פינתי השבועית ברדיו: פונאר

פונאר / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.8.19

את נאום הקטגוריה ההיסטורי של היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שאותו נשא, כדבריו, בשמם של ששת המיליונים שקולם לא ישמע, הוא סיים בהקראת השיר "פונאר". "פונאר", הנושא את שמו של גיא ההריגה של יהודי וילנה, הוא אחד מסמלי השואה, אולי דווקא בשל האופטימיות הגדולה שבמילותיו.

ב-6 במרץ 1943 נערכה בגטו וילנה תחרות מוסיקה. רוב משתתפי התכנית היו מבוגרים, פסנתרנים מקצוענים ובעלי שם, ובהם הפסנתרן וולף בקר, המנצח וולף דורמשקין והמלחין מיכאל וקסלר. בין המשתתפים היה גם ילד בן 11, אלכסנדר וולקוביסקי. הפסנתרן הצעיר ניגן יצירה שהוא עצמו כתב, והשם שנתן לה היה "פיאנו". אלכסנדר וולקוביסקי זכה במקום גבוה מאוד, בוודאי לילד המנגן בין ענקים – המקום הרביעי.

לאחר התחרות וההצלחה, אביו של אלכסנדר, הרופא ד"ר נוח וולקוביסקי, כתב בפולנית מילים לבית אחד מהשיר: Cicho cicho – שקט שקט. המשורר שמריהו (שמרקה) קצ'רגינסקי תרגם את הבית ליידיש, והוסיף לו בתים נוספים. שמו של השיר ביידיש – "שטילער שטילער".

עצם קיומה של התחרות, בתנאי הגטו והשואה הנוראים, הוא עדות לאחד מסממני הגבורה האדירים בשואה – קיומם של חיי תרבות יהודיים תוססים ועשירים מאוד – תיאטרון, מקהלות, תזמורות, אירועי ספרות ומוסיקה, הרצאות.

השיר, על מילותיו, הושמע לראשונה באחד האירועים הללו, הרצאה של המשורר קצ'רגינסקי, על הנושא: וילנה בספרות היהודית. בערב זה, שרה הזמרת הפרטיזנית קיילה קריצ'בסקי את השיר. לאחר מכן שר אותו באופן קבוע הזמר אקסלרוד וזמרי מקהלת גטו וילנה, בניצוחו ובעיבודו של אברהם סלפ. כשהשיר הגיע לארץ ישראל, אברהם שלונסקי תרגם אותו לעברית.

מחבר השיר, המשורר ופעיל התרבות שמרקה קצ'רגינסקי, היה היוזם והמארגן של תחרות המוסיקה, אף שחודש קודם לכן שכל את אשתו. קצ'רגינסקי שרד את השואה. עם חיסול הגטו הוא ברח ליער והצטרף לפרטיזנים. קצ'רגינסקי, שהיה קומוניסט, לא האמין בציונות ולא בעברית. הוא אמנם ביקר בישראל, אך השתקע דווקא בארגנטינה. הוא ניהל בה הוצאת ספרים יהודית סוציאליסטית. ב-1954 הוא נספה בתאונת מטוס.

זמן קצר לאחר התחרות, נערכה סלקציה בגטו, ואלכסנדר ואביו נשלחו למחנה עבודה באסטוניה. בסלקציה נוספת אביו הוצא להורג והוא נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף. הוא ניצל בזכות תושייתו, כאשר ברח מצריף הילדים לצריף המבוגרים. הוא הועבר למחנה דאוטמרגן ושרד בו עד שחרורו בידי הצרפתים. הוא ואמו שרדו את השואה, נשארו בחיים ועלו ב-1945 לישראל. אמו נישאה בארץ מחדש.

בארץ שינה אלכסנדר את שם משפחתו לתמיר. הוא המשיך את השכלתו המוסיקלית, היה פסנתרן מוכר ומצליח, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה, מלחין, מפיק הרכבי ואירועי מוסיקה ומגיש ב"קול המוסיקה". בשבוע שעבר, הלך אלכסנדר תמיר לעולמו.

השיר "פונאר" היה ונותר אחד משירי השואה הבולטים. שרים אותו בטקסים רבים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובכלי התקשורת ביום זה. במשך עשרות שנים, שמו של מלחין השיר וסיפורו לא היו ידועים. הסיפור נחשף לראשונה בתכניתו של דן אלמגור בטלוויזיה, "שרתי לך ארצי", באמצע שנות השבעים, שבו התארח פרופ' תמיר וסיפר את סיפורו וניתן למצוא את העדות ביוטיוב. גם אחרי הופעה זאת, שמו לא הוזכר בקרדיטים על השיר, עד שבסוף שנות ה-80 חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, שחקר את השיר, הגיע אליו שוב, וראיין אותו. עופר יזם את סרט התעודה "פונאר" של הבמאית רחלי שוורץ, וערך את התחקיר לסרט. הסרט, שהופק בעבור הערוץ הראשון ב-2002, הביא את תמיר לראשונה חזרה לוילנה. בשיאו של הסרט, שרה מיטל טרבלסי את השיר באולם שבו נערך הקונצרט המקורי.

ביום הזיכרון לשואה והגבורה הקרוב, יערוך עופר אזכרה לתמיר, באותו המקום.

פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, בירת ליטא, אליו גורשו בתחילת המלחמה רבבות יהודים מהגטו, כביכול למחנה עבודה, ושם הם נרצחו בהמוניהם בירי רובים ונטמנו בקבר אחים המוני. מספר הנרצחים, בידי הנאצים ומשת"פים ליטאים, הוא קרוב ל-100,000 איש, מתוכם 70,000 יהודים, וכן 20,000 פולנים וכ-8,000 שבויי מלחמה סובייטים. הטבח בפונאר ארך כשלוש שנים, מיולי 1941 עד אוגוסט 1944.

בכרוז המפורסם שכתב מנהיג המחתרת בוילנה, המשורר אבא קובנר, ב-31.12.1941, שבו הבהיר לראשונה שמטרת הנאצים היא השמדת יהדות אירופה ותחילה יהדות וילנה, וקרא ליהודים להניף את נס ההתנגדות והמרד, תחת הסיסמה "לא נלך כצאן לטבח", הוא גם הבהיר לתושבי הגטו מה משמעותו האמתית של מחנה העבודה, כביכול, פונאר: "פונאר הוא מוות", כתב קובנר. יש לציין, שלא היו לו ידיעות מוסמכות, לא על הנעשה בפונאר ולא על כוונת ההשמדה, אך הייתה לו אינטואיציה כמעט נבואית, ומרסיסי המידע וכושר הניתוח שלו, הוא כתב בפסקנות את הדברים שנראו הזויים, והתבררו, לדיאבון הלב, כמדויקים.

השיר הוא שיר ערש של אמא בגטו וילנה, שאביו נרצח בפונאר. האם מבקשת מבנה להחריש, לא לבכות. השיר הוא שיר אופטימי, שיר שכולו אמונה בניצחון הטוב, ניצחון האור, ניצחון הדרור. הוא מסתיים במילים: עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

השיר זכה לביצועים רבים. הביצוע המוכר ביותר, הקלאסי, הוא של חוה אלברשטיין. היא מבצעת אותו ביידיש ובעברית. אנו נאזין לה, בגרסה העברית, ונקדיש אותו לזכרו של אלכסנדר תמיר, שנפטר לפני ימים אחדים.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: קחי אותי איתך

קחי אותי אתך / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.4.19

השבוע נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובחרתי להשמיע שיר, שיש המשייכים אותו לשואה, יש החולקים על שיוך זה, וככל הידוע לי, היוצרת עצמה לא הבהירה את כוונתה והותירה את השאלה פתוחה לפרשנות.

השיר הוא שירה של חוה אלברשטיין "קחי אותי אתך", מתוך תקליטה "לונדון". כאשר שמעתי אותו לראשונה, היה לי ברור שהשיר הוא על השואה. לימים, כאשר העמקתי במילותיו, אני פחות משוכנע.

אולם עצם העובדה שרבים רבים מזהים אותו עם השואה, שרים אותו בטקסי יום השואה – גם בטקס יום השואה במתנ"ס הגולן לפני שנים אחדות, כאשר ניהלתי אותו, שרנו אותו; בכלי התקשורת משמיעים אותו ביום הזיכרון – הוא הפך להיות חלק מהקנון של שירת השואה, בין אם זו הייתה כוונתה של חוה מלכתחילה ובין אם לאו.

השיר מדבר על פרידה של אם ובנה. השיר הוא על רקע רכבת. החיבור של פרידה ורכבת, יוצרת בהכרח, באוזן של מאזין יהודי, אסוציאציה של השואה. הילד צועק לרכבת "קחי אותי אתך". ומוסיף "כאן אני נחנק". בשלב זה האם עוד אינה מופיעה, רק הרכבת. אולם בהמשך, כשהאם נכנסת לסיפור, ניתן להניח שהאם נמצאת ברכבת. סביר להניח שזו רכבת הלוקחת את נוסעיה לאושוויץ, והאם מצאה את הדרך להשאיר את הילד מחוץ לרכבת, בתקווה שאיכשהו יסתדר ויינצל, כי גורל הנוסעים ברכבת נחרץ. אך הילד אינו מבין זאת. הוא רוצה את אמא, הוא לא מבין למה היא נטשה אותו, והוא נחנק מדמעות.

בבית השני הילד צועק לעבר אוניה שמפליגה לקראת האושר. כאן, יש להניח, מדובר בספינה המפליגה לארץ ישראל, והילד השרוי בחושך, בגולה הדוויה, מתגעגע אל כדור השמש המסמל את האקלים הארץ ישראלי, מתחנן לאוניה שתיקח אותו.

בפזמון מופיעה האם. כאן יש יחס שונה לפרידה, בין האם והבן. כאן האם אומרת שבכל פרידה יש מוות, אך הבן אומר שבכל פרידה ישנה לידה. יתכן שזאת כבר פרספקטיבה מאוחרת של הילד. האם ידעה שהפרידה הזאת, לפחות בעבורה, היא ראשיתו של המוות. הבן, בדיעבד, מבין שהפרידה הזאת הייתה לידתו מחדש. ולכן הוא צועק לעצמו: "קדימה"! וברמז לאשת לוט, "פוחד שיהפוך לנציב של מלח", כמו אבא ואמא. הוא יודע שהוריו נספו, והוא פוחד להביט לאחור, להיתקע באסון, הוא חותר קדימה, לחיים חדשים. כמו רבים מהניצולים שכל מעייניהם היו לבנות חיים חדשים, משפחה חדשה והדחיקו את השבר הגדול של השואה, אם כדי לגונן על ילדיהם ואם כדי לגונן על עצמם ולאפשר לעצמם את הנורמליות.

בבית השלישי הילד, שמכריז שהוא כבד כמו אבן, מתחנן אל הציפורים בשמיים שייקחו אותו אתן. הצפיה בציפורים שעפות לארץ ישראל והכמיהה להצטרף אליהן, היא מוטיב ידוע, המופיע למשל בשירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", או בשיר "העגורים" שאותו השמענו כאן לא מכבר.

בבית האחרון, האמא, עייפה ומבוהלת, אומר לבנה "קח אותי אתך". ניתן לפרש זאת כפנטזיה של האם, שמאמינה שבנה ניצל והחל את דרכו לחיים חדשים, והיא כל כך הייתה רוצה שהוא ייקח אותו אתה.

אחד הסרטונים של השיר ביוטיוב, מופיע על רקע תמונה בשחור לבן בנוף אופייני לעיירה אירופית במאה שעברה. לאחר מלחמת לבנון השניה, התפרסם יומן של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמה ועוטר בצל"ש לאחר מותו, שכתב במסע לפולין בהיותו צוער בקורס קצינים. הוא מספר שם, שבהיותו בטרבלינקה הוא ביקש מן המדריכה להשמיע את השיר. המשפחה הוציאה את היומן כספרון, לאחר מותו, והכתירה אותו: "קחי אותי אתך".

לעומת זאת, הסופרת והמחנכת עופרה עופר אורן, פירשה בבלוג שלה "סופרת ספרים" פירוש אחר לגמרי, לפיו מדובר בכאב הפרידה של אם מבנה הבוגר שיוצא לדרכו העצמאית, לעומת תחושתו של הבן שהוא נחנק והוא רוצה לפרוש כנפיים כמו הציפורים, כדוגמת השיר "עוף גוזל".

כך או כך, זהו שיר מקסים, שחוה כתבה את מילותיו והלחינה אותו. נאזין לביצועה היפה.

קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

קחי אותי אתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי אתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמיים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קח אותי אתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא