צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם".

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעיה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכל כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום", הוא התכוון שיעשה הכל כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק". זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב: "כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עמם". זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר אתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו". אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'". זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה הייתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת… מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם. היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה הייתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האויב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. במקביל, האויב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא הייתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית". לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פרסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות.

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית", ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד".

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור".

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עמי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס… סופגניה?

* ביד הלשון

לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון", כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו; "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון". "פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש. – בשביל מה לכם מועדון חדש? – כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

המתייוונים היו בוגדים

מאמר זה פורסם ב"הארץ" בחנוכה 2002. הכותרת היא של העיתון, והמאמר ערוך. המקור אבד לי.

****

אחת ממנטרות השנאה וההסתה שהיו שגורות בפיו של מאיר כהנא היתה
התואר "מתייוונים", שאותו נהג להדביק לחילונים. מחוזות האבסורד מפגישים לעתים את הקיצונים מהצדדים השונים. וכך, עמדתו של כהנא נפגשת כמעט מדי חנוכה עם קומץ חילונים קיצוניים, המתנדבים לזהות עצמם עם המתייוונים, כאנשים הפתוחים לתרבות המערב כפי שאלה היו פתוחים לתרבות ההלניסטית, בניגוד לחשמונאים הקנאים החשוכים שהסתגרו מפני תרבות זרה וכפו את מצוות הדת על החברה היהודית.

ד"ר יחיעם שורק הוא היסטוריון, ולכן היה מפתיע לקרוא דווקא מפרי עטו את ההצגה הזאת, שהיא סילוף היסטורי, תוך שימוש בחצאי אמיתות ובאנכרוניזם היסטורי ("קנאים צמאי דם", "הארץ", 3.12). "הכל החל במודיעים", טוען שורק, "כשמתתיהו – קנאי קיצוני פסוודו-סהרורי – החליט לגרור את העם למרידה בשלטון ההלניסטי ובסימניו", והוא מתאר את רציחתו של מי שרצה לבטא עמדה אחרת.

אכן, זהו סיפור של כפייה דתית חמורה, אך דווקא מצד היוונים. שכן פסוקים אחדים לפני תיאור מעשהו של מתתיהו בספרי המקבים מתואר צו השלטון ההלניסטי, שנגדו התקומם מתתיהו: "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד… וישלח המלך ספרים ביד
מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ. ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים… לבנות במות והיכלות ופסלים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים… ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות" (מקבים א',
א', מ"א-נ').

זוהי אם כל הכפיות הדתיות: המעצמה ששלטה בארץ ישראל ניסתה לכפות על היהודים בכוח לחלל את השבת, לאכול חזיר, להימנע ממילה וכו'. האם הומניסט יכול שלא להתקומם נגד כפייה אלימה כזאת ושלא לצדד במי שמעז למרוד נגדה?

והנה, תיאור נוסף מאותו פרק – כיצד נהג השלטון היווני בבית המקדש: "ויבוא אל המקדש בגאווה, ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה… ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל… ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב
וידבר בגאות רבה" (שם, שם, כ"א-כ"ד). כיצד היה כל בן תרבות מתייחס לתיאור כזה של ביזוי מסגד אל-אקצה בידי מדינת ישראל, אילו חלילה נבלה כזאת היתה נעשית?

אלמלא מרדו יהודים בצו ההלניסטי, היהדות היתה נמחקת והעם היהודי היה נמחק. האין זה מובן מאליו, שיהודים יראו במי שמרדו והבטיחו את המשך קיום העם היהודי דמויות מופת, שראוי לחנך לאורן? מנגד, המתייוונים לא היו אנשים פתוחים לרוח אחרת, שרצו לבטא את דעתם השונה ולכן סבלו, אלא בוגדים ששיתפו פעולה עם צו הכפייה הדתית של אנטיוכוס.

שורק לועג לחוסר התבונה המדינית של יהודה המקבי ואנשיו, שמרדו במעצמה הגדולה. יש מקרים שבהם מוצדק מרד גם כשאין לו סיכוי. הדבר נכון במיוחד במקרים שבהם אין למורדים מה להפסיד וסכנה קיומית לעם היהודי, עקב גזירות אנטיוכוס, היא מקרה כזה. ובכל מקרה, כיצד אפשר לומר זאת כשבמבחן התוצאה – המרד הצליח?

הטענות על פשעים שביצעו המורדים, כמו טרנספר, גיור כפוי, התאכזרות וכו' אינן אלא אנכרוניזם. בתקופה המדוברת טרם המציאו את עקרונות מוסר הלחימה, שגם היום מהווים רק נקודת התייחסות שאליה יש לשאוף. אם נפסול חגים מטעמים אלה, לא תהיה סיבה גם
לחגוג את פסח, שהרי מכת בכורות ודאי וודאי שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר ההומניסטיים. אולם בפרספקטיבה היסטורית עלינו להתעלם מהתופעות שהיו מקובלות באותה תקופה ולאמץ את הערכים היפים, שראוי לחנך עליהם. פסח הוא חג החירות הלאומית והאנושית, וחנוכה הוא חג הגבורה של עם קטן שהעז למרוד במעצמת על, שניסתה למחוק אותו ולהעבירו בכפייה על דתו ועל דעתו.

דרשה לקבלת שבת חנוכה, פרשת "מקץ", 15.12.17

לכבוד חנוכה, ערכנו היום באורטל קבלת שבת חגיגית במיוחד. היא נפתחה בטקס חנוכת פסל סביבתי שמתעד את העליה לקרקע של ראשוני הקיבוץ, לפני ארבעים שנה.

לאחר מכן עברנו לטקס קבלת השבת והדלקת נר רביעי של חנוכה במועדון החברים.

להלן דרשתי בקבלת השבת:

הדרשה הפעם לא תעסוק בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", אלא בחנוכה. דרשה, שתשלב בתוכה שני שירים המופיעים בשירון שבידיכם.

חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

נשיר את "הנרות הללו" וניווכח:

"הנרות הללו אנו מדליקין
על הנסים ועל הנפלאות
ועל התשועות ועל המלחמות
שעשית לאבותינו
בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

חג התחיה

המהפכה הציונית הייתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהוויה הגלותית של העם היהודי; הוויה שאינה רק חיים בגולה ולא רק העדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הוויה של פאסיביות, והמתנה לגאולה נסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהוויה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.

המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.

העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.

המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".

התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו". וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו הייתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.

בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.

בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בצביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו".

****

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תשא (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.

בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת". ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם". עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים".

את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה".

אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!" אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורה החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות".

ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת".

אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האויב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד".

****

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.

זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות: "בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.

כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. … ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח".

והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה".

* "שישי בגולן"