* נפגשים במרכז – בעשרים השנים האחרונות, לפחות, הלך והעמיק הקרע בין מחנה ה"שמאל" למחנה ה"ימין" בישראל. כל מחנה התיישר אחרי הקיצונים בתוכו. ימין ושמאל – בלי מרכז. רק חול וחול. או בלשון הגשש החיוור: "חול וביצות, כמובן". שני המחנות עמדו על תפיסת "אף שעל". אלה סביב העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, ואף שעל לישראל (ואם שומרים על איזו כבשת רש, יש "לפצות" עליה ב"חילופי שטחים"). ואלה באף שעל לפלשתינאים, כלומר ארץ ישראל השלמה, כולל שליטה על כל הפלשתינאים שביו"ש.
עסקת המאה דוחה את שתי הדרכים הקיצוניות הללו, ומציבה דרך שלישית – חזרה לדרך הפשרה הטריטוריאלית, שאת עקרונותיה הגה יגאל אלון כבר בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, בהתאמה למציאות ההתיישבותית שנוצרה בינתיים. זו הדרך הנכונה.
אנשי "אף שעל" משמאל, טענו כל השנים שאף אחד בעולם לא יסכים שישראל תספח משהו, ובוודאי שלא יהיה לזה פרטנר פלשתינאי. בינתיים כבר נוכחנו שוב ושוב שאין פרטנר פלשתינאי גם לפתרון ה"אף שעל" שלהם, כי אין פרטנר פלשתינאי לפתרון שכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הם אינם מוכנים להסכם שאינו כולל את מימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. והנה, מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם, ידידתנו הגדולה, מציעה הצעה ברוח הפשרה הטריטוריאלית ותומכת בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים הישראליים באותה פשרה. ושגרירים ערביים נוכחים באירוע. ומצרים וירדן אינן בועטות.
אנשי "אף שעל" מימין, המסרבים לכל ויתור על חלקים בא"י, חייבים להבין שדרכם עלולה לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות, שהוא הכרחי לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. אני שמח שנתניהו אימץ את דרך המרכז ומקווה ומאמין שחלקים רבים מן הימין ילכו בעקבותיו ויבינו שהליכה עם הראש בקיר על "הכל או לא כלום" עלולה להשאיר אותנו בלא כלום, ויש היום חלון הזדמנויות לפשרה אמתית, שיש בה ויתור על שטחי א"י, אך יש בה סיפוח של אזורים רבים ושל כל ההתיישבות.
סיסמת הבחירות של תנועת "הדרך השלישית" בבחירות 96', שבהן היא הציגה תכנית דומה מאוד לתכנית טראמפ (אפשר לומר שתכנית טראמפ היא תכנית "הדרך השלישית מינוס"), הייתה: "נפגשים במרכז". "הדרך השלישית" הקדימה את זמנה, אבל הנה, החזון הולך ומתממש לנגד עינינו.
נפגשים במרכז. מעצבים מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ואני מאמין שניתן להקים ממשלת אחדות לאומית, שהבסיס המדיני שלה הוא תכנית טראמפ.
* משאל עם על גבולות הקבע – מדינת ישראל ניצבת בפני אחת ההחלטות החשובות בתולדותיה, ואולי אף החשובה ביותר – החלטה על גבולות הקבע של מדינת ישראל. החדשות הטובות הן, שניתן לגבש את גבולות הקבע בקונצנזוס רחב, בתמיכה של רוב העם.
מן הראוי שהחלטה גורלית כזו תתקבל במשאל עם. החלטה כזו, במשאל עם, תזכה ללגיטימציה הפנימית והבינלאומית הגדולה ביותר.
החוק, שהתקבל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסמיך את הממשלה להחיל את ריבונות ישראל על כל שטח בארץ ישראל (המנדטורית) שתראה לנכון. אבל לא כל מה שהחוק מאפשר – ראוי. יש גם שכל ישר. אין זה ראוי שהחלטה היסטורית כזו תתקבל בידי הממשלה, ובוודאי לא בידי ממשלת מעבר שלא קיבלה את אמון הכנסת, ובוודאי לא ערב בחירות, ובוודאי לא כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. וגם החלטה של הכנסת, בתקופה כזו, ערב בחירות, אינה ראויה.
לא כל מה שלגאלי הוא לגיטימי. והחלטה היסטורית כזו, חייבת לקבל את הלגיטימציה המרבית. ואין לגיטימציה גדולה יותר מאשר למה שייקבע במשאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, כל ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם. מן הראוי שגם סיפוח שטח לריבונות ישראלית יחייב משאל עם.
למרות החשדנות ההדדית, על כחול לבן והליכוד להסכים על קיומו של משאל עם על קביעת גבולות הקבע של ישראל על פי תכנית טראמפ וסיפוח השטחים הישראליים על פי המתווה, בתוך שלושה חודשים מן הבחירות, בתמיכה משותפת של שתי המפלגות הגדולות.
ואם הממשלה תחליט בכל זאת להביא את ההחלטה לאישור הכנסת הנוכחית, על כחול לבן להצביע בעד (תוך מחאה על ההליך).
* בתיאום עם ארה"ב – על ישראל לספח לריבונותה את בקעת הירדן רבתי ואת שאר האזוריים הישראלים על פי מפת עסקת המאה. זהו אינטרס לאומי חיוני ביותר. אולם יש לעשותו בתיאום עם ארה"ב.
למה, בעצם? ישראל אינה מדינה עצמאית, ריבונית? ישראל זקוקה לבייביסיטר אמריקאי כדי לקבל את ההחלטות החיוניות לייעודה הלאומי ולביטחונה?
ריבונות ישראל על הגולן הוחלה בידי בגין בניגוד מוחלט לעמדת ארה"ב. בגין שמר על החלטתו בסוד אפילו משרי ממשלתו, והעביר אותה בממשלה ומיד לאחר מכן בשלוש קריאות בכנסת ביום אחד, כדי שלא לחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי.
הנשיא רייגן השתולל. הוא הוביל החלטת גינוי במועצת הביטחון, שהגדירה את המהלך כ"בלתי חוקי" והטיל סנקציות על ישראל. בגין לא נבהל, זימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב סם לואיס ונשא באוזניו נאום ארוך ותקיף, בו דחה את עמדת ארה"ב ואמר: "ישראל איננה מדינת וסאלים. איננו רפובליקת בננות של ארה"ב". הוא אף פרסם את דבריו במלואם בפומבי, בצעד חריג.
בגין צדק. אילו המתין להסכמה אמריקאית, עד היום לא היה נחקק החוק ואולי חלילה היינו מאבדים את הגולן. אם כך, מדוע אני סבור שהיום יש לנהוג אחרת? מהסיבה, שלראשונה ארה"ב הציגה תכנית פרו-ישראלית מובהקת, כולל הסכמה לריבונות ישראלית על שטחים ביו"ש. מי היה מאמין? יהיה זה מעשה טיפשי וגול עצמי, לבצע את המהלך הזה ללא תיאום עם ארה"ב. ואני משוכנע שבתיאום עמה, החלת הריבונות בוא תבוא, במהרה.
* הצדדים הבעייתיים בתכנית – עסקת המאה היא תכנית טובה. היא מאפשרת ריבונות ישראלית על חלקי ארץ ישראל רחבים. היא מבטיחה לישראל גבולות קבע בני הגנה. היא מקיימת את כל ההתיישבות הישראלית. היא משחררת אותנו מהסכנה הדמוגרפית, של שליטה על מיליוני פלשתינאים, המסכנת את הרוב היהודי. היא משאירה בידינו את ירושלים השלמה. אין בה דרישה לקבלת פליטים בישראל ויש הגבלה משמעותית על קליטת פליטים במדינה הפלשתינאית. וכל זאת בתמיכה אמריקאית, לפחות, ואני מאמין שהתמיכה הבינלאומית בה תלך ותגבר.
אבל יש לבחון את התכנית בעיניים פקוחות ולראות גם את הצדדים הבעייתיים שבה.
הבעיה הראשונה היא המדינה הפלשתינאית. ברמה האידיאולוגית, אין לי בעיה עם מדינה פלשתינאית מפורזת בשטחים שיועדו לה. הדבר מתאים לעקרון הפשרה הטריטוריאלית שבו אני דוגל. אולם מבחינה מעשית, איני רואה היתכנות לקיומה של מדינה כזו, לא בקווי 4.6.67 ולא כל שכן בקווים מצומצמים אף יותר. מדינה כזו, אם לא תוכל לקיים את עצמה, עלולה להיות מוקד לאי שקט לאורך שנים. בקופסה שבין הירדן והים, אין מקום לשתי מדינות. ולכן, יש לצאת אל מחוץ לקופסה, וליישם את הפשרה הטריטוריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהשטח שלה ביו"ש יהיה מפורז. כיום, כאשר זו התכנית שהוגשה, יש לקבל אותה. בהנחה שהפלשתינאים יידחו אותה, יש להתחיל במגעים עם ירדן, רצוי בסיוע אמריקאי, על חידוש האופציה הירדנית בקווי תכנית טראמפ. במסגרת האופציה הזאת, ניתן יהיה להסדיר גם את יישובם של ה"פליטים" הפלשתינאים במדינה הירדנית-פלשתינאית, אך ממזרח לירדן.
הבעיה השניה, חמורה יותר – סוגיית "חילופי השטחים" ומסירת אזורים ריבוניים מהנגב לידי המדינה הפלשתינאית. אין לכך כל הצדקה. כל שטח שישראל שחררה במלחמת ששת הימים, שאין מלחמת-מגן מובהקת וצודקת כמותה, הוא שלנו בזכות ובדין. אין כל סיבה לפצות את הפלשתינאים על כך שישראל מספחת שטחים ביו"ש לריבונותה. אין כל הצדקה לוויתור על שטחים בנגב. אדרבא, ראוי ליישב את אותם השטחים ביישובים יהודיים. אם יש צורך להגדיל את שטחי רצועת עזה – גם את זה עדיף לבצע מחוץ לקופסה, בשיתוף עם מצרים, בהעברת שטח מסוים מסיני לידי הפלשתינאים.
ולגבי האפשרות של חילופי שטחים שבהם אזור ואדי ערה יעבור למדינה הפלשתינאית – מבחינה דמוגרפית הדבר טוב לישראל. אבל התושבים בהם הנם אזרחי ישראל, ולכן החלטה כזו תיתכן רק בהסכמתם של התושבים, במשאל עם. אם הם יבחרו להיות חלק מישות פלשתינאית ובכך לממש את מאווייהם הלאומיים תוך המשך ה"צומוד" על אדמתם – מצוין. אם הם יבחרו להישאר במדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית – גם טוב, אך אז הם לא יוכלו להלין על כך שהם "נאלצו" לחיות במדינה יהודית. זו בחירתם. כמובן, שהטענה על טרנספר היא שקר, כיוון שאין מדובר בעקירתם מאדמתם.
יש חשיבות רבה לעיקרון שאף יהודי ואף פלשתינאי לא יגורש מביתו. עם זאת, יש בעיה בקיומם של יישובים מבודדים כמובלעות בשטח הפלשתינאי. בעניין זה, יש להשאיר את הבחירה בידי כל יישוב. לדעתי, על המדינה להציע לכל יישוב אפשרות של העתקת מיקומו ברצון אל השטח הריבוני הישראלי, תמורת הכפלת היישוב במימון המדינה.
* הדומה והשונה – בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות מופצת רשומה שבה מוצבות זו מול זו המפה של רבין ותכנית המאה. מעל המפה של רבין נכתב "רבין בוגד" ומעל תכנית המאה – "ביבי גאון".
כדאי, באמת, לבחון את הטענה לעומקה; את הדומה והשונה. אולם לפני כן אומר, שהשימוש במונח "רבין בוגד" הוא דמגוגי, שמנסה להכניס לפיהם של מי שהתנגדו לאוסלו את האמירה הזאת, למרות שרובם הגדול לא חשבו כך ולא טענו כך, ונתניהו עצמו יצא פעמים רבות נגד הקריאה הזאת.
ולגופו של עניין – אכן, יש דמיון רב בין המפות. ובהשוואה ביניהן, המפה של רבין טובה יותר, כי אין בה "חילופי שטחים". הרעיון של חילופי השטחים הוא של יוסי ביילין, בתכנית "ביילין אבו-מאזן" (שאבו מאזן התכחש אליה, אחרי שסיים להוציא מביילין את הוויתורים, שאח"כ היו הבסיס להצעות ברק בקמפ-דיוויד, שהיו הרבה יותר ותרניות גם משל ביילין) מבוסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67; כאילו ישראל צריכה לפצות את הפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש. חילופי השטחים הם החלק השלילי בעסקת המאה. הבדל נוסף בין המפות, הוא שבמפה של רבין גוש קטיף ישראלי ואילו במפה של טראמפ גוש קטיף אינו קיים. בכך, כמובן, אין להאשים את טראמפ. את נתניהו, לעומת זאת, יש להאשים, בשל הצבעותיו בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.
אולם בסיטואציה הבסיסית ההבדלים הם דווקא לטובת תכנית המאה לעומת תכניתו של רבין. נקודת המוצא שממנה יצא רבין, הייתה שכל יו"ש הייתה בידי ישראל וכל נסיגה נתפסה כוויתור ישראלי משמעותי. לעומת זאת, נקודת המוצא שממנה יצא טראמפ, היא המציאות שיצר ברק ב-2000, של נכונות ישראלית לחלוקת ירושלים, לנסיגה מהבקעה ולנסיגה כמעט מוחלטת לקווי 4.6.67 ופיצוי הפלשתינאים בחילופי שטחים על מה שישראל לא תיסוג ממנו. חרף הסרבנות הפלשתינאית, הצעות ברק היו עד כה המשחק היחיד מזה עשרים שנה (ואף כורסמו לרעה בידי אולמרט), ולכאורה האפשרויות היו לתמוך או להתנגד למתווה "היחיד ואין בלתו", כלשונו של ברק. מנקודת המוצא הזו, חזרת טראמפ לדרכם של אלון ורבין היא שיפור משמעותי לעומת המצב שקדם לו.
הבדל שני הוא שהקווים האדומים שרבין הציע לא היו מקובלים על האמריקאים, שכמתווכים תמכו בעמדה הפלשתינאית המוצהרת של נסיגה לקווי 4.6.67 (אף שכפי שהוכח, הפלשתינאים אינם מסתפקים בכך). ואילו כאן מדובר לראשונה בתמיכה וגיבוי אמריקאיים לעמדת ישראל, בתכנית רשמית של ארה"ב.
הבדל שלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שבתכניתו של רבין לא דובר על ריבונות. סביר להניח שאילו היה נחתם הסכם קבע ברוח תכניתו, ישראל הייתה מחילה את הריבונות. אבל הרי לא היה נחתם הסכם כזה. האם רבין היה מחיל גם כך את הריבונות, באופן חד-צדדי? אם כן, הוא לא נתן לכך כל רמז. ואילו עסקת המאה מאפשרת בהחלט את החלת הריבונות הישראלית, וזהה ההבדל העיקרי.
נכון לעשות השוואות היסטוריות, אבל אם לא מדייקים בהצגתן, חוטאים בדמגוגיה. ועיקר הדמגוגיה – האם אלה שמפיצים את המפות, יצאו נגד תכניות ברק-קלינטון-אולמרט-קרי וכו', שהן היפוכה של תכנית רבין? האם הם התנגדו לברק שהפך כל "לאו" של רבין ל"הן"? אני יכול להעיד אישית, שבכל פעם שציטטתי את נאומו של רבין, שבו פרס את מורשתו המדינית, וכבר 24 שנים איני חדל לצטט אותה, רבים מהם תקפו אותי כ"קיצוני" ו"סרבן שלום".
ומצד שני, לא צריך הרבה דמיון כדי לחזות איך נתניהו היה תוקף בכל הכוח ראש ממשלה אחר שהיה מקבל את התכנית. אך הוא ראוי לשבח על כך שהוא מוביל חלקים רבים מן הימין להכרה שהדרך הנכונה לישראל היא הפשרה הטריטוריאלית.
* בעד רעיון הגבינה הלבנה – אני שומע אנשים שמתנגדים לרעיון של הזזת גבולה של ישראל מערבה באזור ואדי ערה, בטענה שזה טרנספר. אני לעומת זאת תומך ברעיון כיוון שהוא גבינה לבנה. מה הקשר? הרעיון הזה הוא טרנספר בדיוק כפי שהוא גבינה לבנה. אין שום קשר בינו לבין טרנספר.
טרנספר הוא עקירת אוכלוסיה ממקומה והעברתה בניגוד לרצונה למקום אחר. למשל, ההתנתקות הייתה טרנספר ליהודים שחיו בגוש קטיף. אם מישהו היה מציע לעקור את תושבי ואדי ערה ממקומם ולהעביר אותם לרש"פ, זה היה טרנספר.
אפשר לתמוך או להתנגד לרעיון כמות שהוא, בלי להמציא לו כותרות שקריות כמו טרנספר, גבינה לבנה או מיץ עגבניות.
מדובר ברעיון הוגן מאוד, שבו מוצע לערביי ואדי ערה להישאר בבתיהם ועל אדמתם, בלי לגרש מביתו ולנשל מאדמתו ולו אדם אחד, ולהפוך אותם אזרחי מדינת הלאום שלהם. למה הדבר דומה – לסיפוח היישובים היהודיים ביו"ש למדינת ישראל. הם נשארים על מכונם והופכים חלק אורגני ממדינת הלאום שלהם.
אין דבר טבעי יותר מרצון של בני עם מסוים להמשיך לחיות במקומם ולהיות אזרחי מדינת הלאום שלהם. אם ערביי ואדי ערה מעדיפים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי ולא במדינת הלאום של העם הפלשתינאי, זו תופעה יוצאת דופן, וצריך לחשוב מה הסיבה לכך.
אולי הם מבינים, שבמדינת ישראל הדמוקרטית הליברלית, הם אזרחים אמתיים, נהנים משוויון אזרחי אמתי, ובמדינה שאינה ישראל הם יהיו "אזרחים" כמו אזרחי כל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל? הרצון שלהם להישאר אזרחי ישראל, הוא סיבה לגאווה בעבור מדינת ישראל. אבל אם זו בחירתם, יואילו נא להשתלב באמת במדינת ישראל, לא להתבכיין על מר גורלם כמיעוט "נרדף", לא לבחור ברוב עצום רשימה אנטי ישראלית קיצונית. עד כמה אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו?
* לא שלילת אזרחות – שקר נוסף על השקר כאילו הרעיון של חילופי שטחים / אוכלוסיות הוא טרנספר, הוא כינוי הצעד כ"שלילת אזרחותם בכפיה של ערביי ואדי ערה". גם זה לא נכון. לא מדובר בשלילת אזרחות בכפיה. שלילת אזרחות, היא אם אום-אל-פחם נשארת במדינת ישראל ושוללים את האזרחות מתושביה. זאת אכן שלילת אזרחות, שהיא מעשה חמור ביותר. אולם החלטה ריבונית של שתי מדינות על מיקום קו הגבול ביניהן, ובכך הפיכת אזרחי מדינה א' לאזרחי מדינה ב', אינה שלילת אזרחות. בפרט אם הם בני הלאום של מדינה ב'.
איני תומך בהצעה הזאת. היא לא טובה לישראל. היא עלולה לנתק את הרצף הטריטוריאלי בין הגליל המזרחי למרכז הארץ, ולבודד יישובים ישראלים באזור.
אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים, כלומר ויתור על אזורים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על כך שישראל משאירה בריבונותה שטחי ארץ ישראל ששחררה במלחמת מגן צודקת. אבל אם מבצעים חילופי שטחים כאלה, עדיף לסגת משטחים מאוכלסים בערבים, מאשר שטחים פנויים להתיישבות יהודית.
אבל מבחינת תושבי ואדי ערה, זו ההצעה הכי הוגנת שיכולה להיות. וכפי שכבר הצעתי, אני חושב שהחלטה בנושא יכולה להיות רק בהסכמתם של התושבים הערבים בוואדי ערה במשאל עם.
* הראשון שזיהה – ליברמן מתהדר, שהוא אבי הרעיון של חילופי שטחים ואוכלוסיות עם תושבי ואדי ערה. אך הוא טועה. קדם לו השר לשעבר אפרים סנה, חבר מפלגת העבודה, שר בממשלות רבין ופרס ושר מטעם העבודה בממשלת האחדות בראשות שרון.
* הלהיט של תעלות הביבים – נתניהו התרברב שכבר ביום ראשון (היום) הוא יספח את בקעת הירדן ואת היישובים, ונאלץ לשים ברקס. צריך להסביר את הפליק-פלאק הזה. מה הבעיה?
הלהיט החדש בתעלות הביבים המדלקמות את מסרי תעשיית השקרים של בלופר, הוא שנתניהו סגר עם האמריקאים שהיום (יום ראשון) יסופחו בקעת הירדן וכל היישובים ביו"ש, אבל גנץ הססמולן שכנע את טראמפ לא לתת לכך את ידם, ולכן יש דחיה בסיפוח. אחד מעובדי האלילים, המדקלמים הסדרתיים, הגדיר זאת, ש"גנץ אשם מלא מלא בהחמצת ההזדמנות לסיפוח".
זו השיטה הביביסטית הידועה. הרי ידוע שנתניהו אחראי לניצחון הגדול במבצע "צוק איתן", שהביא לשנים השקטות ביותר אי פעם בגבול עזה, אבל יעלון וגנץ אשמים בתבוסה המשפילה במבצע "צוק איתן" שעד היום אנו סובלים מתוצאותיו. נתניהו הפך את ישראל לאחת המעצמות הדמוקרטיות החזקות בעולם שהיא מדינת משטרה שנשלטת בידי כנופיית עבריינים שהשתלטו על המשטרה (=הגסטפו בפיו של בנו הג'ורה), הפרקליטות ובתי המשפט וכו' וכו' וכו'.
* הסנטימנט והרציונל – במסגרת מחקר שאני עורך, חזרתי בימים האחרונים לקרוא את כתביהם של שלושה מראשי הנאבקים למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים – יצחק טבנקין, נתן אלתרמן ומשה שמיר. חשתי יחד אתם את האושר הגדול בעקבות שחרור חבלי ארץ ישראל, ולבי פעם עם ההתפעמות שלהם מגודל השעה. והזדהיתי מאוד עם האמירות שלהם ועם חלק ניכר מן הניתוחים שלהם.
כיצד הם התייחסו לבעיה הדמוגרפית? הם האמינו שבעקבות המלחמה תהיה עליה גדולה של יהדות העולם שתשנה את המאזן הדמוגרפי. ולגבי הערבים ביהודה, שומרון ועזה, הם הקפידו לומר שלא ינושל אף ערבי מאדמתו והציעו לתת להם אזרחות מלאה עם סיפוח השטחים. הם לא העלו על דעתם לא גירוש ולא סיפוח בלי מתן אזרחות.
הם טעו. גם אחרי העליה הגדולה מבריה"מ, ברור שסיפוח מיליוני פלשתינאים למדינת ישראל הוא איום דמוגרפי על זהותה היהודית. ולכן, הגם שהסנטימנט שלי הוא ארץ ישראל השלמה, אני יודע שמי שצדקו היו דווקא אלה שהציעו פשרה טריטוריאלית. יגאל אלון, שתקף לאורך שנים את בן גוריון על שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור ושכאיש הקיבוץ המאוחד דגל בשלמות הארץ, הבין זאת מיד, והציע את התכנית הרציונלית ביותר – תכנית אלון. עסקת המאה, שנתמכת היום בידי רוב הימין הישראלי, מבוססת על הפרמטרים של תכנית אלון.
* אסטרטגיה – האסטרטגיה שאני מציע לכחול לבן: להיאבק בנתניהו ובשחיתות כאילו אין ריבונות ולתמוך בהחלת הריבונות כאילו אין מאבק בנתניהו ובשחיתות.
* מסע נקם – כאשר חסידי פינטו עשו לאפרים ברכה מה שחסידי נתניהו עושים למנדלבליט, זה נגמר רע.
* מנדלבליט טעה – מנדלבליט טועה בעמדתו שאין לפסול את מועמדותה לכנסת של תומכת הטרור ואוהדת המחבלים יזבק, בדיוק כפי שהוא טעה כאשר התנגד לפסילת מועמדותו לכנסת של תומך הטרור ואוהד המחבלים בן גביר. אני מקווה שבניגוד למקרה בן גביר, במקרה זה בית המשפט העליון לא יפסוק על פי עמדתו.
* להיטמע או להיבדל – בהצבעה על פסילת מועמדותה של ח"כ יזבק, סיעת העבודה-גשר-מרצ התפצלה. העבודה הצביעה בעד הפסילה ומרצ נגד. אני שמח על הצבעת העבודה ומקווה שזה סימן לבאות – שמפלגת העבודה אינה מתכוונת להיטמע במרצ, אלא דווקא להיבדל ממנה. למשל, אשמח מאוד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות בראשות כחול לבן. אני מקווה שקווי היסוד של הממשלה הזאת יהיו כאלה שמרצ לא תוכל ולא תרצה להצטרף אליה.
* רדיפה? – מה עושים עניין מקצת טחינה, מתנה לחברים? (וברצינות – חוסר העניין התקשורתי והציבורי ב"מבצע טחינה" המושחת ביחידה 504, מעידה עד כמה אירועי השנים האחרונות הפכו אותנו קהי חושים לשחיתות, אפילו ביחידות העילית של צה"ל).
* סקופ – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: נעמה שלנו מצחצחת שיניים.
* איך עושים שינוי – מכללת "עלמא" בת"א ערכה ערב ספרותי לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". את הערב פתחה מנהלת המכללה ויוזמת הערב ד"ר רות קלדרון. הערב הוקדש לנושא: איך עושים שינוי? הייתי המרצה הראשון, והרציתי על הנושא: הגולן כמיקרוקוסמוס של אוטופיה. אחריי דיברו עורכת הספר מיכל זמיר, ירון לונדון וסיים יהודה הראל. חברי עופר גביש, מוסיקאי וחוקר הזמר העברי, הנעים בין ההרצאות בשירי הגולן.
האולם ב"עלמא" היה צר מלהכיל את הקהל הרב שהגיע לאירוע, וגם אחרי שהוספו כיסאות פלסטיק נוספים, אנשים הצטופפו בעמידה במבואה. שני אנשים ששמחתי במיוחד לראותם, היו אביגדור קהלני ופרופ' אלכס לובוצקי, חבריו של יהודה לסיעת "הדרך השלישית" בכנסת.
היה זה ערב מרתק ומרומם נפש.
* הפוליטיקה לא יכלה להם – ברגע הגיעי ל"עלמא" קיבלתי מסרון ובו נודע לי שיצא לאור הגיליון החדש של כתב העת "קתדרה" ובו מסה על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מאת פרופ' אודי מנור. מתוך המאמר: "יהיו שיחשדו מראש בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם השתתפו באותם מאבקים פוליטיים לאורך השנים. אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית". מנור מסיים את המאמר במילים הללו: "מאיר שלו כתב על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם".
אני נוהג לומר שכתבתי את הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על יהודה הראל. אולם על פי 100% ממאמרי הביקורת על הספר וכן על תגובות רבות של קוראים, כנראה שהספר באמת לגמרי לא רע. כך שאני יכול, בלי להצטנע, להמליץ עליו.
* בתי כן היום את צוחקת – במלאת שבעים שנה לקיבוץ גדות, הוסיף הפזמונאי יובב כץ, מחבר השיר "בתי את בוכה או צוחקת", בית נוסף:
מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפים
"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת
הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח
חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"
בתי כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.
בערב לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שנערך במכללת "עלמא", שרנו את השיר המקורי. ואז עופר גביש הפתיע כשהוסיף את הבית המרגש הזה.
* ממשלת האחדות האחרונה – מידי יום שישי אני מתמודד עם שאלון הטריוויה במוסף "הארץ". בגיליון האחרון פתרתי 12 שאלות. אבל על פי התשובות ב"הארץ", פתרתי רק 11. הטעות (לשיפוטי) היא בתשובתו של העיתון.
השאלה הייתה מי עמד בראש ממשלת האחדות האחרונה, בהשתתפות הליכוד ומפלגת העבודה. התשובה של העיתון הייתה שרון, שעמד בראש ממשלת אחדות בתקופת ההתנתקות. התשובה הנכונה היא נתניהו, שעמד בראש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה בראשות ברק בשנת 2009.
עם זאת, אני יכול להבין את התשובה שהעיתון הציג. יתכן שכיוון ש"קדימה" הייתה באופוזיציה, זו לא הייתה בדיוק ממשלת אחדות, של שתי המפלגות הגדולות. אבל כיוון שהשאלה ציינה בפירוש ממשלה של הליכוד והעבודה, אני סבור שתשובת העיתון שגויה.
* לא רואים עולם – צפיתי במהדורה האחרונה של התכנית המצוינת "רואים עולם" ב"כאן" 11, שירדה אחרי 32 שנים. התרגשתי לראות את קטעי הארכיון מכל אותן שנים, ומהשיח עם אנשי התכנית לאורך שנותיה – עמנואל הלפרין, אורן נהרי, דוד ויצטום, שרי רז וכמובן יעקב אחימאיר.
חבל שהתכנית יורדת. חבל שיעקב אחימאיר מסיים את דרכו בשידור הציבורי.
* הכוכב הבא – הפייבוריט שלי הוא אוהד שרגאי. זמר גדול ויוצר מקורי ומוכשר.
* ביד הלשון
* ניר יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק הקרוי על שמו של יצחק שדה.
גם ניר יצחק קרוי על שמו של מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, אלוף יצחק שדה. ניר יצחק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום חלק מהתק"צ – התנועה הקיבוצית), בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית אשכול, בין חבל אשכול לחבל שלום, באזור "עוטף עזה".
הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, לנקודה הזמנית של קיבוץ נירים באדמות דנגור, לאחר מעבר נירים לנקודת הקבע שלו. הוא נוסד בידי גרעינים ארצישראליים חלוציים של תנועת "השומר הצעיר". בשנות החמישים הצטרפו אליו עולים חלוצים מבולגריה, רומניה וארגנטינה.
שמו הראשון של היישוב היה דנגור. הרב שלום דנגור היה הרב הראשי של העיר סואץ. הרב דנגור גאל את אדמות הסביבה, והן נקראו על שמו אדמות דנגור. הקיבוץ אימץ את השם. ב-1953, לאחר פטירתו של יצחק שדה, החליף הקיבוץ את שמו לניר יצחק. ניר הוא שדה, אך השם שדה יצחק כבר היה תפוס.
* התנצלות – לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למושג "האיש שלנו ב…" ובה כתבתי על הספר "האיש שלנו בדמשק" – על אלי כהן, הוספתי מידע שקיבלתי מדורון ארזי, איש אשכולות שאני מעריך את ידיעותיו. מסתבר שהפעם דורון טעה, ואני הוטעיתי והטעיתי, ושהדברים המקוריים שכתבתי (ללא התוספת/"תיקון" של דורון) היו המדויקים. אני מתנצל בפני דוד פז על השגיאה, ושמח שהוא העמיד אותי על טעותי והעשיר את ידיעותיי.
ומוסיף על כך דורון ארזי: אוי ואבוי. אני חושש שהכשלתי אותך. אכן הטעות היא שלי והאיש צודק. בעיית זיכרון שלי: אורי דן ובן פורת פרסמו לראשונה את ספרם על אלי כהן בצרפתית, בראשית 1967, אפילו לפני מלחמת ששת הימים, בהוצאת Fayard תחת הכותרת L'espion qui vennait d'Israel ובשם-העט המשותףBen Dan , המורכב כמובן משמותיהם-שלהם. גם באנגלית הוא הופיע כך, בהוצאת alentine Mitchell הייתה אכן הוצאה ישנה של "מסדה" בעברית כבר ב-1968 שעדיין הייתה תחת שם-העט הזה והיא זו שקראתי לראשונה בראשית שנות ה-70, כנער, והיא שנחקקה בזיכרוני. השניים הוציאו כמה שנים אח"כ עוד ספר על המוסד, "המלחמה החשאית", גם כן בשם-העט "בן דן", (ושוב באנגלית ובצרפתית) מטעמי שו-שו לפי המנטאליות ששררה אז, ורק אחרי כמה שנים הופיעו מהדורות עבריות בשמותיהם המלאים. אני קראתי את המהדורות בשם-העט כנער והן נחרתו בזיכרוני, קראתי גם את ספרו של בן-חנן, ועכשיו באמת בלבלתי בין השניים. אני רק יכול להצביע על 40 השנים שעברו כנסיבות מקלות ולהדגיש שוב שאסור לסמוך על הזיכרון אלא תמיד לבדוק. אתה יכול מצדי לשלוח התנצלות זו אל דוד פז או לפרסמה אצל בן-עזר או בדף הפייסבוק שלך, ככל שתרצה.
עם זאת אני עדיין חושב, כותב ארזי, שהכותרת "האיש שלנו בדמשק" הייתה בהשראת ספרו של גרהם גרין, אשר, כאמור, יצא בעברית כבר ב-1962. איזה מקור אחר היה יכול להיות לביטוי זה שאינו מצוי בדרך כלל בעברית, בוודאי בתקופה ההיא בוודאי בהקשר של ריגול בבירת מדינה זרה? כיום דוד פז אינו יכול לשחזר, אני מניח, את מקורות ההשראה של אחיו המנוח. אבל זו עדיין נשארת השערה, אם כי לדעתי סבירה.
עוד פעם התנצלותי על שהכשלתי אותך.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 