דרשה לחנוכה ולפרשת "מקץ" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 3.12.21

השתתפתי השבוע באירוע של הדלקת נרות חנוכה ברמת טראמפ, בהשתתפות חלוצי היישוב והנהלת האגודה, שאני חבר בה. האירוע כלל הפעלת היכרות, שבה עברו תושבים וילדים עם שורה של סקרים בשאלות כמו: קפה או תה? מקלחת בבוקר או בערב? כלב או חתול? עם מטריה או בלי מטריה וכד'. והיו גם שתי שאלות הנוגעות לחנוכה. סופגניות או לביבות? "הנרות הללו" או "אנו נושאים לפידים"? אני הייתי במיעוט שמעדיף את "אנו נושאים לפידים".

מי שעיצבו את השאלון, לא ידעו עד כמה הדוקה הזיקה בין "הנרות הללו" ל"אנו נושאים לפידים". השיר "אנו נושאים לפידים" הוא רק הבית השני בשיר בן שני בתים שנקרא "הנס של הלב האמיץ". הבית הוא פרפרזה על "הנרות הללו". הוא נפתח ב"הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים והנפלאות בימים ההם ובזמן הזה". והמשכו – "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון". המשורר אהרון זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצו-תרצט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, האל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות האורות הגנוזים גלינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה. הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל, הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!" עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית. "ויהי אור!" גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה, עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו, במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פותרת אותנו מן המעשה.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ". היא נפתחת בחלומות פרעה. יוסף שמפרש אותם ומציע הצעות מעשיות כיצד להתמודד עם משבר הבצורת והרעב שפענח בהם, עולה לגדולה והופך למשנה למלך, לאיש החזק לא רק במצרים אלא בעולם כולו. יוסף, שבחלומות שלו על גדולה ועל השתחוויות של בני משפחתו אליו, דרדר את עצמו למעמד של אסיר במצרים. יוסף שפותר חלומות של אחרים ומציע רעיונות למען הכלל, למען האנושות, עולה לגדולה. זה המסר שאני לוקח מסיפורי יוסף. בעקבות יוסף יורדים בני ישראל מצרימה, ולימים יקום פרעה אשר לא ידע את יוסף, וישעבד את בני ישראל. ללמדך, שעליה לגדולה של יהודי בגלות – היא במידה רבה מקסם שווא.

המודל שלנו אינו יוסף שעלה לשלטון במצרים אלא החשמונאים, שקראו למי אשר לב לו הצמא לאור לשאת את עיניו ולבו אליהם, אל האור; קראו תיגר על השלטון הזר, שחררו את ארץ ישראל והשיבו אליה את הריבונות היהודית. אולם הריבונות של ימי החשמונאים לא האריכה ימים. פוליטיקה כוחנית ומכוערת, תאוות שלטון חסרת גבולות ופלגנות ממאירה, הביאו לאובדנה. האתגר שלנו, בבית השלישי, הוא ללמוד משגיאות קודמינו ולהמשיך לשאת את עינינו ולבנו אל האור, כי כפי שכתב הרצל, האידיאל הציוני הוא אינסופי, ולעולם תפקידנו יהיה להמשיך ולהביא את הגאולה.

צרור הערות 1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ.

אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא הייתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בססמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפיה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם.

הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל".

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל.

הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעליה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה", הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י", כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה".

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש.

אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים וערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העליה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות; כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה, ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה אתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה: "מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העליה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון". הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  

(המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

… והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב יבחן עם ישראל ומדינתו", אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכל מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עמם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתית מחילונית. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה הייתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, הייתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא הייתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד… היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר". ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשיה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו.

אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגניה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאמי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגניה ובלי סופגניה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

          * ביד הלשון

מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. יישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח.

מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

* "חדשות בן עזר"

חג התחיה

לחנוכה תשפ"ב

המהפכה הציונית הייתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהוויה הגלותית של העם היהודי; הוויה שאינה רק חיים בגולה ולא רק העדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הוויה של פאסיביות, והמתנה לגאולה נסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהוויה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.

המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.

העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.

המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".

התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו". וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו הייתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.

בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.

בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בצביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו".

****

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תש"א (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.

בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת". ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם". עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים".

את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה".

אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!" אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות".

ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת".

אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האויב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד".

****

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.

זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות: "בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.

כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. … ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח".

והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה".

* תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 13.12.20

* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים.

הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תמשך.

מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.

יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו – ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.

* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהם. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונרמול עם ישראל.

אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.

איראן הייתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאויב מספר 1 שלנו. טורקיה הייתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאויב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים.

גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.

עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפיה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או הקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ושומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.

* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האויב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב. ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל ומסתמן שכך גם מרוקו.

לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל הייתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

נתניהו ביטל את תכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשניה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.

* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו". לפני שתקפצו, הרשומה שלו הייתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.

לדעתי, המסר הזה הוא של ראיה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית.

היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם העדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא הייתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה הייתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.

כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך.

גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים שהשתתפו בקרבות נגד ישראל.

תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.

* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעמם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.

* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.

* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.

* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום בכך שאינם פועלים להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום.

בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון.

כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו".

כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.

* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעיה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.

* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו".

ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל… ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר… טראמפ שובר גם את המסורת הזאת".

תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.

כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: יתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן". ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

* מחרחרי שנאה – במסגרת תכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהם בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות.

מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני ₪, למזעור הסכנה.

גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים.

כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם".

ערימה של שקרים. אין אפילו מ"מ של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם", כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.

היחסים בין יהודים ודרוזים בגולן מצוינים, והמחלוקת על תכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים.

זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.

* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות.

נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה אתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום אתו על הסכם? יתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, יתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. ויתכן שהייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.

פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית.

לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו.

נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.

* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.

* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום.

למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.

מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.

נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים.

את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.

יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו.

הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.

יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה הייתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכל", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.

הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו אתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו הייתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו.

כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת.

ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.

מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.

* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל". איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשניה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.

וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האויב של השמאל הציוני השנוא עליו מכל, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.

לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו". הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט". ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.

ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם". הרי בכל אשמה הציונות.

* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".

אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה.

הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.

* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו הייתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד.

השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה.

הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.

התקופה שבה שודרה הכתבה הייתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, הייתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסיה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי.

זו מגפה מתעתעת.

* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח", גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.

* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה הייתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך!

בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה.

כך נמנע אסון כבד.

בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.

* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין

על הנסים ועל הנפלאות

ועל התשועות ועל המלחמות

שעשית לאבותינו

בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!

          * ביד הלשון

פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט.

אני מקווה שהדבר הטוב שייצא מפרשת הפריצה ל"שירביט", יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת וישב ולחנוכה תשפ"א

קבלת שבת וחג באורטל 11.12.20

ארבעת החומשים, מ"שמות" ועד "דברים", מתארים את תיאור הקמתו של עם ישראל, מן העבדות במצרים ועד סף הכניסה לארץ כנען.

ספר בראשית, לעומת זאת, אינו עוסק בעם אלא במשפחה. וחלק ניכר ממנו עוסק בסיפורי משפחה, ביחסי הורים וילדים וביחסי אחים. כך כבר בפרשה הראשונה, פרשת "בראשית", שבה מסופר על רצח הבל בידי קין אחיו. ובהמשך החומש מתמקדות הפרשות במשפחת האבות. ביחסים בין אברהם ולוט, בין יצחק וישמעאל uבין יעקב ועשו. על ההורות של אברהם, על ההורות של יצחק ושל רבקה, על היחסים בין יעקב לבין חמיו לבן, ובין האחיות רחל ולאה.

אברהם, יצחק ויעקב מוגדרים אבות האומה, אך במידה רבה נכון להגדיר כאבי האומה את יעקב. אברהם ויצחק הנחילו את המשך השושלת לבן ממשיך אחד – יצחק ויעקב. הבנים האחרים, ישמעאל ועשו הודרו מן השושלת. לעומת זאת, יעקב, הוא ישראל, הוא אבי העם. כל בניו הם עם ישראל, וכך בני בניו ושאר הדורות עד עולם.

אם אין עוד ריב על הבכורה, על הזכות להיות הבן הממשיך, נושא השושלת, אולי צפויים אנו לחיי משפחה הרמוניים וליחסי אחווה בין האחים? למרבה הצער אנו נוכחים שאת מקום הריב על הזכות להמשיך את השושלת, תפס הריב על ההנהגה. מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג המשפחה?

לכאורה, המנהיג אמור להיות ראובן, הבכור. אך יעקב מבכר את יוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. הוא מעדיף אותו ומפלה אותו לטובה ותופר לו כתונת פסים שהיא כסמל של אדנות. ויוסף עצמו, נרקיסיסט לא קטן, אך חכם ומוכשר מאוד, תופס את עצמו כמנהיג ומשתף את אחיו בחלומות הגדולה שלו, שפירושם הוא שהם ואף הוריו משתחווים אליו. הם שונאים אותו ומקנאים בו, זוממים לרצוח אותו ומשליכים אותו לבור.

יוסף מגיע למצרים. הפרשה מתארת את עלילותיו במצרים ובפרשה הבאה ניווכח איך הגיע לתפקיד המשנה למלך מצרים – המעצמה הגדולה של התקופה. מסתבר שיעקב היטיב לזהות את הייחודיות של בנו ויוסף לא הגזים בהכרת ערך עצמו.

ומי ינהיג את המשפחה בהעדרו של יוסף? בפרשות הבאות ניווכח איך יהודה, הבן הרביעי, תפס את המנהיגות באופן טבעי. ויתכן שבהנהגתו הוא זכה בזכות מעשה שעשה בפרשת "וישב". יהודה הוא זה שהציע להשליך את יוסף לבור. בכך כנראה הציל את חייו, מדי אחיו שרצו לרצחו. אולם משראובן חזר אל הבור ומצא אותו ריק, הוא ואחיו חשבו שהוא מת. בשלב זה, ראובן הבכור נחשב עדין למנהיג האחים ולכן כנושא באחריות לשלומו של יוסף. "הילד איננו, ואני – אנא אני בא" הוא אומר לאחיו.

בשובם הביתה מן המרעה בעמק דותן, יהודה פרש מן החמולה והדרים אל עדולם. שם גידל את משפחתו, ושם היה מעשה יהודה בתמר, שמפאת קוצר היריעה לא ניכנס אליו – אתם מוזמנים לקרוא אותו בפרק לח בספר "בראשית". המעשה שבו הוכיח את מנהיגותו, היה נטילת האחריות המלאה שלו בחטאו כלפי תמר, שבא לידי ביטוי במילים "צדקה ממני".

בהמשך הוא מנהיג את האחים, ולימים שני השבטים המתחרים על הבכורה הם שבט יהודה ושבט אפרים, בנו של יוסף. בית דוד משבט יהודה זוכה בבכורה, אך אפרים ועשרת השבטים מפלגים את הממלכה ומקימים את ממלכת ישראל.

שבט יהודה הוא ששרד והוא הממשיך לשאת את עם ישראל. ממנו יצא בית חשמונאי. משפחתו של מתתיהו זוכה בהנהגת העם היהודי. בין בניו של מתתיהו אין תחרות אלא שיתוף פעולה להגשמת המטרה המשותפת. ומתוכם, המנהיג הראשון עד נפילתו בקרב היה האיש הנושא את שם השושלת – יהודה המכבי.

וכך חיברנו את פרשת "וישב" עם חג החנוכה בקבלת השבת והדלקת נר שני של חנוכה.  

צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם".

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעיה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכל כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום", הוא התכוון שיעשה הכל כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק". זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב: "כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עמם". זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר אתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו". אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'". זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה הייתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת… מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם. היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה הייתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האויב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. במקביל, האויב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא הייתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית". לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פרסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות.

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית", ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד".

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור".

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עמי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס… סופגניה?

* ביד הלשון

לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון", כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו; "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון". "פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש. – בשביל מה לכם מועדון חדש? – כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

המתייוונים היו בוגדים

מאמר זה פורסם ב"הארץ" בחנוכה 2002. הכותרת היא של העיתון, והמאמר ערוך. המקור אבד לי.

****

אחת ממנטרות השנאה וההסתה שהיו שגורות בפיו של מאיר כהנא היתה התואר "מתייוונים", שאותו נהג להדביק לחילונים. מחוזות האבסורד מפגישים לעתים את הקיצונים מהצדדים השונים. וכך, עמדתו של כהנא נפגשת כמעט מדי חנוכה עם קומץ חילונים קיצוניים, המתנדבים לזהות עצמם עם המתייוונים, כאנשים הפתוחים לתרבות המערב כפי שאלה היו פתוחים לתרבות ההלניסטית, בניגוד לחשמונאים הקנאים החשוכים שהסתגרו מפני תרבות זרה וכפו את מצוות הדת על החברה היהודית.

ד"ר יחיעם שורק הוא היסטוריון, ולכן היה מפתיע לקרוא דווקא מפרי עטו את ההצגה הזאת, שהיא סילוף היסטורי, תוך שימוש בחצאי אמיתות ובאנכרוניזם היסטורי ("קנאים צמאי דם", "הארץ", 3.12). "הכל החל במודיעים", טוען שורק, "כשמתתיהו – קנאי קיצוני פסוודו-סהרורי – החליט לגרור את העם למרידה בשלטון ההלניסטי ובסימניו", והוא מתאר את רציחתו של מי שרצה לבטא עמדה אחרת.

אכן, זהו סיפור של כפייה דתית חמורה, אך דווקא מצד היוונים. שכן פסוקים אחדים לפני תיאור מעשהו של מתתיהו בספרי המקבים מתואר צו השלטון ההלניסטי, שנגדו התקומם מתתיהו: "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד… וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ. ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים… לבנות במות והיכלות ופסלים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים… ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות" (מקבים א',
א', מ"א-נ').

זוהי אם כל הכפיות הדתיות: המעצמה ששלטה בארץ ישראל ניסתה לכפות על היהודים בכוח לחלל את השבת, לאכול חזיר, להימנע ממילה וכו'. האם הומניסט יכול שלא להתקומם נגד כפייה אלימה כזאת ושלא לצדד במי שמעז למרוד נגדה?

והנה, תיאור נוסף מאותו פרק – כיצד נהג השלטון היווני בבית המקדש: "ויבוא אל המקדש בגאווה, ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה… ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל… ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה" (שם, שם, כ"א-כ"ד). כיצד היה כל בן תרבות מתייחס לתיאור כזה של ביזוי מסגד אל-אקצה בידי מדינת ישראל, אילו חלילה נבלה כזאת היתה נעשית?

אלמלא מרדו יהודים בצו ההלניסטי, היהדות היתה נמחקת והעם היהודי היה נמחק. האין זה מובן מאליו, שיהודים יראו במי שמרדו והבטיחו את המשך קיום העם היהודי דמויות מופת, שראוי לחנך לאורן? מנגד, המתייוונים לא היו אנשים פתוחים לרוח אחרת, שרצו לבטא את דעתם השונה ולכן סבלו, אלא בוגדים ששיתפו פעולה עם צו הכפייה הדתית של אנטיוכוס.

שורק לועג לחוסר התבונה המדינית של יהודה המקבי ואנשיו, שמרדו במעצמה הגדולה. יש מקרים שבהם מוצדק מרד גם כשאין לו סיכוי. הדבר נכון במיוחד במקרים שבהם אין למורדים מה להפסיד וסכנה קיומית לעם היהודי, עקב גזירות אנטיוכוס, היא מקרה כזה. ובכל מקרה, כיצד אפשר לומר זאת כשבמבחן התוצאה – המרד הצליח?

הטענות על פשעים שביצעו המורדים, כמו טרנספר, גיור כפוי, התאכזרות וכו' אינן אלא אנכרוניזם. בתקופה המדוברת טרם המציאו את עקרונות מוסר הלחימה, שגם היום מהווים רק נקודת התייחסות שאליה יש לשאוף. אם נפסול חגים מטעמים אלה, לא תהיה סיבה גם לחגוג את פסח, שהרי מכת בכורות ודאי וודאי שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר ההומניסטיים. אולם בפרספקטיבה היסטורית עלינו להתעלם מהתופעות שהיו מקובלות באותה תקופה ולאמץ את הערכים היפים, שראוי לחנך עליהם. פסח הוא חג החירות הלאומית והאנושית, וחנוכה הוא חג הגבורה של עם קטן שהעז למרוד במעצמת על, שניסתה למחוק אותו ולהעבירו בכפייה על דתו ועל דעתו.

דרשה לקבלת שבת חנוכה, פרשת "מקץ", 15.12.17

לכבוד חנוכה, ערכנו היום באורטל קבלת שבת חגיגית במיוחד. היא נפתחה בטקס חנוכת פסל סביבתי שמתעד את העליה לקרקע של ראשוני הקיבוץ, לפני ארבעים שנה.

לאחר מכן עברנו לטקס קבלת השבת והדלקת נר רביעי של חנוכה במועדון החברים.

להלן דרשתי בקבלת השבת:

הדרשה הפעם לא תעסוק בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", אלא בחנוכה. דרשה, שתשלב בתוכה שני שירים המופיעים בשירון שבידיכם.

חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

נשיר את "הנרות הללו" וניווכח:

"הנרות הללו אנו מדליקין
על הנסים ועל הנפלאות
ועל התשועות ועל המלחמות
שעשית לאבותינו
בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

חג התחיה

המהפכה הציונית הייתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהוויה הגלותית של העם היהודי; הוויה שאינה רק חיים בגולה ולא רק העדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הוויה של פאסיביות, והמתנה לגאולה נסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהוויה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.

המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.

העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.

המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".

התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו". וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו הייתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.

בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.

בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בצביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו".

****

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תשא (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.

בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת". ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם". עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים".

את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה".

אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!" אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורה החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות".

ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת".

אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האויב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד".

****

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.

זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות: "בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.

כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. … ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח".

והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה".

* "שישי בגולן"