* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.
חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא יבחר לקדנציה שניה.
איפה טעיתי?
אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.
אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא יבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.
הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.
ועל ההחלטות הללו נוספה תכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכל כותבי התכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכל, התכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.
טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תכנית לשלום עם כל מדינות ערב.
ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.
כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, יתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.
טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכל יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.
ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.
* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה.
ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.
אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.
* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכל במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה.
אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי.
היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.
כתב ביאליק:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות.
כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין.
יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.
* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.
* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור.
אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.
* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו… "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה.
יש לקוות שההשעיה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועמו כל שאריות הטינופת האנטישמית.
* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?
* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה.
גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם.
בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.
* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.
מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.
טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האויב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה.
ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.
מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה". אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net.
כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה.
כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד".
ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד.
נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!
* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נשאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.
* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תכנית הפוכה ממורשתו של רבין.
מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.
* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס.
ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת".
אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו הייתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון".
אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי".
מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו".
* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.
העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו.
וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי הייתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).
* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא… גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה.
בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".
* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.
* ביד הלשון
נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר.
סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק", על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ולעתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים".
ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 