צרור הערות 21.9.21

* גאווה – הצלחת הבריחה מכלא גלבוע ושרשרת הכשלים והמחדלים שגרמו לכך, יצרו תחושות בושה והשפלה לישראל וכרסמו בכושר ההרתעה שלה. הלכידה המהירה של ארבעה מן המחבלים, כולל שני הבכירים שבהם, ונקווה שגם לכידת השניים הנותרים קרובה, איזנו במידה מסוימת את הבושה, והביאו לגאווה ביכולות של שב"כ, המשטרה וצה"ל.

חשוב מאוד להפיץ את התמונות של המחבלים המבוהלים, המושפלים וחסרי האונים נכבלים, עיניהם מכוסות בפלנלית, למען יראו זאת הפלשתינאים וכדי לתקוע סיכה בבלון האופוריה שלהם מאז הבריחה.

ההגעה אל זביידי וחברו בידי יחידת הגששים במילואים מרעול, היא ביטוי להפקת לקחים. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים, וכדי לשפר את יכולת הגששות ואיתור נעדרים ובמקרה זה – מבוקשים. היחידה הוכיחה את עצמה.

סימן חיובי נוסף בפרשה הוא שהמחבלים שברחו לא קיבלו סיוע ממשי מערביי ישראל, כפי שאולי ציפו בעקבות מאורעות תשפ"א בעת מבצע "שומר החומות". עם זאת, כמובן שבחקירה יש לברר אם בכל זאת היו להם סייענים, ואם כן, יש להגיע אליהם ולהענישם במלוא החומרה. ראויה לכל שבח המשפחה הערבית שדיווחה על חוליית המחבלים שנמלטה לנצרת והביאה ללכידתה. חשוב מאוד להציב אבטחה למשפחה הזאת.   

* כשל בסיסי – בדברים שכתבתי בעקבות האירועים במסוף קרני שבהם נהרג בראל שמואלי, יצאתי נגד האוטומט של עריפת ראשים, בזכות הגיבוי למפקדים ולחיילים ששוגים בשיקול הדעת המבצעי ובזכות תרבות של תחקיר לצורך הפקת לקחים ולא של חקירה משפטית לצורך חיפוש אשמים והדחתם.

גם בפרשת הבריחה מכלא גלבוע הדבר החשוב ביותר הוא להפיק לקחים ולתקן את הליקויים, אבל במקרה הזה לא יהיה מנוס ממסקנות אישיות. אין המדובר כאן בשיקול דעת מוטעה בסערת קרב. מדובר כאן במחדל חמור, שרשרת של מחדלים מבישים, שמעידים על כשל בסיסי ויסודי ארוך טווח במערכת. מדובר כאן ברעידת אדמה של השב"ס בסדר גודל של רצח רבין לאגף האבטחה בשב"כ. במקרה כזה, אי אפשר לסמוך על ממלאי התפקיד שהביאו את המערכת למצב כזה להישאר בתפקידם. כאן מדובר בשרשרת כשלים ושרשרת אשמה, החל מהסוהרת שנרדמה (כן, גם הש"ג אשם, כי הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה שעליו הוא אחראי), דרך מפקד הכלא ועד נציבת השב"ס.

האם גם השר לביטחון פנים צריך לקחת אחריות ולהתפטר? כאן אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, כאשר יש כשל עמוק כל כך במערכת, נכון לדרוש מהדרג המדיני, במקרה הזה שר הבט"פ, לשאת באחריות ולסיים את תפקידו. מצד שני, עומדת לזכותו של בר-לב העובדה, שהוא עדין חדש בתפקיד, רק שלושה חודשים. ואי אפשר בשלושה לתקן מערכת רקובה כל כך. אילו האירוע היה מתרחש למחרת כניסתו לתפקיד, כמובן שאי אפשר היה לצפות ממנו לשאת באחריות. אילו היה שנה בתפקיד, הוא היה חייב להתפטר. ברור שהרקב בשב"ס נעוץ בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד. אולם יש לבחון את השאלה האם הוא ניצל את שלושת החודשים כדי ללמוד את המערכת, לבחון את כשליה, לעמוד על הרקב שפשה בה?

ברור שבר לב אינו אחראי לכך שבמשך שנתיים לא מונה נציב שב"ס, כחלק מהמסע הממשלתי להרס מדינת החוק ומוסדותיה. ברור שהוא אינו אשם במדיניות של קניית שקט בכל מחיר, שאינה שונה בהתנהלות מול המחבלים הכלואים ובהתנהלות הכוללת – אובדן הריבונות בגליל ובנגב ובערים המעורבות, האין אונות מול הטרור החקלאי, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מעזה וכו'. כל אלה הם ירושת הממשלה הקודמת. השאלה שיש לבחון היא מה בר לב עשה בשלושת חודשי כהונתו כדי לטלטל את המערכת.

* הנפש הטרוריסטית – שעה שכוחות הביטחון עסוקים במרדף אחרי 6 מחבלים רוצחים, כותב עופר כסיף: "נפש האדם שואפת לחופש. גם הנפש הפלסטינית. שום חומה ונקמנות מצד הכובש – בקציעות או בשאטה, בגדה, בעזה או בירושלים המזרחית, לא ימנעו מהעם הפלסטיני את המשך מאבקו הצודק לחופש. את סיום הכיבוש ואת שחרורו מהדיכוי הרצחני שמפעילה עליו ישראל".

אף מילה על מעשי הרצח האכזריים שבעטיים אותם מחבלים יושבים בכלא. וכאשר הוא מדבר על אקיבוש בעזה (!) משתמע מכך שהוא יתמוך בהמשך הטרור ורצח היהודים גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ("הגדה") ומזרח ירושלים ("ירושלים המזרחית"), כי גם אז הוא יגדיר את יו"ש וירושלים שטחים קבושים תחת דיכוי רצחני שמפעילה ישראל. כיוון שכפי שהאוטו-אנטישמי הזה אמר לא פעם, אין זכות קיום למדינה יהודית. ולכן, כל עוד מדינה יהודית קיימת – עצם קיומה הוא "קיבוש" ו"דיכוי" ולכן זכותה של הנפש הפלשתינאית שוחרת החופש לרצוח יהודים.

* שליח השטן – מתוך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שהן מופיעות בחוק החינוך הממלכתי:

– להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

– ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

– ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

הנוסח הזה הוא מתוך תיקון לחוק החינוך הממלכתי, שהכנסת אישרה בשנת 2000, כאשר שר החינוך היה יוסי שריד, מנהיג מרצ. איני אוהב את הנוסח. חסרים בו ערכים חשובים, כמו חינוך לציונות ולהכרה בזכותנו על ארץ ישראל. אך גם הנוסח הזה מבטא את המחויבות הלאומית והפטריוטית של מערכת החינוך.

ונשאלת השאלה – איך אדם כמו רם כהן, תומך מוצהר באויבי ישראל ובטרור נגד אזרחי ישראל, מורשה להיות איש חינוך ועוד מנהל בית ספר במדינת ישראל, שאלו מטרות החינוך המוצהרות שלה, החקוקות בחוק החינוך? איך אדם שאחרי בריחת מחבלים רוצחים מן הכלא כותב: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שעתה נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים יצאו לציד אדם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך 'טרוריסטים' [המירכאות במקור א.ה.] שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן"; איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר במדינת ישראל? ומי ההורים המטומטמים וחסרי המודעות, ששולחים את ילדיהם להתחנך בבית ספר שעוכר ישראל זה הוא המנהל שלו?

ומה שכואב יותר מכל, הוא שהאיש מנהל בית ספר על שם נתן אלתרמן. הרי הוא מחנך לכל מה שהיה בזוי, נקלה ומעורר סלידה בעיניי אלתרמן, ונגד כל מה שהיה ציפור הנפש שלו.

בעיניו הנבואיות ניבא אלתרמן כבר ב-1970 את תופעת רם כהן, והזהיר שזו התופעה היחידה שיכולה להביס את ישראל. וכך כתב בשירו האחרון סמוך למותו:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

דומה שרם כהן, המחנך הדגול, הוא שליחו של השטן, בקומו לבצע המזימה.

* הערצת לוחמי החופש – בערב החג, לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, כתבתי את התחזית: "ביום חמישי ב'הארץ' – שורת מאמרי הערצה ללוחמי החירות שיצאו אל החופש".

מתוך "הארץ", יום חמישי 9.9. הכותרת הראשית (!), לפחות במהדורה המקוונת, אינה ידיעה אלא פשקוויל של עמירה הס, שחגגה את הניצחון הפלשתינאי. ותיארה בהרחבה את ביטויי הגאווה והשמחה על הבריחה ובעיקר על ההשפלה של ישראל.  גדעון לוי: "ששת האסירים הפלסטינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת… אי אפשר להטיל ספק בצדקתה [של ה"התנגדות האלימה", שם מכובס לטרור א.ה.]. מותר להם להתנגד באלימות לכיבוש שהוא אלים ואכזרי יותר מכל טרור פלסטיני… תנאי המאסר שלהם הם חרפה, והם לא עומדים בשום מבחן של זכויות אדם ואנושיות…" לוי מספר על חברותו האישית עם הארכי-טרוריסט הרוצח זביידי, אותו הוא מכנה "קורבן וגיבור", והוא מספר שזביידי "רצה בשלום עם ישראל, אבל בתנאים של צדק וכבוד לעמו". שלום של צדק וכבוד לעמו פירושו שלום ללא מדינה יהודית במזה"ת. כלומר לא שלום עם ישראל אלא על חורבותיה של ישראל. חנין מג'אדלה התבכיינה על החיפושים אחר המחבלים בכפרים ערבים, וכותרת המאמר: "להיות ערבי כשהיהודים בפניקה". אורי משגב מלין על התגובה הציבורית בישראל, שבוחנת את המחדלים ומחפשת את הדרך למנוע מקרים אלה ועסוקה במצוד אחרי המחבלים. בעיניו הבריחה צריכה לעורר תגובה אחרת: "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים". וכמובן "הגטו בעזה", שעצם השימוש במושג המאוס הזה הוא הכחשת שואה. הוא משווה את בריחת האסירים לבריחת אסירי אצ"ל ולח"י מהכלא הבריטי. אני משווה את הבריחה שלהם לבריחות של צבי גור – רוצח הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע והרוצח הרצל אביטן.

עם זאת, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה ממאמר המערכת. הוא ממש לא היה ברוח השוקניסטית. הוא הצביע על המחדלים החמורים בבריחה וקרא להקים ועדת חקירה חיצונית, לא לטייח את הכשלים ולא להסתפק בסוהרת שנרדמה, אלא לחקור את הדרגים הגבוהים ביותר כולל ראש השב"ס ולהפיק לקחים כדי שהדבר לא יקרה שוב בעתיד. כמובן שהמילה "מחבלים" לא הוזכרה במאמר, אך הם כונו "אסירים ביטחוניים" ולא "אסירים פוליטיים" כפי שהם מכונים בז'רגון השוקניסטי.

* רגע שפל – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של "הארץ", הוא ציוני, פטריוט וביטחוניסט; רחוק מאוד מהשוקניזם. במאמרו ביום שישי האחרון, הוא תקף את עמיתיו לעיתון, בלי לציין את שמותיהם ושם העיתון שבו הם כותבים, על אהדתם למחבלים שברחו.

"התמיכה של חלק מאנשי השמאל בישראל בצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, גולשת לעתים להצדקה עקיפה של פעילות טרור. רגע שפל כזה נרשם ב-2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, כששורת ארגוני שמאל, בהם בצלם והאגודה לזכויות האזרח, פרסמו מודעה בעיתונים ובה שמות קורבנות העימות משני הצדדים. זו כללה לא רק אזרחים פלשתינאים שנורו בידי צה"ל, אלא גם את המחבלים המתאבדים במועדון הדולפניריום ובמסעדה הירושלמית 'סבארו', לצד קורבנותיהם. חשבתי על כך השבוע כשכמה כותבים, דוק מצועף בעיניהם, התרפקו על אומץ לבם של לוחמי החופש, שהשכילו לברוח מכלא גלבוע. אין לזלזל בתושיה וביוזמה של האסירים בדרכם אל החופש, אבל מוטב לא להגזים עם הרומנטיקה. אחד האסירים הורשע ברצח נער תמים בן 18 שכל חטאו היה שעלה לטרמפ במכונית בגדה; חברו היה מעורב בפיצוץ מכונית ממולכדת, שממנו נהרגו אזרחים ישראלים".

* אנטישמיות – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. היא התנועה שהגשימה ומגשימה ותמשיך להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי שמתנגד לציונות מתנגד למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי שסבור שזכות זו מוקנית לכל עם זולת העם היהודי הוא אנטישמי. ואם הוא עצמו יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי.

בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, IHRA –International Holocaust Remembrance Alliance, מוגדרת אנטישמיות, בין השאר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית". כל מי שמכחיש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית הוא אנטישמי על פי הגדרה. המדינות שכבר אימצו את הגדרת הציונות הנ"ל – ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קנדה, קפריסין, צ'כיה, יוון, גואטמלה, הונגריה, איטליה, ליטא, לוקסמבורג, מולדובה, הולנד, צפון מקדוניה, סרביה, סלובקיה, סלובניה, דרום קוריאה, ספרד, שבדיה, אורוגוואי וישראל.

האם יהודים שהתנגדו לציונות בראשיתה היו אנטישמים? לא. הם התנגדו כי לא האמינו שהרעיון מעשי, חששו שהוא עלול לסכן את העם היהודי, פחדו שהוא יגרום להאשמת היהודים בנאמנות כפולה וחיפשו פתרונות אחרים לעם היהודי. אולם היום, כאשר הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל, וכאשר מדינה יהודית היא עובדה – התנגדות לציונות היא התנגדות לקיומה של מדינה, אך ורק בשל היותה יהודית. ולכן כל התנגדות כזו היא אנטישמית.

* מנסים להלך אימים – אש נורתה לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על האגף לסיכול פשיעה ביישובים הערביים, שמתגורר בכפר כנא. מצד אחד, אפשר לראות במעשה ביטוי לאובדן הפחד ולתעוזה והחוצפה ההולכים וגוברים של גורמי הפשע במגזר הערבי. מצד שני, ניתן לראות בכך ביטוי ללחץ מפני שינוי כיוון ותחילת מלחמה של ממשלת ישראל וגורמי האכיפה נגד הפשיעה במגזר הערבי.

כך או כך, ברור שהמעשה נועד להלך אימים על המשטרה בכלל, ועל קציני המשטרה הערביים בפרט. עובדה זו חייבת לדרבן את הממשלה ואת המשטרה להגביר ביתר שאת את הלחץ ולהגדיר את שבירת הפשיעה הערבית כיעד לאומי ראשון במעלה.

* תסמונת מנגלה – המחבל שניסה לרצוח שוטר בירושלים הוא רופא. אין דבר מזוויע יותר מרופאים רוצחים, בין אם קוראים להם ג'ורג' חבש, בשאר אסד, צ'ה גווארה או ברוך גולדשטיין. אני מכנה זאת תסמונת מנגלה.

* פד"ס – איני סובל את ערד ניר. מאז ומתמיד חיוכו מדושן העונג והמתנשא, שביעות הרצון העצמית שלו מכלום, מניתוחיו הרדודים, המוטים, שתמיד "הוכיחו" את מש"ל, הפכו אותו בעיניי לפד"ס (פרצוף דורש סטירה). ומאז תחילת הקורונה – הנגיף הקצין את תכונותיו השליליות של ניר. הוא היה ליורם לס של התקשורת; לא באמירות ישירות ובוטות כשל לס, אבל באופן מתוחכם יותר.

באולפן שישי האחרון, הוא קפץ מעורו עם ה"אקדח המעשן" כביכול שמצא בעבור תאוריות הקונספירציה של סרבני החיסונים. הקלטה של משפט שאמר בכיר ב"פייזר" על כך שהעולם לומד מתוצאות החיסונים בישראל, ומה שקורה בישראל מאז החיסונים קורה לאחר מכן במדינות שהתחסנו אחריה, הוצגה בידיו כ"הוכחה" לתאוריה של "ניסויים בבני אדם" ומיד הוא פתח במתקפה על כך ש"הסתירו מאתנו" ו"לא ביקשו מאתנו רשות לביצוע הניסוי", ולכן זה "לא דמוקרטי"… וכאשר דפנה ליאל מיהרה להפריך את הקשקוש הוא הגיב בהתנשאות הזחוחה והיהירה הרגילה שלו; של מי שיודע הכל יותר מכולם.

כל התאוריה שלו מופרכת. ברור שהמדינה שהתחסנה ראשונה, היא זו שאפשר לבחון בה את תוצאות החיסון. וכי המדינה הראשונה שהתחסנה תלמד את הלקחים מהמדינה התשיעית שתתחסן? האם ממשלות ישראל הסתירו את העובדה שאנו הראשונים להתחסן? נתניהו התגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה ו"כל מנהיגי העולם מתקשרים אליי". נפתלי בנט מתגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה בחיסון השלישי, הבוסטר, ובהחלטתו הנועזת לא להמתין לאישור ה-FDA. אז מה החוכמולוג הזה מתהדר ב"סקופ" שהביא, כביכול? בסך הכל הוא הוכיח שהוא מגויס ליצירת אנדרלמוסיה בציבור ולמתן תחמושת לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כאילו מחלקות הקורונה אינן מלאות בקורבנות סרבנות החיסונים גם בלעדיו. והרי לעצמו הוא דאג כאשר התחסן פעמיים והבהיר שברגע שיהיה אישור ה-FDA הוא יתחסן גם בפעם השלישית. אבל את הנזק לחברה הוא ממשיך לגרום.

* המובן מאליו – משרד הבריאות הוציא למנהלי בתי החולים הנחיה, תחת הכותרת "אי התניית טיפול רפואי בהצגת תו ירוק", בזו הלשון: "נבקש להבהיר כי אין להתנות מתן טיפול רפואי (ובפרט לא טיפול חיוני או דחוף) בהצגת תו ירוק, קבלת חיסון או ביצוע בדיקת קורונה על ידי המטופל… לגבי מטופל שאינו מסכים להיבדק או למסור מידע על סטטוס החיסון / החלמה שלו, מומלץ לנקוט באמצעי זהירות, כמי שעלול להיות חיובי. באחריות הנהלות המוסדות להנחות את הצוותים המטפלים להתמגן בהתאם ולהגן על עצמם ועל מטופלים אחרים, בדרכים המקובלות". על החתום, ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה.

ההנחיה הזו מובנת מאליה. בדיוק כמו שבתאונת דרכים יתנו אותו הטיפול לפצועים בלי לשאול מי אשם בתאונה. בדיוק כפי שיגישו אותו טיפול לטובע שטבע בחוף מוכרז עם מציל ולטובע שטבע בחוף לא מוכרז. גם מחבלים פצועים מקבלים את הטיפול המיטבי.

יש לדרוש הצגת תו ירוק, כדי לדעת אם להתמגן על פי הנחה שהנבדק חולה בקורונה. אבל אין להתנות טיפול.

על משרד הבריאות לפעול בכל דרך כדי לשכנע את הציבור לנהוג באחריות ולהתחסן, אך הטיפול צריך להיות ללא משוא פנים. אני בטוח שכך נעשה גם בלי האיגרת הזאת, שכנראה נכתבה בעקבות התסכול של הצוותים הרפואיים שנופלים מהרגליים בשל הטיפול בחולים הקשים הרבים, שאילו התחסנו לא היו מגיעים למצבם ובשל חששם של אנשי הצוותים הרפואיים מפני הידבקות במחלה או הדבקת מטופלים אחרים. התסכול מובן מאליו, אך המחויבות לשבועת היפוקרטס היא מוחלטת.

חבל שיש מי שמנצלים לרעה את העובדה שבכל מקרה יקבלו טיפול, ומרשים לעצמם לא רק לא להתחסן, אלא גם לא להיבדק. אולם נשאלת השאלה, למה מי שמרשים לעצמם גם לא להתחסן וגם לא להיבדק הולכים בכלל לטיפול במערכת שמבצעת "ניסויים בבני אדם" בלה בלה בלה ולא הולכים לטיפול אצל עוכרי המדע, המכשפות ורופאי האליל ששטפו את מוחם בפייק ניוז ובקונספירציות המטורללות על החיסונים.

* תמר זנדברג הפשיסטית – הידעת? תמר זנדברג היא פשיסטית. ולא רק היא אלא גם מרב מיכאלי. וכל זאת למה? בשל כתבה משותפת עם תשע השרות בממשלה. מסתבר שכל השרות, מתמר זנדברג עד איילת שקד מאמינות שיש קורונה והן אפילו בעד חיסונים. הוא שאמרנו – פשיסטיות, לא? כן, תפוצת נאטו ברשתות של כת המכחישים לרשומה נגד השרות הפשיסטיות. "השרות של ישראל מתאחדות. אין יותר ימין ושמאל. כולנו תומכות בפשיזם ושלילת זכויות… איזו תמונה מרגיזה של צביעות ושקר, תמונה כל כך מכוערת, שאפילו בימים מכוערים כימינו, לא רואים כל יום. עצוב לי שכולן החליטו להתאחד סביב ערכים פשיסטיים של סגרגציה ושלילת זכויות. דוגמניות הפשיזם החדשות הן מכל צדי המפה הפוליטית ומדגימות את השקר במלוא כיעורו. אף לא אחת מהן יצאה להגן על זכויות הילדים שלנו שהוגדרו מפיצי מחלות ועברו חופש גדול בו אסור היה להם ללכת לבריכה או לבקר במשחקיה. שלא נדבר בכלל על חוקי ה'טלאי הירוק' הפשיסטיים. צבועות, מגעילות ושקרניות".

ובינתיים נפטרה יולדת בת שלושים, סרבנית חיסונים. עוד קורבן שווא של תעמולת הכת.

* משוחרר מהבייס – הפרשנים מדברים על כך שבנט איבד את הבייס שלו ואין לו בייס חדש וזו חולשתו. ואולי להיפך? אולי דווקא כיוון שאין לו בייס (אם זה נכון) הוא יהיה משוחרר מהמחויבות לבייס, משוחרר מֵעריצוּת הבייס, ופשוט יעשה את הנכון והטוב למדינת ישראל.

* הסדר הנכון – תקווה חדשה הגישה הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי רשויות מקומיות. אני בעד, אבל קודם כל צריך להגביל את הקדנציות של ראש הממשלה ורק אח"כ לעשות כן גם בשלטון המקומי.

* איפה הייתי ב-11 בספטמבר – לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2021 הייתה נפוצה האמירה, שכמו ברצח קנדי, כל אחד יזכור בדיוק איפה היה כאשר שמע על מתקפת הטרור. ואכן, אני זוכר. זוכר בדיוק.

באותו יום יצאתי מוקדם מן העבודה, כדי לקחת את הילדים מהגן, משימה שבדרך כלל הייתה של אשתי. נכנסתי לרכב, הרדיו היה על רשת ב', והאזנתי לתכנית שאהבתי "שעה בינלאומית". מיד אחרי שיצאתי מקצרין, נקטעה הכתבה המשודרת, אפילו בלי איזו אמירה בנוסח "אנחנו נאלצים לקטוע את הכתבה בשל אירוע דרמטי", אלא פשוט המגיש נכנס לתוך הכתבה ודיווח שהוא רואה במסכי הטלוויזיה מטוס נכנס לתוך המגדלים התאומים בניו-יורק. הפרשנות שניתנה לאירוע הייתה שזו כנראה תאונה, אך אני זוכר שמיד היה לי ברור שזה פיגוע טרור של אל-קאעידה. לקחתי את הילדים, נכנסתי הביתה והסתערתי על הטלוויזיה, ובדיוק היה הדיווח על המטוס השני שנכנס למגדלים, וכעת היה ברור לחלוטין במה המדובר.

באותו יום היה לי מבחן מסכם של קורס לנהיגה מונעת. לא הייתי מסוגל להתנתק מן הטלוויזיה ולא נסעתי למבחן.

למחרת בבוקר נסעתי לבית התנועה הקיבוצית בת"א, לראיין נקלטים לאורטל. בהגיעי נתקלתי בבכיר בתנועה, איני זוכר מי, שאמר לי: "ניצחתם. אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד כבר לא יעלה על דעתו נסיגה מהגולן".

* הקיבוצניקים הקרביים – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על חילופי האליטות בצה"ל. היא ציינה בצדק את המקום ההולך וגדל של הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה ביחידות החי"ר ובקצונה – תופעה ברוכה וחשובה. והיא כותבת ש"הקיבוצניקים ותושבי השכונות המבוססות של גוש דן, חיפה והשרון הלכו ונסוגו מסיירת צנחנים, קל וחומר מחטיבות כמו גבעתי… וגולני… כך קרה גם בשריון ובתותחנים… אליטות השמאל … התפנקו ומשכו את ידיהן מהנטל כדי לינוק משאבים בתנאים נוחים יותר" (בהמשך היא הדגישה את הנהירה שלהם ל-8200). לגבי השכונות המבוססות בערים יתכן שהיא צודקת. אבל לגבי הקיבוצניקים – אין שחר לדבריה. כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל המתאים מתגייסים ליחידות קרביות; הן ליחידות המיוחדות ולקורס טיס והן ליחידות החי"ר והשריון. רבים מהם מתנדבים לפני כן לשנת שירות.

מה שנכון, הוא שיש ירידה משמעותית בהליכה לקצונה בקרב בני הקיבוצים. זו תופעה שמדאיגה את התנועה וצריך לבחון ממה היא נובעת ואיך מתמודדים אתה כדי לשנות את המגמה.

* יום הכיפורים הישראלי – בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" העלתה חן ארצי סרור על נס את המסורתיות היהודית-ישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הכיפורים. היא הציגה זאת בשלושה ביטויים. האחד הוא הרוכבים על האופניים ברחובות השוממים מרכב ממונע. היא מזכירה, בצדק, שאין איסור בחוק על נסיעה ברכב ממונע, ומבחינה הלכתית האיסור הזה אינו שונה מאשר בכל שבת, ואף על פי כן, הישראלים, עוד מימי המנדט, יצרו נורמה לפיה אין נוסעים ביום הכיפורים. רכיבה על אופניים ביום הכיפורים סותרת את ההלכה, אך היא הביטוי לשביתת הרכב הממונע, היא הפכה למסורת יום כיפורים בפני עצמה, וארצי סרור מציגה זאת כמנהג יפה המבטא את מסורת היהדות הישראלית.

הביטוי השני הוא ההצטופפות של המוני ישראלים, רבים מהם חילונים לחלוטין, בבתי הכנסת ומחוצה להם, לשמוע קול שופר בתפילת נעילה, בצאת יום הכיפורים. היא מציינת שבעוד בראש השנה חלה מצווה לשמוע קול שופר, אין חובה כזאת ביום הכיפורים ובכל זאת, דווקא ביום הכיפורים המונים נוהרים לשמוע קול שופר.

הביטוי השלישי הוא שהלחן שבו מושר "ונתנה תוקף" ברוב מוחלט של בתי הכנסת הדתיים לאומיים ואף החרדיים (לגבי החרדיים – זה חדש לי) הוא של יאיר רוזנבלום, המוסיקאי החילוני, שנכתב עבור טקס יום הזיכרון בקיבוץ החילוני בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.

המאמר יפה והתובנות בו מעניינות. ויש לי מספר תיקונים באשר לפרטים בתוכו. כותבת ארצי סרור על "ונתנה תוקף": יש המייחסים את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, דמות מהמאה ה-11, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו ועבר עינויים איומים עד שמת. ככל הנראה מקורו של הפיוט קדום יותר, ויש מי שמייחסים אותו אפילו לימיו של ינאי המלך".

סיפור כתיבתו של הפיוט בידי רבי אמנון ממגנצא, טרם נפח את נשמתו, הוא אגדה שהופרכה לחלוטין. יש ספק האם אמנון ממגנצא הוא דמות אמתית או אגדית. כך או כך, מדובר בדמות שאם הייתה, היא הייתה במאה ה-11.

אולם נוסח הפיוט נמצא בגניזה הקהירית, והוא מתוארך לכל המאוחר במאה העשירית, קרוב לוודאי שכמה מאות שנים קודם לכן. החוקרים מעריכים שזהו פיוט ארצישראלי מתקופת התלמוד. אחת הסברות היא שמחבר הפיוט הוא ייני, פייטן ארצישראלי מן המאה החמישית או השישית. יש הסבורים שהוא אפילו קדום יותר. כנראה שהשיוך לייני, בלבל את ארצי סרור שייחסה אותו לימי ינאי, אך המלך אלכסנדר ינאי חי במאות השניה והראשונה לפני הספירה, מאות שנים לפני כתיבת הפיוט.

הערה נוספת – ארצי סרור מספרת על התגבשות המסורת של אי נסיעה ביום הכיפורים, שהחלה עוד בימי המנדט, אך לטענתה רק באמצע שנות השמונים האופניים ניצחו את המכונית. "בשנות ה-70 הייתה איזו תחרות סמויה בין כלי הרכב להולכי הרגל ורוכבי האופניים בנוגע לכבישים ביום כיפור".

אני מבוגר ב-25 שנה מארצי סרור, וגדלתי בשנות ה-60 וה-70 ברמת גן. אני יכול להעיד שבאותן שנים אף רכב לא נסע בכבישים. אני זוכר שמדי פעם דווח אחרי החג על חרדים שיידו אבנים באמבולנס שהסיע יולדת ביום הכיפורים. גם אז, הכבישים מלאו באופניים, קורקינטים וסקטים, מאוחר יותר גם סקייטבורדים. במלחמת יום הכיפורים המכוניות מלאו במכוניות של מגויסים למילואים, אך שנה לאחר מכן חזרה שגרת אי הנהיגה ביום הקדוש.

* עט בכל עת – מגיל צעיר מאוד הייתי ילד דעתן והתעניינתי מאוד באקטואליה ופוליטיקה. התחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ג'. אני זוכר בדיוק מתי – בחטיפת מטוס סבנה. הייתי מרותק לרדיו ולטלוויזיה, ולמחרת – קראתי את העיתון. אך לא רק את הכתבות על סבנה, אלא גם נושאים אחרים ומאז אני קורא עיתונים אדוק.

העיתון של ילדותי היה "מעריב", שבאותם ימים היה העיתון הנפוץ במדינה, כפי שהכריז עליו בגאווה הלוגו שלו (שהמשיך לעטר את העמוד הראשון עוד שנים אחרי ש"ידיעות אחרונות" עקף אותו). זה היה העיתון שהוריי קראו ואני התרגלתי לקרוא בו. מלבד החדשות, מהר מאוד התחלתי לקרוא גם את מאמרי הדעות וכתבות עומק במוספי השבת. במיוחד נהניתי לקרוא את הכתבות של יוסף חריף, הכתב והפרשן המדיני של "מעריב", במוסף השבת. "מעריב" לא היה אז טבלואיד, וגודל הדף היה משהו באמצע בין גודל של טבלואיד (הגודל של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") לבין גודל הדף של "הארץ". הכתבה השבועית של יוסף חריף, מעוטרת בקריקטורה של זאב, השתרעה על עמוד שלם של "מעריב", והיו בה סקופים רבים, מדיניים ופוליטיים, המון מידע מאחורי הקלעים וניתוח מעניין.

יוסף חריף נפטר ב-2013. שנים אחדות לאחר מכן, הוציאה משפחתו את הספר "עט בכל עת; יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשות". השער הראשון הוא דברים על חריף ורוב הספר הוא לקט רשימות של חריף לאורך השנים. חלקן – מאמרים פובליציסטיים וחלקן -הכתבות הגדולות של מוספי השבת. קראתי את הספר בעניין רב, והרגשתי כאילו אני קורא את העיתון הטרי שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. היו אף כתבות אחדות שזכרתי מאז. ממליץ על הספר למתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולאוהבי העיתונות.

          * ביד הלשון

שאטה / בית השיטה – כלא גלבוע, ממנו ברחו ששת המחבלים, הוא הרחבה של כלא שאטה, שנקרא תחילה שאטה ב' ולאחר מכן הפך לכלא נפרד וקיבל את השם גלבוע.

כלא שאטה היה מצודת טגארט בריטית, שהוסבה לכלא ב-1952. הוא נקרא כך על שם תחנת שאטה של רכבת העמק, שהייתה במתחם הכלא. תחנת שאטה נקראת כך על שם כפר ערבי קטן בשם שאטה, על אדמות סורסוק, משפחה יוונית-אורתודוקסית עשירה מביירות, בעלת קרקעות רבות בארץ ישראל ובהן אדמות רבות בעמק יזרעאל. מראשית המאה ה-20 קק"ל ניהלה עם המשפחה מו"מ על הקרקעות שברשותו, ובמהלך שנות העשרים והשלושים גאלה את הקרקעות בעמק ועליהן הוקמו היישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה. האזור בו היה כפר שאטה נרכש ב-1933 ובסמוך לו עלה לקרקע קיבוץ בית השיטה. שֵׁם הקיבוץ משמר את השם שאטה, אך בעיקר את שם היישוב המקראי בית השיטה, שיתכן ששאטה שימר את שמו. בית השיטה מופיע בספר שופטים פרק ז, בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, בעמק חרוד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת".

בית השיטה הוא הקיבוץ הראשון שהוקם בידי בני הארץ, אנשי קבוצת החוגים, ב-1928 בחדרה. לימים הצטרפו אליהם חברי לגיון הצופים, שפרשו מתנועת הצופים. הם התאחדו תחת השם קבוצת החוגים, והאיחוד ביניהם הוליד את תנועת המחנות העולים. מחדרה עברה הקבוצה ב-1931 למחנה עבודה בכפר יחזקאל ומשם למעיין חרוד, שם שהו עד העליה לקרקע באדמות שאטה ב-1935.

קיבוץ בית השיטה השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הצטיין בנטילת משימות לאומיות חלוציות על כתפיו לאורך השנים. בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את קיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן, והיה הקיבוץ המאמץ שלו בשנותיו הראשונות. את המשימה של הקמת אורטל לקח על עצמו הקיבוץ ב-1976, פחות משלוש שנים אחרי ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. משימה נוספת שלקח הקיבוץ על עצמו בסוף שנות השבעים הייתה שיקום אסירים מכלא שאטה באמצעות עבודה בקיבוץ.

הגרעינים הראשונים של אורטל עברו את תקופת ההכשרה (השל"ת) בבית השיטה. השבוע לפני ארבעים שנה, ב-1 בספטמבר 1981, הגעתי עם הגרעין שלי, הגרעין החמישי של אורטל – "שיטל" לחצי שנה בבית השיטה, שבה עבדתי במטעים, מילאתי תפקידים מרכזיים בגרעין והתחלתי את חיי הקיבוציים.

* "חדשות בן עזר"