צרור הערות 26.2.20

* ממשלת אחריות לאומית – כל הסקרים, בכל הערוצים ובכל העיתונים, מראשית מערכת הבחירות ועד עתה, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על תוצאה אחת – גם במערכה הזאת אין הכרעה.

פירוש הדבר, שאם לא יחול שינוי בהתנהלות המפלגות ועמדותיהן אחרי הבחירות, נגזר עלינו להיגרר למערכת בחירות רביעית. ואין שום סיבה להעריך שבסיבוב הרביעי התוצאות תהיינה שונות. האם נגזרו עלינו סיבוב חמישי, שישי, שביעי?

באף סקר אין סיכוי לגוש הליכוד+ימינה+חרדים להגיע ל-61 ח"כים. באף סקר אין סיכוי לכחול לבן+ישראל ביתנו+העבודה-גשר-מרצ להגיע ל-61 ח"כים. הסיכוי שכחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת זהה לסיכוי שהליכוד יקים קואליציה עם הרשימה הזאת, כלומר אפס. ואם מישהו מפנטז על ממשלת מיעוט שתהיה תלויה ברשימה המשותפת, כדאי שיבין שזו אופציה גרועה אפילו יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שהיא תחייב מו"מ קואליציוני עם המשותפת על כל הצבעה, תגדיל את כוח הסחיטה שלה ותשתק את הממשלה (שתיפול לאחר זמן קצר). וגם ההערה הזאת הייתה מיותרת, כי לא תקום קואליציה כזאת.

סיבוב רביעי (או יותר) עלול להביא לייאוש הציבור מהדמוקרטיה ולדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אף לאנרכיה.

מה שנדרש מהמערכת הפוליטית בעקבות הבחירות הקרובות זו אחריות. והאחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת אחריות לאומית. ממשלה שמשימתה המרכזית תהיה להביא לפיוס לאומי, כי הקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. ממשלה שהמצע המדיני שלה יתבסס על עקרונות תכנית טראמפ (ודוק – עקרונות התכנית, ולא התכנית בשלמותה, כי יש בה גם צדדים בלתי קבילים בעליל, כמו רעיון העוועים של "חילופי שטחים"). ממשלה שתוביל עם מלוכד להתמודדות עם האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה.

על פי כל הסקרים, כוחן של כחול לבן והליכוד הוא כ-70 מנדטים, מה שמאפשר הקמת ממשלה רחבה ויציבה של שתי הסיעות. על שתי הסיעות לגבש את קווי היסוד של הממשלה, ומפלגות נוספות שתקבלנה את קווי היסוד, תוזמנּה להצטרף.

כדי שהדבר יתאפשר, הן כחול לבן והן הליכוד ייאלצו להתפשר על עקרונות שעמדו עליהם לאחר הסיבובים הקודמים, לא כיוון שהעקרונות אינם חשובים, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר וזהו צו השעה.

* סחריר פאתטי – הניסיון המגושם לגזור גזירה שווה בין פרשיות נתניהו לבין גנץ ופרשת "הממד החמישי" הוא סחריר בחירות פייק-ניוזי פאתטי.

בחינה אובייקטיבית של העובדות תעיד עד כמה הניסיון הזה מגוחך.

נתניהו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר, על עבירות המוגדרות: פשע. כתב אישום על עבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ושלושה כתבי אישום על עבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. כתבי האישום הם פרי חקירה יסודית ומדוקדקת, אחרי שימוע מקיף שבו פרקליטי נתניהו השמיעו את כל טיעוניהם בפני היועמ"ש, שניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. היועמ"ש הוא שותפו האידיאולוגי, מקורבו ויד ימינו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו והוא נאבק על מינויו ליועמ"ש.

ומה שחמור הרבה יותר מכל כתבי האישום גם יחד – נתניהו מנהל מאז תחילת החקירות מסע הסתה, שקרים ושיימינג נגד מדינת החוק, כל מערכותיה וכל העומדים בראשן. הוא מנהל מסע הסתה אישי ממוקד נגד אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. הוא מפיץ בציבוריות הישראלית תיאוריית קונספירציה מטורללת שבדה מלבו, על פיה כל מוסדות החוק והמשפט בישראל הם מדמנת פשע ושחיתות סססמולנית שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. הוא מנסה בתעלולים שונים להעמיד את עצמו מעל החוק ומחפש כל דרך פחדנית לברוח מאימת הדין, על מנת שלא ייאלץ להתייצב אל מול הראיות.

גנץ כלל אינו חשוד בפרשה שחקירתה רק בחיתוליה. כלל לא ברור האם היא תניב ראיות כלשהן לעבירה כלשהי של החשודים בה ובוודאי שלא של מי שאינם חשודים בה.

ומה שחשוב הרבה יותר מכך, זו העובדה שגנץ הביע אמון מלא במוסדות האכיפה, החוק והמשפט של ישראל, והתחייב בפני עם ישראל שאם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר.

הבדל של יום ולילה.

ומה דעתי בנוגע לפרשת "הממד החמישי"? אני סומך על רשויות החוק בישראל. אם הוחלט על חקירת הפרשה, הרי שיש קצה חוט של חשד בפלילים ולכן ההחלטה לחקור מוצדקת (גם אם אפשר לחלוק על עיתוי ההודעה סמוך לבחירות, דבר שלא נעשה מעולם והוא מנוגד למדיניות הפרקליטות). אני בעד חקירה יסודית ומאומצת, דווקא כיוון שמי שהיה יו"ר הדירקטוריון של "הממד החמישי" הוא מועמד לראשות הממשלה. אני מקווה כמובן שיתברר שלא היה רבב במעשיו של גנץ, אך סבור שיש לחקור את הפרשה ללא פשרות. אם יהיו חשדות נגד גנץ, עליו להיחקר, ללא הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להתפטר בו ביום, במיוחד אם יהיה ראש הממשלה.

אם גנץ יתקוף את רשויות החוק, יתחיל להתבכיין בחמיצות נוסח נתניהו על "רדיפה אישית", "תפירת תיקים" וכו', להעליל עלילות על רשויות האכיפה, להמציא סיפורי מעשיות "דיפ-סטייט" למיניהן וינסה להעמיד את עצמו מעל החוק, לדחוף חוקי מגה-שחיתות או להתחבא מאחורי חסינות, אצא נגדו בכל התוקף ואראה בו אדם שאינו ראוי להיות איש ציבור ולא כל שכן – מנהיג לאומי.

* הביביזם מסוכן מביבי – בראיון לרינה מצליח סיפר אביגדור ליברמן, שידוע לו שפרקליטי נתניהו ופרקליטות המדינה נושאים ונותנים על עסקת טיעון והוא הביע ביטחון שב-16 הימים שבין הבחירות לפתיחת המשפט, תסוכם עסקת הטיעון, שתכלול התפטרות נתניהו תמורת הקלה בכתב האישום.

האם זה נכון? אין לי מושג. יתכן שיש מגעים, אבל קשה לי להאמין שנתניהו ילך על עסקה כזו.

אם תהיה עסקה כזו, ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, שהמדיניות שלה תתבסס על תכנית טראמפ, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלה, תוזמן להצטרף. זו הממשלה הטובה ביותר שיכולה להיות. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר השלטוני ולפלונטר הפוליטי.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לעסקה כזו. עקרונית אני נגד עסקאות טיעון לנבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר – כך אני מתנגד לכך יותר. האשמות בשחיתות של מנהיגי ציבור חייבות להתברר עד הסוף. קל וחומר במקרה הזה, כאשר אין המדובר רק בנאשם שנאבק על חפותו, אלא באמונה של כמעט חצי עם בתיאוריית קונספירציה על הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים כדי להפיל את המנהיג הנבחר. האמונה הזאת היא אסון לאומי ועלולה להביא לאנרכיה. עסקת טיעון רק תחזק את האמונה הזו, והיא תהיה ה"הוכחה" הניצחת שהמטרה הייתה רק הפלתו של נתניהו מהשלטון וברגע שהמטרה הושגה, "מדינת העומק" נסוגה כי היא יודעת שהתיקים תפורים.

חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך הביביזם הוא סכנה גדולה יותר מביבי, ולב הביביזם הוא השנאה והניכור לכל מוסדות מדינת החוק, אי האמון בה, חוסר הלגיטימיות שלה בעיניי רבים והנכונות לקנות את שקרי הקונספירציה. חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך חשוב יותר לחולל דה-ביביזציה של החברה הישראלית. אם נתניהו יוחלף אך הביביזם יעמיק – לא עשינו דבר.

(אגב, "התעשיה" כבר מכשירה את הקרקע לעסקת טיעון. הנה דוגמית שכתבה ביביסטית, ומן הסתם זה יהיה הנרטיב של מצדדי עסקה, אם תהיה: "אם נתניהו יעשה עסקת טיעון זה לא כי הוא אשם, אלא מפני שכנופיית שלטון החוק לא תעניק לו משפט הוגן. זו הייתה ההמלצה של וינרוט ז"ל לא כי חשב שנתניהו אשם. דווקא כשיש חשש שמתנכלים פוליטית חייבים עסקה. מערכת שלטון החוק לא אמינה". הבנתם?)

* מולך הרייטינג – הדלפת ביקורו של ראש המוסד בקטאר, בשידור חי, בראיון של ליברמן לערוץ 12, היא הפקרות. זו גם עבירה על החוק וגם פגיעה בביטחון המדינה, מפי מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ. גם מולך הרייטינג אינו מקדש את כל האמצעים.

* ימינה&שמאלה – אני נמצא ברשימת תפוצה של מרצ בראשות פרצ. אחה"צ הגיע אליי מסרון המצטט את השקר של איילת שקד, המצפה שיועז הנדל וצביקה האוזר יערקו לבלוק של נתניהו אחרי הבחירות. היא כמובן יודעת שזה שקר. גם אנשי מרצפרצ יודעים זאת. אבל הם ממחזרים את השקר כפתיון לציד החוליות החלשות בין מצביעי כחול לבן.

אני בעד שהעבודה-גשר-מרצ תעבור את אחוז החסימה, כי ארבעת הקולות שלהם חשובים בהמלצה על גנץ.

* תרבות השקר – יועז הנדל וצביקה האוזר הם אנשי מצפון ואמת. צביקה האוזר היה מזכיר הממשלה של נתניהו והנדל היה ראש מערך ההסברה – שני תפקידים עתירי כוח והשפעה. שניהם סיכנו את תפקידיהם כאשר חשפו שחיתות. הם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי – איש סודם של נתניהו ו"הגברת" ונער השליחויות המסריחות והמלוכלכות שלהם – נתן אשל. ואכן, שניהם מצאו את עצמם זמן לא רב לאחר מכן מחוץ ללשכה, כי נתניהו מעדיף טיפוסים מן הזן של אשל.

הטענה המכוערת של שקד, שהיא רואה בהם עריקים פוטנציאליים, היא שקר במודע. בשבוע הבא יש להוריד את תרבות השקר מן השלטון.

* כן לערבים, לא למשותפת – בראיון לרשת ב' שב יעלון והצהיר בפעם האלף שכחול לבן לא תקים קואליציה עם המשותפת ולא קואליציה שנסמכת על המשותפת. שאלה אסתי פרז: "אבל הערבים הם אזרחי ישראל, 20% מאזרחי ישראל". כמה אפשר עם הדמגוגיה הזאת? מישהו פוגע בזכות הבחירה של אזרחי ישראל הערבים לכנסת? הכנסת מייצגת את כלל הציבור, על פי תוצאות הבחירות. ממשלה קמה על בסיס הסכמות על דרך משותפת. הרשימה המשותפת אינה פרטנר לשיתוף פעולה קואליציוני – לא כיוון שהיא ערבית בעיקרה, אלא כיוון שעמדותיה מנוגדות לעמדות כחול לבן. שמה של כחול לבן מעיד על מהותה – תנועה ציונית שדגלה הוא דגל הלאום. הרשימה המשותפת היא אויבת של הדגל הזה. כשעופר כסיף היה סטודנט הוא הצית את דגל ישראל בהפגנה של השמאל הרדיקלי באוניברסיטה העברית. באוגוסט האחרון, כבר כח"כ, הוא הפגין בירושלים כשהוא נשא את דגל אש"ף. והוא לא ערבי, אלא נולד לאם יהודיה. האם מישהו אמר שכסיף היהודי הוא פרטנר ושאר הרשימה לא, כי היא ערבית? בעיניי, רשימה שעופר כסיף חבר בה פסולה. האם כאשר מאיר וילנר היהודי עמד בראש חד"ש (שהייתה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת) מפלגה ציונית כלשהי הקימה אתה קואליציה? ניהלה אתה מו"מ קואליציוני? הרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג של ראשי כחול לבן בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שמוגדרים בעיניהם "פושעי מלחמה". אז על איזה בסיס אפשר להקים קואליציה אתם? זה אבסורד.

ואם מישהו חושב שהרשימה המשותפת אינה פסולה לקואליציה, שישמיע את דעתו, שיבקר את כחול לבן, שיסביר מדוע היא טועה – אבל אל יטען את הטיעון הדמגוגי שהיא פוסלת ערבים.

* האיש שרצח את השלום – ב-6 באוקטובר 1981 בוצע במצרים רצח כפול. באותו יום נרצח הנשיא סאדאת ונרצח השלום בין ישראל למצרים. את הנשיא סאדאת רצחו ארבעה פעילי הג'יהאד האיסלמי המצרי, שהוציאו לפועל פתווה – פסק הלכה של איש הדת המוסלמי עומר עבד-אל-רחמן. את השלום עם ישראל רצח סגנו של סאדאת ויורשו – חוסני מובראק.

כנער, התנגדתי לעקירת יישובי סיני ולכן התנגדתי להסכם השלום עם מצרים, אך האמנתי בכנות כוונותיו של סאדאת ובכך שהמחיר הכבד יהיה שלום אמת. סאדאת חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה עם ישראל והחל ליישם אותם. ניתן להמחיש את ההבדל בין סאדאת למובארק בעובדה שבארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו הוא ביקר בישראל חמש פעמים. מובארק, לעומתו, הקפיד לא לבקר בישראל במשך שלושים שנות שלטונו (למעט גיחונת להלוויית רבין).

מובארק הפך את הסכם השלום לאות מתה. הוא לא הפך שלום חם לשלום קר, אלא למלחמה קרה. מצרים הובילה את כל המסעות הדיפלומטיים נגד ישראל. מצרים הובילה את הוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן שהולידה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל וה-BDS. מערכת החינוך המצרים הסיתה נגד ישראל ונגד העם היהודי, הסתה אנטישמית מובהקת. התקשורת במצרים, המודרכת בידי השלטון ומבצעת את רצונו, הובילה הסתה חמורה נגד ישראל והיהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון היו להיט במצרים של מובארק.

לזכותו של מובארק ייאמר, שלאורך כל השנים הקפיד לכבד את הנספח הביטחוני של הסכם השלום – לא הכניס כוחות לסיני ולא הפר אותו בשום דרך. לעומת זאת, השגרירות בישראל הייתה בעיניו כלי משחק. כאשר רצה "להעניש" את ישראל על צעד כלשהו הוא החזיר את השגריר למצרים, וכל החזרה כזו הייתה למספר שנים, כאשר ישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני כדי שיישלח שוב שגריר לישראל, כאילו לא שילמה מחיר כבד כל כך, על שלום שלא התממש.

מובארק היה דיקטטור, שרדה בעמו במשך שלושים שנה, עד שעמו התקומם נגדו והפיל אותו. עם זאת, הוא עדיף בהרבה על האחים המוסלמים, בראשות מורסי, שהחליפו אותו. רק הפיכה צבאית הצילה את מצרים ואת המזרח התיכון מפני השלטון המוסלמי הקנאי במצרים. א-סיסי מוביל דרך ביניים בין השלום החם של סאדאת לבין המלחמה הקרה של מובארק – שלום קר.

* איך הסתדרנו בלי חוק הלאום – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי את הפרוטוקולים של ועידת היסוד של מפלגת העבודה ב-1968. מה שמעניין יותר מההחלטות זו הרטוריקה. איזה להט ציוני! איזה להט יהודי! ההתייחסות למדינת ישראל כאל כלי שנועד לממש את ייעודו של העם היהודי. הקריאה לעם היהודי בגולה לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה. ההתייחסות למלחמת ששת הימים כניצחונו הגדול של העם היהודי ולתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים כאל איום קיומי על העם היהודי. ועל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כביטוי לשינוי העצום שחוללה הציונות וחוללה תנועת העבודה בעם היהודי. וכן הלאה וכן הלאה, בפי כל הדוברים, ניצים ויונים כאחד.

איך הגענו לכך שמפלגת העבודה ניהלה מלחמת חורמה נגד חוק הלאום, וטענה שהוא חוק "גזעני", ומה שהקפיץ אותה יותר מכל הוא המונח "התיישבות יהודית"? הרי התיישבות יהודית הייתה לחם חוקה של תנועת העבודה.

בפולמוס על חוק הלאום נאמרה הטענה: "בשביל מה צריך את החוק הזה. הסתדרנו שבעים שנה בלעדיו". ההתנגדות לחוק ונימוקיה הם ההסבר המשכנע ביותר מדוע החוק נחוץ היום. אבל קריאת הפרוטוקולים מלפני 52 שנה מסבירים מדוע החוק לא היה נחוץ אז. זה היה כמו לחוקק חוק שלפיו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב.

* מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם הוטלו מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן קלקלן (ספוילר) – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמֶדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

* ביד הלשון

* צור יגאל – בשבועות האחרונים עסקה הפינה ביישובים שמופיע בהם השם יצחק, ומונצחים בהם שמותיהם של אישים שונים, ששמם הפרטי יצחק. אחד מהם הוא צור יצחק, ע"ש יצחק רבין. בשבועות הבאים אציג סדרה של יישובים שמופיעה בשמם המילה צור, בהטיות שונות.

ראשית – מהו צוּר? סלע.

היישוב הראשון בסדרה זו (או בעצם השני, אחרי צור יצחק), היום הוא כבר אינו יישוב נפרד – צור יגאל. צור יגאל נוסד ב-1994 כיישוב קהילתי במועצה האזורית דרום השרון, סמוך לקו הירוק באזור קלקיליה, במסגרת תכנית שבעת הכוכבים שהגה ודחף אריק שרון, בהיותו שר השיכון. היישוב נקרא על שמו של יגאל כהן. יגאל כהן מתל עדשים היה איש התיישבות, פעיל בתנועת המושבים. החל דרכו הפוליטית בצעירי מפא"י וכמו רבים מתנועת המושבים הלך בעקבות בן גוריון והצטרף לרפ"י (רשימת פועלי ישראל). כאשר רפ"י הצטרפה למפלגת העבודה בניגוד לדעתו של בן גוריון, הוא דבק בבן גוריון שהקים את הרשימה הממלכתית. הרשימה הממלכתית הצטרפה כחטיבה לליכוד ויגאל כהן נבחר מטעמה לכנסת השמינית (1973). כהן כיהן בכנסת במשך 14 שנים, עד מותו.

ב-2003 אוחדו היישובים הסמוכים צור יגאל וכוכב יאיר והקימו את המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.11.19

* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.

ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.

תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.

מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה.

הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל.

המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.

אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.

ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אלי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.

העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בלבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?

ההרצאה הייתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא הייתה תת-רמה. ההרצאה הייתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה הייתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.

ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חדשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא הייתה הסתה. הייתה גם הייתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האויב נלחם בנו, וכחייל – שהאויב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.

גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.

ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האויב.
ג. כאשר האויב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האויב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.

עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האויב על סעיף א'. אבל כל עוד האויב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.

יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.

אך התביעה הזאת נגועה בהעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.

אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה אתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.

על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפליה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שיכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.

מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.

פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום – בעיזבונו של אבי, מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה". הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העליה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.

חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי".

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.

הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.

קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת הכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.

ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים וקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.

הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.

הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, יא).

אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.7.19

* המדרון לאנרכיה – חסימת כבישים אינה מחאה לגיטימית. ראשית, כי זו הפרת חוק. שנית, כי זו פגיעה בציבור הרחב ופגיעה בחופש התנועה שלו.

עם זאת, בשם זכות המחאה וזכות הצעקה, ניתן לאפשר לעתים, בצורה מבוקרת ולזמן מוגבל, לאפשר למפגינים לרדת לכביש ולחסום אותו לכמה דקות.

האופן שבו נהגה המשטרה במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה היה בלתי נסבל. אסור היה להכיל את חסימת הצירים המרכזיים ברחבי המדינה למשך שעות רבות, תוך גרימת סבל לרבבות אזרחים, כפי שקרה. תפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי – לשם כך היא קיימת. אנו משלמים מסים כדי לקבל ממנה את השירות הזה.

אני מבין את הרצון לתת פורקן לזעם, וגם את הקושי של המשטרה במקרה הספציפי הזה, שבו המחאה היא בעיקר נגד אלימות המשטרה, אך אי אפשר להצדיק זאת.

המחשבה שהכלה תגרום לכך שהמפגינים יוציאו קיטור והסערה תשכך הוכחה כטעות. קרה ההיפך, ההפגנה הלכה והסלימה, הלכה והקצינה, השליטה בשטח עברה לידי קומץ קיצונים אלימים, שנקטו אלימות קשה נגד שוטרים ואזרחים, כולל הצתת מכוניות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ועוד. מה שקרה ביום שלישי בערב, היה המדרון שעלול להוביל מדינה לאנרכיה.

חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אך אנרכיה היא היפוכה של דמוקרטיה.

* פוגעים במאבק – למה במקום להתייחס לטענות שלנו אתם כל הזמן עוסקים באלימות? שאל פעיל במאבק של הישראלים יוצאי אתיופיה בשידור רדיו. שאלה טובה, שאותה עליו להפנות לחבריו ולעצמו (הוא הצדיק פגיעה ברכוש, להבדיל מפגיעה בנפש). מי שנוקט באלימות ופוגע באזרחים, פוגע קודם כל במאבקו. הוא מסיט את הדיון מטענותיו אל אלימותו, הוא פוגע בהזדהות של דעת הקהל אתו ובלי הזדהות הציבור – כל מאבק נדון לכישלון.

איני מדבר דברים בעלמא, אלא מתוך ניסיון המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהייתי ממנהיגיו. הזעם שלנו היה אדיר. במשך 9 שנים, ממשלות ישראליות ניסו להחריב את מפעל חיינו, לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, לרסק את כל עולם הערכים שעליו התחנכנו, אותו הגשמנו ועליו אנו מחנכים את ילדינו, וכל זאת למען אשליה שידענו שאם תמומש תמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.

וניהלנו מאבק נחוש, אך כולו במסגרת החוק, חף מאלימות, נקי מקיצוניות, מסביר פנים, מתחבר לעם ישראל על כל חלקיו, וגורם לכך שאכן יהיה "העם עם הגולן". הצעד הקיצוני ביותר שערכנו היה שביתת רעב בת 19 יום, כלומר פגיעה אך ורק בעצמנו, ברוח המאבק הבלתי אלים של גנדי. הפעולה המרכזית במאבק הייתה הפצת סטיקרים ושלטי מרפסות כדי לצבוע את הארץ בגולן ולגייס את תמיכת ההמונים. במשך 9 שנים, שלוש פעמים בלבד חסמנו כביש, בתוך הגולן, בתיאום עם המשטרה ולזמן קצר.

זכרנו כל הזמן שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. לא לבטא את הזעם והעלבון, אלא לשמור על הגולן בידינו. זאת, כיוון שאנחנו, כמנהיגות, לקחנו אחריות, לא נתנו לקיצונים לשלהב את היצרים, ניהלנו מאבק אחראי וממלכתי – והצלחנו. לא היה סקר אחד שתמך בנסיגה מהגולן, וניצחנו במאבק.

מאז אני ממליץ תמיד, לכל גוף שמנהל מאבק, ללכת בדרך בה הלכנו.

* בזכות המנהיגות – ההבדל הגדול בין אופן המחאה ביום שלישי וביום רביעי, אינו נובע מכך שהמפגינים התעייפו, אלא מכך שמנהיגות העדה לקחה אחריות, הרגיעה את הרוחות, ניתבה את המחאה לערוצים קונסטרוקטיביים. ההנהגה ראויה לשבח על כך.

אני רוצה לציין בעיקר את ח"כ גדי יברקן, שנטל חלק משמעותי ביותר במהלך המנהיגותי הזה. מן הסתם הוא לא היה לבד, אבל אחרי פעולותיו עקבתי ולבטח היו גם אחרים. הרבה יותר קל למנהיג להתסיס ולשלהב את הציבור, אך מנהיגות כזאת היא מנהיגות שקר, מנהיגות שלילית. בשעת משבר, מנהיגות אמת היא מנהיגות של אחריות וממלכתיות. מנהיגות כזו תוכל להוביל להצלחות ולהישגים.

* האשם תמיד – זה התחיל ביום שלישי כזרזיף של בלוני ניסוי ועכשיו זה קמפיין מתוזמר, משומן ומאורגן היטב – הימננים ברשתות החברתיות מפיצים תיאוריית קונספירציה על כך שהקרן החדשה, ובאופן ספציפי טליה ששון, עומדים מאחורי האלימות במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, שלחו לשם גם אריתראים לשלהב את היצרים, מימנו את ההפגנות, כחלק מניסיון לגרום לאנרכיה ברחובות ישראל, כשלב בדרך להשמדת ישראל (כלומר להחלפתו של נתניהו). אני נותן לא יותר מ-48 שעות עד שתיאוריית הקונספירציה כבר תהיה בנויה לתלפיות, עם תרשימי זרימה, "הוכחות" חותכות וכו', בשלה לספר או סרט באורך מלא, וכמובן לקריאות במקרה הטוב להכניס את טליה ששון וחבריה מאחורי סורג ובריח. ולא אתפלא אם נשמע שהשב"כ (שהוא כידוע חלק מ"מדינת העומק" המדומיינת) ירה בסלמון טקה, כדי להצית את הלהבות כאשר האנרכיה כבר הייתה בשלה לביצוע.

* דמיון מצמרר – השבוע מלאו 60 שנה בדיוק למאורעות ואדי סאליב, המהומות הקשות של רבים מעולי צפון אפריקה ב-1959. האות לפרוץ האירועים היה דומה מאוד למה שהצית השבוע את מחאת יוצאי אתיופיה – ירי של שוטר באזרח, בעת שהוא ניסה להשתלט על מריבה. אז האזרח נפצע, אך הופצה שמועה שהוא מת מפצעיו והיא הציתה את המהומות.

ביום שני, למחרת מותו של סלמון טקה ויום לפני המהומות ברחבי הארץ, הקדשתי את פינתי השבועית ברדיו אורנים לזכרו של טקה ולציון שישים שנה לאירועי ואדי סאליב. בפינה, השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "רקמה אנושית אחת", שנכתב על מאורעות ואדי סליב, שאותן מחבר השיר מוטי המר חווה כילד חיפאי.

אף שהפינה שודרה יום לפני המהומות, דיברתי על דמיון מצמרר בין המקרים, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.

דמיון נוסף הוא תגובת הממסד. אחרי מאורעות ואדי סאליב מפא"י האשימה את בגין ותנועת החרות שהם עמדו מאחורי המהומות. והשבוע בכירים בליכוד והמוני כותבים ברשתות האשימו את הקרן החדשה. אותו סוג של בריחה, מריחה והכחשה, באמצעות מציאת שעיר לעזאזל.

* דרישה מוצדקת – עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד המפעלים הנפלאים בתולדות הציונות. ומצער מאוד, שאחרי כל כך הרבה שנים, עדין חשה עדת יוצאי אתיופיה, ברובה, ניכור ותחושות של אפליה וקיפוח. גם אותם אנשים בתוך העדה שהצליחו ועשו חיל שותפים לתחושה הזאת.

דרישתם לוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענות הקיפוח מצד מוסדות המדינה בכלל והמשטרה בפרט, היא דרישה מוצדקת ויש להיענות לה. היא חשובה לא רק למענם, אלא כדי ללמוד ולהפיק לקחים, כיוון שהעליה היא נשמת אפה של הציונות ושל ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* מחלוקת על שני חוקים שונים – השתתפתי ביום רביעי ברב שיח בנושא חוק הלאום, בכנס "לא בשמים" במכללה האקדמית תל-חי. עמיתיי לפאנל היו פרופ' דני גוטווין, ד"ר שוקי פרידמן, עלי סלאלחה וד"ר עמנואל נבון. נבון ואני תמכנו בחוק. גוטווין וסלאלחה התנגדו. פרידמן נקט בעמדת אמצע (מסתייג מן החוק, חושב שמלכתחילה הוא היה מיותר, אך אינו רואה בו איום על הדמוקרטיה ומתנגד למה שמלבישים עליו מתנגדיו). המנחה, אמנון לורד, תומך אף הוא בחוק.

אציג בקצרה את תמצית טיעוניי:
– החוק, במקורו, נועד לגשר על השסעים בין השמאל הציוני והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, סביב סוגיות הגבולות, השטחים, שלמות הארץ, ההתנחלויות, השלום וכו', באמצעות הסכמה רחבה על התשתית הציונית המשותפת לכולנו – זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (על כך העדתי כמי שניהל באותם ימים, לפני עשור, תכנית למנהיגות צעירה במכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שיזם את חוק הלאום).
– כל חוקה נפתחת במבוא המבטא את הזהות והייעוד הלאומי של המדינה. כך גם חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מכניס לחוקה הישראלית את מהותה כמדינה יהודית, את הסמלים הלאומיים, השפה הלאומית וכו'.
– החוק עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות הפרט, וכיוון שאין בו כל התייחסות לסוגיה זו, ברי שאין בו כל פגיעה בזכויות אלו.
– החוק מבטא את רוח מגילת העצמאות ואת ניסוחי מגילת העצמאות.
– חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא נדבך אחד בה, ולכן אין צורך להכניס לתוכו נושאים שאינם קשורים אליו.
– אני מציע לחוקק חוק יסוד שיעגן את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ברוח מגילת העצמאות. חוק זה אינו סותר את חוק הלאום ואינו מאזן את חוק הלאום, כי אין צורך באיזונו, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב לחוקה.

עיקר הוויכוח היה בין ד"ר גוטווין לביני. גילוי נאות – גוטווין היה מורה שלי בלימודי התואר הראשון בתחילת שנות ה-90 (גם אז מרבית השיעורים היו ויכוח בינו לביני, כששאר התלמידים היו הקהל). אך היה זה ויכוח מוזר. אנחנו דיברנו על שני חוקים שונים לחלוטין. אני דיברתי בעד חוק הלאום, והוא דיבר נגד איזה חוק לאום שלא קיים, שהוא בדה מלבו, חוק שמפלה לרעה את המיעוטים, חוק שיוצר דירוג בין יהודים, חוק שיגרום לאפליית חיפה, כי היא עיר מעורבת, לעומת ערים יהודיות, חוק שנועד לתת כסות משפטית לפגיעה במי שאינם יהודים, חלק ממזימה לשורה של חוקי נאמנות שנועדו לפגוע במיעוטים וכו' וכו' וכו'. גם אני מתנגד לחוק שעליו דיבר גוטווין. אלא שאין חוק כזה.

מוטב היה לשנות את מתכונת האירוע, ללימוד של חוק הלאום. לחלק לכל הקהל את נוסח החוק, ולעבור עליו משפט משפט, סעיף סעיף. בדרך זו, מי שרוצה לצאת נגד החוק היה צריך למצוא טיעונים קצת יותר רציניים וקצת פחות דמגוגיים.

* החוק הראוי לעם היהודי – "האם זה נכון שהעם היהודי, אחרי כל הרדיפות שעבר ואחרי השואה, יחוקק חוק שמפלה מיעוטים כפי שהפלו את היהודים, ושהוא דומה לחקיקה הנאצית?" שאל גאון מן הקהל. השבתי: "אסור למדינת העם היהודי אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה לחוקק חוק שמפלה מיעוטים. בשום אופן. אילו היה חוק כזה, הייתי מתנגד לו בתוקף. אני שמח שאין חוק כזה. אבל נכון שמדינת העם היהודי, אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה, יחוקק חוק שמעגן את זכותו של הטבעית של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להיות עם חופשי במדינה ריבונית במולדתו".

* בגלל ביבי – לאחר הרב-שיח, ניגש אליי מישהו מהקהל, ואמר לי שעקרונית הוא מסכים עם מה שאני אומר, אבל חייבים להתנגד לחוק בגלל ביבי. בגלל שביבי מושחת. בגלל שכל מה שמעניין את ביבי זה להיחלץ מהמשפט. בגלל שהסיבה היחידה שביבי העביר את החוק היא להסיט את הדיון מחקירותיו. בגלל שביבי ככה ובגלל שביבי ככה. "קודם כל צריך להעיף את ביבי ואח"כ אולי נכון לחוקק את חוק הלאום".

יש מי שאוהבים ללעוג לכל מי שמותחים ביקורת על נתניהו ולהגדיר אותם (אותנו) אנשי "רק לא ביבי" והמהדרין יאמרו "רקלוביבי". הטענה הזאת נועדה, כמובן, לעשות דה-לגיטימציה לביקורת ולהציגה כבלתי עניינית, אלא כנובעת משנאה אישית. אז הנה, יש כאלה שבאמת האידיאולוגיה שלהם היא "רקלוביבי". הם תמונת הראי של אנשי אידיאולוגיית "רק ביבי".

איני חשוד באהדה לנתניהו ובתמיכה בו, אך אני גם מכיר ומוקיר את הישגיו בתחומים השונים. אחת הנקודות לזכותו היא בתחום של קידום המיעוטים בישראל וצמצום אי השוויון. בעניין זה, ייאמר לזכותו, הוא וממשלתו עשו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל.

נכון, במקביל הוא גם נתן לגיטימציה ממלכתית לגזענות הכהניסטית ופועל ככל יכולתו כדי להכניס לכנסת את הגזענים הכהניסטים. איך השניות הזאת מסתדרת? את זה צריך לשאול אותו. אך ההגינות מחייבת לראות את התמונה במלואה. להוקיע את מיסטר ביבי שנותן גושפנקא לגזענות ולשבח את ד"ר נתניהו שפועל לקידום המגזר הערבי.

* זנחו את המגל – אחד האירועים ב"לא בשמים", היה הרצאה מצוינת של ידידי ד"ר אלון גן. כותרתה הייתה בין "חרב היונה" ל"חד-נס". בהרצאתו, הוא הציג, באמצעות מקורות רבים – פובליציסטיקה, שירה, זמר ואמנות פלסטית, שלוש גישות יסוד בתולדות הציונות. הגישה של ברית שלום – זרם פצפיסטי, שטען שיש להגשים את הציונות רק בהסכמת הערבים. הגישה של התנועה הרוויזיוניסטית ובעיקר של ברית הבריונים – "רק כך", צבאיות, ארץ נרכשת רק בדם, לעג למעדר ולעוד דונם ועוד עז. הגישה של תנועת העבודה – שילוב של מגל וחרב, רובה ומעדר, "להגנה, לעבודה ולשלום", הצבא כרע הכרחי כדי להגן על מפעל ההתיישבות, אך הבנה שהוא הכרח. בסוף הרצאתו והצגת הדברים, הציג אלון את עמדתו האישית, המאמינה במורכבות, ב"גם וגם" ברוח תנועת העבודה. הוא העמיד זה מול זה שני ציטוטים כמעט זהים ממאמר של ז'בוטינסקי משנות השלושים וממאמר של גדעון לוי לפני חודשים אחדים; שניהם אומרים שיש סתירה מוחלטת בין ציונות לבין שמאל וחייבים לבחור באחד ולפסול את השני. כמובן שהבחירה שלהם הפוכה. אלון גן יצא נגד הדיכוטומיה הזאת.

ההרצאה הייתה טובה והמסר נכון, אם כי היא הייתה דיכוטומית מדי, שכן גם העמדות של התנועות השונות הרבה יותר מורכבות (ונתתי כמה דוגמאות לכך).

לאורך כל ההרצאה, ניקרה במוחי מחשבה אחת (עדיין בצל הוויכוח ברב שיח על חוק הלאום באותו בוקר). מפלגת העבודה והשמאל הציוני בימינו, דבקים בחרב, מבינים את ההכרח בכוח צבאי חזק, מחנכים את הדור הצעיר לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, להליכה לקצונה וכו'. לא פחות מן הימין. אבל הם זנחו את המגל, את המחרשה, את המעדר והבית, את הדונם והעז, את האפיון ההיסטורי המרכזי שלהם. ולא בכדי, פרופ' דני גוטווין, שהוא גם חוקר תנועת העבודה וגם מזוהה עם תנועת העבודה, חטף את עיקר הג'ננה מחוק הלאום, מעצם המושג "התיישבות יהודית". ומהי תנועת העבודה הציונית אם לא, בראש ובראשונה, תנועה של התיישבות יהודית?

* מלחמת מאסף – דבריו של הרב אבינר על כך שאין מקום לנשים בפוליטיקה מבטאים קנאות פנטית ופרימיטיביות. אך למרות שהדברים מזעזעים, אני מסרב להזדעזע. מדוע? כי אני רואה את התמונה השלמה.

אבינר לא אמר דברים בעלמא. דבריו הם ריאקציה לכוונה להעמיד את איילת שקד בראש רשימה משותפת של הציונות הדתית; כוונה ששותפים לה רבים מן הזרם החרד"לי, כיוון ששקד נחשבת למנהיג הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

זאת מהפכה של ממש. כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי לחזור 64 שנים אחורה. ב-1955, מפא"י ניסתה לכבוש יעד קשה ואטרקטיבי, את השלטון בעיריית ת"א, שלאורך שנים היה של הציונים הכלליים (לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד). לשם כך, היא גייסה את שרת העבודה הכריזמטית והפופולרית גולדה מאיר, והציבה אותה בראש רשימת מפא"י בבחירות לעירייה, וכמועמדת לראשות העיר (אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות הערים). מפא"י בראשות גולדה ניצחה, אך גולדה לא הייתה ראש העיר. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך הייתה התנגדותה העקרונית של המפד"ל לכך שאישה תהיה ראש עיר.

מדובר במפד"ל שרבים עורגים אליה בגעגוע; המפד"ל המתונה, המתקדמת, בהנהגת משה שפירא ויוסף בורג. מפא"י בשיאה של הברית ההיסטורית עם מפא"י. בעיריית ת"א המפד"ל הפרה את הברית וחברה לציונים הכלליים, כדי לסכל את מינויה של אישה לראשות העיר.
14 שנים מאוחר יותר המפד"ל ישבה בממשלה בראשות גולדה. והיום, הציונות הדתית שוקלת ברצינות העמדה של אישה חילונית (!) בראשה. זאת מהפכה רבתי.

דבריו של הרב אבינר הם מלחמת מאסף נגד המהפכה במעמד האישה בציונות הדתית. מלחמת המאסף הזאת היא מלחמה אבודה. אי אפשר לעצור את המהפכה הזאת.

* הזן הנחות ביותר – גרמניה מתעוררת למאבק באנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובאירופה בכלל. ממשלת גרמניה מינתה ממונה למאבק באנטישמיות. המאבק הוא נגד האנטישמיות על כל גווניה. החידוש הוא שהמאבק אינו רק באנטישמיות הגלויה, הניאו-נאצית, אלא גם באנטישמיות המוסווית, המתנערת בגלוי מן האנטישמיות, ואת האנטישמיות שלה היא מכבסת בביטויים כמו "אנטי ציונות", "אנטי ישראליות", ולפעמים במכבסת טורבו "התנגדות למדיניות ישראל". אבל הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות, וכנראה שחוש הריח שלהם יודע לזהות אותה גם תחת ריח אבקת הכביסה. וכך, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, החליט בהסכמה רחבה מאוד, משמאל ומימין, להגדיר את BDS תנועה אנטישמית. עיריית מינכן קיבלה החלטה האוסרת העמדת אולמות במוסדות עירוניים לרשות אירועים שתומכים בתנועת ה-BDS ועוד.

ומי עומדים בראש ההתנגדות להחלטות הללו ובתמיכה באנטישמיות? יהודים וישראלים, כמובן. הפוסט-היסטוריון דניאל בלטמן, שתוכן חייו הוא הניסיון לצייר את ישראל כנאצית, בפשקווילים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובעולם, פרסם בשבוע שעבר ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו "ואולי אין גרמניה אחרת". בהפוך-על-הפוך הוא ניסה לצייר את מאבקה של גרמניה באנטישמיות כ…המשך דרכה הנאצית. הרי היא תומכת בישראל הנאצית. והשבוע פרסמה העבריינית הסדרתית, מבריחת השב"חים אילנה המרמן, פשקוויל אנטי גרמני נוסף, שכותרתו "רוח רפאים חדשה מהלכת בגרמניה". ומהי רוח הרפאים? לא האנטישמיות המרימה ראש, אלא המאבק באנטישמיות.

הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא האוטו-אנטישמיות.

* ביד הלשון

ישראלים יוצאי אתיופיה – מדוע אני משתמש, במאמריי, במושג המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה"? כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר. "אתיופים" – הם לא אתיופים. הם יהודים, הם ישראלים. "יוצאי אתיופיה" – זה ביטוי ששם את הדגש על המקום שממנו הם יצאו, ולא על המקום שאליו הם ערגו ואליו הם עלו. "עולים מאתיופיה" – רבים מהם, אולי כבר רובם, אינם עולים אלא צברים. אז עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אני נוקט בביטוי המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.19

מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עמם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק", הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים אתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת…), כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67. בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה הייתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכל אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהנו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן"). הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומיה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)… אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים".

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה והגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ".

* חדשות בן עזר"

איך לשפר את חוק הלאום

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". פסוק זה, שתוּקָף בתוֹקֶף זכותנו הטבעית וההיסטורית, הוא ליבת הכרזתה של מדינת ישראל. הוא הסיבה והמסובב, הוא המהות, הוא הזהות של המדינה. זו הצדקת קיומה, זו תכלית קיומה. אילו חוּקקה חוקה מיד לאחר הבחירות הראשונות, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהמהות הזו, שהיא אף 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, הייתה ליבת החוקה של מדינת ישראל. אולם הוחלט, בשעתו, שהחוקה תיבנה נדבך על נדבך באמצעות חוקי יסוד. באיחור של שבעים שנה, חוקק השנה חוק הלאום – חוק חשוב מאוד.

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, של כל המפלגות הציוניות. יוזמַת החוק, שנהגה במכון לאסטרטגיה ציונית לפני עשור, נועדה לעגן את היסודות המשותפים לכל הזרמים בציונות, דווקא בשל המחלוקת העמוקה ביניהם בשאלת הגבולות. היוזמה נועדה להכריז לעצמנו ולעולם, שגם אם אנו חלוקים בשאלה הטריטוריאלית, אנו מאוחדים במהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שיקבע. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להעלות את החוק הייתה יו"ר האופוזיציה ויו"ר "קדימה" ציפי לבני, בהנחה שהן הקואליציה והן האופוזיציה יתמכו בכך, וחבל שהיא קיבלה רגליים קרות, אולי כאשר הבינה שמדינה יהודית אינה באופנה ב"בייס" שלה.

חוק הלאום הוא חוק יסוד חשוב מאוד. העובדה שהוא לא התקבל בהסכמה רחבה, אלא היה מוקד למחלוקת, היא תקלה חמורה. בעיקר האשמה לכך נושאים מתנגדיה, אולם חלק מן האחריות היא על תומכיה, שלא עשו מאמץ ללכד את השורות ולהגיע לנוסח מוסכם.

מי שמתנגד למהותו של החוק; רואה במדינת לאום יהודית "גזענות", "אתנוצנטריות" ו"לאומנות" – באמת אינו אמור לתמוך בו. אולם מרבית מתנגדי החוק מאמינים ברעיונותיו, ולכן נכון היה טרם קבלת החוק ונכון גם היום, לנסות להגיע אתם להסכמה על נוסח החוק. ההתנגדות לחוק נומקה בחשש מפגיעה בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל. זהו חשש שווא, כיוון שהחוק אינו פוגע בשוויון כהוא זה, שכן הוא כלל אינו עוסק בסוגיה. אולם אילו הכנסת משפט אחד לחוק, המבהיר זאת, הייתה מכנסת תמיכה רחבה בחוק – הוספת המשפט הייתה לתועלת, גם אם אין בה צורך ענייני. כבר ב-2014 הצעתי מעל במה זו להוסיף לחוק משפט לפיו מדינת הלאום היהודי תקיים שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לצערי, לא כך נעשה. אני מאמין, שלא מאוחר לתקן זאת.

היום אני משכלל את הצעתי. אני מאמין שאכן חשוב להכניס לחוקה של המדינה את השוויון האזרחי, אולם המקום הראוי לו אינו בחוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לשם יש לצרף סעיף ברוח זו, ולחוק הלאום, המעגן את סמלי הלאום – הדגל, ההמנון וסמל המדינה, יש להוסיף משפט המביע מחויבות למגילת העצמאות ועקרונותיה.

* "ישראל היום"

צרור הערות 16.1.19

* סיכום תקופת איזנקוט – הישגיו העיקריים של איזנקוט כרמטכ"ל היו בגבול הצפון – בסוריה ובלבנון; המערכה ההתקפית הנועזת, המוצדקת והמוצלחת נגד ההשתלטות האיראנית האנטי ישראלית בסוריה, ההתקפות הרבות לסיכול העברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה ומבצע "מגן צפוני" שסיכל את האיום האסטרטגי החמור של חיזבאללה לכיבוש יישובים בגליל. זאת גולת הכותרת של הקדנציה שלו. חבל שמדיניות העמימות, שהייתה חלק בלתי נפרד מן המערכה, הופרה לאחרונה, הן בפי הרמטכ"ל והן בפי רוה"מ ושר הביטחון.

הכישלון החמור ביותר של איזנקוט, היה מדיניות ההבלגה וההכלה נוכח הפרת הריבונות וטרור ההצתות בגבול עזה. איני מתכוון להפסקת האש בסבב החמור האחרון, שבה מוקדה עיקר הביקורת ובעטיה ליברמן התפטר, כי אני משוכנע שתגובה חריפה כשהחלה מתקפת הטרור הייתה עוצרת אותה בלי להתקרב אפילו לסבבים ולירי הרקטות. ההבלגה וההכלה שחקו את ההרתעה שנוצרה במבצע "צוק איתן" והביאה ל-3.5 שנות שקט באזור שדימם 14 שנים.

יש לציין, שהן על ההישגים והן על הכישלונות אחראי תמיד בראש ובראשונה הדרג המדיני.

איזנקוט ראוי להערכה גם על עמידתו האיתנה בשמירה והגנה על ערכי צה"ל, כצבא המוסרי בעולם. הוא לא איפשר להפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית, לא נסחף בזרם העכור של פופוליזם דמגוגי ולא נרתע ממסע הסתה מתוזמן ומתוזמר נגד צה"ל ומפקדיו, חרף חוסר הגיבוי, בלשון המעטה, של רוה"מ.

* לא ראש בלאטה – במבצע "חומת מגן" שירת הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי כמפקד חטיבת הצנחנים. על חטיבתו הוטלה משימת ההשתלטות על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, לצד חטיבת גולני וחטיבת שיריון במילואים. כוכבי החליט לא להיות ראש בלאטה, לא ללכת עם הראש בבלאטה, אלא לפעול ביצירתיות, באופן שבו המשימה תושג במלואה תוך חיסכון מירבי בחיי לוחמינו. הוא הגה וביצע את שיטת "ההליכה דרך הקירות" – כניסה לבתי האויב לא דרך סמטאות המחנה המסוכנות, אלא מבעד לקירות, שנפרצו בפטישים, חומרי נפץ ודחפורים, על פי התנאים השונים. הפעולה הזאת נעשתה בפריצה למחנה בעת ובעונה אחת מעברים שונים. המחבלים שנערכו למתקפה חזיתית בסמטאות הופתעו. 70 מחבלים חמושים נהרגו, עוד רבים נעצרו, נתפס אמל"ח רב. לכוחותינו היו הרוג אחד ומספר פצועים.

השיטה היצירתית הזו נלמדת היום בידי צבאות בכל העולם. צדק ראש הממשלה ושר הביטחון כאשר העלה אותה על נס בטקס הענקת דרגת רב אלוף לכוכבי.

ואילו בקבלת הפנים לכוכבי בשוקניה, דווקא האירוע הזה נזקף לחובתו של כוכבי. במאמרו "להשגיח על כוכבי", כתב יגיל לוי: "זו היתה טקטיקה כוחנית במיוחד, שהרסה את בתיהן של מאות משפחות תוך כדי הרג מסיבי של חמושים ופגיעה באזרחים". אין במאמר זה ולו מילה אחת על החיסכון בחיי חיילינו בזכות הטקטיקה הזאת. אגב, אני בטוח שבזכות השיטה הזו נחסך גם דם של אזרחים בלתי מעורבים בקרב האויב. במאמר גם לא הוזכר שהמבצע נועד והצליח לשים קץ למתקפת הטרור שעלתה בחיי 1,500 ישראלים. כי העובדה הזאת כנראה ממש לא מעניינת.

יש לקוות שהיצירתיות שגילה כוכבי ב"חומת מגן" מבטאת את האופן שבו ינהיג את צה"ל כרמטכ"ל.

* הראיות של גלנט – אם יש אמת בהאשמתו של יואב גלנט, שהיועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה הקודמים נסחטו וכך סוכל מינויו לרמטכ"ל, מדובר במגה-שחיתות פושעת. אם שני שומרי הסף הבכירים ביותר בישראל, פעלו תחת סחיטה, ובשל הסחיטה נקבע מי יהיה או לא יהיה לרמטכ"ל, אין שערוריה חמורה מזאת. שערוריה כזאת חייבת להיחקר.

אם יש לגלנט ראיות כלשהן להאשמה זו, היה עליו להגיש תלונה למשטרה בארבע השנים האחרונות. מדוע הוא לא עשה זאת? הוא יכול לעשות זאת גם עתה. זה המינימום שניתן לצפות מאזרח שומר חוק, לא כל שכן איש ציבור, המודע לפשע מושחת כל כך. וכיוון שמדובר בפשע שנרקם נגדו, ברור שיש לו גם אינטרס ברור להגיש תלונה נגד מי שפגעו בו כל כך. מדוע אין הוא עושה זאת? מדוע במקום להגיש תלונה, הוא מפריח האשמות פרועות?

חזקה על גלנט, שאילו היה לו מידע כלשהו המאושש את האשמתו, הוא היה מתלונן ומביא לפתיחת חקירה. אם הוא לא עשה כן, ניתן להניח שפשוט לא היה כלום ואין כלום, כלומר גלנט משקר ומעליל. אם הוא משקר ומעליל, הדבר מעיד שהוא אינו ראוי להיות איש ציבור. ואם שקרים ועלילות מקנות לו יתרון בפריימריז, הדבר מלמד על דמותו של הגוף הבוחר.

אם גלנט יגיש תלונה למשטרה, אמהר לחזור בי מהפסקה האחרונה.

* דף המסרים העדכני – ציטוט אופייני של אחד ממדקלמי דף המסרים העדכני, מציג את תמצית אידיאולוגיית הביביזם הרדיקלי: "כשני מיליון איש, אולי יותר, יצביעו בבחירות כדי שמועמד יהיה ראש ממשלה, אבל יש כאן אנשים שחושבים שזה דמוקרטי שאדם אחד, שלא נבחר מעולם, שלא יישא באחריות ולא ייתן דין, יכול להחליט להדיח את הנבחר. אבסורד". זה המסר, שאותו מדקלמים באדיקות ובדבקות גם שרים בממשלה, ח"כים ונערי שליחויות.

אין מדינת חוק. אין חוק. המנהיג אינו נדרש למלא את החוק, אינו כפוף לחוק, אינו מחויב לחוק. המנהיג הוא מעל החוק. המנהיג יכול לעשות ככל העולה על רוחו. מן המנהיג נדרש רק דבר אחד. להיבחר. אם הוא נבחר, משמעות הדבר שהוא מבטא את "רצון העם". אמנם אין בישראל בחירה ישירה. אמנם בבחירות האחרונות מפלגתו של נתניהו קיבלה רק רבע מהקולות. אך די בכך שיצליח להרכיב קואליציה בת 61 ח"כים, כדי שהוא יבטא את "רצון העם".

על פי האידיאולוגיה של המהפיכה הביביסטית, כל דרישה לבחון את מי שמגלם את "רצון העם" באמות מידה של חוק, של ראיות, של מוסר, של אתיקה – היא פגיעה ב"רצון העם" ולכן היא אבסורד אנטי דמוקרטי.

מה עומד מול "רצון העם"? לא החוק, לא המשפט, לא ראיות. עומד רצונו הפרטי של "אדם אחד" שהוא בסך הכל פקידנוצ'יק, כי הוא לא נבחר בידי "רצון העם". אין המדובר בסך ראיות שנאספו בחקירה יסודית ומעמיקה של משטרת ישראל, של רשויות המס, של הפרקליטות, ולכן גם לא בראיות שיש לבחון אותן בבתי משפט. לא. המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט, ובעצם חוקי המדינה ועצם היותה מדינת חוק, מגולמים בפקיד אחד לא נבחר, שכידוע הוא גם סססמולני (או מתחנף לססססמולנים) כמו חברו הססססמולני אלשייך, שכל ייעודו בחיים הוא לסכל את "רצון העם".

את האידיאולוגיה הזאת לא המציא אותו חסיד שוטה שציטטתי. זה דף המסרים שיוצא מבלפור. זאת ההפיכה נגד מדינת החוק, שמוביל ראש הממשלה החשוד, שצדק כאשר קרא להתפטרותו של אולמרט כאשר החלו חקירות נגדו.

* נתניהו הטהרן – חסידי נתניהו יוצאים נגד הקריאות להתפטרותו אם יוגש נגדו כתב אישום, ומנפנפים בחוק על פיו רק פסק דין חלוט מחייב את התפטרותו.

מה הקשר? המשמעות של החוק היא שאם ראש הממשלה הורשע בפסק דין חלוט, גם אם כל 120 הח"כים יתמכו בו וגם אם 100% מן האזרחים יתמכו בו – הוא אינו יכול להישאר בתפקידו, כי החוק אוסר עליו לכהן. כמובן שהחוק אינו אומר שעליו להישאר בתפקידו עד שיהיה פסק דין חלוט. כל שלב בדרך לפסק דין חלוט, יכול להיות סיבה לדרוש את התפטרותו. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהורשע, בלי להמתין לערעור. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהפרקליטות ממליצה להעמיד אותו לדין. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין. ויש מי שידרוש זאת מראש ממשלה ברגע שנפתחו נגדו חקירות. זאת הייתה דרישתו הנחרצת של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו מאולמרט. כנראה שנתניהו הוא טהרן במיוחד. ומה עם "נאה דורש – נאה מקיים"?

* איזה שינוי? – ראש מפלגת "חוסן לישראל" בני גנץ הבטיח שיפעל לשינוי חוק הלאום. מה הוא אמר בכך? כל עוד לא אמר לאיזה שינוי הוא התכוון, אין שום משמעות לאמירה הזאת. אם הוא מדבר על שינוי מהותי, שיעקר את החוק ממהותו – האמירה הברורה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי על כל המשתמע מכך, זהו שינוי שלילי וחמור, שיש להתנגד לו. אם מדובר בהשארת החוק על כנו, ותוספת משפט המבהיר שבמדינת הלאום של העם היהודי יישמרו זכויות הפרט השוות לכל האזרחים, אין בכך בעיה, כיוון שזה המצב בלאו הכי, עם התוספת ובלעדיה. אני מציע כבר 4.5 שנים לצרף משפט כזה, אם הדבר יביא להסכמה רחבה על חוק היסוד, החשוב כל כך. אולם עדיפה תוספת המציינת בין סמלי הלאום המעוגנים בחוק את המחויבות למגילת העצמאות על כל עקרונותיה, ותוספת משפט המעגן את שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

* מהותה של מדינת ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושל העם היהודי בלבד. העם היחיד שיש לו זכויות לאומיות במדינת ישראל הוא העם היהודי. העם היחיד שמדינת ישראל מממשת את זכות ההגדרה העצמית שלו הוא העם היהודי. זאת מהות ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

המדינה היהודית מקיימת שוויון זכויות אזרחי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

זאת מהותה של המדינה מיום הקמתה, זאת מהותה של מגילת העצמאות והחוקה של מדינת ישראל חייבת לבטא את העקרונות הללו.

חוק הלאום אינו תחליף לחוקה, אלא הוא נדבך בחוקה, שמנסח את מהותה וזהותה הלאומית. אין קדושה בנוסח הקיים של חוק הלאום. אין פסול בשינויים שיתנו סולם למתנגדי החוק לרדת מהתנגדותם התמוהה. ובלבד, שהעקרונות שהזכרתי כאן לא יפגעו כהוא זה.

* אגדת המשילות – המשבר הפוליטי החריף בארה"ב, סביב מימון בניית החומה בגבול מקסיקו והשבתת הממשל, ממחיש עד כמה אגדת המשילות של השלטון הנשיאותי והשיטה הדו-מפלגתית בארה"ב רחוקה מן המציאות.

החוקה האמריקאית מעניקה עוצמה רבה לנשיא, אך מערכת האיזונים והבלמים מקיימת מוקדי עוצמה נוספים, שמגבילים מאוד את עוצמתו.

בשיטה הישראלית, שבה למעשה הרשות המחוקקת כפופה לרשות המבצעת (להלכה זה הפוך, כמובן), המשילות חזקה יותר, לטוב ולרע.

* לא עלה תאנה – מישה ארנס כתב את הטור הפובליציסטי שלו ב"הארץ" עד סמוך למותו. הוא הביא בטורו קול ציוני, ממלכתי וליברלי צלול וחד. הפער בין העמדות שהוא ביטא לבין העמדות של דבוקת שוקן, ההגמונית בעיתון, הוא כרחוק מזרח ומערב.

יש שראו בטור שלו "עלה תאנה" של "הארץ". יתכן שכך ראתה זאת גם מערכת "הארץ". אך דעתי שונה. בעיניי, יש חשיבות רבה ביותר להבעת העמדות הללו דווקא ב"הארץ". חשוב מאוד שקוראי "הארץ" ייחשפו לעמדות הללו, בעיקר כיוון שהן כתובות בכישרון רב, ברהיטות ובשום שכל.

קולו הייחודי של ארנס יחסר מאוד במדבר הצחיח של השוקניה.

* מהפכה תחבורתית וחברתית – נסעתי בראשית השבוע לראשונה בכביש 77 החדש, שהוא למעשה הזרוע הצפון מזרחית של כביש 6. הכביש הזה מדלג על פקקים רבים ומקצר מאוד את הנסיעה. זהו הישג משמעותי, במהפכת תשתית התחבורה בישראל. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא מהפכה בתשתית החברתית כלכלית של ישראל, כיוון שהיא מקרבת מאוד את הפריפריה למרכז, ובכך מקדמת מאוד את הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית של אזור הספר הצפוני של ישראל.

שעה שנסעתי בכביש, שמעתי ברדיו ביקורת חריפה על משרד התחבורה בשל מחדלי הרכבת. אין זה מן הנמנע שיש כשלים ומחדלים של המשרד והשר ותפקידה של התקשורת לחשוף ולהציף אותם. ודווקא לכן, חשוב לי לאזן את הדברים בהעלאה על נס של המהפכה החשובה הזאת, שאותה הבטיח ישראל כץ, ובעשר שנות כהונתו כשר התחבורה הוא מקיים אותה, ובגדול.

ועם זאת, ספק בידי האם התשתית המשודרגת הזאת כשירה לתת מענה לגידול הצפוי באוכלוסיה בעשורים הקרובים והאם המדינה נערכת לגידול הזה ומתכננת את תשתיותיה בהתאם.

* איפה ישנם עוד אנשים – אין אנשים שאני נהנה לפגוש אותם יותר מוותיקי ההתיישבות. ביום ראשון היה לי עונג כפול – לראיין למחקרִי על ראשית ההתיישבות בגולן את גדליה גל בכפר ויתקין ואת אריק נחמקין בנהלל. גל היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת ונחמקין היה שר החקלאות, אולם אני ראיינתי אותם על תקופה מוקדמת יותר, מלחמת ששת הימים והשנים שאחריה, שבהם השניים היו בהנהגת תנועת המושבים.

אריק נחמקין הוא יליד 1925, יש לו כבר 21 נינים, אך לחיצת היד האמיצה שלו היא כשל חקלאי במיטב שנותיו. בחגיגת הביכורים האחרונה בנהלל, עוד צפיתי בו דוהר על סוסו, לקול תשואות הקהל האוהב. גדליה גל סיפר לי, שלפני שלוש שנים, במלאת לו 83, החליט שהגיע הזמן להפסיק את הפעילות הציבורית הענפה והוא התפטר מתפקידיו הרבים. הפסקת הפעילות הציבורית כוללת… פעילות בעמותה של תיאטרון היידיש, בעמותה שמובילה מסעות ערכיים בארץ ובחו"ל למשוחררי צה"ל והתנדבות שבועית להסעת ילדים פלשתינאים מהרש"פ לבתי חולים בישראל ובחזרה. והוא לא נתן לי לצאת מביתו לפני שהעניק לי צנצנת זיתים שכבש.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים הללו?

* ביד הלשון

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה – המקבים נקראו כך על שם המַּקֶּבֶת, פטיש גדול ששימש כלי מלחמה. אך מקובל יותר להשתמש בביטוי מכבים, בכ"ף, שעל פי מדרש השם בספר יוסיפון, אלה ראשי תיבות של מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה.

הציטוט הזה הוא מתוך שירת הים – שירת ההודיה ששרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. שירת הים מופיעה בפרשת "בשלח", פרשת השבוע שלנו. בהפטרה אנו קוראים את שירת דבורה. השבת שבה אנו קוראים את שתי השירות, השבת הקרובה, נקראת "שבת שירה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.1.19

* חוק הלאום בבית המשפט העליון – חוק הלאום עומד להידון בבית המשפט העליון, בעקבות גל של עתירות נגדו.

אני תומך בחוק הלאום בכל מאודי, ומצוי במחלוקת עמוקה עם מתנגדיו. המקום שבו ראוי לנהל את המחלוקת, אינו בית המשפט, אלא הכנסת, התקשורת, השיח הציבורי.

בית המשפט רשאי לדון בחוקים ואף לפסול חוקים, כאשר הם פוגעים בזכויות האזרח באופן משמעותי. במקרה זה, אין שום פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החוק כלל אינו נוגע לזכויות האדם והאזרח, אלא להגדרה הקולקטיבית של הזהות הלאומית של מדינת ישראל. ולכן, אין מקום לדיון על החוק הזה בבית המשפט.

כיוון שמדובר בחוק יסוד – קל וחומר שאין מקום לדון בו בבית המשפט. פסילת חוק יסוד היא נשק יום הדין של בית המשפט; רק במקרים של פגיעה קיצונית ביותר בזכויות האזרח. למשל, חוק יסוד שישלול את זכות הבחירה בישראל מערבים, מחרדים או ממתנחלים הוא חוק בלתי חוקתי, שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, וראוי להיפסל. אפילו גדול השקרנים לא יטען שחוק הלאום מתקרב כהוא זה לדוגמה שנתתי.

מן הראוי היה שהעתירות נגד חוק הלאום תיפסלנה על הסף. ההחלטה לדון עליהם היא טעות חמורה. עם זאת, משהוחלט לקיים את הדיון, טוב עשתה נשיאת בית המשפט כשקבעה הרכב של 11 שופטים, ללמדך שדיון על חוק יסוד הוא מקרה מיוחד וחריג, שאי אפשר לדון עליו בהרכב רגיל. אולי נכון היה לקבוע שהדיון הזה יהיה בהרכב של כל שופטי בית המשפט העליון.

התחזית שלי – בית המשפט לא יפסול את חוק הלאום. רמת ביטחוני בתחזית הזאת היא 99%.

ומעבר להתנגדותי העקרונית לדיון, צר לי שבית המשפט העליון שוב פוגע בעצמו ובמעמדו, ומספק תחמושת לאויבי מדינת החוק ולטיעוניהם הדמגוגיים. הרי ברור שהעובדה שבית המשפט החליט לדון בחוק הלאום, מוכיחה שלא היה כלום ואין כלום, וששני הססמולנים אלשייך ומנדלבליט תפרו תיק נגד נתניהו…

* מהפיכה שלטונית נגד מדינת החוק – פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר שכותרתו "הימין החדש באמת", ובו תיארתי איך הליכוד, שהאידיאולוגיה שלו מאז הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הייתה של ממלכתיות, מדינת חוק, דמוקרטיה של איזונים ובלמים, יחס של כבוד לבית המשפט, כיבוד השירות הציבורי וכד', בעט במורשתו, והפך למפלגה רדיקלית שמנסה לבצע מהפיכה שלטונית נגד ישראל כמדינת חוק, באמצעות העמדת בנימין נתניהו מעל החוק, בהיותו מייצג "רצון העם". במאמר הזכרתי את אחד האידיאולוגים של הדרך הזו, ארז תדמור, שהוא גם ממנסחי תאוריות הקונספירציה המטורללות, על "מדינת העומק", כלומר "השלטון האמתי" במדינה, שהוא התאגדות של המשטרה, השב"כ, הפרקליטות, בתי המשפט, ביקורת המדינה, "התקשורת", האקדמיה וכו', שחברו יחדיו לתפור תיקים נגד נתניהו, המאיים על שלטונם הדיקטטורי, כדי להדיח אותו. למחרת, פרסם תדמור מאמר תגובה ב"ישראל היום", שבו הצדיק את התאוריה.

ביום שלמחרת התקשרו אלי מרדיו "גלי ישראל" וביקשו לראיין אותי על המאמר. הסכמתי ברצון להתראיין. הם רק שכחו לספר לי, שאין המדובר בראיון אלא בעימות, ושהעימות הוא עם המראיין עצמו. ושהמראיין עצמו הוא ארז תדמור.

לא, איני חושב שעשו לי "אמבוש". לדעתי מדובר בטעות בתום לב, והם גם התנצלו. ובכל מקרה, אילו ידעתי במה המדובר, הייתי מסכים לעימות הזה. עם זאת, לא היה לי נוח להיקלע בלי דעת ובלי הכנה לתוך אותו עימות.

זה לא היה עימות ממש, אלא דו-שיח של חרשים. וכשאני כותב זאת, כוונתי ששני הצדדים בוויכוח ניהלו דו-שיח של חרשים. גם אני. אני יכול לנהל דיון מכובד עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי ב-180 מעלות. אני יכול להתווכח בכבוד, ועשיתי זאת פעמים רבות, עם מי שתומכים (לא נשארו רבים כאלה…) בנסיגה מהגולן. אני יכול להתווכח עם פוסט ציונים. אני יכול להתווכח עם אנטי ישראלים.

איך אני יכול להתווכח עם תאוריות קונספירציה מטורללות? איך אני יכול להתווכח, למשל, עם מכחישי רצח רבין, אלה שיש להם "אלפי הוכחות" שהשב"כ רצח את רבין? כך איני יכול להתווכח עם מי שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק, המושחתת והרקובה, קשרה קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. איך אפשר בכלל להתחיל להתווכח עם "דעה" כזאת?

אז זה לא היה דיון. סתם צעקנו זה על זה.

בכל זאת אתאר משהו מן העימות. אחרי שתיאר כמה המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מושחתים, עבריינים ורקובים, תדמור אמר שהשלטון שלהם דיקטטורי, כי עובדה, אף אחד אינו מפקח עליהם. והוא שאל אותי: "מי מפקח על המשטרה? מי מפקח על הפרקליטות?"

השבתי לו שמח"ש מפקחת על המשטרה ונציב תלונות הפרקליטות – על הפרקליטות. ותגובתו: "מח"ש? זאת בדיחה. נציבות הפרקליטות? זאת בדיחה". וסיפר שמישהו ממח"ש פעם אמר ככה, ומישהו מהנציבות פעם עשה אחרת. ובקיצור – ברור שגם מח"ש וגם הנציבות הם חלק מאותה "מדינת עומק". ואם תקום יחידת ביקורת על מח"ש, נציבות ביקורת על נציבות ביקורת הפרקליטות, ומבקר למבקר המדינה – גם הם יהיו פקידונים שלא נבחרו וחלק ממדינת העומק. אין לזה סוף.

מה המשמעות? הם חותרים למדינה שבה השליט עומד מעל החוק, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אסור לבקר אותו, אסור לחקור אותו, אסור לשפוט אותו, כי כל מערכות הביקורת, החקירה והשיפוט הם פקידים שאף אחד לא בחר אותם, ואיך הם יכולים לבדוק את מי שמגלם את "רצון העם"?

וכיצד תדמור מגדיר את הגישה הזאת? "דמוקרטיה ליברלית אמתית עם איזונים ובלמים". ציטוט מדויק. וכאן כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

* לא היה כלום – בנימין נתניהו עלה ב-1996 לשלטון, על גלי "העם עם הגולן". אולם כראש הממשלה, הוא ניהל מו"מ חשאי, מאחורי גבו של עם ישראל ומאחוריה גבה של הממשלה, למסירת הגולן לידיו של אבא של בשאר. את המו"מ הוא ניהל באמצעות חברו הטייקון רון לאודר, שליח לדבר עקירה.

במקביל, שיגר נתניהו את עוזי ארד, אז יועצו המדיני, לשיחות "עדכון" קבועות עם ראשי הדרך השלישית אביגדור קהלני ויהודה הראל. היו אלו שיחות הרדמה, שבהן הוא שיקר להם במצח נחושה, בשם הבוס, שאין כלום. וכאשר אריק שרון הזהיר את ראשי הדרך השלישית שמשהו מתבשל עם סוריה, הם חשדו בו ובמניעיו, והאמינו להכחשות הנמרצות של נתניהו, שהבהיר בהחלטיות שלא היה כלום.

אין כלום… לא היה כלום… בלה בלה בלה כלום… "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?! גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ".

* הצעד נכון אך הדרך אינה ראויה – החלטתו של אבי גבאי לפרק את השותפות עם ציפי לבני ו"התנועה" (הפיקטיבית) לא רק נכונה, אלא מתבקשת. אף מפלגה אינה יכולה לסבול חתרנות מן הסוג שהיא מייצגת.

עם זאת, הדרך בה ננקט הצעד – השפלה בשידור חי, במקום שיחה בארבע עיניים שבה הוא מודיע לה על ההחלטה, מכוערת ואינה ראויה. אפילו פחדנית.

בעיה נוספת היא בעצם העובדה שאדם אחד מחליט החלטות כאלו. אולם זאת כבר בעיה שאינה מאפיינת דווקא את מפלגת העבודה, אלא את כל המפלגות. יש לציין שבמפא"י של בן גוריון ובחרות של בגין, שהיו מנהיגים חזקים וכריזמטיים ביותר, התרבות הייתה אחרת לגמרי. כל החלטה כזו, על איחוד, פילוג, כניסה לקואליציה או פרישה ממנה וכו', התקבלה במרכז המפלגה ומוסדותיה, והמנהיג נאלץ לעתים להתאמץ מאוד כדי להעביר את רצונו. וכך היה אז בכל המפלגות. בעיניי, זה היה נכון וראוי לאין ערוך.

אני מקווה שפירוק השותפות עם ציפי לבני, שהייתה הסמן היוני של המחנ"צ וסמל להקצנה ולהיגררות אחרי השמאל הקיצוני, תבטא גם שינוי דרך, וחזרה של מפלגת העבודה למרכז הציוני השפוי והאחראי. בראשית דרכו כיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אותת לכיוון הזה, אך בשלב מסוים איבד כיוון ושליטה ונסחף בזרם העכור. יש לקוות שהצעד שנקט הוא הצעד הראשון בדרך הנכונה.

* גילוי נאות – שר הקליטה יואב גלנט השתלח בבני גנץ. ברגע של היסח דעת, הוא שכח לומר את חלקו השני של המשפט, ואעשה זאת במקומו: "גילוי נאות: גנץ מונה לרמטכ"ל במקומי, ומן הראוי לפרש את כל דבריי עליו כנובעים מקנאה בלתי נשלטת".

* להסיר את הכפפות – ישראל חייבת לנהל מלחמת חורמה בטרור היהודי ובמחבלים היהודים (בעצם, אין שום דבר יהודי בטרור הזה, ולכן אנסח זאת אחרת: בטרור שמבוצע בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות). עד היום, המדינה כושלת במלחמתה נגד הגיס החמישי הזה, כיוון שהיא פועלת בכפפות של משי. לא יתכן שנשלים עם המצב שבו איננו מצליחים לשבור את קוד השתיקה ושיבוש החקירה שהבן גבירים למיניהם מאלפים אליהם את המחבלים הללו מילדות. אם אנו מצליחים לעשות זאת עם מחבלים חמאסניקים, אנו יכולים לעשות זאת גם עם מחבלים כהניסטים.

* פגיעה בחסרי ישע – אני תומך בהצעת החוק שהתקבלה בקריאה ראשונה (והמשך הליך החקיקה שלה יהיה בכנסת ה-21), על פיה יוטלו עיצומים על הורים המסרבים לחסן את ילדיהם.

לכאורה, זו חקיקה אנטי ליברלית, שבה המדינה מתערבת באוטונומיה של הפרט כלפי גופו. אך לא בכך מדובר, אלא בהגנה על חסרי ישע. כפי שהמדינה מתערבת, באמצעות החוק, גורמי האכיפה וגורמי הרווחה, ומגֵנה על ילדים מפני הורים מכים, כך עליה להגן על ילדים מפני הורים חסרי אחריות, המסרבים לחסן אותם ומסכנים את בריאותם ואת חייהם.

סרבנות חיסונים חמורה יותר מהכאת ילדים, כיוון שהיא מסכנת גם ילדים אחרים – חבריהם של הילדים לגן ולשכונה; סרבנות החיסונים היא פגיעה בבריאות הציבור. זכותו וחובתו של הציבור להתגונן.

* השביתו את הלימודים – אילו חיינו במציאות אוטופית של "וחי זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותם לאתים", לא היה צורך בצבא. לא היה צורך בנשק. לא היה צורך בגיוס בנות ובני 18 לשרת את המדינה ואת העם. אולם אנו במציאות של חיים בסביבה שמסרבת לקבל את זכות קיומם של חיים יהודיים במזה"ת ולבטח אינה משלימה עם עובדת קיומה של מדינה יהודית. חלומם הגדול הוא להשמיד את מדינת ישראל. אם נכריז על יום אחד של מנוחה, יום ללא צבא, יום אחד שבו הצבא יפשוט מדיו וכל החיילים ישלחו לביתם, לא נהיה כאן בבוקר שלמחרת.

הגיוס של בני נוער במיטב שנותיהם לצה"ל אינו אידיאל. לבטח יש דברים טובים יותר לנערות ונערים בני 18 לעשות, מאשר לבלות את מיטב שנותיהם במסגרת הצבאית, להתאמן איך להרוג, ולסכן את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. זה דבר רע. אך זה רע הכרחי, זה הכרח קיומי.

מי שאינו מבין זאת, אינו מבין היכן הוא חי; אינו מבין מימינו ומשמאלו. וגם אם הוא מרצה באוניברסיטה, הוא חסר מינימום של הבנת המציאות, שמץ של חכמת חיים.

ד"ר קרולה הילפריך, מרצה חצופה ומרשעת באוניברסיטה העברית, נזפה בסטודנטית על כך שהגיעה ללימודים במדים. השערוריה החלה כאשר סטודנטית ערביה חצופה, התנכלה לסטודנטית החיילת, ולאורך שיעור שלם הציקה לה על כך שהיא לובשת מדים שמפריעים לה, והמרצה לא התערבה ולא סילקה את המפריעה. ולאחר השיעור, עמדה המרצה מול התלמידה ובמשך שעה ארוכה נזפה בה, כשהיא מקשקשת סיסמאות נבובות על "חברה אזרחית-שמזרחית" ועל כך שבשם ה…סובלנות (!) חיילת לא צריכה לבוא במדיה ללימודים, כי זה פוגע בסטודנטים אחרים. לא יאומן.

זו לא הפעם הראשונה שתופעה כזאת קורית וזו לא האוניברסיטה הראשונה בישראל שיש בה תופעה כזאת. ומה שהפריע לי יותר מכל, זו שתיקת הכבשים של חבריה של הסטודנטית החיילת. הם ישבו בכיתה, ראו את הסטודנטית הערביה מתנכלת לחברתם, ראו את המרצה שאינה מתערבת ונותנת לזה לקרות – ושתקו. היה עליהם לקום, לדרוש מהמרצה לסלק את המפריעה, ולא להמשיך את השיעור עד שתעשה כן. היה עליהם לגלות סולידריות עם חברתם החיילת. יצוין לשבח אחד הסטודנטים, שתיעד במצלמתו את שיחת הנזיפה המבישה של המרצה החצופה בתלמידתה והעביר אותה לתקשורת. בזכות התיעוד הזה ופרסומו, המרצה לא יכלה להכחיש את התנהגותה, והנהלת האוניברסיטה לא יכלה לטייח.

מניין לי שההנהלה הייתה מנסה לטייח. מכך שנוסח תגובתה אחרי שהסרטון הופץ במלואו, אנמית לחלוטין, על סף הטיוח: "האוניברסיטה מכבדת את כל הסטודנטים והסטודנטיות כולל את אלה שבאים ללמוד בזמן שירותם הצבאי – סדיר, קבע או מילואים. ההנהלה מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים. האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה".

האוניברסיטה מכבדת את כולם, מגנה באופן כללי התנהגות בלתי מכבדת. כלומר, האוניברסיטה אינה מגנה ומוקיעה את המרצה. אינה קובעת שהתנהגותה אינה מכבדת. אינה נוזפת במרצה או נוקטת נגדה צעדי ענישה. אינה מגבה את הסטודנטית החיילת ואינה מענישה ואף לא מתייחסת להתנהגותה של הסטודנטית המטרידה. ובסוף היא מתנצלת ומציינת שהמרצה מתנצלת – לא על מה שהיא עשתה, אלא כיוון שהסטודנטית חשה פגועה. שום אמירה מוסרית, ערכית, אמירה של טוב ורע, אלא אמירה אנמית שאם הסטודנטית חשה פגועה, מתנצלים בפניה.

כיוון שזו הגישה של הנהלת האוניברסיטה, הכדור כעת בידי אגודת הסטודנטים. מן הראוי שאגודת הסטודנטים תודיע על השבתת הלימודים, עד שינקטו צעדי ענישה הולמים נגד המרצה וההנהלה תפרסם אמירה ערכית המגנה את התנהגותה. ומן הראוי שתלמידיה של המרצה החצופה לא ייכנסו לשיעוריה עד שהיא בעצמה, בקולה, תתנצל בפומבי בפני התלמידה ותתחייב שלא תחזור על התנהגות כזאת.

* בין חברים – ברשימה שפרסמתי ביום מותו של עמוס עוז, ציינתי בין ספריו האהובים עליי במיוחד את "תמונות מחיי הכפר". כוונתי הייתה לספר "בין חברים". את "תמונות מחיי הכפר" טרם קראתי.

* סכום האש – עונג השבת שלי היה קריאת המאמרים הרבים על עמוס עוז ויצירתו, שמילאו את המוספים הספרותיים של כל העיתונים. ומכולם, שבה את לבי פסוק אחד, מתוך ראיון של עמוס עוז לנורית גרץ ב-1973, לעבודת המ.א. שכתבה עליו: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו".

אני מאמץ את הפסוק.

* אל תקרא לי חילוני – כתב לי ליאון גרשוביץ', מורה ומחנך בישראל: למרות שאני בשנת שבתון, בכל זאת מביה"ס הצליחו לשכנע אותי להצטרף לחמישי-שישי-שבת של סמינר "גשר" לתגבר את הסגל שיצא לסמינר. ביום שישי יש שעה שהמורים מעבירים שיעורים לפי תכני עניין שלהם (ולא מנחי "גשר" שמעבירים את הסמינר עצמו). אלא מה, הגורמים שהזמינו שכחו לומר שצריך להכין שיעור כזה. אז אלתרתי שיעור שבמוקד שלו חלקים ממאמרך "אל תקרא לי חילוני" משנת 2006. כפי שציפיתי אכן באו בעיקר התלמידים הדתיים (המפגש הוא של בנים מביה"ס שלי – משגב עם בנים מישיבות תיכוניות נווה שמואל באפרת וכפר הרוא"ה). העמדת המאמר שלך במוקד השיח הייתה מוצלחת ביותר, והשיח עצמו היה ער ומאתגר במובן הטוב של המושג. זכויות היוצרים כמובן הודגשו כנדרש. תודה על המאמר ההוא. שבת של שלום!

* ביד הלשון

נמסיס – מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט".

ומתוך כתבה של יוסי ורטר באותו גיליון: "מוטב היה לו [לגבאי] לקחת דוגמה מהנמסיס כחלון".

נמסיס היא אלת הנקם במיתולוגיה היוונית. מכאן המילה Nemesis – נקמה באנגלית.

הביטוי נמסיס מתייחס ליריב מושבע ונקמני.

* "חדשות בן עזר"

לא מחמיצים אף בור

כל כך חבל שהתנועה הקיבוצית נגררת לקמפיין מיותר ומזיק נגד חוק הלאום, בשם הטענה השקרית שהוא פוגע בזכויות המיעוטים.

כל כך חבל שהתנועה הקיבוצית מצטרפת לנשיאת שם מגילת העצמאות לשווא, בטיעון חסר השחר כאילו יש סתירה בינה לבין חוק הלאום.

כל כך חבל שכרגיל אנו מקפידים לא להחמיץ אף בור שנקרה בדרכנו ומקפידים ליפול לתוכו.

כל כך חבל שאנו מתעקשים להרחיק את עצמנו מן הציבור הישראלי ולדחוק את עצמנו לשולי השוליים של החברה הישראלית. לשם מה? כדי לשאת חן בעיני "הבייס"? איננו מבינים שכאשר ה"בייס" מדקלם את המנטרה שהתיישבות יהודית היא לאומנות וגזענות, הוא מתכוון אלינו?

* "הזמן הירוק"

האו"ם הישן והרע

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות בלייק סקסס את החלטה מס' 181, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כחלק מתכנית החלוקה. היה זה הרגע היפה ביותר בתולדות האו"ם, שמימש את מהותו ומשמעותו ואת הצדקת קיומו, בכך שאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם, ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתה זו החלטה שנועדה לתקן את העוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית; העוול כלפי העם היהודי.

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הפוכה, החלטה 3379, על פיה "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". היה זה רגע השפל בתולדות האו"ם. שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, היטיב להגדיר את ההחלטה – אנטישמיות. הוא הזכיר שההחלטה התקבלה בדיוק ביום השנה ה-37 לליל הבדולח, ואמר לנוכחים שהיטלר היה מרגיש כאן בבית. מדוע ההחלטה הזאת אנטישמית? כי רוב גדול של מדינות לאום החליט שתנועה לאומית של עם אחד בלבד, העם היהודי – בעצם היותה תנועתו הלאומית, היא גזענית. הייתה זו אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חיים הרצוג קרע לגזרים את נייר ההחלטה בתום נאומו, ואמר: "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו".

ב-16 בדצמבר 1991, במהלך מדיני מבריק שהובילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור, בשיתוף פעולה הדוק עם ממשל בוש האב, קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 4686 המבטלת, בצעד נדיר, את החלטת הגינוי לציונות. האו"ם הסיר מעל עצמו את הקלון הזה.

וכעת, האו"ם עומד לחזור לסורו, אם תתקבל יוזמת הגינוי לישראל בשל חוק הלאום, והצגתו כאפרטהייד. זה אותו האו"ם הישן והרע, האו"ם האנטישמי, שגינה את הציונות ב-1975. זהו או"ם המגנה את ישראל על כך שצירפה לחוקתה את המהות של החלטת כ"ט בנובמבר – היותה מדינה יהודית. את המהלך הזה יזמו במשותף האויב – אש"ף עם הח"כים הערבים. בניגוד להתנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק, שהייתה צעד טקטי, ציני, שנובע מחשבון פוליטי (שגוי), ההתנגדות של הרשימה המשותפת היא כנה, אידיאולוגית. הם אכן שוללים את קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עצם חברותם בכנסת, חרף התנגדותם העקרונית למדינה ופעולתם החופשית בה, היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וסובלנית, אולי יותר מכל דמוקרטיה ליברלית אחרת בעולם.
אך יש הבדל בין התנגדות למדינה בכלים הפרלמנטריים של הדמוקרטיה, לבין חתרנות מדינית נגדה. זו חציית קו אדום.

אגב, התגובה הישראלית, של ממשלת רבין, על החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות, הייתה הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן. בכך יישם רבין את סעיף 7 בחוק הלאום, המושמץ כל כך בפי המתיימרים לשאת את מורשתו.

* "ישראל היום"

צרור הערות 26.8.18

* מחיר גבוה – הצהרתו של טראמפ על כך שישראל תשלם מחיר מדיני גבוה, תמורת ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים – מדאיגה. האם יהיה לנתניהו העוז לומר "לא" או "כן, אבל" לטראמפ, עמו הוא מזוהה כל כך? האם טראמפ מסוגל להכיל "לא" ישראלי, כפי שהכילו כל קודמיו, או שבעל הבית ישתגע?

אין שום סיבה שישראל תפגע בביטחונה או באינטרסים הלאומיים שלה, כתשלום על כך שבאיחור אופנתי של שבעים שנה, עשתה ארה"ב את המובן מאליו.

יש לקוות שההצהרה הזאת של טראמפ היא סתם עוד הצהרת סרק בלתי מחושבת (הרי יש לו כאלו למכביר). במקום לגבות מחירים מישראל, עדיף שיקדם יוזמה חשובה שהודלפה מהבית הלבן – סגירת אונר"א. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. אם טראמפ חפץ בשלום במזה"ת, סגירת אונר"א היא תנאי הכרחי בדרך לכך.

* תנאי הכרחי לשלום – כותרת חדשות 2 במוצ"ש הייתה, שממשל טראמפ עומד לבטל את זכות השיבה. בכותרת הזאת יש סתירה לוגית. איך אפשר לבטל דבר שאינו קיים? אין "זכות" שיבה.

אם נכונה הידיעה וממשל טראמפ עומד להפסיק את התמיכה באונר"א, מה שעשוי להביא לפירוקו של הארגון, זוהי בשורה גדולה לכל שוחר שלום. אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. לא בטוח שפירוקו הוא תנאי מספיק לשלום, אך הוא תנאי הכרחי.

* פוגרומצ'יקים – כל יהודי חייב להוקיע את פשע השנאה הגזעני בחוף קריית חיים, בנוסח קו-קלוקס-קלאן ופוגרומצ'יקים מן הסוג שפרעו באבותינו באירופה. ישראל, כמדינה יהודית, חייבת להבטיח שמעשים כאלה לא יקרו בתוכה. על הפוגרומצ'יקים להיענש בכל חומרת הדין.

אני גאה במתרחצים שראו את הפשע, התערבו והצילו את קורבנות הלינץ'. זו הדרך היהודית של "לא תעמוד על דם רעך".

* היגיון עקום – טוב, כבר קראתי, כצפוי, שהלינץ' המזעזע בחוף קריית חיים הוא תוצאה של חוק הלאום. על פי אותו היגיון עקום, הטבח במערכת המכפלה והטבח של עמי פופר הם תוצאה ישירה של העובדה שלא היה אז חוק הלאום.

* קשרתם את גורלכם – לאחינו הדרוזים! שאו ברכה ביום חגכם! לפני שבעים שנה קשרתם את גורלכם עם המדינה היהודית. זוהי ברית חיים וברית דמים. שימורה, חיזוקה וטיפוחה היא אינטרס של מדינת ישראל, של היהודים בישראל ושל הדרוזים בישראל.

כיוון שחוק הלאום הוא חוק המעגן בחוקה את צביונה היהודי של ישראל – אין כל סיבה שמי שקשר את גורלו עם ישראל כמדינה יהודית לא יתמוך בו. אדרבא, הפער התהומי במצבם של הדרוזים בישראל לעומת זה שבמדינות ערב, רק מוכיח עד כמה היותה של ישראל מדינה יהודית הוא גם אינטרס דרוזי.

אל תתנו לאף אחד, מחוץ לעדה ומתוכה, לעשות עליכם סיבוב ולנסות לתקוע טריז ביניכם לבין מדינת ישראל. אל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפורי בדים, על כך שחוק הלאום פוגע בזכות כלשהי מזכויותיכם – זהו שקר גס.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בזכויות האזרח השוות לכל, ללא הבדל השתייכות לאומית, דתית ועדתית כלשהי. גם לא בזכויותיהם של ערביי ישראל. הזכויות הן שוות לכל. אולם אתם, כמיעוט שקשר עם המדינה את גורלו ונושא בעול הביטחון באופן מעורר הערצה, ראויים להעדפה מתקנת, מעבר לזכויות השוות. במקום להיגרר למאבקי סרק ולשמש כלי משחק במלחמות פוליטיות זרות ומזיקות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדות לחוק הלאום, מוטב שתעלו את הדרישה הזו – להעדפה מתקנת.

אתם מעלים טענות מוצדקות על עוולות בתחום הכלכלי ובתחומים שונים. עוולות אלו קדמו לחוק הלאום ואינן קשורות אליו כהוא זה. את העוולות הללו ראוי לתקן. מי ייתן, שדווקא עתה, בעקבות חוק הלאום, ייעשה מאמץ לאומי ממוקד לקידום העדה הדרוזית ופתרון מצוקותיה.

הברית בינינו איתנה – אל ניתן לאינטרסנטים צינים לחבל בה.

* שתי תוספות – כפי שאני מציע כבר ארבע שנים – כדאי להוסיף לחוק הלאום את הפסוק ממגילת העצמאות על השוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. נכון, השוויון הזה קיים בחוקה גם ללא חוק הלאום, ונכון שהמשפט הזה אינו שייך לחוק הלאום, אולם בסיטואציה החברתית והפוליטית שנוצרה, ראוי להוסיף את המשפט כסולם להוריד את מתנגדי החוק מהתנגדותם, וליצור קונצנזוס ציוני רחב, של השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, בתמיכה רבתי בחוק הלאום, ולבודד את המתנגדים עקרונית לקיומה של מדינה יהודית.

לצד תוספת זאת, אני מציע להוסיף פסוק נוסף ממגילת העצמאות, הקובע שזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארצו אינה ניתנת להפקעה. פירוש הדבר, שבשום סיטואציה פוליטית אי אפשר להפוך את ישראל למשהו שאינו מדינה יהודית וכל הצעת חוק המנסה להפוך את ישראל לדבר אחר, תיפסל מראש ולא תעלה לדיון.

את החוק החדש, עם שתי התוספות, יש לתקף בחוק עצמו, כך שרק ברוב של 90 ח"כים ניתן יהיה לבטלו.

* מעמד מיוחד – על פי תקנון הכנסת, ניתן לנאום בה בערבית. אילו לפני חודשיים, הייתה מחליטה מליאת הכנסת ברוב קולות לבטל את הזכות הזאת, ואזרח או ח"כ היה עותר לבג"ץ נגד ההחלטה הזאת – לא הייתה לבית המשפט כל עילה להתערב. אילו היום תקבל הכנסת החלטה כזאת, בית המשפט יוכל לפסול אותה בהסתמך על חוק יסוד חדש. בחוק יסוד זה נאמר: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה… אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". החוק שהעניק הגנה חוקתית לשפה הערבית הוא חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כחוק הלאום.

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי פרסם הספד מעריץ על אורי אבנרי, והעלה על נס בעיקר את הרדיקליות שלו. הוא תיאר אותו כפורץ דרך, ולכן הוא השפיע ונשאר בזיכרון, לעומת "אנשי האמצע" כדוגמת פרס, ההולכים בין הטיפות, שאף אחד לא יזכור אותם. בין "אנשי האמצע" הוא מנה גם את… תמר זנדברג. "האם תמר זנדברג תאזור אי פעם אומץ כמו אבנרי שהיא מטיבה להספיד, תחצה את הקווים ותנסה להיפגש עם הנהגת החמאס ותביע סולידריות עם עזה הנצורה?" כלומר, אצל לוי פחות מחציית הקווים – לא נחשב.

לפני שנים אחדות, רוגל אלפר פרסם ביקורת טלוויזיה בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. והיה זה מאמר מעריץ – סוף סוף הוא ראה בטלוויזיה מהפכן אמתי. הוא ממש התרפק על כל מנוד ראש ועפעוף של בן גביר. סוף סוף הוא מצא את בן דמותו בצד השני. ובאותה רוח גם גדעון לוי. הוא מתעב את אנשי האמצע, אוהב את הרדיקלים. "הדברים נכונים מימין ומשמאל. אבנרי סימן בזמנו את גבולות מחנה השלום. מאיר כהנא, מנגד, סימן את גבולות הגזענות והשנאה היהודית הישראלית. שניהם הותירו חותם ולא נשכחו. … ההשוואה ביניהם קשה ומקוממת — אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, ששניהם סימנו גבולות, שגם הם התרחבו… מי משניהם השפיע יותר? למרבה הזוועה, כהנא ניצח. אולי זה עוד יתהפך ברבות הימים".

יהיה זה לא פחות מאסון לאומי, אם הבחירה תהיה בין דרכיהם הרדיקליות והמטורפות של אבנרי או של כהנא. אגב, כשלוי כותב "סימנו גבולות, שגם הם התרחבו" הוא ידע היטב למה ולמי הוא מתכוון. הוא הרבה יותר קיצוני מאבנרי.

* שטיפת מוח נוסח שוקן – איך שטיפת מוח מצליחה לגרום לאנשים להאמין בשקרים? דרך אחת היא זאת שניסח מי שהיה רב אמן בשטיפת מוח ותעמולת שקר – גבלס; מורם ורבם של שוטפי המוח עד ימינו: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". דרך נוספת, מתוחכמת יותר, היא להתייחס לשקר כאל אקסיומה, וללכת הלאה בהתייחסות ל"מציאות" הפיקטיבית שנוצרה בידי השקרן. לדוגמה, אם החלטתי להעליל על השכן שלי שהוא מתעלל באשתו וילדיו, אחזור פעמים רבות על השקר. ובשלב מסוים, אשב עם חברים ואומר להם: "מחלקת הרווחה ממש לא בסדר. תראו איך הם לא עושים דבר כדי להגן על הילדים שלו. בסוף יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, אבל זה יהיה מאוחר מדי". כלומר, עצם העלילה היא כבר "עובדה", אין צורך להתעכב עליה. הדיבור על ההשלכות של העובדה, מעצים בתודעת המאזין את עצם השקר כעובדה, שאינה זקוקה לראיה.

וכך, כותרת "הארץ" היא "צלפי צה"ל שירו באלפי אזרחים בגבול עזה לא מקבלים טיפול נפשי". כלומר, עצם עלילת הדם הנוראה על אודות צלפי צה"ל שנשלחו לירות באלפי "אזרחים" היא אקסיומה. אינה זקוקה להוכחה. ופתאום, ל"הארץ" – "הארץ" (!!!), אכפת מחיילי צה"ל… חחחחח. הם דואגים להם, לנפשם הרכה, לכך שצה"ל, ששלח אותם לטבוח באלפי אזרחים לא דואג להם.

הרי ברור, שצלפי צה"ל הוכשרו לצלוף באזרחים. הציבו אותם לאורך הגבול עם הוראה – אם אתה מזהה אזרח, צלוף בו. ברור. זה לא נדרש להוכחה. אך זה כמובן קשקוש.

מיהו אזרח? ניקח לדוגמה את "המפגע הבודד". זה שאינו חבר בארגון טרור, אבל לקח סכין גדולה ורצח ילדה ישראלית. הוא אזרח? מי שפגע בו, ירה באזרח? מול איום של פלישת אלפי פלשתינאים לשטחה של ישראל כדי לבצע את אקט ה"שיבה", ישראל הגנה על גבולה ועל ריבונותה. השימוש בצלפים נועד למנוע מרחץ דמים וירי המוני כדי לסכל את המזימה ולהגן על ריבונות המדינה, באמצעות פגיעה ממוקדת במסיתים או במי שהצליח להגיע לגדר. העובדה שמול עשרות אלפים שהשתתפו בניסיונות הללו לאורך חודשים רבים, נהרגו כל כך מעט, קצת יותר ממאה, היא הוכחה למקצועיות של הצלפים. גם הצליחו למנוע את הפלישה וגם חסכו בחיי אדם. כן, צה"ל רואה כמטרה לחסוך גם בחיי אויב.

* רווית הכט צודקת – כשרובי ריבלין היה יו"ר הכנסת, הוא נלחם על עצמאותה, וסירב להתקפל מול הגחמות של ראש הממשלה נתניהו, שבעיניו הפרדת רשויות פירושה שהכנסת כפופה לראש הממשלה והינה אסקופה הנדרסת לרגליו. מאז, ראש הממשלה סחף, תחילה את חסידיו השוטים ואח"כ את הימין ברובו, למלחמה חורמה, נקם ושילם חולנית נגד ריבלין, בעיקר אחרי שהעז להיבחר לנשיאות, חרף כל מאמציו של נתניהו למנוע זאת, ולהביא לבחירת אדם שנוח היה לו לגנוב עמו סוסים – פואד בן אליעזר. ריבלין, מי שהתנגד להסכם חברון, התנגד להסכם וואי, התנגד להתנתקות, התנגד לנאום בר-אילן ודבק עד היום בעמדה זו, הוקע כ"ססססמולן", רחמנא לצלן. בעיקר כאשר הוא דבק במרכיב הליברלי, רחמנא לצלן, של תורת ז'בוטינסקי. ומרגע שהימין סימן אותו כאויב, השמאל סימן אותו כאויבו של האויב, וחיבק אותו חיבוק דב.

אבל ריבלין נשאר ריבלין. בשבוע שעבר הוא היה אורח הכבוד בחנוכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל. בזה אין דבר מיוחד, כנשיא – בלי קשר לעמדותיו, מן הראוי שישתתף באירועים כאלה. אך בנאומו, הוא גם ביטא את עמדותיו: "כשהם לגלגו, אתם כולכם בניתם. כשהם צעקו, אתם יצרתם. יצרתם מוסד לתפארת. כשהם האשימו והחרימו, אתם הוכחתם שקמה כאן אקדמיה מצוינת… במקום שבו יש יהודים — שם יהיו לימודים… היום חיים בשומרון עשרות אלפי יהודים, ובהם נהרות, נהרות של לומדים" וכן הלאה.

רווית הכט פרסמה פשקוויל נגד ריבלין, ובעיקר נגד החיבוק שהוא מקבל מעמיתיה לשמאל. ולשיטתה, היא בהחלט צודקת. הם בהחלט, מתוך שנאתם לנתניהו, אימצו את מי שהאידיאולוגיה שלו רחוקה משלהם יותר מאשר נתניהו. היא לועגת לחיבוק הזה, ומכנה את ריבלין "דוּבִּי המחמד של השמאל", אך מזהירה מפניו, שאמנם הוא מענטש אך הוא "הסיפוחיסט מספר אחת".

אגב, בפשקוויל לא הופיעו אפילו פעם אחת (!) המילים "לאומנות", "גזענות", "אתנוקרטיה" ו"פשיזם". אבל פטור בלא "אפרטהייד" אי אפשר.

* אבן נגף – המזימה של נתניהו למנות את דוד ביטן, נער השליחויות חסר העכבות שלו, לתפקיד השר לביטחון פנים, כדי שידיח את המפכ"ל אלשייך, כיוון שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות ולא עצר את חקירות נתניהו, מאירה באור חיובי על השר ארדן.

אם כדי לבצע את הנְבָלָה, צריך היה להזיז ממקומו את ארדן, הדבר מעיד על כך שהוא אבן נגף בפני הנְבָלָה.

* סוכני השינוי – מתוך מאמר של אורי אורבך בשנת 2007: "ארגונים כמו 'קולך' הפמיניסטי ו'מעגלי צדק' החברתי הם סוכני שינוי חשובים מאין כמותם. ממש קטרים שיסחבו אחריהם את עגלת הציונות הדתית והחברה כולה, לא פחות מ'גוש אמונים' ומ'מרכז הרב' של שנות ה-70".

חלפו 11 שנים וניתן לבחון אם הנבואה התגשמה. באשר ל"קולך" – התגשמה בגדול. הפמיניזם הדתי חולל מהפכה רבתי בציונות הדתית. מלחמת המאסף של הרבנים החרד"לים נגד גל ההתנדבות ההולך וגואה של בנות דתיות לשירות בצה"ל, רק מעיד על תבוסתם בקרב הזה. המהפכה הגדולה ביותר היא ביחס ללהט"בים. המיינסטרים של הציונות הדתית היום, מקבל את הלהט"בים יותר מהחברה החילונית לפני עשור. וגם כאן, מלחמת המאסף החרד"לית היא עדות לכך.

לדאבוני הרב, לא כן באשר ל"מעגלי צדק". כאן קרה ההיפך. הציונות הדתית, שתמיד דגלה בצדק חברתי, שהח"כים שלה היו מובילי החקיקה החברתית, שהמחלוקת בתוכה הייתה אם להתמקד במאבק על ארץ ישראל או על שאלות חברתיות, אך לא הייתה בתוכה מחלוקת על עצם הערכים החברתיים, סטתה בשנים האחרונות סטיה חדה לעבר אידיאולוגיה אנטי חברתית ליברטריאנית קיצונית. הדבר נכון הן בציבור הרחב (כפי שמשתקף ברשתות), והן בייצוג הפוליטי. הקו החברתי כלכלי של בנט ובעיקר של איילת שקד, שאותם אורי אורבך הכניס לפוליטיקה ועמם הוא הקים את "הבית היהודי" במתכונתו הנוכחית, הפוך לקו החברתי המסורתי של הציונות הדתית.

בשנת 2004 כתב הרב יצחק יוסף ליפשיץ בכתב העת "תכלת" מאמר שהציג את ההשקפה הליברטריאנית כהשקפתה של היהדות. אני פרסמתי מאמר תגובה שבו שללתי את עמדתו והראיתי שהיהדות דוגלת דווקא בגישה של צדק חברתי. שנינו הוזמנו לרב שיח בתנועת "גשר" (שמתוכה יצא הארגון "מעגלי צדק"). בפתח דבריו אמר הרב ליפשיץ, שהוא יודע שדבריו מנוגדים לקו המקובל בציונות הדתית, ואף אמר שהקצין במאמרו כדי לאזן את הגל המחבר יהדות וצדק חברתי. בחלוף עשור וחצי, למרבה הצער, גישתו הייתה למיינסטרים. אני מקווה ומאמין שזו מגמה הפיכה.

* פרס עמק הירדן – יצחקי גל, חבר קיבוץ אפיקים, מראשוני המתיישבים בגולן, מראשוני וטובי חוקרי הגולן והראשון שגילה את אתר גמלא והיטיב לזהותו, נבחר לקבלת פרס עמק הירדן, על מפעל חייו בחקר הגולן והכינרת. כה לחי!

* דבקה רפיח – ב-1984 צפיתי בהופעה בלתי נשכחת של יהודית רביץ, באיילת השחר. המופע נפתח בסערה, בגרסת כיסוי סוחפת של יהודית ל"דבקה רפיח". יהודית שרה, רקדה, ענטזה ושלהבה את הקהל, שהריע לה ממושכות. חיכיתי בכיליון עיניים לצאת תקליטה, והיה לי ברור שהשיר יופיע בו, אך הוא לא הופיע בו, ולא באף אחד מתקליטיה עד כה. והיא לא שרה אותו באף תכנית, ואף פעם לא השמיעו אותו ברדיו. אך הוא נחרט עמוק בזיכרוני, וכבר 34 שנים אני מצפה לו.

… ולא לשווא. ביום שישי נסעתי ברכבי, ושמעתי פתאום ברדיו גרסה חדש של השיר, בביצוע חדש של יהודית רביץ, "הדודאים החדשים" ו"רבע לאפריקה", מתוך הדיסק החדש של "הדודאים החדשים", שבו הם מארחים אמנים שונים, ובהם יהודית רביץ, יהודה פוליקר, מרינה מקסימיליאן ושלומי שבן, לביצוע הקלאסיקות של "הדודאים". בתוך דקות ספורות, הדיסק החדש, "שרים דודאים 2" כבר התנגן ברכבי.

ואם זה לא עונג שבת – עונג שבת מהו?

* מחנה השמאלימין הפנאטי – מה המשותף לשני המשפטים הבאים? "אתה מסית ומדיח ראשי לאומן ופשיסט" ו"אתה כזה חסר הבנה ומלא קיבעון אנאלי שלא תעלה במוחך ההוזה אפשרות אחרת. אבל לא עולה בראשי תרופה למצבך… מקווה שתחלים מהזיותיך. למרות הכל רואים בבירור את נטיותייך שמאלה"? אלו שתי תגובות שקיבלתי היום, בהפרש של שעות אחדות, משני בריוני רשת פנאטים, אחת מהשמאל הרדיקלי ואחד מהימין הרדיקלי. לכבוד הוא לי להיות מושא שנאה של פנאטים מטורפים כאלה, ולעונג הוא לי להכעיס אותם. וכל כך לא מפתיע, שהם כל כך דומים זה לזו וזו לזה.

* אני רק שאלה – אם בכל יום מגיע אליי מייל של מישהו שמספר לי על ירושה שממתינה לי… זו בכל יום ירושה אחרת, או אותה ירושה?

* ביד הלשון

הסדרה – לנוכח הדיבורים על הסדרה אפשרית עם חמאס בגבול עזה, נמתחה ביקורת (מימין ומשמאל) על המושג, ונאמר שזו מכבסת מילים, שנועדה להדחיק את העובדה שמדובר בהסכם עם חמאס.

יתכן שזה נכון, ואם כן, אין בכך כל תקדים. פוליטיקאים ומנהיגים נוטים לעצב תודעה באמצעות שימוש במילים ומושגים. כך, למשל: "פעימות" במקום נסיגות, "התנתקות" במקום עקירת חבל התיישבות ועוד.

גם אם זו כוונת השימוש במושג הסדרה, האמת היא שהשימוש במילים הסכם והסדר כמילים נרדפות אינו חדש. לאורך השנים נהוג לדבר על הסכמי שלום והסדרי שלום, על הסכמי ביניים והסדרי ביניים, הסכם הפרדת כוחות והסדר הפרדת כוחות וכד'.

החריג הפעם, הוא השימוש בלשון נקבה – הסדרה, ולא הסדר.

* "חדשות בן עזר"