מה הרצפלד עשה בתל-חי?

"יש לי בשבילך משהו שיעניין אותך", אמר לי בחיוך יוני גדעוני, כממתיק סוד. ואכן, מידע חדש הנוגע לאירועי י"א באדר תר"פ הוא חגיגה לכל שוחר היסטוריה, ובפרט תולדות הציונות. וסיפורו, אכן, ריתק אותי.

אין כאן מידע חדש הנוגע לקרב על תל-חי, אך המידע נוגע למעטפת של האירוע, באותו היום ובאותו השבוע בגליל העליון. הסיפור נוגע לאברהם ("שורו, הביטו וראו") הרצפלד (על הזיקה בין הרצפלד לשיר ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו). הרצפלד לא השתתף בקרב, אך הגיע למקום זמן קצר לאחר הקרב. הרצפלד השתתף בפינוי הפצועים, והיה אחד מארבעת האנשים שטרומפלדור אמר להם, בווריאציה זו או אחרת, את מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו".

אבל מה עשה שם הרצפלד? הרי הוא לא השתייך לא לקיבוץ תל-חי ולא לכפר גלעדי. תשובה לשאלה הזאת, הגם שאף היא מסתירה טפחיים, חושף סיפורו של יוני גדעוני.

יוני גדעוני, בן 88, הוא חבר מחניים זה 69 שנים, ובכל אותם שבעה עשורים הוא דמות ציבורית מרכזית מאוד, בתחומים רבים, במחניים ובגליל העליון. יוני גם מחובר מאוד להיסטוריה של האזור. בין שלל תפקידיו, היה חבר בהנהלת חצר תל-חי. מכאן, שסיפור תל-חי נוגע לו מאוד.

סיפורו של יוני מתחיל בשלהי שנות השבעים, בקדנציה הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, בסיפור קברו של מיכאל הלפרין (או הלפרן, כפי שמאויית שמו במרבית הכתובים, אך אני דבק בכיתוב על מצבת קברו), לו הוקדשה כתבה גדולה באחד הגיליונות האחרונים של "על הצפון". הלפרין, מנהיג ציוני ומחנך, איש העליה הראשונה, מיוזמי ההגנה היהודית העצמית במזרח אירופה ובארץ ישראל, עלה לגליל העליון בתקופת המתיחות שקדמה לאירועי תל-חי, ובדצמבר 1919 נפטר מצהבת. כיוון שהוא נפטר בערב שבת, וכדי שלא להלין את המת, הוא הובא למנוחות, בקבר הראשון בבית העלמין שאולתר בחורשת בורוכוב במחניים. את האישור לקבור את הלפרין במחניים קיבלה אסיפת חירום של חברי מחניים. כפי שסופר בכתבה ב"על הצפון", אף שהלפרין היה ממייסדי "פועלי ציון", גם בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו לפנתיאון שלהם. באותה כתבה לא הוסבר הקשר בין בית"ר להלפרין. הקשר הוא ירמיהו הלפרן. ירמיהו הלפרן, בנו של מיכאל, היה מראשי תנועת בית"ר וממייסדי האצ"ל. הוא עמד בראש ההכשרה הצבאית של בית"ר והקים את המחלקה הימית של בית"ר. ירמיהו נשא את מיתוס אביו, והפך אותו לאחד מגיבורי בית"ר, והתנועה אימצה את הגיבור.

ב-1922 ננטשה מחנים. ב-1939 הוקמה מחדש. ב-1941 איתרה "ההגנה" את קברו של הלפרין, והציבה עליו מצבה. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הוא יזם את העברת קברו של הלפרין ממחניים להר הרצל. קיבוץ מחניים התנגד לכך בתוקף והוקמה ועדה ציבורית, בראשות אברהם הרצפלד, לבחינת הנושא. הרצפלד פנה ליוני גדעוני לכהן בוועדה. הוועדה החליטה להשאיר במחניים את קברו של הלפרין.

בין חברי הוועדה היה גם החבר בן ציון טל, אביו של סגן הרמטכ"ל לשעבר ואבי טנק המרכבה אלוף ישראל טל. בן ציון, מספר יוני, היה חבר מחניים בגלגולו הקודם. הוא האיש שקבר את הלפרין במחניים באותו יום שישי הגשום. באחת הישיבות, שהתקיימו במשרדו של הרצפלד בתל-אביב, ישב יוני בין הרצפלד לבין בן ציון טל. בן ציון סיפר לו את הסיפור שלהלן.

ב-1 במרץ 1920, י"א באדר תר"פ, התקיימה במחניים, במבנה הצפוני ביותר הקרוי היום "בית סולם יעקב", ישיבה שעסקה בנושא מצב הביטחון המעורער בגליל העליון. הסוגיה שעל הפרק הייתה האם לשלוח לתל חי כסף ותגבורת של אנשים. מי שיזם את הישיבה, לחץ לקיומה וזימן אותה, היה הרצפלד, שכבר אז היה ממנהיגי תנועת העבודה. בזמן הישיבה במחניים, נערך הקרב בתל-חי, אולם מידע על כך לא הגיע למתיישבים. בתום הישיבה המשיך הרצפלד צפונה, לכיוון תל-חי. הוא הגיע לשם אחרי הקרב. בלילה שלאחר הקרב כתב לחבריו במרכז החקלאי על האירועים. הוא סיפר להם, שבהגיעו לתל חי הוא שאל את טרומפלדור הפצוע כיצד הוא מרגיש, והוא ענה "בלי שום אנחה כל שהיא": "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל".  

האם ומתי הגיעה למחניים הידיעה על קרב תל-חי? שאלה זו הטרידה את יוני, והוא חיפש את התשובה בארכיון הקיבוץ, בעזרת הארכיונאי עודד ברק. האם ידוע על מישהו שהגיע למחנים וסיפר לחברים על האירועים?

בארכיון הם מצאו מכתב, על פיו הילמי העביר את הידיעה ליהודה שסיפר על כך לחברי מחניים. הילמי היה חבר מחניים, שבזמן האירוע היה בתל-חי או בכפר גלעדי. אך מיהו אותו יהודה? על קיומו של חבר ששמו יהודה הם לא מצאו תשובה ברשומות. גם בחוברת שכתבה רחל ינאית בן צבי, ששהתה אז במחניים כמדריכה חקלאית, ותיעדה בה את כל חברות וחברי מחניים, לא הופיע השם. להערכתם, מדובר ב"יהודה הרועה". בגיליון "בינינו" – "במה חופשית לפועלי הגליל העליון", משנת 1920, הופיע הספד על "יהודה הרועה". "מי לא הכירוהו בגליל ובעמק? כולם ידעו והכירו אותו. מעט אהבוהו, והרבה מהפועלים והאיכרים שנאו אותו, מפני שהיה אומר את האמת לכל אחד ואחד, ולו גם אמת מרה, בלי משוא פנים. לא רבים הבינו כי התמרמרותו ממקור טהור נבעה. מאמין היה, קיצוני באמונתו, ישר עד בלי גבול". באותה רשימה סופר שהוא נקבר בחורשת בורוכוב במחניים, ליד קברו של הלפרין. ועוד נאמר עליו בהספד אחר באותה חוברת: "הוא נקרא יהודה הרועה כי היה בין הראשונים שלחמו בעד האידאל הזה. חלם ולחם על משאת נפשו. גלגולים רבים עברו על 'אגודת הרועה' ושוב קמה לתחיה לפני זמן מה. בין ארבעת הרועים שנשארו נאמנים לשאיפתם היה גם יהודה הרועה".  

לאחר קרב תל-חי, התכנסה אסיפה של חברים מבין פועלי הגליל העליון ששיגרה מכתב לוועד הצירים. בארכיון מחניים מופיעות ארבע טיוטות, עם גרסאות שונות של המכתב. הגרסה הסופית, שנשלחה לוועד הצירים, היא בזו הלשון: "אנחנו, חברי קבוצות פועלי הגליל העליון, בהתאספנו לדון על המצב בקבוצות הצפון, קיבלנו את ההחלטה דלקמן: אנו מוחים בהתמרמרות נגד ועד הצירים על יחסו המחפיר של אדישות למתהווה בגליל העליון, על אשר לא הושיט את העזרה ההכרחית באנשים ובכסף להגנת עמדותינו הלאומיות בגליל העליון ובזה גרם לקורבנות חינם". על החתום: אסיפת פועלי הגליל העליון.

בשנה שעבר מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. הקורונה, שפרצה באותם ימים, הטילה צל על ציון שנת המאה, שלא זכתה למקום הראוי לה בתודעה הציבורית. ובכל זאת, נערכו מספר אירועים בנושא, ובהם יום עיון מיוחד במכללה האקדמית תל-חי. מכללת תל-חי, יחד עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הייתה שותפה להוצאתו לאור של ספר מרתק, בהוצאת יד בן צבי: "תל-חי 1920-2020 – בין היסטוריה לזיכרון", קובץ מאמרים בעריכת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין. אני ממליץ בחום על הספר עב הכרס; מחקר רב תחומי המקיף את פרשת תל-חי, את דמותו של טרומפלדור את עלייתו, נפילתו ואולי שוב צמיחתו (?) של מיתוס תל-חי.

דומני שסיפורו של יוני גדעוני, על ישיבה בנושא הביטחון באצבע הגליל שנערכה בגליל העליון ממש בשעת הקרב בתל-חי, מוסיף נדבך נוסף לסיפור.

* "על הצפון"

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"