* מדינת לאום ושוויון זכויות – המטה לשינוי חוק הלאום, שהוקם בידי הנהגת העדה הדרוזית בישראל, מפעיל לחץ על ראשי המפלגות בישראל לקראת הבחירות, כדי שיתחייבו לשנות את החוק בכנסת הבאה. זו הזדמנות להביע את עמדתי בנדון.
חוק הלאום הוא חוק נחוץ וחשוב. חשוב מאוד שהחוקה של מדינת ישראל (וחוקי היסוד הם חוקת המדינה, שמתהווה בהדרגה) תיתן ביטוי למהותה וזהותה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הייתה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ברור שהמהות הזו חייבת להיות בחוקה. והרי אילו החוקה התקבלה, כפי שהובטח במגילת העצמאות, מיד לאחר הבחירות הראשונות, המהות הזו, התופסת מעל 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, הייתה מוצאת את מקומה המרכזי בחוקה.
ההתנגדות למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מבחוץ וגם מבית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסע הצלב נגד חוק הלאום, היא עדות לחשיבותו של חוק היסוד הזה.
על אף כל האמור, אין פירוש הדבר שאי אפשר להכניס בחוק, כמו בכל חוק, שינויים ותיקונים, ובלבד שלא יהיה בהם כדי לפגוע בליבתו ובמטרתו. אני, למשל, חשבתי וחושב שבחוק המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, צריכה להופיע הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות.
יעד המצדיק הכנסת שינויים בחוק, הוא יצירת קונצנזוס לאומי רחב על חוק הלאום. העובדה שחוק חשוב כל כך, שראוי לתמיכה רחבה של כל המפלגות הציוניות, התקבל ברוב קטן, בהצבעה של קואליציה מול אופוזיציה, היא בעייתית. אני מאמין שניתן היה, ברצון טוב וגמישות של שני הצדדים, להגיע לנוסח מוסכם. כבר לפני 4.5 שנים כתבתי לראשונה את הצעתי לחוק הלאום בהסכמה רחבה – הוספת משפט המציין את שוויון הזכויות לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, במדינת הלאום של העם היהודי. אמנם זה משפט מיותר, לא קשור לתוכנו של חוק הלאום, ובלאו הכי חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון האזרחי, אך אם המשפט הזה יביא לקונצנזוס לאומי רחב שיתמוך בחוק, ראוי להכניס אותו.
היום הצעתי היא שונה. אני מציע להכניס לחוק הלאום, במסגרת המחויבות לסמלי המדינה (הדגל, הסמל וההמנון) מחויבות של המדינה לערכי מגילת העצמאות. ערכי מגילת העצמאות מציגים, לצד הערכים הלאומיים של המדינה היהודית, גם את הערכים האוניברסליים ובהם שוויון הזכויות האזרחי. לצד זאת, אני מציע להוסיף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סעיף, בלשון מגילת העצמאות, המדבר על שוויון הזכויות. שם מקומו הטבעי והנכון. ובלאו הכי, כך מפרש אותו בית המשפט העליון מאז חקיקתו.
אפשרות נוספת היא חקיקת חוק השוויון, שיקבע את זכויות הפרט השוות במדינת הלאום של העם היהודי.
* השוואה מגוחכת – כשבן גוריון הרכיב, ערב הקמת המדינה, את מנהלת העם הזמנית – הי"ג (כי מנתה 13 חברים), שביום הקמת המדינה הפכה לממשלה הזמנית, הוקצו למפא"י ארבעה מקומות בתוכה. ברור היה ששלושת בכירי מפא"י – בן גוריון, שרת וקפלן יכהנו כשרים. ומי יהיה השר הרביעי?
בן גוריון רצה בכל מאודו למנות את גולדה מאיר. הוא העריך אותה מאוד, האמין בכישרונותיה ויכולותיה, כבר אז הוא כתב ביומנו שהיא ראויה להיות ראש הממשלה, הוא ידע שהיא שותפה לעמדותיו האקטיביסטיות ורצה בה לחיזוק האגף הזה בממשלה, ובנוסף לכך הוא רצה בממשלת ישראל תכהן אישה (מה שלא היה כמעט באף מדינה בעולם).
אולם ראשי מפא"י סברו שהשר הרביעי צריך להיות דוד רמז. הוא היה ותיק יותר, בכיר יותר, מבוגר יותר, בעל מעמד פוליטי חזק יותר, ובנוסף לכך הוא היה איש האגף היוני והיו לו יכולת ועוצמה פוליטית להוות משקל נגד לבן גוריון.
מי שהכריע היה מרכז מפא"י. ב"ג התעקש ולכן הנושא נדון במספר ישיבות רצופות. ב"ג איים אפילו להתפטר אם מבוקשו לא יינתן לו. אולם מרכז מפא"י החליט ברוב קולות לבחור ברמז, וגולדה מונתה רק לממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, יותר משנה מאוחר יותר.
נתתי דוגמה זו כדי להמחיש עד כמה מופרכת האגדה על כוחו הכל יכול של בן גוריון. אין ספק שב"ג מתנשא לגבהים מנהיגותיים שאיש מהדמויות הפועלות היום אינו מתקרב לאפס קצהו. אך כוחו הפוליטי היה חלש יותר משל כל מי שיהיה היום, בעידן הפרסונלי, ראש הממשלה. לא כל שכן נתניהו, שצבר כוח פוליטי שלא היה לאף אחד מקודמיו.
גם אם אני צעיר מכדי לזכור את תקופת ב"ג, כפי שכתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1409), אני בקיא דיי כדי לקבוע שהטענה שלב"ג נעשה פולחן אישיות יותר משל נתניהו מופרכת. מעולם לא נעשה בישראל פולחן אישיות כזה. אפילו לא לפרס בתקופת נשיאותו.
אם ב"ג היה מעלה על דעתו להעמיד את עצמו מעל החוק (החוק הצרפתי) הוא היה הופך לבדיחה, למשל ולשנינה. האם מישהו יכול להעלות על דעתו את ב"ג כאדם מושחת, ואת ההמונים סוגדים לו בהערצה ומתעלמים משחיתותו? האם מישהו יכול להעלות על דעתו את ב"ג מסית את ההמונים נגד משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי ומערכת המשפט, והמונים מריעים לו ומקבלים את הדברים כמובן מאליו?
האם ב"ג גימד את כל סביבתו, סילק אותה, קיפד ראשו של כל מי שבלט, ראה בו איום, סימן אותו כאויב וטפל עליו עלילות שווא, כפי שעושה נתניהו?
רק פולחן אישיות מובנה, שטופח במשך שנים בתחכום רב יכול לגרום להמונים להאמין לסיפור החולני, ההזוי, המגוחך והאינפנטילי על כך שמשטרת ישראל, הפרקליטות וכל מערכות המשפט והאכיפה, יחד עם התקשורת וקרנות זרות, חברו יחדיו כדי לתפור תיקים נגד רוה"מ על מנת להדיחו, כי נואשו מהסיכוי להחליפו בקלפי. רק פולחן אישיות שנבנה לאורך שנים ביעילות, יכול לסובב ראשם של המונים ולגרום להם להאמין, שנתניהו הוא החוק, הוא האמת, הוא הצדק. ואם הוא אומר שלא היה כלום כי אין כלום, ברור שאין כלום כי לא היה כלום, הרי נתניהו אמר. ולכן, אם המשטרה, הפרקליטות וכל מי שנחשף לראיות טוען אחרת, זו ההוכחה הניצחת לכך שהם תופרים תיקים.
אי אפשר אפילו לדמיין תופעה כזאת בהקשר של ב"ג. ולא רק כיוון שהוא לא טיפח פולחן אישיות כזה, אלא בעיקר כיוון שהוא לא התקרב לענייני שחיתות, כך שאי אפשר אפילו לדמיין איך הציבור היה מגיב על התנהלות דומה שלו. לא הוא, לא גולדה, לא בגין, לא שמיר; אי אפשר לדמיין אף אחד מהם חי ומתנהל כמו נתניהו. איך אפשר בכלל להשוות?
ובכלל, עצם הניסיון להשוות בין בן גוריון לנתניהו מגוחך.
* קפד ראשו – את יואב גלנט פגשתי לראשונה כנער בכיתה ט'. בעצם, לא את גלנט עצמו, אלא את ההילה שסביבו. הוא מבוגר ממני בחמש שנים. הוא היה המדריך של המדריכים שלי בצופי רמת גן. הם העריצו אותו. הוא היה אלוהים בעבורם. שמו לא מש מפיהם, ואנו ידענו שהדמות שלא היכרנו, כעת לוחם הקומנדו הימי, מדריכם הנערץ של מדריכינו, הוא משהו מיוחד, אחד בדורו. לא בכדי, לפחות שניים מחניכיו – מדריכינו, הלכו בעקבותיו לשייטת.
אני זוכר ביקור שלו בבית הספר "בליך", אצל חניכיו לשעבר, מדריכיי, שהיו אז בכיתה י"א. הוא עמד במרכז, גבוה מעל כולם, והם הקיפו אותו ונשאו אליו את עיניהם בהערצה. אז ראיתי לראשונה בעיניי את האיש שרבות כל כך שמעתי עליו, בהיותו אגדה בחייו.
וכך, היה זה כל כך טבעי בעיניי לשמוע כעבור שנים שיואב גלנט הוא מפקד שייטת 13, אלוף בצה"ל ומי שנבחר לרמטכ"ל. הרי הוא יואב גלנט.
הפעם הראשונה שצפיתי בו והאזנתי לו ממש, הייתה בראיון לטלוויזיה ביום שבו הממשלה חזרה בה ממינויו לרמטכ"ל. עוד טרם הראיון, הייתי אמביוולנטי כלפיו. מצד אחד, מכל עבר נשמעה ההערכה הרבה ליכולותיו ולמנהיגותו ולכישרונו הפיקודי. מצד שני, הידיעות על התנהלותו המושחתת והעבריינית בהשתלטות על קרקעות במושב עמיקם, סדקו מאוד את הערכתי אליו. ומצד שלישי, העוול שנעשה לו במסמך הרפז ובהתנכלות של אשכנזי ואחרים, שקשרו קשר לסכל את מינויו, גרם לי לאמפתיה כלפיו. ובראיון עצמו, האמביוולנטיות התחזקה. מצד אחד, אין ספק שהוא שופע קסם אישי, סמכות טבעית ומנהיגות. מצד שני, היה משהו מרתיע, מפחיד, מעורר אי-נוחות במבט שניבט מעיניו; איזה זיק מאיים, תזזיתי, לא בריא.
לא הופתעתי כשהוא הצטרף לפוליטיקה. שמחתי שהוא הצטרף ל"כולנו" ובבחירות הקודמות הצבעתי למפלגה זו. כפוליטיקאי הוא לא בלט במיוחד. אבל כאשר הוא הרצה לפני שלוש שנים בכנס שדרות לחברה, התרשמתי שוב מן הסמכות הטבעית שלו. כשהוא פתח את פיו, הושלך הס בקהל; הנוכחות שלו הייתה חזקה מאוד, למרות שהוא לא נשא בשורה מיוחדת.
מה שאיכזב אותי מאוד, הייתה התנהלותו הפוליטית בשנתיים האחרונות. הוא היה חבר ב"כולנו", שר מטעם "כולנו", וכל כולו היה בתוך הפריימריז של הליכוד. הכל דיברו על כך, התקשורת כולה כתבה זאת, וגלנט הקפיד להכחיש. ורק ברגע האחרון שהחוק מאפשר זאת, הוא ערק וקפץ לעגלת הליכוד. זו התנהגות צינית, חסרת בושה, חפה מיושרה; התנהלות של פוליטיקאי שהפוליטיקה נועדה לשרת אותו, ולא מי שהלך לפוליטיקה כדי לשרת את עמו.
ניתן להשוות את התנהגותו לזו של יעלון. יעלון היה שר בכיר בממשלה, גם כשהוחלף כשר ביטחון הוצע לו תיק החוץ והוא נחשב למוביל בין המתמודדים הפוטנציאליים על הנהגת הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. אולם כאשר הוא קץ בהתנהלות נתניהו והליכוד, הוא התפטר מן הממשלה, התפטר מן הכנסת, לא נאחז בכיסא ולא במימון המפלגות. הוא פרש, והחל את דרכו מבראשית, במדבר הפוליטי. וגלנט…
מרגע שגלנט חצה את הקווים לליכוד, הוא הצטרף למקהלת החנופה הדביקה והמגעילה לנתניהו. והוא הצטרף למירי רגב במקהלת המשמיצים של היריב. במקרה הזה – בני גנץ, שאליו הוא רוחש קנאה, מאז שמונה במקומו לרמטכ"ל.
למה גלנט עבר לליכוד? כי הוא רוצה להיות ראש הממשלה, והוא מבין שעידן נתניהו קרב לקצו. אבל בדבר אחד אני משוכנע. אם תהיה הפתעה רבתי, ונתניהו יצלח בשלום את החקירות והחשדות וימשיך להנהיג את הליכוד והמדינה, מהר מאוד הוא יזהה בגלנט איום, שיש לקפד את ראשו. אם יש דבר שנתניהו אינו יכול לסבול, הוא אנשים חזקים בסביבתו. ולכן, כל החנופה לא תעזור לגלנט. מהר מאוד, הרבה יותר מהר ממה שהוא מדמיין, גלנט יתחיל לקרוא ברשתות החברתיות מסרים עלומים של שטנה ושיימינג כלפיו, שיתורגמו במהרה לכתף קרה מנתניהו, ומהר מאוד הוא ימצא את עצמו כפרסונה נון גרטה באזור חיוג נתניהו.
* אמפתיה לנערים – אילו הרב דרוקמן, שמזדעק להגנתם של הנערים החשודים בהשתתפות בפיגוע רצחני, היה מגלה אמפתיה דומה לנערים אחרים – קורבנות התקיפות המיניות של מוטי אלון, הוא היה מציל יותר מנפש אחת בישראל.
* בוגד – אם ריגול חמור למען האויב אינו בגידה – בגידה מהי? בעסקת הטיעון עם גונן שגב הוא מואשם בריגול חמור למען איראן, אך לא בבגידה. זה מגוחך. והעונש – 11 שנות מאסר, מגוחך גם אם מדובר "רק" בריגול חמור.
* האדם השנוא עליי ביותר עלי אדמות – אם יש בעולם אדם שאותו אני שונא באמת; שונא שנאה תהומית, יוקדת, עד כדי תשוקה לשמוע סוף סוף את הבשורה על מותו, האיש הזה הוא רוג'ר ווטרס, המטיף האנטישמי הבולט ביותר מאז מלחמת העולם השניה.
למה דווקא הוא, יותר מכל המחבלים ושולחיהם, אנשי חמאס, חיזבאללה, פת"ח, שבפועל רצחו ורוצחים יהודים רבים?
השנאה כלפינו של אותם מחבלים היא תוצאה של הסכסוך הלאומי בינם לבינינו. אולם האנטישמיות של ווטרס אינה נובעת משום סכסוך, משום מניע. זו אנטישמיות נטו, אנטישמיות מזוקקת, אנטישמיות לתיאבון.
ומה באשר לתרומה התרבותית שלו – יצירתו המוסיקלית? האם אני יכול להתעלם ממנה?
כבודה של יצירתו במקומה מונח, כמו יצירתו של היוצר האנטישמי שקדם לו, ריכרד וגנר, אך אין בה כדי לטהר את השרץ.
* צילום קבוצתי – בכתבה על בית הנשיא בחברת החדשות, אמר ריבלין על האולם המרכזי: "כאן מושבעת הממשלה".
הוא קצת הגזים. הממשלה מושבעת בכנסת. לאחר מכן, על פי המסורת, נערך צילום קבוצתי של הממשלה בבית הנשיא.
* המושב הראשון – מתוך כתבה של אביעד פוהורילס ב"ישראל היום": "נהלל הוא המושב השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל". זאת בעיה. נהלל אינו יכול להיות המושב השיתופי הראשון, כיוון שאינו מושב שיתופי ומעולם לא היה מושב שיתופי. נהלל הוא מושב עובדים. המושב השיתופי הראשון הוא כפר חיטים, שהוקם ב-1936, 15 שנים אחרי נהלל, מושב העובדים הראשון, שקם ב-1921.
* האגף הרדיקלי – יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג.
אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג.
המאפיין את המפלגה שלנו – אנחנו קצת אינפנטילים. מסרבים להתבגר.
* ביד הלשון
מן התנ"ך עד הפלמ"ח – אחת הפינות האחרונות עסקה בביטוי "אליק נולד מהים"; המילים בהן נפתח ספרו של משה שמיר "במו ידיו (פרקי אליק)", כביטוי לניסיון לעצב עברי חדש המנותק מן המסורת היהודית בכלל ומההיסטוריה היהודית של שנות הגלות בפרט. כפי שציינתי, שמיר התקומם על הפרשנות הזאת לביטוי, והבהיר שזו מעולם לא הייתה כוונתו ושהוא רחוק מן המגמה המיוחסת לו.
ביטוי אחר המתאר את התופעה, והוא אכן נטבע כדי לבטא אותה, הוא הדילוג מן התנ"ך ועד הפלמ"ח. הכוונה היא למגמה התרבותית שהייתה נפוצה בציונות החילונית, להתחבר להיסטוריה של ריבונות ישראלית בארץ ישראל, בתקופת התנ"ך, החשמונאים ובר כוכבא, ודילוג על כל ההיסטוריה וההגות היהודית מאז ועד הציונות. זהו ביטוי שנועד לבקר את המגמה הזאת.
אבי הביטוי הוא המשורר והפרטיזן, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, חתן פרס ישראל אבא קובנר. הוא אמר את הדברים ב-1961, באירוע של תנועת הקיבוץ הארצי בקיבוץ כפר מנחם, שבו הציג את תכניתו להקמת "מורשת", המוסד של הקיבוץ הארצי לחקר השואה. הוא הציג בדבריו את תפיסת הרצף ההיסטורי, כגישה הראויה לתנועת "השומר הצעיר" (הגישה שאותה יישם כעבור כשני עשורים בבית התפוצות שאותו הגה והקים). וכה אמר: "המפעל כולו ייקרא 'מורשת'… 'מורשת', מפני שלוחמי השומר הצעיר הם ממשיכיה של מסורת עם גדולה, שאיננה מתחילה בהירש לקרט ובטרומפלדור, אלא הרבה קודם לכן, בתקופות קודמות שחסידי הזינוק העקר מן התנ"ך לפלמ"ח מדלגים עליהן: בימי הביניים שבהם יהדות פסיבית-כביכול עלתה על המוקד מתוך בחירה מודעת במרטירולוגיה, ואין הבדל גדול בין ייסוריהם לבין אלה שנרצחו בשואה; והמורדים, כמו יהודי האינקוויזיציה, בחרו את בחירתם…".
הביטוי "מן התנ"ך עד הפלמ"ח" התקבע כביקורת של הגורמים בתנועה הקיבוצית שקראו לחיבור מחודש ליהדות בשנות השישים והוא נפוץ עד היום בעולם ההתחדשות היהודית.
את ביקורתו כיוון קובנר בעיקר להנהגת תנועתו, השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, אך בתודעה מי שמזוהה עם גישת "מן התנ"ך אל הפלמ"ח" הוא דוד בן גוריון, למרות שעיקר הזיקה של ב"ג לפלמ"ח, היא החלטתו לפרק את הפלמ"ח…
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 