צרור הערות 24.1.21

* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.

אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.

ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תכנית הגרעין והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.

* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?

אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?

* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".

* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.

אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית הייתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשיה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.

75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שניה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו הייתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.

השגיאה הגדולה השניה הייתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.

* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.

זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.

גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.

יתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.

* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.

* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.

המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית הייתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו, כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.

הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית. "נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם".

יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.

אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם… יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".

* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.

החקירה הייתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.

"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון הייתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.

טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מלש"ח. "לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל".

התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השניה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייתה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו הייתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם".

אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הראיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת הייתה האינתיפאדה השניה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו הייתה תגובה עממית ספונטנית על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.

* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך; הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות".

אוי לנו.

* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.

את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.

* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.

איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?

לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.

ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.

אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.

זה סופו של כל סמרטוט.

* הרהורים בעקבות התכנית "עובדה" – אי העברת התקציב הייתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.

אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.

טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.

יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.

השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.

* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.    

* חשש מלינץ' – תקווה חדשה מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.

כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.

אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.

באשר לרפורמה נוספת שתקווה חדשה מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהייתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.

האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.

אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.

אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.

אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.

* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל… תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא הייתה בין העדיפויות.

המצפן לא מכויל.

* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האויב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אויב חיצוני כך יש לעשות נגד האויב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון".

יתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.

כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?

גם חברו לדבוקת שוקן רוגל אלפר מפרסם מדי יום פשקווילי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפרסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.  

יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.

* הקסבה של בני ברק.

* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"

* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.

          * ביד הלשון

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעתים אידיאולוגית, לעתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעתים ויתור על עמדת כוח תאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.

את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל"; "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.

* "חדשות בן עזר"

האתגר המזרח תיכוני של טראמפ

מרבית אזרחי ארה"ב בחרו בביידן לנשיאם מתוך שאיפה לשינוי. יותר משהם רצו בביידן, הם רצו בהחלפת טראמפ. התנהגותו של טראמפ מאז הפסדו ובעיקר הפריצה לקאפיטול מיטיבים להסביר למה.

אין ספק שדרכו של ביידן תהיה שונה משל טראמפ, והשינוי יורגש כבר ביומו הראשון בתפקיד.

אם ינהג ביידן בחכמה, לפחות בנושא המזרח התיכון, לא ימהר לשנות כיוון. בהנחה שרצונו העליון של ביידן הוא להצליח, כדאי שיבחן את מדיניותם המזרח תיכונית של שני קודמיו, אובמה וטראמפ, ויחליט על פי מבחן התוצאה איזו דרך נכונה יותר.

אובמה היה צ'מברליין של המאה ה-21. לוז מדיניותו היה השאיפה לפייס את הקנאות האסלאמית ואת איראן. תוצאת מדיניותו הייתה שפיכות דמים חסרת תקדים. פרס נובל לשלום שניתן לו, על החשבון, עוד בטרם הספיק לעשות משהו, נשטף בזרם נהרות הדם ששטפו את המזרח התיכון.

כדי לפייס את הקנאים האסלאמיים הוא הפנה עורף למדינות המתונות, בעלות בריתה של ארה"ב. כתוצאה מכך הוא איבד אותן, אך לא מיתן במאומה את העוינות לארה"ב של המדינות הקנאיות ואיראן בראשן. הוא הפך את ארה"ב למשענת קנה רצוץ בעיני עמי המזה"ת ומעמדה של ארה"ב ירד לשפל המדרגה.

אובמה ניגש למזרח התיכון ללא כל הבנת המזרח התיכון. הוא בחן את המזה"ת בעיניים מערביות, ולא החמיץ שום הזדמנות לשגות. כך, למשל, במצרים. מובארק היה דיקטטור פרו-מערבי. כאשר המוני המצרים יצאו נגדו למהפכה עממית, אובמה, בעיניים מערביות, תמך בהתקוממות נגד הרודן. הרי הוא דמוקרט. התוצאה הייתה השתלטות האחים המוסלמים בהנהגת מורסי. מורסי נבחר בבחירות. לכן, הוא לגיטימי. לכן אובמה תמך בו. הוא הופל בידי א-סיסי בהפיכה צבאית. הפיכה צבאית היא מעשה אנטי דמוקרטי, אז הוא יצא נגד א-סיסי. כל צעד בפני עצמו הגיוני, אם אנו מתייחסים למצרים כאל מדינה מערבית. אבל בראיה מפוכחת, מדיניותו של אובמה תמכה בהשתלטות הקנאות האסלאמית על המדינה הערבית החשובה ביותר; השתלטות שהייתה הופכת את מצרים לאיראן שניה, איראן הסונית, ואת המזה"ת כולו – לגיהינום.

אובמה עשה הכל כדי לרצות את הפלשתינאים. הוא כפה על ישראל את הקפאת הבניה ביישוביה מעבר לקו הירוק. טוב, המילה "כפה" קצת קיצונית. אלמלא חולשתו של נתניהו, הוא לא היה מצליח לכפות. אבל אין ספק שהוא הפעיל לחץ כבד מאוד. לאורך כל התקופה הוא צידד בעמדות הצד הפלשתינאי, יצא נגד מדיניות ישראל ולחץ על ישראל. ומה הייתה התוצאה? הפלשתינאים צפצפו עליו ודחו בתוקף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 49'. הוא נחל כישלון חרוץ.  

שגיאתו הגדולה ביותר של אובמה הייתה הסכם הגרעין האיראני. העמדה המשותפת של ישראל וארה"ב הייתה שיש לשים קץ למפעל הגרעין האיראני. השאלה הייתה רק איך – באמצעים דיפלומטיים, כלכליים או צבאיים. גם אובמה עצמו הציג את מטרת הערוץ הדיפלומטי – הפסקת תכנית הגרעין. בסופו של דבר הוא חתם על הסכם כניעה שהפך את איראן למדינת סף גרעינית בהסכמת העולם. הוא התעלם לחלוטין ממיזם הטילים הבליסטיים של איראן ומפעולתה להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות אחיזה בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. בכך הוא פגע פגיעה קשה בשלום העולם, בשלום המזרח התיכון ובשלומה של ישראל.

מדיניותו של טראמפ הייתה הפוכה. הוא העדיף בראש ובראשונה את בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל, והיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל. הוא העדיף באופן ברור את ציר המדינות המתונות במזה"ת וניהל מדיניות תקיפה נגד איראן. והוא חתר לקידום השלום במזה"ת באמצעות חילוץ מדינות ערב ממעמד בנות הערובה של הפלשתינאים.

הוא הכיר, באיחור של שבעים שנה, בירושלים בירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא הפסיק את התמיכה באונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך. הוא יצא מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני והפעיל כלפי איראן מדיניות של סנקציות חמורות ביותר. הוא חיסל את סולימאני, המוח והמבצע של מדיניות ההתפשטות וייצוא המהפכה של איראן; התנקשות שהכתה את איראן מכה שהיא טרם התאוששה ממנה. הוא עיצב את תכנית טראמפ, שהיא רחוק משלמות, אך היא טובה, הוגנת, ריאלית ופרו-ישראלית יותר מכל תכנית אמריקאית או בינלאומית אחרת, וכוללת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות והיישובים.

לקראת ההחלטה על העברת השגרירות לירושלים הזהירו מכל עבר שהפעולה הזאת תצית את המזה"ת ותמנע שלום במזה"ת. אך במציאות, מדיניותו הורידה את הלהבות במזרח התיכון והביאה לחתימה על הסכמי שלום ונרמול בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וכנראה שמדינות נוספות עומדות בתור. אולי הן בוחנות עכשיו את ביידן.

הסכמי השלום הללו התאפשרו בזכות ניתוק התלות של מדינות ערב בפלשתינאים. הם התאפשרו כאשר ארה"ב לא ניסתה לרצות את הפלשתינאים בכל מחיר.

מה תהיה מדיניותו של ביידן? ביידן היה סגנו של אובמה. מכאן, שניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו של אובמה. מצד שני, דווקא כיוון שהוא היה סגנו של אובמה, הוא מודע לתוצאות מדיניות הפייסנות שלו. כאשר הוא רואה את התקדמות תהליך השלום במזה"ת, ניתן לצפות שהוא ירצה להיות השושבין של המשכו ולזכות בחלק מן התהילה. אדרבא, שהוא יקדם את השלום עם סעודיה, עם עומאן, עם טוניס, אפילו עם קטאר. אבל עליו להבין – הוא לא יוכל להגיע להישג הזה, אם יחזור להיות פטרון הפלשתינאים וללחוץ על ישראל לוויתורים הפוגעים באינטרסים הלאומיים שלה ובביטחונה. יש יחס הפוך מובהק בין רומן אמריקאי פלשתינאי לבין קידום תהליך השלום במזה"ת.

בחזית האיראנית הצהרותיו של ביידן מדאיגות. הוא מדבר על חזרה להסכם הגרעין. זוהי סכנה חמורה. אולם מצד שני, הוא טוען שהוא רוצה לחזור להסכם משופר. גם הוא מבין שההסכם המקורי הוא הסכם רע ומסוכן. האיראנים, מצדם, מסרבים אפילו לדון על שינויים בהסכם. אולי הסרבנות האיראנית תביא את ביידן לתובנה שאין מקום למדיניות פייסנות כלפיה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-70, שגם בגיל 98 הוא נותר חד כתער, צלול כבדולח, אמר רק בשבוע שעבר: "המשטר האיראני הוא שילוב של אימפריאליזם תוקפני ואסלאם רדיקלי. ויתור מלא של אירן על תכניות גרעין צבאי הוא תנאי ראשוני לחידוש  השיחות בין וושינגטון לאירן". הייתי מוסיף, שכיוון שאין ילד שמאמין שיש לאיראן אינטרס כלשהו במיזם גרעין אזרחי, התנאי צריך להיות ביטול תכנית הגרעין האיראני. יש להציע לאיראנים תהליך דיפלומטי למימוש המטרה הזאת. אולם במקביל יש להגביר את הלחץ הכלכלי עד כדי חרם מוחלט שימוטט את כלכלת איראן ולהיערך בכל הרצינות לאופציה הצבאית של חיסול תכנית הגרעין האיראנית.

איני מצפה מביידן להודות בצדקת דרכו של טראמפ במזה"ת. בכל זאת, הוא פוליטיקאי. אבל יש לקוות שהוא ישכיל להמשיך את התהליכים החשובים שהחל טראמפ, בסגנון ובדרכים שלו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

הדרך לשלום (חלק א')

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.

יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).

מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?

יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם".

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן". כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרינו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?

****

תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.

עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת שלום בעולם.

מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.

איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?

הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.

אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.

אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.11.20

* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.

חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא יבחר לקדנציה שניה.

איפה טעיתי?

אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.

אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא יבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.

הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.

ועל ההחלטות הללו נוספה תכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכל כותבי התכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכל, התכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.

טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תכנית לשלום עם כל מדינות ערב.

ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.

כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, יתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.

טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכל יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.

ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.

* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה.

ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.

אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.  

* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכל במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה.

אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי.

היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.

כתב ביאליק:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות.

כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין.

יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.

* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.

* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור.

אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.

* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו… "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה.

יש לקוות שההשעיה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועמו כל שאריות הטינופת האנטישמית.

* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?

* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה.

גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם.

בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.

* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.

מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.

טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האויב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה.

ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.

מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה". אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net.

כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.

אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה.

כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד".

ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות  ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד.

נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!

* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נשאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.

* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תכנית הפוכה ממורשתו של רבין.

מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.

* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס.

ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת".

אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו הייתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון".

אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי".

מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו".

* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.

העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי הייתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).

* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא… גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה.

בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".

* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.

* ביד הלשון

נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר.

סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק", על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ולעתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים".

ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.9.20

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית הייתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות הייתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב לבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה לבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב לבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עמה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן אתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב הייתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת הייתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו".

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן, עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה"ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.  

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה… אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכל קשקוש מקושקש… כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה… שהם יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו אתם כל עוד הבעיה הפלשתינאית לא תיפתר". או בקיצור, קשקוש מקושקש.  

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי, טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

"איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונא אוהבו:" (אבות דרבי נתן כג).

מצד שני… אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום.

אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום.

וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו"מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פרסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: "אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים".

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פרסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים.

וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד"ר נתניהו.

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייתה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח"כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: "עכשיו תורך". פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. "ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה"ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים… היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו". ומשפט המפתח במאמרו של סגל: "אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות".

נעזוב לצורך העניין את ארה"ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה "דעתך". זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השניה היא סיוון רהב מאיר: "רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים'. רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים' ונקבל אישור לפתוח אותו' ".

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: "למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעיה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי".

אוייי מסכנה שלי… חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.  

ה"תשליך" הוא "מנהג שלהם" כלומר של החרדים. ואח"כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: "הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור". הרי ברור…  אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?  

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים.

עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה"ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות.

כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה"ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה"ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה"ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעמם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ.

סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התכנית "זהו זה". ומתוך התכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן הטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם "ארץ קטנה עם שפם" ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של "שנאת ישראל" והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, "המדינה זה אני" ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו "מלאך חבלה" – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר "ארץ קטנה עם שפם" הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה"אני, אני ואני" הייתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, "אנטארקטיקה" שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של "זהו זה".

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר?

באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהרים.

האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מ' ממשפחה למשפחה.

והיה שמח! וגם שמענו קול שופר.

באורטל שנת תשפ"א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה.

הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש"ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* השנה החדשה – שנת תִּשְׁאָ"ף.

            * ביד הלשון

אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה.

על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל.

מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל.

ישראל אפשטיין, לוחם האצ"ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא.

המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית"ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ"ל במלחמה.

14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית"ר, נפלו במלחמת השחרור.

* "חדשות בן עזר"