צרור הערות 16.10.22

* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל.

השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.

יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה הייתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה יפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.

הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השניה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול. מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמתי. השאלה היא מה עושים אתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאויב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות. 

כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו.

אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.

* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה.

נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך. 

הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית.

אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.

והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.

* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020 – כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטיה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת.

יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אויב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.

* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.

הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.

* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון".

דומני שמרב מיכאלי לא הייתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?

* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין".

שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?

* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל; היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.

* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת.

אולם עדין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול.

יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.

* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערוריה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7.

כפי שהנחתי, התברר שהטענה הייתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.

* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר.

מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג ילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער.

אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד).

כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).

* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.

* בן גביריזם – נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך".

בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.

* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".

* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכל כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. 

אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.

* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.

* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.

מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.

ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" –  "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השניה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!

* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "… קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.

הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פרסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל".

המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר.

לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.

          * ביד הלשון

רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.

היא לא תשכח לשים

לולב והדסים

ענף של ערבה ירוק

רימון בתוך עליו

וכל פירות הסתיו

עם ריח בוסתנים רחוק.

אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג?

אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון?

אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים.

יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון.

הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.

פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגיה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.

פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכל. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה".

ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?

* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "…כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?

התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור' '. רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה'. כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן".

* "חדשות בן עזר"

מנהיגות פורצת דרך

אבל כבד ירד על העולם עם היוודע דבר מותה של המלכה אליזבט. כל הדוברים והשדרים יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את המנוחה ולהסביר ש"תם עידן", "מתחיל עידן חדש". ואני רק שאלה – עם כל הכבוד, איזה עידן תם? מה יהיה עכשיו שלא היה קודם? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד סמלי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

ההישג הגדול ביותר שלה, הוא שהיא חיה עד גיל 96. בזכות ההישג הזה היא המלכה שמלכה יותר מכל קודמיה. היה לה עוד הישג. היא הוכתרה בגיל צעיר, 26. אך בזכות אילו כישורים היא נבחרה לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי? בזכות אלו הישגים? האמת היא שבזכות הישג אחד בלבד, ב-21 באפריל 1926. היא ידעה מאיזה רחם לבקוע.

מדוע עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו? דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה. אבל אם אנו רוצים ללמוד משהו על מנהיגות, דומני שאליזבט לא תהיה ברשימת המנהיגים ההיסטוריים שמהם נלמד.

האבל העולמי על מותה בלט בעיניי במיוחד, לנוכח האדישות הכללית שבה התקבל קצת יותר משבוע קודם לכן, דבר מותו של מיכאיל גורבצ'וב.

****

המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה.

****

מה הופך אדם למנהיג דגול? הכריזמה עשויה להביא להיבחרו של מנהיג, אולי גם להיבחרו שוב ושוב, אולי גם להערצה כלפיו, אפילו לסגידה ולפולחן אישיות. מי כמונו, החיים בארץ בעשור האחרון, יודעים זאת. אולם מנהיגות אמת, גדוּלה מנהיגותית, היא דבר אחר לגמרי.

את הידיעה על מותו של גורבצ'וב קראתי בנתב"ג, בשובי מכנס הרצל למנהיגות בבאזל, במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון. הידיעה הזאת, התחברה עם המחשבות על מנהיגות שבהן עסקתי באותם ימים; מחשבות על מנהיגותו של הרצל.

הרצל היה מנהיג דגול. מנהיגותו היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. איך התנועה שהקים יש מאין התגברה על המשבר הקשה של מותו המפתיע, בגיל 44, לצעוד הלאה ולהגשים את חזונו?

מה יש בהם במנהיגים מסדר גודל של הרצל, בן גוריון, צ'רצ'יל וגורבצ'וב? בראש ובראשונה ההבנה, החריגה בנוף המנהיגים הפוליטיים, שהשלטון אינו מטרה, אלא אמצעי. הם מעיזים להציב מטרות גדולות, דמיוניות, כדי לשנות את המציאות ולברוא מציאות חדשה, לבנות תכנית מעשית מפורטת להגשמתה, לגלות נחישות אדירה ונכונות לשלם מחיר, ולחולל את השינוי הגדול.

גורבצ'וב נזרק מן השלטון וכאשר התמודד על נשיאות רוסיה זכה בפחות מ-2%. צ'רצ'יל שהוביל את בריטניה ואת העולם החופשי לניצחון על היטלר שהציל את העולם, הפסיד בבחירות שאחרי המלחמה. בן גוריון, שלא ידע לפרוש בזמן, גורש מבוזה ממפלגתו. הרצל נפטר שבע אכזבות משותפיו לדרך שהאכילו אותו מרורים. אך כל אחד מהם שינה את ההיסטוריה ויצר מציאות טובה יותר. כל אחד מהם הוא מנהיג פורץ דרך, ששילם מחיר אישי כבד בטווח הקצר. אך אותם מנהיגים ייזכרו לדורות, הרבה אחרי שמנהיגים ריקים שעיקר כוחם הוא ביכולת להיבחר ולהיות נערצים, יידחקו לקרן זווית בזיכרון ההיסטורי.  

* "שישי בגולן"

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

צרור הערות 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון הייתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, הייתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו הייתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה; ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השניה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי; נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתכנית, אך חסרה לי קריאה לעליה. אין שום סתירה בין פעולה לעליה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי הייתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי…

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל". זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט.

מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי; ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים…

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכל, באווירה של יחד ושותפות; לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעיריה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז הייתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים והרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העליה של העם היהודי לארץ הייתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העליה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה.

כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעליה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות.

הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית".

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי.

מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

          * ביד הלשון

מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני".

מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע?

שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.21

* הכחשת הגולה – ‏השתתפתי בשבוע שעבר באסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ.

שני סעיפים היו על הפרק. האחד הוא אישור עסקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. השני הוא עדכון תזכיר קק"ל. העדכון בתזכיר היה הוספת סעיף, חשוב ומבורך, המוסיף למטרות קק"ל את נושא הקיימות והגנת הסביבה והוספה לסעיף החינוך וההסברה את החינוך הסביבתי.

שני הסעיפים לדיון התקבלו פה אחד בדירקטוריון והיו צפויים לעבור פה אחד בישיבה קצרה, שתמשך לא יותר מחצי שעה.

אלא שבסעיף החינוך היה שינוי נוסף, במקום "בארץ ובגולה" שינו ל"בארץ ובתפוצות".

הגשתי הסתייגות והצעתי להשאיר את המילה גולה.

על כך נערך דיון סוער במשך שעה ארוכה. דיון ערכי אידיאולוגי מעניין. הטענה שלי הייתה, שעלינו לדבוק במסר הציוני שארץ ישראל היא המולדת של היהודים וחיים יהודיים מחוץ לארץ הם חיים בגולה. אחרת, למה אנו מחנכים ופועלים לעליה לארץ? על פי אותה שיטה, נפסיק לדבר על עליה לארץ אלא על "הגירה", למשל מצרפת לישראל, כאילו מדובר בשתי "תפוצות" שוות בערכן. על מה אנחנו מחנכים? זה עיקר העיקרים בציונות. אין מקום להכחשת הגלות.

מנגד נאמר שהמילה גולה שיפוטית ופוגענית, שמרחיקה מאתנו את יהודי התפוצות כי היא מתפרשת כאמירה שהם סוג ב'. כמו כן, נאמר שבסעיף אחר בתזכיר נשאר הביטוי גולה, ולכן ביקשו שאמשוך את הסתייגותי ונראה בכך פשרה – שני המושגים מופיעים. אך אני סירבתי. בנוסף לכך הייתה דרישה לא לאפשר הצבעה על הסתייגויות אלא להצביע כבלוק על כל ההצעה, כי זה מה שהתקבל פה אחד בדירקטוריון. אם משנים משהו, צריך להחזיר את הנושא לדירקטוריון שיתכנס רק בעוד כמה חודשים וזה אומר הקפאת תכניות במיליונים רבים. אני טענתי שזאת סחטנות והאסיפה, שהיא הגוף העליון, מוסמכת לשנות את נוסח ההצעה. היועצת המשפטית הסכימה אתי.

בהצבעה על ההסתייגות 8 חברים תמכו בהצעתי, 60 התנגדו ו-2 נמנעו.

בהצבעה על הסעיף כולו הצבעתי בעד. היו שניים שהצביעו נגד בגלל החלפת המילה גולה בתפוצות.

למרות שהפסדתי בהצבעה, אני שמח על עצם הדיון; על עצם העובדה ששינוי כזה אינו טריוויאלי.

לכאורה, למה אני מתעקש על סמנטיקה? אבל אם זו רק סמנטיקה, למה הדירקטוריון טרח לשנות נוסח שקיים עשרות שנים? מפני שזו אמירה אידיאולוגית. אני נגד האידיאולוגיה הזאת. אני בעד דבקות באידיאולוגיה הציונית, ובמסר שארץ ישראל היא ביתו של כל יהודי וחיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל הם חיי גולה. והמטרה שלנו היא להביא לעליית היהודים לארץ ישראל.

* אתגרי המאבק באנטישמיות – בשלושת הימים האחרונים (19-21.12.21) נערך כינוס מקוון של הוועד הפועל הציוני הל"ח/2, שנושאו: אתגרי התנועה הציונית במאבק באנטישמיות. הימים ראשון ושלישי הוקדשו להרצאות במליאה. ביום שני נערכו ישיבות בוועדות, שהוקדשו לניסוח הצעות ההחלטה בנושאים השונים. אני חבר הוועד הפועל מטעם  דרך ארץ. הייתי חבר הוועדה שעסקה בחינוך והסברה.

ההחלטות החשובות ביותר של הכינוס היו אימוץ כמעט פה אחד של הגדרת העבודה בנושא האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) והחלטות שמשמעותן היא הגדרת אנטיציונות ואנטי-ישראליות, על פי קריטריונים מוגדרים, כאנטישמיות והרתמות ההסתדרות הציונית למלחמה נגדן. התקבלו החלטות על הירתמות התנועה הציונית למאבק ב-BDS. החשיבות באימוץ הגדרת IHRA היא שילוב ידיים עם לא מעט ממשלות שאימצו אותה, ותביעה מאותן ממשלות לפעול בחקיקה ואכיפה נגד האנטישמיות, על פי אותה הגדרה מוסכמת. ההגדרה מתייחסת, בין השאר, לאנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי, נגד מדינת ישראל, וקובעת בפירוש, בין השאר, ששלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, כלומר דה-לגיטימציה לישראל, היא אנטישמיות.

מה שהיה שלילי בכינוס, בעיניי, הוא שברוב קטן התקבלו החלטות המשלבות במאבק באנטישמיות כמעט כל דבר שלילי בעולם – גזענות, הומופוביה, מיזוגינות, גילנות וכל אפליה שהיא. בעיניי זו בעיה, שפוגעת במיקוד המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות, באמצעות בלילתה בסוגיות רבות ושונות, בארץ ובחו"ל, ויש בה גימוד האנטישמיות. מה גם, שלהחלטות על המאבק באנטישמיות קדמו שנים של עיבוד הגדרת האנטישמיות, שעיקרה הגדרת IHRA. לעומת זאת, בשם הכותרת "גזענות", נערך בישראל מאבק אבסורדי נגד חוק הלאום. בג"ץ כידוע, הפריך את כל הטענות על אפליה. אבל זו דוגמה, איך גורמים בתוכנו, שהם אלה שהעלו את ההצעות הללו בוועה"פ, משתמשים לרעה במושג גזענות. אחת ההצעות ברוח זו הייתה גם בוועדה שהשתתפתי בה. אני דיברתי נגדה, אך היא התקבלה הן בוועדה והן בהצבעה הסופית. אולם בוועדה הצלחנו למתן אותה ולהוציא ממנה חלק מן העוקץ, בין השאר בכך שגם לתוכה הכנסנו את הגדרת IHRA.

מה שעוד חרה לי, הוא שכמעט לא הוזכרה העליה לארץ כתשובה הציונית לאנטישמיות.

עם כל החשיבות למלחמה באנטישמיות ובאנטיציונות אני מקווה מאוד שהכינוסים הבאים יוקדשו למאחד אותנו לא רק מול אויב, אלא באופן פוזיטיבי, כברית יעוד בין היהודים, סביב ערכי הציונות. וכמובן שאני מקווה שהכנסים הבאים יהיו שוב בירושלים ולא במרחב המקוון מחמת הקורונה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, כמו השעות השונות במדינות של המשתתפים הפרוסים על פני הגלובוס כולו, מה שצמצם מאוד את שעות הפעילות, רק לכשלוש שעות ביום. אך לא רק מהסיבה הטכנית, כי אם גם בשל המשמעות שפעם בשנה כל חברי הוועד הפועל הציוני מכל העולם ינהרו לירושלים.

* ארגון אנטישמי – דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודאבל סטנדרט, הם שלושת ה-D שמונה נתן שרנסקי, יו"רISGAP  – המכון לחקר אנטישמיות גלובלית, כאבן בוחן להתנגדות לישראל שהיא אנטישמיות חד משמעית. שרנסקי נתן בהם סימנים בהרצאה בפני הוועה"פ הציוני.

בשנה האחרונה קיבל האו"ם 18 החלטות גינוי למדינות. 14 החלטות נגד הדמוקרטיה הישראלית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הרוסית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה האיראנית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הצפון קוריאנית והחלטה אחת נגד הדיקטטורה המיאנמרית. 194 מדינות חברות באו"ם, רובן דיקטטורות.

האו"ם הוא ארגון אנטישמי.

* הרצל היה תומך בחוק הלאום – האם הרצל היה חותם על חוק הלאום? על הנושא הזה ערך מרכז הרצל יום עיון, שבו השתתפו מרצים מכל הקשת הפוליטית. בעקבות הכנס, התראיין אורי זכי, מנהל מרכז הרצל ואיש מרצ בתכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי ברשת ב'.

זכי אמנם לא ציין שורה תחתונה, אמר שהכנס לא הסתיים במסקנה ואין הוא יודע להשיב על השאלה. אולם כל דבריו היו ניסיון להוכיח שהרצל היה מתנגד לחוק. ברמה שטחית ביותר, הוא הציג דיכוטומיה בין שמרנות וליברליות, טען שהרצל היה ליברל ומכאן ברור שהיה מתנגד לחוק. כל הבניין הזה עומד על כרעי תרנגולת. ההפרדה בין שמרנות לליברליות היא שקר. הצגת הלאומיות כשמרנות ולפיכך כסותרת את הליברליות היא שקר. העובדה שהרצל היה ליברל מובהק היא אמת, אך היא הנותנת – הוא היה לאומי וליברל, כיוון שאין כל סתירה בין השניים.

את עמדתו הוא חיזק בשלושה טיעונים. האחד, הוא ציטוט של הרצל שהמדינה היהודית תבחן ביחסה אל הגר. אכן, זו אחת הבחינות של המדינה. אולם האם חוק הלאום פוגע במשהו ביחס אל הגר? על כך נסוב הקמפיין נגד החוק, אלא שהיה זה קמפיין שקרי, נגד דחליל שאין כל קשר בינו לבין חוק הלאום. עובדה היא שבג"ץ דחה מכל וכל, ברוב של 10:1, את העתירות נגד החוק. אגב, כשאנו סופרים את מספר הנרצחים במגזר הערבי כמעט מדי יום, אפשר אולי להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא פחד להצטרף לעמדה המשפטית האובייקטיבית של שאר השופטים. הם לא רק דחו את העתירה, אלא נכנסו לעומקן של כל טענות העותרים, לפיהן יש בחוק אפליה כלפי הלא יהודים, פגיעה במעמד השפה הערבית ועוד, והפריכו אותן אחת לאחת. כיוון שאין בחוק הלאום כל התייחסות ליחס אל הגר, כי הוא אינו עוסק בכך, מה שרלוונטי לדיון בציטוט של הרצל הוא דווקא הרישא – "המדינה היהודית". ברור שחוזה המדינה היהודית היה תומך בעיגון חזונו בחוקה.

הטיעון השני התבסס על הספר "אלטנוילנד". זכי הזכיר שבספר היו שתי מפלגות, אחת שתמכה בזכות הצבעה לערבים ואחת שהתנגדה. הרצל העניק את הניצחון למפלגה שתמכה והספר אוהד את המפלגה הזאת. איזה טיעון דמגוגי. האם חוק הלאום שלל את זכות הבחירה של הערבים? האם מישהו בציבוריות הישראלית מציע הצעה כזו? המפלגה היחידה שהציעה זאת הוצאה מחוץ לחוק, ואפילו הכהניסט המכהן היום בכנסת דאג להסוות את עמדותיו הגזעניות כדי שלא יפסל.

הטיעון השלישי היה הזוי במיוחד. זכי ציין, בצדק, שכאשר קמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 מיד ניתנה הזכות המלאה לנשים לבחור ולהיבחר, כאשר בעולם הייתה אז רק מדינה אחת שהייתה בה זכות בחירה לנשים. מכאן, שהרצל היה בקוטב הליברלי. נו, והרי היום הליברלים התנגדו לחוק הלאום… אבל הדוגמה שהוא הציג – היא הנותנת. מי שהקים את ההסתדרות הציונית עם חופש בחירה לנשים, הוא מי שהקים את התנועה הלאומית היהודית, כיוון שאין שמץ של סתירה בין לאומיות וליברליות. ולכן אין כל סתירה בין חוק הלאום לליברליות. הטענה שהוא הציג, היא ההפרכה של המסר שלו.

פרופ' אלבשן, שסיכם את הדיון, אמר שלדעתו הרצל היה חותם על חוק הלאום, אך עומד על כך שיוכנס אליו סעיף על שוויון למיעוטים. איני מסכים אתו. אני בטוח שהרצל היה עומד על כך שעקרון השוויון יהיה חלק מחוקת המדינה, אך לא בחוק שאינו עוסק בכך אלא במקום אחר, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אגב, יש לזכור שבאוטופיה שכתב הרצל הערבים קיבלו את ההתיישבות הציונית בשמחה ובאהדה. השוויון האזרחי שהוא תיאר, התבסס על מסד הפוך למציאות ההיסטורית והאקטואלית. ואף על פי כן, מדינת ישראל הגשימה ומגשימה את חזון השוויון האזרחי והפכה את האוטופיה לטופיה.  

* הציונית ביותר – קראתי בעיון ולעומק את 35 עמודי הטיוטה להחלטת הממשלה – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. זו רק טיוטה ועוד יהיו לבטח שינויים. יש לי גם השגות על מרכיבים שונים תכנית. אבל אני יכול לומר בוודאות, שתכנית פיתוח ציונית כזו – לא זו בלבד שלא הייתה מעולם לגולן, אלא שעשרות שנים לא הייתה תכנית פיתוח התיישבות ציונית כזאת לאזור כלשהו בארץ.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה בישראל זה עשרות שנים.

כאשר אני כותב שזו הממשלה הציונית ביותר, כוונתי לא רק לגולן, אלא גם לתכנית להכפלת ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, לחידוש ההתיישבות היהודית בנגב והקמת כעשרה יישובים חדשים אחרי עשרות שנות הקפאה ולמלחמה להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי, שאבדה בעשור האבוד.

* בזכות העמידה האיתנה – בניגוד לפייק ניוז שמפיץ נתניהו כבר 6 חודשים, עמידתה האיתנה של הממשלה, והמסרים החד-משמעיים של ראש הממשלה ושר החוץ, הביאה את ארה"ב לחזור בה מכוונתה לפתוח קונסוליה לפלשתינאים בירושלים.

* אכן, העם עם הגולן – יישר כוח ענק למנחם רהט על מאמרו המצוין "העם עם הגולן". מנחם היטיב לתאר את הניסיון הנואל של שש ממשלות לנסיגה מהגולן. יש לציין שנתניהו הוא היחיד שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן.

מספר הערות למאמר:

א. בגין לא אמר אחרי קבלת חוק הגולן שיהיה משא ומתן על הגולן אלא שיהיה משא ומתן לשלום עם סוריה. הוא אמר את הדברים בנאום הסיכום של הדיון, בתגובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהמהלך יסכל כל אפשרות למו"מ לשלום עם סוריה. ואלה היו דבריו של בגין: "מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל: לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, To force upon Israel"", כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים כי אתם הבאתם את החוק הזה. ואני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?… מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? … חמש עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים 'כן, כמה זמן'. מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במילים: לעולמים לא יהיה משא ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. ואתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר, זה חמישה דורות ויותר. רק כשתיחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו אתנו. כלומר ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה".

בגין אמר שחוק הגולן לא ימנע מו"מ עם סוריה. ואכן, שמיר, שבצדק ציין אותו רהט כמי ששמר מכל משמר על הגולן, דווקא הוא החל בוועידת מדריד מו"מ עם סוריה, שהוביל אותו יוסי בן אהרון. אלא ששמיר סירב לאפשר להעלות במו"מ הזה את נושא הגולן. אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו צפצפו על חוק הגולן וניהלו מו"מ על נסיגה.

ב. לא רק שמיר אלא גם שרון לא ניהל מו"מ על הגולן.

ג. נכון לכתוב אסד ולא אסאד. בעבר גם אני נהגתי לכתוב אסאד, עד שלפני כשלושים שנה אהוד יערי העיר לי על כך ומאז אני מקפיד על האיות הנכון.

ד. כותב מנחם רהט: "אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן".

אני מרבה לזכור ולהזכיר בכתב ובע"פ את האיום שהיה על הגולן ואת מורשת הקרב של המאבק ההרואי שבו סיכלנו את הסכנה והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אכן, המאמר הזה הוקדש לחוק הגולן ולחוק משאל עם. אך גם בו כתבתי: "אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל".

ושוב, יישר כוח.

* אנחנו על המפה – אחרי ארה"ב גם איראן מכירה בריבונות ישראל על הגולן. במפת היעדים לתקיפה בישראל שהאיראנים פורסמו, מופיעות מטרות בגולן. זכינו.

* האופוזיציה הפנימית ב"הארץ" – אני מכיר את אורי משגב בערך משנת 2010, כשעוד כתב ב"ידיעות אחרונות". הוא ראיין אותי לסדרת כתבות על הגולן. זה היה אחרי ההתפכחות של רוב מי שתמכו בנסיגה מהגולן. סדרת הכתבות היו אנטי גולן קיצוני. דקלום הנראטיב הסורי במלואו. ישראל היא שהייתה תוקפנית בכל השנים שקדמו לששת הימים. פלשה לסוריה. הגולן הוא שטח כבוש. ההתנחלויות בגולן חייבות להתפנות. מאז סלדתי ממנו. ראיתי בו אובססיבי לסוריזציה של הגולן. הדיון אתו לא היה עם ישראלי שמאמין שלמען השלום נכון לוותר על הגולן, אלא כמו עם סורי שתובע את הזכויות ורוצה לגרש את האויב. בחודשים האחרונים משגב עובר שינוי דרמטי ובין השאר הפך אופוזיציה ל"הארץ" בתוך "הארץ". במאמרו האחרון הוא תקף בשצף קצף את פשקוויל המערכת של השוקניה היוצא נגד פיתוח הגולן, שהנו שטח "קבוש" שצריך לסגת ממנו. אני ממש שמח לקרוא את המודל המשופר של משגב. שורת הפתיחה של המאמר: "לפעמים צריך לומר את האמת. הגולן לא יחזור להיות שטח סורי". הוא תקף את פשקוויל המערכת שזינב במרצ וקרא לה להתנגד לתכנית פיתוח הגולן. שורת הסיום שלו: "מי שמאמין כמוני שהשמאל חייב לקחת חלק בהנהגת המדינה, נדרש גם להסתגל למציאות המשתנה ולא לירות על אוטומט סיסמאות אנכרוניסטיות".

שגיאה בכתבה שלו: הוא כתב שברק הציע לסורים בשפרדסטאון כמעט הכל ואילו הם התעקשו לקבל כמו המצרים. זה לא נכון. בהסכם עם מצרים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. סוריה לא הסכימה לנסיגה לגבול הבינלאומי, והתעקשה על כך שהנסיגה תהיה לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים שהיא כבשה מישראל בשנות החמישים, ובהם חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת. ברק הציע לסוריה יותר מאשר נסיגה לגבול הבינלאומי, נסיגה כמעט לקווי 4.6 למעט רצועה של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בספרו "חרקירי" הגדיר רביב דרוקר את הצעתו של ברק – נסיגה מ-110% מהגולן. וגם את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

* חשבון הנפש של מורן שריר – בעקבות אורי משגב, גם מורן שריר, אף הוא מ"הארץ", יוצא מן הארון. הוא מודה בטעותו ומודה לנו שנאבקנו. הוא התפכח. הוא קורא לשמאל לחשבון נפש.

הוא מספר שכל מי שמקיף אותו ייחל לנסיגה מהגולן. הוא מתוודה שירק על מכוניות שהייתה עליהן הדבקית "העם עם הגולן". "היינו יורקים על מכוניות חונות עם מדבקת 'העם עם הגולן', חשבנו שהן מה שמפריד בינינו לבין חיים אוטופיים במזרח תיכון חדש. כמעט כל מי שנמצא סביבי היום – חברים, קולגות, בני משפחה – תמך אז בירידה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. היום המחשבה הזאת מצמררת אותם. אף אחד לא מעלה על דעתו את הדבר הזה… כל מי שהיה אז סביבי, היה מוכן לקחת את הסיכון הזה. מזל שהיו אנשים שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון והדביקו על המכונית שלהם 'העם עם הגולן'. מזל גם שלא היה אז פרטנר לשלום. נדמה לי שרוב האנשים שתמכו אז בירידה מהגולן מעולם לא עשו חשבון נפש. לא שאלו את עצמם מה היה קורה חלילה אם החלום שלהם היה מתגשם; איך קרה שהם טעו אז; והאם יש סיכוי שהם טועים היום שוב. … אנשי שמאל חייבים להודות שירידה מרמת הגולן יכולה הייתה להיגמר בקטסטרופה… לשמאל חשוב להיות צודק. דווקא מי שכל כך חשוב לו להיות צודק, צריך להודות בפעמים שבהן הוא טועה. להודות ולנסות ללמוד מזה לקח".

כל הכבוד על חשבון הנפש והיכולת לומר "טעיתי". טוב היה גם להוסיף התנצלות בפני מי שחבריו והוא ירקו על מכוניותיהם.

* אל חיק הציונות – כבר פעמים אחדות בחודשים האחרונים ציינתי את השינוי המבורך המתחולל אצל אורי משגב, מי שהיה מהבולטים בדבוקת שוקן, ולאחרונה הוא עובר תהליך התפכחות ודה-שוקניזציה מרשים מאוד, כולל ביקורת חריפה חוזרת ונשנית על "הארץ", על פשקווילי המערכת שלו ועל עמיתיו לשעבר לדבוקה ובראשם של גדעון לוי. דעותיו השמאלניות של משגב רחוקות משלי, אך נראה לי שהוא חזר אל חיק הציונות, ועל כך הוא ראוי לכל שבח.

במאמרו האחרון, הביקורת שלו על "הארץ", מאמר המערכת ומאמר של גדעון לוי הייתה נוקבת במיוחד. הוא כתב על אובססיית הנכבה של העיתון. כמה ציטוטים:

"בחלוף השנים אין זה תקין פוליטית לעסוק בלוחמים היהודים שנהרגו (היו בהם צעירים וגם מבוגרים בעלי משפחות, עולים חסרי הכשרה צבאית שאפילו לא הספיקו ללמוד עברית, ניצולי שואה, נשים ולעתים אף נערים), גם לא באזרחים שנרצחו או ביישובים שפונו וחרבו ובתושביהם שהפכו לפליטים. דומה שכיום יש רק נכבה: הרג וגירוש ערבים, כפרים פלסטיניים שהוחרבו ופליטים פלסטינים. העיוות ההיסטוריוגרפי הזה, על חוסר הסימטריה האבסורדי והבלתי־מוסרי בעליל שבו — הוא בבת־עינם של חוגים מסוימים בישראל, ערבים ויהודים. 'הארץ' מעניק לעיוורון־מרצון הזה במה נלהבת. לפלסטינים אזרחי ישראל, כעמיתיי עודה בשארת וחנין מג'אדלה, הוא מאפשר לחמוק מכל אחריות של החברה הערבית לגורלה — ממלחמת 48' ועד עצם היום הזה. הפלסטינים, מאז ולתמיד, הם אך ורק קורבנות סבילים ותמימים של מפעל הפשע והרשע הציוני. יש כמובן גם יהודים כאלה, באקדמיה ועיתונות. גדעון לוי הוא דוגמה בולטת… ל'הארץ' זה היה בבחינת די והותר. מאמר המערכת ביום ראשון כבר קבע, נחרצות ובאופן גורף: 'חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות ההכרעה בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי הלוחמים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות'. ואילו גדעון לוי, באותו עמוד אדיטוריאלי ממש, כבר הלך כצפוי צעד נוסף: 'מה שעוללנו אז לפלסטינים אנחנו ממשיכים לעולל להם כיום, רק ביתר שאת… מנגנוני הטיוח והצידוק יכסו על כל חשיפה מ–1948… נא לא להפריע לנו, אנחנו ממשיכים — באותם פשעים, או בדומיהם'. כלומר אליבא דחתן פרס סוקולוב הטרי, גם היום חיילי צה"ל בשטחים רוצחים פלסטינים בהמוניהם, מרוצצים גולגולות של ילדים, אונסים באלימות ומורים לכפריים לחפור בורות ויורים בהם לתוכם… לפנינו חגיגה אקסטטית ממש של הפרזה, כזבים, התחפרות, התפלשות והתקרצפות ברגשי אשמה. אם באמת רוצים דיון רציני במלחמת 48', הוא חייב להיות מאוזן. אם אמת, אז כל האמת… בלי להתחמק מעובדות היסוד: ערביי פלסטינה פתחו בפעולות איבה רצחניות מיד לאחר אישור תכנית החלוקה שלה התנגדו, באמצעות כ–400 מיליציות מקומיות חמושות. צבאות ערב פלשו למדינה היהודית מיד עם תום המנדט במטרה להחריב אותה ולמחות את זכר קיומה… עמיתיי ב'הארץ' לא מסתפקים בבירור העובדות ומרבים לדרוש 'התנצלות'. מדכדך לשוב ולהיגרר לשם 74 שנים אחרי פרוץ המלחמה, אבל את ההתנצלות הזאת כבר היטיב לנסח בגאונותו אפרים קישון: סליחה שניצחנו".

* בורג מעדיף את תורתו של כהנא – אברום בורג יצא ב"הארץ" במתקפה חריפה נגד הוגה הדעות החשוב ביותר היום בישראל, מיכה גודמן. מיכה יוצא מהשבלונות השחוקות של ימין ושמאל ומציע תפיסות מורכבות להתמודדות עם הנושאים המורכבים שעמם מתמודדת מדינת ישראל. בתור שכזה, הוא האיום הגדול ביותר על אנשי הקצה, הקנאים הפנאטיים משמאל ומימין. כותרת הפשקוויל של בורג היא "כל דבר עדיף על המרשמלו של מיכה גודמן". אך טבעי שאדם כמו בורג יבכר אלף מונים את תורת הגזע הכהניסטית על ה"מרשמלו". כשהוא רואה את הרדיקלים מימין, הוא רואה את עצמו. אנשים קיצונים יכלו בקלות למצוא את עצמם בקיצוניות הנגדית. הם לא יכולים לדמיין את עצמם שוהים במקום מורכב. איפה שיש מורכבות, שלא הכל שחור ולבן, הקרקע אינה יציבה, האוויר דליל, הם נתקפים סחרחורת ומחלת ים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות, עם חשיבה מופשטת.

חוק הרדיקלים השלובים.

* פשעים נתעבים – הרצח הנתעב של יהודה דימנטמן, ביום חמישי בלילה, מבטא את המציאות האמתית ביהודה ושומרון; מי הצד הטרוריסטי האלים, הן בכמות הפיגועים והן בחומרתם. המתנחלים היהודים ביו"ש, שרובם המוחלט אזרחים שומרי חוק וסולדים מאלימות, הם קורבן לאלימות ולטרור.

הפשע הנתעב שביצעו 15 בני עמי שבחרו בטרור ביום שישי בבוקר, שפרצו לבית של משפחה פלשתינאית בכפר קריות, ביצעו פוגרום, השחיתו את הרכוש ופצעו את אב המשפחה שפונה לבית חולים, מוכיח שיש גם בעיה חמורה של מחבלים יהודים.

דווקא העובדה שמדובר לכל היותר בכמה מאות מנוולים, מתוך ציבור של חצי מיליון איש, מעידה על כך שניתן למגר את התופעה, והעובדה שהיא קיימת היא כישלון של מדינת ישראל, של כל הממשלות ושל כוחות הביטחון.

* סילוף שכלי ונפשי – אחד ממצדיקי הטרור הערבי, הצדיק אותו בכך ש"אין סימטריה. עיקר האלימות היא הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.] עצמו. אנחנו מדכאים וגוזלים עוד ועוד אדמה ולהם אין אפשרות לבחור את השלטון שמנהל את חייהם. אז הם נלחמים. אין בזה שום חדש חוץ מהעובדה שהיהודים החכמים החליטו שמה שנכון לגבי כל כובש בהיסטוריה לא יפעל עלינו. יפעל גם יפעל". לא הייתי מתייחס לדברי הבל אלו, אלמלא העובדה שכתב אותם חבר קיבוץ נירים, שלגבול עזה, שאחרי שחלומו הרטוב הוגשם וישראל נסוגה מכל רצועת עזה, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, האויב ממשיך להכות, יורה פצמ"רים ורקטות על קיבוצו, שאף שילם מחיר דמים במבצע "צוק איתן". והגאון ממשיך לדקלם אותם דקלומים ואותן סיסמאות, על אקיבוש בלה בלה בלה, ועל האשמת היהודים בטרור נגדם, הנובע מכך שהם מרשים לעצמם לחיות במקום זה או אחר. אם חלומו הרטוב יתגשם ביהודה ושומרון כפי שהוגשם בעזה, גוש דן יהיה עוטף יו"ש. וכפי שבשם ה"שיבה" הטרור מעזה נמשך גם כשאין שם אף יהודי אחד ואפילו לא קבר של יהודי אחד, כך יהיה גם ביו"ש. וכפי שאחרי הנסיגה המלאה הם טוענים שאקיבוש נמשך והגאון מדקלם גם את השטות הזאת כדי להצדיק את הטרור נגדו, כך המשך הטרור מיו"ש אחרי הנסיגה יוצדק בכך שאקיבוש נמשך ושיו"ש היא מחנה ריכוז כמאמר גדעון האו האו לוי.

הנ"ל מתעקשים להתעלם מן העובדה שהטרור הערבי נובע מהתנגדות לכל נוכחות יהודית בכל מקום בארץ ישראל. ואת הניוון המוסרי והרוחני של מצדיקיו בתוכנו היטיב ברל כצנלסון לתאר בדיוק מוחלט, כאשר הארנון אבנים של שנות השלושים הצדיקו את הטרור הערבי נגד היהודים בארץ 12 שנים לפני הנכבה-שמכבה ו-31 שנים לפני אקיבוש: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* גדעון לוי בעד חיסול הטרור – גדעון לוי תומך בהתלהבות בלתי מסויגת ברצח יהודה דימנטמן: "לא נותרה לפלסטינים שום דרך לקבל בחזרה את אדמתם, זולת האלימות".

המשמעות היחידה של דבריו, היא שאם איננו רוצים באלימות, על כולנו לחזור לאירופה או לארצות ערב, לאמריקה או לאתיופיה, ולמסור להם בחזרה את "אדמתם". אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל, האלימות בארץ ישראל לא תופנה נגד יהודים, ובא לפלשתין גואל. ושלא נשכח לקחת אתנו גם את מתינו.

* הגדרת האלימות – רוגל אלפר יודע שהאלימות בקרב המתנחלים היא של קבוצה קטנה, בשולי השוליים הרדיקליים והסהרוריים ביו"ש ושהרוב המוחלט רחוק ממנה כרחוק מזרח ומערב. ולכן, כדי להמשיך בהפצת תעמולת "אלימות המתנחלים" הוא מגדיר מחדש את האלימות. כל מי שחי ביו"ש עושה מעשה אלים, קולוניאליסטי, אפרטהיידיסטי, קיבושי. זאת האלימות. כלומר, כאשר ילד באריאל שותה שוקו, הוא מבצע פעולה אלימה. כאשר ילדה במעלה אדומים נושמת היא מבצעת פעילה אלימה. הוא גם יודע שהמתנחלים הם קורבן לטרור ולאלימות של פלשתינאים. אבל הוא כותב שכאשר מיידים אבן על מכונית ובה מתנחלים, האלימים כאן הם המתנחלים. נו, הרי זה שמשלם לו משכורת כבר הסביר מי אשם בכך שצלף פלשתינאי כיוון בקור רוח למצחה של שלהבת פס בת עשרה חודשים, סחט לאט לאט את ההדק ורצח אותה בדם קר. הרי היא מתנחלת אלימה. גדעון לוי ועמירה הס פרסמו אף הם פשקווילים עם אותו המסר.

* אם הם לא היו שם – חיים בר-לב היה אדם רב זכויות, שהקדיש את חייו לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. הוא היה ממפקדי הפלמ"ח ומהמפקדים הבולטים בתש"ח, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נשלח לפקד על חזית הדרום המתמוטטת והוביל את המהפך מתבוסה לניצחון. הוא היה שר המשטרה בשנות ה-80 והשגריר במוסקבה בשנות התשעים.

אבל משפט אחד שאמר, ייזכר לדיראון עולם, וכל זכויותיו הרבות לא תמחוקנה את הכתם. אחרי רצח 6 יהודים מתושבי חברון ב-1981, בהיותו ח"כ באופוזיציה, הוא אמר: "אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים".

גם בנו, עומר בר-לב, מכהן היום בתפקיד שר המשטרה, ששמו מותג לשר לביטחון פנים. גם לו יש זכויות רבות. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא מוביל היום מאבק לאומי בפשיעה במגזר הערבי, אחרי שנים של מחדל לאומי נורא. אבל דבריו על "אלימות מתנחלים", הגם שהוא לא אמר זאת עם ה"א הידיעה ("המתנחלים") היא אומללה. בניגוד לחיים בר-לב, עומר יכול לחזור בו ולתקן את דבריו.

מי שרוצה באמת להילחם מלחמת חורמה באלימות הקומץ הכהניסטי המטורף, צריך למקד את המאבק בהם. מי שמכליל על ציבור שלם, ציבור גדול, ציבור פטריוטי נפלא, שתהום פעורה בין רובו המכריע לבין הקומץ של נערי הזוועות, חוטא לא רק לציבור הזה, אלא גם ליכולת להילחם באופן ממוקד ואפקטיבי באלימים.

* נגזר עליו לשקר –  ח"כ מנסור עבאס, מנהיג רע"ם, מתח ביקורת על דבריו של השר בר-לב, ואמר שאסור להכליל על כל המתנחלים. בתגובה, תקף אותו אחמד טיבי ואמר שאסור שח"כ ערבי ידבר כך. משמעות דבריו של טיבי היא שאסור לח"כ ערבי לומר אמת.

* להבחין בין טוב ורע – יש להילחם בקמפיין המכוער על "אלימות המתנחלים", שמעליל עלילה שפלה על ציבור גדול וחיובי ביותר, כאילו אין מלחמה בטרור הכהניסטי ובנערי הזוועות, ולנהל מלחמת חורמה במחבלים הכהניסטים כאילו אין מאבק בקמפיין המכוער נגד המתנחלים.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע ולהתמקד ברע. מי שאינו מבחין בין טוב ורע הוא המשת"פ של הרע.

* רוח גבית לביילין – התנפלותו של טראמפ על נתניהו הפיחה רוח חיים ביוסי ביילין. אם טראמפ אומר שאבו-מאזן רצה שלום ונתניהו לא רצה שלום, הרי שקיבלנו מפי הגבורה הוכחה מי הסרבן, והנה יש פרטנר, ומפעל חייו של ביילין לא מופרך. במקום להודות בטעותו ההיסטורית, ביילין מכריז שאין פרטנר ישראלי – קודם נתניהו, עובדה טראמפ אמר, ועכשיו בנט שמסרב להיפגש עם אבו-מאזן.

ביילין מתעלם מן העובדה שדבריו של טראמפ אינם אלא נקמה בנתניהו על כך שבירך את ביידן. האמת היא שלא נתניהו החרים את אבו-מאזן אלא אבו-מאזן את נתניהו. וגם את טראמפ.

ובאשר לבנט, להבנתי הוא מסרב לכל מו"מ עם הפלשתינאים בשל המבנה הקואליציוני של ממשלתו. המחלוקת הפנימית אינה יכולה לאפשר עמדה ישראלית אחידה שבשמה ניתן לנהל מו"מ. את זה מבינים אפילו במרצ. למה לפרק ממשלה בשל מחלוקת בנושא הפלשתינאי, כאשר ברור שאין פרטנר פלשתינאי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על תביעת ה"שיבה"? הרי הדבר היחיד המשותף לימינה ומרצ בנושא הפלשתינאי, הוא שהפלשתינאים דוחים על הסף הן את עמדות ימינה והן את עמדות מרצ. הרי היינו בסרט הזה.

ומלבד זאת, קצת מוזר להציג את נתניהו כסרבן שלום, כאשר הוא חתם על הסכמי אברהם עם מדינות ערביות. זו הדרך הנכונה לשלום. לשחרר את המזרח התיכון מלפיתת החנק הפלשתינאית ולקדם את השלום במזרח התיכון, שהוא אינטרס של הערבים לא פחות משל ישראל. כאשר יהיה שלום בין ישראל למרבית מדינות ערב, אפשר יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסדר סביר. בנושא הזה, בנט ממשיך, בצדק, את דרכו של נתניהו, כפי שראינו רק השבוע בביקורו באיחוד האמירויות.

* קיפלה את הדגלים – ניר אבישי כהן היה חבר בהנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה. במאמר ב-ynet הוא תקף בחריפות את מפלגתו (לשעבר?) שקיפלה את הדגלים שלה ובעיקר את דגל המאבק ב"כיבוש" ובהתנחלות. "בשם 'רק לא ביבי' הקריבה מרצ את הפלסטינים והפכה להיות עוד מפלגה ככל המפלגות". הוא משבח את הח"כים מוסי רז, גבי לסקי ומיכל רוזין שכבודדים עוד עושים זאת, אך מרצ כמפלגה נטשה את החזית הזאת. בכך הוכרע המאבק הפנימי בתוך מרצ לטובת מי שרוצים אותה כמפלגה חברתית סביבתית ולא אכפת להם מהכיבוש. "הממשלה הנוכחית מגלמת את ניצחונה הגדול של תנועת ההתנחלויות. היא ממשיכה לשגשג גם בממשלה שבה חברים הורוביץ, פריג' וזנדברג. לא מתקיים שיח על פינוי התנחלויות, אין באופק תהליך שלום ומדינה פלסטינית הס מלהזכיר". לשיטתו הוא צודק. בעיניי, זהו שינוי מבורך.

* ערך עליון – מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן בראיון ל"7 ימים": "טוהר הנשק הוא דבר מאוד חשוב, הוא ערך עליון בהוויה ובחיים של כל לוחם ולוחמת במג"ב, אבל מול זה, ערך החיים של הלוחמים הרבה יותר חשוב".

יש כאן בעיה לוגית. אם טוהר הנשק הוא ערך עליון, פירושו של דבר הוא שאין ערך חשוב ממנו. אם ערך החיים של הלוחמים חשוב יותר, ואף הרבה יותר, פירוש הדבר הוא שטוהר הנשק אינו ערך עליון.

האם החיים של הלוחמים הם ערך עליון? גם לא. כי אם היו ערך עליון, אסור לסכן אותם בכך שהם לוחמים. אם יישבו בבית ולא יהיו לוחמים, הם לא יסתכנו. בשבועת האמונים לצה"ל נאמר: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פירוש הדבר, שהגנת המולדת וחירות ישראל הם ערך נעלה על ערך חיי הלוחמים. אגב, לוחמי מג"ב נשבעים אמונים למשטרת ישראל ובשבועת האמונים למשטרה לא מופיעה ההקרבה, אולם אני משוכנע שנכונותם של לוחמי מג"ב להקרבה אינה נופלת מזו של לוחמי צה"ל.

איני אוהב את הביטוי ערך עליון. איני חושב שיש ערך עליון אחד שעומד מעל כל הערכים. אני מאמין בשילוב בין ערכים. יש סולם ערכים, ויש להעדיף ערך אחד על משנהו, אבל כאשר מציבים ערך אחד ומעמידים אותו כערך עליון מעל כל הערכים, הוא עלול לקדש את כל האמצעים, וזו סכנה גדולה.

* עולם אדום – מדי יום מוגדרת מדינה אחרת כאדומה, יום אחרי שמדדי התחלואה שלה מרקיעי שחקים. טוב יותר, יעיל יותר ואחראי יותר להכריז עליה כעל אדומה יום לפני אותם המדדים. ובמילים אחרות, בסיטואציה הנוכחית יש להכריז על העולם כולו כאדום, ולסגור ככל הניתן את השמים. בזמן שנרוויח, יש להירתם בכל הכוח להגברת ההתחסנות ובעיקר בבתי הספר. נכון היה לעשות זאת כבר לפני שבוע.

הצעדים הללו ימנעו סגרים ומגבלות שנזקן לחברה, לכלכלה ולבריאות הנפשית קשה.

* מבצע חיסון המוני – תמונת המצב של זחילת מבצע חיסון הילדים, הוא כישלון של הממשלה, של משרד החינוך ושל משרד הבריאות. לא כך מובילים מאמץ לאומי.

בנושא הזה בנט צריך לגלות מנהיגות ולשים קץ לגרירת הרגליים של המשרדים. שבוע אחד עד עשרה ימים של מאמץ מרוכז בבתי הספר, בכל בתי הספר בארץ, יביא לחיסון הרוב הגדול של הילדים. שרת החינוך צריכה לקבל הנחיה – המדד החשוב ביותר של תפקודך הוא חיסון הילדים. עזבי הכל בצד ולמשך שבוע-שבועיים עסקי במשימה הזאת. שר הבריאות צריך לקבל הנחיה – בשבוע הקרוב זאת המשימה שלך והיא קודמת לכל משימה אחרת. אם לצורך המבצע צריך לעצור לשבוע את החיסונים בקופות החולים ולגייס את הצוותים לבתי הספר – זה מבורך. ואפשר לגייס את פיקוד העורף ומילואים של פיקוד העורף. ואם מבצע החיסון יפגע בלימודים הסדירים, פגיעה כזו למשך כשבוע מוצדקת.

* הפצת מחלה במזיד – בתקופה של מגפת האיידס, בטרם הומצא הקוקטייל, היו מקרים, בארץ ובעולם, של אנשים שנדבקו באיידס ובכוונה קיימו יחסי מין עם נשים רבות כדי להדביק אותן. אותם מנוולים עמדו לדין ונענשו.

על יסוד אותו סעיף בחוק שבו אותם אנשים הועמדו לדין, יש להעמיד לדין את משפחת הפשע, שיצרה הדבקה המונית בזן האומיקרון של הקורונה. המשפחה, מכחישת קורונה וסרבנית חיסונים, חזרה מדרום אפריקה, נמצאה חיובית לקורונה, הפרה במזיד וביודעין את הבידוד. האישה שהיא אשת… חינוך (!!!) ומנהלת מוסד חינוכי, הלכה עם המחלה לבית הספר והדביקה את תלמידותיה בהמוניהן. האיש הלך לבית הכנסת והדביק מתפללים, וכמובן הסתיר את מחלתו.

על האנשים הרעים האלה לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. יד רכה כלפיהם תעודד אנרכיה.

* בעד הקורונה – במוצ"ש נערכה ברעננה הפגנה גדולה בעד הקורונה (שם רשמי: נגד התו הירוק, נגד הכפיה, נגד הבעד ובעד הנגד).

* הגנה על הדמוקרטיה – עובדי האלילים מדקלמים בלי שמץ של חשיבה ביקורתית לא רק את השקרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אלא אפילו את הטרמינולוגיה שלה. ולעתים זה כל כך פאתטי, שאני ממש תמה איך הם לא מנסים אפילו להסוות את העדריות העיוורת, ולו בניסיון לתת איזה ניסוח מקורי במקצת למשהו, במקום העתק-הדבק.

למשל, הגדרת החוקים לחיזוק הדמוקרטיה כ"חוקים איראניים" או "חוקים צפון קוריאניים". האם בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות למנהיג העליון? האם המנהיג העליון כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא מנוע מלכהן כנשיא? ומי בישראל ניסה יותר מכל אדם אחר לשוות לעצמו גינונים ומעמד של מנהיג עליון אם לא מנהיגם הנערץ? ומי הפעיל בישראל פולחן אישיות צפון קוריאני יותר ממושא סגידתם? והאם אופן סגידתם לנתניהו אינו מזכיר סגידה למנהיגים חשוכים שאין דבר בינם לדמוקרטיה?

כעת, בכל העולם החופשי וגם בישראל יש שיח על נזקי הרשתות החברתיות ועל האפשרות להגביל את יכולת הפצת הפייק-ניוז שלהם. אנו רואים בכל העולם ובישראל את המחיר הכבד בחיי אדם ובבריאות הציבור כתוצאה מהפעילות הפייק-ניוזית של כת סרבני החיסונים, שה"מידע" שהם מפיצים ברשתות משכנע המונים לפגוע בעצמם ובסביבה באי התחסנות. האם הדמוקרטיה אינה צריכה לחפש דרך להתגונן בפני התופעה? איך? זו שאלה. בכל העולם החופשי וגם בישראל דנים היום ברגולציה על הרשתות, באופן שתגביל את יכולת הפצת מידע כוזב ומסוכן בלי לפגוע בחופש הביטוי. שר המשפטים הקים ועדה מקצועית לבחון לעומק את הנושא ואת השלכותיו. שר התקשורת בוחן דרכים לחובת סימון הפצת מידע המוני באמצעות בוטים, תוך שמירה מרבית על חופש הביטוי. זו דילמה שמעסיקה את כל העולם החופשי, את כל המדינות הדמוקרטיות. המטרה של החוקים הללו היא הגנה על הדמוקרטיה.

תעשיית השקרים וההסתה, שעל ראשה בוער הכובע וכנראה היא יודעת שיש לה מה לדאוג באשר לפעולתה האנרכיסטית והאנטי דמוקרטית ברשתות, יוצאת למלחמה. ושוב – "אנטי דמוקרטים", "איראנים", "צפון קוריאנים". ועובדי האלילים מדקלמים בלי לעצור שניה ולחשוב, להטיל ספק, לשאול את עצמם שמא אולי המטרה היא להגן גם על עליהם ועל ילדיהם?

לעתים אני תמה לשם מה אברהם אבינו טרח לנתץ את הפסלים בחנות של אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעות כאלו של עבודה זרה?

* אופוזיציה למדינה – נתניהו, ראש האופוזיציה למדינה, הולך מדחי לדחי. אין לו גבולות, לאיש הזה. כנראה כבר קטן עליו להסית את אזרחי ישראל נגד הממשלה והלגיטימיות שלה, נגד הכנסת ומערכת המשפט. הרי הוא מדינאי גדול. אז עכשיו הוא מסית את אומות העולם נגד מדינת ישראל. נתניהו מפיץ סרטוני הסתה נגד מדינת ישראל באנגלית, שבהם הוא מציג אותה כדיקטטורה ומזהיר את העולם שהדבר מסכן את כל הדמוקרטיות בעולם.

נתניהו מסית את העולם נגד מדינת ישראל כמו הגרועים ב"שוברים שתיקה". כמו הנתעבים ב"בצלם". כמו גדעון לוי ועמירה הס במהדורה האנגלית של "הארץ". בקצב הזה הוא עוד עלול להופיע כמו מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון כדי לדרוש מהעולם לעבור מדיבורים למעשים ולהטיל סנקציות על הדיקטטורה הישראלית.

זאת התוצאה הישירה של "המדינה זה אני" – לוז הביביזם המגלומני. מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

* תואם גדעון לוי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי הוא מעריץ של נתניהו.

וכעת נתניהו הולך בדרכיו של גדעון לוי, מסית בעולם נגד מדינת ישראל ומפיץ עליה עלילות שקר.

* הכנה לצה"ל במגזר הערבי – לראשונה, מתנהל בימים אלה סמינר הכנה לצה"ל בחברה הערבית המוסלמית, בהובלת עמותת ברית ערבית.

ברית ערבית היא עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בשנת 2018 ע”י הישאם אבו ריא, רס”ן במיל’, במטרה לגרום לשינוי מהותי בחברה הישראלית והערבית ע”י שילוב וקידום של החברה הערבית בישראל. העמותה מאמינה כי על ידי יצירת שוויון זכויות ומתן הזדמנויות שוות, הפער בין האוכלוסיות יצטמצם ויתרום להשגת שוויון חברתי שיתרום ויפתח את החברה הערבית ואת החברה היהודית כאחת.

35 מלש"בים משתתפים בסמינר ובהם גם בנות אחדות.

* לאן מוליכה ההסתה – רשומה שהעליתי בפייסבוק ובה סיפרתי על קורס הכנה לצה"ל בחברה הערבית מוסלמית, הניבה תגובות סותרות. היו שביטאו התרגשות ואהדה. היו שהביעו חשש מפני התהוות גיס חמישי, סיפרו על אירועים של סיוע מתוך מחנות צה"ל לבוזזי תחמושת ועוד. אני שותף לשתי התחושות הללו. אני רואה בשמחה ובהתרגשות את רצונם של ערבים להתערות בחברה הישראלית גם באמצעות גיוס לצה"ל. אני יודע על ערבים שהתגייסו והיו לוחמים ומפקדים מצטיינים. אך איני עיוור לסכנה. יש לערוך מבדקים קפדניים לערבים המעוניינים להתגייס ובסה"כ אני רואה בכך ניסוי שנכון לעשותו בשום שכל ובזהירות.

והייתה גם תגובה אחרת. מישהי כתבה שהממסד חושש שיהיו חיילים יהודיים שביום פקודה לא ירצו לרצוח יהודים ולכן הוא מגייס את הערבים שיעשו כן. כלומר, ממשלת הסמול האנטי ציונית והדיפ-סטייט מתכננים ג'נוסייד למתנחלים ומגייסים את הערבים שיעשו זאת.

אפשר לשאול למה אני מתייחס לדברי הבל ובלע של תמהונית הזויה, שמשהו בחיבורים אצלה קצת רופף, בלשון המעטה. לא, אסור להתעלם כי היא פרי הבאושים של ההסתה הנוראית נגד הממשלה. מה שהיא כתבה היא מסקנה הגיונית מהדברים שהיא שומעת מקרעי, אמסלם ויאיר נתניהו, אם להזכיר שלושה מהבולטים בתעשיית השקרים וההסתה. שלא לדבר על מה שהיא שומעת מבן גביר הכהניסט וסמוטריץ' שעל הרצף הכהניסטי.

נכון, הרוב המוחלט של המוסתים לא הגיע לשפל כזה. כפי שברור שהרוב המוחלט של המוסתים לא יעשה עוד צעד אחד, אל הרצח הפוליטי. אבל לשם כך יש צורך רק באחד. ואני משוכנע שיש יותר מאחד.

* רשע מרושע – ברלנד מגלם באישיותו את הרוע המוחלט, הצרוף, המזוקק. האיש הוא מגלומן אגוצנטרי, אגואיסט ונרקיסיסט חולני, שהזולת קיים, מבחינתו, רק כדי לשרת את תאוותיו המטורפות. תאוות מין חסרת גבולות, תאוות בצע ללא מצרים, תאוות כוח ושליטה שלוחת רסן.

הוא אדם חף לחלוטין ממוסר. אין לו שום בעיה לאנוס ולהתעלל מינית בנשים אומללות, במצב הקשה ביותר, שבאות אליו במצוקתן כדי לקבל סעד נפשי ורוחני. אין לו שום עכבות לעשוק דלים, אנשים חולים וגוססים שהוא גוזל את מיטב כספם תמורת "ברכה", באמצעות סיפורי שקר על ברכות שלו שבזכותן חולים החלימו. ואין לו שום היסוסים לשלוח את חייליו לרצוח איש ונער חפים מפשע, כי הוא החליט שהם לא צריכים לחיות.

כיוון שאני נגד עונש מוות, הייתי רוצה לראות את הרשע המרושע הזה נרקב מאחורי סורג ובריח עד נשמת אפו האחרונה.

בינתיים, כיוון שהוא לא רצח במו ידיו אלא "רק" ציווה את חייליו לרצוח, הוא לא חשוד, משום מה, ברצח, ולכן לא הוגש נגדו כתב אישום, בשל התיישנות (על רצח אין התיישנות). וכעת, כאשר הוא יושב בכלא על עושק וגזילה, הוא זכה לשחרור מנהלי, בגלל הצפיפות בבית הכלא. והוסבר שהמחשב קבע שהוא ישתחרר. עם כל הכבוד לאדון מחשב, בני אדם צריכים לשחרר את הבא בתור ברשימה של המחשב ולהשאיר את הרשע בכלא, שירצה את עונשו עד השניה האחרונה.

ההתנהלות הזאת היא שילוב של חלם וסדום.

* ב…בר…ברו..ברוך מפ"ת – 37 שנים אחרי שנמחקה, שוחזרה כתובת הגרפיטי מעל מבנה שאיבת מים בשער הגיא: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!". הכתובת שנכתבה בתש"ח נכנסה לפנתיאון ההיסטורי בזכות שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי", המנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ד (1974). ב-1984 היא נמחקה.

אני מבין את הרצון העומד מאחורי השחזור, אך לדעתי זו טעות. אני לא מתפעל, בלשון המעטה, מתרבות הגרפיטי, ובעיקר של מי שמנציח את שמו האישי בגרפיטי ענק. לכן איני אוהב גם את השיר של שלמה ארצי.

איני בטוח שמורשת הוונדליזם היא הביטוי הנאות של מורשת תש"ח.

* גזענות פוליטיקלי קורקט – גזענות, כידוע, אינה פוליטיקלי קורקט. אבל יש גזענות פוליטיקלי קורקט. למשל, גזענות נגד אשכנזים. הרי האשכנזים הם "פריבילגים" ו"הגמונים" וכל הג'יבריש הבלהבלהיסטי הפוסטמודרניסטי הזה, ולכן גזענות נגדם ראויה לשבח ולפרסום ב"הארץ". וכך, התפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שירו של מואיז בן הראש, הנושא את הכותרת התמימה "והגדת לבנך". בגרסה המקוונת שֵׁם השיר פחות תמים: "זכור את אשר עשו לך האשכנזים". כבר הכותרת פורטת על האסוציאציה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". בדרך כלל, אם בכלל מדברים בימינו על עמלק, עושים זאת בטקסי יום השואה, כלומר בהקשר של השמדת העם היהודי. וכאשר בן הראש כותב את המילים הללו, זה אזור החיוג של "פשעי האשכנזים", בעיניו.

יהודי השומע את המילים האלה, אינו יכול שלא לזכור את המשך הצו, שאינו רק צו של זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר כשמישהו מדבר על "זכור את אשר עשו לך" הוא יודע שהאסוציאציה של המאזין תהיה ל"מחה את זכרם".

ומה עשו לכם האשכנזים, לדברי אבישי-בן-חיים-בשורות-קצרות-ומנוקדות, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן" (העייף ויגע בדרך לקוחים מהפסוק המגשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"תמחה את זכר עמלק")? הנה רשימה חלקית: אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ… וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ… וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת (מתבכיינים האשכנזים האלה עם השואה שלהם) וכן הלאה וכן הלאה.

לא יעזור לכל האבישי בן חיימים ומואיז בן הראשים למיניהם. הם לא יוכלו לעצור את השיירה הציונית של מיזוג הגלויות. האובססיה הגלותית והשנאה העדתית יכולות אולי לעכב את התהליך, אך לא לעצור אותו. כבר היום עשרות אחוזים מן המשפחות הצעירות הן "מעורבות". בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע להשיב לשאלה הארכאית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

אנחנו יהודים ישראלים. הניסיון לכפות עלינו זהות של הפרדה גלותית, יתפוגגו כאבק פורח.

* כמעט מושלם – הספורט שאני הכי אוהב לצפות בו הוא נינג'ה. בלי אסי ורותם זה היה מושלם.

* כגשם דאשתקד – אחד מסיפורי הילדות שלי, הוא שהייתי יורק על החלון בחדרי ובשתי ידיי מפעיל "וישרים" (כלומר כפות הידיים עצמן) ומדמיין שאני נוהג בגשם. זה רק ביטוי אחד לכך שמשחר ילדותי אהבתי מאוד את החורף, את הגשם, את סופות הרעמים והברקים, את הברד. והאהבה הזאת טבועה בי עד היום, כאשר עליתי לגולן וזכיתי בכל אלה ביתר שאת ובבונוס שבילדותי לא יכולתי לחלום עליו – השלג. וזאת לדעת, בנושא השלג יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שכבר נמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג; אגף שרוב חבריו הם ילדים.

לשלג לא זכיתי בילדותי הרמת-גנית. לשם כך היינו נוסעים לירושלים או לחרמון. אבל לגשם גשם משמים קול המון טיפות המים – זכיתי גם זכיתי. ואני זוכר ימים ארוכים של גשם זלעפות. הו, כמה אהבתי ללכת בגשם ולקפוץ עם מגפי הגומי בשלוליות. ממטריות סלדתי תמיד.

בלב שכונת תל-גנים, הייתה תעלת ניקוז, שקראנו לה הוואדי. בימים גשומים הוואדי זרם ובימים סוערים הוא שצף וקצף. ובימים סוערים במיוחד הוא עלה על גדותיו, ורח' יוסף צבי הפך לרחוב ונציאני, נחל זורם של מים חומים מהסחף. וזה היה המראה האהוב עליי מכל, שהסעיר את דמיוני, כאילו אנו חיים לצד נהר גדול.

אז לא קראו לזה "כרמל" ולא הכניסו אותנו לפאניקה כאילו הגשם היא מתקפת טילים מאיראן. אז קראו לזה חורף, יום סגריר, וציפינו לקבל אותו בברכה ובשמחה כי גשם הוא ברכה. ואכן, גשם הוא ברכה.

          * ביד הלשון

יד פוגשת יד אחות – סיסמת טקס השאת המשואות ביום העצמאות ה-74 תהיה "יד פוגשת יד אחות".

הסיסמה היא בהשראת שירה של רחל המשוררת "גן נעול", הנפתח במילים:

מי אתה?

מדוע יד מושטת

לא פוגשת יד אחות?

את השיר הקדישה רחל לזלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"