צרור הערות 15.12.21

* מתנת יום הולדת – מתנה לגולן ביום מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן – שרת הפנים איילת שקד אישרה סמל יישוב לרמת טראמפ. במקום כבר חיות עשרים משפחות החלוצים, במגורונים. בשבועות הקרובים יחל שיווק מאה מגרשים ביישוב. השרה אישרה סמל יישוב גם לגבעות עדן במטה יהודה.

* האומרים לטוב רע – כה אמר הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

הוא כיוון את דבריו לשוקניה. הם יוצאים נגד כל דבר טוב למדינת ישראל ולעם ישראל ומעודדים כל דבר רע לעם ישראל ולמדינת ישראל.

כאשר פשקוויל מערכת תוקף בשצף קצף, באמוק של היסטריה, את ממשלת ישראל על פועלה בנושא הגולן, אני מאושר. הנה, הוכחה שהממשלה מובילה מהלך ציוני גדול וחשוב.

בעוד שבוע וחצי תקבל הממשלה, בישיבה חגיגית בגולן, החלטה היסטורית חסרת תקדים, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן; הן באלפים רבים של יחידות דיור והן בהשקעות בתשתיות, בתעסוקה ובחינוך. יש, גם בגולן, המפקפקים האם היעדים של התכנית ריאליים. אבל אין ספק שמעולם מדינת ישראל לא הובילה מבצע פיתוח כזה של הגולן. ולכן, בצדק, מבחינת השוקניה, הם צווחים ככרוכיות. הרי הם האופוזיציה האמתית לממשלה; בניגוד לאופוזיציית הסרק של נתניהו, שכולה פרסונלית, ועוסקת רק בדה-לגיטימציה לממשלה כי העומד בראשה אינו נתניהו, השוקניה היא אופוזיציה מהותית, מרה.

הנה, קובץ ציטוטים מהפשקוויל: "שטחים כבושים הם שטחים כבושים וסיפוח הוא סיפוח, גם אם מדובר ברמת הגולן וגם כשלתוכנית הסיפוח קוראים 'תכנית לעידוד צמיחה דמוגרפית בת קיימא'… מדובר בפרויקט ריבוי אוכלוסין מלאכותי, שמטרתו להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן, וליצור מציאות בשטח שתקשה על מנהיגים עתידיים שישקלו לנהל מו"מ מדיני על חבל ארץ זה. כדי לזרז את התהליכים, משרד ראש הממשלה מעוניין להקים 'ועדה מיוחדת' עם סמכויות של ועדת תכנון מקומית ומחוזית, אבל בלי נציגי ציבור כמקובל בוועדות התכנון האחרות. מדובר בפרויקט לאומי. כמו יהוד הגליל. כמו מפעל ההתנחלויות… מדובר בשטח כבוש המוחזק בניגוד לחוק הבינלאומי ולעיקרון העומד ביסוד החלטת האו"ם 242, ולפיו רכישת שטחים באמצעות מלחמה אינה קבילה. גם אם הישראלים מכנים את תושבי הגולן מתיישבים, מדובר במתנחלים. גם אם הגולן יפה, ובחרמון יש שלג לבן, הוא עדיין שטח כבוש…" והשורה התחתונה: "אל לשרי מרצ לתת יד להרחבת ההתנחלות בגולן". השוקניה מזנבת במרצ מן השבוע הראשון בממשלה, הפעם בנושא הזה.

אני מקווה מאוד שמרצ תגלה אחריות לאומית ותצביע בעד התכנית. ואם היא תצביע נגד, אז היא תצביע נגד. מובטח רוב מוחלט לתכנית. הקשקוש על כך שזה שטח קבוש מתעלם מכך שבדיוק למחרת הפרסום מלאו ארבעים שנה לריבונות ישראל על הגולן, עובדה שכמובן לא הוזכרה בפשקוויל. הטענה שההתיישבות בגולן סותרת את החוק הבינלאומי מתעלמת מכך שבג"ץ דחה פעמים רבות את הקשקוש הזה כמו את הטענות נגד הריבונות. יש שופטים בירושלים, לא ברח' שוקן. ולגבי "מדובר במתנחלים"; אני מקבל זאת כתואר של כבוד. מתיישבים ומתנחלים הן מילים נרדפות. אין שום הבדל ביניהן. אני מתנחל גאה.

הכלבים נובחים וימשיכו לנבוח והשיירה הציונית נמשכת ותמשך.

* ליצור עובדות גיאוגרפיות – "הארץ" יצא במתקפה פרועה נגד פיתוח הגולן, המוגדר בפיהם כשטח כבוש שיש לסגת ממנו. לא תמיד "הארץ" היה כזה.

ב-8.6.67, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, פרסם "הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "להשלים את המלאכה" ובו תבע מן הממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן:

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. … עתה באה השעה היפה … העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו.

קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. … יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

אפשר לומר שמתקיים במשפחת שוקן מאמר חז"ל: "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים".

* ציר הרשע נגד ההתיישבות – השוקניה היא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. היא מתנגדת להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחמת נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם. 

ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת המזרחית הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפליה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטיה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.

יש להבין, שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהייתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת.  

אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו הייתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.

עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. בראש ובראשונה, לאחר עשרות שנות קיפאון, הממשלה החדשה מחדשת את הקמת היישובים החדשים, בגולן ובעיקר בנגב. שנית, איילת שקד מובילה מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות. ושלישית, איילת שקד פועלת להסרת מגבלה על גודל יישובים יהודיים בתכניות המתאר שלהם, שאינם מאפשרים להם גידול מעל 400 משפחות; הגבלה שתחנוק את היישובים הללו, לא תאפשר לבני ובנות היישוב לחזור אליו ולא למשפחות חדשות להצטרף אליו ובכך גוזרת עליהם הזדקנות, סגירת מערכות חינוך וכד'. זו הגבלה שהיא אפליה של היישובים היהודיים בלבד. ורביעית, היא פועלת לביטול מגבלות בניה מפלות בקיבוצים ובמושבים, ואף אימצה את הטרמינולוגיה של התנועות הקיבוציות והמושביות של ההגבלות הללו כ"ספר הלבן".

בשבוע שעבר יצאה השוקניה בפשקוויל מערכת נגד שקד, תחת הכותרת "שרת האפליה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשה. פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק… להעביר מן העולם מוסד זה… לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות… אפליה על בסיס דת ולאום… נרטיב שקרי… סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו". כלומר, ציפיה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.

השוקניה ושותפיה לציר הרשע לא ינוחו ולא ישקטו עד שיצליחו לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. העובדה שלא הקמנו יישובים חדשים בנגב, יצרה את הוואקום, שאליו פלשה התיישבות פיראטית של הפזורה הבדואית, איבדנו את הריבונות בנגב והיום כנופיות פשע וטרור בדואיות שולטות במרחב. הממשלה החדשה שלקחה על עצמה כיעד עליון את החזרת הריבונות הישראלית לנגב, מובילה לחידוש ההתיישבות היהודית. ציר הרשע נלחם נגד המגמה וכדי לסכל אותה.

השוקניה היא היום האופוזיציה הקשה ביותר לממשלה. האופוזיציה הביביסטית היא פרסונלית נטו, כלומר אין לה באמת על מה לבקר את הממשלה והיא מציירת דחלילים, כדי שיהיה נופך "אידיאולוגי", כביכול, למאבק שאינו אלא דה-לגיטימציה לממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה. לעומת זאת השוקניה מנהלת מלחמה עיקשת נגד דרכה של הממשלה.

* החוק לחיזוק ההתיישבות – ועדת השרים לחקיקה תדון השבוע בהצעת חוק חשובה מאוד לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד). מגישי החוק: צביקה האוזר ושרן השכל מתקווה חדשה וניר אורבך, שירלי פינטו ויום טוב כלפון מימינה.

אני מקווה שוועדת השרים ולאחר מכן הכנסת יקבלו את החוק.

* אבו-מאזן מאיים – אבו-מאזן מאיים, ולא בפעם הראשונה, שאם ישראל לא תיסוג לקווי 4.6.67 הוא ידרוש ממנה לסגת לגבולות החלוקה. כלומר, לגבולות שבהם יפו, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון, עכו ונהריה הם חלק מן המדינה הפלשתינאית.

כדאי להזכיר לאדון אבו-מאזן הנכבד, שהיישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו את תכנית החלוקה והפלשתינאים הם שדחו אותה על הסף ולמחרת קבלתה תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו ולסכל את החלוקה. בכך הם המיטו על עצמם את ה"נכבה" ואת המלחמה שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה. יתר על כן, הוא שוכח שישראל וארה"ב הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 והם דחו אותה על הסף. ערפאת דחה את הצעות ברק וקלינטון, אבו-מאזן דחה את הצעות אולמרט ואובמה.

כל עוד הם אינם מוותרים על דרישת ה"שיבה" הם מעידים על עצמם שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא. והרי בשל דרישת ה"שיבה" הם דחו את הצעות ברק ואולמרט.

* הנקמה של טראמפ – בעימות בין טראמפ לנתניהו, או אם לדייק יותר, במתקפה החד-צדדית של טראמפ על נתניהו, הצדק כולו בצד של נתניהו.

טראמפ משתלח בנתניהו על כך שבירך את ביידן. אלמלא נתניהו נהג כך, הוא היה פוגע בעליל באינטרסים הלאומיים של ישראל. הוא גם היה פוגע קשות בעצמו, הן כמדינאי והן כפוליטיקאי ישראלי. לְמה טראמפ ציפה מנתניהו? שידקלם את הקונספירציה המטורללת שהבחירות בארה"ב זויפו ולא להכיר בביידן כנשיא ארה"ב?

גם טענתו שנתניהו היה הראשון שרץ לברך את ביידן חסרת שחר. נתניהו דווקא השתהה והיה בין אחרוני המברכים מבין מנהיגי העולם.

המתקפה של טראמפ על נתניהו אינה רק על הברכה לביידן, אלא על כך שהוא לא רצה ב"עסקה", כלומר בשלום עם הפלשתינאים. ניתן להבין מדבריו, שהוא ניסה לדחוף להסדר, אבו מאזן רצה בהסדר ונתניהו הכשיל אותו. אם זה היה נכון, למה הוא העניק גיבוי לנתניהו לאורך התקופה? כמובן שאין לכך שחר. הרי טראמפ הציע תכנית שלום. נתניהו קיבל אותה (למרות שהיו בה סעיפים בעייתיים מבחינת ישראל). אבו-מאזן דחה אותה על הסף. יתר על כן, אבו-מאזן החרים את ארה"ב ואת טראמפ מאז ההכרה בירושלים כבירת ישראל.

כל הסיפור הזה הוא הבל ורעות רוח. אז למה טראמפ מספר אותו? מאותה סיבה שהוא מספר כמה הוא מעריך את גנץ וכמה הוא ציפה לרוטציה בישראל. הסיבה היא הברכה של נתניהו לביידן, שבה הוא רואה פגיעה אישית. כנראה שמהיכרותו עם נתניהו הוא התרשם שאבו-מאזן וגנץ הם שני אנשים שהוא סולד מהם, ולכן כדי לפגוע בו ולנקום בו, הוא שיבח אותם.

* להסמיך את השב"כ – כצפוי, ועדת השרים לענייני אבטחת אישים, שדנה באבטחת משפחת נתניהו, קיבלה את המלצת השב"כ. כך ראוי להיות תמיד. לכן, ועדת השרים הזאת מיותרת. על הממשלה להסמיך את השב"כ לקבל את ההחלטות בנדון. זה נושא מקצועי מובהק, ולוועדה של פוליטיקאים המחליטה על אבטחה של פוליטיקאים (הגם שהיא אינה באמת מחליטה) יש נראות בעייתית. זה מיותר לגמרי.

באשר לבקשה של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובניו – היא הזויה. הסרטון המתבכיין שלו מגוחך. הרי מטרתו שקופה. לא אבטחה הוא רוצה אלא סמלי שלטון. כפי שהוא מצווה על משרתיו לכנות אותו "אדוני ראש הממשלה". וגם לחסוך כסף על שלוש מכוניות. על הדרך, הוא – המסית הראשי, מציג מצג שווא של איום, כביכול, על חיי משפחתו בגלל הפופולריות שלו בלה בלה בלה.

* מופע היבבות – מופע היבבות הסמרטוטי של נתניהו, כשגזלו למשפחתו את הצעצוע של סמלי שלטון, היה הרגע הנלעג ביותר בקריירה שלו.

* הבואש – כאשר נתניהו ניסה לסכל את מינויו של אביב כוכבי לרמטכ"ל, ולא מצא טיעונים נגדו, תעשיית השקרים המציאה את הבדיה, כאילו קרן וקסנר, שממשלות ישראל (ובהן ממשלת נתניהו) שלחו אליה את המצוינים שבמצוינים בשירות הציבורי היא… סמולנית, רחמנא לצלן. זאת, אף שזו בהחלט קרן א-פוליטית.

מאז, בכל פעם שתעשיית השקרים וההסתה רוצה לעשות סיכול ממוקד לאדם מסוים, וברזומה שלו השתלמות בקרן וקסנר, שעל פי כל קנה מידה לאומי אמתי עובדה זו רק משחקת לזכותו – היא שולפת זאת כדי להסית נגדו.

כך עשה היום המעי הגס של משפחת נתניהו, יאיר, כאשר צייץ נגד ההמלצה המקצועית של השב"כ להוציא מידיו ומידי אמו ואחיו את סמלי השלטון למרות מופע היבבות והפניקה של אביו – שההחלטה נובעת כי ראש השב"כ הוא בוגר קרן וקסנר. כלומר הוא בוגד שרוצה שירצחו את משפחת נתניהו.

הבואש נהג בשיטה האהובה עליו – צייץ את דברי הבלע, המתין כדי לוודא שהוא מתחיל לטנף את תעלות הביבים, ומחק אותו.

לא נורא, שיאלץ לקנות לעצמו רכב.

* טעם כפול ומכופל לגנאי – את התנגדותי לעצם קיומו של תפקיד סגן שר ביטאתי פעמים רבות. הבעתי גם את התנגדותי הספציפית למינויו של ח"כ הלוי לסגן שרת החינוך בשל העובדה שגם כך הממשלה מנופחת מדי בשרים וסגני שרים. אבל המקרה הזה חמור במיוחד, כיוון שח"כ הלוי נכנס לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, שבו אני מצדד. החוק הנורווגי נועד לחזק את הכנסת ואת הפרדת הרשויות, כדי שרוב מוחלט של הח"כים ימלאו את תפקידם הפרלמנטרי "על מלא" ולא יהיו חלק מן הרשות המבצעת. ולכן, יש טעם כפול ומכופל לגנאי במינויו.  

* אין מקום להתנגחות – האמירה של בנט בישיבת הממשלה, שבלי צעדים מידיים נגיע לסגר, מעידה עד כמה חסרת שחר ובלתי הוגנת הייתה התרברבותו שבניגוד לממשלה הקודמת, הממשלה הזו לא הלכה לפתרון הכי קל שזה סגר. זה לא פתרון קל, ואף ממשלה אינה רוצה בסגר, זה פתרון שנעשה כאשר אין ברירה. בגלים הראשונים, כאשר לא היו חיסונים, לא הייתה ברירה ולכן הסגרים היו מוצדקים. בגל הרביעי היו חיסונים והייתה החלטתו האמיצה והחשובה של בנט על חיסון מנת הדחף בלי להמתין ל-FDA ולכן הצלחנו לגבור עליו ללא סגר. אני מקווה ומאמין שנוכל לעבור בשלום גם את הגל החמישי ללא סגר, בעיקר אם נסגור את נתב"ג ונתמקד בצורה מוצלחת מכפי שהייתה עד כה במבצע חיסונים רבתי. אבל אם לא תהיה ברירה גם הממשלה הזאת תטיל סגר.

והגיע הזמן שנוציא את הפוליטיקה מן הקורונה. אין שום עניין אידיאולוגי במלחמה בקורונה (אלא אם כן נחשיב את כת המכחישים והסרבנים כ"אידיאולוגיה"). לא היה מקום להתנגחות הזאת בתקופת הממשלה הקודמת ואין לה מקום בתקופת הממשלה הנוכחית.

* מחדל החיסונים – מנכ"ל משרד ממשלתי הוא משרת אמון והמכהן בו הוא איש אמונו של השר. אין עוררין על סמכותו של שר לפטר את מנכ"ל משרדו. איני יודע מה האמת על המחלוקות בין השרה שאשא ביטון למנכ"ל המודח יגאל סלוביק, וכיוון ששני הצדדים מציגים סיפור הפוך, אין לי כלים לדעת מה האמת.

אולם אם אכן, כפי שטוען סלוביק והשרה מכחישה, המחלוקת הייתה סביב החיסונים בבתי הספר; המנכ"ל דחף למבצע חיסונים גדול ואילו השרה גררה רגליים, הרי שאני במאה אחוז לצד המנכ"ל. בעיניי, הכישלון הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה שלה, הוא מחדל החיסונים בבתי הספר. הממשלה הייתה צריכה להסתער על בתי הספר במבצע רבתי לפני חנוכה. ואם לא עשתה כן, היה עליה להיערך בכל ימי החנוכה כדי לצאת במבצע כזה מיד אחרי החג. אין לי ספק, שרוב מוחלט של הילדים היו מתחסנים, למעט מיעוט קטן שהוריהם היה מתנגד.

אם אכן התיאור של סלוביק נכון, הרי ששאשא ביטון פעלה בניגוד להחלטת קבינט הקורונה ואילו הוא פעל ליישום ההחלטה.

* אטימות – מורי הדרך הם אנשים שהשקיעו את מיטב שנותיהם וכספם כדי ללמוד מקצוע טוב ועוד שנים רבות כדי להתמקצע בו ולרכוש בו ניסיון. המקצוע שהם בחרו הוא בעל חשיבות לאומית גדולה – כלכלית, חינוכית והסברתית. אין ערוך לחשיבות של מורה דרך טוב שמוביל במשך שבוע תיירים מחו"ל ברחבי הארץ ומציג אותה לתיירים. אין לנו שגרירים טובים יותר.

איזו אטימות ויהירות יש בדבריו של שר האוצר, שהמליץ להם לחפש מקצוע אחר, כדי להצדיק את גישתו הקמצנית, השוללת מתן פיצויים. ומה עם היום שאחרי הקורונה? כאשר תתחדש התיירות? מי ימלא את תפקידם?

אני תומך לחלוטין בהגבלות על נתב"ג ובסגירת השמיים בפני תיירות במצב הנוכחי. אולם כאשר הממשלה מקבלת את ההחלטה הנכונה הזו, שומה עליה לפצות בנדיבות את הנפגעים ממנה.

* מעשיך ירחיקוך – בכל פעם שאני מבקר את הממשלה על החלטות או צעדים אלה או אחרים, אני מיד מקבל תגובות כמו "אבל זו הממשלה שלך". וכאשר אני מבקר את תקווה חדשה או מי משריה, התמיהה כפולה – הרי זו המפלגה שלך, אלה האנשים שאתה בחרת בהם.

אכן, הממשלה הזו היא הממשלה שלי. כי אני אזרח המדינה וכל ממשלה ישראלית היא הממשלה שלי. גם כאשר זו ממשלה שאני תומך בה, כמו הממשלה הנוכחית, וגם כאשר זו ממשלה שאני מתנגד לה, כמו ממשלת נתניהו. וגישתי לכל ממשלה זהה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.

כאשר ממשלה שאני מתנגד לה עושה צעד חיובי, אני משבח אותה על כך. כאשר ממשלה שאני תומך בה עושה צעד שלילי, אני מבקר אותה על כך.

יתר על כן, ככל שרף הציפיות שלי מהממשלה גבוה יותר, כך הדרישות שלי ממנה כאזרח גבוהות יותר. לא נראה לי שהייתי מתרגש ממקרה כמו הנסיעה של משפחת ראש הממשלה לחו"ל בניגוד להמלצתו לאזרחים, אילו היה מדובר בממשלה הקודמת, למשל. וכאשר מדובר במפלגה שבחרתי בה – על אחת כמה וכמה. הרי כל דבר חיובי או שלילי שהם עושים, נעשה בקולי. לכן, למשל, כאשר ח"כ מיכל שיר מתקווה חדשה הצהירה שלא תחסן את ילדיה, לקחת את זה באופן אישי, כאילו היא ירקה לי אישית בפנים. הרי אני בחרתי בה.

מי שמאתרג את הממשלה, המפלגה או המנהיג שהוא תומך בהם – סופו שידרדר במדרון החלקלק לדיוטה הנחותה של הביביזם; של עבודת אלילים והערצה חסרת ביקורת של כל מעשה שלו, כולל של מעשי השחיתות שלו, ודקלום ללא ביקורת של השקרים והקונספירציות שהתעשייה שלו מנפיקה.

* אויבי ההתיישבות ביו"ש – מי שמדברים על "אלימות המתנחלים", בה"א הידיעה, עושים עוול נורא לכחצי מיליון ישראלים, שרובם המוחלט פטריוטים ציוניים, אזרחים שומרי חוק, אנשים טובים שתורמים לקהילה, אנשים המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, מפרנסים את משפחותיהם בכבוד בעבודה קשה, משלמים מסים, מהטובים שביננו.

מי שמתעלמים מאלימות המיעוט הקטן אך הקנאי והמסוכן, של התועבה הכהניסטית, תג-ממאיר ונוער הזוועות ומי שמכחישים אותם – הם לא רק משת"פים שלהם, אלא גם הם עושים עוול חמור למפעל ההתיישבות ביו"ש. אנשי המיעוט הקנאי הזה הם מחבלים לכל דבר המבצעים מעשי טרור נגד ערבים ובוגדים במולדת שנלחמים בצה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב – הוא אויב המדינה.

אותם כהניסטים קנאים הם אויבים של ההתיישבות ביו"ש.

מיותר לציין שממדי הטרור הפלשתינאי גדולים לאין ערוך. כמובן שאין בכך כדי לטהר שום שרץ.

* מה למדתי מהפרוטוקולים – פשעי המלחמה שבוצעו בידי חיילים ישראלים במלחמת השחרור, עליהם נכתב בכתבת השער של מוסף "הארץ", מתגמדים לעומת אפס קצה פשעי המלחמה של בעלות הברית במלחמתם נגד גרמניה במלחמת העולם השניה. אני משוכנע, שבאף קבינט מלחמה של אף מדינה בין בעלות הברית, לא הוקדשו ישיבות ממשלה הדומות לישיבות הממשלה שהוקדשו לביעור נגע פשעי המלחמה הבודדים שבוצעו במלחמה, שפרוטוקולים מהם פורסמו באותה כתבה.

כשאנו קוראים איך דיברו ועל מה חינכו מנהיגי המדינה, בסיטואציה המטורפת של מלחמה לחיים ולמוות, אנו מבינים כיצד נבנה צה"ל על ערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה, והיה לצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות.

* ספר תורה, רחמנא לצלן – אויאויאוי, הדתה-שמדתה עלינו. הורים התרעמו על הכפיה הדתית – קיום טקס קבלת ספר תורה בכיתה ב' בביה"ס "ארזים" בנווה אביבים. טוב, ממה שלמדתי על המקרה, רוב גדול מאוד של ההורים רצו בטקס. מיעוט של כ-3-4 הורים נלחמו עד הרגע האחרון לביטולו והחרימו אותו.

אחד הזיכרונות היפים ביותר שלי מבית הספר, היה טקס קבלת ספר התורה. אמי רקמה לי פרוכת לספר תורה קטן, שבו גולגלו כמגילה כל דפי השיעורים במקצוע תורה שלמדנו לאורך השנה. למה היה לנו טקס קבלת ספר תורה, ולא טקס קבלת ספר מתמטיקה או טקס קבלת ספר טבע או קבלת ספר מולדת (רק לדמיין את האור קשתים היום אילו היה מקצוע לאומני פשיסטי כזה, "מולדת", רחמנא לצלן). כי המסר היה שספר התורה הוא לב הזהות שלנו. הוא אינו עוד ספר לימוד ולא עוד מקצוע.  

זה היה הרבה לפני שמישהו המציא את דחליל ההדתה-שמדתה. הממשלה הייתה אז ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אז סגן ראש הממשלה יגאל אלון, חבר קיבוץ גינוסר. סגן שר החינוך היה אהרון ידלין, חבר קיבוץ חצרים. ואף אחד לא קירקר הדתה ואיש לא צווח שמדתה.

הילדים שלי למדו בבית הספר "אביטל" בקיבוץ מרום גולן. זהו בית ספר קיבוצי בעיקרו. וגם הם עברו את הטקס המקסים הזה. והטקס הזה הוא אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי כהורה בשנות הלימודים של ילדיי. כך כתבתי, לאחר טקס קבלת ספר התורה של בני אסף, בעלון קיבוץ אורטל (8.6.06): " 'זה בדיוק החינוך שאני רוצה שילדיי יקבלו'. במילים אלה הודיתי, נרגש, לתמי, המורה למוסיקה בביה"ס 'אביטל', בתום מסיבת מתן תורה של כיתות א'.

כל הילדים של שלוש הכיתות שרו, רקדו והציגו, והכל – סביב התכנים של מתן תורה, של אהבת התורה, מזוויות שונות. הם שרו ורקדו ב'כל העולם כולו', 'אלוהים נתן לך במתנה', 'אדון עולם'. הם '"עלו לרגל לירושלים' מי ברגל מי ברכב, כשכל ילד מנגן בכלי אחר. הם המחיזו את אגדת רבי עקיבא ורחל. הם שרו בעברית ואפילו באידיש את 'חדר קטן' (חסר לי כקונטרה, 'אצלנו בכפר טודרא', המתאר את הגרסה המזרחית של החוויה). הכל במידה, בטוב טעם, במקצועיות, כשכל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, שותפים, מתלהבים, נרגשים.

אחת המחנכות אמרה שאנו עומדים ללמוד תורה, כדי ללמוד להיות אנשים טובים יותר. המשפט הזה הוא בעיניי העיקר – היהדות אינה של הדתיים ואנחנו רק צריכים לדעת 'קצת יידישקייט'. התנ"ך ולימודי היהדות אינם עוד מקצוע שחשוב ללמוד כדי לעבור את בחינות הבגרות. התנ"ך אינו מקצוע אקדמי גרידא שיש ללמוד בו הבלים כמו 'האם החרוז הוא תקבולת כיאסטית או ישרה'. לימוד התורה הוא חינוך לערכים, שנועד ללמד אותנו להיות אנשים טובים יותר. זו כל התורה, תרתי משמע, על רגל אחת.

השאלה היא, האם המסר הזה מתחיל ונגמר במסיבת מתן תורה, או שזה החינוך הניתן לילדינו עד כיתה י"ב. כך או כך, לי המסיבה הזאת עשתה את החג".

* בלימה זמנית – כשהייתי ילד, רוב המבוגרים עישנו. שלא לדבר על כך שבכל מקום עישנו – בקולנוע, באוטובוסים, במקומות סגורים.

יש ירידה עקבית לאורך השנים באחוז המעשנים. על פי דו"ח העישון של משרד הבריאות 20.1% בני 21 וממעלה מעשנים. בדו"ח הובעה דאגה מכך שב-2020 נבלמה הירידה באחוז המעשנים. אני לא מוטרד מכך, כי לדעתי זו בלימה זמנית שנובעת מהקורונה והסגרים, שגרמו לאנשים להיות עצבניים יותר ולכן פחות הפסיקו לעשן או אולי יש כאלה שאפילו חזרו לעשן. להערכתי מגמת הירידה תמשך.

אני מעולם לא הכנסתי סיגריה לפי.

* אבן הראשה – בעקבות רשומה שבה יצאתי (בפעם האלף) נגד הביטוי "ראשה" (ראשת ממשלה, ראשת עיר) קיבלתי תגובות השוללת את טענתי שאין בעברית חיה כזאת "ראשה" (להבדיל מראשן). עובדה, הם "מוכיחים", אנו אומרים "אבן הראשה".

אבל היא הנותנת. הראשה אינה שם עצם, אלא תואר של עצם ממין נקבה – אבן. כפי שאנו אומרים הדרך הראשית (אגב, דרך ניתן לומר גם בלשון זכר).

אבן הָרֹאשָׁה היא החוליה העליונה בקשת שנבנתה באופן מסורתי. האבן הראשה היא האבן האחרונה המונחת בראש הקשת, והיא המייצבת אותה.

אגב, האם לראשה יש שד או שדה?

          * ביד הלשון

אלוני אבא – אלוני אבא הוא מושב שיתופי בעמק יזרעאל המערבי. הוא משתייך למועצה האזורית עמק יזרעאל.

שם היישוב מבטא את האלונים הרבים הגדלים באזור והוא מנציח את זכרו של חבר הגרעין המייסד אבא ברדיצ'ב, מהצנחנים של היישוב באירופה במלחמת העולם השניה, שנתפס בידי הנאצים ונרצח במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.

ההתיישבות הראשונה במקום הייתה של טמפלרים – המושבה ולדהיים. במלחמת העולם השניה גורשו מן הארץ הטמפלרים, שהיו נתיני אויב, בידי המנדט הבריטי.

מיד לאחר שחרור האזור במלחמת השחרור הוקם בו קיבוץ נווה יער, וישבו בו חלוצים בני תנועת "הנוער הציוני" מרומניה ואוסטריה. כעבור שלוש שנים, ב-1951, הם החליטו להפוך למושב שיתופי, המנציח את זכרו של חבריו אבא ברדיצ'ב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.12.21

* האמינו במדע – מדי יום מתפרסמים בארץ ובעולם עוד מחקרים ועוד עובדות אמפיריות בנוגע ליעילות החיסונים נגד קורונה, והם מעל ומעבר לכל דמיון. אשרינו שזכינו לחיות בעידן שבו המדע והרפואה, ובעיקר הרפואה המונעת, הגיעו להישגים מרחיקי לכת כאלה.

מחקר שנעשה בישראל בקרב 840,000 איש הוכיח שיש ירידה של 90% בתמותה מקורונה בקרב בני 50 ומעלה.

איך זה ש-900,000 ישראלים עוד לא התחסנו אפילו בפעם הראשונה?

האמינו במדע, ברפואה, במחקר, בעובדות. אל תשעו לפייק ניוז של עוכרי מדע, רופאי אליל, איצטגנינים ושרלטנים שמפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות.

* כשל חיסוני – הדבר המשמעותי ביותר בחדשות השבוע, הוא מה שלא קרה. ילדי ישראל חזרו מחופשת חנוכה, ולא צפינו בשידורים ממבצע החיסונים הגדול בכל בתי הספר בארץ. נכון היה לבצע את המבצע לפני חנוכה, אך אם זה לא נעשה, צריך היה לנצל את שמונת ימי החג כדי להיערך למבצע רבתי. אם בעבר הייתה התנגדות (תמוהה) של שרת החינוך לחיסון בבתי הספר, בינתיים היא הסירה את התנגדותה. גם כשהיא התנגדה, זה לא צריך היה להיות בסמכותה, ואכן קבינט הקורונה קיבל את ההחלטה. אבל היום, כשגם אין התנגדות, משרדי הבריאות והחינוך היו צריכים לשלב ידיים ולהוביל יחד את המבצע הזה. אין זה אלא כשל.

* דיון חשוב – אין, לדעתי, צורך בישראל בחובת חיסונים, לא בסגר על לא-מחוסנים ולא בהגבלות על לא-מחוסנים מעבר לתו הירוק ההכרחי. אני מאמין שבעבודה יעילה וטובה יותר ניתן להגיע לרוב מוחלט מבין אלה שלא התחסנו ולהביא אותם להתחסן – באמצעות הסברה וחינוך, הגעה פיזית לאנשים באזורים המוחלשים, בציבור הערבי ובציבור החרדי (שאינם סרבני חיסונים ולכן הם יתחסנו כשיגיעו אליהם ישירות), פניה אישית של רופאי המשפחה ורופאי הילדים למטופלים שלהם שלא התחסנו ובמבצע חיסונים בבתי הספר.

אולם יש חשיבות לעצם הדיון על חובת חיסונים ועל הגבלות על לא מחוסנים. הדה-לגיטימציה לעצם השיח הזה אינה מוצדקת. דיון מקצועי וציבורי על הנושא (ואף צעדים מעשיים) מתקיים בארה"ב, באירופה, באוסטרליה, בדרא"פ, בכל העולם הדמוקרטי. זה דיון חשוב ומן הראוי שהוא יתקיים גם אצלנו.

* לסגור את השמים – אני בעד סגירת נתב"ג לפחות לשבועיים הקרובים. ככל שנסגור יותר את שערי הכניסה והיציאה, כך נוכל לשמור על המדינה, מבפנים – פתוחה.

כמובן שיש לפצות ביד רחבה את ענפי התיירות והתעופה על הפגיעה בהם.

* החדשות הטובות – בימים האחרונים יש עליה במספר הנדבקים היומי בקורונה ומקדם ההדבקה עלה ל-1.1. אבל החדשות הטובות הן, שלראשונה מאז יולי מספר החולים קשה ירד למספר דו-ספרתי.

* תפקיד שצריך לחלוף מן העולם – סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לחלוף מן העולם. הדרך הנאותה לניהול משרד ממשלתי, היא נבחר ציבור – השר, עומד בראשו, ותחתיו מנכ"ל המנהל את מערך עובדי הציבור.

ברור שלסגן שר יהיה מה לעשות בתפקיד. אדם שרוצה לפעול ולעשות – תמיד יהיה לו מה לעשות. גם אם נבחר עשרה סגני שר במשרד מסוים, יהיה להם מה לעשות. השאלה אם זו הדרך הנכונה לניהול הממשלה. אני משוכנע שלא.

כאשר הממשלה גם כך מנופחת כל כך, ודאי שאין מקום לסגן שר נוסף. מינוי סגן לשרת החינוך מבטא אטימות לביקורת הציבורית המוצדקת, גם של רבים מאוד מתומכי הממשלה.

* היסוס אווילי – פיתוח מטוסו של ראש הממשלה היה שנוי במחלוקת. מצד אחד, המטוס מאפשר לראש הממשלה לנהל את המדינה בזמן אמת בכל נקודה בשמי העולם, בתנאי עבודה טובים ובתקשורת מעולה. מצד שני, העלות של הקמתו מטורפת – כ-800,000,000 ₪.

המחלוקת הזאת כבר אינה רלוונטית, כיוון שהסכום הושקע והמטוס קיים. את הסכום שהושקע אי אפשר להחזיר. כעת מן הראוי לממש את ההשקעה הגדולה וליהנות מהיתרונות של המטוס.

ההיסוס בממשלה האם להשתמש במטוס תמוה בעיניי, ואולי מדויק יותר לכנותו אווילי. מדברים על "נראות". האם הנראות של השארה במחסן של מטוס שהושקעו בו 800 מלש"ח טובה יותר מהנראות של שימוש בו? אז אני יודע, תמתח ביקורת על ראש הממשלה כאשר הוא ישתמש במטוס. מי יבקרו אותו? אלה שיוצאים נגדו "עם פילטר או בלי פילטר" ו"עם כובע או בלי כובע" וטהרנים למיניהם. אז שיבקרו. איך בגין נהג לומר? "הם מעקמים את האף? אז יהיה להם אף עקום".

* התובענות המטורפת של טראמפ – דונלד טראמפ, אם להתבטא בעדינות, הוא אישיות גבולית. הנזק שהוא גרם לחברה האמריקאית גדול מאוד. אבל מעולם לא היה לישראל בבית הלבן ידיד כה גדול כמו טראמפ. ולכן, כישראלי, קיוויתי מאוד שטראמפ יזכה בבחירות והתאכזבתי מהתוצאות (אף שאילו הייתי אמריקאי, אני מאמין שהייתי בוחר כמו רוב אזרחי ארה"ב).

בנימין נתניהו הכיר לטראמפ תודה. כך ראוי לנהוג כלפי ידיד גדול. עם זאת, נתניהו הפריז בהתייצבותו הפומבית החד-צדדית לצדו של טראמפ, ובכך פגע באינטרס הישראלי לשמר את הנכס האסטרטגי הגדול של התמיכה הדו-מפלגתית בישראל וביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב התומכת באופן מסורתי בדמוקרטים.

כאשר טראמפ הפסיד בבחירות לביידן, עשה נתניהו את המובן מאליו, באחריותו כראש ממשלת ישראל, וברך את המנצח. הוא עשה זאת אחרי שמרבית מנהיגי העולם קדמו לו. על כך הוא קיבל תשפוכת של גידופים מטראמפ. "Fuck him" הוא הפטיר כלפיו בראיון לספרו החדש של העיתונאי ברק רביד והוסיף שמאז אינו מדבר עם נתניהו.

למה הוא ציפה? שראש ממשלת ישראל, שצריך לשמור על מערכת יחסים טובה וידידותית יפעל נגד האינטרס המדיני והביטחוני המובהק של ישראל, ידקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת שלו על "גניבת הבחירות" ויחרים את הנשיא הנבחר של ארה"ב? הציפיה הזאת פשוט מטורפת.

טראמפ מפגין כאן גישה ילדותית, על פיה מערכת יחסים בין מדינות היא נטו מערכת יחסים אישית בין המנהיגים. את צעדו החשוב למען מדינת ישראל, ההכרה בריבונותה על הגולן, הוא מציג כמחווה אישית לנתניהו לקראת הבחירות. והוא ציפה שנתניהו יודה לו בכך שיבודד את ישראל בעולם בהחרמת הנשיא הנבחר של ידידתה הקרובה.

במגלומניה חולנית מספר טראמפ שבלעדיו ישראל הייתה מושמדת. נו, על הבל כזה אין טעם להכביר מילים.

ומה יקרה אם טראמפ ינצח בבחירות הבאות? הוא יתנקם בישראל?

נקווה שנזכה לנשיאים ידידותיים כמו טראמפ, אבל נורמטיביים. איפה את, ניקי היילי?

* הקונספירציה הנתעבת של האופוזיציה למדינה – תעשיית השקרים וההסתה נערכת לאפשרות שממשלת בנט תפעל להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, וכאופוזיציה למדינה היא כבר עושה דה-לגיטימציה לפעולה כזו. השופר המרכזי של התעשיה בתקשורת, התועמלן בריון-המיקרופון ברדוגו, פרסם ב"ישראל היום" פשקוויל הסתה ארסי ונוטף שנאה, שנקרא "מלחמת שלום התרגיל". התועמלן "מסביר" שבנט אובססיבי להשאיר חותם, אבל הוא הרי כלומניק וחסר הישגים ולכן מה שיישאר לו הוא לשלוח את חיילי צה"ל ל"מהלך אסטרטגי רב היקף… משהו נועז וגרנדיוזי יותר מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק". כמובן, למטרות אישיות.

התועמלן מסית מראש את חיילי צה"ל שישלחו אותם להיהרג למען אינטרס פוליטי מגלמוני של בנט. השופר מסית מראש הורים שכולים שבנם ייפול למען שלום התרגיל הפוליטי הציני של בנט.

טענות מסוג זה הופנו בעבר נגד נתניהו, אבל זה היה מצד השמאל הרדיקלי. והנה, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אינה מהססת לאמץ את התאוריות של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. לא אתפלא אם הם יתחילו להסית לסרבנות ועריקה מ"המלחמה של בנט".

תעשיית השקרים ההסתה והקונספירציות, המשמשת היום אופוזיציה למדינה, מכשירה את השטח למאבק נגד הממשלה אם תפעל נגד איראן, או אולי נגד חיזבאללה או חמאס. אולי הם מקווים שבמקרה כזה יצליחו, יחד עם טיבי, רע"ם ומוסי רז להפיל סוף סוף את הממשלה, שאינה לגיטימית בעיניהם, כי ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה אינה לגיטימית.  

* חקירה פלילית או הצגה פוליטית – בוקר חדש, ודקלמני דפי המסרים הרעילים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מדקלמים דף מסרים חדש ש"ממשלת השמאל האנטישמית" הצביעה נגד חקירת "סירסור האסירות" לידי המחבלים. וזה ברור, הרי זו ממשלה שתומכת במחבלים בלה בלה בלה.

ובכן, קודם כל, הפרשה קרתה בזמן שלטון נתניהו, שהקדיש את עיקר מרצו להרס וחורבן של כל מערכות האכיפה ומדינת החוק, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין ולהעמיד את עצמו מעל החוק. אם לאמץ זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים, אפשר לומר שנתניהו סירסר סוהרות למחבל אסיר עולם. אבל אני לא אאמץ, חלילה, זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים וההסתה.

הקואליציה לא הצביעה נגד חקירת הפרשה, אלא נגד ועדת חקירה פרלמנטרית. זאת, כיוון שמדובר בפרשה פלילית ואותה יש לחקור במשטרה ולא בידי הכנסת. למה? כי חקירת משטרה היא אפקטיבית וחקירה של הכנסת היא הצגה פוליטית.

* מהלך מתוכנן – מתחילת משפטו של נתניהו ובעצם מתחילת חקירתו, אני מקפיד שלא להביע דעה באשר לאישומים נגדו ובאשר לצד הפלילי בשחיתות שלו. אני מקווה מאוד שאעמוד בכלל הזה עד סוף המשפט.

לעתים תכופות אני נשאל שאלות כמו: "מה תעשה אם נתניהו יזוכה? האם תתנצל? האם תאשים את השופטים בשחיתות?" וכו' וכו' וכו'.

להלן תשובה שהשבתי לשאלה כזו שנשאלתי השבוע:

יש שופטים בירושלים. אני סומך על פסיקתם. מעולם לא הבעתי דעה על המשפט ועל הצד הפלילי בשחיתות של נתניהו. באלה יפסוק בית המשפט. נתניהו, כמו כל נאשם, נהנה מחזקת החפות. כדי להרשיעו – חובת ההוכחה על התביעה. גם אם נתניהו ייצא אשם בכל האישומים – עדין אני חושב שהשחיתות הציבורית, המוסרית, חמורה לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום. גם אם ייצא זכאי לחלוטין מכל הסעיפים – אין לי ספק שלא נתפר לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם נאשם יוצא זכאי בדין, אין זה אומר שתפרו לו תיקים (אלא אם כן בית המשפט יקבע ויוכיח שהייתה כאן תפירת תיקים). אם הוא יזוכה מכל הסעיפים, פירוש הדבר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק את אשמת הנאשם או שההגנה הצליחה להטיל ספק בלב השופטים. וגם כאשר נאשם מזוכה מחוסר אשמה (ולא מחוסר ראיות או מחמת הספק) אין פירוש הדבר שתפרו לו תיק.

איני יודע אם נתניהו יורשע בשוחד, אבל אין ספק ששוחד אינו בהכרח רק בכסף ויכול להיות שוחד בדמות סיקור אוהד. איני יודע אם נתניהו יורשע בתיק המתנות, אבל אין לי ספק שחמדנות המתנות היא שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה, בלי קשר לצד הפלילי, אם כי הופתעתי שבתיק הזה נתניהו לא עמד לדין על שוחד.

כאמור, עד כה לא הבעתי דעה באשר למשפט ואשתדל לעמוד בכך גם בהמשך המשפט. אבל אני מודאג מהאופן השקרי שבו תעשיית השקרים מוכרת לביביסטים את המשפט. איך היא מעוותת כל מילה שנאמרת בו. איך היא מפרשת כל שאלה קשה של השופטים או כל ניד עפעף שלהם. היא מספרת להם סיפור על תיקים שקורסים. אינה מכינה אותם לאפשרות של הרשעה. הם מאמינים לכל הסיפורים, ואם תהיה הרשעה – מפח הנפש שלהם יהיה אדיר. מדובר במהלך מתוכנן שנועד ליצור ציפיה לזיכוי מוחלט, כדי שאם תהיה הרשעה, אחרי ש"הוכח בעליל שנתפרו תיקים", יהיה ברור שהשופטים הם חלק מהקונספירציה. הכוונה היא להוציא את "העם" לרחובות למרד נגד מדינת החוק.

* למה סמוטריץ' משקר – עמית סגל בטורו: "סמוטריץ', שגמגם על גבול אחוז החסימה כל הבחירות, מתחיל עכשיו משישה, אפילו שבעה מנדטים. הוא יכול היה להרוויח יותר לו חשף את הלחצים שהופעלו עליו מהליכוד לתמוך בברית עם רע"מ, אבל הוא מעדיף לוותר על מנדט־שניים כדי לשמר את הברית הזו".

ונשאלת השאלה – למה סמוטריץ' שותף להפצת השקרים של נתניהו – להכחשת הברית של נתניהו עם רע"ם, להתחייבות של נתניהו לרע"ם לבטל את חוק קמיניץ? מה האינטרס של נתניהו לשקר (לבד מטבעו השקרני) – זה ברור. אבל מה האינטרס של סמוטריץ'?

סמוטריץ' יודע שאמירת האמת – משמעותה הודאה בכך שהוא ורק הוא הסיבה לכך שנתניהו אינו ראש הממשלה. שבניגוד לבנט, שהיה חלק מקואליציית נתניהו-רע"ם, מי שבאמת אשם בטרפוד המשך שלטון נתניהו הוא סמוטריץ'. הוא יודע שלנוכח הדה-לגיטימציה לבנט, הודאה כזאת תפגע בו. ולכן הוא מצטרף לנתניהו בהפצת השקרים.

* הגדר של הגטו – סדר פסח בקיבוץ בנגב המערבי, בקרבת גבול עזה. מאות חברי וילדי הקיבוץ ואורחיהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, יושבים סביב שולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, קוראים בהגדה של פסח, שרים את שירי החג. או-טו-טו "שולחן עורך" עם המטעמים שעליהם עמל צוות המטבח לאורך השבוע. ולפתע – נפתחת רצפת חדר האוכל, ומתוך האדמה מגיחים בזה אחר זה שלושים מחבלי חמאס חמושים. הם משליכים רימונים לכל עבר ולאחר מכן רצים לכל אורכו ורוחבו של חדר האוכל ויורים בטירוף לעבר הילדים והאזרחים. עשרות רבות של הרוגים ופצועים בטבח הזה. לאחר דקות ארוכות של מסע הרצח, נלקחים כעשרים נשים וילדים שנותרו בחיים אל תוך המנהרה ונחטפים לתוך עזה.

בעת ובעונה אחת, מתרחש טבח דומה בעוד שלושה קיבוצים. דגל גדול של חמאס נתלה על גג כל אחד מחדרי האוכל.

זהו אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה. ה-11 בספטמבר שלנו. מדינה בהלם ובאבל. ישראל עומדת לצאת בתגובה קשה, אבל חמאס מודיע שמאה הישראלים שבידיו משמשים מגן אנושי של בסיסיו ומנהרותיו.

תרחיש אימה כזה הוא היעד האסטרטגי של מפעל מנהרות הטרור של חמאס. המכשול סביב עזה נועד לסכל אותו ובכלל את האפשרות של מחבלים לחדור לישראל.

כידוע, כאשר ישראל מגיבה בתוך עזה, זו "התוקפנות של אקיבוש" בלה בלה בלה. אבל המכשול הוא צעד הגנתי מובהק. האם ניתן לבקר גם אותו?

נעבור לרח' שוקן, ולהלן ציטוט לדוגמה מתוך הפשקוויל של גדעון לוי: "שמחה וששון: לגטו עזה יש גדר": "כך נראית גדר של גטו, של כלא, של מחנה ריכוז. רק בישראל חוגגים הקמת מחנה ריכוז". כלומר, קן הטרור שממנו נורו כבר עשרות אלפי רקטות לעבר ישראל ושממנו נחפרות המנהרות הוא גטו. שם יושבים "היהודים" ואילו אנחנו הנאצים שעושים להם שואה. אבל בהשוואה שגדעון האו האו עורך בינינו לבין הנאצים, ברור מי מרושע ואכזרי יותר. "לא היה עוד מחנה ריכוז כזה".

כותב האו האו: "שני מיליון בני אדם כלואים במשך 15 שנה ברציפות — לא היה עוד מחנה ריכוז כזה. הגדר שנחנכה שלשום חורצת: זה יישאר לעד. לעולם לא תשתחררו, עזתים. הרי לא זורקים מיליארד דולר לפח". כזכור, לפני 15 שנה (למען הדיוק – 16) ישראל הגשימה את חלומו הרטוב של לוי ונסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה על גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה והחריבה אותם עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, ועל פי חזונו של המשורר הנערץ על גדעון לוי – מחמוד "קחו את מתיכם" דרויש, היא לקחה גם את מתיה, עד המת היהודי האחרון. תם אקיבוש. תחי רצועת עזה החופשית!

כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לשפוך על רצועת עזה אוקיינוסים של כסף, כדי להפכה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט שמעון פרס. אין לי ספק, שאילו הרש"פ ששלטה עדין ברצועת עזה הייתה פועלת לאיזרוח המקום ופיתוחה הכלכלי של הרצועה, וגבול עזה היה גבול של שלום, רוב אזרחי ישראל היו תומכים ב"התנתקות" דומה מיהודה ושומרון.

אבל הפלשתינאים בחרו להפוך את הרצועה לבסיס טרור ופשעים נגד האנושות. כבר הנסיגה הייתה תחת אש, ומיד אחריה כל מטר מרובע שישראל מסרה לפלשתינאים הפך לבסיס טרור נגדה. בשנתיים הראשונות הרש"פ הוביל את המהלך. אחרי שנתיים חמאס השתלט על הרצועה והמשיך ואף הגביר את הטרור. וכבר בשבוע שבו ישראל נסוגה מעזה, גדעון לוי מיהר לכנות את רצועת עזה "הכלא הגדול ביותר בעולם". ככל שהטרור מעזה גבר, כך דוברו בישראל, גדעון לוי, החריף את הטון, כדי להצדיק את הטרור, והכלא הפך לגטו ולמחנה ריכוז.

אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון וגוש דן יהפוך ל"עוטף יו"ש", עם כל הרקטות והמנהרות הכרוכות בכך, גדעון לוי יצדיק את המשך הטרור בטענה שהמדינה הפלשתינאית היא "גטו הגדה המערבית". ולכן "אקיבוש" נמשך.

הטרור מרצועת עזה כאשר אין אקיבוש ברצועה, נובע מהחתירה ל"שיבה". הם אינם משקמים את עזה אלא שולחים את אזרחיה לצעדות "שיבה". ה"שיבה" – פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מיותר לציין שלוי תומך בהתלהבות ב"זכות" ה"שיבה".

המכשול בגבול עזה חיוני ביותר לביטחון ישראל, ובנוסף ל"כיפת ברזל" הוא מעניק הגנה לישראל, אולם ראוי שנזכור, כפי שהרמטכ"ל הזכיר בטקס סיום בניית המכשול, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

ומן הראוי להזכיר, שההחלטה על הגדר ורוב שלבי הביצוע, הם של ממשלות נתניהו, ועל כך הוא ראוי לשבח, כמו על שאר הדברים החיוביים שהוא עשה. וכפי שאין להשכיח ולטייח את הדברים הרעים ואת הנזק שהוא חולל, מן הראוי לזכור ולהזכיר גם את הדברים הטובים שעשה.

* חינוך לשנאה – שבועיים לאחר שמורה במזרח ירושלים ביצע פיגוע קטלני, תלמידה במזרח ירושלים ביצעה פיגוע דקירה. אלה התוצאות של חינוך לשנאה.

* אנחנו אשמים – כשפלשתינאית בת 14 דוקרת שכנה יהודיה בסכין מטבח, היא תזכה לתמיכה ב"הארץ". ניר חסון פרסם מאמר ("כשפלשתינאית בת 14 דוקרת יהודיה בסכין מטבח, צריך לשאול למה") שמסביר שאנחנו אשמים כי היא משייח' ג'ראח ומשפחתה משהו עם נכבה בחיפה.

וסייענית השב"חים אילנה המרמן הצדיקה את כל גל הפיגועים בפשקוויל שבו טענה שהאלימות בירושלים היא יהודית, "משטר אפרטהייד אלים".

לא זו בלבד שהמנוולים הללו תומכים בטרור, הם עוד מאשימים אותנו בטרור נגדנו.

* עצם החקירה היא שערוריה – כצפוי, תיקם של הלוחמת והלוחם שחיסלו מחבל בפיגוע בירושלים נסגר מחוסר אשמה. אולם עצם החקירה היא שערוריה, היא השפלה של הלוחמים, של מג"ב ושל משטרת ישראל. יש לבטל לאלתר את הנוהל ההזוי של חקירת שוטרים בכל מקרה שאדם נהרג בידי שוטר. יש מקום לחקירה רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבפרשה הזו לא היה חשד כזה. הלוחמים פעלו בדיוק כפי שנדרש מהם והצילו חיי אדם.

* השכל הישר ניצח – הפרקליטות לא תערער על "קולת" עונשו של אריה שיף.

לא אופתע אם תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד החלטת הפרקליטות.

* לשפר את מיומנות הקליעה – אחד השינויים הראשונים והחשובים שנעשו לאחרונה, במאמץ להחזרת הריבונות, הוא שינוי הוראות הפתיחה באש כלפי בוזזי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל. עד כה, מותר היה לחיילים לכל היותר לומר למחבלים "הא לך אויב אכזר" ואולי גם לבקש מהם בנימוס להשאיר משהו. כעת ההוראה היא לנהל נוהל מעצר חשוד, כולל ירי על מנת להרוג.

ביום שישי נהג כך חייל צה"ל, שירה לעבר בוזזי נשק שניסו לחדור לבסיס צה"ל בגולן. הוא ראוי על כך לכל ההערכה, אולם עליו לשפר את מיומנות הקליעה שלו ולוודא שהנשק שלו מאופס.

* נס פוסט חנוכה – אם התפוצצות מחסן התחמושת של חמאס בצור אכן אירע כתוצאה מתאונה, ואין לנו יד בדבר, זו הוכחה שנסים יכולים לקרות גם אחרי חנוכה.

* חבלה – שר החוץ הרוסי לברוב ביטל ביקור בישראל שאמור היה להתקיים ביום ראשון. בהודעת משרד החוץ הרוסי נאמר שהביקור בוטל מסיבות אישיות. ועד עובדי משרד החוץ הישראלי הוציא הודעת ניצחון, שבה התרברב שהביקור בוטל בשל העיצומים שהם נוקטים בהם, שכללו הימנעות מטיפול בביקור.

הודעת הוועד מבחילה הן אם זו, כפי שאני מקווה, התרברבות שווא, ועל אחת כמה וכמה אם הם אכן הצליחו לחבל באינטרס מדיני וביטחוני של ישראל. חלק מהפרטת הממלכתיות היא המחשבה שמותר לפגוע בטובת המדינה בשל אינטרס, צודק ככל שיהיה, של קבוצה כלשהי.

* יש עוד בונדיזם? – הבונד הייתה תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית חילונית, שקמה באותה שנה שבה קמה ההסתדרות הציונית, והיא דגלה בסוג של לאומיות יהודית המבוססת על חיים בגולה והשתלבות במדינות הגולה ובמעמד הפועלים שבתוכן ועל תרבות היידיש החילונית כתרבות יהודית. עד השואה הייתה זו תנועה גדולה מאוד במזרח אירופה, שהתמודדה על הבכורה בעם היהודי עם יריבתה הקשה – התנועה הציונית ובעיקר עם יריבתה המרה ביותר – תנועת העבודה הציונית.

השואה הוכיחה את מופרכות האמונה בלאומיות יהודית שאינה בארץ ישראל, אינה סביב ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינה סביב השפה העברית והתרבות העברית. לכן, בניגוד לציונות שהקימה מאפר את העם היהודי אל הגאולה הלאומית בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית, לבונד לא נשאר דבר להציע ולא הייתה לו תקומה. לא יכולה הייתה להיות לו תקומה. נשארו עוד סניפים אנכרוניסטיים של המפלגה, שהדבר היחיד שהיה לה להציע היה עבר מפואר. היא הייתה מנותקת לחלוטין מן המציאות. האופציות האמתיות ליהודים נותרו עליה לישראל, קהילה ציונית בגולה שעיקר זהותה הוא הזדהות עם ישראל, קהילה יהודית דתית בגולה באחד משלושת הזרמים הדתיים ביהדות והתבוללות וטמיעה בסביבה. לסחורה הבונדיסטית לא היו עוד קונים ולא היה בה עוד צורך.

ובכל זאת, יש פה ושם קני ניאו-בונדאות. אברום בורג, המחפש בנרות קיום של יהודיות לא ציונית, עדיף אנטי ציונית, ולא דתית פרסם ב"גלריה" ראיון עם בחורה יהודיה צעירה מווינה, איזבל פריי, אקטיביסטית, פעילה פוליטית וזמרת בת 27, שמגדירה את עצמה ניאו-בונדיסטית, העובדת כבר על תקליטה השני ביידיש, ומדקלמת ביידיש את כל הסיסמאות והקלישאות של מה שקרוי היום, משום מה, "פרוגרסיביות", על כל המרחב של אנטי ישראליות, אנטי ציונות, רדיקליות קומוניסטית, רדיקליות אקולוגית ורדיקליות פמיניסטית. אין שום דבר מקורי ויצירתי בסיסמאות העבשות לעייפה שהיא מדקלמת, זולת העובדה שהיא שרה אותן ביידיש. יש משהו פאתטי בניסיון לבטא את מה שנתפס בעיניה כקדמה וחדשנות בשפה ארכאית. בעצם, בשם הפוסט ציונות, היא מנסה לחזור לפרֶה-ציונות, להחיות תרבות שתמה וחלפה לה כי לא היו לה מעולם שורשי אמת.

ולמרות הסלידה שלי, יש גם משהו שובה לב בפאתטיות הזאת; בכך שמי שבאופן טבעי הייתה אמורה להיות הראשונה להתבולל ולהתנתק מיהדותה, מחפשת דרך, גם אם הזויה וחולנית, להיאחז בזיקה ליהדות. עצם החיפוש הזה הוא יהודי מאוד. בניגוד למתבוללים גמורים, ביהודים כאלה אני רואה פרטנר לשיח יהודי ולעימות אידיאולוגי. אני מאמין שישראל והתנועה הציונית צריכים לדעת להגיע אל יהודים מסוגה, המחפשים לקיים את הזיק היהודי, הניצוץ היהודי שבתוכם, גם אם בצורה מעוותת; להגיע אליהם, לגעת בהם ולהצית בהם זיקה יהודית וציונית אמתית.

ובאשר לתרבות היידיש – היום, אחרי שהעברית ניצחה ובגדול, אני רואה חשיבות רבה בשימור של כל שכיות החמדה והאוצר היצירתי של העם היהודי בכל תולדותיו ובכל גלויותיו, כולל השפות היהודיות (יידיש, לדינו, מרוקאית-יהודית, תימנית-יהודית), היצירה היהודית והפולקלור היהודי שבכל הגלויות. כל אלה צריכים להיות חלק מן התרבות היהודית הישראלית שעדיין נבנית ועוד שנים רבות תלך ותיבָּנֶה, ועליה לשאוב מן המקורות הללו.

* אין לי ארץ אחרת – אחד המסרים המרכזיים של הבונדיזם היה "היכן שאנו חיים, שם נמצאת המדינה שלנו". סיסמה אנטישמית שהייתה נפוצה באותם ימים הייתה "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". המסר הציוני היה ונותר: איפה שמולדתנו – שם טוב לנו!

* אז אקיבוש השחית? – מלחמת השחרור היא הצודקת במלחמות; מלחמה ששמה קץ לעוול הנורא של עם יהודי מפוזר ונרדף והביאה לפתרון הצודק של מדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי. המלחמה נבעה מתוקפנות – תחילה של ערביי ארץ ישראל שדחו את הצעת החלוקה כמו כל פשרה שהוצעה להם והתנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמחרת הקמת המדינה של כל מדינות ערב שפלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את הישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

במלחמת השחרור הצודקת הזו, נעשו בידי צה"ל פשעי מלחמה ובהם פשעים מחרידים. מוסף "הארץ" הקדיש לכך כתבת שער בת ששה עמודים ובהם פרוטוקולים מישיבות ממשלה שדנו בפשעי המלחמה הללו.

איננו צריכים להסתיר או להכחיש את הדברים. אני מאמין בדרכו של נתן אלתרמן; אותו נתן אלתרמן שיותר מכל אחד אחר ביטא את צדקת הציונות, צדקת מלחמת השחרור וצדקתה של מדינת ישראל, יצא בחריפות נגד פשעי המלחמה, בשירו "על זאת" ובשירים אחרים. בן-גוריון ציווה להדפיס את השיר ולפרסמו בכל יחידות צה"ל.

בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע. מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה (המוזכר בכתבה ב"הארץ"), במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

ההבדל בין קריאתו-זעקתו של אלתרמן לעיסוק האובססיבי של אדם רז ו"הארץ", הוא שאלתרמן לא ניתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי "הטור השביעי", ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

סדרת הכתבות של אדם רז מתעלמת מן הקונטקסט ומעוותת את המציאות, כי היא מציגה מציאות של מדינה שקמה על בסיס פשעי מלחמה ולכן היא מדינה פושעת. הוא מביא את פרוטוקולי הממשלה כדי להוכיח שהיו פשעי מלחמה. אבל הפרוטוקולים מוכיחים בעיקר איזה זעזוע עוררו אותם פשעים בממשלה.

אדם רז כותב שאז "נטמעה בצבא תרבות ארגונית שמקלה בהרג פלשתינאים בנסיבות מבצעיות". באמת? הרי מקרה אלאור אזריה, שהוא ללא ספק הרבה פחות חמור מהמקרים שמתוארים בכתבה, מוכיח את ההיפך. וכאשר רז מספר על שמואל להיס, חייל שביצע פשעי מלחמה ואף נשפט והורשע, הוא מזכיר שכעבור שלושים שנה הוא נבחר למנכ"ל הסוכנות היהודית ו"הגה את יום ירושלים, שמצוין מאז מדי שנה". מה הקשר? הקשר הוא דמגוגי, הרצון לקשר את יום ירושלים עם פשעי מלחמה.

אני מציע נקודת מבט אחרת. צה"ל הוקם כצבא יחפנים לא מאורגן ולא מסודר תוך כדי המלחמה. עוד לא היו בו הנורמות והמשמעת של צבא, שהתבססו בהדרגה. האם היום יתכנו פשעים כאלה? ודאי שלא. מה שמעמיד באור מגוחך את הסיסמה "אקיבוש משכיט". לא זו בלבד שצה"ל היום מוסרי לאין ערוך יותר מצה"ל של מלחמת השחרור, הוא הרבה יותר מוסרי גם מצה"ל של מלחמת ששת הימים. באותם שנים שאקיבוש אמור היה להשחית, נורמות מוסר הלחימה וטוהר הנשק התחדדו מאוד.

פשעי המלחמה שהיו בתש"ח החרידו את הנהגת המדינה. ביטא זאת בזעזוע יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק: "הננו ככל הגויים". הוא טעה. צה"ל התבסס ונבנה על נורמות ייחודיות. צה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם, המקפיד יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של המלחמות על ערכי מוסר לחימה.

* השורשים היהודיים על ראש שמחתנו – במוסף הארץ התפרסם מאמר יפה וממצה של דן הנדל על עין קשתות – שימור בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר ומרכז המבקרים, תחת הכותרת "האם מרכז המבקרים החדש מאפיל על בית הכנסת העתיק ששוחזר בגולן?". הנדל מיטיב להציג את המחלוקת עם המשמרים המחמירים שאינם אוהבים את מרכז המבקרים, אך אני מסכים עם המסקנה שלו, שמרכז המבקרים שמשתלב היטב בנוף כלל אינו מאפיל על השימור אלא אף משרת אותו.

משפט אחד במאמר הפריע לי: "הכל עטוף בסיפור הנוכחות היהודית ההמשכית של אלפי השנים ברמה, בעוד שהאוכלוסיה הנוצרית הגדולה של התקופה הביזנטית נעלמת באורח פלא מהסיפור, מה שחושף ככל הנראה טפח מהפוליטיקה שהובילה את משרד ראש הממשלה לתמוך כלכלית בפרויקט". האם מרכז מבקרים של בית כנסת עתיק ששוקם ושל כפר יהודי עתיק, שבדין שם את הדגש על אלפי שנות התיישבות יהודית בגולן, "מעלים באורח פלא את האוכלוסיה הנוצרית"? הוא אינו מעלים כלום. הוא פשוט מספר את הסיפור היהודי. אך טבעי שכאשר אנו מחדשים את ההתיישבות היהודית בגולן נרצה להבליט את החיבור שלנו לאבותינו שישבו כאן וקדמו לנו, ואת העובדה שאנו מחיים אזור עמוס בהיסטוריה יהודית; שאנו יושבים היכן שישבו אבותינו, מתהלכים בדרכים שבהן הם הלכו ומדברים בשפתם. כך בקצרין העתיקה, כך בגמלא, כך בדיר-עזיז ובאתרים נוספים וכך גם בעין קשתות. אף אחד לא מתכחש להיסטוריה הנוצרית שהייתה אף היא במקום. האם לא מחיים ומשחזרים כבר לאורך שנים רבות את העיר סוסיתא, שעיקר ההיסטוריה שלה נוצרית ועיקר הממצאים בה הם נוצריים, אם כי גם בה היו פרקים יהודיים? האם לא טופח אתר גלגל רפאים – רוג'ום אל-הירי, שהוא אתר פגני, שקדם ליהדות ולנצרות? האם שביל הגולן אינו עובר בו? האם אין שחזור שלו במוזיאון עתיקות הגולן? יחד עם זאת, בראש ובראשונה אנו מעלים על ראש שמחתנו את השורשים שלנו, את המורשת שלנו, המורשת היהודית של הגולן.

שוק הבשר – אירוח תחרות "מיס יוניברס" באילת, אינו מעורר בי שמץ של גאווה פטריוטית. להיפך. זהו שוק בשר שמשפיל לא רק את המשתתפות בו אלא את הנשים כולן. התחרויות הללו הן הטרדה מינית רבתי.

אולי היה לכך מקום בנורמות של לפני 50 ו-60 שנה, וגם על כך אפשר לחלוק. אולם התקדמנו מאז, מקומה של האישה היום הוא הרבה מעבר לשוק הבשר הזה, והגיע הזמן להשליך את התחרויות הללו לפח האשפה של ההיסטוריה.

מצדדי התחרות מצדיקים אותה בהזדמנות להחיות את התיירות לאילת, שספגה מכה קשה כל כך בקורונה. איני מזלזל בטיעון הזה. אני יכול להבין טיעון שכיוון שהתחרות בלאו הכי מתקיימת, עדיף שנרוויח מקיומה בכך שנארח אותה ונמנף אותה לקידום התיירות לישראל בכלל ולאילת בפרט. ואף על פי כן, אני מתנגד, כי זו תחרות לא מוסרית. לא זו הדרך שבה עלינו לשווק את מדינת ישראל ואת התיירות בה.

* השר שולמית – שולמית אלוני כיהנה כשרה בלי תיק בממשלתו הראשונה של רבין. היא כיהנה תקופה קצרה בת ארבעה חודשים, מיוני עד אוקטובר 1974. היא התפטרה באוקטובר בשל התנגדותה לצירוף המפד"ל לקואליציה.

בקדנציה הקצרה הזאת אלוני התעקשה להיקרא "שר"  ולא "שרה", מטעמים פמיניסטיים. היא טענה שהיא שר בדיוק כמו כל שר אחר בממשלה. זו טענה מוזרה, כי העברית מעניקה צורות נקבה לתפקידים השונים: מלכה, נשיאה, נביאה, שופטת, קצינה, יושבת-ראש וכך גם שרה. דווקא הדרישה להיקרא שר נראית לי כמבטאת פחיתות של האישה, כאילו שר הוא תפקיד של גברים וכשאישה מכהנת בממשלה (היא הייתה השרה היחידה) היא שר ממין נקבה.

כאשר חזרה אלוני לממשלה, ב-1992, היא נקראה שרה ומן ההתעקשות 18 שנה קודם לא נותרה אלא אנקדוטה.

בניגוד למלכה, נשיאה וכו' הביטוי "ראשת הממשלה" זר לעברית, מנוגד להגיונהּ והוא צורם ומכוער. אין שום דבר פמיניסטי בהרס השפה העברית. המילה "ראש" היא זכר כמו לב, עורף, גב ועכוז ובניגוד לעין, אוזן, יד, רגל, בטן, ברך וכתף שהן בנקבה. אין דבר כזה "ראשה". ראש הממשלה הוא העומד או היא העומדת בראש הממשלה. גולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל. שום דבר לא נגרע מכבודה ומסמכותה בכך שלא קראו לה "ראשה". חבל שהאקדמיה ללשון עברית נתנה ידה לעיוות הזה.

* השֵׁבנה – במשרד החינוך ובאוניברסיטאות הוחלט להפנות את השאלות בבחינות בלשון רבים, כדי שלא תהיה הטיה מגדרית. כלומר, במקום "השב" ייכתב "השיבו" וכו'. בעיניי זה בסדר גמור. כל עוד אין את כל העיוותים של אתם.ן או "אתם ואתן", אין בכך כל בעיה, ואם זה יהיה נוח ונעים לנבחנות, הרי זה מבורך.

רק שלא תחל דרישה ל"השיבו והשבנה".

          * ביד הלשון

קיר הברזל – בטקס לציון השלמת המכשול הקרקעי ברצועת עזה אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שהמכשול הוא חלק מקיר הברזל של ישראל.

"קיר הברזל" הוא תפיסה מדינית ביטחונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, שאותה הציג ב-1925 במאמר בעיתון הציוני ברוסית "ראזסווייט", שכותרתו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמר זה הכיר ז'בוטינסקי בתנועה הלאומית הערבית והתייחס אליה בכבוד, ומתוך הכבוד הזה אמר שאין סיכוי שבעתיד הנראה לעין היא תשלים עם השאיפה הציונית להשגת רוב יהודי בארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לכן, אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להסכם כלשהו אתם. הסכם שלום עתידי מותנה בכך שהערבים יבינו שאין כל דרך לנצח אותנו באלימות ובמלחמות. לשם כך, יש לבצר קיר ברזל שיגן על המפעל הציוני מפני המתנכלים לו ולבצר ולחזק אותו, עד שהערבים יתייאשו מהסיכוי לגבור עלינו.

במסה על קיר הברזל, שכתב אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן רפאל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, הוא הוכיח שבן-גוריון אימץ את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי והשתית עליה את תורת הביטחון של מדינת ישראל. אני נוטה להסכים אתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.1.21

* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.

אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.

ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תכנית הגרעין והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.

* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?

אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?

* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".

* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.

אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית הייתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשיה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.

75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שניה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו הייתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.

השגיאה הגדולה השניה הייתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.

* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.

זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.

גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.

יתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.

* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.

* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.

המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית הייתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו, כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.

הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית. "נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם".

יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.

אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם… יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".

* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.

החקירה הייתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.

"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון הייתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.

טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מלש"ח. "לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל".

התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השניה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייתה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו הייתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם".

אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הראיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת הייתה האינתיפאדה השניה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו הייתה תגובה עממית ספונטנית על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.

* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך; הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות".

אוי לנו.

* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.

את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.

* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.

איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?

לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.

ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.

אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.

זה סופו של כל סמרטוט.

* הרהורים בעקבות התכנית "עובדה" – אי העברת התקציב הייתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.

אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.

טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.

יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.

השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.

* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.    

* חשש מלינץ' – תקווה חדשה מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.

כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.

אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.

באשר לרפורמה נוספת שתקווה חדשה מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהייתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.

האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.

אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.

אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.

אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.

* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל… תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא הייתה בין העדיפויות.

המצפן לא מכויל.

* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האויב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אויב חיצוני כך יש לעשות נגד האויב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון".

יתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.

כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?

גם חברו לדבוקת שוקן רוגל אלפר מפרסם מדי יום פשקווילי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפרסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.  

יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.

* הקסבה של בני ברק.

* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"

* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.

          * ביד הלשון

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעתים אידיאולוגית, לעתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעתים ויתור על עמדת כוח תאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.

את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל"; "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.

* "חדשות בן עזר"

האתגר המזרח תיכוני של טראמפ

מרבית אזרחי ארה"ב בחרו בביידן לנשיאם מתוך שאיפה לשינוי. יותר משהם רצו בביידן, הם רצו בהחלפת טראמפ. התנהגותו של טראמפ מאז הפסדו ובעיקר הפריצה לקאפיטול מיטיבים להסביר למה.

אין ספק שדרכו של ביידן תהיה שונה משל טראמפ, והשינוי יורגש כבר ביומו הראשון בתפקיד.

אם ינהג ביידן בחכמה, לפחות בנושא המזרח התיכון, לא ימהר לשנות כיוון. בהנחה שרצונו העליון של ביידן הוא להצליח, כדאי שיבחן את מדיניותם המזרח תיכונית של שני קודמיו, אובמה וטראמפ, ויחליט על פי מבחן התוצאה איזו דרך נכונה יותר.

אובמה היה צ'מברליין של המאה ה-21. לוז מדיניותו היה השאיפה לפייס את הקנאות האסלאמית ואת איראן. תוצאת מדיניותו הייתה שפיכות דמים חסרת תקדים. פרס נובל לשלום שניתן לו, על החשבון, עוד בטרם הספיק לעשות משהו, נשטף בזרם נהרות הדם ששטפו את המזרח התיכון.

כדי לפייס את הקנאים האסלאמיים הוא הפנה עורף למדינות המתונות, בעלות בריתה של ארה"ב. כתוצאה מכך הוא איבד אותן, אך לא מיתן במאומה את העוינות לארה"ב של המדינות הקנאיות ואיראן בראשן. הוא הפך את ארה"ב למשענת קנה רצוץ בעיני עמי המזה"ת ומעמדה של ארה"ב ירד לשפל המדרגה.

אובמה ניגש למזרח התיכון ללא כל הבנת המזרח התיכון. הוא בחן את המזה"ת בעיניים מערביות, ולא החמיץ שום הזדמנות לשגות. כך, למשל, במצרים. מובארק היה דיקטטור פרו-מערבי. כאשר המוני המצרים יצאו נגדו למהפכה עממית, אובמה, בעיניים מערביות, תמך בהתקוממות נגד הרודן. הרי הוא דמוקרט. התוצאה הייתה השתלטות האחים המוסלמים בהנהגת מורסי. מורסי נבחר בבחירות. לכן, הוא לגיטימי. לכן אובמה תמך בו. הוא הופל בידי א-סיסי בהפיכה צבאית. הפיכה צבאית היא מעשה אנטי דמוקרטי, אז הוא יצא נגד א-סיסי. כל צעד בפני עצמו הגיוני, אם אנו מתייחסים למצרים כאל מדינה מערבית. אבל בראיה מפוכחת, מדיניותו של אובמה תמכה בהשתלטות הקנאות האסלאמית על המדינה הערבית החשובה ביותר; השתלטות שהייתה הופכת את מצרים לאיראן שניה, איראן הסונית, ואת המזה"ת כולו – לגיהינום.

אובמה עשה הכל כדי לרצות את הפלשתינאים. הוא כפה על ישראל את הקפאת הבניה ביישוביה מעבר לקו הירוק. טוב, המילה "כפה" קצת קיצונית. אלמלא חולשתו של נתניהו, הוא לא היה מצליח לכפות. אבל אין ספק שהוא הפעיל לחץ כבד מאוד. לאורך כל התקופה הוא צידד בעמדות הצד הפלשתינאי, יצא נגד מדיניות ישראל ולחץ על ישראל. ומה הייתה התוצאה? הפלשתינאים צפצפו עליו ודחו בתוקף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 49'. הוא נחל כישלון חרוץ.  

שגיאתו הגדולה ביותר של אובמה הייתה הסכם הגרעין האיראני. העמדה המשותפת של ישראל וארה"ב הייתה שיש לשים קץ למפעל הגרעין האיראני. השאלה הייתה רק איך – באמצעים דיפלומטיים, כלכליים או צבאיים. גם אובמה עצמו הציג את מטרת הערוץ הדיפלומטי – הפסקת תכנית הגרעין. בסופו של דבר הוא חתם על הסכם כניעה שהפך את איראן למדינת סף גרעינית בהסכמת העולם. הוא התעלם לחלוטין ממיזם הטילים הבליסטיים של איראן ומפעולתה להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות אחיזה בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. בכך הוא פגע פגיעה קשה בשלום העולם, בשלום המזרח התיכון ובשלומה של ישראל.

מדיניותו של טראמפ הייתה הפוכה. הוא העדיף בראש ובראשונה את בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל, והיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל. הוא העדיף באופן ברור את ציר המדינות המתונות במזה"ת וניהל מדיניות תקיפה נגד איראן. והוא חתר לקידום השלום במזה"ת באמצעות חילוץ מדינות ערב ממעמד בנות הערובה של הפלשתינאים.

הוא הכיר, באיחור של שבעים שנה, בירושלים בירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא הפסיק את התמיכה באונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך. הוא יצא מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני והפעיל כלפי איראן מדיניות של סנקציות חמורות ביותר. הוא חיסל את סולימאני, המוח והמבצע של מדיניות ההתפשטות וייצוא המהפכה של איראן; התנקשות שהכתה את איראן מכה שהיא טרם התאוששה ממנה. הוא עיצב את תכנית טראמפ, שהיא רחוק משלמות, אך היא טובה, הוגנת, ריאלית ופרו-ישראלית יותר מכל תכנית אמריקאית או בינלאומית אחרת, וכוללת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות והיישובים.

לקראת ההחלטה על העברת השגרירות לירושלים הזהירו מכל עבר שהפעולה הזאת תצית את המזה"ת ותמנע שלום במזה"ת. אך במציאות, מדיניותו הורידה את הלהבות במזרח התיכון והביאה לחתימה על הסכמי שלום ונרמול בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וכנראה שמדינות נוספות עומדות בתור. אולי הן בוחנות עכשיו את ביידן.

הסכמי השלום הללו התאפשרו בזכות ניתוק התלות של מדינות ערב בפלשתינאים. הם התאפשרו כאשר ארה"ב לא ניסתה לרצות את הפלשתינאים בכל מחיר.

מה תהיה מדיניותו של ביידן? ביידן היה סגנו של אובמה. מכאן, שניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו של אובמה. מצד שני, דווקא כיוון שהוא היה סגנו של אובמה, הוא מודע לתוצאות מדיניות הפייסנות שלו. כאשר הוא רואה את התקדמות תהליך השלום במזה"ת, ניתן לצפות שהוא ירצה להיות השושבין של המשכו ולזכות בחלק מן התהילה. אדרבא, שהוא יקדם את השלום עם סעודיה, עם עומאן, עם טוניס, אפילו עם קטאר. אבל עליו להבין – הוא לא יוכל להגיע להישג הזה, אם יחזור להיות פטרון הפלשתינאים וללחוץ על ישראל לוויתורים הפוגעים באינטרסים הלאומיים שלה ובביטחונה. יש יחס הפוך מובהק בין רומן אמריקאי פלשתינאי לבין קידום תהליך השלום במזה"ת.

בחזית האיראנית הצהרותיו של ביידן מדאיגות. הוא מדבר על חזרה להסכם הגרעין. זוהי סכנה חמורה. אולם מצד שני, הוא טוען שהוא רוצה לחזור להסכם משופר. גם הוא מבין שההסכם המקורי הוא הסכם רע ומסוכן. האיראנים, מצדם, מסרבים אפילו לדון על שינויים בהסכם. אולי הסרבנות האיראנית תביא את ביידן לתובנה שאין מקום למדיניות פייסנות כלפיה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-70, שגם בגיל 98 הוא נותר חד כתער, צלול כבדולח, אמר רק בשבוע שעבר: "המשטר האיראני הוא שילוב של אימפריאליזם תוקפני ואסלאם רדיקלי. ויתור מלא של אירן על תכניות גרעין צבאי הוא תנאי ראשוני לחידוש  השיחות בין וושינגטון לאירן". הייתי מוסיף, שכיוון שאין ילד שמאמין שיש לאיראן אינטרס כלשהו במיזם גרעין אזרחי, התנאי צריך להיות ביטול תכנית הגרעין האיראני. יש להציע לאיראנים תהליך דיפלומטי למימוש המטרה הזאת. אולם במקביל יש להגביר את הלחץ הכלכלי עד כדי חרם מוחלט שימוטט את כלכלת איראן ולהיערך בכל הרצינות לאופציה הצבאית של חיסול תכנית הגרעין האיראנית.

איני מצפה מביידן להודות בצדקת דרכו של טראמפ במזה"ת. בכל זאת, הוא פוליטיקאי. אבל יש לקוות שהוא ישכיל להמשיך את התהליכים החשובים שהחל טראמפ, בסגנון ובדרכים שלו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

הדרך לשלום (חלק א')

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.

יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).

מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?

יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם".

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן". כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרינו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?

****

תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.

עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת שלום בעולם.

מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.

איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?

הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.

אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.

אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"