פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

תרגיל בדמגוגיה שימושית

מכתבו של אורי אפנצלר-ירדני "מדוע התנגד ז'בוטינסקי לתכנית החלוקה" הוא תרגיל רטורי בדמגוגיה יישומית; לקיחת ציטוט ישן מחוץ להקשרו, שימוש בציטוט בצורה שמעוותת את הסיפור ההיסטורי, והצגת הסיפור ההיסטורי המסולף כטיעון פוליטי עכשווי.

המסר הפוליטי של אפנצלר-ירדני הוא קריאה לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 והתנגדות לקיומה של ההתיישבות הישראלית באזורים אלה. כדי להצדיק את עמדתו, הוא גייס את… ז'בוטינסקי, ודווקא את התנגדותו של ז'בוטינסקי לתכנית החלוקה של ועדת פיל (1937). הוא השתמש באחד הטיעונים שז'בוטינסקי השתמש בו בלהט הפולמוס נגד החלוקה, כדי להיתלות בו להצדקתה של חלוקה היום.

למה ז'בוטינסקי התנגד לתכנית החלוקה? כיוון שהוא התנגד, כמוהו גם המתנגדים הרבים של החלוקה בתנועת העבודה, לוויתור רבתי על רובה המוחלט של ארץ ישראל. הסיבה השניה, היא שמדובר היה במדינונת על שטח קטנטן של 17% משטח א"י המערבית (והוא הרי התנגד גם לוויתור על עבר הירדן המזרחי), והוא הבין שמדינה כזו, בתוך ים של שנאה, כאשר בשנים הראשונות חלק ממנה יהיה עדיין תחת שלטון מנדטורי כלומר היא תהיה עצמאית רק למחצה – היא חסרת יכולת קיום.

מצדדי החלוקה וב"ג בראשם טענו שקודם כל עלינו להקים מדינה יהודית, על שטח כלשהו, ובכל מקרה גבולותיה יהיה זמניים, ולאחר הקמתה היא תתפשט על חבלי א"י נוספים. את הרעיון הזה הגדיר ז'בוטינסקי שהוא בלתי אפשרי ומטומטם. הוא לא האמין שהמדינונת הקטנטנה הזאת תוכל לצאת למלחמת כיבוש צבאי ולא ליישב חבלי א"י מחוץ לגבולותיה. כלומר, הוא העדיף לוותר על הפיתוי של מדינונת לאלתר, כיוון שמשמעותה – ויתור כמעט על כל הארץ. כזכור, בשל התנגדות הערבים תכנית הנפל הזו ירדה מעל הפרק.

ההיתלות של אפנצלר-ירדני בטיעון הפולמוסי הזה של ז'בוטינסקי, כהתנגדות עקרונית לכיבוש שטח במלחמה וליישוב שטחים ששוחררו במלחמה, נטולת כל היגיון וכל אחיזה במציאות והיא מסלפת את עמדת ז'בוטינסקי.

עשור לאחר פולמוס החלוקה בעקבות ועדת פיל, כאשר שוב עמדה על הפרק תכנית חלוקה, הפעם בהחלטת האו"ם ועדיין על שטח קטן מאוד, אך גדול לאין ערוך מאשר ב-1937, קיבלה התנועה הציונית את התכנית. הרוויזיוניסטים טעו כאשר דחו אותה גם אז. ב-1947 התגשמה האמונה של ב"ג, שגבולות החלוקה הם זמניים. אכן, במלחמת השחרור ישראל שחררה חלקי ארץ ישראל רבים מעבר לגבולות החלוקה ויישבה אותם.

לשיטתו של אפנצלר-ירדני, שמשום מה הוא מייחס אותה לז'בוטינסקי, ההשתלטות שלנו במלחמת השחרור על שטחים מעבר לגבולות החלוקה וההתיישבות בהם היא מעשה בלתי חוקי ומטומטם. יש לזכור שמדובר ברוב הגליל והנגב, במערב ירושלים, בלוד ורמלה ואפילו ביפו. כמובן שזו עמדה משוללת יסוד, וייחוסה לז'בוטינסקי היא בדיחה.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל במלחמת מגן צודקת שטחים נוספים בארץ ישראל ויישבה אותם כדין. המחלוקת על ויתורים טריטוריאליים בא"י היא מחלוקת לגיטימית, אך מוטב לא לבסס את הטיעונים בה על נימוקים חסרי שחר, ובטח לא לתלות אותם באילן הגבוה… ז'בוטינסקי, דווקא.

* "האומה"