צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

מנהיג המגשימים והחלוצים

ב-6 ביולי ימלאו חמישים שנים לפטירתו של יצחק טבנקין (1887-1971). יצחק טבנקין, חבר עין חרוד, היה המייסד והמנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד במשך עשרות שנים.

שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העליה השניה לתנועת העבודה – דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים.

מערכת היחסים בין השלושה הייתה מורכבת מאוד, והייתה שילוב של אהבה, הערכה, טינה ושנאה מעורבבים זה בזה. טבנקין פילג את מפא"י ועל כך נטרו לו טינה כל ימיו. אולם איש לא יכול היה לקחת ממנו העובדה שגם אם היה פוליטיקאי בינוני מינוס, הוא הצליח להניע אלפים ורבבות להגשמה חלוצית, לקום ולשנות את חייהם, לעשות מעשה, להקריב ולהשקיע את מלוא מרצם ואונם להגשמת החזון הציוני והסוציאליסטי; בעליה ובהתיישבות. הוא לא היה טריבון המונים שמחניף לקהלו או מסית אותו. הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה; אידיאה אינסופית שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם. והוא הצליח להניע אלפים להקים קיבוצים לאורך כל גבולות המדינה ולעצב את גבולותיה, והניע אלפים בגולה לצאת להכשרות של שנות עבודה קשה וגיבוש לקראת עליה לארץ, והניע רבבות לעלות לארץ, והניע המונים לקחת נשק ולהגן על המולדת ולהתנדב לפלמ"ח. הוא היה מנהיג שתבע הגשמה, והצליח.

הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו, ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה בהגשמת הציונות: בהתיישבות, בעליה ובקליטתה, בביטחון ובבניין חברה ומשק סוציאליסטיים בארץ ישראל. מושג האקטיביזם, מבית מדרשו של טבנקין, היה מושג מרכזי בהוויה של התנועה. טבנקין חינך את תנועתו להשקפת עולם מקסימליסטית בציונות ובסוציאליזם, ותבע מתנועתו, מכל קיבוץ בתוכה ומכל חבר בכל קיבוץ, מתיחה של היכולת במאמץ להגשים את האידיאולוגיה המקסימליסטית הזו, ולחנך לאורה את העם כולו. ההתיישבות הענפה של הקיבוץ המאוחד טרם הקמת המדינה, התחושה שבמעשה ההתיישבותי הוא מרחיב את גבולות הארץ, הפלמ"ח, ההעפלה ושאר מפעליו, העצימו את אתוס ההגשמה והעוצמה בתודעה העצמית של הקיבוץ המאוחד.

בנאום שנשא טבנקין בכנס של תנועת הנוער העובד ב-1943, הסביר טבנקין לקהלו מהי חלוציות: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

טבנקין זלזל, לא בצדק, בדיפלומטיה ובמדינאות. הוא בז, לא בצדק, לפוליטיקה ולעסקנות. הוא לא ייחס חשיבות, לא בצדק, למנגנונים של שירות המדינה. הוא היה, במידה רבה, אנרכיסט. אך הוא העלה על ראש שמחתו, בצדק רב, את ההגשמה החלוצית, הוולונטרית. הוא טעה ביחס המזלזל שלו לציונות המדינית, אך הוא צדק בכך שהציונות המעשית, החלוצית, המגשימה, היא היסוד למימוש החזון הציוני.

טבנקין דגל בשלמות הארץ. באילו גבולות? הוא לא צייר גבולות. הוא חלם על ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, אך מי שישרטט את גבולותיה לא יהיו מדינאים ודיפלומטים במשא ומתן, וגם לא צבא שיכול לכבוש שטח אך לא להחזיק בו לאורך זמן, אלא ההתיישבות. על גבולות ארץ ישראל הוא דיבר במונחים ערטילאיים, כמו "מן הים עד המדבר". אך היא תיכון כארץ יהודית רק אם העם היהודי יעלה בהמוניו לארץ ישראל ויישב אותה. סיסמתו הייתה: "עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונות". וביסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהתקבלו ב-1955, נאמר: "ארץ-ישראל בגבולותיה הטבעיים – היא מולדתו ההיסטורי של העם היהודי, והמרחב לעליה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני".

במלחמת ששת הימים היה טבנקין בן 80. ההנהגה של הקיבוץ המאוחד הייתה בידי ישראל גלילי ויגאל אלון. טבנקין ישב באפעל והיה מנהיג רוחני-חינוכי, שרבים עלו אליו לרגל ושתו בצמא את דבריו, אך הוא איבד בהדרגה את השפעתו. ואז, הוא ניעור כלביא ויצא למאבק למען התיישבות יהודית ציונית מיידית ביהודה ושומרון, בגולן ובסיני, כדי להבטיח שיהיו בידי מדינת ישראל. הוא לא הצטרף רשמית לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, כיוון שלא רצה לעשות שקר בנפשו בחתימה על מסמך היסוד האומר שארץ ישראל כלה בידינו, כאשר הבשן והגלעד עדין בידי זר. אולם בניו ותלמידיו המובהקים היו בין ראשי התנועה והוא תמך בה מאחור. עד יומו האחרון הוא לחם את מלחמת ההתיישבות בארץ ישראל השלמה; עבר מקיבוץ לקיבוץ ונשא בלהט את דבריו. הוא רצה בכל מאודו להביא את הרבבות לקום ולעשות מעשה ולהגשים בהקמת קיבוצים חדשים בשטחים המשוחררים, אך הפעם לא הצליח להניע תנועת המונים.

בליל חג השבועות תשכ"ז, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הוא נשא דברים בפני חבריו לקיבוץ עין חרוד: "יום חג לנו היום – ויום של דאגה; אבל וחג משולבים יחד… עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ. ולכן, עלינו להיות עוד יותר נכונים להפעיל את כוחנו מול סכנות האורבות לנו. אמנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו, עלינו למתוח את כל מה שהושג! … העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב לנו ולשכנינו כאחד. בדרך זו נביא את שכנינו ואת העולם כולו לידי הכרה שהפתרון הוא לא בכניעתנו בפני הקמים עלינו להרגנו, כי אם בקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל בגבולות המבטיחים שלום של אמת, שלום של ממש".

חצי שנה לאחר מכן כתב טבנקין: "לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להיפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בא"י. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה… האמת היא – עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים… רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לא"י במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזה"ת". ודברים אלה אקטואליים כל כך גם היום.

טבנקין תבע מתנועתו לשאת את המשא של יישוב ארץ ישראל. ביום האחרון של המלחמה הוא קרא לתנועה להקים בתוך שבוע ארבעה קיבוצים חדשים. לאחר המלחמה הוא הטיף להקים בתוך שנה מאה קיבוצים חדשים ובכל אחד מהם מאה חברים. מיותר לציין שעד היום החזון הזה רחוק מאוד מהגשמה. הלהט ההתיישבותי לא מצא היענות של המוני מגשימים, לא בקיבוצים ולא מחוצה להם, והפער בין הציפיות למימושן היה גדול. הפעם טבנקין לא הצליח להניע את ההמונים למעשה. אבל תלמידיו הקימו את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן והובילו את המהלך של עיצוב גבולות המדינה.

אסיים בדברים שאמר טבנקין בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בנובמבר 1967 בקוניטרה, הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. טבנקין ערך חשבון נפש נוקב עם התנועה, שבזבזה, לטענתו, חמישה חודשים יקרים, בכך שלא יצרה תנופת התיישבות. "חמישה חודשים מאז המלחמה, והיכן מלוא כוחו של העם הזה, היכן מלוא כוחנו? שיקום גוש עציון ו-92 החברים בקיבוץ גולן – זהו מלא כוחנו?! אני מודה על היום הזה ועל הנקודה הזאת – אם אך כולנו נזכור כי כאן נמצאים רק הראשונים, כי מנקודה אחת עלינו להגיע למאה נקודות… בא הזמן של התיישבות הרבבות, לעליית אלפי יהודים על הקרקע בשנתיים אלו. והרבבה פותחת מעשה גדול זה – מתוכנו, מתוך הקיבוצים, מתוך המושבים, הערים והמושבות, מתוך המפלגות, מתוך הפועלים, מכל היהודים. מן הקיים – למען הקיים. מעין חרוד ומגבעת ברנר ומיגור. עשרים משפחות ועוד עשרים צעירים מכל יישוב כזה. ואפילו 3 ו-4 ו-5 מיראון ומכל ישוב צעיר. ולא רק נוער. ולא רק מהקיבוץ. לא נקים רק יישובים קיבוציים. גם מאתיים לומדי תורה בחברון הם חלק מההתיישבות. קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה – גם האוזן שומעת והלב מקשיב… יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות, כי הוא בכוח כושרנו החברתי וההתיישבותי, כי הוא בכוח קדושת החיים". 

הגשמת החזון הגדול הזה היא עדין אתגר לימינו ולעשורים הבאים.

* "שישי בגולן", "הזמן הירוק"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.