בלדה על סוס עם כתם על המצח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.1.23

מחר ימלאו 85 שנים ליורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני שנה, בינואר 2022. לפני כ-35 שנים חדל לכתוב שירים חדשים. כיוון שעד אז כתב למעלה מאלף שירים נפלאים, ניתן רק לשער כמה מאות או אלפי שירים הפסדנו. אולם גם לאחר שחדל לכתוב שירים המשיך ביצירה, שרובה קשורה למקורות ישראל אליהם היה קשור בעבותות של זיקה ואהבה; לתנ"ך, לספרות חז"ל, לתורת הנסתר, לספרות המוסר ולסיפורים חסידיים. גם ביצירתו כפזמונאי הרבה להתכתב עם אותם מקורות.

יורם טהרלב הגדיר את עצמו כליטאי, וכך הוא כתב: "ההשפעה של הרוח הליטאית, שמעולם לא הרגשתי אותה, הולכת והופכת לדומיננטית באורח המחשבה שלי ואולי גם באורחות חיי. נולדתי בארץ וגדלתי כצבר ישראלי לכל דבר, עד שגיליתי את 'ספרות המוסר' היהודית. דבקתי בה. חובות הלבבות, אורחות צדיקים, מסילת ישרים, חפץ חיים, הרמב"ם, ומעל כולם הספר "שבט מוסר", מותאמים לי ככפפה. הנקיות השכלתנית, החשיבה ההגיונית, הסלידה מכל סוג של אמונה טפלה, הפשט ועולם הערכים העמוק המנסה להנחות את האדם בעולם ההפכפך, מדברים אליי יותר מכל סוג אחר של ספרות מחשבה. אני מתחיל להבין את אבות-אבותיי הליטאים שהקימו במאה ה-19 את 'תנועת המוסר', וניסו להכניס לישיבות השמרניות – בהן למדו רק תלמוד – את עולם הערכים של ספרות המוסר. לא אומר שאינני נהנה מכמה אמרות חכמות וציוריות של החסידים, אך ליבי שייך למתנגדים, לליטאים".

וחרף ליטאיותו, הוא אהב מאוד את הנמסיס של הליטאים, עולם החסידות ובמיוחד את הספרות החסידית.

השיר שנאזין לו היום, "בלדה על סוס עם כתם על המצח", שמתי כספי הלחין בכישרון רב וחוה אלברשטיין שרה בהגשה הנפלאה שלה, בעיבודו של משה וילנסקי, הוא שיר חסידי, המספר סיפור חסידי. זו אינה גרסה שירית לסיפור חסידי אותנטי, אלא טהרלב כתב את הסיפור החסידי. אך זה סיפור חסידי מובהק, המשמר את המוטיבים הייחודיים לספרות החסידית הקלסית.

תקציר הסיפור. הפריץ רואה סוס נהדר עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב, נותן למושקה מאה רובל ומשגר אותו ליריד לחפש סוס זהה. מושקה מגיע ליריד ורואה סוס זהה ולידו בעל הסוס, ואותו הגוי שר ניגון נפלא. מושקה ניגש אליו ומבקש שילמד אותו את הניגון. הנ"ל אומר לו שמחירו של הניגון הוא חמישים רובל. מושקה אינו מהסס ומשלם מיד, לומד את הניגון והם פוצחים יחדיו בשיר. כשסיימו לשיר הוא שואל כמה יעלה לו זה הסוס הנהדר, ונענה שמחירו של הסוס מאה רובל. חמישים שילמתי כבר, אומר מישקה ואוסיף עוד חמישים, אך הגוי אומר לו שיש מסחר הגון ותמורת החמישים כבר קיבל את הניגון. מושקה ממשיך להסתובב ביריד וראה זה פלא, הוא שוב רואה סוס זהה, ולידו גוי אחר בכלל השר "מין ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא". שוב הוא מבקש מהגוי ללמד אותו את הניגון. שוב הוא משלם חמישים רובל. שוב מבקש לקנות את הסוס שעולה מאה רובל, ואומר "חמישים שילמתי ואוסיף את מגפיי". כמובן שהגוי מסרב, וכשמושקה שב ללא הסוס וללא הכסף הפריץ חובט בו וזורק אותו מחוץ לאחוזה. מושקה, אשתו וילדיו מגורשים, נעים ונדים כשהם שרים את הניגון שמושקה למד. באחת השבתות הם מגיעים לעיירה של אדמו"ר גדול. אחרי צאת השבת שואל אותם הרבי מאין הם ולאן, ובמקום להשיב הם פוצחים בשיר. החסידים מסביב צוחקים בלעג והרבי גוער בהם: "האמנם חרשים אתם? האם אינם שומעים? הלא אל הניגון הזה חיכינו מתמיד. אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד".

הבלדה הזאת יכלה בהחלט להיות סיפור חסידי מקורי, והוא כתב אותה ברוח הסיפורים החסידיים על "הצדיק הנסתר"; אותו אדם פשוט שנראה שוטה, אך דווקא הוא בפשטותו וגסותו נושא בשורה, כמו אותה שריקה של הנער המוגבל שפתחה שערי שמים ביום כיפורים בבית מדרשו של הבעש"ט (לפי גרסה אחרת הייתה זאת קריאת "קוקוריקו").

הסיפור של יורם טהרלב הוא סיפור ייעוד. לאותו מושקה יש ייעוד, שהוא עצמו אינו מודע לו, והוא לעבור בין אחינו בני ישראל "מכפר לכפר בין יער לבין עיר" עם הניגון שאתו נקבל את פני משיח בן דוד. וכך בעצם גם לבשר שהגאולה קרובה.

כל הסיפור מורכב מצירופי מקרים, שברור שיש יד המכוונת אותם – למען הגשמת הייעוד של מושקה. כדי שיוכל למלא את שליחות, יש לגרש אותו מן העיירה. הקב"ה מזמן לעיני הפריץ "סוס נהדר" עם כתם על המצח וכתם על הגב, והוא משגר את מושקה לחפש סוס כזה. במקרה, כשהוא מגיע ליריד הוא פוגש מיד את הסוס הנדיר שהוא מחפש. מושקה, שאינו מודע לייעודו, אינו יכול שלא לפעול על פי אותו ייעוד. לכן, כשהוא שומע את המנגינה, היא מהפנטת אותו ואוחזת בו יותר מהסוס. וכאשר הוא מבין שיש מחיר ללימוד המנגינה, הוא לא מהסס ומשלם עליה בכסף שקיבל כדי לקנות את הסוס. וכאשר הוא ממשיך בשיטוטיו כדי לחפש את הסוס, לגמרי במקרה יש שם בדיוק את הסוס הנ"ל. ולגמרי במקרה גוי אחר שר ההמשך של הניגון ההוא. והוא אינו יכול שלא לפעול על פי ייעודו, הוא שוב לומד את המנגינה ומשלם עליה בכסף שבו צריך היה לקנות את הסוס.

בכך הוא גזר על עצמו את הגירוש – המאפשר לו למלא את ייעודו. וכשהוא מגיע אל הרבי, כשהוא מתבקש לדבר יוצא לו הניגון. ובעוד הכל לועגים (כמו בסיפורים החסידיים האחרים על צדיקים נסתרים) לרבי יש סגולה ייחודית המאפשרת לו לזהות ולגלות באיש הפשוט הזה את מה שהוא עצמו אינו יודע על עצמו. מהי אותה מנגינה שהוא מביא.

השיר הוא מתוך תקליטה של חוה אלברשטיין "לו יהי" משנת 1973.

נקדיש אותו לזכרו של יורם טהרלב.

"האם ראית את הסוס הנהדר הזה?

רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב"

כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס

ונתן לו מאה רובל שייצא מיד.

הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל

ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה

ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי- בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד.

אי-אי-אי…

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר:

"הי, בכמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב".

"מאה רובל" סח הגוי ומושקה אז משיב:

"חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים"

"לא לא ולא צוחק הגוי פה יש מסחר הגון

תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון

זה לא הולך ביחד

ושיר אינו חינם".

הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם

טייל בין דוכני השוק לרגע לא עמד

ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד:

אי-אי-אי…

ממש מעבר ליריד א-הו איזה מזל!

עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?

והגוי משמיע שיר הקשיבו ושמעו

מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי – בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד

אי-אי-אי…

וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר:

"הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?"

"מאה רובל", סח הגוי ומושקה "אי אי אי

חמישים שילמתי ואוסיף את מגפי".

"לא לא ולא הסוס לחוד מאה רובל עולה

חמישים שילמת לי על הניגון הזה"

אי-אי-אי…

חוזר לו מושקה בלי הסוס והפריץ אהה

חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה

עם כתם על המצח וכתם על הגב

ואחריו מגורשים אישתו וילדיו

ובדרכים בין כפר לכפר בין יער לבין עיר

גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר:

אי-אי-אי…

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם

אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם

הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט

יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת

שאל "מנין באתם ולאן תלכו ללון?"

והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:

אי-אי-אי…

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים

אבל אצל הרב במצח זעו הורידים

היכה הרב על שולחנו

ובקולו הרעים:

"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?

הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד

אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

אי-אי-אי…

החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 9.1.23

במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 בני קיבוץ בית השיטה. איני בטוח אם מי שלא חי בקיבוץ או לפחות ביישוב כפרי קטן, יכול להבין את משמעות האובדן הזה. קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת, שמכה קשה כל כך נחתה עליה.

באותם ימים, שהו בבית השיטה הנשים והילדים של קיבוץ מרום גולן, שפונו לשם ביומה הראשון של המלחמה. ארבעה מחברי מרום גולן נפלו במלחמה. שתי הקהילות ישבו יחד וקיבלו יחד את בשורות האיוב – עוד זה מדבר וזה בא. אירוח מרום גולן בידי בית השיטה אינו מקרי. בית השיטה היה תמיד מופת של האקטיביזם הקיבוץ-מאוחדניקי, הטבנקיני, של משימתיות אין קץ ונכונות להירתם תמיד למען המטרות הלאומיות.

וכעת, אחרי המלחמה, יש להשקיע את מלוא האנרגיה לטיפול במשבר של האובדן המר, ולסעוד 11 משפחות שאיבדו את עולמן. ואף על פי כן, בית השיטה לא נטשה את המשימתיות האקטיביסטית שלה. ב-1976, שנתיים וחצי בלבד אחרי המלחמה, לקחה על עצמה בית השיטה משימה אדירה – להקים את קיבוץ אורטל בגולן. עשרות מחברי בית השיטה נרתמו למהלך. רבים ליוו את הקיבוץ המתהווה בתחומים שונים, משפחות וצעירים מבית השיטה עלו לשנה שנתיים לקיבוץ החדש. שלושה חברים נשארו באורטל, בנו בה את ביתם, הקימו את משפחתם והיו מעמודי התווך של הקיבוץ. החבורות והגרעינים הראשונים לאורטל הוקמו והודרכו בידי בית השיטה וערכו בבית השיטה את ההכשרה שלהם.

כשקם הגרעין שלי, הגרעין החמישי לאורטל, ב-1980, שנה וחצי אחרי העליה לקרקע של אורטל, המדריך שלנו היה חבר בית השיטה. מלכתחילה, הקשר שלנו התפצל בין שני הקיבוצים. אחרי כיתה י"א יצאנו למחנה עבודה בבית השיטה. וכשבחרנו את שם הגרעין, נתנו לו את השם "שיטל" – בית השיטה / אורטל. את השל"ת המוקדם ערכנו בבית השיטה.

אי אפשר היה להתעלם מן העצבות השורה על הקיבוץ באותם ימים, אך הוא לא שקע באבל, אלא המשיך לחיות, לפעול, לקיים חיי תרבות מופתיים ולקחת משימות לאומיות, בנוסף להקמת אורטל. לדוגמה, מתן תעסוקה לאסירים מכלא שאטה, במסגרת תכנית שיקום ייחודית. בית השיטה הוא מושא להערצה של ותיקי אורטל. לבית השיטה מקום חם מאוד בלבי, ועד היום אני בקשר עם הקיבוץ ועם חברים בו.

שני שירים שנוצרו בבית השיטה, מבטאים את האובדן הכבד וההתמודדות עמו. האחד הוא לחנו הקלסי של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף". יאיר רוזנבלום עבר בשנות ה-80 לבית השיטה, לחיות עם חברתו לחיים. הוא נחשף לאובדן הכבד של הקיבוץ. לקראת יום הכיפורים תשנ"ג 1992, הוא הלחין את היצירה שאותה שר לראשונה חנוך אלבלק בטקס כניסת יום הכיפורים בקיבוץ. ליצירה הזאת הקדשנו את אחת מפינותינו.

השיר השני הוא "החיטה צומחת שוב". את השיר הנפלא הזה כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת ב-1974, זמן קצר אחרי המלחמה. השיר נועד לביצוע חבורת הזמר של בית השיטה, "האשכולית", בטקס יום הכיפורים במלאת שנה למלחמה. היא מסרה את המילים למוסיקאי, חבר הקיבוץ, חיים אהוביה, כדי שילחין אותו. כעבור חצי שנה החזיר לה אהוביה את השיר, לאחר שנכשל ניסיונו להלחין אותו. דורית לא ויתרה ושלחה אותו לנעמי שמר. גם נעמי שמר לא הצליחה להלחין את השיר. נעמי הציעה לדורית לשלוח את השיר לחיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן. בהסכמתה של דורית היא שלחה לו את השיר והוסיפה למילים פתק בנוסח הבא: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".

ברקני קרא את השיר, התיישב ליד הפסנתר ובתוך חצי שעה כתב את הלחן הנפלא, ההולם כל כך את המילים. השיר הולחן ב-1978, ארבע שנים אחרי שנכתב.

השיר מבטא בעיניי את עוצמתה של בית השיטה. נכון, זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… אך החיטה צומחת שוב". "ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?" תמהה היוצרת, אך עובדת הצמיחה חזקה יותר מכל. והיא גוברת על האבל ומונעת מהקהילה שקיעה ביגון. גם מן העפר המר, העיריות עולות.

בשיר מתארת דורית את נופו של בית השיטה אשר בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. את השדות השפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים, וזית וגלבוע – זהו יופי שעוד לא היה כמוהו. דורית משתמשת במילים מספר קהלת, "וזרח השמש ובא השמש", כביטוי לשגרה האינסופית של הקיום. והמסקנה הפילוסופית שלה, היא שכל מה שהיה אולי יהיה לעד. עוד השירים שרים. היא חוששת משכחה, ותמהה איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה.

הביצוע הראשון של השיר היה של להקת "הגבעטרון". ב-1983 חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "נמל בית", והביאה אותו לתודעה הציבורית. השיר הנפלא הוא אחד מהמנוני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, כתבתי שהשיר הזה הוא השראה בעבורי, כי הוא מגלם את הנחישות הציונית לדבוק באדמת הארץ גם במחיר הכבד ביותר, לא לוותר ולא להתייאש ובסופו של דבר, על אף כל הקשים וכל האסונות החיטה צומחת שוב, החיטה תצמח שוב.  

אחרי שכתבתי את הדברים, כתב לי חבר קיבוץ בית השיטה, שאולי איני יודע אבל דורית צמרת היא היום פעילה בשמאל הקיצוני. השבתי לו מיד, שמבחינתי שום דבר לא ימחק את השיר הנפלא הזה, שיישאר עוד דורות אחרינו והמסר שלו חזק מכל מעשה זה או אחר של הכותבת. זמן מה לאחר מכן קראתי ראיון עם דורית צמרת, שבו ביטאה את השקפותיה הפוליטיות ואמרה: "היום לא הייתי כותבת את השיר הזה". ושוב, המחשבה שלי כשקראתי את הדברים הייתה, שגם דורית צמרת לא תוכל למחוק את השיר הנפלא.

דורית צמרת, פזמונאית, עיתונאית, עורכת ומורה לקולנוע נולדה ב-1943 בבית השיטה, גדלה בקיבוץ וחיה בו עד יומה האחרון. היא שרתה בצה"ל בעיתון "במחנה נח"ל". בשנות השמונים המוקדמות היא ערכה את העיתון "יחד" – בטאון התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת, שנוסד לאחר הקמת התק"ם, התנועה המשותפת של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בזמן שירותי בצה"ל. דורית צמרת היא העורכת הראשונה שפרסמה את מאמריי.

שירים נוספים שכתבה דורית צמרת הם "זה רק מילים" ללחנו וביצועו של יחזקאל דורי, "יש מה לספור" שהלחין דן פלד, "סיפורי אהבה" שהלחין יחזקאל דורי וכן "וכל זה תם ולא נשלם יותם" ללחן של נחום היימן, שביצעה סי היימן. השיר נכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

ביום חמישי שעבר, התאבדה דורית צמרת בביתה, והיא בת 80.

יהי זכרה ברוך!

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד

זרח השמש שוב השמש בא

עוד השירים שרים אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

פינתי השבועית ברדיו: אישה באבטיח

אישה באבטיח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 8.3.21

ביום העצמאות יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה לסופרת, המשוררת והפזמונאית נורית זרחי.

נורית זרחי בת השמונים נולדה בירושלים ובגיל 5 התייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי. היא עברה עם אימהּ לקיבוץ גבע ומשם לעין חרוד. ילדותה בקיבוץ לא נחרטה בזיכרונה כחוויה חיובית והיא שיתפה בחוויותיה הקשות בספרה "ילדת חוץ".

לצד כתיבתה היא הרצתה באוניברסיטת בן גוריון, הנחתה סדנאות כתיבה ועבדה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". הדבר המרשים בפועלה הספרותי הוא היבול האדיר – לפחות 115 ספרים, רובם ספרי ילדים. עוד טרם זכייתה בפרס ישראל, זכתה נורית זרחי בכל פרס ספרותי אפשרי, ובהם פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס יהודה עמיחי, פרס ראש הממשלה, פרס לנדאו של מפעל הפיס, פרס דבורה עומר על מפעל חיים ופרס בינלאומי לספרות ילדים – עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן שהוענק לה פעמים אחדות.

אותנו בפינה זו מעניינת נורית זרחי בעיקר כפזמונאית. גם כפזמונאית היא מתבלטת בעיקר בשירי ילדים.

אציג כמה מן הבולטים בפזמוניה. השיר "שמלות" שחוה אלברשטיין שרה בלחנו של מתי כספי.

יש אחת לבנה כמו שלג

ואחת כחולה כמו ים

ואחת כמו שמיים תכלת

ואחת אדומה כמו דם

אחת לצאת לביקורים

אחת ללבוש לשעורים

וגם שמלה של מלמלה

לשיר במקהלה.

ולאחר ה"לשיר במקהלה" פוצחת חוה אלברשטיין ב"לללה" בזיוף ילדותי קיצוני, צורם ומצחיק מאוד. והשיר מסתיים ב"שמלה שקיבלתי מסבתא / ממשי עם קישורים / אותה היא לבשה בשבתות ואני בחג פורים".

שיר נוסף שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין ומאוחר יותר גם כספי עצמו הקליט אותו, שיר מקסים, הוא פרידה מתיבת נוח. אני מזמין תכנית ספיישל על שירים שעוסקים בנוח ובמבול. יש עושר של שירים רבים ומקסימים. זה, כידוע, לא השיר היחיד של מתי כספי על נוח. מוכר יותר שירו "נוח", שאותו כתב בעלה לשעבר של נורית זרחי, יורם טהרלב. הייחודי בשירה של זרחי, הוא שהיא בחרה לתאר את הרגע שבו נפרד נוח מאותם זוגות זוגות שעוזבים את התיבה, והוא נשאר בודד עלי אדמות.

והוא עומד ומסתכל

כיצד זוגות זוגות

הם נבלעים

בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים

גבוהים גבוהים

נעלמים במחילות

קופצים את תוך הים

וגוחנים אל החולות.

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

את השיר "קילפתי תפוז" הלחין יוני רכטר ושר אריק איינשטיין, בתקליט הילדים שלו "הייתי פעם ילד". הילד מספר בגוף ראשון שהוא קילף תפוז, ומה הוא מצא בו להפתעתו? ילד ישן.

כנראה שיש לנורית זרחי חיבה מיוחדת לבני אדם ששוכנים בתוך פירות. כי על כך היא כתבה את השיר שאותו נשמיע היום – אישה באבטיח. גם את השיר הזה שרה חוה אלברשטיין, ללחנו של שלמה גרוניך.

זהו שיר הנושא של תקליט הילדים של חוה "אישה באבטיח", שנורית זרחי כתבה 9 מ-12 שיריו וטובי המוסיקאים הלחינו את שיריו – מתי כספי, שלמה גרוניך, מישה סגל. זהו שיר מצחיק, המספר על אישה שבחרה לגור דווקא בתוך אבטיח. ובתוך אותו אבטיח גדול נורא היא חתכה חלון וחצבה סלון ותלתה תמונה והכניסה ארון וגידלה בפינה חתול שיצוד עכברים. ואז – מה קרה? פתאום הסתיימה העונה. היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף מצאה בית חלופי – ומעתה היא גרה בתוך גזר. הבעיה היא שהגזר היה קצת צר והיא בקושי הצליחה להיכנס לתוכו.

ברכות לכלת פרס ישראל נורית זרחי.

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים וכיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה

לחפש לה דירה חדשה

היא חקרה שאלה

לא מצאה שום דבר

רק חדרון בתוך גזר

ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

אווווו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים כיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה…

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון, לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

תורו רו רו רו

פינתי השבועית ברדיו: פונאר

פונאר / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.8.19

את נאום הקטגוריה ההיסטורי של היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שאותו נשא, כדבריו, בשמם של ששת המיליונים שקולם לא ישמע, הוא סיים בהקראת השיר "פונאר". "פונאר", הנושא את שמו של גיא ההריגה של יהודי וילנה, הוא אחד מסמלי השואה, אולי דווקא בשל האופטימיות הגדולה שבמילותיו.

ב-6 במרץ 1943 נערכה בגטו וילנה תחרות מוסיקה. רוב משתתפי התכנית היו מבוגרים, פסנתרנים מקצוענים ובעלי שם, ובהם הפסנתרן וולף בקר, המנצח וולף דורמשקין והמלחין מיכאל וקסלר. בין המשתתפים היה גם ילד בן 11, אלכסנדר וולקוביסקי. הפסנתרן הצעיר ניגן יצירה שהוא עצמו כתב, והשם שנתן לה היה "פיאנו". אלכסנדר וולקוביסקי זכה במקום גבוה מאוד, בוודאי לילד המנגן בין ענקים – המקום הרביעי.

לאחר התחרות וההצלחה, אביו של אלכסנדר, הרופא ד"ר נוח וולקוביסקי, כתב בפולנית מילים לבית אחד מהשיר: Cicho cicho – שקט שקט. המשורר שמריהו (שמרקה) קצ'רגינסקי תרגם את הבית ליידיש, והוסיף לו בתים נוספים. שמו של השיר ביידיש – "שטילער שטילער".

עצם קיומה של התחרות, בתנאי הגטו והשואה הנוראים, הוא עדות לאחד מסממני הגבורה האדירים בשואה – קיומם של חיי תרבות יהודיים תוססים ועשירים מאוד – תיאטרון, מקהלות, תזמורות, אירועי ספרות ומוסיקה, הרצאות.

השיר, על מילותיו, הושמע לראשונה באחד האירועים הללו, הרצאה של המשורר קצ'רגינסקי, על הנושא: וילנה בספרות היהודית. בערב זה, שרה הזמרת הפרטיזנית קיילה קריצ'בסקי את השיר. לאחר מכן שר אותו באופן קבוע הזמר אקסלרוד וזמרי מקהלת גטו וילנה, בניצוחו ובעיבודו של אברהם סלפ. כשהשיר הגיע לארץ ישראל, אברהם שלונסקי תרגם אותו לעברית.

מחבר השיר, המשורר ופעיל התרבות שמרקה קצ'רגינסקי, היה היוזם והמארגן של תחרות המוסיקה, אף שחודש קודם לכן שכל את אשתו. קצ'רגינסקי שרד את השואה. עם חיסול הגטו הוא ברח ליער והצטרף לפרטיזנים. קצ'רגינסקי, שהיה קומוניסט, לא האמין בציונות ולא בעברית. הוא אמנם ביקר בישראל, אך השתקע דווקא בארגנטינה. הוא ניהל בה הוצאת ספרים יהודית סוציאליסטית. ב-1954 הוא נספה בתאונת מטוס.

זמן קצר לאחר התחרות, נערכה סלקציה בגטו, ואלכסנדר ואביו נשלחו למחנה עבודה באסטוניה. בסלקציה נוספת אביו הוצא להורג והוא נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף. הוא ניצל בזכות תושייתו, כאשר ברח מצריף הילדים לצריף המבוגרים. הוא הועבר למחנה דאוטמרגן ושרד בו עד שחרורו בידי הצרפתים. הוא ואמו שרדו את השואה, נשארו בחיים ועלו ב-1945 לישראל. אמו נישאה בארץ מחדש.

בארץ שינה אלכסנדר את שם משפחתו לתמיר. הוא המשיך את השכלתו המוסיקלית, היה פסנתרן מוכר ומצליח, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה, מלחין, מפיק הרכבי ואירועי מוסיקה ומגיש ב"קול המוסיקה". בשבוע שעבר, הלך אלכסנדר תמיר לעולמו.

השיר "פונאר" היה ונותר אחד משירי השואה הבולטים. שרים אותו בטקסים רבים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובכלי התקשורת ביום זה. במשך עשרות שנים, שמו של מלחין השיר וסיפורו לא היו ידועים. הסיפור נחשף לראשונה בתכניתו של דן אלמגור בטלוויזיה, "שרתי לך ארצי", באמצע שנות השבעים, שבו התארח פרופ' תמיר וסיפר את סיפורו וניתן למצוא את העדות ביוטיוב. גם אחרי הופעה זאת, שמו לא הוזכר בקרדיטים על השיר, עד שבסוף שנות ה-80 חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, שחקר את השיר, הגיע אליו שוב, וראיין אותו. עופר יזם את סרט התעודה "פונאר" של הבמאית רחלי שוורץ, וערך את התחקיר לסרט. הסרט, שהופק בעבור הערוץ הראשון ב-2002, הביא את תמיר לראשונה חזרה לוילנה. בשיאו של הסרט, שרה מיטל טרבלסי את השיר באולם שבו נערך הקונצרט המקורי.

ביום הזיכרון לשואה והגבורה הקרוב, יערוך עופר אזכרה לתמיר, באותו המקום.

פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, בירת ליטא, אליו גורשו בתחילת המלחמה רבבות יהודים מהגטו, כביכול למחנה עבודה, ושם הם נרצחו בהמוניהם בירי רובים ונטמנו בקבר אחים המוני. מספר הנרצחים, בידי הנאצים ומשת"פים ליטאים, הוא קרוב ל-100,000 איש, מתוכם 70,000 יהודים, וכן 20,000 פולנים וכ-8,000 שבויי מלחמה סובייטים. הטבח בפונאר ארך כשלוש שנים, מיולי 1941 עד אוגוסט 1944.

בכרוז המפורסם שכתב מנהיג המחתרת בוילנה, המשורר אבא קובנר, ב-31.12.1941, שבו הבהיר לראשונה שמטרת הנאצים היא השמדת יהדות אירופה ותחילה יהדות וילנה, וקרא ליהודים להניף את נס ההתנגדות והמרד, תחת הסיסמה "לא נלך כצאן לטבח", הוא גם הבהיר לתושבי הגטו מה משמעותו האמתית של מחנה העבודה, כביכול, פונאר: "פונאר הוא מוות", כתב קובנר. יש לציין, שלא היו לו ידיעות מוסמכות, לא על הנעשה בפונאר ולא על כוונת ההשמדה, אך הייתה לו אינטואיציה כמעט נבואית, ומרסיסי המידע וכושר הניתוח שלו, הוא כתב בפסקנות את הדברים שנראו הזויים, והתבררו, לדיאבון הלב, כמדויקים.

השיר הוא שיר ערש של אמא בגטו וילנה, שאביו נרצח בפונאר. האם מבקשת מבנה להחריש, לא לבכות. השיר הוא שיר אופטימי, שיר שכולו אמונה בניצחון הטוב, ניצחון האור, ניצחון הדרור. הוא מסתיים במילים: עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

השיר זכה לביצועים רבים. הביצוע המוכר ביותר, הקלאסי, הוא של חוה אלברשטיין. היא מבצעת אותו ביידיש ובעברית. אנו נאזין לה, בגרסה העברית, ונקדיש אותו לזכרו של אלכסנדר תמיר, שנפטר לפני ימים אחדים.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: קחי אותי איתך

קחי אותי אתך / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.4.19

השבוע נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובחרתי להשמיע שיר, שיש המשייכים אותו לשואה, יש החולקים על שיוך זה, וככל הידוע לי, היוצרת עצמה לא הבהירה את כוונתה והותירה את השאלה פתוחה לפרשנות.

השיר הוא שירה של חוה אלברשטיין "קחי אותי אתך", מתוך תקליטה "לונדון". כאשר שמעתי אותו לראשונה, היה לי ברור שהשיר הוא על השואה. לימים, כאשר העמקתי במילותיו, אני פחות משוכנע.

אולם עצם העובדה שרבים רבים מזהים אותו עם השואה, שרים אותו בטקסי יום השואה – גם בטקס יום השואה במתנ"ס הגולן לפני שנים אחדות, כאשר ניהלתי אותו, שרנו אותו; בכלי התקשורת משמיעים אותו ביום הזיכרון – הוא הפך להיות חלק מהקנון של שירת השואה, בין אם זו הייתה כוונתה של חוה מלכתחילה ובין אם לאו.

השיר מדבר על פרידה של אם ובנה. השיר הוא על רקע רכבת. החיבור של פרידה ורכבת, יוצרת בהכרח, באוזן של מאזין יהודי, אסוציאציה של השואה. הילד צועק לרכבת "קחי אותי אתך". ומוסיף "כאן אני נחנק". בשלב זה האם עוד אינה מופיעה, רק הרכבת. אולם בהמשך, כשהאם נכנסת לסיפור, ניתן להניח שהאם נמצאת ברכבת. סביר להניח שזו רכבת הלוקחת את נוסעיה לאושוויץ, והאם מצאה את הדרך להשאיר את הילד מחוץ לרכבת, בתקווה שאיכשהו יסתדר ויינצל, כי גורל הנוסעים ברכבת נחרץ. אך הילד אינו מבין זאת. הוא רוצה את אמא, הוא לא מבין למה היא נטשה אותו, והוא נחנק מדמעות.

בבית השני הילד צועק לעבר אוניה שמפליגה לקראת האושר. כאן, יש להניח, מדובר בספינה המפליגה לארץ ישראל, והילד השרוי בחושך, בגולה הדוויה, מתגעגע אל כדור השמש המסמל את האקלים הארץ ישראלי, מתחנן לאוניה שתיקח אותו.

בפזמון מופיעה האם. כאן יש יחס שונה לפרידה, בין האם והבן. כאן האם אומרת שבכל פרידה יש מוות, אך הבן אומר שבכל פרידה ישנה לידה. יתכן שזאת כבר פרספקטיבה מאוחרת של הילד. האם ידעה שהפרידה הזאת, לפחות בעבורה, היא ראשיתו של המוות. הבן, בדיעבד, מבין שהפרידה הזאת הייתה לידתו מחדש. ולכן הוא צועק לעצמו: "קדימה"! וברמז לאשת לוט, "פוחד שיהפוך לנציב של מלח", כמו אבא ואמא. הוא יודע שהוריו נספו, והוא פוחד להביט לאחור, להיתקע באסון, הוא חותר קדימה, לחיים חדשים. כמו רבים מהניצולים שכל מעייניהם היו לבנות חיים חדשים, משפחה חדשה והדחיקו את השבר הגדול של השואה, אם כדי לגונן על ילדיהם ואם כדי לגונן על עצמם ולאפשר לעצמם את הנורמליות.

בבית השלישי הילד, שמכריז שהוא כבד כמו אבן, מתחנן אל הציפורים בשמיים שייקחו אותו אתן. הצפיה בציפורים שעפות לארץ ישראל והכמיהה להצטרף אליהן, היא מוטיב ידוע, המופיע למשל בשירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", או בשיר "העגורים" שאותו השמענו כאן לא מכבר.

בבית האחרון, האמא, עייפה ומבוהלת, אומר לבנה "קח אותי אתך". ניתן לפרש זאת כפנטזיה של האם, שמאמינה שבנה ניצל והחל את דרכו לחיים חדשים, והיא כל כך הייתה רוצה שהוא ייקח אותו אתה.

אחד הסרטונים של השיר ביוטיוב, מופיע על רקע תמונה בשחור לבן בנוף אופייני לעיירה אירופית במאה שעברה. לאחר מלחמת לבנון השניה, התפרסם יומן של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמה ועוטר בצל"ש לאחר מותו, שכתב במסע לפולין בהיותו צוער בקורס קצינים. הוא מספר שם, שבהיותו בטרבלינקה הוא ביקש מן המדריכה להשמיע את השיר. המשפחה הוציאה את היומן כספרון, לאחר מותו, והכתירה אותו: "קחי אותי אתך".

לעומת זאת, הסופרת והמחנכת עופרה עופר אורן, פירשה בבלוג שלה "סופרת ספרים" פירוש אחר לגמרי, לפיו מדובר בכאב הפרידה של אם מבנה הבוגר שיוצא לדרכו העצמאית, לעומת תחושתו של הבן שהוא נחנק והוא רוצה לפרוש כנפיים כמו הציפורים, כדוגמת השיר "עוף גוזל".

כך או כך, זהו שיר מקסים, שחוה כתבה את מילותיו והלחינה אותו. נאזין לביצועה היפה.

קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

קחי אותי אתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי אתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמיים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קח אותי אתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא