קחני אל המעברה

קואליציה מוזרה חברה להשמיץ את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות, על העוול הנורא שישראל עשתה לעולי ארצות ערב – העוול, האפליה, הקיפוח, הזדון, ההתנשאות וכמובן, איך אפשר בלי מילת הקסם – גזענות.

קואליציה של עסקני קיפוח מזרחיים מקצוענים בפוליטיקה ובשירה, אנשי ימין המשמיצים את מפא"י השנואה, אנשי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני המשמיצים את הציונות שרמסה ודרסה את הערבים ואת "הערבים היהודים" כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי ארצות ערב, ליברטריאנים שיוצאים נגד השלטון הסוציאליסטי שהנהיג משטר צנע ומרקסיסטים שמאשימים את מפא"י ובן גוריון שניהלו "מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון" וכו' וכו'.

בעידן הפוסט מודרניסטי, שבו אין אמת אלא נראטיבים, כל פייק היסטוריה מתקבל כ"סיפר" לגיטימי. אך מה לעשות, אני תקוע במודרניזם, וחותר לאמת. ולכן, עם כל חוסר הכבוד שלי לנראטיבים הללו, ואין כבוד, אני מבכר את העובדות ההיסטוריות.

והעובדות ההיסטוריות הפוכות לסיפורים הנ"ל. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בהיסטוריה, אלא היא גם אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה האנושית. חלום שנראה כדמיוני, בעל אפס סיכוי היתכנות, הפך להצלחה אדירה – מדינת ישראל המשגשגת והפורחת. ומכל ההצלחות של הציונות – ההצלחה הגדולה ביותר, המדהימה ביותר, המרשימה ביותר, היא קליטת העליה ההמונית, של שורדי השואה באירופה ושל יהודי ארצות ערב, עם הקמת המדינה.

מדינה קטנה, עניה – קופתה ריקה כמעט לחלוטין, מבודדת, נאלצה ביום הקמתה להתגונן מול כל צבאות ערב שפלשו אליה כדי לחסלה בטרם קמה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. המלחמה הייתה לחיים ולמוות, במובן המילולי של המושג. המלחמה הייתה בכל רחבי הארץ, על כל בית, אפילו בת"א. 6,000 ישראלים נהרגו במלחמה הזאת – בפרופורציות של ישראל בימינו מדובר ב-85,000 הרוגים, ועוד אלפי אלפי פצועים.

ובתוך אותה מלחמה קשה ומיד אחריה, ובתנאים כלכליים נוראים ובבידוד מדיני קשה, ובחורף אחד של שיטפונות נוראיים בכל רחבי הארץ וחורף שני של שלג כבד בכל רחבי הארץ – קלטה מדינת ישראל מאות אלפי עולים והכפילה את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות. מדינת ישראל, שהבריטים הורישו לה אנרכיה כמעט נטולת תשתיות, נטלה על עצמה משימה שעל פי כל קנה מידה אובייקטיבי, הייתה למעלה מכוחותיה, ועמדה בה בהצלחה מעוררת השתאות.

המדינה הקטנה והעניה הזאת הצליחה לספק לכל העולים, עד האחרון שבהם, את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. כל העולים ללא יוצא מן הכלל מצאו קורת גג. לעתים הוא היה אוהל, בדון, פחון או חדרון רעוע בכפר ערבי שננטש. אבל הכל קיבלו קורת גג. המדינה דאגה למזון בכמות מספקת ובאיכות סבירה לכל. כל העולים טופלו בקופות החולים ובבתי החולים. כל הילדים למדו בבתי ספר. ובנוסף לחמשת המ"מים האלה, המדינה הבטיחה תעסוקה לכל ומנעה חרפת רעב. המדינה בנתה בקצב שאי אפשר לדמיינו היום, בניה ציבורית בערי הפיתוח ובמושבי העולים והקימה מפעלי תעשיה רבים. המדינה סיפקה עבודות ציבוריות לעולים, כדי להבטיח את כבודם האנושי ואת פרנסתם.

ובתוך 15 שנים, לא נותרה עוד אפילו מעברה אחת בישראל. מדינת ישראל החזקה והעשירה היום, עוד לא מצאה פתרון ל-8,000 עקורי גוש קטיף לאחר 12 שנים. איזו השוואה.

המפעל הציוני האדיר של קליטת העליה, לא היה רק מפעל של עליה אלא גם של התיישבות. בכל תולדות הציונות, לא הייתה תנופת התיישבות כזו ברחבי ארץ ישראל – מאות יישובים, בעיקר מושבים, ערי פיתוח ומעט קיבוצים, הוקמו מקום המדינה עד אמצע שנות ה-50. לא היה כדבר הזה לפני כן ואחרי כן. ההתיישבות הזאת – היא ורק היא, הבטיחה שהגליל והנגב נשארו בידינו. בלעדי ההתיישבות הזאת – הגליל והנגב היו נופלים, וספק אם מדינת ישראל הייתה קיימת.

כל זאת בראש ובראשונה בזכות מנהיגות ציונית מרחיקת ראות, בעלת חזון ומעוף וכושר עשיה בלתי רגיל; בראש ובראשונה דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, ולצדו לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר וחבריהם.

היו בהם האומץ והמנהיגות ליזום מדיניות צנע קשה, שהקשתה מאוד על חייו של הציבור הוותיק, כדי להצליח במשימה הלאומית הכבירה.

אך יש לציין לא רק את המנהיגים, אלא גם את המונהגים. הציבור הישראלי שקיבל על עצמו את הצמצום והצנע, מתוך הבנת ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה – היותה בית לאומי לכל היהודים, ובעיקר ליהודים הנרדפים והסובלים.

נכון, היו גם כאלה שהתבכיינו "תנו לחיות בארץ הזאת". נכון, היו פוליטיקאי ועסקנים שנבנו מהנימה הזאת. אבל הציבור בכללו נרתם למפעל הלאומי. אלפי מורים, רופאים, אחיות, מדריכים חקלאיים ומהנדסים נענו לקריאת ההנהגה, ירדו למושבי העולים בנגב ועלו ליישובים בגליל, נרתמו והשקיעו את נשמתם בקליטת העליה. צה"ל נרתם למשימה, ועסק בה לא פחות מאשר בהגנת המדינה. תעשיינים נקראו לדגל והקימו מפעלים, נכון – בעידוד ממשלתי, באזורי הפיתוח.

ההורים שלי הכירו בנגב, אליו ירדו לסייע בקליטת העליה. הורי אשתי הכירו בגליל, אליו עלו לאותה מטרה. ומי היו הוריי? אבי עלה לארץ 7 שנים טרם ירידתו לנגב. אמי עלתה לארץ 5 שנים קודם לכן, בעליה מאירופה לאחר הקמת המדינה. היא עצמה הייתה במעברת "שער עליה". הם היו "הוותיקים" שנרתמו לסייע לקליטת העליה. וכמוהן צברים כהורי אשתי.

והקרדיט על ההצלחה הזאת, נתון גם לעולים עצמם. ההפרדה בין חלוצים לפליטים, אלה שבחרו בעליה ובהתיישבות ואליה שנאלצו לעלות ולהתיישב, היא פנקסנות קטנה וחסרת חשיבות, כאשר בוחנים בפרספקטיבה את המפעל ההיסטורי האדיר. העולים בעליה הגדולה, הם חלוצים שהקימו מאות יישובים ללא כל ידע וניסיון, הפריחו את שממות הנגב, הבטיחו את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, עיצבו את גבולות המדינה והגנו עליהם. הם שילמו מחיר כבד, גם מחיר דמים. הם ראויים לכל הכבוד והיקר.

****

לאחרונה, מתנהלים שני מאבקים בשם עדות המזרח. מאבק אחד הוא בשם הדרישה להכיר בתרומתם האדירה של העולים בשנות החמישים לקיומה של המדינה, לבניינה, ליישוב הארץ ולביטחון. המאבק האחר הוא בשם הדרישה להכיר בעוול הנורא שנגרם להם על ידי השלטון שהפלה אותם, הסליל אותם, דחף אותם לפריפריה הנחשלת, לקח אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכו'.

קיימת סתירה מובנית בין שני המאבקים הללו. אי אפשר להיאבק על שניהם, כי מאבק אחד מבטל את השני.

מי שדורש את ההכרה בחלוציות של הוריו וסביו, שהקימו את המדינה, בנו את הארץ ועיצבו את גבולותיה ועומד על זכותו למקומו המוצדק באתוס הציוני, אינו יכול במקביל לדרוש הכרה בכך שהוא קורבן בן קורבן, שירש את הקורבניות ונגזר עליו להיות דור שני ושלישי של מִסְכֵּנוּת ולהתבכיין שזרקו את הוריו, עשו להם, אכלו להם שתו להם. זה לא הולך ביחד. או מאבק א, או מאבק ב.

מאבק א הוא מאבק מוצדק, בשם האמת ההיסטורית, בשם הצדק ההיסטורי. זהו מאבק של אנשים גאים, אנשי סְפָר אמתיים, אנשים הדורשים בדין את מקומם לא רק באתוס ההיסטורי, אלא גם בחברה הישראלית העכשווית. מאבק ב הוא מאבק הרסני, חסר תכלית, חסר תוחלת, חסר הצדקה, שמובל בידי עסקנים שמסכנותם אומנותם, שהנצחת המסכנות היא הלחם והמים שלהם.

****

בשירו "שיר התעסוקה", מעלה מאיר אריאל על נס את בני ישראל במדבר, שבנו את המשכן, בהתלהבות אין קץ, בהתנדבות גדולה עד שלא היה בה צורך ומשה נאלץ לעצור את שטפון הנדיבות. השיר שזור לכל אורכו בציטוטים מתוך הפרקים בתורה המתארים את הקמת המשכן. מאיר אריאל מציג זאת כמופת, של עבודה גדולה הנעשית מתוך הזדהות עם חזון גדול ולמען הגשמתו של חזון גדול.

ובין השיטין הוא משחיל רמזים, שאין הוא מתכוון רק לעבודת המשכן של אבותינו במדבר, אלא גם לעבודת הקודש של חלוצי הציונות. חלוצי הציונות אותם הוא מעלה על נס הם הן חלוצי הקיבוצים, הדור של הוריו, והן חלוצי העליה הגדולה של שנות ה-50. וכפי שהוא מבקש "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר", כך הוא מבקש גם:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

—

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

* "שישי בגולן"

דרישת שלום מהפרהיסטוריה של אורטל

כאשר אנו מתחילים את "הספירה לאחור" להקמת אורטל, ההתחלה היא אסיפת 1 במאי 1976 בבית השיטה, שבה הופיע בשם יישובי הגולן יהודה הראל והציע לבית השיטה לקחת על עצמה את הקמת "הקיבוץ הרביעי" של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן, ומזכיר בית השיטה, מיכאל ירבעם (אבא של שגב) הודיע שהוא מרים את הכפפה.

ביוני 1976 קיבלה ועידת הקיבוץ המאוחד את הצעת בית השיטה וקיבוצי הגולן להקים את "הקיבוץ הרביעי", והשאר היסטוריה.

בחפירותיי הארכיאולוגיות מצאתי מסמך לא מתוארך, שלהערכתי נכתב בידי יהודה הראל (אני קובע זאת ברמה גבוהה של ודאות), ואני משער שהוא קדם לאסיפה הזאת.

כותרתו: הקמת קיבוץ חדש במשבצת תל שיפון.

לא מצאתי, עד כה, את המסמך כולו, אלא רק את העמוד הראשון (להערכתי, מתוך שני עמודים) ולכן איני יודע מי חתום על המסמך.

להלן – ציטוטים נבחרים מתוך המסמך:

"… מוצע שבית השיטה, מרום גולן, עיון זיוון ומחניים יציעו למחלקה להתיישבות ולקיבוץ המאוחד להקים עד סוף קיץ … [כתוב 'סוף קיץ 1967'. זו כמובן שגיאת דפוס. הכוונה ל-1977 או 1976] קיבוץ רביעי של הקיבוץ המאוחד בגולן.

היישובים הנ"ל ייקחו על עצמם את הקמת היישוב ואת האחריות להתפתחותו.

במסגרת זו ידאגו היישובים המקימים לכוח אדם ליישוב, לטיפול בגרעינים, השתתפות ניכרת בתקציב ההתיישבותי, אחריות להתפתחות המשקית והחברתית וטיפול בכל בעיות היישוב. כן, ייקחו על עצמם היישובים המקימים את כל הטיפולים במוסדות הקשורים בהקמת היישוב. הקמת היישוב תעשה במסגרת ותוך תאום עם המחלקה להתיישבות והקיבוץ המאוחד… דרך זו של הקמת יישובים חדשים מאפשר ליישב תוך שנה עשרות רבות של קיבוצים חדשים (ע"י שלוש התנועות) והיא תוצע לוועידת הקבה"מ כדרך לכל יישובי הקבה"מ ולתנועות האחרות".

בהמשך המסמך מפורטים האמצעים המשקיים והכלכליים וכוח האדם להקמת היישוב. יש גם הצעה שמרום גולן תעבור לביסוס, ותפנה את מקומה במחלקה להתיישבות, כלומר את תקציב התיישבות חדשה, ליישוב החדש!

הסעיף השלישי מדבר על כוח אדם. "כוח אדם מינימלי ביישוב מיום ההקמה – 40 איש. מתוכם מספר מינימלי של יוצאי קיבוץ 20 איש". כן מדובר, בתכנית, על הקמת גרעינים ועל גיוס בוגרי צבא, כולל משפחות, לקליטה.

איני יכול שלא להתפעל מהמעוף, ומתפיסת האחריות התנועתית התיישבותית והערבות ההדדית שטמונה בהצעה. ואכן, בית השיטה, כאמור, הרימה את הכפפה ומרום גולן הייתה שותפה משמעותית בהקמת אורטל, כולל אירוח אורטל כקיבוץ בתוך קיבוץ, במרום גולן, במשך כ-3/4 שנה עד העליה לקרקע (1.6.78).

במסגרת אירועי שנת הארבעים, נערוך אירוע לציון 40 שנה לעליה לקרקע, והוא יכלול מחווה למרום גולן.

בין משימות שנת הארבעים, קבענו יעד שנקרא "עם הפנים לחברה הישראלית". אני מקווה שלא נסתפק בפעילות התנדבותית זו או אחרת (עם כל חשיבותה הרבה), אלא נמצא משימה לאומית בסדר גודל רציני, כמו המשימה שנטלו על עצמן בית השיטה ומרום גולן, בהקמת אורטל. יש לציין שמרום גולן הייתה קיבוץ צעיר, בן 9 (בהנחה שהמסמך הוא מ-1976) וכבר הייתה בעלת ניסיון במעורבות בהקמת עין זיוון, אלרום, קשת ויונתן.

****

מסמכים מעניינים נוספים שאני שמח לתאר כאן, נוגעים לכנס גדול של חברי הקיבוץ המאוחד, שנערך בעין זיוון, בראשית מאי 1977 (סמוך לבחירות המהפך הפוליטי), הקורא לקיבוץ המאוחד לחזור לקו האקטיביסטי שלו. הכנס קרא לקבה"מ "לצאת במהלך התיישבותי ומדיני במטרה להבטיח את גבולות הביטחון למדינה ולהביא את הקיבוץ לקו יותר אקטיבי". הכנס נקבע מתוך דאגה להתרופפות העמדה בנושא הגולן הן בקרב המערך והן בקרב הליכוד. בכנס נטלו בו חלק עשרות חברים מקיבוצי הקבה"מ. הדמות המרכזית בכנסת הייתה השר ישראל גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות, ממנהיגי הקבה"מ ואחד האישים המרכזיים בתרומה ליישוב הגולן. היה זה ימים ספורים טרם סיום הקריירה הפוליטית שלו (האמת היא שהוא היה מתפלץ מהשימוש במילה "קריירה").

וכיוון שמדובר במאי 1977, איפה אורטל בתמונה?

הכנס נערך ביוזמת מזכירויות קיבוץ מרום גולן, עין זיוון, אלרום וחבורת הגולן. חבורת הגולן, היא החבורה שייסדה את אורטל. יש לציין שהחבורה עלתה למרום גולן רק בספטמבר 1977, כלומר ארבעה חודשים מאוחר יותר. אולם יישובי הגולן כבר התייחסו אליה ברצינות, כאל קיבוץ בדרך, שיתפו את מזכירותה במפגש המזכירויות, והיא הייתה שותפה ליוזמה האזורית.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 1.10.17

* זה לא מצדיק את מעשהו, אבל – המילים "זה לא מצדיק את מעשהו, אבל" הם אתנחתא של כסת"ח בפשקוויל של רוגל אלפר, שהמסר שלו חד וברור – הצדקת הפיגוע בהר אדר, בלי אבל. וכמובן שהפשקוויל הזה עתיר בקיבוש/קולוניאליזם/גזענות וכן הלאה, והסתה פרועה נגד תושבי הר אדר.

* חטיפה לילית – בפשקוויל של גדעון לוי, שבו הלין על התקשורת הישראלית שכינתה את הר אדר יישוב, הוא גם דיבר על חטיפה לילית של פלשתינאים. כוונתו כמובן למעצר מחבלים. לפני כחודש דיווח ראש השב"כ לממשלה, שמראשית 2017 סוכלו 200 פיגועים. בהנחה שבכל פיגוע היו נרצחים 3 ישראלים, כמו בפיגוע בלא-יישוב הר אדר, ניתן לקבוע ש-600 ישראלים חיים בזכות אותן "חטיפות". כמה חבל שהמרצח בהר אדר לא "נחטף", ושלושה ישראלים שנהרגו היו עוד אתנו היום, למגינת לבו של גדעון לוי.

* החרימו או לא החרימו – בצרור הערות הקודם מתחתי ביקורת על מפלגת העבודה ו"יש עתיד", על הימנעותן מהשתתפות בעצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות מעבר ל"קו הירוק". ציינתי בפירוש ששתי המפלגות הללו לא החליטו רשמית להחרים, אבל בפועל כל מפלגת העבודה אינה משתתפת, אין אפילו צדיק אחד בסדום, ומכל "יש עתיד" רק חיים ילין משתתף, והעליתי על נס את השתתפותו. כמו כן, ביקרתי את מארגני העצרת, על שלא פעלו לכך שההשתתפות תהיה רחבה, כמו למשל בהזמנת ראש האופוזיציה לשאת דברים.

יאיר לפיד פרסם הודעה שנועדה להדוף את הביקורת הציבורית על מפלגתו בנדון. בין השאר הוא כתב: "ליש עתיד נציגות בכל ההתיישבות. ראש מועצת רמת הגולן, אלי מלכה, עבר השנה מהליכוד ליש עתיד מפני שהוא מכיר את המחויבות המוחלטת שלנו לכך שרמת הגולן תשאר תמיד ישראלית. יש לנו מטות פעילים בכל רחבי יו״ש, באריאל, במעלה אדומים, בכל מקום כמעט. איך אני יכול להחרים את עצמי?
בנוסף לכך יש עתיד הרי הודיעה שהיא שולחת נציג לטקס, את ח״כ חיים ילין, כך שברור שלא מחרימים ולא נעליים.
… יש לנו נציגות בטקס, איזו עוד הוכחה אתם צריכים?
מישהו שאל אותי אם הייתי נואם בטקס אילו ביקשו ממני. התשובה היא: בטח. בשמחה. למה לא?
… מי שבעיקר נפגע מהסיפור הזה היא לא יש עתיד – כל מי שמכיר אותנו יודע שהוא לא נכון – אלא דווקא ההתיישבות. הרי מה מטרת תנועת ההתיישבות בחמישים השנים האחרונות? להראות שהיא בקונצנזוס, להסביר שכל עם ישראל עומד מאחוריה לפחות ברמה הערכית. אלא שאת נתניהו ואנשיו זה לא מעניין. מה שהם רצו זה לצרוח 'שמאלנים! שמאלנים!' כדי שעוד יהודים ישנאו אחד את השני בין ראש השנה ליום הכיפורים".

אני שמח על ההבהרה, בזכות האמירה החשובה שיש בה בעד ההתיישבות והבעת המחויבות המוחלטת לכך שהגולן יהיה תמיד ישראלי. אלה דברים חשובים וראויים. אני גם מאמין לדברים.

ההבהרה הזאת, הנוגעת למהות, חשובה יותר משאלת ההשתתפות בעצרת. אולם באשר להשתתפות בעצרת, ההבהרה היא בראש קטן. נכון, "יש עתיד" לא החרימו. אבל הם אינם משתתפים. כשחיים ילין התראיין בנדון והסביר את השתתפותו, הוא ממש לא טען שהוא מייצג רשמית את מפלגתו, אלא הסביר למה הוא נוהג אחרת מחבריו, ובין השורות נשמעה ביקורת על חבריו שאינם נוהגים כמותו, כפי שהיה מצפה שינהגו.

למה יאיר לפיד, שאכן מרבה לבקר ביישובים ביהודה ושומרון ואף להשתתף בטקסי הנחת אבני פינה וכד' מדיר רגליו מהעצרת. מסיבות של פלגנות ורצון לא לקחת חלק בעצרת שהממשלה מארגנת. לא אתפלא, אם הוא יוביל אירוע של מפלגתו באחד היישובים (אולי כמו שקיים את כנס היסוד באריאל) עם אותם מסרים של העצרת הממלכתית. התנהגותה של "יש עתיד" בנדון היא קטנונית ובלתי ממלכתית.

ושוב, אני מאמין שהממשלה לא נהגה נכון, כאשר לא התאמצה לעצב את העצרת ככזו שהליבה שלה היא הפגנת הקונצנזוס, תוך שיתוף יזום של האופוזיציה, ובעיקר של מפלגת העבודה, שהחלה את מפעל ההתיישבות ותרמה לה תרומה משמעותית.

* בין אלון לברק – במאמר ב"הארץ" יצא אהוד ברק נגד העצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות, ובין השאר כתב: "טקס ממלכתי היה מעלה על נס את בהירות הראייה של 'תוכנית אלון' ". יפה. הוא רק שכח לציין, שתכנית אלון הייתה דרכה של מפלגת העבודה עד אהוד ברק. אהוד ברק, כראש הממשלה, הציע לפלשתינאים בקמפ-דיוויד הצעה הסותרת לחלוטין את תכנית אלון. לב לבה של תכנית אלון, היא התיישבות מאסיבית בבקעת הירדן רבתי, עד קו "כביש אלון", כדי ליצור רצף משמעותי של ריבונות והתיישבות ישראלית מהגולן ועד שארם א-שייך, שתיצור גבול בן הגנה, המאפשר גם ויתורים טריטוריאליים באזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה ושומרון. אהוד ברק הציע לסגת מבקעת הירדן. אלון דחף להתיישבות רבתי בירושלים וסביבתה, תמך בכל לבו בסיפוחה של מזרח ירושלים לישראל ובנה את בית השרד שלו בעיר העתיקה, כדוגמה אישית. ברק הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה. אלון היה בין הדוחפים הראשיים ליישוב הגולן, סייע אישית להקמת היישובים ובתקופה הקצרה שכיהן כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, בממשלתו של לוי אשכול, הקים שליש מיישובי הגולן עד היום. הוא גם הציע כבר ב-1968 לספח את הגולן ולהקים בה עיר ישראלית. ברק כראש הממשלה ניסה בכל מאודו למסור את הגולן כולו לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן. המסר המרכזי של תכנית אלון היה הפשרה הטריטוריאלית, כלומר לא מימוש זכותנו על א"י המערבית כולה, אך בשום אופן לא נסיגה מלאה, וביסס זאת על היסוד המוסרי, כלשונו, של תכניתו – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה. ברק, לעומתו, קבר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וקיבל את העיקרון של נסיגה מלאה. לכן, בתמורה להישארות ישראל בכבשת הרש של "הגושים" הוא הציע לפלשתינאים שטחים מקבילים בנגב.

ברק מדבר בשם תכנית אלון, אך הוא מגלם את היפוכה הגמור של תכנית אלון. כזכור, הצעותיו לא קידמו כהוא זה את השלום, אלא הביאו לשפיכות דמים חסרת תקדים, בגל הטרור שבעקבות ועידת קמפ-דיוויד. מאז הצעותיו של ברק, כל מדינאי ישראלי העומד על הרבה פחות מתכנית אלון ומורשת רבין, מוצג כ"סרבן שלום".

אהוד ברק הוא המדינאי הכושל ביותר בתולדות המדינה. 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. ברק אינו נמנה על 11 הטובים ביניהם.

* הצהרות מעודדות – דבר טוב אחד יצא מהסגה סביב היעדרות ח"כי מפלגת העבודה מהעצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה, שומרון, בנימין, הגולן ובקעת הירדן. רבים מראשי מפלגת העבודה נשבעו אמונים לגושי ההתיישבות ובעיקר לגוש עציון, באמירות שלא נשמעו מפיהם שנים רבות. הגדיל לעשות איתן כבל, שכלל בהודעתו גם מחויבות לבקעת הירדן, שמאז ניסיונו של אהוד ברק למסור אותה לאויב, ממשיכה מפלגת העבודה לומר אמן לרעיון ההזוי הזה. אין רע בלי טוב.

* מאבק הנכים: המטרה והאמצעים – הסוגיה הציבורית הנוגעת לחסימות הכבישים בידי הנכים, אינה שאלת צדקת מאבקם, אלא שאלת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. השאלה היא האם במאבק, צודק ככל שיהיה, וכל מי שנאבק מאמין בכל לבו בצדקתו המוחלטת, המטרה מקדשת את כל האמצעים.

אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים. במאבק על הגולן, שהייתי בין מוביליו, הקפדנו לא לחסום כבישים. אבל אני יודע שחלק מכללי המשחק במאבקים, הוא שהפגנה גולשת בסופה לחסימת כביש, לרוב כביש עירוני, לזמן מסוים, כדי למשוך סיקור תקשורתי.

חסימה יומיומית של צירים בינעירוניים ראשיים, לזמן ארוך, פעמים אחדות ביום, היא שבירת כלים וחציית כל הקווים האדומים של כללי המשחק הדמוקרטיים, עד כדי אנרכיה.

עם כל האהדה לנכים ולמאבקם, על החברה הישראלית לשדר להם: עד כאן! חציתם כל גבול.

* פרס ישראל בתקשורת – בשנת 2018, ביום העצמאות השבעים, יוענק פרס ישראל לתקשורת. העיתונאי הראוי ביותר לפרס הוא בן דרור ימיני.

בן דרור ניחן בסגולות רבות שבעטין הוא העיתונאי הטוב ביותר היום בישראל:

אמינות ויושרה נדירים. איני מכיר אף עיתונאי ישראלי אמין כמותו.
העמקה. הוא עיתונאי מעמיק מאוד, חוקר לעומק את הנושאים עליהם הוא כותב, בקיא בהם מאוד ומסתמך על נתוני אמת, שאי אפשר לסתור אותם.
עצמאות אינטלקטואלית. בניגוד למקובל בשיח הישראלי, הוא אינו כבול כאוטומט לעמדת "שבט" או "מחנה" זה או אחר. אף שעמדותיו המדיניות הן כשל השמאל היוני, אין הוא מהסס לבקר את הקרובים לו בדעותיהם ולשבח את הרחוקים ממנו בדעותיהם, על פי הצורך. על אף תמיכתו במדינה פלשתינאית, אין הוא מכחיש את העובדה שהפלשתינאים דחו ודוחים כל הצעה למדינה כזאת. אף שהוא מתנגד להתנחלויות, הוא מגן עליהן מפני האשמות לא צודקות ולא הוגנות.
הוא פטריוט ישראלי שמפעל חייו הוא קעקוע תעשיית השקרים של מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
הוא רהוט ומעניין.

* טירוף ללא גבול – כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה המטורפות על רצח רבין בידי השב"כ, על המוסד שביצע את מתקפת 11.9 או על משה דיין שיזם עם סאדאת וקיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים, אני נוהג להוסיף לרשימה שהמוסד ביצע גם את אסון הצונאמי. זאת, כמין הגזמה שאף אחד לא יכול לקנות, כדי להצביע על הטירוף שבתאוריות הללו.

מסתבר שיש מאמינים אפילו לתאוריות כאלו. קראתי השבוע הזיה על כך שהאסונות האחרונים באמריקה, הם שלב א' במזימה של "הבונים החופשיים" שתלך ותתעצם בתקופה הקרובה, שנועדה לחסל 90% מאוכלוסיית העולם.

* המאמינים בתאוריה המטורללת – אמנון לורד ראיין במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום" את אבירם ברקאי, שפרסם לאחרונה ספר המפריך את תאוריית הקונספירציה המטורללת על המלחמה, שמפיץ אורי מילשטיין. מפעלו של ברקאי חשוב מאוד, אבל האמת היא שהאמונה בתיאוריות ההזויות הללו מבטאת בעיקר מבנה נפשי מתוסבך של המאמינים, ולכן שום עובדה לא תקלקל להם את התאוריה העונה על הצרכים הנפשיים שלהם.

* שפנפנות לחיילי צה"ל – מותו של יו הפנר הזכיר לי פרשיה נשכחת. לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה רעיית הנשיא נינה קציר משלוח של 3,000 חוברות פלייבוי להעלאת המורל של חיילי צה"ל בגבולות. היוזמה עוררה סערה ציבורית. הביקורת הייתה על עצם הרעיון של אספקת חומר פורנוגרפי לחיילי צה"ל, ועוד יותר מכך, על העובדה שהרעיון הזה יצא מבית הנשיא, סמל הממלכתיות.

בעקבות הביקורת בוטלה היוזמה.

* צוואתו של יריב – בערב סוכות תמלא שנה לפטירתו של מורי ורבי, המחנך והסופר יריב בן אהרון. בקרוב אמורה להתפרסם יצירתו האחרונה – מסכת על כתביו של ברל כצנלסון, לה אני מצפה בכיליון עיניים. יצירתו האחרונה שהתפרסמה בחייו, הייתה המסכת על "שירי עיר היונה", האפוס הגדול על תקומת ישראל, שכתב אלתרמן. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן, שבעיניי הוא גדול המשוררים של העם היהודי בכל הדורות. אני מזדהה עם דבריו של המשורר אבא קובנר, לאחר צאת הספר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתב 'שירי עיר היונה' ". אולם הספר הזה לא כל כך התקבל, בלשון המעטה. המיליה הספרותי הישראלי, כבר ב-1957, שנת צאתו של הספר, היה מנוכר לערכים הלאומיים של הספר, דחה אותו והשתיק אותו. ולאחר מכן הספר נדחק לשולי הספרות, אם לא לתהום הנשיה. יריב בן אהרון ראה כשליחות גדולה להחזיר את "שירי עיר היונה" למרכז התודעה התרבותית שלנו, כדי לשוב ולהחזיר למקום הראוי להם את הערכים הציוניים של הספר, וכחיסון מפני סרטן הפוסט ציונות. הוא קיווה והאמין, שהמסכת שכתב תתקן את המעוות. לאכזבתו הרבה, זה לא קרה. כמעט שלא היה הד למסכת.

קראתי את המסכת פעמיים ברצף, וכתבתי עליה מסה. השתתפתי בשתי ההשקות שלה. יריב שמח על כך והודה לי. אך בשיחתנו האחרונה, הוא הביע תסכול מכך שגם המסכת לא התקבלה, וציין שנכתבו עליה רק שלושה מאמרי ביקורת, ושלושתם ממי שכתיבתם עליו היא כמעט מובן מאליו – מוקי צור, בארי צימרמן (שגם הוא הלך השנה לעולמו) ואני.

והוא הפציר בי לא להסתפק במה שכתבתי, אלא להמשיך ולהפיץ את הבשורה. אני רואה בדבריו אלה אליי צוואה וצו עשה, שאני מחויב לו.

אני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך במסגרת מיזם 929. "שירי עיר היונה" שזור לכל אורכו שיח עם התנ"ך. סקרתי את הספר לכל אורכו ומיפיתי את ההקשרים התנ"כיים, ובכל הזדמנות אני מציג את ההשראה שקיבל אלתרמן מן הפרק היומי, ולאן הוא לקח אותה. ובכך אני מקיים, כמיטב יכולתי, את צוואתו של יריב.

* ביד הלשון

יונתן – במלאת 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, אני מקדיש את הפינה ליישוב שקם לאחר המלחמה והוא נושא את שמו של אחד מחלליה – יונתן רוזנמן.

יונתן נפל כטנקיסט בקרבת הר יוסיפון שבגולן. אביו יזם הקמת יישוב להנצחתו, במקום שבו נפל. ועד יישובי הגולן אימץ את הרעיון, ואת הגרעין המייסד, שכלל את אחיו של יונתן, דידי, היום דידי ידין, חבר היישוב עד היום. ועד יישובי הגולן, שנאבק לאחר מלחמת יום הכיפורים להקמת התיישבות במרכז הגולן (עד אז ההתיישבות הייתה רק בדרום ובצפון, והחשש היה שהמרכז הוא הבטן הרכה להפעלת לחץ לנסיגה ישראלית במסגרת הסדר ביניים עם סוריה), הפנה את הגרעין להתיישבות במרכז הגולן.

הגרעין אומץ בידי קיבוץ מרום גולן, ועם עלייתו לגולן התיישב בתוך מרום גולן, כמעין קיבוץ בתוך קיבוץ – קיבוץ דתי בתוך קיבוץ חילוני (עם בית כנסת, מטבח כשר וכשהיה חסר עשירי למניין, תמיד נמצא מתנדב מבין חברי מרום גולן).

לאחר גינוי הציונות באו"ם, כינס ראש הממשלה רבין את ממשלתו לישיבת חירום, והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים ישראליים בגולן, שיבטאו את המשך המפעל הציוני, אף על פי כן. אחד מארבעת היישובים היה יונתן.

יונתן הוא מושב שיתופי דתי, שמשתייך לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 27.9.17

* בגרמנית זה נשמע יותר רע – מפלגה פשיסטית גזענית ואנטישמית נכנסה לפרלמנט הגרמני ותהיה הסיעה השלישית בגודלה.

הרוח הרעה הזאת נושבת בשנים האחרונות בכל אירופה. הרי רק לפני חודשים ספורים מפלצת פשיסטית, גזענית, אנטישמית ומכחישת שואה עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת.

אולם גרמניה היא משהו אחר. בגרמנית זה נשמע רע יותר. פשיזם גזעני בגרמנית, הוא נאציזם.

אין זה עניין פנימי של גרמניה. זהו איום על העולם.

ישראל כמדינה יהודית חייבת להשמיע קול. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יתייחסו לנושא, יוקיעו את המפלגה הזאת ויביעו את דאגתה של ישראל ודאגתו של העם היהודי מן ההתפתחות המדאיגה.

* צאו מגרמניה – הארגונים היהודיים בגרמניה יצאו נגד מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" והזהירו מפניה. הרבנים בבתי הכנסת בגרמניה קראו לציבור היהודי להצביע בהמוניו, כדי לדלל את השפעת האנטישמיות הפשיסטית.

אבל כל אלה אינם פתרון. הפתרון הוא ציוני – אין לכם מה לחפש על אדמת גרמניה. מקומכם במולדת של עמכם, במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל, במדינה היהודית – מדינת ישראל.

* שכחו מה זה להיות יהודי – לא מכבר כתבתי על התופעה של האינטרנציונל הימנני – אותם ישראלים, אנשי ימין, שפעם היו מחנה לאומי, והיום הם חלק מאינטרנציונל של ימין קיצוני גלובלי, שההזדהות עמו קודמת להזדהות הלאומית.

נחרדתי כאשר קראתי רבים מהאנשים האלה מביעים תמיכה במנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת. כתבתי אז בסרקזם, שמעניין במי יתמכו אותם אנשים בבחירות בגרמניה. אשר יגורתי בא. למרבה הבושה, אני קורא גילויי תמיכה בקרב אותה קבוצה גם במפלגה הניאו-נאצית הגרמנית. אחד מהם כתב בפירוש בעד האנטישמיות שלה, כיוון שהפעם היא מתמקדת בשֵׁמִים אחרים. אותו אחד השתלח בארסיות ביהדות גרמניה שמתנגדת לניאו-נאצים, כאילו כדי להפגין את גט הכריתות שלו לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות עם האינטרנציונל הימנני.

מדובר ביהודים ששכחו מה זה להיות יהודי. אני, כיהודי שזוכר, שמחויב לשבועה "לזכור ולא לשכוח", כואב את העובדה שיש בתוכנו יהודים עלובי נפש כאלה.

* אני רק שאלה – סליחה, ברלין זה המקום הזה שבו המילקי זול יותר? תודה.

* לא בוכים – כשיורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב… טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

* זו אותה רוח רעה – ככל שהשמאלנות הרדיקלית משתלטת בהדרגה על מפלגת הלייבור בבריטניה, כך היא הופכת יותר אנטישמית, יותר גזענית וההבדלים בינה לבין הימין האירופי הגזעני והאנטישמי באירופה הולך ומיטשטש. ולא בכדי. פנאטיות ושנאה אינן השקפת עולם אלא תכונת אופי. ימני רדיקלי יכול בקלות להיות שמאלן רדיקלי ולהיפך. יהיה לו הרבה יותר קשה להיות דמוקרט נורמטיבי.

* סינדיקט הפשע – שעה שהפלשתינאים מנסים להתקבל לאינטרפול, הם מוכיחים במעשיהם שהם ראויים לחברות דווקא בסינדיקט הפשע הבינלאומי.

* פרופיל חברתי – מפכ"ל המשטרה אמר שאין דבר כזה "פרופיל המחבל", וכנראה שהוא צודק. אבל דווקא המחבל שביצע את הפיגוע בהר אדר מצביע על הפרופיל של החברה הפלשתינאית שמוציאה מרצחים כאלה. האיש נקלע למצוקה משפחתית, אשתו עזבה אותו והוא קץ בחייו. אבל להתאבד זה לא מכובד. אפילו קצת בזוי. לעומת זאת, להרוג יהודים זה מכובד. מכובד מאוד. ומי שמת בהרג יהודים הוא שאהיד, שזה שיא הכבוד. והרש"פ תממן את ילדיו כראוי לילדים של גיבור לאומי. כך החברה הפלשתינאית מעודדת רצח ורוצחים.

* בושה – מדינת ישראל חוגגת יובל למפעל ההתיישבות הציונית מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק". בחשבון פשוט, אם נחזור 50 שנה אחורה נגיע ל-1967. כיוון שהליכוד עלה לשלטון ב-1977, פירוש הדבר שהעשור הראשון של מפעל ההתיישבות נעשה תחת ממשלות תנועת העבודה. כמעט כל ההתיישבות בגולן הוקמה בידי ממשלות אלו ורוב היישובים שייכים לתנועות ההתיישבות של תנועת העבודה. רוב ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בסיני הוקמה כולה בידי ממשלות העבודה (ונעקרה בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות בגוש עציון הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בגוש קטיף החלה בידי ממשלות תנועת העבודה (והגוש נעקר בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות ב"עוטף ירושלים" החלה בידי ממשלות המערך. גם באזורים שמחוץ לתפיסת ההתיישבות של אותן ממשלות, הוקמו יישובים ראשונים תחת ממשלת המערך. בתקופת ממשלות האחדות המשותפות לליכוד ולמפלגת העבודה, הוקמו עשרות יישובים ביש"ע. על פי תפיסתה הנוכחית של מפלגת העבודה, גושי ההתיישבות, שבהם חיים מרבית תושבי יו"ש, יהיו חלק משטחה הריבוני של ישראל בכל הסדר שלום.

לכן, החרמת האירוע הממלכתי לציון היובל להתיישבות בידי כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה – אין אפילו צדיק אחד בסדום (למרות שהמפלגה כמפלגה לא החליטה רשמית על החרמה כזאת) היא בושה.

טוב עשתה הממשלה, שקבעה את האירוע בגוש עציון, שבלב הקונצנזוס הלאומי ולא באזור שנוי במחלוקת. עובדה זו מעצימה את גודל הבושה. עם זאת, מן הראוי היה, שבאירוע ממלכתי כזה, יוזמן ראש האופוזיציה לשאת דברים, וחבל שהממשלה לא התעלתה והציעה זאת (אם כי ספק בידי אם הרצוג או גבאי היו נענים, לנוכח חרפת ההחרמה של האירוע).

מצערת עוד יותר העובדה שכמעט כל הח"כים מסיעת "יש עתיד", המגדירה עצמה כמפלגת מרכז, שמנסה לחזק את המיינסטרים הציוני והקונצנזוס הלאומי, מחרימים אף הם האירוע. אולם ב"יש עתיד" יש צדיק אחד שיבוא לאירוע, ח"כ חיים ילין. כחבר בתנועה הקיבוצית אני שמח שח"כ שהנו חבר קיבוץ בחר לבטא את ערך ההתיישבות והסולידריות בין מיישבים, ומקווה מאוד שגם איתן ברושי ממפלגת העבודה יצטרף אליו.

* הגדרה עצמית – עשרות מדינות לאום של הלאום הערבי לא תיתנה בשום פנים ואופן להקים במזרח התיכון מדינת לאום כורדית. למה? כי ללאומים לא ערבים אין זכות קיום במזרח התיכון ובוודאי לא זכות להגדרה עצמית.

וכמובן ששתי המעצמות האזוריות האיסלמיסטיות הרדיקליות, איראן וטורקיה, אינן מוכנות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאום הכורדי.

* מה יספק את עודה בשאראת – בכל המרחב הענק של המזרח התיכון וצפון אפריקה, בכל המרחב הערבי השטוף בדם, בטבח הדדי ובדיקטטורות רצחניות, ישנו קיבוץ ערבי אחד בלבד, שנהנה מדמוקרטיה אמתית, משוויון זכויות (אף שהוא פטור משוויון חובות), מזכויות אדם ואזרח מלאות – ערביי ישראל.

משה ארנס, ליברל מובהק, כתב על כך בטורו ב"הארץ". בתגובה, השתלח בו איש דבוקת שוקן עודה בשאראת, שכינה אותו "קולוניאליסט מהסוג הגרוע ביותר". על מה יצא קצפו? ארנס אינו מציע לו את מה שהוא רוצה: "שתחזיר לי את אדמות הוריי במעלול". מעלול הוא כפר בעמק יזרעאל המערבי, על גבול הגליל התחתון, שקם על חורבות היישוב היהודי מתקופת המשנה והתלמוד מהלול. הכפר נלחם בתש"ח נגד הקמת מדינת ישראל ונגד היישוב היהודי ונכבש בידי צה"ל.

מה רוצה ארנס ומה רוצה בשאראת? ארנס פועל כל חייו, גם בתפקידיו המיניסטריאליים, להשתלבות מרבית של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשאראת רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את תוצאות מלחמת השחרור, כלומר להחריב את המדינה היהודית ולהטביע אותה במיליוני פלשתינאים שישטפו אותה במסגרת "זכות" השיבה.

ארנס ובשאראת הם בעלי טור ב"הארץ". מי מהשניים מייצג את הקו של העיתון?

* איש השנה – מי יהיה איש השנה תשעח? אני מקווה מאוד מאוד מאוד, שלא יהיה זה חלילה קים ג'ונג און.

* ביד הלשון

הר אדר – למרבה הצער, פיגועי טרור מעלים למרכז התודעה את קיומם של יישובים ישראליים שונים, והפעם – הר אדר.

ב-1986 הוקם היישוב הר אדר בהרי ירושלים, והיה חלק מן המועצה האזורית מטה בנימין. היישוב גדל וב-1995 הוכר כמועצה מקומית.

היישוב נקרא כך, כיוון שהוא נמצא למרגלות גבעת הרדאר – פסגה גבוהה (880 מ') שבה הוקם בידי הבריטים מתקן מכ"ם (רדאר בלע"ז) במלחמת העולם השניה. במלחמת השחרור התקיימו קרבות קשים ועקובים מדם בין כוחות חטיבת "הראל" של הפלמ"ח ללגיון הירדני. ההר עבר מיד ליד ולבסוף נפל בידי האויב, ושוחרר במלחמת ששת הימים, בידי חטיבת "הראל". מח"ט "הראל" במלחמת ששת הימים, אורי בן ארי, היה מ"פ בחטיבה בקרבות תש"ח. ביוזמתו, הוקם במקום אתר הנצחה לחללי חטיבת "הראל" לדורותיה.

ביצה שלא נולדה – בראיון חג ל"ישראל היום" נשאל שר השיכון יואב גלנט לדעתו על האפשרות שיריבו המר גבי אשכנזי יכנס לפוליטיקה והשיב: "כמו שאמר ד"ר בורג ז"ל, 'לא דנים על ביצה לפני שהוטלה' ". בהנחה שגלנט לא ייחס את המכתם לד"ר בורג כמותג נוסח "חכם סיני אמר", אלא התייחס ספציפית ליוסף בורג, הוא נתן לו קרדיט שאינו ראוי לו. מדובר בניב עברי ותיק וידוע, ונוסחו שונה במקצת – לא "לפני שהוטלה" אלא "שלא נולדה". אבל הפירוש של הביטוי בהחלט מתאים לכוונתו של גלנט – אי קיום דיון היפותטי על נושא מסוים, טרם זמנו.

המקור לביטוי הוא מן התלמוד, מסכת ביצה: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומר תֵּאכל ובית הלל אומרים לא תאכל".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

יהיה טוב!

העיתון "ארץ הגולן", בשנותיו הראשונות, היה מדורת השבט של תושבי הגולן. הוא יצא לאור אחת לשבועיים, ונקרא ביישובים כפי שנקרא עלון היישוב, כלומר היה מאוד משמעותי לציבור ונגע בחיי התושבים. העיתון יצא בידי ועד יישובי הגולן, שהיה גוף בלתי פורמלי שייצג את תושבי הגולן. המועצה האזורית גולן עוד לא קמה, קצרין הייתה בת שנה אך עדין לא מועצה מקומית. רמונה בר לב מקצרין הייתה עורכת העיתון ויהודה הראל הוגדר – "אחראי".

העיתון היה איכותי ומעניין. אחד ממדוריו נקרא קלוז-אפ – הטלת זרקור על אחד היישובים. הלוגו של המדור היה ציור של פילם (מי שלא יודע מה זה, שישאל את ההורים שלו, הם זוכרים) ועליו רצף כתוביות כמו תמונות בפילם: שם היישוב, מיקום, מועד הקמה, מפה עם מיקום היישוב והכיתוב "קלוז אפ".

הגיליון הראשון של "ארץ הגולן" יצא ב-11 ביולי 1978, חודש ועשרה ימים לאחר העליה לקרקע של אורטל. בגיליון 9, שיצא ב-9 בנובמבר, 5 חודשים לאחר העליה לקרקע, הוקדש המדור קלוז-אפ לקיבוץ אורטל. יהודה הראל כתב את הכתבה.

****

כך נפתחה הכתבה: "נוסעים על כביש בנות יעקב-קוניטרה, עוברים את נפח, מתקרבים לתל שיפון. מצד ימין רואים את אנדרטת הברזל הגדולה, העשויה מצריח טנק וקנה תותח, אחר כך מגיעים לתל שיפון ורואים מצד ימין את מטע התפוחים של קשת, ואז מתחילה עליה תלולה, שבראשה נמצא עמק דלווה.

תוך כדי העליה משתנה מזג האוויר ומורגש, שנמצאים בצפון הקר של רמת הגולן.

בערך 2 ק"מ לפני עין זיוון משמאל לכביש על רכס הגבעות של דלווה, נמצא קיבוץ אורטל – צעיר היישובים בגולן, הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בגוש 'קיבוצי קוניטרה' ".

ב"פילם" נכתב מועד ההקמה: ספטמבר 1977. כלומר בדיוק לפני 40 שנה. מה, התבלבלנו בספירה? האמת היא שבכל הרשומות הרשמיות שנת ההקמה של אורטל מוגדרת כ-1977. במועד זה עלו החבורות לגולן, והחלו לקיים חיי קיבוץ עצמאי, בתוך מרום גולן, לאחר תקופת הכשרה בבית השיטה. בדרך כלל מקובל לציין את מועד הקמת היישוב בעליה לנקודה הזמנית, ולא במעבר לנקודת הקבע. אנחנו די חריגים, בכך שאנו מציינים את הקמתנו ביום העליה לקרקע, לנקודת הקבע.

הפרק הראשון בכתבה נקרא "הקמה", והוא מספר את הסיפור ההיסטורי, שהחל בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים, שבה בית השיטה, מרום גולן ועין זיוון העלו הצעה להקים את הקיבוץ הרביעי של התנועה בגולן ולקחו על עצמם את האחריות והעזרה להקמתו. "ההצעה המפתיעה התקבלה ע"י הוועידה ומה שמפתיע יותר הוא ששלושת היישובים ניגשו מיד לביצוע". בהמשך מתוארת ההירתמות, בעיקר של בית השיטה, הקמת גרעיני תנועת הצופים והחבורות. "כבר בראשית החורף יצאה החבורה להכשרה בבית השיטה. במקביל הוחלט בטיפול נמרץ להעלאת הקבוצה לגולן".

כאן מופיע סיפור העליה לגולן: "בספטמבר 1977 עלתה החבורה והתיישבה בתוך קיבוץ מרום גולן, במבנים שהתפנו ע"י חברי יונתן.

במרום גולן ישבו חברי אורטל כקיבוץ עצמאי לכל דבר, השוכן בתוך קיבוץ: לאורטל היה חדר אוכל, סידור עבודה, גזבר, מרכז קניות, רכב וכו' – בקיצור, כל הסימנים של יישוב עצמאי. גם חיי התרבות והחברה של חברי אורטל במרום גולן היו עצמאיים ונפרדים.

רק בתקופה זו אישרו המוסדות את הקמת הקיבוץ החדש ונקבע מיקומו".

יהודה מתאר את הבניה, וממשיך "כבר במאי 1978 העמידו חברי אורטל את מטלטליהם על שיירה ארוכה של עגליות קטיף, שיצאו ממרום גולן לנקודה החדשה שכללה 38 אשקוביות לשיכון, למזכירות ולבית ילדים, חדר אוכל טרומי ושני מקלטים".

יש לו טעות קטנה, זה לא היה במאי אלא ב-1 ביוני. אבל בעצם אולי העמיסו את העגליות ערב קודם…

ומהן אותן "אשקוביות"? חדרי האירוח של התיירות, שאז היו בתי החברים.

****

הפרק הבא בכתבה הוא: פרנסה. והוא עגום למדי. "קיבוץ אורטל עלה להתיישבות בתקופה קשה. התקציבים מצומצמים ביותר ואינם מספיקים לפיתוח משק, וזאת בנוסף לקשיים האובייקטיביים, הנובעים מכך שמרבית הקרקעות הטובות כבר תפוסות ע"י יישובים 'ותיקים' [המירכאות במקור א.ה.]. מאז העליה למרום גולן, הענף העיקרי הוא עבודות חוץ. בקיץ הראשון עבדו חברי אורטל בקטיף תפוחים במרום גולן ומאז יורדים מרביתם מדי בוקר למפעלי הנעליים בחולתה ובדפנה.

העבודה המשעממת והמונוטונית של מרבית החברים במפעלים תעשייתיים, שאינם שייכים ליישוב ומרוחקים ממנו מרחק רב, היא קשה ביותר, וכשהיא נמשכת זמן רב היא מזיקה מאוד מבחינה חברתית.

אין ספק, שהדחיה בהתחלת בניית המשק העצמי הייתה גורם שלילי ביותר וגרמה לעזיבה של חברים רבים".

ובכל זאת, היו כבר ניצנים של משק עצמי, והם פורטו:

מטע – "בתכנית 400 דונם נשירים ו-300 דונם אבוקדו. במציאות ניטעו לפני שנה 84 ד' של תפוחים במורדות המערביים של הר בנטל. בזמן הנטיעה התברר, שהאזור סובל מבעיות ניקוז ואבן חמורות, והמשך הנטיעה יעשה ליד הר בראון (דרומית לאל-רום), שם יינטעו השנה 120 ד' תפוחים".

הענף הבא המתואר הוא שלחין. הכוונה לענף גידולי השדה, או כפי שנקרא אז "פלחה" שהחל בדלווה, היכן שהיום נמצא מטע דלווה. עוד מסופר שיש תכניות ללולים, לבקר ולצאן, אך בינתיים "במציאות ניקנו 50 עֶגלות בלבד והן בטיפול בעדר של מרום גולן, שם גם עובד החבר המיועד לרכז את הבקר של אורטל".

אחרי הסקירה המשקית הזאת, מופיע פרק שכותרתו: "מצב קשה". נכתב בו, בין השאר, ש"טרם הוחל בפיתוח היישוב והוא נמצא במצב קשה ביותר. כאמור, למצב זה ולעבודות החוץ יש גם השלכות חברתיות קשות. החברה בנויה כולה מיוצאי עיר, שאינם מנוסים בחיי קיבוץ… אורטל נמצאת במצב חברתי לא קל, המתבטא בתחלופה לא קטנה באוכלוסיה".

אולם אחרי הפרק הזה, הכותרת של הפרק הבא היא "יהיה טוב!". וכך הוא נפתח: " 'יהיה טוב' עונים חברי אורטל כשהם נשאלים על מצב המשק. ואולי באמת יהיה טוב או לפחות יותר טוב, בעתיד הקרוב".

וכאן מופיעה רשימת בשורות שעשויות לנסוך קצת תוכן בהבטחה האופטימית שיהיה טוב: בניית האשכולות, תקציב לבניית אזור משקי, העברת שלוחות של הזיתיה מבית השיטה ושל מפעל קפקפי העץ מגונן, תקציב להקמת העדרים והחשוב מכל, "תוך זמן קצר מגיע מהנח"ל הגרעין הראשון של אורטל. זה גרעין גדול מאוד ומבטיח מאוד. (היקיים??)".

את פרק הסיכום אביא במלואו: "אורטל מהווה דוגמה לאפשרות להחליט ולהקים מהר קיבוץ חדש, המבוסס ברובו על יוצאי עיר בוגרי צבא.

המצוקה הכספית החמורה, בה הייתה נתונה הסוכנות בשנים האחרונות, וחוסר בניית משק לקיבוץ אורטל, הביאו לתוצאות קשות ביותר.

השינוי במצב התקציבים יביא כנראה שינוי גם במצב יישובי הגולן הצעירים.

אורטל מהווה דוגמה נאה לעזרה שיכולה וצריכה לתת תנועה ליישוב צעיר: הקיבוץ המאוחד דאג לאורטל לגרעינים, להדרכה בנושאים שונים (משק, בניין וכו') וכן למימוני ביניים רבים, שבאו להחליף את תקציב הסוכנות. לאחרונה, כשמשרד הבינוי והשיכון מסרב להתקין הסקה מרכזית כפי ש'דורש' האקלים, נחלץ הקיבוץ המאוחד והוא מימן את ההסקה באורטל.

היום באורטל כמה עשרות חברים עם כמה ילדים ובדרך נמצאים 3 גרעיני נח"ל. לפני חברי אורטל הנוכחיים והעתידיים עוד הרבה עבודה בבניית היישוב, המשק, החינוך והחברה".

****

כמה הערות לסיום:

* כשאנו חווים את אורטל הפורחת, המשגשגת והמצליחה, חשוב להכיר את קשיי הבראשית של החלוצים. כשאנו רואים איזו כברת דרך עשינו, יש מקום להעריץ את הראשונים, שפרצו את הדרך בתנאים לא תנאים.

* במאמרו שאל יהודה האם חברי הגרעין המבטיח יקיימו. הם קיימו גם קיימו. מה שעשה את אורטל למה שהיא, היה החיבור בין בני גרעיני תנועת הצופים עם צעירי החבורות. אגב, החיבור לא היה פשוט, אך לימים, ההצלחה היא הצלחה רבתי.

* באותם ימים קשים, הפגינו חלוצי אורטל אופטימיות – "יהיה טוב". אבל הם לא הסתפקו באמירה ש"יהיה טוב", אלא עשו את הטוב. דבר זה מאפיין את אורטל עד היום – עשיה, פרו-אקטיביות, יוזמה; אלה מקור כוחנו והצלחתנו.

* האופטימיות הזאת ועשיית הטוב, אפשרו לנו להתגבר גם על קשיים ומשברים. מתוך המשבר החברתי הקשה בתולדותינו יצאנו לתנופת הצמיחה הדמוגרפית של אורטל, שהיא השינוי המבורך ביותר של אורטל בכל שנותיה.

גם בשבועות האחרונים עברנו טלטלה, וגם התשובה לה היא עשיית טוב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 13.8.17

* בית ספר לדמגוגיה – מופע האימים של נתניהו ילמד עוד שנים רבות כהתגלמות הדמגוגיה.

* למה אינו תובע? – כאשר יגאל סרנה בדה מלבו סיפור מפוברק, על כך ששרה נתניהו זרקה את ראש הממשלה מהרכב ועצרה את שיירתו, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. למה נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד העיתונאים שביצעו תחקירים עיתונאיים על פרשות חמורות לאין ערוך שבהן נתניהו מעורב? התשובה ברורה.

(אבהיר ואומר, שאיני סבור שראש ממשלה צריך להתעסק בתביעות דיבה. ממש לא. אבל אם הוא בחר להגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי בעקבות פוסט זניח בפייסבוק, ובמקביל אין הוא תובע עיתונאים על כתבות בצפיית שיא בתחנות הארציות הנצפות ביותר, זה אומר דרשני).

* הצעה מושחתת – לפני למעלה משלושים שנה השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בהנחיית חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. סדנה זו השפיעה עליי מאוד, בעקבותיה קראתי את מרבית ספריו ומאמריו וגם כאשר לא הסכמתי אותו, הדבר לא פגע בהערכתי אליו ולדברים שהוא כותב. תמיד היה לי ברור שהשקפותיו, השונות משלי, נובעות מאמונה יוקדת בציונות, ובכך שמה שהוא מציע טוב למדינת ישראל ולעם היהודי (בכוונה אני מדגיש את העם היהודי, כיוון שזה גם הדגש שלו).

ביום רביעי קראתי מאמר שלו ב"הארץ" שממש החריד אותי. ממש איום ונורא. מאמר שהתביישתי לקרוא, ואיני מבין איך הוא לא התבייש לכתוב אותו.

מאמר שבו הוא הציע, למעשה, לנתניהו "איתרוג" וחנינה ציבורית מראש על כל עבירה, אם ישנה את מדיניותו ויאמץ את המדיניות שבה דוגל פרופ' דרור. יש לציין, שמספריו של דרור למדתי רבות על הסכנה האסטרטגית הלאומית בשחיתות, ואילו כאן, הוא מוותר מראש על כל מאבק נגד שחיתות, בתמורה לאימוץ דעתו הפוליטית.

"בהסתמך על ההנחה ההיפותטית בשלב זה — שכן המתפרסם בתקשורת לא מאפשר הסקת מסקנות אמינות — שראש הממשלה אכן יועמד לדין ועלול להיות מורשע בעבירות של ממש, אני ממליץ לבנימין נתניהו להתעלות ולעשות מעשה היסטורי, שלעומתו חטאים אישיים בטלים בשישים. עליו להציע תכנית לשלום אזורי, הכולל הקמת מדינה פלסטינית ופתיחת שגרירות ישראלית בריאד. לצורך זה עליו לפרק את הקואליציה הכושלת הנוכחית ולהקים ממשלה שהרכבה תומך ביוזמה המדינית… בין שיש ממש בחשדות ובין שלא, משיקולים של טובת המדינה, כבודו האישי ומקומו בהיסטוריה — על נתניהו 'לגאול את עצמו' על ידי העלאת יוזמת שלום אמינה, שתפתיע את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו… לכן המלצתי הלא־שגרתית ראויה מבחינה מוסרית, ריאל־פוליטית ואישית כאחד, ויש בה גם משום 'כפרה' על עבירות אישיות שאין בהן משום דיני נפשות — אם אכן נעשו".

לא אחת כתבתי את דעתי, ששחיתות אינה בהכרח עבירה פלילית. יש גם שחיתות מוסרית. אני בטוח שאין כל עבירה פלילית במאמר של פרופ' דרור, אך זהו מאמר מושחת, שמציע הצעה מושחתת. אין שום הבדל בין דרור, לבין מי שמוכן להתעלם מכל חשד בנתניהו, כיוון שהוא תומך בדרכו המדינית. זהו מדרון חלקלק, שעלול להצדיק טפילת חשדות שווא כנגד ראש ממשלה מצד מתנגדים פוליטיים. זו טענה שמחזקת ומצדיקה את טענת ה"פוטש" כביכול, שמציגים חסידי נתניהו. ממש בושה.

אבל לזכותו של פרופ' דרור ייאמר, שהוא שומר על חוש הומור, בהגדירו את הצעתו המושחתת כ"ראויה מבחינה מוסרית".

* אומץ ויושרה – למרבה הצער, צריך היום הרבה אומץ כדי לומר את המובן מאליו. כל הכבוד לישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע והעיתון "נקודה", על היושרה והאומץ במאמרו "דין נתניהו כדין אולמרט". מתוך המאמר: " 'כראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות', הטיח בנימין נתניהו באהוד אולמרט, 'אין לך מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים גורליים למדינת ישראל'. אף שאמר זאת כיריב פוליטי, קריאתו, ברמה העקרונית, שיקפה מערכת נורמטיבית רצויה, ואף הציבה אבן דרך מוסרית: כך צריך לנהוג ראש ממשלה שנחשד ונחקר — ובכמה פרשיות — בעת ובעונה אחת. עתה הגיעה שעתו של נתניהו להיות נאה מקיים".

כצפוי, כבר קראתי תגובות של חסידיו השוטים ומעריציו העיוורים של נתניהו, שישראל הראל הוא פוסט ציוני שכותב ב"הארץ", כלומר סססססססססססססססססססססססססססססססמולן בוגד.

איך האיש הזה, נתניהו, הצליח לגרום להמונים למכור את נשמתם?

* מושחתים נמאסתם – במרץ 1990 הוביל שמעון פרס, יחד עם רמון וביילין, את "התרגיל המסריח" (כהגדרת רבין). בעוד הוא מכהן כממלא מקום ראש הממשלה, הוא ניסה לבנות ממשלה חלופית עם ש"ס ויהדות התורה אותן קנה בהבטחות מפליגות ובנוסף לכך קנה ח"כים עריקים מן הליכוד. כשהייתה לו, לכאורה, קואליציה ביד, הוא בדה משבר על רקע מדיני, כביכול, והפיל את הממשלה. כזכור, הרב ש"ך הבריז לו וסיכל את המזימה.

האירוע הזה עורר תחושה מוצדקת של קבס בציבור הישראלי מן המערכת הפוליטית כולה. קמו התנועה לשינוי שיטת הממשל, שאכן הצליחה להעביר את יוזמת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, והתנועה לאיכות השלטון, הפועלת עד היום. בהפגנות של התנועות הללו, הושמעה לראשונה הסיסמה: "מושחתים נמאסתם!" הסיסמה הזאת הופנתה בראש ובראשונה כלפי השותפים לתרגיל, אך הייתה בה הכללה כלפי המערכת הפוליטית כולה.

יש לציין, שהסיסמה "מושחתים נמאסתם" כלל לא התייחסה לשחיתות במובן הפלילי או לשחיתות אישית, אלא להתנהלות פוליטית מושחתת, לא אתית.

שנתיים לאחר מכן, ב-1992, ניצח רבין את פרס בפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה. בנוסף לכך, מפלגות הימין – "התחיה" ו"מולדת" הפילו את ממשלת שמיר, שהייתה בעיניהם מתונה מידי. הבחירות הוקדמו.

האווירה הציבורית הייתה של מיאוס מן הפוליטיקה. היה מיאוס מן המלחמות האישיות בצמרת הליכוד, בין מחנה שמיר-ארנס, מחנה דוד לוי ומחנה שרון. היה מיאוס מן העובדה ששר הפנים בממשלה, אריה דרעי, חשוד בעבירות פליליות ומצוי בחקירות על חשדות חמורים. והיו מקרים של שחיתות וסיאוב במערכות שונות, כמו חברות ממשלתיות ועוד. התחושות התנקזו לאווירה ציבורית גד השלטון, בעוד יצחק רבין שהפיל את פרס, נתפס כפוליטיקאי נקי, מסוג אחר. הסיסמה "מושחתים נמאסתם!" דבקה בממשלה, והייתה אחד הגורמים לעליית מפלגת העבודה לשלטון (אם כי לדעתי, הגורם העיקרי היה האינתיפאדה).

יש לציין – גם באותם ימים, לא דבק רבב ביצחק שמיר. הוא מעולם לא הוזמן לחקירה בנושא כלשהו. מעולם לא היה תחקיר עיתונאי שמצא בו רבב כלשהו. ולא היה איש במערכת הפוליטית, לא ב"סמול", לא ב"התקשורת" שפקפק ביושרו, בהגינותו ובניקיון כפיו של שמיר. לא רדיפת בצע, לא "נהנתנות", לא "מתנות", לא "זוטי דברים" ולא "חמגשיות".

ההיתלות של נתניהו ב"מושחתים נמאסתם" של בחירות 1992 בהקשר שלו, בניסיון להיתלות באילן גבוה (מבחינה מוסרית, כמובן, לא פיזית…), ולהציג מצג שווא של גזירה שווה בין המקרים, היא דמגוגיה לשמה.

אגב, אם יש מערכת בחירות שהשחיתות היוותה בה גורם מכריע באמת, הייתה זו מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון.

* בגנות הטיח – שמחתי מאוד לקרוא על היוזמה של מפלגת העבודה לקבוע יום הנצחה לאומי לברל כצנלסון. זו יוזמה ברוכה. אולם לפני שמפלגת העבודה מציעה אותה, מוטב שמפלגה לו תאמץ את דרכו של כצנלסון – דרכו הציונית, גישתו לארץ ישראל, להתיישבות. יו"ר סיעת העבודה מרב מיכאלי דיווחה ב"ידיעות אחרונות" על היוזמה, ואני מקווה שיורשה לי להטיל ספק בשאלה האם היא קראה פעם מכתביו הציוניים של כצנלסון. כיוון שאני מעריך אותה כפוליטיקאית בעלת יושרה, איני מעלה על דעתי שאילו היא הכירה את משנתו, היא הייתה רואה עצמה כממשיכת דרכו. הרי את כתביו היא הייתה מגדירה כ"משיחיות ימנית קיצונית" וכמובן כ"הדתה".

נדהמתי לקרוא בהזמנה לאזכרה לברל כצנלסון שבין הדוברים בה תהיה ליאת שלזינגר, מנכ"לית ארגון "מולד". האם באמת הארגון הזה פועל להגשמת דרכו הציונית של ברל כצנלסון?

הרי על מי בדיוק אמר ברל: "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".

ומה האידיאל שהציב ברל מול אותם אנשים, באותו מאמר, "עדות לדור"? "… דור המצור והביצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. כאשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים".

עם יד על הלב, מרב מיכאלי. בכנות, ליאת שלזינגר: איזו משתי הפסקאות שציטטתי מייצגת את דרככם?

כבר ב-1936, במאמר לגיליון האחד במאי של "דבר", התייחס ברל כצנלסון לארגוני ה"שמאל" הרדיקלי: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?…

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי… יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית… אל דומי למצפוננו".

ראוי ברל כצנלסון גם ראוי ליום הנצחה לאומי. הוא ראוי יותר לכך שהתנועה שאותה ייסד תמשיך את דרכו.

* נמאס להן מהשקט? – בסרטון שנשלח אליי, עמדו חברות תנועת "נשים עושות שלום" עם כרזה: "לא למלחמת לבנון השלישית". לפחות חלקן תושבות הצפון. אני מבין שנמאס להן ממלחמות. בצדק. רק כדאי לזכור, שבזכות מלחמת לבנון השניה, הן נהנות מ-11 שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות טרור וגבול מדמם. השקט הזה ימשך כל עוד ההרתעה שנוצרה במלחמת לבנון השניה תימשך. הפגנות וכרזות מסוג זה, המקרינות חולשה, פוגעות בהרתעה. אם זאת תהיה הרוח שהציבור הישראלי יפגין, יתחדש הטרור מלבנון.

* פרס ניחומים – איראן הרחיקה לצמיתות ממגרשי הכדורגל שני שחקנים איראנים, ששיחקו עם קבוצתם היוונית נגד "הקבוצה הציונית מכבי תל-אביב". כנראה שבכל זאת מגיע לרוג'ר ווטרס קצת נחת, אחרי המכה הקשה שחטף הקיץ – הרכבת האווירית של מיטב אמני תבל לישראל. ווטרס מתאים לאייאתולות והם לו, וגם למעריציו הישראלים, כדוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר (שעל שכמותם כתב ברל כצנלסון את הטקסט שציטטתי לעיל).

* דע את האויב – על רקע ההתעללות האכזרית והנמשכת של הפלשתינאים במשפחות גולדין ושאול, להלן סיפור המעיד על רמתו המוסרית של האויב הערבי. המקרה מופיע בספרו המצוין של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה" (בעמוד 370). בפשיטה מצרית על מעוז כד בסיני, ב-23 ביוני 1969, נשארו גופותיהם של שלושה חיילים מצרים בתוך שדה מוקשים. המצרים לא אפשרו לחלץ אותן ופתחו באש על קצין הקישור ועל אנשי האו"ם, ההנדסה והרבנות הצבאית שניסו להתקרב אליהן, ואחר כך הודיעו שאינם מעוניינים בגופות. כעבור שבועיים התלוננו לאו"ם שישראל מונעת את חילוץ הגופות והחזרתן. האו"ם פנה לישראל וב-17 ביולי, 20 יום אחרי שנהרגו החיילים, נעשה ניסיון חילוץ נוסף שהופרע גם הוא על ידי המצרים ובוטל.

* הברירה המוסרית – סכנת העימות הגרעיני, חלילה, בין ארה"ב לצפון קוריאה, מזרה אימה בעולם כולו. כל זה לא היה קורה, אילו השכיל העולם החופשי לסכל מראש את התגרענותה של צפון קוריאה.

זה הלקח כלפי איראן. איראן, כמו צפון קוריאה, היא מדינה מטורפת (וזו הגדרה מקובלת במדע המדינה). נשק גרעיני בידי מדינה כזאת, הוא סכנה מוחשית לשלום העולם. בטרם איראן תהווה איום ברמה הצפון קוריאנית, על העולם, ובראש ובראשונה על ארה"ב, להתעשת ולהשמיד את תכנית הגרעין האיראני. ואם העולם לא יעשה זאת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לעשות כן בעצמה.

* צמרמורת – המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, המיטה על האנושות את אחד האסונות הכבדים בתולדותיה. המשטר הסובייטי רצח מיליונים מתושבי בריה"מ, והטיל טרור נורא וסבל בל ישוער על עשרות מיליונים נוספים. בנוסף לכך היה זה משטר אנטישמי, שרדף את היהודים (גם בתקופות המתונות והלא רצחניות שלו), העליל עליהם עלילות דם, אסר כל ביטוי לזהות היהודית ותמך באויבי ישראל.

התכנית (המצוינת בדרך כלל) "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בגל"צ, ערכה אירוע מיוחד לציון מאה שנים למהפכה, במועדון התיאטרון ביפו. כיוון שהמהפכה היא על פי כל קנה מידה אירוע היסטורי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, עצם קיומו של אירוע כזה הגיוני. אלא שהאירוע הזה היה חגיגה. מעין חגיגת יומולדת למהפכה. נכון, נשמעה גם ביקורת רפה, אך הסה"כ היה הערצה למהפכה הנוראה הזאת.

אפשר להבין התרפקות רומנטית על הרעיונות הנשגבים שבשמם דיברו המהפכנים, אך מה הקשר בין הרעיונות הללו לבין מה שקרה בפועל?

בתום האירוע אמר סבאג ש"כמובן אנחנו נגד כל דיקטטורה, גם דיקטטורה של הפרולטריון וגם דיקטטורה על הפרולטריון" אבל הוסיף שהגישה שלו היא "תוכו אכל, קליפתו זרק". באמת? רצח מיליונים ואמלול עם שלם זאת "קליפה"?! לא. זה התוך.

בתום התכנית ועד החדשות, הושמעו כמה שירים מן האולפן. הקריינית אמרה, "ונשמיע עכשיו עוד שיר ברוח התכנית", והשמיעה את ארכדי דוכין בשירו של ולדימיר ויסוצקי "צמרמורת". את זה דווקא אהבתי. ויסוצקי היה ממתנגדי המשטר הסובייטי החריפים, שוחר חופש ולוחם חרות אמתי. מעניין אם הבחירה בשיר הזה דווקא, "ברוח התכנית", נעשתה מתוך בורות של העורך המוסיקלי, או מתוך אירוניה.

          * ביד הלשון

ניר דוד (תל עמל) – ניר דוד ותל עמל הם שני שמות של אותו יישוב. מדובר בקיבוץ בעמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן), ראשון יישובי חומה ומגדל, שעלה לקרקע ב-1936.

למה יש ליישוב שני שמות? החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה של קינת דוד. אני מכיר גרסה, על פיה את השם הציע נתן אלתרמן, שאחותו לאה הייתה אחת החלוצות.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי, אולי גם בזכות המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!
בְּמָטָר וּבְטַל
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל
תֵּל-עָמָל!

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. והשיר בכלל נושא שם שאינו שם היישוב…

כך היה כארבעה עשורים ומחצה. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה ללב הזהות שלהם, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל עמל).

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים – כהזדמנות להתחדשות ההתיישבות העובדת

הרצאה בקונגרס העולמי למדעי היהדות 10.8.17

ב-14 ביולי 1967 עלו ראשוני המתיישבים בגולן למחנה הסורי עליקה, הנקודה הזמנית הראשונה של קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן. היה זה 5 שבועות בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים. מרום גולן הוא היישוב הראשון שהוקם מעבר לקו הירוק.

היוזמה לעליה לעליקה, יצאה מישיבה בלתי פורמלית של מזכירי ופעילי הקיבוצים במועצה האזורית גליל עליון. הם התכנסו בקיבוץ גדות החרב, לטכס עצה מה לעשות כדי להבטיח שלא יחזור על עצמו תקדים הנסיגה מסיני לאחר מלחמת סיני, עשור קודם לכן. יש לציין, שעצם ההחלטה על כיבוש הגולן הייתה במידה רבה תוצאה של לחץ יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחששו שהמלחמה תסתיים והסיוט של חייהם תחת לועי התותחים הסורים בגולן ימשך כשהיה. שם הוחלט שהדרך להבטיח שהגולן יהיה ישראלי היא התיישבות, כי צבא הוא גלגלים, שבהודעה במכשיר הקשר מזיזים אותו קדימה או אחורה, ואילו יישוב הוא שורשים. היכן שתעבור המחרשה העברית – שם יהיה הגבול.

הם החליטו לקדם לאלתר עליה להתיישבות, והקימו צוות בראשות חבר גדות איתן סט, שגויס לשם כך כעובד למועצה האזורית גליל עליון. הוא גייס קבוצה של כמה עשרות צעירים, רובם חברי קיבוצים, בעיקר מעמק החולה ומעט מתנדבים מחו"ל שהגיעו לקיבוצים בתקופת ההמתנה. הקבוצה עלתה לגולן בהגדרה של מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט. הקיבוץ קיבל שכר על עבודת חבריו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.

החלטת הממשלה לאשר את העליה נעשתה ימים אחדים לאחר שהמתיישבים כבר היו בשטח.

בגל הראשון של ההתיישבות בגולן, ממלחמת ששת הימים עד מותו של לוי אשכול, עלו לקרקע שליש מכלל יישובי הגולן עד היום, 11 יישובים. לוי אשכול היה הדוחף והמיישב הגדול של הגולן, ולצדו סגנו יגאל אלון, יו"ר ועדת השרים להתיישבות.

מן האמור לעיל, ברור שהמניע להתיישבות בגולן היה בראש ובראשונה מדיני ביטחוני – עיצוב מחדש של גבול המדינה. הרצאה זו אינה חולקת על האקסיומה הזאת. בהחלט, זאת הייתה המוטיבציה הראשית.

אולם בהרצאה זו אנסה להציג תמונה שלמה יותר, על פיה לצד המוטיבציה המדינית ביטחונית, עמדה מוטיבציה נוספת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כהזדמנות לחדש את תנועת העבודה ואת ההתיישבות העובדת, ובראש ובראשונה את התנועה הקיבוצית, ממשבר של שקיעה, שחיקה והתברגנות.

בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים טולטלה תנועת העבודה בשל ספיחי פרשת לבון, שערערו לראשונה את הביטחון של מפלגות תנועת העבודה בהמשך ההגמוניה השלטונית שלהן. המיתון הגדול של שנות ה-60, עורר ביקורת באשר למחויבות המעמדית והסוציאליסטית של ממשלת מפלגות הפועלים. מפלגות תנועת העבודה הלכו ואיבדו את אחיזתן בקרב ציבור הפועלים, והיו מזוהות יותר ויותר עם הבירוקרטיה והמנגנון הממשלתי וההסתדרותי. אחד הביטויים המרכזיים למשבר היה הפסקה כמעט מוחלטת של התיישבות קיבוצית חדשה, בשנות החמישים והשישים, והאטה משמעותית בהתיישבות מושבית החדשה, לעומת הצמיחה המושבית האדירה של שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

הדעיכה ההתיישבותית בולטת במיוחד בתנועה הקיבוצית. בעוד בשנת 1949 הוקמו שלושים קיבוצים, בכל שנות החמישים קמו 21 קיבוצים, מתוכם 9 בשנים 1950-1951. בשנות הששים, עד מלחמת ששת הימים, הוקמו ארבעה קיבוצים בלבד. התנועה הקיבוצית לא הצליחה להתגבר על המשבר הקשה של הפילוג בראשית שנות החמישים, לא הצליחה למשוך את העולים בעליה הגדולה של שנות ה-50 ואיבדה מן הביטחון העצמי שלה כאוונגרד וחיל החלוץ של הציונות, כפי שהייתה טרם הקמת המדינה.

צורת ההתיישבות המצליחה ביותר בשנים שלאחר הקמת המדינה הייתה מושבי העובדים. המושבים נשאו על כתפיהם את מרבית משא ההתיישבות, קליטת העליה הגדולה, עיצוב גבולות המדינה באמצעות יישוב הגליל והנגב, פיזור האוכלוסיה ומימוש הקריאה "מן העיר אל הכפר". עם זאת, אותה מגמת דעיכה, המאפיינת את ההתיישבות הקיבוצית, מאפיינת גם את ההתיישבות המושבית.

ב-1949 הוקמו 69 מושבים. ב-1950 הוקמו 83 מושבים. בהמשך שנות החמישים הוקמו 95 מושבים. ובשנות הששים עד מלחמת ששת הימים הוקמו 13 מושבים בלבד, מתוכם 3 בלבד אחרי 1963.

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הוקמה ועדה ממשלתית לבחינת עתיד המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. במחלקה עבדו באותה תקופה 1,800 איש, בהתאם לגודל משימת ההתיישבות בשנות החמישים. הוועדה, בראשות יצחק בן אהרון, המליצה על קיצוץ משמעותי בפעילות המחלקה, כולל צמצום משמעותי בכוח האדם, אולם מלחמת ששת הימים ותנופת ההתיישבות אחריה שינו את התמונה והרפורמה לא בוצעה.

קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. תחושת ההתלהבות בעקבות הניצחון, במדינת ישראל ובעולם היהודי, יצרו הזדמנות להלהיב את הנוער לאתגר לאומי של התיישבות בשטחים החדשים.

אחזור חודש אחורה. ב-2 במאי 1967 התפרסמה בעיתון "למרחב", הביטאון היומי של תנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון" מסה, שאורכה כ-2,500 מילים, וכותבה התנצל: "המסגרת המצומצמת אינה מאפשרת הרבה יותר מאשר ראשי פרקים ללא פרוט, ביסוס ודיון". כותרת המאמר: "אחדות העבודה – לשם מה?" הכותב הוא יהודה הראל, חבר צעיר, בן 33, מקיבוץ מנרה שבגליל העליון, שכבר הספיק להיות מזכיר הקיבוץ וממנהיגי תנועת "המחנות העולים", מנהיג צעיר ומבטיח בקיבוץ המאוחד ותלמידו של יצחק טבנקין.

הראל ייחל להתחדשות רעיונית של תנועת העבודה ולהתחדשות בהגשמה ההתיישבותית. במאמר, הוא הציג את הבניה הסוציאליסטית כדרך היחידה להגשמה ציונית מלאה. "הקמת חברה יהודית נורמלית בארץ ישראל יכולה להיות רק הקמת חברת עובדים… אם לא תתגשם הציונות כאן, מיד ובמלואה, יבוא הקץ על העם היהודי; ואם לא תוגשם הציונות בדרך הסוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים, היא לא תוגשם". במאמר הוא ביקר את תנועת העבודה על התברגנותה והתרחקותה מהבסיס הפועלי שלה. הוא ביקר על כך גם את תנועתו – תנועת הקיבוץ המאוחד. "הסתגרותו של הקיבוץ, והתפשטות הלכי הרוח הרואים את תפקידו היחידי של הקיבוץ בהבטחת עצם קיומו. הקטנת ההתגייסות והפעילות בכל התחומים. מאלף להשוות את התגייסותו הגדולה והיפה של הקיבוץ המאוחד באנשים, במסירות ובאמצעים, בתקופה של לפני מערכת הבחירות, לחוסר הפעילות מול רבבות הפועלים מחוסרי העבודה והעתיד.

לשם הבאתם של רבבות אלו לקיבוץ לא הוצאו כרוזים וחוברות הסברה; לא ניסינו לדפוק על כל דלת בארץ לשם שיחה; לא נערכו טיולים מאורגנים; הסמינרים לא הפסיקו את לימודיהם; ועדות מזכירות הקיבוץ המאוחד ממשיכות בעבודתן הרגילה וחברי המשקים יושבים כרגיל בבתיהם. קשה שלא להסיק מהשוואה זו את חדירת הגישה הממלכתית, שכל כך הייתה זרה לנו".

התסכול הזה התחלף באחת במלחמת ששת הימים לפרץ של אמונה, תקווה ובעיקר – הגשמה. יהודה עבר עם משפחתו הצעירה ממנרה לעליקה והיה המנהיג הבולט ביותר של ההתיישבות בגולן, לאורך כל חמישים שנותיה ובוודאי בעשורים הראשונים לקיומה.

אני כותב כעת את הביוגרפיה של יהודה הראל, ואת העבודה התחלתי בראיון של למעלה ממאה שעות עם יהודה. היום נמצא יהודה בקוטב הליברטיאני בהשקפת עולמו החברתית כלכלית, אולם במבט לאחור הוא עצמו אומר בפירוש, שהמוטיבציה העיקרית שלו, אם כי לא בהכרח של כל חבריו, הייתה חידוש תנועת העבודה וההתיישבות העובדת ברוח תורתו של טבנקין, יותר מהמוטיבציה המדינית ביטחונית.

ההתיישבות הקיבוצית בגולן קמה בשני גושים. בצפון הגולן התיישבו קיבוצי הקיבוץ המאוחד ובדרום הגולן קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים. קיבוץ גולן, במשך למעלה משנה, סירב להגדיר את עצמו כחלק מתנועה מסוימת. המסר של חבריו היה שהחלוקה לתנועות שונות אנכרוניסטית, ומעידה על אי הבנת גודל השעה. הם קראו לאיחוד התנועה הקיבוצית כדי ללכד את השורות להגשמת המשימה הגדולה של ההתחדשות הקיבוצית ויישוב השטחים בקיבוצים רבים.

כך כתב הראל ב"עלי גולן", עלון קיבוצו, בינואר 1968.
"… אין להגדיר כעת את קיבוץ גולן לזרם כלשהו.
… ברצוני לגשת לבעיה כחבר הקיבוץ המאוחד המאמין בדרכו ונאמן לערכיו ומסורתו. דרכו של הקיבוץ המאוחד כפי שנוצרה במשך יותר מדור, ניתנת, אולי, להסתכם בקיצור רב (רב מדי!) כך: ביטחון בחוסר היציבות של הגולה ובעליה המונית של רובו המכריע של העם היהודי לארץ.
צורך בהפיכה מהירה והמונית של יהודים ממעמד בינוני למתיישבים.
בניין הארץ על בסיס התיישבות שיתופית והקמת חברת עובדים כשבמרכזה התיישבות קיבוצית.
הקמת קיבוצים גדולים ע"י קליטה המונית של יהודים מכל סוג ומוצא.
זכותנו על ארץ ישראל כולה המבוססת על עליה והתיישבות ומותנית בהן.
ראיית הגורם הקובע במעמדנו בעליה ובעובדות התיישבותיות הנוצרות בארץ, ושיעבוד כל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והביטחוניים ליצירת עובדות אלו. ביצוע המהפכה היהודית לא ע"י מנגנון שלטוני – ממלכתי, אלא ע"י התנדבות, הכרה, חלוציות וחינוך.

… השוואה עם העקרונות שנמנו למעלה מראה בעליל שההתיישבות הקיבוצית בקנה מידה המוני, באזורים המשוחררים, הנישאת ע"י תנועת הפועלים כולה מהווה את ההתגלמות השלמה והמושלמת ביותר לכל עקרונות הקיבוץ המאוחד ודרכו בציונות, בסוציאליזם, בהתיישבות, בביטחון ובמדיניות הפנים והחוץ.

כאשר דרך זו נמצאת בנסיגה והתגוננות יש צורך לסגור את השורות ולשריין את המסגרת הנושאת עדיין את הדרך והרעיון. אך כאשר הדרך היא בהתקדמות, כאשר נדבקים בה יותר ויותר אנשים ותנועות, כאשר המציאות מכוונת בכוח את הרבים לדרכנו, הופכת המסגרת לגורם בולם ויש להרחיבה ללא פחד וסנטימנטים מיותרים, כדי שתקיף כל אדם וכל תנועה המוכנים ללכת אתנו.

האם הגיע רגע כזה? האם באמת הופכת דרך הקיבוץ המאוחד לדרך המלך? קיימים סימנים המעידים על כך, למרות שהדבר אינו מובטח עדיין. לכן, יש הגיון בכך שכשלב ראשון, שלב מבחן, נהפוך את ההתיישבות באזורים המשוחררים לפעולה כללית, הנישאת במשותף ע"י כל מי שמוכן לשאת. תנועה כללית כזו תחזק את הקיבוץ המאוחד בדרכו. אם תיהפך תנועה זו, כפי שאנו מקווים, לתנועת התיישבות המונית, אשר מהווה את מרכז פעילותם של כל זרמי ההתיישבות, יהיה מקום לאיחוד התנועה הקיבוצית סביב מעשה התיישבותי זה. אחוד כזה יהווה ניצחון היסטורי לדרכו של הקיבוץ המאוחד.

ראייה כזו של הדברים מחייבת:

א. היישובים החדשים באזורים המשוחררים יהיו בינתיים כלליים, בלתי מוגדרים.
ב. יישובים אלו יינשאו ע"י התנועות הקיבוציות בדרך של אחריות כל תנועה לחלק מהם.
ג. יש להפוך את ההתיישבות הקיבוצית החדשה להמונית במהירות ובכל מאמץ.
ד. כגרעין מרכזי להתיישבות המונית חדשה יכולים להיות רק בני משקים אשר חייבים להיחלץ אליה במאות מכל היישובים ומכל הזרמים.
ה. כל גורם אשר יהיה מוכן לסייע בהתיישבות זו, רצוי ויש לשתפו בה.
ו. לדרך זו חייבים אנו להוביל לא בוויכוחים, ובוודאי לא בזלזול בתנועות, אשר רק מהן ומעברן נבנה, אלא במעשים – בהקמת יישובים גדולים ורבים ובגיוס המוני נוער להתיישבות מהעליה, מהעיר וגם מהקיבוץ".

בסוף 1968, קיבוץ מרום גולן החליט בלב כבד להכיר במציאות שחזון האיחוד מחדש אינו עומד על הפרק והצטרפו לקבה"מ.

יהודה מבטא קול של מתיישבים מגשימים, הרואים עצמם כחלוץ לפני המחנה, אבל קולות דומים ניתן לשמוע גם בהנהגה, בעיקר של הקיבוץ המאוחד אך גם של התנועות האחרות.

הבולט מכולם היה יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, שלמחרת מלחמת ששת הימים קרא לתנועתו להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל אחד מאה חברים. יש לציין שגם בחלוף 50 שנה כל התנועות הקיבוציות גם יחד הגשימו פחות משליש מהחזון הזה.

עם זאת, ההתיישבות העובדת, המושבית והקיבוצית, אכן התאפיינה בעשור של צמיחה התיישבותית. לגבי ההתיישבות הקיבוצית, העשור שבין 1967-1977 הוא תור הזהב של ההתיישבות בשנים שלאחר קום המדינה. מעבר להתיישבות בגולן, בבקעה, בגוש עציון ובסיני, תנופת ההתיישבות הביאה גם להקמת קיבוצים חדשים בגליל, בנגב ובערבה.

בעשור הזה הוקמו ברחבי ארץ ישראל 117 יישובים מכל צורות ההתיישבות – מושבי עובדים, קיבוצים, מושבים שיתופיים, יישובים קהילתיים וערים. מספר הקיבוצים – 31. פריסת הקיבוצים שקמו בעשור זה: 9 בגולן, 4 בגליל, 2 בגלבוע, 6 בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, 3 בגוש עציון, 2 בנגב המערבי, 2 בפתחת רפיח ו-3 בערבה.

בשנות ה-80 דעך גל ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית והתנועה המושבים נקלעו למשבר קיומי עמוק. קיבוצים חדשים שעלו לקרקע, ברובם לא החזיקו מעמד. חלקם התפרקו וחלקם נשארו לאורך שנים קיבוצים זעירים ומפרפרים.

מה שיכול להמחיש את הרוח של התנועה הקיבוצית באותן שנים, היא שיחה של צעירים מקיבוץ משמרות, ובהם מאיר אריאל, בקובץ "בין צעירים" מ-1969. השיחה התמקדה בסוגיה, מה המשימה החשובה ביותר של צעירי הקיבוץ – ליישב את הגולן או להישאר בקיבוץ שהקימו ההורים ולהבטיח את עתידו. המסקנה של המתדיינים הייתה שתפקידנו כדור השני להבטיח את ההמשכיות. אם נעזוב כדי להקים קיבוץ חדש בגולן, ולא תהיה המשכיות לקיבוץ שהקימו הורינו, מי יבטיח שיהיה המשך לקיבוץ שנקים? את המשימה של הקמת הקיבוצים בגולן, צריכים להגשים בוגרי תנועות הנוער.

ניסים קלדרון, שציטט מן השיחה הזאת בביוגרפיה של מאיר אריאל, ציין באכזבה שבכל הדיון הזה כלל לא עלתה הסוגיה שמדובר בשטח כבוש. אני לא רואה זאת באכזבה, אבל אכן, קראתי את השיחה במלואה והדבר הבולט, הוא שעצם ההתיישבות בגולן, כמשימה ההתיישבותית הבאה של התנועה הקיבוצית, הייתה בגדר אקסיומה.

את ההתיישבות החדשה לאחר מלחמת ששת הימים אפיינה חדשנות ויזמות. יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות באותן שנים, כתב בספרו "עשור של שיקול דעת": "מתיישבי רמת הגולן גילו מלכתחילה נכונות לשאת בנטל הקשיים של היאחזות בחבל ארץ קשה, ועם זאת, גם מבטיח – מתוך מניעים אידיאולוגיים. את תעצומות הנפש שאבו מאמונתם שיש להצמית אחת ולתמיד את מקור הרע: רמת הגולן סורית. עם זאת, הבינו שכאן מזדמנת להם, ובאמצעותם למדינה, הזדמנות לבנות מבראשית התיישבות בעלת אופי מותאם לתנאי המקום, שתהיה בו זמנית גם מודרנית, בנויה על ענפים חדשים וצורכת טכנולוגיות מתקדמות. הובן, שאף החקלאות כאן אינה יכולה להתבסס על ענפים 'שגרתיים' ".

על אותה תקופה כתב זאב צור, מי שהיה מראשי הקיבוץ המאוחד וסגן שר החקלאות, ומעורב מאוד בקידום ההתיישבות באותן שנים, בספרו "ההתיישבות וגבולות המדינה": "מן ההיבט הציוני והחברתי הייתה התיישבות זו מופת חלוצי של הפרחת מקומות שוממים, רחוקים מהישוב היהודי הקיים, הם הוקמו ללא ביטחון מדיני בעתידם, ובמציאות ביטחונית של קירבה לגבול עוין. כל זה נעשה כאשר במדינה שררה אווירה של התפרקות מעול ובריחה מתפקידים חלוציים. גם מהבחינה הכלכלית, ומבחינת תנאי הקיום אף שהיו נוחים מאשר בהתיישבות של תקופת טרום-המדינה, הרי התנאים המשקיים היו בדרך כלל קשים יותר מאשר בעבר". הוא סיים את ספרו במילים: "הקמת עשרות יישובים חדשים בכל חלקי הארץ ומשני עברי 'הקו הירוק', הזזת כמה רבבות יהודים ממרכזי הארץ צפונה, דרומה ומזרחה, הם צריכים המתחייבים מן המהפכה הציונית שיש בכוח היהודים בארץ לעשותה והיא גם ערובה ריאלית להשגת הביטחון והשלום".

במאמר שפרסם יהודה הראל ב"מבפנים", כתב העת של הקיבוץ המאוחד, ב-1980 לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני (מאמר על ספרו של צור), הוא כתב בפרספקטיבה של 13 שנים, על המוטיבציה של חבריו ושלו: "על מדינת ישראל זו, אשר הלכה והתרחקה מהציונות המעשית והחלוצית, נכפתה ב-1967 מלחמת הקיום, אשר במהלכה שוחררו כל חלקי ארץ ישראל המערבית, הגולן וסיני.

אם ניקח את כל אלה בחשבון, ניתן יהיה להבין את הקשיים העצומים שעמדו בפני אלה שיצאו לחדש את הדרך הקלסית של בניין הארץ – הפריית שטחיה השוממים של ארץ ישראל ועיצוב גבולות המדינה בדרך של התיישבות עובדת. צריך היה להתגבר על היסוסים של הממשלה ולהחזיר את תנועת העבודה לדרך המחשבה ההתיישבותית; צריך היה לשכנע את אנשי ההתיישבות, שכוח ההתיישבות עדיין עמה ושעל כתפיה מוטלת האחריות לעתידה של מדינת ישראל; צריך היה להחזיר לצה"ל את האמונה בהתיישבות ובהגנה המרחבית כבסיס וכמנוף לפעולתו. והקשה ביותר והחשוב ביותר – צריך היה לשוב ולכבוש בני נוער עירוניים ואת בני ההתיישבות לדרך ההתיישבותי".

אסיים בציטוט מנאום של מנכ"ל החטיבה להתיישבות יחיאל אדמוני בטקס חנוכת יישוב הקבע של מושב העובדים גבעת יואב, המלמד על האופן שבו ראו עצמם המתיישבים, כמחדשי ההתיישבות העובדת: "בתמונות היסטוריות מפורסמות אנחנו רואים את חורשי התלם הראשון בנהלל, או את היושבים על הגורן בדגניה. התמונות הללו הן ציוני דרך בתולדות עמנו. אולי הצילומים המצולמים עכשיו במעמד זה יופיעו פעם בעתיד כאחד מציוני דרך אלה".

צרור הערות 6.8.17

* תנו לעבוד – כל מי שעוקב ברצינות ובעיניים פקוחות ובלתי משוחדות אחרי ההתפתחויות בפרשיות השחיתות שנתניהו קשור אליהן, מבין שיש כאן חקירה יסודית ורצינית ביותר, מעמיקה, שמתנהלת בנחישות, בדבקות במטרה, ללא משוא פנים ובאומץ. היעד – חקר האמת. המטרה – ביעור השחיתות.

בראש המערכת המובילה את החקירה הזאת ניצב היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כן, אותו מנדלבליט המושמץ בראש חוצות, שנערך נגדו מסע הכפשות והסתה והפגנות שבועיות בקרבת ביתו. ההפגנות הללו, נגד עובד ציבור, ועל אחת כמה וכמה נגד היועץ המשפטי לממשלה, בניסיון להפעיל עליו לחץ ולהורות לו כיצד אמורה להסתיים החקירה, היא אמנם ליגאלית, אבל לא לגיטימית, לא דמוקרטית וחותרת תחת שלטון החוק; ומציבה כנגד שלטון החוק הפועל על פי ראיות וממצאים את משפט ההמון (בדומה להפגנות של תומכי אלאור אזריה, נגד מערכת המשפט ושלטון החוק).

מנדלבליט, שעומד בגבורה במסע הזה, וממשיך לנהל ביד רמה את המערכה נגד השחיתות ולמען ניקוי האורוות בישראל, שותק ואינו משיב למשמיציו. השבוע, לראשונה, הוא התייחס לכך בבקשה צנועה ופשוטה. "תנו לעבוד". והרמז הוא ברור – המסע הזה מפריע לחקירה, משבש אותה, מסרס את גורמי האכיפה ואת שלטון החוק ובכך מסייע לשחיתות.

אני בטוח שרוב המפגינים עושים זאת מתוך כוונה טהורה להיאבק בשחיתות. הם אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי בידי בעלי אינטרסים זרים, דוגמת הישראלי המכוער אלדד יניב.

* שולה זקן של נתניהו – במשך עשרות שנים הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אולמרט. כל מעשי העבריינות והשחיתות שלו היו לחם חוקה והיא הייתה המגן האנושי שלו. כאשר הופקרה בידיו, לא נותרה לה ברירה, אלא לפתוח את הפה ולספר את האמת במשטרה. וכך, ביום אחד, היא, הנאמנה שבנאמנות, הייתה ל"שטינקרית", "מלשנית", "בוגדת" ושאר התארים המקובלים בסביבות של פשע ושחיתות, כלפי מי ששבר את קוד ה"מוסר של גנבים".

אז בימים הקרובים נתחיל לשמוע על ארי הרו ה"שטינקר" וה"בוגד" שמכר את נשמתו ל"סמול" וכו' וכו' וכו'. וההבדל הוא, שבעוד אולמרט נהנה מסביבה של קומץ מעריצים עיוורים, לנתניהו גייסות של מעריצים מסוג זה.

אבל לא לעולם חוסן.

* ההבדל – ההבדל בין בני בגין ליאיר נתניהו הוא שיקוף ההבדל בין אבותיהם.

* התייעלות – משכורתו השנתית של מנכ"ל "טבע" יצחק פטרבורג היא 34 מיליון ₪. מעולם לא הבנתי לשם מה אדם זקוק לכל כך הרבה כסף, אך לא כאן המקום לכתוב על רדיפת בצע מטורפת וחמדנות. אולם הצידוק הניתן למשכורות העתק הללו מבחינת החברות המשלמות אותן, הוא הצורך במנהלים טובים, התחרות על המנהלים הטובים, הנובעת מכך שמצב החברה נובע בראש ובראשונה מרמת הניהול.

כאשר חברה משגשגת, זאת תוצאת הניהול. וכאשר חברה קורסת? זו אינה תוצאת הניהול? וכאשר חברה שמשגשגת לאורך זמן, קורסת כעבור זמן קצר, תחת מנהל שקיבל אותה כמשגשגת, זו אינה אחריותו?

"טבע" קורסת, ולכן היא נזקקת ל"התייעלות". איך? על ידי פיטורי 800 עובדים, שבירת מטה לחמן של 800 משפחות. והרי העובדים הללו הם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, שתרמו מאוד לשגשוג החברה, והם המשיכו להיות אותם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, גם אחרי שהתחלף המנהל ודרדר את החברה לעברי פי פחת. אבל הם משלמים את מלוא המחיר. ואילו המנכ"ל שגרם למצב המחייב התייעלות, אפילו אינו מעלה על דעתו לוותר על ₪ אחד משכרו, למען ההתייעלות.

אילו המנכ"ל היה בנאדם, ולמען ההתייעלות (האמתית), כביטוי לאחריותו וכדוגמה אישית של מנהיג, במיוחד כשהוא מפטר עובדים, הוא היה מקצץ את שכרו לחצי; גם במקרה זה, שכר הרעב שלו היה 17 מיליון ₪ לשנה.

* תמונת ראי – לפני כשנתיים פרסם רוגל אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. הוא נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו. סוף סוף מהפכן אותנטי. וכמה בוז הוא שפך על אלה שאינם מהפכנים כמוהו וכמו בן גביר.

והשבוע גדעון לוי כתב על תמונת הראי שלו – שפטל. המסר שלו היה ששפטל אומר את מה שכולכם – הישראלים השנואים, חושבים. ולכן הוא מעדיף אותו, האותנטי, עליכם הצבועים ועל אנשי ה"תקינות הפוליטית" מערוץ 2.

"אני אוהב להאזין לתוכנית הרדיו של יורם שפטל. הוא מרגיז אותי פחות משדרי האמצע החסודים, שעוטפים את אותם רעיונות באצטלת מהוגנות. הוא מנבל את הפה, וזה לא יפה, והם מכבסים את מילותיהם, וזה יפה פחות. הוא בבוטות והם במתק שפתיים, והמסרים הלאומניים דומים. הוא אומר 'האספסוף הערבי, מוסלמנו־ג'יהאדו־שאהידו־עמלקו־פלסטינו־ניאו נאצי־פשיסטי', והם סתם קוראים 'מחבלת' לכל נערה פלסטינית נואשת בת 14 עם מספריים. זו התקינות, שפטל הוא הלא־תקין".

* ימים ראשונים – בטקס חנוכת יישוב הקבע של מושב העובדים גבעת יואב, אמר מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, יחיאל אדמוני: "בתמונות היסטוריות מפורסמות אנחנו רואים את חורשי התלם הראשון בנהלל, או את היושבים על הגורן בדגניה. התמונות הללו הן ציוני דרך בתולדות עמנו. אולי הצילומים המצולמים עכשיו במעמד זה יופיעו פעם בעתיד כאחד מציוני דרך אלה".

התערוכה "ימים ראשונים", המוצגת כעת במכון שמיר למחקר שבקצרין, לציון יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מוכיחה עד כמה הוא צדק. התערוכה מציגה תמונות מן הימים הראשונים של כל אחד מיישובי הגולן. תערוכה יפה, מרגשת וחשובה ומומלץ מאוד לבקר בה.

* ביד הלשון

דגניה – דגניה היא אם הקבוצות והקיבוצים. חלוציה, עשרה גברים ושתי נשים, עלו על הקרקע באום-ג'וני, להקים יישוב עצמאי – שותפות של פועלים עבריים, בכ"ה בתשרי תרעא, 28 באוקטובר 1910.

עם הקמת דגניה ב' ב-1920, שמה של דגניה היה לדגניה א'.

ולמה דגניה?

החלוצים בחרו את השם ליישובם, בדיוק השבוע לפני 107 שנה, בי"ב באב תרעא. מנהיג הקבוצה, יוסף בוסל, כתב בו ביום מכתב לארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי: "א.נ., בזה אנו מודיעים לכבודו כי קראנו שם מושבתנו החדשה 'דגניה', על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו".

מהם חמשת הדגנים? ומי ספר?

על כך כתב מוקי צור בספרו "לא בעבים מעל" – מאה ראשונה לדגניה: "חבריה לא הלכו לספור את מיני הדגן הגדלים בעמק הירדן, הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים".

ומהם חמשת מיני הדגן שבמשנה? חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

תהלים קיח: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

לפני שנים אחדות, הקדשנו את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במתנ"ס הגולן לתפילות, שירים ומכתבים שכתבו יהודים בשואה. איני זוכר אם היה זה נושא ארצי, או נושא שאנו בחרנו. היו אלה טקסטים שנכתבו בשאול תחתית, בשפל הנורא ביותר; שהשכל האנושי אפילו אינו מסוגל לתאר.

בטקסטים שקראנו, נשמעה זעקה לעזרה, של אנשים כמעט נואשים, שעדין נותר בהם זיק של תקווה, ניצוץ של אמונה, שבו הם ניסו בכל כוחם להיאחז.

הכותרת של הטקס, נלקחה מתוך מזמור קיח:
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ
עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.

מכאן ניתן לגשת לשאלות כמו איפה היה אלוהים בשואה, או לשאלה האם יש בכלל אלוהים. השואה גרמה למשבר אמונה אצל רבים, אולם גם חיזקה את האמונה אצל אחרים. והרי האמונה אינה עניין רציונלי.

אך אני מבחין בין התפילה, לבין שאלת קיומו של האלוהים. אם אלוהים קיים ואם לאו – הוא אינו זקוק לתפילה. מי שזקוק לתפילה הוא האדם. השאלה למי אתה מתפלל הרבה פחות חשובה, מעצם היכולת של אדם לבטא עצמו בתפילה; כך אדם, כך קהילה, כך עם.

אך במישור הלאומי, הייתי בוחר פסוק אחר מן המזמור, למסר של תקומת עם ישראל על אף השואה ומתוך השואה:
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה.

לא די בהצהרה: "לֹא אָמוּת", אלא מצטרפת אליה הבחירה בחיים בעלי משמעות, חיים חדשים עם אופק אופטימי; כִּי אֶחְיֶה.

****

שמה של המושבה רֹאשׁ פִּנָּה, לקוח ממזמור קיח בתהלים:
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים
הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.

בחירתם של חלוצי רֹאשׁ פִּנָּה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה רֹאשׁ פִּנָּה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.

עם התיישבותם של מייסדי רֹאשׁ פִּנָּה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה רֹאשׁ פִּנָּה ליישוב ארץ ישראל.

ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק. והיא הביטוי הממשי לפסוק "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה".

לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.

****

גם שמם של היישובים מרחביה, הקיבוץ והמושב, נובע מן הפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ".

ההתיישבות הציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, סמוך לעפולה, נוסדה ב-1911 כקואופרציה. הקואופרציה התפרקה כעבור שבע שנים, ובמקום התחלפו מספר קבוצות. ב-1924 קם מושב העובדים מרחביה, וכעבור חמש שנים – קיבוץ "השומר הצעיר", שהוקם בידי חלוצי התנועה מגליציה, קיבוצו של מנהיג "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי, "האדמו"ר ממרחביה".

****

ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.

תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.

שמחתי לשמוע, בתחילת השבוע, על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.

כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים. ומי שמבחינתו זה היה רק טרנד, בטח לא יעשה זאת היום, כאשר הטרנד הוא להתבכיין על הדתה שמדתה.

אבל גרוניך עסק ביצירתו ביהדות הרבה לפני שהחל הגל הזה. לא בתקליט שלם, אבל מפעם בפעם, ביצירה זו או אחרת.

בתקליטו הנפלא "נטו" ב-1991 הקליט גרוניך פסוק ממזמור קיח, בלחן חב"די של זלמן בן ברוך שניאור, בליווי תקיעה בשופרות, ותוך כשהוא מלהטט בשופר כווירטואוז.

אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ
אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.

בחסידות חב"ד נהוג לסיים בשיר הזה, בלחן הזה, את ליל הסדר.

ובקיבוץ אורטל, מדי שנה, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל בליל יום כיפור.

* 929

תהלים קיד: ואיש לא יסב את מימיו לאחור

מזמור קיד הוא השני בפרקי תפלת ההלל. בסדר פסח, אנו קוראים את שני הפרקים הראשונים, קיג וקיד, בנפרד מן ההלל, כחלק מן המגיד.

מזמור קיד הוא שיר הלל על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף ועל הכניסה לארץ ישראל. המשורר מתפעל מן הנסים ובמיוחד מאלה המנוגדים לדרך הטבע, שהתרחשו בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס
הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.
כלומר נס קריעת ים סוף ונס חציית הירדן במעבר לארץ ישראל. המשורר תמה ושואל את הים והנהר על מעשיהם.
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס?!
הַיַּרְדֵּן – תִּסֹּב לְאָחוֹר?!
והוא מוסיף ושואל:
הֶהָרִים – תִּרְקְדוּ כְאֵילִים?!
גְּבָעוֹת – כִּבְנֵי צֹאן?!
והתשובה של הים והנהר, של ההרים והגבעות:
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ
מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
כלומר כל אותה תנועה של איתני הטבע כנגד טבעם, היא מחול בפני האדון המחולל (במובן יוצר) את הארץ. הוא זה שיכול לבקוע את הים, לעצור את זרימת הנהר, להרקיד את ההרים והגבעות, והוא גם זה שהופך את הסלע לאגם מים.

המזמור הזה זכה למספר לחנים. המפורסם והפופולרי בהם הוא של ידידיה אדמון, משנות החמישים של המאה העשרים. הלחן השני היה מקובל כשל המלחין הידוע "עממי", עד שאליהו הכהן במחקרו גילה שהמלחין הוא יוסף מילט, בראשית המאה העשרים.

מלבד היותו שיר בפני עצמו, שאנו שרים בעיקר בליל הסדר, הוא גם היווה השראה לפזמונים נוספים בני זמננו.

****

בשנות ה-60, ניסתה סוריה, בגיבוי הליגה הערבית, לייבש את מדינת ישראל, באמצעות הטיית מי הירדן. צה"ל הצליח לסכל את המזימה, אך רק שחרור הגולן, במלחמת ששת הימים, מנע את מימושה.

כאשר יובב כץ כתב על השינוי הדרסטי במצב הביטחון של ישראל עם שחרור הגולן, בשירו "בתי את בוכה או צוחקת", הוא התייחס, בין השאר, לכך שכעת, כשהגולן ישראלי, איש לא יוכל עוד להטות את מי הירדן. הוא השתמש באסוציאציה מן המזמור שלנו, הפסוק: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". וכתב:
"זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור".

****

השיר "בתי את בוכה או צוחקת" מתאר בצורה מוחשית ביותר את אימת המלחמה. הוא מתאר את סבלם של אזרחים, של אימהות וילדים, שעל הגנתם אנו נלחמים, וכדי להבטיח את חייהם, את שלומם וביטחונם, חיילי צה"ל מחרפים את נפשם. השיר הזה מתאר את הסיטואציה שבעטיה מלחמת ששת הימים הייתה הכרח קיומי, וששחרור הגולן היה מחויב המציאות. השיר מתאר את ניסיונה של סוריה, ששלטה בגולן, לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית הירדן, ומבטיח – זורם הירדן מתפתל כשיכור ואיש לא יסב את מימיו לאחור. ובימים אלה, שבהם אנו חוגגים יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, השיר הזה הוא אחד הקושאנים שלנו, תושבי הגולן, ואחת ההצדקות לנחישותנו להכות כאן שורשים ולעצב את גבולה של מדינת ישראל.

****

כאשר אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, (לאחרונה עשיתי זאת שלשום, לפורום מנהלי קהילות בעמק יזרעאל) אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר, ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. ובמצפה גדות אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים.

אני מספר על המותג מזרה האימה "הרמה הסורית", שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. וטרם צאתנו מן המקום אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית ומאזינים לשיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירו של יובב כץ, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. "הביטי למעלה בתי אל ההר", אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום ששה ימים, כדי להיווכח ש"אין בתים עוד במשק". ומרחיבה: "ההר שהיה כמפלצת".

והיה "היסטוריון" שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.

****

במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, 8 שנים טרם כתיבת השיר, פרסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב"מעריב" על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה "מול קו מאז'ינו הסורי" [קו מאז'ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה]. וכך כתב תלמי, בין השאר: "מי שרוצה לספוג אל קרבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. … לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים… זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי… קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך הרוח הכללי השורר היום ברחוב… האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'… שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק… מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראיה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים… אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם… יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש… כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"

אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.

****

ב-4 בדצמבר 1949 התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ הגוברים, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז, הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו מוגבלת. ואכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז – הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית, התיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה"מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.

לאורך השנים שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון וכו'. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם. מצפון – ייבוש החולה ומדרום המוביל הארצי. את ייבוש החולה הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה, והמירה את התכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכינרת, 210 מ' מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל ניצב קיבוץ גדות – וספג.

במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן. "הילדים לא זעקו", הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "

****

אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע; טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 35 שנים למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.

מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.

מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה"ל, שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על "בית המכס התחתון" והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת מסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.

כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה"ל. האישור ניתן, וכך נומק: "הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ"ט. צה"ל יסייע במימוש הרעיון". ולפני קציר, פנה הקיבוץ לצה"ל בבקשת סיוע: "השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה היו כמה ניסיונות התנגדות של האו"ם בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה"ל. כן פנינו למוא"ז לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה ע"מ שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית".

מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958 אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסרב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.

המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו"ר המחלקה להתיישבות לוי אשכול, לימים ראש הממשלה בעת שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו, וסוכם עמו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר.

פעמיים פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953 לגינוסר וב-1958 יחד עם הנשים לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.

ב-7 באפריל 1967 ספגה גדות את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – 800 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהם. צריף נשרף. כל המערכות העל-קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.

במשך חודשיים נעשה מאמץ אינטנסיבי לשיקום הבתים, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וכמעט כל היישוב נהרס בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות, והיו מאושרים – הגולן שוחרר, והם שוחררו מן האימה והתופת. "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא".

ב-10 ביוני 1967 שוחרר הגולן. בשעה 16:11 שיגר מח"ט חטמ"ר 3 מנו שקד מברק לחמ"ל של קיבוץ גדות: "הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים". מברק התשובה מגדות: "לצה"ל ולחטמ"ר 3 – כה לחי. ממשק גדות".

****

שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: "הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? … לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה'סוללה', שמתחת לדוריג'את ויותר מכך – סוף סוף עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד' וכו' – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: 'הסכר', 'בית המכס', ה'גשר', גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו; לנו, לילדים, לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב יפתחו לפני חברינו וטיילינו".

אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא כמו לאחר מלחמת סיני יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גויס בידי המועצה להוביל את התהליך. כעבור שבועות אחדים הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ: "הפעולה שנעשתה ע"י המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יוכלו שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים. כיום יושבים ברמה 22 חברים בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עליקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס".

איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה, והבהיר: "חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהייתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו, ומשמעו של דבר – התיישבות מיידית עליה… חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן".

חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש"מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. …אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם". אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.

****

ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצלו של "ההר שהיה כמפלצת", וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת". ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.

"שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן", שרה האם לבתה, בשירו של יובב כץ. אך אנשי גדות הבינו, שכדי שהמצב לא יחזור לקדמותו, צריכים להיות שם אזרחים, שדגלם בצבעים של כחול ולבן. האזרחים האלה הנם – אנחנו.

אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות, ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: "מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים".

****

מזמור קיד, "בצאת ישראל ממצרים", שימש השראה גם לשני שירים של נעמי שמר.

בשירה "על כנפי הכסף", על טייסי חיל האוויר במלחמת ששת הימים, אף היא השתמשה במילות הפסוק "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".
נָס הַיָּם וַיִסֹּב אָחוֹר
וְהַנָּהָר – חֳרָבָה
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

ובשירה "מי ידליק", שבה נעמי שמר לאותן מילים.
אַל תַּבְטִיחַ לִי
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
גַּם הָעַרְפִּילִים
הֵם רֶמֶז לַבָּאוֹת
בְּעוֹנָה סוֹעֶרֶת
אַל תִּסֹּב אָחוֹר
וְתִּמְצָא בַּדֶּרֶךְ
גַּם שַׁלְוָה גַּם אוֹר.

****

טבח משפחת סלומון בליל שבת שעברה, העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח.

היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נווה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם.

שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.

ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח על הקרבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי.

הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו":
יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע
וְשֶׁמֶן – מֵחַלְמִישׁ צוּר.

הסבר שקיבלתי, הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נווה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש.

החלמיש מופיע גם בתהלים במזמור שלנו, מזמור קיד:
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם,
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה.

חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נווה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב.

היישוב ספג לאורך השנים פיגועים רבים וקשים, ששיאם – בטבח הקשה בליל שבת. אולם תושבי נווה צוף חזקים כחלמיש, והטרור הערבי לא ישבור אותם.

* 929