צרור הערות 26.1.22

* נגד ועדת החקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית על פרשת הצוללות. הנושא הפלילי נבדק בידי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש. הוגשו כתבי אישום. הדרג המדיני לא נחשד בפלילים. הנושא הביטחוני-מקצועי, צריך להיבדק בידי ועדה מקצועית ביטחונית, כדי להפיק את הלקחים לעתיד. הוא יעשה זאת טוב יותר מכל ועדה משפטית. הנושא הציבורי צריך להידון בידי הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת. בצד הציבורי, ערכי, מוסרי – אין שום צורך בוועדת שופטים. מן הסיבה הזאת אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות.

מעבר לכך, אין תפארתה של ממשלה בחקירת מעשיהן של ממשלות קודמות. הממשלה הנוכחית פועלת חצי שנה וכבר הקימה שתי ועדות חקירה ממלכתיות על מחדלי קודמתה – באסון הר מירון ובפרשת הצוללות. אין זה ראוי.

הימנעותו מהצבעה של בנט אינה מכובדת. כראש הממשלה, מן הראוי שינקוט עמדה, לכאן או לכאן. ראש ממשלה יכול בהחלט להיות במיעוט בממשלתו. בן-גוריון היה לא פעם במיעוט והדבר לא גרע ממנהיגותו. הימנעות אינה מנהיגות.

* המסר של נתניהו – אם לא יחול שינוי ברגע האחרון, מסתמן שלא תהיה עסקת טיעון עם נתניהו.

אני שמח על כך. מלכתחילה ראיתי בעצם המו"מ אתו על עסקת טיעון שגיאה חמורה, וסברתי שיש לדחות את בקשתו על הסף. אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר יש חשד שנבחרי ציבור עברו על החוק ופעלו בשחיתות, העניין הציבורי הוא להגיע לחקר האמת עד תומו. ככל שנבחר הציבור רם מעלה יותר, בוודאי ראש ממשלה – העניין הציבורי חשוב יותר והעסקה חמורה יותר. בשחיתות השלטונית צריך להילחם – לא להגיע אתה להודנה.

במקרה של נתניהו העסקה חמורה יותר, בשל שנים של מסע הסתה איום ונורא שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה; מסע של שקרים, עלילות, שיימינג, רדיפה אישית של אנשי החוק והפצת תאוריות קונספירציה מטורללות. במסע הזה, האיש שלא העלה על דעתו לשתף את מעריציו בטובות ההנאה שזרמו אליו בקווי אספקה מושחתים (כפי שהיה מוכן להודות בעסקת הטיעון), גילה נדיבות אדירה בהושיבו אותם לצדו על ספסל הנאשמים, בטענות שקריות וחולניות על "תפירת תיקים נגד הימין" בלה בלה בלה. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי, המונים רבים של חסידים שוטים הלכו כעיוורים אחרי תעמולת הכזב והזוועה הזאת. תוך כדי המו"מ על העסקה, הוא המשיך במסע הזה, כולל "מצעד הפרוטות" הפאתטי של הקבצן מקיסריה; אחד המחזות הנלעגים והמבישים ביותר שהיו כאן במדינה.

אם כבר דנו אתו על עסקת טיעון, המינימום המתבקש היה להקדים למו"מ הצהרה שלו בכתב ובע"פ שבה הוא חוזר בו מעלילות "תפירת התיקים" וה"רדיפה הפוליטית" ומתנצל עליהן, ומתחייב לא לחזור עליהן.

הבעיה המרכזית בעסקת טיעון עם נתניהו, היא המסר למנהיגים מושחתים בעתיד. המסר הוא שאם המנהיג כריזמטי, יש לו המוני תומכים, והוא מסית אותם נגד המערכת – המדינה תתפשר אתו ותגיע אליו לעסקאות, מפחד תגובת ההמון לתוצאות המשפט. בכך, המדינה נכנעת לשחיתות, שהיא האויב הפנימי שלה.

המו"מ הזה לא צריך היה להתקיים, אולם משהוא התקיים, הוא העלה כמה דברים מעניינים ומשמעותיים.

הדבר החשוב ביותר הוא נכונותו של נתניהו להודות בפשעים מושחתים של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. אחרי שנים שבהן הוא סימם את מעריציו בסיסמה ש"אין כלום ולא יהיה כלום כי לא היה כלום" ובכך גייס אותם למלחמה במדינת החוק, הוא מודה ששיקר, שיש גם יש כלום. נתניהו הסכים להודות שהוא רמאי ושהוא מפר אמונים. זה דבר חשוב מאוד.

כל עסקת טיעון היא פשרה. בכל עסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האישומים כי הוא יודע שהאלטרנטיבה היא הרשעה באישומים רבים וחמורים יותר. בעצם תחינתו לעסקה, נתניהו הסביר לחסידיו, שכל הקמפיין הפאתטי על "קריסת תיקי האלפים" וגיוס תועמלנים ועורכי-דין-מטעם שישטפו את מוחות הציבור ב"פרשנות" על ה"קריסה", הייתה מצג שווא.

* איש תרומות – מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כט, ג-ד).

* דרבי השחיתות – ההצגה הכי דוחה בעיר היא דרבי השחיתות של אולמרט ונתניהו בבית המשפט. די, הרפו, הניחו לנו.

* עבריין סדרתי  – עסקת הטיעון עם אריה דרעי, שאושרה בבית המשפט, אינה בשורה טובה למדינת החוק. לא זו בלבד שמדובר בשר עבריין – מדובר בשר עבריין סדרתי, אסיר משוחרר שחזר לממשלה והמשיך לפרוע חוק. הוא אינו ראוי לשום עסקה.

* שלוש שאלות בפרשת תוכנות הרוגלה במשטרה – פרשת תוכנות הרוגלה במשטרה, מעוררת שלוש שאלות: א. האם המשטרה פעלה באופן חוקי? ב. האם היא פעלה למען מטרות ראויות? ג. האם ראוי שיהיו בידי המשטרה האמצעים הטכנולוגיים האלה?

לגבי השאלה הראשונה – העניין חייב להיבחן עד תום. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, ובמדינת חוק הכל כפופים לחוק, מהנשיא וראש הממשלה עד האזרחים הפשוטים, וכמובן שגם המשטרה והמערכת המשפטית. מי שממונה על אכיפת החוק, חייב להיות מופת של כיבוד החוק.

לגבי השאלה השניה – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. מטרות שונות מקדשות אמצעים שונים. אמצעי שראוי להשתמש בו לחשיפת ארגון פשע אינו ראוי לשימוש נגד מחאה פוליטית, גם אם יש בה סכנה לעבירה על החוק והפרת הסדר הציבורי.

לגבי השאלה השלישית – התשובה חיובית. חשוב מאוד להבטיח שהמשטרה תהיה מצוידת במיטב היכולות הטכנולוגיות לצורך המודיעין במלחמתה בפשע ובשחיתות. במלחמת המוחות הזאת, יש לצייד את המשטרה בטכנולוגיות המתקדמות והטובות ביותר. אולם יש להכפיף את השימוש באמצעים לחוק ולאתיקה.

* יחזור לכתוב ספרים  – בוריס ג'ונסון נאחז בכיסאו, אבל זה לא יעזור לו. הוא ייפרד מתפקידו – אם לא בתוך ימים, לכל המאוחר בתוך שבועות. וככל שזה יתארך, זה יהיה קשה יותר, מביך יותר ומשפיל יותר בעבורו; הוא יאכל את כל הדגים המסריחים, ילקה בכל המלקות ויגורש מן העיר.

כאשר כל העם הבריטי היה בסגר הדוק, בני משפחות לא נפגשו, סבים לא ראו את נכדיהם במשך שבועות וחודשים, אנשים קברו את מתיהם ללא קהל, חגים בקושי נחוגו – מנהיג המדינה, האיש שצריך לתת דוגמה אישית, כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית, ערך מסיבות בדאונינג 10 תוך צפצוף בוטה על כל ההנחיות. אדם כזה אינו ראוי להנהיג ולא יכול להנהיג.

איזו סערה פרצה בישראל לפני שנתיים כשהנשיא וראש הממשלה הפרו את הנחיית ליל הסדר, כאשר היה מדובר בבן משפחה גרעינית אחד או כאשר אשת ראש הממשלה נסעה לחו"ל בניגוד להמלצת (!) ראש הממשלה. וזה הרי כלום לעומת אותן מסיבות, ובמדינה שבה הציבור לא ויתר, כמו אצלנו, על הציפיה לדוגמה אישית.

אפשר לקבוע, במידה רבה של ודאות, שג'ונסון יחזור בקרוב מאוד לכתוב ספרים. אגב, הוא עושה זאת היטב.

* לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – אחת הפרשות החשובות בתורה, היא פרשת "קדושים" בספר "ויקרא"; פרשה שבה התורה מבהירה לנו למה היא מצפה מאתנו, איזה בני אדם אנחנו צריכים להיות. אחד היפים שבציוויים הוא "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

מה פירוש לעמוד על הדם? ראינו השבוע את ההמחשה הברורה של המושג: אדם היורד במדרגות, מדלג מעל גופה ומעלים את עצמו מן המקום.

הציווי הזה נוגע לכל אדם. חוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" בספר החוקים הישראלי, מכוון אף הוא לכל אזרח: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

אם כך נדרש מאזרח – קל וחומר משוטר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מקצין משטרה, לא כל שכן מניצב במשטרה, על אחת כמה וכמה מניצב שתפקידו הוא הובלת המלחמה בפשיעה במגזר הערבי. ניצב חכרוש אינו ראוי להיות שוטר במשטרת ישראל.

מינוי ערבי לתפקיד ניצב במשטרה, הוא מסר חשוב של השתלבות ערבים במערכות השלטון  ויכולתם להתקדם בו. לכן, מעילה כזו באמון, היא סכין בגב הציבור הערבי הנורמטיבי, המעוניין להשתלב במדינה.

* הקראים של ההלכה – בראיון ל"ישראל היום" נימק הרב הראשי דוד לאו את התנגדותו לרפורמה ברבנות, והדגיש ש"היהדות לא השתנתה מאז מעמד הר סיני והיא לא תשתנה בעתיד". מעבר לשקר שהוא מפיץ, כאילו הרפורמה בגיור מאשרת גיורים שאינם על פי הפרשנות האורתודוקסית של ההלכה, האמירה על היהדות שלא השתנתה היא בורות ועמארצות מובהקת.

ההלכה שעוצבה בידי חז"ל היא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות היהדות. שום רפורמה מאז ועד היום אינה מתקרבת לגודל המהפכה הזאת.

למה ללכת רחוק? אפשר לראות את הדברים בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". חז"ל, בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

כך כתוב בפרשה: "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה".

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, באמצעות היקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, שאותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך מן הראוי שגם אנו נבין שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. מן הראוי שגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.

* רפורמת הגיור הממלכתי – סיפורה של יהדות בריה"מ היא התגלמות המושג "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, לא חסכה המעצמה הסובייטית באמצעים, כדי לבולל את היהודים בבריה"מ, לנתק אותם מיהדותם, לנתק אותם מזיקה למולדתם, לנתק אותם ממדינת הלאום שלהם; היא אסרה כל גילוי של יהדות – דתית או חילונית, אסרה את לימוד השפה העברית, רדפה את היוצרים בעברית ואת כל מי שניסה לעסוק בתרבות יהודית במחתרת. וכאשר האימפריה התמוטטה, העם היהודי הרים את ראשו והוא חי וקיים, והוא עלה בהמוניו לארץ ישראל.

במהלך שנות השעבוד הסובייטי, יהודים רבים נישאו עם לא יהודיות. הם, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עלו לארץ על מנת להשתלב בעם היהודי, במדינה היהודית, בתרבות היהודית, בשפה העברית. הם חלק בלתי נפרד מעמנו – מתערים בחברה היהודית בכל תחומי החיים,  לומדים בחינוך היהודי מגיל הגן ועד י"ב, הולכים לתנועות נוער ציוניות, יוצאים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים לצה"ל וליחידות קרביות בשיעור גבוה יותר מחלקם באוכלוסיה, ורבים מהם נפלו על הגנת המולדת.

אילו הייתה לנו הנהגה רוחנית בעלת שיעור קומה כבתקופת חז"ל, אין ספק שהיא הייתה מכירה ביהדותם של העולים מחבר המדינות. לכל היותר, הייתה מבצעת אקט סמלי של גיור קולקטיבי, כפי שהציע בשעתו הרב יואל בן נון. אלא שאין לנו הנהגה רוחנית, אלא בעיקר רבנים שהם עסקני דת פחדנים, המביטים כל אחד על זה שלצדו, לראות מי מחמיר וקיצוני יותר, כדי לא להיראות "חפיפניקים". והתוצאה היא מצב נורא, של מאות אלפי יהודים שהרבנות – לא זו בלבד שאינה מכירה ביהדותם, אלא כיוון שהיא נשלטת בידי חרדים לא ציונים, עוכרי גיור, היא עושה הכל כדי להקשות ככל הניתן על גיורם, דורשת ממי שמתגייר לאמץ את אורח החיים החרדי, שהוא אורח חייו של מיעוט קטן בעם ישראל, כתנאי לגיורו, ואף פוסלת, בניגוד מובהק להלכה, גיורים שלא נראים בעיניה.

אין היום הנהגה רוחנית שתוביל מהלך אמיץ מן הסוג שהצעתי, ואין מנוס מפשרה. ובמציאות הפוליטית הישראלית, אין היום היתכנות לפשרה ראויה שתאפשר לכל הזרמים ביהדות לגייר. במצב הנוכחי, הפשרה מחייבת גיור כהלכה, על פי פרשנות אורתודוקסית. וכזו היא רפורמת הגיור. רפורמת הגיור, מבוססת על העיקרון של "עשה לך רב" – מתן אפשרות לכל רבני הערים לגייר. לא כל רבני הערים הם עוכרי גיור. רבים מהם מאירים פנים ומאמצים את דרך בית הלל. על פי ההלכה, אותם עולים הם "זרע ישראל" ויש לראות בצירופם המלא לעם היהודי משימה לאומית עליונה, ולא ספחת שיש להתרחק ממנה כמו מאש, כמו אצל עסקני הרבנות החרדית. הרפורמה תאפשר לרוצים בגיור לבחור את רבני הערים שיגיירו אותם. והרי כל רבני הערים הם רבנים אורתודוקסים, שהוסמכו ואושרו בידי הרבנות.

המטרה של הרפורמה היא לפתור את הבעיה. פתרון הבעיה היא איום על הקנאים. לכן, הם עושים הכל כדי להכשיל אותה. הבעיה ברפורמת הגיור, היא שרשות הגיור אמורה להיות כפופה לרבנות החרדית, מה שנותן לה זכות וטו ויכולת לטרפד את הגיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, ממנהיגי הליכוד לשעבר, שר המשפטים לשעבר, שהוא עצמו יהודי דתי אורתודוקסי, בנו של הרב הראשי הראשון לציון לשעבר, ולפיו תוקם רשות גיור ממלכתית, שתגייר על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, אבל באופן עצמאי, ללא כפיפות לרבנות החרדית. את ועדת ניסים הקימה ממשלת נתניהו.

גם את הרפורמה המרוככת של השר כהנא החרדים דוחים בגסות, בבורות ובאלימות. בשנאת החינם שלהם הם מובילים את העם היהודי לקרע עמוק. לעומתם, מרבית רבני הציונות הדתית תומכים ברפורמה. ארגון רבני צה"ר החליט פה אחד לתמוך ברפורמה, מתוך דאגתם הכנה לצביונה וזהותה היהודית של מדינת ישראל ולשלמות העם היהודי. תנועת הקיבוץ תומכת ברפורמה בגיור. יש לקוות שהממשלה תעמוד איתן בלחץ, תעביר את הרפורמה ויש לקוות שתשפר אותה ותחלץ את רשות הגיור הממלכתית מלפיתת החנק של הרבנות החרדית האנטי ממלכתית והלא ציונית.

* חוק ציוני פרופר – הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק ציונית חשובה מאוד של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה), להסדרת הקמת מבני מגורים ומבנים חקלאיים בשטחי מרעה. החוק הזה הוא חלק מהמלחמה בטרור החקלאי. הוא יאפשר לחקלאים להשגיח על שלמות עדריהם, בכך שיוכלו להתגורר בקרבת שטחי המרעה. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "מאז קום המדינה מהווה המרעה אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשמירה על הקרקע, זאת לצד יתר יתרונותיו הסביבתיים והכלכליים. בשנים האחרונות גובר איום הפשיעה החקלאית והמגדלים נאלצים להתמודד עם פשיעה חקלאית הפוגעת בהם אנושות ומעמידה בסימן שאלה את הכדאיות הכלכלית של ניהול העדרים. כחלק מההתמודדות עם נגע הפשיעה החקלאית וכדי להשגיח על שלמות העדרים, נדרשים הרועים ששטחי המרעה שלהם מרוחקים ממקום יישוב, להתגורר בשטחי המרעה בסמוך לעדר. במרבית שטחי המרעה, דיני התכנון והבנייה לא מאפשרים הקמתם של מבני מגורים לרועים. כתוצאה מכך, הרועים נאלצים לבלות את שעות הלילה בהשגחה על שלמות עדריהם ללא כל מחסה. מציאות בלתי אפשרית זאת מביאה את מקצת הרועים להקים מבנים שאינם מאושרים ולהתגורר בהם לצורך השמירה על שלמות העדר. מצב הדברים מוביל להליכים משפטיים ולצעדי אכיפה קשים כלפי אותם רועים".

ח"כ השכל אמרה בדיון: "החקלאים קורסים ופושטים את הרגל משום שהמשטרה לא מצליחה להתמודד עם תופעת הפשיעה החקלאית. החקלאים נמצאים בסדר העדיפויות של הקואליציה הנוכחית ואנו שומרים על מפעל החיים של החקלאים במדינת ישראל".

כמו עופר כסיף בדיון על החוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית, כך ח"כ אוסמה סעדי ייצגה בדיון הזה את הטרור החקלאי. טענתה הייתה דומה לטענתו של כסיף: "זה עוד חוק ציוני פרופר". אמרה וצדקה. אכן, מדינת ישראל היא מדינה ציונית ותפקיד הכנסת לחוקק חוקים ציוניים.

להתיישבות הציונית מטרה דמוגרפית – הבטחת הרוב היהודי באזורי ההתיישבות ומטרה טריטוריאלית – שליטה במרחב, לצורך הגנה על אדמות הלאום. המרעה הוא ענף חשוב מאוד להגשמת המטרה הטריטוריאלית. הוא חשוב במיוחד בנגב, שבו את הוואקום של שנים רבות ללא התיישבות יהודית, תפסה הפלישה הבדואית הבלתי חוקית לאדמות הלאום.

למרבה הצער, ח"כים מן העבודה ומרצ ערקו מן ההצבעה. למרבה השמחה, האופוזיציה גילתה הפעם אחריות לאומית ותמכה בחוק. כעת רע"ם מאיימת להחרים את ההצבעות אם החוק יקודם. החוצפה שלהם עוברת כל גבול.

* שיתחייבו לתמוך בחוק האזרחות – במרצ זועמים על הכוונה להעביר את חוק האזרחות בשיתוף פעולה עם האופוזיציה, תוך ניטרולהּ של מרצ. אני רואה בעצם שיתוף הפעולה בין האופוזיציה לקואליציה מהלך חשוב. המהלך הוא תיקון להצבעה המחפירה של האופוזיציה נגד החוק לפני חצי שנה. נושא לאומי וביטחוני כה חשוב צריך להיות מעבר לשיקולים מפלגתיים צרים ועל הקואליציה והאופוזיציה להתלכד סביבו.

אבל אם מרצ מתנגדת לעסקה עם האופוזיציה – אדרבא. שמרצ ורע"ם יתחייבו שכל חבריהם יתמכו בחוק האזרחות כמות שהוא, בלי לנגוס בו ובלי לקלקל אותו. עליהם להבין שלא יינתן להם לכפות את דעתם על הכנסת, שלמעלה ממאה מחבריה תומכים בחוק.

* אגדת הטבח – לפני כשלושים שנה, באחת הקדנציות שלי כרכז התרבות של אורטל, השתתפתי בכנס רכזי ופעילי תרבות בקיבוצים. אחת הסדנאות שבחרתי להשתתף בהן הייתה של מכון "שיטים" בנושא יום העצמאות, בהנחיית מורי ורבי בוג'ה – עובד המכון ולימים מנהלו.

הרעיון של הסדנה היה יציקת תוכן ליום העצמאות, על מנת שלא על המנגל לבדו יעמוד החג. הסדנה נפתחה בסבב, שבו כל אחד מן המשתתפים הציג רעיון ליציקת תוכן כזה. לקראת סוף הסבב הגיע תורו של איש מזוקן מקיבוץ מגל, שמיהר להבהיר שאינו התרבותניק של קיבוצו ומיד הבנו שהוא יותר שוטה הכפר. הוא הציע רעיון "מקורי" – שכל קיבוץ יזמין אליו ביום העצמאות את הפליטים הפלשתינאים שנעקרו מן האדמה שעליה או בקרבתה קם הקיבוץ וגורשו ב"נכבה".

זה כוחה של פרובוקציה. חלפו כשלושים שנה, איני זוכר מה היה הרעיון שלי, איני זוכר אף רעיון של אף משתתף, אך אני זוכר את הפרובוקציה הזו, שנועדה והצליחה להכעיס את כל המשתתפים.

הפרובוקטור הוא תדי כץ, אובססיבי ל"נכבה"; להצגת מלחמת השחרור כפשע ואת תוצאתו – מדינת ישראל, כעוול.

לימים, האובססיב הלך לאוניברסיטה, לנסות לעשות קריירה מהאובססיה. בשיטת "עשה לך רב" הוא בחר כפטרון את אילן פפה, בחינת חרא נדבק לחרא. אילן פפה הוא מהנחותים באוטו-אנטישמים, שלצד תיעובו הקיצוני את מדינת ישראל, הוא גם מהקיצונים בפוסט-היסטוריונים; אלה שמתעקשים שאין אמת אלא נרטיבים בלבד, והוא נשא של הנרטיב הפלשתינאי. מאז הוא גם הגשים את הנבואה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" ויצא מן הארץ, להמשיך בהסתה שלו מלונדון.

כץ כתב תזה, על פיה "ההגנה" ביצעה טבח המוני בכפר טנטורה במלחמת השחרור. התזה זיכתה אותו בציון 97. הוא מיהר עם התזה לעיתונות וכתבה גדולה המציגה את ה"סקופ" עוררה סערה גדולה. ותיקי חטיבת "אלכסנדרוני" המושמצים הגישו תביעת דיבה. אש"ף מימן לכץ את ההגנה, מתוך כוונה שיהפוך למשפט ראווה נגד מדינת ישראל וה"נכבה", אך למגינת לבו, בית המשפט פעל במקצועיות, נכנס לפרטים, אילץ אותו, בניגוד לרצונו, למסור לבית המשפט ולאקדמיה את הקלטות הראיונות שעל פיהן כתב את התזה, וההקלטות הפילו אותו הן בבית המשפט והן באקדמיה. התברר שלא היה בהן דבר וחצי דבר המוכיח את האגדה ושבמקרים רבים לא היה מתאם בין ההקלטות ל"ציטוטים"; ההקלטות שופצו כדי להתאימן לנרטיב.

התברר שהעבודה הייתה זיוף אחד גדול; אין היא יותר מרכילות, אין לה כל ערך מדעי או אקדמי. בית המשפט קיבל את תביעת הדיבה וחייב את כץ להתנצל בפני העותרים. הוא התנצל, אך כנראה בלחץ מממניו ביקש לחזור בו, אך הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון דחו את בקשתו. שתי ועדות אקדמיות של אוניברסיטת חיפה שבדקו מחדש את העבודה פסלו אותה והציון עליה התעגל על אפס.

פרופ' יואב גלבר מגדולי ההיסטוריונים בישראל ועמיתו פרופ' יוסי בן ארצי, לשעבר רקטור האוניברסיטה (וממייסדי "שלום עכשיו" ומנהיגיו), שקראו את העבודה עוד לפני שמיעת ההקלטות, שהוכיחו בעליל שמדובר בזיוף, קבעו שזו עבודה גרועה ורשלנית, רכילות בלתי מבוססת.

לאחר פרסום ה"מחקר", פנו אליי חברי עמותת "אלכסנדרוני", ושלחו את עדויותיהם על קרב טנטורה. מן העדויות ברור שהיה זה קרב קשה ועקוב מדם, שבו נפלו 14 לוחמי החטיבה. גם העדויות הפלשתינאיות מספרות על קרב קשה, שבו נהרגו 52 ממגיני הכפר. הייתי עמם בקשר לאורך התקופה, כתבתי מאמרים שבהם הצגתי את טענותיהם. פרופ' גלבר העלה השבוע בדף הפייסבוק שלו את תיאור קרב הגבורה של מגיני טנטורה כפי שתוארו בספר פלשתינאי על תולדות הכפר, שפורסם בדמשק ב-1998, והוא מתאר בפרוטרוט את הקרב ואת שמות כל ההרוגים הפלשתינאים, כרבע ממספר ה"נטבחים" באגדת כץ-פפה. הוא מתאר גם מספר מקרים של פשעי מלחמה של לוחמי "ההגנה", שאם הם נכונים הם חמורים ביותר, אך תהום פעורה בינם לבין אגדת ה"טבח".

בימים אלה הוקרן לראשונה בארה"ב סרט תעודה ישראלי, שמפיץ את האגדה. אלון שוורץ, במאי הסרט, הוא מנוול שטוען שמלחמת השחרור הייתה טיהור אתני. היועץ המדעי שלו, אדם רז, הזדרז לפרסם במוסף "הארץ" מאמר המפיץ אף הוא את הבשורה. שאלתי את יואב גלבר, שצפה בסרט, והוא דבק לחלוטין במחקר ההיסטורי, שמזים את עלילת הטבח.

* פעיל אנטי חברתי – תושב קריית שמונה, דוד קמרי, החליט לרוץ לראשות העיר. הדרך שבה הוא בחר היא דרך ההסתה, חרחור ריב ומדון, הפצת שנאת חינם, שנאת אחים. הוא תלה ליד המועצה האזורית גליל עליון, הסמוכה לקריית שמונה, שלט בזו הלשון: קיבוצניקים, תתחפפו מהשטח, זה הבית שלנו בקריית שמונה".

גבעת המועצה האזורית אינה בקריית שמונה אלא בשטח המועצה האזורית. המועצה האזורית גליל עליון העבירה במשך השנים שטחים רבים לקריית שמונה, כדי לאפשר את צמיחתה. היום אין לקריית שמונה מחסור בעתודות קרקע לבניה. אין לי ספק שאם קריית שמונה תצמח ויהיה לה מחסור בקרקעות, המועצה האזורית תעביר לה קרקעות נוספות. אבל מה זה חשוב? אפשר להפיץ את הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים? אפשר לאמץ את השיטה: הכו בקיבוצניקים והצלתם את קריית שמונה? אם באמצעות הפצת שנאה אפשר לגרוף הון פוליטי, אז למה לא?

איזה איש נקלה. והוא עוד מגדיר את עצמו "פעיל חברתי"? חברתי?! אנטי חברתי!

הדבר החיובי שהפרובוקציה גרמה לו הוא הודעת גינוי משותפת של ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן וראש המועצה האזורית גליל עליון גיורא זלץ. "אנו מגנים את הצבת השלט בכניסה למועצה. ראשית, חשוב לומר שיש הרבה מאוד מחבר ומשתף בין תושבי האזור כולם. שנית, גם כאשר ישנן אי הסכמות, מחלוקות ואינטרסים שונים, נכון לנהל אותם בצורה מכובדת ומכבדת ולא באמצעות שיסוי ופילוג. תושבי קריית שמונה, המושבים והקיבוצים הסובבים אותה, ימשיכו לחיות באותו אזור, לעבוד וללמוד ביחד, להיות שותפים בחוגי ספורט ואמנות, לחלוק חוויות תרבותיות ואף להקים משפחות משותפות. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו להמשיך בעשייה שמחברת אותנו יחד לרווחת כלל תושבי האזור".

אני מקווה מאוד שתושבי קריית שמונה ינחילו לפעיל האנטי-חברתי תבוסה משפילה ומוחצת. שהאחריות החברתית ואהבת ישראל יביסו את רוחות השנאה.

* שירלי, תום ושרי – נעמן כהן כתב על האמנים שקראו לילדיהם בשמות לא עבריים. גם יורם טהרלב כתב על כך בשירו "ארצנו הקטנטונת" (לא "עוד לא תמו כל פלאיך", בלחנו של רמי קליינשטיין  שמתחיל אף הוא במילים "ארצנו הקטנטונת", אלא בשיר שזה שמו, ואותו הלחין ושר יגאל בשן). בשיר יורם מבקש את עלבונה של השפה העברית, ובין השאר הוא כותב, כבר בשנות השמונים:

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

האמת היא שתום ושירלי הם גם בעלי משמעות עברית, אבל הכוונה של יורם טהרלב ברורה.

          * ביד הלשון

כוכב יאיר – היישוב כוכב יאיר במזרח השומרון, הוקם ב-1981 בידי קבוצה של 15 משפחות חלוצות של צעירי חירות, שהתיישבו במקום שהוגדר כמצפה. בשנים שלאחר מכן תוכנן ונבנה יישוב הקבע והתיישבו בו מאות משפחות. בשנותיו הראשונות הוא היה יישוב במועצה האזורית דרום השומרון. ב-1987 הוכר היישוב כמועצה מקומית. ב-2003 איחד משרד הפנים את כוכב יאיר וצור יגאל (יישוב שהקדשנו לו את אחת הפינות) למועצה מקומית אחת – כוכב יאיר צור יגאל.

כוכב יאיר מנציח את זכרו של מייסד הלח"י ומפקדו אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה יאיר. שטרן הוא כוכב בגרמנית.

מחר, בכ"ה בשבט, ימלאו שמונים שנה להירצחו של יאיר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.1.22

* מלחמת חורמה בשחיתות – בשחיתות השלטונית צריך להילחם, לא להגיע אתה לעסקאות.

* מו"מ פסול – המו"מ בין היועמ"ש לנתניהו על עסקת טיעון, הוא מעשה חמור ביותר. אין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור בכלל, ועם ראשי ממשלה בפרט.

האינטרס הציבורי הוא שההאשמות נגד נבחר ציבור ייבחנו עד תום בבית המשפט, ללא כל הנחות, עד שהאמת תצא לאור. אם התביעה עומדת מאחורי האישומים, עליה לעמוד עליהם עד הסוף. אם היא אינה עומדת מאחוריהם, שתבטל את הסעיפים שאינה עומדת מאחוריהם.

במקרה של נתניהו, עסקת טיעון חמורה שבעתיים בשל תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית" כביכול, שהמונים מאמינים בהן. עסקת טיעון שתביא רק לסיום הקריירה הפוליטית שלו, תתפרש כהוכחה לקונספירציה. הנה, כל מה ש"הם" רצו הוא להזיז אותו ממקומו.

עסקת טיעון עם נתניהו עלולה להיות פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ורוח גבית לשחיתות.

* יש כלום – העובדה שנתניהו מבקש עסקת טיעון מפריכה את כל הקו של "אין כלום לא היה כלום לא יהיה כלום".

* משתין עליהם בקשת – נתניהו לא העלה על דעתו לחלק לחסידיו חלק משלל טובות ההנאה שלו, אבל ברגע שנתפס בקלקלתו הוא הושיב אותם לצדו על ספסל הנאשמים, ובנדיבות רבה שיתף אותם באישומים נגדו, אותם הציג כ"רדיפה נגד הימין", "נגדכם", והסית אותם נגד מדינת החוק. ועכשיו, הוא משתין עליהם בקשת כאשר הוא יוזם עסקת טיעון שתחלץ אותו מן הכלא. האם הם מתפכחים? לעת עתה אני רואה שהם ממשיכים לדקלם הצדקות גם למעשהו זה. אולי נדרש לזה זמן, אבל אני מאמין שאצל רבים מהם ההתפכחות בוא תבוא.

* המציל – אהרון ברק הוא אחד ממוקדי ההסתה של הביביסטים. ודווקא הוא נחלץ להציל את נתניהו.

* עניין לציבור – כשמדובר בנבחרי ציבור: אין מקום לזכות השתיקה. אין מקום לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. אין מקום לעסקאות טיעון.

* להתייעץ עם גנץ – לפני שמנדלבליט חותם על הסכם כלשהו עם נתניהו, כדאי שיתייעץ עם גנץ, וישאל אותו איזה ערך יש לחתימת ידו של נתניהו ולנייר שעליו הוא חתום.

למה? מה נתניהו כבר יכול עם הסכם כזה? מה תתן לו הפרת ההסכם?

לא יודע. אין לי ראש קרימינלי לחשוב בתור נתניהו. אני רק יודע שטוב לא יכול לצאת מהסכמים אתו.

* עדויות מזעזעות – הזדעזעתי מהכתבה בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 על התנהלותו הפוגענית של הנשיא הקודם ריבלין כלפי עובדי בית הנשיא. איזה ניגוד בין הדמות שבה הצטייר, לבין אותן עדויות קשות. אילו היה מדובר בעובד אחד, הייתי מטיל ספק בדברים. כאשר מדובר בעדויות של עשרה עובדים, זו כנראה אמת.

ריבלין היה נשיא מצוין, לפחות ברובד הגלוי. אבל מנהיגות נבחנת בדוגמה אישית. בית הנשיא ובית ראש הממשלה צריכים להיות מופת להעסקה הוגנת. כאשר במקומות הללו מתנהלת העסקה פוגענית – הדבר חמור ביותר.  כך בהתנהגותה של שרה נתניהו בבית ראש הממשלה וכך בהתנהגותו של ריבלין בבית הנשיא. על מה שקורה בבלפור ידענו. על מה שקורה בבית הנשיא לא שמענו דבר וחצי דבר עד היום.

לזכותו של ריבלין אציין את תגובתו יוצאת הדופן, שבה לא האשים את כל העולם, אלא לקח אחריות על מעשיו והתנצל.

* על מה המאבק – המאבק של הבדואים בנגב אינו נגד נטיעה מסוימת בשטח מסוים. הנטיעה הזאת היא עילה והיא סמל, למאבק הרבה יותר גדול. המאבק הוא על שמירת האוטונומיה הבדואית בנגב, שנוצרה בעשור האחרון, שבו שטחים נרחבים בנגב הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע.

לפיכך, כניעה לאלימות ולאיומי רע"ם, היא הרבה מעבר לוויתור על נטיעה מסוימת בשטח מסוים. היא כניעה באתגר הראשון של הממשלה, במאבק על החזרת הריבונות.

מטרת הנטיעות היא החזרת הריבונות ועצירת ההתפשטות הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית והשתלטותה על אדמות הלאום. זה נושא שעליו אסור להתפשר בשום מחיר, אפילו במחיר בחירות חדשות. זה בנפשנו.

הממשלה הגדירה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד הלאומי העליון שלה. פירוש הדבר החזרת הריבונות שאבדה. במבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים, יישובים יהודיים היו תחת מצור וכנופיות הטרור עשו בשטח כבשלהם. כניעה לאלימות היום, תשדר לגורמי הפשיעה והטרור שמה שהיה הוא שיהיה, אין זו ממשלת שינוי והיא לא תחולל שינוי.

הציבור הערבי בישראל, הסובל יותר מכל ציבור אחר מן האלימות במגזר, חייב להבין שאי אפשר להפריד בין אלימות לאלימות, בין פשיעה לפשיעה. הוא צריך להבין שעמידה נחרצת של המדינה מול האלימות הבדואית בנגב, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בפשיעה שגבתה בשנה שחלפה 127 הרוגים במגזר.

אני מקווה מאוד שההתקפלות בסוף השבוע היא מעידה חד-פעמית ושראש הממשלה והממשלה יעמדו איתן באתגר שאליו נקלעו.

* כניעה לאלימות – עצירת מיזם הנטיעות בנגב, ולו לצורך מו"מ, היא כניעה הן לאלימות הפורעים הבדואים והן לסחטנות של רע"ם. זו חזרה על דפוסי הרפיסות של ממשלות נתניהו, מצד ממשלה שקמה כדי לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות ואת שלטון החוק למדינת ישראל.

בשבועיים האחרונים התבצע השלב הראשון של הנטיעות עד תומו, למרות האלימות והאיומים. על כך ראויה הממשלה לשבח. למרבה הצער, בתום השלב הזה, התקבלה "פשרה" של עצירת העבודות לשם מו"מ עם רע"ם והבדואים. ישראל היא מדינה ריבונית ואינה צריכה לנהל מו"מ עם פולשים בלתי חוקיים לאדמות הלאום על זכותה לממש את ריבונותה.

אני מקווה מאוד שההפסקה היא זמנית ושהעבודות תתחדשנה בהקדם, אך עצם העצירה ועצם המו"מ מעבירים מסר של כניעה. המסר הזה מנוגד לחלוטין ליעד הלאומי העליון של הממשלה, שהתחייבה לנהל מלחמת חורמה באלימות במגזר הערבי. הפסקת העבודות היא פרס לאלימות.

"בנגב תיבחן דמותה של מדינת ישראל" אמר בן גוריון. בנגב תיבחן דמותה של הממשלה. הדמות כפי שמצטיירת מהכניעה לאלימות רעה מאוד; זו דמות של ממשלת המשך במקום ממשלת שינוי. אני מקווה ומאמין שזו ירידה (של הממשלה) לצורך עליה.

* מדוע אני מתנגד למו"מ על הנטיעות בנגב? – מה רע בהידברות? אני מתנגד למו"מ, כיוון שמדובר במו"מ תחת אלימות וסחטנות פוליטית. למה צריך לנהל מו"מ עם פולשים לאדמות מדינה על מימוש הריבונות? איזו פשרה יכולה להיות? קראתי דיבור על פשרה שבה תבוצענה הנטיעות, אך לא על האדמות השנויות במחלוקת. אבל האדמות הללו אינן באמת שנויות במחלוקת. הרי כל תביעות הבעלות של הבדואים, בלי יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט. אפילו תביעה אחת לא הוכחה. כל התביעות הללו הן פוליטיות לאומניות. כל מיני פוסט "חוקרים" כמו אורן יפתחאל בודים סיפורים על זכויות היסטוריות של הבדואים על אדמות ומסיתים אותם. המקומות ה"שנויים במחלוקת" הם בדיוק המקומות החשובים ביותר לנטיעות, כיוון שהנטיעות נועדו לבלום את ההשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום. הפשרה היחידה שאפשר לחיות אתה, היא לתת לרע"ם ולמגזר הערבי צ'ופר אחר, שאינו פוגע באינטרס הלאומי, תמורת ירידה מעץ ההתנגדות לנטיעות. אם זה מה שיקרה – אשמח להודות בטעותי.

* מאבק על הציונות – הוכחה לכך שהמחלוקת על הנטיעות בנגב היא מחלוקת על הציונות, היא מתקפת הפשקווילים בשוקניה נגד הנטיעות. אלפר ולוי הקדישו את הפשקווילים שלהם לנושא, והמסר שלהם הוא שהנטיעות הן התגלמות הציונות ולכן הן התגלמות הרע. שניהם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב ורע – ותמיד בוחרים ברע. גדעון לוי סיפר איך כילד הלך עם חבריו לגן לטעת עץ בטו בשבט ולא ידע שהוא שותף למבצע ייעור שנועד לכסות על פשעי 1948 – הטיהור האתני שנעשה כאן. וכעת נמשכת הדורסנות הציונית. אגב, במשפט אחד הוא הפתיע אותי לטובה. "הנגב הוא בדואי הרבה לפני שהוא יהודי". כלומר אם הוא "הרבה לפני שהוא יהודי", משמע שהוא קצת, טיפטיפונת גם יהודי. כנראה פליטת מקלדת. הוא לבטח לא התכוון לכך. אגב, בשנאתו לכל מה שציוני, הוא לא יכול שלא להשתלח גם בקיבוצים, שעליהם כתב בנחרת בוז "הקיבוצים אשכנזיים". לא זו בלבד שאין שום משמעות לשיירי הגלות של אשכנזים/מזרחים, אלא שסטטיסטית אין שחר לקביעה הזאת.

* כוח היצירה ינצח – מיד לאחר סיום סבב הנטיעות, החל סבב העקירות. וזה סמל ל-150 שנות התיישבות בארץ ישראל. אנחנו נוטעים והם עוקרים. ואנחנו מנצחים. גם אם יש ירידות בעליה וגם אם יש להם לעתים ניצחונות טקטיים, הווקטור חד-משמעי. כוח היצירה שלנו חזק מכוח ההרס שלהם. (כן, אני יודע שיש גם בני עמי שבחרו להיות נערי זוועות, המתמחים אף הם בעקירה. זה לא הדבר היחיד שבהם הם דומים לאויבינו. הם גם מתייחסים לצה"ל וחייליו כאל אויב ונלחמים בהם).

חידוש והמשך ההתפרעויות גם אחרי הנכונות למו"מ, ממחישים את העובדה שהפורעים רואים בכך סימן לחולשה, שמעודדת את האלימות. יש לחדש לאלתר את הנטיעות כדי לבלום את ההשתלטות העוינת על אדמות הלאום בנגב. ויש להפעיל כוח כדי לדכא את ההתקוממות, בלי למצמץ, בלי להסס, באפס סובלנות.

* להיות חכמים וצודקים – השר לביטחון פנים עמר בר לב הוא האיש המוביל, בתוקף תפקידו, את המאבק באלימות בחברה הערבית. ויש לציין שהוא מוביל שינויים משמעותיים, כמו תגבור משמעותי של סד"כ המשטרה המופנה למלחמה בפשיעה הזאת ובאופן ספציפי, הקמת יחידות הלוחמות בטרור החקלאי. הוא גם מפעיל יחידות מיוחדות של המשטרה ומסתערבים, ועל כל אלה הוא ראוי לשבח.

אולם בראיון רדיו על המהומות בנגב, הוא התגלה כמי שאינו מבין את מהות ומשמעות תפקידו. מה שיש לו לומר מול ההתקוממות האלימה, הוא שהייתה זו טעות לנטוע דווקא באזורים הרגישים ביותר, דווקא עכשיו כאשר אנו מעלים מהלך במאבק בפשיעה. הוא לא מבין שאובדן הריבונות הישראלית היא הגורם לעליית הפשיעה, ושההשתלטות הבדואית הפיראטית על אדמות הלאום בנגב היא הקרקע, תרתי משמע, של האוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות הטרור והפשיעה, ושדווקא כאשר אנו יוצאים למאבק על החזרת הריבונות, יש לנטוע ולהתיישב כדי לבלום את ההתפשטות?

בר לב אמר בפירוש שמדובר באדמות מדינה ולא ב"שטחי מריבה" ושיש למדינה סמכות מלאה לנטוע שם אבל "צריך להיות חכמים ולא צודקים". אין דבר פחות חכם מאשר לא לממש את צדקתנו. עלינו להיות חכמים וצודקים. החוכמה היא לממש את צדקתנו.

* המודל לחיקוי – לפיד קורא לעצור את הנטיעות כפי שנתניהו נהג ב-2020. זהו, נתניהו הוא המודל לחיקוי של לפיד? לשם כך הוקמה ממשלת שינוי? כדי למחזר את מחדלי נתניהו או כדי לתקן אותם?

* מתי הוקפאו הנטיעות – ב-2 בדצמבר 2020 שלח שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן מכתב לעדיאל שומרון מנהל רשות מקרקעי ישראל ולמניה לייקין יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל, בזו הלשון:

הנדון – בקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג.

אתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון כדלקמן:

בהמשך לישיבה שהתקיימה ביום ה-1.12.2020 ביחד עם אנשי המקצוע ממשרד הכלכלה והתעשייה אשר נימוקיהם לבקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג מפורטים במכתב שבסימוכין, ובהתאם לעמדת היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מדובר בפעולות המהוות חלק ממדיניות ניהול מקרקעי ישראל, לאחר ששקלתי הטיעונים השונים של גורמי המקצוע ברמ"י, משרד הכלכלה והתעשייה והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות במטרה לקיים שיח בין הגורמים הרלוונטיים.

אבקש שהאמור יבוצע לפי כל דין ולכן, ככל שנדרש מבחינה חוקית-משפטית להביא צעד מדיניות זה להחלטה בפורום כל שהוא, אבקש לקדם זאת לאלתר.

בכבוד רב

הרב יעקב ליצמן, חה"כ

שר הבינוי והשיכון.

חמישה חודשים קודם לכן, ב-7 ביולי 2020, שלח מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין מכתב למנכ"ל רמ"י עדיאל שומרון ולמפקד מחוז דרום ניצב יורם סופר, בזו הלשון:

הנדון: נטיעות חירבת וואתן

לבקשת השר [הכוונה לשר הכלכלה עמיר פרץ א.ה.] מבקש לעצור את העבודות במהלך החודש הקרוב ולאפשר לרשות הבדואים פסק זמן לקיים הידברות עם התושבים באזור הנטיעות וגם בנושא הסדרת ההתיישבות.

בברכה,

יאיר מעיין

מנכ"ל רשות הבדואים.

ראש הממשלה באותם ימים היה נתניהו. היה זה המשך לעשור האבוד, שבו מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות. אני מתנגד לכל פשרה ולכל מו"מ על מימוש תכנית הנטיעות. אך הביקורת מצד הליכוד היא צביעות.

* למצות את הדין – יש למצות את הדין עם הפורעים בנגב במלוא החומרה. יש להפעיל כוח ככל שנדרש כדי לבלום את האנרכיה.

* יאיר גולן ממשיך להשתולל – השור המועד יאיר "תהליכים" גולן לא כינה את הפורעים הבדואים בנגב "תתי אדם". וטוב שכך. ביטוי נחות כזה פסול בכל מקרה. אבל הוא אפילו לא גינה אותם. להיפך, הוא נפגש אתם, החניף להם, והפציר בהם שהאלימות היא לא הדרך להשיג את תביעותיהם הצודקות, "כי יש לכם אותנו". "אותנו", הוא לא התכוון לרע"ם, אלא למרצ. והוסיף בעזות מצח ש"אם אלקין משתולל, אנחנו נעצור אותו". כלומר מי שמשתולל אינם אלה שניסו לבצע פיגוע רב נפגעים של הורדת רכבת ממסילתה, אלא שר שמיישם את מדיניות ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות לנגב. החצוף הזה הסביר להם, ש"לא תהיה לכם ממשלה טובה יותר", וכדאי שיזכור שאם הוא ימשיך להשתולל, הוא ישים קץ לממשלה הזאת.

* על כתפי רע"ם – אחריות כבדה רובצת על כתפי רע"ם. עליהם להבין, שאם הם יפילו את הממשלה על רקע ריבונות ישראל בנגב, עוד חמישים שנה לא תוכל מפלגה ערבית להיות חברה בקואליציה כלשהי.

* תמיכה באויב – שמעון ריקלין, שופרו של נתניהו, פרסם רשומה קצרצרה שנוסחה: "מנסור עבאס הוא אויב". זה אותו ריקלין, שכאשר נתניהו ניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם אותו עבאס, תמך בו בהתלהבות.

ברשומה שהעלה בדצמבר 2020 כתב ריקלין: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל. בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור". העילגות במקור.

מתוך ראיון לערוץ 7 באפריל 2021: "ריקלין נשאל על תמיכתו בהקמת ממשלה של הליכוד עם רע"מ, ואמר: 'לא אני השתניתי – הסכמי אברהם יצרו זעזוע ושינוי אדיר בתוך החברה הערבית, ומנסור עבאס מעדיף את נתניהו". אם עבאס הוא אויב, ריקלין תמך בהקמת ממשלה עם האויב, ובלבד שנתניהו יישאר רוה"מ.

* הצבעה אחת – אחר הצהרים אחד של עיצומים מצד רע"ם שנעדרה מהצבעות, והקואליציה הפסידה בכל ההצבעות בכנסת. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הבדיחה של "הצבעה אחת", שנולדה כאשר גנץ ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של הרשימה המשותפת ונמשך כאשר נתניהו ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של רע"ם. ממשלת מיעוט שתלויה מבחוץ ברע"ם (או בכל מפלגה אחרת) – התלות שלה באותה מפלגה הרבה יותר גדולה מאשר בממשלה שאותה מפלגה חברה בקואליציה שלה. ממשלה שתלויה מבחוץ ברע"ם – מצד אחד חייבת את רע"ם לכל הצבעה ומצד שני רע"ם אינה מחויבת לה, ולכן כוח הסחיטה שלה הוא בלתי מוגבל. תלות כזו מחייבת מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש עשרות הצבעות בשבוע. השקר של "הצבעה אחת" הוא עלבון לאינטליגנציה.

* הגורו אמר – הביטוי הקיצוני ביותר של פולחן האישיות הביביסטי, הוא אלה שמאמינים ומוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנתניהו לא תמך בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושהוא לא ניסה להקים קואליציה עם רע"ם. זה אשכרה כמו אדם העומד בשעת צהרים באמצע הרחוב, השמש קופחת על ראשו, אבל הגורו אמר שעכשיו לילה והוא משוכנע במאה אחוז שעכשיו לילה.

* מסתמן תיקון – אחד מרגעי השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפלת חוק האזרחות בידי קואליציית ביביטיבי. לטיבי אין לי טענות. אבל את החוק הזה הניחה על שולחן הכנסת ממשלת נתניהו בימיה האחרונים, וכאשר הממשלה החדשה הגישה אותו כמות שהוא, כעבור שבועות אחדים, האופוזיציה לחמה נגדו, מתוך ידיעה שהחוק חיוני ביותר לביטחון ישראל ולדמוגרפיה היהודית. הייתה זו הצבעה במזיד נגד מדינת ישראל.

שמחתי לקרוא ב"ישראל היום", שמסתמן תיקון – העברת חוק האזרחות בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. על פי ההסכמות בין הצדדים, ועדת השרים לחקיקה תאשר חוק שהגיש ח"כ רוטמן מהציונות הדתית, שלשונו כלשון החוק הממשלתי עם תוספות קלילות ואת הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן תאוחדנה שתי ההצעות לחוק אחד שיעבור בתמיכה הקואליציה והאופוזיציה. הלוואי שאכן, כך יהיה.

חבל שרוטמן שיקר בראיון ל"ישראל היום" באומרו: "כל הטיעונים ש'האופוזיציה פוגעת בביטחון ישראל' – הופרכו. אנחנו באופוזיציה, שהצבענו נגד לצד עמיחי שיקלי, שמרנו על המדינה כחומה בצורה ומנענו כניעה לדרישות עבאס". שקר וכזב. הם לא הצביעו נגד החוק כיוון שהוכנסו בו שינויים, אלא הוכנסו בו שינויים בשל התגייסותם להפלתו. ברגע שהאופוזיציה התייצבה נגד החוק, הממשלה נאלצה להכניס בו שינויים מינוריים, על מנת להביא לתמיכת מרצ ורע"ם. אלמלא התרגיל המלוכלך של שיקלי, החוק היה עובר. לשבחה של איילת שקד ייאמר, שמאז שפג תוקפה של הוראת השעה הקודמת, היא הצליחה לעמוד איתן מול דרישות ההתאזרחות של פלשתינאים, אך היא לא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן, כיוון שהוגשו עתירות לבג"ץ והוא היה כופה עליה לפעול ברוח החוק. לכן, יש למהר ולהעביר את החוק.

* מובילי המהומות – אני ממליץ לכל מתנגדי חוק האזרחות לקרוא את הכותרת הבאה, מ"הארץ": "במערכת אכיפת החוק מעריכים: בנים לאימהות פלשתינאיות הובילו את המהומות בנגב". אני רק מניח את זה כאן.

* סכנת חיים מיידית  – יש קשר הדוק בין התערערות ביטחון הפנים, לבין נפילתם הטרגית של קציני אגוז בבקעת הירדן.

הבעיה המרכזית בהתערערות ביטחון הפנים היא הנשק הבלתי חוקי ובראש ובראשונה ביזת כלי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, אך גם במקומות אחרים בארץ. האירוע שבו נהרגו הקצינים בירי דו-צדדי, החל בביזת נשק בבסיס ויציאה לחיפושים אחרי המחבלים.

יש לציין לשבח את העובדה שלפני חודשים אחדים שונו פקודות הפתיחה באש ההזויות וכעת יש לבצע נוהל מעצר חשוד מלא, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לסכל ביזת נשק. כל חייל וכל שוטר צריך להבין, שמי ששודד נשק, הוא מחבל חמוש המסכן אותו באופן מיידי ולכן עליו לעשות הכל, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לנטרל את הסכנה. הדבר נכון לא רק בסיכול הביזה, אלא גם בסיכול בריחה של המחבלים, כלומר גם במרדף אחרי המחבלים, בין אם זה בבסיס עצמו או מחוץ לבסיס. כל חייל וקצין צריכים להבין שאם אינם עושים זאת, הם הפרו פקודה.

* מערכת "הארץ" סיימה את התחקיר – אפשר לבטל את תחקיר אסון אגוז. ברח' שוקן כבר הגיעו למסקנות הסופיות. פשקוויל המערכת קבע שהאסון נבע מהוראות פתיחת האש החדשות של צה"ל.

יש לזכור שלאורך העשור האחרון הלכה והתעצמה תופעת ביזת הנשק הבלתי חוקי ממחנות צה"ל. כתוצאה מכך, בידי ארגוני הפשיעה והטרור במגזר הערבי יש שפע בלתי נדלה של נשק בלתי חוקי (לא רק מהגניבות מצה"ל אלא גם ממקורות אחרים). התוצאה בחיי אדם היא עגומה.

אחד מסממני אובדן הריבונות, הוא האומץ והחוצפה של הפושעים והמחבלים לחדור לבסיסי צה"ל ולשטחי האימונים שלו, לעשות בהם כבתוך שלהם, כאשר לחיילים אסור היה לעשות דבר, לכל היותר לצעוק לעברם: "הא לך אויב אכזר". כעת, כחלק מהפעולה להשבת הריבונות, שונו הוראות הפתיחה באש ואושר המובן מאליו – נוהל מעצר חשוד כלפי כל מי שחודר לבסיס.

השוקניה מתנגדת כמובן לשינוי הזה. היא מעדיפה שהנשק והאמל"ח ימשיכו להיבזז, והיא תתבכיין בפשקווילי המערכת שהממשלה הגזענית לא נוקפת אצבע במאבק בפשיעה הערבית, כי היא מזניחה שמזניחה בלה בלה בלה את הציבור הערבי, אפליה, אפרטהייד, אקיבוש וכל הארסנל השחוק והעבש.

* א"ב של חיילות – כשהייתי טירון צעיר, "בשר טרי" במחנה 80, עוד הרבה לפני שיריתי את הכדור הראשון, יכולתי לדקלם מתוך שינה את נוהל מעצר חשוד. זה הא"ב של חיילות – אחריות החייל להגן על עצמו, על נשקו, על חבריו ועל המחנה. וכדאי לזכור שאין זה נוהל קטלני. ירי על מנת להרוג הוא הצעד החמישי בנוהל, שמתחיל בדיבורים.

איזו הידרדרות הביאה לכך שהנוהל התאדה? שמחבלים ופושעים עשו במחנות צה"ל ובשטחי אש כבתוך שלהם ובזזו בקלות נשק ותחמושת? בנובמבר האחרון הייתה "מהפכה גדולה" בצה"ל – הוחזר נוהל מעצר חשוד לבסיסי צה"ל. וואו! והמובן מאליו הזה הוא עכשיו "כניעה של צה"ל לקמפיין של הימין". האם נוהל מעצר חשוד הוא נוהל של "הימין"? ועכשיו מתנגדי נוהל מעצר חשוד רוקדים על דמם של אהרון ואלחדד ז"ל, כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

* במצ"ח נחושה – הרמטכ"ל הקים ועדה מיוחדת בראשות אלוף (מיל') תיבון, לצורך תחקיר של האסון באגוז. יש לבצע תחקיר יסודי שיתחקר את האירוע עד תום, ולהפוך כל אבן, לא רק כדי להגיע לחקר האמת, אלא בעיקר כדי להפיק לקחים שימנעו את האסון הבא.

אבל משום מה במקביל מתנהלת גם חקירת מצ"ח. מה למצ"ח ולתקרית מבצעית? מצ"ח צריכים לחקור חשדות לפלילים. אין כאן חשד כזה. רק אם התחקיר יעלה חשד לפלילים יהיה מקום לחקירת מצ"ח, וזה לא יקרה, כי מדובר בתאונה מבצעית. יש לעצור מיד את חקירת מצ"ח.

* למה האנטי ציונית מתנגדת לרפורמה בגיור – קרולינה לנדסמן האנטי ציונית מתחברת למלחמת החורמה של החרדים נגד הרפורמה בגיור. לנדסמן חכמה, ומבינה שהחוק הזה הוא חוק ציוני, שנועד לחזק את העם היהודי ואת המאזן הדמוגרפי היהודי, באמצעות קבלתם לחיק הלאום היהודי של העולים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אך בפועל הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. היא צודקת, אך מה שבעיניה הוא גנאי בעיניי הוא שבח. כן, זהו "חוק משלים לחוק הלאום". היא מתעבת את חוק הלאום ולכן גם את הרפורמה בגיור. אני תומך בכל לבי בחוק הלאום ולכן גם ברפורמה בגיור. הרבנות החרדית, שמוכנה לגייר רק מי שמתחייב לחיות כחרדי, מחבלת במהלך ההיסטורי של הציונות. לכן, לנדסמן משבחת אותה. כי בעיניה, החוק נועד לחזק את "העליונות היהודית" ובעקבותיו העולים "יעקפו את הערבים הישראלים, לא משנה כמה דורות הם כאן, בתור ל'בעלות על המדינה' ".

הגיור על פי הרפורמה יהיה על פי ההלכה, אבל לא מתוך הלכה כבית שמאי אלא הלכה כבית הלל. גיור מתוך רצון לגייר, לפתוח את הלב ואת הבית של מי שרוצים בתום לב להיות חלק מן העם היהודי, גם אם לא לחיות באורח חיים אורתודוקסי. גיור – כיעד לאומי ואתגר ציוני. כוונותיו הציוניות של מתן כהנא טובות אך הרפורמה עצמה, המכפיפה את הגיורים לרצונם הרע של עוכרי הגיור השולטים ברבנות החרדית לא תממש אותן. אם לא יוקם מערך גיור ממלכתי לאומי עצמאי משלטון הרבנות החרדית, לנדסמן ושכמותה יכולים להיות רגועים.

* אנרכיסט – כשצפיתי בסרטון האנרכיסטי של נתניהו הציניקן על ה"עץ או פלי", הבנתי מה היה קורה אילו הוא היה ראש האופוזיציה בתחילת הקורונה. מי היה מוביל מחאה המונית נגד הסגרים, נגד החיסונים ומי היה מוביל את הכחשת הקורונה.

* אחריות הציבור – בימים האחרונים אני מבלה בישיבות רבות בזום, ממש כמו בסגרים. זאת, חרף העובדה שאין כל מגבלות על התקהלות. מדובר בפורומים שונים, שאין כל קשר ביניהם, כלומר לא איזה ארגון שלקח על עצמו מגבלות חמורות, אלא תופעה גורפת.

בזמן הסגרים, התקשורת הרבתה להציג את פורעי החוק ומפירי ההגבלות, כאילו זו תופעה רווחת ומייצגת. אבל בפועל הציבור ברובו המכריע נהג באחריות, מילא אחר ההנחיות והקפיד על כך. והיום, כאשר אין הגבלות, הציבור מגלה אחריות וראש גדול, ומטיל על עצמו מגבלות וולונטריות, כדי להגיף את המגפה.

אני מתעב את הזום, למרות זמן הנסיעות והקילומטרים שהוא חוסך. אני מאמין שאין תחליף לאינטראקציה של מפגש פנים אל פנים (ואפילו מסכה אל מסכה). אבל האחריות לבריאות קודמת, וטוב שהטכנולוגיה נותנת לנו פתרונות.

* לא היה מפא"יניק – תיקון קל לדבריו של רון גרא בנושא מלחמת יום הכיפורים. גלילי לא היה במפא"י. הוא היה איש "אחדות העבודה – פועלי ציון". ב-1968 התמזגו שתי המפלגות ועמן רפ"י ויצרו את מפלגת העבודה.

* חופש אמנותי – שאלה לי לכל המשתלחים בראש העיר רמת-גן, על רקע הסרת המיצג של דוד ריב (ומדון) מתערוכה במוזיאון ר"ג, בשם "החופש האמנותי". אילו במוזיאון ישראל היה מוצג "מיצג" "אמנותי" ובו תמונה של מוסלמי מתפלל במסגד אל-אקצה ולצדו כיתוב "מוחמד חזיר", גם אז הייתם מנהלים אותו מאבק בשם אותו "חופש אמנותי"?

* יואל משה סלומון על הכוונת – במכתב למערכת "הארץ" מצטרף דובר "גוש שלום" אדם קלר למסע ההשתלחות של רוגל אלפר ביורם טהרלב ושירתו. גם הוא סולד משירי המולדת. כלומר משירי מולדת של יהודים. הוא מתלבש על "הבלדה על יואל משה סלומון", המשכיחה את העובדה שבאומלבס חיו פלשתינאים במשך מאות שנים, עד הקמת פתח תקווה.

פתח תקווה שנוסדה ב-1878 היא אם המושבות. מבחינת האנטי-ציונים היא אם כל חטאת. היא החלה את העוול הציוני ששיאו – הקמת מדינת ישראל. בעצם, ארגון "זוכרות" מתחיל את ציון העוול כבר בהקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ב-1870.

* דורי בן זאב שר מאיר אריאל – חוויה מרוממת נפש חווינו ביום רביעי בערב, במופע של דורי בן זאב בשירי מאיר אריאל, ב"סוזנה ביסטרו באר" בכפר האמנים באניעם. דורי, שופע קסם אישי והומור, מלא אנרגיה וקצב גם בעשור השמיני לחייו, חבר קרוב ואוהב של מאיר אריאל, סיפר עליו ושר משיריו והייתה זו חגיגה גדולה. היו לו אלתורים רבים, בדיחות שנשלפו על המקום. ואיך יודעים שאלו אלתורים? לפי הצחוק המופתע של הנגנים. הנגנים היו נהדרים: תומר מזמר על הקלידים, ירון בן עמי – גיטרה, מפוחית ושירה ואלון גץ – תופים וסקסופון. השיאים הגדולים של הערב, לטעמי, היו ביצוע בלוז/נשמה נפלא של ירון בן עמי ל"נשל הנחש", "שיר כאב" ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום". הערב נפתח ב"ערימת דשא" והסתיים ב"סוף עונת התפוזים". כמובן שדורי שר גם "סוף שבוע בכפר", שמאיר אריאל כתב במיוחד בעבורו.  דורי גם קרא טקסטים יפים של מאיר אריאל, ובהם הספד מרגש שכתב במלאת חמש שנים למות אביו.

גם הקהל היה נפלא. ישבתי בשורה הראשונה, ושמעתי את הנגנים מתלחשים ביניהם כמה הם נהנים מהקהל. תופעה מרגשת – היו בקהל חניכי המכינה הקדם צבאית מיצר. חבר'ה שנולדו 5 שנים אחרי שמאיר אריאל נפטר, והם מכירים על פה את כל שיריו, ולא רק את המיינסטרימיים שבהם, אלא גם את האקסטרימיים.

רק דבר אחד פגם בהנאתי – לשיר שעתיים עם מסכה זה לא היה ממש כיף.

          * ביד הלשון

סב"ר – בצה"ל קיים אגף הנקרא אגף התקשוב וההגנה בסב"ר.

מהו סב"ר? ראשי התיבות של סביבת הרשת. סב"ר הוא המונח העברי שנתנה האקדמיה לסייבר.

ח"כ צביקה האוזר (תקווה חדשה) העלה בכנסת הצעה לשנות בהתאם את המקומות שבהם המילה סייבר מופיעה בחוקים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏9.1.22

* אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – שר הדתות מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר, לראש מערך הגיור הממלכתי. הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד (לא רמז לנו על המינוי). אדם פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני שמח מאוד על הבחירה. אני מקווה שהשר מתן כהנא ישדרג את מתווה הגיור, ברוח המלצות ועדת ניסים, כך שמערך הגיור הממלכתי יהיה עצמאי, לא כפוף לרבנות החרדית, וגיוריו לא יהיו תלויים ברצונם הרע של עוכרי הגיור.

ברכת ארגון רבני צהר: "ארגון רבני צהר שולח ברכת הצלחה לרב בניהו ברונר, מגדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית, העוסקים בעולם הגיור במשך שנים רבות במסגרת בתי הדין של הרבנות הראשית לישראל. מזגו הנעים ובקיאותו הרבה בתחום מבטיחים כי הגיור נמצא בידיים טובות".

כאשר הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני מגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" ונציגו של מכשיר האנסים ועברייני המין הרב טאו, ח"כ אבי מעוז מגדף ומחרף – זו הוכחה לכך שהמינוי טוב; שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אני מאחל בכל לבי הצלחה לרב בניהו ומקווה שימצא זמן להמשיך לחבוש אתנו את ספסלי בית המדרש "מעגלים".

* גול עצמי – הממשלה העמידה בראש סדר העדיפויות שלה את המלחמה בפשיעה הערבית, והיא אכן מקדמת את הנושא, ומתחילה להחזיר את הריבונות שאבדה בעשור האחרון. חוק החשמל, שאותו מעבירה הממשלה בכניעה לתביעות רע"ם, המכשיר למעשה את הבניה הפרועה והבלתי חוקית במגזר הערבי, הוא גול עצמי, המנוגד ליעד הלאומי ופוגע בו. עם זאת, בניגוד לטענת המתנגדים, הוא לא חל על הפזורה הבדואית בנגב, אלא רק על יישובים מוכרים.

לפי הצעת החוק, שר הפנים יהיה רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם הוועדה המחוזית, כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים שנבנה לפני 2018 ומצוי בשטח שהוגדר בצו, לחשמל, למים או לטלפון גם ללא קיומם של היתר בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה, וזאת בהתקיים מספר תנאים ובהם: הוגשה תכנית מפורטת על ידי אחד הגורמים המנויים בהצעת החוק, אשר במקרים מסוימים עליה להיות תואמת לתוכנית כוללנית החלה במקום או שהוחלט להפקידה. בנוסף, מוצע לקבוע את התנאים שבהם נדרש לעמוד מי שמבקש לחבר מבנים אלו כגון התחייבות להגשת בקשה להיתר בתוך הזמן הקבוע בהצעת החוק, וכן צירוף ערבות בנקאית לתשלום החיובים שיחולו בעת מתן ההיתר.

מה שמקטין את הסכנות בחוק, הוא שלאחר עימות ממושך בין שרת הפנים איילת שקד לח"כ טאהא, מגיש החוק מטעם רע"ם, הסמכויות יישארו בידי שקד והיא תהיה רשאית לקבוע בצו כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים המצוי בשטח מסוים לחשמל, למים או לטלפון, גם ללא היתרי בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה. אני מקווה מאוד ששקד תאשר את החיבור במשורה ותקפיד על קלה וחמורה בדרישות לעמידה בתנאים שהחוק מציב על החיבור של בתים בלתי חוקיים לחשמל.

ההתנגדות הצעקנית של האופוזיציה לחוק צבועה, כיוון שכאשר נתניהו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם הוא הציע לה הרבה יותר, כולל ביטול חוק קמיניץ והלבנת כל הבניה הבלתי חוקית. ההתפרעות הביביריונית בכנסת נועדה לכסות על הבושה הזאת. אבל גם החוק הזה רע ומזיק.

* התיישבות צעירה – אני מבין שההתיישבות הצעירה הם היישובים שב-12 השנים שעברו היו מחוברים לחשמל, עד שבאה ממשלת הזדון וניתקה אותם.

* נאום הבדלנות – מיום הקמתה של הכנסת, בט"ו בשבט תש"ט, התקנון מאפשר לנאום בה בעברית ובערבית. לאחרונה, הזכות לנאום בכנסת בערבית קיבלה תוקף חוקתי, בחוק יסוד. חוק הלאום עיגן לראשונה מאז קום המדינה את מעמדה המיוחד של השפה הערבית בחוקה. נאמר בו בפירוש משמר את ה"מעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". המעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני החוק, הוא מערכת חינוך אוטונומית בשפה הערבית, הזכות לנאום בכנסת בערבית, הזכות לטעון בערבית בבתי המשפט והשילוט בערבית.

הח"כים שנאמו בערבית בדיון על חוק החשמל, מימשו את זכותם החוקית והתקנונית. אך הייתה זו הפגנה פרובוקטיבית סרת טעם. ח"כים הדוברים עברית רהוטה, בוחרים לנאום באולם בשפה זרה לחלוטין לרוב חברי הכנסת; מעבר לחוסר הנימוס, יש בכך מן היהירות.

ישנן שתי מגמות סותרות בציבור הערבי – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. ככל שמגמת ההשתלבות תגבר, כך ייטב לכולנו, אך בראש ובראשונה לערביי ישראל. כאשר ח"כים נואמים בערבית, כאשר ח"כ והיו"ר מדברים ביניהם בערבית, הם מחזקים את מגמת הבדלנות. וחבל שעושים זאת דווקא ח"כים מרע"ם, דווקא כאשר לראשונה מאז קום המדינה הם משתלבים בקואליציה, דווקא בדיון על חוק שבו הם יכולים להציג לבוחריהם הישג גדול בזכות ההשתלבות. והרי החוק הזה הוא התגלמות המושג פריבילגיה, במובן הלשוני הבסיסי ביותר – חוק פרטי. דווקא בדיון הזה הם הופכים את דוכן הנואמים בכנסת לבמה של התגרות. דווקא בדיון המתוח והקשה הזה, הם מעניקים תחמושת לאופוזיציה ומביכים את חבריהם לקואליציה. בסופו של דבר, פרובוקציות כאלו פוגעות בראש ובראשונה בהם.

כמובן שאין בדברי משום לגיטימציה כלשהי להתלהמות הגזענית הביביריונית של אמסלם ושכמותו.

* צודק וטועה – בנט: "נתניהו תמך בהתנתקות ומירי רגב דיבררה אותה בהתלהבות". בנט צודק וטועה. הוא צודק לגבי נתניהו, שתמך בהתנתקות בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, ואחרי שרון הוא האשם העיקרי בעקירה. הוא טועה לגבי מירי רגב, שהייתה דוברת צה"ל ומילאה את תפקידה כיאה למדינה דמוקרטית, שבה הצבא כפוף לממשלה ומבצע גם את החלטותיה השגויות.

* המטרה: כאוס – מטרת האופוזיציה הביביסטית הפרועה היא לחולל כאוס בכנסת ובמדינה, בשל סירובה להשלים עם אובדן השלטון. בנט שגה כאשר קם ממקומו ונגרר להתנצחות עם הביביריונים, כיוון שבעצם התנצחותו אתם, הוא שירת את מזימת הכאוס שלהם. אין שום סיבה שראש ממשלת ישראל ירד לביבים של החוליגנים האלה כדי לריב אתם. חצי שנה הוא מגלה איפוק כמעט בלתי נתפס. האיפוק הזה מבטא חוסן מנהיגותי ומוטב שידבוק בו.

* התנקשות בפרלמנטריזם – בעבר הלא כל כך רחוק, היו במשכן הכנסת מיקרופונים ליד מושבי הח"כים, כדי שניתן יהיה לשמוע את קריאות הביניים שלהם. קריאות ביניים הן פרקטיקה פרלמנטרית לגיטימית. יש בהן ביטוי לחיוּת הדיון; לכך שאין המדובר בסמינר אקדמי, אלא בדיון פוליטי, לעתים סוער, לעתים רווי יצרים. לעתים יש קריאות ביניים עם חן, הומור, אירוניה. אני זוכר לטובה, למשל, את מאיר פעיל, הח"כ מטעם סיעת היחיד "מוקד", שהייתה אופוזיציה משמאל לממשלת רבין הראשונה, שהיה אלוף קריאות הביניים בקולו הרועם והמחוספס, אך הן היו אינטליגנטיות, בחן והומור.

לעתים, בדיונים סוערים במיוחד, סביב החלטות הרות גורל ושנויות במיוחד במחלוקת, הייתה פה ושם סערת קריאות ביניים. לעתים נדירות היו גם הפרעות. שלוש פעמים גאולה כהן עשתה מפגן יחיד ממושבה ושיסעה בקריאות ביניים את בגין, כאשר הציג את תכנית השלום שלו לאחר ביקור סאדאת, כאשר הציג את הסכם קמפ-דיוויד ובנאומו בביקורו של הנשיא קרטר בישראל, ערב חתימת חוזה השלום עם מצרים. היה זה ביטוי לזכות הצעקה, של ח"כית ממפלגת השלטון, בנושא שבו האופוזיציה תמכה בממשלה והיא חשה, בצדק, שהממשלה פועלת בניגוד לעקרונותיה. גאולה כהן צעקה דקות אחדות והוצאה מן המליאה. לאחר מכן נמשך הדיון כסדרו. הייתה זו הפגנת יחיד מכובדת, שכובדה בידי כל חלקי הבית.

ברבות השנים, המיקרופונים הוסרו מן המושבים, כיוון שקריאות הביניים התגברו, עד שכמעט האפילו על הנואמים. היו ישיבות סוערות מאוד, סוערות מדי, שבהן האופוזיציה ממש שיבשה את הדיון והפריעה לראש הממשלה לדבר. כך, למשל, בדיון על אוסלו ב'. אולם זו לא הייתה הפרקטיקה היומיומית של הכנסת. וכאשר היו סערות כאלו, הן היו סביב החלטה גדולה ושנויה מאוד במחלוקת.

מעולם לא היה משהו שמתקרב להתנהלות של האופוזיציה הביביסטית, מראשית כהונתה של הכנסת הנוכחית. וזאת, למרות שעד כה לא הייתה שום מחלוקת עניינית על נושא עקרוני בין האופוזיציה לממשלה. ההתפרעות החוליגנית הקבועה המלווה את כל דיוני הכנסת הנוכחית, נובעת אך ורק מסיבה פרסונלית; מכך שנתניהו אינו ראש הממשלה ומהחלטתו ליצור דה-לגיטימציה לממשלה שבראשה עומד אדם אחר ולכנסת שהשביעה ממשלה שאדם אחר עומד בראשה. מיום השבעת הממשלה, שבאופן חסר תקדים טובעה בהתפרעות שלוחת רסן ללא הפסקה לכל אורך נאום ההשבעה של בנט, ועד היום, אין דיונים בכנסת. קבוצה לא גדולה אך צווחנית ואלימה של ח"כים מן הליכוד + האקדוחן הכהניסט + אחדים מן הח"כים החרדים, אינם מאפשרים לכנסת לקיים דיונים. ומי שמשלח אותם להתפרעויות, יושב בשקט על כיסאו, אינו מביט אחורה, כאילו אין לו יד ורגל בדבר. כמובן שאין הוא מעיר לאיש מאנשיו. והם צווחים וצורחים במלוא גרון, בתחרות ביניהם, בתקווה שקולו או קולה יהיו רמים מספיק כדי שיגיעו לאוזני הבוס והוא יזהה את קולם. ולעתים הם רצים קדימה לעבר הדוכן, כמי שעומדים להתנפל באלימות על רוה"מ או על נציג הקואליציה, וכך הם בטוחים שהבוס רואה אותם, והם מקבלים נקודות אצלו ואצל מעריציו.

פיליבסטר הוא תרגיל פרלמנטרי לגיטימי. הוא נהוג כאירוע נדיר, בנושא שהאופוזיציה מבקשת למקד אליו את חצי ביקורתה ולהערים קשיים על הקואליציה בהעברתו. לעתים אף להשיג בדרך זו הישג, של הכנסת שינוי זה או אחר בחוק תמורת הפסקת הפיליבסטר. מעולם הפיליבסטר לא היה לפרקטיקה יומיומית; נוהל הדיונים הקבוע על כל נושא שולי. מדובר בניסיון לשבש את עבודת הכנסת ובעיקר את עבודת הממשלה. אם לא היה חוק נורבגי, צריך היה להמציא אותו במיוחד, כיוון שכוונת האופוזיציה הייתה לשבש את ניהול המדינה בכך שהשרים יהיו מרותקים יומם ולילה לדיוני הכנסת.

הקיזוז הוא חלק מן הפרקטיקה הפרלמנטרית, המאפשרת ניהול נורמלי של הכנסת. לעתים מגזימים בה, כאשר רוב הח"כים מתקזזים ביניהם מתוך רצון להתחמק מן ההצבעות, אך באופן כללי, הקיזוזים חשובים. לעתים, בהצבעה חשובה, הקואליציה או האופוזיציה מכריזים שבהצבעה הזאת לא יהיו קיזוזים. מעולם לא הייתה הנחיה מוחלטת, כהוראת קבע, לא להתקזז, כמו בידי האופוזיציה הנוכחית.

החרמת ישיבות הוועדות נועדה אף היא לשבש את עבודת הכנסת. וחמורה אף יותר היא מניעת הקמתה של ועדת אתיקה, באמצעות איסור של ראש האופוזיציה על ח"כים מן האופוזיציה להצטרף אליה. הסיבה לאי הקמת ועדת האתיקה, נועדה לאפשר לביביריונים להשתולל כאוות נפשם, בלי להסתכן בענישה.

וכל זאת, אך ורק מהסיבה שנתניהו אינו ראש הממשלה. כאשר היה ראש הממשלה, הוא הוביל דה-לגיטימציה לרשות השופטת ולגורמי האכיפה, וזאת בשם כבודן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כביכול. משהפסיד את השלטון, הוא מוביל דה-לגיטימציה גם לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

זו הרמת יד על הדמוקרטיה.

* הצד השני של המטבע – לצד ההתנהלות האנטי-פרלמנטרית של האופוזיציה, גם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת. ניצול הרוב הקואליציוני לצורך גימוד הייצוג של מפלגות האופוזיציה בוועדות הכנסת, אף היא אנטי-פרלמנטרית, אף היא משבשת את עבודתה התקינה של הכנסת, אף היא מכרסמת בדמוקרטיה.

מאז ומתמיד דאגה הקואליציה לכך שיהיה לה רוב בוועדות, וכך צריך להיות, אולם הייצוג של האופוזיציה צריך להיות בהתאם לכוחה בכנסת. הקואליציה הנוכחית מונעת זאת, והדבר אינו תקין ואינו ראוי. ניתן לצפות מן הרוב לאבירות של מנצחים כלפי המיעוט. נכון, שלנוכח התנהלות האופוזיציה, קשה לדרוש אבירות, אבל הגינות – כן.

כמובן שההתנהלות הזאת אינה מצדיקה בשום אופן את התנהגותה הפרועה של האופוזיציה. אך באותה מידה, ההתנהגות הפרועה של האופוזיציה אינה מצדיקה את ההתנהלות הקלוקלת הזאת. מן הראוי שהקואליציה תהיה הראשונה לשבור את הקרח, ולשנות מיוזמתה את הרכב הוועדות, באופן שייתן לאופוזיציה ביטוי הולם לכוחה. צעד כזה נכון כשלעצמו, והוא נכון גם כדי שלא לתת לאופוזיציה תירוצים להתנהגותה הברוטלית.

* הכלבים נובחים – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שהתקבלה לפני כשבועיים בידי הממשלה, היא התכנית הציונית המשמעותית ביותר שקיבלה ממשלה ישראלית מזה עשרות שנים. זו החלטה אסטרטגית משנת מציאות.

מאז קבלת ההחלטה, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה עובדים שעות נוספות בניסיון לגמד אותה, להגחיך אותה, לצייר אותה כדקלרציה ריקה וכו'. הליכוד בימי בגין, במקרים כאלה, היה מעלה על נס את ההחלטה וראש האופוזיציה היה עומד על דוכן הכנסת ואומר: "ראש הממשלה, כל הכבוד!" אבל האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו רואה בהחלטה הזאת איום. איזה מזל שאין צורך באישור הכנסת להחלטה. קואליציית ביביטיבי עוד עלולה הייתה להצליח לסכל אותה, כפי שהצליחה בהצבעתה נגד מדינת ישראל בנושא חוק האזרחות.

עובד אלילים אחד, המגדיר את עצמו "ימני", כתב לי שיישוב הגולן אינו מעשה ציוני אלא פרויקט נדל"ני. ביביסט אחר כתב לי שההחלטה הזאת היא סתם דקלרציה. מה שחשוב אלה הדברים המעשיים – ההכרה של טראמפ בריבונותנו בגולן. הוא הזכיר לי את הסיפור המפורסם ממלחמת השחרור בצפת. "צפת שוחררה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שאמרנו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע".

הכלבים נובחים ושיירת הציונות וההתיישבות עוברת.

* מזכיר תהליכים – התייחסות אל קבוצת אנשים כאל "תתי אדם" מזכירה לי תהליכים בגרמניה לפני 60, 70 ו-80 שנה.

* תחרות נחותה – לפעמים נדמה לי שיאיר גולן רוצה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל, אין לו סיכוי.

* לא הראשון – יאיר גולן אינו הח"כ הראשון המשתמש בביטוי הנואל "תתי אדם". קדמה לו ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. היא צייצה זאת על "הם". מי זה הם? כל מי שאינם סוגדים לנתניהו. למה דבריה לא עוררו סערה? כי כבר לא מצפים ממנה לכלום.

* דמגוגיה זולה – אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי": "55% מפעילות צה"ל נועדה להגן על המתנחלים… מתקציב ביטחון של כ-80 מיליארד, מעל 40 מיליארד הולך להגנה על מתנחלים".

זאת דמגוגיה זולה. צה"ל מגן על אזרחי ישראל ועל הגבולות. ההגנה היא על פי האיומים. כפי שהוא מגן על עוטף עזה, כך הוא מגן גם על היישובים ביו"ש. כך שגם אם המספרים שהוא נקב בהם נכונים, ויש לי ספק רב אם כך הדבר, דבריו הדמגוגיים מגונים ומכוערים.

יתר על כן, אלמלא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון (שאילו הדבר היה בידי, הפריסה שלה הייתה אחרת), סביר להניח שהיינו נסוגים מזמן אל הקו הירוק וגוש דן היה עוטף מדינה פלשתינאית, עם כל מה שכרוך בכך. כך שהתרומה של ההתיישבות לביטחון המדינה אדירה, ובכך שצה"ל מגן עליהם, הוא מגן על המדינה. בדיוק כמו בגולן, בגבול לבנון ובעוטף עזה.

* ניסיון לרצח – כל מי שנטל חלק במעשי הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובמעשה הלינץ' בבת ים של יהודים בערבי, במהלך מבצע "שומר החומות", צריך לעמוד לדין על ניסיון לרצח. כל מי שהיו שותפים בלינץ' בלוד שבו נרצח יגאל יהושע, צריכים לעמוד לדין על רצח. קראתי ששותף בלינץ' בבת ים שנידון לשנת מאסר. זאת בדיחה.

אגב, למעט רצח יגאל יהושע בלוד, אלה ניסיונות לינץ', לא מעשי לינץ', אבל אני מרים ידיים. כך הכל מכנים זאת ואני מתיישר.

* הלוחם בקונספירציות – יש בקצרין בחור, שכל אימת שהוא פוגש אותי, הוא חייב לעצור אותי לרגע כדי לשתף אותי במידע חשוב וחיוני, שלא אוכל ללמוד מתקשורת המיינסטרים המשת"פית. והרי מבזק החדשות דהיום: בארה"ב יש כבר מוות המוני כתוצאה מהפעלת ה-5G, שמפעיל את הנָנוֹ שנמצא בתוך החיסונים. "אני יודע שאתה חושב שאני קונספירטור הזוי, אבל תדע לך שאני דווקא הלוחם בקונספירציות".

אז הנה, אני מעביר הלאה את המידע החיוני.

* נציג הכת – גדי יברקן – נציג כת מכחישי הקורונה בכנסת.

* מקום בצמרת – רפואה שלמה והחלמה מהירה לחוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליי ביותר, שלקתה בקורונה.

בכתבה ב-y-net נכתב ש"כבר יותר משבעה עשורים שאלברשטיין נמנית עם צמרת הזמרים והיוצרים של התרבות הישראלית". כיוון שחוה היא בת 75, אם היא למעלה משבעים שנה בצמרת, פירוש הדבר שהיא בצמרת לכל המאוחר מגיל ארבע. לקח לה ארבע שנים להעפיל לצמרת.

* קליטת האלף – "עליית האלף" היא מבצע של חילוץ 1,350 ילדים יהודים מדמשק, חלב ורחבי סוריה בעליה רגלית לארץ ישראל; כעולים לפני ההורים. המבצע ההרואי, בשנת 1945 ותחילת 1946, נעשה בידי הפלמ"ח, המוסד לעליה ב' והקיבוץ המאוחד.

בפורום חוקרי הקיבוץ שנערך ביום שישי, הרצתה דרורה הייק על מחקר מקיף שהיא עורכת על הנושא. על המבצע עצמו קראתי רבות, ורק לאחרונה בביוגרפיה של חיים חפר, שהשתתף במבצע וראה בו את פסגת חייו. בהרצאה זו שמעתי לראשונה על קליטת הילדים בהתיישבות העובדת בכלל ובקיבוץ המאוחד בפרט. לכאורה, היום יום האפור משעמם לעומת תהילת המבצעים המיוחדים. אבל דווקא הקליטה, לדעתי, מבטאת את רוח הקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טבנקין יותר מכל.

התנועה הקיבוצית באותם ימים הייתה עניה מאוד. רמת המחיה בקיבוצים הייתה נמוכה מאוד. והתנועה, שהאקטיביזם, המשימתיות והשליחות היו לחם חוקה – באותן שנים הקימה עשרות קיבוצים לאורך גבולות המדינה בדרך, הובילה את ההעפלה והורדת המעפילים, הקימה וקיימה את הפלמ"ח, שלחה שליחים רבים לאירופה בתנועת "הבריחה" ובהעלאת שורדי השואה לארץ וכל כולה הייתה מתוחה עד להתפקע במשימתיות ציונית. והיא לקחה על עצמה גם את הקליטה הזאת. היה לכך מחיר של הצטופפות, של שתי משפחות שנדחסו לחדר קיבוצי אחד, של חזרה למגורי רווק כ"פרימוס" בדירת זוג, במעבר ילדי קיבוץ לאוהלים ועוד. ואף שהייתה התנגדות ולא הכל אהבו את המתח הזה, ההנהגה הצליחה לרתום את הקיבוצים לעוד ועוד משימות, כולל המשימה הזאת. החיברות של הילדים והנערים הללו בקיבוצים התבטא בכך שמהר מאוד הם עצמם נדבקו במשימתיות וראו עצמם כקולטים של בני נוער שורדי השואה שנקלטו בקיבוצים. ורבים מהם, עם הקמת המדינה ואף לפניה, גויסו לזרועות המודיעין של ההגנה ואח"כ של צה"ל, המוסד והשב"כ ואף הגיעו לתפקידים בכירים בהם.

אני קורא כעת את ספרו של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה", על תנועת הקיבוץ המאוחד מקום המדינה ועד 1980. בדיוק בערב שלפני ההרצאה קראתי את הפרק על הפילוג הגדול. איזו טרגדיה נוראה; איך אש זרה של פוליטיקה מפלגתית הייתה למחלה אוטואימונית הרסנית בתנועת הקיבוץ המאוחד. איך דווקא בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים וההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל – במקום שהקיבוץ המאוחד יתגייס כל כולו להובלת המשימה, הוא היה עסוק בעיקר במלחמות פנימיות פוליטיות מיותרות, שהביאו לפילוגו. עד היום התנועה הקיבוצית טרם השתקמה מן הטרגדיה הזאת.

* תחרות קשה – איזו "יצירת אמנות" נחותה בעיניכם יותר, השיר של עומר אדם או ה"יצירה" של דוד ריב?

* פינתי השבועית ברדיו – במשך 11 שנים, שידרתי מדי שבוע, בתכנית הרדיו "ינשופים" של רני קרן ברדיו "אורנים", את פינתי השבועית שבה השמעתי שיר ודיברתי עליו. פעמים אחדות השתתפתי בתכנית שלמה, בתכניות ספיישל על יוצרים: נעמי שמר, מאיר אריאל, אריק איינשטיין, אלתרמן. פעם אחת השתתפתי בתכנית שלמה על חגי תשרי, עם שני חברים נוספים. פעם השתתפתי כמראיין אורח של יוסי גמזו. ופעם – כאורח התכנית (בכל תכנית, השעה הראשונה מוקדשת לראיון אישי של רני עם אורח).

כאשר החלה הפינה, עוד לא היה ההסכת הפופולרי "שיר אחד" וגם לא הפינה של איש הספריה הלאומית בתכנית קלמן-ליברמן, והפינה שלי הייתה די חלוצית. לפעמים סיפרתי את סיפורו של השיר, לעתים ניתחתי אותו מבחינה ספרותית, לפעמים דיברתי על היוצר או הזמר.

לפני שלושה חודשים ירדה תכניתו של רני, ועמה – פינתי. אני שמח לבשר שבשבוע הבא היא תחודש, הפעם באכסניה אחרת, "רדיוטק". אני שמח על כך מאוד, כי אני אוהב מאוד את התכנית ואת פינתי בתוכה.

הפינה הראשונה שלי בתחנה החדשה תוקדש ליורם טהרלב, שהלך השבוע לעולמו. אשמיע את שירו "עוד לא תמו כל פלאיך" במשך השנים השמעתי רבים משיריו, ובהם "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר" ו"יעלה ויבוא".

* עוד לא תמו כל פלאיו – יורם טהרלב, מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו. אבידה גדולה. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, הובלתי יחד עם חברי, חוקר הזמר העברי עופר גביש, סדרת מופעים שכותרתה "רבותיי, ההיסטוריה חורזת – הזמר העברי מתכתב עם מקורות ישראל". בכל מופע היה לנו אורח מרכזי. אחד מהם היה יורם טהרלב. יורם טהרלב גדל בקיבוץ יגור על התנ"ך, אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך, יכול לדקלם על פה פרקים שלמים. הוא דיבר וסיפר ושרנו, בין השאר, שירים תנ"כיים פרי עטו. היה זה ערב בלתי נשכח.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הוא הקריא, לגמרי מהזיכרון, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות. הוא הופיע פעמים אחדות בחלק האמנותי של ועידות התק"ם. לאחרונה פגשתי בו במסיבת יום הולדתו השבעים של עופר גביש, בנמל תל-אביב לפני חודשים אחדים. וכך גם בהשקת ספרו של עופר "בשביל השירים", לפני שנים אחדות.

תמיד הוא היה מסמר הערב. במסיבת יום ההולדת הוא היה במיטבו, ולא העליתי על דעתי שהוא חולה בסרטן. אבדה גדולה. 

יהי זכרו ברוך!

* לשכב לצדך כרמל – בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד.

* לא זכה בפרס ישראל – יורם טהרלב היה ראוי לפרס ישראל, אך הוא לא זכה בו. בעשור האחרון הייתה יוזמה אזרחית לקדם את מועמדותו לפרס. חתמתי על עצומה כזו ואני חבר בקבוצת פייסבוק שקידמה את היוזמה.

בסדר טו בשבט בקריית שמונה, שהנחיתי לפני שמונה שנים, שרנו את "עוד לא תמו כל פלאיך". סיפרתי על היוזמה הזאת, והקהל הגיב בתשואות רמות וממושכות.

על פי תקנון הפרס, אם הוגשה המלצה על פרס לאדם מסוים ובאותה שנה הוא נפטר אחרי שההמלצה כבר הוגשה, ניתן להעניק לו את הפרס. כך, למשל, הוענקו הפרסים לרון נחמן ולרונה רמון. אני מקווה מאוד, שיורם טהרלב יזכה השנה בפרס.

* לריב אתו – ב"הארץ" נדחקה הידיעה על פטירתו של יורם טהרלב לע' 12. ורוגל אלפר פרסם פשקוויל שטנה נחות נגד יורם טהרלב ושיריו הפשיסטיים, "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20… זה הזמן לריב אתו".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר ציונות היא "פשיזם אירופי".

כאשר נעמי שמר נפטרה והיה כאן אבל לאומי בלתי מוכרז – כל שידורי הרדיו והטלוויזיה הופסקו והתחנות עברו למתכונת של גל פתוח במשך מספר ימים שעסקו בה ובשירתה וכל העיתונים הוקדשו כמעט רק למותה. ב"הארץ" הידיעה על מותה הוצנעה אי שם בתחתית העמוד הראשון. ואהוד אשרי פרסם פשקוויל נגדה ונגד שירתה ברוח הפשקוויל של רוגל אלפר. אבל כעבור חודשים אחדים הכותרת הראשית בגיליון ערב שבת הוקדשה לנעמי שמר, כאשר התפרסם מכתבה בו הלקתה את עצמה בחומרה מופרזת על כך שכביכול יש חשש לפלגיאט בכך שהיא הלחינה את "ירושלים של זהב" בהשראת מנגינה באסקית.  

* עוד הזמר לו שט – בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו  ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הוספנו ככותרת ציטוט ממגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך".

ארצנו הקטנטונת

ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת

מולדת יחפה

קבליני אל שיריך

כלה יפהפיה

פתחי לי שעריך

אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש

הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש

אל לב האדמה 

אל מעינות הזוהר

אל בארות התום

מולדת ללא תואר

וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאיך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט

את לי את האחת,

את לי את אם ובת

את לי את המעט,

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו

את ריח הכפרים

בפעמון לבנו

יכו העדרים

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה

ולאורה נפסעה

ברגל יחפה.

          * ביד הלשון

איש איש לנפשו – במספר מאמרים בעיתונות, הוגדרה מדיניות הממשלה כלפי גל האומיקרון בביטוי "איש איש לנפשו". על פי אותה טענה, הממשלה החליטה לא להיאבק עוד בקורונה, אלא להתמקד אך ורק בחיסונים, כך שמי שמתחסן מגן על עצמו ומי שלא מתחסן, זו הבעיה שלו.

איני מסכים עם התיאור, אך אתייחס לפן הלשוני שלו. הביטוי מתייחס למצב שבו הקולקטיב מוותר על האחריות המשותפת והערבות ההדדית ומשאיר כל אדם להיות אחראי לגורלו ולגורל משפחתו. הביטוי הזה נשמע בשנים האחרונות בביקורת על מחדלי מיגון העורף, על אי הערכות לרעידות אדמה, על מדיניות כלכלית שכרסמה במדינת הרווחה ועוד.

מקור הביטוי הוא מקראי, אך ללא הכפלת המילה "איש". הביטוי הוא "איש לנפשו". הפסוק השלם: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר, בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י'). כלומר, ביום המפלה במלחמה, הממלכה תתפרק, לא יהיה מגן לפרט – איש ידאג לנפשו. ואללה ירחמו.

ההכפלה, איש איש לנפשו, מעצימה את הביטוי, כאומרת: כל איש לנפשו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.12.21

* אם תלך ותחזור – מתוך ספרו של יואל פלגי, מצנחני היישוב באירופה הכבושה במלחמת העולם השניה, "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

מוקדש ללוחמת וללוחם שחיסלו את המחבל ובו ביום מצאו את עצמם בחדר החקירות של מח"ש. מורשת ועדת אור.

* השפלה לאומית – חקירתם במח"ש של הלוחמת והלוחם שחתרו למגע, גילו נחישות, הסתערו על המחבל ונטרלו אותו בתוך שניות, ובכך עצרו מסע רצח והצילו חיי אדם, היא ביזיון. אף שאני משוכנע שכבר בימים הקרובים תיקם ייסגר מחוסר אשמה ולראיה – כלי הנשק שלהם הוחזרו אליהם, אין זה מקרה של "סוף טוב – הכל טוב". לא הכל טוב, כיוון שהלוחמים הראויים לשבח הושפלו ועמם הושפלה משטרת ישראל ועמם הושפל עם ישראל.

שני הלוחמים נחקרו בשל נוהל המחייב חקירת מח"ש בכל מקרה של הרג מירי של שוטרים. מתברר שלא תמיד הנוהל מקוים. אם קיום הנוהל הזה הוא סלקטיבי, הרי שההחלטה לחקור את הלוחמים במקרה הזה – הזויה ושערורייתית שבעתיים. אולם עצם העובדה שיש נוהל כזה מחייבת את ביטולו המידי. בכל אירוע יש לקיים תחקיר משטרתי מבצעי שנועד להפיק לקחים. חקירה פלילית יש לבצע רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבאירוע הזה אין כל חשד כזה.

אנחנו מדינה במלחמה. מיום הקמת המדינה, היא במלחמה. האויב הטרוריסטי מנסה כדבר יום ביומו לרצוח יהודים. תפקידם של כוחות הביטחון, ובהם משטרת ישראל, לסכל את הטרור. נטרול מחבלים בפיגוע הוא הנורמה שעליה יש לחנך כל לוחם. חקירה פלילית ללוחמים המבצעים את משימתם, את חובתם, היא פגיעה בביטחון המדינה. מן הראוי שהממשלה, שירשה את הנוהל השערורייתי הזה, תבטל אותו לאלתר. ואם יש צורך בחקיקה לשם כך, יש לחוקק זאת מיד.

הלוחמת והלוחם אינם ראויים לצל"ש כי הם מילאו את תפקידם, הם עשו את המובן מאליו. אולם יתכן שעליהם לקבל צל"ש כדי להפגין את תודת המדינה אחרי ההשפלה שהם ספגו. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יזמנו את הלוחמים כדי לבטא את הערכת האומה וכדי להתנצל בפניהם על החקירה.

* מתי ראוי לחקור – לפני שנה וחצי נהרג איאד אל-חלאק, צעיר בעל צרכים מיוחדים שנחשד כמחבל, בירי שוטרים שערכו אחריו מרדף בתוך סמטה והגיעו אליו כאשר ניסה להסתתר בחדר אשפה.

זה מסוג המקרים שיש בהם חשד לפלילים ועל מח"ש לחקור אותם. החשד שמדובר במחבל היה אמתי. קראו לאיש לעצור והוא ברח. הוא נורה כאשר לא היווה באמת סכנה. בחקירה הסתבר שהשוטר ירה בחשוד למרות שמפקדו צעק לעברו שעליו לחדול. תיקו של המפקד נסגר. השוטר הואשם בגרימת מוות בקלות דעת. ככל הידוע לי, המשפט עוד לא החל ומכל מקום עוד אין פסק דין. השוטר טוען לחפותו ובית המשפט יכריע. תהיה הכרעת בית המשפט אשר תהיה, ברור שמקרה כזה חייב חקירה של מח"ש.

הפיגוע בשער שכם הוא התגלמות המקרים שבהם אין שום מקום לחקירה. כאן מדובר במחבל חמוש שנורה, נוטרל ונהרג תוך כדי פיגוע. אין כל חשד לפלילים. הפיגוע כולו מצולם וניתן לראות בעליל שהלוחמים פעלו כהלכה. זימון השוטרים, שפעלו היטב וביצעו את משימתם על הצד הטוב ביותר, לחקירת מח"ש, הוא ביזיון.

* זה ילד זה? – אילו המאבטחים שהרגו את המחבל שפצע ישראלי בפיגוע הדריסה היו שוטרים, הם היו נלקחים לחקירת מח"ש כחשודים בהריגת "ילד".

* המגנומטרים יחזרו – מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בניהול ענייני המדינה הייתה הפקרות שערורייתית. אולם אם זה נכון שהם לחצו על נתניהו להשאיר את המגנומטרים בהר הבית – נקודתית הם צדקו. בסופו של דבר המגנומטרים יחזרו להר הבית. כנראה שזה יהיה אחרי פיגוע קטלני על ההר; פיגוע שאי אפשר יהיה לומר שאי אפשר היה למנוע אותו.

* תשלובת הפשיעה הפלילית והלאומנית – אחרי העשור האבוד, ממשלת בנט מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי. "ממגננה למתקפה" הגדיר זאת ראש הממשלה בביקור בנגב. כמובן שהממשלה תישפט על פי התוצאות, אך עצם הגדרת המטרות ותקצוב המערכה, הם התחלה טובה וחשובה.

במצב החדש, ברחוב שוקן צריך להחליף דיסקט. לא עוד התרסה נגד הממשלה שאינה פועלת נגד הפשיעה ושלא אכפת לה שערבים נרצחים כי זה מקדם את שאיפותיה הדמוגרפיות, אלא מתקפות על הממשלה על כך שהיא יוצאת למלחמה בפשיעה.

במתקפה חריפה בעקבות ביקור ראש הממשלה והשרים הבכירים בנגב, פרסמו נועה לנדאו ונדין אבו לבן פשקוויל, שבו הם הגדירו את הבעיה: הממשלה מתייחסת לפשיעה "כבעיה ביטחונית ולא כבעיה אזרחית". והמאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי, שכל עוד הממשלות לא ניהלו אותו הן הואשמו בגזענות ובאפליית הערבים, הוא הוא הגזענות ואפליית הערבים. "כי ערבים הם תמיד בעיה ביטחונית, וכי עוד לא נולדה הבעיה שממשלות ישראל לא ניסו לפתור קודם בכוח ואז בעוד קצת כוח". ושיא השיאים, התגלמות הגזענות, היא: "הגדילה לעשות איילת שקד שחשפה כרגיל את כל הקלפים הגזעניים בגלוי: 'אחרי שנים של הקפאה, סוף סוף נתחיל גם לבנות יישובים יהודיים חדשים בנגב', אמרה". כי התיישבות היא ציונות וציונות היא גזענות, מ.ש.ל.

הפשיעה במגזר הערבי היא שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. הנשק במגזר משמש לפשיעה פלילית ולאומנית. ראינו מה היה כאן במבצע "שומר החומות" ואנו יכולים רק לשער מה עוד צפוי לנו בסבב הבא או במלחמה הבאה. הטרור החקלאי שמשתולל כאן כבר למעלה מעשור, הוא בפירוש טרור לאומני המשולב עם פשיעה פלילית. אי אפשר להפריד בין המלחמה בפשיעה הפלילית והטרור הלאומני במגזר הערבי. הניסיון המלאכותי של השוקניסטים ליצור הפרדה כזאת, נובע מהצדקת הטרור הלאומני. הם מסיתים נגד ראש הממשלה וטוענים שאין לבנט "איזה עניין באלימות ובפשיעה שפוגעות בערבים עצמם". הנה, כאשר סוף סוף הממשלה נלחמת בפשיעה הערבית, הם ממחזרים את העלילה שלא אכפת לה מהרג ערבים.

כן, התיישבות ציונית בנגב היא חלק משמעותי במאבק בטרור ובפשיעה בנגב. בעשורים של הקפאת ההתיישבות היהודית, חדרו לוואקום הזה מאות אלפי בדואים בהתיישבות בלתי חוקית, בבניית 120,000 בתים בלתי חוקיים. אובדן הריבונות מתבטא בכך שהאזור הפך אקס-טריטוריאלי של ישראל והוא נשלט בידי כנופיות פשע וטרור. הסובלים הראשיים משלטון הכנופיות הם הבדואים עצמם. אי אפשר להתמודד עם הפשיעה הפלילית בלי להחזיר את הריבונות ולשבור את שלטון הכנופיות. מי שיוצאים נגד החזרת הריבונות – שלא יתבכיינו שהממשלה לא עושה דבר נגד רצח הערבים. די לצביעות.

ואגב, אלה שציטטו את דבריה של שקד על חידוש ההתיישבות היהודית, לא ציטטו את דבריה על ההסדרה לבדואים בנגב ועל הכרה בשלושה כפרים. כי הציטוט הזה לא מסתדר עם האג'נדה.

עיקר המתקפה נגד סיור ראש הממשלה והשרים, כהדהוד לדברי הבלע של איימן עודה וח"כי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, התמקדה בכך שנערכה תצפית על רהט ולא ביקור ברהט. אילו ביקרו ברהט, ברור אלו אמצעי ביטחון היו נלווים לביקור. ואז הם היו תוקפים את "כיבוש רהט" בידי כוחות הביטחון הישראליים.

* בחינה מפוכחת של מציאות מורכבת – ד"ר אורי ורטמן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם ב"וויינט" מאמר, שהוא תקציר של מאמר מקיף שפרסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי", ובו טען, שמטרת העל של רבין בהסכמי אוסלו לא הייתה שלום עם הפלשתינאים, אלא מניעת הסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה ישראל תאבד את הרוב היהודי המוצק של 80% מכלל האוכלוסיה במדינה. מטרתו של רבין, טוען ורטמן, הייתה להיפרד מהפלשתינאים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק, תוך שמירה על בקעת הירדן, גושי היישובים וירושלים השלמה בידינו ולהבטיח שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה.

ורטמן צודק. לא בכדי, אלה הדברים שאמר רבין עצמו בנאומו הפרוגרמטי בכנסת חודש טרם הירצחו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשתו המדינית. צודק ורטמן בטענתו, שרבין לא נסחף אחרי חזון השלום האוטופי של פרס.

אולם ורטמן גם טועה. טעותו היא בכך שאינו מכיר בשגיאה החמורה של חתימת הסכם עם אש"ף, לא רק כיוון שזהו ארגון טרור רצחני שחותר להשמדת ישראל, אלא כיוון שמהותו היא ייצוג כל הפלשתינאים בעולם וכמובן כל "הפליטים". הן רבין עצמו עמד, עד זמן לא רב לפני חתימת הסכם אוסלו, על האבחנה בין "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". אש"ף שטחים – פירוש הדבר נציגי הפלשתינאים החיים ביש"ע, שאיננו רוצים לשלוט בהם אלא להגיע אתם להסכם.

ערפאת לא "לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלשתינאיים", כהגדרתו של ורטמן, אלא הוא עצמו הוביל את הטרור ואת הפיגועים, בין אם ישירות בידי פת"ח או באמצעות חמאס והג'יהאד האסלאמי כקבלני משנה. הסכם אוסלו היה הונאה של ערפאת, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל על מנת להמשיך במאבק המזוין ובטרור בתנאים משופרים. שגיאה חמורה נוספת של רבין הייתה, שהוא הסכים לכך שאחד הנושאים שיידונו בהסדר הקבע יהיה "בעיית הפליטים". היה עליו להתנות את הדיון בנושא בהצהרה פלשתינאית שהם מוותרים על טענת "זכות" השיבה. במקרה כזה, ניתן היה לדון בהתגייסות העולם לפתרון הבעיה במדינות ערב. הכנסת סעיף הפליטים למו"מ ללא התניה כזו, יצרה לגיטימציה לדרישת השיבה.

עצם ההיפרדות שלנו ממרבית האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היא אכן הישג חשוב, ולא בכדי גם ממשלות שבראשן עמדו מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון ובנט, המשיכו לשמור על קיומה של הרשות הפלשתינאית ולא ניסו להחזיר את הגלגל אחורה. אולם אי אפשר להתעלם מ-1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו. אלמלא מבצע "חומת מגן" שהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוך שטחי הרש"פ, מרחץ הדמים הזה היה נמשך ומתעצם עד היום, גובה את חייהם של אלפים רבים בתוכנו והופך את החיים בישראל לסיוט, כפי שהיה במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה שלה "האינתיפאדה השניה". אילו המבצע נערך גם ברצועת עזה, כפי שתוכנן מלכתחילה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי ירי הרקטות על אזרחי ישראל, ועדין לא מאוחר לעשות זאת.

בחינה מפוכחת של מדיניותו של רבין ושל הסכמי אוסלו, צריכה לברך על התועלת שהם הביאו אך לראות גם את הנזק שלהם. שיפוט היסטורי אפולוגטי, המתעלם מן התוצאות השליליות של המהלכים, הוא שיפוט חלקי ורדוד. השאלה ההיסטורית שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם ניתן היה להשיג את התוצאה החיובית בלי לשלם את המחיר הכבד. ויותר משזו שאלה היסטורית, זו שאלה שעל פי מסקנותיה עלינו לכלכל את צעדינו בעתיד.

* המצע האינטלקטואלי של שיקום הציונות הממלכתית – לפני כ-15 שנים פגשתי בכנס "הקהל" באפעל את ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות ואז ראש מכינת פרת, והוא הציג לי חבר צעיר שעמד לצדו, שותפו במכינת פרת – מיכה גודמן. הוא ביקש ממני לזכור היטב את השם, כי בעוד שנים אחדות הוא יהיה הוגה הדעות החשוב ביותר והמשפיע ביותר בישראל. מאז אני עוקב אחרי מיכה, קראתי ספרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו, הזמנתי אותו להרצאות באירועים בגולן ובגליל ונפגשנו בכנסים של התחדשות יהודית. ואכן, מספר לספר הוא תופס מקום מרכזי יותר ומשפיע יותר בחברה הישראלית. בסופשבוע האחרון הוא התראיין לכתבת שער בת שמונה עמ' על אודותיו במוסף "הארץ", שהגדירה אותו כהוגה המשפיע ביותר על ממשלת ישראל. בכתבה תוארה השפעתו על דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית ובראשן בנט, לפיד וגדעון סער וכן על ראשי המערכת הצבאית ואחרים.

מבין ספריו שקראתי, אני רואה ב"הנאום האחרון של משה" את אחד מספרי ההגות היהודית החשובים והמקוריים ביותר שנכתבו בעשרות השנים האחרונות, ספר מופת. מיכה קצת נפגע ממאמר ביקורת שכתבתי על ספרו "מלכוד 67", אך לא בצדק, כי ביקרתי עצים אך שיבחתי את היער. כותרת מאמרי הייתה "לשבור את הקופסאות" ובמאמר הבעתי הזדהות עם דרכו של מיכה, שאינו כובל את עצמו בקופסאות השחוקות והמשמימות של "שמאל" ו"ימין" אלא פורץ דרך של חשיבה עצמאית, שיש בה רעיונות מן המחנות הקיימים, אך היא מבקרת אותם ומציגה אלטרנטיבה, דרך שלישית ריאלית ונכונה יותר.

אין דבר מאוס על אנשי הקצוות יותר מאשר המרכז. נוח להם להילחם בתמונות הראי שלהם במחנה היריב, אך בעלי העמדות המורכבות, לא עמדות דיכוטומיות של "או-או" אלא עמדות של "גם וגם" מבלבלים אותם ומפחידים אותם. במאמר בעקבות הכתבה על מיכה יצא נגדו התועמלן הפנאט גדעון לוי במאמר משתלח. הוא סיים את המאמר באמירה שהוא "מעדיף את הלאומנים המוצהרים — לפחות הם ישרים". הוא אינו מסוגל להבין אנשים שאינם בתבנית שלו. קל לו להבין את איתמר בן גביר. שניהם חולקים אותה צורת חשיבה דיכוטומית, קיצונית, עיוורת לניואנסים ולגוונים. שניהם "ישרים". בעיניהם, המרכז מורכב מאופורטוניסטים חסרי עמוד שדרה, חפים מאידיאולוגיה.

כמי שמגדיר עצמו "מרכז קיצוני" ומאמין ברעיונות מורכבים של "גם וגם", אני שמח על כל הוגה מן הסוג של מיכה גודמן, שגם כאשר איני מסכים עם פתרונות אלו או אחרים שהוא מציע, אני מזדהה עם הכיוון שאליו הוא חותר ועם סיעור המוחות שאותו הוא מחולל. אני מאמין שמול התהליכים הצנטריפוגליים הקורעים את החברה הישראלית, רעיונות מן הסוג שהוגה מיכה גודמן, כמו גם ספריהם האחרונים של שי פירון וארי שביט, הם המצע האינטלקטואלי והאידיאולוגי לגיבוש ושיקום המיינסטרים הציוני הממלכתי בישראל.

הדבר ששימח אותי במיוחד בכתבה ב"הארץ" היה להיווכח עד כמה ראש הממשלה ומנהיגי המדינה הנוכחיים מחשיבים את גודמן, קוראים את כתביו, נפגשים אתו, מאזינים לו. זו בשורה מעודדת.  

* אפס אידיאולוגיה – כאשר הימין הפגין נגד אוסלו או נגד ההתנתקות, הייתה זו מחאת אמת, נגד דבר אמתי שהמפגינים התנגדו לו ויצאו נגדו.

נגד מה הימין מפגין היום? אלו הפגנות סרק נגד שום דבר. ממציאים דחלילים דמיוניים ומפגינים כביכול נגדם.

האמת היא שאלו הפגנות פרסונליות נטו. הפגנות של דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו.

אפס אידיאולוגיה. אפס מסר. עבודת אלילים נטו.

* ממשלת הצלה – מנדלבליט טועה. כלומר, הוא צודק כמעט בכל מילה בדבריו בפורום סגור שפורסמו בחדשות 12. הוא היטיב לתאר את הסכנה הממשית לדמוקרטיה הישראלית אילו חלילה הצליח נתניהו להקים את ממשלת החסינות. הוא תיאר במדויק את הפוטש שנתניהו תכנן – השתלטות עוינת על מערכת המשפט הישראלית כדי לחלצו מאימת הדין ולהעמיד אותו מעל החוק.

אז איפה הוא טועה? הוא טועה כאשר הוא מסביר שניצלנו בזכות חסדי שמים. לא. ניצלנו בזכות קבוצת מנהיגים בעלי אחריות לאומית, שהשכילו להציב גשר מעל תהום אידיאולוגית כדי להקים ממשלת הצלה; ממשלה להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

אל לנו לסמוך על חסדי שמים. עלינו לקדם חוקים אנטי ארדואנוקרטיים, ובראש ובראשונה החוק המונע הטלת הרכבת ממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום והחוק להגבלת קדנציות.   

* לסובב את ספינת הנורמות – הדיון הציבורי בעקבות הנסיעה לחו"ל של משפ' בנט, הציף דפוס אפולוגטי בעייתי, של ניסיון לגונן על כל פעולה של בנט באמצעות השוואה לנתניהו, ובמקרה הזה לשרה נתניהו.

מה אנו מצפים מההנהגה שלנו? בעיניי, עלינו, הציבור, להעמיד בפניה רף מוסרי וערכי גבוה, אמות מידה שעליהם להתאמץ כדי לעמוד בהן. לא תמיד הם יצליחו, הם בני אדם, יש להם חולשות ויצרים, אבל אם הציבור יציב בפניהם רף כזה והוא יעמוד לנגד עיניהם, הם יחושו מחויבות לחתור אליו.

תהיה זו טעות להציב בפני ההנהגה סף נמוך, של להיות מוסרי וערכי יותר מנתניהו. סף כזה יוצא מנקודת הנחה, שמה שנדרש מהנהגתנו היום הוא מעט מאוד, נמוך מאוד, להיות קצת יותר טובה מהנהגת נתניהו. אם בנט ישקר, לא נגנה את השקר אלא נזכיר שנתניהו הוא שקרן מוחלט והיום יש לנו ראש ממשלה שמשקר מדי פעם.

בעיניי, מה שנדרש היום מן ההנהגה הוא לסובב את ספינת נורמות השלטון והמנהיגות ב-180 מעלות. אנו רוצים ממשלת שינוי, לא ממשלת שיפור. ולא פחות משזה תלוי בראש הממשלה, זה תלוי בנו, האזרחים, וברף הציפיות שנציב בפניו.

* אלטרנטיבה מפוקפקת – כאשר רוגל אלפר יורד על "תקשורת המיינסטרים הפשיסטית-לאומנית" הוא מתכוון בראש ובראשונה לערוץ 12, אליו הוא משגר את מרבית חציו. זה אותו ערוץ שאותו מכנה הבּוֹאֵשׁ יאיר נתניהו: "ערוץ אנטישמי, אנטי־ציוני, פרו פלשתינאי, שעושה נזק לישראל רק פחות מאיראן".

בעיניי, המיינסטרים אינו מילה גסה. בוודאי אם האלטרנטיבה היא בדמותם של הטיפוסים המפוקפקים שציטטתי.

* למה גנדי לא היה מאובטח – האם יש להיענות לדרישתו של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובני משפחתו? זו סוגיה מקצועית שעליה יש להחליט על סמך הערכות מודיעיניות של השב"כ. אם אכן יש עליהם איום ממשי, יש להמשיך לאבטח אותם. אם אין איום כזה – אין לאבטח אותם. מכל מקום, אין להתייחס לאבטחה כאל סממן שלטוני, אלא אך ורק כסוגיה ביטחונית.

האמירה של נתניהו על כך שיש מי שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי למנוע את חזרתו לשלטון, נראית יותר כניסיון ציני ומרושע להסית נגד יריביו ולהטיל בהם דופי.

במכתבו, נתניהו כתב שרחבעם זאבי נרצח אחרי שהוסרה ממנו האבטחה. לכאורה, כשהוא סיים את תפקידו הוסרה ממנו האבטחה והוא נרצח. אלא שזה ממש לא נכון. גנדי נרצח יום לאחר שהתפטר מתפקידו אולם בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כלומר כשהוא עוד היה שר והיה זכאי לאבטחה. הסיבה שלא היה מאובטח הייתה סירובו העקרוני לקבל אבטחה. הוא טען שאינו שווה יותר מאף אזרח במדינה וכי אינו מוכן ש"ילד בן 18 ימות במקומו". על פי הסיפורים (איני יודע לקבוע את רמת אמינותם), כאשר עוד היה מאובטח, היה מתחמק בתרגילים שונים מן המאבטחים ובורח מהם.

* עוול – עכשיו, אחרי שהותר לפרסום ש"בנו של השר" החשוד בחטיפת ורצח הנער, הוא בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי, כדאי שנזכור מיהם השרים לשעבר שעברו בראשנו כשניסינו לפענח את כתב החידה, ומכאן, איזה עוול יש בפרסומים מרומזים מסוג זה. יש לשאוף לפרסום מלא ושקוף מוקדם ככל הניתן, אך כל עוד יש צו איסור פרסום, יש להימנע ממסירת פרטים מזהים מן הסוג הזה.

* נושא באחריות – ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה בתכנית "פגוש את העיתונות", שהיא מתנגדת גם היום לשימוש באיכוני שב"כ לצורך המלחמה בקורונה, כפי שהתנגדה גם בראשית המגפה. אבל מנהיג המפלגה שלך ניצן הורוביץ הצביע בעד, הזכירה לה רינה מצליח, ורוזין גיבתה את עמדתו בכך שהוא שר הבריאות ונושא באחריות על בריאות הציבור.

מה משמעות דבריה? שהיא מכירה בכך, שמן הראוי שמי שנושא באחריות לבריאות הציבור יתמוך באיכוני שב"כ. מכאן, שהתמיכה באיכון שב"כ היא העֶמדה האחראית מבחינת בריאות הציבור. אם כן, היא עצמה מודעת לכך, שעמדתה חסרת אחריות ופוגעת בבריאות הציבור.

ההתנגדות לאיכוני שב"כ שנועדו להגן עלינו ועל בריאותנו, בטענה שאמצעי השב"כ מיועדים למעקב אחרי אויבים ולסיכול טרור וריגול, היא דמגוגיה לשמה. כמוה כהתנגדות לניתוחים כי המנתח משתמש בסכין וגם מחבלים משתמשים בסכין. אבל הרי הרופא משתמש בסכין  למען בריאותנו. הוא הדין באיכונים.

* והיו לאחדים בידך – באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

          * ביד הלשון

שלפים – שלפים הוא תופעה מיוחדת בהתיישבות בארץ – זו שכונה קהילתית משותפת לשני יישובים נפרדים. שלפים הוא הרחבה של הקיבוץ הדתי שלוחות ושל הקיבוץ החילוני של רשפים, קיבוץ של השומר הצעיר. שני הקיבוצים והשכונה שייכים למועצה האזורית עמק המעיינות. השכונה עצמה משולבת – יש בה חילונים ודתיים.

שם השכונה הוא הלחם של שמות שני הקיבוצים, שלוחות ורשפים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.12.21

* פעולה מופתית – מחבל חמוש בסכין הסתער על נער יהודי, דקר אותו ופצע אותו. לוחמי מג"ב רצו לעברו והוא ניסה לדקור אחד מהם. הלוחמים ירו בו ובתוך שניות ספורות נטרלו אותו. המחבל נהרג.

ועכשיו מנסים ליצור מהומה מלאכותית כאילו נפל פגם כלשהו בפעולתם, כיוון שבשניות הספורות של האירוע הם ירו בו כשכבר שכב על הרצפה. הביקורת הזאת מטורללת. כך מנטרלים מחבל. כך מסיימים אירוע. אלמלא נהרג, היה נתפס פצוע. אילו נתפס פצוע, מאותו רגע נכון היה להגן עליו. טוב יותר שהוא נהרג. הוא בן מוות.

טוב עשו ראש הממשלה, שר הבט"פ, שר הביטחון ושר החוץ כשמיהרו לשבח את הלוחמת והלוחם על פעולתם וטוב עשו מפכ"ל המשטרה ומפקד המחוז, שאף הם שיבחו אותם.

הביקורת המלאכותית על הפעולה, משחקת לידיהם של תומכי אלאור אזריה. באופן טבעי, הם יוצרים אסוציאציה בין הביקורת שלהם לבין משפט אזריה. לכאורה, כמו שהביקורת שלהם חסרת שחר, כך גם הביקורת על אלאור אזריה. אלא שאין שום קשר בין המקרים.

הם הרגו מחבל במהלך פיגוע. אילו בנטרול המחבל הוא היה נפצע קשה, שוטרים וחיילים היו עומדים סביבו לקראת פינויו, ו-11 דקות אחרי סיום האירוע היה מגיע שוטר או חייל, ובקור רוח מכוון את נשקו ויורה בראשו של המחבל, אז היה זה אירוע מן הסוג של אלאור אזריה. במקרה כזה, אותו שוטר שסרח היה עומד לדין. אבל אלה שני מקרים שאין שמץ של דמיון ביניהם.

* לשנות את הנוהל – לוחמי מג"ב שנטרלו את המחבל זומנו לחקירת מח"ש. זו חקירה אוטומטית, על פי נוהל שלפיו נפתחת חקירת מח"ש בכל התקלות שבה אדם נהרג בידי שוטר. יש לשנות את הנוהל הזה ולהמיר את האוטומט בהפעלת שיקול דעת – חקירה רק במקרה שיש חשד לפלילים. במקרה הנוכחי אין שום חשד כזה.

* חרדים לתנועה והתחבורה בנגב – פתק שכתב ראובן שילוח, ממייסדי קהיליית המודיעין הישראלית וראש המוסד הראשון; המען לא ידוע ואין תאריך, אך הוא נכתב כנראה בשלהי המנדט הבריטי: "אבקשך להביא בפני גולדה – הלילה היו אצלי שקולניק (=לוי אשכול) וקוזלובסקי (=פנחס ספיר). הם חרדים מאוד למען התנועה והתחבורה בנגב. איש שהגיע משם אחה"צ מוסר כי אם לא יוכנסו מיד המשוריינים לשימוש בנגב לא יוכלו להתנועע [=להתנייד] יותר ברוב שטחי הנגב. שקולניק וקוזלובסקי מנסים במלוא מרצם להתקין ולסדר סידורים שונים – בינתיים הם מציעים שגולדה תעשה מחר בבוקר מאמץ נוסף ולו טלפוני, לקבל אישור מהממשלה להוציא מיד חלק ממשורייני חיל הנוטרים לשימוש.

מיחזקאל שמעתי כי הנציב הבטיח לגולדה לבדוק את העניין ולהשיג תשובתו תוך ימים אחדים – יתכן שתזכורת טלפונית למזכירו הפרטי או למזכירות הראשית עלולה להחיש ההחלטה.

לא אאריך הפעם יותר.

ראובן".

נדמה לי שמכתב כזה היה אקטואלי לפני חצי שנה, במבצע "שומר החומות", כאשר כנופיות בדואיות חמושות שלטו בצירי תנועה רבים בנגב ויישובים ישראליים היו נצורים. והוא אקטואלי גם השבוע, כאשר בערב אחד היו בנגב שלושה מקרים של יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים. הריבונות הישראלית על הנגב נשחקה עד דק. משימת המשימות של הממשלה היא שיקום הריבונות הישראלית.

* הרפו מאריה שיף – הפרקליטות "שוקלת" לערער על "קולת" עונשו של אריה שיף. הנגב בוער, הפשיעה בו משתוללת, מצב הביטחון בכבישים קשה, הריבונות הישראלית נשחקה קשות, הממשלה הגדירה את הפשיעה במגזר הערבי כמשימה לאומית והמדינה מחפשת את הדרכים הנכונות להכות בפשיעה ובפושעים, להחזיר את הביטחון ואת הריבונות. במקום שהפרקליטות תבחן מה עליה לעשות כדי לחזק את המשילות וללחום בפשיעה, היא עסוקה ב"לשקול" ערעור על עונשו של שיף.

אריה שיף הוא אזרח שומר חוק, אדם שוחר טוב, פעיל בקהילה ואיש חסד, אדם מבוגר שנקלע לסיטואציה מאיימת של תקיפה פושעת על רכושו, שהעמידה אותו בסכנת חיים או לפחות בתחושה סובייקטיבית של סכנת חיים. כלל לא היה צריך להגיש נגדו כתב אישום, כיוון שהוא פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט, ששקלל את כל מרכיבי הסיטואציה, החליט אמנם להרשיע אותו, אך לא להכניס אותו לכלא וגזר עליו 9 חודשי עבודות שירות. מה בוער להם כל כך לראות דווקא את האיש הטוב הזה, בעשור השמיני לחייו, יושב בכלא עם פושעים, כאחד הפושעים? די, תרגיעו. כבדו את החלטת בית המשפט. תנו לאריה שיף מנוח, תנו לו לרצות את עבודות השירות, הרפו. במקום לתרום למלחמה בפשיעה, אתם פוגעים בה.

* טרור לכל דבר – שרת התחבורה מרב מיכאלי היטיבה להגדיר את תופעת יידוי האבנים על אוטובוסים בנגב כפיגועי טרור. "יידוי אבנים על רכבים זהו טרור לכל דבר ועניין, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באבנים שמושלכות על אוטובוסים שמסיעים עשרות אנשים ומסכנות כל כך הרבה חיים". השרה הבהירה כי על המשטרה לפעול בהקדם לאיתור הפורעים, ולמצות איתם את הדין, וסיכמה כי "זריקות אבנים על אוטובוסים בכל חלקי הארץ אסור שיקרו, נקודה".

נקודה. אני שמח שמרב מיכאלי מכירה בכך שיידוי אבנים הוא טרור, שאבן היא כלי משחית ורצח. כך בנגב וכך גם ביו"ש. יש להפסיק להתייחס ליידוי אבנים כאל מעשה קונדס. תנאי להחזרת הריבונות היא החזרת השליטה של המדינה בדרכים. אם אין מספיק כוח למשטרה לעשות זאת, יש לערב בכך את צה"ל, ואף להקים יחידות מילואים מיוחדות – הגמ"ר (הגנה מרחבית) של יישובי האזור, שרוב תושביו הם לוחמים קרביים. ויש לשנות את החקיקה, כך שיידוי אבנים ייחשב לניסיון רצח וכל מיידה אבנים יואשם בניסיון רצח וייענש בהתאם.

* האם מרב מיכאלי פשיסטית? – רוגל אלפר מעניק שירות לקוראי "הארץ" הצורכים תקשורת רק מעיתון זה, ומתאר את האופן ה"היסטרי" שבו שאר כלי התקשורת, כלומר "תקשורת המיינסטרים הימנית", מתארת את תופעת יידוי האבנים לעבר כלי רכב בנגב. הוא לועג לאמירה שהמעצמה הגרעינית ישראל מאבדת ריבונות בגלל כמה אלפי בדואים עם אבנים ומקלות, וטוען שהטענה הזאת נועדה להנציח את המלחמה והמהפכה הציונית, כי זה טבעו של הפשיזם, שהוא זקוק למהפכה מתמדת. את כל התיאורים של התופעה כ"אובדן הריבונות", "טרור", "מלחמה", "התקוממות אלימה" וכו', הוא מגדיר כפשיזם שנועד לקבע את תחושת האיום הקיומי שממנו הוא ניזון. שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כלומר ערוצים 11, 12 ו-13 הם ערוצים פשיסטיים. כותרת הפשקוויל: "והרי החדשות מפי הפשיזם: כך ישראל מאבדת את ריבונותה בנגב".

כעת, כאשר מרב מיכאלי, שהייתה חלק בלתי נפרד מדבוקת שוקן, היא שרת התחבורה, ופתאום, כאשר מוטלת עליה אחריות, דברים שנראים מכאן הם "טרור לכל דבר", כנראה שגם היא פשיסטית. ברוכה הבאה ל"ימין הפשיסטי".

* בעריכת המרגלת – המרגלת נגד מדינת ישראל, על פי הרשעת בית המשפט בעסקת טיעון עמה, ענת קם, מונתה לעורכת מדור הדעות של "הארץ". לפיכך, אנחנו יכולים לצפות לכך, שמדור הדעות של "הארץ" יהיה מעתה… כמו שהיה עד עתה.  

* סגנית העורכת – מאי מסארוה, בת 29 מטייבה, הורשעה בריגול למען חיזבאללה ונדונה ל-30 חודשי מאסר. כשתשוחרר מכלאה, ניתן יהיה למנות אותה לסגנית עורכת מדור הדעות ב"הארץ".

* הכתובת לתביעת הפיצויים – ד"ר אבו אל-עייש, הרופא העזתי שאיבד את משפחתו כתוצאה מירי בשוגג של צה"ל, צודק בתביעתו לפיצויים על אסונו, אך הוא טועה בכתובת לתביעת הפיצויים. עליו לתבוע את הפיצויים מחמאס. הם, שמבצעים פשע כפול נגד האנושות – ירי שיטתי ומכוון של אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית והפיכת אזרחי עזה למגן אנושי, הנם האשמים בכל תוצאות תוקפנותם ובכל הסבל שהם ממיטים על תושבי עזה. הם אלה שצריכים לפצות את ד"ר אל-עייש. צדק בג"צ שדחה את תביעתו לפיצויים מישראל.

*  יש רק דרך אחת – נשיא צרפת אמר שאין טעם להסכם עם איראן אם ישראל והמפרציות לא תהיינה שותפות לו. הוא צודק. אבל ההסכם היחיד שישראל יכולה להיות שותפה לו, הוא הסכם לעצירה מוחלטת של תכנית הגרעין האיראני ופירוק כל מתקני הגרעין. ובעצם על פחות מזה אסור לעולם החופשי להתפשר.

אולם אין שום סיכוי שאיראן תחתום על הסכם כזה. וגם סנקציות כלכליות, עם כל חשיבותן, אינן משפיעות על משטר האייתולות, המוכן שעמו ירעב ולא יוותר על תכנית הגרעין.

יש רק דרך אחת לעצור את תכנית הגרעין האיראנית – פעולה צבאית. וכיוון שהתגרענות איראן היא סכנה קיומית לישראל ואיום על העולם כולו, אין מנוס מפעולה צבאית. רצוי היה שארה"ב תבצע את הפעולה, אך הסיכוי לכך אפסי. ולכן, אין ברירה זולת פעולה צבאית ישראלית.

* האקווריום של הפרשן הפוליטי – עמית סגל הסביר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" את הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי נשיא המדינה בוז'י הרצוג במערת המכפלה, כבניית גשר עם הימין כדי להכשיר את הקרקע לריצה לראשות הממשלה בתום תקופת הנשיאות. על מה הוא מבסס את התאוריה? על "הדעת נותנת ש…". הדעת שלי נותנת שאין להרצוג כוונה להתמודד על ראשות הממשלה. הוא רואה בתפקיד הנשיאות את שיא שאיפותיו, הוא רואה בתפקיד הממלכתי משימה ההולמת אותו ואת תכונותיו, הוא צובר הערכה ואהדה בקרב הציבור הרחב ולא ירצה לשחוק אותה בקרבות פוליטיים, שספק רב אם יש לו סיכוי לנצח בהם.

מה שמפריע לי בדבריו של סגל, אינו ההערכה השונה שלנו לגבי כוונותיו של הרצוג, אלא שבמאמרו הוא הוזיל את צעדו הממלכתי החשוב של הרצוג לפעולה עסקנית אינטרסנטית. הרצוג לא הלך למערת המכפלה כדי לבנות גשר בינו לבין הימין, אלא כדי לבנות גשר בין המחנה שבו צמח, השמאל הציוני, לבין מערת המכפלה. או אם לדייק יותר – לחדש את הגשר בין המחנה הזה למערת המכפלה. בביקורו במערת המכפלה הרצוג לא התחבר לימין אלא לעצמו, לזהותו, למשפחתו להיסטוריה שלו. ראוי להאזין לנאומו בטקס. בראשית דבריו הוא הזכיר את אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג, שבהיותו שגריר ישראל באו"ם, קרא בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם את הפסוקים מתוך פרשת "חיי שרה" המתארים את רכישת מערת המכפלה, כדי לבטא בכך את זיקתנו הלאומית ההיסטורית למקום. לאחר מכן סיפר על סבתא רבתא שלו שניצלה מהטבח בחברון בתרפ"ט לאחר שנפצעה והעמידה פני מתה. ומכאן הוא דיבר על חשיבות הזיקה של כל עם ישראל, מעל ומעבר לכל עמדה פוליטית, למערת המכפלה ולחברון. הוא לא הביע עמדה פוליטית על הסכם זה או אחר עם הפלשתינאים ועל עתידה של חברון בהסכם כזה, אלא רמז לכך שהוא מצפה גם ממי שתומך בוויתור על חברון, לא להתנכר לשורשינו בחברון, שהם מהות זהותנו. ולסיום הוא הביע תקווה לשלום בין בני אברהם והזכיר שיצחק וישמעאל קברו יחד את אביהם אברהם במערת המכפלה.

עמית סגל כתב בהקשר אחר על ראשי הממשלה ש"לוקים לא פעם בראיית האקווריום: כמו שהדגים רואים את העולם מעוגל ומטושטש דרך זכוכית האקווריום, כך מנהיגי המדינה נוטים לראות את המציאות כשהיא מוטת איראן, ביטחון, פגישות חשאיות". כנראה שגם פרשנים פוליטיים לוקים בראיית האקווריום – הכל אצלם פוליטי (במובן העסקני והכוחני). מוטב שגם הם יבינו שלא הכל תככים פוליטיים. הצעד של הרצוג כל כך רחוק בעיניי מציניות ולכן באמת הצטערתי על פרשנותו הצינית של סגל.

* להלן העובדות – ביקורו של הנשיא הרצוג בחברון עורר בקרב גורמים מסוימים בציבוריות הישראלית, המרוכזים בעיקר ברח' שוקן בת"א, מסע של שקרים וסילופים באשר למציאות בחברון. בן דרור ימיני מעמיד דברים על דיוקם: "ב-1997 נחתם הסכם חברון בין ישראל לרשות הפלשתינאית. לפי ההסכם, הפלשתינאים קיבלו אחריות מלאה על 80 אחוז משטח חברון (1H) וישראל על 20 אחוז (H2). ליהודים אין כניסה לשטח הפלשתינאי, אבל לפלשתינאים יש כניסה לשטח שבשליטת ישראל. למעשה, ישראלים לא נכנסים גם לרוב אזורי H2 שבהם מתגוררים פלשתינאים. הגבלות כניסה לפלשתינאים יש בתחם קטן מאוד, רחוב השוהדא, שמחבר בין שכונות יהודיות. מדובר בשלושה אחוזים משטח העיר. אולי פחות. לשם, ורק לשם, מגיעים ארגוני הדמוניזציה, כדי ליצור חיכוכים וכדי לטפח את תעמולת השקרים. ההתנחלות היהודית בחברון מרוכזת בחלק מהשכונה היהודית שהייתה בעיר עד הטבח של 1929, שנרצחו בו 67 יהודים. ומערת המכפלה, כידוע, היא המקום השני בחשיבותו ביהדות, לאחר הר הבית".

* רפורמה מאכזבת – רפורמת הגיור של שר הדתות מתן כהנא, שעוצבה יחד עם בכירי הרבנים של הציונות הדתית ובראשם הרב דרוקמן מאכזבת, ואינה נותנת מענה ציוני הולם לאתגרי הגיור בימינו. אני רואה בה מספר כשלים: א. אין בה הכרה ממלכתית בגיור של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל. ב. אין בה הקמת מערך גיור ממלכתי מחוץ לרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא-ציונים, בהתאם למתווה של ועדת ניסים. ג. אין בה גיור לאומי, או אמירה מפורשת שמטרת הגיור אינה לגייר רק מי שמתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוקסי, אלא מי שבוחר להיות חלק מן הלאום היהודי, ולחיות כיהודי במגוון הדרכים שבהם חיים היום יהודים. אם להיות ספציפי – איני יכול לקבל מצב שבו מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל לעשות כן, ואילו ירצה להיות יהודי חרדי, מנוכר למדינה ומשתמט מצה"ל – יוכל גם יוכל. זה אבסורד. הרי לומר שמשתמט כזה מקיים מצוות יותר ממי שמשרת את עמו ומולדתו – זו כפירה בעיקר. ד. אין בה פתרון של הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים מחבר המדינות, או למצער מהלך של גיור קולקטיבי של אלה מהם שאינם מוכרים כיהודים.

מה הצד החיובי ברפורמה? שהיא משפרת את המצב הקיים. בכך שהיא מאפשרת לרבני ערים לגייר ומאפשרת למתגייר לבחור את רב העיר שיגייר אותו, היא מפקיעה את השליטה של הקבוצה החרדית הלא-ציונית ששולטת היום ברבנות, ופועלת כבית שמאי בגיור, באופן שנועד להרחיק ואינה מכירה אפילו בגיורים של הרב דרוקמן. הרפורמה המבוססת על הרעיון של "עשה לך רב", תאפשר למעוניינים בגיור להתגייר אצל רבנים אורתודוקסיים המעוניינים בגיור, מחפשים להקל ולא להקשות, אם כי בתוך סייגי ההלכה, ובעיקר – שנוהגים במאור פנים כלפי המתגיירים. עוד שינוי מהותי, הוא פעולה אקטיבית לעידוד גיור. זהו שינוי מהותי, לעומת המצב הנוכחי שבו רואים במתגיירים איום, גרים הקשים כספחת, ועושים הכל כדי למרר להם את החיים ולמנוע את גיורם. ברור שמי שרוצה להתגייר צריך ללמוד את עיקרי היהדות ולהיבחן עליהם. אולם הרוצים להכשיל, בוחנים את המתגייר בשאלות טריוויה אזוטריות, שרוב בחורי הישיבות לא יוכלו להשיב עליהם. כעת, תהיה פניה והסברה בעד גיור והגיור ייעשה באופן מכיל ומאיר פנים. אולם תנאי הכרחי לכך שהשינויים החשובים שהרפורמה שמציע השר כהנא ייצאו לפועל, הוא הפרדה של מערך הגיור הממלכתי מהרבנות הראשית.

לא זה המתווה הראוי למדינה יהודית ציונית בימינו, אך כל שינוי מהמצב הנוכחי לכיוון טוב יותר הוא רצוי. אילו הייתי ח"כ, הייתי פועל בכל דרך לשנות ולתקן את המתווה ברוח ערכיי ועמדותיי. אולם אני מאמין באבולוציה ולא ב"הכל או לא כלום", שלרוב התוצאה שלו היא "לא כלום", ולכן, הייתי תומך במתווה, בשינויים הכרחיים. המינימום, שעליו לא הייתי מתפשר, הוא הקמת מערך גיור ממלכתי נפרד, כלומר אי הכפפת הגיורים של רבני הערים לרבנות הראשית. בלי השינוי ההכרחי הזה, לא עשינו שום דבר.

הכשלת הרפורמה כיוון שהיא חלקית כל כך ורחוקה כל כך משלמות, תהיה מעשה של אידיוטיזם שימושי של החרדים הלא ציוניים. אם יוכנסו בה מספר שינויים הכרחיים, ראוי יהיה להעביר אותה. די היה לקרוא את דברי השנאה וההסתה הפרועים של הח"כים החרדים בעקבות פרסום המתווה, כדי להבין שהוא משפר את המציאות הנוראית הקיימת היום. דוגמיות: "הם לא לומדים כלום ממה שקרה לתנועה הרפורמית בחיסולו של חלק גדול בעם היהודי ע"י התבוללות מאסיבית, מאז השואה האיומה לא גדלנו מספרית. איבדנו בהתבוללות לא פחות ממה שאיבדנו בשואה" (ח"כ מרגי). "לא היה הרס וחורבן למוסד הרבנות הראשית והמסורת היהודית כמו שמוביל השר להריסת הדת מתן כהנא. מערכת הגיור היא ציפור הנפש של העם היהודי והפגיעה בו תוביל להתבוללות קשה. אין מנוס, נצטרך להקים מערך ספרי יוחסין פרטי" (ח"כ בן צור). "השר כהנא מעניק מתנה לגויים ביום אידם, לצערנו זהו מתווה של זילות בייחוס ובכל הכבוד של האומה היהודית, הם בועטים ועוקרים הכל. כפי שחששנו, שר הדתות הופך את תהליך הקבלה לעם הנבחר, השורשי וההיסטורי לרישום לקנטרי-קלאב. הם מובילים אותנו במהירות להקים מערך פנקסי ייחוס קהילתיים" (ח"כ מקלב). דברי הבלע וההבל של החרדים הלא ציוניים, מעידים שהם מפחדים מאובדן השליטה על הגיור. יחסם לתכנית שנבנתה עם ראשי הרבנים של הציונות הדתית, מעידה מה יחסם האמתי לציונות הדתית. מן הראוי שהציונים הדתיים יפקחו עיניים ויבינו מי הם בעלי הברית שלהם. מן הראוי שהדתיים הלאומיים יבינו שבעלי הברית שלהם הם יהודים לאומיים שאינם דתיים ולא יהודים חרדיים אנטי לאומיים.

* צביעות הצווחנים – הצבועים שנזפו ביועז הנדל על כך שלא חבש כיפה כשאדמו"רים נפגשו אתו במשרדו, הם אותם צווחנים שצורחים על בנט ומתן כהנא ש"יורידו את הכיפה".

* בעד חוק השוויון – פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום הפריכה מכל וכל את כל הטענות השקריות כאילו החוק מפלה את המיעוטים, פוגע בשפתם וכו'. כל הבניין עליו התבססה התעמולה נגד חוק הלאום קרסה כבניין קלפים ולא נותר ממנה זכר. אפשר להתנגד לחוק, לטעון שהוא אינו נחוץ, מותר גם להתנגד לו אידיאולוגית, כלומר להתנגד למדינה יהודית. אבל לא צריך לשקר. התעמולה נגד החוק התבססה על שקר. בעצם היה זה מאבק נגד חוק שאינו קיים, או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטווין בפאנל על החוק – "אילו חוק הלאום היה החוק שנגדו אתה מדבר, גם אני הייתי נגדו". אילו היה חוק כזה, בג"ץ היה פוסל אותו. המאבק נגד החוק היה מאבק סרק, נגד דחליל מדומיין.

אולם בטענת המתנגדים לחוק עלתה טענה נכונה – העובדה שאין בחוקה הישראלית המתגבשת, כלומר בחוקי היסוד, ביטוי לערך השוויון האזרחי, המופיע במגילת העצמאות. אפשר להשיב לטענה הזאת, שאין צורך לחוקק את המובן מאליו. אך כפי שהטענה הזאת לא הייתה נכונה כלפי חוק הלאום היא אינה נכונה גם כלפי השוויון. גם המובן מאליו צריך להיחקק.

יש המציעים להוסיף משפט על השוויון לחוק הלאום. אני מתנגד לכך. חוק הלאום עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות אזרחיה, ולכן אין שום קשר בין הפסקה הזאת לבין החוק. החדרה מלאכותית של משפט כזה לחוק הלאום, תהיה קבלה במשתמע של טענות הסרק נגד החוק, שבג"ץ הפריך אותן. חוק הלאום אינו זקוק לבייביסיטר של שוויון הזכויות כדי לפקח עליו. האמת היא שטרם חקיקת החוק, כשנוצר פולמוס תמוה על החוק, שמן הראוי היה שכל ציוני יתמוך בו, הצעתי להכניס משפט כזה לחוק, אם הוא יביא את מפלגת העבודה ויש עתיד לתמוך בו, כי יש חשיבות הצהרתית גדולה בכך שהחוק יתקבל ברוב גדול של למעלה ממאה ח"כים. זה לא קרה, כידוע. לדחוף היום משפט על השוויון לחוק הלאום הוא מעשה איוולת.

יש שתי דרכים אפשריות להכניס את השוויון לחוקה. האחד הוא חוק יסוד השוויון האזרחי. בעיניי זו הדרך הנכונה, אך דומני שאין לכך הסכמה פוליטית. הדרך השניה והמעשית היא תוספת משפט על השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. גדעון סער וצביקה האוזר העלו הצעת חוק כזו כבר בכנסת הקודמת. כעת גם כחול לבן מציעה הצעה כזאת. חשוב לקבל את החוק הזה וחשוב לנסח אותו כך שיהיה ברור שמדובר בשוויון אזרחי ובשום אופן לא שוויון לאומי.

חוק הלאום עיגן בחוקה את מהותה וזהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד וכביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ואך ורק של העם היהודי. חוק השוויון מעגן את השוויון האזרחי המלא של כל פרט ופרט במדינה, ללא הבדל של השתייכות לאומית, דתית ומגדרית. אין שום סתירה בין הערכים הללו כפי שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לעתים יש מתח מסוים ביניהם, ובמקרים כאלה יש לדון לגופו של עניין ולקבל החלטות בשיקול דעת ובשום שכל.

* מעבר לגבול – החברה להגנת הטבע מובילה טיול למקום הבתרים; המקום שבו, על פי המסורת, הייתה ברית בין הבתרים, על פסגת הר דב. כותרת הפרסום של החברה: "טיול מעבר לגבול – אל ברית בין הבתרים".

אבל זה לא מעבר לגבול. לא זו בלבד שהר דב נמצא בשליטת ישראל – הוא שטח בריבונות ישראל. בשבוע הבא ימלאו ארבעים שנה לחוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. כנספח לחוק צורפה מפה. ובמפה נכלל הר דב בתוך שטח ישראל.

ברור שהכותרת היא גימיק שיווקי, שנועד למשוך את המטיילים להירשם לטיול אל מקום הסגור בפני אזרחים. אבל זהו סימפטום. מדינת ישראל מתייחסת להר דב כאל שטח שמעבר לגבול, כפי שהיה אזור הביטחון בלבנון. אזרחים אינם חיים שם, אזרחים אינם מטיילים שם, היישוב שתוכנן להקמה שם – שיאון, לא הוקם. אין אישור לחקלאים לעבוד שם ובוקר ממטולה ששטח המרעה שלו היה שם, נדרש בידי צה"ל לא להיכנס אליו יותר עם מרעהו.

כך מדינה אינה מממשת את ריבונותה. אי אפשר להחזיק ריבונות באמצעות צבא. צבא נועד להגן על הריבונות, לא לממש אותה. צבא מורכב מחיילים שמתחלפים בכל כמה חודשים, אין להם שורשים במקום וכפי שהצבא מקבל פקודה להיכנס לשטח מסוים, כך הוא יכול לקבל פקודה להתקפל משם. את הריבונות מממשים באמצעות אזרחים, מתיישבים. כאשר ישראל אינה מממשת את ריבונותה על הר דב, הוא הופך לחוליה החלשה של הריבונות בצפון.

למרות הכותרת המקוממת של הפרסום, אני שמח על עצם קיומו של הטיול ומקווה שעוד ועוד טיולים כאלה יתקיימו ויותר ויותר ישראלים ייחשפו לאזור ויתאהבו בו. אני מבחין לאחרונה בהתרככות בהתנגדות של צה"ל לפעילות אזרחים בהר דב, והאישור לטיולים כאלה הוא ביטוי לכך. זו מגמה מעודדת.

יש היום גרעין המבקש להתיישב בשיאון. אני רואה בכך משימה לאומית ציונית ראשונה במעלה – לממש בהתיישבות את הריבונות הישראלית בהר דב.

* הנבל הליברל – אין כמעט יום שלא מתפרסם בשוקניה לפחות מאמר אחד הסונט במרצ על ישיבתה בממשלה. הבייס לוחץ: אתם מכשירים את אקיבוש, האפרטהייד בלה בלה בלה ועכשיו גם את הפעולה ה"אנטי דמוקרטית" של הפעלת איכוני השב"כ. כך, למשל, נועה לנדאו, מתגוללת בניצן הורוביץ: "השימוש בעקרונות 'המידתיות' ו'הזמניות' הוא מפלטו האחרון של הנבל־הליברל. אלה מילות הקסם שנועדו להכשיר כל רעה במערכת המתיימרת להיות דמוקרטיה־ליברלית: כיבוש, צנזורה, עינויים, מעצרים מנהליים — כל פרקטיקה בלתי־דמוקרטית, מתורצת במדינות דמוקרטיות במבחני מידתיות ומעוגנת בתקנות 'חירום' שנמשכות לנצח… זו הגישה שמאפשרת למרצ לשבת בממשלה שמעמיקה את הכיבוש ומתעלמת מאלימות מתנחלים. בימים האחרונים הם משלימים, מסתבר, גם עם סירובי הכניסה הפוליטיים שחזרו בגדול לנתב"ג". לחץ כבד במיוחד מופעל על מוסי רז, שמזוהה, בצדק, כחוליה החלשה במרצ ובקואליציה. רז פועל ומתבטא כאופוזיציה לכל דבר, אולם מצביע על פי המשמעת הקואליציונית. ולכן לנדאו מכנה אותו "המתייסר הראשי". בראיון ל-12 Nאמר מוסי רז שהקו האדום של מרצ הוא פינוי חאן אל-אחמר. האם מוסי רז מציע לממשלה להפר את פסיקת בג"ץ?

* האם להטיל חובת חיסון? – באוסטרליה אין חובת חיסון. אולם יש חובת חיסון על כל מי שעבודתו כרוכה במפגש עם קהל – החל בספָּרים, פקידי בנק ומוכרים בחנויות ועד פקידי הממשלה. בידי האזרח הזכות המלאה להחליט אם הוא מעדיף להתחסן ולהמשיך לעבוד עם קהל או לבחור מקצוע שבו לא יסכן אחרים.

באירופה מתנהל דיון רציני, בימים האחרונים, סביב השאלה האם להטיל חובת חיסון על כלל הציבור. נציבת האיחוד האירופי, הרופאה ד"ר אורסולה פון דר ליין, הציעה לשקול ברצינות את הפתרון הזה ודעות כאלו נשמעות בקרב מנהיגי מדינות האיחוד, ובהם הקנצלר הגרמני המיועד שולץ.

אצלנו הביעה ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, התנגדות לצעד הזה. היא אמרה שאין בישראל צורך בזה. אני מסכים אתה. לדעתי, בעבודה נכונה של משרד הבריאות, כמו מבצעים של הגעה פיזית אל הבלתי מחוסנים, שרובם באים משכבות מצוקה ומציבורים מוגדרים כמו הציבור הערבי והחרדי ואינם מתנגדים עקרונית לחיסונים, עריכת מבצע רחב היקף של חיסונים בכל בתי הספר ושיפור והרחבה של ההסברה לציבור, נוכל לחסן את הרוב המוחלט של הציבור. ויש לזכור שבקרוב יהיה חיסון לילדים מלידה עד חמש, שיסתום גם את הפִּרצה הזאת. לא נכון להחיל בישראל את חובת החיסון, אבל נכון שהאופציה הזאת תהיה על הפרק, כחלק מן השיח המקצועי והציבורי בישראל.

אין להשוות החלטה אוטונומית של חולה סרטן לא לקבל טיפול, להחלטה לא להתחסן, כיוון שכאן מדובר במגפה. הזכות שלי על גופי אינה מעניקה לי זכות לסכן את הזולת. ובכלל, אני מציע לחזור למושגי יסוד נשכחים כמו: הזולת, הכלל, הקהילה, ערבות הדדית, סולידריות חברתית, אכפתיות, אחריות. שיח הזכויות קם על יוצרו, ומן הראוי להחזיר לחיינו שיח של חובות ושל מחויבות.  

* דוגמה אישית – הנסיעה לחו"ל של אשתו וילדיו של בנט היא שערוריה. אמנם הם לא הפרו הנחיות, כלומר אין זו אותה חומרה של הפרת הסגר בסדר פסח של ריבלין ונתניהו. אולם כאשר ראש הממשלה מישיר מבט לאזרחי ישראל, קורא להם להימנע מנסיעות לחו"ל, ואחרי פחות משבוע  משפחתו נוסעת – זו פגיעה בדוגמה האישית שהיא הבסיס למנהיגות ולקבלת אמון הציבור.

אחרי שב-12 השנים האחרונות תרבות הדוגמה האישית התרסקה לרסיסים ונעלמה מחיינו, על ראש הממשלה לשקם את הנורמות השלטון בכלל ואת הנורמה של דוגמה אישית בפרט.

* ביקורת עניינית כמרכיב בשינוי – הביקורת הציבורית המוצדקת על נסיעתם של גילת בנט וילדי המשפחה לחופשה בחו"ל אחרי המלצת נפתלי בנט להימנע מנסיעות, עוררה מיד השוואות לשרה נתניהו. מצד אחד היו שמיד קפצו על המבקרים והזכירו מה היה כאן רק לפני חצי שנה, אז איך אתם מבקרים וכו' וכו' וכו'. ומצד שני, אלה שקפצו עם אמירות הזויות כמו "אילו זאת הייתה שרה נתניהו התקשורת הייתה שוחטת אותה… הרי את שרה חיפשו על כל שטות ואת גילת מאתרגים" וכו'.

הטענה השניה היא כמובן מגוחכת. אין שום אפשרות להשוות. הרי בספקטרום שבין סוניה פרס לשרה נתניהו, גילת בנט נמצאת בקצה האלפיון הקרוב יותר לסוניה. אם שרה הייתה נוסעת עם ילדיה לחו"ל על חשבונה – על כך היו הכותרות, בחינת אדם נשך כלב. הרי אף אחד לא ציפה ממשפ' נתניהו לדוגמה אישית.

ובאשר לטענה הראשונה – הביקורת על משפחת בנט עומדת בפני עצמה. נקודת הייחוס אינה, חלילה, השוואה למשפ' נתניהו, אלא השוואה להתנהלות הראויה. אין שום מקום להשוואה למשפחת נתניהו כדי למנוע ביקורת על משפחת בנט. כאשר בנט ראוי לביקורת – יש לבקר אותו. הראשונים שצריכים לבקר אותו הם תומכיו. גם זה חלק מן השינוי – מותר לבקר את המנהיג שאנו תומכים בו ולא צריך לגונן עליו ועל שגיאותיו. מבחינתי, ביקורת עניינית על ראש הממשלה מצד תומכיו, היא מתנה בעבורו, אם הוא ישכיל לקחת אותה ברצינות. ואם ראש הממשלה יתייחס ברצינות לביקורת, בלי להתבכיין, גם זה מרכיב חשוב ואף דרמטי בשינוי.

* חנוכה במיל' – במשך שש שנים רצופות חגגתי את חנוכה במילואים, בתעסוקה מבצעית. הייתי אבא צעיר לילדים קטנים, ולא זכיתי לחגוג עם משפחתי את החג. בשנה השביעית זומנו לתעסוקה מבצעית בסוכות. כל כך שמחתי, סוף סוף אחגוג את חנוכה עם משפחתי. ימים אחדים אחרי שחזרתי מהתעסוקה קיבלתי צו מילואים לאימון בצאלים ב…חנוכה. איך לא?

          * ביד הלשון

כפר מסריק – כשהוחלט על הקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, כתבתי על שורה לא קצרה של מנהיגים זרים שיישובים ישראליים נקראים על שמם. משום מה שכחתי להזכיר את כפר מסריק.

כפר מסריק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום – התנועה הקיבוצית) בגליל המערבי, בשפלת עכו, במועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1938, על אדמה שנגאלה בידי קק"ל. הקימו אותו חלוצים, חניכי השומר הצעיר מליטא, צ'כוסלובקיה ופולין, שישבו קודם בנקודות זמניות בפתח תקוה ובת גלים.

הקיבוץ מנציח בשמו את נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, שהלך לעולמו ב-1937. מסריק, מייסדה של צ'כוסלובקיה, היה סוציאליסט, ידיד העם היהודי ואוהד הציונות. הוא לחם באנטישמיות, הוביל מאבק נגד עלילת דם, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים ואף ביקר בארץ ישראל. בנו, יאן מסריק, שהיה לימים שר החוץ של צ'כוסלובקיה ואף הוא היה ידיד היהודים והציונות, נרצח בידי הנ.ק.ו.ד. ב-1948.

מלבד קיבוץ כפר מסריק, נקראים על שמו של טומאש מסריק גם כיכר מסריק בת"א, רחובות בערים שונות בישראל ויער מסריק ליד קיבוץ שריד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ.

אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא הייתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בססמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפיה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם.

הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל".

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל.

הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעליה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה", הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י", כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה".

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש.

אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים וערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העליה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות; כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה, ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה אתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה: "מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העליה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון". הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  

(המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

… והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב יבחן עם ישראל ומדינתו", אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכל מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עמם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתית מחילונית. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה הייתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, הייתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא הייתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד… היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר". ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשיה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו.

אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגניה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאמי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגניה ובלי סופגניה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

          * ביד הלשון

מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. יישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח.

מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.11.21

* חסיד אומות העולם – בעקבות שחרור בני הערובה, ארדואן יוגדר חסיד אומות העולם, ישראל תתנצל בפניו על שהוא חטף אזרחים ישראליים ותשלם לו פיצויים.

* הפיראט – אז אחרי שהנשיא וראש הממשלה הודו לארדואן על טוב לבו ועל כך שחילץ את החטופים מידי הפיראטים, מן הראוי לזכור ולהזכיר שארדואן – הוא הוא הפיראט.

* יש שופטים באיסטנבול? – כל אימת שישראל התלוננה בפני הרודן המצרי מובארק על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בעיתונות המצרית, תוך הפרת הסכם השלום, הוא היה מיתמם ו"מסביר" שמצרים היא דמוקרטיה ויש בה חופש עיתונות והוא אינו שולט בה ואינו יכול להתערב בתכנים שמתפרסמים בה.

ועכשיו, לאחר שחטפו את בני הזוג אוקנין, הטורקים טענו שאינם יכולים להתערב בהליך ה"משפטי", כי מערכת ה"משפט" עצמאית והיא תחליט. עאלק, יש "שופטים" באיסטנבול.

… עד שהשופט העליון ארדואן החליט שמיצה את החטיפה.

* השוואה בזויה – רוגל אלפר תומך באופן אוטומטי באויבי ישראל ובכל פעולה ופיגוע נגדנו. ניתן היה לצפות שהוא יברך גם את הטורקים על מעצר ה"מרגלים" הישראלים, ואולי יוסיף את אחת מססמאותיו השדופות כמו "ישראל היא הבריון השכונתי" וכו'. אז זהו, שלא. הוא אפילו כתב שהמעצר הוא "חוויה קפקאית". אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "גם ישראל מבצעת אי אילו מעצרים מנהליים בשנה, חלקם לא פחות אכזריים ושרירותיים". כוונתו היא למעצר המחבלים בבתיהם, לפני שהם רוצחים בבתינו.

הפעם גם גדעון לוי לא הצדיק את הטורקים, אבל גם הוא כותב: "לישראל, ובעיקר לתקשורת שלה, אין שום זכות מוסרית להיות נסערת ממעצר שווא אחד. חברה שלא מתעניינת במעצרי השווא היום־יומיים מעשה ידיה, ותקשורת שלעולם לא מדווחת עליהם כנדרש, שמא תרגיז את צרכניה, הן חסרות כל זכות לעורר סערה ממעצר שווא אחד במדינה אחרת, ולבקר בחריפות שכזו את משטרה. בטורקיה שורר היום משטר לא דמוקרטי בעליל, אבל הוא ודאי לא יותר רודני מהמשטר הצבאי בשטחים. יתרה מזאת, מבחינות מסוימות השלטון הצבאי בשטחים אכזרי וטוטליטרי אפילו יותר ממשטר האימה של רג'פ טייפ ארדואן". גם הוא מתגעגע לימים היפים שבהם ישראל לא פעלה ברשות הפלשתינאית הידידותית והמחבלים ביצעו כמעט מדי יום מעשי טבח באוטובוסים, מסעדות, קניונים ודיסקוטקים בישראל.

* דובר ה"נראטיב" של החוטפים – בפרשת חטיפתם של בני הערובה אוקנין בידי האויב הטורקי, אפילו "הארץ", בדרך כלל, לא תמך באויב. בדרך כלל, כי היה חריג – יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו". אופנהיימר פרסם פשקוויל שבו תקף את התקשורת הישראלית על שהיא מדקלמת את ה"נראטיב" הישראלי, וכאחרון הקונספירטורים הציב "סימני שאלה" על ה"נראטיב", שלפיו אין המדובר במרגלים. כדרכם של קונספירטורים, בראשית הדרך הם מציגים את סימני הקריאה שלהם כסימני שאלה, כדי לעורר בלבול בקרב הציבור. ע"ע הקונספירציה על רצח רבין. כך ניסח אופנהיימר את ה"נראטיב" של החוטפים, שהוא התנדב להיות דוברם. ומכתב האשמה שלו נגד התקשורת חסרת הספקנות כלפי ה"נראטיב" הישראלי, הוא לא יכול שלא לדקלם את ה"נראטיב" השוקניסטי: "משעשע לראות כיצד אותם כתבים שבארץ מאמצים בחום כל צידוק ביטחוני למעצרים מנהליים ומניעת מפגשים עם עורכי דין, הופכים לגיבורים ולוחמי צדק כשמדובר בשירותי הביטחון והמודיעין של הטורקים. התקשורת כל כך מאוהבת בסיפור שבנתה, שהציבור לא מקבל תשובות לשאלות דרמטיות הקשורות לפרשה וניזון מספקולציות נטולות ייסוד ומקורות". ובאמת, משעשע לראות כיצד אותו אופנהיימר שמאמץ בחום את ה"צידוק" ה"ביטחוני" של הטורקים, הופך לגיבור ולוחם צדק כאשר מדובר במחבלים שנעצרים כדי לסכל פיגועים ולהציל חיי ישראלים.

* מי צריך לפצות – ירון לונדון סונט בעקורי גבעת עמל ב', על כך שלא הפרישו חלק מן הפיצויים שקיבלו, לערבים ש"נושלו" ב-1948 מהכפרים שעליהם נבנתה השכונה, ושהם, בעצם מגוריהם שם, הינם חלק מן הנישול.

אם לערבים הנ"ל מגיעים פיצויים, הם צריכים לקבל אותם ממי שגרמו למצבם – מנהיגיהם, שבמקום לקבל את תכנית החלוקה התנפלו למחרת קבלתה על היישוב היהודי בארץ ישראל על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וממדינות ערב שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת להטביעהּ בדם. הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאות המלחמה, ולכל הסבל. ואם 6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה יוחזרו לחיים ועשרות אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלא נולדו להם ייוולדו ויחיו את חייהם כאזרחים ישראלים, אפשר יהיה לדון על פיצויים לאותם "מנושלים".

* מעידה על עצמה – הסופרת האירית הפופולרית סאלי רוני אינה מאשרת לתרגם את ספרה האחרון לעברית, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד. בכך היא מעידה על עצמה כמרשעת, בורה, קנאית ואנטישמית.

* מבחן ביילין – יוסי ביילין פרסם ספר אוטוביוגרפי. הספר מסקרן אותי מאוד. במיוחד מסקרן אותי לדעת, כיצד שופט ביילין בדיעבד את מפעל חייו, הסכם אוסלו. איך בעיניו עמד ההסכם על פי נייר הלקמוס שהוא הציב מיד עם חתימת הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, שנועד היה להיות המבחן שעל פי תוצאותיו יוחלט אם להמשיך בתהליך. ביילין כינה זאת "מבחן הדם", ואפשר גם לכנות אותו "מבחן ביילין".

מתוך ראיון של אברהם תירוש עם ביילין ב"מעריב", ב-26.11.93, חודשיים ועשרה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' ו"לחיצת היד ההיסטורית":

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* הים אותו ים – א.ב. יהושע הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ובין ספריו אני אוהב במיוחד את "מר מאני", שבימים אלה מלאו לו בדיוק שלושים שנה. בעיניי, הוא הטוב בספריו. מסתבר שזה גם טעמו של יהושע עצמו. במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסם חלקה הראשון של הרצאה שנשא יהושע על "מר מאני" במוסד ואן-ליר. וכך הוא אמר על פרק אחד מספרו: "השיחה החמישית ברומן של 'מר מאני' היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים".

בהרצאתו, מספר יהושע על ביקור שערך עם מנהיג מפלגתו, של"י, לובה אליאב אצל ראש עיריית קלקיליה. "… לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלשתינאים את תכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאל: 'מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים'. ללובה, האיש היקר הזה, לא הייתה תשובה".

האנקדוטה הזאת היא כל הסכסוך בין העמים בקליפת אגוז. מדינה בקווי 4.6.67 אינה מספקת אותם. הם רוצים אותה עד הים. על כל השטח שבין הירדן והים. אגב, על פי מפת של"י יש למדינה הפלשתינאית ים – חוף רצועת עזה. אבל לא לחוף הזה התכוון ראש עיריית קלקיליה, אלא לחוף הים של נתניה, ברצף מקלקיליה. כך בקלקיליה וכך בכל מקום אחר בארץ.

* כביש השידרה המזרחית – בנוסף לתכנית הלאומית לפיתוח רבתי של הגולן, מתכנן בנט גם תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן. השילוב של שתי התכניות מבטא מגמה חשובה מאוד, לביצור השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

בשאלות של פיתוח ההתיישבות, קיים מתח סביב השאלה מה צריך להיעשות מלמעלה, בידי המדינה, ומה מלמטה – בידי האזור, היישובים והתושבים. על דבר אחד אין ספק – התשתיות הן באחריות המדינה.

התשתית החשובה ביותר, שמן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה, היא הפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה, מעין "חוצה ישראל – מזרח". כביש כזה, ממטולה עד אילת, יהיה בסיס לפיתוח השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

* נחלת חצי המנשה – שר הבינוי והשיכון זאב אלקין עמד מול השטחים בקצרין שבהם עובדים במרץ הטרקטורים, המכשירים את השטח הגדול, של הרחבת קצרין, שמשרד השיכון משווק בו 1,500 יח"ד, ואמר: "הסיפור של השטח הזה אינו מתחיל היום, ב-2021. הוא מתחיל לפני 1,700 שנה". והוא קישר זאת לפארק קצרין העתיקה שנמצאת בעיצומו של מיזם פיתוח אדיר, בתמיכת משרד המורשת. אלקין הוא גם השר לירושלים ומורשת.

הכפר התלמודי בקצרין העתיקה מתוארך ללפני 1,700 שנה. אבל ההתיישבות היהודית בגולן עתיקה הרבה יותר. היא החלה כבר בתקופת המקרא – הגולן הוא נחלת חצי שבט המנשה. בתקופת מרד החשמונאים, יהודה מקבי ערך מסע לגולן, לחילוץ תושבי הגולן היהודים שעמדו בסכנת השמדה. בתקופת ממלכת החשמונאים, בימי אלכסנדר ינאי, שוחרר הגולן והחלה התיישבות יהודית בו. תקופת הבית השני, ועוד יותר מכך – תקופת המשנה והתלמוד היו תקופת תור הזהב של ההתיישבות היהודית בגולן. בתקופת העליה הראשונה קמו מושבות בגולן, רובן בחורן (המכונה היום "הגולן הסורי"), אך לא החזיקו מעמד זמן רב.

לפני 54 שנים שבנו לגולן, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות היהודית. וכעת, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה – תנופת פיתוח להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

* העשור האבוד – בעשור האבוד, ישראל איבדה את ריבונותה על הנגב, שהפך מרמס לכנופיות עוינות של בדואים. השפל היה בעת מבצע "שומר החומות", שבו יישובים יהודיים היו נצורים ואזורים שלמים בנגב היו מנותקים כאשר הכנופיות שלטו על צירי התנועה. בעשור האבוד, ראש הממשלה לא לחם נגד הפשיעה אלא נגד המשטרה, פעל בעליל להחליש אותה, לפגוע בה, לרדוף את מפקדיה ולבצע בהם שיימינג, להעליל עליה עלילות קונספירטיביות ולהסית את הציבור נגדה.

והנה, קמה ממשלה חדשה שהציבה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד לאומי, וכבר רואים תוצאות. אבל ליצנים ביביסטים ודקלמני דפי המסרים של התעשיה, כותבים הבלים על כך שהפשע משתולל בנגב באשמת הממשלה. פחחחח

* אלימות נגד עיתונאים – כל אלימות מגונה וחמורה, אולם אלימות נגד עיתונאים חמורה שבעתיים, כי זו התנקשות בדמוקרטיה, שנועדה לסתום פיות ולמנוע מידע מן הציבור.

כזו היא ההתנפלות האלימה על ברוך קרא, בעקבות ההסתה החמורה של נתניהו והתעשיה שלו. מקרה נוסף קרה השבוע בקריית שמונה. מנכ"ל העירייה עו"ד יורם ביטון התנפל על עיתונאי, עורך העיתון "חדשות הגליל" הרצל בן אשר, וחטף מידיו את הטלפון הנייד, כדי לסכל צילום של מהומה בישיבת מועצת העירייה.

* הכתובת על הקיר – ההתקפה האלימה על העיתונאי ברוך קרא והפגנת איחולי המוות לעד המדינה "השטינקר" ניר חפץ, הם פרי באושים של חמש שנות הסתה בהובלת נתניהו. זה יגמר ברצח.

ובאשר לביטוי שטינקר – בעולם התחתון הפשע הנורא ביותר היא להיות "שטינקר" של המשטרה ושל החוק. קוד הנאמנות דורש בראש ובראשונה נאמנות מוחלטת לבוס.

* נגד האתיקה – ועדת האתיקה של הכנסת לא מונתה עד כה, כי יו"ר האופוזיציה נתניהו מסרב למנות את נציגי האופוזיציה. לאחר חודשים רבים של סרבנות, נטל יו"ר הכנסת יוזמה, ומינה בעצמו את שני נציגי האופוזיציה, אך הם מיהרו להודיע שיחרימו את הוועדה.

מה הבעיה שלהם? הבעיה אינה הוועדה אלא האתיקה. ועדת אתיקה רק תפריע להם באופן התנהלותם האופוזיציונית חסרת התקדים. הם רוצים להמשיך להשתולל ולהתפרע במליאה, "לה-פמיליה" הפרלמנטרית רוצה להמשיך במופעי החוליגניות שלה ואמסלם רוצה להמשיך להשתמש בדוכן הנואמים לצורך הסתה ביביריונית שלוחת רסן.

* ההסתה בהתגלמותה – אם אנו רוצים להיווכח מהי התגלמות המושג הסתה; דברים שאם הם אינם הסתה – יש להוציא מהמילון את המושג הסתה, הנה שלושה ציטוטים של נער השליחויות של נתניהו, הביביריון דודי אמסלם:

"כנופייה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים".

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות".

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה. זה פאטה מורגנה. הערבים מסתובבים בכנסת כמנהלי המדינה ואומרים: היהודים טיפשים".

עכשיו ברור למה נתניהו מונע את הקמת ועדת האתיקה?

* שמאלנים למכלאות – נתניהו מעולם לא זכה להקים את ממשלת החלומות (והחסינות וחוק מגה-שחיתות "הצרפתי") כי תמיד נזקק לקואליציה עם מפלגת העבודה, עצמאות, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו וכחול לבן. היום אף אחת מהמפלגות הללו (אם היא קיימת) לא תקים אתו קואליציה וגם לא תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה. כלומר, הדרך היחידה שלו לחזור לשלטון, היא אם יהיה רוב של 61 ל"על טהרת הביביזם".

ומה יקרה אז? נער השליחויות אמסלם הבטיח מה השלטון יעשה אז – "השמאלנים למכלאות". ומיהם השמאלנים שיישלחו למכלאות, כהבטחת אמסלם? שמאלנים כמו בנט, כמו סער, כמו יועז הנדל, כמו איילת שקד, כמו צביקה האוזר, כמו אלקין, כמו ליברמן, כמו מנדלבליט. כלומר, כל מי שמאמין שאדם שאינו נתניהו רשאי להיות ראש ממשלת ישראל הוא שמאלן, ודינו, כפי שהבטיח נער השליחויות – להישלח למכלאות.

* והרי הודעה שנתקבלה זה עתה – מסתבר שבדברי הבלע וההסתה הנוראים שלו אמסלם לא אמר שיכניס את השמאלנים למכלאות אלא את "הזאבים האלה". אה, אם ככה הכל בסדר.

* הגדול מכולם – אמסלם אמר שנתניהו נשלח על ידי הקב"ה להנהיג, והוא "גדול המנהיגים היהודים ב-150 השנים האחרונות". נכון, נתניהו אינו עלה נידף מן הסוג של הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, בגין. הוא ליגה אחרת.

אבל מדברי אמסלם משתמעים דברי כפירה. אם נתניהו הוא הגדול מכולם רק ב-150 השנים האחרונות, משתמע מכך שמשה רבנו ודוד המלך, למשל, גדולים ממנו. הוא עוד ישלם על זה.

* לבדיקה – דברי ההסתה והשנאה הגזעניים של אמסלם נגד "האשכנזים" לצד דברי הסגידה והחנופה המביכים שלו למנהיג אשכנזי, ראויים לבדיקה של איש מקצוע.

* החמצנו קונספירציה – אני מדמיין את תאוריות הקונספירציה שהיו רצות בימים האחרונים, אם מחדל העובד בביתו של גנץ היה בביתו של נתניהו. היינו שומעים שהשב"כ, שהוא חלק מה"דיפ-סטייט" השמאלני, כידוע, שתל מרגל בביתו של נתניהו.

* שטח סטרילי – חברים טובים שלי הם שכנים של בני גנץ. כאשר גנץ היה ראש הממשלה החליפי, הם חיו בתוך מתחם סגור (היום, כשהוא "רק" שר הביטחון, רמת האבטחה הרבה יותר נמוכה). כדי לבקר אותם, צריך היה לתת מראש את מספר הרכב כדי לקבל את אישורם להיכנס למתחם. קצת מעיק, אבל משרה תחושת ביטחון. בכל אותה תקופה הם לא נעלו את הבית ולא את הרכב, כי הם נמצאים בתוך שטח סטרילי ומוגן לחלוטין. מסתבר שבכל אותה תקופה הסתובב חופשי במתחם שלהם שודד וגנב מדופלם שהוא גם מרגל.

* יאפשרו להקים ממשלה – כאשר יצאתי נגד הרעיון של הקמת ממשלת גנץ שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אמרו לי שזו "רק הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ", "הימנעות" וכל השטויות הללו. אמרתי אז, שעדיפה קואליציה שהמשותפת היא חלק ממנה, מאשר ממשלת מיעוט שתלויה בה מבחוץ, כיוון שאז כוח הסחיטה שלה גדול לאין ערוך. הממשלה תקיים אתה עשרות משאים ומתנים מדי יום, לפני כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה.

מיקי זוהר הכריז השבוע מעל במת הכנסת, שהליכוד לא רצה להקים קואליציה עם רע"ם, אלא "רק" "שרע"ם תאפשר להקים ממשלה של הליכוד", באמצעות הימנעות מבחוץ. פירוש הדבר, ממשלה התלויה ברע"ם הרבה יותר, לאין ערוך יותר מאשר קואליציה עם רע"ם.

* בעד החוק הנורווגי – האופוזיציה תוקפת בשצף קצף את הממשלה על היותה ממשלה מנופחת בשרים ובסגני שרים ועל החוק הנורווגי, ומזכירה כיצד מפלגות הקואליציה הנוכחית תקפו בשצף קצף את הממשלות הקודמות על היותן מנופחות בשרים וסגני שרים ועל החוק הנורווגי. ואכן, האופוזיציה הקודמת תקפה על כך בשצף קצף את הממשלות הקודמות. ואני מעריך, שאם יתחלף השלטון, והמפלגות שהיום באופוזיציה תהיינה בשלטון שוב האופוזיציה תתקוף על כך בשצף קצף את השלטון, שמצדו יטען נגד הצביעות של האופוזיציה שתוקפת בשצף קצף את מה שהיא עצמה עשתה כשהייתה בשלטון. והתקשורת באופן עקבי מצטרפת תמיד לכל אופוזיציה בביקורת על הממשלות המנופחות ועל החוק הנורווגי והסאטירה תמיד מגחיכה על כך את כל הממשלות.

המסקנה המתבקשת מהתיאור הזה, הוא שניפוח הממשלות והחוק הנורווגי הם דבר שלילי מיסודו אבל אילוץ פוליטי, ולכן אין מנוס לממשלות אלא לקיים אותם מתוך ידיעה שהאופוזיציה, התקשורת והסאטירה יתקפו אותן על כך, ואת הביקורת ניתן להציג כצבועה ופופוליסטית אבל גם כחיונית להצגת האינטרס הציבורי מול השיקול הפוליטי-הישרדותי.

אני מבחין בין הממשלה המנופחת לבין החוק הנורווגי. הממשלה המנופחת והבזבזנית היא רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית ותפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שצריך להיעלם מן העולם, כיוון שהוא אתנן פוליטי נטו. משרד ממשלתי צריך לפעול כך שבראשו עומד נבחר ציבור אחד ומתחתיו מנכ"ל העומד בראש מערכת מקצועית. אין שום מקום לעוד פוליטיקאי במשרד, כסגן שר וגרוע יותר כ"השר במשרד", כפי שקיים היום במשרד האוצר, היה בממשלה הקודמת במשרד הביטחון והתקדים היה כאשר שר האוצר נתניהו מינה את מאיר שטרית לשר נוסף במשרדו. הביקורת על התופעה הזאת מוצדקת ונכונה, ואני מקווה שפעם תחלים המערכת הפוליטית שלנו מן המחלה הזאת.

לא כך בנוגע לחוק הנורווגי. עוד שנים רבות לפני שחוקק בישראל החוק הנורווגי המוגבל, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת כדי שיוחלפו בח"כים הבאים ברשימתם, כל עוד הם מכהנים כשרים, קראתי לחוקק חוק נורווגי מוחלט, מחייב, כפי שקיים בנורווגיה, על פיו כשחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, אוטומטית פוקעת חברותו בפרלמנט והבא בתור במפלגתו נכנס במקומו לפרלמנט, ואם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט.

בעיניי, הדבר נחוץ בראש ובראשונה כדי לחזק את הרשות המחוקקת, השבויה בידי הרשות המבצעת ולחזק את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות. מן הראוי שיהיו 120 חברי כנסת, שתפקידם הוא חקיקתי ופרלמנטרי, זו שליחותם כנבחרי ציבור ולא ששליש מהכנסת יהיו שרים וסגני שרים.

יתרון נוסף של החוק הנורווגי, הוא שחרור השר מהמטלות הפרלמנטריות, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לתחום עליו הוא אחראי כשר. איך שר יכול לתפקד כאשר עליו להיות נוכח בכנסת ולהשתתף בכל ההצבעות הרבות, במשך שלושה ימים בשבוע? הדבר נכון שבעתיים בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה משתמשת באופן אינפלציוני בתרגיל הפיליבסטר שנהוג היה להשתמש בו במשורה ובנוסף לכך היא אינה מאפשרת קיזוז. האם האינטרס הציבורי הוא שהשר יבלה לילות שלמים בהצבעות האינסופיות על מאות הסתייגויות לכל חוק, ולא ישרת את הציבור בתחום שעליו הוא מופקד?

יתר על כן, אני תומך ב"חוק הנורווגי המדלג", שהוצע בממשלה הקודמת אך ירד מהפרק בשל הביקורת הציבורית והחשש שלא יעבור בבג"ץ. החוק הנורווגי המדלג מתייחס למקרה של פילוג במפלגה קואליציונית, כפי שהיה בין כחול לבן ויש עתיד עם הקמת הקואליציה הקודמת. לא הגיוני ששר מכחול לבן שבקואליציה יתפטר מהכנסת ובמקומו ייכנס לכנסת נציג יש עתיד האופוזיציונית, כי הדבר מעוות את חלוקת המנדטים בכנסת.

הביקורת על הממשלה היא על הבזבוז בניפוח השרים ובחוק הנורווגי. בעיניי, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

ההתייחסות לניפוח הממשלה ולחוק הנורווגי כמקשה אחת שגוי. נכון לבקר את הממשלה על מספר השרים והסגנים ואני מייחל לתיקון בממשלות עתידיות, אך הביקורת על החוק הנורווגי אינה מוצדקת.

* האומץ להחליט – כצפוי, בפיגור של חודשים אחרי ישראל, החליט FDA על חיסון בוסטר מגיל 18 ומעלה (ולא מגיל 65 ומעלה כפי שהיה עד כה). FDA הוא גוף שמרן ואטי. אני גאה בראש הממשלה נפתלי בנט על החלטתו המנהיגותית האמיצה להסתמך על המומחים הישראליים, שאינם נופלים במאומה מעמיתיהם האמריקאיים, ולקבל את ההחלטה על הבוסטר בלי להמתין ל-FDA. אלמלא כן, היינו עלולים להיות כעת במצב הדומה למדינות אירופה, שבהן המגיפה נמצאת היום בשיאה.

* מאמץ לאומי – ביום שלישי יחל חיסון הילדים, וטרם שמענו על היערכות בתי הספר בארץ לחסן אותם בהמוניהם. כך לא מתנהל מאמץ לאומי.

* שאלה דמגוגית – בראיון לערוץ 12 שאלה דנה וייס את שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, איך היא מנעה את פרס ישראל מפרופסור גולדרייך שפנה לאיחוד האירופי בקריאה לא לתקצב (כלומר בקריאה להחרים) את אוניברסיטת השומרון באריאל, בעוד ממשלת נתניהו בעצמה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אקדמי עם האיחוד האירופי, תוך הסכמה להחריג מן ההסכם את אוניברסיטת השומרון?

זאת ממש שאלה דמגוגית. המעשה החמור של גולדרייך היה קריאה של אזרח ישראלי, איש אקדמיה ישראלי, לחרם וייבוש של אוניברסיטה ישראלית (צעד ששופט בית המשפט העליון הגדיר בפסק דין כסתימת פיות ופגיעה בחופש האקדמי). מה שעשתה הממשלה, הוא התמודדות עם תוצאות מדיניות האיחוד האירופי שפעלה כפי שהטיף לה גולדרייך. הממשלה אמונה על האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו להיות ברוגז עם העולם כאשר אנו חשים שנעשה לנו עוול. "שברו את כלים ולא משחקים" – זו אינה מדינאות. ניתוק הקשרים האקדמיים עם אירופה רק תשרת את BDS, הגולדרייכים למיניהם ושות'. האינטרס הישראלי הוא שיתוף פעולה אקדמי עם מדינות זרות ובהן האיחוד האירופי. אז בינתיים הם מחריגים את אוניברסיטת השומרון. חבל. אבל ממשלת ישראל, הן הקודמת והן הנוכחית, מתקצבת את האוניברסיטה הזאת. אני מקווה שהיא מקבלת העדפה מתקנת מהממשלה בשל החרם האירופי. אני מאמין שלא רחוק היום שבו גם האיחוד האירופי יתייחס לאוניברסיטת השומרון כמו לשאר האוניברסיטאות בישראל. הנה, רק שלשום בריטניה הכירה בארגון הטרור חמאס כארגון טרור. מחר גם יכירו באוניברסיטת השומרון באריאל.

* אני רק שאלה – אם בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח" ולא "לא תרצח ולא תרצחי" – האם לאישה מותר לרצוח?

* מילים טעונות – יש בשפה מילים טעונות, שאכן טומנות בחובן תרבות וערכים פטריאכליים, ומן הראוי להשתחרר מהן.

כזו היא, למשל, המילה "בעל". רוב מוחלט של מי שמדברים על "בעל ואישה" או האומרות "בעלי" אינם מתכוונים לקניין. אולם המילה "בעל" עצמה נובעת מניה וביה מבעלות על קניין, ונכון להמעיט את השימוש בה עד שתעלם. לעולם איני מגדיר את עצמי "בעלה" של אשתי, אלא בן זוגה. עוד מינוח שהוא באמת בעייתי, הוא "בית אב". כאשר עסקנו באורטל במספר "בתי אב" עבור תכנית הנחלות בגולן (לא אכנס כאן להסבר מהי התכנית), נהגתי לכתוב בתכתובת הפנים אורטלית "בתי אם". אני גם מקפיד לכתוב "קליטת בנות ובני אורטל", ולא כמקובל "קליטת הבנים". למה אני מקפיד על כך ובמקביל כותב "החברים, המועמדים, הנקלטים" וכו' למרות שהכוונה גם לחברות, מועמדות ונקלטות? כי המילה "בן" היא זכרית במשמעותה בפועל. אנו אומרים "בן" כפי שאנחנו אומרים "גבר" ולכן "בנים" זה כמו "גברים". אני מרגיש שכאשר אני אומר "בנים" זה לא כמו "אנשים" ולא כמו "ילדים" אלא כמו "גברים" וזה לא מקובל עליי. כפי שאני אומר "גברים ונשים" כך אני אומר "בנים ובנות". אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, התשובה היא שלושה. אם שואלים אותי כמה בנים יש לי, התשובה היא שניים.

לעומת זאת, אין שום מטען פטריאכלי בצורה הסתמית בעברית, שהיא זהה לצורה הזכרית. וסרבול השפה ומלחמה בתשתיתה ובהגיונה הפנימי באמצעות המרתה ל"מיכאלית", היא טרחנות לשמה.

* אחד ואחת ועוד אחד ואחת – אנו אומרים "אתם" לקהל שבו נשים וגברים, כי הצורה הסתמית בעברית זהה ללשון זכר. באותה מידה, הצורה הסתמית של מספר בעברית, זהה ללשון נקבה. איך, למשל, אנו קוראים את הנוסחה: 4=2+2? שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. איננו אומרים "שניים ועוד שניים שווה ארבעה". גם איננו קוראים ב"מיכאלית": "שתיים ושניים ועוד שניים ושתיים שוֶה ושוָה ארבע או ארבעה". למה? כי זו השפה. ואין כאן הדרת גברים.

די. הפסיקו והפסקנה לבצע מעשי סדום לשפה העברית.

* מוקדם ומאוחר – במאמר הביקורת שכתב על ספרו של קהלני "מנהיגות במעגלי החיים", מציין משה גרנות שרבין ופרס תמכו בהתמודדות של קהלני על ראשות עיריית ת"א, למרות שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' והקים את הדרך השלישית. אולם ההצבעה על אוסלו והקמת הדרך השלישית היו ב-1995 ואילו הבחירות לעיריית ת"א היו ב-1993. האמת היא שכבר אז קהלני היה ראש שדולת הגולן בכנסת ויצא בחריפות נגד המו"מ עם סוריה על ירידה מהגולן. למרות האהבה שלי לקהלני והחברות שלי אתו, אני מודה שייחלתי שיפסיד בבחירות, כדי שיהיה פנוי למאבק על הגולן. אולי זו הסיבה שרבין ופרס תמכו בו? טוב, אני לא באמת חושד שזו הסיבה. הסיבה הייתה הפופולריות של קהלני והאמונה שהוא בעל הסיכוי הטוב ביותר מבין אנשי מפלגת העבודה לנצח בבחירות. בסופו של דבר, קהלני הפסיד בהפרש זעום לרוני מילוא.

* אובססיית השמות הילדותית – משה גרנות תמה על אובססיית השמות הילדותית של נעמן כהן. האמת היא שאין טעם לחפש לה פשר או הגיון. זו אובססיה לשם אובססיה.

סבו של בנימין נתניהו, נתן מיליקובסקי, חתם על מאמריו בפסבדונים נתניהו. בנו, בן ציון נתניהו, אימץ את שם העט של אביו כשם משפחתו העברי, כבר בנעוריו. בנימין נתניהו כבר נולד נתניהו. בנו יאיר הוא דור שלישי לשם נתניהו. אבל כהן ממשיך לכנות אותו יאיר מיליקובסקי נתניהו. למה? ככה. אובססיה.

יש לו אובססיה ילדותית גם לכינויים. כינויו מזה עשרות שנים של חיים אורון הוא ג'ומס. כאשר נשאל פעם בראיון מה מקור הכינוי, הוא סיפר שכיוון שהיה גדול מימדים, זכה בילדותו בכינוי ג'מוס, שעם השנים השתנה לג'ומס. מאז הראיון, כל אימת שכהן מזכיר את אורון, ברשימה האינסופית של שמותיו הוא מכנה אותו גם ג'מוס. למה? ככה. אובססיה.

מרב מיכאלי נולדה בשם מיכאלי, שמה של אביה עמי מיכאלי שהוא בנו של נחמיה מיכאלי (שהיה מזכיר מפ"ם). כלומר, מרב היא לפחות דור שלישי של משפחת מיכאלי. אמה היא בתו של ישראל קסטנר. אז האובססיב לקח את שם נעוריה של אמה של מרב והדביק לה אותו, ויקרא שמה בישראל מרב קסטנר מיכאלי. למה? ככה. אובססיה.

* ביד הלשון

ארץ הצבי – היום, 21.11, מלאו 11 שנים לפטירתו של חתן פרס ישראל אריה לובה אליאב, פעיל עליה והתיישבות, סופר, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, מנהיג מפלגת של"י וממנהיגי השמאל הציוני היוני.

ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, הייתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מפרק יא בספר דניאל. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק טז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ". ובפסוק מא: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן". אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ".

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת.

אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי", דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.

דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה".

במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בה והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. " 'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא".

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.11.21

* התרגיל המסריח ביותר – היום, 17 בנובמבר 2021, אמורה הייתה להתקיים הרוטציה בין נתניהו לגנץ.

מה היה קורה אלמלא נתניהו הפר את ההסכם וגנב את הרוטציה?

באוגוסט 2020 הכנסת הייתה מאשרת את התקציב הדו-שנתי עד סוף 2021. מדינת ישראל לא הייתה מיטלטלת לסיבוב בחירות רביעי מיותר. המערכת הפוליטית והכלכלית הייתה מתייצבת. הפוליטיקה הישראלית לא הייתה מידרדרת לשפל של התרגיל המסריח ביותר בתולדותיה – גניבת הרוטציה באמצעות מניעת תקציב ממדינת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי חמור.

אלמלא גנב את הרוטציה, נתניהו היה מכהן כראש הממשלה עד היום. וממחר, הוא היה עוד כמעט שנתיים ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון. הוא לא היה נרשם בהיסטוריה כנוכל האולטימטיבי בתולדות הפוליטיקה הישראלי, אלא כמנהיג נורמטיבי שחתם על הסכם וכיבד אותו, והיה מזים את ההשמצות נגדו שיפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא לא היה מידרדר למצב שבו אף מנהיג נורמלי אינו מוכן לחתום אתו על הסכם, כי איש אינו מאמין למילה שלו ואין כל ערך לחתימת ידו.

המעשה השפל והנכלולי של נתניהו הזיק למדינת ישראל וגם לנתניהו עצמו. הייתה זו השגיאה הפוליטית החמורה ביותר בקריירה של נתניהו.

* אילו חזרתי לאותה נקודה – תמכתי בהתלהבות בהקמת ממשלת האחדות של גנץ ונתניהו. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה במרץ רב והפעילה מכבש לחצים על הצדדים, כדי שיקימו ממשלת אחדות. האמנתי, על אף שהיו לי ספקות, שנתניהו לא ירשה לעצמו להפר את ההסכם. שיש לו גבולות.

כמובן שטעיתי ושצדקו כל אלה שהזהירו מההסכם עם נתניהו, כי כל הסכם אתו הוא הונאה. ואף על פי כן, אילו הייתי חוזר לאותה נקודה, הייתי נוהג באותה דרך.

אילו קמה ממשלת המיעוט של גנץ בתמיכת המשותפת, מתוך תרגילים מכוערים של השתלטות על הכנסת, לא הייתה היום ממשלת השינוי. הציבור הישראלי לא היה מקבל תרגילים כאלה בימים הקשים ביותר של הקורונה, במקום כניסה מתחת לאלונקה ושילוב ידיים במאבק נגד הקורונה. והממשלה הזאת לא הייתה מאריכה ימים, להערכתי היא לא הייתה מחזיקה יותר משבועות ספורים, כי הרשימה המשותפת הייתה מפילה אותה ברגע שהייתה מגיבה על ירי רקטות מעזה. מהר מאוד היינו מגיעים לבחירות, שבהן הציבור הישראלי היה מעניש קשות את כל מי שידו הייתה במעל, ונתניהו היה מנצח בגדול, עם קואליציית חסינות שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות להצבתו של נתניהו מעל החוק.

נכון, טעיתי בגדול במעט האמון שהיה לי בנתניהו. ולמרות זאת, אני משוכנע שנכון היה לתת לו צ'אנס, כי זה היה האינטרס הלאומי. כיוון שהוא מעל באמון, הוא איבד את השלטון.

* פוטנציאל אנטי-ממלכתי – אחת מאבני הדרך הראשיות בתהליך הדה-ממלכתיזציה של ישראל, תהליך של התפוררות לאומית, הייתה פרשת אלאור אזריה. איני מתכוון למעשה עצמו. הוא לא החייל הראשון שסרח ולבטח גם לא האחרון. כוונתי למי שהפכו מעשה פלילי של חייל אחד לאירוע פוליטי לאומי, הפכו את אזריה לגיבור לאומי, רצו להפוך את צה"ל לכנופיה והסיתו נגד צה"ל ומפקדיו. היה זה מעשה פוליטי ציני, של מי שבחרו לדוג במים עכורים ולשלהב את היצרים למען רווח פוליטי צר.

ראש וראשון לפוליטיקאים הציניים שעשו כן היה ליברמן. החרה החזיק אחריו נפתלי בנט.

היום הם מובילים ממשלה הפועלת לשיקום הממלכתיות. הם ראויים על כך לשבח ואני תומך בממשלתם. אבל מדי פעם אני מזכיר לעצמי, וכאן אני רואה לנכון להזכיר גם לקוראיי, שקיים בהם פוטנציאל אנטי-ממלכתי, ולכן חשוב להיות ערניים וביקורתיים ביחס אליהם.

* חוק לא פרסונלי – הצעת החוק שמוביל גדעון סער להגבלת כהונת ראש הממשלה אינו חוק פרסונלי. מי שטוענים שזהו חוק נגד נתניהו, טועים ומטעים. החוק כלל אינו חל על נתניהו. הוא יחול על נתניהו רק במקרה שבעוד ארבע שנים הוא ייבחר שוב, יכהן שמונה שנים ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת.

הקשר בין נתניהו לבין החוק אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא מבוסס על לקחי תקופת שלטונו. ראינו איך שלטון ממושך הפך למסואב ורקוב וראינו איך שלטון ממושך משחית את ראש הממשלה שמתחיל להאמין בפולחן האישיות של עצמו.

החוק לא נועד לחסום את נתניהו, אלא להגן על המדינה מפני תופעות דומות בעתיד.

הנימוק הנדוש של מתנגדי החוק, הוא שאין בעולם חוק כזה במשטר פרלמנטרי. זה טיעון לא רציני, כיוון שאם הגבלת כהונה קיימת במשטרים שבהם העם בוחר ישירות את המנהיג, כמו ארה"ב וצרפת, קל וחומר שהוא רלוונטי במדינות שבהן העם בוחר מפלגה לפרלמנט. אגב, ההתנגדות להגבלת כהונת ראשי ערים, מנומקת בכך שהם נבחרים בבחירה ישירה בידי הציבור. אני תומך גם בהגבלת כהונה לראשי ערים, אבל במקרה הזה טענת המתנגדים הגיונית ורצינית.

* חוק סורי – נתניהו כינה את הצעת החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה "חוק סורי". הוא צודק. אכן, בסוריה מגבילים את הקדנציה של הנשיא. הנה, חאפז אל-אסד כיהן כנשיא משנת 1969 עד מותו בשנת 2000. נו, שתי קדנציות. וביום מותו, שינה הפרלמנט את החוקה, לפיה הנשיא צריך להיות בן ארבעים ומעלה, כדי לאשר את בחירת בנו ומיד בחרה בבשאר אסד לנשיא. והוא מכהן משנת 2000 ועד היום, ואין תאריך תפוגה. כאמור, שתי קדנציות. צודק נתניהו. מדובר בחוק סורי.

* סתימת פיות ביביריונית – אחת השיטות הביביריוניות הנואלות לסתימת פיות מי שמעז לבקר את אלוהיהם, היא האשמתו ב"גזענות נגד המזרחיים".

כידוע, ההגנה הכי טובה היא התקפה, ולכן במקום להתמודד עניינית עם ביקורת, הם משמיצים את המבקר. אם המבקר אינו מגיב – שתיקה כהודאה. אם הוא מגיב – הוא משחק את המשחק הציני הזה, כאשר הוא מתגונן ומתחיל להצטדק.

נתניהו נבנה מפילוג לאומי, מִשֶׁסע ושנאה ולכן הוא נותן את ידו לחלחול שנאה עדתית, למהלך אנטי ציוני שמנציח את הגלותיות ומנוגד לאינטרס הציוני העליון של מיזוג גלויות. איך תעשיית השקרים וההסתה הצליחה להפוך ביקורת על האשכנזי הנהנתן מ"ישראל השניה" של קיסריה, שאשתו גזענית אנטי-מזרחית מדופלמת, ל"אנטי מזרחיות", זה בכלל נושא למחקר בפני עצמו. אבל האמת היא שמבחינתו יש רק חלוקה אחת לשתי ישראל. ישראל שמעריצה אותו וישראל שלא מעריצה אותו, שהיא בוגדת ואויבת. השימוש הציני שלו בשד העדתי הגלותי, אינו אלא כלי פוליטי ציני של הפרד-ומשול.

* שונא את ישראל ומעריץ של נתניהו – גדעון לוי שונא את מדינת ישראל ומעריץ את נתניהו. בשנים האחרונות הוא פרסם מספר רב של מאמרי הערצה לנתניהו. בזכותם הוא אפילו זכה לראיון מפנק עם אמנון לורד ב"ישראל היום".

כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, לוי היה בדיסוננס. הוא תיעב את נתניהו בשל היותו ראש הממשלה של המדינה שהוא כה שונא, אך העריץ אותו אישית. כעת, כאשר הוא לא ראש הממשלה, הרבה יותר קל לו להתמודד עם הדיסוננס.

בשבוע שעבר פונק גדעון לוי בהזמנה אקסלוסיבית ליום ההולדת של שרה נתניהו. בעקבות האירוע הוא פרסם מאמר חנופה מביך לנתניהו. הוא קיבל תגובות קשות ומכוערות מאוד ממעריציו בשמאל על המאמר הזה. במאמר נוסף שפרסם כעבור ימים אחדים, הוא סיפר על התגובות, והן בהחלט מכוערות. איך אמר השבוע, בצדק, בני גנץ? ההסתה מצד שמאל אינה פחותה מההסתה מימין, והוא הרי היה קורבן לזו אף לזו (וכמוהו גם יועז הנדל וצביקה האוזר ובוודאי גם אחרים). בין השאר כתבו ללוי שהפגישה שלו עם נתניהו כמוה כפגישה עם היטלר. זו אמירה מזעזעת והוא אכן הזדעזע, אבל כמי שהשווה באלפי מאמרים את ישראל לנאצים – הוא האחרון שיכול להזדעזע מכך. תגובה אחרת שמישהו כתב לו, שאותה הוא דווקא לא ציטט במאמר, הייתה ש"עכשיו ברור למה הוא קיבל את פרס סוקולוב". כלומר איזו קונספירציה הזויה על פיה נתניהו שולט בפרס סוקולוב (של עיריית תל-אביב) ודאג להעניק אותה לגדעון לוי…

איך מסביר גדעון לוי את הדיסוננס של הערצתו למי שדרכו כל כך רחוקה משלו? אין לו בעיה עם זה. הרי לפני הבחירות הוא כתב שאין הבדל אמתי בין בן-גביר וניצן הורביץ כי "שניהם ציונים". במאמרים רבים ובהם המאמר בו הגיב לתוקפים אותו, הוא טען שאין הבדל בין נתניהו ויריביו – כולם מנציחים את הכיבוש, את האפרטהייד ודוגלים ב"עליונות יהודית". ואם כולם אותו דבר, מבחינה אידיאולוגית, הוא מתעלם מן האידיאולוגיה ומעריץ את נתניהו באופן אישי.

המגוחך הוא שהביביסטים מצטטים אותו בחדווה. פתאום התועמלן האנטי-ישראלי הפנאט הוא בעיניהם אורים-ותומים ברגע שהוא מעריץ את אלילם.

* יאללה בלגן – בשעת לילה מאוחרת ודלילת רייטינג, נערך ראיון רדיו עם ח"כ מהליכוד אתי עטיה. היא חברת כנסת מאז 2019 אך זו הפעם הראשונה שאני שומע את קולה. והתרשמתי מאוד. היא יו"ר ועדת המשנה לעידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות והשיחה התמקדה בנושא זה. התרשמתי מהבקיאות שלה, מהרהיטות שלה ובעיקר מהאכפתיות הכנה שלה לנושאים החברתיים שבהם היא עוסקת. חרף היותה חברת כנסת מהאופוזיציה ולמרות היחסים הרעועים בין הקואליציה והאופוזיציה, היא הצליחה להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק הנוגעת לפיצויי פרישה. כמו כן, היא עוסקת בנושאי גריאטריה ובנושאים חברתיים נוספים.

אז למה לא שומעים אותה? למה את לה-פמיליה הפרלמנטרית, חוליגנים צווחנים מן הזן של אטבריאן ואמסלם לא מפסיקים לשמוע, ואת חברת סיעתם הרצינית, שמקדישה את זמנה ומרצה לעשיה פרלמנטרית קונסטרוקטיבית, איננו שומעים? גם התקשורת אשמה בכך.

מה האינטרס של התקשורת? רייטינג. התפרעות במליאה מצטלמת טוב יותר ומביאה יותר רייטינג מעבודה פרלמנטרית אמתית. לכן, ילד התפנוקים של התקשורת הוא הפרחח הכהניסט. יאללה בלגן!

* ארדואנוקרטיה – לאלה בתוכנו שעורגים על "דמוקרטיה" פופוליסטית שבית המשפט בה אינו עצמאי והפרקליטות אינה עצמאית, אלא הם "פקידים", שצריכים למלא את רצון המנהיג כי הוא נבחר בידי העם ולכן הוא מבטא את רצון העם – אני מציע לחשוב על בני הזוג אוקנין, העצורים בטורקיה.

השופט שהאריך בעשרים יום את מעצרם והתביעה שהודיעה שתגיש נגדם כתב אישום על ריגול מבינים היטב את מקומם. הם פקידים. והם צריכים למלא את רצונו של ארדואן. בני הזוג ישוחררו רק אם וכאשר ארדואן ירצה בשחרורם.

* פיגוע מיקוח – יש לקרוא לילד בשמו. אירוע מעצר הזוג אוקנין בטורקיה הוא פיגוע מיקוח. בני הזוג הם בני ערובה.

* תקווה חדשה בגולן – ביום א' 28.11 תתכנס הממשלה לישיבה היסטורית בגולן, שבה תחליט על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן, לשם הכפלת ההתיישבות בגולן בשנים הקרובות. התכנית הולכת ונרקמת, והשרים והמנכ"לים עולים בתכיפות רבה לגולן, כדי לקדם את התחומים שבאחריותם. קרוב לוודאי שאחרי קבלת ההחלטה העליה לרגל תתגבר.

סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער, שר הבינוי והשיכון זאב אלקין וח"כ צביקה האוזר ביקרו אמש בגולן. הביקור החל בפארק קצרין העתיקה ולאחר מכן סיור ברחבי קצרין בהובלת ראש המועצה המקומית דימי אפרצב. במושב רמות נערכה פגישת עבודה עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, מטה המועצה ומנהלי קהילות בגולן. סער ואלקין והצוותים המקצועיים לקחו על עצמם קידום משימות ופתרון בעיות שעלו בישיבה.

ראשי המועצות העלו על נס את השינוי הדרמטי ביחס הממשלה לגולן לעומת הממשלות שקדמו לה. דימי אפרצב, המכהן שמונה שנים בתפקידו, אמר שהוא מחלק את שנות תפקידו ל-2: 7.5 השנים הראשונות וחצי השנה האחרונה. בתקופה הראשונה הוא התרוצץ במסדרונות הממשלה וניסה לרדוף אחרי השרים בניסיון להשיג משהו. בחצי השנה האחרונה הממשלה על כל שריה פועלת ביוזמתה ובשיתוף פעולה מלא לפיתוח הגולן וקצרין. הוא אמר ששיתוף הפעולה של הממשלה וההתמסרות של השרים היא של הממשלה כולה, מהקצה אל הקצה. לשאלתי, הוא אמר שהדבר כולל בהחלט את שרי מרצ. "כבית"רי אף פעם לא האמנתי שאשב עם שרי מרצ על פיתוח קצרין ואזכה לכזה שיתוף פעולה". דימי הוסיף, שתקווה חדשה היא הגורם המאיץ והדוחף העיקרי לקידום פיתוח הגולן. "מאז הדרך השלישית בשנות ה-90 לא הייתה מפלגה כזו, שהעלתה את הגולן לראש סדר העדיפויות שלה והעמידה את תכנית הפיתוח ותקצובו בראש תביעותיה במו"מ הקואליציוני. הוא שיבח במיוחד את מעורבותו של צביקה האוזר, וסיפר שבכל יום חמישי אחה"צ צביקה מתקשר אליו ומבקש דיווח על ההתקדמות שלו בפיתוח קצרין בשבוע האחרון.

צביקה האוזר הגדיר את יוזמת הפיתוח "קו פרשת המים בפיתוח הגולן… זה לא רק שינוי למען הגולן, אלא שינוי אסטרטגי למדינת ישראל".

* להיות יהודי כמוני – הכהניסט הגיש הצעת חוק אנטי-ציונית, שמנסה לבטל את מהותו של חוק השבות, ולהציע שחוק השבות יחול רק על מי שגויר "כהלכה". משמעות הדבר לא רק לא לאפשר ליהודים שהתגיירו בזרמים הלא אורתודוכסיים לעלות ארצה, אלא גט כריתות של מדינת ישראל ליהדות התפוצות, שרובה אינה אורתודוכסית. הרי אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיור של הזרמים הללו, היא למעשה לא מכירה בזרמים עצמם. סטירת לחי כזאת, היא פיגוע קטלני נגד הציונות.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לאחרונה הכנסת חוקקה את הקביעה החשובה הזאת בחוק הלאום, שהוא בעיניי חוק היסוד החשוב ביותר בחוקה המתהווה של מדינת ישראל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל חלקיו, על כל מגזריו, על כל זרמיו. היא לא מדינת מגזר של החרדים.

היום החרדים הלא ציונים שולטים ברבנות הראשית, והם החסם הראשי מפני גיור בישראל. אפילו את גיוריו של הרב דרוקמן הם פוסלים (אגב, מעשה פסול המנוגד להלכה). הם דורשים ממי שבא להתגייר להתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוכסי כתנאי לגיור ואף בולשים אחריו לוודא שזה מה שהוא יעשה. למה אנחנו משלימים עם מצב שבו חרדים, לא ציוניים, שאינם משרתים בצה"ל ובניהם אינם משרתים את המולדת, שבזים לכל דבר ציוני, יהיו שומרי הסף של עם ישראל? למה אני צריך להפקיד את שערי הכניסה לעם ישראל לידי מי שלא יאפשר גיור של מי שרוצים להיות יהודים כמוני. אני יהודי הרבה יותר טוב מכל חרדי לא ציוני, ואני רוצה גיור של כל מי שרוצה להיות יהודי ציוני כמוני.

הכהניסט לא מוכן לאפשר למי שרוצה להיות יהודי כמוני להתגייר. הוא רוצה יהודים כמוהו. אבל יהודים כמוהו, כהניסטים, הם כתם על העם היהודי.

* שמיר לא נכנע – ב-1988 יצחק שמיר ניצח בבחירות. הייתה לו ממשלת ימין-חרדים בכיס. הוא ניהל מו"מ וכבר חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן הסיעות. אולם המפלגות החרדיות, שידעו שבלעדיהן אין ממשלה, תבעו ממנו להכריז שישראל תכיר רק בגיור אורתודוכסי.

שמיר היה מחויב בראש ובראשונה לציונות. הוא לא העלה על דעתו להיכנע לתביעה אנטי ציונית, שמנוגדת למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ותנתק את מדינת ישראל מן העם היהודי בגולה. הוא שמע, ניתק מגע והקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת העבודה. כאשר יו"ר תנועת התחיה יובל נאמן שאל אותו מה הוא מצפה שיעשה עם ההסכם הקואליציוני שהוא חתם עליו, השיב לו שמיר, שהוא יכול, למשל, למסגר אותו ולתלות אותו על הקיר.

כעבור שנתיים, פרס פירק את האחדות בתרגיל המסריח. שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. החרדים העלו תביעות רבות ושמיר נענה להן. אבל הם לא העזו לחזור על דרישתם בנושא הגיור, כי הם ידעו ששמיר ילך לבחירות אך לא ייכנע לדרישה אנטי ציונית.

* שליטה וכסף – שמואל אליהו, רב העיר צפת, הודיע על חרם נגד עסקים שיקבלו תעודת כשרות מרבני "צהר". כידוע, רבני "צהר" הם רבנים אורתודוכסים לעילא ולעילא, שסמיכתם לרבנות נעשתה על פי דין ברבנות האורתודוכסית, והם מחויבים לכשרות בדיוק כמו אליהו ודומיו. מה שמעיד, שהמלחמה של אליהו ודומיו אינה על הכשרות בישראל אלא על כוח, שליטה וכסף.

* באיחור אופנתי של 72 שנה – 72 שנים אחרי שירושלים נקבעה כבירת ישראל, ושהוחלט שהממשלה תעבור לירושלים, נדרשת הממשלה להשתמש בעיצומים כדי שהמשרדים שעדיין יושבים בת"א יעשו את המובן מאליו ויעלו לבירה. מצער שהגענו לכך, אבל ההחלטה מתבקשת ונכונה.

* מתחילים לראות שינוי – מלחמת הכנופיות ליד בית-חולים סורוקה ממחישה לנו את משמעות אובדן הריבונות הישראלית בנגב.

אבל אחרי העשור האבוד, מתחילים לראות שינוי. הנה שורה של שינויים רק מהשבוע. א. צה"ל שינה את הוראות הפתיחה באש וכעת על החיילים לירות בגנבי אמל"ח בבסיסי צה"ל ושטחי האש. אמנם מדובר רק על ירי לכיוון הרגליים או הגלגלים, בעוד בעיניי מדובר בפיגוע טרור ויש לירות במחבלים על מנת להרוג, אבל זה שינוי דרמטי לעומת המצב הנוכחי, שבו הסמכות של חיילי צה"ל הייתה לבקש יפה מהמחבלים לא לגנוב תחמושת, או לכל היותר לומר להם "הא לך אויב אכזר". ב. ועדת החוקה של הכנסת אישרה את נוסח החוק, שאותו יזמו שר המשפטים גדעון סער וח"כ שרן השכל, המחייב הטלת עונשי מינימום על עברייני נשק. ג. בפעם השניה בשבועות האחרונים המשטרה לכדה מחבלים שחיבלו בחקלאות היהודית. לפני כשבועיים המשטרה לכדה במרדף מחבלים שהציתו מתבן גדול של קיבוץ שניר, במרדף שכלל ירי לעבר המחבלים. וביום שני נעצרה חוליית מחבלים שעקרה מטע מנגו במושב מעלה גמלא, שלושה ימים לאחר הפיגוע. יש להבין, שהחקלאים הפסיקו להגיש תלונות למשטרה, כי איבדו את האמון. המשטרה טענה שאין לה מה לעשות ואי אפשר לתפוס אותם. הנה, כאשר רוצים – אפשר. ד. פורסמו הנתונים על תפיסת נשק בחודשים האחרונים – עליה משמעותית לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

כאשר הממשלה לא נלחמת במשטרה אלא מטילה על המשטרה להילחם בפשע – אלה התוצאות.

* שדרוג – מישהו כתב על היעילות של הבדואים שנלחמו סמוך לבית החולים. פינוי מיידי של הפצועים. למחרת ראינו שדרוג של היעילות – רצח בבית הקברות.

* חזרה הבושה – מאיר שטרית החליט להתפטר מהוועדה לבחירת היועמ"ש בעקבות הביקורת הציבורית. גיסתו של יאיר לפיד התפטרה מדירקטוריון קק"ל בעקבות הביקורת הציבורית.

סוף סוף אנו רואים שהבושה מתחילה לחזור. גם זה שינוי מרענן.

* חוסמת קשב – השרה מרב מיכאלי התראיינה ארוכות ב"כאן 11". בכלל לא משנה מה היא אומרת. צורת הדיבור הטרחנית שלה חוסמת את הצופה והצופה והמאזינה והמאזין מקשב לדבריה.

* הצורה הסתמית – אני קורא כעת את ספרו המונומנטלי עב-הכרס של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה – תולדות הקיבוץ המאוחד בשנות המדינה (1948-1980)". ברוח התקופה, לא יכול יזהר להימנע מהתייחסות לסוגיית הכיתוב בלשון זכר או נקבה. בפתח הספר, הוא כתב בפשטות את האמת של העברית, של כותבי העברית וקוראיה: "כידוע, צורת הזכר בעברית היא הצורה הסתמית הלא מסומנת (למשל, הציווי המקראי 'כבד את אביך ואת אמך' – חל גם על נשים). וכל ניסיון להבחין בין פנייה לגברים ובין פנייה לנשים מסרבל ועלול להקשות על הקריאה. על כן השימוש בלשון זכר מכוון בספר גם לנקבה, ככל שזה מתבקש".

יפה מאוד. הספר הוא בן כ-800 עמ'. אילו נכתב במיכאלית, היה מגיע לכ-1,200 עמ'.

* כתב הזכויות של קאליש – בהפגנה האנטישמית הפרועה שנערכה השבוע בעיר הפולנית קאליש שבפולין, שבה הקהל צרח קריאות "מוות ליהודים", הציתו המפגינים עותק של כתב הזכויות של קאליש. מדובר בכתב הגנה על יהודי העיר שנחתם ב-10 בספטמבר 1264, שלימים שימשה בסיס להגנה על זכויות יהודים בפולין בכללה, במשך מאות שנים. המסמך לא מדבר על שוויון זכויות ליהודים ולא על אזרחות. היהודים מוגדרים בו "משרתי השליט", אך השליט מחויב לספק להם הגנה. אחד הסעיפים החשובים במסמך אוסר על עלילות דם נגד היהודים.

הקהילה היהודית בפולין מונה היום כ-10,000 יהודים בלבד (ומעריכים שיש עוד כמה רבבות שאינם מזדהים כיהודים), במדינה המונה 38 מיליון איש. אולם ממתי יש צורך ביהודים כדי שתהיה אנטישמיות?  

* ביד הלשון

גיתה – יישוב בחדשות. למרבה הצער – בחדשות הרעות. היישוב שחלק מתושביו פונו בשל שריפה שאיימה להעלות את בתיהם באש. למרבה המזל האש נבלמה והדבר לא קרה.

גיתה הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית מעלה יוסף שבגליל המערבי. היישוב עלה לקרקע ב-1980, במסגרת תכנית המצפים בגליל, אך ננטש ויושב מחדש ב-1993 בידי עולים מחבר המדינות.

שמו של היישוב ניתן לו בשל קרבתו לנחל גיתה. שמו של הנחל ניתן לו בשל קרבתו לכפר הדרוזי ג'ת, שהנו חלק מן המועצה המקומית הדרוזית ג'ת-יאנוח, המורכבת משמות שני הכפרים הללו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.11.21

* פיתוח רבתי של הגולן – תקציב המדינה כולל תקציב מיוחד של רבע מיליארד ₪ לפיתוח הגולן, בהתאם להסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. לכך יתווספו עוד כמיליארד ₪ מתקציבי המשרדים השונים שייועדו לגולן. בעוד שבועות ספורים עתידה הממשלה לעלות לגולן לישיבה מיוחדת, בה תקבל כהחלטת הממשלה תכנית חסרת תקדים בהיקפה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן, במטרה להכפיל בתוך שנים ספורות את מספר התושבים היהודים בגולן.

לקראת ישיבת הממשלה, נערך ביום שלישי ביקור מכין בגולן של מנכ"לי משרדי הממשלה, בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יאיר פינס. הביקור עסק בהתנעת מיזמים משמעותיים בגולן, בתחומי התעסוקה, התשתיות, החינוך, התחבורה, אנרגיה מתחדשת ועוד.

* תוחלת החיים של תושבי הגולן – בדיון עם המנכ"לים של משרדי הממשלה שביקרו בגולן, הלין ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, בצדק, על בעיית התשתיות הרפואיות בגולן. הוא הוסיף על כך אמירה שתוחלת החיים בגולן נמוכה בשש שנים מתוחלת החיים במדינה.

זו אמירה משוללת כל יסוד. הנתון שעליו היא מתבססת הוא הגיל הממוצע של הנפטרים עד כה בגולן. אולם הגולן הוא אזור התיישבות צעיר יחסית, ורוב דור המייסדים של הגולן עדיין בחיים. לכן, אין עדין פרספקטיבה שניתן על פיה לדבר על תוחלת החיים בגולן. הממוצע הוא בין אלה שכבר נפטרו, שמטבע הדברים הם נפטרו בגיל צעיר מן הממוצע. מרבית בני דורם עדין חיים ובועטים.

קיבוץ אורטל קם 11 שנים אחרי תחילת ההתיישבות בגולן. עד כה נפטרו באורטל שלושה חברים. מדובר בחברים שנפטרו בטרם עת. הגיל הממוצע שלהם הוא 57. כמובן שזה לא אומר דבר על תוחלת החיים באורטל. לפני שש שנים היה עדין נפטר אחד מאורטל, שנפטר בגיל 40. אז נכון היה לומר אז שתוחלת החיים באורטל היא 40 שנה?

אגב, האם ראש המועצה חושב שהגולן יהיה אבן שואבת לקליטה באמצעות מסר שתוחלת החיים בו נמוכה כל כך?

* הלוחם למען הגולן – צביקה האוזר הוא הלוחם למען הגולן מספר 1 במערכת הפוליטית. החלטת הממשלה שתתקבל בישיבה מיוחדת בגולן בעוד שבועות אחדים, שהיא החלטה על מפעל לאומי של פיתוח הגולן שלא היה כמותו מאז תחילת ההתיישבות ב-1967, היא יוזמה של צביקה, תנאי שצביקה העמיד בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה וקבלתה המהירה היא בדחיפה של צביקה. צביקה גם העלה ראשון, עוד כמזכיר הממשלה, את הנושא של הכרה אמריקאית בריבונות הגולן. הוא זה שחדף למהלך החשוב הזה שהסתיים בהצהרת טראמפ בנושא (ומן הראוי לקדם אותו לחקיקה של בתי הנבחרים). כל הכבוד לצביקה, איש של חזון ומעש!

* חלוקת עבודה הוגנת – שר התקשורת יועז הנדל מוביל מהפכה לאומית בתחום הסיבים האופטיים. אחרי העשור האבוד שבו משרד התקשורת עסק בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט, וישראל – אומת הסטרט-אפ, הידרדרה למקום ה-100 בעולם בתחום פריסת הסיבים, ישראל זינקה בתוך כשנה אל המדינות המובילות בעולם והיא מס' 1 בקצב פריסת הסיבים.

מדיניותו של הנדל היא בראש ובראשונה דחיפת הפריסה באזורי הסְפָר, ביהודה ושומרון, במגזר הכפרי ובמגזר הערבי – אזורים שבשל דלילות האוכלוסיה בהם, פריסת הסיבים אינה כדאית, והיד הנעלמה של השוק החופשי תפקיר אותם. אינטרנט מהיר באזורי הספר הוא יעד לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה, המוחק פערים גיאוגרפיים ומאפשר צמיחה דמוגרפית ותעסוקתית באזורים אלה.

לנכוח פריסת הסיבים הנמרצת ביהודה ושומרון, אמר ח"כ משה אבוטבול מש"ס, בראיון לערוץ 20: "בשביל מה אתה [השר הנדל א.ה.] נותן סיבים אופטיים ביו"ש? זה כמו לקנות עניבה לנידון למוות. אחרי שיפנו את אותם מקומות הסיבים האלו ישמשו את הפלשתינאים להעלות טיקטוקים שבהם הם מכים יהודים".

טוב, נדלג על הבורות והעילגות ונתמקד במסר הפוליטי. על פי דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אותם מדקלם אבוטבול, ממשלת השמאל האנטי ציונית בהנהגת ראש הממשלה בפועל מנסור עבאס עומדת להקים מדינת טרור פלשתינאית ביהודה ושומרון. והם למדו ממורם ורבם בענייני תעמולת שקר, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.

אז לא. השקר לא יהפוך לאמת. הוא יישאר שקר ויבייש את השקרנים.

ובסך הכל חלוקת העבודה נראית לי הוגנת. הממשלה תיישב את ארץ ישראל, תבנה אותה ותפתח אותה, והחמוצים יאכלו את הלב.

* אוטוסוגסטיה ביביסטית – לעתים אני קורא את ההבלים שכותבים ביביסטים וממש משפשף את העיניים. הם באמת מאמינים בקשקושים שהם מחנטרשים? ולצערי, כמה שזה לעתים בלתי נתפס, כנראה שהתשובה חיובית. יש כאן תהליך של אוטוסוגסטיה ביביסטית, שבה אותם אנשים אומרים וכותבים שוב ושוב את השטויות הללו ולאט לאט גם מאמינים בהם.

כך, לדוגמה, קראתי רשומה של ליצן ביביסט משכנע את עצמו למה ממשלת נתניהו עם רע"ם כשרה ולעומת זאת ממשלה עם רע"ם כשאדם אחר הוא ראש הממשלה טמאה. הוא הסביר משהו כמו שיש הבדל בין ממשלה לאומית עם רע"ם, שזה דבר נפלא, לבין ממשלה אזרחית עם רע"ם שזה אסון לאומי.

הראשון בעיקרי האמונה הביביסטית היא ש"המדינה זה נתניהו" ונגזרותיה ש"הלאום זה נתניהו", "הציונות זה נתניהו" וכן הלאה. ולכן, ממשלה שהעומד בראשה הוא אדם אחר ולא נתניהו היא בהגדרה ממשלה לא לאומית, ממשלה אנטי ציונית, ממשלה אנטי יהודית וכל ההגדרות השקריות, הילדותיות והמטופשות הללו.

ואפשר ללכת הלאה עם האוטוסוגסטיה הזאת. למשל, תמיכה בחוק האזרחות של נתניהו כי זה חוק לאומי. התנגדות לאותו חוק, באותו נוסח בדיוק, של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה כי הוא אזרחי. תמיכה בשחרור למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים היא מהלך מצוין כי עשתה אותו ממשלה לאומית. תמיכה בהכלת הטרור החקלאי כי ממשלה לאומית הייתה אחראית לה. תכנית לאומית להכפלה של ההתיישבות בגולן היא צעד מגונה כי ממשלה אזרחית יוזמת אותה. הקפאת בניה ביהודה ושומרון ובירושלים הייתה צעד ראוי ונכון כי היא נעשתה בידי ממשלה לאומית.

ולכן הכפפת כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של נתניהו פירושה הכפפת האינטרס האזרחי לאינטרס הלאומי. גרירת ישראל לארבע מערכות בחירות והניסיון להמשיך לגרור אותה לעוד ועוד מערכות בחירות עד שתהיה קואליציית חסינות לנתניהו היא צעד לאומי שנועד להגן על הלאום ולחלץ אותו מאימת הדין.

אבל אין לי בעיה עם חלוקת העבודה הזאת. הממשלה "האזרחית" תקדם את הציונות ותפעל לטובת עם ישראל והחמוצים ה"לאומיים" ימשיכו להתבכיין.  

* יאיר נתניהו נגד "ישראל היום" – בעיני חומץ בן חומץ, שהוא דוברו האמתי של חומץ, "ישראל היום" הוא עיתון שמאלני. כך בפירוש הוא מגדיר אותו בציוצי ההסתה שלו. זאת, למרות שככל הידוע טרם בוצע הניתוח להוצאת לשונו של עורך העיתון בועז ביסמוט מהתחת של נתניהו ושהתועמלן ביריון-הרשת ברדוגו הוא אחד מבעלי הטורים שם (וכן לורד, טוכפלד, ארא"ל סגל, שיין ועוד ביביסטים מובהקים). אולם עצם העובדה שהעיתון כולו אינו קופץ לדום ואינו ממלא את כל מצוות פולחן האישיות, הופכת אותו ל"עיתון שמאלני". כי המדינה זה אבא שלו, הימין זה אבא שלו וכל מי שאינו סוגד לאבא שלו הוא ססמולן ובוגד.

אני מנסה לחשוב מה הופך את "ישראל היום" ל"כלי תקשורת של השמאל", כדברי בובת הפיתום של אבא שלו, וכנראה שמדובר במאמר של נדב שרגאי בגיליון ערב שבת שעברה, שבה תיאר את תכניות הבניה הנרחבות שהממשלה מקדמת בירושלים, אחרי שנתניהו הקפיא אותן ומסמס אותן לאורך שנים. אכן, עיתון שמאלני.

* הגרופי – ככל ש"ארץ נהדרת" יתאמצו להגחיך את הגרופי גלית דיסטל אטבריאן – המקור תמיד יהיה מגוחך יותר.

* שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מצוין. אני יודע שיש עליו ביקורת חריפה בתחומים מסוימים, אבל אף אחד אינו מושלם והמשאבים לעולם אינם אינסופיים. אולם כתושב אזור סְפָר מרוחק אני יכול להעיד שתרומתו של כ"ץ לחיבור הגליל והנגב למרכז הייתה אדירה.

אז איך שר תחבורה כל כך מוצלח הפך לשר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד שלא הצליח לבצע את החובה הבסיסית ביותר של שר האוצר – להעביר תקציב?

לא, זה לא חוסר כישרון. זה גם לא העיקרון הפיטרי (שעל פיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כישרון"). זו החלטה פוליטית אסטרטגית מודעת של כ"ץ.

איזה אינטרס יש לאדם להיכשל בתפקידו מתוך בחירה? ישראל כ"ץ מעוניין לרשת את נתניהו. הוא למד מניסיונם של אחרים, שכל מי שקרא תיגר על נתניהו, סטה מהקו שלו, גילה קצת מחשבה עצמית, חוסל במפלגת ביבי. לכן הוא החליט להקריב הכל, גם את כלכלת המדינה בהיותו שר האוצר, ובלבד שלא "יבגוד". אילו הוא ביצע את תפקידו בנאמנות, היה מוקע כ"בוגד" ו"ססמולני" והלך עליו.

אלא שישראל כ"ץ נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידו כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. הוא בחר להעדיף את הנאמנות לנתניהו על הנאמנות למדינת ישראל.

ישראל כ"ץ, קרוב לוודאי, לא יירש את נתניהו. כל מה שיישאר ממנו הוא הקלון של שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה שלא ביצע את תפקידו. חבל, כי הוא דווקא אדם מוכשר, חכם וביצועיסט.

* מטפס על הקירות – מוסי רז קרא לרשויות הרווחה לקחת את הילדים של מתנחל ולהעביר אותם "לישראל" והוסיף את כל ערימה הזבל שלו על "ההתנחלות מנוגדת לחוק הבינלאומי" וכל הארסנל החלוד והשחוק שלו.

אני מבין אותו. הוא מתוסכל ויוצא מדעתו, לנוכח העובדה שהוא שותף לקואליציה שמובילה מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מכל מה שהוא הטיף לו ונלחם עליו כל חייו. כל שנותר לו הוא לטפס על הקירות, למרוט את שערותיו ולהקצין את התבטאויותיו.

* חילול זכרו של סוקולוב – היום שבו התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי קיבל את פרס סוקולוב, הוא יום של חרפה לעיר תל-אביב וחילול זכרו של המנהיג הציוני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית החמישי, אבי העיתונות העברית והמתרגם לעברית של ספרו של הרצל "אלטנוילנד" נחום סוקולוב, שעל שמו נקרא הפרס.

* שני פרסים – שבוע לפני הביזיון של מתן פרס סוקולוב לגדעון לוי, קיבל בן דרור ימיני פרס על מפעל חיים מאגודת העיתונאים.

בן-דרור ולוי הם שני הפכים. בן-דרור הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא דגל הציונות. לוי הוא אנטי ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא את דגל שלילת הציונות (כלומר את הדגל האנטישמי של שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית). בן-דרור הוא פטריוט ישראלי ממדרגה ראשונה. לוי הוא פטריוט לאומן של אויבי ישראל. בן-דרור הוא איש האמת הלוחם נגד השקרים והעלילות נגד מדינת ישראל. לוי הוא איש השקר והפצת העלילות נגד מדינת ישראל.

שני הפכים. שני פרסים. הפרס לבן-דרור הוא לתפארת מדינת ישראל. הפרס ללוי הוא חרפה לאומית.

* אסור להפקיר את השטח – אני מעריך מאוד את פועלו החשוב של בן-דרור ימיני שנאבק לאורך שנים נגד תעשיית השקרים האנטישמית ונגד שיתוף הפעולה של גורמים רדיקליים במערב עם הטרור האסלאמיסטי. גם השבוע, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", הוא עשה זאת, בין השאר בחשיפת הפרצוף האמתי של בית הספר לכלכלה של לונדון, שבו הותקפה השבוע שגרירת ישראל ציפי חוטובלי; בית ספר שמומן בידי קדאפי והוא מקיים ברית עם האוניברסיטה של חמאס. החשיפה הזאת חשובה מאוד. אבל איני מסכים עם המשפט הבא: "חוטובלי הייתה צריכה להחרים את המוסד הזה". לא. אסור להפקיר את השטח רק לתעמולה האנטישמית. אסור להשלים עם מציאות שבה במוסדות אקדמיים באירופה לא תהיה דריסת רגל לישראל. ציפי חוטובלי מציבה את הדיפלומטיה הציבורית והמאבק על דעת הקהל במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה ועושה זאת היטב, ויש לעודד אותה להגיע באופן אישי ולשלוח גורמים אחרים לכל מוסד אקדמי ולעודד פעילות פרו-ישראלית בכל מוסד.   

* גל אנטישמי עכור – טרור ה-BDS ממשיך להשתולל. ביום שלישי שעבר צריך היה לחלץ את שגרירת ישראל בבריטניה ציפי חוטובלי מפני לינץ' של פורעים פלשתינאים.

כידוע, בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל עומדים, למרבה הבושה, ישראלים וארגונים ישראליים, כדוגמת "שוברים שתיקה".

מדובר בגל אנטישמי עכור, שלא היה כדוגמתו מאז מלחמת העולם השניה. כל אדם נאור והומניסט בעולם צריך להוקיע אותו וכל מדינה נאורה ודמוקרטית צריכה לנהל נגדו מלחמת חורמה.

* לא נוטשים עמדה – המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון (1977) תפסה את חיים חפר בתפקיד נספח התרבות בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. חפר נקלע לבעיה. הוא היה איש מפלגת העבודה ויריב מובהק של הליכוד ושל בגין. האם נכון שימשיך לשרת את הממשלה החדשה? רבים מחבריו לשמאל יעצו לו לפרוש. הוא פנה לחברו, מורו ורבו ומפקדו ומי שמינה אותו לתפקיד, יגאל אלון, ושאל לדעתו. אלון אמר לו שלא נוטשים עמדה באמצע קרב. כלומר, עליו להמשיך בעשייתו החיונית לקידום התרבות הישראלית בארה"ב ובפעילות ההסברה למען המדינה. חפר השתכנע ונשאר עד תום תקופת כהונתו, כעבור שנה. על כך רדפו אותו חלק מאנשי השמאל (יוסי שריד ואורי אבנרי, למשל) עוד שנים רבות, בטענה ש"התקרנף" למען ג'וב נוח.

שלושה שגרירים, שהם מינויים פוליטיים של השלטון הקודם, מכהנים עדין בתפקידיהם – השגריר בארה"ב ובאו"ם גלעד ארדן, השגרירה בבריטניה ציפי חוטובלי והשגריר באיטליה ד"ר דרור אידר. גם בהם מותחת ביקורת דומה; איך הם ממשיכים לשרת את השלטון החדש?

אני תומך במינויים פוליטיים, כאשר מדובר באנשים בעלי כישורים המתאימים לתפקידם ובלבד שמדובר במספר מצומצם שאינו שובר את שלד השירות הציבורי (ובמקרה זה, את השלד המקצועי של שירות החוץ). אני שמח ששר החוץ לפיד אינו ממהר לערוף ראשים, ואם הוא משאיר אותם בתפקידם, כנראה שהוא מרוצה מתפקודם ומתרומתם. וכאן נשארת ההכרעה בידיהם. האם עליהם לפרוש?

גם שגריר שמונה לתפקיד כמינוי פוליטי – מרגע שנכנס לתפקיד, הוא מייצג את מדינת ישראל ולא את מפלגת השלטון. ולכן, אם מתחלף השלטון, אין סיבה שיעזוב את תפקידו. ואם השר והממשלה החדשים נותנים בו אמון ומעוניינים שיישאר בתפקיד, נכון שיישאר. באיזה מקרה עליו לפרוש? אם הוא חש שהוא מייצג עמדות שאין הוא מזדהה עמן.

כיוון שבמדיניות החוץ והביטחון ממשלת השינוי היא ממשלת המשך (בוודאי בעקרונותיה המרכזיים), אין שום סיבה שיחושו כך. ולכן, טוב שימשיכו למלא בהצלחה את תפקידיהם.

* התנצלות – האם ישראל כבר נדרשה להתנצל בפני האויב הטורקי על כך שהוא חטף אזרחים ישראליים?

* אל תסעו לטורקיה!

* במלחמה כמו במלחמה – ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה) הפורש אלוף איציק תורג'מן, אמר בראיון ל"מעריב" שבשעת מלחמה צה"ל לא יעבור, לשם שינוע הכוחות, בכביש וואדי ערה, מחשש להפרות סדר אלימות שיעכבו את כוחות צה"ל.

הערכת המצב הזאת, תולדת המאורעות במבצע "שומר החומות", מדאיגה מאוד. מדאיגה יותר הגישה התבוסתנית של צה"ל, שאותה מציג תורג'מן. וכי מי שהתכוונו לחסום צירים בוואדי ערה כדי לחבל בשינוע הכוחות, לא יוכלו לעשות כן בכביש החוף, בכביש 6 ובוואדי מילק?   

המסר של צה"ל צריך להיות שונה לגמרי. מי שינהג בשעת מלחמה כגיס חמישי הוא אויב של צה"ל בשעת מלחמה, ובמלחמה – כמו במלחמה.  

* הסמל של אובדן הריבונות – הסמל של אובדן הריבונות הישראלית על הנגב, הוא שטחי האש בצאלים. בדואים הפכו את שטחי האש לאזור גידול ענק של קנאביס; חממות ענק, עם השקיה וקונסטרוקציה ו-100 משאיות הנוסעות במקום מידי יום בשירות תעשיית הפשע והסמים. עבריינים בדואים על טרקטורונים וכלי רכב עושים בשטחי האש של צאלים כבתוך שלהם. ביזת נשק, תחמושת וציוד צבאי ואישי של לוחמים היא מעשה יום יום. מדובר בשילוב של פשיעה פלילית ולאומנית. המדינה איבדה את ריבונותה באזור שהוא התגלמות הריבונות – שטח צבאי. הם עושים צחוק מצה"ל ומהמשטרה ובעצם עושים צחוק מהמדינה.

כתבה חשובה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" מתארת בהרחבה את הבעיה. התיאורים שם מסמרי שיער. חייב לחול שינוי. איני מקבל את הטענה שאי אפשר להשתלט על תעשיית הסמים במקום. ניתן לאתר באמצעות רחפנים את כל החממות וביום אחד להצית את כולם עד היסוד. יש להתייחס לכל גניבת נשק ותחמושת כסכנת חיים מיידית, שפירושה ירי על מנת להרוג כל מי שגונב נשק או תחמושת. יש לבצע נוהל מעצר חשוד נגד כל מי שחודר לשטח אש או בסיס צה"ל. כל טירון מכיר את הנוהל: "עצור! עצור או שאני יורה! ירי באוויר. ירי לכיוון הרגליים. ירי על מנת להרוג". די יהיה בהרוגים בודדים כדי שהתופעה תיפסק. יש לאשר לצה"ל לנהל מרדף נגד שודדי תחמושת וחודרים לבסיסי צה"ל, ולא לומר שאין לצה"ל סמכות לעצור אזרחים. יש להתייחס אליהם כאל מחבלים לכל דבר. יש לחוקק חוקים שיחייבו עונש מינימום כבד על חדירה לשטח צבאי ובוודאי על ביזת נשק ותחמושת.

לא אחת כתבתי על העשור האבוד של מחדל ביטחון הפנים שהביא לאובדן הריבונות הישראלית בשטחים רבים במדינה שהיו לאקס-טריטוריאליים. תמיד יש חוכמולוגים שכותבים לי שהתופעה הייתה גם לפני שלושים וארבעים שנה. אני שירתתי במילואים עד 2006. בכל שנה התאמנתי בצאלים וכיוון ששירתתי בחטיבה דרומית ורוב התעסוקות המבצעיות שלנו היו בעזה, היה לנו כמעט מדי שנה גם אל"ת (אימון לפני תעסוקה. בשלב מסוים החלו לקרוא לזה אל"ל – אימון לפני לחימה), שגם הוא היה בצאלים. מעולם לא נתקלנו בתופעה ולא שמענו עליה. והיום? כך נכתב בכתבה ב"ידיעות אחרונות": "הסיפור פה הוא על כאוס מוחלט, חוסר משילות ברמה הכי בסיסית. אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה בשטחי האש ומרכזי האימונים של צאלים, המשמש כבסיס המרכזי להכנת כוחות המילואים למלחמה… כל מילואימניק שהגיע לצאלים בשנים האחרונות יודע לספר על חבורות של בדואים שטסים בטרקטורונים וחגים סביב מתחמי אימונים. הם מחכים לרגע של חוסר תשומת לב כדי לגנוב אמל"ח או ציוד אישי. או על רוכבי טרקטורונים שמלווים צוותי טנקים הנעים במבנה מבצעי אל היעד במסגרת אימון ומורידים מהם ציוד תוך כדי תנועה. הסיפורים באמת מסמרי שיער. ולא מדובר במעשיות שעוברות מדור לדור בתוך הפלוגות, אלא בעדויות ממקור ראשון".

הממשלה הגדירה את הלחימה בפשיעה במגזר הערבי כיעד לאומי מרכזי. זה לא רק מאבק בפשיעה, אלא מאבק על הריבונות. בתוך המאבק הזה, יש להציב את החזרת הריבונות לשטחי האש בצאלים למקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות.

* שבת ישראלית – פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה, מתנחל סרוג כיפה מאפרת, כיהן בכנסת ה-14 מטעם סיעת הדרך השלישית. הוא ניסח יחד עם עמיתו החילוני ממפלגת העבודה יוסי ביילין (לימים – יו"ר מרצ) אמנה להסדרת היחסים בין דתיים וחילונים בישראל. הנושא הראשון עליו הגיעו להסכמה היה השבת. הרעיון היה: תרבות – כן, מסחר – לא. כאשר פרופ' רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן ניסחו את האמנה המפורסמת ביותר ליחסי חילונים דתיים, גם הם הסכימו ראשונה על השבת, והגיעו בדיוק לאותה תוצאה. באותה תקופה היו עוד מספר ניסיונות, באחד מהם הייתי שותף, להסכמות, וגם בהם הגיעו לאותו פתרון באשר לשבת.

לא במקרה השבת הייתה המוקד להסכמה ולא בכדי זו הייתה רוח ההסכמה על השבת. לא הייתה זו פשרה במשחק סכום אפס, שבו כל רווח של צד אחד הוא הפסד של הצד השני, אלא משחק של win-win. כן, גם החילונים שהיו שותפים להידברויות הללו ראו חשיבות רוחנית, תרבותית וחברתית בכך שהשבת תהיה יום מיוחד בשבוע בפרהסיה הציבורית, יום שבו אנו שובתים ממסחר ומהמרדף אחר הבצע. גם הדתיים ראו לנכון ששבת תהיה יום התרבות הלאומי; לא רק מי שתרבות השבת שלו היא תפילה בבית הכנסת, אלא גם מי שתרבות השבת שלו היא מוזיאונים, קונצרטים וטיולים בטבע. ויש רבים שתרבות השבת שלהם היא גם תפילה וגם מוזיאון.

שר התרבות והספורט המצוין חילי טרופר יזם כבר לפני חודשים אחדים פיילוט, שעם אישור תקציב המדינה הוא הורחב באופן משמעותי, לתכנית שנקראת "שבת ישראלית". זו תכנית שבה נפתחים המוזיאונים ושמורות הטבע בשבת בחינם. וכך מושג לפחות הצד הפוזיטיבי של הרעיון: תרבות – כן. והוא מושג באופן שגם חילונים וגם דתיים נהנים ממנו, כי אם אין גביית תשלום בשבת, גם דתיים מבקרים ביום זה במוזיאונים.

אני מייחל לכך שנתקדם גם לצד השני במשוואה: מסחר – לא.  

* בבתי הספר – ברוב של 73:2 החליט הצט"מ, המורכב מטובי האפידמיולוגים במדינה, להמליץ לממשלה על חיסון הילדים בגיל 5-11. בימים הקרובים יקבל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' נחמן אש, את ההחלטה המתבקשת.

וכעת השאלה היא איך לנהל את מבצע חיסון הילדים. הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר והמהירה ביותר לחיסון הילדים היא בבתי הספר. כך גם אנחנו וילדינו התחסנו, נגד מחלות שונות ומשונות. אין שום תחליף שמתקרב ליעילות של חיסון בבתי הספר.

באירופה מתחיל גל חמישי של קורונה. זה עלול להגיע גם אלינו. כדי למנוע זאת יש להאיץ את חיסוני הבוסטר לאלה שמתמהמהים ולחסן בדרך היעילה והמהירה ביותר את הילדים. כלומר בבתי הספר.

* הקונספירציה כפרי באושים של הנרקיסיזם – בראיון עם הפסיכולוג ד"ר יאיר כספי במוסף "הארץ", עם צאת ספרו החדש "ספר הכישרונות", הוא מדבר על התרבות הנרקיסיסטית, ומציג את תרבות תאוריות הקונספירציה כזיהום שהתפתח מהנרקיסיזם. "בגלל צורת החשיבה הנרקיסיסטית, אנחנו מתרגלים לחשוב שכולם עושים רק את מה שטוב להם, כולל הרופאים במשרד הבריאות וראש הממשלה שבטח עובדים בשביל פייזר. כולם בטח מקבל מזה משהו, הכל אינטרסים. ואם כך, אפשר להאמין לקונספירציות ולפרנויות הכי גרועות בעולם. הרופא לא נתן אבחנה כי הוא אחראי ואיש מקצוע, אלא כי חברת התרופות משלמת לו".

* לא ראויה להנחות – העובדה שלא נגזר על סיגלית חיימוביץ' מאסר עולם על הרצח הסדיסטי, ללא כל מניע, סתם בשביל הכיף, של הנער אסף שטיירמן, הייתה הזויה. אמנם היא לא זו שרוצצה בסלע את ראשו של אסף, המכה הסופית שהביאה למותו, אך היא זו שיזמה את הרצח, הייתה שותפה מלאה להתעללות בנרצח והיא זו שהגישה את הסלע הקטלני לרעי חורב.

אז אם היא כבר יצאה בזול, ביחס לעבירה, ונגזרו עליה 24 שנות מאסר, מן הראוי היה שתרצה אותן עד תום.

וגם אם זה נכון שהיא הייתה אסירה למופת ולא הייתה לה אף עבירת משמעת בכל שנות המאסר, וגם אם זה נכון שהיא הביעה חרטה אמתית וכנה, וגם אם זה נכון שהיא עברה תהליך שיקום מוצלח והשתקמה – גם אז מי שביצעה פשע כל כך נתעב, לא ראויה להנחות ולשחרור מוקדם.

* מגש הכסף – 80 שנה מלאו לפלמ"ח והמפגש הראשון השנה של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה היה בבית הפלמ"ח בת"א. לבושתי וחרפתי, זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום.

כמובן שבחצי יום כזה, הכולל דיון, אי אפשר היה להקיף את המוזיאון כולו. אולם חווינו את החוויה המרכזית שבו, התצוגה האורקולית המרתקת "מסע פלמ"ח".

התצוגה נפתחת באולם ההנצחה שבו מופיעים שמותיהם של 1,168 חללי הפלמ"ח שנפלו במערכה על הקמת המדינה ועל הקיר מופיעה הכתובת "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". ומשם מתחילה התצוגה כולה, שמתחילה עם הגיוס של קבוצת נערות ונערים לפלמ"ח עם הקמתו ב-1941 ועמם הקהל מתגייס לפלמ"ח והולך את כברת הדרך הארוכה, מההכנות לפלישת צבאו של רומל לארץ, עם הווי הפלמ"ח בהכשרה בקיבוץ, עם המאבק בבריטים – הורדת מעפילים וליל הגשרים וגולת הכותרת, כמובן, מלחמת השחרור. לאחר שחרור אילת במבצע "עובדה", מסתיימת התצוגה באזכרה במלאת שנה לנופלו של אחד מארבעת חללי החבורה שאותה מלווה התצוגה (לוחמת ושלושה לוחמים שנפלו בקרבות תש"ח). שאר חברי המחלקה, אחד מהם יושב קטוע רגל על כיסא גלגלים, מזכירים אותם ואחת הבנות קוראת את מילות "מגש הכסף".

בטרם חווינו את התצוגה, נאמר לנו שיוזמי המוזיאון, מפקדי הפלמ"ח שרובם עוד היו בחיים כאשר הוא נהגה בשנות השמונים, ביקשו לכוון את התצוגה בעיקר לבני נוער בגיל 16-18, לקראת גיוסם לצה"ל. לפיכך, בלכתי במסלול התצוגה, ניסיתי לחוות אותה בעיני נער או נערה לקראת גיוס. ובעיניי, זו תצוגה יפהפיה, מרגשת מאוד ומעבירה היטב, דרך החוויה וההזדהות, את ערך המחויבות והאחריות של הפרט לקיום המדינה והנכונות להקרבה כדי להבטיח את ביטחונה.

יש כמובן לקויות אלו או אחרות בעיניי, חלקן טכניות, אך הן מתגמדות לעומת התמונה הכללית. הסיור מעלה סוגיות רבות מאוד לדיון, ואני מקווה שהכיתות שמבקרות במקום, ממשיכות לעסוק בהן לאחר מכן. אחד הדברים שאהבתי בתצוגה, הוא הצגת הזיקה החזקה של הפלמ"חניקים לגורל היהודים בגולה, בשואה ואחריה, בניגוד למיתוס הניכור. דבר אחד שחרה לי ואף אמרתי אותו בדיון, הוא הכיתוב "כ"ג יורדי הסירה", המתעלם מן העובדה שיחד עם עשרים ושלושת הפלמ"חניקים היה גם קצין בריטי, שנועד לבצע אִתם את משימת החבלה במפעלי הזיקוק בטריפולי, והוא ירד עמם אל המצולות. מן הראוי לתקן את המותג ההיסטורי הזה ל"כ"ד יורדי הסירה".

בדיון שלאחר הסיור, נטען שהתצוגה בעייתית, כי ניתן להבין ממנה שרק הפלמ"ח נלחם בתש"ח ורק הפלמ"ח הקים את המדינה. איני שותף לטענה. אמרתי בדיון, שאין זה מוזיאון מלחמת השחרור. זהו מוזיאון הפלמ"ח, וככזה נכון שיציג את חלקו של הפלמ"ח במלחמה ואת המלחמה – מנקודת ראותם של הפלמ"חניקים. האם במוזיאון השריון בלטרון מלחמות ישראל אינן מוצגות מנקודת המבט של חיל אחד? כיוון שיש מוזיאונים לרוב למחתרות ולארגונים השונים, מן הראוי שמשרד הביטחון יקים גם מוזיאון מלחמת השחרור, שייתן את התמונה המלאה. אך אין זה התפקיד של מוזיאון הפלמ"ח.

אחד המשתתפים בדיון לא שבע נחת מן המסרים של המוזיאון. זה הרי הפלמ"ח, הוא אמר, "צריכים היו להופיע בו ערכי השמאל". לשמחתי, לא אני זה שהשיב, שאלה בדיוק ערכי השמאל הציוני. אלה היו ערכי השמאל הציוני בימי הפלמ"ח, בשנות הארבעים, ואלה היו ערכי השמאל הציוני בשנות ה-80, כאשר עוצב המוזיאון. הערכים נותרו בעיניהם, מי שזז הוא השמאל הישראלי.

בתום המפגש הסתובבתי בתצוגה נוספת במוזיאון, שנקראת "צדקת הדרך", ובה מופיעים שירים של אלתרמן. השירים הם מתקופת הפלמ"ח ותש"ח, מלבד שיר אחד, השיר האחרון שכתב אלתרמן, שממש שמחתי שאוצרי המוזיאון ראו לנכון לצרף אותו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

          * ביד הלשון

בוא – בראיון של אריה דרעי לגל"צ, כל אימת שהוא נשאל שאלה קצת קשה או מביכה תשובתו נפתחה במילה "בוא".

זו לא המצאה שלו. ה"בוא" הזה שכיח מאוד בסלנג העברי. אני מכיר אותו כבר ארבעים שנה, אך לאחרונה הוא הפך יותר ויותר נפוץ.

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הביטוי, אך לא מצאתי דרך להסביר אותו. מי שהיטיב להגדיר את הביטוי הוא רוביק רוזנטל.

רוביק הקדיש את אחד מטורי האתר שלו "הזירה הלשונית" למה שהגדיר "אלימות כבושה". בקטגוריה "אלימות כבושה" אין למילים משמעות אלימה, ובטון הנכון יש בהן אפילו נימוס או קריאה לדיאלוג. בסאב-טקסט טמונה אלימות העוברת בין המילים או בין השורות המטפוריות. כדרכו, הציג רוביק לקסיקון של ביטויי אלימות כבושה, שמתחיל ב"אם לא אכפת לך" ומסתיים ב"תהיה בריא".

בין הערכים בלקסיקון מופיע "בוא". וזו ההגדרה של רוביק: מלך האלימות הכבושה. לכאורה, קריאה לדיאלוג והתקרבות, למעשה, פתיחה לתגובה נוזפת או מאיימת על דברים שאמר מי שאמר. "בוא, מה שאמרת הוא הבל ורעות רוח". גם "בּוֹאֶנָה", גִּרְסָה מקוצרת של "בוא הנה", והאוקסימורון הידוע "בואנה, לך מפה" (שאני דווקא מכיר אותו כ"בואנה עוף מפה").

* "חדשות בן עזר"