צרור הערות 3.7.19

מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עמם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק", הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים אתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת…), כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67. בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה הייתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכל אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהנו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן"). הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומיה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)… אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים".

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה והגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ".

* חדשות בן עזר"

איך לשפר את חוק הלאום

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". פסוק זה, שתוּקָף בתוֹקֶף זכותנו הטבעית וההיסטורית, הוא ליבת הכרזתה של מדינת ישראל. הוא הסיבה והמסובב, הוא המהות, הוא הזהות של המדינה. זו הצדקת קיומה, זו תכלית קיומה. אילו חוּקקה חוקה מיד לאחר הבחירות הראשונות, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהמהות הזו, שהיא אף 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, הייתה ליבת החוקה של מדינת ישראל. אולם הוחלט, בשעתו, שהחוקה תיבנה נדבך על נדבך באמצעות חוקי יסוד. באיחור של שבעים שנה, חוקק השנה חוק הלאום – חוק חשוב מאוד.

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, של כל המפלגות הציוניות. יוזמַת החוק, שנהגה במכון לאסטרטגיה ציונית לפני עשור, נועדה לעגן את היסודות המשותפים לכל הזרמים בציונות, דווקא בשל המחלוקת העמוקה ביניהם בשאלת הגבולות. היוזמה נועדה להכריז לעצמנו ולעולם, שגם אם אנו חלוקים בשאלה הטריטוריאלית, אנו מאוחדים במהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שיקבע. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להעלות את החוק הייתה יו"ר האופוזיציה ויו"ר "קדימה" ציפי לבני, בהנחה שהן הקואליציה והן האופוזיציה יתמכו בכך, וחבל שהיא קיבלה רגליים קרות, אולי כאשר הבינה שמדינה יהודית אינה באופנה ב"בייס" שלה.

חוק הלאום הוא חוק יסוד חשוב מאוד. העובדה שהוא לא התקבל בהסכמה רחבה, אלא היה מוקד למחלוקת, היא תקלה חמורה. בעיקר האשמה לכך נושאים מתנגדיה, אולם חלק מן האחריות היא על תומכיה, שלא עשו מאמץ ללכד את השורות ולהגיע לנוסח מוסכם.

מי שמתנגד למהותו של החוק; רואה במדינת לאום יהודית "גזענות", "אתנוצנטריות" ו"לאומנות" – באמת אינו אמור לתמוך בו. אולם מרבית מתנגדי החוק מאמינים ברעיונותיו, ולכן נכון היה טרם קבלת החוק ונכון גם היום, לנסות להגיע אתם להסכמה על נוסח החוק. ההתנגדות לחוק נומקה בחשש מפגיעה בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל. זהו חשש שווא, כיוון שהחוק אינו פוגע בשוויון כהוא זה, שכן הוא כלל אינו עוסק בסוגיה. אולם אילו הכנסת משפט אחד לחוק, המבהיר זאת, הייתה מכנסת תמיכה רחבה בחוק – הוספת המשפט הייתה לתועלת, גם אם אין בה צורך ענייני. כבר ב-2014 הצעתי מעל במה זו להוסיף לחוק משפט לפיו מדינת הלאום היהודי תקיים שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לצערי, לא כך נעשה. אני מאמין, שלא מאוחר לתקן זאת.

היום אני משכלל את הצעתי. אני מאמין שאכן חשוב להכניס לחוקה של המדינה את השוויון האזרחי, אולם המקום הראוי לו אינו בחוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לשם יש לצרף סעיף ברוח זו, ולחוק הלאום, המעגן את סמלי הלאום – הדגל, ההמנון וסמל המדינה, יש להוסיף משפט המביע מחויבות למגילת העצמאות ועקרונותיה.

* "ישראל היום"

צרור הערות 16.1.19

* סיכום תקופת איזנקוט – הישגיו העיקריים של איזנקוט כרמטכ"ל היו בגבול הצפון – בסוריה ובלבנון; המערכה ההתקפית הנועזת, המוצדקת והמוצלחת נגד ההשתלטות האיראנית האנטי ישראלית בסוריה, ההתקפות הרבות לסיכול העברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה ומבצע "מגן צפוני" שסיכל את האיום האסטרטגי החמור של חיזבאללה לכיבוש יישובים בגליל. זאת גולת הכותרת של הקדנציה שלו. חבל שמדיניות העמימות, שהייתה חלק בלתי נפרד מן המערכה, הופרה לאחרונה, הן בפי הרמטכ"ל והן בפי רוה"מ ושר הביטחון.

הכישלון החמור ביותר של איזנקוט, היה מדיניות ההבלגה וההכלה נוכח הפרת הריבונות וטרור ההצתות בגבול עזה. איני מתכוון להפסקת האש בסבב החמור האחרון, שבה מוקדה עיקר הביקורת ובעטיה ליברמן התפטר, כי אני משוכנע שתגובה חריפה כשהחלה מתקפת הטרור הייתה עוצרת אותה בלי להתקרב אפילו לסבבים ולירי הרקטות. ההבלגה וההכלה שחקו את ההרתעה שנוצרה במבצע "צוק איתן" והביאה ל-3.5 שנות שקט באזור שדימם 14 שנים.

יש לציין, שהן על ההישגים והן על הכישלונות אחראי תמיד בראש ובראשונה הדרג המדיני.

איזנקוט ראוי להערכה גם על עמידתו האיתנה בשמירה והגנה על ערכי צה"ל, כצבא המוסרי בעולם. הוא לא איפשר להפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית, לא נסחף בזרם העכור של פופוליזם דמגוגי ולא נרתע ממסע הסתה מתוזמן ומתוזמר נגד צה"ל ומפקדיו, חרף חוסר הגיבוי, בלשון המעטה, של רוה"מ.

* לא ראש בלאטה – במבצע "חומת מגן" שירת הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי כמפקד חטיבת הצנחנים. על חטיבתו הוטלה משימת ההשתלטות על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, לצד חטיבת גולני וחטיבת שיריון במילואים. כוכבי החליט לא להיות ראש בלאטה, לא ללכת עם הראש בבלאטה, אלא לפעול ביצירתיות, באופן שבו המשימה תושג במלואה תוך חיסכון מירבי בחיי לוחמינו. הוא הגה וביצע את שיטת "ההליכה דרך הקירות" – כניסה לבתי האויב לא דרך סמטאות המחנה המסוכנות, אלא מבעד לקירות, שנפרצו בפטישים, חומרי נפץ ודחפורים, על פי התנאים השונים. הפעולה הזאת נעשתה בפריצה למחנה בעת ובעונה אחת מעברים שונים. המחבלים שנערכו למתקפה חזיתית בסמטאות הופתעו. 70 מחבלים חמושים נהרגו, עוד רבים נעצרו, נתפס אמל"ח רב. לכוחותינו היו הרוג אחד ומספר פצועים.

השיטה היצירתית הזו נלמדת היום בידי צבאות בכל העולם. צדק ראש הממשלה ושר הביטחון כאשר העלה אותה על נס בטקס הענקת דרגת רב אלוף לכוכבי.

ואילו בקבלת הפנים לכוכבי בשוקניה, דווקא האירוע הזה נזקף לחובתו של כוכבי. במאמרו "להשגיח על כוכבי", כתב יגיל לוי: "זו היתה טקטיקה כוחנית במיוחד, שהרסה את בתיהן של מאות משפחות תוך כדי הרג מסיבי של חמושים ופגיעה באזרחים". אין במאמר זה ולו מילה אחת על החיסכון בחיי חיילינו בזכות הטקטיקה הזאת. אגב, אני בטוח שבזכות השיטה הזו נחסך גם דם של אזרחים בלתי מעורבים בקרב האויב. במאמר גם לא הוזכר שהמבצע נועד והצליח לשים קץ למתקפת הטרור שעלתה בחיי 1,500 ישראלים. כי העובדה הזאת כנראה ממש לא מעניינת.

יש לקוות שהיצירתיות שגילה כוכבי ב"חומת מגן" מבטאת את האופן שבו ינהיג את צה"ל כרמטכ"ל.

* הראיות של גלנט – אם יש אמת בהאשמתו של יואב גלנט, שהיועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה הקודמים נסחטו וכך סוכל מינויו לרמטכ"ל, מדובר במגה-שחיתות פושעת. אם שני שומרי הסף הבכירים ביותר בישראל, פעלו תחת סחיטה, ובשל הסחיטה נקבע מי יהיה או לא יהיה לרמטכ"ל, אין שערוריה חמורה מזאת. שערוריה כזאת חייבת להיחקר.

אם יש לגלנט ראיות כלשהן להאשמה זו, היה עליו להגיש תלונה למשטרה בארבע השנים האחרונות. מדוע הוא לא עשה זאת? הוא יכול לעשות זאת גם עתה. זה המינימום שניתן לצפות מאזרח שומר חוק, לא כל שכן איש ציבור, המודע לפשע מושחת כל כך. וכיוון שמדובר בפשע שנרקם נגדו, ברור שיש לו גם אינטרס ברור להגיש תלונה נגד מי שפגעו בו כל כך. מדוע אין הוא עושה זאת? מדוע במקום להגיש תלונה, הוא מפריח האשמות פרועות?

חזקה על גלנט, שאילו היה לו מידע כלשהו המאושש את האשמתו, הוא היה מתלונן ומביא לפתיחת חקירה. אם הוא לא עשה כן, ניתן להניח שפשוט לא היה כלום ואין כלום, כלומר גלנט משקר ומעליל. אם הוא משקר ומעליל, הדבר מעיד שהוא אינו ראוי להיות איש ציבור. ואם שקרים ועלילות מקנות לו יתרון בפריימריז, הדבר מלמד על דמותו של הגוף הבוחר.

אם גלנט יגיש תלונה למשטרה, אמהר לחזור בי מהפסקה האחרונה.

* דף המסרים העדכני – ציטוט אופייני של אחד ממדקלמי דף המסרים העדכני, מציג את תמצית אידיאולוגיית הביביזם הרדיקלי: "כשני מיליון איש, אולי יותר, יצביעו בבחירות כדי שמועמד יהיה ראש ממשלה, אבל יש כאן אנשים שחושבים שזה דמוקרטי שאדם אחד, שלא נבחר מעולם, שלא יישא באחריות ולא ייתן דין, יכול להחליט להדיח את הנבחר. אבסורד". זה המסר, שאותו מדקלמים באדיקות ובדבקות גם שרים בממשלה, ח"כים ונערי שליחויות.

אין מדינת חוק. אין חוק. המנהיג אינו נדרש למלא את החוק, אינו כפוף לחוק, אינו מחויב לחוק. המנהיג הוא מעל החוק. המנהיג יכול לעשות ככל העולה על רוחו. מן המנהיג נדרש רק דבר אחד. להיבחר. אם הוא נבחר, משמעות הדבר שהוא מבטא את "רצון העם". אמנם אין בישראל בחירה ישירה. אמנם בבחירות האחרונות מפלגתו של נתניהו קיבלה רק רבע מהקולות. אך די בכך שיצליח להרכיב קואליציה בת 61 ח"כים, כדי שהוא יבטא את "רצון העם".

על פי האידיאולוגיה של המהפיכה הביביסטית, כל דרישה לבחון את מי שמגלם את "רצון העם" באמות מידה של חוק, של ראיות, של מוסר, של אתיקה – היא פגיעה ב"רצון העם" ולכן היא אבסורד אנטי דמוקרטי.

מה עומד מול "רצון העם"? לא החוק, לא המשפט, לא ראיות. עומד רצונו הפרטי של "אדם אחד" שהוא בסך הכל פקידנוצ'יק, כי הוא לא נבחר בידי "רצון העם". אין המדובר בסך ראיות שנאספו בחקירה יסודית ומעמיקה של משטרת ישראל, של רשויות המס, של הפרקליטות, ולכן גם לא בראיות שיש לבחון אותן בבתי משפט. לא. המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט, ובעצם חוקי המדינה ועצם היותה מדינת חוק, מגולמים בפקיד אחד לא נבחר, שכידוע הוא גם סססמולני (או מתחנף לססססמולנים) כמו חברו הססססמולני אלשייך, שכל ייעודו בחיים הוא לסכל את "רצון העם".

את האידיאולוגיה הזאת לא המציא אותו חסיד שוטה שציטטתי. זה דף המסרים שיוצא מבלפור. זאת ההפיכה נגד מדינת החוק, שמוביל ראש הממשלה החשוד, שצדק כאשר קרא להתפטרותו של אולמרט כאשר החלו חקירות נגדו.

* נתניהו הטהרן – חסידי נתניהו יוצאים נגד הקריאות להתפטרותו אם יוגש נגדו כתב אישום, ומנפנפים בחוק על פיו רק פסק דין חלוט מחייב את התפטרותו.

מה הקשר? המשמעות של החוק היא שאם ראש הממשלה הורשע בפסק דין חלוט, גם אם כל 120 הח"כים יתמכו בו וגם אם 100% מן האזרחים יתמכו בו – הוא אינו יכול להישאר בתפקידו, כי החוק אוסר עליו לכהן. כמובן שהחוק אינו אומר שעליו להישאר בתפקידו עד שיהיה פסק דין חלוט. כל שלב בדרך לפסק דין חלוט, יכול להיות סיבה לדרוש את התפטרותו. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהורשע, בלי להמתין לערעור. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהפרקליטות ממליצה להעמיד אותו לדין. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין. ויש מי שידרוש זאת מראש ממשלה ברגע שנפתחו נגדו חקירות. זאת הייתה דרישתו הנחרצת של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו מאולמרט. כנראה שנתניהו הוא טהרן במיוחד. ומה עם "נאה דורש – נאה מקיים"?

* איזה שינוי? – ראש מפלגת "חוסן לישראל" בני גנץ הבטיח שיפעל לשינוי חוק הלאום. מה הוא אמר בכך? כל עוד לא אמר לאיזה שינוי הוא התכוון, אין שום משמעות לאמירה הזאת. אם הוא מדבר על שינוי מהותי, שיעקר את החוק ממהותו – האמירה הברורה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי על כל המשתמע מכך, זהו שינוי שלילי וחמור, שיש להתנגד לו. אם מדובר בהשארת החוק על כנו, ותוספת משפט המבהיר שבמדינת הלאום של העם היהודי יישמרו זכויות הפרט השוות לכל האזרחים, אין בכך בעיה, כיוון שזה המצב בלאו הכי, עם התוספת ובלעדיה. אני מציע כבר 4.5 שנים לצרף משפט כזה, אם הדבר יביא להסכמה רחבה על חוק היסוד, החשוב כל כך. אולם עדיפה תוספת המציינת בין סמלי הלאום המעוגנים בחוק את המחויבות למגילת העצמאות על כל עקרונותיה, ותוספת משפט המעגן את שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

* מהותה של מדינת ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושל העם היהודי בלבד. העם היחיד שיש לו זכויות לאומיות במדינת ישראל הוא העם היהודי. העם היחיד שמדינת ישראל מממשת את זכות ההגדרה העצמית שלו הוא העם היהודי. זאת מהות ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

המדינה היהודית מקיימת שוויון זכויות אזרחי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

זאת מהותה של המדינה מיום הקמתה, זאת מהותה של מגילת העצמאות והחוקה של מדינת ישראל חייבת לבטא את העקרונות הללו.

חוק הלאום אינו תחליף לחוקה, אלא הוא נדבך בחוקה, שמנסח את מהותה וזהותה הלאומית. אין קדושה בנוסח הקיים של חוק הלאום. אין פסול בשינויים שיתנו סולם למתנגדי החוק לרדת מהתנגדותם התמוהה. ובלבד, שהעקרונות שהזכרתי כאן לא יפגעו כהוא זה.

* אגדת המשילות – המשבר הפוליטי החריף בארה"ב, סביב מימון בניית החומה בגבול מקסיקו והשבתת הממשל, ממחיש עד כמה אגדת המשילות של השלטון הנשיאותי והשיטה הדו-מפלגתית בארה"ב רחוקה מן המציאות.

החוקה האמריקאית מעניקה עוצמה רבה לנשיא, אך מערכת האיזונים והבלמים מקיימת מוקדי עוצמה נוספים, שמגבילים מאוד את עוצמתו.

בשיטה הישראלית, שבה למעשה הרשות המחוקקת כפופה לרשות המבצעת (להלכה זה הפוך, כמובן), המשילות חזקה יותר, לטוב ולרע.

* לא עלה תאנה – מישה ארנס כתב את הטור הפובליציסטי שלו ב"הארץ" עד סמוך למותו. הוא הביא בטורו קול ציוני, ממלכתי וליברלי צלול וחד. הפער בין העמדות שהוא ביטא לבין העמדות של דבוקת שוקן, ההגמונית בעיתון, הוא כרחוק מזרח ומערב.

יש שראו בטור שלו "עלה תאנה" של "הארץ". יתכן שכך ראתה זאת גם מערכת "הארץ". אך דעתי שונה. בעיניי, יש חשיבות רבה ביותר להבעת העמדות הללו דווקא ב"הארץ". חשוב מאוד שקוראי "הארץ" ייחשפו לעמדות הללו, בעיקר כיוון שהן כתובות בכישרון רב, ברהיטות ובשום שכל.

קולו הייחודי של ארנס יחסר מאוד במדבר הצחיח של השוקניה.

* מהפכה תחבורתית וחברתית – נסעתי בראשית השבוע לראשונה בכביש 77 החדש, שהוא למעשה הזרוע הצפון מזרחית של כביש 6. הכביש הזה מדלג על פקקים רבים ומקצר מאוד את הנסיעה. זהו הישג משמעותי, במהפכת תשתית התחבורה בישראל. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא מהפכה בתשתית החברתית כלכלית של ישראל, כיוון שהיא מקרבת מאוד את הפריפריה למרכז, ובכך מקדמת מאוד את הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית של אזור הספר הצפוני של ישראל.

שעה שנסעתי בכביש, שמעתי ברדיו ביקורת חריפה על משרד התחבורה בשל מחדלי הרכבת. אין זה מן הנמנע שיש כשלים ומחדלים של המשרד והשר ותפקידה של התקשורת לחשוף ולהציף אותם. ודווקא לכן, חשוב לי לאזן את הדברים בהעלאה על נס של המהפכה החשובה הזאת, שאותה הבטיח ישראל כץ, ובעשר שנות כהונתו כשר התחבורה הוא מקיים אותה, ובגדול.

ועם זאת, ספק בידי האם התשתית המשודרגת הזאת כשירה לתת מענה לגידול הצפוי באוכלוסיה בעשורים הקרובים והאם המדינה נערכת לגידול הזה ומתכננת את תשתיותיה בהתאם.

* איפה ישנם עוד אנשים – אין אנשים שאני נהנה לפגוש אותם יותר מוותיקי ההתיישבות. ביום ראשון היה לי עונג כפול – לראיין למחקרִי על ראשית ההתיישבות בגולן את גדליה גל בכפר ויתקין ואת אריק נחמקין בנהלל. גל היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת ונחמקין היה שר החקלאות, אולם אני ראיינתי אותם על תקופה מוקדמת יותר, מלחמת ששת הימים והשנים שאחריה, שבהם השניים היו בהנהגת תנועת המושבים.

אריק נחמקין הוא יליד 1925, יש לו כבר 21 נינים, אך לחיצת היד האמיצה שלו היא כשל חקלאי במיטב שנותיו. בחגיגת הביכורים האחרונה בנהלל, עוד צפיתי בו דוהר על סוסו, לקול תשואות הקהל האוהב. גדליה גל סיפר לי, שלפני שלוש שנים, במלאת לו 83, החליט שהגיע הזמן להפסיק את הפעילות הציבורית הענפה והוא התפטר מתפקידיו הרבים. הפסקת הפעילות הציבורית כוללת… פעילות בעמותה של תיאטרון היידיש, בעמותה שמובילה מסעות ערכיים בארץ ובחו"ל למשוחררי צה"ל והתנדבות שבועית להסעת ילדים פלשתינאים מהרש"פ לבתי חולים בישראל ובחזרה. והוא לא נתן לי לצאת מביתו לפני שהעניק לי צנצנת זיתים שכבש.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים הללו?

* ביד הלשון

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה – המקבים נקראו כך על שם המַּקֶּבֶת, פטיש גדול ששימש כלי מלחמה. אך מקובל יותר להשתמש בביטוי מכבים, בכ"ף, שעל פי מדרש השם בספר יוסיפון, אלה ראשי תיבות של מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה.

הציטוט הזה הוא מתוך שירת הים – שירת ההודיה ששרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. שירת הים מופיעה בפרשת "בשלח", פרשת השבוע שלנו. בהפטרה אנו קוראים את שירת דבורה. השבת שבה אנו קוראים את שתי השירות, השבת הקרובה, נקראת "שבת שירה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.1.19

* חוק הלאום בבית המשפט העליון – חוק הלאום עומד להידון בבית המשפט העליון, בעקבות גל של עתירות נגדו.

אני תומך בחוק הלאום בכל מאודי, ומצוי במחלוקת עמוקה עם מתנגדיו. המקום שבו ראוי לנהל את המחלוקת, אינו בית המשפט, אלא הכנסת, התקשורת, השיח הציבורי.

בית המשפט רשאי לדון בחוקים ואף לפסול חוקים, כאשר הם פוגעים בזכויות האזרח באופן משמעותי. במקרה זה, אין שום פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החוק כלל אינו נוגע לזכויות האדם והאזרח, אלא להגדרה הקולקטיבית של הזהות הלאומית של מדינת ישראל. ולכן, אין מקום לדיון על החוק הזה בבית המשפט.

כיוון שמדובר בחוק יסוד – קל וחומר שאין מקום לדון בו בבית המשפט. פסילת חוק יסוד היא נשק יום הדין של בית המשפט; רק במקרים של פגיעה קיצונית ביותר בזכויות האזרח. למשל, חוק יסוד שישלול את זכות הבחירה בישראל מערבים, מחרדים או ממתנחלים הוא חוק בלתי חוקתי, שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, וראוי להיפסל. אפילו גדול השקרנים לא יטען שחוק הלאום מתקרב כהוא זה לדוגמה שנתתי.

מן הראוי היה שהעתירות נגד חוק הלאום תיפסלנה על הסף. ההחלטה לדון עליהם היא טעות חמורה. עם זאת, משהוחלט לקיים את הדיון, טוב עשתה נשיאת בית המשפט כשקבעה הרכב של 11 שופטים, ללמדך שדיון על חוק יסוד הוא מקרה מיוחד וחריג, שאי אפשר לדון עליו בהרכב רגיל. אולי נכון היה לקבוע שהדיון הזה יהיה בהרכב של כל שופטי בית המשפט העליון.

התחזית שלי – בית המשפט לא יפסול את חוק הלאום. רמת ביטחוני בתחזית הזאת היא 99%.

ומעבר להתנגדותי העקרונית לדיון, צר לי שבית המשפט העליון שוב פוגע בעצמו ובמעמדו, ומספק תחמושת לאויבי מדינת החוק ולטיעוניהם הדמגוגיים. הרי ברור שהעובדה שבית המשפט החליט לדון בחוק הלאום, מוכיחה שלא היה כלום ואין כלום, וששני הססמולנים אלשייך ומנדלבליט תפרו תיק נגד נתניהו…

* מהפיכה שלטונית נגד מדינת החוק – פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר שכותרתו "הימין החדש באמת", ובו תיארתי איך הליכוד, שהאידיאולוגיה שלו מאז הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הייתה של ממלכתיות, מדינת חוק, דמוקרטיה של איזונים ובלמים, יחס של כבוד לבית המשפט, כיבוד השירות הציבורי וכד', בעט במורשתו, והפך למפלגה רדיקלית שמנסה לבצע מהפיכה שלטונית נגד ישראל כמדינת חוק, באמצעות העמדת בנימין נתניהו מעל החוק, בהיותו מייצג "רצון העם". במאמר הזכרתי את אחד האידיאולוגים של הדרך הזו, ארז תדמור, שהוא גם ממנסחי תאוריות הקונספירציה המטורללות, על "מדינת העומק", כלומר "השלטון האמתי" במדינה, שהוא התאגדות של המשטרה, השב"כ, הפרקליטות, בתי המשפט, ביקורת המדינה, "התקשורת", האקדמיה וכו', שחברו יחדיו לתפור תיקים נגד נתניהו, המאיים על שלטונם הדיקטטורי, כדי להדיח אותו. למחרת, פרסם תדמור מאמר תגובה ב"ישראל היום", שבו הצדיק את התאוריה.

ביום שלמחרת התקשרו אלי מרדיו "גלי ישראל" וביקשו לראיין אותי על המאמר. הסכמתי ברצון להתראיין. הם רק שכחו לספר לי, שאין המדובר בראיון אלא בעימות, ושהעימות הוא עם המראיין עצמו. ושהמראיין עצמו הוא ארז תדמור.

לא, איני חושב שעשו לי "אמבוש". לדעתי מדובר בטעות בתום לב, והם גם התנצלו. ובכל מקרה, אילו ידעתי במה המדובר, הייתי מסכים לעימות הזה. עם זאת, לא היה לי נוח להיקלע בלי דעת ובלי הכנה לתוך אותו עימות.

זה לא היה עימות ממש, אלא דו-שיח של חרשים. וכשאני כותב זאת, כוונתי ששני הצדדים בוויכוח ניהלו דו-שיח של חרשים. גם אני. אני יכול לנהל דיון מכובד עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי ב-180 מעלות. אני יכול להתווכח בכבוד, ועשיתי זאת פעמים רבות, עם מי שתומכים (לא נשארו רבים כאלה…) בנסיגה מהגולן. אני יכול להתווכח עם פוסט ציונים. אני יכול להתווכח עם אנטי ישראלים.

איך אני יכול להתווכח עם תאוריות קונספירציה מטורללות? איך אני יכול להתווכח, למשל, עם מכחישי רצח רבין, אלה שיש להם "אלפי הוכחות" שהשב"כ רצח את רבין? כך איני יכול להתווכח עם מי שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק, המושחתת והרקובה, קשרה קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. איך אפשר בכלל להתחיל להתווכח עם "דעה" כזאת?

אז זה לא היה דיון. סתם צעקנו זה על זה.

בכל זאת אתאר משהו מן העימות. אחרי שתיאר כמה המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מושחתים, עבריינים ורקובים, תדמור אמר שהשלטון שלהם דיקטטורי, כי עובדה, אף אחד אינו מפקח עליהם. והוא שאל אותי: "מי מפקח על המשטרה? מי מפקח על הפרקליטות?"

השבתי לו שמח"ש מפקחת על המשטרה ונציב תלונות הפרקליטות – על הפרקליטות. ותגובתו: "מח"ש? זאת בדיחה. נציבות הפרקליטות? זאת בדיחה". וסיפר שמישהו ממח"ש פעם אמר ככה, ומישהו מהנציבות פעם עשה אחרת. ובקיצור – ברור שגם מח"ש וגם הנציבות הם חלק מאותה "מדינת עומק". ואם תקום יחידת ביקורת על מח"ש, נציבות ביקורת על נציבות ביקורת הפרקליטות, ומבקר למבקר המדינה – גם הם יהיו פקידונים שלא נבחרו וחלק ממדינת העומק. אין לזה סוף.

מה המשמעות? הם חותרים למדינה שבה השליט עומד מעל החוק, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אסור לבקר אותו, אסור לחקור אותו, אסור לשפוט אותו, כי כל מערכות הביקורת, החקירה והשיפוט הם פקידים שאף אחד לא בחר אותם, ואיך הם יכולים לבדוק את מי שמגלם את "רצון העם"?

וכיצד תדמור מגדיר את הגישה הזאת? "דמוקרטיה ליברלית אמתית עם איזונים ובלמים". ציטוט מדויק. וכאן כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

* לא היה כלום – בנימין נתניהו עלה ב-1996 לשלטון, על גלי "העם עם הגולן". אולם כראש הממשלה, הוא ניהל מו"מ חשאי, מאחורי גבו של עם ישראל ומאחוריה גבה של הממשלה, למסירת הגולן לידיו של אבא של בשאר. את המו"מ הוא ניהל באמצעות חברו הטייקון רון לאודר, שליח לדבר עקירה.

במקביל, שיגר נתניהו את עוזי ארד, אז יועצו המדיני, לשיחות "עדכון" קבועות עם ראשי הדרך השלישית אביגדור קהלני ויהודה הראל. היו אלו שיחות הרדמה, שבהן הוא שיקר להם במצח נחושה, בשם הבוס, שאין כלום. וכאשר אריק שרון הזהיר את ראשי הדרך השלישית שמשהו מתבשל עם סוריה, הם חשדו בו ובמניעיו, והאמינו להכחשות הנמרצות של נתניהו, שהבהיר בהחלטיות שלא היה כלום.

אין כלום… לא היה כלום… בלה בלה בלה כלום… "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?! גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ".

* הצעד נכון אך הדרך אינה ראויה – החלטתו של אבי גבאי לפרק את השותפות עם ציפי לבני ו"התנועה" (הפיקטיבית) לא רק נכונה, אלא מתבקשת. אף מפלגה אינה יכולה לסבול חתרנות מן הסוג שהיא מייצגת.

עם זאת, הדרך בה ננקט הצעד – השפלה בשידור חי, במקום שיחה בארבע עיניים שבה הוא מודיע לה על ההחלטה, מכוערת ואינה ראויה. אפילו פחדנית.

בעיה נוספת היא בעצם העובדה שאדם אחד מחליט החלטות כאלו. אולם זאת כבר בעיה שאינה מאפיינת דווקא את מפלגת העבודה, אלא את כל המפלגות. יש לציין שבמפא"י של בן גוריון ובחרות של בגין, שהיו מנהיגים חזקים וכריזמטיים ביותר, התרבות הייתה אחרת לגמרי. כל החלטה כזו, על איחוד, פילוג, כניסה לקואליציה או פרישה ממנה וכו', התקבלה במרכז המפלגה ומוסדותיה, והמנהיג נאלץ לעתים להתאמץ מאוד כדי להעביר את רצונו. וכך היה אז בכל המפלגות. בעיניי, זה היה נכון וראוי לאין ערוך.

אני מקווה שפירוק השותפות עם ציפי לבני, שהייתה הסמן היוני של המחנ"צ וסמל להקצנה ולהיגררות אחרי השמאל הקיצוני, תבטא גם שינוי דרך, וחזרה של מפלגת העבודה למרכז הציוני השפוי והאחראי. בראשית דרכו כיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אותת לכיוון הזה, אך בשלב מסוים איבד כיוון ושליטה ונסחף בזרם העכור. יש לקוות שהצעד שנקט הוא הצעד הראשון בדרך הנכונה.

* גילוי נאות – שר הקליטה יואב גלנט השתלח בבני גנץ. ברגע של היסח דעת, הוא שכח לומר את חלקו השני של המשפט, ואעשה זאת במקומו: "גילוי נאות: גנץ מונה לרמטכ"ל במקומי, ומן הראוי לפרש את כל דבריי עליו כנובעים מקנאה בלתי נשלטת".

* להסיר את הכפפות – ישראל חייבת לנהל מלחמת חורמה בטרור היהודי ובמחבלים היהודים (בעצם, אין שום דבר יהודי בטרור הזה, ולכן אנסח זאת אחרת: בטרור שמבוצע בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות). עד היום, המדינה כושלת במלחמתה נגד הגיס החמישי הזה, כיוון שהיא פועלת בכפפות של משי. לא יתכן שנשלים עם המצב שבו איננו מצליחים לשבור את קוד השתיקה ושיבוש החקירה שהבן גבירים למיניהם מאלפים אליהם את המחבלים הללו מילדות. אם אנו מצליחים לעשות זאת עם מחבלים חמאסניקים, אנו יכולים לעשות זאת גם עם מחבלים כהניסטים.

* פגיעה בחסרי ישע – אני תומך בהצעת החוק שהתקבלה בקריאה ראשונה (והמשך הליך החקיקה שלה יהיה בכנסת ה-21), על פיה יוטלו עיצומים על הורים המסרבים לחסן את ילדיהם.

לכאורה, זו חקיקה אנטי ליברלית, שבה המדינה מתערבת באוטונומיה של הפרט כלפי גופו. אך לא בכך מדובר, אלא בהגנה על חסרי ישע. כפי שהמדינה מתערבת, באמצעות החוק, גורמי האכיפה וגורמי הרווחה, ומגֵנה על ילדים מפני הורים מכים, כך עליה להגן על ילדים מפני הורים חסרי אחריות, המסרבים לחסן אותם ומסכנים את בריאותם ואת חייהם.

סרבנות חיסונים חמורה יותר מהכאת ילדים, כיוון שהיא מסכנת גם ילדים אחרים – חבריהם של הילדים לגן ולשכונה; סרבנות החיסונים היא פגיעה בבריאות הציבור. זכותו וחובתו של הציבור להתגונן.

* השביתו את הלימודים – אילו חיינו במציאות אוטופית של "וחי זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותם לאתים", לא היה צורך בצבא. לא היה צורך בנשק. לא היה צורך בגיוס בנות ובני 18 לשרת את המדינה ואת העם. אולם אנו במציאות של חיים בסביבה שמסרבת לקבל את זכות קיומם של חיים יהודיים במזה"ת ולבטח אינה משלימה עם עובדת קיומה של מדינה יהודית. חלומם הגדול הוא להשמיד את מדינת ישראל. אם נכריז על יום אחד של מנוחה, יום ללא צבא, יום אחד שבו הצבא יפשוט מדיו וכל החיילים ישלחו לביתם, לא נהיה כאן בבוקר שלמחרת.

הגיוס של בני נוער במיטב שנותיהם לצה"ל אינו אידיאל. לבטח יש דברים טובים יותר לנערות ונערים בני 18 לעשות, מאשר לבלות את מיטב שנותיהם במסגרת הצבאית, להתאמן איך להרוג, ולסכן את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. זה דבר רע. אך זה רע הכרחי, זה הכרח קיומי.

מי שאינו מבין זאת, אינו מבין היכן הוא חי; אינו מבין מימינו ומשמאלו. וגם אם הוא מרצה באוניברסיטה, הוא חסר מינימום של הבנת המציאות, שמץ של חכמת חיים.

ד"ר קרולה הילפריך, מרצה חצופה ומרשעת באוניברסיטה העברית, נזפה בסטודנטית על כך שהגיעה ללימודים במדים. השערוריה החלה כאשר סטודנטית ערביה חצופה, התנכלה לסטודנטית החיילת, ולאורך שיעור שלם הציקה לה על כך שהיא לובשת מדים שמפריעים לה, והמרצה לא התערבה ולא סילקה את המפריעה. ולאחר השיעור, עמדה המרצה מול התלמידה ובמשך שעה ארוכה נזפה בה, כשהיא מקשקשת סיסמאות נבובות על "חברה אזרחית-שמזרחית" ועל כך שבשם ה…סובלנות (!) חיילת לא צריכה לבוא במדיה ללימודים, כי זה פוגע בסטודנטים אחרים. לא יאומן.

זו לא הפעם הראשונה שתופעה כזאת קורית וזו לא האוניברסיטה הראשונה בישראל שיש בה תופעה כזאת. ומה שהפריע לי יותר מכל, זו שתיקת הכבשים של חבריה של הסטודנטית החיילת. הם ישבו בכיתה, ראו את הסטודנטית הערביה מתנכלת לחברתם, ראו את המרצה שאינה מתערבת ונותנת לזה לקרות – ושתקו. היה עליהם לקום, לדרוש מהמרצה לסלק את המפריעה, ולא להמשיך את השיעור עד שתעשה כן. היה עליהם לגלות סולידריות עם חברתם החיילת. יצוין לשבח אחד הסטודנטים, שתיעד במצלמתו את שיחת הנזיפה המבישה של המרצה החצופה בתלמידתה והעביר אותה לתקשורת. בזכות התיעוד הזה ופרסומו, המרצה לא יכלה להכחיש את התנהגותה, והנהלת האוניברסיטה לא יכלה לטייח.

מניין לי שההנהלה הייתה מנסה לטייח. מכך שנוסח תגובתה אחרי שהסרטון הופץ במלואו, אנמית לחלוטין, על סף הטיוח: "האוניברסיטה מכבדת את כל הסטודנטים והסטודנטיות כולל את אלה שבאים ללמוד בזמן שירותם הצבאי – סדיר, קבע או מילואים. ההנהלה מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים. האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה".

האוניברסיטה מכבדת את כולם, מגנה באופן כללי התנהגות בלתי מכבדת. כלומר, האוניברסיטה אינה מגנה ומוקיעה את המרצה. אינה קובעת שהתנהגותה אינה מכבדת. אינה נוזפת במרצה או נוקטת נגדה צעדי ענישה. אינה מגבה את הסטודנטית החיילת ואינה מענישה ואף לא מתייחסת להתנהגותה של הסטודנטית המטרידה. ובסוף היא מתנצלת ומציינת שהמרצה מתנצלת – לא על מה שהיא עשתה, אלא כיוון שהסטודנטית חשה פגועה. שום אמירה מוסרית, ערכית, אמירה של טוב ורע, אלא אמירה אנמית שאם הסטודנטית חשה פגועה, מתנצלים בפניה.

כיוון שזו הגישה של הנהלת האוניברסיטה, הכדור כעת בידי אגודת הסטודנטים. מן הראוי שאגודת הסטודנטים תודיע על השבתת הלימודים, עד שינקטו צעדי ענישה הולמים נגד המרצה וההנהלה תפרסם אמירה ערכית המגנה את התנהגותה. ומן הראוי שתלמידיה של המרצה החצופה לא ייכנסו לשיעוריה עד שהיא בעצמה, בקולה, תתנצל בפומבי בפני התלמידה ותתחייב שלא תחזור על התנהגות כזאת.

* בין חברים – ברשימה שפרסמתי ביום מותו של עמוס עוז, ציינתי בין ספריו האהובים עליי במיוחד את "תמונות מחיי הכפר". כוונתי הייתה לספר "בין חברים". את "תמונות מחיי הכפר" טרם קראתי.

* סכום האש – עונג השבת שלי היה קריאת המאמרים הרבים על עמוס עוז ויצירתו, שמילאו את המוספים הספרותיים של כל העיתונים. ומכולם, שבה את לבי פסוק אחד, מתוך ראיון של עמוס עוז לנורית גרץ ב-1973, לעבודת המ.א. שכתבה עליו: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו".

אני מאמץ את הפסוק.

* אל תקרא לי חילוני – כתב לי ליאון גרשוביץ', מורה ומחנך בישראל: למרות שאני בשנת שבתון, בכל זאת מביה"ס הצליחו לשכנע אותי להצטרף לחמישי-שישי-שבת של סמינר "גשר" לתגבר את הסגל שיצא לסמינר. ביום שישי יש שעה שהמורים מעבירים שיעורים לפי תכני עניין שלהם (ולא מנחי "גשר" שמעבירים את הסמינר עצמו). אלא מה, הגורמים שהזמינו שכחו לומר שצריך להכין שיעור כזה. אז אלתרתי שיעור שבמוקד שלו חלקים ממאמרך "אל תקרא לי חילוני" משנת 2006. כפי שציפיתי אכן באו בעיקר התלמידים הדתיים (המפגש הוא של בנים מביה"ס שלי – משגב עם בנים מישיבות תיכוניות נווה שמואל באפרת וכפר הרוא"ה). העמדת המאמר שלך במוקד השיח הייתה מוצלחת ביותר, והשיח עצמו היה ער ומאתגר במובן הטוב של המושג. זכויות היוצרים כמובן הודגשו כנדרש. תודה על המאמר ההוא. שבת של שלום!

* ביד הלשון

נמסיס – מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט".

ומתוך כתבה של יוסי ורטר באותו גיליון: "מוטב היה לו [לגבאי] לקחת דוגמה מהנמסיס כחלון".

נמסיס היא אלת הנקם במיתולוגיה היוונית. מכאן המילה Nemesis – נקמה באנגלית.

הביטוי נמסיס מתייחס ליריב מושבע ונקמני.

* "חדשות בן עזר"

לא מחמיצים אף בור

כל כך חבל שהתנועה הקיבוצית נגררת לקמפיין מיותר ומזיק נגד חוק הלאום, בשם הטענה השקרית שהוא פוגע בזכויות המיעוטים.

כל כך חבל שהתנועה הקיבוצית מצטרפת לנשיאת שם מגילת העצמאות לשווא, בטיעון חסר השחר כאילו יש סתירה בינה לבין חוק הלאום.

כל כך חבל שכרגיל אנו מקפידים לא להחמיץ אף בור שנקרה בדרכנו ומקפידים ליפול לתוכו.

כל כך חבל שאנו מתעקשים להרחיק את עצמנו מן הציבור הישראלי ולדחוק את עצמנו לשולי השוליים של החברה הישראלית. לשם מה? כדי לשאת חן בעיני "הבייס"? איננו מבינים שכאשר ה"בייס" מדקלם את המנטרה שהתיישבות יהודית היא לאומנות וגזענות, הוא מתכוון אלינו?

* "הזמן הירוק"

האו"ם הישן והרע

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות בלייק סקסס את החלטה מס' 181, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כחלק מתכנית החלוקה. היה זה הרגע היפה ביותר בתולדות האו"ם, שמימש את מהותו ומשמעותו ואת הצדקת קיומו, בכך שאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם, ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתה זו החלטה שנועדה לתקן את העוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית; העוול כלפי העם היהודי.

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הפוכה, החלטה 3379, על פיה "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". היה זה רגע השפל בתולדות האו"ם. שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, היטיב להגדיר את ההחלטה – אנטישמיות. הוא הזכיר שההחלטה התקבלה בדיוק ביום השנה ה-37 לליל הבדולח, ואמר לנוכחים שהיטלר היה מרגיש כאן בבית. מדוע ההחלטה הזאת אנטישמית? כי רוב גדול של מדינות לאום החליט שתנועה לאומית של עם אחד בלבד, העם היהודי – בעצם היותה תנועתו הלאומית, היא גזענית. הייתה זו אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חיים הרצוג קרע לגזרים את נייר ההחלטה בתום נאומו, ואמר: "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו".

ב-16 בדצמבר 1991, במהלך מדיני מבריק שהובילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור, בשיתוף פעולה הדוק עם ממשל בוש האב, קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 4686 המבטלת, בצעד נדיר, את החלטת הגינוי לציונות. האו"ם הסיר מעל עצמו את הקלון הזה.

וכעת, האו"ם עומד לחזור לסורו, אם תתקבל יוזמת הגינוי לישראל בשל חוק הלאום, והצגתו כאפרטהייד. זה אותו האו"ם הישן והרע, האו"ם האנטישמי, שגינה את הציונות ב-1975. זהו או"ם המגנה את ישראל על כך שצירפה לחוקתה את המהות של החלטת כ"ט בנובמבר – היותה מדינה יהודית. את המהלך הזה יזמו במשותף האויב – אש"ף עם הח"כים הערבים. בניגוד להתנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק, שהייתה צעד טקטי, ציני, שנובע מחשבון פוליטי (שגוי), ההתנגדות של הרשימה המשותפת היא כנה, אידיאולוגית. הם אכן שוללים את קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עצם חברותם בכנסת, חרף התנגדותם העקרונית למדינה ופעולתם החופשית בה, היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וסובלנית, אולי יותר מכל דמוקרטיה ליברלית אחרת בעולם.
אך יש הבדל בין התנגדות למדינה בכלים הפרלמנטריים של הדמוקרטיה, לבין חתרנות מדינית נגדה. זו חציית קו אדום.

אגב, התגובה הישראלית, של ממשלת רבין, על החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות, הייתה הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן. בכך יישם רבין את סעיף 7 בחוק הלאום, המושמץ כל כך בפי המתיימרים לשאת את מורשתו.

* "ישראל היום"

צרור הערות 26.8.18

* מחיר גבוה – הצהרתו של טראמפ על כך שישראל תשלם מחיר מדיני גבוה, תמורת ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים – מדאיגה. האם יהיה לנתניהו העוז לומר "לא" או "כן, אבל" לטראמפ, עמו הוא מזוהה כל כך? האם טראמפ מסוגל להכיל "לא" ישראלי, כפי שהכילו כל קודמיו, או שבעל הבית ישתגע?

אין שום סיבה שישראל תפגע בביטחונה או באינטרסים הלאומיים שלה, כתשלום על כך שבאיחור אופנתי של שבעים שנה, עשתה ארה"ב את המובן מאליו.

יש לקוות שההצהרה הזאת של טראמפ היא סתם עוד הצהרת סרק בלתי מחושבת (הרי יש לו כאלו למכביר). במקום לגבות מחירים מישראל, עדיף שיקדם יוזמה חשובה שהודלפה מהבית הלבן – סגירת אונר"א. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. אם טראמפ חפץ בשלום במזה"ת, סגירת אונר"א היא תנאי הכרחי בדרך לכך.

* תנאי הכרחי לשלום – כותרת חדשות 2 במוצ"ש הייתה, שממשל טראמפ עומד לבטל את זכות השיבה. בכותרת הזאת יש סתירה לוגית. איך אפשר לבטל דבר שאינו קיים? אין "זכות" שיבה.

אם נכונה הידיעה וממשל טראמפ עומד להפסיק את התמיכה באונר"א, מה שעשוי להביא לפירוקו של הארגון, זוהי בשורה גדולה לכל שוחר שלום. אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. לא בטוח שפירוקו הוא תנאי מספיק לשלום, אך הוא תנאי הכרחי.

* פוגרומצ'יקים – כל יהודי חייב להוקיע את פשע השנאה הגזעני בחוף קריית חיים, בנוסח קו-קלוקס-קלאן ופוגרומצ'יקים מן הסוג שפרעו באבותינו באירופה. ישראל, כמדינה יהודית, חייבת להבטיח שמעשים כאלה לא יקרו בתוכה. על הפוגרומצ'יקים להיענש בכל חומרת הדין.

אני גאה במתרחצים שראו את הפשע, התערבו והצילו את קורבנות הלינץ'. זו הדרך היהודית של "לא תעמוד על דם רעך".

* היגיון עקום – טוב, כבר קראתי, כצפוי, שהלינץ' המזעזע בחוף קריית חיים הוא תוצאה של חוק הלאום. על פי אותו היגיון עקום, הטבח במערכת המכפלה והטבח של עמי פופר הם תוצאה ישירה של העובדה שלא היה אז חוק הלאום.

* קשרתם את גורלכם – לאחינו הדרוזים! שאו ברכה ביום חגכם! לפני שבעים שנה קשרתם את גורלכם עם המדינה היהודית. זוהי ברית חיים וברית דמים. שימורה, חיזוקה וטיפוחה היא אינטרס של מדינת ישראל, של היהודים בישראל ושל הדרוזים בישראל.

כיוון שחוק הלאום הוא חוק המעגן בחוקה את צביונה היהודי של ישראל – אין כל סיבה שמי שקשר את גורלו עם ישראל כמדינה יהודית לא יתמוך בו. אדרבא, הפער התהומי במצבם של הדרוזים בישראל לעומת זה שבמדינות ערב, רק מוכיח עד כמה היותה של ישראל מדינה יהודית הוא גם אינטרס דרוזי.

אל תתנו לאף אחד, מחוץ לעדה ומתוכה, לעשות עליכם סיבוב ולנסות לתקוע טריז ביניכם לבין מדינת ישראל. אל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפורי בדים, על כך שחוק הלאום פוגע בזכות כלשהי מזכויותיכם – זהו שקר גס.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בזכויות האזרח השוות לכל, ללא הבדל השתייכות לאומית, דתית ועדתית כלשהי. גם לא בזכויותיהם של ערביי ישראל. הזכויות הן שוות לכל. אולם אתם, כמיעוט שקשר עם המדינה את גורלו ונושא בעול הביטחון באופן מעורר הערצה, ראויים להעדפה מתקנת, מעבר לזכויות השוות. במקום להיגרר למאבקי סרק ולשמש כלי משחק במלחמות פוליטיות זרות ומזיקות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדות לחוק הלאום, מוטב שתעלו את הדרישה הזו – להעדפה מתקנת.

אתם מעלים טענות מוצדקות על עוולות בתחום הכלכלי ובתחומים שונים. עוולות אלו קדמו לחוק הלאום ואינן קשורות אליו כהוא זה. את העוולות הללו ראוי לתקן. מי ייתן, שדווקא עתה, בעקבות חוק הלאום, ייעשה מאמץ לאומי ממוקד לקידום העדה הדרוזית ופתרון מצוקותיה.

הברית בינינו איתנה – אל ניתן לאינטרסנטים צינים לחבל בה.

* שתי תוספות – כפי שאני מציע כבר ארבע שנים – כדאי להוסיף לחוק הלאום את הפסוק ממגילת העצמאות על השוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. נכון, השוויון הזה קיים בחוקה גם ללא חוק הלאום, ונכון שהמשפט הזה אינו שייך לחוק הלאום, אולם בסיטואציה החברתית והפוליטית שנוצרה, ראוי להוסיף את המשפט כסולם להוריד את מתנגדי החוק מהתנגדותם, וליצור קונצנזוס ציוני רחב, של השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, בתמיכה רבתי בחוק הלאום, ולבודד את המתנגדים עקרונית לקיומה של מדינה יהודית.

לצד תוספת זאת, אני מציע להוסיף פסוק נוסף ממגילת העצמאות, הקובע שזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארצו אינה ניתנת להפקעה. פירוש הדבר, שבשום סיטואציה פוליטית אי אפשר להפוך את ישראל למשהו שאינו מדינה יהודית וכל הצעת חוק המנסה להפוך את ישראל לדבר אחר, תיפסל מראש ולא תעלה לדיון.

את החוק החדש, עם שתי התוספות, יש לתקף בחוק עצמו, כך שרק ברוב של 90 ח"כים ניתן יהיה לבטלו.

* מעמד מיוחד – על פי תקנון הכנסת, ניתן לנאום בה בערבית. אילו לפני חודשיים, הייתה מחליטה מליאת הכנסת ברוב קולות לבטל את הזכות הזאת, ואזרח או ח"כ היה עותר לבג"ץ נגד ההחלטה הזאת – לא הייתה לבית המשפט כל עילה להתערב. אילו היום תקבל הכנסת החלטה כזאת, בית המשפט יוכל לפסול אותה בהסתמך על חוק יסוד חדש. בחוק יסוד זה נאמר: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה… אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". החוק שהעניק הגנה חוקתית לשפה הערבית הוא חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כחוק הלאום.

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי פרסם הספד מעריץ על אורי אבנרי, והעלה על נס בעיקר את הרדיקליות שלו. הוא תיאר אותו כפורץ דרך, ולכן הוא השפיע ונשאר בזיכרון, לעומת "אנשי האמצע" כדוגמת פרס, ההולכים בין הטיפות, שאף אחד לא יזכור אותם. בין "אנשי האמצע" הוא מנה גם את… תמר זנדברג. "האם תמר זנדברג תאזור אי פעם אומץ כמו אבנרי שהיא מטיבה להספיד, תחצה את הקווים ותנסה להיפגש עם הנהגת החמאס ותביע סולידריות עם עזה הנצורה?" כלומר, אצל לוי פחות מחציית הקווים – לא נחשב.

לפני שנים אחדות, רוגל אלפר פרסם ביקורת טלוויזיה בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. והיה זה מאמר מעריץ – סוף סוף הוא ראה בטלוויזיה מהפכן אמתי. הוא ממש התרפק על כל מנוד ראש ועפעוף של בן גביר. סוף סוף הוא מצא את בן דמותו בצד השני. ובאותה רוח גם גדעון לוי. הוא מתעב את אנשי האמצע, אוהב את הרדיקלים. "הדברים נכונים מימין ומשמאל. אבנרי סימן בזמנו את גבולות מחנה השלום. מאיר כהנא, מנגד, סימן את גבולות הגזענות והשנאה היהודית הישראלית. שניהם הותירו חותם ולא נשכחו. … ההשוואה ביניהם קשה ומקוממת — אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, ששניהם סימנו גבולות, שגם הם התרחבו… מי משניהם השפיע יותר? למרבה הזוועה, כהנא ניצח. אולי זה עוד יתהפך ברבות הימים".

יהיה זה לא פחות מאסון לאומי, אם הבחירה תהיה בין דרכיהם הרדיקליות והמטורפות של אבנרי או של כהנא. אגב, כשלוי כותב "סימנו גבולות, שגם הם התרחבו" הוא ידע היטב למה ולמי הוא מתכוון. הוא הרבה יותר קיצוני מאבנרי.

* שטיפת מוח נוסח שוקן – איך שטיפת מוח מצליחה לגרום לאנשים להאמין בשקרים? דרך אחת היא זאת שניסח מי שהיה רב אמן בשטיפת מוח ותעמולת שקר – גבלס; מורם ורבם של שוטפי המוח עד ימינו: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". דרך נוספת, מתוחכמת יותר, היא להתייחס לשקר כאל אקסיומה, וללכת הלאה בהתייחסות ל"מציאות" הפיקטיבית שנוצרה בידי השקרן. לדוגמה, אם החלטתי להעליל על השכן שלי שהוא מתעלל באשתו וילדיו, אחזור פעמים רבות על השקר. ובשלב מסוים, אשב עם חברים ואומר להם: "מחלקת הרווחה ממש לא בסדר. תראו איך הם לא עושים דבר כדי להגן על הילדים שלו. בסוף יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, אבל זה יהיה מאוחר מדי". כלומר, עצם העלילה היא כבר "עובדה", אין צורך להתעכב עליה. הדיבור על ההשלכות של העובדה, מעצים בתודעת המאזין את עצם השקר כעובדה, שאינה זקוקה לראיה.

וכך, כותרת "הארץ" היא "צלפי צה"ל שירו באלפי אזרחים בגבול עזה לא מקבלים טיפול נפשי". כלומר, עצם עלילת הדם הנוראה על אודות צלפי צה"ל שנשלחו לירות באלפי "אזרחים" היא אקסיומה. אינה זקוקה להוכחה. ופתאום, ל"הארץ" – "הארץ" (!!!), אכפת מחיילי צה"ל… חחחחח. הם דואגים להם, לנפשם הרכה, לכך שצה"ל, ששלח אותם לטבוח באלפי אזרחים לא דואג להם.

הרי ברור, שצלפי צה"ל הוכשרו לצלוף באזרחים. הציבו אותם לאורך הגבול עם הוראה – אם אתה מזהה אזרח, צלוף בו. ברור. זה לא נדרש להוכחה. אך זה כמובן קשקוש.

מיהו אזרח? ניקח לדוגמה את "המפגע הבודד". זה שאינו חבר בארגון טרור, אבל לקח סכין גדולה ורצח ילדה ישראלית. הוא אזרח? מי שפגע בו, ירה באזרח? מול איום של פלישת אלפי פלשתינאים לשטחה של ישראל כדי לבצע את אקט ה"שיבה", ישראל הגנה על גבולה ועל ריבונותה. השימוש בצלפים נועד למנוע מרחץ דמים וירי המוני כדי לסכל את המזימה ולהגן על ריבונות המדינה, באמצעות פגיעה ממוקדת במסיתים או במי שהצליח להגיע לגדר. העובדה שמול עשרות אלפים שהשתתפו בניסיונות הללו לאורך חודשים רבים, נהרגו כל כך מעט, קצת יותר ממאה, היא הוכחה למקצועיות של הצלפים. גם הצליחו למנוע את הפלישה וגם חסכו בחיי אדם. כן, צה"ל רואה כמטרה לחסוך גם בחיי אויב.

* רווית הכט צודקת – כשרובי ריבלין היה יו"ר הכנסת, הוא נלחם על עצמאותה, וסירב להתקפל מול הגחמות של ראש הממשלה נתניהו, שבעיניו הפרדת רשויות פירושה שהכנסת כפופה לראש הממשלה והינה אסקופה הנדרסת לרגליו. מאז, ראש הממשלה סחף, תחילה את חסידיו השוטים ואח"כ את הימין ברובו, למלחמה חורמה, נקם ושילם חולנית נגד ריבלין, בעיקר אחרי שהעז להיבחר לנשיאות, חרף כל מאמציו של נתניהו למנוע זאת, ולהביא לבחירת אדם שנוח היה לו לגנוב עמו סוסים – פואד בן אליעזר. ריבלין, מי שהתנגד להסכם חברון, התנגד להסכם וואי, התנגד להתנתקות, התנגד לנאום בר-אילן ודבק עד היום בעמדה זו, הוקע כ"ססססמולן", רחמנא לצלן. בעיקר כאשר הוא דבק במרכיב הליברלי, רחמנא לצלן, של תורת ז'בוטינסקי. ומרגע שהימין סימן אותו כאויב, השמאל סימן אותו כאויבו של האויב, וחיבק אותו חיבוק דב.

אבל ריבלין נשאר ריבלין. בשבוע שעבר הוא היה אורח הכבוד בחנוכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל. בזה אין דבר מיוחד, כנשיא – בלי קשר לעמדותיו, מן הראוי שישתתף באירועים כאלה. אך בנאומו, הוא גם ביטא את עמדותיו: "כשהם לגלגו, אתם כולכם בניתם. כשהם צעקו, אתם יצרתם. יצרתם מוסד לתפארת. כשהם האשימו והחרימו, אתם הוכחתם שקמה כאן אקדמיה מצוינת… במקום שבו יש יהודים — שם יהיו לימודים… היום חיים בשומרון עשרות אלפי יהודים, ובהם נהרות, נהרות של לומדים" וכן הלאה.

רווית הכט פרסמה פשקוויל נגד ריבלין, ובעיקר נגד החיבוק שהוא מקבל מעמיתיה לשמאל. ולשיטתה, היא בהחלט צודקת. הם בהחלט, מתוך שנאתם לנתניהו, אימצו את מי שהאידיאולוגיה שלו רחוקה משלהם יותר מאשר נתניהו. היא לועגת לחיבוק הזה, ומכנה את ריבלין "דוּבִּי המחמד של השמאל", אך מזהירה מפניו, שאמנם הוא מענטש אך הוא "הסיפוחיסט מספר אחת".

אגב, בפשקוויל לא הופיעו אפילו פעם אחת (!) המילים "לאומנות", "גזענות", "אתנוקרטיה" ו"פשיזם". אבל פטור בלא "אפרטהייד" אי אפשר.

* אבן נגף – המזימה של נתניהו למנות את דוד ביטן, נער השליחויות חסר העכבות שלו, לתפקיד השר לביטחון פנים, כדי שידיח את המפכ"ל אלשייך, כיוון שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות ולא עצר את חקירות נתניהו, מאירה באור חיובי על השר ארדן.

אם כדי לבצע את הנְבָלָה, צריך היה להזיז ממקומו את ארדן, הדבר מעיד על כך שהוא אבן נגף בפני הנְבָלָה.

* סוכני השינוי – מתוך מאמר של אורי אורבך בשנת 2007: "ארגונים כמו 'קולך' הפמיניסטי ו'מעגלי צדק' החברתי הם סוכני שינוי חשובים מאין כמותם. ממש קטרים שיסחבו אחריהם את עגלת הציונות הדתית והחברה כולה, לא פחות מ'גוש אמונים' ומ'מרכז הרב' של שנות ה-70".

חלפו 11 שנים וניתן לבחון אם הנבואה התגשמה. באשר ל"קולך" – התגשמה בגדול. הפמיניזם הדתי חולל מהפכה רבתי בציונות הדתית. מלחמת המאסף של הרבנים החרד"לים נגד גל ההתנדבות ההולך וגואה של בנות דתיות לשירות בצה"ל, רק מעיד על תבוסתם בקרב הזה. המהפכה הגדולה ביותר היא ביחס ללהט"בים. המיינסטרים של הציונות הדתית היום, מקבל את הלהט"בים יותר מהחברה החילונית לפני עשור. וגם כאן, מלחמת המאסף החרד"לית היא עדות לכך.

לדאבוני הרב, לא כן באשר ל"מעגלי צדק". כאן קרה ההיפך. הציונות הדתית, שתמיד דגלה בצדק חברתי, שהח"כים שלה היו מובילי החקיקה החברתית, שהמחלוקת בתוכה הייתה אם להתמקד במאבק על ארץ ישראל או על שאלות חברתיות, אך לא הייתה בתוכה מחלוקת על עצם הערכים החברתיים, סטתה בשנים האחרונות סטיה חדה לעבר אידיאולוגיה אנטי חברתית ליברטריאנית קיצונית. הדבר נכון הן בציבור הרחב (כפי שמשתקף ברשתות), והן בייצוג הפוליטי. הקו החברתי כלכלי של בנט ובעיקר של איילת שקד, שאותם אורי אורבך הכניס לפוליטיקה ועמם הוא הקים את "הבית היהודי" במתכונתו הנוכחית, הפוך לקו החברתי המסורתי של הציונות הדתית.

בשנת 2004 כתב הרב יצחק יוסף ליפשיץ בכתב העת "תכלת" מאמר שהציג את ההשקפה הליברטריאנית כהשקפתה של היהדות. אני פרסמתי מאמר תגובה שבו שללתי את עמדתו והראיתי שהיהדות דוגלת דווקא בגישה של צדק חברתי. שנינו הוזמנו לרב שיח בתנועת "גשר" (שמתוכה יצא הארגון "מעגלי צדק"). בפתח דבריו אמר הרב ליפשיץ, שהוא יודע שדבריו מנוגדים לקו המקובל בציונות הדתית, ואף אמר שהקצין במאמרו כדי לאזן את הגל המחבר יהדות וצדק חברתי. בחלוף עשור וחצי, למרבה הצער, גישתו הייתה למיינסטרים. אני מקווה ומאמין שזו מגמה הפיכה.

* פרס עמק הירדן – יצחקי גל, חבר קיבוץ אפיקים, מראשוני המתיישבים בגולן, מראשוני וטובי חוקרי הגולן והראשון שגילה את אתר גמלא והיטיב לזהותו, נבחר לקבלת פרס עמק הירדן, על מפעל חייו בחקר הגולן והכינרת. כה לחי!

* דבקה רפיח – ב-1984 צפיתי בהופעה בלתי נשכחת של יהודית רביץ, באיילת השחר. המופע נפתח בסערה, בגרסת כיסוי סוחפת של יהודית ל"דבקה רפיח". יהודית שרה, רקדה, ענטזה ושלהבה את הקהל, שהריע לה ממושכות. חיכיתי בכיליון עיניים לצאת תקליטה, והיה לי ברור שהשיר יופיע בו, אך הוא לא הופיע בו, ולא באף אחד מתקליטיה עד כה. והיא לא שרה אותו באף תכנית, ואף פעם לא השמיעו אותו ברדיו. אך הוא נחרט עמוק בזיכרוני, וכבר 34 שנים אני מצפה לו.

… ולא לשווא. ביום שישי נסעתי ברכבי, ושמעתי פתאום ברדיו גרסה חדש של השיר, בביצוע חדש של יהודית רביץ, "הדודאים החדשים" ו"רבע לאפריקה", מתוך הדיסק החדש של "הדודאים החדשים", שבו הם מארחים אמנים שונים, ובהם יהודית רביץ, יהודה פוליקר, מרינה מקסימיליאן ושלומי שבן, לביצוע הקלאסיקות של "הדודאים". בתוך דקות ספורות, הדיסק החדש, "שרים דודאים 2" כבר התנגן ברכבי.

ואם זה לא עונג שבת – עונג שבת מהו?

* מחנה השמאלימין הפנאטי – מה המשותף לשני המשפטים הבאים? "אתה מסית ומדיח ראשי לאומן ופשיסט" ו"אתה כזה חסר הבנה ומלא קיבעון אנאלי שלא תעלה במוחך ההוזה אפשרות אחרת. אבל לא עולה בראשי תרופה למצבך… מקווה שתחלים מהזיותיך. למרות הכל רואים בבירור את נטיותייך שמאלה"? אלו שתי תגובות שקיבלתי היום, בהפרש של שעות אחדות, משני בריוני רשת פנאטים, אחת מהשמאל הרדיקלי ואחד מהימין הרדיקלי. לכבוד הוא לי להיות מושא שנאה של פנאטים מטורפים כאלה, ולעונג הוא לי להכעיס אותם. וכל כך לא מפתיע, שהם כל כך דומים זה לזו וזו לזה.

* אני רק שאלה – אם בכל יום מגיע אליי מייל של מישהו שמספר לי על ירושה שממתינה לי… זו בכל יום ירושה אחרת, או אותה ירושה?

* ביד הלשון

הסדרה – לנוכח הדיבורים על הסדרה אפשרית עם חמאס בגבול עזה, נמתחה ביקורת (מימין ומשמאל) על המושג, ונאמר שזו מכבסת מילים, שנועדה להדחיק את העובדה שמדובר בהסכם עם חמאס.

יתכן שזה נכון, ואם כן, אין בכך כל תקדים. פוליטיקאים ומנהיגים נוטים לעצב תודעה באמצעות שימוש במילים ומושגים. כך, למשל: "פעימות" במקום נסיגות, "התנתקות" במקום עקירת חבל התיישבות ועוד.

גם אם זו כוונת השימוש במושג הסדרה, האמת היא שהשימוש במילים הסכם והסדר כמילים נרדפות אינו חדש. לאורך השנים נהוג לדבר על הסכמי שלום והסדרי שלום, על הסכמי ביניים והסדרי ביניים, הסכם הפרדת כוחות והסדר הפרדת כוחות וכד'.

החריג הפעם, הוא השימוש בלשון נקבה – הסדרה, ולא הסדר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.8.18

* עלילת דם – "יום שישי השחור" ב"צוק איתן" – עוד עלילת דם הופרכה. אל דאגה, מפיציה, בעיקר בתוכנו, ימשיכו להעליל.

ארבע שנים חקרה הפרקליטות הצבאית את אירועי "יום שישי השחור" – האירועים לאחר חטיפתו של סרן הדר גולדין. אלפי מסמכים נבדקו. אינספור שעות הקלטה, של כל רשת קשר שולית, תומללו. החוקרים לא הותירו אבן בלתי הפוכה; מעל פני האדמה ומתחתיה. ולא מצאו זכר לעלילת הדם על טבח ופשעי מלחמה. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. לא נמצא ולו חייל אחד שיש עילה לפתוח נגדו חקירה פלילית. לא נמצא ולו מפקד אחד שיש להעמיד אותו לדין משמעתי. אין אפילו קצין אחד שעלה צורך בהערה פיקודית כלפיו. שוב הוכח שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל מה אלה ארבע שנות חקירה יסודית, לעומת איזה אורי משגב אחד, שהשבוע לפני 4 שנים, ישב בניחותא מול מקלדת הרעל בביתו או במשרדו, ובפשקוויל הנאצה היומי שלו נגד צה"ל ומדינת ישראל העז להאשים: "… מה שקרה במסגרת שלב ב' של חניבעל גדול היה כתישה מכוונת, ללא הודעה מוקדמת, של אזור עירוני מאוכלס בצפיפות. אומדן ההרוגים כתוצאה מהכתישה עומד על 150. רובם המוחלט אזרחים. כולל הרבה מאוד נשים וילדים. מיותר לציין שלהרוגים הללו לא היו קשר או מעורבות לפעולת השבי של גולדין, גם אם ההרג שלהם היה על פי גרסת צה"ל בתוך חלון הזמן שבו טרם ידעו בוודאות שגולדין מת. זה פשע מלחמה. למעשה ההרחבה של נוהל חניבעל מייצגת כתישה למטרות ענישה".

האם נקרא מחר מאמר התנצלות של אורי משגב בפני צה"ל ומדינת ישראל? האם הוא יודיע, כפי שראוי היה שיודיע, על פרישה ממקצוע העיתונות, כי הוא אינו ראוי לתואר עיתונאי?

* מטרה סביב החץ – ארבע שנות חקירה מקצועית, רצינית ויסודית של מבצע "צוק איתן" הפריכו לחלוטין את עלילת הדם על פשעי מלחמה שצה"ל ביצע, כביכול. כל מי שדמותו המוסרית של צה"ל וטוהר הנשק של חייליו חשובה לו, צריך להיות גאה ושמח על התוצאה. אבל פשקוויל המערכת של השוקניה תקף בשצף קצף את המסקנות. למה? כי את השוקניזם לא מעניינת דמותו המוסרית של צה"ל, אלא התעמולה נגד צה"ל. הם ירו תוך כדי מבצע את החץ, ומבחינתם התפקיד היחיד של החקירה, הוא לסמן את סביבו את המטרה. מבחינתם, החקירה נכשלה, כי החוקרים לא מילאו את משימתם. טוב, מי צריך חקירה מקצועית? אפשר להסתמך על כנופיית השקרנים העלובים של "שוברים שתיקה".

* סינגפור של המזרח התיכון – לקראת ההתנתקות, נהג שמעון פרס להבטיח שאחרי הנסיגה הישראלית רצועת עזה תיהפך ל"סינגפור של המזרח התיכון".

הרעיון היה כזה. ברגע שישראל תיסוג, לא תהיה עוד לפלשתינאים ברצועת עזה כל עילה להמשך העימות עם ישראל והטרור. לא יהיה עוד קיבוש, לא תהיה התנחלות. סוף סוף הם יוכלו לנהל את חייהם בעצמאות. יתר על כן, הם יודעים שאם הנסיגה מרצועת עזה תביא לשקט בגבול עם ישראל – נסיגה דומה מיהודה ושומרון היא רק שאלה של זמן. כעת, הבטיח פרס, כל המרץ, הכוח, הידע והמשאבים, שהוקדשו לטרור, יופנו לפיתוח רצועת עזה. כמובן שהעולם כולו יירתם להשקיע בעזה ובראש ובראשונה ישראל. וזאת תהיה התוצאה.

כל התאוריה הזאת קרסה עוד במהלך הנסיגה, שכזכור התנהלה תחת אש, וביתר שאת – מיד אחריה. לא החמאס שלט ברצועת עזה, אלא אבו מאזן ופת"ח, אולם הם זינבו אחרינו והעצימו את הטרור וירי הרקטות לעבר יישובינו ביתר שאת. וכך הם נוהגים עד היום. וכשהם משלמים את התוצאה, הם מאשימים, איך לא, את… ישראל.

כעת שוב מבטיח ליברמן לחמאס, שאם הם יכבדו את הפסקת האש וישמרו על שקט בגבולם עם ישראל, הם יכולים להפוך לסינגפור של המזה"ת. על כך הגיב דובר אונר"א: "לא רוצים סינגפור. רוצים מים וחשמל". כמובן שדבריו הם דמגוגיה – הרי למרות הטרור נגדה, ישראל מקיימת את הרצועה, מספקת לה חשמל (גם בימים שבהם הפלשתינאים ירו רקטות מכוונות על תחנת הכוח באשקלון שמספקת להם את החשמל) ומעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לעזה. מי שפוגע באספקת החשמל אליהם, הם אחיהם ברש"פ.

כאשר דובר אונר"א מסביר שהם אינם רוצים להיות סינגפור, המשמעות האמתית של דבריו, היא שהם אינם רוצים לשנות את האוריינטציה שלהם, ממלחמה וטרור, לשלום ושגשוג. הרי כל מהותו של אונר"א וכל הצדקת קיומו היא הנצחת הסכסוך ומניעת כל פתרון. לכן, הם מנציחים את בעיית ה"פליטים" כבר שבעים שנים מיותרות, שבוזבזו לריק וגרמו רק לסבל – לנו ובעיקר להם.

* סיום הסכסוך – ישראל וירדן חתומות על הסכם שלום, אולם שר החינוך הירדני לשעבר ד"ר צלאח ג'ראר פרסם תכנית לסיום הסכסוך, ואלה עיקריה:

"א. הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין שבין הים התיכון לבין נהר הירדן יסתיים.
ב. כל היהודים שבאו לפלסטין לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917- הם, בניהם וצאצאיהם – יעזבו אל הארצות מהן באו, מבלי לקחת עמם דבר.
ג. ארה"ב ובריטניה יפצו את הפלסטינים על כל הנזקים שנגרמו לאדמה ולתושביה עקב הכיבוש הציוני.
ד. ארה"ב ובריטניה יפצו את מדינות ערב על הנזקים שנגרמו להן עקב מעשי התוקפנות הציוניים נגד אדמותיהם ועל כך שאירחו את הפליטים [הפלסטינים] במשך כל תקופת הכיבוש.
ה. כל הישראלים שנטלו חלק בהרג הפלסטינים יוסגרו לידי הצד הפלסטיני, כדי להעמידם לדין ולהשית על כל אחד מהם את העונש המתאים.
ו. הפליטים הפלסטינים ישובו לבתיהם ולנכסיהם.
ז. הנהגת הכיבוש הציוני תחתום על מסמך הקובע כי אין להם שום זכות היסטורית או אחרת בפלסטין.
ח. במקרה שהצד הישראלי ובעל בריתו האמריקאי יבקשו לשאת ולתת על סעיף כלשהו מהסעיפים הללו, ייערך [בעניין זה] משאל עם בקרב האזרחים הפלסטינים, בתנאי שבקשה זו תזכה להסכמתם של כל ילדי פלסטין ושל בני משפחותיהם של כל השהידים (תרגום – ממר"י).

ועל כך נאמר: די לאקיבוש!

יש לציין שג'ראר פחות נדיב ממחמוד דרוויש. הוא אומר שנלך מכאן מבלי לקחת אתנו דבר. דרוויש דרש מאתנו לקחת מכאן גם את מתינו.

* שקרן פתולוגי – אבו מאזן סיפר בנאום שיגאל עמיר יוצא לחופשה ארבע פעמים בשבוע. כידוע, מיום הרצח, לפני 23 שנים, יגאל עמיר לא ראה אור שמש, וברור לכולם שעד יומו האחרון לא יהיה לו אפילו יום חופשה אחד. יתר על כן, גם את זכויות האסיר שלו כפה בית המשפט על המדינה, אחרת הוא היה עד היום בבידוד ולבטח לא מורשה להתחתן ולהתייחד עם אשתו. אבל אבו מאזן הוא שקרן פתולוגי. הוא ידוע בשקרנותו. הדוקטורט שלו הוא הכחשת שואה, ולכן הוא ראוי לתואר שקרן מדופלם. כל נאומיו הם ערימות של שקרים. מה ערכו של הסכם עם שקרן כזה? לא הרבה יותר מערכם של הסכמים עם ערפאת.

* מדינה נפרדת – אבו מאזן: "לא תהיה מדינה נפרדת בעזה". אבל כבר יש.

* חזון מול חזון – בפוסט שהעלה המשורר אליעז כהן (שאני מעריך אותו מאוד, למרות חילוקי הדעות בינינו מאז חבר למתנגדי חוק הלאום) הוא כתב: "חבריי להפגנות נגד עקירות, מסיני 1982 ועד קטיף 2005, מרמת הגולן ועד אוסלו, זוכרים איך היינו משתגעים מזה שבתקשורת ובשמאל תמיד צילמו והדגישו, מתוך עשרות ומאות אלפי המפגינים והמוחים הממלכתיים והשלווים, את קומץ הבריונים עם הדגלים הצהובים של כהנא?
אז מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך…".

וכך השבתי לו:

צר לי, אליעז, אבל אתה עושה לעצמך חיים קלים.

בתקופת המאבק על הגולן, בכל הפגנה שלנו הצבנו סדרנים. אם מישהו העז להניף כרזה כהניסטית או דגל צהוב, תוחלת חייה לא הגיעה לשניה. אם היה צורך בכך, לא היססנו להפעיל לחץ פיזי מתון. וזה לא נעשה רק מטעמי תדמית, אלא בעיקר מתוך נאמנות לדמותנו.

לא כן בהפגנת דגלי אש"ף בתל-אביב. מכל זווית שהיא צולמה, בכל שעה, אי אפשר היה לטעות מה צבעה, מה דגלה, מה היא מסמלת. ואכן, כאשר יו"ר ועדת המעקב, הגוף שזימן וארגן את ההפגנה, מחמד ברכה, נשאל על הדגלים, הוא אמר: זה הדגל שלנו, זאת הזהות שלנו, זאת ההיסטוריה שלנו, לא תצליחו למחוק אותנו וכו' וכו'. ברוח דומה דיברו אחמד טיבי וח"כים נוספים, ממובילי ההפגנה.

דגל אינו סמרטוט על מוט, אלא הוא מסמל מהות. והוא אכן מסמל את מהות ההפגנה. מהות ההפגנה, היא המצע והחזון של מארגניה, כלומר החזון של ועדת המעקב, שהתקבל ב-1996, והוא תקף עד היום: "החזון העתידי של הערבים הפלשתינאים בישראל". זהו חזון של ביטול המדינה היהודית והקמה על חורבותיה את "מדינת כל לאומיה" (או בשפה מכובסת – "כל אזרחיה", כביכול), כולל הצפתה במיליוני פלשתינאים במימוש טענת "זכות" ה"שיבה". וכך מתוארת מדינת ישראל בחזון של ועדת המעקב, יוזמת ההפגנה: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

לא הייתה זו הפגנה בעד שוויון אזרחי במדינה יהודית. הרי הראשונים שיודעים ששוויון כזה קיים וימשיך להתקיים גם אחרי קבלת החוק הם יוזמיה. זו הייתה הפגנה בעד שוויון לאומי, כלומר נגד קיומה של מדינת לאום יהודית. וכל מי שהשתתף בהפגנה הזו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו – על כך הוא הפגין.

כי בסופו של דבר, הבחירה היא בין החזון של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לבין חזון ועדת המעקב.

* מודה ועוזב – במשך כל השבוע, מיקדה דבוקת שוקן את אבני הבליסטראות שלה נגד אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף. שני פשקווילי מערכת הוקדשו לכך, פשקוויל של אריאנה מלמד, שכבר ציטטתי מתוכו בצרור הקודם. ובהמשך השבוע, פשקוויל של צבי בראל: "אבי גבאי – איש ללא תכונות", שבו נאמר עליו "נמלט גבאי אל חשכת הלאומנות… לחסות בחיקם החם של רגב, אופיר אקוניס וכמובן בנימין נתניהו… מפלגת חסרי החוליות… פלקט… עם הנהגה שדופה כזאת הגיע זמנה של מדורת ההבלים הזאת לכבות" וכו' וכו'. הפשקוויל של נועה אסטרייכר לועג ל"ישראלים אמיצים, מהסוג שלועס מסמרים לארוחת עשר ומחלץ מטיילים מהר געש בתשע, מתייפחים באימה מול בד בצבעי אדום, ירוק, לבן ושחור… השמאל למד המון מרצח רבין. במיוחד ה'מנהיגים' שלו, שכבר לא ברור אם הם באמת מאמינים בבולשיט הפחדני שיוצא להם מהפה — או שפשוט לא בא להם לחטוף כדור בגב".

אבל בנקודה אחת בראל צודק בפשקווילו. הוא כותב, בלעג: "הם הרי בעד שוויון, ובלבד שהשוויון לא יהפוך לעניין מפלגתי, שלא ידברו בו על זכות השיבה ושכל הערבים יכירו בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי. אז מדוע בכלל הם טוענים שהם נגד חוק הלאום?" וזה נכון. התנגדותו של בראל האנטי ציוני לחוק הלאום מוצדקת, לשיטתו, כי הוא מתנגד לכך שישראל תהיה מדינת לאום יהודית וכי הוא תומך ב"זכות" ה"שיבה". אבל למה ציונים, שמאמינים בכך שישראל צריכה להישאר מדינת הלאום של העם היהודי ומתנגדים ל"זכות" ה"שיבה", מתנגדים לחוק הלאום? הרי הוא אינו פוגע באמת בשוויון הזכויות האזרחי, ואת זה יודעים גם אלה שטוענים כך.

אבי גבאי יצא קרח מכאן ומכאן. גם הפנה עורף למורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, בכך שהוביל את מפלגתו להתנגדות נחרצת לחוק המבטא את הא"ב של תנועתו, כדי לרצות את הזנב הפוסט ציוני שמשכשך בשבט, ומצא את עצמו נתון למשיסה מצד אותם שוליים, שעצם התנגדות השמאל הציוני לחוק הלאום הפכה אותם באחת לכמעט מיינסטרים.

ייטיב גבאי לעשות, אם יגלה מנהיגות אמת, יתייצב בפני הציבור ויאמר מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי. הודאה בטעות היא גדוּלה של מנהיג. אם גבאי ינהג כך, יהיה זה היום שבו ייוולד כמנהיג. מודה ועוזב ירוחם. אם גבאי יוביל את מפלגתו לתמיכה בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הוא יחזיר אותה לרלוונטיות.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד הפרקליטות, והציג אותה כ"נבחרת החלומות של נתניהו". מין תאוריית קונספירציה הזויה, כאילו הפרקליטות משת"פית של נתניהו ומועלת בתפקידה. למה? בתוך הבלה-בלה-בלה מבצבץ משפט אחד המסביר את התאוריה. "בצמרת התביעה הכללית עומדים כיום ארבעה גברים מבוגרים, מרקע דתי". זה ברור. זה משתלב עם מסע הצלב שלו ושל אור קשתי ואחרים נגד כל מינוי של דתי לתפקיד כלשהו, בצבא, במשרד החינוך וכו'. "הדתיים" אינם רוצים משפט צדק, אלא להשליט את נתניהו לנצח. אבל, רגע. מה פירוש "מרקע דתי"? יש בעיה בתיאוריה. לא כל בעלי התפקידים שהוא ציין דתיים. הם קצת הורסים לו את תאוריית הקונספירציה. אז גם לזה יש לו תשובה. "רקע דתי". כנראה גם מי שהנו דור רביעי לדתיים, פסול לכל תפקיד וחשוד מיידי, אצל הליברל הזה.

* למי מגיע חופש ביטוי? – אילנה המרמן היא עבריינית סדרתית – מבריחת שב"חים פלשתינאים לישראל. והיא מרבה לפרסם פשקווילי הסתה ב"הארץ". ערב שבת היא פרסמה פשקוויל שני נגד האוניברסיטה העברית, על כך שבכינוס בנושא איכות הסביבה, אירח מתנחלים, רחמנא לצלן. בתגובתו לפשקוויל הראשון שלה בנושא, הגדיר רקטור האוניברסיטה פרופ' ברק מדינה את קריאתה למנוע ממתנחלים להשתתף בכנס מקצועי "התנכלות מסוכנת לחופש הביטוי", והבטיח שהאוניברסיטה תשמור על החופש האקדמי לכל. בפשקוויל התגובה היא יצאה נגד התפיסה הזאת. בעיניה, חופש הביטוי הוא אמנם ערך ראוי, אולם אך ורק היא ומי שבדעותיה ראויים ליהנות ממנו. היא טענה כלפי רשימתו של פרופ' מדינה שהיא "לוקה בפגם אופייני ומהותי מאוד לשיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות: כאילו יש סימטריה רעיונית בין התמיכה בהתנחלויות בגדה המערבית ובין ההתנגדות להן. אין סימטריה כזאת… עבריינים הם", כתבה העבריינית הסדרתית, "לא שותפים בוויכוח דמוקרטי לגיטימי… חופש הביטוי לרומסי זכויות האדם אינו רלוונטי".

אם חלילה, המרמן ושכמותה יהיו אי פעם בשלטון, יהיו כאן הוצאות להורג המוניות ורבבות אנשים יינמקו במכלאות.

* חדשות בעתיקות – אפרופו היסטריית העכברת, פרסם "ידיעות אחרונות" מפה, ועליה הוא קווקוו את… "הקו הירוק" ימ"ש, כלומר הגבול בין ישראל לסוריה בזמן הכיבוש הסורי של הגולן. כנראה שידיעות … "אחרונות" לא התעדכנו, אבל לפני 51 שנים וחודשיים, הקו הירוק מת. ולפני 37 שנים נערך לו וידוא הריגה, כאשר הכנסת סיפחה ברוב גדול את הגולן לריבונות ישראל. אילו הוצגה המפה הזאת במדור ארכיאולוגי… ניחא. אבל הם שלפו מפח האשפה של ההיסטוריה את המפה הארכיאולוגית ושיבצו אותה בכתבת חדשות אקטואלית. הלו… תתעדכנו.

* אני בעדו – מותר לכתוב משהו לא פופולרי? לא תסקלו אותי?

אם שלושה טבחים חצופים בורחים ומשאירים גדוד בשבת ללא טבח, והמג"ד דולק אחריהם, ורגע לפני שהם עולים לאוטובוס הוא מפעיל קצת כוח ומרתק את אחד החצופים לרצפה – אני בעדו. ובעיקר בעד חיילי הגדוד.

… לא מספיק להם שבוע / שבוע.

* סולידריות עם אחינו – אני חבר קיבוץ אורטל, שקלט משפחה אריתריאית ועומד לקלוט משפחה נוספת. מבחינתי, מדובר בראש ובראשונה בצעד של סולידריות עם אחינו בדרום תל-אביב, שנאנקים כבר עשר שנים תחת הנטל של אלפי המהגרים שהפכו את חייהם לסיוט. באורטל חיות כשמונים משפחות, ואנו קולטים שתי משפחות. אם כל קיבוץ ומושב בארץ ינהג כמונו, ואם האזורים החזקים בארץ, כולל בתל אביב – אזורים כמו רמת אביב, למשל, ינהגו כמונו, תיפתר בעייתם של אחינו בדרום תל אביב. אני גאה על הסיוע שלנו, שהוא גם סיוע הומניטרי לשתי משפחות במצוקה, וגם סיוע לפתור את המצוקה של תושבי דרום תל אביב. רק דבר אחד חורה לי – אלה שעושים סיבוב על הצעד ההומניטרי שלנו, להסתה פרועה, על "שולחים אותם אל מותם" והשוואת ישראל לנאצים, כמו התועמלנים המנוולים בכתבה ב"כאן 11" על קליטת האריתריאים בקיבוצים.

* כפירה בעיקר – אני קורא בהנאה צרופה את ספרו של אורי אורבך "דתי נורמלי", קובץ של רבים ממאמריו והגיגיו לאורך השנים. הוא מבריק, חכם, שנון, בעל הומור מצוין, בעיקר הומור עצמי אך יודע גם לעקוץ את יריביו באירוניה דקה. הוא קליל ברצינותו ורציני בקלילותו. אני מסכים עם חלק ניכר מדבריו, אך יש גם לא מעט נקודות מחלוקת – אני נהנה גם מקריאת דבריו שאיני מסכים עמם, כי הם תמיד בטעם טוב ובשום שכל.

עד שהגעתי לרשימה שכתב על המחלוקת בין שוחרי המלפפונים במלח לאוהדי המלפפונים בחומץ. מסתבר שהוא היה שייך למפלגת החומץ. חומץ?! עד כאן! זו כפירה בעיקר.

* ביד הלשון

האיש בלא תכונות – בפשקוויל נאצה נגד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף, כינה אותו צבי בראל "האיש בלא תכונות", וזו גם הכותרת של הפשקוויל. הוא השתמש בשם ספרו הקלאסי של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל (1880-1942), בגרמנית – Der Mann ohne Eigenschaften; ספר מופת הגותי וסאטירי, בשני כרכים (את הכרך השלישי הוא לא הספיק להשלים). הספר שנכתב בשנות השלושים של המאה העשרים, מתאר את דעיכתה המוסרית והאינטלקטואלית של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת קריסתה של התרבות הגרמנית והאוסטרית באותה תקופה. ולא צריך הרבה דמיון להבין למה מרמז בראל בהשוואה המצמררת.

אגב, בפשקוויל שפרסם ב-2015 כינה צבי בראל את נתניהו "האיש ללא תכונות". כנראה שעולם הדימויים שלו מוגבל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.18

* גאה בדמוקרטיה הישראלית – ישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה, שספק אם יש שניה לה בעולם. אני בספק רב אם יש עוד דמוקרטיה בעולם שהייתה מאפשרת צעדה עם דגלי האויב ברחובותיה, זולת ישראל. ואני גאה בכך. נכון, זה מכעיס מאוד. אבל היכולת להכיל זאת, מבטאת את חוסנה ועוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית.

אני גאה בדמוקרטיה הישראלית, ומתבייש ביהודים שקישטו את הפגנת דגלי אש"ף כיהודֵי מחמד.

* לתקן את הטעות – דבוקת שוקן וועדת המעקב של ערביי ישראל, פתחו במתקפה קשה על אבי גבאי, על כך שסירב להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף. נו, אחרי כל הקמפיין, גם גבאי הוא "לאומן, גזען, אתנוקרט" וכל הסדרה, "דובר של נתניהו, לאומני, כוחני" (פשקוויל של אריאנה מלמד), "מחפיר" (פשקוויל המערכת של "הארץ", שגם האשים את יאיר לפיד ב"גזענות") וכן הלאה.

הפגנת דגלי אש"ף היא ההזדמנות של המחנ"צ ו"יש עתיד" להתעשת, ולחזור בהן מהתנגדותן התמוהה לחוק הלאום. באמת ובתמים אין כל סיבה להתנגדות הזאת. ואם היה חשבון מאחורי ההתנגדות (ואיני יכול למצוא הסבר אחר מלבד חשבון), גם החשבון יתהפך עליהם.

עדיין לא מאוחר. לא בושה להודות בטעות ולתקן אותה. מודה ועוזב – ירוחם.

* המתאבן – בעקבות הפגנת דגלי אש"ף, יש לקוות שהעדה הדרוזית תתעשת, תבין שעשו עליה סיבוב והפגנתה הייתה המתאבן למנה העיקרית. הדרוזים קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, ולכן אין להם כל סיבה לא לתמוך בחוק הלאום.

* גלוריפיקציה לעולם הפשע – עבריין מת. הוא ראוי לקבורה ככל אדם. ביהדות נהוג להתייחס אליו כאילו חזר בתשובה רגע לפני שמסר את נשמתו לבורא. בסדר. אבל… לא צריך להיסחף.

קיימת אצלנו תופעה מזוויעה של גלוריפיקציה לפושעים ועבריינים. כלומר, לעברייני צמרת. יש סביבם רומנטיזציה. הנה, בסופשבוע מת גנב, שודד, מיכה "פפה" רוקנשטיין. והכתבות עליו הן כאילו מדובר מינימום בעמנואל מורנו או אביגדור קהלני. כאילו מדובר בגיבור ישראל.

הנה, מתוך כתבה ב-ynet, תחת הכותרת "נפטר 'החתול המטפס', מהפושעים המפורסמים בארץ": "… בסוף השבוע, בגיל 78, אחרי עשרות מעשי שוד שהסעירו את עולם הפשע הישראלי, ניסיונות חיסול וכתבי אישום – מיכה 'פפה' רוקנשטיין, אגדת הפשע שנודע בשם 'החתול המטפס', הלך לעולמו בעקבות אירוע לבבי… רוקנשטיין קנה את עולמו – ואת שמו המקצועי – לאור יכולותיו המרשימות בטיפוס על מרזבים וצינורות בבניינים לטובת ביצוע מעשי שוד נועזים שנמשכו כמה עשורים… מאז הצליח לצבור ברזומה שלו את כל סוגי עבירות הרכוש האפשריות, ובהן גניבות, התפרצויות, מעשי שוד, זיופים, סחיטות באיומים ועוד. בסך הכל הוגשו נגדו במשך השנים לא פחות מ-26 כתבי אישום… בכך לא תמה הקריירה שלו… כשהיה בן 61, גיל שבו אנשים מעדיפים לבלות עם הנכדים או להתמסר לתחביבים כמו ברידג', השתתף רוקנשטיין בשוד של מלטשת יהלומים…" וכו' וכו'.

(אילו היה לי דמיון פרוע, עוד הייתי מדמיין שהכותרת הראשית של אותו גיליון הציגה את הפגנת דגלי אש"ף בת"א ברומנטיזציה של השמעת קולם המושתק של ערביי ישראל).

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה, כ).

* משלושה יוצא אחד – מבין ארבעת המועמדים לרמטכ"לות, שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית. אין לי ספק שכל אחד מן השלושה ראוי להיות רמטכ"ל, ואני מאמין שהטוב ביניהם יבחר.

* ההשוואה המצמררת – לאלה שטוענים שיאיר גולן לא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. קראו היטב: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". קראתם? עכשיו אחוד לכם שתי חידות, אחת במתמטיקה ואחת בהיסטוריה. א. כמה זה 2016 פחות 70-90? ב. איזה תהליכים קרו בגרמניה בשנים 1926-1946?

* אומדן נזק – זכותה של מדינה למנוע כניסת גורמים המזיקים לה, לתחומיה. אולם כדאי שתשקול היטב, האם הנזק של איסור הכניסה, אינו גובר על הנזק בכניסה. ממה חששו מי שעיכבו את פיטר ביינרט לתשאול בנתב"ג? שהוא מרגל? שהוא מעביר אמל"ח למחבלים? שהוא יקשור קשר לפיגוע?

אם הוא גורם לנזק – זהו נזק הסברתי. אבל הנזק ההסברתי של עיכובו חמור שבעתיים. השיקול הזה צריך להדריך אותנו בכל עיכוב או איסור כניסה. אין כל סיבה שנהיה אידיוטים שימושיים של שונאינו ונשמח אותם בגולים עצמיים.

* הזדמנות הסברתית – מבחינה אמנותית, האירוויזיון אינו ראוי אפילו להגדרה זבל. אולם מבחינה הסברתית, אירוח האירוויזיון הוא הזדמנות אדירה וחד פעמית להציג את ישראל בפני מאות מיליונים, שרבים מהם אינם מכירים אותה או מכירים אותה דרך תעמולת אויביה, בשידורים חיים ארוכים ובתיירות ותקשורת רבתי. החמצת הזדמנות אדירה כזאת, שאנו כה זקוקים לה, בגלל משחקי אגו מטופשים על כמה אגורות, היא מחדל הסברתי חמור.

טוב שנמצא בסוף פתרון. חבל על הדרך האינפנטילית בדרך לפתרון.

* פשע שנאה – יהודיה מארה"ב הנמצאת בחופשת מולדת בישראל, מסרה את סידור התפילה של בתה לכריכה בחנות בבני ברק. כיוון שהסידור הוא רפורמי, הבריונים השחיתו את הסידור וקרעו אותו לגזרים. זהו פשע שנאה אנטישמי, חילול הקודש וחילול השם.

* איזו החמצה – "תדליק ערוץ 12", שלחה לי אשתי ווטסאפ. מיהרתי להדליק טלוויזיה, ולהפתעתי ראיתי מולי את אצי טל, מתארח בתכנית "אביב או איל". אני מכיר את אצי למעלה מ-15 שנים. הוא חי שנים אחדות במרום גולן, ויחד עם גיסו, חבר אורטל, גל שוורץ, הם הקימו את הצמד "גיסים ונפלאות". ואני הייתי ממש גרופי של הצמד.

אצי הוא זמר מצוין, מוסיקאי מצוין, מקורי, יצירתי, מוכשר מאוד. ומשום מה, הוא לא הצליח לפרוץ. ובגיל 61 הוא ניסה את מזלו דרך תכנית הריאליטי. הוא שר כל כך יפה, שיר כל כך יפה, שכתב והלחין. באופן חריג, היה קונצנזוס בין אביב גפן, איל גולן ומירי מסיקה, שאהבו אותו מאוד ושיבחו אותו מאוד. אבל… הוא לא עבר את הקהל. אולי בן 61 לא יכול היום לעבור קהל…

חבל. קיוויתי מאוד שתהיה זו פריצת הדרך שלו. אני מקווה שעצם החשיפה הטלוויזיונית תקדם אותו.

* נחשת – מה עושים כזה סיפור מעכברת? אני מכיר כמה אנשים שסובלים מנחשת. (סובלים? דווקא נראה לי שהם די נהנים).

* ביד הלשון

מלאכותי – מה מקור המילה: מלאכותי? מלאכה.
מה פירוש מלאכותי? דבר שאינו טבעי. כלומר, הוא אינו תוצר של הטבע, אלא תוצר של מעשה ידי אדם. הוא תוצר של עבודה, של מלאכה.
מעניין, שבתנ"ך מלאכה אינה רק מעשי ידי אדם, אלא גם מעשה האל. "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". ומהי מלאכתו, על פי סיפור בריאת העולם? הטבע. כלומר, כל מה שאינו מלאכותי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.8.18

* הפגנת דגלי אש"ף – הפגנת הרבבות בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אורגנה בידי ועדת המעקב הערבית. ההפגנה אינה רק נגד חוק הלאום, אלא בעד החזון החלופי של ועדת המעקב: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" – חזון של ביטול המדינה היהודית, מתוך שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך מוגדרת מדינת ישראל בחזונם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

כל מי שצעד בצעדת הזוועה במוצ"ש – צעד בעד החזון הזה, חזון השמדתה של ישראל. לא בכדי, דגלה של ההפגנה היה דגל אש"ף.

אין לי בעיה עם הערבים שהשתתפו בהפגנה. אבל כל יהודי שהשתתף בהפגנה הזאת הוא נמושה – אדם בזוי ונקלה, חף ממינימום של כבוד עצמי. אין במילון מילה שניתן לתאר בה את הבוז העמוק שאני רוחש לכל יהודי שהשתתף באירוע.

* זכותו של הרוב היהודי – "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

מהיכן לקוחה הפסקה הזאת? החזיקו טוב. זהו ציטוט מתוך מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. כן, לפני 22 שנה, "הארץ" היה עיתון ציוני. הוא היה עיתון יוני, תומך בנסיגות, אפילו מהגולן, תומך במדינה פלשתינאית, אבל ציוני.

מאמר המערכת ההוא יצא כתגובה למסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. בערב שבת יצא "הארץ" בפשקוויל מערכת הקורא לציבור היהודי בישראל להצטרף להפגנת שמארגנת ועדת המעקב של ערביי ישראל נגד חוק הלאום ומגנה את ציפי לבני על סירובה להשתתף בה. עמוס שוקן אף נאם בהפגנה. בעד מה ההפגנה? בעד החזון של ועדת המעקב, נגדו יצא מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996. נגד מה ההפגנה? נגד החוק המבטא את הכתוב באותו מאמר מערכת.

אם נרצה להבין מה קרה לשמאל הציוני בעשרים השנים האחרונות, נדמה לי שההבדל בין שני מאמרי המערכת הוא התשובה.

* דרוזים? יוק – בפשקוויל בשוקניה מוחק עודה בשאראת את העדה הדרוזית, מאיין אותה, מאדה אותה, מנסה להטמיע אותה בתוך הערבים. הוא מגדיר אותם, בניגוד לרצונם, "אחינו הערבים הדרוזים", ומדבר על "כלל האוכלוסיה הערבית, אלה שנכפה עליהם השירות הצבאי ואלה שלא".

* חוק היסוד המגן על מעמד הערבית – פרופ' שלמה אבינרי, שלרוב אני מסכים עם רבים מאמריו, גייס למאבק נגד חוק הלאום את הרצל. לא פחות. אבינרי הוא ביוגרף של הרצל, וללא ספק אחד המומחים הגדולים להרצל, אבל כנראה שהוא מומחה קטן מאוד לחוק הלאום. "כמסמך ציוני מכונן כדאי להזכיר את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), שבו הוא משרטט את דמותה של מדינת היהודים לאחר הקמתה. הוא כותב כי במדינה היהודית תהיה זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים — בספרו אחד מהם הוא גם ממנהיגי החברה החדשה — והעלילה הפוליטית של הרומן מתארת מערכת בחירות האמורה להתקיים ב–1923, ובה מופיעה מפלגה גזענית יהודית הדורשת לשלול מתושבי הארץ הלא־יהודים את שוויונם האזרחי. במערכת בחירות סוערת מובסת המפלגה הגזענית היהודית, שמנהיגה הוא דמות־ראי של ראש המפלגה האנטישמית בווינה, שניצחונו בבחירות לראשות העיר היה הטריגר למהפך הציוני של הרצל. שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. בלשון ימינו, מבחינת הרצל מדינת היהודים היא מדינת הלאום היהודי — ומדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין השתיים. שוויון לאזרחים הערבים הוא מיסודה של הציונות".

כמו באלטנוילנד, כמו במדינת ישראל עד היום, כך גם במדינת ישראל לאחר חוק הלאום – במדינה היהודית יש זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים. מפלגה גזענית יהודית כזו שהרצל הציג הכניסה פעם אחד נציג לכנסת והוצאה מחוץ לחוק. יורשיה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בוודאי שאין קשר בין דרכה של אותה מפלגה לחוק הלאום. אין בחוק הלאום דבר וחצי הדבר המזכיר דרישה לשלול מתושבי הארץ הלא יהודים את שוויונם האזרחי. כמו בספרו של הרצל, גם בישראל עם חוק הלאום שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. לא רק מבחינת הרצל, אלא גם בישראל עם חוק הלאום, אין סתירה בין מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה. עם זאת כדאי לזכור, שבשיח הפוליטי הנהוג בישראל, המונח "מדינת כל אזרחיה" שטבע עזמי בשארה, אינו כפשוטו המילולי, אלא הפך שם קוד לביטול המדינה היהודית, אידיאולוגיה שנגדה לוחם אבינרי בעקביות.

אבינרי מתייחס לסוגיית השפה הערבית, ומיטיב להציג את מעמדה הנוכחי של השפה: "מופיע כיתוב ערבי על שטרות הכסף ועל בולי המדינה; מסיבה זו היא אפשרה לחברי הכנסת הערבים להשתמש בלשון הערבית בדיוני הכנסת; מסיבה זו אזרחי המדינה הערבים רשאים להזדקק — בזכות ולא בחסד — ללשונם בהופעתם בבתי משפט ובפניותיהם למוסדות המדינה; מסיבה זו מוענקת לאזרחי ישראל הערבים הזכות לחינוך בלשונם ובתרבותם". ובכן, לא זו בלבד שבכל אלה אין כל פגיעה בחוק הלאום, אלא להיפך – בחוק הלאום כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בסעיף 4 ג, שכל אלה יישמרו לאחר תחולת החוק. במילים אחרות, אם תהיה פגיעה כלשהי במעמדה של השפה הערבית, תהיה זו הפרה מפורשת של חוק הלאום, ואף ניתן יהיה לעתור נגדה בבג"ץ בהסתמך על חוק יסוד! מי שהיטיב להבין זאת, הוא חיים רמון, שהפתיע במאמר תמיכה נלהב בחוק הלאום ב"ידיעות אחרונות". בין השאר רמון התייחס לסוגיית השפה: "מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב – בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים – ודאי". כי זו האמת – חוק הלאום שידרג את מעמדה של השפה הערבית ולא שינמך אותה.

כפי שרמון מציין בצדק, מעולם לא היה בחוק הישראלי מעמד רשמי לערבית. היום יש, ועוד בחוק יסוד. חוק היסוד הוא… חוק הלאום.

אז מה גרם לסערה? אולי העובדה שבאיחור של שבעים שנה נקבע ששפתה של מדינת ישראל היא עברית. כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושפתה היא שפתו הלאומית שם העם היהודי.

* לצד המחלוקת על הגבולות – בתרבות השבטית והמחנאית שהשתלטה על החברה הישראלית, נדרש אומץ רב כדי לצאת בגלוי נגד הזרם של השבט, בעיקר כאשר הוא שוצף וקוצף. ולכן, אני מעריך מאוד את חיים רמון, שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נלהב בעד חוק הלאום ויצא נגד הצביעות של מתנגדיו. הוא הזכיר שהחוק יצא מספסלי "קדימה", המפלגה שהוא היה חבר בה (איני זוכר אם הוא היה בין החותמים על הצעת החוק).

במאמרו הוא עלה על סוגיה מעניינת – יש בחוק הפרדה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. בעוד מדובר בחוק על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, מדובר על כך שזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ימומש במדינת ישראל.

הוא צודק, והדבר אינו מקרי. החוק הזה נועד ללכד את הציונים התומכים בשלמות הארץ, הציונים התומכים בפשרה טריטוריאלית והציונים התומכים בנסיגה מלאה, סביב מכנה משותף של מדינת הלאום היהודית. יש מחלוקת על הגבולות, אך מן הראוי להתלכד על מהותה של המדינה. רמון טוען שתומכי חלוקת הארץ היו צריכים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. הוא צודק, אך הדבר נכון גם לגבי תומכי שלמות הארץ. זה היופי בחוק, ולכן כל כך תמוהה ההתנגדות לו.

* משחק לידי הפרובוקציה – ח"כ יונס מהרשימה המשותפת התפטר מהכנסת, במסגרת הסדר רוטציה בסיעתו. את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת הוא שלח בערבית.

ברור שזו פרובוקציה. הרי אלמלא חוק הלאום הוא היה שולח את המכתב בעברית, כפי שאפילו הקיצונים ביותר ברשימתו נואמים בכנסת בעברית, אף שהתקנון מאפשר להם לנאום בערבית. זהו צעד של מחאה. בעיניי, מחאה לגיטימית.

על פי התקנון, כדי שמכתב התפטרות יכנס לתוקף, על יו"ר הכנסת לחתום עליו. מה הייתי עושה במקומו של יו"ר הכנסת אדלשטיין? חותם על המכתב מהר ובשקט ומשתדל להצניע את הפרובוקציה ככל האפשר, ולהוציא את האוויר ממפרשיה.

ומה עשה אדלשטיין (שבדרך כלל הוא אדם חכם)? הודיע שאינו חותם, כי המכתב הוא בשפה שאינו מבין. בכך הוא העצים בכמה חזקות את הפרובוקציה. מה יהיה עכשיו? סאגה בלתי נגמרת של כיפופי ידיים, דיונים בוועדות הכנסת, תקשורת, תקשורת בינלאומית, עתירות לבג"ץ, גל של פרובוקציות מצד הח"כים הערבים (ואולי לא רק הם)? התמשכות תקשורתית ארוכת טווח של תהליך התפטרות זניח? על מה? על שטות.

אדלשטיין משחק לידיו של יונס ופוגע במעמד הכנסת, השפה העברית (שבאיחור של שבעים שנה הוכרה כשפת המדינה) וחוק הלאום.

* שִׂיחָדָשׁ – כותרת מאמר ב"הארץ": "איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר". על החתום דב חנין. כשהוא מדבר על ליברליזם, כוונתו היא: "אנחנו". דב חנין הוא קומוניסט מלידה, דור שני לקומוניסטים אדוקים, מעריצי סטלין ושוחרי המשטר הסובייטי. הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, שהינה פלג ברשימה המשותפת, בה הוא מוחזק כיהודי מחמד. אבל בשִׂיחָדָשׁ האורוויליאני, סטליניזם הוא ליברליות.

* לשקם את ההרתעה – מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה, שהביאה ליותר משלוש שנים וחצי של שקט בגבול עזה; הגבול, שבמשך 14 שנים ללא הפסקה היה גבול של טרור וירי תלול מסלול לעבר יישובי ישראל. תקופה זו הביאה לצמיחה דמוגרפית, פריחה ושגשוג, להתיישבות היהודית בנגב המערבי.

ההרתעה הזו נשחקה במהירות והידרדרה בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הגורם לכך היה ההבלגה הישראלית כלפי טרור ההצתות. במשך חודשים המחבלים הציתו באין מפריע את שדות הנגב המערבי. הפלשתינאים לא מטומטמים, ולא קנו את התירוצים של הכישלון הזה, שיותר משהוא כישלון מבצעי, הוא כישלון מוסרי. הפלשתינאים הבינו שישראל נרתעת. שההרתעה עובדת, אך בכיוון ההפוך. שישראל מבליגה, כי היא מפחדת לפעול, מפחדת להסלים.

הכישלון הישראלי היה לניצחון של חמאס. החולשה הישראלית העצימה את החוצפה והתעוזה של המחבלים. הם הבינו שנוצרה משוואה חדשה בשטח. משוואה שמבוססת על הפחד הישראלי מהסלמה ועל הצלחת ההרתעה הפלשתינאית. ובמשוואה הזאת – הצתת הנגב המערבי היא לגיטימית, אין עליה תגובה. ואם יש תגובה ישראלית כלשהי, זו הפרת כללי המשחק, והיא נענית בפשע המלחמה של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. כך, בתוך שלושה חודשים נגררנו לארבעה "סבבים" קצרים, שהפלשתינאים קבעו את תחילתם ואת סופם, על פי שיקוליהם והאינטרסים שלהם. איני מזלזל במכות שחמאס קיבל, אך הן לא היו חזקות דיין כדי לשקם את ההרתעה הישראלית.

כעת, יש רק שתי אפשרויות סבירות מבחינת ישראל. האחת היא הסדרה לטווח רחוק, אם תהיה בתנאים טובים לישראל, שתאפשר שקט בגבול עזה והמשך פיתוח ההתיישבות. האפשרות השניה, אם הראשונה לא תצא לפועל, היא מכה קשה וכואבת, חזקה הרבה יותר מב"סבבים", שתגרום למחבלים ללקק את פצעיהם לשנים, כפי שהיה בעקבות המכה של צה"ל על רובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השניה. מכה שתשקם את ההרתעה ותביא לשקט בגבול ולשגשוג ביישובים.

המשך טרור ההצתות וה"סבבים", יביא לקריסה של ההרתעה, לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי חיזבאללה.

* זכותה וחובתה – ה"סבב" האחרון ברצועת עזה נפתח בתקרית שבה בשל אי הבנה צה"ל הרג שני מחבלים.

הצגה כזאת היא גישה של ראש קטן. בתקרית הנקודתית אכן הייתה אי הבנה. אבל באותו יום היו עשרה פיגועי הצתות בגבול עזה. וכך ביום שקדם, וביומיים, ובשבועות ובחודשים, תוך הפרת כל הפסקות האש.

פיגועי ההצתה הם פיגועים לכל דבר, כמו ירי צלפים וירי רקטות. זכותה של ישראל וחובתה לפעול נגד חמאס, המשגר את המפגעים.

השמדת עמדת חמאס והריגת שני מחבלים, זו תגובה מוצדקת, גם אם מצומצמת, רפה וחלשה מדי, לפיגועים הללו.

* יומן הפסקת האש – היום שלמחרת הפסקת האש שלאחר ה"סבב":
לפחות שישה פיגועי הצתה.
ניסיונות חדירה של מחבלים ("מפגינים") לישראל.
יידוי רימון לעבר חיילי צה"ל.

בתגובה ליידוי הרימון, טנק של צה"ל ירה לעבר מוצב של חמאס.
המסר – על יידוי רימון נגיב באש. על פיגועי ההצתה איננו מגיבים. מותר לכם להצית.

כך ישראל מאבדת את ההרתעה.
הפחד ממלחמה יוביל למלחמה.
צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה".

* אינטרס ישראלי – מוקדם לדעת האם תהיה הסדרה בגבול עזה ומה יהיה טיבה. את עמדתי על הסכם כזה אוכל לגבש על פי פרטיו. אולם עמדה עקרונית אני יכול לומר גם בלי להכיר את ההסכם.

הסדרה בגבול עזה לשנים הקרובות היא אינטרס ישראלי. הפרטנר להסדרה כזאת הוא חמאס. נכון שחמאס הוא ארגון טרור, אולם הוא גם ישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת. כישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור, אתו אנו מחליפים שבויים. ולכן, אתו נכון להגיע להסדרה.

בתקופה עליה יוחלט, על ישראל לדרוש הפסקת אש מוחלטת. הדבר כולל כמובן את טרור ההצתות, שיש להתייחס אליו בדיוק כמו לכל פיגוע טרור אחר. כן, יש לעמוד על השבת גופות חללי צה"ל ושחרור האזרחים הישראליים.

תמורת אלה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסיה. ואם נכונות ההדלפות על הסכמה לנמל תעופה ונמל ימי בסיני – זה דבר מצוין ותקדים מצוין, לכך שהפתרון לטווח ארוך חייב להיות מחוץ לקופסה, ולכלול את מצרים ואת ירדן; פתרון שיחלץ אותנו מן הקופסה של פתרון שתי המדינות בקווי 1967, שהוא מתכון להמשך שפיכות דמים אינסופית.

שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על המילה הגסה) בנגב המערבי.

עקרונית, אני בעד הסדרה. לאחר אובדן ההרתעה, אני בספק אם היא אפשרית לפני מכה קשה לחמאס.

* קו אדום – ככל שמתקדם המו"מ על הסדרה עם חמאס, מתפרסמות הדלפות סותרות על תוכן ההסדרה. מן הראוי להבהיר, שיש לשלול כל עסקה של שחרור מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל. על ישראל להודיע, שתמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, היא מוכנה למסור לחמאס מיד את כל גופות המחבלים שבידינו. בנוסף לכך, ראוי לעשות מאמץ, להגיע להסכמה הומניטרית הדדית, על הפסקת הנוהג הנפסד של החזקת גופות אויב, שאין בה כל תוחלת זולת התעללות במשפחות.

* אתנחתא קומית – בראיון לטלוויזיה תיאר דובר צה"ל תא"ל מנליס את הישגי ישראל בסבבים האחרונים. בין השאר הוא סיפר שישראל השמידה את המנהרות ולא נותר מהם זכר… מעל פני האדמה. אופס.

* שלום נוסח קורבין – ג'רמי קורבין, המנהיג האנטישמי של הלייבור, השתתף באירוע זיכרון למחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח במינכן. על פי הניסוח שלו, הוא היה בכנס למען השלום.

לשיטתו האנטישמית, הוא צודק. בעיני האנטישמים כמותו, אם לא יהיו יהודים בעולם ואם לא תהיה מדינה יהודית בעולם – זה השלום. ולכן, רוצחי יהודים מקדמים את השלום. זה לא ברור? ולכן, המחבלים, שרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, בסך הכל קידמו את השלום העולמי, שהוא הערך העליון של האולימפיאדות, ולכן הם ראויים להוקרה.

ג'רמי קורבין, כידוע, אינו רק לוחם שלום ידוע, אלא גם לוחם זכויות האדם. ולדעתי, בהשתתפותו בטקס הוא נאמן לערכיו. הוא נאבק למען זכותם הטבעית של מחבלים לרצוח יהודים, ובעד זכותם של יהודים להירצח.

* תופרים תודעה כוזבת – האם העובדה שתיק החקירה נגד גל הירש נסגר, פירושה ש"תפרו לו תיק"? האם כל תיק שנסגר – פירושו שהיה תיק תפור? האם תיק שהביא לכתב אישום אך הנאשם זוכה – פירושו שהתיק היה תפור?

מי שטוען זאת, כאילו אמר שהמצב הנורמלי הוא 100% הרשעה. זה אבסורד. כאשר יש חשדות, יש לבדוק אותם.

תמכתי מאוד במועמדותו של גל הירש למפכ"ל, אולם החשדות שעלו נגדו לא איפשרו את המינוי.

הטוענים שתיק נתפר כדי לסכל את מינויו של הירש – הירש מעניין אותם כשלג דאשתקד. כל רצונם ליצור בדעת הקהל תודעה כוזבת, הקושרת בין חקירות המשטרה לבין תפירת תיקים, כדי להחדיר את הנראטיב השקרי כאילו תופרים תיקים לנתניהו. במקרה זה, גם אם יוגש כתב אישום ונתניהו יורשע, הם יטענו שהתיק תפור והמשפט מוטה. לא הצדק מעניין אותם, לא טוהר המידות, אלא רק דבר אחד – לחלץ את אלילם מן הדין.

הקשר היחיד בין פרשת הירש לפרשיות נתניהו, הוא שבכך שהירש אינו מפכ"ל המשטרה, נחסך ממנו מסע השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של אלשייך. הרי הירש הוא אדם ישר ומקצועי, ובטוח שכמו אלשייך נאמנותו הייתה לתפקידו, לציבור ולחוק ולא למי שמינה אותו. החקירה הייתה נערכת, וחסידי נתניהו היו משתלחים בו, מעלילים עליו וסונטים בו.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שהירש נפגע מעינוי דין ממושך, והדבר ראוי לבדיקה. זאת, דווקא כיוון שבניגוד לחשודים אחרים (אין כלום למיניהם), הוא ניסה בכל מאודו להיחקר במהירות ולשתף פעולה ככל הנדרש, כדי להוכיח את צדקתו.

* השינוי המתרחש בצה"ל – כשהייתי בקורס צניחה – זה לא שלא הייתה לי מדריכת צניחה. לא יכלה להיות לי מדריכת צניחה. לא היה דבר כזה מדריכת צניחה. היו מקפלות מצנחים. אבל מד"צית? לא היו לנו גם מדריכות חי"ר, מדריכות ירי, מד"סניקיות. הבנות שפגשנו בצבא היו פקידות.

רק במילואים נפגשנו לראשונה עם מדריכות חי"ר וירי. והתגובה הייתה הטרדה מינית מצד רבים מן המילואימניקים; שריקות, הערות סקסיסטיות, עלבונות, והכל בגלוי ובאופן בוטה, גס ומשפיל במיוחד.

צה"ל היום כל כך רחוק מהמקום הזה – מרחק שנות אור.

הפניית הגב של הבייני"שים בקורס צניחה היא מעשה מכוער וחצוף והפרת משמעת בוטה. אולם הוא אינו ביטוי לתהליכים בצה"ל, אלא ריאקציה להם, מצד מי שמתקשים להסתגל לשינוי.

האירוע שקרה השבוע ומבטא את השינוי בצה"ל, הוא מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת תעופה בחיל האוויר.

* שם רע לוולגריות – יצא לי, פה ושם, לראות כמה דקות של תופעת תום יער. היא מוציאה שם רע לוולגריות ומרחיבה את גבולות האינפנטיליות. שיקול הדעת של מי שנתן לה תכנית יחיד – תמוה.

* הילדים של היום – לפני שבועיים נערך באורטל המופע הגדול של שנת הארבעים לייסוד הקיבוץ. המופע נערך במגרש הכדורגל. במה גדולה הוקמה על המגרש, ובמשך השבוע שלפני המופע, כל אחה"צ והערב נערכו חזרות.

שער אחד במגרש נשאר במקומו. השער השני הוזז לפינה צדדית של המגרש, עם הפנים לכיוון הפינה הנגדית. ובשני השערים, כל העת ילדים שיחקו כדורגל. ביומיים הראשונים, ניסינו לבקש מהילדים לעצור את המשחק, כי זה מפריע לחזרות. מהר מאוד הרמנו ידיים. הבנו שבמקום שבו יש ילדים, כדור ושערים, ישחקו כדורגל נונסטופ. נכון שלחברת הילדים באורטל יש פעילות אינטנסיבית מידי יום עד 16:00, אבל זה לא קשור. אחרי הצהרים, תמיד ילדים ישחקו כדורגל. זו דרך הטבע.

בערב שבת האזנתי לתכניתם של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. הם דיברו על הילדים של היום, שלא יוצאים מהבית ומהמסכים, ושאינם משחקים כדורגל, אלא אם הם רשומים לחוג כדורגל, ואיזו ילדות יפה הייתה לנו ואיך הילדים של היום מחמיצים את הילדות וכו' וכו'.

כן, אני יודע שיש הבדל בתחושת הביטחון בין קיבוץ לעיר, וכמובן שאני מודע לכך שלילדים של היום יש גירויים נוספים שלא היו לנו (זה רע?!), אבל איני קונה את הטרוניה, שנראית לי חלק מאופנת הטרוניה של כמה חרא היום וכמה טוב היה פעם. אני מזהה צליל של זיוף.

ילדים הם ילדים, ויש להם צורך להוציא מרץ, להשתולל ולהשתובב ובטח לשחק כדורגל.

אני מאמין, שאם ילדים בעיר אינם יוצאים מהבית ולא הולכים לשחק כדורגל, זה רק כיוון שההורים שלהם חשים חוסר ביטחון, כאילו ג'ונגל שם בחוץ.

* ביד הלשון

הפרד ומשול – ח"כ מיכל רזין, שנאמה כיהודיית מחמד בהפגנת דגלי אש"ף בת"א, האשימה את הממשלה במדיניות "הפרד ומשול".

הביטוי לקוח מן הלטינית: divide et impera"" ומשמעותו: שמירת כוחו של השליט באמצעות פיצול העוצמה שבידי קבוצות מתנגדות.

* "חדשות בן עזר"