהם המערכת הפוליטית לא יכלה להתעלם – ח"כים וסיעות רבות עלו לגמלא להיפגש אתנו; מי כדי להביע תמיכה, מי כדי להתווכח עמנו, ומי (אולי הרוב) מתוך ידיעה שהתקשורת נמצאת בגמלא ותסקר את הביקור. התקשורת הביאה את הפוליטיקאים, ומשבאו הפוליטיקאים הם משכו את התקשורת וחוזר חלילה – וקולנו נשמע ברמה, תרתי משמע.

ערב קודם לכן, אלפים רבים מתושבי הגולן גדשו את פארק קצרין העתיקה לעצרת חרום, שכותרתה: "עד כאן! לא את הגולן!", ובה הכרזנו על מבצע "עוז 94" שמרכזו – שביתת רעב ללא הגבלת זמן. בראש המבצע עמד יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ח"כ ממפלגת העבודה, גיבור ישראל אביגדור קהלני. יהודה הראל יזם את השביתה, היה האסטרטג שלה והמוח מאחוריה ומנהיג השובתים. בין השובתים היה גם סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן היה האמרגן, המפיק והבמאי הגדול, שניצח ביד רמה על המבצע, מבחינה פוליטית ולוגיסטית. שביתת הרעב הייתה הצלחה גדולה; נדבך חשוב בהצלחת המאבק על הגולן.

****

כשאני בוחן לאחור את העשור של המאבק על הגולן, המאבק הציבורי המוצלח והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה, אני סבור שהפעולה המוצלחת ביותר בו, לא הייתה הפגנת הענק בכיכר רבין, "אם כל ההפגנות" – ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שבה השתתפו מאות אלפי אזרחים, בינואר 2000. גם לא שביתת הרעב בגמלא. הפעולה המוצלחת ביותר הייתה… סטיקר. דבקית בעברית.

מי שנסע אז בכבישי ישראל, לא יכול להתעלם מן התופעה המדהימה סביבו – מרבית המכוניות נשאו את הסטיקר "העם עם הגולן". שלט "העם עם הגולן" היה תלוי על עשרות אלפי מרפסות בערי ישראל. ולאורך שנים בכל צומת בארץ עמדו מספר פעילים עם השלט "העם עם הגולן". צבענו את הארץ בגולן. היה זה מסר אפקטיבי ביותר, שהטריף את יריבינו. הם לא יכלו להתעלם מכך. לצביעת הארץ בגולן היו מספר מטרות. ראשית, להוכיח שלמרות שהמאבק מונהג ומנוהל מהגולן, בידי ועד יישובי הגולן – זהו מאבק לאומי, שרוב העם תומך בו. שנית, לבטא בעוצמה, באופן מוחשי ביותר, את ההתנגדות לנסיגה. שלישית, להעביר למקבלי ההחלטות את המסר הפשוט – העם מתנגד לנסיגה. ואכן, לא היה ולו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה.

צביעת הארץ בגולן נבעה ממניע נוסף – אופי המאבק. מראשית המאבק, הגבלנו את עצמנו בקווים אדומים שלא זזנו מהם לאורך כל המאבק: לא אלימות, לא איום באלימות, לא הפרת חוק, לא פגיעה בציבור. מאבק מכובד ודמוקרטי, על פי חוק. חסימת כביש, למשל, הייתה מחוץ לתחום.

אבל בסוג כזה של מאבק יש גם בעיה. איך משדרים נחישות ואיתנות עם המגבלות הללו? פעולות מן הסוג של שביתת הרעב היו התשובה. בשביתת הרעב בגמלא הפגנו נחישות, והוכחנו שניתן להיות נחוש ומאיים, בלי לאיים ובלי לפרוע חוק.

****

אחד המסרים הבולטים במאבק שלנו, היה חוסר המנדט של הממשלה לפעול בניגוד מוחלט להתחייבותה בבחירות. בפניה לציבור בראשית שביתת הרעב ציטטנו מתוך מצע מפלגת העבודה בבחירות. אך הציטוט הפופולרי היה מתוך נאומו של רבין 12 יום לפני הבחירות, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את רמת הגולן". לא היה ילד שלא דקלם את המשפט הזה על פה. שידרנו את הסרטון עם דבריו של רבין אפילו כתשדיר בבתי הקולנוע. דרשנו להביא כל הסכם למשאל עם.

רבין נענה, הודה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה, והתחייב פומבית להביא את ההסכם, אם יושג, למשאל עם. אולם הוא סירב לחוקק את ההתחייבות. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני יזמה את הצעת חוק שריון הגולן. הגשת הצעת החוק הפסיקה את שביתת הרעב. האמת היא שהפסקנו אותה ברגע שחששנו שהיא תפסיק לעניין את הציבור ואת התקשורת, כי כמה אפשר להשאיר נושא בכותרות? עצם החזקתו כך כמעט 3 שבועות היה הישג אדיר, והעדפנו לסיים את השביתה בשיא.

****

בפרשת השבוע, "כי תצא", מוצגות הלכות המלחמה, ובין השאר מי פטור ממנה: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ… וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ … וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ … מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

בהנהגת ועד יישובי הגולן לא רצו שאצטרף לשביתה, בשל היותי דובר ועד יישובי הגולן, ובמבצע הזה עליי להיות בכושר שיא, במיטבי. כיוון שהתעקשתי, ניסו לשכנע אותי בנימוקים אחרים. "רק לפני חודש התחתנת", אמרו לי חברים, "איך כך אתה פתאום עוזב את ביתך, את אשתך הטריה, הולך לתקופה ארוכה אל הלא נודע, אולי מסכן את עצמך, את חייך? הרי אפילו על פי התורה אתה פטור מן המלחמה".

השבתי, שעל פי חז"ל, הפטוֹרים הללו נוגעים רק למלחמת רשות. ואילו למלחמת מצווה חובה על כולם לצאת: "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ככתוב במשנה. ומהי מלחמת מצווה יותר מאשר המאבק על הגולן?

וכך, במהלך השביתה התבשרתי בבשורה מרוממת הנפש, על כך שאשתי נושאת ברחמה את ילדנו הבכור. הבשורה הזו טענה אותי באנרגיות שגם "אלף לחם" לא ישתוו להן.

מתוך השביתה, ניהלתי את המערכה התקשורתית, ודווקא אז הייתי בשיא כושר הפעולה.

עד היום, כל אימת שאני מתבקש להצביע על חוויה משמעותית ומכוננת בחיי – אני מצביע על 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.

****

אין לי ספק, ששביתת הרעב הייתה נדבך משמעותי ביותר בניצחון. והיום, 25 שנים מאוחר יותר, הגולן ישראלי ופורח ומתפתח, חוק יסוד שהובלנו מחייב משאל עם על כל ויתור על שטח שבריבונות ישראל וארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן. ניצחנו!

* שובתי הרעב בגמלא (כולל שובתים שהצטרפו במהלך השביתה או פרשו לפני הסוף): יהודה הראל (מרום גולן), סמי בר לב (קצרין), דרורה שנק (מרום גולן), אפרת בדיחי (קשת), עלית איתם (נוב), אמתי שלם (מבוא חמה), מיכאל לנדסברג (אורטל), אורי הייטנר (אורטל), מוטי רישין (בני יהודה), דורון טיומקין (קצרין), דורון בוגדנובסקי (מרום גולן), סטיב רוזן (כפר חרוב), משה סבוראי (שקד) רענן לוי (עשרת). במהלך השביתה הצטרפו אלינו לימים אחדים ראשי עמותת "השדרה הכפולה" ובהם פרופ' אלישע האס, דובי הלמן, פרופ' אברהם וכמן ודודיק רוטנברג. במקביל אלינו, דיוויד ספלמן, אז חבר גונן והיום תושב עין זיוון, שבת רעב ליד בית התק"ם בתל-אביב.

* "שישי בגולן"

כך הכל התחיל

ב-22 ביוני 1967, 12 יום לאחר שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, התכנסו בקיבוץ גדות מזכירים ונציגים מקיבוצי הגליל העליון, לדון בשאלה: מה עושים עכשיו?

השאלה שעמדה על הפרק, הייתה איך להבטיח שהגולן יישאר בידינו, וישראל לא תיסוג ממנו בלחץ המעצמות, כפי שנסוגה מסיני לאחר מבצע קדש, כעשור קודם לכן.

לא בכדי הישיבה נערכה בקיבוץ גדות. במשך 18 שנות קיומו מאז עלייתו לקרקע ב-1949, היה זה היישוב שסבל יותר מכל יישוב אחר מן התוקפנות הסורית.

במלחמה עצמה התארגנה משלחת של יישובי הגליל והעמק, בראשות חבר כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, שהשתתפה בישיבת הממשלה ולחצה על שחרור הגולן, ושחרור הגליל והעמק מן הסיוט הסורי. כעת הם ישבו כדי לדון איך לא להחזיר את הגלגל אחורה.

איתן סט, חבר גדות, הציע לפעול בדרך הציונות המעשית – להבטיח שהגולן יישאר בידינו באמצעות התיישבות. היכן שעוברת המחרשה העברית – שם יעבור הגבול. יש להכות שורשים התיישבותיים בגולן. דעתו התקבלה והוא מונה לארגן את ההתיישבות.

22 ימים לאחר מכן, ב-14 ביולי, עלתה קבוצה של צעירים, רובם מקיבוצי הצפון, למחנה הסורי הנטוש בעליקה. הם הוגדרו כמחנה עבודה לטיפול בבקר הסורי המשוטט, ואכן, זו הייתה משימתם העיקרית. עלייתם אושרה בידי הממשלה חודש לאחר שהם כבר עבדו בשטח. כך החלה ההתיישבות בגולן.

יהודה הראל, שעלה לעליקה מקיבוצו מנרה, היה הדמות המרכזית בקרב חלוצי ההתיישבות בגולן. בעבורו – ההתיישבות בגולן לא נועדה רק לעצב את גבולות המדינה, אלא בעיקר להוביל תמורה ערכית ורעיונית ותנופת התיישבות קיבוצית אדירה בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, שתסחוף אחריה את הנוער הישראלי והנוער היהודי בגולה ותביא לתחיה ציונית סוציאליסטית גדולה.

המהפכה הזאת לא הושגה, כידוע, אך היא הניבה הצלחה רבתי – הגולן הישראלי!

בספטמבר 1967, זמן קצר בטרם חלוצי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חלוץ ההתיישבות בגולן בפרט ומעבר לקו הירוק בכלל, עלו לנקודה הזמנית השניה שלהם בקוניטרה, פרסם יהודה, מזכיר הקיבוץ, מאמר בעלון הקיבוץ ובו כתב, בין השאר:

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם… הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה… ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה. יש הפותח את התנ"ך כדי לחפש שם עברי לנקודה החדשה.

על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

המעשה החלוצי של ראשוני המתיישבים, הוא המסד למפעל ההתיישבות בגולן על 33 יישוביו – העיר קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישובים דתיים וחילוניים ויישוב אחד משותף, יישובים מכל הקשת הפוליטית מגוש אמונים ועד השומר הצעיר. המעשה הזה הביא לריבונות על הגולן, הניע את העם למאבק להגנה על הגולן כשממשלות נשאו ונתנו על נסיגה ממנו, ולאחרונה גם מעצמת העל, ארצות הברית, הכירה בריבונותנו על הגולן. יהודה הראל נשא תפקיד מרכזי ומוביל בכל המהלכים הללו.

בחודש שעבר יצא לאור ספרי, "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". דרך סיפור חייו של יהודה, אני מתאר את סיפור ההתיישבות בגולן. הספר מסתיים בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים ליהודה הראל, ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, על מפעל ההתיישבות בגולן.

מאמר לניוזלטר של ארכיון הגולן

עוד על ועידת שפיים

לפני שבועות אחדים, סמוך לצאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", פרסמתי בטור זה את הפרק, מתוך הספר, "תכנית שפיים", המספר את סיפור המאבק שהוביל יהודה בוועידת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) בשפיים (יוני 1976) להקמת הקיבוץ הרביעי של התנועה בגולן, הלא הוא קיבוץ אורטל. כמסופר בפרק, "תכנית שפיים" של יהודה הייתה הרבה יותר מקיפה ומרחיקת לכת, ונגעה במרחב גדול של נושאים לאומיים ותנועתיים, אך הוא התמקד בסופו של דבר בהקמת אורטל, כדגם להקמת קיבוצים חדשים בידי התקבצות של שלושה קיבוצים שמתגייסים להקים אותם.

בהכנת הספר, נחשפתי לאלפי מסמכים ותעודות, שכמובן רק מקצתן צוטטו בספר, בשל קוצר היריעה. כך גם בפרק זה.

במאמר זה, אציג שלוש תעודות הנוגעות למאבק על הקמת אורטל בוועידת שפיים; תעודות בעלות חשיבות להיסטוריה של הקמת אורטל.

****

המסמך הראשון הוא הצעת הפעולה של הקיבוצים מרום גולן ועין זיוון להקמת אורטל. ההצעה הזאת נשלחה עוד טרם הוועידה, כהצעה לעומתית להצעת מזכירות התנועה, שלא כללה בתכניתה את הקמת הקיבוץ. בית השיטה עדיין לא הייתה בתמונה, ואף שיהודה חיפש קיבוץ ותיק מלווה, בשלב זה דובר על הקמת הקיבוץ בידי הקיבוצים הקיימים בגולן בלבד. ראוי לזכור שמדובר בקיבוצים צעירים מאוד, שלקחו על עצמם את המשימה. מרום גולן הייתה בת 9, עין זיוון בת 8 ואל-רום בת 4. ראוי לשים לב, בהערכה, לנכונותם של הקיבוצים, מיוזמתם, להקצות מנחלותיהם להקמת אורטל.

כפי שסיפרתי בספר, הייתה זו הצעה לעומתית, והופעל על יהודה לחץ כבד לא להעמיד אותה, מחשש של מזכירות התנועה מפני הפסד מביך בהצבעה. בסופו של דבר, המזכירות נכנעה והכניסה את אורטל להצעתה.

הצעות פעולה – עין זיוון, מרום גולן

הוועידה מחליטה על הקמתו המידית של יישוב רביעי בגולן ע"י הקבה"מ במשבצת ההתיישבותית שמדרום לעין זיוון. משבצת זאת מיועדת ע"י הגורמים המיישבים לקבה"מ, וזאת במסגרת המשימות ההתיישבותיות של התנועה.

היישוב יוקם ע"י יישובינו בגולן ע"י הפעולות הבאות:
1. הדרכת גרעיני השלמה ליישוב.
2. הקמת גרעין בוגרי צבא – ריכוזו והכשרתו.
3. טיפול וליווי מקצועי וחברתי של היישוב המוקם.
4. מתוך הכרה שהיישוב החדש צריך להיות בנוי במתכונת דומה ליישובים הקודמים, מוכנים המשקים לוותר על חלק מאמצעי הייצור שלהם (קרי 500-1,000 דונם שלחין ומים).
הקיבוץ [בז'רגון התנועתי המושג "הקיבוץ" פירושו – הקיבוץ המאוחד, לעומת יישוב או משק, ככינוי לקיבוץ הבודד] יממן, במידת הצורך, את קידום תקציבי ההתיישבות לצורך הקמתו המיידית של היישוב.

****

גם המסמך השני הוא הצעת החלטה לוועידה. הצעה של יהודה הראל שנוסחה במהלך הוועידה ומתוך הדיונים והמחלוקות בתוכה. ההצעה הזאת כבר כוללת את בית השיטה בין הקיבוצים שיקימו את אורטל.

הצעת החלטה של יהודה הראל

הוועידה מברכת על החלטת בית השיטה, עין זיוון ומרום גולן בדבר נכונותם לקחת על עצמם הקמת יישוב חדש, פיתוחו והאחריות לו.

הוועידה קוראת ליישובי הקיבוץ לאמץ דרך זו. דרך זו תאפשר הרחבה וחיזוק של התכנית ההתיישבותית וכניסה לאזורי התיישבות נוספים, וביצוע מהיר יותר של התכנית.

****

המסמך השלישי והאחרון, הוא קטע מתוך נאומו של יהודה בוועידה. הנאום הזה אופייני מאוד לדרכו של יהודה. יש בו את החזון הגדול – לפיו הקיבוץ המאוחד ייקח על עצמו להקים מיד לפחות 15 יישובים בגולן, בבקעת הירדן, בסיני, בגליל ובנגב, כאשר כל שלושה יישובים ותיקים יתאגדו להקים יישוב רביעי. יש בו את ההבנה שהתנועה אינה עומדת לקבל את ההצעה, אך התעקשות לתת צ'אנס לפחות לניסיון אחד – הקמת אורטל. רק בהקשר של התכנית הקטנה – הקמת אורטל, עמדה שאלה מדינית אקוטית, החשש שאם יהיה הסדר ביניים נוסף (היה זה שנתיים אחרי הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ותשעה חודשים לאחר הסדר הביניים עם מצרים) האזור המוּעד לנסיגה הוא אזור קוניטרה, וכדי למנוע את הסכנה, יש ליישב את האזור.

להלן, מתוך נאומו של יהודה:

"זאב צור [1911-1994, חבר שדה נחום, ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, איש המשק והכלכלה הבולט בתנועה, מנאמניו של אבי הקבה"מ טבנקין, בשנות השישים ח"כ וסגן שר החקלאות, ותומך נלהב ונאמן של ההתיישבות בגולן ובבקעה] אמר, שהליכה לגולן ביולי 67' הייתה המעשה החשוב שהקיבוץ עשה מאז ההתיישבות של מלחמת השחרור. הוא אמר את זה. אני חושב שהגיע הזמן לחזור וליישם את הניסיון – וזה מה שמוצע בהצעה שהוצעה כאן על ידי עין זיוון ומרום גולן – ליישם את הניסיון שצברנו ברמת הגולן בהצלחה התיישבותית מסוימת, לא מבוטלת. ההצעה שהוצעה כאן היא דגם. כל חשבון יוכיח, שמה שיכולה לעשות עין זיוון, מה שיכולה לעשות מרום גולן, יש בקיבוץ עשרות רבות של משקים שיכולים לעשות יותר ולפחות אותו הדבר. אם תחלקו אותם לשלושה, כשבכל קבוצה יש יישוב אחד גדול, אחד בינוני ואחד קטן – לפחות יתקבל המספר של 15. 15 נקודות שאפשר לגשת להקמתן עכשיו. להקים אותן תוך חודשים. הוקמו 4 יישובים אזרחיים, מאחזים אזרחיים ברמת הגולן שלושה חודשים לאחר שהוחלט על זה, במחיר זול יחסית של 4 מיליון ל"י ליישוב. אפשר להתפרש עכשיו. אפשר את האדמות המופקעות בגליל לא להפקיע לטובת מינהל מקרקעי ישראל, אלא לטובת מתיישבים מיד, שיעלו לשם. אין צורך לחכות עם זה. אין צורך בסדר עדיפויות. אם מטילים את זה על יישובים באחריות מלאה – זאת ההצעה – אחריות מלאה על היישוב, בכל יישוב של הקיבוץ – הקמת יישוב חדש כענף מרכזי, כמו בי"ס, עם כוח אדם, עם אמצעים שמוקדשים לזה, יעסיק את האסיפה כל שבוע ואת המזכירות כל שבוע.

בדרך הזאת שאנחנו מציעים, שקיבלו אותה כבר שני משקים קטנים ויישוב גדול – בית השיטה, יכולים ללכת יישובי הקיבוץ ולהוות דרך לתנועה ההתיישבותית כולה, איך הולכים בפריסה גדולה במהירות, ואיך עושים את זה במידה רבה על חשבוננו ולא על החשבון המצומק והקשה של המדינה. תהיה בזה גם דוגמה לכל הארץ.

אינני יכול לפרוס עכשיו את כל ההצעה. אני חושב שכבר מאוחר בשביל להציע אותה לוועידה. לצערי, לא הצלחתי להביא לדיון עליה בפני הוועידה במשך חודשים. עכשיו מה ניתן להציע? ניתן להציע לאשר את הניסיון הזה שמוצע על ידינו. ולתת לנו אפשרות לגשת לעבודה, כדי להקים את היישוב הזה עוד הקיץ. אנחנו בצירוף עוד יישוב אחד גדול. ואני מקווה שזה יהיה בית השיטה, אם התנועה תחליט על כך. מסוגלים לבצע את זה עוד הקיץ.

…אני מציע שיאשרו לנו את ההצעה שלנו לגבי המשבצת דרומית לעין זיוון. הגולן מופיע כמקום שמיני או תשיעי בסדר העדיפויות של ועדת ההתיישבות, או ועדה שהוקמה לצורך זה בקיבוץ. אין לזה שום הצדקה. חברים, כל אחד מכם יודע מה צפוי מבחינת לחצים, ואיזו התמודדות צפויה על הגולן בקיץ בעוד שנה. כל אחד יודע. זה לא חדש. אני לא מגלה שום דבר. כל אחד יודע באיזה אזור בגולן זה יהיה – באזור קוניטרה. ואני מציע לכל אחד מכם לדעת גם, שמי שיכריע את המאבק הזה יהיה הקיבוץ המאוחד. לי אין שום ספק בזה. בגלל מיקומו, בגלל אופיו, בגלל היישובים שיש לו שם, הוא יכריע את המאבק הזה. וכדי שהוא יעמוד בו – עוד ישוב עד הקיץ הבא, זה ניתן. אנחנו לא מרגישים את עצמנו מספיק חזקים להיות לבד. רוצים עוד יישוב. רוצים שביישוב הזה יהיה מעורב עוד יישוב גדול בקיבוץ המאוחד, כמו בית השיטה, כמו מעגל מיכאל. רוצים ביחד לעמוד במעמסה הזאת.

תאמינו לי, להעביר את ההחלטות האלה על קרקע, על מים, על אנשים, ויתורים כלכליים במשקים כל כך חלשים כמו אל-רום, כמו עין זיוון ומרום גולן – היה קשה מאוד. אני מבקש מאוד מאוד מהוועידה לא לפספס את העניין הזה. זאת הזדמנות. זה לא קורה בכל יום. צריך לאשר את זה. צריך לאפשר לנו להתחיל, ולאפשר לעוד יישוב להצטרף למאמץ הזה, ואנחנו על אחריותנו, ביחד עם היישוב הזה, כמו בית השיטה, ניקח את זה ונטפל בזה, עד שהיישוב הזה יוכל לעזור ולהקים יישוב נוסף.

****

יהודה אומר תמיד שהוא גאה בכישלונות שלו, כיוון שכל ניסיון גדול שכשל, הוליד הצלחה קטנה. כך חזונו לאחר מלחמת ששת הימים, שהתנועה הקיבוצית תקים לאלתר עשרות ומאות יישובים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, תעורר את הנוער ואת תנועות הנוער בארץ ובגולה לתנופה אדירה של עליה והתיישבות, שתביא לתחייתה של תנועת העבודה הציונית ושל התנועה הקיבוצית ותחולל מפנה ציוני סוציאליסטי בחברה הישראלית. לשם כך הוא עלה לגולן לאחר המלחמה. אפשר לומר בצניעות, שהחזון הזה לא ממש הוגשם. אך מהכישלון הזה צמח מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן.

וכך חזונו בתכנית שפיים – גם הוא לא צלח. אך מתוך הכישלון הזה צמחה הצלחה יפה – קיבוץ אורטל שלנו.

דבר נוסף האופייני ליהודה, הוא שאת החזונות הגדולים יש להגשים מלמטה. קודם כל מן האנשים, החלוצים ההולכים לפני המחנה (וקודם כל הוא עצמו). אח"כ, בידי הקיבוצים הבודדים שלוקחים על עצמם משימה. אח"כ בידי הקיבוץ המאוחד, שתשמש דוגמה לכל התנועה ההתיישבותית. והמדינה? גם כאשר יהודה היה סוציאליסט מושבע, וגם היום, כשהוא ליברטריאן מושבע, הוא לא כל כך מאמין במדינה, ולא מצפה ממנה שהיא תעשה את המעשים. וכאן, במשבר הכלכלי של אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא לא רצה להעמיס על קופת המדינה המרוקנת, את המשימה ההתיישבותית, אלא שרובה תהיה מתקציב הקיבוצים והתנועה, ובתעודות אחרות הוא קרא להורדת רמת החיים בקיבוצים כדי להתגייס למשימה.

וכדאי לשים לב לעוד נקודה. יהודה ביקש לאפשר את הקמת אורטל, שבעתיד אף היא תהיה יישוב שיוכל להיות שותף להקמת יישוב נוסף. הוא התכוון בוודאי לטווח של שנים ספורות. היום, 41 שנים לאחר הקמת אורטל, טרם ניתנה לנו ההזדמנות הזאת. היום, כאשר יש ניצנים של דיבורים על הקמת יישובים חדשים בגולן, אולי תהיה לנו הזדמנות להיות שותפים למשימה. אך העיקר, בעיניי, הוא אורטל כקיבוץ משימתי, יותר ויותר משימתי. והקמת בית הספר "אדם ואדמה" בשנה הבאה, היא התגלמות המשימתיות האורטלית.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דבריי במסיבת ההשקה של הספר "יהודה הראל – ביוגרפיה"

דבריי במסיבת ההשקה של הספר "יהודה הראל – ביוגרפיה"
מרום גולן 5.4.19

יהודה התראיין השבוע לרדיו על הספר. בתחילת הראיון שאל אותו המראיין אם הוא מתרגש. יהודה השיב: " אני מתרגש. אבל כיוון שקיבלתי חינוך יקי, אני לא מראה את זה".

לי אין עכבות כאלו, ואני מודה ומתוודה – אני מתרגש מאוד. והרי מדובר ביצירה שעמלתי עליה כשנתיים וחצי.

לפני כשנה וחצי, תמר, בתי הצעירה, העניקה לי במתנה שלט מקרמיקה שעליו נכתב: "כאן כותב הסופר אורי הייטנר". כל חיי אני כותב, אבל רק אז הבנתי שבעצם הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי.

עכשיו כבר מותר לגלות, שכל הסיפור עם טראמפ וההכרה בריבונותנו על הגולן, הוא הפקה של יחסי הציבור של הוצאת "ידיעות ספרים", כמקדם מכירות של הספר.

ואם כבר מדברים על הכרזת טראמפ – יש כאלה שחושבים שפתאום הגיע איזה קוסם ועשה הוקוס פוקוס. בדיוק לשם כך נכתב הספר. כדי לספר את הסיפור על קומץ צעירים שעלו לגולן והחלו מאפס. אני שמח לראות כאן את כרמל בר – האיש הראשון שעלה לגולן, והחל את המסע הזה. הספר מספר על 52 שנה של מאמץ, של עבודה קשה ושל מאבקים רבים, שרק בזכותם הגענו למציאות שבה אנו חיים היום, שבה רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצוי במקום הראוי לו, בפח האשפה של ההיסטוריה.

יהודה הוא הדמות המרכזית במהלך הזה. אצטט משירו של נתן זך: "איך זה שכוכב אחד לבד מעז".

לפני כעשר שנים נערכה מסיבת השקה של ספרו של יהודה "להפריט". זה היה אירוע הרבה יותר צנוע, על הדשא של משפחת הראל. ובאירוע הזה יהודה ביקש רק מאדם אחד לדבר על הספר – ממני. ולא למרות, אלא בזכות העובדה שהוא ידע שאני מתנגד למסר של הספר ולרעיונותיו. אני חושב שהסיפור הזה מספר הרבה על יהודה, וגם על הקשר בין יהודה לביני.

הגעתי לגולן, לקיבוץ אורטל, כבחור צעיר, לפני 35 שנה. שבועות אחדים לאחר מכן, התקיים באורטל ערב לקראת הבחירות עם יהודה הראל. בעבורי יהודה, מנהיג מתיישבי הגולן, היה כבר אז מיתוס. יהודה נשא הרצאה ארוכה, שהתחלקה לשני חלקים. בחלקה הראשון הוא מתח ביקורת נוקבת, בשצף קצף, על המערך. בחלקה השני הוא הסביר למה למרות זאת, נכון להצביע למערך.

אחריו ביקשתי את רשות הדיבור. אמרתי שאני מסכים עם כל מילה בחלק הראשון של דברי יהודה, והתפלמסתי עם החלק השני. לאחר הערב יהודה ואני המשכנו לשוחח ארוכות, וכך החלה חברות שנמשכת כבר 35 שנה. וזה ממש לא מובן מאליו. לא רק שיודה היה כבר אז יהודה הראל ואני בסך הכל של"תניק בן 21, אלא יהודה הוא בגיל של ההורים שלי ואני בגיל של הילדים שלו. ובכל זאת, נוצרה חברות עמוקה, שנמשכת כבר כל כך הרבה שנים. פעלנו יחד בשינויים בקיבוץ – במרום גולן ובאורטל לפני שלושים שנה, במרוץ של יהודה למזכיר התק"ם, בחברת "וקטור", כמובן בוועד יישובי הגולן, בדרך השלישית, במכון שמיר. וגם המחלוקות האידיאולוגיות בינינו לא העיבו על החברות.

ומתוך הקשר הזה לקחתי על עצמי את המשימה לכתוב את הביוגרפיה הזאת, ושהיא תהיה אובייקטיבית, לא ורודה מדי, לא מייפה את המציאות. האם הצלחתי בכך? על כך תוכלו להעיד אתם, הקוראים.

באחרית דבר של הספר כתבתי שורה של תודות, אך לכמה אנשים אודה גם כאן היום.

בראש ובראשונה ליהודה. ראיינתי את יהודה כ-120 שעות. יהודה שיתף פעולה בפתיחות מלאה, לא היסס להצביע על טעויותיו, על כישלונותיו. נדמה לי שהיה קשה יותר לחלוב ממנו את ההצלחות.

אבל יש לי גם נזיפה ליהודה. יהודה אינו כותב תאריכים על מכתבים ומסמכים. בהכנת הספר עברתי על עשרות ארגזים, על אלפי מסמכים, והייתי צריך לעשות עבודה בלשית כדי לשייך מסמך לזמנו. אז יהודה, אני מזהיר אותך – אם לא תתחיל לכתוב תאריכים על המסמכים, זאת הביוגרפיה האחרונה שאני כותב עליך.

תודה לציפקה, כמובן, שאף היא התראיינה בפתיחות וסייעה בכל דבר שנדרש. תודה לאלי זיו, שיזם את הספר, ששכנע את יהודה להסכים לכתיבתו, שגייס אותי ואת המשאבים לכתיבת הספר והוצאתו. לטובה ואלישע, אנשי ארכיון הגולן, שבמשך חודשים היה ביתי השני. יהודה, תודה שהעברת בזמן את הארכיון האישי שלך מיד טבנקין באפעל לארכיון הגולן. אחרת עד עכשיו עוד הייתי כותב את הספר. תודה למיכל זמיר, עורכת הספר והשותפה שלי ליצירה.

תודה אחרונה לחברי אודי מנור, פרופ' אודי מנור – היסטוריון וביוגרף, הביוגרף של יגאל אלון, שהיה הראשון לקרוא את פרקי הספר – לא את התוצאה הסופית, אלא את חומר הגלם. כל פרק שכתבתי שלחתי אליו, וקראתי את הערותיו, ולרוב קיבלתי אותן ויישמתי אותן.

אני מזמין את אודי לומר כמה מילים.

צרור הערות 31.3.19

* בעד הסדרה – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס, של הקלות וסיוע כלכלי והומניטרי תמורת הפסקת אש. זאת, בתנאי שתהיה זו הפסקת אש אמתית, בשונה מעשרות הפסקות האש בשנה האחרונה, שהיו הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. הפסקת אש פירושה שאין הצתות, לא בלונים ולא עפיפונים, לא רימונים ולא מטענים, לא רימוני הלם, לא פגיעה בגדר, לא צעדות "שיבה". בקיצור – הפסקת אש מוחלטת.

ותנאי נוסף – שיהיה ברור שכל הפרה תיענה בהפסקה של כל סיוע, כולל סגירה הרמטית של הגדר והפסקה של מעבר מאות משאיות האספקה שעוברות לרצועת עזה מדי יום. ישוגר בלון – למחרת סגר מוחלט.

* טעות שכזו – לטענת חמאס, הטיל ששוגר למשמרת נפלט בטעות, בתגובה לאירועים בכלא קציעות.

* תזכורת – יחיא סינואר, ראש החמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט.

* שמאל חלש – מודעת תעמולה של הליכוד מציגה את רשימת כחול לבן, ובאמצעות רסיסי אמירות של כל מועמד, שנאמרו או לא בעשרות השנים האחרונות, מובילה למסקנה ש"כחול לבן" היא שמאל חלש.

יפה מאוד.

עכשיו ננסה את הפטנט הדמגוגי הזה על רשימת הליכוד.

מס' 1 בנימין נתניהו – נסוג כמעט מכל חברון, לחץ בחום ובחיוכים את ידיו של ערפאת וכינה אותו "ידידי ושותפי", חתם על הסכם וואי על נסיגה מ-13% משטחי יו"ש, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד האב, תמך בעקירת גוש קטיף והצביע בעד המהלך בהצבעות בממשלה ובכנסת, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד הבן, תמך בהקמת מדינה פלשתינאית בנאום בר אילן, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, שחרר מחבלים רבים סתם ככה בתור מחוות לפלשתינאים, התרפס בפני ארדואן והתנצל בפניו על התוקפנות הטורקית נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים, מנהל מדיניות הבלגה והכלה על טרור ההצתות במשך שנה ומביא להסלמה הולכת וגוברת, פינה את עמונה, לא פינה את חאן אל אחמר, לא עושה כלום בנושא הטרור החקלאי, התקפל במשבר המגנומטרים, הסכים לנסיגה מרוב יו"ש ובקעת הירדן במו"מ על תכנית קרי, משלם מידי חודש פרוטקשן לחמאס.

מס' 2… בעצם, יש עוד צורך?

ביבי. שמאל. חלש.

* מטורפים – סרטון תעמולה של מרצ שקשקש על אקיבוש הציג מצג שבו עזה (היא כידוע קבושה עדיין…) מתוארת בצורת מחנה אושוויץ. בעקבות הסערה הוסר הסרטון מן האתר, ונאמר שהמפלגה מתנערת… יוזמה של פעיל אחד… את השיטה הזאת היה להם ממי ללמוד.

ובאותו אזור חיוג אידיאולוגי – למחרת, בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה של "יש גבול", המצטטת דברי בלע ושטנה של ישעיהו לייבוביץ' על כך שאקיבוש יוביל לנאציפיקציה של ישראל.

מטורפים.

עוד ביטוי להקצנה המטורפת בשמאלימין הרדיקלי בישראל. הדיכוטומיה בין שמאל וימין בישראל, דוחקת כל מחנה אחרי שוליו המטורפים.

הגיעה העת לחיזוקו של המרכז הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי השפוי, שישבור את דיכוטומיית השמאל ימין ויחזיר את מדינת ישראל לתלם.

* שוויון בפני החוק – עקרון יסוד במדינת חוק, הוא שהכל שווים בפני החוק.

אם יש עילה לבדיקה הנוגעת לגנץ בעקבות דו"ח המבקר, חזקה על היועמ"ש שהוא יחליט על כך, ללא פניות וללא משוא פנים.

דרישה לחקירה של מפלגה פוליטית ערב בחירות, כמובן שאינה עילה כזאת. לא כל שכן, כאשר מדובר במפלגה הטובלת ושרץ בידיה – העומד בראשה הוא מושחת, השקוע עד צוואר בכתב אשמות כבדים מאוד בפלילים, כולל עבירת שוחד, ומוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.

מאז ומתמיד הקפידו היועמ"שים לא לפתוח בחקירה סמוך לבחירות. לכן, למשל, מנדלבליט טרם דן על אפשרות של בדיקת החשדות החדשים נגד נתניהו בפרשת הצוללות, ובצדק. גם הליכוד יודע זאת, ולכן קריאתו לחקירה מיידית של גנץ אינה אלא ספין, שנועד לפרנס את הכזב הדמגוגי אודות "אכיפה בררנית", כביכול.

אחרי הבחירות יבחן מנדלבליט את הסוגיה ויחליט אם יש מקום לבדיקה. אין לי ספק שכל החלטה שלו תהיה עניינית ומקצועית.

אני מצהיר, לפחות בשם עצמי, שכל אימת שיעמוד קונפליקט בין החוק וטוהר המידות לבין כל שיקול פוליטי או השתייכות מפלגתית – תמיד מחויבותי תהיה לחוק ולטוהר המידות.

ההערכה שלי? אין כל יסוד אפילו לבדיקה (שלפני חקירה). אך זו אינה הערכה מקצועית. אני סומך על שיקול דעתו של מנדלבליט.

* כלב ליקק אדם – הכותרת הראשית ב-ynet הוקדשה להודעת האיחוד האירופי שאינו מכיר בריבונות ישראל על הגולן. איזה שיקול עיתונאי מצדיק את הצבת הידיעה הלא חשובה הזאת, "כלב ליקק אדם", בכותרת ראשית? האיחוד לא הכיר אתמול וממשיך לא להכיר גם היום. אם חלילה מדינה שמכירה הייתה מבטלת את הכרתה, זו הייתה חדשה מעניינת. מדינה שלא הכירה והחליטה להכיר – זו חדשה מעניינת.

השבוע הכירה ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן – זו ידיעה היסטורית. השבוע הודיעה רומניה שתעביר את שגרירותה לירושלים – זו ידיעה חשובה. בסדר, אז סוריה, איראן, טורקיה, האיחוד האירופי ורוסיה ממשיכים לא להכיר.

עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. חלפו 52 שנה מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בגולן ו-37 שנה מאז סיפוח הגולן לריבונות ישראל עד ההכרה האמריקאית. יש לנו סבלנות, נמשיך להעמיק את אחיזתנו בגולן, וגם האיחוד האירופי יכיר בכך.

* החלטת הריבון – עם כל הכבוד למרדכי קידר, ויש כבוד, הוא שוגה לחלוטין בטענתו, שרק הסכם שלום עם סוריה שיאושר בידי מועצת הביטחון של האו"ם יוכל להעניק לנו ריבונות על הגולן. לשיטתו, ירושלים, כולל מערב העיר, לא רק שאינה בירת ישראל, היא אינה בריבונות ישראל כחוק. וכן כל השטחים שמעבר לגבולות החלוקה, כולל יפו, לוד ורמלה, הגליל המערבי ועוד.

בדבר אחד הוא צודק – הכרזת טראמפ אינה מחילה את הריבונות על הגולן.

את הריבונות הישראלית על הגולן החיל המוסד הריבון בישראל – הכנסת. ומרגע החלטתה, הגולן הוא בריבונות ישראלית, עם או בלי הכרה בינלאומית. וגם בג"צ קיבל החלטות ברוח זו.

* שו"ת – נשאלתי: מה המשמעות של הצהרת טראמפ? נשיא אחד הכריז כך, מחר יבוא נשיא אחר ויחליט אחרת. מה אתה מתרגש?

תשובתי: גם לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן, נאמר שהרי אפשר לבטל את החוק, ואפשר לסגת למרות החוק וכו'. וזה נכון. אך היה זה עוד נדבך חשוב מאוד. הפך את הגולן משטח מוחזק לאזור של המדינה. ובינתיים הוא היה בסיס לחקיקות נוספות, ובראשן חוק יסוד משאל עם, שמתנה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל ברוב של לפחות 61 ח"כים + משאל עם. וכו' וכו'. ועדיין אפשר לומר שניתן לבטל את חוק יסוד משאל עם ואת חוק הגולן ולסגת מהגולן אם יהיה לכך רוב. הוא הדין בהצהרת טראמפ. נכון, נשיא בעתיד עלול לבטל אותה. אבל ביטול צו נשיאותי הוא דבר נדיר ביותר. בוודאי שקיומו של צו כזה יקשה מאוד על נשיא לפעול בניגוד לו, ולבטח קשה יותר מאשר אלמלא הייתה הכרזה כזאת. כעת עלינו לפעול לחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה דו מפלגתית. זה לא בשמים. אני מאמין בדונם ועוד דונם, עז ועוד עז, חוק ועוד חוק, הכרזה ועוד הכרזה – כך אנו מעמיקים באופן יסודי את אחיזתנו בגולן.

* למי הצביעו בוחרי הדרך השלישית? – עמית סגל כתב בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על "הדרך השלישית", מפלגת המרכז שקמה מתוך המאבק על הגולן בידי יהודה הראל, ורצה לכנסת ב-1996 בראשות אביגדור קהלני. היא זכתה באותן בחירות ב-4 מנדטים. בבחירות ההן הייתה הצבעה מפוצלת לראשות הממשלה ולכנסת. לטענת עמית סגל, "תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך".

הוא טועה. אכן, בקרב הנהגת המפלגה, הרוב בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, אף שבאו מתנועת העבודה. גם אני נהגתי כך. אולם על פי סקרי העומק, הבוחרים נהגו אחרת – כ-75% בחרו בפרס לראשות הממשלה, ובדרך השלישית כדי לחשק אותו בנושא הגולן ובקעת הירדן, ורק רבע תמכו בנתניהו.

* יומו הגדול של יהודה – השבוע יצא לאור ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה". סיפורו של יהודה הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן (ושל עוד כמה וכמה דברים חשובים).

לאור אירועי השבוע – ההכרה הנשיאותית של ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, בחרתי לספר בקצרה על נושא לו הוקדש פרק בספר – חוק הגולן. החוק שבו הכירה ארה"ב באיחור של 37 שנים.

היוזם והדוחף של החוק היה יהודה הראל. יהודה עלה לגולן והנהיג את ההתיישבות בגולן מתוך אמונה יוקדת בציונות המעשית וזלזול בציונות המדינית. אולם לאחר ההחלטה לסגת מסיני ולעקור את יישובינו בסיני, הוא הגיע להכרה שאי אפשר להתקדם כשמדדים רק על רגל אחת – הציונות המעשית. יש לצעוד על שתי רגליים – הציונות המעשית והציונות המדינית. כדי להבטיח את האחיזה בשטח, אין די בהתיישבות, יש צורך גם בריבונות. וכך, לאחר הצהרה של שר החוץ משה דיין שההסכם עם מצרים יהיה המודל להסכם עם סוריה, הוא כינס את ועד יישובי הגולן והוביל החלטה על מאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. הוא גייס את שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, הציע אותו ליו"ר הוועד, ויחד הם הובילו מאבק ארצי מתוחכם, מוצלח מאוד, שכותרתו: אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל. לב המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומה לראש הממשלה שקראה להחלת הריבונות על הגולן. מאבק של שנתיים וחצי הסתיים בדצמבר 1981, כאשר בגין הוביל בשלוש קריאות ביום אחד, את חוק הגולן, שהתקבל ברוב גדול.

יהודה הוביל את המהלך, במקביל להיותו ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולעבודתו כמשווק טוף מרום גולן.

מתוך הספר: "ה-14 בדצמבר 1981, היום בו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. הוא היה בנסיעה לשיווק טוף בגליל המערבי. הוא לא ידע דבר. לפתע שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל העלאת החוק להצבעה בשלוש קריאות. הוא זוכר היטב את התדהמה שלו. הוא סובב את מכוניתו באחת והחל לדהור לירושלים, קיבל דו"ח על מהירות, אך החמיץ את שעת ההצבעה. במקום זאת יצא לחגוג עם חבריו במסעדה, וכתב מאמר חגיגי לעיתון "דבר". לצדו, בעמוד הראשון של העיתון, הופיע מאמר נגד של עמוס עוז, לפיו, בעקבות החוק חוגגות דמשק ובגדד".

כמה פאתטי… דמשק ובגדד חוגגות…

* מחורצים עצי הזית – יומיים לאחר שספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" יצא מהתנור, הרציתי במועדון "בוקר טוב" של ותיקי נהלל על הספר.

להגדיר "ותיקים"?
"- נולדה לי הנינה ה-17.
– אֶה, לי יש כבר 22".
כשסיפרתי שיהודה נולד ב-1934 התגובה הייתה: "ילד".

היה זה לי עונג וכבוד להרצות (לא בפעם הראשונה) בפני ותיקי נהלל. מי כמוהם יודעים ומבינים התיישבות מהי, ואת הדברים עליהם אני מספר אין מי שמבין כמותם.

וכשהבטתי בהם, נזכרתי בשורה הנפלאה של רחל שפירא: "מחורצים עצי הזית, כפני הוותיקים".

* ביד הלשון

יחדה – הגורם שיזם, הוביל ודחף, מול ההנהגות בישראל ובארה"ב, את רעיון ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן, הוא היחדה למען הגולן, בראשות צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד "כחול לבן" לכנסת.

ומה זו יחדה? קואליציה, על פי הצעת האקדמיה.

המילה הזו לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים.

אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן. אני אוהב את החידוש הזה ומקווה שיתפוס.

ומה החידוש העברי לאופוזיציה? נגדה.

* "חדשות בן עזר"