* המוצא מהמשבר – המוצא מהמשבר הלאומי הקשה שאנחנו מצויים בו, הוא מתווה הנשיא.
תמיכתי במתווה הנשיא אינה רק כיוון שאל מול מצב שבו נפערת תהום בעם ישראל הוא מציע גשר, אלא גם כיוון שהגשר שהוא מציע הוא הדרך הנכונה.
המתווה שלו מנטרל מהמהפכה המשטרית את מה שהופך אותה למהפכה משטרית, אך הוא משאיר בתוכה את הרפורמה המשפטית.
המתווה שלו אינו מקדש את הסדר הקיים, שהוא סדר בעייתי, שבמידה רבה גרם לריאקציה של המהפכה המשטרית, אלא משנה אותו באמצעות רפורמה משפטית.
הרפורמה שהוא מציע היא קונסטרוקטיבית, להבדיל מן המהפכה ההרסנית. המתווה שלו נותן מענה לבעיות האמתיות שמציגים תומכי המהפכה, אך הוא מגן על הדמוקרטיה מפני היסודות האנטי דמוקרטיים במהפכה, ובראשם אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה.
המתווה שלו מכיר בכאבים השונים של החלקים השונים בעם ומנסה לתת מזור לאותם כאבים, קודם כל באמצעות ההכרה בהם.
הנשיא נוהג כמבוגר האחראי, שמנסה למנוע מהפירומנים להדליק תבערה. המאפיין המרכזי של יוזמתו הוא אחריות לאומית, הנעדרת לחלוטין בהנהגה הנוכחית.
מתווה הנשיא מציע לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיסדיר בהסכמה רחבה את מערכת היחסים ומערך הכוחות בין הרשויות השונות, במקום הניסיון של רשות אחת להשתלט על רעותה. החוק הזה יאפשר, בצדק, גם התגברות של הכנסת על ביטול של חוק. אבל כאן יש לי ביקורת על המתווה – הנשיא לא נכנס לסוגיית הרוב הדרוש בהתגברות. הוא השאיר את זה להידברות. זו טעות. הוא לא היה צריך לקבוע האם יהיה זה רוב של שבעים או שמונים ח"כים, או של 65 כולל חמישה מהאופוזיציה. את זה צריך היה להשאיר להידברות. אבל היה עליו לציין כחלק מן המתווה, שלא תהיה פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה. כלומר, שהסעיף הזה במהפכה אינו קביל והוא מחוץ לתחום בהידברות.
מתווה הנשיא מתמודד עם הבעיה הקשה ביותר במערכת המשפט, שהמהפכה המשטרית התעלמה ממנה לחלוטין – המחסור בשופטים שגורם לסחבת, היוצרת עינוי דין.
רוב מוחלט בקרב העם תומך בעמדת הנשיא. רוב מוחלט בקרב מצביעי הליכוד תומך ביוזמת הנשיא. רוב מוחלט בקרב המוחים נגד המהפכה תומכים ביוזמת הנשיא ולא בעמדה הרדיקלית השוללת הידברות ורואה בה כניעה.
כעת על הנשיא ללכת צעד נוסף, ולזמן את הצדדים אליו, לבית הנשיא, ביום ובשעה שיקבע, עוד השבוע.
ההידברות חיונית מאוד, אך כדי שתהיה תכליתית יש צורך בשני גבולות משחק: א. עצירת מהלך החקיקה. ב. נקודת המוצא להידברות אינה המהפכה המשטרית אלא מתווה הנשיא.
* הפנטזיה של אהוד ברק – יום לאחר השבעתו של ברק לראש הממשלה, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, למפגש קשה וסוער. הוא לא הסתיר את כוונותיו; הוא הבהיר שהוא נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאויב הסורי.
משפט אחד שהוא אמר זעזע אותי במיוחד. "אני לא אשאיר אבן בלתי הפוכה בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כי אם לא יהיה שלום עם סוריה תהיה מלחמה, ואם תהיה מלחמה והציבור לא יידע שעשינו כל שלאל ידינו כדי למנוע אותה, החיילים לא יעלו על הטנקים".
אלה דברים שאומר ראש הממשלה ושר ביטחון? כך מתבטא הרמטכ"ל לשעבר? הא מעלה על דעתו שבמלחמה על קיום המדינה אנשים לא יעלו על הטנקים כדי להגן עליה, מסיבות פוליטיות? זה מה שמניע אותו?
אבל אם אז חששתי שהוא מונע מפחד שמא זה יקרה, כעת נדמה לי שזו דווקא הפנטזיה שלו. התבטאויותיו הקיצוניות, ההולכות ומסלימות, מעודדות תסריט אימים כזה. בוועידת "הארץ" לדמוקרטיה אמר ברק: "במשטר בלתי לגיטימי בעליל אין לבצע פקודות עם דגל שחור".
ברק יודע, בוודאי, שגם בדמוקרטיה הליברלית ביותר, אין לבצע פקודות שמתנוסס עליהן דגל שחור, כי אותן פקודות הן בלתי חוקיות בעליל. מה פירוש בעליל? כאלו שכל חייל יודע וחייב לדעת שאסור לו לבצע אותן, וכי אם יבצע אותן לא יוכל להסתתר מאחורי נותן הפקודה, אלא הוא עצמו יישא באחריות פלילית. למשל, אם מפקד יורה לחייל לירות סתם באזרח ולהרוג אותו או לרצוח שבוי – זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס עליה דגל שחר. היא כזאת, גם במדינה הדמוקרטית ביותר.
ברק לוקח את הטרמינולוגיה של בלתי חוקית בעליל ושל דגל שחור לעבר אמירה אמורפית על ממשלה לא לגיטימית. הוא לא אומר (עדין?) בפירוש שהממשלה אינה לגיטימית, או שהיא לא תהיה לגיטימית אם הכנסת תחוקק את חוקי המהפכה המשטרית. אבל הוא כבר רומז לכך. והמסר שהוא מעביר, הוא שאם הממשלה "אינה לגיטימית בעליל", אפשר להתייחס לכל פקודה של הצבא שסר למרותה, כאל פקודה בלתי חוקית בעליל ויש לסרב לה. כלומר, חובה של חייל לסרב לה, גם כאשר הוא נשלח לעצור חוליית מחבלים בדרך לפיגוע בישראל, או להפציץ מתקן לדיוק טילים בסוריה, או להפציץ כור גרעיני באיראן או… לפנות מאחז בלתי חוקי שעלה באישון לילה.
הדרך הקיצונית שמוביל ברק, מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של המהפכה.
תמיכתי במהלכיו של הנשיא הרצוג להביא לפשרה ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהידברות ובהסכמה לאומית רחבה, נועדה לא רק לסכל את המהפכה המשטרית, אלא גם כדי לבלום את מה שנראה כהתנגשות אלימה בלתי נמנעת בין הדהרה הדורסנית של הפירומנים נתניהו, לוין ורוטמן לבין ההתנגדות הקיצונית והמטורפת שהפירומן ברק מטיף לה. לא בכדי, ברק תוקף בחריפות את הנשיא ומשווה אותו לצ'מברליין. כמו לוין ורוטמן – גם הוא רואה במהלך הפשרה של הנשיא – איום. וכמו נתניהו, גם הוא מונע במידה רבה מאינטרסים אישיים זרים.
* מני מאוטנר נגד המהפכה המשטרית – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים – לצטט את אלה שמתחו ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לאורך השנים, כאילו משמעות הביקורת שלהם היא תמיכה במהפכה.
אחד המצוטטים הפופולריים הוא מני מאוטנר. ומה עמדתו של מאוטנר על המהפכה? במאמר ל"הארץ" הוא הבהיר שהוא "מתנגד בתקיפות לשני הרכיבים המסוכנים ביותר שבהצעת הרפורמה של השר לוין: פוליטיזציה של המינויים לתפקידי שפיטה, והעתקת הנאמנות של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מהציבור לשרים".
המסר המרכזי במאמרו של מאוטנר הזוי, בעיניי. הוא מציע הקמת ממשלת אחדות של נתניהו עם גנץ ולפיד ובלי הציונות הדתית, הכהניסטים והחרדים, תמורת ביטול משפטו של נתניהו. הוא מגדיר את הצעתו כ"להיות חכם ולא צודק", כלומר בעיניו התנגדות לביטול המשפט היא "טהרנות" שתאפשר את המשך קיום הממשלה שתגרום לנזק חמור ביותר לישראל.
מתווה הנשיא הוא בסיס לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שמתקנת את הלקוי ואינה הורסת את הראוי. זו החלופה הראויה למהפכה המשטרית, ולא כל מיני התחכמויות.
* שופטים אומרי-הן – בשנים האחרונות, שבהן איילת שקד וגדעון סער כיהנו כשרי המשפטים, נבחרו שופטים שמרנים רבים לבית המשפט העליון. הטענה על המונוליטיות האידיאולוגית בעליון אנכרוניסטית. היום המציאות שונה לגמרי. גם מחוללי המהפכה המשטרית יודעים זאת.
השופטים השמרנים אינם מתאימים ללוין, רוטמן ושות'. הרי השופטים השמרנים אינם אוטומטים שלהם. הם נאמנים לתפקידם, לחוק ולצדק. הם עצמאיים. כל השופטים השמרנים, כולל אלרון בדעת המיעוט שלו, מנעו את כהונתו של העבריין הסדרתי אריה דרעי בממשלה.
לוין ושות' אינם רוצים שמרנים כאלה. הם רוצים אומרי-הן. לכן הם רוצים להשתלט על מינוי השופטים. הם עלולים לבחור לשופטים עוכרי דין מן הסוג של גוטליב, שפטל, ברדוגו וארי שמאי.
* השתלבות במרחב השמי – למה לראות רק את השלילי? הנה, ברגע שננטרל את הרשות השופטת, ניטיב להתמזג במרחב, בתרבות המזרח תיכונית. זו לא הגשמת חלום?
* לינצ'וקרטיה – בדמוקרטיה, ראש הממשלה אינו הולם באזרחים שמפגינים נגדו.
אבל בדמוקרטיה, ראש הממשלה גם אינו מנסה להשתלט על הרשות השופטת.
בדמוקרטיה, הרשות השופטת לא מאפשרת לראש הממשלה להלום באזרחים שמפגינים נגדו.
אבל מיהי הרשות השופטת שאף אחד לא בחר בה שתגיד לראש הממשלה שנבחר בידי העם לא להלום באזרחים שמפגינים נגדו. הרי להלום במתנגדי משטר זה רצון הרוב. ורצון הרוב זה הדמוקרטיה.
כמו בלינץ'. הרוב קובע שצריך להלום ב אז הולמים ב.
זאת הדמוקרטיה, לא?
* לוגיקה אגוצנטרית – נתניהו אומר שהמוחים נגד המהפכה המשטרית הם אותם סרבני חיסונים.
מיותר לציין שזאת שטות מוחלטת.
ברור שהוא משקר. השאלה היא אם הוא משקר גם לעצמו.
איזה איש רדוף ואגוצנטרי. ככה הוא חושב. כיוון שהוא היה ראש הממשלה בקורונה וקידם (לזכותו ייאמר, שבהצלחה רבה) את החיסונים, הרי שמתנגדי החיסונים עשו זאת נגדו.
וגם מתנגדי המהפכה המשטרית מפגינים נגדו.
ההיקש הלוגי, הוא שאם מתנגדי החיסונים הם נגדו ומתנגדי המהפכה המשטרית הם נגדו, הרי שמתנגדי המהפכה הם מתנגדי החיסונים.
אין ברירה. צריך להלום בהם.
* לבירא עמיקתא – המחשה מושלמת לביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", היא חילופי השרים במשרד התקשורת – מיועז הנדל לשלמה קרעי.
יועז הנדל היה מופת של שר המבין מהי שליחותו ומהי משימתו. שר, היודע שתפקידו הוא לשרת את אזרחי ישראל ולקדם את התחום שתחת אחריותו למען כל אזרחי ישראל. הוא היה בולדוזר במובן החיובי של המושג, להבדיל מן הדי-9 ההרסני והדורסני של הממשלה הנוכחית. הוא פתח ופרץ את כל מה שהיה תקוע במשך עשור, הוביל את מהפכת הסיבים, פרץ דרך בתשתיות התקשורת וקידם רפורמות רבות. הוא לא ראה את עצמו קומיסר התקשורת, לא צנזור ראשי, והגן על התקשורת מפני המתנכלים לה.
בשנתיים שכיהן בתפקיד עשה יועז אלף מונים יותר מכל מה שנעשה שם במשך עשור; עשור שבו שרי התקשורת לא ראו את עצמם כמשרתי הציבור ומה שעניין אותם היה להשתלט על התקשורת. הם הקדישו את מיטב זמנם לנושאים שנדונים היום בבתי המשפט. אם בעבר ראשי ממשלה לקחו על עצמם גם את תפקיד שר הביטחון, נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת, או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. והוא בחר בתפקיד לא כדי לקדם את התקשורת הישראלית אלא בניסיון להשתלט עליה. וכאשר נמנע ממנו להישאר בתפקיד, מינה נערי שליחויות כמו דודי אסמלם ואיוב קרע, שדרכם המשיך את מסע ההשתלטות.
אחרי תקופת הפריחה שהוביל יועז, בחר נתניהו לתפקיד במזיד, את עוכר התקשורת מס' 1, שלמה קרעי. במקום לקדם את התקשורת, הוא מנסה להרוס, לדרוס ולרמוס. הוא מנסה לחסל את השידור הציבורי. הוא מנסה לפגוע בתקשורת החופשית. הוא לא רוצה תקשורת חופשית, תקשורת ביקורתית, תקשורת דעתנית, תקשורת חוקרת, כלב השמירה של הדמוקרטיה. הוא רוצה תקשורת שתהיה כלב השמירה של השליט וכלב תקיפה של מתנגדי המשטר. במילים אחרות, הוא רוצה להפוך את התקשורת הישראלית כולה לערוץ 14, ערוץ התעמולה.
* להשתלט על נכס לאומי – קומיסר החינוך יואב קיש מנסה להשתלט על הספריה הלאומית, להפוך את הנכס הלאומי הזה לעוד יעד למינויים פוליטיים.
הוא רוצה, בראש ובראשונה, להדיח את חבר הדירקטוריון שי ניצן. כמובן ששום שיקול מקצועי או ציבורי אינו מניע אותו, אלא רק חנופה לבוס הנאשם ונקמה בניצן על כך שפעל במקצועיות במלחמתו בשחיתות, מתוך מחויבות לחוק ולטוהר המידות וללא מורא מהשליט.
והאנשים האלה רוצים להשתלט על מערכת המשפט ולמנות את שופטי ישראל.
* האויב המשותף – מחאת דגלי הלאום מבטאת את אהבת הארץ ואהבת המדינה של ציבור פטריוטי וציוני שנאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. דגל הלאום מקבץ תחתיו ציבור המורכב מאנשים שבמחלוקות רבות נמצאים משני צדי המתרס, ומתלכדים מול הסכנה של ניטרול מערכת המשפט.
רק השותפות הזאת יכולה לכנס מאות אלפי ישראלים למאבק משותף. מחאת של דגלים שחורים, למשל, דגלי האנרכיזם, יכולה לקבץ כמה מאות. וכשמחאה יכולה לקבץ רק כמה מאות, הדרך שלה להתבלט היא להתפרע ולהפר חוק. מחאת דגלי כחול לבן יודעת שהכוח שלה הוא המספר הגדול של משתתפיה. ואין איום גדול יותר על שלטון, מאשר המספרים. שני סוגים של מספרים – מספר המפגינים והמספרים בסקרים. אני יכול להעיד על כך ממאבק "העם עם הגולן", שהצלחתו נבעה מהתמיכה ההמונית בו, שחצתה מפלגות ומגזרים.
צביונו הכחול-לבן של המאבק מעורר סלידה בקרב שני גורמים. גורם אחד, הוא תומכי המהפכה המשטרית. הם היו רוצים לראות מולם דגלי אש"ף. לא בכדי הם מבליטים (בצדק מבחינתם) כל תמונה של איזה פרובוקטור עם דגל אש"ף. הגורם השני, הוא השמאל הרדיקלי. אופי המאבק מחרפן אותו. הם רוצים מאבק אחר לגמרי ובעיקר – תחת דגל אחר. והאמת היא שתכליתו אחרת.
כך, לדוגמה, נועה אסטרייכר בפשקווילה ב"הארץ". "משבוע לשבוע התמונות מההפגנות מכמירות לב יותר. ים של כחול לבן מאופק לאופק: דגלים, בלונים, צעיפים, חולצות וכובעים… מה הלאה? קעקועים של גבעת התחמושת? ברית מילה חוזרת על הבמה המרכזית?… הדגלנים הציונים בטוחים שאם הם יצעקו מספיק חזק שהם אוהבים את ישראל… ויפזמו בדמעות 'אין לי ארץ אחרת', מישהו יעצור לחשוב לפני השלכת הרימון?" לשיטתה, דגל הלאום הוא דגלם של יונה אברושמי ויגאל עמיר, וציבור המפגינים יודע "לתת גוו למכים, לנשק את היד שמחטיפה לו". היא סולדת מן המחאה, כי היא מחאה ציונית. היא רוצה מחאה אחרת. "ש-80% ממתגייסי המחזור הקרוב לא יתייצבו בבקו"ם". ברור שמה שמעניין אותה אינו אם מערכת המשפט תהיה עצמאית. מה שמפריע לה הוא שיש מדינה יהודית. לכן היא ושכמותה, רוצים עריקה המונית מצה"ל, כדי שלא יהיה מי שיגן על המדינה. גם קרולינה לנדסמן, באותו עמוד, יוצאת נגד המחאה, כי בעיניה אין משמעות למאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. זה בזבוז זמן. צריך "לחזור לדבר על הבעיה המרכזית של ישראל: הכיבוש".
מחאת דגלי הכחול לבן היא אויב משותף של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני.
* הגיס החמישי של המחאה – גם המשורר אלמוג בהר נמנה עם עוכרי המחאה מן השמאל הרדיקלי. הוא כתב: "התקבלו חוקי ההפיכה. לא משרתים בצבא של דיקטטור".
הגבתי: "אני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, וביתר תוקף לדברים הנואלים שלך, המסיתים לערוק מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. אתה מאמץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטית: 'המדינה זה ביבי'. כאילו כאשר אנחנו מתנגדים לו פירוש הדבר שאנחנו מתנגדים למדינה. ומי יעצור את האויב ואת הטרור ואת חורשי רעתנו? עובדים זרים? אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. המאבק הזה הוא מאבק הדגלים – דגלי כחול לבן; מאבק ציוני פטריוטי. אנשים כמוך מכתימים את המאבק ומשמשים אידיוטים שימושיים של נתניהו וחבר מרעיו".
את בהר זה הצחיק.
כי מה לו ולציונות? מה לו ולפטריוטיות? הרי מזמן הוא קרא להתנתק מהציונות. והאם פתאום הוא בעד סרבנות? בגלל חוקים שהתקבלו? הרי מזמן הוא קורא לשמאל "להיפרד מן הצבא והמסגרות הביטחוניות המשמרות את הדיכוי והכיבוש, ולשקול האם סרבנות קולקטיבית אינה מעשה פוליטי מהותי יותר מאשר השאלת הילדים למלחמות החורמה שמתכנן הימין. מדובר למעשה גם במאבק על מערכת החינוך כולה, כנגד האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית".
אז הוא תופס טרמפ על המחאה. מחאה שזרה לו ולמה שהוא מייצג והוא זר לה ולמה שהיא מייצגת. דגל הכחול לבן – זה דגל המחאה. זה הדגל שמניפים מאות אלפי ישראלים. את דגל מה שהוא מכנה "האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית". אנשים כמותו הם גיס חמישי במחאה.
* להישאר על המשמר – כאשר השלטון יתחלף, ולפיד או מישהו אחר יהיה ראש הממשלה. האם בטוח שהוא יבטל מיד את חוקי המהפכה המשטרית?
הלוואי שיכולתי לחתום על כך. אבל אני יודע ששליטים אוהבים כוח ובעיקר שונאים לוותר על כוח. ומי שיגיע לתפקיד וימצא כוח של שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים – מה רע לו?
בקיצור, אנחנו, האזרחים שוחרי הדמוקרטיה, נצטרך להישאר על המשמר.
אבל אני מקווה שבסופו של דבר המהפכה המשטרית תסוכל וישראל תישאר דמוקרטיה.
* כדי לקחת ולא כדי לתת – מיליונים רבים יועברו למשפחות השכולות – תרומה של נפתלי בנט שיעביר את כל כספי תביעות הדיבה למשפחות שכולות. אחד ממוקדי תביעות הדיבה הוא השקר על המיליונים הרבים שהושקעו בשידרוג ביתו הפרטי ברעננה. הכל היה שקר וכזב. אגורה אחת לא עברה מעבר לדרישות המיגון של השב"כ.
ועכשיו, מי שעומד בראש תעשיית השקרים וההסתה שהמציאה והפיצה את הדיבה על בנט, ממשיך לגרד עוד ועוד מכספי משלם המסים לו ולמשפחתו הגרגרנית, לבתיו כולל הבית בקיסריה, שלא מוגדר כמעון רשמי זמני, עם דרישות אבסורדיות עד גיחוך לביגוד ואיפור שלו ושל אשתו. אין להם בושה. וועדת הכספים כמובן מאשרת על אוטומט כל דרישה של "המשפחה" כי זה "רצון הרוב".
נעמי שמר כתבה על ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.
"המשפחה" מגלמת את הישראלי המכוער, שמושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.
* הטייקון החדש – "המשפחה" כבר מבינה שהסתבכה בקבלת "מתנות" מטייקונים, והיא פונה לטייקון אחר – משלם המסים הישראלי, בדרישה שיממן את תפנוקיה וגרגרנותה. האם סעיפי העתק של לבוש ואיפור לגרגרנים האלה, שאישרה ועדת הכספים של הכנסת, כי "זה רצון הרוב", כוללים גם שעוני רולקס?
* מחיר האקטיביזם – נדב איל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על אלה שהכשירו את בן גביר והכהניזם. ראש וראשון הוא כמובן נתניהו, מפלגות הימין והתקשורת, שמטעמי רייטינג ומתוך רצון להפגין פלורליזם הכשירו את השרץ.
איל שכח שהיו גם שותפים אחרים – שופטי בית המשפט העליון, שאיפשרו את ריצתו של הכהניסט. ההחלטה שלהם היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. הם העמידו את חופש הביטוי כעקרון-על העומד מעל חוק יסוד הכנסת.
וכאשר אנו רואים את הח"כהניסט אלמוג כהן מתגזען, מתבהם ומתפרע, כדאי שנדע שזה מחיר האקטיביזם השיפוטי. ולכן, במאבק נגד המהפכה המשטרית אין זה נכון להגן על הסדר הקיים, אלא לקדם פשרה שתתקן את המעוות, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים.
* התנצלות – אני רוצה להתנצל בפני גוטליב.
לפני ימים אחדים כיניתי אותה "תחתית החבית".
אני מצטער על האמירה הזאת.
גוטליב אינה תחתית החבית.
תחתית החבית היא אלמוג כהן.
אני מקווה שלא אצטרך להתנצל גם בפניו.
* תמונת ראי – כאשר עופר כסיף ואלמוג כהן צווחים זה על זה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער.
* יש בשורה – יש בשורה בתקציב המדינה!
חינוך חינם לגילאי שנתיים שלוש.
נקווה שאכן זו הפעימה הראשונה של ההתחייבות לחינוך חינם מהלידה.
ברכות לממשלה על ההחלטה.
וראוי לזכור ולהודות למחאה החברתית של 2011. לקח 12 שנים, אבל בלי המחאה ההיא זה לא היה קורה.
* איך אומרים "אין פרטנר" בלשון דיפלומטית – במשך שלושים שנה שירת אלון אושפיז במשרד החוץ והיה מעורב מאוד בכל תחומי הדיפלומטיה הישראלית, יחסי החוץ שלה, המשאים והמתנים, הגלויים והחשאיים, עם הפלשתינאים ועם מדינות ערב, ובמאבקים נגד BDS והדה-לגיטימציה לישראל. לפני שנתיים וחצי מונה אושפיז בידי שר החוץ אשכנזי למנכ"ל משרד החוץ, תפקיד שמילא במשך שנתיים וחצי בלבד תחת שלושה שרי חוץ – אשכנזי, ישראל כץ ולפיד.
בראיון מעניין מאוד ב"הארץ" הוא הציג את משנתו, המבוססת על שלושים שנות ניסיון. בין השאר דיבר על האפשרות למו"מ עם הפלשתינאים. הוא הזהיר מפני מו"מ כזה, כי "ניסיון לקדם פתרון מדיני ייגמר בהסלמה. המחיר של כישלונות בעולם הזה בדרך כלל מגיע בשפיכות דמים. זה לא ודאי" אמר אושפיז בניסוח דיפלומטי, "אבל זו אפשרות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון". בשפה דיפלומטית לא מקובל להתנסח במילים כמו "אין פרטנר", אך זה בדיוק מה שהוא אמר. "אני חושב שריאלי יותר לתאר זאת כחוסר יכולת לקדם תהליך מדיני. אני לא יודע מה עיתון 'הארץ' יחשוב על האמירה הזאת, אבל אני לא חושב שאפשר לקדם כעת תהליך מדיני עם הפלשתינאים, שלא ייגמר בהסלמה קשה שתבוא לידי ביטוי בחיי אדם… הפלשתינאים לא בשלים בשום דרך למשא ומתן מדיני". אושפיז מזכיר בדבריו, שגם הכרזתו של לפיד בעצרת האו"ם על פתרון שתי המדינות "לא הורידה את הפלשתינאים מהעץ. בחלקים מסוימים הם טיפסו עוד יותר גבוה".
אושפיז דיבר על חשיבות המאבק ב-BDS.הוא הציג כאיום חמור על ישראל, את הניסיון להציג אותה כמדינת אפרטהייד והזהיר שהניסיון הזה זוכה להצלחות. את BDS וכל תנועת החרם הוא מגדיר כאנטישמיות. בלשונו הדיפלומטית הוא גינה את הישראלים המשתפים פעולה עם BDS. "אני לא מאשים אותם באנטישמיות או באוטו-אנטישמיות, יש לזה צדדים פוליטיים. אבל יש במקומות האלה, בארגונים האלה, מצע רעיוני שבעיניי הוא אנטישמי".
אושפיז הזהיר מפני ההשלכות של פגיעה בחוזקה ובעצמאותה של מערכת המשפט בישראל על מדיניות החוץ של ישראל. הוא הגדיר את היותה של מערכת המשפט הישראלית עצמאית וחזקה "אינטרס לאומי מובנה". לדבריו, "היכולת לקדם אינטרסי ליבה של מדינת ישראל ולהגן עליהם תלויה בכך במידה משמעותית. אלה גם דברים שנוגעים לביטחון של המקום הזה, חד-משמעית". הוא מזהיר שפגיעה במערכת המשפט תרחיק מאתנו את השותפים הכי חשובים שלנו בקהילה הבינלאומית והדבר עלול להביא להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל. הידרדרות כזו עלולה "להקל על הניסיונות לפעול משפטית נגד קציני צה"ל בחו"ל". הוא הציג דוגמאות שהסבירו כיצד ישראל בלמה מתקפות חמורות עליה, בזכות הקרדיט העולמי לעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית.
* בצד הנכון – ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה וביקור משלחת של הכנסת – הח"כים אדלשטיין ואלקין (נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה), וההצבעה באו"ם בעד ההחלטה, הקוראת לנסיגה מיידית של רוסיה מאוקראינה, הן התפתחויות חיוביות ביחס של ישראל למלחמה.
אך במלאת שנה לפלישה, הגיע הזמן שישראל תהיה חד-משמעית יותר בתמיכה באוקראינה ובגינוי לרוסיה ואף תסייע לאוקראינה באמצעים להגנה על אזרחיה.
* אדם ואדמה – "אדם ואדמה" היא רשת פנימיות חקלאיות, בניצנים, בערבה, בתבור ובגולן, שהוקמה בידי ארגון "השומר החדש". הפנימיות מובילות שיטה חינוכית חדשנית המשלבת עבודה חקלאית עד הצהרים, לימודים בצהרים ופעילות חברתית ורעיונית בערב. מאפיין חשוב נוסף של הרשת, הוא לימודים משותפים של חילונים ודתיים.
הפנימיה בגולן נמצאת בקיבוצי, אורטל. אני עובד במטע עם תלמידי "אדם ואדמה" ואני גם מלמד שם. ואני אוהב מאוד את הרעיון, את הביצוע, את המיזם ובעיקר את התלמידים.
רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי, "על חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים".
אין ראויים מהם.
* מסרב להידרדר – חנן יובל הופיע השבוע בבית הפלמ"ח, בטקס הענקת פרסי יגאל אלון למעשה מופת חברתי חלוצי, בין השאר לרשת בתי הספר "אדם ואדמה". מה הפלא שלאחר מכן הוא מסרב להידרדר להופעה בפני אלמוג כהן, גוטליב, אטבריאן, קרעי ואמסלם?
* הזמנה אישית – כיוון שאהוד בן עזר מצנזר את מאמריי, כפי שהוא התהדר באחד הגיליונות האחרונים (הוא חושש שאם אכתוב על מי שהורשע פעמים רבות בפלילים וישב בכלא על עבירות חמורות ביותר, שהוא פושע, הוא צפוי לתביעת דיבה), אני מזמין את כל מי שמעוניין לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, לפנות אליי באופן אישי לדואל uriheitner@gmail.com ואצרפו לרשימת התפוצה של כל מאמריי (גם אלה שלא נכתבו ל"חדשות בן עזר" אלא לבמות אחרות).
* ביד הלשון
הרבה טקס בישבן – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "נהוג שראשי ממשלה ישראלים – כמו למשל רבין, ברק, שרון, אולמרט, אפילו נתניהו עצמו בהזדמנויות קודמות – מטפסים על כבש המטוס עם כל הטקס בישבן שבועות ספורים בלבד לאחר כניסתם לתפקיד".
את הטקס בישבן הוא לקח ממאיר אריאל. בשירו "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות הבאות:
הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 