הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" תש"ף

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

ביד הלשון: אחרי מות קדושים אמור

אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "אחרי מות" לשבת פרשת "קדושים" (שבשנה שאינה מעוברת נקראות שתיהן באותה השבת). הפרשה של השבוע הבא היא "אמור".

החיבור של רצף הפרשות הזה, יצר את הפתגם העממי המתאר את המנהג לדבר טובות על הנפטר, אחרי מותו.

ניתן להעניק לביטוי שתי פרשנויות שונות. האחת – כפשוטה: הפתגם מתאר את הדבר הראוי, הנאה, לומר על המת דברים טובים, להאיר את צדדיו החיוביים, להצניע את צדדיו השליליים.

ניתן לפרש את הפתגם על דרך האירוניה – כל אחד, אחרי שמת נהיה פתאום קדוש. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אירוניה על ההגזמות בתיאור מעלותיו של אדם והצגתו באופן בלתי אמין.

 

 

אחרי מות קדושים (תשע"ג, 2013)

בשבת הקרובה נקרא את שתי הפרשות הסמוכות – "אחרי מות" ו"קדושים". בכל שנה שאינה מעוברת, כמעט 2/3 מהשנים, אנו קוראים את שתי הפרשות יחד. צירוף שמות שתי הפרשות ופרשת "אמור" שאחריהן, יצרו את צירוף המילים "אחרי מות קדושים אמור", שנדרש ככלל – כאשר אדם מת, יש לכבד את זכרו בדברי שבח.

כאשר עושים זאת בצורה מוגזמת – כמו מליצות שווא והדבקת תכונות צדיקות וחסידות שלא היו ולא נבראו, ההגזמה הזאת מקלקלת את השורה ואינה מכבדת באמת את זכר המת. אולם על כל אדם ניתן למצוא דברים חיוביים, ואלה הדברים שראוי לומר לאחר מותו.

אפשר לומר ולכתוב דברי סיכום אובייקטיביים אחרי מות, להציג גם את הצדדים הפחות יפים, אולם מן הראוי לעשות זאת בצורה מכובדת, לא חד צדדית, לא מרושעת, לא פוגענית ותוך רגישות לאבלם של בני המשפחה והחברים הקרובים – לא להוסיף צער על אבלם. ומי שיש לו רק דברים רעים לומר על המנוח? מן הראוי שיתאפק בתקופת האבל. ואפשר להביע צער גם על מותו של אדם שאיננו אוהבים.

הפגנות השמחה על מותה של מרגרט תאצ'ר, 23 שנים אחרי שסיימה את תפקידה, הן מפגן מבחיל של חוסר תרבות, אולי נכון להגדיר זאת כברבריות. ואצלנו? הפגנות שמחה מסוג זה אינן זכורות לי, אך לא אתפלא אם התופעה הזאת תגיע גם לאן. יומיים קודם למותה של תאצ'ר נפטר העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, והתקשורת מלאה, לצד הספדים ודברים בשבח המת, לא מעט ביטויי שמחה, בעיקר במרשתת ובפייסבוק, אך גם בעיתונות המודפסת.

תרבות הטוקבטקים שברה את הטאבו של "אחרי מות קדושים", והנוהג המכוער והנפסד הזה היה לחלק מן השיח הציבורי שלנו.

 

מן הראוי שנחזור לכלל היהודי היפה של אחרי מות קדושים אמור.

דרשה לפרשת "בהר סיני" תשע"ט

קבלת שבת 17.5.19

פתיחת קבלת שבת

בערב שבת שעברה נפטר מנדל.
התלבטנו האם לבטל את קבלת השבת, או לקיים אותה כהתכנסות ראשונה של החברים לאחר הגיע הבשורה המרה.
החלטנו לבטל. איני משוכנע שהייתה זו החלטה נכונה.

מנדל נפטר בערב שבת פרשת "אמור". פרשת "אמור" היא שלישית בסדרת הפרשיות: "אחרי מות", "קדושים", "אמור". חיבור שמותיהן של שלוש הפרשות, יוצר את המכתם "אחרי מות קדושים אמור". משמעותו היא הרעיון של דיבור בשבחו של המת לאחר פטירתו. ואכן, עשינו ואנו עושים זאת לאורך כל השבוע – בהלוויה, בשבעה, במידף. וכך גם היום, בהמשך קבלת השבת.

דרשה לפרשת השבוע

פרשת "בהר סיני" עוסקת כולה במצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, של צמצום העוני והפערים בחברה, של שנאת העבדות.

הנושא המרכזי של הפרשה הוא מצוות היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מידי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? ספק רב. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

זה עתה חגגנו את חג העצמאות של מדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של תיקון חברתי, של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

דרשה לפרשת "קדושים" תשע"ט

קבלת שבת באורטל 3.5.19

אנו מצויים כעת בימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. שלושת הימים האלה – יום השמחה וימי היגון, התקדשו בידי החברה הישראלית, בלוח השנה העברי.

מה פירוש "התקדשו"? יוחדו. הקדוש הוא המיוחד. הנשגב. היוצא מכלל החול, השוטף, הרגיל.

פרשת "קדושים" מדברת על קדושתו של עם ישראל. אך הקדושה של עם ישראל אינה מוּלדת, אינה גנטית, אינה מובנת מאליה. הקדושה היא חזון, מטרה שאליה יש לחתור באמצעות מעשים, התנהגויות, הגשמת ערכים. שמה של הפרשה לא נקבע בשל משפט האומר: "קדושים אתם", אלא "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". הייחוד שלכם הוא שנתנה לכם מערכת ערכים שתקדש אתכם אם תיישמו אותם. ובראשם, פסוק המפתח, המופיע בפרשה זו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

לא אני קבעתי שהפסוק הזה, או ליתר דיוק חצי הפסוק הזה, הוא פסוק המפתח. קבע זאת גדול התורה שבע"פ – ר' עקיבא. והוא לא דיבר על פסוק המפתח של הפרשה, אלא של התורה כולה. בדיון על השאלה מהו כלל גדול בתורה, הוא פסק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה".

כשהלל הזקן התבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת הוא אמר: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. זאת התורה כולה, והשאר – פירושה היא, לך ולמד".

אבל האמירה של ר' עקיבא הרבה יותר נועזת ובעיקר הרבה יותר מחייבת. הלל מסתפק במוסר ליברלי של חיה ותן לחיות. אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. הוא לא מצפה ממך לאהוב את הזולת. הוא לא מצפה ממך לעשות למען הזולת. ר' עקיבא עולה קומה וקובע רף גבוה הרבה יותר. הכלל הגדול בתורה הוא אהבת הזולת, אחריות לזולת, אכפתיות לזולת, לאחר, לחלש, ולטענתו – כל התורה אינה אלא פירוש של הכלל הזה.

פירוט הכלל הזה הוא כל המצוות החברתיות והמצוות שבין אדם לחברו, שרבות מהן מופיעות בפרשה זו. אגב, נאמר בה גם "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ"; גם זה פירוט של הכלל הגדול בתורה.

אמרתי ש"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא מחצית הפסוק. מהו החצי השני? "אֲנִי יְהוָה". לשם מה התוספת? ברור שיש כאן רצון להעניק יתר תוקף לפסוק הזה. למסמר אותו בתודעה כמצוות-על.

אך אני נותן לכך הסבר נוסף. יש סוג מסוים של "צדיקים", שבענייני מצוות שבין אדם למקום הם קנאים אדוקים, אך מצוות שבין אדם לחברו לא ממש משמעותיות בעיניהם. אנו קוראים על רבנים, מנהיגים דתיים, שנשפטים ומורשעים על גניבה, על שוחד, על עבירות מין. והם ממשיכים להיות רבנים, מנהיגים דתיים נערצים, כאילו כלום. וכשהם יוצאים מהכלא, הם חוזרים למעמדם הקודם כאילו לא קרה דבר. ומה היה קורה אילו אותו רב לא גנב, אלא חילל שבת ואכל שרימפס. גם אז הוא היה נשאר רב? מה פתאום? הרי מי שאינו שומר מצוות, איך יוכל לכהן כרב?

אומר לנו הפסוק, שהמצוות שבין אדם לחברו, הן החשובות ביותר, והן גם מצוות שבין אדם למקום. מה שאכפת לאלוהים הוא קודם כל שנהיה בני אדם. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי יְהוָה".

הפסוק הזה עשוי להוות מפתח לחברת מופת. זאת המשמעות של עם סגולה. נאחל למדינת ישראל ביום חגה, שהחתירה להיות חברת מופת תהיה מטרתה וחזונה, ברוח פרשת "קדושים".

ויקרא כז: ערך שונה לזכר ולנקבה (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

הפרק המסיים את ספר "ויקרא" מקומם. אם אדם מישראל רוצה לנדור נדר – לתרום תרומה נוספת, כמה עליו לנדור, כלומר מה שוויו? מסתבר ששוויו של זקן נמוך משל צעיר ושל אישה נמוך משל גבר. "וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל". כיוון שהזקנים נחשבו לנכבדים ביותר, סביר להניח שהערך נמדד על פי ערכו ויכולתו של אדם בשוק העבודה. ערך עבודת האישה, על פי הפרק, הוא 60% מערך עבודת הגבר, ואנשים כמונו, המאמינים בשוויון ערך האדם ושוויון המינים, אינם יכולים שלא להתקומם.

אך בטרם נתקומם על מציאות שתוארה בתרבות הפטריאכלית לפני 3,000 שנה ובתקופה שבה העבודה התבססה ברובה הגדול על כוח שרירים, ולכן ניתן להבין את היתרון המובנה של העובד על העובדת, מוטב שנביט על עצמנו, על שוק העבודה של ישראל היום.

למרבה הבושה, גם היום בשוק העבודה הישראלי ערכה של האישה נמוך יותר משל הגבר, גם כאשר מדובר במשרות זהות.

בעוול הזה אנו חייבים להיאבק. את הקלקול הזה אנו חייבים לתקן.

* 929

ויקרא כו: חינוך או אילוף (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

יש לי זיקה אישית עמוקה לפרשת "בחוקותיי". זוהי פרשת הבר מצווה של בני הבכור, עמוס. יחד למדנו לעומקה את הפרשה ואת ההפטרה שלה. יחד עיצבנו את טקס הבר מצווה הייחודי של עמוס, טקס יהודי מקורי, ברוחנו, ששילב מסורת וחידוש.

הלימוד המשותף וטקס הבר מצווה, הוא בעבורי שלב ברצף חינוכי, שנועד לחנך את ילדיי על ערכי היהדות, ועל היותם חלק ברצף הדורות של העם היהודי ושל התרבות היהודית. אך אני מודה ומתוודה, שיש לי קושי רב עם המסרים החינוכיים בפרשה, ובעיקר בחלקה הראשון – פרק כ"ו.

אחד היסודות המרכזיים של היהדות הוא הבחירה החופשית. התרבות היהודית אינה מאמינה בגורל, אינה דטרמיניסטית ואינה מאמינה בתהליכים סטיכיים. האדם מעצב את חייו ואת עתידו בהחלטותיו, ובכל רגע נתון הרשות נתונה בידיו להחליט, לבחור בין טוב ורע.

פרק כ"ו הוא אולי התגלמות הרעיון הזה – בידיכם הבחירה. אם בחוקותיי תלכו ייטב לכם, תיהנו מכל הטוב שבעולם. אם לא תלכו בחוקותיי, רעים ומרים יהיו חייכם. זו בחירתכם המוחלטת. זה בהחלט רעיון יפה, אך הוא גם בעייתי.

איזו מין בחירה זו? אין זו בחירה ערכית בין טוב ורע, בין ראוי לפסול. זו בחירה בין פרס לקנס, בין שכר לעונש. אין אנו נקראים לבחור בטוב כי הוא טוב, אלא מפחד העונש הנורא המצפה לנו אם נבחר ברע. שכר מצווה אינו מצווה, אלא שכר של ממש. אין זו בחירה חופשית.

אני מאמין בחינוך. פרק כ"ו אינו פרק של חינוך אלא של אילוף. אני מאמין בחינוך כי כך ראוי. אך האמת היא, שאילוף בני אדם לא כל כך הולך. עובדה, לא בכדי החלק של האיומים ארוך פי ארבעה מהחלק של ההבטחות.

ומה בכל זאת אני אוהב בפרק? את התיאור הנפלא של העולם האידיאלי המובטח להולכים בחוקות ה'. כדאי לפוצץ את המשחק אחרי פסוק י"ג, ולפרוש בשיא.

* 929

ויקרא יח: וָחַי בָּהֶם (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

פרשת "אחרי מות" רוויה במוות ובעונשי מוות, כפי שהיטיב לתאר בדרשתו ארי אלון, על פרשת בר המצווה שלו.

אך אני בוחר להתמקד דווקא בשתי מילים המופיעות בפרק יח, המנוגדות לשפעת עונשי המוות : "וָחַי בָּהֶם". אני בוחר בהן מחוץ להקשרן, כצירוף בפני עצמו, כי אני יכול להיתלות באילנות גבוהים – כבר חז"ל עשו כן. כבר חז"ל הפקיעו את "וחי בהם" מכל הקשר והפכו אותם לאחד מעיקרי היהדות, כתורת חיים.

רבי ישמעאל נתלה במילים "וחי בהם" כדי לחלוק אפילו על העמדה המקובלת בזכות מסירת הנפש כדי לא לעבוד עבודה זרה. "ומנין שאם אמרו לו לאדם 'עבוד עבודה זרה ואל תיהרג', מנין שיעבור ואל ייהרג? תלמוד לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם".

עמדה זו שנויה במחלוקת, אך המחלוקת היא מידתית. הכלל המקובל על הכל הוא "יעבור ובל ייהרג" למעט חריגים, והמחלוקת היא על החריגים.

בין החריגים, עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", לצד "עבודה זרה" ו"שפיכות דמים" הוא "גילוי עריות". וזה הנושא המרכזי של הפרק. הפרק מתמקד באיסורי עריות.

חלקם אינו רלוונטי לימינו ונראים בלתי מוסריים בעינינו, כמו איסור יחסי מין בין גברים. אולם רובם עוסקים באיסור על גילוי עריות במשפחה, וזו ליבת המוסר המיני גם בחברה הומניסטית מודרנית. העיסוק הרב בנושא מעיד עד כמה גילוי העריות היה נפוץ ולגיטימי בחברה הסובבת באותם ימים. עם ישראל נדרש להיבדל הן מתרבות מצרים והן מתרבות כנען, בראש ובראשונה באיסורי העריות.

עצם הרעיון שמאחורי האיסורים, הוא מותר האדם מן הבהמה – לא היצרים, ויצר המין הוא אולי החזק בהם, שולטים בנו, אלא אנו בהם. אנו יכולים, ולכן אנו נדרשים, להגביל את יצרינו באתיקה של מותר ואסור.

* 929

ויקרא יז: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא ( פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

כאשר אלוהים כורת ברית עם נוח ומתחייב לא להוריד עוד מבול, ההסבר שלו קצת מוזר: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש כאן התפכחות של אלוהים מן הציפיה מן האדם להיות אל. האדם הוא בסך הכל בן אדם, דמות אנושית שאינה מושלמת, יש לה חולשות אנוש. יש להכיר בכך, ולכן הדרך להתמודד עם חטאי האדם אינה רבולוציונית טוטליטרית – מהפכה, מבול, "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" ושאר רעיונות מהפכניים אלימים, אלא אבולוציונית: חינוך, דיאלוג, הסכמות ופשרות.

ומתוך אותה הכרה, אלוהים מתיר לראשונה לאדם לאכול מן החי. ההתרה הזו נובעת מן ההכרה בחולשות האנוש, בכך שהתביעה להימנע מאכילת החי היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, בשלב זה של ההתפתחות האנושית.

הפרק שלנו מגביל את השחיטה. הוא מגדיר אותה בזמן ובמקום ואוסר עליה מחוצה להם. והוא אוסר על אכילת הדם ותובע לקבור את הדם ולכסותו "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא". אפשר כמובן לנוד לרעיון, ללעוג לו, להציגו כצביעות. אתה מתיר לשחוט בעלי חיים, אז מה החרטה הזה לכסות את הדם? זה לא כסד"ם אלא כסת"ח.

יש בזה משהו.

אך אני מעדיף לראות זאת אחרת. יש כאן אמירה, שיש רע הכרחי, אך צריך למזער אותו. דוגמה לכך היא מלחמה. רבים לועגים ל"יורים ובוכים", רואים בכך צביעות. אם אתה יורה – למה אתה בוכה? אם אתה בוכה – מי הכריח אותך לירות? יש הלועגים לכך מן הצד של היורים. עכשיו יורים, והכל ראוי לירי, אין דבר כזה טוהר הנשק – הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. בוז למוסר הלחימה. במלחמה צריך להרוג, וכל המרבה הרי זה משובח. ויש הלועגים לכך מן הצד של הבוכים – פציפיסטים למיניהם, שהמוסר בעיניהם אינו מלחמת הטוב ברע, אלא הימנעות מן המלחמה. גם אם זו מלחמת מגן, מלחמה על הקיום, מלחמה ברוע, מלחמה בטרור, מלחמה על החיים, מלחמה בנאצים וכו'.

הפציפיזם הוא בלתי מוסרי כי אינו מבחין בין טוב ורע ובכך משרת את הרע. אך האלטרנטיבה לפציפיזם אינו מלחמה בלתי מוגבלת, ללא חוקי מלחמה, ללא הגבלות מוסריות. לא הכל מותר. מלחמה היא רע. וגם אם היא רע הכרחי – היא רע. ולכן יש להגביל אותה בחוקים ובנורמות של מותר ואסור, כדי למזער את הרע.

זה המסר שאני בוחר לקחת מן הפרשה.

* 929

ויקרא טז: לא בורח מבשורה (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

פרק טז בחומש "ויקרא" פותח את פרשת "אחרי מות". את הפרשה הזו קראנו השנה מיד לאחר יום הזיכרון למערכות ישראל ויום העצמאות.

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות אינו קל; המעבר לעתים קשה מנשוא. אולם הוא נושא מסר ומשמעות, הדורש מאתנו לא לראות בעצמאותנו דבר מובן מאליו, כיוון שהיא הייתה, עודנה וכנראה תמשיך להיות עוד זמן רב כרוכה בנכונות שלנו למסירות נפש. מחיר עצמאותנו הוא מחיר דמים כבד. החיבור הזה גם נועד להצביע על המשמעות הגדולה של המחיר, של הקורבן; שלצד הכאב הגדול על האובדן, אנו מודעים לכך שהאובדן הוא למען מטרה גדולה ונעלה של קיום העם היהודי, קיומה של מדינת ישראל והחיים והביטחון של אזרחי ישראל.

אנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הכבד, שנהיה מדינת מופת וחברת מופת, כזו שהקורבן היה ראוי לה.

פרק טז נפתח אחרי האירוע הדרמטי והטרגי שבו מתו לעיני כל עם ישראל שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו. תגובתו של אהרון תוארה בשתי מילים: "ויידום אהרון". וכי מה אפשר לומר אחרי אסון נורא כל כך?

הפרק נפתח במשימה שמקבל אהרון מאלוהים אחרי מות בניו. אלוהים מורה למשה להטיל על אהרון ועל כל יורשיו בעתיד את משימתם המרכזית – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לכפר על חטאות העם. איך אדם שזה עתה איבד את שני בניו יכול לקבל על עצמו אחריות כזו, שליחות כזו, משימה כזו? איך אדם שחווה כזה אובדן יכול להנהיג? איך הוא יכול להמשיך?

כחברה הנאלצת להתמודד עם שכול, אנו מודעים לקושי. וגם היום יש הורים, שאחרי שאיבדו את היקר להם מכל, בחרו שלא לברוח מן הבשורה, אלא לקחת על עצמם את השליחות לשאת את הבשורה, לרומם את רוח העם ברוח שבה חינכו את בניהם, לפעול לכך שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר, שתהייה ראויה למחיר שהם שילמו.

בטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, ביום העצמאות, בחר ראש הממשלה במרים פרץ כדמות המעוררת השראה. מרים פרץ, כמו אהרון הכהן, שכלה את שני בניה. וכפי שהיא עושה כל השנים, גם ביום העצמאות בבית הנשיא, היא פנתה אל הציבור כשהיא נושאת שליחות ונושאת בשורה של אחדות לאומית, של מסירות, של אהבת העם והארץ, של ציונות. פגשתי השנה את רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח בקיץ שעבר ואת שמחה גולדין שבנו נפל בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן", וגם בהם ראיתי אותה נחישות ובעיקר אותה מחויבות לשאת בשורה, לרתום את עצמם לשליחות של הפיכתה של מדינת ישראל למקום טוב וראוי.

שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" טז, ט-י).

וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. יש שעיר, יש את מי להאשים. וכשיש לנו את מי להאשים, אנו את נפשנו הצלנו. יש שעיר לעזאזל, ואת הנפש ניתן להציל מפני הדבר הקשה לה ביותר – חשבון נפש.

ב-18 במרץ כמעט זרחה השמש על מדינת ישראל. כמעט הודחה דיקטטורת החושך שהחריבה את המדינה, המיטה חרם בינלאומי על ישראל ודרדרה אותה למדינת עולם שלישית נחשלת; כמעט קמנו לשחר של יום חדש של שלום קוסמי, כלכלה משגשגת, אוויר צח וחופש אין סופי. כמעט. הכל בגלל יאיר גרבוז. הוא אשם. הוא אשם. הוא אשם. אותו נוקיע אל עמוד הקלון.

בראיון לאילה חסון ברשת ב' למחרת הבחירות, הקדיש הרצוג מקום רב לגינויו של יאיר גרבוז, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל. פוסט שקראתי בפייסבוק אמר: "בני הזוג נתניהו צריכים לשלוח זר פרחים ענק ליאיר גרבוז". הרי זה ברור, המשפט האומלל של יאיר גרבוז, העביר עשרה מנדטים לליכוד והעניק לנתניהו את השלטון. באמת?!

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה? העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי. אלא שלא כאן שורש הבעיה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

דבריו של גרבוז לא נאמרו במעמד של גדולי ישראל, אולם הם נאמרו מעל הבמה המרכזית בעצרת המרכזית של מפלגת "רק לא ביבי", ורבבות משתתפיה לא מיחו בידו, לא שיסו את דבריו בקריאות בוז, לא הורידו אותו בבושת פנים מן הבמה. כי האמת היא שהשעיר לעזאזל ביטא אותם, את אמונתם.

יאיר גרבוז לא התמודד על ראשות הממשלה, אפילו לא על מקום בכנסת. ולא הוא הגדיר בשידור חי, בפריימטיים בטלוויזיה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". מערכת הבחירות הזאת לא הייתה תחרות לגיטימית בין שתי מפלגות על השלטון במדינה דמוקרטית, אלא מערכה להורדת הזבל. ומי שנתן את הטון, לא היה יאיר גרבוז.

אם יש מישהו שצריך לקבל זר פרחים ענק מבני הזוג נתניהו, אין זה יאיר גרבוז אלא נוני מוזס. לא אמן מן הפריפריה שאמר דבר שטות בעצרת, אלא טייקון, איל תקשורת, אחד האנשים החזקים במדינה, שניהל במשך מספר שנים את הקמפיין של להוריד את הזבל, ורתם אליו את שליטתו הריכוזית בלמעלה מ-50% מהתקשורת בישראל. כל מי שפתח בכל שעה ביממה את ynet קרא תיאור של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון ונחשף למסע דמוניזציה אישי חסר תקדים כלפי ראש הממשלה. שטיפת המוח הזאת אמורה הייתה למחוק את תודעת ההמון, לשתול בתוכו שנאה ובוז כלפי נתניהו ולתכנת אותו לעשות את הדבר הנכון בקלפי.

זה היה כל כך קיצוני, כל כך מכוער, כל כך אכזרי, כל כך אישי, כל כך ממוקד, כל כך שקרי, כל כך מתנשא – שקהל הקוראים אטם את אוזניו ואת עיניו, וגם כשפה ושם נאמר איזה דבר של טעם, אנשים כבר לא היו מוכנים לשמוע. תגובת הנגד הייתה בקלפי.

בבוקר שלמחרת הבחירות זה נמשך. אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה לעומתיות. אותה אי הבנה מדוע הציבור לא הבין מה עליו לעשות ולמה הוא לא הוריד את הזבל כפי שאמרנו לו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הציבור הוא עדר שאינו מבין מה טוב לו והוא מצביע נגד האינטרס של עצמו, כי זאת "הצבעה שבטית". אין ברירה, צריך להחליף את העם.

לא, לא צריך להחליף את העם. צריך להחליף דיסקט.

אבל למה? לא צריך. הרי יש שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל.

* 929