* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".
זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אמו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא הייתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אמא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן". אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש", כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.
כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.
וכך גם "אין לי ארץ אחרת", כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.
מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פרסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל ישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שערבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.
את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא", כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.
ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.
אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר — זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו". מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.
* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.
מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת", הוא אומר.
מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עמו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.
יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה לטינופת הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש". וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על לבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות"… הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.
לבי לבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.
בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע".
איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.
* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.
* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.
* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.
הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.
מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.
למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.
* במלחמת אחים אני משתמט.
* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.
ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעיה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.
אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.
יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.
לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.
* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק.
אלמלא הייתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.
* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.
* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.
מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד אתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.
* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא.
את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפיה.
יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.
אם אסיר מנסה להתאבד בתליה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.
* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.
* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שניה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.
ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.
נו, ומה רע בזה?
תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?
בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.
לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?
זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.
אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.
החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.
לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.
לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד… לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.
בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל.
* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.
מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו הייתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"
גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו אתה".
אני מסכים אתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו אתה.
* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.
לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.
דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.
* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.
את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.
החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות.
* ביד הלשון
אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.
מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).
אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת הייתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?
הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 