צרור הערות 22.5.22

* הפתרון האידיאלי – הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה.

כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד.

* הזועביז – ח"כ זועבי הולכת בעקבותיה של עידית סילמן ועורקת מן הקואליציה. מן הראוי שתתפטר מן הכנסת. זה גם מה שסילמן אמורה הייתה לעשות.  

עם זאת, יש הבדל בין שתי העריקות. לשיטתה של זועבי, אכן אין לה מה לחפש בקואליציה הפועלת באופן קיצוני בניגוד להשקפת עולמה. סילמן, לעומתה, פרשה מממשלה שמגשימה את השקפת עולמה, רק בשל העדר חוסן נפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל עליה ועל משפחתה.

לפיד, שר החוץ, ניסה לשחד את זועבי במשרת קונסולית בשנגחאי. הוא למד בדרך הקשה ששוחד פוליטי פוגע במי שבוחר בדרך הזו. לפיד צדק בדבריו נגד הזועביז.

* פרדוקס הפוליטיקה הישראלית – הפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית – מתנגדי מדיניותה של הממשלה ודרכו של ראש הממשלה חברים בקואליציה. אלה שהממשלה מיישמת את השקפת עולמם יושבים באופוזיציה, ומנהלים מלחמה אופוזיציונית חסרת תקדים ופרועה, על שום דבר; ביקורת סרק, חסרת תוכן, זולת התוכן הפרסונלי: מי אינו ראש הממשלה.

* מרד פטריוטי – מהיום שבו נתניהו החל להנהיג אופוזיציה למדינה, חיכיתי למרד של ח"כים פטריוטים מהליכוד, שיפסיקו ללכת אחריו כמו עכברושים אחרי החלילן מהמלין. ציפיתי שיקומו ח"כים פטריוטים ויציבו בפניו גבול: עד כאן. אנחנו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה בהצבעה על חוק האזרחות. לא העליתי על דעתי שחברי כנסת פטריוטים כמו דיכטר, שטייניץ ואחרים, יתקרנפו, ישתפו אתו פעולה ויצביעו נגד מדינת ישראל בנושא לאומי חשוב כל כך. התבדיתי והתאכזבתי.

היום סוף סוף, אחרי כמעט שנה, הונף נס המרד. תשעה ח"כים פטריוטים, ואני מאמין שהמספר ילך ויגדל אחרי שקמו האמיצים הראשונים, הביעו התנגדות לכוונתו המטורפת להפיל את חוק "ממדים ללימודים", ולפגוע בדם קר בחיילי צה"ל.

להערכתי, המרד הזה יגדל ונתניהו יתקפל וייאלץ לקבל את הדין. אני מקווה שתהיה זו תפנית בהתנהלותה של האופוזיציה, שתתחיל מעתה להיות נאמנה למדינת ישראל.

* ספין דמגוגי – כל מי שהיה לוחם קרבי בצה"ל ושילדיו לוחמים קרביים בצה"ל סולד מהאופוזיציה למדינה, שמנסה להפיל את חוק "ממדים למילואים", ובז לספין הדמגוגי הילדותי של 100% סבסוד, כביכול.

* שיא עזות המצח – מהו שיא עזות המצח? התנגדות החרדים לחוק "ממדים ללימודים". הם משתמטים מצה"ל ומן ההגנה על המולדת, חיים על דמם של בנינו, ועוד מרשים לעצמם, בחוצפה ובחוסר בושה, להתנגד לחוק שנועד להיטיב עם הלוחמים.

* אני מאמין במדינת ישראל – אהוד שאל אותי, בגיליון הקודם, מדוע איני מגיב על "מה שמתחולל ב'משפט' [המירכאות במקור א.ה.] נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק".

ובכן, מראשית פרשיות נתניהו, נמנעתי מלהתייחס לחשדות הפליליים ולאישומים הפליליים נגדו והיום אני נמנע מלהתייחס למשפט. אני שותף לשיח הציבורי, וככזה אני תוקף את השחיתות הציבורית והפוליטית של נתניהו, שחמורה בעיניי לאין ערוך יותר מכל האישומים הפליליים. למשל, הניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק כדי לחלץ אותו מאימת הדין. למשל, חתימת הסכם הונאה על ממשלת אחדות מתוך כוונה מראש להפר אותו, והפרתו באמצעות פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב מדינה. למשל, הובלת אופוזיציה למדינה שמבוססת כל כולה על שקרים. ועוד ועוד ועוד ועוד.

במישור הפלילי והמשפטי, אני מאמין במדינת ישראל, מאמין שהיא מדינת חוק דמוקרטית, איני שותף לשנאה למדינת ישראל לא כאשר היא מופנית אליה מצד שוברים שתיקה וגדעון לוי, ולא כאשר היא מופנית אליה מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין שמשטרת ישראל שחקרה את נתניהו עשתה זאת מתוך נחישות להגיע לחקר האמת. אני משוכנע שהפרקליטות והיועמ"ש שבחנו את תוצאות החקירה קיבלו את החלטתם מתוך מחויבות לאמת ולהגנה על החוק. ואני סומך על השופטים שהם חותרים לחקר האמת ויקבלו את החלטתם באופן ענייני, על פי ראיות. אני מאמין שנתניהו נכנס למשפט כמו כל נאשם – בחזקת חף מפשע, ואינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. עליה חובת ההוכחה ולא על הנאשם. השופטים ישמעו את הראיות של הפרקליטות, את העדים, את ההגנה, ויחליטו על סמך ראיות. אין לי ספק, שנתניהו נהנה ממשפט צדק, וחזקה על השופטים שיכריעו בשיקול דעת הוגן, על פי הראיות. וגם אם אחשוב על הכרעה זו או אחרת שלהם שהיא שגויה, לא יהיה לי ספק שהם קיבלו אותה בידיים נקיות. כמו גם המשטרה והפרקליטות. גם אם החלטות בית המשפט תהיינה הפוכות ממסקנות המשטרה והפרקליטות.

אני עוקב אחרי המשפט ומשתדל להתעלם מספינים למיניהם. יש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה באופן חד-משמעי נגד נתניהו ויש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה לזכותו של נתניהו. איני יודע מה תהיה ההכרעה. ויש לזכור שההכרעה אינה זיכוי או הרשעה, כי בכתב האישום יש סעיפי אישום שונים ותתכן הרשעה בחלק מן הסעיפים וזיכוי בסעיפים אחרים. דבר אחד ברור לי – גם במקרה הקצה שבו נתניהו ייצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר ש"תפרו לו תיק". האם כל זיכוי במשפט פירושו שכתב האישום היה "תפור"? בית המשפט אינו בית חרושת של הרשעות, והוא שוקל את האישומים בכובד ראש ואינו חייב להסכים עמם. ההגנה יכולה לעתים לשכנע את השופטים שכתב האישום שגוי. אין זה אומר בשום אופן שמדובר בתפירת תיק.

כל הספינים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית על המשפט מסוכנים מאוד. הם יוצרים ציפיה בקרב מאמיניהם ש"התיק מת" כפי שהתבטא נתניהו, והנה הכל קורס במשפט והזיכוי מובטח. ואם לא יהיה זיכוי? כל הספינים הללו נועדו ליצור בקרב כת פולחן האישיות מצב נפשי שנועד לדחות הרשעה בתיק ולהציג את השופטים, במקרה זה, כחלק מן המתפרה. הרי במשפט הוכח שנתניהו טהור וזך, צח כסרגל וישר כשלג, ובכל זאת הורשע. איך זה? כי השופטים הם חלק מן הקונספירציה. זה איום מסוכן מאוד על הדמוקרטיה הישראלית. ומי שכותב במירכאות "המשפט" שותף להנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית.

מה אומרת, בעצם, תאוריית הקונספירציה על "תפירת התיקים". שאביחי מנדלבליט, מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, איש ימין, איש הציונות הדתית, בן ל"משפחה הלוחמת", האיש שנתניהו מינה ליועמ"ש, ומפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, מתנחל, דתי, איש ימין, "מזרחי" (לא שזה משנה משהו, אבל נלך עם הנראטיב של אבישי בן חיים, שופרו של נתניהו) שמונה בידי נתניהו שאף הבטיח לו את ראשות השב"כ בסיום התפקיד, חברו יחדיו לקשירת קשר של תפירת תיקים חסרי שחר נגד נתניהו, כדי להפיל את שלטון הימין ולהחליפו בשלטון השמאל, שיהפוך את ישראל למדינה לא-יהודית. הם הפעילו מאות רבות של חוקרי משטרה, רשות המסים והפרקליטות, שהקדישו שנים לתפירת התיק ובדיית הראיות. מתוך אותם מאות אנשים, לא היה אפילו אחד שיספר על כך, או אפילו ידליף בדל מידע בעילום שם. נו, באמת… הרי כדי להאמין לקונספירציה צריך להיות או אידיוט גמור, או חסיד שוטה של נתניהו, נטול כל חוש ביקורת ויכולת פקפוק בהערצתו ובסגידתו.

תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים לנתניהו מטורללת, חולנית ואינפנטילית והיא מסוכנת, מסוכנת מאוד. כל כולה שקר נתעב, שקר אנטי ישראלי הזוי ובזוי. המצאת תאוריות הקונספירציה הללו והפצתן, היא שחיתות ציבורית חמורה של נתניהו; חמורה הרבה יותר מכתבי האישום הפליליים, כי משמעותה – הרס וחורבן של החברה הישראלית והסתת הציבור נגד מדינת ישראל, והכל למען אינטרס פרטי של שרלטן אחד, שמאמין שכל אינטרס לאומי כפוף לאינטרסים שלו. וקהל עובדי האלילים אומר אמן.

אני מאמין במדינת ישראל ואוהב את מדינת ישראל. כאמור, איני מאמין בעלילות הבזויות נגדה, בין אם הן של שוברים שתיקה וגדעון לוי, ובין אם אלה של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין במדינת החוק הישראלית, אני מאמין במשפט הצדק הישראלי. אני מתעב את אלה שמניפים בגסות את ידם על מדינת ישראל.

* כנרת כנרת נראית קצת אחרת – עו"ד כנרת בראשי עלתה לגדולה כפרקליטתה של א' מבית הנשיא, וכלוחמת הצדק נגד הנשיא האנס הסדרתי.

כנרת בראשי של היום, הייתה מציגה את קצב כקורבן לרדיפה ולקונספירציה של האליטות, "התשקורת" ו"כנופיית שלטון החוק".

* הרפתקת חיינו – "מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה". כך היטיב לתמצת עלי מוהר את הרפתקת חיינו הציונית.

קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות – זו לא רק ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ספק אם יש להצלחה הזאת אח ורע בתולדות העמים. ושיאה של ההצלחה, בעיניי ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, היא העליה ההמונית של יהדות ערב ושל שורדי השואה מאירופה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

מדינה שזה עתה קמה מתוך מלחמת קיום אכזרית שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (כמאה אלף הרוגים בהשוואה להיום); מדינה שעומדת תחת מצור של אויביה המקיפים אותה ומתכוננים לסיבוב השני כדי להשמידה, מדינה שנמצאת בבידוד מדיני, מדינה עניה שבקושי יכולה להאכיל את תושביה, לקחה על עצמה משימה אדירה ושילשה בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה בקליטת עולים חדשים. מדינת ישראל הכניסה את אזרחיה למשטר צנע קשה ואכזרי, כדי שתוכל להירתם למשימה. והיא דאגה לקורת גג, גם אם זמנית ורעועה, ולפרנסה – גם אם בעבודות דחק, לכל העולים. והיא פעלה למיזוג גלויות תרבותי, הגם שעשתה זאת באופן קיצוני וחד מדי (אגב, הרבה יותר כלפי תרבות היידיש מאשר כלפי תרבות המזרח), אך מתוך כוונות טובות ורצויות, והרי רק מי שאינו עושה אינו טועה ועשיה אדירה כל כך, בזמן קצר כל כך, אינה יכולה להיות חפה מטעויות.

העולים החדשים היו לחלוצים שיישבו את הנגב, את הגליל ואת השפלה במאות יישובים, עיצבו את גבולות המדינה והבטיחו שהנגב והגליל יהיו ישראלים. זו סיבה לגאווה אדירה להם ולדורות הבאים. העליה הגדולה וקליטתה הם סיבה גדולה לגאווה לכל ישראלי.

אבל יש כאלה, שמטעמים פוליטיים זרים וצרים, מטפחים גלותיות עדתית, שנאה עדתית, קורבניות עדתית וריב ומדון ושנאה בחברה הישראלית. הם משלהבים ומתסיסים עם אגדות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", וקונספירציות מרושעות על ה"אליטות", אך ורק מתוך תאווה לשרת אינטרס פוליטי ציני של אשכנזי אחד. ועכשיו, סוכן הגלותיות העדתית ומפיץ השנאה העדתית הראשי, אבישי בן חיים, כבר הוציא ספר; המניפסט של העדתיות הגלותית.

אין לי ספק שהציונות תנצח את הגלות. אבל איזה מחיר מיותר משלמת החברה הישראלית על המהלכים הציניים המרושעים הללו. 

* כל אזרחיה – כל מדינה דמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. רוב המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום, ועובדה זו אינה פוגעת בעובדה שהן של כל אזרחיהן, גם של בני מיעוטים שאינם חלק מן הלאום. כזוהי גם מדינת ישראל. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מיום הקמתה גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכל אזרחיה הזכות לבחור ולהיבחר והם נהנים מחופש הביטוי, חופש הפולחן, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וכל זכויות האדם והאזרח. בבחירות, הקול של אזרח ערבי זהה לקול של אזרח יהודי. חוק הלאום, בניגוד לדברי השקר של המלעיזים, לא שינה כהוא זה את העובדה הזאת.

המושג "מדינת כל אזרחיה", בשיח הציבורי בישראל, הוא המצאה שטנית וגאונית של עזמי בשארה, שונא ישראל גדול אך אדם מבריק וערמומי. הוא המציא את המותג "מדינת כל אזרחיה" כאלטרנטיבה, כביכול, למדינה היהודית. כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לבחור ביניהן. בכך הציג בלשון חיובית רעיון מזוויע, של חורבן מדינת ישראל. "מדינת כל אזרחיה" שעליה מדבר בשארה, היא מדינה לא יהודית, כלומר מדינה שתהיה כאן במקום המדינה היהודית. המילכוד של הביטוי הזה, הוא שכאשר מישהו מדבר נגד "מדינת כל אזרחיה", כלומר בעד מדינה יהודית, כאילו דיבר נגד מדינה דמוקרטית וטען שישראל אינה של כל אזרחיה.

עלינו להפסיק להשתמש בביטוי הזה, כדי לא להיות אידיוטים שימושיים של המזימה של עזמי בשארה. יש לגנות את הרעיון של החלפתה של מדינת ישראל במדינה לא יהודית, בלי להשתמש בביטוי הערמומי הזה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. זה הביטוי היפה והאמתי. כדאי לדבוק בטרמינולוגיה הזאת.

* שימוש ציני בשכול – אחת הפרקטיקות הפוליטיות המכוערות ביותר, היא ריקוד על הדם למען רווח פוליטי. הדבר פסול כאשר ביבי&בן-גביר ושות' רוקדים על דמם של נרצחי גל הטרור, והוא פסול כאשר ליברמן ושות' רוקדים על דמו של סא"ל מחמוד א-דין לקידום האג'נדה החדשה של קלקול חוק הלאום, שנועד לבנות לו בייס חדש. בערב שבת פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מודעת ריקוד על הדם, ובה תמונה גדולה של א-דין בקריאה לחקיקת חוק השוויון. בניגוד לקלקול חוק הלאום, שאני מתנגד לו בתוקף, אני תומך בכל לבי בחוק השוויון. אך השימוש הציני בשכול כדי לקדם אג'נדה פוליטית פסול בכל המקרים באותה מידה.

* חלאת אדם – "חלאת אדם" – כך כינה אחמד טיבי את ח"כ מירב בן-ארי מיש עתיד, בשל אמירתה שאינה מצטערת על מותה של התועמלנית הפלשתינאית.

אחמד טיבי היה יועצו ואיש סודו של רב המרצחים ערפאת, האיש שידיו מגואלות בדם יהודי יותר מכל אדם אחר אחרי השואה. האם אי פעם הוא הביע צער על אלפי הישראלים שנרצחו בפקודת ערפאת?

בשיא מתקפת הטרור, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שעה ששלוחיו של ערפאת פוצצו עצמם כמעט מדי יום כדי לרצוח עשרות יהודים, נשים, ילדים, זקנים; באוטובוסים, בקניונים, במסעדות – ערך טיבי, אז חבר בכנסת ישראל, ביקור הזדהות אצל רב המרצחים. השנים עמדו מול אספסוף משולהב, אוחזים זה בידיו של זה, וערפאת צווח במשך דקות ארוכות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האם טיבי אי פעם הביע על כך צער?

אחמד טיבי – חלאת אדם.

* מעוררי בהלה – שר הבריאות ניצן הורוביץ אמר, בראיון לדנה וייס, שאבעבועות הקוף זו מחלה ולא מגפה וזו מחלה קלה. דברים דומים אמרו מומחים שהתראיינו לכלי התקשורת. מדוע, אם כן, צוות הטיפול במגיפות מתכנס לישיבת חירום במוצ"ש, במקום ישיבתו הרגילה ביום א' וטורח לדברר את זה? מה כל כך דחוף, שלא יכול להמתין למחר? במקום להרגיע את הציבור הם מעוררים בהלת שווא.

* יצחק נוי – הלך לעולמו, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו השמונים, שדר הרדיו, ההיסטוריון וסופר הילדים והנוער יצחק נוי.

יצחק נוי היה בעיניי השדר האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר ברדיו הישראלי, בעשרות השנים האחרונות. הוא שלט בתחומי ידע רבים; היסטוריה, ספרות ומדעי הטבע, הגיש בידענות חסרת פשרות את תכניותיו ואירח את טובי המומחים בנושאים השונים אותם ראיין, בגובה עיניים, בסקרנות ובידענות.

אהבתי מאוד להאזין לשעה הבינלאומית ששידר מדי יום, עד צאתו לפנסיה ואת התכניות ההיסטוריות המיוחדות שערך והגיש לציון ימי ציון עגולים לאירועים היסטוריים במאה העשרים. אהבתי מאוד את תכניתו "שבת עולמית". לא, איני ממשכימי הקום בשבת, אך השתדלתי להאזין לשידור החוזר ביום ראשון בערב או להוריד את התכנית מן האתר. בתכניות אלה הקדיש את השעה הראשונה לסוגיה היסטורית או אסטרטגית והעמיק בה עם מספר מומחים מן האקדמיה בתחום, והיו אלו תכניות מרתקות, עשירות ומעשירות.

יצחק נוי היה ציוני אדוק ופטריוט גדול. אהבת העם, הארץ והמדינה קרנו מכל מילה בתכניותיו.

לפני שבועות אחדים לקה בסרטן המוח וביום חמישי נפטר. יהי זכרו ברוך!

* יעקב שרת – באחד במאי 1995, נערך במועדון צוותא בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ראוי לזכור את פזמוניו, ובהם "אהבה פשוטה", "נגן לי ירדן" ו"כינרת אחרת". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

יעקב שרת הלך לעולמו ביום חמישי. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חורבת ירדה – כשאנו נוסעים בכביש 91 מצומת מחניים לגשר בנות יעקב, בואכה הגולן, ממערב למושב משמר הירדן, אנו פוגשים שלט המורה צפונה לחורבת ירדה. החורבה היא חאן הסוגר על חצר פנימית ובה בור מים. החאן נבנה במאה ה-19 ונמצאים בו שרידים ארכיאולוגיים מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הממלוכית. בשנת 1936 נרכשה החורבה בידי קק"ל.

תל ירדה הוא המקום המערבי ביותר אליו הגיע צבא הפלישה מסוריה במלחמת השחרור, ושם הוא נבלם בקרבות קשים בידי צה"ל. הכוחות הסוריים שפלשו דרך גשר בנות יעקב כבשו והשמידו את המושבה משמר הירדן, שם קם לאחר המלחמה קיבוץ גדות, והמשיכו מערבה, במטרה לבתר את הגליל העליון ולנתקו ממדינת ישראל. בירדה נערכו קרבות כבדים והשטח עבר מיד ליד, עד שנכבש סופית בידי צה"ל.

לפני שבועות אחדים פרסם פרופ' דן מירון מאמר במוסף התרבות והספרות של "הארץ" על אבות ישורון, ובו סיפר על ישורון ש"גויס לחטיבת כרמלי והשתתף בקרבות הצפון. בין השאר זועזע מן ההתקפה על כפר ירדה שלחופי החולה, כפר שנמחק כליל בלילה אחד". זוהי פרשנות לשורותיו של המשורר "מחקנו את ירדה לאדמה תחוחה", בשירו "אני ברחובי".

ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי פרסם מכתב תגובה שבו התייחס לסיפור ההזוי על הכפר שנמחה. "הנה העובדות: ירדה לא הייתה כפר כי אם מבנה אחוזה נטוש בעל חצר פנימית וחדרים סביבה; הוא לא שכן על חופי החולה כי אם נישא על גבעה, יותר ממאתיים מטרים גובהה, במרחק 4-5 ק"מ משפת האגם; והוא לא נמחק כליל במהלך לילה אחד. למעשה הוא לא נמחק בכלל, והאחוזה שוקמה ותשמש מוקד לאנדרטה של חטיבת כרמלי בעתיד הקרוב. רוב אדמות ירדה ניקנו כבר בשנות ה-30 וה-40 בידי קק"ל ואדמותיה עובדו בידי יישובי הסביבה. ב"סקר הכפרים" הבריטי מ-1946 לא רשומה בו נפש חיה אחת, למרות שאתר 'זוכרות' המצטט את וליד חא'לידי, מציין שהיו שם 20 תושבים. הסקר גם לא משייך לה קרקעות או גידולים כלשהם. תצלומי אוויר מהתקופה מראים את מבנה הח'אן וסביבו גבעת טרשים קרחת, לא כפר ולא כפריר.

משלט ירדה שבמרכזו האחוזה היה זירת קרבות עקובה מדם מול הצבא הסורי לאחר כיבוש משמר הירדן, שלדאבוננו היא שהוכחדה 'בלילה אחד' ב-10 ביוני 1948. ירדה נכבשה אף היא ב-16 ביולי בידי כוח סורי ועברה למחרת חזרה לידי צה"ל, אך עשרה ימים נדרשו כדי לבלום את המתקפה הסורית שכוונה לניתוק אצבע הגליל. בקרבות אלה נפלו עשרות לוחמים מכל גדודי כרמלי ומיחידות של גולני, עודד, ההגנה המרחבית וחל האוויר".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.

יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.

* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.

בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

          * ביד הלשון

קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.

שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

* "חדשות בן עזר"

מרכיב הזהות הגרעיני

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין תקף במשך דקות ארוכות בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, בתגובה, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

רוב מוחלט של מתנגדי החוק שייכים לקבוצה 3 ב'. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ, שדחתה את העתירות נגד החוק, תפקח את עיניהם.

מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד של 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

פסיקת בג"ץ חשובה מאוד, ומתוכה אני רוצה להציב זרקור על משפט אחד מתוכו, שכתבה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 11.7.21

* מהות זהותה של מדינת ישראל – מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

צר לי על כך שלשופט קרא לא היה האומץ להתעלות ולקבל כמו חבריו החלטה משפטית טהורה.  

* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות.

ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה.

לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה".

לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו".

למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי?

ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.

אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.

את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.

העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא הייתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.

* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.

* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.

לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?

מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה", לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה". מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא יפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.  

* מצעד הנשים – ב-13 ביולי 2020, לפני שנה בדיוק, כתב כאן נעמן כהן: "חוק השבות לנשים החוששות ממילה: למרות שבחוף השנהב מילת נשים אסורה ע"פ החוק, ובישראל מותרת, ולמרות שחוף השנהב מדינה גדולה בה ניתן לנכדה להתרחק מסבתא, קבע בית המשפט העליון כי יש זכות לאישה אפריקאית שאינה רוצה במילה לקבל סטטוס של פליטה ולהיקלט בישראל, ועל המדינה להוכיח כי אישה כזו יכולה לחיות בארצה במקום אחר בביטחון.

נטל הוכחה כזה מובן שאינו אפשרי, והחלטת בית המשפט תביא לכך שכשליש מנשות אפריקה תוכלנה לפי בית המשפט העליון להיקלט בארץ.

היכונו למצעד הנשים.

לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא אפריקאית ולא דמוקרטית".

לא הייתי טורח לשמור את הדברים, אלמלא היה זה באותם שבועות בון-טון בלהג היְמנני. "בג"ץ שינה את חוק השבות" כתבו רבים.

כמובן שאלה דברי הבל ורעות רוח. בג"ץ לא נגע בחוק השבות. חוק השבות מדבר על אזרחות אוטומטית לכל יהודי. פסיקת בג"ץ כלל לא עסקה באזרחות. בסך הכל היה מדובר בהענקת מעמד פליט למשפחה אחת. אפשר לאהוב את הפסיקה או לא. אבל אין היא יותר ממה שהיא – החלטה נקודתית על משפחה אחת.

חלפה שנה. איפה "מצעד הנשים"? האם באמת ישראל חדלה להיות מדינה יהודית דמוקרטית והפכה למדינה אפריקאית ולא דמוקרטית?

זו סתם דוגמית אחת מערמת השקרים והשנאה נגד בית המשפט ומערכת המשפט הישראלית, של הימננות הקיצונית. זה עוד הבל דמגוגי אופייני.

לעומת זאת, מה באמת מסכן את הרוב היהודי? ההישג האדיר של ביבי&טיבי של הפלת חוק האזרחות.

* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. הייתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהייתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.

נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.

ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא הייתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים הייתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.

* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק.

איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו.

מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.

* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעיה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת".

ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.

* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן". מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה". זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.

* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד.

ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית.

השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?

לעתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.

* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה.

המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים.

ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעיה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעיה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.

* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת.

וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה הייתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת הייתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא הייתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון.

הצביעות הייתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.

אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה.

הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעיה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות.

ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עמו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעיה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה.

הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף שהם ידעו שאינם דוברי אמת.

כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעיה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.  

* שבע אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא הייתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה".

כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השניה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.

* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.

* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה. לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו הייתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום אפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.

נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.

* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד". בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטואנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.

* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.

* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.

* ביד הלשון

אברך – תכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך.

מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי.

חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים.

לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.12.20

* יש אשם אחד – סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא טירוף מערכות. האשמה בכך נעוצה באדם אחד – נתניהו. כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה נכנסו אתו לקואליציה בלב פתוח ונפש חפצה, שופעי רצון טוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהיחלץ לשותפות אמת בעשיה לקידום מדינת ישראל בשעת משבר. אבל נתניהו עקץ את שותפיו, רימה אותם, הונה אותם, הפר כל תו בהסכם ופגע ביודעין בכלכלת ישראל באי העברת תקציב. נתניהו הפך את ההסכם אתו לבדיחה ופורר את הממשלה.

* אפקט סער – פתאום נתניהו רוצה להעביר את התקציב בתוך שבועיים. הרי היה עליו להעביר אותו באוגוסט ונתנה לו אורכה עד דצמבר. היו לו תירוצים מגוחכים, שלא נכון במצב המשבר להעביר תקציב ושצריך כמה חודשים להכנת תקציב וכו'. פתאום צריך תקציב ואפשר להכין אותו בשבועיים. מה קרה? אפקט סער. נתניהו התחיל ל-פ-חד מהבחירות.

* תוספת הכרחית – החלטת הממשלה על תוספת תקציבית של 50 מיליארד ₪ מחויבת המציאות. היא רק מוכיחה עד כמה הכרחי להעביר תקציב. עד כמה ההימנעות להעביר תקציב ולהשתמש בו כבן ערובה היה פשע כלכלי נגד המדינה, רק כדי לגנוב את הרוטציה.

* פשרה רקובה – אילו הייתה פשרה בין הליכוד וכחול לבן, היתה זו פשרה רקובה, כיוון שהמו"מ עצמו היה רקוב ומסואב. היה זה מו"מ בין כיבוד ההסכם להפרתו. אין מקום למו"מ כזה. ומה הטעם לחתום על הסכם עם מי שהפר את ההסכם הקודם מתחילתו ועד סופו?

ורגע לפני פשרה אפשרית, קפצו החרדים ודרשו כתנאי להסכמתם ל"פשרה" לחוקק את חוק הגיוס (כלומר חוק ההשתמטות) וחוק הגיור (כלומר החוק נגד גיור). חוק הגיור הוא חוק אנטי ציוני, המתנקש במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והופך אותה למדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. זהו חוק שבו המדינה היהודית מפנה עורף לרוב העם היהודי.

* צל"ש או טר"ש – בני גנץ הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית. וכשאני כותב "גיבור טרגי", אין זה לתפארת המליצה, אלא אני מתכוון בפירוש לשני חלקי הביטוי. טרגי – זה ברור. אבל גם גיבור. כאשר הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, במחיר פירוק כחול לבן, הוא נהג בגבורה פוליטית; הקריב את עצמו ואת מפלגתו למען האינטרס הלאומי. הוא ידע עם מי יש לו עסק, ולקח סיכון.

היה זה מעשה של צל"ש או טר"ש. והבעיה הייתה, שמי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא אדם אחר. אילו כובד עמו ההסכם, והייתה מגיעה הרוטציה, רבים ממתנגדי ממשלת האחדות היו משנים את דעתם ותומכים בו, וסיכוייו לנצח בבחירות הבאות היו גבוהים. אבל נתניהו עקץ אותו ואת כחול לבן, והוא איבד את עולמו.

מה שחבל, הוא המסר שהפוליטיקה היא ג'ונגל ואין בה מקום להגינות, לכיבוד הסכמים, לענייניות. מי שנוהג כך מוצג כלוזר, כשוטה הכפר, כנאיבי. גנץ עצמו ישלם מחיר פוליטי כבד. אבל אני מקווה שההונאה הגדולה של נתניהו הייתה גשר אחד רחוק מדי, ובעטיה יאבד את השלטון.

* כפני הכלב – נערת השליחויות של נתניהו אסנת מארק כינתה את ח"כ מיכל שיר "כלבה". זה הסגנון.

פני הדור כפני הכלב.

הביטוי פני הדור כפני הכלב, מן התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין,  הוא חלק מתיאור של מצב איום ונורא שיפקוד את עם ישראל רגע לפני הגאולה.

אני מקווה שהתנהלות והסגנון הללו מבשרים את המהפך בעוד שלושה חודשים.

* מסיבת סיום – לאורך כל השנים האחרונות, משרד התקשורת היה בסטגנציה ורמת תשתיות התקשורת בישראל, אומת הסטארט-אפ, נסוגה אחור, כמעט עד רמת עולם שלישי. נתניהו היה שר התקשורת, כשכל מה שעניין אותו היה איך להשתלט על התקשורת. רק בזה הוא עסק, והשאר יסופר בכתב האישום. כאשר נאסר עליו להמשיך להיות שר התקשורת, הוא שלח את מלחך הפינכה שלו איוב קרא (שאחרי שסיים להשתמש בו – זרק אותו) להמשיך במסע ההשתלטות.

7 חודשים יועז הנדל שירת כשר התקשורת, וב-7 חודשים עשה יותר משנעשה במשרד במשך 7 שנים. ובסך הכל הוא עשה את מה שכל שר צריך לעשות. להסתער על תחום אחריותו, להיות ענייני, לפעול למען אזרחי ישראל, לקדם את הפריפריה, לקדם את האוכלוסיה הערבית, לתקן את האפליה נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ימים אחדים לאחר סיום תפקידו אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק מתווה הסיבים האופטימיים. יופי של מסיבת סיור לשר מצטיין.

* בעד תקשורת מגויסת – תקשורת מגויסת היא תופעה שמעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל במקרה של קמפיין החיסון, ההתגייסות של התקשורת מוצדקת לחלוטין. אין זו סוגיה של אידיאולוגיה או פוליטיקה. האידיאולוגיה היחידה היא לנצח את הנגיף, לעצור את המוות והתחלואה, להחזיר את המשק, את החינוך, את התרבות, בקיצור – את החיים לסדרם.

החיסון הוא הפתרון. כל ההחלטות של ממשלת ישראל וממשלות כל המדינות בעולם אינן יכולות לתת פתרון, אלא לעצור זמנית את ההידרדרות ולהשאיר את התפשטות המגפה תחת שליטה. כל צעד העוצר את המגפה גורם לנזק חמור לכלכלה ולחברה. כל צעד המשחרר את הכלכלה מעורר עוד גל של המגפה. המשך האקורדיון הזה לעוד שנים הוא מטורף. ויש רק דרך אחת לשים לכך קץ – החיסון.

החיסון הוא ניצחון גדול של המדע והטכנולוגיה. התגייסות של המדינות למימון המחקר והפיתוח ולקיצור דרמטי בתהליכי הייצור והתגייסות המדע למטרה, יצרו הישג בלתי נתפס. החיסון עבר את כל הבדיקות הנחוצות והחמורות ביותר והתברר כיעיל באופן חסר תקדים.

כעת יש פתרון לקורונה, אך יותר משהוא תלוי במדינות ובממשלות, הוא תלוי באחריות האישית של כל אזרח – להתחסן. אבל יש לא מעט אזרחים שמפחדים, והפחד הוא טבעי. ומה שמלבה את הפחד הוא פייק ניוז, תאוריות קונספירציה מטורללות והכחשת המדע. המסרים האלה משפיעים על אנשים ומחזקים את הפחדים.

לממשלות, לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות יש אינטרס אחד – לנצח את המגפה. ולכן, על כולם להתגייס לקמפיין הסברה אדיר להתחסנות, להרגעת הפחדים ולהפרכת הקונספירציות ותעמולת הבערות. אני שמח שהתקשורת בישראל מגלה אחריות ומתגייסת.

* דוגמה אישית – טרנד הלעג והביקורת על החיסון לנתניהו בשידור חי מול המצלמות היה צפוי. איני שותף לטרנד הזה. לפני שבועות אחדים כתבתי שעל נתניהו להתחסן ראשון בפומבי, וצפיתי את הטרנד.

כאשר החיסון כל כך חשוב להדברת הקורונה, והוא תלוי בבחירה החופשית של כל אדם, אנשים רבים מפחדים מן החיסון ומושפעים מפייק ניוז נבער מדעת נגד החיסון – יש חשיבות בכל פעולה שתעודד את הציבור להתחסן. ולכן, מן הראוי שנתעלה מעל ענייני האהבה או השנאה, ההערצה או הסלידה לנתניהו ונתמקד בשאלה אחת – האם החיסון בשידור חי מקדם את המטרה או לא. אין לי ספק שהוא יקדם את המטרה.

נתניהו הוא מנהיג נערץ על המונים רבים והשפעתו עליהם אדירה. כאשר הם רואים אותו מתחסן, זה לבטח ישפיע עליהם ויעודד רבים מהם, שהתלבטו, ללכת בעקבותיו ולהתחסן. מתנגדיו הרבים לא יושפעו מן הדוגמה של נתניהו, אך היא לבטח לא תגרום להם להימנע מחיסון.

מנהיג נדרש לדוגמה אישית. כמו רבים, אני מרבה לבקר את נתניהו על העדר דוגמה אישית, או ליתר דיוק, על דוגמה אישית שלילית. אז כאשר הוא מגלה דוגמה אישית חיובית, בנושא חשוב כל כך ובעיתוי קריטי כל כך – דווקא על כך צריך לתקוף  אותו?

רבים מהמותחים עליו ביקורת בגין החיסון הפומבי, היו מבקרים אותו בחריפות אלמלא עשה כן; אילו קרא לציבור להתחסן ולא עשה זאת בעצמו ראשון. במקרה כזה הביקורת הייתה מוצדקת. וכיוון שהוא נהג כראוי, יש לשבח אותו על כך.

לצד הביקורת על עצם החיסון הפומבי, יש ביקורת נקודתית; למשל על כך שהרופא האישי שלו חיסן אותו ולא אחות, או על כך שלא עבר את הפרוצדורה של שאלון לפני החיסון. את הפרוצדורה הוא עבר בחדר צדדי. יתכן שנכון היה שיעבור אותה בשידור (אלא אם יש בכך פגיעה בחיסיון רפואי). נכון היה שאחות תחסן אותו ולא הרופא האישי, ולו כדי שידגים את קבלת החיסון כפי שיקבל אותו כל אזרח. אך אלו הערות שוליות. העיקר הוא הצעד הנכון שעשה נתניהו, גם אם כדרכו הוא עשה זאת במפגן מגלומני סר טעם של תעופה עצמית.

* בלתי בגיץ – אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הלאום, אבל הבעיה היא בעצם הדיון בהן.

את העתירות צריך היה לדחות על הסף משלוש סיבות:

א. כיוון שמדובר בחוק יסוד. התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, המוצדק רק במקרי קצה של פגיעה מכוונת בעליל בזכויות האדם. למשל, אילו בחוק יסוד הייתה נשללת זכות הבחירה מערביי ישראל או מהמתנחלים. כמובן שהטענה כאילו החוק פוגע בזכויות האדם היא שקר.

ב. כי אל לו לבית המשפט להתערב במחלוקות על השקפת עולם. אלה נושאים מובהקים של המערכת הפוליטית.

ג. כיוון שהחוק אינו ממציא דבר חדש, אלא מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. בית המשפט העליון של המדינה היהודית דמוקרטית צריך להגן על מהות זו, ולבטח לא לערער אותה.

* לא מתאים ליחידה – לוחם גולני שמחבל יידה לעברו בקבוק תבערה והוא לא הגיב הודח מן היחידה. הוא הודח בצדק, כי בשעת מבחן הוא פעל בצורה מחפירה, בניגוד לרוח צה"ל ולערכי החתירה למגע, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. חייל שאינו מגיב על יידוי בקבוק תבערה, אינו מתאים להיות לוחם, בטח לא בסיירת גולני. הוא לא עבר עבירה פלילית. הוא לא יכנס למעצר. הוא פשוט לא יישאר ביחידה כי אינו מתאים.

הדמגוגים שעושים עליו סיבוב ונותנים אליבי לפחדנות ולברחנות בקשקושים כמו "אפקט אלאור אזריה", "פחד מהפצ"ר", "פחד מבג"ץ" וכו' פוגעים בצה"ל וברוח הלחימה של לוחמיו.

* מפני תיקון עולם – מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי.

הרמב"ם דיבר על דמים, במובן של ממון. כאשר מדובר בדמים במובן של דם – על אחת כמה וכמה. בעסקאות ג'יבריל, טננבוים, ושליט רוב גדול של המחבלים ששוחררו חזרו לטרור. לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

כדאי שנזכור זאת כעת, כאשר עסקת חליפין חדשה עומדת כנראה על סדר היום.

* ספר התועבה – עדות מצמררת של הרב אביה הכהן:

"חזרתי הביתה עכשיו נרעש ונפחד. לקחתי טרמפ נער חמוד ויפה בן שש עשרה שפאותיו מפארות את פניו. הנער לומד ביצהר בישיבה של יצחק שפירא ויוסי אליצור מחברי הספר 'תורת המלך'. לי אין ספק שהספר קורא להפרות חוק ופגיעה בערבים אולם עורכי הספר טענו שהספר אינו אלא פלפול בעלמא. ובכן אני יכול לומר בוודאות – תלמידי הרבנים האלו מבינים את הספר בצורה חד משמעית – יש לפגוע בערבים! הנער אמר זאת בשמם. אני אומר זאת בוודאות מוחלטת. כבר שמעתי זאת כמה וכמה פעמים מתלמידים של שני הרבנים. בעיני רוחי אני רואה את הנער היפה יושב על ספסל הנאשמים וחייו נהרסים ושוב הדתיים במקהלה – השב"כ המרושע ממציא דברים כמו ברוסיה. צריך  לעצור את זה לפני שתהיה עוד משפחת דוואבשה. אגב מסכת הטיעונים של הנער הייתה זהה למילים שכבר שמעתי מתלמידי שני הרבנים".

שני ה"רבנים" האלה, שכתבו את הספר הנתעב, וכל ה"רבנים" שחתמו על הסכמה לתועבה – ארורים. הם סכנה לאומית. והם משחיתים את הנוער האומלל שהתגלגל אליהם. זו אוזלת יד של המדינה בכלל ושל השב"כ בפרט.

אך לא הכל בידי המדינה. לחברה יש תפקיד חשוב לא פחות, בהגדרת הטוב והרע. איפה רבני הציונות הדתית, מנהיגי הציבור ומורי הדרך, ששותקים במקום לזעוק זעקה מרה, במקום להוציא את הרשעים האלה אל מחוץ למחנה, במקום לשתף פעולה עם מוסדות המדינה לדיכוי התופעה הכהניסטית הנוראה הזאת – נוער הזוועות?

* פסול – עודה בשאראת בשוקניה: "בעיני כל אדם הגון, בן־גוריון פסול מלהיות אפילו מחנך בבית ספר יסודי". הרי בן גוריון אחראי לאסון הנורא – הקמת מדינת ישראל.

* מעל לכל אופנה – 16 שנים חלפו מאז מותה של נעמי שמר. ובשנת 2020 היא היוצרת המושמעת ביותר, על פי דו"ח אקו"ם.

נעמי שמר, משוררת דגולה (או כהגדרתה – מזמוראית) ניצבת יציבה מעל לכל אופנה וטרנד.

          * ביד הלשון

קפצית – תרומת התכנית "הנינג'ה הישראלי" לשפה העברית – הפנמת התחדיש העברי לטרמפולינה – קפצית. יישר כוחו של ניב רסקין המקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.12.20

* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.

כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה.

הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה.

למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה.

רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם". אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה.

אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון.

מה היו החלופות? חלופה אחת הייתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השניה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכל ולהיכנס תחת האלונקה.

תיאורטית לפחות הייתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה.

לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות הייתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה.

קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהייתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות.

האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים אתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה  נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם.

השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.

ובהיתממות מעוסה הוא כמובן משווה בין תכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן'. שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"

למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכל, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.

האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)? האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מרבית בין לוחמי אויב לאוכלוסיה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה?

תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על  שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ועקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?

מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.

הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו הייתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.

אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.

ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.

למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעיה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.

אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפליה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפליה. אם העיריה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך.

מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו.

הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפליה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעיריה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופים ולא מסיעה את הערבים – זו אפליה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופים ולא את הערבים – זו אינה אפליה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפליה. אפשר להתווכח אם העיריה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששרבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפליה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

          * ביד הלשון

קניון – עם פתיחת תכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. 

קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.

אורי הייטנר

צרור הערות 26.2.20

* ממשלת אחריות לאומית – כל הסקרים, בכל הערוצים ובכל העיתונים, מראשית מערכת הבחירות ועד עתה, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על תוצאה אחת – גם במערכה הזאת אין הכרעה.

פירוש הדבר, שאם לא יחול שינוי בהתנהלות המפלגות ועמדותיהן אחרי הבחירות, נגזר עלינו להיגרר למערכת בחירות רביעית. ואין שום סיבה להעריך שבסיבוב הרביעי התוצאות תהיינה שונות. האם נגזרו עלינו סיבוב חמישי, שישי, שביעי?

באף סקר אין סיכוי לגוש הליכוד+ימינה+חרדים להגיע ל-61 ח"כים. באף סקר אין סיכוי לכחול לבן+ישראל ביתנו+העבודה-גשר-מרצ להגיע ל-61 ח"כים. הסיכוי שכחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת זהה לסיכוי שהליכוד יקים קואליציה עם הרשימה הזאת, כלומר אפס. ואם מישהו מפנטז על ממשלת מיעוט שתהיה תלויה ברשימה המשותפת, כדאי שיבין שזו אופציה גרועה אפילו יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שהיא תחייב מו"מ קואליציוני עם המשותפת על כל הצבעה, תגדיל את כוח הסחיטה שלה ותשתק את הממשלה (שתיפול לאחר זמן קצר). וגם ההערה הזאת הייתה מיותרת, כי לא תקום קואליציה כזאת.

סיבוב רביעי (או יותר) עלול להביא לייאוש הציבור מהדמוקרטיה ולדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אף לאנרכיה.

מה שנדרש מהמערכת הפוליטית בעקבות הבחירות הקרובות זו אחריות. והאחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת אחריות לאומית. ממשלה שמשימתה המרכזית תהיה להביא לפיוס לאומי, כי הקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. ממשלה שהמצע המדיני שלה יתבסס על עקרונות תכנית טראמפ (ודוק – עקרונות התכנית, ולא התכנית בשלמותה, כי יש בה גם צדדים בלתי קבילים בעליל, כמו רעיון העוועים של "חילופי שטחים"). ממשלה שתוביל עם מלוכד להתמודדות עם האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה.

על פי כל הסקרים, כוחן של כחול לבן והליכוד הוא כ-70 מנדטים, מה שמאפשר הקמת ממשלה רחבה ויציבה של שתי הסיעות. על שתי הסיעות לגבש את קווי היסוד של הממשלה, ומפלגות נוספות שתקבלנה את קווי היסוד, תוזמנּה להצטרף.

כדי שהדבר יתאפשר, הן כחול לבן והן הליכוד ייאלצו להתפשר על עקרונות שעמדו עליהם לאחר הסיבובים הקודמים, לא כיוון שהעקרונות אינם חשובים, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר וזהו צו השעה.

* סחריר פאתטי – הניסיון המגושם לגזור גזירה שווה בין פרשיות נתניהו לבין גנץ ופרשת "הממד החמישי" הוא סחריר בחירות פייק-ניוזי פאתטי.

בחינה אובייקטיבית של העובדות תעיד עד כמה הניסיון הזה מגוחך.

נתניהו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר, על עבירות המוגדרות: פשע. כתב אישום על עבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ושלושה כתבי אישום על עבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. כתבי האישום הם פרי חקירה יסודית ומדוקדקת, אחרי שימוע מקיף שבו פרקליטי נתניהו השמיעו את כל טיעוניהם בפני היועמ"ש, שניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. היועמ"ש הוא שותפו האידיאולוגי, מקורבו ויד ימינו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו והוא נאבק על מינויו ליועמ"ש.

ומה שחמור הרבה יותר מכל כתבי האישום גם יחד – נתניהו מנהל מאז תחילת החקירות מסע הסתה, שקרים ושיימינג נגד מדינת החוק, כל מערכותיה וכל העומדים בראשן. הוא מנהל מסע הסתה אישי ממוקד נגד אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. הוא מפיץ בציבוריות הישראלית תיאוריית קונספירציה מטורללת שבדה מלבו, על פיה כל מוסדות החוק והמשפט בישראל הם מדמנת פשע ושחיתות סססמולנית שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. הוא מנסה בתעלולים שונים להעמיד את עצמו מעל החוק ומחפש כל דרך פחדנית לברוח מאימת הדין, על מנת שלא ייאלץ להתייצב אל מול הראיות.

גנץ כלל אינו חשוד בפרשה שחקירתה רק בחיתוליה. כלל לא ברור האם היא תניב ראיות כלשהן לעבירה כלשהי של החשודים בה ובוודאי שלא של מי שאינם חשודים בה.

ומה שחשוב הרבה יותר מכך, זו העובדה שגנץ הביע אמון מלא במוסדות האכיפה, החוק והמשפט של ישראל, והתחייב בפני עם ישראל שאם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר.

הבדל של יום ולילה.

ומה דעתי בנוגע לפרשת "הממד החמישי"? אני סומך על רשויות החוק בישראל. אם הוחלט על חקירת הפרשה, הרי שיש קצה חוט של חשד בפלילים ולכן ההחלטה לחקור מוצדקת (גם אם אפשר לחלוק על עיתוי ההודעה סמוך לבחירות, דבר שלא נעשה מעולם והוא מנוגד למדיניות הפרקליטות). אני בעד חקירה יסודית ומאומצת, דווקא כיוון שמי שהיה יו"ר הדירקטוריון של "הממד החמישי" הוא מועמד לראשות הממשלה. אני מקווה כמובן שיתברר שלא היה רבב במעשיו של גנץ, אך סבור שיש לחקור את הפרשה ללא פשרות. אם יהיו חשדות נגד גנץ, עליו להיחקר, ללא הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להתפטר בו ביום, במיוחד אם יהיה ראש הממשלה.

אם גנץ יתקוף את רשויות החוק, יתחיל להתבכיין בחמיצות נוסח נתניהו על "רדיפה אישית", "תפירת תיקים" וכו', להעליל עלילות על רשויות האכיפה, להמציא סיפורי מעשיות "דיפ-סטייט" למיניהן וינסה להעמיד את עצמו מעל החוק, לדחוף חוקי מגה-שחיתות או להתחבא מאחורי חסינות, אצא נגדו בכל התוקף ואראה בו אדם שאינו ראוי להיות איש ציבור ולא כל שכן – מנהיג לאומי.

* הביביזם מסוכן מביבי – בראיון לרינה מצליח סיפר אביגדור ליברמן, שידוע לו שפרקליטי נתניהו ופרקליטות המדינה נושאים ונותנים על עסקת טיעון והוא הביע ביטחון שב-16 הימים שבין הבחירות לפתיחת המשפט, תסוכם עסקת הטיעון, שתכלול התפטרות נתניהו תמורת הקלה בכתב האישום.

האם זה נכון? אין לי מושג. יתכן שיש מגעים, אבל קשה לי להאמין שנתניהו ילך על עסקה כזו.

אם תהיה עסקה כזו, ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, שהמדיניות שלה תתבסס על תכנית טראמפ, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלה, תוזמן להצטרף. זו הממשלה הטובה ביותר שיכולה להיות. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר השלטוני ולפלונטר הפוליטי.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לעסקה כזו. עקרונית אני נגד עסקאות טיעון לנבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר – כך אני מתנגד לכך יותר. האשמות בשחיתות של מנהיגי ציבור חייבות להתברר עד הסוף. קל וחומר במקרה הזה, כאשר אין המדובר רק בנאשם שנאבק על חפותו, אלא באמונה של כמעט חצי עם בתיאוריית קונספירציה על הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים כדי להפיל את המנהיג הנבחר. האמונה הזאת היא אסון לאומי ועלולה להביא לאנרכיה. עסקת טיעון רק תחזק את האמונה הזו, והיא תהיה ה"הוכחה" הניצחת שהמטרה הייתה רק הפלתו של נתניהו מהשלטון וברגע שהמטרה הושגה, "מדינת העומק" נסוגה כי היא יודעת שהתיקים תפורים.

חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך הביביזם הוא סכנה גדולה יותר מביבי, ולב הביביזם הוא השנאה והניכור לכל מוסדות מדינת החוק, אי האמון בה, חוסר הלגיטימיות שלה בעיניי רבים והנכונות לקנות את שקרי הקונספירציה. חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך חשוב יותר לחולל דה-ביביזציה של החברה הישראלית. אם נתניהו יוחלף אך הביביזם יעמיק – לא עשינו דבר.

(אגב, "התעשיה" כבר מכשירה את הקרקע לעסקת טיעון. הנה דוגמית שכתבה ביביסטית, ומן הסתם זה יהיה הנרטיב של מצדדי עסקה, אם תהיה: "אם נתניהו יעשה עסקת טיעון זה לא כי הוא אשם, אלא מפני שכנופיית שלטון החוק לא תעניק לו משפט הוגן. זו הייתה ההמלצה של וינרוט ז"ל לא כי חשב שנתניהו אשם. דווקא כשיש חשש שמתנכלים פוליטית חייבים עסקה. מערכת שלטון החוק לא אמינה". הבנתם?)

* מולך הרייטינג – הדלפת ביקורו של ראש המוסד בקטאר, בשידור חי, בראיון של ליברמן לערוץ 12, היא הפקרות. זו גם עבירה על החוק וגם פגיעה בביטחון המדינה, מפי מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ. גם מולך הרייטינג אינו מקדש את כל האמצעים.

* ימינה&שמאלה – אני נמצא ברשימת תפוצה של מרצ בראשות פרצ. אחה"צ הגיע אליי מסרון המצטט את השקר של איילת שקד, המצפה שיועז הנדל וצביקה האוזר יערקו לבלוק של נתניהו אחרי הבחירות. היא כמובן יודעת שזה שקר. גם אנשי מרצפרצ יודעים זאת. אבל הם ממחזרים את השקר כפתיון לציד החוליות החלשות בין מצביעי כחול לבן.

אני בעד שהעבודה-גשר-מרצ תעבור את אחוז החסימה, כי ארבעת הקולות שלהם חשובים בהמלצה על גנץ.

* תרבות השקר – יועז הנדל וצביקה האוזר הם אנשי מצפון ואמת. צביקה האוזר היה מזכיר הממשלה של נתניהו והנדל היה ראש מערך ההסברה – שני תפקידים עתירי כוח והשפעה. שניהם סיכנו את תפקידיהם כאשר חשפו שחיתות. הם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי – איש סודם של נתניהו ו"הגברת" ונער השליחויות המסריחות והמלוכלכות שלהם – נתן אשל. ואכן, שניהם מצאו את עצמם זמן לא רב לאחר מכן מחוץ ללשכה, כי נתניהו מעדיף טיפוסים מן הזן של אשל.

הטענה המכוערת של שקד, שהיא רואה בהם עריקים פוטנציאליים, היא שקר במודע. בשבוע הבא יש להוריד את תרבות השקר מן השלטון.

* כן לערבים, לא למשותפת – בראיון לרשת ב' שב יעלון והצהיר בפעם האלף שכחול לבן לא תקים קואליציה עם המשותפת ולא קואליציה שנסמכת על המשותפת. שאלה אסתי פרז: "אבל הערבים הם אזרחי ישראל, 20% מאזרחי ישראל". כמה אפשר עם הדמגוגיה הזאת? מישהו פוגע בזכות הבחירה של אזרחי ישראל הערבים לכנסת? הכנסת מייצגת את כלל הציבור, על פי תוצאות הבחירות. ממשלה קמה על בסיס הסכמות על דרך משותפת. הרשימה המשותפת אינה פרטנר לשיתוף פעולה קואליציוני – לא כיוון שהיא ערבית בעיקרה, אלא כיוון שעמדותיה מנוגדות לעמדות כחול לבן. שמה של כחול לבן מעיד על מהותה – תנועה ציונית שדגלה הוא דגל הלאום. הרשימה המשותפת היא אויבת של הדגל הזה. כשעופר כסיף היה סטודנט הוא הצית את דגל ישראל בהפגנה של השמאל הרדיקלי באוניברסיטה העברית. באוגוסט האחרון, כבר כח"כ, הוא הפגין בירושלים כשהוא נשא את דגל אש"ף. והוא לא ערבי, אלא נולד לאם יהודיה. האם מישהו אמר שכסיף היהודי הוא פרטנר ושאר הרשימה לא, כי היא ערבית? בעיניי, רשימה שעופר כסיף חבר בה פסולה. האם כאשר מאיר וילנר היהודי עמד בראש חד"ש (שהייתה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת) מפלגה ציונית כלשהי הקימה אתה קואליציה? ניהלה אתה מו"מ קואליציוני? הרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג של ראשי כחול לבן בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שמוגדרים בעיניהם "פושעי מלחמה". אז על איזה בסיס אפשר להקים קואליציה אתם? זה אבסורד.

ואם מישהו חושב שהרשימה המשותפת אינה פסולה לקואליציה, שישמיע את דעתו, שיבקר את כחול לבן, שיסביר מדוע היא טועה – אבל אל יטען את הטיעון הדמגוגי שהיא פוסלת ערבים.

* האיש שרצח את השלום – ב-6 באוקטובר 1981 בוצע במצרים רצח כפול. באותו יום נרצח הנשיא סאדאת ונרצח השלום בין ישראל למצרים. את הנשיא סאדאת רצחו ארבעה פעילי הג'יהאד האיסלמי המצרי, שהוציאו לפועל פתווה – פסק הלכה של איש הדת המוסלמי עומר עבד-אל-רחמן. את השלום עם ישראל רצח סגנו של סאדאת ויורשו – חוסני מובראק.

כנער, התנגדתי לעקירת יישובי סיני ולכן התנגדתי להסכם השלום עם מצרים, אך האמנתי בכנות כוונותיו של סאדאת ובכך שהמחיר הכבד יהיה שלום אמת. סאדאת חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה עם ישראל והחל ליישם אותם. ניתן להמחיש את ההבדל בין סאדאת למובארק בעובדה שבארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו הוא ביקר בישראל חמש פעמים. מובארק, לעומתו, הקפיד לא לבקר בישראל במשך שלושים שנות שלטונו (למעט גיחונת להלוויית רבין).

מובארק הפך את הסכם השלום לאות מתה. הוא לא הפך שלום חם לשלום קר, אלא למלחמה קרה. מצרים הובילה את כל המסעות הדיפלומטיים נגד ישראל. מצרים הובילה את הוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן שהולידה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל וה-BDS. מערכת החינוך המצרים הסיתה נגד ישראל ונגד העם היהודי, הסתה אנטישמית מובהקת. התקשורת במצרים, המודרכת בידי השלטון ומבצעת את רצונו, הובילה הסתה חמורה נגד ישראל והיהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון היו להיט במצרים של מובארק.

לזכותו של מובארק ייאמר, שלאורך כל השנים הקפיד לכבד את הנספח הביטחוני של הסכם השלום – לא הכניס כוחות לסיני ולא הפר אותו בשום דרך. לעומת זאת, השגרירות בישראל הייתה בעיניו כלי משחק. כאשר רצה "להעניש" את ישראל על צעד כלשהו הוא החזיר את השגריר למצרים, וכל החזרה כזו הייתה למספר שנים, כאשר ישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני כדי שיישלח שוב שגריר לישראל, כאילו לא שילמה מחיר כבד כל כך, על שלום שלא התממש.

מובארק היה דיקטטור, שרדה בעמו במשך שלושים שנה, עד שעמו התקומם נגדו והפיל אותו. עם זאת, הוא עדיף בהרבה על האחים המוסלמים, בראשות מורסי, שהחליפו אותו. רק הפיכה צבאית הצילה את מצרים ואת המזרח התיכון מפני השלטון המוסלמי הקנאי במצרים. א-סיסי מוביל דרך ביניים בין השלום החם של סאדאת לבין המלחמה הקרה של מובארק – שלום קר.

* איך הסתדרנו בלי חוק הלאום – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי את הפרוטוקולים של ועידת היסוד של מפלגת העבודה ב-1968. מה שמעניין יותר מההחלטות זו הרטוריקה. איזה להט ציוני! איזה להט יהודי! ההתייחסות למדינת ישראל כאל כלי שנועד לממש את ייעודו של העם היהודי. הקריאה לעם היהודי בגולה לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה. ההתייחסות למלחמת ששת הימים כניצחונו הגדול של העם היהודי ולתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים כאל איום קיומי על העם היהודי. ועל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כביטוי לשינוי העצום שחוללה הציונות וחוללה תנועת העבודה בעם היהודי. וכן הלאה וכן הלאה, בפי כל הדוברים, ניצים ויונים כאחד.

איך הגענו לכך שמפלגת העבודה ניהלה מלחמת חורמה נגד חוק הלאום, וטענה שהוא חוק "גזעני", ומה שהקפיץ אותה יותר מכל הוא המונח "התיישבות יהודית"? הרי התיישבות יהודית הייתה לחם חוקה של תנועת העבודה.

בפולמוס על חוק הלאום נאמרה הטענה: "בשביל מה צריך את החוק הזה. הסתדרנו שבעים שנה בלעדיו". ההתנגדות לחוק ונימוקיה הם ההסבר המשכנע ביותר מדוע החוק נחוץ היום. אבל קריאת הפרוטוקולים מלפני 52 שנה מסבירים מדוע החוק לא היה נחוץ אז. זה היה כמו לחוקק חוק שלפיו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב.

* מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם הוטלו מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן קלקלן (ספוילר) – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמֶדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

* ביד הלשון

* צור יגאל – בשבועות האחרונים עסקה הפינה ביישובים שמופיע בהם השם יצחק, ומונצחים בהם שמותיהם של אישים שונים, ששמם הפרטי יצחק. אחד מהם הוא צור יצחק, ע"ש יצחק רבין. בשבועות הבאים אציג סדרה של יישובים שמופיעה בשמם המילה צור, בהטיות שונות.

ראשית – מהו צוּר? סלע.

היישוב הראשון בסדרה זו (או בעצם השני, אחרי צור יצחק), היום הוא כבר אינו יישוב נפרד – צור יגאל. צור יגאל נוסד ב-1994 כיישוב קהילתי במועצה האזורית דרום השרון, סמוך לקו הירוק באזור קלקיליה, במסגרת תכנית שבעת הכוכבים שהגה ודחף אריק שרון, בהיותו שר השיכון. היישוב נקרא על שמו של יגאל כהן. יגאל כהן מתל עדשים היה איש התיישבות, פעיל בתנועת המושבים. החל דרכו הפוליטית בצעירי מפא"י וכמו רבים מתנועת המושבים הלך בעקבות בן גוריון והצטרף לרפ"י (רשימת פועלי ישראל). כאשר רפ"י הצטרפה למפלגת העבודה בניגוד לדעתו של בן גוריון, הוא דבק בבן גוריון שהקים את הרשימה הממלכתית. הרשימה הממלכתית הצטרפה כחטיבה לליכוד ויגאל כהן נבחר מטעמה לכנסת השמינית (1973). כהן כיהן בכנסת במשך 14 שנים, עד מותו.

ב-2003 אוחדו היישובים הסמוכים צור יגאל וכוכב יאיר והקימו את המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל.

* "חדשות בן עזר"