* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.
בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).
סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.
ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?
על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.
אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.
* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.
מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.
ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.
* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.
* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.
מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.
הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.
הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.
הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.
ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.
* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).
הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.
אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.
* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).
הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".
השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.
ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.
בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?
אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.
אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.
כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".
* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.
אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.
כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.
אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.
* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.
יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.
* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.
* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.
ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.
* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.
יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.
* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!
למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?
הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).
ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".
* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.
היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.
* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.
וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.
בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?
* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".
* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.
א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.
ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.
ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.
ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?
חבל.
ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.
* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.
* ביד הלשון
קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.
קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.
שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 