בברכת השתרשות עמוקה ברמה

ארבעים שנה מלאו למותו של יגאל אלון.

יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המצביאים והמפקדים במלחמת השחרור, שר בממשלות ישראל, נפטר במפתיע, בגיל 62, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה.

אלון היה אחת הדמויות המרכזיות בהקמת ההתיישבות בגולן.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה", כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה. בראיון סמוך למותו, הכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העליה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקיבוץ המאוחד באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף, יחד עם ראשי ועד יישובי הגולן יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין, לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

****

קיבוץ אורטל נוסד שנתיים טרם מותו של אלון. ככל הידוע לי, אלון לא הספיק לבקר באורטל. אולם הוא השאיר טביעות אצבעות באורטל. בספריית אורטל (שבהחלטה נמהרת חיסלנו רבים מנכסיה ואוצרותיה) הוא הותיר הקדשות בכתב ידו על שני ספרים.

שני הספרים נשלחו לאורטל ערב ראש השנה הראשון לאחר העליה לקרקע, ב-21.9.78 ערה"ש תשל"ט, שי מתנועת הקיבוץ המאוחד. על שני הספרים מופיעות הקדשות בכתב ידו של אלון ועם חתימה שלו.

האחד הוא ספרו "בית אבי", המתאר את ילדותו ונעוריו בכפר תבור. על הספר הקדשה בכתב ידו של אלון: "לחברי אורטל – בברכת השתרשות עמוקה ברמה. יגאל אלון". הספר נמצא כעת אצל משפחת פז-אגאי.

הספר השני הוא ספרו של ירוחם כהן "תכנית אלון" – המתאר בפרוטרוט את תכנית השלום, הביטחון וההתיישבות שהגה אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בהקדשה על ספר זה כתב אלון: "לאורטל – חוליה איתנה בשרשרת המגן של רמת הגולן. בברכה, יגאל אלון". הספר נמצא כעת אצל משפחת קופליק.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

איום על ישראל ועל ירדן

תגובה לאורי יזהר: "אז מה אם רבין אמר"

בספר השיחות שקיים שמעון שיפר עם אלוף (מיל') עמוס גלעד – "המתריע", מתאר גלעד בפרוטרוט את ההונאה הגדולה של אוסלו; כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבת תכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן. תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואיכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית… זו הייתה התכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן יש מיליוני פלשתינאים. בישראל יש מיליון וחצי ערבים. בגליל כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש או אני לא יודע כמה, ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית, וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל… זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו".

והנה, אורי יזהר מגייס דווקא אותו, משום מה, למאמר המזלזל בחשיבות בקעת הירדן וקורא לוותר עליה. יזהר מזלזל במקומה של הבקעה גם בהגותו של יגאל אלון ובמורשתו של רבין, ומציג אותה כאיזו דרישה ביטחונית שאולי הייתה רלוונטית בימיהם, אבל לא היום, בעידן הטילים המונחים המדויקים. אולם אלון היה מודע לחידושים הטכנולוגיים, כתב עליהם והסביר מדוע בעידן שלהם משמעות השטח אינה פוחתת כהוא זה. ובוודאי שרבין, שחי 15 שנים לאחר מות אלון היה מודע להם. הרי חמש שנים לפני נאומו המפורסם, בו הציג את הקווים האדומים שלו, חודש לפני הרצח, שיגרה ארה"ב טילים מונחים מדויקים ממרחק אלפי ק"מ לעיראק ועיראק תקפה בטילים את ישראל. הן באותם ימים שמעון פרס כתב את ספרו "המזרח התיכון החדש" שבו זלזל בממד הטריטוריאלי של הביטחון. עמדתו של רבין הייתה שונה בתכלית. הוא הציב כקו אדום למו"מ על הסדר הקבע, בין השאר, את היותה של בקעת הירדן ישראלית, והקפיד לציין "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג".

למה הוא התכוון בהגדרה הזאת? להגדרה של יגאל אלון. בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

יזהר טוען שתמך בשעתו בתכנית אלון, אך היא כבר אינה רלוונטית בשל הסכם השלום עם ירדן. אולם תכנית אלון הייתה תכנית שלום. ללא שלום אלון התנגד לנסיגה כלשהי, אבל תמורת שלום הסכים לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים ביהודה ושומרון, ועמד על כך שגבול השלום יהיה לאורך הירדן ובקעת הירדן, במונה הרחב, תהיה ישראלית – ובכך תבטיח גבולות בני הגנה לישראל.

וכפי שמסביר עמוס גלעד, ויתור על בקעת הירדן יסכן הן את ישראל, הן את ירדן וכמובן את הסכם השלום עם ירדן. ולכן, ויתור כזה הוא טירוף לאומי. גם הירדנים מבינים זאת. לא בכדי הם חתמו על הסכם שלום עם ישראל, היושבת בבקעת הירדן. וגם אם לא יודו בכך בפומבי, הם יודעים שאין דבר שיסכן אותם יותר מנסיגה ישראלית מן הבקעה.

אחרי כישלון הסכם אוסלו, כישלון ההתנתקות, דחיית הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה בידי הפלשתינאים, אורי יזהר אינו מפיק כל לקח, וממשיך ללכת עם הראש בקיר ולדקלם אותן סיסמאות שאבד עליהן כלח. הוא מזכיר לי את האיש שהלך בפעם החמישית לראות אותו סרט, בתקווה שהפעם יהיה לו סוף אחר.

* "הזמן הירוק"

דרך אלון קמה לתחיה

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, הקליטה, החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) והחוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון, ולפתע – חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תכנית טראמפ, הקימה לתחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות, לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, ובראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תכנית אלון. תכנית טראמפ אינה תכנית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.

לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ-דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות "חילופי שטחים". למרבה הצער, רעיון העוועים של "חילופי שטחים" מצא את מקומו גם בתכנית טראמפ, וזה הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר "סרבן". הגדולה של תכנית טראמפ, היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. ולא בכדי, התכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תכנית אלון.

יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים, ובין השאר דחף לשחרור ירושלים והגולן.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה תמרן אלון בין המחויבות האידיאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעיה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתכניתו – "תכנית אלון", אותה פרסם מיד לאחר שוך הקרבות, ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל והאמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה"מ. את זכותנו על הארץ העמיד בראש תכניתו, והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.

העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. הוא לא צייר בתכנית אלון מפות מדויקות, אך הוא הבהיר מאילו שטחים אין לסגת ויש ליישבם ומאילו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות. אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, שתבע להכלילם בידי ישראל והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות. בתוך הקיבוץ המאוחד, ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות הקפיד להסביר זאת. "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום העדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום… מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי… העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד".

ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נותן לקבל את דבריו כלשונם. אלון חתר במלחמת השחרור להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן, אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה.

גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין, שתכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.

בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל קוליים והטכנולוגיה המודרנית פחת הצורך בעומד טריטוריאלי.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה", כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה. בראיון סמוך למותו, הכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העליה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקבה"מ באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

ביולי 1967 אמר אלון בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן". שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73', הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – "אסטרטגיה של שלום", הוא הסביר ש"אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר, ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

לעומת זאת, ב-1970 הגיש אלון לגולדה מאיר תכנית מגירה לקראת נסיעתה לארה"ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התכנית הייתה סודית ביותר, ובסופו של דבר אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקאים, והיא נגנזה. יתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום שבכל מקרה ובכל מחיר אין לזוז ממנו. בתכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.

אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידיאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו"ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק, ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שאלון האמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, הוא דגל בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תכנית אלון. ואכן, תכניתו הייתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.

יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן, והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.

אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967 בקוניטרה, שם הייתה הנקודה הזמנית של מרום גולן: "רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל.

אך אנו נישאר כאן, ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום – נדחתה, ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ. וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.

שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני ה-5 ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.
נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו.

להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים. ואנו רוצים ברמת הגולן".

* "שישי בגולן"