צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.19

* אף אחד לא יטוס – לאחר תום ההארכה, כאשר נתניהו נכשל בניסיונו להרכיב קואליציה – על פי החוק, על פי רוח החוק, על פי כוונת המחוקק ועל פי המסורת הפוליטית הישראלית, היה עליו להתייצב אצל הנשיא ולהודיע לו שנכשל, והנשיא היה מטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר. על בני גנץ.

ראש הממשלה בעט. הוא נהג כמו אותו פרח טיס, שכאשר הודח מקורס הטיס ביקש להתקבל למערך הנ"מ. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!!!!"

שבני גנץ ירכיב את הממשלה?! שח"כ אחר מצמרת הליכוד, שיכול בתוך ימים ספורים להקים ממשלת אחדות, ירכיב את הממשלה?! האפשרות הזאת לא עלתה על דעתו של מר "המדינה זה אני", והוא גרר את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, יקרות, שיתוק המערכת השלטונית למשך שנה.

והיום, כשקצת מדגדג לו בסקרים, והוא חושש מפני אובדן השלטון, הוא מנסה את הגחמה התורנית להמשך שלטונו – לבטל את הבחירות; את פרי הגחמה הקודמת שלו. הרי הוא רגיל "להשיג כל מה שהוא רוצה", ועכשיו הוא רוצה לבטל את החלטת הכנסת, החלטה שהוא כפה על הכנסת, ללכת לבחירות.

זהו טירוף מערכות מוחלט.

וכעת הוא שולח את נערי השליחויות שלו ובראשם החניך התורן מיקי זוהר, להאשים את … כחול לבן בבחירות המיותרות שהוא כפה על המדינה בשל הגחמה האישית שלו. כאילו סירובה של כחול לבן להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו (ממשלה, שכזכור הוא כלל לא ניסה להקים, כי כל מעייניו הוקדשו להרכבת קואליציית החסינות), הוא הגורם לבחירות המיותרות.

אין לו אלוהים. אין לו גבולות. מבחינתו – הכל מותר.

* משיח שקר – עשרים שנה לאחר כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה, אנחנו עדין מתמודדים עם הנזק שגרם.

ועכשיו הוא מתיימר לחזור כמשיח שיושיע את ישראל.

אהוד ברק – משיח שקר.

* ביבינג אינסטינקט – אהוד ברק תוקף את הנהגת כחול לבן, על כך שאינה תוקפנית. "בחירות זה לא נימוסים והליכות".

הוא מצטרף לאחרים שתוקפים את הנהגת כחול לבן על כך שאין להם "קילינג אינסטינקט", ולכן לא ינצחו את נתניהו. אני מבין. כלומר מי שמתמודד על השלטון צריך להיות חסר עכבות, לא לוקח שבויים, תוקפן, משקר בלי למצמץ, מסית, מדיח, מעליל, בז ליריביו, יוצר דה-לגיטימציה למי שאינו תומך בו, מסכסך, מפלג.

בקיצור, בחירות הן תחרות מי יהיה יותר ביבי. אבל מה לעשות, בתחרות כזאת אף אחד לא יהיה יותר ביבי מביבי.

מול נתניהו יש להציג דרך אחרת; של מנהיגות לאומית ממלכתית, מאחדת, מלכדת, מכבדת ומכובדת, אומרת אמת. המנהיגות שיש להציג מול נתניהו אינה צריכה להיות עוד מאותו דבר, אלא אלטרנטיבה.

* אהוד, מאחוריך – שמעון פרס עומד לכנס בשבוע הבא מסיבת עיתונאים ולהודיע על חזרתו לפוליטיקה.

* להתעורר עם פרעושים – בעקבות הקרע בין עוצמה כהניסטית לרב רפי פרץ, מוצף הרב רפי במכתבי נאצה ושטנה איומים ונוראים, במכתבי איומים ויתכן שתוצב עליו שמירה. אין בי שמחה לאיד, ואיני חושב ש"מגיע לו". אבל תמיד כדאי לזכור את המימרה העממית, שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

* הסדרה ונבוט – איני מאמין שהסכם ההסדרה החדש יחזיק מעמד, כי הפלשתינאים בדרך כלל מפרים את כל ההסכמים, אלא אם הם מבוססים על הרתעה חזקה. ולמרות זאת, אני תומך בניסיון הזה. לראשונה, ההסדרה מדברת בפירוש גם על הפסקת טרור ההצתות.

אולם כדי שיהיה סיכוי כלשהו להסדרה הזאת, היא חייבת להיות מלווה בנבוט – הבהרה ישראלית, שמרגע זה דין הצתה כדין רקטה. אגב, ההסדרה היא הוכחה, אם מישהו זקוק לה, שההצתות מאורגנות בידי חמאס, ואין אלה "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים", כפי שתיאר זאת צחי הנגבי כדי לתרץ את ההבלגה.

* איזו שריפת קוצים – פעיל הליכוד מוטי אוחנה שלח מסרון לתכנית "חדר מצב" בערוץ 13, ושאל אם בגלל איזו שריפת קוצים צריך לצאת למלחמה. אף אחד לא מדבר על לצאת למלחמה, אלא על מאבק בטרור וגביית מחיר על הפיגועים. אבל איזו ערלות לב וציניות אכזרית יש בהתייחסות להצתת שדות הנגב המערבי זו השנה השניה, כאל איזו שריפת קוצים. ההתיישבות היא היא הציונות, והחקלאות היא לב ההתיישבות. שריפת קוצים… רק כדי להצדיק את המחדל והכשל המוסרי הנורא של ראש הממשלה, מחדל ההבלגה על טרור ההצתות, מחדל ה"הכלה" של ההתנקשות היומיומית בריבונות, מדיניות במנטליות של ועד קהילה בשטעטל. אין גבול לטמטום בניסיון להצדיק כל מחדל של נתניהו, על ידי חסיד שוטה ועובד אלילים. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ממשלה אחרת שהייתה נוהגת בצורה כושלת וחסרת אחריות כזאת מול מתקפת טרור. גם אוחנה מסכים עם כל מה שנתניהו היה אומר במקרה כזה, כי כחסיד שוטה הוא ידקלם תמיד, ללא מחשבה, את דף המסרים שלו; את נתניהו והיפוכו. איזו שריפת קוצים… מצלצל כמו "בגלל איזה סיגר מחבר". איזו עליבות!

* העיר זה אני – כל בוגרי י"ב בתל-אביב קיבלו עם סיום לימודיהם מן העיריה את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". זהו ספר פוליטי שמציג השקפת עולם פוליטית מסוימת. למה דווקא הספר הזה חולק לתלמידים? כי ההשקפה המופיעה בו מבטאת את השקפת עולמו של ראש העיר, חולדאי. ולמה כל התלמידים צריכים לקבל במתנה ספר המציג את השקפת עולמו של ראש העיר? כי חולדאי, ולא בפעם הראשונה, הפנים את התובנה ש"תל-אביב זה אני". מה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. מה שהוא אומר – זה מה שתל-אביב אומרת.

המגלומניה הזאת היא תוצאה ישירה של שלטון ממושך, ממושך מדי.

* ועוד – כתבו עליי בעיתון!
בידיעה על פסטיבל "לא בשמים" בעיתון "על הצפון" נכתב שבין המרצים יהיו …… "ועוד". ה"ועוד" זה אני.

* ביד הלשון

מִמָּה נַפְשָׁךְ – גם את הפינה היום אקדיש לשאלה שנשאלתי על ידי קורא. בעקבות שימוש שעשיתי בביטוי "מִמָּה נַפְשָׁךְ" באחד ממאמריי, נשאלתי – מה פשר המושג?

הביטוי הוא מארמית, שמשמעותו – מה רצונך? הנפש היא מקור הרצון. הביטוי מקובל בספרות חז"ל, כפתיחה להוכחה של טענה כלשהי, באמירה שמכל כיוון שננסה לתקוף את הסוגיה, נגיע לאותה מסקנה.

דוגמה תלמודית לשימוש בביטוי (מופיעה בערך "ממה נפשך" באתר האקדמיה ללשון עברית):
התלמוד שואל מה הדין במקרה שאדם קנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו? וכך משיב רב פפא: "ממה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו" (בבלי בבא בתרא פב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת, ואין רע בכך.

דוגמה זו ממחישה את השימוש בביטוי. תשובתו של רב פפא, היא שיש שתי אפשרויות מנוגדות, האחת היא שאכן אלה ביכורים שלו והשניה היא שאין אלה נחשבים לביכורים שלו. כך או כך, ראוי שיקרא את מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי" וכו'), כיוון שאם אלה ביכוריו – הוא חייב לקרוא ובמקרה זה אם לא יקרא עבר עבירה. אם אין אלה ביכוריו והוא קרא – מה רע בקריאת פסוקים? ולכן, כך או כך, כדאי שיקרא.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.8.18

* הפגנת דגלי אש"ף – הפגנת הרבבות בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אורגנה בידי ועדת המעקב הערבית. ההפגנה אינה רק נגד חוק הלאום, אלא בעד החזון החלופי של ועדת המעקב: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" – חזון של ביטול המדינה היהודית, מתוך שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך מוגדרת מדינת ישראל בחזונם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

כל מי שצעד בצעדת הזוועה במוצ"ש – צעד בעד החזון הזה, חזון השמדתה של ישראל. לא בכדי, דגלה של ההפגנה היה דגל אש"ף.

אין לי בעיה עם הערבים שהשתתפו בהפגנה. אבל כל יהודי שהשתתף בהפגנה הזאת הוא נמושה – אדם בזוי ונקלה, חף ממינימום של כבוד עצמי. אין במילון מילה שניתן לתאר בה את הבוז העמוק שאני רוחש לכל יהודי שהשתתף באירוע.

* זכותו של הרוב היהודי – "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

מהיכן לקוחה הפסקה הזאת? החזיקו טוב. זהו ציטוט מתוך מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. כן, לפני 22 שנה, "הארץ" היה עיתון ציוני. הוא היה עיתון יוני, תומך בנסיגות, אפילו מהגולן, תומך במדינה פלשתינאית, אבל ציוני.

מאמר המערכת ההוא יצא כתגובה למסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. בערב שבת יצא "הארץ" בפשקוויל מערכת הקורא לציבור היהודי בישראל להצטרף להפגנת שמארגנת ועדת המעקב של ערביי ישראל נגד חוק הלאום ומגנה את ציפי לבני על סירובה להשתתף בה. עמוס שוקן אף נאם בהפגנה. בעד מה ההפגנה? בעד החזון של ועדת המעקב, נגדו יצא מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996. נגד מה ההפגנה? נגד החוק המבטא את הכתוב באותו מאמר מערכת.

אם נרצה להבין מה קרה לשמאל הציוני בעשרים השנים האחרונות, נדמה לי שההבדל בין שני מאמרי המערכת הוא התשובה.

* דרוזים? יוק – בפשקוויל בשוקניה מוחק עודה בשאראת את העדה הדרוזית, מאיין אותה, מאדה אותה, מנסה להטמיע אותה בתוך הערבים. הוא מגדיר אותם, בניגוד לרצונם, "אחינו הערבים הדרוזים", ומדבר על "כלל האוכלוסיה הערבית, אלה שנכפה עליהם השירות הצבאי ואלה שלא".

* חוק היסוד המגן על מעמד הערבית – פרופ' שלמה אבינרי, שלרוב אני מסכים עם רבים מאמריו, גייס למאבק נגד חוק הלאום את הרצל. לא פחות. אבינרי הוא ביוגרף של הרצל, וללא ספק אחד המומחים הגדולים להרצל, אבל כנראה שהוא מומחה קטן מאוד לחוק הלאום. "כמסמך ציוני מכונן כדאי להזכיר את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), שבו הוא משרטט את דמותה של מדינת היהודים לאחר הקמתה. הוא כותב כי במדינה היהודית תהיה זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים — בספרו אחד מהם הוא גם ממנהיגי החברה החדשה — והעלילה הפוליטית של הרומן מתארת מערכת בחירות האמורה להתקיים ב–1923, ובה מופיעה מפלגה גזענית יהודית הדורשת לשלול מתושבי הארץ הלא־יהודים את שוויונם האזרחי. במערכת בחירות סוערת מובסת המפלגה הגזענית היהודית, שמנהיגה הוא דמות־ראי של ראש המפלגה האנטישמית בווינה, שניצחונו בבחירות לראשות העיר היה הטריגר למהפך הציוני של הרצל. שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. בלשון ימינו, מבחינת הרצל מדינת היהודים היא מדינת הלאום היהודי — ומדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין השתיים. שוויון לאזרחים הערבים הוא מיסודה של הציונות".

כמו באלטנוילנד, כמו במדינת ישראל עד היום, כך גם במדינת ישראל לאחר חוק הלאום – במדינה היהודית יש זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים. מפלגה גזענית יהודית כזו שהרצל הציג הכניסה פעם אחד נציג לכנסת והוצאה מחוץ לחוק. יורשיה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בוודאי שאין קשר בין דרכה של אותה מפלגה לחוק הלאום. אין בחוק הלאום דבר וחצי הדבר המזכיר דרישה לשלול מתושבי הארץ הלא יהודים את שוויונם האזרחי. כמו בספרו של הרצל, גם בישראל עם חוק הלאום שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. לא רק מבחינת הרצל, אלא גם בישראל עם חוק הלאום, אין סתירה בין מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה. עם זאת כדאי לזכור, שבשיח הפוליטי הנהוג בישראל, המונח "מדינת כל אזרחיה" שטבע עזמי בשארה, אינו כפשוטו המילולי, אלא הפך שם קוד לביטול המדינה היהודית, אידיאולוגיה שנגדה לוחם אבינרי בעקביות.

אבינרי מתייחס לסוגיית השפה הערבית, ומיטיב להציג את מעמדה הנוכחי של השפה: "מופיע כיתוב ערבי על שטרות הכסף ועל בולי המדינה; מסיבה זו היא אפשרה לחברי הכנסת הערבים להשתמש בלשון הערבית בדיוני הכנסת; מסיבה זו אזרחי המדינה הערבים רשאים להזדקק — בזכות ולא בחסד — ללשונם בהופעתם בבתי משפט ובפניותיהם למוסדות המדינה; מסיבה זו מוענקת לאזרחי ישראל הערבים הזכות לחינוך בלשונם ובתרבותם". ובכן, לא זו בלבד שבכל אלה אין כל פגיעה בחוק הלאום, אלא להיפך – בחוק הלאום כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בסעיף 4 ג, שכל אלה יישמרו לאחר תחולת החוק. במילים אחרות, אם תהיה פגיעה כלשהי במעמדה של השפה הערבית, תהיה זו הפרה מפורשת של חוק הלאום, ואף ניתן יהיה לעתור נגדה בבג"ץ בהסתמך על חוק יסוד! מי שהיטיב להבין זאת, הוא חיים רמון, שהפתיע במאמר תמיכה נלהב בחוק הלאום ב"ידיעות אחרונות". בין השאר רמון התייחס לסוגיית השפה: "מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב – בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים – ודאי". כי זו האמת – חוק הלאום שידרג את מעמדה של השפה הערבית ולא שינמך אותה.

כפי שרמון מציין בצדק, מעולם לא היה בחוק הישראלי מעמד רשמי לערבית. היום יש, ועוד בחוק יסוד. חוק היסוד הוא… חוק הלאום.

אז מה גרם לסערה? אולי העובדה שבאיחור של שבעים שנה נקבע ששפתה של מדינת ישראל היא עברית. כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושפתה היא שפתו הלאומית שם העם היהודי.

* לצד המחלוקת על הגבולות – בתרבות השבטית והמחנאית שהשתלטה על החברה הישראלית, נדרש אומץ רב כדי לצאת בגלוי נגד הזרם של השבט, בעיקר כאשר הוא שוצף וקוצף. ולכן, אני מעריך מאוד את חיים רמון, שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נלהב בעד חוק הלאום ויצא נגד הצביעות של מתנגדיו. הוא הזכיר שהחוק יצא מספסלי "קדימה", המפלגה שהוא היה חבר בה (איני זוכר אם הוא היה בין החותמים על הצעת החוק).

במאמרו הוא עלה על סוגיה מעניינת – יש בחוק הפרדה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. בעוד מדובר בחוק על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, מדובר על כך שזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ימומש במדינת ישראל.

הוא צודק, והדבר אינו מקרי. החוק הזה נועד ללכד את הציונים התומכים בשלמות הארץ, הציונים התומכים בפשרה טריטוריאלית והציונים התומכים בנסיגה מלאה, סביב מכנה משותף של מדינת הלאום היהודית. יש מחלוקת על הגבולות, אך מן הראוי להתלכד על מהותה של המדינה. רמון טוען שתומכי חלוקת הארץ היו צריכים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. הוא צודק, אך הדבר נכון גם לגבי תומכי שלמות הארץ. זה היופי בחוק, ולכן כל כך תמוהה ההתנגדות לו.

* משחק לידי הפרובוקציה – ח"כ יונס מהרשימה המשותפת התפטר מהכנסת, במסגרת הסדר רוטציה בסיעתו. את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת הוא שלח בערבית.

ברור שזו פרובוקציה. הרי אלמלא חוק הלאום הוא היה שולח את המכתב בעברית, כפי שאפילו הקיצונים ביותר ברשימתו נואמים בכנסת בעברית, אף שהתקנון מאפשר להם לנאום בערבית. זהו צעד של מחאה. בעיניי, מחאה לגיטימית.

על פי התקנון, כדי שמכתב התפטרות יכנס לתוקף, על יו"ר הכנסת לחתום עליו. מה הייתי עושה במקומו של יו"ר הכנסת אדלשטיין? חותם על המכתב מהר ובשקט ומשתדל להצניע את הפרובוקציה ככל האפשר, ולהוציא את האוויר ממפרשיה.

ומה עשה אדלשטיין (שבדרך כלל הוא אדם חכם)? הודיע שאינו חותם, כי המכתב הוא בשפה שאינו מבין. בכך הוא העצים בכמה חזקות את הפרובוקציה. מה יהיה עכשיו? סאגה בלתי נגמרת של כיפופי ידיים, דיונים בוועדות הכנסת, תקשורת, תקשורת בינלאומית, עתירות לבג"ץ, גל של פרובוקציות מצד הח"כים הערבים (ואולי לא רק הם)? התמשכות תקשורתית ארוכת טווח של תהליך התפטרות זניח? על מה? על שטות.

אדלשטיין משחק לידיו של יונס ופוגע במעמד הכנסת, השפה העברית (שבאיחור של שבעים שנה הוכרה כשפת המדינה) וחוק הלאום.

* שִׂיחָדָשׁ – כותרת מאמר ב"הארץ": "איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר". על החתום דב חנין. כשהוא מדבר על ליברליזם, כוונתו היא: "אנחנו". דב חנין הוא קומוניסט מלידה, דור שני לקומוניסטים אדוקים, מעריצי סטלין ושוחרי המשטר הסובייטי. הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, שהינה פלג ברשימה המשותפת, בה הוא מוחזק כיהודי מחמד. אבל בשִׂיחָדָשׁ האורוויליאני, סטליניזם הוא ליברליות.

* לשקם את ההרתעה – מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה, שהביאה ליותר משלוש שנים וחצי של שקט בגבול עזה; הגבול, שבמשך 14 שנים ללא הפסקה היה גבול של טרור וירי תלול מסלול לעבר יישובי ישראל. תקופה זו הביאה לצמיחה דמוגרפית, פריחה ושגשוג, להתיישבות היהודית בנגב המערבי.

ההרתעה הזו נשחקה במהירות והידרדרה בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הגורם לכך היה ההבלגה הישראלית כלפי טרור ההצתות. במשך חודשים המחבלים הציתו באין מפריע את שדות הנגב המערבי. הפלשתינאים לא מטומטמים, ולא קנו את התירוצים של הכישלון הזה, שיותר משהוא כישלון מבצעי, הוא כישלון מוסרי. הפלשתינאים הבינו שישראל נרתעת. שההרתעה עובדת, אך בכיוון ההפוך. שישראל מבליגה, כי היא מפחדת לפעול, מפחדת להסלים.

הכישלון הישראלי היה לניצחון של חמאס. החולשה הישראלית העצימה את החוצפה והתעוזה של המחבלים. הם הבינו שנוצרה משוואה חדשה בשטח. משוואה שמבוססת על הפחד הישראלי מהסלמה ועל הצלחת ההרתעה הפלשתינאית. ובמשוואה הזאת – הצתת הנגב המערבי היא לגיטימית, אין עליה תגובה. ואם יש תגובה ישראלית כלשהי, זו הפרת כללי המשחק, והיא נענית בפשע המלחמה של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. כך, בתוך שלושה חודשים נגררנו לארבעה "סבבים" קצרים, שהפלשתינאים קבעו את תחילתם ואת סופם, על פי שיקוליהם והאינטרסים שלהם. איני מזלזל במכות שחמאס קיבל, אך הן לא היו חזקות דיין כדי לשקם את ההרתעה הישראלית.

כעת, יש רק שתי אפשרויות סבירות מבחינת ישראל. האחת היא הסדרה לטווח רחוק, אם תהיה בתנאים טובים לישראל, שתאפשר שקט בגבול עזה והמשך פיתוח ההתיישבות. האפשרות השניה, אם הראשונה לא תצא לפועל, היא מכה קשה וכואבת, חזקה הרבה יותר מב"סבבים", שתגרום למחבלים ללקק את פצעיהם לשנים, כפי שהיה בעקבות המכה של צה"ל על רובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השניה. מכה שתשקם את ההרתעה ותביא לשקט בגבול ולשגשוג ביישובים.

המשך טרור ההצתות וה"סבבים", יביא לקריסה של ההרתעה, לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי חיזבאללה.

* זכותה וחובתה – ה"סבב" האחרון ברצועת עזה נפתח בתקרית שבה בשל אי הבנה צה"ל הרג שני מחבלים.

הצגה כזאת היא גישה של ראש קטן. בתקרית הנקודתית אכן הייתה אי הבנה. אבל באותו יום היו עשרה פיגועי הצתות בגבול עזה. וכך ביום שקדם, וביומיים, ובשבועות ובחודשים, תוך הפרת כל הפסקות האש.

פיגועי ההצתה הם פיגועים לכל דבר, כמו ירי צלפים וירי רקטות. זכותה של ישראל וחובתה לפעול נגד חמאס, המשגר את המפגעים.

השמדת עמדת חמאס והריגת שני מחבלים, זו תגובה מוצדקת, גם אם מצומצמת, רפה וחלשה מדי, לפיגועים הללו.

* יומן הפסקת האש – היום שלמחרת הפסקת האש שלאחר ה"סבב":
לפחות שישה פיגועי הצתה.
ניסיונות חדירה של מחבלים ("מפגינים") לישראל.
יידוי רימון לעבר חיילי צה"ל.

בתגובה ליידוי הרימון, טנק של צה"ל ירה לעבר מוצב של חמאס.
המסר – על יידוי רימון נגיב באש. על פיגועי ההצתה איננו מגיבים. מותר לכם להצית.

כך ישראל מאבדת את ההרתעה.
הפחד ממלחמה יוביל למלחמה.
צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה".

* אינטרס ישראלי – מוקדם לדעת האם תהיה הסדרה בגבול עזה ומה יהיה טיבה. את עמדתי על הסכם כזה אוכל לגבש על פי פרטיו. אולם עמדה עקרונית אני יכול לומר גם בלי להכיר את ההסכם.

הסדרה בגבול עזה לשנים הקרובות היא אינטרס ישראלי. הפרטנר להסדרה כזאת הוא חמאס. נכון שחמאס הוא ארגון טרור, אולם הוא גם ישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת. כישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור, אתו אנו מחליפים שבויים. ולכן, אתו נכון להגיע להסדרה.

בתקופה עליה יוחלט, על ישראל לדרוש הפסקת אש מוחלטת. הדבר כולל כמובן את טרור ההצתות, שיש להתייחס אליו בדיוק כמו לכל פיגוע טרור אחר. כן, יש לעמוד על השבת גופות חללי צה"ל ושחרור האזרחים הישראליים.

תמורת אלה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסיה. ואם נכונות ההדלפות על הסכמה לנמל תעופה ונמל ימי בסיני – זה דבר מצוין ותקדים מצוין, לכך שהפתרון לטווח ארוך חייב להיות מחוץ לקופסה, ולכלול את מצרים ואת ירדן; פתרון שיחלץ אותנו מן הקופסה של פתרון שתי המדינות בקווי 1967, שהוא מתכון להמשך שפיכות דמים אינסופית.

שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על המילה הגסה) בנגב המערבי.

עקרונית, אני בעד הסדרה. לאחר אובדן ההרתעה, אני בספק אם היא אפשרית לפני מכה קשה לחמאס.

* קו אדום – ככל שמתקדם המו"מ על הסדרה עם חמאס, מתפרסמות הדלפות סותרות על תוכן ההסדרה. מן הראוי להבהיר, שיש לשלול כל עסקה של שחרור מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל. על ישראל להודיע, שתמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, היא מוכנה למסור לחמאס מיד את כל גופות המחבלים שבידינו. בנוסף לכך, ראוי לעשות מאמץ, להגיע להסכמה הומניטרית הדדית, על הפסקת הנוהג הנפסד של החזקת גופות אויב, שאין בה כל תוחלת זולת התעללות במשפחות.

* אתנחתא קומית – בראיון לטלוויזיה תיאר דובר צה"ל תא"ל מנליס את הישגי ישראל בסבבים האחרונים. בין השאר הוא סיפר שישראל השמידה את המנהרות ולא נותר מהם זכר… מעל פני האדמה. אופס.

* שלום נוסח קורבין – ג'רמי קורבין, המנהיג האנטישמי של הלייבור, השתתף באירוע זיכרון למחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח במינכן. על פי הניסוח שלו, הוא היה בכנס למען השלום.

לשיטתו האנטישמית, הוא צודק. בעיני האנטישמים כמותו, אם לא יהיו יהודים בעולם ואם לא תהיה מדינה יהודית בעולם – זה השלום. ולכן, רוצחי יהודים מקדמים את השלום. זה לא ברור? ולכן, המחבלים, שרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, בסך הכל קידמו את השלום העולמי, שהוא הערך העליון של האולימפיאדות, ולכן הם ראויים להוקרה.

ג'רמי קורבין, כידוע, אינו רק לוחם שלום ידוע, אלא גם לוחם זכויות האדם. ולדעתי, בהשתתפותו בטקס הוא נאמן לערכיו. הוא נאבק למען זכותם הטבעית של מחבלים לרצוח יהודים, ובעד זכותם של יהודים להירצח.

* תופרים תודעה כוזבת – האם העובדה שתיק החקירה נגד גל הירש נסגר, פירושה ש"תפרו לו תיק"? האם כל תיק שנסגר – פירושו שהיה תיק תפור? האם תיק שהביא לכתב אישום אך הנאשם זוכה – פירושו שהתיק היה תפור?

מי שטוען זאת, כאילו אמר שהמצב הנורמלי הוא 100% הרשעה. זה אבסורד. כאשר יש חשדות, יש לבדוק אותם.

תמכתי מאוד במועמדותו של גל הירש למפכ"ל, אולם החשדות שעלו נגדו לא איפשרו את המינוי.

הטוענים שתיק נתפר כדי לסכל את מינויו של הירש – הירש מעניין אותם כשלג דאשתקד. כל רצונם ליצור בדעת הקהל תודעה כוזבת, הקושרת בין חקירות המשטרה לבין תפירת תיקים, כדי להחדיר את הנראטיב השקרי כאילו תופרים תיקים לנתניהו. במקרה זה, גם אם יוגש כתב אישום ונתניהו יורשע, הם יטענו שהתיק תפור והמשפט מוטה. לא הצדק מעניין אותם, לא טוהר המידות, אלא רק דבר אחד – לחלץ את אלילם מן הדין.

הקשר היחיד בין פרשת הירש לפרשיות נתניהו, הוא שבכך שהירש אינו מפכ"ל המשטרה, נחסך ממנו מסע השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של אלשייך. הרי הירש הוא אדם ישר ומקצועי, ובטוח שכמו אלשייך נאמנותו הייתה לתפקידו, לציבור ולחוק ולא למי שמינה אותו. החקירה הייתה נערכת, וחסידי נתניהו היו משתלחים בו, מעלילים עליו וסונטים בו.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שהירש נפגע מעינוי דין ממושך, והדבר ראוי לבדיקה. זאת, דווקא כיוון שבניגוד לחשודים אחרים (אין כלום למיניהם), הוא ניסה בכל מאודו להיחקר במהירות ולשתף פעולה ככל הנדרש, כדי להוכיח את צדקתו.

* השינוי המתרחש בצה"ל – כשהייתי בקורס צניחה – זה לא שלא הייתה לי מדריכת צניחה. לא יכלה להיות לי מדריכת צניחה. לא היה דבר כזה מדריכת צניחה. היו מקפלות מצנחים. אבל מד"צית? לא היו לנו גם מדריכות חי"ר, מדריכות ירי, מד"סניקיות. הבנות שפגשנו בצבא היו פקידות.

רק במילואים נפגשנו לראשונה עם מדריכות חי"ר וירי. והתגובה הייתה הטרדה מינית מצד רבים מן המילואימניקים; שריקות, הערות סקסיסטיות, עלבונות, והכל בגלוי ובאופן בוטה, גס ומשפיל במיוחד.

צה"ל היום כל כך רחוק מהמקום הזה – מרחק שנות אור.

הפניית הגב של הבייני"שים בקורס צניחה היא מעשה מכוער וחצוף והפרת משמעת בוטה. אולם הוא אינו ביטוי לתהליכים בצה"ל, אלא ריאקציה להם, מצד מי שמתקשים להסתגל לשינוי.

האירוע שקרה השבוע ומבטא את השינוי בצה"ל, הוא מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת תעופה בחיל האוויר.

* שם רע לוולגריות – יצא לי, פה ושם, לראות כמה דקות של תופעת תום יער. היא מוציאה שם רע לוולגריות ומרחיבה את גבולות האינפנטיליות. שיקול הדעת של מי שנתן לה תכנית יחיד – תמוה.

* הילדים של היום – לפני שבועיים נערך באורטל המופע הגדול של שנת הארבעים לייסוד הקיבוץ. המופע נערך במגרש הכדורגל. במה גדולה הוקמה על המגרש, ובמשך השבוע שלפני המופע, כל אחה"צ והערב נערכו חזרות.

שער אחד במגרש נשאר במקומו. השער השני הוזז לפינה צדדית של המגרש, עם הפנים לכיוון הפינה הנגדית. ובשני השערים, כל העת ילדים שיחקו כדורגל. ביומיים הראשונים, ניסינו לבקש מהילדים לעצור את המשחק, כי זה מפריע לחזרות. מהר מאוד הרמנו ידיים. הבנו שבמקום שבו יש ילדים, כדור ושערים, ישחקו כדורגל נונסטופ. נכון שלחברת הילדים באורטל יש פעילות אינטנסיבית מידי יום עד 16:00, אבל זה לא קשור. אחרי הצהרים, תמיד ילדים ישחקו כדורגל. זו דרך הטבע.

בערב שבת האזנתי לתכניתם של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. הם דיברו על הילדים של היום, שלא יוצאים מהבית ומהמסכים, ושאינם משחקים כדורגל, אלא אם הם רשומים לחוג כדורגל, ואיזו ילדות יפה הייתה לנו ואיך הילדים של היום מחמיצים את הילדות וכו' וכו'.

כן, אני יודע שיש הבדל בתחושת הביטחון בין קיבוץ לעיר, וכמובן שאני מודע לכך שלילדים של היום יש גירויים נוספים שלא היו לנו (זה רע?!), אבל איני קונה את הטרוניה, שנראית לי חלק מאופנת הטרוניה של כמה חרא היום וכמה טוב היה פעם. אני מזהה צליל של זיוף.

ילדים הם ילדים, ויש להם צורך להוציא מרץ, להשתולל ולהשתובב ובטח לשחק כדורגל.

אני מאמין, שאם ילדים בעיר אינם יוצאים מהבית ולא הולכים לשחק כדורגל, זה רק כיוון שההורים שלהם חשים חוסר ביטחון, כאילו ג'ונגל שם בחוץ.

* ביד הלשון

הפרד ומשול – ח"כ מיכל רזין, שנאמה כיהודיית מחמד בהפגנת דגלי אש"ף בת"א, האשימה את הממשלה במדיניות "הפרד ומשול".

הביטוי לקוח מן הלטינית: divide et impera"" ומשמעותו: שמירת כוחו של השליט באמצעות פיצול העוצמה שבידי קבוצות מתנגדות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.7.18

* הפסקה של האש – פעולת צה"ל ברצועת עזה והמכות הקשות שחטף חמאס, חשובה ומוצדקת, ואף נכון לראות אותה הכרחית.

כעת נמסר שחמאס הסכים להפסקת אש. בהפסקת אש כשלעצמה אין כל פסול, ובלבד שזו אכן הפסקת אש במלוא מובן המילה, כלומר גם הפסקת ההצתות. כל עוד אין מחויבות מפורשת של חמאס להפסקה מוחלטת של האש, יש להמשיך ולהגביר את פעולת צה"ל.

פעולת צה"ל נעשתה בעקבות ירי הצלפים היום, שהביאה לנפילתו של חייל צה"ל. פעולת צה"ל בסופ"ש שעבר נעשתה בעקבות השלכת רימון לעבר חיילי צה"ל ופציעת קצין. לעומת זאת, גם במהלך השבוע שבין הפעולות, נמשך טרור ההצתות במלוא עוצמתו. אסור שהדבר יחזור על עצמו גם בתום הסבב הזה ויתקבעו כללי המשחק שלפיהם מותר להצית את שדותינו. הפעם אין להסתפק בפחות מהפסקה מוחלטת של האש.

* עוד אף אחד לא מת – כשהחל ירי הקסאמים, בשנת 2000, שמעון פרס אמר ש"עוד אף אחד לא מת מכמה קסאמים שמסאמים… כמה חתיכות מתכת". אני נזכר בחכמה הגאונית הזו, כשאני קורא את חסידי נתניהו המצדיקים את הכלת טרור ההצתות, בכך שאין אף הרוג… בסך הכל טיפה נזק לרכוש.

* הילד בן 30 – השמדת חוליית המציתים ברצועת עזה, מבשרת שינוי מבורך של המדיניות הישראלית (בהנחה שאין המדובר בפעולה חד פעמית). חבל שרק אחד המחבלים נהרג. זהות המחבל ההרוג מפריכה את הסיפור על "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים", שדקלמו מתרצי מדיניות ההכלה (למשל, צחי הנגבי).

אפילו התועמלנית האנטי ישראלית הפנאטית עמירה הס מודה, שאין המדובר בילדים, אלא ביחידה מובחרת של מחבלי חמאס, יחידת העפיפונאים.

באותו פשקוויל בשוקניה, היא מתפוצצת מגאווה על טרור ההצתות. למה השוקניזם כל כך מתפעל מהצתת שדות ישובינו בנגב המערבי? הרי אין הם "התנחלויות", רחמנא לצלן. מסבירה הס בפשקווילה, שמדובר ב"הסבת נזקים חומריים לקיבוצים המוריקים, השוכנים על אדמות כפרים פלסטיניים שחרבו ב–1948".

* שאלה – האם כשהמחבלים משגרים בז תבערה, הם מספרים לו קודם שמצפות לו 72 בזות בתולות?

* אופוזיציה אחראית – אני מעריך את המחנ"צ על עמדתו השוללת את מדיניות ההכלה של הצתת הנגב המערבי. אני יודע שזה לא קל, בנורמה של הפוליטיקה המחנאית, ה"בייסית", שבה ה"שמאל" צריך באופן אוטומטי לעמוד "משמאל" לממשלת "ימין", ו"הימין" – מ"ימין" לממשלת "שמאל".

אולם יש חשד שהביקורת הזאת מבטאת אופוזיציה לשמה. ולכן, אם המחנ"צ הוא אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית, אל לו להסתפק בביקורת, אלא גם להבטיח גיבוי אופוזיציוני מלא לממשלה, אם תשנה את מדיניותה, ותורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור.

* לא סכסוך כלכלי – ראשוני תנועת העבודה הציונית, התכחשו לסכסוך הלאומי על ארץ ישראל. הם טענו שהתנגדות ערביי ארץ ישראל לציונות נובעת מאינטרס צר של האפנדים הפיאודלים, ואילו המוני העמלים פשוט אינם מבינים שהציונות, שתביא שגשוג וברכה לכל הארץ, היא רק לטובתם. הם האמינו, שבעזרתנו הפרולטריון ישתחרר מן האפנדים ויהיה בן ברית של הציונות. אפילו במלחמת השחרור ואחריו, היו במפ"ם מי שהאמינו שהמלחמה של הערבים נגדנו והתנגדותם להקמת מדינת ישראל נובעת מאינטרס של המונרכיות הפאודליות שהן סוכנות האימפריאליזם הבריטי, אולם ברגע שעמי ערב ישתחררו, הם ישמחו לקבל את ידינו המושטת אליהם לשלום, ויבינו שהשלום הוא האינטרס שלהם.

הרבה דם נשפך מאז בירדן, והמציאות סתרה, למרבה הצער, את התמימות הרומנטית הזאת. המטריאליזם ההיסטורי של מרקס לא עבד… בכל אופן לא במזה"ת.

אני נזכר בכך לנוכח האמירות שהפתרון לסכסוך בעזה הוא כלכלי. "צוק איתן" פרץ כי לא שולמו משכורות לשוטרי חמאס, טרור ההצתות הוא תוצאה של המחסור והמשבר בעזה, ואם רק נסייע להם, נקבל עובדים בישראל, נבנה נמל וכו', הכל יהיה בסדר. אנחנו רק שוכחים, שכאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את יישוביה – היא הייתה כמהה להפוך את רצועת עזה ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שפרס נהג לומר, והייתה מוכנה לסיוע רבתי. מה לעשות? זה לא עניין אותם. מאז ועד היום הם בוחרים להשקיע את משאביהם בטרור ולא בפיתוח. המשבר ההומניטרי הוא תוצאה של החלטותיהם, לא של החלטותינו. הטרור אינו תוצאה של הסגר (אין "מצור", זה שקר), אלא הגורם לסגר. לא פעם ולא עשר פעמים המחבלים חיבלו דווקא במסוף כרם שלום, שבו עוברות אליהם מדי יום מאות משאיות אספקה, חרף הטרור שלהם נגדנו. לא פעם ולא פעמיים הם כיוונו את הטילים שלהם דווקא לתחנת הכוח באשקלון, שמספקת להם חשמל.

אני בעד שישראל, לצד מדינות אחרות, תסייע להקלת המצוקה ברצועת עזה. ראשית, מסיבה הומניטרית. שנית, מסיבה מדינית והסברתית – צמצום הביקורת נגדנו. וגם מסיבה ביטחונית – יש מי שעשויים לצאת, למשל כתוצאה ממכניסה למעגל התעסוקה, ממעגל הטרור. אולי יהיה קשה יותר לשלטון חמאס להסית ולגייס אם תהיה פחות מצוקה.

אבל אל נשלה את עצמנו – זה לא יפתור שום בעיה. כל עוד הפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה ואת מציאות קיומה של מדינת ישראל; כל עוד הם כמהים ל"שיבה", כלומר להטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים – הסכסוך לא ייפתר. שום סיוע והקלה לא ישנו זאת, כי הסכסוך אינו כלכלי, אלא לאומי, תרבותי, דתי.

* הגבול הלא מוכר – שוויון מגדרי וזכויות הלהט"בים הם אמת מידה למדינה ליברלית. איך מתמודדת דבוקת שוקן עם עובדות, כמו שירות קרבי לבנות (שרוצות בכך ומתאימות לכך) והומואים? הרי זו עובדה שעלולה לקלקל להם את הדמון, כפי שהם מציירים את מדינת ישראל. מה עושים עם הבעיה הזאת? אין בעיה. הנה כך כותב רוגל אלפר בפשקוויל הביקורת שלו על הסדרה "יחידה מעורבת": "מגמה עכשווית חזקה בחברה הישראלית שאפשר לכנות 'פמיניזם פשיסטי'". למה פשיסטי? נו, זה ברור. ישראל היא מדינה פשיסטית. הצבא שלה הוא צבא דיכוי וכיבוש קלגסי פשיסטי, ולכן – זכויות שוות להומואים? לנשים? זה שוויון בזכות להיות קלגס פשיסטי וכו' וכו'. או כפי שחברו לדבוקה גדעון לוי כתב לפני ימים אחדים, השלב הבא יהיה דרישה לשוויון לנשים בארגוני פשע.

אולם אני רוצה להסב את תשומת הלב לנקודה אחרת, המבהירה מדוע לא משנה כמה ניסוג ולאן, בכל מקום שבו נהיה, השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי (כלומר השוקניזם) יתמוך בהמשך המלחמה נגדנו והטרור נגדנו. אלפר לועג למ"מית שדיברה עם חייליה על הזכות להגן על הגבולות. הוא טוען שזה שקר. "איזה גבולות? ישראל מתמידה בסירובה לקבוע את גבולותיה". נניח. אבל ככל הזכור לי, כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה, הסיבה לכך שהנסיגה הייתה עד לקווי 4.6.67 הבעייתיים, בלשון המעטה, הייתה שזה הגבול המוכר והמוסכם ואין בלתו. אם נותקף משם, תהיה לגיטימציה לכל תגובה ישראלית, כי זה כבר לא "כיבוש" אלא הגנה על הגבול. אך כאשר אלפר כותב על כך שאין גבולות, מה הדוגמה שהוא נותן? נכון. רצועת עזה. והוא מוסיף בציניות מרה: "לפי הנרטיב הכוזב שמציגה המפקדת, לכאורה אין מחלוקת בחברה הישראלית בסוגיית הגבולות. היא הוגה את המלה 'גבולות' כלאחר יד, בשעה שזו המילה הטעונה ביותר בעברית כיום. ומעניין לכמה חיילים תהיה ה'זכות' למות בסבב המיותר הממשמש בעזה, נטול עילה ותכלית". הבנתם? הנסיגה מרצועת עזה לא הייתה לגבול מוכר, שעליו מותר להגן, אלא גם על הגבול הזה אסור להגן וגם ההגנה עליו היא "סבב מיותר". כי הגבול החדש הזה, הוא נקודת המוצא למאבק ה"שיבה", כלומר אחרי שישראל נסוגה, "אקיבוש" התורן הוא הנגב המערבי.

* צבא מגוון – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל המסית את החילונים לא להתגייס לצה"ל, בגלל דחליל ה"הדתה-שמדתה".

אני רואה את כל הבנות והבנים של הקיבוץ שלי, ואת החברים שלהם שרובם קיבוצניקים ומושבניקים מהגולן והגליל, ואת האחיינים והאחייניות שלנו שגם הם חילונים ואף אחד מהם לא מרגיש את ה"הדתה" הדימיונית הזאת ולא מרגיש ש"חילונים לא יכולים לשרת בצה"ל" וכל דברי ההבל של המשגבים והאור קשתים למיניהם. לפעמים מישהו נתקל בבדל "הדתה" אבל על כל אחד כזה יש שני חיילים דתיים שנתקלים בבדל "החלנה", כי ככה זה בצבא מגוון של עם מגוון.

* חרפה למדינה היהודית – חברי היקר, הרב המסורתי דובי חיון (שאגב, יש לו גם סמיכה אורתודוכסית), נחקר כיוון שחיתן זוגות יהודיים שרוצים להקים בית בישראל. הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי (להבדיל מהזרם הרפורמי, למשל) והרב דובי חיון הוא רב הפועל אך ורק על פי ההלכה. הוא רק לא מפרש אותה על פי חומרות אורתודוכסיות. איני יהודי הלכתי. אבל אני יודע שבענייני הלכה אין בקיא מהרב דובי, ולא ימצא איש שיוכל להפריך את נוהגיו ופסיקותיו ההלכתיות. חקירתו – חרפה למדינה היהודית.

* באו לקלל ויצאו מברכים – הזרם האורתודוכסי ביהדות הוא זרם חשוב ומכובד, חלק מהותי בפסיפס היהודי – קיומו ושגשוגו חיוניים לעתידו של העם היהודי. ולכן, יש לאפשר לו את המשך פעילותו הברוכה, מלבד דבר אחד – הזכות לפגוע בזרמים אחרים ביהדות, שאף הם חשובים ומכובדים, לא פחות, וגם הם חלק מהותי בפסיפס היהודי.

עיכוב הרב דובי חיון לחקירה, עשויה להיות אבן דרך, אם לא נקודת מפנה, בדרך להכרה לאומית בזרמים ביהדות. הזעם הציבורי כמעט מקיר לקיר עקב המעשה הנואל, עשוי לגרום למעשה המחפיר של הרבנות החרדית להיות מעשה בלעם של ימינו – הם באו לקלל ויצאו מברכים.

דובי חיון לא ייחקר והחברה הישראלית תכיר יותר את הזרמים ותפתח אליהם. מעז ייצא מתוק.

* מי אינו רושם ברבנות – המגזר החרדי אינו מכיר ברבנות, אף שהוא שולט בה והיא מפרנסת רבים מבניו. החרדים אינם מכירים בכשרות של הרבנות. משגיחי כשרות חרדים מטעם הרבנות הראשית, לא יאכלו את מה שהם הכשירו לפרנסתם, כי אינם מכירים בכשרות הזאת. ורוב החרדים אינם מתחתנים דרך הרבנות ואינם נרשמים ברבנות. ומעולם לא נחקר על כך רב חרדי, כפי שנלקח לחקירה באופן שערורייתי הרב דובי חיון, על אי רישום ברבנות שאינה מכירה בו.

* האם ההלכה מתירה לשקר? – אני קורא באתר החרדי JDN את הנרטיב הבא: "עוכב לחקירה קונסרבטיבי (חס וחלילה לא רב קונסרבטיבי) שהשיא ממזרים". כל הכתוב כאן הוא שקר. בטרם אבהיר את השקר, אקדים ואומר, שעל פי השקפתי – יש להשליך את נושא ה"ממזרות" לפח האשפה של ההיסטוריה היהודית. גזירת אי הקמת משפחה ואי הולדת ילדים על אנשים בשל חטא של הוריהם בטרם נולדו, היא בלתי נסבלת. זו גישתי, אך גישתו של הרב דובי חיון שונה. בניגוד אליי הוא יהודי הלכתי, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הוא לא היה מחתן ממזרים – כי הדבר מנוגד להלכה, המחייבת אותו.

אולם הפרקטיקה ההלכתית לאורך הדורות, מצאה דרכים להתיר אנשים מסבך הממזרות, בדרכים יצירתיות בתוך ההלכה. לשם כך נדרשים רצון טוב וקורט של יצירתיות. כאשר הגיע אל הרב דובי זוג, שבו האישה נחשדה כספק ממזרה, ולכן נישואיה עוכבו בידי הרבנות עד בדיקה, הוא צלל לסוגיה, ובתוך שבוע מצא את הפתרון ההלכתי, והשיא את בני הזוג, שהיום הם כבר הורים לילד. גם הרבנות האורתודוכסית הגיעה בדיוק לאותו פתרון שהרב דובי הגיע אליו. אלא, שמה שהוא עשה בשבוע, מתוך הבנת הדחיפות והרצון הטוב לסייע ליהודים במצוקה, לקח להם שנה וחצי. הנקמנות שלהם ברב דובי הייתה בהגשת תלונה על כך שהוא לא רשם את הנישואין ברבנות שאינה מכירה בו…

נחזור לנרטיב שבאתר החרדי. כל מה שכתוב בו – שקר. אין המדובר בממזרים, אלא רק האישה הייתה ספק ממזרה. היא נישאה, כיוון שהבעיה נפתרה בדרכים הלכתיות. היום, גם על פי הרבנות האורתודוכסית היא אינה ממזרה. כותבי הכתבה שיקרו. האם ההלכה מתירה לשקר?

* מדינת לאום או מדינת כת – על אף תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום, אילו הייתי ח"כ לא הייתי מצביע בעדו (הייתי נמנע), כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, בשל מה שאין בו: הכרה של מדינת העם היהודי – בעם היהודי על כל זרמיו.

במדינה היהודית רב נחקר על כך שערך חופות. זה קרה במדינה היהודית, לא במדינה אירופית תחת שלטון אנטישמי בשנות השלושים. למה? כי הרב שייך לזרם המסורתי, ולא לכת החרדית שהשתלטה על הרבנות. זה קורה כיוון שקואליציית המחנה הלאומי, תלויה בחרדים האנטי ציוניים.

יותר משהחרפה נוגדת את מהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, היא נוגדת את מהותה כמדינה יהודית. במדינה יהודית לא יחקרו רבנים יהודים על כך שהם משיאים זוגות המקימים בית בישראל.

על זה ראוי להפיל ממשלה.

* אין שום פגיעה בזכויות המיעוטים – האידיאולוגיה העומדת מאחורי ההתנגדות לחוק הלאום, היא התפיסה על פיה יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. ולכן, ככל שהמדינה יהודית יותר היא פחות דמוקרטית ולהיפך. זהו חלחול של הרעל הפוסט ציוני. הֶגיון הציונות הוא שיהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה, הן כלים שלובים.

אין שום פגיעה, ולו זעירה, בצביונה הדמוקרטי של המדינה בחוק הזה. אין גם שום פגיעה ולו קלה ביותר, בזכויותיהם ובמעמדם של ערביי ישראל. גם הטענה כאילו מעמד השפה הערבית נפגע חסרת שחר. ההיפך הוא הנכון, החוק אומר בפירוש, שמעמדה כפי שהיה עד תחולתו, יישאר כמות שהוא גם אחרי תחולתו. נכון, החוק קבע לראשונה ובצדק, ששפתה של מדינת ישראל היא העברית. אולם החוק גם קבע לראשונה את מעמדה הייחודי של השפה הערבית, ועיגן אותו בחוק יסוד.

החוק הזה אינו מציין את זכויות המיעוטים. נכון, כי אין זה הנושא שלו. החוק הזה אינו החוקה כולה, אלא רק אחד מנדבכיה. במכלול החוקה, מעוגנות זכויות הפרט של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ולאום; בחוקים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוקים אחרים שנחקקו ולבטח עוד ייחקקו. החוק הזה עוסק בהגדרת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

איני שמח עם קבלת החוק החשוב הזה, כי הוא היה צריך להתקבל כביטוי לקונצנזוס רחב של כל המפלגות הציונות, ולבטא את הקונצנזוס הציוני הרחב, המגשר על המחלוקות בנושאי חוץ וביטחון וגבולותיה העתידיים של המדינה. אין בי שמחה על כך שהחוק החשוב הזה התקבל בהתנגדות של קרוב למחצית חברי הכנסת. החוק שונה ועוקר מתוך ניסיון להגיע לקונצנזוס רחב, אבל למרבה הצער מתנגדיו לא רצו לתמוך בשום נוסח. התנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק היא ליקוי מאורות. מפלגת העבודה מקעקעת את יסודותיה. שתנועת העבודה, שהתיישבות יהודית הייתה נשמת אפה, תציג את ההתיישבות היהודית כ"גזענות"?! זו פשוט בושה.

* מחוץ לארסנל המאבק – במשך 9 שנים ניסו ממשלות ישראליות, בזה אחר זה, להחריב את מפעל החיים של חבריי ושלי – מפעל ההתיישבות בגולן. הם ניסו לגרש אותי מביתי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי ממקומי, להפוך אותי ואת ילדיי לפליטים בארצנו, במדינתנו. לפעול נגד כל מה שאני מאמין; אמונה שבחרתי להגשים אותה בגופי. והיה לי ברור (מה שברור היום לכל בר דעת) שאילו הזוועה הזאת תיעשה, היא תגרום לאסון לאומי.

הייתי אז מראשי המאבק נגד הנסיגה. ולאורך כל התקופה, אפילו בצחוק, לא על עלה על בדל שפתו של מישהו מאתנו רעיון רדיקלי מטורף כמו לא ללכת למילואים.

הייתי אז מילואימניק פעיל, לוחם בצנחנים, ושירתתי ימי מילואים רבים מאוד מדי שנה. גם בימים הקשים ביותר של המאבק, לא החסרתי ולו יום מילואים אחד. ועשיתי זאת בלב שלם. אף פעם לא חשתי שאני משרת ממשלה שמנסה לעולל לי את כל הרע שבעולם, אלא שאני מגן על מדינתי ועל מולדתי. המדינה אינה שייכת לממשלה ולא לראש הממשלה – היא שלי לא פחות מאשר היא שלהם.

לכן, כאשר אני קורא על "מחאת המילואימניקים ההומואים" אני מלא סלידה ובוז כלפי צעדם הנואל, העלוב. אף שאני שותף לעמדתם בנושא חוק הפונדקאות ומקווה שהוא ישתנה, אין בתמיכתי זו ולו גרם של אמפתיה למרד הרדיקלי הזה. זה מאבק מפונק, מאבק של עריקים. מי שנוקט בדרך זו, אינו ראוי לתמיכה אלא להוקעה.

אני בטוח שרוב המילואימניקים ההומואים לא ינהגו כך. אחריותם הלאומית והיותם אזרחים שומרי חוק במדינה דמוקרטית שמספקת להם כלים רבים להיאבק, חזקה יותר מהשפעתו של קומץ פעילים רדיקלים וחסרי אחריות.

* היסטריה מלאכותית – אני מתנגד לאפליה בחוק הפונדאות ותומך בתיקון לחוק שנדחה (ויעלה מחדש) התובע להכיל את החוק על גברים יחידאים. אני תומך בכך באופן ערכי, עקרוני. וגילוי נאות – אני תומך בכך גם כיוון שאחי ובן זוגו מגדלים זוג תאומים מקסימים, מפונדקאות שאותה נאלצו לעשות בארה"ב.

אבל חרף עמדתי זו, אני מסרב להיות חלק מן ההיסטריה הציבורית ואובדן הפרופורציות (והעשתונות), הזמנת גינויים לישראל מארגונים בינלאומיים והצגתה כמדינה מפלה וכו' וכו'. חוק המאפשר פונדקאות לגברים יחידאים לא קיים ולו במדינה אחת באירופה, כולל סקנדינביה, שמדינותיה נחשבות לליברליות ביותר ביחסן ללהט"בים. חוק כזה קיים רק בארה"ב ובקנדה. כיוון שהצגת התיקון עומדת להעלות מחדש לדיון ולהצבעה, יתכן שישראל תהיה השלישית בעולם.

ההיסטריה הציבורית מציירת תמונה כאילו הכנסת קיבלה חוק שהרע את מצב הלהט"בים בישראל. ולא היא – החוק היטיב את מצבם, כיוון שמעתה החוק מאפשר פונדקאות ללסביות, מה שלא היה קיים עד עתה (למעשה, החוק הקיים אינו מפלה הומואים, אלא הוא מפלה גברים לעומת נשים).

תהליכים חברתיים נמשכים מאות ואלפי שנים. ניסיונות לחולל שינויים חברתיים במהפכות של זבנג וגמרנו, תוך דילוג על תהליכי העומק התרבותיים, מסתיימים באסון. אולם איני מכיר שום תהליך חברתי מהיר יותר מהשינוי המהפכני במעמד הלהט"בים בישראל.

לפני שלושים שנה, כאשר מתנגדיו של דן שומרון בצמרת צה"ל ניסו למנוע את מינויו לרמטכ"ל, הם טפלו עליו טענה שהוא הומו. שר הביטחון יצחק רבין הורה לשב"כ לחקור את הטענה. דן שומרון נחקר בפוליגרף, ורק משהוכח שאינו הומו, מונה לתפקיד. היום, כל פרט בסיפור הזה לא יכול לעלות על הדעת.

לפני עשרים שנה, כאשר שוטרים פינו בכוח הפגנה של להט"בים בתל אביב, הם כיסו את כפות ידיהם בכפפות ניילון, כדי לא להידבק. כן, לפני עשרים שנה בלבד.

ואיפה אנחנו היום? ישראל היא אחת המדינות הליברליות בעולם ביחסה ללהט"בים. הדבר ידוע בקרב להט"בים בכל העולם, שישראל היא מוקד משיכה תיירותי בעבורם.

זאת האמת. אז למה במאבק צודק נגד סעיף בחוק מסוים, צריך להטיל דופי במדינה, להשמיץ אותה ובעיקר – ליצור היסטריה ציבורית מלאכותית? איזה אינטרס משרתת ההיסטריה הזאת?

וכל כך חבל שאנשים נסחפים בהיסטריה הזו, בלי להטיל ספק ולשאול שאלות.

* גיס חמישי – כוח מג"ב הותקף ביצהר. לוחמת נפצעה בידי קין. יהודי שפועל נגד צה"ל וכוחות הביטחון הוא בוגד וגיס חמישי. מי שמסייע לגיס החמישי (כולל סיוע פאסיבי, כלומר יודע ולא מדווח) – משת"פ. על מדינת ישראל להפסיק לנהוג בגיס החמישי בכפפות של משי.

* יותר מביך ממביך – חזרתו של הנשיא טראמפ מדבריו המוזרים בנושא המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב מביכים, מביכים מאוד. התירוץ האינפנטילי שלו מביך אף יותר. אך אלמלא חזר בו – זה היה הכי מביך.

* עם מי אפשר לחיות בשלום – במלאת מאה שנים להיווסדו של קיבוץ כפר גלעדי, הקיבוץ של חברי "השומר", שעלה לקרקע באצבע הגליל ב-1916 (ועד היום נטוש ויכוח מר בינו לבין איילת השחר מיהו חלוץ ההתיישבות בגליל העליון), יצא אשתקד כרך כפול של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", שהוקדש למחקרים על כפר גלעדי. ראוי כפר גלעדי למחווה הזאת, כיוון שיותר מכל קיבוץ אחר בתנועה הקיבוצית, הוא מופת של משימתיות ציונית בביטחון, התיישבות, העפלה, קליטת עליה ועשיה חברתית, לצד יצירתיות ומקוריות תרבותית וחינוכית ייחודית משלו.

דבר מעניין שמצאתי במחקר על חוות סג'רה, ששם התארגנה הקבוצה המייסדת של כפר גלעדי. מתוך מכתב של מנהל החווה אליהו קראוזה להנהלת יק"אJ.C.A.) ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association – "החברה היהודית להתיישבות" – בעלת החווה), בתקופה של אירועים ביטחוניים קשים עם ערביי הגליל התחתון: "עם השכנים הערבים המוסלמים אפשר לחיות בשלום, הרבה יותר קשה להגיע להבנה עם הערבים הנוצרים, שהם אנטישמיים גלויים והם אלה שהפעילו את כל התנועה נגדנו".

* ביד הלשון

תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ", בשבוע שעבר, הופיע מאמר מעניין על אודות גיוס יהודים לצבאו של הקיסר יוזף השני, קיסר "האימפריה הרומית הקדושה" במרכז אירופה בשלהי המאה ה-18. במאמר מצוטטת ידיעה משנת 1788 מן העיתון "המאסף", כתב העת העברי הראשון שיצא לאור בגרמניה. מתוך הידיעה: "בית ישראל הרים קול תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה".

הביטוי תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה אקטואלי מאוד היום, כיוון שאחד משני מופעיו בתנ"ך הוא במגילת איכה שאותה אנו קוראים בתשעה באב. הפסוק במגילת איכה הוא: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה". הביטוי מופיע גם בישעיהו.

פירושו – קול זעקה, יללות צער.

* "חדשות בן עזר"

מבחן הסבב – סוף ההצתות

עוד "סבב" הסתיים. ואף הוא הסתיים בהפסקת אש.

יש היוצאים, כמו השר בנט, נגד הפסקת האש באשר היא. זו מעין תגובה אוטומטית. כאילו יש משהו שלילי בכך שאנו מפסיקים את האש, או שאנו מפסיקים אותו בפחות מכיבוש עזה או לפחות מיטוט חמאס.

אין לישראל אינטרס לכבוש את עזה, ואין זה מתפקידה למוטט או לקומם שלטון זה או אחר מחוץ לגבולותיה. האינטרס שלה הוא גבול שקט, כיבוד ריבונותה וחיים שלווים לאזרחיה.

לכן, אין פסול בהפסקת אש. אולם הפסקת אש כשלעצמה אינה מטרה, אלא אמצעי. בדיוק כפי שהפעלת כוח אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי. הפסקת האש היא אמצעי להשגת אותן מטרות שלשמן הופעל הכוח.

הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של "הסבב" הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים. במשך שלושה חודשים התגבשו בגבול עזה כללי משחק בלתי נסבלים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה, אך מאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. כמובן שאיש לא הכריז על כללי המשחק הללו, אך הם התקיימו בפועל. הגורם לכך היה החשש מהסלמה. כך הבין חמאס, בצדק מבחינתו, שהוא הצליח להרתיע את ישראל. הוא הפך את טרור ההצתות לשגרת יום יום. למעלה מאלף שריפות העלו באש את שטחי החקלאות והחורש הטבעי בנגב המערבי באין מפריע. האויב הפך את צדו הישראלי של הגבול מגן פורח לאדמה חרוכה. הוא הבין שהוא עושה זאת ברישיון. עובדה – ישראל לא הפריעה לו לעשות כן.

ההבלגה וההכלה תורצו בטיעון, ששעה שישראל מפעילה את כל מנופי הלחץ הדיפלומטי שלה על עיצוב הגבול עם סוריה, בדחיקת איראן מסוריה, בהשגת הבנות עם רוסיה, לא טוב שהיא תיגרר לעימות בדרום. אולם ההיפך הוא הנכון. הכלת טרור ההצתות, שעה שישראל עסוקה בעיצוב הגבול עם סוריה, משדרת לסורים שהצתת שדות ומטעים בישראל היא חלק מכללי המשחק. זה בסדר, אנחנו מרשים.

גם ביום שישי האחרון בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל לא נעשתה בתגובה לכך, אלא עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אולם מרגע שהיא תקפה, והתקיפה הייתה חשובה, רצינית ומשמעותית – זו הזדמנות לשנות לחלוטין את כללי המשחק. אם בתום "הסבב" ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב"סבב" של 29 במאי; שחיקה נוספת ומשפילה של ההרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית. רק שינוי דרמטי של כללי המשחק, שמשמעותו הוא: דין הצתה כדין רקטה, ייחשב להישג ולהצלחה.

אם טרור ההצתות ייפסק, ניתן יהיה להכתיר את הסבב כהצלחה ישראלית. אם הוא ימשך – יש לחדש את האש בעוצמה רבה יותר, עד שהאויב ייאלץ לשים קץ להצתות.

* "ישראל היום"

צרור הערות 15.7.18

* מבחן ה"סבב" – הפסקת אש כשלעצמה אינה מטרה, אלא אמצעי. בדיוק כמו הפעלת כוח. אמצעי למה? להשגת המטרות שלשמן הופעל הכוח.

הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של "הסבב" הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם ביום שישי בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום "הסבב" ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב"סבב" של מאי; שחיקה נוספת של ההרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית. רק שינוי דרמטי של כללי המשחק, שמשמעותו הוא: דין הצתה כדין רקטה, ייחשב להישג ולהצלחה.

אם טרור ההצתות ייפסק, ניתן יהיה להכתיר את הסבב כהצלחה ישראלית. אם הוא ימשך – יש לחדש את האש בעוצמה רבה יותר, עד שהאויב ייאלץ לשים קץ להצתות.

* חלק מכללי המשחק – אחד הנימוקים למדיניות ההכלה של טרור ההצתות בגבול עזה, הוא ששעה שישראל מפעילה את כל מנופי הלחץ הדיפלומטי שלה על עיצוב הגבול עם סוריה, לא טוב שהיא תיגרר לעימות בדרום. אני חושש, שהכלת טרור ההצתות, שעה שישראל עסוקה בעיצוב הגבול עם סוריה, משדרת לסורים שהצתת שדות ומטעים בישראל היא חלק מכללי המשחק. זה בסדר, אנחנו מרשים.

* המחדל – באוגוסט 1970, מיד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, קרבה מצרים, תוך הפרה מפורשת ובוטה של ההסכם, סוללות נ"מ לתעלת סואץ. ישראל החליטה "להכיל" והבליגה. למה? כי אחרי מלחמת ההתשה העקובה מדם והממושכת, ואחרי שנדמה היה לנו שהגענו סוף סוף לשקט, למי יש חשק וכוח לחדש את האש? התוצאה הייתה מלחמת יום הכיפורים. זה המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים, יותר מהקונספציה המודיעינית.

גם הרישיון בפועל להצית ללא מפריע את הנגב המערבי, על שדותיו החקלאיים ועל החורש הטבעי (כבר יותר מאלף שריפות) – מתקפת טרור שניתן היה מזמן לשים לה קץ במחיר נמוך מאוד, עלול לדרדר אותנו למלחמה.

* הרגל הופך לטבע – במשך שלושה חודשים הטרור הפלשתינאי הצית את הנגב המערבי, העלה באש שדות וחורש טבעי, ללא הפרעה. אחרי כשלושה חודשים, החליטה ישראל על תגובה עלובה, מינימליסטית ולא מדגדגת – צמצום מעבר המשאיות לרצועת עזה במעבר כרם שלום, למזון, תרופות וצרכים הומניטריים בלבד. ביום שישי המחבלים יידו רימון בחיילי צה"ל ופצעו קצין. בעקבות ירי הרקטות בליל שבת כתבה זהבה גלאון שהירי הוא… תגובה על "סגירת מעבר כרם שלום". למה היא כתבה זאת? שמא היא מקנאה בתמר זנדברג ומנסה להישאר בכותרות? אולי פשוט מתוך הרגל – להאשים תמיד את ישראל בתוקפנות נגדה? כזכור, את מה שגלאון הטיפה לו לאורך כל השנים ישראל ביצעה בקפדנות לפני 13 שנים. היא, וכל מי שקראו לנסיגה מוחלטת ולעקירת היישובים, צריכים היו להיות התקיפים ביותר נגד הפלשתינאים, על תוקפנותם מאז הנסיגה. אבל ההרגל, להאשים תמיד את עצמנו על התוקפנות נגדנו, חזק מהם. הרגל הופך לטבע. אגב, "סגירת מעבר כרם שלום" הוא עוד שקר, כמו "המצור". המעבר לא נסגר, אלא הפעילות בו צומצמה.

* הרעל מחלחל – ציפי לבני הייתה הראשונה שעמדה להציג את הנוסח הראשון של חוק הלאום, שגובש במכון לאסטרטגיה ציונית, והוא היה מרחיק לכת לאין ערוך יותר מהנוסח המרוכך הנוכחי. היא הייתה אז ראש האופוזיציה, והכוונה הייתה שהחוק יבטא את הקונצנזוס הלאומי הרחב על זהותה היהודית של המדינה, מעבר למחלוקת הקשה על גבולותיה. בשלב מסוים היא קיבלה רגליים קרות, אולי הבינה ש"הבייס" שלה לא יתלהב. ובמהרה היא הפכה למתנגדת הראשית לחוק. היא נלחמת בו בפראות בכנסת ובתקשורת.

בפשקוויל שטנה בשוקניה, רוגל אלפר תקף אותה בחריפות. בעיניו, אין הבדל בין תומכי החוק ומתנגדיו. הוא הגדיר אותה "אידיוטית שימושית" (של הגזענים… האפרטהייד… וכו'). למה? כי היא דיברה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "האם טחו עיניה מראות כי 'יהודית ודמוקרטית', בבת עינה, לא הולכות ביחד? על ישראל להיות דמוקרטית". או במילים אחרות, העם היהודי הוא העם היחיד שאין לו זכות להגדרה עצמית ולמדינה. מי שטוען, שהוא תומך בקיומה של מדינת ישראל אך לא כמדינה יהודית, מכבס את האמירה שהוא נגד קיומה של מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינה יהודית. זה כמו שאומר שאני בעד קיומה של ירדן, רק אם היא תהיה מדינה יהודית.

אין ספק שבין ציפי לבני לרוגל אלפר רובצת תהום אידיאולוגית. אבל הרעל האנטי ציוני מחלחל, מחלחל, והוא הסיבה להתנגדות לחוק הלאום. נקודת המוצא של ההתנגדות היא ראיית ה"יהודית" וה"דמוקרטית" כסותרים זה את זה, כמשחק סכום אפס, שבו העצמת המרכיב היהודי הוא בהכרח פגיעה במרכיב הדמוקרטי ולהיפך. זאת גישה מנוגדת לְאמת הציונות, שמדובר בכלים שלובים.

לעתים מעירים לי, על כך שאני מתייחס לרוגל אלפרים ולגדעון לויים למיניהם. הרי הם מיעוט שבמיעוט, שוליים שבשוליים. זה נכון, אבל הרעל שהם מטפטפים מחלחל ומשפיע במעגלים רחבים.

* לקרוע את הזהות – פשקוויל המערכת של השוקניה מסית את אזרחי ישראל לקרוע את תעודות הזהות שלהם אם יתקבל חוק הלאום. חוק הלאום הוא חוק יסוד שנועד לעגן בחוקה הישראלית המתהווה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום היווסדה, כפי שהוכרזה במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה שמקומם את דבוקת שוקן אינו חוק הלאום, אלא מהותה של המדינה. לא את תעודת הזהות הם רוצים לקרוע, אלא את הזהות.

* בראש דאגותיה – בנאום שנשא בפברואר ב"קונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה", פרס נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק את משנתו בדבר צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנאום הוא עיבד למאמר, שפורסם ב"הארץ" (ושעורר גל של תגובות שטנה מצד דבוקת שוקן).

בין השאר הוא כתב: "'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".

בראש דאגותיה! אולי כדאי להכניס את המשפט הזה לחוק הלאום.

* החוק למימוש ערכי תנועת העבודה – שלי יחימוביץ' כתבה שחוק הלאום "אינו חוק הלאומיות אלא חוק הלאומנות". כתבתי לה: "חוק הלאום אינו חוק הלאומנות אלא חוק הציונות. הוא, בנוסחו המקורי – לא המסורס, מבטא את ערכי תנועת העבודה. התיישבות יהודית היא לב לבה של מורשת תנועה העבודה, היא המהות של תנועת העבודה. בן גוריון, אשכול, טבנקין, הרצפלד – הם האנשים המזוהים יותר מכל עם התיישבות יהודית. הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הוא קיבוץ יהודי, שהוקם בידי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. כאשר האו"ם גינה את הציונות כגזענות (כמו מי שמציגים את חוק הלאום כגזענות) כינס רבין ישיבת ממשלה והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן, כדי להתריס באמירה, שהם מגנים את הציונות ואנחנו ממשיכים להגשים אותה. מה קרה למפלגת העבודה ולך? איך התרחקתם מערכי תנועת העבודה ואימצתם אידיאולוגיה של שיח זכויות אינדיבידואליסטי רדיקלי, הבז לכל 'אנחנו' לאומי, אידיאולוגי, קהילתי ודתי? איך רידדתם את הייעוד הלאומי שלנו – התיישבות יהודית ציונית, מערך נעלה שעלינו להגשים אותו, ל'יישוב שנועד למנוע את זכות המגורים מערבים'? אח"כ אתם מתפלאים שהעם מואס בכם".

* הגיעה השעה, אחרי 70 שנה – אם החוק כל כך טוב וכל כך חשוב, למה לא חוקקו אותו עד כה? למה מייסדי המדינה לא חוקקו אותו? 70 שנה הסתדרנו ללא חוק הלאום, מה נשתנה? את השאלה הזו הפנו אליי מספר אנשים, בעקבות תמיכתי הנלהבת בחוק.

לא כל מה שמייסדי המדינה עשו הוא טוב, ולא כל מה שלא עשו – לא היו צריכים לעשות. בעיניי, הייתה זו טעות לא לחוקק חוקה לישראל. אילו חוקקה, אין ספק שכל הרעיונות המצויים בחוק הלאום היו מתנוססים בראשה, בקונצנזוס מלא, ללא כל מחלוקת ובאופן יותר ברור וחד.

במקום חוקה, הוחלט לחוקק חוקי יסוד, שבהדרגה יתגבשו לחוקה. 44 שנה הסתדרנו ללא חוק יסוד כבוד האדם וחרותו – אז מה, בשל כך לא נכון היה לחוקק אותו? הסתדרנו בלעדיו 44 שנה, אך ראוי יצחק שמיר לשבח, על כך שממשלתו יזמה את חוק היסוד החשוב הזה, המעגן את כבוד האדם וחרותו בחוקה הישראלית. 50 שנה הסתדרנו ללא חוק נגד הטרדות מיניות. נו? אז החוק מיותר?

אין ולא תהיה חוקה למדינת ישראל, בלי להגדיר את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק הלאום מוסיף את הנדבך החשוב הזה לחוקה המתהווה. ואם לא חוקקנו אותו 70 שנה, ודאי שהגיעה השעה לחוקק זאת.

מייסדי המדינה, אנשי תנועת העבודה, לא חוקקו חוק יסוד המגדיר את הזכות להקים התיישבות יהודית, אבל הם הקימו מאות יישובים יהודיים. עכשיו, אלה שמתיימרים להיות ממשיכיהם, מציגים את ההתיישבות היהודית כגזענות.

* מחבלים ב"אנחנו" – ארגון חילוני פונדמנטליסטי קנאי, מפיץ בין מסעדות ובתי עינוגים בתל-אביב שלטים שבהם נכתב בגאווה: "עסק זה פתוח בליל תשעה באב". תחושתי על אודות היוזמה הזאת היא פחות של כעס, יותר של צער, בושה וגועל, כמו תחושתי כאשר חרדים פונדמנטליסטים קנאים עושים מנגל ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מה שמפריע לי, בשני המקרים, אינו הפרת החוק. חבל שצריך בכלל חוק כזה. גם לא כל כך חוסר התחשבות ברגשות "האחר". מפריעה לי התאווה האובססיבית לחבל ב"אנחנו"; בניסיון להרוס כל תשתית של קיום משותף בתוכנו.

* דיג במים עכורים – משלחת של הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה ביקרה את המשפחה בקלאנסווה שבנה נחטף. עודה יצא לתקשורת ותקף את… משטרת ישראל, כמובן. לאחר הביקור יצא אספסוף מן היישוב להפגין נגד… משטרת ישראל, כמובן.

באותה שעה, משטרת ישראל והשב"כ חיפשו ומצאו את הילד ולבסוף השיבו אותו הביתה בשלום.

אבל אם אפשר להסית נגד המדינה, הרשימה המשותפת לא תחמיץ את ההזדמנות.

* הכנסת מועלת בתפקידה – במקום שהכנסת תראה מתפקידה לפקח על הרשות המבצעת – הממשלה והעומד בראשה, ותבטיח את טוהר המידות וניקיון הכפיים ואת מיצוי עד תום של החקירות נגד נתניהו ללא הפרעה, היא מנצלת לרעה את כוחה כדי להלך אימים על החוקרים.

* אחת האורטליות הראשונות – כתב לי מנוח שמאלץ, היום מנהל הבית הישראלי החם במנאלי, שבצפון הודו: "בשנת 1978, עת שימשתי מ"פ מפקדה בגולני בגדוד 12 במחנה דלווה (גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל, היה הסמג"ד), הוצב שלט: 'קיבוץ אורטל'. אשתי הייתה אז בחודשי ההיריון האחרונים. סיפרתי לה על השם, וכשנולדה בתנו קראנו לה אורטל. נראה לי שהיא אחת הבנות הראשונות שנקראו אורטל". אכן, השם אורטל לא היה קיים טרם הקמת הקיבוץ. כלומר, בנות ששמן אורטל הן בנות ארבעים ומטה.

* המהפך של 78' – אביב או אייל? מירי מסיקה. כן, זה מה שרציתי לכתוב לפני שראיתי. על סמך ידע מוקדם. ואז ראיתי חמש דקות. ומירי מסיקה אמרה: "לא ראיתי כזה מהפך מאז המהפך של 78'". עכשיו אני בבעיה, כי איני מכיר את המהפך של 78'.

* ביד הלשון

ברדק – מה משותף לקרחנה וברדק?
הפינה הקודמת הוקדשה למילה קרחנה.
ומה מקורה של המילה? כותב רוביק רוזנטל: "המילה אומצה בהתלהבות בסצנת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות".

וברדק הוא בית זונות ברוסית.

* "חדשות בן עזר"

ההרתעה עובדת (אך בכיוון ההפוך)

היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה.
וינסטון צ'רצ'יל

למעלה משלושה חודשים נמשכת מתקפת טרור ההצתות בגבול עזה. למעלה משלושה חודשים אוכלת האש בשדותינו, מכלה את החורש הטבעי. למעלה משלושה חודשים תושבי הנגב המערבי אפופי עשן, נושמים עשן. למעלה משלושה חודשים ממשלת ישראל נמנעת מלהורות לצה"ל להילחם במתקפת הטרור, ונוקטת במדיניות של "הכלה".

מה הסיבה לכך? מדוע ממשלת ישראל בוחרת במדיניות המנוגדת לתפיסת הביטחון של ישראל? מדוע ראש הממשלה נוהג בניגוד מוחלט לתפיסת המאבק בטרור המזוהה עמו כל כך ושעליה כתב את ספרו: "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח?" מה גורם לכך שישראל פועלת בניגוד לאינסטינקט האנושי הבסיסי ובעיקר – בניגוד לאינסטינקט הישראלי הבסיסי?

מה הפתרון לחידה הזאת?

באופן טבעי, התנהגות מוזרה של מדינאים וממשלות, מצמיחה תיאוריות קונספירציה. חובבי הקונספירציה מ"שמאל" ומ"ימין" חוגגים. קראתי תאוריה, על פיה נתניהו חותר לכך שאזרחי ישראל יבינו את משמעות הנסיגה, כדי שלא יבחרו ב"שמאל", ולכן כל עוד אין המדובר בנפגעים בנפש, הוא אינו מנסה לעצור את המתקפה. תאוריה אחרת שקראתי, היא שהאינטרס של נתניהו הוא חיזוק החמאס, כדי שלא יידרש למו"מ מדיני עם אבו מאזן, שיחייב אותו לוויתורים.

בעיניי, התאוריות הללו הזויות. אף שאיני נמנה עם חסידיו של נתניהו, איני מפקפק בפטריוטיות שלו ובמחויבות שלו לביטחון ישראל. המחשבה ששיקולים ציניים מסוג זה יגרמו לו להפקיר את ביטחון ישראל, אינה מתקבלת על דעתי.

יתר על כן, ברור שנתניהו, כמו כל ראש ממשלה, כמו כל אחד מאתנו, רוצה להצליח. אין לו כל אינטרס בכישלון הזה, והוא יודע שחוסר היכולת לשים קץ למתקפת הטרור היא כישלון. מדוע הוא נוהג כך?

הנה, תשובות אפשריות נוספות. האחת היא חוסר אכפתיות כלפי הפריפריה. אילו הפגיעה הזאת הייתה בגוש דן או בירושלים, התגובה הייתה שונה. סביר להניח שהתגובה אכן הייתה שונה, ולו כיוון שדעת הקהל לא הייתה מאפשרת "הכלה" של המתקפה. אולם גם כאן, המחשבה שהמדיניות הזו נובעת מחוסר אכפתיות כלפי הפריפריה אינה מתקבלת על דעתי.

תשובה נוספת היא חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו הנוכחית כלפי החקלאות. כל עוד אין המדובר בפגיעה בנפש, אלא בשדות חקלאיים, לא אכפת לו. אכן, החקלאות אינה כוס המיץ של הממשלה הנוכחית. העובדה, שהממשלה כושלת כבר שנים בהתמודדות עם הטרור החקלאי המשתולל, היא עדות לכך. יתכן שיחס אחר לחקלאות היה משפיע על המדיניות, אך איני סבור שפה נעוצה הבעיה.

אני מפרש את מדיניות ההבלגה וה"הכלה" בחשש מפני הסלמה בגבול עזה, שעלולה להתפתח למלחמה ולטילים על העורף הישראלי.

איני מזלזל בחשש הזה. נתניהו מתאפיין בזהירות רבה בהפעלת כוח צבאי, ואני זוקף זאת לזכותו. אני מעדיף ממשלה השוקלת בזהירות את שליחת חיילי צה"ל לקרב, על פני ממשלה עם יד קלה מדי על ההדק. אולם במקרה הזה אין המדובר רק בזהירות יתר, אלא בהפקרות ביטחונית, שדווקא היא עלולה לסבך אותנו בהרפתקה ובמלחמה.

ההרתעה היא יסוד מרכזי בתורת הביטחון של ישראל. הרתעה נועדה למנוע מלחמה ולחסוך בחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל (וגם בחיי האויב). אולם במקרה זה ההרתעה אכן עובדת, אך בכיוון ההפוך. כאן ארגון הטרור הקנאי הצליח להרתיע את מדינת ישראל, המעצמה האזורית.

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם פגיעה כה חמורה בריבונותה. גם "עפיפון תבערה" אחד הוא פגיעה בריבונות, אך רמה של פגיעה שניתן להכיל כדי למנוע הידרדרות. לא כן כאשר מדובר בחודשים שבהם האויב מצית את הנגב המערבי באין מפריע וללא תגובה ומידי יום משתוללות עשרות שריפות. זאת מציאות שאף מדינה אינה יכולה לקבל אותה. וכאשר מדינה משלימה אתה בשל הפחד מהידרדרות וממלחמה, היא משדרת שהיא נרתעת מארגון הטרור. וברגע שישראל מגלה חולשה כזאת ומכילה לא רק נזק כזה, אלא גם השפלה כזאת, היא רק מעודדת את חוצפתו ותוקפנותו של האויב. ההכלה, שנועדה למנוע הסלמה, עלולה להיות הגורם להסלמה רבתי; גדולה הרבה יותר מזו שעלולה הייתה להיגרם אילו ישראל פעלה נגד מתקפת הטרור הזו בעוצמה, כראוי.

אילו ביום ה"סבב" בסוף מאי, שבו נורו פצמ"רים ורקטות על יישובינו וישראל תקפה בתגובה קני מחבלים ברצועה, לא היינו ממהרים להסכים עם הפסקת אש מוזרה, שאינה כוללת הפסקת ההצתות, ושבעקבותיה פעולה ישראלית נגד ההצתות נתפסת כהפרתה ומצדיקה ירי רקטות; אילו המשכנו עוד יום או יומיים של "סבב" ומגבירים את ההתקפות על המחבלים, מתקפת ההצתות הייתה נפסקת.

היום זה כבר יהיה מסובך יותר וכנראה יגבה מחיר כבד יותר, אך ככל שנדחה את ההחלטה, מחיר הדחיה יהיה כבד יותר. ההחלטה היא אחת – דין הצתה כדי ירי רקטות. ישראל תפעל כלפי טרור ההצתות כפי שהיא פועלת נגד ירי טילים.

זו חובתה של הממשלה וחובתו של ראש הממשלה לאזרחי ישראל.

* "שישי בגולן"