צרור הערות 11.7.21

* מהות זהותה של מדינת ישראל – מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

צר לי על כך שלשופט קרא לא היה האומץ להתעלות ולקבל כמו חבריו החלטה משפטית טהורה.  

* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות.

ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה.

לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה".

לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו".

למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי?

ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.

אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.

את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.

העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא הייתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.

* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.

* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.

לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?

מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה", לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה". מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא יפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.  

* מצעד הנשים – ב-13 ביולי 2020, לפני שנה בדיוק, כתב כאן נעמן כהן: "חוק השבות לנשים החוששות ממילה: למרות שבחוף השנהב מילת נשים אסורה ע"פ החוק, ובישראל מותרת, ולמרות שחוף השנהב מדינה גדולה בה ניתן לנכדה להתרחק מסבתא, קבע בית המשפט העליון כי יש זכות לאישה אפריקאית שאינה רוצה במילה לקבל סטטוס של פליטה ולהיקלט בישראל, ועל המדינה להוכיח כי אישה כזו יכולה לחיות בארצה במקום אחר בביטחון.

נטל הוכחה כזה מובן שאינו אפשרי, והחלטת בית המשפט תביא לכך שכשליש מנשות אפריקה תוכלנה לפי בית המשפט העליון להיקלט בארץ.

היכונו למצעד הנשים.

לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא אפריקאית ולא דמוקרטית".

לא הייתי טורח לשמור את הדברים, אלמלא היה זה באותם שבועות בון-טון בלהג היְמנני. "בג"ץ שינה את חוק השבות" כתבו רבים.

כמובן שאלה דברי הבל ורעות רוח. בג"ץ לא נגע בחוק השבות. חוק השבות מדבר על אזרחות אוטומטית לכל יהודי. פסיקת בג"ץ כלל לא עסקה באזרחות. בסך הכל היה מדובר בהענקת מעמד פליט למשפחה אחת. אפשר לאהוב את הפסיקה או לא. אבל אין היא יותר ממה שהיא – החלטה נקודתית על משפחה אחת.

חלפה שנה. איפה "מצעד הנשים"? האם באמת ישראל חדלה להיות מדינה יהודית דמוקרטית והפכה למדינה אפריקאית ולא דמוקרטית?

זו סתם דוגמית אחת מערמת השקרים והשנאה נגד בית המשפט ומערכת המשפט הישראלית, של הימננות הקיצונית. זה עוד הבל דמגוגי אופייני.

לעומת זאת, מה באמת מסכן את הרוב היהודי? ההישג האדיר של ביבי&טיבי של הפלת חוק האזרחות.

* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. הייתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהייתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.

נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.

ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא הייתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים הייתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.

* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק.

איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו.

מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.

* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעיה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת".

ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.

* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן". מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה". זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.

* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד.

ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית.

השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?

לעתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.

* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה.

המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים.

ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעיה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעיה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.

* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת.

וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה הייתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת הייתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא הייתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון.

הצביעות הייתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.

אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה.

הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעיה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות.

ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עמו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעיה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה.

הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף שהם ידעו שאינם דוברי אמת.

כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעיה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.  

* שבע אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא הייתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה".

כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השניה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.

* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.

* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה. לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו הייתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום אפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.

נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.

* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד". בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטואנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.

* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.

* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.

* ביד הלשון

אברך – תכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך.

מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי.

חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים.

לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"