ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

צרור הערות 2.2.20

* נפגשים במרכז – בעשרים השנים האחרונות, לפחות, הלך והעמיק הקרע בין מחנה ה"שמאל" למחנה ה"ימין" בישראל. כל מחנה התיישר אחרי הקיצונים בתוכו. ימין ושמאל – בלי מרכז. רק חול וחול. או בלשון הגשש החיוור: "חול וביצות, כמובן". שני המחנות עמדו על תפיסת "אף שעל". אלה סביב העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, ואף שעל לישראל (ואם שומרים על איזו כבשת רש, יש "לפצות" עליה ב"חילופי שטחים"). ואלה באף שעל לפלשתינאים, כלומר ארץ ישראל השלמה, כולל שליטה על כל הפלשתינאים שביו"ש.

עסקת המאה דוחה את שתי הדרכים הקיצוניות הללו, ומציבה דרך שלישית – חזרה לדרך הפשרה הטריטוריאלית, שאת עקרונותיה הגה יגאל אלון כבר בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, בהתאמה למציאות ההתיישבותית שנוצרה בינתיים. זו הדרך הנכונה.

אנשי "אף שעל" משמאל, טענו כל השנים שאף אחד בעולם לא יסכים שישראל תספח משהו, ובוודאי שלא יהיה לזה פרטנר פלשתינאי. בינתיים כבר נוכחנו שוב ושוב שאין פרטנר פלשתינאי גם לפתרון ה"אף שעל" שלהם, כי אין פרטנר פלשתינאי לפתרון שכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הם אינם מוכנים להסכם שאינו כולל את מימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. והנה, מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם, ידידתנו הגדולה, מציעה הצעה ברוח הפשרה הטריטוריאלית ותומכת בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים הישראליים באותה פשרה. ושגרירים ערביים נוכחים באירוע. ומצרים וירדן אינן בועטות.

אנשי "אף שעל" מימין, המסרבים לכל ויתור על חלקים בא"י, חייבים להבין שדרכם עלולה לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות, שהוא הכרחי לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. אני שמח שנתניהו אימץ את דרך המרכז ומקווה ומאמין שחלקים רבים מן הימין ילכו בעקבותיו ויבינו שהליכה עם הראש בקיר על "הכל או לא כלום" עלולה להשאיר אותנו בלא כלום, ויש היום חלון הזדמנויות לפשרה אמתית, שיש בה ויתור על שטחי א"י, אך יש בה סיפוח של אזורים רבים ושל כל ההתיישבות.

סיסמת הבחירות של תנועת "הדרך השלישית" בבחירות 96', שבהן היא הציגה תכנית דומה מאוד לתכנית טראמפ (אפשר לומר שתכנית טראמפ היא תכנית "הדרך השלישית מינוס"), הייתה: "נפגשים במרכז". "הדרך השלישית" הקדימה את זמנה, אבל הנה, החזון הולך ומתממש לנגד עינינו.

נפגשים במרכז. מעצבים מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ואני מאמין שניתן להקים ממשלת אחדות לאומית, שהבסיס המדיני שלה הוא תכנית טראמפ.

* משאל עם על גבולות הקבע – מדינת ישראל ניצבת בפני אחת ההחלטות החשובות בתולדותיה, ואולי אף החשובה ביותר – החלטה על גבולות הקבע של מדינת ישראל. החדשות הטובות הן, שניתן לגבש את גבולות הקבע בקונצנזוס רחב, בתמיכה של רוב העם.

מן הראוי שהחלטה גורלית כזו תתקבל במשאל עם. החלטה כזו, במשאל עם, תזכה ללגיטימציה הפנימית והבינלאומית הגדולה ביותר.

החוק, שהתקבל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסמיך את הממשלה להחיל את ריבונות ישראל על כל שטח בארץ ישראל (המנדטורית) שתראה לנכון. אבל לא כל מה שהחוק מאפשר – ראוי. יש גם שכל ישר. אין זה ראוי שהחלטה היסטורית כזו תתקבל בידי הממשלה, ובוודאי לא בידי ממשלת מעבר שלא קיבלה את אמון הכנסת, ובוודאי לא ערב בחירות, ובוודאי לא כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. וגם החלטה של הכנסת, בתקופה כזו, ערב בחירות, אינה ראויה.

לא כל מה שלגאלי הוא לגיטימי. והחלטה היסטורית כזו, חייבת לקבל את הלגיטימציה המרבית. ואין לגיטימציה גדולה יותר מאשר למה שייקבע במשאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, כל ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם. מן הראוי שגם סיפוח שטח לריבונות ישראלית יחייב משאל עם.

למרות החשדנות ההדדית, על כחול לבן והליכוד להסכים על קיומו של משאל עם על קביעת גבולות הקבע של ישראל על פי תכנית טראמפ וסיפוח השטחים הישראליים על פי המתווה, בתוך שלושה חודשים מן הבחירות, בתמיכה משותפת של שתי המפלגות הגדולות.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת להביא את ההחלטה לאישור הכנסת הנוכחית, על כחול לבן להצביע בעד (תוך מחאה על ההליך).

* בתיאום עם ארה"ב – על ישראל לספח לריבונותה את בקעת הירדן רבתי ואת שאר האזוריים הישראלים על פי מפת עסקת המאה. זהו אינטרס לאומי חיוני ביותר. אולם יש לעשותו בתיאום עם ארה"ב.

למה, בעצם? ישראל אינה מדינה עצמאית, ריבונית? ישראל זקוקה לבייביסיטר אמריקאי כדי לקבל את ההחלטות החיוניות לייעודה הלאומי ולביטחונה?

ריבונות ישראל על הגולן הוחלה בידי בגין בניגוד מוחלט לעמדת ארה"ב. בגין שמר על החלטתו בסוד אפילו משרי ממשלתו, והעביר אותה בממשלה ומיד לאחר מכן בשלוש קריאות בכנסת ביום אחד, כדי שלא לחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי.

הנשיא רייגן השתולל. הוא הוביל החלטת גינוי במועצת הביטחון, שהגדירה את המהלך כ"בלתי חוקי" והטיל סנקציות על ישראל. בגין לא נבהל, זימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב סם לואיס ונשא באוזניו נאום ארוך ותקיף, בו דחה את עמדת ארה"ב ואמר: "ישראל איננה מדינת וסאלים. איננו רפובליקת בננות של ארה"ב". הוא אף פרסם את דבריו במלואם בפומבי, בצעד חריג.

בגין צדק. אילו המתין להסכמה אמריקאית, עד היום לא היה נחקק החוק ואולי חלילה היינו מאבדים את הגולן. אם כך, מדוע אני סבור שהיום יש לנהוג אחרת? מהסיבה, שלראשונה ארה"ב הציגה תכנית פרו-ישראלית מובהקת, כולל הסכמה לריבונות ישראלית על שטחים ביו"ש. מי היה מאמין? יהיה זה מעשה טיפשי וגול עצמי, לבצע את המהלך הזה ללא תיאום עם ארה"ב. ואני משוכנע שבתיאום עמה, החלת הריבונות בוא תבוא, במהרה.

* הצדדים הבעייתיים בתכנית – עסקת המאה היא תכנית טובה. היא מאפשרת ריבונות ישראלית על חלקי ארץ ישראל רחבים. היא מבטיחה לישראל גבולות קבע בני הגנה. היא מקיימת את כל ההתיישבות הישראלית. היא משחררת אותנו מהסכנה הדמוגרפית, של שליטה על מיליוני פלשתינאים, המסכנת את הרוב היהודי. היא משאירה בידינו את ירושלים השלמה. אין בה דרישה לקבלת פליטים בישראל ויש הגבלה משמעותית על קליטת פליטים במדינה הפלשתינאית. וכל זאת בתמיכה אמריקאית, לפחות, ואני מאמין שהתמיכה הבינלאומית בה תלך ותגבר.

אבל יש לבחון את התכנית בעיניים פקוחות ולראות גם את הצדדים הבעייתיים שבה.

הבעיה הראשונה היא המדינה הפלשתינאית. ברמה האידיאולוגית, אין לי בעיה עם מדינה פלשתינאית מפורזת בשטחים שיועדו לה. הדבר מתאים לעקרון הפשרה הטריטוריאלית שבו אני דוגל. אולם מבחינה מעשית, איני רואה היתכנות לקיומה של מדינה כזו, לא בקווי 4.6.67 ולא כל שכן בקווים מצומצמים אף יותר. מדינה כזו, אם לא תוכל לקיים את עצמה, עלולה להיות מוקד לאי שקט לאורך שנים. בקופסה שבין הירדן והים, אין מקום לשתי מדינות. ולכן, יש לצאת אל מחוץ לקופסה, וליישם את הפשרה הטריטוריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהשטח שלה ביו"ש יהיה מפורז. כיום, כאשר זו התכנית שהוגשה, יש לקבל אותה. בהנחה שהפלשתינאים יידחו אותה, יש להתחיל במגעים עם ירדן, רצוי בסיוע אמריקאי, על חידוש האופציה הירדנית בקווי תכנית טראמפ. במסגרת האופציה הזאת, ניתן יהיה להסדיר גם את יישובם של ה"פליטים" הפלשתינאים במדינה הירדנית-פלשתינאית, אך ממזרח לירדן.

הבעיה השניה, חמורה יותר – סוגיית "חילופי השטחים" ומסירת אזורים ריבוניים מהנגב לידי המדינה הפלשתינאית. אין לכך כל הצדקה. כל שטח שישראל שחררה במלחמת ששת הימים, שאין מלחמת-מגן מובהקת וצודקת כמותה, הוא שלנו בזכות ובדין. אין כל סיבה לפצות את הפלשתינאים על כך שישראל מספחת שטחים ביו"ש לריבונותה. אין כל הצדקה לוויתור על שטחים בנגב. אדרבא, ראוי ליישב את אותם השטחים ביישובים יהודיים. אם יש צורך להגדיל את שטחי רצועת עזה – גם את זה עדיף לבצע מחוץ לקופסה, בשיתוף עם מצרים, בהעברת שטח מסוים מסיני לידי הפלשתינאים.

ולגבי האפשרות של חילופי שטחים שבהם אזור ואדי ערה יעבור למדינה הפלשתינאית – מבחינה דמוגרפית הדבר טוב לישראל. אבל התושבים בהם הנם אזרחי ישראל, ולכן החלטה כזו תיתכן רק בהסכמתם של התושבים, במשאל עם. אם הם יבחרו להיות חלק מישות פלשתינאית ובכך לממש את מאווייהם הלאומיים תוך המשך ה"צומוד" על אדמתם – מצוין. אם הם יבחרו להישאר במדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית – גם טוב, אך אז הם לא יוכלו להלין על כך שהם "נאלצו" לחיות במדינה יהודית. זו בחירתם. כמובן, שהטענה על טרנספר היא שקר, כיוון שאין מדובר בעקירתם מאדמתם.

יש חשיבות רבה לעיקרון שאף יהודי ואף פלשתינאי לא יגורש מביתו. עם זאת, יש בעיה בקיומם של יישובים מבודדים כמובלעות בשטח הפלשתינאי. בעניין זה, יש להשאיר את הבחירה בידי כל יישוב. לדעתי, על המדינה להציע לכל יישוב אפשרות של העתקת מיקומו ברצון אל השטח הריבוני הישראלי, תמורת הכפלת היישוב במימון המדינה.

* הדומה והשונה – בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות מופצת רשומה שבה מוצבות זו מול זו המפה של רבין ותכנית המאה. מעל המפה של רבין נכתב "רבין בוגד" ומעל תכנית המאה – "ביבי גאון".

כדאי, באמת, לבחון את הטענה לעומקה; את הדומה והשונה. אולם לפני כן אומר, שהשימוש במונח "רבין בוגד" הוא דמגוגי, שמנסה להכניס לפיהם של מי שהתנגדו לאוסלו את האמירה הזאת, למרות שרובם הגדול לא חשבו כך ולא טענו כך, ונתניהו עצמו יצא פעמים רבות נגד הקריאה הזאת.

ולגופו של עניין – אכן, יש דמיון רב בין המפות. ובהשוואה ביניהן, המפה של רבין טובה יותר, כי אין בה "חילופי שטחים". הרעיון של חילופי השטחים הוא של יוסי ביילין, בתכנית "ביילין אבו-מאזן" (שאבו מאזן התכחש אליה, אחרי שסיים להוציא מביילין את הוויתורים, שאח"כ היו הבסיס להצעות ברק בקמפ-דיוויד, שהיו הרבה יותר ותרניות גם משל ביילין) מבוסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67; כאילו ישראל צריכה לפצות את הפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש. חילופי השטחים הם החלק השלילי בעסקת המאה. הבדל נוסף בין המפות, הוא שבמפה של רבין גוש קטיף ישראלי ואילו במפה של טראמפ גוש קטיף אינו קיים. בכך, כמובן, אין להאשים את טראמפ. את נתניהו, לעומת זאת, יש להאשים, בשל הצבעותיו בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

אולם בסיטואציה הבסיסית ההבדלים הם דווקא לטובת תכנית המאה לעומת תכניתו של רבין. נקודת המוצא שממנה יצא רבין, הייתה שכל יו"ש הייתה בידי ישראל וכל נסיגה נתפסה כוויתור ישראלי משמעותי. לעומת זאת, נקודת המוצא שממנה יצא טראמפ, היא המציאות שיצר ברק ב-2000, של נכונות ישראלית לחלוקת ירושלים, לנסיגה מהבקעה ולנסיגה כמעט מוחלטת לקווי 4.6.67 ופיצוי הפלשתינאים בחילופי שטחים על מה שישראל לא תיסוג ממנו. חרף הסרבנות הפלשתינאית, הצעות ברק היו עד כה המשחק היחיד מזה עשרים שנה (ואף כורסמו לרעה בידי אולמרט), ולכאורה האפשרויות היו לתמוך או להתנגד למתווה "היחיד ואין בלתו", כלשונו של ברק. מנקודת המוצא הזו, חזרת טראמפ לדרכם של אלון ורבין היא שיפור משמעותי לעומת המצב שקדם לו.

הבדל שני הוא שהקווים האדומים שרבין הציע לא היו מקובלים על האמריקאים, שכמתווכים תמכו בעמדה הפלשתינאית המוצהרת של נסיגה לקווי 4.6.67 (אף שכפי שהוכח, הפלשתינאים אינם מסתפקים בכך). ואילו כאן מדובר לראשונה בתמיכה וגיבוי אמריקאיים לעמדת ישראל, בתכנית רשמית של ארה"ב.

הבדל שלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שבתכניתו של רבין לא דובר על ריבונות. סביר להניח שאילו היה נחתם הסכם קבע ברוח תכניתו, ישראל הייתה מחילה את הריבונות. אבל הרי לא היה נחתם הסכם כזה. האם רבין היה מחיל גם כך את הריבונות, באופן חד-צדדי? אם כן, הוא לא נתן לכך כל רמז. ואילו עסקת המאה מאפשרת בהחלט את החלת הריבונות הישראלית, וזהה ההבדל העיקרי.

נכון לעשות השוואות היסטוריות, אבל אם לא מדייקים בהצגתן, חוטאים בדמגוגיה. ועיקר הדמגוגיה – האם אלה שמפיצים את המפות, יצאו נגד תכניות ברק-קלינטון-אולמרט-קרי וכו', שהן היפוכה של תכנית רבין? האם הם התנגדו לברק שהפך כל "לאו" של רבין ל"הן"? אני יכול להעיד אישית, שבכל פעם שציטטתי את נאומו של רבין, שבו פרס את מורשתו המדינית, וכבר 24 שנים איני חדל לצטט אותה, רבים מהם תקפו אותי כ"קיצוני" ו"סרבן שלום".

ומצד שני, לא צריך הרבה דמיון כדי לחזות איך נתניהו היה תוקף בכל הכוח ראש ממשלה אחר שהיה מקבל את התכנית. אך הוא ראוי לשבח על כך שהוא מוביל חלקים רבים מן הימין להכרה שהדרך הנכונה לישראל היא הפשרה הטריטוריאלית.

* בעד רעיון הגבינה הלבנה – אני שומע אנשים שמתנגדים לרעיון של הזזת גבולה של ישראל מערבה באזור ואדי ערה, בטענה שזה טרנספר. אני לעומת זאת תומך ברעיון כיוון שהוא גבינה לבנה. מה הקשר? הרעיון הזה הוא טרנספר בדיוק כפי שהוא גבינה לבנה. אין שום קשר בינו לבין טרנספר.

טרנספר הוא עקירת אוכלוסיה ממקומה והעברתה בניגוד לרצונה למקום אחר. למשל, ההתנתקות הייתה טרנספר ליהודים שחיו בגוש קטיף. אם מישהו היה מציע לעקור את תושבי ואדי ערה ממקומם ולהעביר אותם לרש"פ, זה היה טרנספר.

אפשר לתמוך או להתנגד לרעיון כמות שהוא, בלי להמציא לו כותרות שקריות כמו טרנספר, גבינה לבנה או מיץ עגבניות.

מדובר ברעיון הוגן מאוד, שבו מוצע לערביי ואדי ערה להישאר בבתיהם ועל אדמתם, בלי לגרש מביתו ולנשל מאדמתו ולו אדם אחד, ולהפוך אותם אזרחי מדינת הלאום שלהם. למה הדבר דומה – לסיפוח היישובים היהודיים ביו"ש למדינת ישראל. הם נשארים על מכונם והופכים חלק אורגני ממדינת הלאום שלהם.

אין דבר טבעי יותר מרצון של בני עם מסוים להמשיך לחיות במקומם ולהיות אזרחי מדינת הלאום שלהם. אם ערביי ואדי ערה מעדיפים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי ולא במדינת הלאום של העם הפלשתינאי, זו תופעה יוצאת דופן, וצריך לחשוב מה הסיבה לכך.

אולי הם מבינים, שבמדינת ישראל הדמוקרטית הליברלית, הם אזרחים אמתיים, נהנים משוויון אזרחי אמתי, ובמדינה שאינה ישראל הם יהיו "אזרחים" כמו אזרחי כל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל? הרצון שלהם להישאר אזרחי ישראל, הוא סיבה לגאווה בעבור מדינת ישראל. אבל אם זו בחירתם, יואילו נא להשתלב באמת במדינת ישראל, לא להתבכיין על מר גורלם כמיעוט "נרדף", לא לבחור ברוב עצום רשימה אנטי ישראלית קיצונית. עד כמה אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו?

* לא שלילת אזרחות – שקר נוסף על השקר כאילו הרעיון של חילופי שטחים / אוכלוסיות הוא טרנספר, הוא כינוי הצעד כ"שלילת אזרחותם בכפיה של ערביי ואדי ערה". גם זה לא נכון. לא מדובר בשלילת אזרחות בכפיה. שלילת אזרחות, היא אם אום-אל-פחם נשארת במדינת ישראל ושוללים את האזרחות מתושביה. זאת אכן שלילת אזרחות, שהיא מעשה חמור ביותר. אולם החלטה ריבונית של שתי מדינות על מיקום קו הגבול ביניהן, ובכך הפיכת אזרחי מדינה א' לאזרחי מדינה ב', אינה שלילת אזרחות. בפרט אם הם בני הלאום של מדינה ב'.

איני תומך בהצעה הזאת. היא לא טובה לישראל. היא עלולה לנתק את הרצף הטריטוריאלי בין הגליל המזרחי למרכז הארץ, ולבודד יישובים ישראלים באזור.

אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים, כלומר ויתור על אזורים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על כך שישראל משאירה בריבונותה שטחי ארץ ישראל ששחררה במלחמת מגן צודקת. אבל אם מבצעים חילופי שטחים כאלה, עדיף לסגת משטחים מאוכלסים בערבים, מאשר שטחים פנויים להתיישבות יהודית.

אבל מבחינת תושבי ואדי ערה, זו ההצעה הכי הוגנת שיכולה להיות. וכפי שכבר הצעתי, אני חושב שהחלטה בנושא יכולה להיות רק בהסכמתם של התושבים הערבים בוואדי ערה במשאל עם.

* הראשון שזיהה – ליברמן מתהדר, שהוא אבי הרעיון של חילופי שטחים ואוכלוסיות עם תושבי ואדי ערה. אך הוא טועה. קדם לו השר לשעבר אפרים סנה, חבר מפלגת העבודה, שר בממשלות רבין ופרס ושר מטעם העבודה בממשלת האחדות בראשות שרון.

* הלהיט של תעלות הביבים – נתניהו התרברב שכבר ביום ראשון (היום) הוא יספח את בקעת הירדן ואת היישובים, ונאלץ לשים ברקס. צריך להסביר את הפליק-פלאק הזה. מה הבעיה?

הלהיט החדש בתעלות הביבים המדלקמות את מסרי תעשיית השקרים של בלופר, הוא שנתניהו סגר עם האמריקאים שהיום (יום ראשון) יסופחו בקעת הירדן וכל היישובים ביו"ש, אבל גנץ הססמולן שכנע את טראמפ לא לתת לכך את ידם, ולכן יש דחיה בסיפוח. אחד מעובדי האלילים, המדקלמים הסדרתיים, הגדיר זאת, ש"גנץ אשם מלא מלא בהחמצת ההזדמנות לסיפוח".

זו השיטה הביביסטית הידועה. הרי ידוע שנתניהו אחראי לניצחון הגדול במבצע "צוק איתן", שהביא לשנים השקטות ביותר אי פעם בגבול עזה, אבל יעלון וגנץ אשמים בתבוסה המשפילה במבצע "צוק איתן" שעד היום אנו סובלים מתוצאותיו. נתניהו הפך את ישראל לאחת המעצמות הדמוקרטיות החזקות בעולם שהיא מדינת משטרה שנשלטת בידי כנופיית עבריינים שהשתלטו על המשטרה (=הגסטפו בפיו של בנו הג'ורה), הפרקליטות ובתי המשפט וכו' וכו' וכו'.

* הסנטימנט והרציונל – במסגרת מחקר שאני עורך, חזרתי בימים האחרונים לקרוא את כתביהם של שלושה מראשי הנאבקים למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים – יצחק טבנקין, נתן אלתרמן ומשה שמיר. חשתי יחד אתם את האושר הגדול בעקבות שחרור חבלי ארץ ישראל, ולבי פעם עם ההתפעמות שלהם מגודל השעה. והזדהיתי מאוד עם האמירות שלהם ועם חלק ניכר מן הניתוחים שלהם.

כיצד הם התייחסו לבעיה הדמוגרפית? הם האמינו שבעקבות המלחמה תהיה עליה גדולה של יהדות העולם שתשנה את המאזן הדמוגרפי. ולגבי הערבים ביהודה, שומרון ועזה, הם הקפידו לומר שלא ינושל אף ערבי מאדמתו והציעו לתת להם אזרחות מלאה עם סיפוח השטחים. הם לא העלו על דעתם לא גירוש ולא סיפוח בלי מתן אזרחות.

הם טעו. גם אחרי העליה הגדולה מבריה"מ, ברור שסיפוח מיליוני פלשתינאים למדינת ישראל הוא איום דמוגרפי על זהותה היהודית. ולכן, הגם שהסנטימנט שלי הוא ארץ ישראל השלמה, אני יודע שמי שצדקו היו דווקא אלה שהציעו פשרה טריטוריאלית. יגאל אלון, שתקף לאורך שנים את בן גוריון על שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור ושכאיש הקיבוץ המאוחד דגל בשלמות הארץ, הבין זאת מיד, והציע את התכנית הרציונלית ביותר – תכנית אלון. עסקת המאה, שנתמכת היום בידי רוב הימין הישראלי, מבוססת על הפרמטרים של תכנית אלון.

* אסטרטגיה – האסטרטגיה שאני מציע לכחול לבן: להיאבק בנתניהו ובשחיתות כאילו אין ריבונות ולתמוך בהחלת הריבונות כאילו אין מאבק בנתניהו ובשחיתות.

* מסע נקם – כאשר חסידי פינטו עשו לאפרים ברכה מה שחסידי נתניהו עושים למנדלבליט, זה נגמר רע.

* מנדלבליט טעה – מנדלבליט טועה בעמדתו שאין לפסול את מועמדותה לכנסת של תומכת הטרור ואוהדת המחבלים יזבק, בדיוק כפי שהוא טעה כאשר התנגד לפסילת מועמדותו לכנסת של תומך הטרור ואוהד המחבלים בן גביר. אני מקווה שבניגוד למקרה בן גביר, במקרה זה בית המשפט העליון לא יפסוק על פי עמדתו.

* להיטמע או להיבדל – בהצבעה על פסילת מועמדותה של ח"כ יזבק, סיעת העבודה-גשר-מרצ התפצלה. העבודה הצביעה בעד הפסילה ומרצ נגד. אני שמח על הצבעת העבודה ומקווה שזה סימן לבאות – שמפלגת העבודה אינה מתכוונת להיטמע במרצ, אלא דווקא להיבדל ממנה. למשל, אשמח מאוד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות בראשות כחול לבן. אני מקווה שקווי היסוד של הממשלה הזאת יהיו כאלה שמרצ לא תוכל ולא תרצה להצטרף אליה.

* רדיפה? – מה עושים עניין מקצת טחינה, מתנה לחברים? (וברצינות – חוסר העניין התקשורתי והציבורי ב"מבצע טחינה" המושחת ביחידה 504, מעידה עד כמה אירועי השנים האחרונות הפכו אותנו קהי חושים לשחיתות, אפילו ביחידות העילית של צה"ל).

* סקופ – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: נעמה שלנו מצחצחת שיניים.

* איך עושים שינוי – מכללת "עלמא" בת"א ערכה ערב ספרותי לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". את הערב פתחה מנהלת המכללה ויוזמת הערב ד"ר רות קלדרון. הערב הוקדש לנושא: איך עושים שינוי? הייתי המרצה הראשון, והרציתי על הנושא: הגולן כמיקרוקוסמוס של אוטופיה. אחריי דיברו עורכת הספר מיכל זמיר, ירון לונדון וסיים יהודה הראל. חברי עופר גביש, מוסיקאי וחוקר הזמר העברי, הנעים בין ההרצאות בשירי הגולן.

האולם ב"עלמא" היה צר מלהכיל את הקהל הרב שהגיע לאירוע, וגם אחרי שהוספו כיסאות פלסטיק נוספים, אנשים הצטופפו בעמידה במבואה. שני אנשים ששמחתי במיוחד לראותם, היו אביגדור קהלני ופרופ' אלכס לובוצקי, חבריו של יהודה לסיעת "הדרך השלישית" בכנסת.

היה זה ערב מרתק ומרומם נפש.

* הפוליטיקה לא יכלה להם – ברגע הגיעי ל"עלמא" קיבלתי מסרון ובו נודע לי שיצא לאור הגיליון החדש של כתב העת "קתדרה" ובו מסה על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מאת פרופ' אודי מנור. מתוך המאמר: "יהיו שיחשדו מראש בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם השתתפו באותם מאבקים פוליטיים לאורך השנים. אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית". מנור מסיים את המאמר במילים הללו: "מאיר שלו כתב על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם".

אני נוהג לומר שכתבתי את הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על יהודה הראל. אולם על פי 100% ממאמרי הביקורת על הספר וכן על תגובות רבות של קוראים, כנראה שהספר באמת לגמרי לא רע. כך שאני יכול, בלי להצטנע, להמליץ עליו.

* בתי כן היום את צוחקת – במלאת שבעים שנה לקיבוץ גדות, הוסיף הפזמונאי יובב כץ, מחבר השיר "בתי את בוכה או צוחקת", בית נוסף:

מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפים

"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח

חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.

בערב לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שנערך במכללת "עלמא", שרנו את השיר המקורי. ואז עופר גביש הפתיע כשהוסיף את הבית המרגש הזה.

* ממשלת האחדות האחרונה – מידי יום שישי אני מתמודד עם שאלון הטריוויה במוסף "הארץ". בגיליון האחרון פתרתי 12 שאלות. אבל על פי התשובות ב"הארץ", פתרתי רק 11. הטעות (לשיפוטי) היא בתשובתו של העיתון.

השאלה הייתה מי עמד בראש ממשלת האחדות האחרונה, בהשתתפות הליכוד ומפלגת העבודה. התשובה של העיתון הייתה שרון, שעמד בראש ממשלת אחדות בתקופת ההתנתקות. התשובה הנכונה היא נתניהו, שעמד בראש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה בראשות ברק בשנת 2009.

עם זאת, אני יכול להבין את התשובה שהעיתון הציג. יתכן שכיוון ש"קדימה" הייתה באופוזיציה, זו לא הייתה בדיוק ממשלת אחדות, של שתי המפלגות הגדולות. אבל כיוון שהשאלה ציינה בפירוש ממשלה של הליכוד והעבודה, אני סבור שתשובת העיתון שגויה.

* לא רואים עולם – צפיתי במהדורה האחרונה של התכנית המצוינת "רואים עולם" ב"כאן" 11, שירדה אחרי 32 שנים. התרגשתי לראות את קטעי הארכיון מכל אותן שנים, ומהשיח עם אנשי התכנית לאורך שנותיה – עמנואל הלפרין, אורן נהרי, דוד ויצטום, שרי רז וכמובן יעקב אחימאיר.

חבל שהתכנית יורדת. חבל שיעקב אחימאיר מסיים את דרכו בשידור הציבורי.

* הכוכב הבא – הפייבוריט שלי הוא אוהד שרגאי. זמר גדול ויוצר מקורי ומוכשר.

* ביד הלשון

* ניר יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק הקרוי על שמו של יצחק שדה.

גם ניר יצחק קרוי על שמו של מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, אלוף יצחק שדה. ניר יצחק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום חלק מהתק"צ – התנועה הקיבוצית), בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית אשכול, בין חבל אשכול לחבל שלום, באזור "עוטף עזה".

הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, לנקודה הזמנית של קיבוץ נירים באדמות דנגור, לאחר מעבר נירים לנקודת הקבע שלו. הוא נוסד בידי גרעינים ארצישראליים חלוציים של תנועת "השומר הצעיר". בשנות החמישים הצטרפו אליו עולים חלוצים מבולגריה, רומניה וארגנטינה.

שמו הראשון של היישוב היה דנגור. הרב שלום דנגור היה הרב הראשי של העיר סואץ. הרב דנגור גאל את אדמות הסביבה, והן נקראו על שמו אדמות דנגור. הקיבוץ אימץ את השם. ב-1953, לאחר פטירתו של יצחק שדה, החליף הקיבוץ את שמו לניר יצחק. ניר הוא שדה, אך השם שדה יצחק כבר היה תפוס.

* התנצלות – לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למושג "האיש שלנו ב…" ובה כתבתי על הספר "האיש שלנו בדמשק" – על אלי כהן, הוספתי מידע שקיבלתי מדורון ארזי, איש אשכולות שאני מעריך את ידיעותיו. מסתבר שהפעם דורון טעה, ואני הוטעיתי והטעיתי, ושהדברים המקוריים שכתבתי (ללא התוספת/"תיקון" של דורון) היו המדויקים. אני מתנצל בפני דוד פז על השגיאה, ושמח שהוא העמיד אותי על טעותי והעשיר את ידיעותיי.

ומוסיף על כך דורון ארזי: אוי ואבוי. אני חושש שהכשלתי אותך. אכן הטעות היא שלי והאיש צודק. בעיית זיכרון שלי: אורי דן ובן פורת פרסמו לראשונה את ספרם על אלי כהן בצרפתית, בראשית 1967, אפילו לפני מלחמת ששת הימים, בהוצאת Fayard תחת הכותרת L'espion qui vennait d'Israel ובשם-העט המשותףBen Dan , המורכב כמובן משמותיהם-שלהם. גם באנגלית הוא הופיע כך, בהוצאת alentine Mitchell הייתה אכן הוצאה ישנה של "מסדה" בעברית כבר ב-1968 שעדיין הייתה תחת שם-העט הזה והיא זו שקראתי לראשונה בראשית שנות ה-70, כנער, והיא שנחקקה בזיכרוני. השניים הוציאו כמה שנים אח"כ עוד ספר על המוסד, "המלחמה החשאית", גם כן בשם-העט "בן דן", (ושוב באנגלית ובצרפתית) מטעמי שו-שו לפי המנטאליות ששררה אז, ורק אחרי כמה שנים הופיעו מהדורות עבריות בשמותיהם המלאים. אני קראתי את המהדורות בשם-העט כנער והן נחרתו בזיכרוני, קראתי גם את ספרו של בן-חנן, ועכשיו באמת בלבלתי בין השניים. אני רק יכול להצביע על 40 השנים שעברו כנסיבות מקלות ולהדגיש שוב שאסור לסמוך על הזיכרון אלא תמיד לבדוק. אתה יכול מצדי לשלוח התנצלות זו אל דוד פז או לפרסמה אצל בן-עזר או בדף הפייסבוק שלך, ככל שתרצה.

עם זאת אני עדיין חושב, כותב ארזי, שהכותרת "האיש שלנו בדמשק" הייתה בהשראת ספרו של גרהם גרין, אשר, כאמור, יצא בעברית כבר ב-1962. איזה מקור אחר היה יכול להיות לביטוי זה שאינו מצוי בדרך כלל בעברית, בוודאי בתקופה ההיא בוודאי בהקשר של ריגול בבירת מדינה זרה? כיום דוד פז אינו יכול לשחזר, אני מניח, את מקורות ההשראה של אחיו המנוח. אבל זו עדיין נשארת השערה, אם כי לדעתי סבירה.
עוד פעם התנצלותי על שהכשלתי אותך.

* "חדשות בן עזר"

כוכב אחד מעז

לפני למעלה מחצי שנה, יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

הספר יצא ימים אחדים לאחר הכרזת טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן. מיד לאחר ההכרזה כתבתי שהיא תרגיל שיווקי של הספר. גם ההוצאה הוציאה פרסום ברוח זו.

צחוק צחוק, אבל אני באמת רואה סמליות בעיתוי האירועים. יש אנשים שבטוחים שהגיע פתאום קוסם, הוקוס-פוקוס ויש הכרה בריבונותנו בגולן. הספר הזה מספר על 52 שנות מאמץ אדיר, שהחל בקומץ חלוצים שלקחו אחריות עליונה, העזו להקדים את הממשלה, להקדים את הגופים המיישבים, להקדים את תנועות ההתיישבות; עלו לגולן שבועות אחדים לאחר שחרורו ועשו היסטוריה; שינוי את ההיסטוריה, עיצבו מחדש את גבולה של מדינת ישראל. הספר מספר על ההקמה ועל המפעל הנפלא שבהמשך הדרך עד היום. מפעל של ציונות מעשית, שהובילה אחריה גם את הציונות המדינית (הריבונות על הגולן). בין האנשים שחוללו את המפעל הזה, בולט משכמו ומעלה, ראש וראשון להנהגת ההתיישבות בגולן לאורך שנותיה, יהודה הראל, שלא בכדי זכה בשנת השבעים למדינת ישראל לפרס ישראל על מפעל חייו.

הספר מספר את סיפור חייו של יהודה, אך לא פחות מכך – את סיפורה של ההתיישבות בגולן. כאשר הגשתי את כתב היד להוצאה, נאמר לי שעליי לקצר את הספר באופן משמעותי. החלטה של יוצר על מה לוותר, אינה החלטה קלה, אך ההחלטה שלי גם לא הייתה קשה במיוחד. כיווצתי את כל הפרקים המתארים את 33 שנותיו הראשונות של יהודה, מלידתו עד עלייתו לגולן, לפרק אחד. אמנם התקופה המעצבת של אדם היא מפתח להבנת מפעלו, עשייתו והגותו. ואף על פי כן, כשהיה עליי לחתוך בבשר החי, היה לי ברור שהעליה לגולן היא האירוע המעצב של חייו, והנה אירוע משמעותי בתולדות מדינת ישראל.

הספר אינו מצלם את סיפור ההתיישבות בגולן בתצלום לוויין, ממעוף הציפור ואינו מציג את התמונה כולה. זוהי מצלמה ניידת ההולכת עם יהודה לאורך השנים. לכן, סיפוריהם של יישובים כמו מבוא חמה, גבעת יואב ורמת מגשימים, שיהודה לא היה מעורב בהקמתם, אינם מופיעים בו. לעומת זאת, סיפוריהם של יישובים כמו קשת, יונתן, אורטל וכמובן קצרין, שיהודה היה במידה רבה האב המיילד שלהם, מופיעים בהרחבה. וכך, כמובן סיפורו של קיבוץ מרום גולן. וסיפורו של ועד יישובי הגולן. וסיפוריהם של מפעלים רבים בכל תחומי החיים בגולן, שכל אחד מהם יכול היה להיחשב כמפעל חיים – מופיעים בהרחבה. וכך כל המאבקים בגולן, החל מהמאבק נגד נסיגה מהקו הסגול בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, דרך המאבק על חוק הגולן ועד המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90. ולאחר מכן – הפעולה העקשנית לאורך שנים לחקיקת חוק יסוד משאל עם. וכך טוף מרום גולן, מכללת אוהלו בקצרין, כיתות גוונים בנופי גולן ועוד ועוד ועוד ועוד – רשימת טביעות אצבעותיו של יהודה בגולן ארוכה מאוד ומעוררת התפעלות. ולא רק בגולן – הובלת מהלך השינוי בתנועה הקיבוצית, הקמת גוש אמונים, המאבק נגד עקירת יישובי חבל ימית, ייסוד תנועת הדרך השלישית והפיכתה למפלגה, כהונתו בכנסת, הספרים שכתב – כל אלה מופיעים בספר.

אין זה ספר "נייטרלי", גם לא אובייקטיבי. זה ספר שנכתב מתוך אמונה יוקדת בצדקת ההתיישבות בגולן ובחשיבותה ומתוך הערכה עמוקה לגיבור הספר. הוא נכתב גם מתוך מחלוקת עם יהודה, שהחל את דרכו כקומוניסט וכעת הוא ליברטריאן, וכמי ששולל הן את הקומוניזם והן את הליברטריאניות, איני אדיש להשקפותיו.

הספר אינו נייטרלי, אך הדבר שעמד לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר היה הצגת הסיפור כמות שהוא, בדיוק מרבי. השתדלתי ככל יכולתי שלא תהיה זו כתיבה אקדמית משמימה, אלא סיפור; או אם להשתמש בלשונו של דני סנדרסון: אגדה שהייתה באמת. השתדלתי ככל יכולתי לרדת לחקר העובדות ולהגיע לדיוק מרבי, בלי לייפות את גיבור הספר, גם כאשר הוא לא יצא טוב במיוחד.

השקעתי כשלוש שנים בכתיבת הספר. התחלתי ב-120 שעות ראיון עם יהודה. בהמשך הדרך ראיינתי עוד עשרות אנשים מתחנות שונות של חייו ובעיקר – נברתי באלפי מסמכים ארכיוניים, בארבעה ארכיונים והחשוב והטוב שבהם – ארכיון הגולן, שהיה לביתי השני בעת כתיבת הספר.

כדי להגיע לדיוק המרבי, העדפתי תמיד את התיעוד הארכיוני, על פני הזיכרון של המרואיינים, הן בשל תעתועי מרחק הזמן והן בשל הסובייקטיביות של המרואיין. לדוגמה, יהודה סיפר לי את סיפור היוזמה שהובילה לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. היא החלה לאחר הסכם השלום עם מצרים, כשהתברר שהתובנה הציונית ש"במקום בו עוברת המחרשה שם ייקבע הגבול" לא עמדה במבחן. יהודה הבין שכנראה אין די בציונות המעשית, ואם לא תתלווה אליה הציונות המדינית – היא מפעל בסיכון. וכך הוא יזם את חוק הגולן ויזם את עצומת-המיליון כמכשיר שיגייס את הציבור למאבק על החוק. כידוע, המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. יהודה סיפר לי שהוא גייס את שבס, יו"ר ועד יישובי הגולן באותה תקופה, שעד אותו יום לא היה לו שום קשר לוועד; מתוך אינטואיציה שזה הביצועיסט שיוביל לצדו את המהלך. אני עובר על החומר הארכיוני, ומגלה פרוטוקול ישיבה של ועד יישובי הגולן, בהשתתפות שבס, כחצי שנה לפני הצעתו של יהודה. התקשרתי מיד ליהודה והוא השיב: "זאת כנראה טעות. אולי התאריך שגוי. אני זוכר את זה במאה אחוז!" ואז מצאתי את שמו של שבס בעוד מסמך ועוד מסמך ועוד פרוטוקול, והיה לי ברור שזיכרונו של יהודה בגד בו. הכרעתי להציג את ההיסטוריה על פי הממצאים והתעודות. וגם יהודה הרים ידיים ואמר שאינו יכול להתווכח עם העובדות ("למרות שאני זוכר במאה אחוז!").

לא תמיד היו בידיי כל המסמכים הנחוצים. לדאבוני כי רב, ארכיון הדרך השלישית נגרס. אחרי חודשים של חיפושים הדבר נודע לי, הכעיס אותי וכאב לי (ולא רק בשל הספר). לכן, בכתיבה על תקופת הדרך השלישית הסתמכתי בעיקר על ראיונות עם ראשי הדרך השלישית, על זיכרוני כפעיל מרכזי במפלגה ועל קטעי עיתונות. יתכן שבפרקים על הדרך השלישית רמת הדיוק נמוכה יותר מאשר נושאים אחרים.

על אף כל מאמציי והאימותים שעשיתי לכל עובדה שכתבתי, נפלו בספר מספר שגיאות. שגיאה אחת כואבת לי במיוחד, ואני רואה לנכון לנצל במה זו כדי לתקן את המעוות. כתבתי בספר על יוזמה של יהודה להקמת קתדרה עממית ליד אוהלו, וכתבתי שהיוזמה לא יצאה לפועל. מסתבר, שהקתדרה הוקמה ופעלה שנים אחדות, ואורנה אשד ז"ל, האישה היקרה כל כך, עמדה בראשה. אני חש צער רב על השגיאה הזו.

****

במקביל לכתיבת הספר כתבתי מחקר אקדמי על ראשיתה של קצרין ועל המעורבות הגדולה של היישובים הכפריים בגולן בהקמתה. כעת אני בישורת האחרונה של מחקר אקדמי על העמדות בתנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בנושא ההתיישבות בגולן, בגל הראשון שלה (1967-1969).

כחוקר ההתיישבות בגולן אני חורש באדמה בתולית. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן לא נחקרה. אין ולו מחקר רציני ואמין אחד על ההתיישבות בגולן. ולכן, אני חש תחושת שליחות ואחריות גדולה במחקריי ובכתיבתי בנושא.

****

אחת התכונות המאפיינות את יהודה הראל, היא האומץ לקפוץ למים, לקום ולעשות מעשה, להעז לשגות וללמוד משגיאות. האומץ הזה חולל מעשים רבים, הניע אנשים רבים, והמעשים והאנשים חוללו את מפעל ההתיישבות בגולן.

איך זה שכוכב אחד
לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי
מעז. ואני, בעצם,
לא לבד.
(נתן זך)

****

השבוע, ב-11.11 חל יום הולדתו ה-85 של יהודה הראל.

וגם היום הוא מעז. בכל בוקר הוא קם כשראשו מלא ברעיונות יצירתיים ומקוריים איך לקדם את הגולן ואת החברה הישראלית, ועד שעות הערב המאוחרות הוא אינו נח וממשיך לקדם אותם, באותה סקרנות, באותה התלהבות ובאותו להט. או כפי שאני נוהג לומר לו: אתה כותב את כרך ב'.

* "שישי בגולן"

כך הכל התחיל

ב-22 ביוני 1967, 12 יום לאחר שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, התכנסו בקיבוץ גדות מזכירים ונציגים מקיבוצי הגליל העליון, לדון בשאלה: מה עושים עכשיו?

השאלה שעמדה על הפרק, הייתה איך להבטיח שהגולן יישאר בידינו, וישראל לא תיסוג ממנו בלחץ המעצמות, כפי שנסוגה מסיני לאחר מבצע קדש, כעשור קודם לכן.

לא בכדי הישיבה נערכה בקיבוץ גדות. במשך 18 שנות קיומו מאז עלייתו לקרקע ב-1949, היה זה היישוב שסבל יותר מכל יישוב אחר מן התוקפנות הסורית.

במלחמה עצמה התארגנה משלחת של יישובי הגליל והעמק, בראשות חבר כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, שהשתתפה בישיבת הממשלה ולחצה על שחרור הגולן, ושחרור הגליל והעמק מן הסיוט הסורי. כעת הם ישבו כדי לדון איך לא להחזיר את הגלגל אחורה.

איתן סט, חבר גדות, הציע לפעול בדרך הציונות המעשית – להבטיח שהגולן יישאר בידינו באמצעות התיישבות. היכן שעוברת המחרשה העברית – שם יעבור הגבול. יש להכות שורשים התיישבותיים בגולן. דעתו התקבלה והוא מונה לארגן את ההתיישבות.

22 ימים לאחר מכן, ב-14 ביולי, עלתה קבוצה של צעירים, רובם מקיבוצי הצפון, למחנה הסורי הנטוש בעליקה. הם הוגדרו כמחנה עבודה לטיפול בבקר הסורי המשוטט, ואכן, זו הייתה משימתם העיקרית. עלייתם אושרה בידי הממשלה חודש לאחר שהם כבר עבדו בשטח. כך החלה ההתיישבות בגולן.

יהודה הראל, שעלה לעליקה מקיבוצו מנרה, היה הדמות המרכזית בקרב חלוצי ההתיישבות בגולן. בעבורו – ההתיישבות בגולן לא נועדה רק לעצב את גבולות המדינה, אלא בעיקר להוביל תמורה ערכית ורעיונית ותנופת התיישבות קיבוצית אדירה בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, שתסחוף אחריה את הנוער הישראלי והנוער היהודי בגולה ותביא לתחיה ציונית סוציאליסטית גדולה.

המהפכה הזאת לא הושגה, כידוע, אך היא הניבה הצלחה רבתי – הגולן הישראלי!

בספטמבר 1967, זמן קצר בטרם חלוצי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חלוץ ההתיישבות בגולן בפרט ומעבר לקו הירוק בכלל, עלו לנקודה הזמנית השניה שלהם בקוניטרה, פרסם יהודה, מזכיר הקיבוץ, מאמר בעלון הקיבוץ ובו כתב, בין השאר:

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם… הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה… ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה. יש הפותח את התנ"ך כדי לחפש שם עברי לנקודה החדשה.

על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

המעשה החלוצי של ראשוני המתיישבים, הוא המסד למפעל ההתיישבות בגולן על 33 יישוביו – העיר קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישובים דתיים וחילוניים ויישוב אחד משותף, יישובים מכל הקשת הפוליטית מגוש אמונים ועד השומר הצעיר. המעשה הזה הביא לריבונות על הגולן, הניע את העם למאבק להגנה על הגולן כשממשלות נשאו ונתנו על נסיגה ממנו, ולאחרונה גם מעצמת העל, ארצות הברית, הכירה בריבונותנו על הגולן. יהודה הראל נשא תפקיד מרכזי ומוביל בכל המהלכים הללו.

בחודש שעבר יצא לאור ספרי, "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". דרך סיפור חייו של יהודה, אני מתאר את סיפור ההתיישבות בגולן. הספר מסתיים בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים ליהודה הראל, ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, על מפעל ההתיישבות בגולן.

מאמר לניוזלטר של ארכיון הגולן

משואת ההתיישבות תשע"ט

משואת ההתיישבות, טקס משואות באורטל, חג העצמאות תשע"ט

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עליה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות הייתה כר למשימתיות בתחומי העליה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשיה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

עוד על ועידת שפיים

לפני שבועות אחדים, סמוך לצאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", פרסמתי בטור זה את הפרק, מתוך הספר, "תכנית שפיים", המספר את סיפור המאבק שהוביל יהודה בוועידת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) בשפיים (יוני 1976) להקמת הקיבוץ הרביעי של התנועה בגולן, הלא הוא קיבוץ אורטל. כמסופר בפרק, "תכנית שפיים" של יהודה הייתה הרבה יותר מקיפה ומרחיקת לכת, ונגעה במרחב גדול של נושאים לאומיים ותנועתיים, אך הוא התמקד בסופו של דבר בהקמת אורטל, כדגם להקמת קיבוצים חדשים בידי התקבצות של שלושה קיבוצים שמתגייסים להקים אותם.

בהכנת הספר, נחשפתי לאלפי מסמכים ותעודות, שכמובן רק מקצתן צוטטו בספר, בשל קוצר היריעה. כך גם בפרק זה.

במאמר זה, אציג שלוש תעודות הנוגעות למאבק על הקמת אורטל בוועידת שפיים; תעודות בעלות חשיבות להיסטוריה של הקמת אורטל.

****

המסמך הראשון הוא הצעת הפעולה של הקיבוצים מרום גולן ועין זיוון להקמת אורטל. ההצעה הזאת נשלחה עוד טרם הוועידה, כהצעה לעומתית להצעת מזכירות התנועה, שלא כללה בתכניתה את הקמת הקיבוץ. בית השיטה עדיין לא הייתה בתמונה, ואף שיהודה חיפש קיבוץ ותיק מלווה, בשלב זה דובר על הקמת הקיבוץ בידי הקיבוצים הקיימים בגולן בלבד. ראוי לזכור שמדובר בקיבוצים צעירים מאוד, שלקחו על עצמם את המשימה. מרום גולן הייתה בת 9, עין זיוון בת 8 ואל-רום בת 4. ראוי לשים לב, בהערכה, לנכונותם של הקיבוצים, מיוזמתם, להקצות מנחלותיהם להקמת אורטל.

כפי שסיפרתי בספר, הייתה זו הצעה לעומתית, והופעל על יהודה לחץ כבד לא להעמיד אותה, מחשש של מזכירות התנועה מפני הפסד מביך בהצבעה. בסופו של דבר, המזכירות נכנעה והכניסה את אורטל להצעתה.

הצעות פעולה – עין זיוון, מרום גולן

הוועידה מחליטה על הקמתו המידית של יישוב רביעי בגולן ע"י הקבה"מ במשבצת ההתיישבותית שמדרום לעין זיוון. משבצת זאת מיועדת ע"י הגורמים המיישבים לקבה"מ, וזאת במסגרת המשימות ההתיישבותיות של התנועה.

היישוב יוקם ע"י יישובינו בגולן ע"י הפעולות הבאות:
1. הדרכת גרעיני השלמה ליישוב.
2. הקמת גרעין בוגרי צבא – ריכוזו והכשרתו.
3. טיפול וליווי מקצועי וחברתי של היישוב המוקם.
4. מתוך הכרה שהיישוב החדש צריך להיות בנוי במתכונת דומה ליישובים הקודמים, מוכנים המשקים לוותר על חלק מאמצעי הייצור שלהם (קרי 500-1,000 דונם שלחין ומים).
הקיבוץ [בז'רגון התנועתי המושג "הקיבוץ" פירושו – הקיבוץ המאוחד, לעומת יישוב או משק, ככינוי לקיבוץ הבודד] יממן, במידת הצורך, את קידום תקציבי ההתיישבות לצורך הקמתו המיידית של היישוב.

****

גם המסמך השני הוא הצעת החלטה לוועידה. הצעה של יהודה הראל שנוסחה במהלך הוועידה ומתוך הדיונים והמחלוקות בתוכה. ההצעה הזאת כבר כוללת את בית השיטה בין הקיבוצים שיקימו את אורטל.

הצעת החלטה של יהודה הראל

הוועידה מברכת על החלטת בית השיטה, עין זיוון ומרום גולן בדבר נכונותם לקחת על עצמם הקמת יישוב חדש, פיתוחו והאחריות לו.

הוועידה קוראת ליישובי הקיבוץ לאמץ דרך זו. דרך זו תאפשר הרחבה וחיזוק של התכנית ההתיישבותית וכניסה לאזורי התיישבות נוספים, וביצוע מהיר יותר של התכנית.

****

המסמך השלישי והאחרון, הוא קטע מתוך נאומו של יהודה בוועידה. הנאום הזה אופייני מאוד לדרכו של יהודה. יש בו את החזון הגדול – לפיו הקיבוץ המאוחד ייקח על עצמו להקים מיד לפחות 15 יישובים בגולן, בבקעת הירדן, בסיני, בגליל ובנגב, כאשר כל שלושה יישובים ותיקים יתאגדו להקים יישוב רביעי. יש בו את ההבנה שהתנועה אינה עומדת לקבל את ההצעה, אך התעקשות לתת צ'אנס לפחות לניסיון אחד – הקמת אורטל. רק בהקשר של התכנית הקטנה – הקמת אורטל, עמדה שאלה מדינית אקוטית, החשש שאם יהיה הסדר ביניים נוסף (היה זה שנתיים אחרי הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ותשעה חודשים לאחר הסדר הביניים עם מצרים) האזור המוּעד לנסיגה הוא אזור קוניטרה, וכדי למנוע את הסכנה, יש ליישב את האזור.

להלן, מתוך נאומו של יהודה:

"זאב צור [1911-1994, חבר שדה נחום, ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, איש המשק והכלכלה הבולט בתנועה, מנאמניו של אבי הקבה"מ טבנקין, בשנות השישים ח"כ וסגן שר החקלאות, ותומך נלהב ונאמן של ההתיישבות בגולן ובבקעה] אמר, שהליכה לגולן ביולי 67' הייתה המעשה החשוב שהקיבוץ עשה מאז ההתיישבות של מלחמת השחרור. הוא אמר את זה. אני חושב שהגיע הזמן לחזור וליישם את הניסיון – וזה מה שמוצע בהצעה שהוצעה כאן על ידי עין זיוון ומרום גולן – ליישם את הניסיון שצברנו ברמת הגולן בהצלחה התיישבותית מסוימת, לא מבוטלת. ההצעה שהוצעה כאן היא דגם. כל חשבון יוכיח, שמה שיכולה לעשות עין זיוון, מה שיכולה לעשות מרום גולן, יש בקיבוץ עשרות רבות של משקים שיכולים לעשות יותר ולפחות אותו הדבר. אם תחלקו אותם לשלושה, כשבכל קבוצה יש יישוב אחד גדול, אחד בינוני ואחד קטן – לפחות יתקבל המספר של 15. 15 נקודות שאפשר לגשת להקמתן עכשיו. להקים אותן תוך חודשים. הוקמו 4 יישובים אזרחיים, מאחזים אזרחיים ברמת הגולן שלושה חודשים לאחר שהוחלט על זה, במחיר זול יחסית של 4 מיליון ל"י ליישוב. אפשר להתפרש עכשיו. אפשר את האדמות המופקעות בגליל לא להפקיע לטובת מינהל מקרקעי ישראל, אלא לטובת מתיישבים מיד, שיעלו לשם. אין צורך לחכות עם זה. אין צורך בסדר עדיפויות. אם מטילים את זה על יישובים באחריות מלאה – זאת ההצעה – אחריות מלאה על היישוב, בכל יישוב של הקיבוץ – הקמת יישוב חדש כענף מרכזי, כמו בי"ס, עם כוח אדם, עם אמצעים שמוקדשים לזה, יעסיק את האסיפה כל שבוע ואת המזכירות כל שבוע.

בדרך הזאת שאנחנו מציעים, שקיבלו אותה כבר שני משקים קטנים ויישוב גדול – בית השיטה, יכולים ללכת יישובי הקיבוץ ולהוות דרך לתנועה ההתיישבותית כולה, איך הולכים בפריסה גדולה במהירות, ואיך עושים את זה במידה רבה על חשבוננו ולא על החשבון המצומק והקשה של המדינה. תהיה בזה גם דוגמה לכל הארץ.

אינני יכול לפרוס עכשיו את כל ההצעה. אני חושב שכבר מאוחר בשביל להציע אותה לוועידה. לצערי, לא הצלחתי להביא לדיון עליה בפני הוועידה במשך חודשים. עכשיו מה ניתן להציע? ניתן להציע לאשר את הניסיון הזה שמוצע על ידינו. ולתת לנו אפשרות לגשת לעבודה, כדי להקים את היישוב הזה עוד הקיץ. אנחנו בצירוף עוד יישוב אחד גדול. ואני מקווה שזה יהיה בית השיטה, אם התנועה תחליט על כך. מסוגלים לבצע את זה עוד הקיץ.

…אני מציע שיאשרו לנו את ההצעה שלנו לגבי המשבצת דרומית לעין זיוון. הגולן מופיע כמקום שמיני או תשיעי בסדר העדיפויות של ועדת ההתיישבות, או ועדה שהוקמה לצורך זה בקיבוץ. אין לזה שום הצדקה. חברים, כל אחד מכם יודע מה צפוי מבחינת לחצים, ואיזו התמודדות צפויה על הגולן בקיץ בעוד שנה. כל אחד יודע. זה לא חדש. אני לא מגלה שום דבר. כל אחד יודע באיזה אזור בגולן זה יהיה – באזור קוניטרה. ואני מציע לכל אחד מכם לדעת גם, שמי שיכריע את המאבק הזה יהיה הקיבוץ המאוחד. לי אין שום ספק בזה. בגלל מיקומו, בגלל אופיו, בגלל היישובים שיש לו שם, הוא יכריע את המאבק הזה. וכדי שהוא יעמוד בו – עוד ישוב עד הקיץ הבא, זה ניתן. אנחנו לא מרגישים את עצמנו מספיק חזקים להיות לבד. רוצים עוד יישוב. רוצים שביישוב הזה יהיה מעורב עוד יישוב גדול בקיבוץ המאוחד, כמו בית השיטה, כמו מעגל מיכאל. רוצים ביחד לעמוד במעמסה הזאת.

תאמינו לי, להעביר את ההחלטות האלה על קרקע, על מים, על אנשים, ויתורים כלכליים במשקים כל כך חלשים כמו אל-רום, כמו עין זיוון ומרום גולן – היה קשה מאוד. אני מבקש מאוד מאוד מהוועידה לא לפספס את העניין הזה. זאת הזדמנות. זה לא קורה בכל יום. צריך לאשר את זה. צריך לאפשר לנו להתחיל, ולאפשר לעוד יישוב להצטרף למאמץ הזה, ואנחנו על אחריותנו, ביחד עם היישוב הזה, כמו בית השיטה, ניקח את זה ונטפל בזה, עד שהיישוב הזה יוכל לעזור ולהקים יישוב נוסף.

****

יהודה אומר תמיד שהוא גאה בכישלונות שלו, כיוון שכל ניסיון גדול שכשל, הוליד הצלחה קטנה. כך חזונו לאחר מלחמת ששת הימים, שהתנועה הקיבוצית תקים לאלתר עשרות ומאות יישובים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, תעורר את הנוער ואת תנועות הנוער בארץ ובגולה לתנופה אדירה של עליה והתיישבות, שתביא לתחייתה של תנועת העבודה הציונית ושל התנועה הקיבוצית ותחולל מפנה ציוני סוציאליסטי בחברה הישראלית. לשם כך הוא עלה לגולן לאחר המלחמה. אפשר לומר בצניעות, שהחזון הזה לא ממש הוגשם. אך מהכישלון הזה צמח מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן.

וכך חזונו בתכנית שפיים – גם הוא לא צלח. אך מתוך הכישלון הזה צמחה הצלחה יפה – קיבוץ אורטל שלנו.

דבר נוסף האופייני ליהודה, הוא שאת החזונות הגדולים יש להגשים מלמטה. קודם כל מן האנשים, החלוצים ההולכים לפני המחנה (וקודם כל הוא עצמו). אח"כ, בידי הקיבוצים הבודדים שלוקחים על עצמם משימה. אח"כ בידי הקיבוץ המאוחד, שתשמש דוגמה לכל התנועה ההתיישבותית. והמדינה? גם כאשר יהודה היה סוציאליסט מושבע, וגם היום, כשהוא ליברטריאן מושבע, הוא לא כל כך מאמין במדינה, ולא מצפה ממנה שהיא תעשה את המעשים. וכאן, במשבר הכלכלי של אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא לא רצה להעמיס על קופת המדינה המרוקנת, את המשימה ההתיישבותית, אלא שרובה תהיה מתקציב הקיבוצים והתנועה, ובתעודות אחרות הוא קרא להורדת רמת החיים בקיבוצים כדי להתגייס למשימה.

וכדאי לשים לב לעוד נקודה. יהודה ביקש לאפשר את הקמת אורטל, שבעתיד אף היא תהיה יישוב שיוכל להיות שותף להקמת יישוב נוסף. הוא התכוון בוודאי לטווח של שנים ספורות. היום, 41 שנים לאחר הקמת אורטל, טרם ניתנה לנו ההזדמנות הזאת. היום, כאשר יש ניצנים של דיבורים על הקמת יישובים חדשים בגולן, אולי תהיה לנו הזדמנות להיות שותפים למשימה. אך העיקר, בעיניי, הוא אורטל כקיבוץ משימתי, יותר ויותר משימתי. והקמת בית הספר "אדם ואדמה" בשנה הבאה, היא התגלמות המשימתיות האורטלית.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.4.19

* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?

הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.

* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.

האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – הייתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?

ברור שהייתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.

* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.

הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.

אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.

מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.

* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.

* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.

* ערעור הסולידריות – פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.

הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.

ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.

לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.

* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.

הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.

מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.

בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.

אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד… תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג…).

המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים". בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.

אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהייתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.

ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.

אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).

* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות הייתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית הייתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.

זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.

* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.

האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.

מה גרם למפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.

ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.

* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.

מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.

הבעיה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.

* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פרסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.

במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.

כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עמנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.

זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עמה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשליה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.

הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.

* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה וה"פליטים". התכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום ושהנצחת הבעיה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.

אם אכן הדבר מופיע בתכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.

אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.

לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.

* בחזרה לתכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).

רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?

עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.

האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.

* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.

בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.

* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.

* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כא).

* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפיה דתית / איראן וכו'.

משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.

חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.

חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.

אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!

אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.

* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.

ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו…לא היה כלום.

* החזיר את חובו – האם יתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?

* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עליה?

* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השניה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).

זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:

ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה…" שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טוב".
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.

* ביד הלשון

שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע' ".

ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע".

גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.19

* אורך רוח לאומי – הידיעה על החזרת גופתו של זכריה באומל מרגשת מאוד.

פעמים רבות כתבתי נגד עסקאות של שחרור מחבלים חיים, תמורות גופות של חללי צה"ל. במקרה זה הוכח שאפשר גם אחרת, הגם שנדרשת סבלנות.

צר לי שאביו, יונה באומל, לא זכה.

* החלטות נכונות ערב בחירות – אין שום קשר בין עיתוי החזרת גופתו של זכריה באומל לבין הבחירות. במקרה הזה, תזמון של עיתוי כזה בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, מדינית ודתית.

אך מעבר למקרה הזה, אני רוצה להתייחס עקרונית לסוגיה (שעלתה גם בהקשר של ההכרה בריבונות על הגולן, ביקור נשיא ברזיל ועוד). לפני כל מערכת בחירות, מאז ומעולם, כל אופוזיציה, תוקפת כל ממשלה, על שהיא מבצעת פעולות בגלל הבחירות. זה כמעט חוק טבע.

מתי הביקורת הזאת מוצדקת? כאשר מדובר בהחלטות פופוליסטיות, בעיקר בתחום הכלכלי, שממשלה מקבלת מתוך ידיעה שהן שגויות, משיקולים אלקטורליים. או כאשר הממשלה חורגת ממדיניותה ומקבלת פתאום, לפני הבחירות, החלטה פופולרית.

אולם כאשר הממשלה מבצעת צעדים נכונים ומקבלת החלטות נכונות סמוך לבחירות – מה רע בזה? האם היא צריכה לדחות אותן לאחר הבחירות מתוך טהרנות? אף ממשלה לא תנהג כך ובצדק.

תמיד יש לממשלה יתרון בקביעת סדר היום הלאומי, וכיוון שבממשלה יושבים פוליטיקאים, תמיד יהיו לה שיקולים פוליטיים. כל עוד היא מבצעת פעולות נכונות, גם אם יש בהן שיקול פוליטי, זה לגיטימי לחלוטין.

הדוגמה המובהקת לכך היא בחירות 1981. סמוך לבחירות צה"ל השמיד את הכור העיראקי. נמתחה אז ביקורת על בגין, כאילו הפעולה בוצעה מטעמי בחירות. הייתה זו ביקורת מופרכת ובלתי הוגנת (שפגעה במי שהשמיעו אותה). אולם באותן בחירות, אותה ממשלה, בפירוש ביצעה כלכלת בחירות שערורייתית, "הכלכלה הנכונה" של יורם ארידור, שאף היא הותקפה. כאן, בניגוד להשמדת הכור, הביקורת הייתה מוצדקת.

* פשקוויל נאצה – כאשר נודע על הענקת פרס ישראל לרונה רמון, היה לי ברור שבתוך יום או לכל היותר יומיים יפרסם רוגל אלפר פשקוויל נאצה שבז לרונה רמון על כך שבחרה להיות "הפלקט בשירות פולחן המוות" ומדינת ישראל שמקדשת את המוות כדי לעודד את בניה למות במלחמות מיותרות וכו'. ובאופן מפתיע, חלפו יומיים והפשקוויל לא פורסם. איך זה יכול להיות? הסיבה לכך, היא שלמחרת נודע על החזרת גופתו של זכריה באומל, ולכן האיש הרע הזה הסיט את חיצי הבוז, הלעג והשנאה למטרה אחרת. "עוד מפגן של טירוף ישראלי". על האמירה שהשבת גופתו "מממשת את החוזה שבין המדינה לאזרחיה" הוא כותב: "איזה חוזה? שעליהם לראות בהקרבת עצמם למענה בלי סיבה את פסגת חייהם?". וכיוון שתחביבו העיקרי הוא לנוד למשפחות חללי צה"ל והטרור ולפצועים, הוא ציין שוב ושוב, בשמחה לאיד ובהנאה, שמה שהוחזר כבר אינו גופה אלא "שרידים".

"מה אתה רוצה ממנו, הוא פסיכופט", אומרים לי כאשר אני כותב עליו. איני יודע, איני איש מקצוע בתחום. אבל הבעיה אינה בו, אלא במי שמציב אותו בחלון הראווה של השוקניה.

למחרת הוא פרסם עוד פשקוויל נאצה בעניין באומל.

* רגעי השפל – מערכת הבחירות עוד לא הסתיימה. תוצאותיה אינן ידועות לנו. ולא אחת בימים האחרונים לפני הבחירות היו בה הפתעות.

אך ניתן כבר להתחיל לסכם את מערכת הבחירות עצמה.

אציג את שלושת רגעי השפל של מערכת הבחירות הללו.

1. השפל הנמוך ביותר, היה מסע ההצלה של נתניהו לתועבה הכהניסטית, למעריציו של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין שר"י, וההסכם הטמא שבו רפי פרץ מכר את נשמתו ואת נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.

2. מסיבת העיתונאים שבה הופיע ראש ממשלת ישראל יחד עם "קפטיין ג'ורג'" – ביב שופכין שהסתה ושיימינג אומנותו, כדי להוכיח שזה ביוב אנושי שרק מסתיר את שמו וזהותו, ולא רובוט (בעיניי, אם הוא היה רובוט, זה היה פחות חמור).

3. מסע ההכפשות וההסתה נגד בני גנץ, שהשפל שלו היה הניסיון להציגו כמעורער בנפשו.

ובכל זאת, אציג גם נקודת אור. כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל כליל את גדעון סער בעלילה שפלה שרקם נגדו ונגד הנשיא. אמנם רבים מחסידיו השוטים קנו גם את השקר הזה, אך סער נבחר למקום גבוה בצמרת הרשימה. ויש לציין את חברי הליכוד שטיאטאו את רשימתם ממפגעים סביבתיים כמו אורן חזן וכמו ירון מזוז, שמקדם המכירות שלו בפריימריז היה דמות המופת אלאור אזריה.

* אינו עוסק בזה – בכל ראיון שבו נשאל פרס על פעלתנותו הבלתי נלאית להתמנות לנשיא, הוא נהג להשיב בהיתממות "איני עוסק בזה".

באותה שיטה מיתממת, התעקש נתניהו, בראיון לדקל & סגל ב"כאן ב'", להשיב שוב ושוב "איני עוסק בזה", בשאלת החוק הצרפתי.

חשוב להבהיר: מדובר בחוק מגה-שחיתות, שנועד להציב את נתניהו מעל החוק, להפוך את השחיתות לנורמה מקובלת ולמנוע עשיית דין וצדק בחשדות הכבדים נגדו, כולל בגין שוחד, ובניגוד לחוק המושחת בצרפת – ללא הגבלת זמן.

החוק הצרפתי הוא הנפת מאכלת על מדינת החוק.

* חוק מגה-שחיתות – ח"כ סמוטריץ' מנסה לשנות את חוק החסינות, כדי למנוע את העמדתו לדין של נתניהו, אם לאחר השימוע יוגש נגדו כתב אישום. הצעתו היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק פותחת את נוסח החוק: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ.

המסורת הייתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו הייתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעיה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה. בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.

שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו.

מדובר בחוק מגה-שחיתות.

* מבחן השפיות – "כולנו" מגדירה את עצמה כ"ימין שפוי". אמירה כזאת מחייבת. מבחן השפיות: הבהרה של כחלון שמפלגתו תתנגד למפגעי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי"), חוק החסינות של סמוטריץ' וכל חוק אחר שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, וכן שיבהיר שלא יישב בממשלה בראשות נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע.

* בושה – ברשומה שהעליתי בעקבות מסיבת העיתונאים המשותפת של האדונים הנכבדים מר בנימין נתניהו ומר קפטיין ג'ורג', ציטטתי קובץ הגיגים מהגותו של ביב השופכין הזה.

בתגובה העלו קוראים פוסטים של כל מיני ביריוני רשת נגד נתניהו ובני משפחתו. כנראה רצו "להוכיח" לי משהו. הפוסטים הללו נחותים, מגעילים, בזויים ומזעזעים, ממש תמונת ראי של הפוסטים מבית היוצר של קפטיין ג'ורג' ויאיר נתניהו. אבל מה הקשר? האם החלאות שכתבו אותם התכבדו במסיבת עיתונאים משותפת עם גנץ? אז מה "הוכחתם"?

במדינה מתוקנת, ראש ממשלה לא היה מתקרב לתחום של ת"ק על ת"ק פרסה מטיפוס מן הזן הנחות של קפטיין ג'ורג'. בחברה מתוקנת אדם כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס. ואילו נתניהו עורך אתו מסיבת עיתונאים משותפת בבית ראש הממשלה. בושה.

* יצוק מפלדה – מלכתחילה, לא ראיתי בבני גנץ את המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. חשבתי ועדיין אני חושב שבוגי יעלון הוא האדם הראוי ביותר להנהגה הלאומית. אולם יכולת העמידה שגילה גנץ בשלושה חודשים של מתקפת הסתה, שקרים, השמצות ושיימינג ברמה הנמוכה ביותר, שלא הייתה כדוגמתה בתולדות המדינה, ממוקדת נגדו, מתוך רצון לשבור אותו ולהוציאו משיווי משקל, מעידה שהאיש יצוק מפלדה.

* דמגוגיה עדתית – אין לי שום עניין להגן על הליכוד, אך איני יכול להבליג על הקמפיין העדתי של מפלגת העבודה נגד הליכוד. העדתיות היא הנצחת הגלות. האם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה אנחנו עוד צובעים אנשים על פי ארץ המוצא של הוריהם או סביהם? הרי בכל כך הרבה משפחות בישראל יש סלט עדות, ובעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית מאיזו עדה הוא.

התשדיר המחפיר ביותר בקמפיין העדתי, הוא זה שמציג את מספר הראיונות של ראשי הליכוד, כדי להוכיח שכמעט כולם "אשכנזים". כלומר סופרים אנשים וצובעים אותם. אסיר ציון יולי אדלשטיין מסווג כנראה כאליטה לבנה שנולדה עם כפית זהב בפה.

קישוש קולות לבחירות הוא מטרה חשובה, אך אינה מקדשת את כל האמצעים.

* הפתק השני – אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את קולי השני הייתי מעניק ל"גשר" בראשות אורלי לוי.

* זהות דרוויניסטית – פייגלין מציע להפוך את מדינת ישראל לג'ונגל ולהשליט בה את חוק הג'ונגל. החזקים יתחזקו, החלשים ייחלשו.

החירות שהוא מציע היא החירות של החזק לרמוס את החלש.

הזהות שהוא מציע היא זהות דרווינסטית – לא זהות יהודית, לא זהות ישראלית.

* מתהדר בשכר המינימום – אחד ההישגים שבהם מתהדר נתניהו, הוא ההעלאה המשמעותית של שכר המינימום. הוא רק שוכח, שהמהלך הזה ממש נכפה עליו. הוא התנגד לו בתוקף, התנגדות אידיאולוגית ומעשית, תקף אותו בשצף קצף, הציג אותו כפופוליזם חברתי שיהרוס את הכלכלה. חסידיו כינו את תומכי העלאת שכר המינימום "בולשביקים", וכמובן שעכשיו הם מתפארים בהישג.

* הקמפיין שנגנז – בפינה "אדם מן היישוב" בתכנית דקל & סגל, מתארח מדי שבוע אזרח מן השורה, לא דמות ציבורית ולא ידוען, שמשוחח על מקצועו. בתכנית האחרונה לפני הבחירות התארח ינקי, יצרן שלטים, שבתקופת בחירות מייצר שלטים למפלגות השונות.

למדתי מן הראיון אתו מידע מעניין ומפתיע. כשברק היה ראש הממשלה, הוא הזמין שלטים בחצי מיליון ₪, החוגגים את הסכם השלום עם סוריה, הכולל נסיגה מהגולן. על פי התחייבותו של ברק, ההסכם אמור היה לעלות למשאל עם, כלומר היה זה כבר קמפיין משאל העם. כשהמו"מ נכשל, הקמפיין נגנז וחצי המיליון נזרקו יחד עם השלטים שכבר הוכנו.

המו"מ נכשל כאשר אסד (האב) דחה את הצעת ברק לנסיגה מכל הגולן לקווי 4 ביוני 67' (כלומר לא לגבול הבינלאומי, אלא גם משטחים שהסורים השתלטו עליהם לאחר מלחמת השחרור, או כלשונו של רביב דרוקר בספרו "חרקירי" – נסיגה מ-110% מן הגולן) וחורבן כל היישובים, חוץ מרצועה של כמה עשרות מ' בלבד בחוף הכינרת.

האם ברק לא ידע שאסד אינו מוכן לוותר על הכינרת?

יש שתי אפשרויות לפענוח החידה. האחת, היא שברק ידע את עמדת אסד, אך האמין (או השלה את עצמו) שאסד לא יעמוד בפיתוי של קבלת כל הגולן ויותר, בגלל כמה עשרות מטרים, יוותר, וברק יציג זאת כהישג גדול: הנה, שמרתי על הכינרת.

אפשרות שניה: חרף הצהרותיו ש"רגליים סוריות לא תשתכשנה במי הכינרת" ברק התכוון לוותר גם על הכינרת, אך ברגע האחרון התעשת או נרתע מפני תבוסה במשאל עם, כפי שניבאו הסקרים.

* איני יכול לעשות את זה – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": ערב הפגישה, ברגע האחרון לפני נסיעתו של ברק לנמל התעופה בדרכו לארצות הברית, נפגש ברק עם ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות יהודה וולמן וסמי בר לב, הרב אהרון איזנטל ויהודה הראל. שמו של יהודה נשמט, ורק אולטימטום שהעמידו חברי המשלחת אפשר את כניסתו. הייתה זו פגישה מתוחה וקשה. ברק הגיע בלוויית חמישה עוזרים. הוקצבו לפגישה עשרים דקות, אך בפועל נמשכה כמעט שעתיים. שוב ושוב נכנסו אנשים לזרז את ברק, אך הטיסה עוכבה. חברי המשלחת חשו כאילו חרב מונחת על צווארם, ותיארו בצבעים קודרים את המשמעות שתתלווה לחורבן היישובים והפיכת החלוצים לפליטים בארצם. יהודה, שאינו מורגל בגילויי רגש, דיבר בדם לבו. בשעת דיבורו התרגשו עד דמעות גם חברי המשלחת וגם עוזריו של ברק.

ברק עצמו נותר קפוא במקומו. יהודה זוכר היטב כיצד הישיר מבט אל עיניו של ברק והזכיר לו את חברו לנשק, איש סיירת מטכ"ל, מראשוני מרום גולן, מיכה פיכמן, שנפל בהפגזה סורית על היישוב. "מיכה פיכמן ייזכר בהיסטוריה כאיש שהקים יישובים בארץ ישראל. אתה תיזכר בהיסטוריה כמי שהחריב שלושים יישובים בישראל," אמר, והוסיף: "כשהנכדים שלי רואים אותך בטלוויזיה, הם פורצים בבכי. אתה מייצג בעיניהם את האיום שיחריבו להם את הבית." על פי עדותם של משתתפי הישיבה ברק, שלא כדרכו, הקשיב ובקושי דיבר. בתום הפגישה עשה את דרכו לנמל התעופה בן גוריון.

חברו של יהודה, העיתונאי והפרשן אהוד יערי, סיפר שברק היה מכונס בעצמו במהלך כל הטיסה. כשהמטוס נחת בארצות הברית, ירדו ממנו חברי המשלחת והעיתונאים, ואילו ברק ירד זמן רב אחריהם. הוא נשאר ישוב במטוס כשידיו על ראשו. יועצו הבכיר של הנשיא קלינטון ושגריר ארצות הברית בישראל לשעבר, מרטין אינדיק, תיאר את הסיטואציה בספרוInnocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict:
"בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיֵרד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה כשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר אתו. ראיתי את ברק יושב על כיסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה', אמר ברק". במילים "את זה" התכוון לאשרור ההסכמה של רבין לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, כדרישת הסורים.

* ביד הלשון

נהריים – עם צאתו לגמלאות של מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד פרופ' עוזי שביט, התפרסם ראיון אתו ב"הזמן הירוק". וכך נכתב בכתבה: "ילדותו עברה עליו בארם נהריים, כבן למהנדס חשמל ואם גננת שעלו מגרמניה, שם הקים רוטנברג יישוב קטן, שמנה מספר עשרות משפחות, כולן כקבוצת עובדים בחברת חשמל בתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית".

ארם נהריים?! ארם נהריים הוא שם תנ"כי לאזור שנמצא כנראה בצפון סוריה ליד גבול טורקיה ובצפון מערב עיראק. השם קשור בעיקר לנהר פרת ונהרות נוספים בסביבה.

אין כל קשר בין ארם נהריים לבין המקום שבו גדל שביט, זולת דמיון בשם. שביט גדל בנהריים. נהריים הוא האזור שבין נהר הירדן ונהר הירמוך, על גבול ישראל וירדן, שבו הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל בארץ ישראל. בתחנה הזו עבד אביו של עוזי שביט, ושמו של היישוב שבו גדל היה תל-אור, שנוסד ב-1932 ונפל בתש"ח לידי הירדנים.

* "חדשות בן עזר"

דבריי במסיבת ההשקה של הספר "יהודה הראל – ביוגרפיה"

דבריי במסיבת ההשקה של הספר "יהודה הראל – ביוגרפיה"
מרום גולן 5.4.19

יהודה התראיין השבוע לרדיו על הספר. בתחילת הראיון שאל אותו המראיין אם הוא מתרגש. יהודה השיב: " אני מתרגש. אבל כיוון שקיבלתי חינוך יקי, אני לא מראה את זה".

לי אין עכבות כאלו, ואני מודה ומתוודה – אני מתרגש מאוד. והרי מדובר ביצירה שעמלתי עליה כשנתיים וחצי.

לפני כשנה וחצי, תמר, בתי הצעירה, העניקה לי במתנה שלט מקרמיקה שעליו נכתב: "כאן כותב הסופר אורי הייטנר". כל חיי אני כותב, אבל רק אז הבנתי שבעצם הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי.

עכשיו כבר מותר לגלות, שכל הסיפור עם טראמפ וההכרה בריבונותנו על הגולן, הוא הפקה של יחסי הציבור של הוצאת "ידיעות ספרים", כמקדם מכירות של הספר.

ואם כבר מדברים על הכרזת טראמפ – יש כאלה שחושבים שפתאום הגיע איזה קוסם ועשה הוקוס פוקוס. בדיוק לשם כך נכתב הספר. כדי לספר את הסיפור על קומץ צעירים שעלו לגולן והחלו מאפס. אני שמח לראות כאן את כרמל בר – האיש הראשון שעלה לגולן, והחל את המסע הזה. הספר מספר על 52 שנה של מאמץ, של עבודה קשה ושל מאבקים רבים, שרק בזכותם הגענו למציאות שבה אנו חיים היום, שבה רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצוי במקום הראוי לו, בפח האשפה של ההיסטוריה.

יהודה הוא הדמות המרכזית במהלך הזה. אצטט משירו של נתן זך: "איך זה שכוכב אחד לבד מעז".

לפני כעשר שנים נערכה מסיבת השקה של ספרו של יהודה "להפריט". זה היה אירוע הרבה יותר צנוע, על הדשא של משפחת הראל. ובאירוע הזה יהודה ביקש רק מאדם אחד לדבר על הספר – ממני. ולא למרות, אלא בזכות העובדה שהוא ידע שאני מתנגד למסר של הספר ולרעיונותיו. אני חושב שהסיפור הזה מספר הרבה על יהודה, וגם על הקשר בין יהודה לביני.

הגעתי לגולן, לקיבוץ אורטל, כבחור צעיר, לפני 35 שנה. שבועות אחדים לאחר מכן, התקיים באורטל ערב לקראת הבחירות עם יהודה הראל. בעבורי יהודה, מנהיג מתיישבי הגולן, היה כבר אז מיתוס. יהודה נשא הרצאה ארוכה, שהתחלקה לשני חלקים. בחלקה הראשון הוא מתח ביקורת נוקבת, בשצף קצף, על המערך. בחלקה השני הוא הסביר למה למרות זאת, נכון להצביע למערך.

אחריו ביקשתי את רשות הדיבור. אמרתי שאני מסכים עם כל מילה בחלק הראשון של דברי יהודה, והתפלמסתי עם החלק השני. לאחר הערב יהודה ואני המשכנו לשוחח ארוכות, וכך החלה חברות שנמשכת כבר 35 שנה. וזה ממש לא מובן מאליו. לא רק שיודה היה כבר אז יהודה הראל ואני בסך הכל של"תניק בן 21, אלא יהודה הוא בגיל של ההורים שלי ואני בגיל של הילדים שלו. ובכל זאת, נוצרה חברות עמוקה, שנמשכת כבר כל כך הרבה שנים. פעלנו יחד בשינויים בקיבוץ – במרום גולן ובאורטל לפני שלושים שנה, במרוץ של יהודה למזכיר התק"ם, בחברת "וקטור", כמובן בוועד יישובי הגולן, בדרך השלישית, במכון שמיר. וגם המחלוקות האידיאולוגיות בינינו לא העיבו על החברות.

ומתוך הקשר הזה לקחתי על עצמי את המשימה לכתוב את הביוגרפיה הזאת, ושהיא תהיה אובייקטיבית, לא ורודה מדי, לא מייפה את המציאות. האם הצלחתי בכך? על כך תוכלו להעיד אתם, הקוראים.

באחרית דבר של הספר כתבתי שורה של תודות, אך לכמה אנשים אודה גם כאן היום.

בראש ובראשונה ליהודה. ראיינתי את יהודה כ-120 שעות. יהודה שיתף פעולה בפתיחות מלאה, לא היסס להצביע על טעויותיו, על כישלונותיו. נדמה לי שהיה קשה יותר לחלוב ממנו את ההצלחות.

אבל יש לי גם נזיפה ליהודה. יהודה אינו כותב תאריכים על מכתבים ומסמכים. בהכנת הספר עברתי על עשרות ארגזים, על אלפי מסמכים, והייתי צריך לעשות עבודה בלשית כדי לשייך מסמך לזמנו. אז יהודה, אני מזהיר אותך – אם לא תתחיל לכתוב תאריכים על המסמכים, זאת הביוגרפיה האחרונה שאני כותב עליך.

תודה לציפקה, כמובן, שאף היא התראיינה בפתיחות וסייעה בכל דבר שנדרש. תודה לאלי זיו, שיזם את הספר, ששכנע את יהודה להסכים לכתיבתו, שגייס אותי ואת המשאבים לכתיבת הספר והוצאתו. לטובה ואלישע, אנשי ארכיון הגולן, שבמשך חודשים היה ביתי השני. יהודה, תודה שהעברת בזמן את הארכיון האישי שלך מיד טבנקין באפעל לארכיון הגולן. אחרת עד עכשיו עוד הייתי כותב את הספר. תודה למיכל זמיר, עורכת הספר והשותפה שלי ליצירה.

תודה אחרונה לחברי אודי מנור, פרופ' אודי מנור – היסטוריון וביוגרף, הביוגרף של יגאל אלון, שהיה הראשון לקרוא את פרקי הספר – לא את התוצאה הסופית, אלא את חומר הגלם. כל פרק שכתבתי שלחתי אליו, וקראתי את הערותיו, ולרוב קיבלתי אותן ויישמתי אותן.

אני מזמין את אודי לומר כמה מילים.

צרור הערות 31.3.19

* בעד הסדרה – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס, של הקלות וסיוע כלכלי והומניטרי תמורת הפסקת אש. זאת, בתנאי שתהיה זו הפסקת אש אמתית, בשונה מעשרות הפסקות האש בשנה האחרונה, שהיו הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. הפסקת אש פירושה שאין הצתות, לא בלונים ולא עפיפונים, לא רימונים ולא מטענים, לא רימוני הלם, לא פגיעה בגדר, לא צעדות "שיבה". בקיצור – הפסקת אש מוחלטת.

ותנאי נוסף – שיהיה ברור שכל הפרה תיענה בהפסקה של כל סיוע, כולל סגירה הרמטית של הגדר והפסקה של מעבר מאות משאיות האספקה שעוברות לרצועת עזה מדי יום. ישוגר בלון – למחרת סגר מוחלט.

* טעות שכזו – לטענת חמאס, הטיל ששוגר למשמרת נפלט בטעות, בתגובה לאירועים בכלא קציעות.

* תזכורת – יחיא סינואר, ראש החמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט.

* שמאל חלש – מודעת תעמולה של הליכוד מציגה את רשימת כחול לבן, ובאמצעות רסיסי אמירות של כל מועמד, שנאמרו או לא בעשרות השנים האחרונות, מובילה למסקנה ש"כחול לבן" היא שמאל חלש.

יפה מאוד.

עכשיו ננסה את הפטנט הדמגוגי הזה על רשימת הליכוד.

מס' 1 בנימין נתניהו – נסוג כמעט מכל חברון, לחץ בחום ובחיוכים את ידיו של ערפאת וכינה אותו "ידידי ושותפי", חתם על הסכם וואי על נסיגה מ-13% משטחי יו"ש, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד האב, תמך בעקירת גוש קטיף והצביע בעד המהלך בהצבעות בממשלה ובכנסת, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד הבן, תמך בהקמת מדינה פלשתינאית בנאום בר אילן, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, שחרר מחבלים רבים סתם ככה בתור מחוות לפלשתינאים, התרפס בפני ארדואן והתנצל בפניו על התוקפנות הטורקית נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים, מנהל מדיניות הבלגה והכלה על טרור ההצתות במשך שנה ומביא להסלמה הולכת וגוברת, פינה את עמונה, לא פינה את חאן אל אחמר, לא עושה כלום בנושא הטרור החקלאי, התקפל במשבר המגנומטרים, הסכים לנסיגה מרוב יו"ש ובקעת הירדן במו"מ על תכנית קרי, משלם מידי חודש פרוטקשן לחמאס.

מס' 2… בעצם, יש עוד צורך?

ביבי. שמאל. חלש.

* מטורפים – סרטון תעמולה של מרצ שקשקש על אקיבוש הציג מצג שבו עזה (היא כידוע קבושה עדיין…) מתוארת בצורת מחנה אושוויץ. בעקבות הסערה הוסר הסרטון מן האתר, ונאמר שהמפלגה מתנערת… יוזמה של פעיל אחד… את השיטה הזאת היה להם ממי ללמוד.

ובאותו אזור חיוג אידיאולוגי – למחרת, בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה של "יש גבול", המצטטת דברי בלע ושטנה של ישעיהו לייבוביץ' על כך שאקיבוש יוביל לנאציפיקציה של ישראל.

מטורפים.

עוד ביטוי להקצנה המטורפת בשמאלימין הרדיקלי בישראל. הדיכוטומיה בין שמאל וימין בישראל, דוחקת כל מחנה אחרי שוליו המטורפים.

הגיעה העת לחיזוקו של המרכז הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי השפוי, שישבור את דיכוטומיית השמאל ימין ויחזיר את מדינת ישראל לתלם.

* שוויון בפני החוק – עקרון יסוד במדינת חוק, הוא שהכל שווים בפני החוק.

אם יש עילה לבדיקה הנוגעת לגנץ בעקבות דו"ח המבקר, חזקה על היועמ"ש שהוא יחליט על כך, ללא פניות וללא משוא פנים.

דרישה לחקירה של מפלגה פוליטית ערב בחירות, כמובן שאינה עילה כזאת. לא כל שכן, כאשר מדובר במפלגה הטובלת ושרץ בידיה – העומד בראשה הוא מושחת, השקוע עד צוואר בכתב אשמות כבדים מאוד בפלילים, כולל עבירת שוחד, ומוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.

מאז ומתמיד הקפידו היועמ"שים לא לפתוח בחקירה סמוך לבחירות. לכן, למשל, מנדלבליט טרם דן על אפשרות של בדיקת החשדות החדשים נגד נתניהו בפרשת הצוללות, ובצדק. גם הליכוד יודע זאת, ולכן קריאתו לחקירה מיידית של גנץ אינה אלא ספין, שנועד לפרנס את הכזב הדמגוגי אודות "אכיפה בררנית", כביכול.

אחרי הבחירות יבחן מנדלבליט את הסוגיה ויחליט אם יש מקום לבדיקה. אין לי ספק שכל החלטה שלו תהיה עניינית ומקצועית.

אני מצהיר, לפחות בשם עצמי, שכל אימת שיעמוד קונפליקט בין החוק וטוהר המידות לבין כל שיקול פוליטי או השתייכות מפלגתית – תמיד מחויבותי תהיה לחוק ולטוהר המידות.

ההערכה שלי? אין כל יסוד אפילו לבדיקה (שלפני חקירה). אך זו אינה הערכה מקצועית. אני סומך על שיקול דעתו של מנדלבליט.

* כלב ליקק אדם – הכותרת הראשית ב-ynet הוקדשה להודעת האיחוד האירופי שאינו מכיר בריבונות ישראל על הגולן. איזה שיקול עיתונאי מצדיק את הצבת הידיעה הלא חשובה הזאת, "כלב ליקק אדם", בכותרת ראשית? האיחוד לא הכיר אתמול וממשיך לא להכיר גם היום. אם חלילה מדינה שמכירה הייתה מבטלת את הכרתה, זו הייתה חדשה מעניינת. מדינה שלא הכירה והחליטה להכיר – זו חדשה מעניינת.

השבוע הכירה ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן – זו ידיעה היסטורית. השבוע הודיעה רומניה שתעביר את שגרירותה לירושלים – זו ידיעה חשובה. בסדר, אז סוריה, איראן, טורקיה, האיחוד האירופי ורוסיה ממשיכים לא להכיר.

עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. חלפו 52 שנה מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בגולן ו-37 שנה מאז סיפוח הגולן לריבונות ישראל עד ההכרה האמריקאית. יש לנו סבלנות, נמשיך להעמיק את אחיזתנו בגולן, וגם האיחוד האירופי יכיר בכך.

* החלטת הריבון – עם כל הכבוד למרדכי קידר, ויש כבוד, הוא שוגה לחלוטין בטענתו, שרק הסכם שלום עם סוריה שיאושר בידי מועצת הביטחון של האו"ם יוכל להעניק לנו ריבונות על הגולן. לשיטתו, ירושלים, כולל מערב העיר, לא רק שאינה בירת ישראל, היא אינה בריבונות ישראל כחוק. וכן כל השטחים שמעבר לגבולות החלוקה, כולל יפו, לוד ורמלה, הגליל המערבי ועוד.

בדבר אחד הוא צודק – הכרזת טראמפ אינה מחילה את הריבונות על הגולן.

את הריבונות הישראלית על הגולן החיל המוסד הריבון בישראל – הכנסת. ומרגע החלטתה, הגולן הוא בריבונות ישראלית, עם או בלי הכרה בינלאומית. וגם בג"צ קיבל החלטות ברוח זו.

* שו"ת – נשאלתי: מה המשמעות של הצהרת טראמפ? נשיא אחד הכריז כך, מחר יבוא נשיא אחר ויחליט אחרת. מה אתה מתרגש?

תשובתי: גם לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן, נאמר שהרי אפשר לבטל את החוק, ואפשר לסגת למרות החוק וכו'. וזה נכון. אך היה זה עוד נדבך חשוב מאוד. הפך את הגולן משטח מוחזק לאזור של המדינה. ובינתיים הוא היה בסיס לחקיקות נוספות, ובראשן חוק יסוד משאל עם, שמתנה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל ברוב של לפחות 61 ח"כים + משאל עם. וכו' וכו'. ועדיין אפשר לומר שניתן לבטל את חוק יסוד משאל עם ואת חוק הגולן ולסגת מהגולן אם יהיה לכך רוב. הוא הדין בהצהרת טראמפ. נכון, נשיא בעתיד עלול לבטל אותה. אבל ביטול צו נשיאותי הוא דבר נדיר ביותר. בוודאי שקיומו של צו כזה יקשה מאוד על נשיא לפעול בניגוד לו, ולבטח קשה יותר מאשר אלמלא הייתה הכרזה כזאת. כעת עלינו לפעול לחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה דו מפלגתית. זה לא בשמים. אני מאמין בדונם ועוד דונם, עז ועוד עז, חוק ועוד חוק, הכרזה ועוד הכרזה – כך אנו מעמיקים באופן יסודי את אחיזתנו בגולן.

* למי הצביעו בוחרי הדרך השלישית? – עמית סגל כתב בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על "הדרך השלישית", מפלגת המרכז שקמה מתוך המאבק על הגולן בידי יהודה הראל, ורצה לכנסת ב-1996 בראשות אביגדור קהלני. היא זכתה באותן בחירות ב-4 מנדטים. בבחירות ההן הייתה הצבעה מפוצלת לראשות הממשלה ולכנסת. לטענת עמית סגל, "תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך".

הוא טועה. אכן, בקרב הנהגת המפלגה, הרוב בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, אף שבאו מתנועת העבודה. גם אני נהגתי כך. אולם על פי סקרי העומק, הבוחרים נהגו אחרת – כ-75% בחרו בפרס לראשות הממשלה, ובדרך השלישית כדי לחשק אותו בנושא הגולן ובקעת הירדן, ורק רבע תמכו בנתניהו.

* יומו הגדול של יהודה – השבוע יצא לאור ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה". סיפורו של יהודה הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן (ושל עוד כמה וכמה דברים חשובים).

לאור אירועי השבוע – ההכרה הנשיאותית של ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, בחרתי לספר בקצרה על נושא לו הוקדש פרק בספר – חוק הגולן. החוק שבו הכירה ארה"ב באיחור של 37 שנים.

היוזם והדוחף של החוק היה יהודה הראל. יהודה עלה לגולן והנהיג את ההתיישבות בגולן מתוך אמונה יוקדת בציונות המעשית וזלזול בציונות המדינית. אולם לאחר ההחלטה לסגת מסיני ולעקור את יישובינו בסיני, הוא הגיע להכרה שאי אפשר להתקדם כשמדדים רק על רגל אחת – הציונות המעשית. יש לצעוד על שתי רגליים – הציונות המעשית והציונות המדינית. כדי להבטיח את האחיזה בשטח, אין די בהתיישבות, יש צורך גם בריבונות. וכך, לאחר הצהרה של שר החוץ משה דיין שההסכם עם מצרים יהיה המודל להסכם עם סוריה, הוא כינס את ועד יישובי הגולן והוביל החלטה על מאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. הוא גייס את שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, הציע אותו ליו"ר הוועד, ויחד הם הובילו מאבק ארצי מתוחכם, מוצלח מאוד, שכותרתו: אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל. לב המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומה לראש הממשלה שקראה להחלת הריבונות על הגולן. מאבק של שנתיים וחצי הסתיים בדצמבר 1981, כאשר בגין הוביל בשלוש קריאות ביום אחד, את חוק הגולן, שהתקבל ברוב גדול.

יהודה הוביל את המהלך, במקביל להיותו ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולעבודתו כמשווק טוף מרום גולן.

מתוך הספר: "ה-14 בדצמבר 1981, היום בו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. הוא היה בנסיעה לשיווק טוף בגליל המערבי. הוא לא ידע דבר. לפתע שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל העלאת החוק להצבעה בשלוש קריאות. הוא זוכר היטב את התדהמה שלו. הוא סובב את מכוניתו באחת והחל לדהור לירושלים, קיבל דו"ח על מהירות, אך החמיץ את שעת ההצבעה. במקום זאת יצא לחגוג עם חבריו במסעדה, וכתב מאמר חגיגי לעיתון "דבר". לצדו, בעמוד הראשון של העיתון, הופיע מאמר נגד של עמוס עוז, לפיו, בעקבות החוק חוגגות דמשק ובגדד".

כמה פאתטי… דמשק ובגדד חוגגות…

* מחורצים עצי הזית – יומיים לאחר שספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" יצא מהתנור, הרציתי במועדון "בוקר טוב" של ותיקי נהלל על הספר.

להגדיר "ותיקים"?
"- נולדה לי הנינה ה-17.
– אֶה, לי יש כבר 22".
כשסיפרתי שיהודה נולד ב-1934 התגובה הייתה: "ילד".

היה זה לי עונג וכבוד להרצות (לא בפעם הראשונה) בפני ותיקי נהלל. מי כמוהם יודעים ומבינים התיישבות מהי, ואת הדברים עליהם אני מספר אין מי שמבין כמותם.

וכשהבטתי בהם, נזכרתי בשורה הנפלאה של רחל שפירא: "מחורצים עצי הזית, כפני הוותיקים".

* ביד הלשון

יחדה – הגורם שיזם, הוביל ודחף, מול ההנהגות בישראל ובארה"ב, את רעיון ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן, הוא היחדה למען הגולן, בראשות צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד "כחול לבן" לכנסת.

ומה זו יחדה? קואליציה, על פי הצעת האקדמיה.

המילה הזו לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים.

אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן. אני אוהב את החידוש הזה ומקווה שיתפוס.

ומה החידוש העברי לאופוזיציה? נגדה.

* "חדשות בן עזר"