צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.12.20

* יש אשם אחד – סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא טירוף מערכות. האשמה בכך נעוצה באדם אחד – נתניהו. כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה נכנסו אתו לקואליציה בלב פתוח ונפש חפצה, שופעי רצון טוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהיחלץ לשותפות אמת בעשיה לקידום מדינת ישראל בשעת משבר. אבל נתניהו עקץ את שותפיו, רימה אותם, הונה אותם, הפר כל תו בהסכם ופגע ביודעין בכלכלת ישראל באי העברת תקציב. נתניהו הפך את ההסכם אתו לבדיחה ופורר את הממשלה.

* אפקט סער – פתאום נתניהו רוצה להעביר את התקציב בתוך שבועיים. הרי היה עליו להעביר אותו באוגוסט ונתנה לו אורכה עד דצמבר. היו לו תירוצים מגוחכים, שלא נכון במצב המשבר להעביר תקציב ושצריך כמה חודשים להכנת תקציב וכו'. פתאום צריך תקציב ואפשר להכין אותו בשבועיים. מה קרה? אפקט סער. נתניהו התחיל ל-פ-חד מהבחירות.

* תוספת הכרחית – החלטת הממשלה על תוספת תקציבית של 50 מיליארד ₪ מחויבת המציאות. היא רק מוכיחה עד כמה הכרחי להעביר תקציב. עד כמה ההימנעות להעביר תקציב ולהשתמש בו כבן ערובה היה פשע כלכלי נגד המדינה, רק כדי לגנוב את הרוטציה.

* פשרה רקובה – אילו הייתה פשרה בין הליכוד וכחול לבן, היתה זו פשרה רקובה, כיוון שהמו"מ עצמו היה רקוב ומסואב. היה זה מו"מ בין כיבוד ההסכם להפרתו. אין מקום למו"מ כזה. ומה הטעם לחתום על הסכם עם מי שהפר את ההסכם הקודם מתחילתו ועד סופו?

ורגע לפני פשרה אפשרית, קפצו החרדים ודרשו כתנאי להסכמתם ל"פשרה" לחוקק את חוק הגיוס (כלומר חוק ההשתמטות) וחוק הגיור (כלומר החוק נגד גיור). חוק הגיור הוא חוק אנטי ציוני, המתנקש במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והופך אותה למדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. זהו חוק שבו המדינה היהודית מפנה עורף לרוב העם היהודי.

* צל"ש או טר"ש – בני גנץ הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית. וכשאני כותב "גיבור טרגי", אין זה לתפארת המליצה, אלא אני מתכוון בפירוש לשני חלקי הביטוי. טרגי – זה ברור. אבל גם גיבור. כאשר הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, במחיר פירוק כחול לבן, הוא נהג בגבורה פוליטית; הקריב את עצמו ואת מפלגתו למען האינטרס הלאומי. הוא ידע עם מי יש לו עסק, ולקח סיכון.

היה זה מעשה של צל"ש או טר"ש. והבעיה הייתה, שמי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא אדם אחר. אילו כובד עמו ההסכם, והייתה מגיעה הרוטציה, רבים ממתנגדי ממשלת האחדות היו משנים את דעתם ותומכים בו, וסיכוייו לנצח בבחירות הבאות היו גבוהים. אבל נתניהו עקץ אותו ואת כחול לבן, והוא איבד את עולמו.

מה שחבל, הוא המסר שהפוליטיקה היא ג'ונגל ואין בה מקום להגינות, לכיבוד הסכמים, לענייניות. מי שנוהג כך מוצג כלוזר, כשוטה הכפר, כנאיבי. גנץ עצמו ישלם מחיר פוליטי כבד. אבל אני מקווה שההונאה הגדולה של נתניהו הייתה גשר אחד רחוק מדי, ובעטיה יאבד את השלטון.

* כפני הכלב – נערת השליחויות של נתניהו אסנת מארק כינתה את ח"כ מיכל שיר "כלבה". זה הסגנון.

פני הדור כפני הכלב.

הביטוי פני הדור כפני הכלב, מן התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין,  הוא חלק מתיאור של מצב איום ונורא שיפקוד את עם ישראל רגע לפני הגאולה.

אני מקווה שהתנהלות והסגנון הללו מבשרים את המהפך בעוד שלושה חודשים.

* מסיבת סיום – לאורך כל השנים האחרונות, משרד התקשורת היה בסטגנציה ורמת תשתיות התקשורת בישראל, אומת הסטארט-אפ, נסוגה אחור, כמעט עד רמת עולם שלישי. נתניהו היה שר התקשורת, כשכל מה שעניין אותו היה איך להשתלט על התקשורת. רק בזה הוא עסק, והשאר יסופר בכתב האישום. כאשר נאסר עליו להמשיך להיות שר התקשורת, הוא שלח את מלחך הפינכה שלו איוב קרא (שאחרי שסיים להשתמש בו – זרק אותו) להמשיך במסע ההשתלטות.

7 חודשים יועז הנדל שירת כשר התקשורת, וב-7 חודשים עשה יותר משנעשה במשרד במשך 7 שנים. ובסך הכל הוא עשה את מה שכל שר צריך לעשות. להסתער על תחום אחריותו, להיות ענייני, לפעול למען אזרחי ישראל, לקדם את הפריפריה, לקדם את האוכלוסיה הערבית, לתקן את האפליה נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ימים אחדים לאחר סיום תפקידו אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק מתווה הסיבים האופטימיים. יופי של מסיבת סיור לשר מצטיין.

* בעד תקשורת מגויסת – תקשורת מגויסת היא תופעה שמעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל במקרה של קמפיין החיסון, ההתגייסות של התקשורת מוצדקת לחלוטין. אין זו סוגיה של אידיאולוגיה או פוליטיקה. האידיאולוגיה היחידה היא לנצח את הנגיף, לעצור את המוות והתחלואה, להחזיר את המשק, את החינוך, את התרבות, בקיצור – את החיים לסדרם.

החיסון הוא הפתרון. כל ההחלטות של ממשלת ישראל וממשלות כל המדינות בעולם אינן יכולות לתת פתרון, אלא לעצור זמנית את ההידרדרות ולהשאיר את התפשטות המגפה תחת שליטה. כל צעד העוצר את המגפה גורם לנזק חמור לכלכלה ולחברה. כל צעד המשחרר את הכלכלה מעורר עוד גל של המגפה. המשך האקורדיון הזה לעוד שנים הוא מטורף. ויש רק דרך אחת לשים לכך קץ – החיסון.

החיסון הוא ניצחון גדול של המדע והטכנולוגיה. התגייסות של המדינות למימון המחקר והפיתוח ולקיצור דרמטי בתהליכי הייצור והתגייסות המדע למטרה, יצרו הישג בלתי נתפס. החיסון עבר את כל הבדיקות הנחוצות והחמורות ביותר והתברר כיעיל באופן חסר תקדים.

כעת יש פתרון לקורונה, אך יותר משהוא תלוי במדינות ובממשלות, הוא תלוי באחריות האישית של כל אזרח – להתחסן. אבל יש לא מעט אזרחים שמפחדים, והפחד הוא טבעי. ומה שמלבה את הפחד הוא פייק ניוז, תאוריות קונספירציה מטורללות והכחשת המדע. המסרים האלה משפיעים על אנשים ומחזקים את הפחדים.

לממשלות, לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות יש אינטרס אחד – לנצח את המגפה. ולכן, על כולם להתגייס לקמפיין הסברה אדיר להתחסנות, להרגעת הפחדים ולהפרכת הקונספירציות ותעמולת הבערות. אני שמח שהתקשורת בישראל מגלה אחריות ומתגייסת.

* דוגמה אישית – טרנד הלעג והביקורת על החיסון לנתניהו בשידור חי מול המצלמות היה צפוי. איני שותף לטרנד הזה. לפני שבועות אחדים כתבתי שעל נתניהו להתחסן ראשון בפומבי, וצפיתי את הטרנד.

כאשר החיסון כל כך חשוב להדברת הקורונה, והוא תלוי בבחירה החופשית של כל אדם, אנשים רבים מפחדים מן החיסון ומושפעים מפייק ניוז נבער מדעת נגד החיסון – יש חשיבות בכל פעולה שתעודד את הציבור להתחסן. ולכן, מן הראוי שנתעלה מעל ענייני האהבה או השנאה, ההערצה או הסלידה לנתניהו ונתמקד בשאלה אחת – האם החיסון בשידור חי מקדם את המטרה או לא. אין לי ספק שהוא יקדם את המטרה.

נתניהו הוא מנהיג נערץ על המונים רבים והשפעתו עליהם אדירה. כאשר הם רואים אותו מתחסן, זה לבטח ישפיע עליהם ויעודד רבים מהם, שהתלבטו, ללכת בעקבותיו ולהתחסן. מתנגדיו הרבים לא יושפעו מן הדוגמה של נתניהו, אך היא לבטח לא תגרום להם להימנע מחיסון.

מנהיג נדרש לדוגמה אישית. כמו רבים, אני מרבה לבקר את נתניהו על העדר דוגמה אישית, או ליתר דיוק, על דוגמה אישית שלילית. אז כאשר הוא מגלה דוגמה אישית חיובית, בנושא חשוב כל כך ובעיתוי קריטי כל כך – דווקא על כך צריך לתקוף  אותו?

רבים מהמותחים עליו ביקורת בגין החיסון הפומבי, היו מבקרים אותו בחריפות אלמלא עשה כן; אילו קרא לציבור להתחסן ולא עשה זאת בעצמו ראשון. במקרה כזה הביקורת הייתה מוצדקת. וכיוון שהוא נהג כראוי, יש לשבח אותו על כך.

לצד הביקורת על עצם החיסון הפומבי, יש ביקורת נקודתית; למשל על כך שהרופא האישי שלו חיסן אותו ולא אחות, או על כך שלא עבר את הפרוצדורה של שאלון לפני החיסון. את הפרוצדורה הוא עבר בחדר צדדי. יתכן שנכון היה שיעבור אותה בשידור (אלא אם יש בכך פגיעה בחיסיון רפואי). נכון היה שאחות תחסן אותו ולא הרופא האישי, ולו כדי שידגים את קבלת החיסון כפי שיקבל אותו כל אזרח. אך אלו הערות שוליות. העיקר הוא הצעד הנכון שעשה נתניהו, גם אם כדרכו הוא עשה זאת במפגן מגלומני סר טעם של תעופה עצמית.

* בלתי בגיץ – אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הלאום, אבל הבעיה היא בעצם הדיון בהן.

את העתירות צריך היה לדחות על הסף משלוש סיבות:

א. כיוון שמדובר בחוק יסוד. התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, המוצדק רק במקרי קצה של פגיעה מכוונת בעליל בזכויות האדם. למשל, אילו בחוק יסוד הייתה נשללת זכות הבחירה מערביי ישראל או מהמתנחלים. כמובן שהטענה כאילו החוק פוגע בזכויות האדם היא שקר.

ב. כי אל לו לבית המשפט להתערב במחלוקות על השקפת עולם. אלה נושאים מובהקים של המערכת הפוליטית.

ג. כיוון שהחוק אינו ממציא דבר חדש, אלא מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. בית המשפט העליון של המדינה היהודית דמוקרטית צריך להגן על מהות זו, ולבטח לא לערער אותה.

* לא מתאים ליחידה – לוחם גולני שמחבל יידה לעברו בקבוק תבערה והוא לא הגיב הודח מן היחידה. הוא הודח בצדק, כי בשעת מבחן הוא פעל בצורה מחפירה, בניגוד לרוח צה"ל ולערכי החתירה למגע, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. חייל שאינו מגיב על יידוי בקבוק תבערה, אינו מתאים להיות לוחם, בטח לא בסיירת גולני. הוא לא עבר עבירה פלילית. הוא לא יכנס למעצר. הוא פשוט לא יישאר ביחידה כי אינו מתאים.

הדמגוגים שעושים עליו סיבוב ונותנים אליבי לפחדנות ולברחנות בקשקושים כמו "אפקט אלאור אזריה", "פחד מהפצ"ר", "פחד מבג"ץ" וכו' פוגעים בצה"ל וברוח הלחימה של לוחמיו.

* מפני תיקון עולם – מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי.

הרמב"ם דיבר על דמים, במובן של ממון. כאשר מדובר בדמים במובן של דם – על אחת כמה וכמה. בעסקאות ג'יבריל, טננבוים, ושליט רוב גדול של המחבלים ששוחררו חזרו לטרור. לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

כדאי שנזכור זאת כעת, כאשר עסקת חליפין חדשה עומדת כנראה על סדר היום.

* ספר התועבה – עדות מצמררת של הרב אביה הכהן:

"חזרתי הביתה עכשיו נרעש ונפחד. לקחתי טרמפ נער חמוד ויפה בן שש עשרה שפאותיו מפארות את פניו. הנער לומד ביצהר בישיבה של יצחק שפירא ויוסי אליצור מחברי הספר 'תורת המלך'. לי אין ספק שהספר קורא להפרות חוק ופגיעה בערבים אולם עורכי הספר טענו שהספר אינו אלא פלפול בעלמא. ובכן אני יכול לומר בוודאות – תלמידי הרבנים האלו מבינים את הספר בצורה חד משמעית – יש לפגוע בערבים! הנער אמר זאת בשמם. אני אומר זאת בוודאות מוחלטת. כבר שמעתי זאת כמה וכמה פעמים מתלמידים של שני הרבנים. בעיני רוחי אני רואה את הנער היפה יושב על ספסל הנאשמים וחייו נהרסים ושוב הדתיים במקהלה – השב"כ המרושע ממציא דברים כמו ברוסיה. צריך  לעצור את זה לפני שתהיה עוד משפחת דוואבשה. אגב מסכת הטיעונים של הנער הייתה זהה למילים שכבר שמעתי מתלמידי שני הרבנים".

שני ה"רבנים" האלה, שכתבו את הספר הנתעב, וכל ה"רבנים" שחתמו על הסכמה לתועבה – ארורים. הם סכנה לאומית. והם משחיתים את הנוער האומלל שהתגלגל אליהם. זו אוזלת יד של המדינה בכלל ושל השב"כ בפרט.

אך לא הכל בידי המדינה. לחברה יש תפקיד חשוב לא פחות, בהגדרת הטוב והרע. איפה רבני הציונות הדתית, מנהיגי הציבור ומורי הדרך, ששותקים במקום לזעוק זעקה מרה, במקום להוציא את הרשעים האלה אל מחוץ למחנה, במקום לשתף פעולה עם מוסדות המדינה לדיכוי התופעה הכהניסטית הנוראה הזאת – נוער הזוועות?

* פסול – עודה בשאראת בשוקניה: "בעיני כל אדם הגון, בן־גוריון פסול מלהיות אפילו מחנך בבית ספר יסודי". הרי בן גוריון אחראי לאסון הנורא – הקמת מדינת ישראל.

* מעל לכל אופנה – 16 שנים חלפו מאז מותה של נעמי שמר. ובשנת 2020 היא היוצרת המושמעת ביותר, על פי דו"ח אקו"ם.

נעמי שמר, משוררת דגולה (או כהגדרתה – מזמוראית) ניצבת יציבה מעל לכל אופנה וטרנד.

          * ביד הלשון

קפצית – תרומת התכנית "הנינג'ה הישראלי" לשפה העברית – הפנמת התחדיש העברי לטרמפולינה – קפצית. יישר כוחו של ניב רסקין המקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.12.20

* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.

כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה.

הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה.

למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה.

רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם". אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה.

אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון.

מה היו החלופות? חלופה אחת הייתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השניה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכל ולהיכנס תחת האלונקה.

תיאורטית לפחות הייתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה.

לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות הייתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה.

קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהייתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות.

האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים אתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה  נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם.

השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.

ובהיתממות מעוסה הוא כמובן משווה בין תכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן'. שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"

למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכל, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.

האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)? האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מרבית בין לוחמי אויב לאוכלוסיה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה?

תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על  שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ועקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?

מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.

הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו הייתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.

אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.

ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.

למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעיה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.

אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפליה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפליה. אם העיריה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך.

מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו.

הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפליה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעיריה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופים ולא מסיעה את הערבים – זו אפליה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופים ולא את הערבים – זו אינה אפליה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפליה. אפשר להתווכח אם העיריה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששרבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפליה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

          * ביד הלשון

קניון – עם פתיחת תכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. 

קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.

אורי הייטנר

צרור הערות 26.2.20

* ממשלת אחריות לאומית – כל הסקרים, בכל הערוצים ובכל העיתונים, מראשית מערכת הבחירות ועד עתה, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על תוצאה אחת – גם במערכה הזאת אין הכרעה.

פירוש הדבר, שאם לא יחול שינוי בהתנהלות המפלגות ועמדותיהן אחרי הבחירות, נגזר עלינו להיגרר למערכת בחירות רביעית. ואין שום סיבה להעריך שבסיבוב הרביעי התוצאות תהיינה שונות. האם נגזרו עלינו סיבוב חמישי, שישי, שביעי?

באף סקר אין סיכוי לגוש הליכוד+ימינה+חרדים להגיע ל-61 ח"כים. באף סקר אין סיכוי לכחול לבן+ישראל ביתנו+העבודה-גשר-מרצ להגיע ל-61 ח"כים. הסיכוי שכחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת זהה לסיכוי שהליכוד יקים קואליציה עם הרשימה הזאת, כלומר אפס. ואם מישהו מפנטז על ממשלת מיעוט שתהיה תלויה ברשימה המשותפת, כדאי שיבין שזו אופציה גרועה אפילו יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שהיא תחייב מו"מ קואליציוני עם המשותפת על כל הצבעה, תגדיל את כוח הסחיטה שלה ותשתק את הממשלה (שתיפול לאחר זמן קצר). וגם ההערה הזאת הייתה מיותרת, כי לא תקום קואליציה כזאת.

סיבוב רביעי (או יותר) עלול להביא לייאוש הציבור מהדמוקרטיה ולדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אף לאנרכיה.

מה שנדרש מהמערכת הפוליטית בעקבות הבחירות הקרובות זו אחריות. והאחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת אחריות לאומית. ממשלה שמשימתה המרכזית תהיה להביא לפיוס לאומי, כי הקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. ממשלה שהמצע המדיני שלה יתבסס על עקרונות תכנית טראמפ (ודוק – עקרונות התכנית, ולא התכנית בשלמותה, כי יש בה גם צדדים בלתי קבילים בעליל, כמו רעיון העוועים של "חילופי שטחים"). ממשלה שתוביל עם מלוכד להתמודדות עם האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה.

על פי כל הסקרים, כוחן של כחול לבן והליכוד הוא כ-70 מנדטים, מה שמאפשר הקמת ממשלה רחבה ויציבה של שתי הסיעות. על שתי הסיעות לגבש את קווי היסוד של הממשלה, ומפלגות נוספות שתקבלנה את קווי היסוד, תוזמנּה להצטרף.

כדי שהדבר יתאפשר, הן כחול לבן והן הליכוד ייאלצו להתפשר על עקרונות שעמדו עליהם לאחר הסיבובים הקודמים, לא כיוון שהעקרונות אינם חשובים, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר וזהו צו השעה.

* סחריר פאתטי – הניסיון המגושם לגזור גזירה שווה בין פרשיות נתניהו לבין גנץ ופרשת "הממד החמישי" הוא סחריר בחירות פייק-ניוזי פאתטי.

בחינה אובייקטיבית של העובדות תעיד עד כמה הניסיון הזה מגוחך.

נתניהו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר, על עבירות המוגדרות: פשע. כתב אישום על עבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ושלושה כתבי אישום על עבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. כתבי האישום הם פרי חקירה יסודית ומדוקדקת, אחרי שימוע מקיף שבו פרקליטי נתניהו השמיעו את כל טיעוניהם בפני היועמ"ש, שניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. היועמ"ש הוא שותפו האידיאולוגי, מקורבו ויד ימינו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו והוא נאבק על מינויו ליועמ"ש.

ומה שחמור הרבה יותר מכל כתבי האישום גם יחד – נתניהו מנהל מאז תחילת החקירות מסע הסתה, שקרים ושיימינג נגד מדינת החוק, כל מערכותיה וכל העומדים בראשן. הוא מנהל מסע הסתה אישי ממוקד נגד אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. הוא מפיץ בציבוריות הישראלית תיאוריית קונספירציה מטורללת שבדה מלבו, על פיה כל מוסדות החוק והמשפט בישראל הם מדמנת פשע ושחיתות סססמולנית שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. הוא מנסה בתעלולים שונים להעמיד את עצמו מעל החוק ומחפש כל דרך פחדנית לברוח מאימת הדין, על מנת שלא ייאלץ להתייצב אל מול הראיות.

גנץ כלל אינו חשוד בפרשה שחקירתה רק בחיתוליה. כלל לא ברור האם היא תניב ראיות כלשהן לעבירה כלשהי של החשודים בה ובוודאי שלא של מי שאינם חשודים בה.

ומה שחשוב הרבה יותר מכך, זו העובדה שגנץ הביע אמון מלא במוסדות האכיפה, החוק והמשפט של ישראל, והתחייב בפני עם ישראל שאם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר.

הבדל של יום ולילה.

ומה דעתי בנוגע לפרשת "הממד החמישי"? אני סומך על רשויות החוק בישראל. אם הוחלט על חקירת הפרשה, הרי שיש קצה חוט של חשד בפלילים ולכן ההחלטה לחקור מוצדקת (גם אם אפשר לחלוק על עיתוי ההודעה סמוך לבחירות, דבר שלא נעשה מעולם והוא מנוגד למדיניות הפרקליטות). אני בעד חקירה יסודית ומאומצת, דווקא כיוון שמי שהיה יו"ר הדירקטוריון של "הממד החמישי" הוא מועמד לראשות הממשלה. אני מקווה כמובן שיתברר שלא היה רבב במעשיו של גנץ, אך סבור שיש לחקור את הפרשה ללא פשרות. אם יהיו חשדות נגד גנץ, עליו להיחקר, ללא הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להתפטר בו ביום, במיוחד אם יהיה ראש הממשלה.

אם גנץ יתקוף את רשויות החוק, יתחיל להתבכיין בחמיצות נוסח נתניהו על "רדיפה אישית", "תפירת תיקים" וכו', להעליל עלילות על רשויות האכיפה, להמציא סיפורי מעשיות "דיפ-סטייט" למיניהן וינסה להעמיד את עצמו מעל החוק, לדחוף חוקי מגה-שחיתות או להתחבא מאחורי חסינות, אצא נגדו בכל התוקף ואראה בו אדם שאינו ראוי להיות איש ציבור ולא כל שכן – מנהיג לאומי.

* הביביזם מסוכן מביבי – בראיון לרינה מצליח סיפר אביגדור ליברמן, שידוע לו שפרקליטי נתניהו ופרקליטות המדינה נושאים ונותנים על עסקת טיעון והוא הביע ביטחון שב-16 הימים שבין הבחירות לפתיחת המשפט, תסוכם עסקת הטיעון, שתכלול התפטרות נתניהו תמורת הקלה בכתב האישום.

האם זה נכון? אין לי מושג. יתכן שיש מגעים, אבל קשה לי להאמין שנתניהו ילך על עסקה כזו.

אם תהיה עסקה כזו, ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, שהמדיניות שלה תתבסס על תכנית טראמפ, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלה, תוזמן להצטרף. זו הממשלה הטובה ביותר שיכולה להיות. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר השלטוני ולפלונטר הפוליטי.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לעסקה כזו. עקרונית אני נגד עסקאות טיעון לנבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר – כך אני מתנגד לכך יותר. האשמות בשחיתות של מנהיגי ציבור חייבות להתברר עד הסוף. קל וחומר במקרה הזה, כאשר אין המדובר רק בנאשם שנאבק על חפותו, אלא באמונה של כמעט חצי עם בתיאוריית קונספירציה על הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים כדי להפיל את המנהיג הנבחר. האמונה הזאת היא אסון לאומי ועלולה להביא לאנרכיה. עסקת טיעון רק תחזק את האמונה הזו, והיא תהיה ה"הוכחה" הניצחת שהמטרה הייתה רק הפלתו של נתניהו מהשלטון וברגע שהמטרה הושגה, "מדינת העומק" נסוגה כי היא יודעת שהתיקים תפורים.

חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך הביביזם הוא סכנה גדולה יותר מביבי, ולב הביביזם הוא השנאה והניכור לכל מוסדות מדינת החוק, אי האמון בה, חוסר הלגיטימיות שלה בעיניי רבים והנכונות לקנות את שקרי הקונספירציה. חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך חשוב יותר לחולל דה-ביביזציה של החברה הישראלית. אם נתניהו יוחלף אך הביביזם יעמיק – לא עשינו דבר.

(אגב, "התעשיה" כבר מכשירה את הקרקע לעסקת טיעון. הנה דוגמית שכתבה ביביסטית, ומן הסתם זה יהיה הנרטיב של מצדדי עסקה, אם תהיה: "אם נתניהו יעשה עסקת טיעון זה לא כי הוא אשם, אלא מפני שכנופיית שלטון החוק לא תעניק לו משפט הוגן. זו הייתה ההמלצה של וינרוט ז"ל לא כי חשב שנתניהו אשם. דווקא כשיש חשש שמתנכלים פוליטית חייבים עסקה. מערכת שלטון החוק לא אמינה". הבנתם?)

* מולך הרייטינג – הדלפת ביקורו של ראש המוסד בקטאר, בשידור חי, בראיון של ליברמן לערוץ 12, היא הפקרות. זו גם עבירה על החוק וגם פגיעה בביטחון המדינה, מפי מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ. גם מולך הרייטינג אינו מקדש את כל האמצעים.

* ימינה&שמאלה – אני נמצא ברשימת תפוצה של מרצ בראשות פרצ. אחה"צ הגיע אליי מסרון המצטט את השקר של איילת שקד, המצפה שיועז הנדל וצביקה האוזר יערקו לבלוק של נתניהו אחרי הבחירות. היא כמובן יודעת שזה שקר. גם אנשי מרצפרצ יודעים זאת. אבל הם ממחזרים את השקר כפתיון לציד החוליות החלשות בין מצביעי כחול לבן.

אני בעד שהעבודה-גשר-מרצ תעבור את אחוז החסימה, כי ארבעת הקולות שלהם חשובים בהמלצה על גנץ.

* תרבות השקר – יועז הנדל וצביקה האוזר הם אנשי מצפון ואמת. צביקה האוזר היה מזכיר הממשלה של נתניהו והנדל היה ראש מערך ההסברה – שני תפקידים עתירי כוח והשפעה. שניהם סיכנו את תפקידיהם כאשר חשפו שחיתות. הם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי – איש סודם של נתניהו ו"הגברת" ונער השליחויות המסריחות והמלוכלכות שלהם – נתן אשל. ואכן, שניהם מצאו את עצמם זמן לא רב לאחר מכן מחוץ ללשכה, כי נתניהו מעדיף טיפוסים מן הזן של אשל.

הטענה המכוערת של שקד, שהיא רואה בהם עריקים פוטנציאליים, היא שקר במודע. בשבוע הבא יש להוריד את תרבות השקר מן השלטון.

* כן לערבים, לא למשותפת – בראיון לרשת ב' שב יעלון והצהיר בפעם האלף שכחול לבן לא תקים קואליציה עם המשותפת ולא קואליציה שנסמכת על המשותפת. שאלה אסתי פרז: "אבל הערבים הם אזרחי ישראל, 20% מאזרחי ישראל". כמה אפשר עם הדמגוגיה הזאת? מישהו פוגע בזכות הבחירה של אזרחי ישראל הערבים לכנסת? הכנסת מייצגת את כלל הציבור, על פי תוצאות הבחירות. ממשלה קמה על בסיס הסכמות על דרך משותפת. הרשימה המשותפת אינה פרטנר לשיתוף פעולה קואליציוני – לא כיוון שהיא ערבית בעיקרה, אלא כיוון שעמדותיה מנוגדות לעמדות כחול לבן. שמה של כחול לבן מעיד על מהותה – תנועה ציונית שדגלה הוא דגל הלאום. הרשימה המשותפת היא אויבת של הדגל הזה. כשעופר כסיף היה סטודנט הוא הצית את דגל ישראל בהפגנה של השמאל הרדיקלי באוניברסיטה העברית. באוגוסט האחרון, כבר כח"כ, הוא הפגין בירושלים כשהוא נשא את דגל אש"ף. והוא לא ערבי, אלא נולד לאם יהודיה. האם מישהו אמר שכסיף היהודי הוא פרטנר ושאר הרשימה לא, כי היא ערבית? בעיניי, רשימה שעופר כסיף חבר בה פסולה. האם כאשר מאיר וילנר היהודי עמד בראש חד"ש (שהייתה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת) מפלגה ציונית כלשהי הקימה אתה קואליציה? ניהלה אתה מו"מ קואליציוני? הרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג של ראשי כחול לבן בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שמוגדרים בעיניהם "פושעי מלחמה". אז על איזה בסיס אפשר להקים קואליציה אתם? זה אבסורד.

ואם מישהו חושב שהרשימה המשותפת אינה פסולה לקואליציה, שישמיע את דעתו, שיבקר את כחול לבן, שיסביר מדוע היא טועה – אבל אל יטען את הטיעון הדמגוגי שהיא פוסלת ערבים.

* האיש שרצח את השלום – ב-6 באוקטובר 1981 בוצע במצרים רצח כפול. באותו יום נרצח הנשיא סאדאת ונרצח השלום בין ישראל למצרים. את הנשיא סאדאת רצחו ארבעה פעילי הג'יהאד האיסלמי המצרי, שהוציאו לפועל פתווה – פסק הלכה של איש הדת המוסלמי עומר עבד-אל-רחמן. את השלום עם ישראל רצח סגנו של סאדאת ויורשו – חוסני מובראק.

כנער, התנגדתי לעקירת יישובי סיני ולכן התנגדתי להסכם השלום עם מצרים, אך האמנתי בכנות כוונותיו של סאדאת ובכך שהמחיר הכבד יהיה שלום אמת. סאדאת חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה עם ישראל והחל ליישם אותם. ניתן להמחיש את ההבדל בין סאדאת למובארק בעובדה שבארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו הוא ביקר בישראל חמש פעמים. מובארק, לעומתו, הקפיד לא לבקר בישראל במשך שלושים שנות שלטונו (למעט גיחונת להלוויית רבין).

מובארק הפך את הסכם השלום לאות מתה. הוא לא הפך שלום חם לשלום קר, אלא למלחמה קרה. מצרים הובילה את כל המסעות הדיפלומטיים נגד ישראל. מצרים הובילה את הוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן שהולידה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל וה-BDS. מערכת החינוך המצרים הסיתה נגד ישראל ונגד העם היהודי, הסתה אנטישמית מובהקת. התקשורת במצרים, המודרכת בידי השלטון ומבצעת את רצונו, הובילה הסתה חמורה נגד ישראל והיהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון היו להיט במצרים של מובארק.

לזכותו של מובארק ייאמר, שלאורך כל השנים הקפיד לכבד את הנספח הביטחוני של הסכם השלום – לא הכניס כוחות לסיני ולא הפר אותו בשום דרך. לעומת זאת, השגרירות בישראל הייתה בעיניו כלי משחק. כאשר רצה "להעניש" את ישראל על צעד כלשהו הוא החזיר את השגריר למצרים, וכל החזרה כזו הייתה למספר שנים, כאשר ישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני כדי שיישלח שוב שגריר לישראל, כאילו לא שילמה מחיר כבד כל כך, על שלום שלא התממש.

מובארק היה דיקטטור, שרדה בעמו במשך שלושים שנה, עד שעמו התקומם נגדו והפיל אותו. עם זאת, הוא עדיף בהרבה על האחים המוסלמים, בראשות מורסי, שהחליפו אותו. רק הפיכה צבאית הצילה את מצרים ואת המזרח התיכון מפני השלטון המוסלמי הקנאי במצרים. א-סיסי מוביל דרך ביניים בין השלום החם של סאדאת לבין המלחמה הקרה של מובארק – שלום קר.

* איך הסתדרנו בלי חוק הלאום – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי את הפרוטוקולים של ועידת היסוד של מפלגת העבודה ב-1968. מה שמעניין יותר מההחלטות זו הרטוריקה. איזה להט ציוני! איזה להט יהודי! ההתייחסות למדינת ישראל כאל כלי שנועד לממש את ייעודו של העם היהודי. הקריאה לעם היהודי בגולה לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה. ההתייחסות למלחמת ששת הימים כניצחונו הגדול של העם היהודי ולתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים כאל איום קיומי על העם היהודי. ועל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כביטוי לשינוי העצום שחוללה הציונות וחוללה תנועת העבודה בעם היהודי. וכן הלאה וכן הלאה, בפי כל הדוברים, ניצים ויונים כאחד.

איך הגענו לכך שמפלגת העבודה ניהלה מלחמת חורמה נגד חוק הלאום, וטענה שהוא חוק "גזעני", ומה שהקפיץ אותה יותר מכל הוא המונח "התיישבות יהודית"? הרי התיישבות יהודית הייתה לחם חוקה של תנועת העבודה.

בפולמוס על חוק הלאום נאמרה הטענה: "בשביל מה צריך את החוק הזה. הסתדרנו שבעים שנה בלעדיו". ההתנגדות לחוק ונימוקיה הם ההסבר המשכנע ביותר מדוע החוק נחוץ היום. אבל קריאת הפרוטוקולים מלפני 52 שנה מסבירים מדוע החוק לא היה נחוץ אז. זה היה כמו לחוקק חוק שלפיו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב.

* מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם הוטלו מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן קלקלן (ספוילר) – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמֶדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

* ביד הלשון

* צור יגאל – בשבועות האחרונים עסקה הפינה ביישובים שמופיע בהם השם יצחק, ומונצחים בהם שמותיהם של אישים שונים, ששמם הפרטי יצחק. אחד מהם הוא צור יצחק, ע"ש יצחק רבין. בשבועות הבאים אציג סדרה של יישובים שמופיעה בשמם המילה צור, בהטיות שונות.

ראשית – מהו צוּר? סלע.

היישוב הראשון בסדרה זו (או בעצם השני, אחרי צור יצחק), היום הוא כבר אינו יישוב נפרד – צור יגאל. צור יגאל נוסד ב-1994 כיישוב קהילתי במועצה האזורית דרום השרון, סמוך לקו הירוק באזור קלקיליה, במסגרת תכנית שבעת הכוכבים שהגה ודחף אריק שרון, בהיותו שר השיכון. היישוב נקרא על שמו של יגאל כהן. יגאל כהן מתל עדשים היה איש התיישבות, פעיל בתנועת המושבים. החל דרכו הפוליטית בצעירי מפא"י וכמו רבים מתנועת המושבים הלך בעקבות בן גוריון והצטרף לרפ"י (רשימת פועלי ישראל). כאשר רפ"י הצטרפה למפלגת העבודה בניגוד לדעתו של בן גוריון, הוא דבק בבן גוריון שהקים את הרשימה הממלכתית. הרשימה הממלכתית הצטרפה כחטיבה לליכוד ויגאל כהן נבחר מטעמה לכנסת השמינית (1973). כהן כיהן בכנסת במשך 14 שנים, עד מותו.

ב-2003 אוחדו היישובים הסמוכים צור יגאל וכוכב יאיר והקימו את המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.11.19

* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.

ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.

תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.

מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה.

הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל.

המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.

אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.

ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אלי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.

העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בלבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?

ההרצאה הייתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא הייתה תת-רמה. ההרצאה הייתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה הייתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.

ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חדשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא הייתה הסתה. הייתה גם הייתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האויב נלחם בנו, וכחייל – שהאויב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.

גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.

ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האויב.
ג. כאשר האויב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האויב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.

עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האויב על סעיף א'. אבל כל עוד האויב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.

יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.

אך התביעה הזאת נגועה בהעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.

אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה אתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.

על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפליה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שיכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.

מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.

פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום – בעיזבונו של אבי, מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה". הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העליה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.

חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי".

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.

הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.

קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת הכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.

ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים וקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.

הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.

הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, יא).

אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.7.19

* המדרון לאנרכיה – חסימת כבישים אינה מחאה לגיטימית. ראשית, כי זו הפרת חוק. שנית, כי זו פגיעה בציבור הרחב ופגיעה בחופש התנועה שלו.

עם זאת, בשם זכות המחאה וזכות הצעקה, ניתן לאפשר לעתים, בצורה מבוקרת ולזמן מוגבל, לאפשר למפגינים לרדת לכביש ולחסום אותו לכמה דקות.

האופן שבו נהגה המשטרה במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה היה בלתי נסבל. אסור היה להכיל את חסימת הצירים המרכזיים ברחבי המדינה למשך שעות רבות, תוך גרימת סבל לרבבות אזרחים, כפי שקרה. תפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי – לשם כך היא קיימת. אנו משלמים מסים כדי לקבל ממנה את השירות הזה.

אני מבין את הרצון לתת פורקן לזעם, וגם את הקושי של המשטרה במקרה הספציפי הזה, שבו המחאה היא בעיקר נגד אלימות המשטרה, אך אי אפשר להצדיק זאת.

המחשבה שהכלה תגרום לכך שהמפגינים יוציאו קיטור והסערה תשכך הוכחה כטעות. קרה ההיפך, ההפגנה הלכה והסלימה, הלכה והקצינה, השליטה בשטח עברה לידי קומץ קיצונים אלימים, שנקטו אלימות קשה נגד שוטרים ואזרחים, כולל הצתת מכוניות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ועוד. מה שקרה ביום שלישי בערב, היה המדרון שעלול להוביל מדינה לאנרכיה.

חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אך אנרכיה היא היפוכה של דמוקרטיה.

* פוגעים במאבק – למה במקום להתייחס לטענות שלנו אתם כל הזמן עוסקים באלימות? שאל פעיל במאבק של הישראלים יוצאי אתיופיה בשידור רדיו. שאלה טובה, שאותה עליו להפנות לחבריו ולעצמו (הוא הצדיק פגיעה ברכוש, להבדיל מפגיעה בנפש). מי שנוקט באלימות ופוגע באזרחים, פוגע קודם כל במאבקו. הוא מסיט את הדיון מטענותיו אל אלימותו, הוא פוגע בהזדהות של דעת הקהל אתו ובלי הזדהות הציבור – כל מאבק נדון לכישלון.

איני מדבר דברים בעלמא, אלא מתוך ניסיון המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהייתי ממנהיגיו. הזעם שלנו היה אדיר. במשך 9 שנים, ממשלות ישראליות ניסו להחריב את מפעל חיינו, לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, לרסק את כל עולם הערכים שעליו התחנכנו, אותו הגשמנו ועליו אנו מחנכים את ילדינו, וכל זאת למען אשליה שידענו שאם תמומש תמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.

וניהלנו מאבק נחוש, אך כולו במסגרת החוק, חף מאלימות, נקי מקיצוניות, מסביר פנים, מתחבר לעם ישראל על כל חלקיו, וגורם לכך שאכן יהיה "העם עם הגולן". הצעד הקיצוני ביותר שערכנו היה שביתת רעב בת 19 יום, כלומר פגיעה אך ורק בעצמנו, ברוח המאבק הבלתי אלים של גנדי. הפעולה המרכזית במאבק הייתה הפצת סטיקרים ושלטי מרפסות כדי לצבוע את הארץ בגולן ולגייס את תמיכת ההמונים. במשך 9 שנים, שלוש פעמים בלבד חסמנו כביש, בתוך הגולן, בתיאום עם המשטרה ולזמן קצר.

זכרנו כל הזמן שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. לא לבטא את הזעם והעלבון, אלא לשמור על הגולן בידינו. זאת, כיוון שאנחנו, כמנהיגות, לקחנו אחריות, לא נתנו לקיצונים לשלהב את היצרים, ניהלנו מאבק אחראי וממלכתי – והצלחנו. לא היה סקר אחד שתמך בנסיגה מהגולן, וניצחנו במאבק.

מאז אני ממליץ תמיד, לכל גוף שמנהל מאבק, ללכת בדרך בה הלכנו.

* בזכות המנהיגות – ההבדל הגדול בין אופן המחאה ביום שלישי וביום רביעי, אינו נובע מכך שהמפגינים התעייפו, אלא מכך שמנהיגות העדה לקחה אחריות, הרגיעה את הרוחות, ניתבה את המחאה לערוצים קונסטרוקטיביים. ההנהגה ראויה לשבח על כך.

אני רוצה לציין בעיקר את ח"כ גדי יברקן, שנטל חלק משמעותי ביותר במהלך המנהיגותי הזה. מן הסתם הוא לא היה לבד, אבל אחרי פעולותיו עקבתי ולבטח היו גם אחרים. הרבה יותר קל למנהיג להתסיס ולשלהב את הציבור, אך מנהיגות כזאת היא מנהיגות שקר, מנהיגות שלילית. בשעת משבר, מנהיגות אמת היא מנהיגות של אחריות וממלכתיות. מנהיגות כזו תוכל להוביל להצלחות ולהישגים.

* האשם תמיד – זה התחיל ביום שלישי כזרזיף של בלוני ניסוי ועכשיו זה קמפיין מתוזמר, משומן ומאורגן היטב – הימננים ברשתות החברתיות מפיצים תיאוריית קונספירציה על כך שהקרן החדשה, ובאופן ספציפי טליה ששון, עומדים מאחורי האלימות במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, שלחו לשם גם אריתראים לשלהב את היצרים, מימנו את ההפגנות, כחלק מניסיון לגרום לאנרכיה ברחובות ישראל, כשלב בדרך להשמדת ישראל (כלומר להחלפתו של נתניהו). אני נותן לא יותר מ-48 שעות עד שתיאוריית הקונספירציה כבר תהיה בנויה לתלפיות, עם תרשימי זרימה, "הוכחות" חותכות וכו', בשלה לספר או סרט באורך מלא, וכמובן לקריאות במקרה הטוב להכניס את טליה ששון וחבריה מאחורי סורג ובריח. ולא אתפלא אם נשמע שהשב"כ (שהוא כידוע חלק מ"מדינת העומק" המדומיינת) ירה בסלמון טקה, כדי להצית את הלהבות כאשר האנרכיה כבר הייתה בשלה לביצוע.

* דמיון מצמרר – השבוע מלאו 60 שנה בדיוק למאורעות ואדי סאליב, המהומות הקשות של רבים מעולי צפון אפריקה ב-1959. האות לפרוץ האירועים היה דומה מאוד למה שהצית השבוע את מחאת יוצאי אתיופיה – ירי של שוטר באזרח, בעת שהוא ניסה להשתלט על מריבה. אז האזרח נפצע, אך הופצה שמועה שהוא מת מפצעיו והיא הציתה את המהומות.

ביום שני, למחרת מותו של סלמון טקה ויום לפני המהומות ברחבי הארץ, הקדשתי את פינתי השבועית ברדיו אורנים לזכרו של טקה ולציון שישים שנה לאירועי ואדי סאליב. בפינה, השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "רקמה אנושית אחת", שנכתב על מאורעות ואדי סליב, שאותן מחבר השיר מוטי המר חווה כילד חיפאי.

אף שהפינה שודרה יום לפני המהומות, דיברתי על דמיון מצמרר בין המקרים, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.

דמיון נוסף הוא תגובת הממסד. אחרי מאורעות ואדי סאליב מפא"י האשימה את בגין ותנועת החרות שהם עמדו מאחורי המהומות. והשבוע בכירים בליכוד והמוני כותבים ברשתות האשימו את הקרן החדשה. אותו סוג של בריחה, מריחה והכחשה, באמצעות מציאת שעיר לעזאזל.

* דרישה מוצדקת – עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד המפעלים הנפלאים בתולדות הציונות. ומצער מאוד, שאחרי כל כך הרבה שנים, עדין חשה עדת יוצאי אתיופיה, ברובה, ניכור ותחושות של אפליה וקיפוח. גם אותם אנשים בתוך העדה שהצליחו ועשו חיל שותפים לתחושה הזאת.

דרישתם לוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענות הקיפוח מצד מוסדות המדינה בכלל והמשטרה בפרט, היא דרישה מוצדקת ויש להיענות לה. היא חשובה לא רק למענם, אלא כדי ללמוד ולהפיק לקחים, כיוון שהעליה היא נשמת אפה של הציונות ושל ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* מחלוקת על שני חוקים שונים – השתתפתי ביום רביעי ברב שיח בנושא חוק הלאום, בכנס "לא בשמים" במכללה האקדמית תל-חי. עמיתיי לפאנל היו פרופ' דני גוטווין, ד"ר שוקי פרידמן, עלי סלאלחה וד"ר עמנואל נבון. נבון ואני תמכנו בחוק. גוטווין וסלאלחה התנגדו. פרידמן נקט בעמדת אמצע (מסתייג מן החוק, חושב שמלכתחילה הוא היה מיותר, אך אינו רואה בו איום על הדמוקרטיה ומתנגד למה שמלבישים עליו מתנגדיו). המנחה, אמנון לורד, תומך אף הוא בחוק.

אציג בקצרה את תמצית טיעוניי:
– החוק, במקורו, נועד לגשר על השסעים בין השמאל הציוני והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, סביב סוגיות הגבולות, השטחים, שלמות הארץ, ההתנחלויות, השלום וכו', באמצעות הסכמה רחבה על התשתית הציונית המשותפת לכולנו – זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (על כך העדתי כמי שניהל באותם ימים, לפני עשור, תכנית למנהיגות צעירה במכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שיזם את חוק הלאום).
– כל חוקה נפתחת במבוא המבטא את הזהות והייעוד הלאומי של המדינה. כך גם חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מכניס לחוקה הישראלית את מהותה כמדינה יהודית, את הסמלים הלאומיים, השפה הלאומית וכו'.
– החוק עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות הפרט, וכיוון שאין בו כל התייחסות לסוגיה זו, ברי שאין בו כל פגיעה בזכויות אלו.
– החוק מבטא את רוח מגילת העצמאות ואת ניסוחי מגילת העצמאות.
– חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא נדבך אחד בה, ולכן אין צורך להכניס לתוכו נושאים שאינם קשורים אליו.
– אני מציע לחוקק חוק יסוד שיעגן את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ברוח מגילת העצמאות. חוק זה אינו סותר את חוק הלאום ואינו מאזן את חוק הלאום, כי אין צורך באיזונו, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב לחוקה.

עיקר הוויכוח היה בין ד"ר גוטווין לביני. גילוי נאות – גוטווין היה מורה שלי בלימודי התואר הראשון בתחילת שנות ה-90 (גם אז מרבית השיעורים היו ויכוח בינו לביני, כששאר התלמידים היו הקהל). אך היה זה ויכוח מוזר. אנחנו דיברנו על שני חוקים שונים לחלוטין. אני דיברתי בעד חוק הלאום, והוא דיבר נגד איזה חוק לאום שלא קיים, שהוא בדה מלבו, חוק שמפלה לרעה את המיעוטים, חוק שיוצר דירוג בין יהודים, חוק שיגרום לאפליית חיפה, כי היא עיר מעורבת, לעומת ערים יהודיות, חוק שנועד לתת כסות משפטית לפגיעה במי שאינם יהודים, חלק ממזימה לשורה של חוקי נאמנות שנועדו לפגוע במיעוטים וכו' וכו' וכו'. גם אני מתנגד לחוק שעליו דיבר גוטווין. אלא שאין חוק כזה.

מוטב היה לשנות את מתכונת האירוע, ללימוד של חוק הלאום. לחלק לכל הקהל את נוסח החוק, ולעבור עליו משפט משפט, סעיף סעיף. בדרך זו, מי שרוצה לצאת נגד החוק היה צריך למצוא טיעונים קצת יותר רציניים וקצת פחות דמגוגיים.

* החוק הראוי לעם היהודי – "האם זה נכון שהעם היהודי, אחרי כל הרדיפות שעבר ואחרי השואה, יחוקק חוק שמפלה מיעוטים כפי שהפלו את היהודים, ושהוא דומה לחקיקה הנאצית?" שאל גאון מן הקהל. השבתי: "אסור למדינת העם היהודי אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה לחוקק חוק שמפלה מיעוטים. בשום אופן. אילו היה חוק כזה, הייתי מתנגד לו בתוקף. אני שמח שאין חוק כזה. אבל נכון שמדינת העם היהודי, אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה, יחוקק חוק שמעגן את זכותו של הטבעית של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להיות עם חופשי במדינה ריבונית במולדתו".

* בגלל ביבי – לאחר הרב-שיח, ניגש אליי מישהו מהקהל, ואמר לי שעקרונית הוא מסכים עם מה שאני אומר, אבל חייבים להתנגד לחוק בגלל ביבי. בגלל שביבי מושחת. בגלל שכל מה שמעניין את ביבי זה להיחלץ מהמשפט. בגלל שהסיבה היחידה שביבי העביר את החוק היא להסיט את הדיון מחקירותיו. בגלל שביבי ככה ובגלל שביבי ככה. "קודם כל צריך להעיף את ביבי ואח"כ אולי נכון לחוקק את חוק הלאום".

יש מי שאוהבים ללעוג לכל מי שמותחים ביקורת על נתניהו ולהגדיר אותם (אותנו) אנשי "רק לא ביבי" והמהדרין יאמרו "רקלוביבי". הטענה הזאת נועדה, כמובן, לעשות דה-לגיטימציה לביקורת ולהציגה כבלתי עניינית, אלא כנובעת משנאה אישית. אז הנה, יש כאלה שבאמת האידיאולוגיה שלהם היא "רקלוביבי". הם תמונת הראי של אנשי אידיאולוגיית "רק ביבי".

איני חשוד באהדה לנתניהו ובתמיכה בו, אך אני גם מכיר ומוקיר את הישגיו בתחומים השונים. אחת הנקודות לזכותו היא בתחום של קידום המיעוטים בישראל וצמצום אי השוויון. בעניין זה, ייאמר לזכותו, הוא וממשלתו עשו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל.

נכון, במקביל הוא גם נתן לגיטימציה ממלכתית לגזענות הכהניסטית ופועל ככל יכולתו כדי להכניס לכנסת את הגזענים הכהניסטים. איך השניות הזאת מסתדרת? את זה צריך לשאול אותו. אך ההגינות מחייבת לראות את התמונה במלואה. להוקיע את מיסטר ביבי שנותן גושפנקא לגזענות ולשבח את ד"ר נתניהו שפועל לקידום המגזר הערבי.

* זנחו את המגל – אחד האירועים ב"לא בשמים", היה הרצאה מצוינת של ידידי ד"ר אלון גן. כותרתה הייתה בין "חרב היונה" ל"חד-נס". בהרצאתו, הוא הציג, באמצעות מקורות רבים – פובליציסטיקה, שירה, זמר ואמנות פלסטית, שלוש גישות יסוד בתולדות הציונות. הגישה של ברית שלום – זרם פצפיסטי, שטען שיש להגשים את הציונות רק בהסכמת הערבים. הגישה של התנועה הרוויזיוניסטית ובעיקר של ברית הבריונים – "רק כך", צבאיות, ארץ נרכשת רק בדם, לעג למעדר ולעוד דונם ועוד עז. הגישה של תנועת העבודה – שילוב של מגל וחרב, רובה ומעדר, "להגנה, לעבודה ולשלום", הצבא כרע הכרחי כדי להגן על מפעל ההתיישבות, אך הבנה שהוא הכרח. בסוף הרצאתו והצגת הדברים, הציג אלון את עמדתו האישית, המאמינה במורכבות, ב"גם וגם" ברוח תנועת העבודה. הוא העמיד זה מול זה שני ציטוטים כמעט זהים ממאמר של ז'בוטינסקי משנות השלושים וממאמר של גדעון לוי לפני חודשים אחדים; שניהם אומרים שיש סתירה מוחלטת בין ציונות לבין שמאל וחייבים לבחור באחד ולפסול את השני. כמובן שהבחירה שלהם הפוכה. אלון גן יצא נגד הדיכוטומיה הזאת.

ההרצאה הייתה טובה והמסר נכון, אם כי היא הייתה דיכוטומית מדי, שכן גם העמדות של התנועות השונות הרבה יותר מורכבות (ונתתי כמה דוגמאות לכך).

לאורך כל ההרצאה, ניקרה במוחי מחשבה אחת (עדיין בצל הוויכוח ברב שיח על חוק הלאום באותו בוקר). מפלגת העבודה והשמאל הציוני בימינו, דבקים בחרב, מבינים את ההכרח בכוח צבאי חזק, מחנכים את הדור הצעיר לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, להליכה לקצונה וכו'. לא פחות מן הימין. אבל הם זנחו את המגל, את המחרשה, את המעדר והבית, את הדונם והעז, את האפיון ההיסטורי המרכזי שלהם. ולא בכדי, פרופ' דני גוטווין, שהוא גם חוקר תנועת העבודה וגם מזוהה עם תנועת העבודה, חטף את עיקר הג'ננה מחוק הלאום, מעצם המושג "התיישבות יהודית". ומהי תנועת העבודה הציונית אם לא, בראש ובראשונה, תנועה של התיישבות יהודית?

* מלחמת מאסף – דבריו של הרב אבינר על כך שאין מקום לנשים בפוליטיקה מבטאים קנאות פנטית ופרימיטיביות. אך למרות שהדברים מזעזעים, אני מסרב להזדעזע. מדוע? כי אני רואה את התמונה השלמה.

אבינר לא אמר דברים בעלמא. דבריו הם ריאקציה לכוונה להעמיד את איילת שקד בראש רשימה משותפת של הציונות הדתית; כוונה ששותפים לה רבים מן הזרם החרד"לי, כיוון ששקד נחשבת למנהיג הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

זאת מהפכה של ממש. כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי לחזור 64 שנים אחורה. ב-1955, מפא"י ניסתה לכבוש יעד קשה ואטרקטיבי, את השלטון בעיריית ת"א, שלאורך שנים היה של הציונים הכלליים (לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד). לשם כך, היא גייסה את שרת העבודה הכריזמטית והפופולרית גולדה מאיר, והציבה אותה בראש רשימת מפא"י בבחירות לעירייה, וכמועמדת לראשות העיר (אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות הערים). מפא"י בראשות גולדה ניצחה, אך גולדה לא הייתה ראש העיר. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך הייתה התנגדותה העקרונית של המפד"ל לכך שאישה תהיה ראש עיר.

מדובר במפד"ל שרבים עורגים אליה בגעגוע; המפד"ל המתונה, המתקדמת, בהנהגת משה שפירא ויוסף בורג. מפא"י בשיאה של הברית ההיסטורית עם מפא"י. בעיריית ת"א המפד"ל הפרה את הברית וחברה לציונים הכלליים, כדי לסכל את מינויה של אישה לראשות העיר.
14 שנים מאוחר יותר המפד"ל ישבה בממשלה בראשות גולדה. והיום, הציונות הדתית שוקלת ברצינות העמדה של אישה חילונית (!) בראשה. זאת מהפכה רבתי.

דבריו של הרב אבינר הם מלחמת מאסף נגד המהפכה במעמד האישה בציונות הדתית. מלחמת המאסף הזאת היא מלחמה אבודה. אי אפשר לעצור את המהפכה הזאת.

* הזן הנחות ביותר – גרמניה מתעוררת למאבק באנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובאירופה בכלל. ממשלת גרמניה מינתה ממונה למאבק באנטישמיות. המאבק הוא נגד האנטישמיות על כל גווניה. החידוש הוא שהמאבק אינו רק באנטישמיות הגלויה, הניאו-נאצית, אלא גם באנטישמיות המוסווית, המתנערת בגלוי מן האנטישמיות, ואת האנטישמיות שלה היא מכבסת בביטויים כמו "אנטי ציונות", "אנטי ישראליות", ולפעמים במכבסת טורבו "התנגדות למדיניות ישראל". אבל הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות, וכנראה שחוש הריח שלהם יודע לזהות אותה גם תחת ריח אבקת הכביסה. וכך, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, החליט בהסכמה רחבה מאוד, משמאל ומימין, להגדיר את BDS תנועה אנטישמית. עיריית מינכן קיבלה החלטה האוסרת העמדת אולמות במוסדות עירוניים לרשות אירועים שתומכים בתנועת ה-BDS ועוד.

ומי עומדים בראש ההתנגדות להחלטות הללו ובתמיכה באנטישמיות? יהודים וישראלים, כמובן. הפוסט-היסטוריון דניאל בלטמן, שתוכן חייו הוא הניסיון לצייר את ישראל כנאצית, בפשקווילים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובעולם, פרסם בשבוע שעבר ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו "ואולי אין גרמניה אחרת". בהפוך-על-הפוך הוא ניסה לצייר את מאבקה של גרמניה באנטישמיות כ…המשך דרכה הנאצית. הרי היא תומכת בישראל הנאצית. והשבוע פרסמה העבריינית הסדרתית, מבריחת השב"חים אילנה המרמן, פשקוויל אנטי גרמני נוסף, שכותרתו "רוח רפאים חדשה מהלכת בגרמניה". ומהי רוח הרפאים? לא האנטישמיות המרימה ראש, אלא המאבק באנטישמיות.

הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא האוטו-אנטישמיות.

* ביד הלשון

ישראלים יוצאי אתיופיה – מדוע אני משתמש, במאמריי, במושג המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה"? כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר. "אתיופים" – הם לא אתיופים. הם יהודים, הם ישראלים. "יוצאי אתיופיה" – זה ביטוי ששם את הדגש על המקום שממנו הם יצאו, ולא על המקום שאליו הם ערגו ואליו הם עלו. "עולים מאתיופיה" – רבים מהם, אולי כבר רובם, אינם עולים אלא צברים. אז עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אני נוקט בביטוי המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.19

מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עמם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק", הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים אתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת…), כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67. בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה הייתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכל אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהנו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן"). הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומיה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)… אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים".

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה והגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ".

* חדשות בן עזר"

איך לשפר את חוק הלאום

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". פסוק זה, שתוּקָף בתוֹקֶף זכותנו הטבעית וההיסטורית, הוא ליבת הכרזתה של מדינת ישראל. הוא הסיבה והמסובב, הוא המהות, הוא הזהות של המדינה. זו הצדקת קיומה, זו תכלית קיומה. אילו חוּקקה חוקה מיד לאחר הבחירות הראשונות, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהמהות הזו, שהיא אף 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, הייתה ליבת החוקה של מדינת ישראל. אולם הוחלט, בשעתו, שהחוקה תיבנה נדבך על נדבך באמצעות חוקי יסוד. באיחור של שבעים שנה, חוקק השנה חוק הלאום – חוק חשוב מאוד.

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, של כל המפלגות הציוניות. יוזמַת החוק, שנהגה במכון לאסטרטגיה ציונית לפני עשור, נועדה לעגן את היסודות המשותפים לכל הזרמים בציונות, דווקא בשל המחלוקת העמוקה ביניהם בשאלת הגבולות. היוזמה נועדה להכריז לעצמנו ולעולם, שגם אם אנו חלוקים בשאלה הטריטוריאלית, אנו מאוחדים במהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שיקבע. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להעלות את החוק הייתה יו"ר האופוזיציה ויו"ר "קדימה" ציפי לבני, בהנחה שהן הקואליציה והן האופוזיציה יתמכו בכך, וחבל שהיא קיבלה רגליים קרות, אולי כאשר הבינה שמדינה יהודית אינה באופנה ב"בייס" שלה.

חוק הלאום הוא חוק יסוד חשוב מאוד. העובדה שהוא לא התקבל בהסכמה רחבה, אלא היה מוקד למחלוקת, היא תקלה חמורה. בעיקר האשמה לכך נושאים מתנגדיה, אולם חלק מן האחריות היא על תומכיה, שלא עשו מאמץ ללכד את השורות ולהגיע לנוסח מוסכם.

מי שמתנגד למהותו של החוק; רואה במדינת לאום יהודית "גזענות", "אתנוצנטריות" ו"לאומנות" – באמת אינו אמור לתמוך בו. אולם מרבית מתנגדי החוק מאמינים ברעיונותיו, ולכן נכון היה טרם קבלת החוק ונכון גם היום, לנסות להגיע אתם להסכמה על נוסח החוק. ההתנגדות לחוק נומקה בחשש מפגיעה בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל. זהו חשש שווא, כיוון שהחוק אינו פוגע בשוויון כהוא זה, שכן הוא כלל אינו עוסק בסוגיה. אולם אילו הכנסת משפט אחד לחוק, המבהיר זאת, הייתה מכנסת תמיכה רחבה בחוק – הוספת המשפט הייתה לתועלת, גם אם אין בה צורך ענייני. כבר ב-2014 הצעתי מעל במה זו להוסיף לחוק משפט לפיו מדינת הלאום היהודי תקיים שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לצערי, לא כך נעשה. אני מאמין, שלא מאוחר לתקן זאת.

היום אני משכלל את הצעתי. אני מאמין שאכן חשוב להכניס לחוקה של המדינה את השוויון האזרחי, אולם המקום הראוי לו אינו בחוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לשם יש לצרף סעיף ברוח זו, ולחוק הלאום, המעגן את סמלי הלאום – הדגל, ההמנון וסמל המדינה, יש להוסיף משפט המביע מחויבות למגילת העצמאות ועקרונותיה.

* "ישראל היום"