צרור הערות 5.12.21

* פעולה מופתית – מחבל חמוש בסכין הסתער על נער יהודי, דקר אותו ופצע אותו. לוחמי מג"ב רצו לעברו והוא ניסה לדקור אחד מהם. הלוחמים ירו בו ובתוך שניות ספורות נטרלו אותו. המחבל נהרג.

ועכשיו מנסים ליצור מהומה מלאכותית כאילו נפל פגם כלשהו בפעולתם, כיוון שבשניות הספורות של האירוע הם ירו בו כשכבר שכב על הרצפה. הביקורת הזאת מטורללת. כך מנטרלים מחבל. כך מסיימים אירוע. אלמלא נהרג, היה נתפס פצוע. אילו נתפס פצוע, מאותו רגע נכון היה להגן עליו. טוב יותר שהוא נהרג. הוא בן מוות.

טוב עשו ראש הממשלה, שר הבט"פ, שר הביטחון ושר החוץ כשמיהרו לשבח את הלוחמת והלוחם על פעולתם וטוב עשו מפכ"ל המשטרה ומפקד המחוז, שאף הם שיבחו אותם.

הביקורת המלאכותית על הפעולה, משחקת לידיהם של תומכי אלאור אזריה. באופן טבעי, הם יוצרים אסוציאציה בין הביקורת שלהם לבין משפט אזריה. לכאורה, כמו שהביקורת שלהם חסרת שחר, כך גם הביקורת על אלאור אזריה. אלא שאין שום קשר בין המקרים.

הם הרגו מחבל במהלך פיגוע. אילו בנטרול המחבל הוא היה נפצע קשה, שוטרים וחיילים היו עומדים סביבו לקראת פינויו, ו-11 דקות אחרי סיום האירוע היה מגיע שוטר או חייל, ובקור רוח מכוון את נשקו ויורה בראשו של המחבל, אז היה זה אירוע מן הסוג של אלאור אזריה. במקרה כזה, אותו שוטר שסרח היה עומד לדין. אבל אלה שני מקרים שאין שמץ של דמיון ביניהם.

* לשנות את הנוהל – לוחמי מג"ב שנטרלו את המחבל זומנו לחקירת מח"ש. זו חקירה אוטומטית, על פי נוהל שלפיו נפתחת חקירת מח"ש בכל התקלות שבה אדם נהרג בידי שוטר. יש לשנות את הנוהל הזה ולהמיר את האוטומט בהפעלת שיקול דעת – חקירה רק במקרה שיש חשד לפלילים. במקרה הנוכחי אין שום חשד כזה.

* חרדים לתנועה והתחבורה בנגב – פתק שכתב ראובן שילוח, ממייסדי קהיליית המודיעין הישראלית וראש המוסד הראשון; המען לא ידוע ואין תאריך, אך הוא נכתב כנראה בשלהי המנדט הבריטי: "אבקשך להביא בפני גולדה – הלילה היו אצלי שקולניק (=לוי אשכול) וקוזלובסקי (=פנחס ספיר). הם חרדים מאוד למען התנועה והתחבורה בנגב. איש שהגיע משם אחה"צ מוסר כי אם לא יוכנסו מיד המשוריינים לשימוש בנגב לא יוכלו להתנועע [=להתנייד] יותר ברוב שטחי הנגב. שקולניק וקוזלובסקי מנסים במלוא מרצם להתקין ולסדר סידורים שונים – בינתיים הם מציעים שגולדה תעשה מחר בבוקר מאמץ נוסף ולו טלפוני, לקבל אישור מהממשלה להוציא מיד חלק ממשורייני חיל הנוטרים לשימוש.

מיחזקאל שמעתי כי הנציב הבטיח לגולדה לבדוק את העניין ולהשיג תשובתו תוך ימים אחדים – יתכן שתזכורת טלפונית למזכירו הפרטי או למזכירות הראשית עלולה להחיש ההחלטה.

לא אאריך הפעם יותר.

ראובן".

נדמה לי שמכתב כזה היה אקטואלי לפני חצי שנה, במבצע "שומר החומות", כאשר כנופיות בדואיות חמושות שלטו בצירי תנועה רבים בנגב ויישובים ישראליים היו נצורים. והוא אקטואלי גם השבוע, כאשר בערב אחד היו בנגב שלושה מקרים של יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים. הריבונות הישראלית על הנגב נשחקה עד דק. משימת המשימות של הממשלה היא שיקום הריבונות הישראלית.

* הרפו מאריה שיף – הפרקליטות "שוקלת" לערער על "קולת" עונשו של אריה שיף. הנגב בוער, הפשיעה בו משתוללת, מצב הביטחון בכבישים קשה, הריבונות הישראלית נשחקה קשות, הממשלה הגדירה את הפשיעה במגזר הערבי כמשימה לאומית והמדינה מחפשת את הדרכים הנכונות להכות בפשיעה ובפושעים, להחזיר את הביטחון ואת הריבונות. במקום שהפרקליטות תבחן מה עליה לעשות כדי לחזק את המשילות וללחום בפשיעה, היא עסוקה ב"לשקול" ערעור על עונשו של שיף.

אריה שיף הוא אזרח שומר חוק, אדם שוחר טוב, פעיל בקהילה ואיש חסד, אדם מבוגר שנקלע לסיטואציה מאיימת של תקיפה פושעת על רכושו, שהעמידה אותו בסכנת חיים או לפחות בתחושה סובייקטיבית של סכנת חיים. כלל לא היה צריך להגיש נגדו כתב אישום, כיוון שהוא פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט, ששקלל את כל מרכיבי הסיטואציה, החליט אמנם להרשיע אותו, אך לא להכניס אותו לכלא וגזר עליו 9 חודשי עבודות שירות. מה בוער להם כל כך לראות דווקא את האיש הטוב הזה, בעשור השמיני לחייו, יושב בכלא עם פושעים, כאחד הפושעים? די, תרגיעו. כבדו את החלטת בית המשפט. תנו לאריה שיף מנוח, תנו לו לרצות את עבודות השירות, הרפו. במקום לתרום למלחמה בפשיעה, אתם פוגעים בה.

* טרור לכל דבר – שרת התחבורה מרב מיכאלי היטיבה להגדיר את תופעת יידוי האבנים על אוטובוסים בנגב כפיגועי טרור. "יידוי אבנים על רכבים זהו טרור לכל דבר ועניין, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באבנים שמושלכות על אוטובוסים שמסיעים עשרות אנשים ומסכנות כל כך הרבה חיים". השרה הבהירה כי על המשטרה לפעול בהקדם לאיתור הפורעים, ולמצות איתם את הדין, וסיכמה כי "זריקות אבנים על אוטובוסים בכל חלקי הארץ אסור שיקרו, נקודה".

נקודה. אני שמח שמרב מיכאלי מכירה בכך שיידוי אבנים הוא טרור, שאבן היא כלי משחית ורצח. כך בנגב וכך גם ביו"ש. יש להפסיק להתייחס ליידוי אבנים כאל מעשה קונדס. תנאי להחזרת הריבונות היא החזרת השליטה של המדינה בדרכים. אם אין מספיק כוח למשטרה לעשות זאת, יש לערב בכך את צה"ל, ואף להקים יחידות מילואים מיוחדות – הגמ"ר (הגנה מרחבית) של יישובי האזור, שרוב תושביו הם לוחמים קרביים. ויש לשנות את החקיקה, כך שיידוי אבנים ייחשב לניסיון רצח וכל מיידה אבנים יואשם בניסיון רצח וייענש בהתאם.

* האם מרב מיכאלי פשיסטית? – רוגל אלפר מעניק שירות לקוראי "הארץ" הצורכים תקשורת רק מעיתון זה, ומתאר את האופן ה"היסטרי" שבו שאר כלי התקשורת, כלומר "תקשורת המיינסטרים הימנית", מתארת את תופעת יידוי האבנים לעבר כלי רכב בנגב. הוא לועג לאמירה שהמעצמה הגרעינית ישראל מאבדת ריבונות בגלל כמה אלפי בדואים עם אבנים ומקלות, וטוען שהטענה הזאת נועדה להנציח את המלחמה והמהפכה הציונית, כי זה טבעו של הפשיזם, שהוא זקוק למהפכה מתמדת. את כל התיאורים של התופעה כ"אובדן הריבונות", "טרור", "מלחמה", "התקוממות אלימה" וכו', הוא מגדיר כפשיזם שנועד לקבע את תחושת האיום הקיומי שממנו הוא ניזון. שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כלומר ערוצים 11, 12 ו-13 הם ערוצים פשיסטיים. כותרת הפשקוויל: "והרי החדשות מפי הפשיזם: כך ישראל מאבדת את ריבונותה בנגב".

כעת, כאשר מרב מיכאלי, שהייתה חלק בלתי נפרד מדבוקת שוקן, היא שרת התחבורה, ופתאום, כאשר מוטלת עליה אחריות, דברים שנראים מכאן הם "טרור לכל דבר", כנראה שגם היא פשיסטית. ברוכה הבאה ל"ימין הפשיסטי".

* בעריכת המרגלת – המרגלת נגד מדינת ישראל, על פי הרשעת בית המשפט בעסקת טיעון עמה, ענת קם, מונתה לעורכת מדור הדעות של "הארץ". לפיכך, אנחנו יכולים לצפות לכך, שמדור הדעות של "הארץ" יהיה מעתה… כמו שהיה עד עתה.  

* סגנית העורכת – מאי מסארוה, בת 29 מטייבה, הורשעה בריגול למען חיזבאללה ונדונה ל-30 חודשי מאסר. כשתשוחרר מכלאה, ניתן יהיה למנות אותה לסגנית עורכת מדור הדעות ב"הארץ".

* הכתובת לתביעת הפיצויים – ד"ר אבו אל-עייש, הרופא העזתי שאיבד את משפחתו כתוצאה מירי בשוגג של צה"ל, צודק בתביעתו לפיצויים על אסונו, אך הוא טועה בכתובת לתביעת הפיצויים. עליו לתבוע את הפיצויים מחמאס. הם, שמבצעים פשע כפול נגד האנושות – ירי שיטתי ומכוון של אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית והפיכת אזרחי עזה למגן אנושי, הנם האשמים בכל תוצאות תוקפנותם ובכל הסבל שהם ממיטים על תושבי עזה. הם אלה שצריכים לפצות את ד"ר אל-עייש. צדק בג"צ שדחה את תביעתו לפיצויים מישראל.

*  יש רק דרך אחת – נשיא צרפת אמר שאין טעם להסכם עם איראן אם ישראל והמפרציות לא תהיינה שותפות לו. הוא צודק. אבל ההסכם היחיד שישראל יכולה להיות שותפה לו, הוא הסכם לעצירה מוחלטת של תכנית הגרעין האיראני ופירוק כל מתקני הגרעין. ובעצם על פחות מזה אסור לעולם החופשי להתפשר.

אולם אין שום סיכוי שאיראן תחתום על הסכם כזה. וגם סנקציות כלכליות, עם כל חשיבותן, אינן משפיעות על משטר האייתולות, המוכן שעמו ירעב ולא יוותר על תכנית הגרעין.

יש רק דרך אחת לעצור את תכנית הגרעין האיראנית – פעולה צבאית. וכיוון שהתגרענות איראן היא סכנה קיומית לישראל ואיום על העולם כולו, אין מנוס מפעולה צבאית. רצוי היה שארה"ב תבצע את הפעולה, אך הסיכוי לכך אפסי. ולכן, אין ברירה זולת פעולה צבאית ישראלית.

* האקווריום של הפרשן הפוליטי – עמית סגל הסביר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" את הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי נשיא המדינה בוז'י הרצוג במערת המכפלה, כבניית גשר עם הימין כדי להכשיר את הקרקע לריצה לראשות הממשלה בתום תקופת הנשיאות. על מה הוא מבסס את התאוריה? על "הדעת נותנת ש…". הדעת שלי נותנת שאין להרצוג כוונה להתמודד על ראשות הממשלה. הוא רואה בתפקיד הנשיאות את שיא שאיפותיו, הוא רואה בתפקיד הממלכתי משימה ההולמת אותו ואת תכונותיו, הוא צובר הערכה ואהדה בקרב הציבור הרחב ולא ירצה לשחוק אותה בקרבות פוליטיים, שספק רב אם יש לו סיכוי לנצח בהם.

מה שמפריע לי בדבריו של סגל, אינו ההערכה השונה שלנו לגבי כוונותיו של הרצוג, אלא שבמאמרו הוא הוזיל את צעדו הממלכתי החשוב של הרצוג לפעולה עסקנית אינטרסנטית. הרצוג לא הלך למערת המכפלה כדי לבנות גשר בינו לבין הימין, אלא כדי לבנות גשר בין המחנה שבו צמח, השמאל הציוני, לבין מערת המכפלה. או אם לדייק יותר – לחדש את הגשר בין המחנה הזה למערת המכפלה. בביקורו במערת המכפלה הרצוג לא התחבר לימין אלא לעצמו, לזהותו, למשפחתו להיסטוריה שלו. ראוי להאזין לנאומו בטקס. בראשית דבריו הוא הזכיר את אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג, שבהיותו שגריר ישראל באו"ם, קרא בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם את הפסוקים מתוך פרשת "חיי שרה" המתארים את רכישת מערת המכפלה, כדי לבטא בכך את זיקתנו הלאומית ההיסטורית למקום. לאחר מכן סיפר על סבתא רבתא שלו שניצלה מהטבח בחברון בתרפ"ט לאחר שנפצעה והעמידה פני מתה. ומכאן הוא דיבר על חשיבות הזיקה של כל עם ישראל, מעל ומעבר לכל עמדה פוליטית, למערת המכפלה ולחברון. הוא לא הביע עמדה פוליטית על הסכם זה או אחר עם הפלשתינאים ועל עתידה של חברון בהסכם כזה, אלא רמז לכך שהוא מצפה גם ממי שתומך בוויתור על חברון, לא להתנכר לשורשינו בחברון, שהם מהות זהותנו. ולסיום הוא הביע תקווה לשלום בין בני אברהם והזכיר שיצחק וישמעאל קברו יחד את אביהם אברהם במערת המכפלה.

עמית סגל כתב בהקשר אחר על ראשי הממשלה ש"לוקים לא פעם בראיית האקווריום: כמו שהדגים רואים את העולם מעוגל ומטושטש דרך זכוכית האקווריום, כך מנהיגי המדינה נוטים לראות את המציאות כשהיא מוטת איראן, ביטחון, פגישות חשאיות". כנראה שגם פרשנים פוליטיים לוקים בראיית האקווריום – הכל אצלם פוליטי (במובן העסקני והכוחני). מוטב שגם הם יבינו שלא הכל תככים פוליטיים. הצעד של הרצוג כל כך רחוק בעיניי מציניות ולכן באמת הצטערתי על פרשנותו הצינית של סגל.

* להלן העובדות – ביקורו של הנשיא הרצוג בחברון עורר בקרב גורמים מסוימים בציבוריות הישראלית, המרוכזים בעיקר ברח' שוקן בת"א, מסע של שקרים וסילופים באשר למציאות בחברון. בן דרור ימיני מעמיד דברים על דיוקם: "ב-1997 נחתם הסכם חברון בין ישראל לרשות הפלשתינאית. לפי ההסכם, הפלשתינאים קיבלו אחריות מלאה על 80 אחוז משטח חברון (1H) וישראל על 20 אחוז (H2). ליהודים אין כניסה לשטח הפלשתינאי, אבל לפלשתינאים יש כניסה לשטח שבשליטת ישראל. למעשה, ישראלים לא נכנסים גם לרוב אזורי H2 שבהם מתגוררים פלשתינאים. הגבלות כניסה לפלשתינאים יש בתחם קטן מאוד, רחוב השוהדא, שמחבר בין שכונות יהודיות. מדובר בשלושה אחוזים משטח העיר. אולי פחות. לשם, ורק לשם, מגיעים ארגוני הדמוניזציה, כדי ליצור חיכוכים וכדי לטפח את תעמולת השקרים. ההתנחלות היהודית בחברון מרוכזת בחלק מהשכונה היהודית שהייתה בעיר עד הטבח של 1929, שנרצחו בו 67 יהודים. ומערת המכפלה, כידוע, היא המקום השני בחשיבותו ביהדות, לאחר הר הבית".

* רפורמה מאכזבת – רפורמת הגיור של שר הדתות מתן כהנא, שעוצבה יחד עם בכירי הרבנים של הציונות הדתית ובראשם הרב דרוקמן מאכזבת, ואינה נותנת מענה ציוני הולם לאתגרי הגיור בימינו. אני רואה בה מספר כשלים: א. אין בה הכרה ממלכתית בגיור של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל. ב. אין בה הקמת מערך גיור ממלכתי מחוץ לרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא-ציונים, בהתאם למתווה של ועדת ניסים. ג. אין בה גיור לאומי, או אמירה מפורשת שמטרת הגיור אינה לגייר רק מי שמתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוקסי, אלא מי שבוחר להיות חלק מן הלאום היהודי, ולחיות כיהודי במגוון הדרכים שבהם חיים היום יהודים. אם להיות ספציפי – איני יכול לקבל מצב שבו מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל לעשות כן, ואילו ירצה להיות יהודי חרדי, מנוכר למדינה ומשתמט מצה"ל – יוכל גם יוכל. זה אבסורד. הרי לומר שמשתמט כזה מקיים מצוות יותר ממי שמשרת את עמו ומולדתו – זו כפירה בעיקר. ד. אין בה פתרון של הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים מחבר המדינות, או למצער מהלך של גיור קולקטיבי של אלה מהם שאינם מוכרים כיהודים.

מה הצד החיובי ברפורמה? שהיא משפרת את המצב הקיים. בכך שהיא מאפשרת לרבני ערים לגייר ומאפשרת למתגייר לבחור את רב העיר שיגייר אותו, היא מפקיעה את השליטה של הקבוצה החרדית הלא-ציונית ששולטת היום ברבנות, ופועלת כבית שמאי בגיור, באופן שנועד להרחיק ואינה מכירה אפילו בגיורים של הרב דרוקמן. הרפורמה המבוססת על הרעיון של "עשה לך רב", תאפשר למעוניינים בגיור להתגייר אצל רבנים אורתודוקסיים המעוניינים בגיור, מחפשים להקל ולא להקשות, אם כי בתוך סייגי ההלכה, ובעיקר – שנוהגים במאור פנים כלפי המתגיירים. עוד שינוי מהותי, הוא פעולה אקטיבית לעידוד גיור. זהו שינוי מהותי, לעומת המצב הנוכחי שבו רואים במתגיירים איום, גרים הקשים כספחת, ועושים הכל כדי למרר להם את החיים ולמנוע את גיורם. ברור שמי שרוצה להתגייר צריך ללמוד את עיקרי היהדות ולהיבחן עליהם. אולם הרוצים להכשיל, בוחנים את המתגייר בשאלות טריוויה אזוטריות, שרוב בחורי הישיבות לא יוכלו להשיב עליהם. כעת, תהיה פניה והסברה בעד גיור והגיור ייעשה באופן מכיל ומאיר פנים. אולם תנאי הכרחי לכך שהשינויים החשובים שהרפורמה שמציע השר כהנא ייצאו לפועל, הוא הפרדה של מערך הגיור הממלכתי מהרבנות הראשית.

לא זה המתווה הראוי למדינה יהודית ציונית בימינו, אך כל שינוי מהמצב הנוכחי לכיוון טוב יותר הוא רצוי. אילו הייתי ח"כ, הייתי פועל בכל דרך לשנות ולתקן את המתווה ברוח ערכיי ועמדותיי. אולם אני מאמין באבולוציה ולא ב"הכל או לא כלום", שלרוב התוצאה שלו היא "לא כלום", ולכן, הייתי תומך במתווה, בשינויים הכרחיים. המינימום, שעליו לא הייתי מתפשר, הוא הקמת מערך גיור ממלכתי נפרד, כלומר אי הכפפת הגיורים של רבני הערים לרבנות הראשית. בלי השינוי ההכרחי הזה, לא עשינו שום דבר.

הכשלת הרפורמה כיוון שהיא חלקית כל כך ורחוקה כל כך משלמות, תהיה מעשה של אידיוטיזם שימושי של החרדים הלא ציוניים. אם יוכנסו בה מספר שינויים הכרחיים, ראוי יהיה להעביר אותה. די היה לקרוא את דברי השנאה וההסתה הפרועים של הח"כים החרדים בעקבות פרסום המתווה, כדי להבין שהוא משפר את המציאות הנוראית הקיימת היום. דוגמיות: "הם לא לומדים כלום ממה שקרה לתנועה הרפורמית בחיסולו של חלק גדול בעם היהודי ע"י התבוללות מאסיבית, מאז השואה האיומה לא גדלנו מספרית. איבדנו בהתבוללות לא פחות ממה שאיבדנו בשואה" (ח"כ מרגי). "לא היה הרס וחורבן למוסד הרבנות הראשית והמסורת היהודית כמו שמוביל השר להריסת הדת מתן כהנא. מערכת הגיור היא ציפור הנפש של העם היהודי והפגיעה בו תוביל להתבוללות קשה. אין מנוס, נצטרך להקים מערך ספרי יוחסין פרטי" (ח"כ בן צור). "השר כהנא מעניק מתנה לגויים ביום אידם, לצערנו זהו מתווה של זילות בייחוס ובכל הכבוד של האומה היהודית, הם בועטים ועוקרים הכל. כפי שחששנו, שר הדתות הופך את תהליך הקבלה לעם הנבחר, השורשי וההיסטורי לרישום לקנטרי-קלאב. הם מובילים אותנו במהירות להקים מערך פנקסי ייחוס קהילתיים" (ח"כ מקלב). דברי הבלע וההבל של החרדים הלא ציוניים, מעידים שהם מפחדים מאובדן השליטה על הגיור. יחסם לתכנית שנבנתה עם ראשי הרבנים של הציונות הדתית, מעידה מה יחסם האמתי לציונות הדתית. מן הראוי שהציונים הדתיים יפקחו עיניים ויבינו מי הם בעלי הברית שלהם. מן הראוי שהדתיים הלאומיים יבינו שבעלי הברית שלהם הם יהודים לאומיים שאינם דתיים ולא יהודים חרדיים אנטי לאומיים.

* צביעות הצווחנים – הצבועים שנזפו ביועז הנדל על כך שלא חבש כיפה כשאדמו"רים נפגשו אתו במשרדו, הם אותם צווחנים שצורחים על בנט ומתן כהנא ש"יורידו את הכיפה".

* בעד חוק השוויון – פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום הפריכה מכל וכל את כל הטענות השקריות כאילו החוק מפלה את המיעוטים, פוגע בשפתם וכו'. כל הבניין עליו התבססה התעמולה נגד חוק הלאום קרסה כבניין קלפים ולא נותר ממנה זכר. אפשר להתנגד לחוק, לטעון שהוא אינו נחוץ, מותר גם להתנגד לו אידיאולוגית, כלומר להתנגד למדינה יהודית. אבל לא צריך לשקר. התעמולה נגד החוק התבססה על שקר. בעצם היה זה מאבק נגד חוק שאינו קיים, או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטווין בפאנל על החוק – "אילו חוק הלאום היה החוק שנגדו אתה מדבר, גם אני הייתי נגדו". אילו היה חוק כזה, בג"ץ היה פוסל אותו. המאבק נגד החוק היה מאבק סרק, נגד דחליל מדומיין.

אולם בטענת המתנגדים לחוק עלתה טענה נכונה – העובדה שאין בחוקה הישראלית המתגבשת, כלומר בחוקי היסוד, ביטוי לערך השוויון האזרחי, המופיע במגילת העצמאות. אפשר להשיב לטענה הזאת, שאין צורך לחוקק את המובן מאליו. אך כפי שהטענה הזאת לא הייתה נכונה כלפי חוק הלאום היא אינה נכונה גם כלפי השוויון. גם המובן מאליו צריך להיחקק.

יש המציעים להוסיף משפט על השוויון לחוק הלאום. אני מתנגד לכך. חוק הלאום עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות אזרחיה, ולכן אין שום קשר בין הפסקה הזאת לבין החוק. החדרה מלאכותית של משפט כזה לחוק הלאום, תהיה קבלה במשתמע של טענות הסרק נגד החוק, שבג"ץ הפריך אותן. חוק הלאום אינו זקוק לבייביסיטר של שוויון הזכויות כדי לפקח עליו. האמת היא שטרם חקיקת החוק, כשנוצר פולמוס תמוה על החוק, שמן הראוי היה שכל ציוני יתמוך בו, הצעתי להכניס משפט כזה לחוק, אם הוא יביא את מפלגת העבודה ויש עתיד לתמוך בו, כי יש חשיבות הצהרתית גדולה בכך שהחוק יתקבל ברוב גדול של למעלה ממאה ח"כים. זה לא קרה, כידוע. לדחוף היום משפט על השוויון לחוק הלאום הוא מעשה איוולת.

יש שתי דרכים אפשריות להכניס את השוויון לחוקה. האחד הוא חוק יסוד השוויון האזרחי. בעיניי זו הדרך הנכונה, אך דומני שאין לכך הסכמה פוליטית. הדרך השניה והמעשית היא תוספת משפט על השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. גדעון סער וצביקה האוזר העלו הצעת חוק כזו כבר בכנסת הקודמת. כעת גם כחול לבן מציעה הצעה כזאת. חשוב לקבל את החוק הזה וחשוב לנסח אותו כך שיהיה ברור שמדובר בשוויון אזרחי ובשום אופן לא שוויון לאומי.

חוק הלאום עיגן בחוקה את מהותה וזהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד וכביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ואך ורק של העם היהודי. חוק השוויון מעגן את השוויון האזרחי המלא של כל פרט ופרט במדינה, ללא הבדל של השתייכות לאומית, דתית ומגדרית. אין שום סתירה בין הערכים הללו כפי שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לעתים יש מתח מסוים ביניהם, ובמקרים כאלה יש לדון לגופו של עניין ולקבל החלטות בשיקול דעת ובשום שכל.

* מעבר לגבול – החברה להגנת הטבע מובילה טיול למקום הבתרים; המקום שבו, על פי המסורת, הייתה ברית בין הבתרים, על פסגת הר דב. כותרת הפרסום של החברה: "טיול מעבר לגבול – אל ברית בין הבתרים".

אבל זה לא מעבר לגבול. לא זו בלבד שהר דב נמצא בשליטת ישראל – הוא שטח בריבונות ישראל. בשבוע הבא ימלאו ארבעים שנה לחוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. כנספח לחוק צורפה מפה. ובמפה נכלל הר דב בתוך שטח ישראל.

ברור שהכותרת היא גימיק שיווקי, שנועד למשוך את המטיילים להירשם לטיול אל מקום הסגור בפני אזרחים. אבל זהו סימפטום. מדינת ישראל מתייחסת להר דב כאל שטח שמעבר לגבול, כפי שהיה אזור הביטחון בלבנון. אזרחים אינם חיים שם, אזרחים אינם מטיילים שם, היישוב שתוכנן להקמה שם – שיאון, לא הוקם. אין אישור לחקלאים לעבוד שם ובוקר ממטולה ששטח המרעה שלו היה שם, נדרש בידי צה"ל לא להיכנס אליו יותר עם מרעהו.

כך מדינה אינה מממשת את ריבונותה. אי אפשר להחזיק ריבונות באמצעות צבא. צבא נועד להגן על הריבונות, לא לממש אותה. צבא מורכב מחיילים שמתחלפים בכל כמה חודשים, אין להם שורשים במקום וכפי שהצבא מקבל פקודה להיכנס לשטח מסוים, כך הוא יכול לקבל פקודה להתקפל משם. את הריבונות מממשים באמצעות אזרחים, מתיישבים. כאשר ישראל אינה מממשת את ריבונותה על הר דב, הוא הופך לחוליה החלשה של הריבונות בצפון.

למרות הכותרת המקוממת של הפרסום, אני שמח על עצם קיומו של הטיול ומקווה שעוד ועוד טיולים כאלה יתקיימו ויותר ויותר ישראלים ייחשפו לאזור ויתאהבו בו. אני מבחין לאחרונה בהתרככות בהתנגדות של צה"ל לפעילות אזרחים בהר דב, והאישור לטיולים כאלה הוא ביטוי לכך. זו מגמה מעודדת.

יש היום גרעין המבקש להתיישב בשיאון. אני רואה בכך משימה לאומית ציונית ראשונה במעלה – לממש בהתיישבות את הריבונות הישראלית בהר דב.

* הנבל הליברל – אין כמעט יום שלא מתפרסם בשוקניה לפחות מאמר אחד הסונט במרצ על ישיבתה בממשלה. הבייס לוחץ: אתם מכשירים את אקיבוש, האפרטהייד בלה בלה בלה ועכשיו גם את הפעולה ה"אנטי דמוקרטית" של הפעלת איכוני השב"כ. כך, למשל, נועה לנדאו, מתגוללת בניצן הורוביץ: "השימוש בעקרונות 'המידתיות' ו'הזמניות' הוא מפלטו האחרון של הנבל־הליברל. אלה מילות הקסם שנועדו להכשיר כל רעה במערכת המתיימרת להיות דמוקרטיה־ליברלית: כיבוש, צנזורה, עינויים, מעצרים מנהליים — כל פרקטיקה בלתי־דמוקרטית, מתורצת במדינות דמוקרטיות במבחני מידתיות ומעוגנת בתקנות 'חירום' שנמשכות לנצח… זו הגישה שמאפשרת למרצ לשבת בממשלה שמעמיקה את הכיבוש ומתעלמת מאלימות מתנחלים. בימים האחרונים הם משלימים, מסתבר, גם עם סירובי הכניסה הפוליטיים שחזרו בגדול לנתב"ג". לחץ כבד במיוחד מופעל על מוסי רז, שמזוהה, בצדק, כחוליה החלשה במרצ ובקואליציה. רז פועל ומתבטא כאופוזיציה לכל דבר, אולם מצביע על פי המשמעת הקואליציונית. ולכן לנדאו מכנה אותו "המתייסר הראשי". בראיון ל-12 Nאמר מוסי רז שהקו האדום של מרצ הוא פינוי חאן אל-אחמר. האם מוסי רז מציע לממשלה להפר את פסיקת בג"ץ?

* האם להטיל חובת חיסון? – באוסטרליה אין חובת חיסון. אולם יש חובת חיסון על כל מי שעבודתו כרוכה במפגש עם קהל – החל בספָּרים, פקידי בנק ומוכרים בחנויות ועד פקידי הממשלה. בידי האזרח הזכות המלאה להחליט אם הוא מעדיף להתחסן ולהמשיך לעבוד עם קהל או לבחור מקצוע שבו לא יסכן אחרים.

באירופה מתנהל דיון רציני, בימים האחרונים, סביב השאלה האם להטיל חובת חיסון על כלל הציבור. נציבת האיחוד האירופי, הרופאה ד"ר אורסולה פון דר ליין, הציעה לשקול ברצינות את הפתרון הזה ודעות כאלו נשמעות בקרב מנהיגי מדינות האיחוד, ובהם הקנצלר הגרמני המיועד שולץ.

אצלנו הביעה ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, התנגדות לצעד הזה. היא אמרה שאין בישראל צורך בזה. אני מסכים אתה. לדעתי, בעבודה נכונה של משרד הבריאות, כמו מבצעים של הגעה פיזית אל הבלתי מחוסנים, שרובם באים משכבות מצוקה ומציבורים מוגדרים כמו הציבור הערבי והחרדי ואינם מתנגדים עקרונית לחיסונים, עריכת מבצע רחב היקף של חיסונים בכל בתי הספר ושיפור והרחבה של ההסברה לציבור, נוכל לחסן את הרוב המוחלט של הציבור. ויש לזכור שבקרוב יהיה חיסון לילדים מלידה עד חמש, שיסתום גם את הפִּרצה הזאת. לא נכון להחיל בישראל את חובת החיסון, אבל נכון שהאופציה הזאת תהיה על הפרק, כחלק מן השיח המקצועי והציבורי בישראל.

אין להשוות החלטה אוטונומית של חולה סרטן לא לקבל טיפול, להחלטה לא להתחסן, כיוון שכאן מדובר במגפה. הזכות שלי על גופי אינה מעניקה לי זכות לסכן את הזולת. ובכלל, אני מציע לחזור למושגי יסוד נשכחים כמו: הזולת, הכלל, הקהילה, ערבות הדדית, סולידריות חברתית, אכפתיות, אחריות. שיח הזכויות קם על יוצרו, ומן הראוי להחזיר לחיינו שיח של חובות ושל מחויבות.  

* דוגמה אישית – הנסיעה לחו"ל של אשתו וילדיו של בנט היא שערוריה. אמנם הם לא הפרו הנחיות, כלומר אין זו אותה חומרה של הפרת הסגר בסדר פסח של ריבלין ונתניהו. אולם כאשר ראש הממשלה מישיר מבט לאזרחי ישראל, קורא להם להימנע מנסיעות לחו"ל, ואחרי פחות משבוע  משפחתו נוסעת – זו פגיעה בדוגמה האישית שהיא הבסיס למנהיגות ולקבלת אמון הציבור.

אחרי שב-12 השנים האחרונות תרבות הדוגמה האישית התרסקה לרסיסים ונעלמה מחיינו, על ראש הממשלה לשקם את הנורמות השלטון בכלל ואת הנורמה של דוגמה אישית בפרט.

* ביקורת עניינית כמרכיב בשינוי – הביקורת הציבורית המוצדקת על נסיעתם של גילת בנט וילדי המשפחה לחופשה בחו"ל אחרי המלצת נפתלי בנט להימנע מנסיעות, עוררה מיד השוואות לשרה נתניהו. מצד אחד היו שמיד קפצו על המבקרים והזכירו מה היה כאן רק לפני חצי שנה, אז איך אתם מבקרים וכו' וכו' וכו'. ומצד שני, אלה שקפצו עם אמירות הזויות כמו "אילו זאת הייתה שרה נתניהו התקשורת הייתה שוחטת אותה… הרי את שרה חיפשו על כל שטות ואת גילת מאתרגים" וכו'.

הטענה השניה היא כמובן מגוחכת. אין שום אפשרות להשוות. הרי בספקטרום שבין סוניה פרס לשרה נתניהו, גילת בנט נמצאת בקצה האלפיון הקרוב יותר לסוניה. אם שרה הייתה נוסעת עם ילדיה לחו"ל על חשבונה – על כך היו הכותרות, בחינת אדם נשך כלב. הרי אף אחד לא ציפה ממשפ' נתניהו לדוגמה אישית.

ובאשר לטענה הראשונה – הביקורת על משפחת בנט עומדת בפני עצמה. נקודת הייחוס אינה, חלילה, השוואה למשפ' נתניהו, אלא השוואה להתנהלות הראויה. אין שום מקום להשוואה למשפחת נתניהו כדי למנוע ביקורת על משפחת בנט. כאשר בנט ראוי לביקורת – יש לבקר אותו. הראשונים שצריכים לבקר אותו הם תומכיו. גם זה חלק מן השינוי – מותר לבקר את המנהיג שאנו תומכים בו ולא צריך לגונן עליו ועל שגיאותיו. מבחינתי, ביקורת עניינית על ראש הממשלה מצד תומכיו, היא מתנה בעבורו, אם הוא ישכיל לקחת אותה ברצינות. ואם ראש הממשלה יתייחס ברצינות לביקורת, בלי להתבכיין, גם זה מרכיב חשוב ואף דרמטי בשינוי.

* חנוכה במיל' – במשך שש שנים רצופות חגגתי את חנוכה במילואים, בתעסוקה מבצעית. הייתי אבא צעיר לילדים קטנים, ולא זכיתי לחגוג עם משפחתי את החג. בשנה השביעית זומנו לתעסוקה מבצעית בסוכות. כל כך שמחתי, סוף סוף אחגוג את חנוכה עם משפחתי. ימים אחדים אחרי שחזרתי מהתעסוקה קיבלתי צו מילואים לאימון בצאלים ב…חנוכה. איך לא?

          * ביד הלשון

כפר מסריק – כשהוחלט על הקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, כתבתי על שורה לא קצרה של מנהיגים זרים שיישובים ישראליים נקראים על שמם. משום מה שכחתי להזכיר את כפר מסריק.

כפר מסריק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום – התנועה הקיבוצית) בגליל המערבי, בשפלת עכו, במועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1938, על אדמה שנגאלה בידי קק"ל. הקימו אותו חלוצים, חניכי השומר הצעיר מליטא, צ'כוסלובקיה ופולין, שישבו קודם בנקודות זמניות בפתח תקוה ובת גלים.

הקיבוץ מנציח בשמו את נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, שהלך לעולמו ב-1937. מסריק, מייסדה של צ'כוסלובקיה, היה סוציאליסט, ידיד העם היהודי ואוהד הציונות. הוא לחם באנטישמיות, הוביל מאבק נגד עלילת דם, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים ואף ביקר בארץ ישראל. בנו, יאן מסריק, שהיה לימים שר החוץ של צ'כוסלובקיה ואף הוא היה ידיד היהודים והציונות, נרצח בידי הנ.ק.ו.ד. ב-1948.

מלבד קיבוץ כפר מסריק, נקראים על שמו של טומאש מסריק גם כיכר מסריק בת"א, רחובות בערים שונות בישראל ויער מסריק ליד קיבוץ שריד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ.

אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא הייתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בססמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפיה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם.

הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל".

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל.

הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעליה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה", הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י", כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה".

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש.

אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים וערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העליה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות; כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה, ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה אתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה: "מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העליה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון". הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  

(המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

… והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב יבחן עם ישראל ומדינתו", אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכל מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עמם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתית מחילונית. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה הייתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, הייתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא הייתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד… היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר". ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשיה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו.

אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגניה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאמי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגניה ובלי סופגניה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

          * ביד הלשון

מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. יישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח.

מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.11.21

* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עליה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה הייתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו.

אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה.

אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.

אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!

* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה.

אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.

נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עמם. למשל, להעצים את החינוך למסירות והקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.

* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים?

יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך.

כאשר שירתתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת.

שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!

* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על  חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.

גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" הייתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.

* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון". המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'". זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות וישראל". משפט יפה וחשוב.

בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי". הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם". זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.

* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת.

לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה?

הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.  

* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", הייתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום".

כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות.

מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.

* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.

כתב שז"ר בשירו:

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן

אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו

רַק חָגָב, רַק חָגָב

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם… 

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן 

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים 

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פניה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.

יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה הייתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.

הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.

כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו".  

* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.

מוסי רז ארגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת.

הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול,  בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.

אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם ילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.

* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?

הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.  

* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע".

חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.

* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.

* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.

* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכל. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכל רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.

ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.

* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".

נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט.

יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.

* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת.

יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה.

אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.

* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.

* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח", שב ושאל במפגיע המראיין. – "זה רק מעיד על גדולתו וענוונותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם". זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה.

כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות.

מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.

* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל", היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי.

אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות וויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.

לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.

לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר".

בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העליה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עליה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העליה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי. שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו הייתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים.

איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.

* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי.

השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.

* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).

* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.

דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו הייתה פנינה של ממש.

אמי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג הייתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.

* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.

הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.

אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות.

מתוך הדברים שאמר לי אריק: "הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה… זה בא מאתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים הייתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן הייתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. הייתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים… צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העליה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם… בתנועת המושבים לא הייתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן… קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית הייתה נלהבת להתיישב, אך הייתה לה בעיה קשה של כוח אדם. לנו לא הייתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו… חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים… בגולן הייתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים'. אבל הם נלחמו על כל משבצת".

בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.

יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!

          * ביד הלשון

אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי.

היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעליה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות.

עיר מדע לא יצא מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא הייתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכל מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר הייתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכל. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה.

מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון.

אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי.

אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל.

יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה.

יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה.

נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על בל"ד, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ.

כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד.

עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי?

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז הייתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם אתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה הייתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח הייתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק מן המשותפת, והייתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא הייתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. 

הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות?

שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם.

והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה.

שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת.

די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה?

יתכן שהסיבה היא הפוזיציה; העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת.

איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה הייתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו". ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו הייתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל.

עוד שלושה הישגים חשובים:

– הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

– פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

– העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום אתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות).

בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות". אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו הייתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הייתה למנוע סיבוב חמישי.

לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות הייתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים הייתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך אתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם.

משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים.

מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות.

אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה אתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד.

לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ". העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת.

נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור".

אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים.

לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב.

כל נשיא מביא עמו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עמו לתפקיד את מה שפרץ הייתה יכולה לתת; היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשיה המבורכת הזאת כנשיא.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ הייתה הנשיאה ה-11 של ישראל.

במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת.

ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג).

היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל.

אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך.

אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו הייתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהראיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הג'ורה הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו.

אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.   

          * ביד הלשון

אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"