הטרגדיה של השמאל הישראלי

מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות גבוהה למהפך שלטוני ולסיום כהונתו של נתניהו, ברור שהחלופה לא תבוא משמאל המפה הפוליטית ואפילו לא מן המרכז. שרידי השמאל הישראלי נאבקים על קיומם. מה גרם להתרסקות השמאל?

למיטב הכרתי, הטרגדיה של השמאל הישראלי והגורם לנפילתו, היא דווקא ההצלחה הגדולה שלו – ותוצאותיה. וכשאני מדבר על הצלחת השמאל, אין כוונתי להצלחה ההיסטורית האדירה של תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות שלה בבניין הארץ, ביישוב הגבולות, בהקמת כוח המגן, בהקמת המדינה ובהובלתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כוונתי היא להצלחה האידיאולוגית והפוליטית של הפלג היוני בתוך השמאל הישראלי.

תנועת שלום עכשיו קמה ב-1978, בתקופת ממשלת בגין, לאחר ביקור סאדאת, בטענה שישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים. אולם היא יכלה לקום באותה מידה ואף ביתר שאת בתקופת ממשלות המערך שבין מלחמת ששת הימים ועד המהפך הפוליטי. המדיניות של המערך הייתה ניצית, היו אלה ממשלות אקטיביסטיות מבחינה התיישבותית (בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בעוטף ירושלים, בצפון סיני, במפרץ שלמה וברצועת עזה) וביטחוניסטיות. ואכן, שלום עכשיו בראשיתה עוררה הסתייגות של ממש בקרב מפלגת העבודה והתק"ם. אולם הזרם היוני, ששלום עכשיו במרכזו, היה להצלחה פוליטית ואידיאולוגית מרשימה. אידיאולוגיה, שהייתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה אפילו של ממשלות הליכוד. רעיונות כמו מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ומהגולן, שהיו מנת חלקם של שולי השמאל, הפכו למדיניות ישראלית רשמית. זאת הייתה ההצלחה האדירה של השמאל היוני בישראל. זה גם היה האסון של השמאל הישראלי. האסון היה שהמדיניות הזו נוסתה בפועל ונחלה כישלון נורא והובילה למרחץ דמים כבד.

אותה תקווה תמימה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כןןן" שהרטיטה לבבות; אותה אידאה יפה ומבטיחה של "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא… על כן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה" שהניעה המונים וזכתה לניצחון מרשים בקרב על התודעה הישראלית ועל דעת הקהל, קסמה לרבים כל עוד הייתה משאת נפש, אך היא נשטפה בנהרות של דם כאשר נוסתה.

כאשר רבין ניצח בבחירות 92' רקדו במטה הבחירות של מרצ. "יומרץ רבין" הם הבטיחו. רבין לא ממש הומרץ. עד יומו האחרון הוא התנגד למדינה פלשתינאית עצמאית, תמך בריבונות ישראל על ירושלים רבתי, תמך בבקעת הירדן הישראלית במובנו הנרחב ביותר של המושג, תמך בהישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל ובהקמת גושים נוספים כמו גוש קטיף. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב', חודש לפני הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית, והיא רחוקה ת"ק פרסה מעמדות מרצ ושלום עכשיו. אבל רבין סטה מדרכו, ממדיניותו ומהבטחותיו לבוחר, בנכונותו לנסיגה מהגולן ובמו"מ עם אש"ף והכנסת ערפאת וצבאו לתוככי ארץ ישראל. הנסיגה מהגולן לא התממשה ובכך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי. אבל ערפאת וצבאו הוכנסו ליהודה, שומרון ורצועת עזה.

עד סמוך להסכם אוסלו רבין התנגד בתוקף להכרה באש"ף. הוא הבחין בין מה שכינה "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה מבלי לבדוק בציציותיהם הפוליטיות, כדי לשים קץ לשליטתנו עליהם, ולכן אמר שלא אכפת לו שהם תומכים באש"ף. אך הוא התנגד בתוקף להכרה באש"ף כארגון ובערפאת מנהיגו, שאינם תושבי "השטחים" והם מייצגים את העם הפלשתינאי באשר הוא, את תביעת "זכות" ה"שיבה" ואת הקמתה של מדינה פלשתינאית מן הירדן עד הים (ובעצם מן הים עד המדבר, כיוון שגם בזכות קיומה של ירדן אין הם מכירים). אך רבין חתם על הסכם עם אש"ף של ערפאת והכניס אותו ליו"ש ורצועת עזה. את הפסקת השליטה הישירה על הפלשתינאים הוא אמנם השיג, אך המחיר היה בלתי נסבל.

בהסכם אוסלו א', ישראל הסכימה להכיר באש"ף ולסגת מעזה ויריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין והטרור. רבין שוכנע שערפאת הוא המנהיג העליון של הפלשתינאים, שכל פתרון שלא יכלול אותו לא יחזיק מעמד והטרור והמאבק המזוין ימשכו, ולכן נסוג מעמדתו. הוא לחץ, מתוך סלידה עמוקה שאפילו לא ניסה להסתיר, את ידיו של רב המרצחים, כדי לקדם את השלום. היה זה ניצחון גדול של השמאל היוני בישראל. יוסי ביילין תיאר בספרו "לגעת בשלום" את תדהמתו מכך שכל שרי הממשלה, שעד לפני שבוע נשבעו בכל שבועה ואלה שלעולם לא נכיר באש"ף, הצביעו בעד ההסכם. הוא אמר, לדעתי באירוניה, שאפילו התאכזב לראות כזה מהפך במהירות הברק.

הסכם אוסלו הביא לאופוריה רבתי. שמעון פרס הכריז בשובו לישראל מטקס חתימת ההסכם, ש"תמו מאה שנות טרור". מהר מאוד התבררה ההכרזה היהירה הזו כנכונה כמו הכרזתו של צ'מברליין אחרי הסכם מינכן עם היטלר: "הבאתי שלום בדורנו". הפלשתינאים לא קיימו את ההסכם אפילו יום אחד. כבר ביום הגעתו לארץ הבריח ערפאת במכוניתו נשק ומחבלים מבוקשים. מיד לאחר ההסכם החלה מתקפת טרור, פיגועי התאבדות המוניים, פיצוץ אוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם. ניסינו לספר לעצמנו שאלה חמאס ולא ערפאת. אך הרי לא חתמנו עם ערפאת כראש ארגון אלא כמנהיג אומה שהתחייבותו וחתימת ידו מחייבים את כל העם הפלשתינאי. וכפי שאנו יודעים, ערפאת השכיל להטל בתודעה הישראלית, כאשר השתמש בחמאס כקבלני ביצוע של הטרור שעה שהוא המשיך לדבר על "שלום של אמיצים". אצלנו דיברו על "קורבנות השלום".

למרות ההפרות הרבות של ההסכם, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שכלל נסיגה ישראלית מהערים המרכזיות וסביבותיהם והעברתם לרש"פ. אחרי הסכם אוסלו ב' פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו. רבין הקפיא את הנסיגה, הודיע ש"אין תאריכים קדושים" וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את חלקם ומפסיקים את הטרור ואת "הדלת המסתובבת" (מעצר חשודים בטרור שישראל מסרה להם ושחרורם המיידי) וכל עוד ערפאת אינו נלחם בטרור, ישראל לא תיסוג מהשטחים שהתחייבה לסגת מהם. וכך היה עד רצח רבין. כאמור, בנאום המורשת המדינית שלו הוא הציג את הקווים האדומים שלו. למרות השינוי בעצם ההסכם עם אש"ף, הוא דבק במרכיב הטריטוריאלי ברוח תכנית אלון, עד נשמת אפו האחרונה.

פרס, שהחליף את רבין, ויתר על ההתניה של ביצוע חלקה של ישראל בהפסקת הטרור. תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח והדה-לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הוא הפר את ההתניה של רבין והביא לנסיגה מיידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות זולת חברון (שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון). במקביל לנסיגה, התעצם הטרור הפלשתינאי במתקפת טרור איומה במרץ 1996, שהביאה להפסדו של פרס בבחירות למרות תנאי הפתיחה המצוינים שלו בעקבות רצח רבין.

הניצחון האידיאולוגי המוחלט של השמאל היוני בישראל היה בתקופת אהוד ברק. ברק אימץ את תפיסות השמאל היוני ובעצם אף עקף אותו. הוא היה אובססיבי יותר מכל קודמיו בניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי, אך נכשל. וכשהתפנה לנושא הפלשתינאי, הוא הסכים למדינה פלשתינאית כמעט בכל יו"ש עם "חילופי שטחים" סמליים, לחלוקת ירושלים ולנסיגה מבקעת הירדן. הלקח שלו מכישלון תהליך אוסלו, היה שאין עוד טעם בהסדרי ביניים, שבהם ישראל מוותרת על שטח, אך אינה מקבלת הסכם שלום אלא טרור. הוא האמין שיוכל באומץ מדיני הרואי לתת לפלשתינאים את כל מה שכביכול הם רוצים, אך בתמורה ייחתם חוזה שלום בין הצדדים ובו הצהרה משותפת של שני הצדדים על סוף הסכסוך והעדר תביעות נוספות. ערפאת היה מוכן לשקר ולהונות את ישראל בהסכמי ביניים, שבהם אנו מעבירים לידיו שטחים שהופכים בסיס להמשך המאבק המזוין. אבל שידו תחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך? את זאת הוא לא העלה על דעתו. הוא דחה את הצעת ברק על הסף. במקום שברק יכריז בתגובה שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא הכריז ש"זו התכנית ואין בלתה". הפלשתינאים הגיבו במתקפת הטרור הקשה ועקובת הדם ביותר בכל תולדות הסכסוך. גם ערביי ישראל הצטרפו אליהם במרד "אירועי אוקטובר 2000". ואפילו אז ברק המשיך לזחול למו"מ תחת אש, שהתקיים בטאבה, שבו היה מוכן להמשיך ולוותר, אך נענה בלעג. המנהיג הפלשתינאי "המתון" דחלאן, הגדיר את הצעות ברק "חרטא ברטא".

בשנת 2000 החל תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית. אריק שרון זכה לניצחון גדול והחליף את ברק. הוא הוביל למבצע "חומת מגן" ששבר את הטרור. הטענה ש"אין פתרון צבאי לטרור" הופרכה. הצעדים המדיניים הביאו לטרור שעלה בחיי 1,500 ישראלים אחרי הסכמי אוסלו. הצעדים הצבאיים הכריעו אותו. הרש"פ נשארה. ההישג של אוסלו – הפסקת שליטתנו הישירה בפלשתינאים, לא בוטל. אך ישראל העבירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון. בשנים שבהן הפלשתינאים ביו"ש ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנות הטרור הקשות ביותר. כל זה הפסיק, כאשר השב"כ וצה"ל מגיעים אל מיטות המחבלים באישון לילה לפני שהם יוצאים לפיגועי הטרור. אלה האירועים עליהם אנו קוראים במאמריו של גדעון לוי על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים במיטותיהם.

מבצע "חומת מגן" אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני, כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גוייסתי למילואים בצו 8 כדי להיכנס לשטחים הפלשתינאיים ברצועה. ברגע האחרון הפעולה בוטלה ונשלחנו לטול כרם. גם כאשר הטרור משטחי הרש"פ ביו"ש דעך, הטרור מרצועת עזה הסלים. ישראל הגיבה בעוצמה, בסיכול ממוקד של ראשי המחבלים ובראשם השייך יאסין והשייך רנתיסי. אך היא לא הצליחה להדביר את הטרור. באזור הרש"פ ברצועת עזה, שהמשיך להיות עצמאי גם מבחינה ביטחונית, החל טרור הרקטות נגד יישובי גוש קטיף והנגב המערבי.

למרות הצלחת "חומת מגן", אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו"מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור. כדי להבטיח זאת, הוא החליט שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירת ההתיישבות הישראלית כולה, עד היהודי האחרון, החי או המת. הנסיגה הזאת הייתה אמורה לשים קץ לטרור ולהביא לשקט בגבול. עם זאת, שרון הבטיח שאם אחרי הנסיגה יירה כדור אחד מעזה, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים וכל העולם יתמוך בה.  

העולם כולו, וישראל בראש, עמדו בתור לפיתוח אזרחי רבתי של רצועת עזה. פרס התפייט על כך שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. אולם כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש. וישראל הבליגה. וכאשר ישראל הגיבה במבצע עופרת יצוקה, העולם לא ממש תמך בה וקיבלנו את עלילת גולדסטון.

רצועת עזה הפכה לבסיס המרכזי של הטרור נגד ישראל. גם כאשר צה"ל יצא לחלוטין מרצועת עזה, הם המשיכו להילחם ב"כיבוש" כיוון שמעולם לא טענו שהכיבוש הוא רק בשטחים שישראל כבשה ב-67', אלא בכל השטחים שכבשה ב-48'. כלומר, הכיבוש הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. הם מיקדו את המשך הטרור בתביעת השיבה ("צעדות השיבה", "משט השיבה" וכו'), כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מרצועת עזה יצא טרור הרקטות שכבר פגע פעמים רבות אפילו בתל-אביב וגוש דן.

אילו ההתנתקות הייתה מביאה לשקט ולהפסקת הטרור, הציבור הישראלי, ברובו, היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אך ההיפך קרה. ועדיין, דרכו של השמאל היוני הייתה הדרך המובילה במדיניות ישראל. אהוד אולמרט ניהל מו"מ עם אבו מאזן. אולי מה שלא הלך עם ערפאת הטרוריסט ילך עם אבו מאזן המעונב. הוא הרחיק לכת בוויתוריו אפילו יותר מאהוד ברק. והצעותיו מרחיקות הלכת נדחו על הסף.

הציבור הישראלי ראה והבין. והפנים. מה היה לנו שם? היו ניסיונות של ישראל להציע לפלשתינאים נסיגה מלאה והקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים – וכל ההצעות נדחו על הסף, בשל התנגדותם העקרונית של הפלשתינאים להכרה בישראל ובזכותה להתקיים וסירובם לשלום אתה. לעומת זאת, כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בין אם בהסכם או באופן חד-צדדי, הפך למאורת טרור ושפיכות דמים. אזרחי ישראל הבינו, שנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 1967 יהפכו את תל-אביב וגוש דן ל"עוטפי יו"ש", על כל המשמעות הכרוכה בכך.

זו הטרגדיה של השמאל הישראלי. זה האסון שלו. האסון שלו הוא ניצחונו האידיאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון.

ומה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם בחן את דרכו? האם ערך חשבון נפש? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. פשוט כלום. זו תופעה בלתי נתפסת; סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך שנחלה כישלון קולוסלי ודבקות בלתי מובנה בדרך הכושלת. הדבקות הזאת הפכה את השמאל הישראלי לבלתי רלוונטי.

במקום לבחון את דרכו, השמאל הישראלי נגרר אחרי השמאל הרדיקלי באימוץ מסרים פוסט ציוניים, שבאו לידי ביטוי במלחמת החורמה בחוק הלאום. ואחרי כישלון מדיניותו, הוא נתפס ב"יוזמה הערבית" – הנה אם לא הגענו לשלום עם הפלשתינאים בדרך שהצענו כל השנים, נוכל באותה דרך להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. הם האמינו שהציבור הישראלי ייפול שוב במלכודת הדבש. אגב, מעניין שכאשר ניסו לפתות את הציבור בשלום עם כל מדינות ערב, הם לא לעגו לשלום עם מי שאין לו גבול אתנו, ולא זכרו שאיחוד האמירויות היא דיקטטורה ושמרוקו היא סוחרת עבדים. והנה, דווקא מדיניות הפוכה מביאה לשלום עם מדינות ערב, בלי לשלם מחיר המסכן את ישראל.

אז כל מה שנשאר לשמאל הוא להילחם בשחיתות ובפלגנות ובתרבות השקר של נתניהו. אך מי שיוכל להחליף את הדרך הקלוקלת הזאת, בשום אופן לא יבוא מן השמאל.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 20.9.20

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית הייתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות הייתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב לבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה לבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב לבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עמה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן אתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב הייתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת הייתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו".

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן, עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה"ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.  

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה… אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכל קשקוש מקושקש… כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה… שהם יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו אתם כל עוד הבעיה הפלשתינאית לא תיפתר". או בקיצור, קשקוש מקושקש.  

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי, טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

"איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונא אוהבו:" (אבות דרבי נתן כג).

מצד שני… אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום.

אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום.

וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו"מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פרסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: "אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים".

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פרסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים.

וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד"ר נתניהו.

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייתה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח"כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: "עכשיו תורך". פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. "ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה"ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים… היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו". ומשפט המפתח במאמרו של סגל: "אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות".

נעזוב לצורך העניין את ארה"ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה "דעתך". זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השניה היא סיוון רהב מאיר: "רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים'. רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים' ונקבל אישור לפתוח אותו' ".

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: "למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעיה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי".

אוייי מסכנה שלי… חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.  

ה"תשליך" הוא "מנהג שלהם" כלומר של החרדים. ואח"כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: "הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור". הרי ברור…  אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?  

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים.

עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה"ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות.

כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה"ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה"ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה"ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעמם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ.

סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התכנית "זהו זה". ומתוך התכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן הטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם "ארץ קטנה עם שפם" ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של "שנאת ישראל" והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, "המדינה זה אני" ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו "מלאך חבלה" – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר "ארץ קטנה עם שפם" הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה"אני, אני ואני" הייתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, "אנטארקטיקה" שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של "זהו זה".

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר?

באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהרים.

האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מ' ממשפחה למשפחה.

והיה שמח! וגם שמענו קול שופר.

באורטל שנת תשפ"א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה.

הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש"ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* השנה החדשה – שנת תִּשְׁאָ"ף.

            * ביד הלשון

אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה.

על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל.

מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל.

ישראל אפשטיין, לוחם האצ"ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא.

המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית"ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ"ל במלחמה.

14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית"ר, נפלו במלחמת השחרור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"

קול קורא במדבר

שמעון שיפר; המתריע – שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019

ספר השיחות עם עמוס גלעד נקרא, ולא בכדי, "המתריע". עמוס גלעד מילא לאורך עשרות שנים תפקידים רבים מאוד במערכת הביטחון, כקצין זוטר שהתקדם בהיררכיה הצבאית וכדמות מרכזית במשרד הביטחון. בכולם הוא היה בגדר מתריע. מתריע מתוקף תפקידו המודיעיני, להציג את האיומים בפני הדרגים שמעליו, בצבא ובמערכת המדינית. מתריע מתוקף אישיותו, שהציבה אותו בתפקיד המתריע בשער, המזהיר מפני שגיאות וטעויות. לא אחת הלך נגד הזרם, לעתים אחד נגד מאה, לא אחת הגחיך את עצמו בעמדת הסטרא אחרא הטרחן והנודניק שאינו מרפה. וכמעט תמיד הוא צדק. ולא פעם דעתו לא התקבלה, אף שהוא נלחם עליה באדיקות ולא הרפה, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. מחיר הטעות עלה לנו בדמים רבים.

עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים שדעתו נדחתה, לעתים התקבלה בזלזול, ולמרבה הצער הוא צדק. ויותר משהוא כועס על ההחלטות הרות האסון, הוא כועס על הזלזול בהתרעות ובמתריע, ובמה שהוא מכנה: ממדרים את המודיעין.

הרבה מדובר היום על ה"דיפ-סטייט", אותה אגדה על "שלטון הפקידים" וחולשת הדרג הנבחר. למי שטוענים את התיאוריות הללו, אני מציע לקרוא הספר. הספר מצביע על מציאות הפוכה – הדרך המדיני הנבחר, שאין עוררין על כך שהוא מוסמך לקבל את ההחלטות, מזלזל בדרג ה"פקידותי", מצפצף עליו. כאשר מדובר בענייני ביטחון, זו סכנה של ממש. לא בכדי, מנחם בגין הממלכתי, קידש את ה"סיוויל סרוויס", השירות הציבורי הנאמן, המקצועי, שמשרת באמונה את הציבור גם כאשר הדרג המדיני מתחלף. גלעד הוא התגלמות הסיוויל סרוויס הזה, שמי שמתיימרים להיות ממשיכיו של בגין כה סולדים ממנו ונלחמים בו.

הנה, דוגמה מייצגת. טרם צאתו של אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד, שבה הציע לערפאת את הצעתו מרחיקת הלכת, ששברה את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של השמאל הציוני – בקעת הירדן, ירושלים וכו', מתוך הנחה שביכולתו לשים קץ במפגש פסגה אחד לסכסוך הישראלי ערבי, ידע ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמוס גלעד, שלא זו בלבד שפניו של ערפאת אינן לשלום – הוא מכין עימות כולל עם ישראל. הערכתו הייתה מדויקת לחלוטין. הוא היטיב לתאר במדויק את תרחיש מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים שעלתה בחייהם של יותר מאלף ישראלים, ואפילו את מועדה. מתאר שמעון שיפר:
"במקביל [להערכה שהגיש לראש הממשלה ושר הביטחון ברק] הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה".

נכון, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא המחליט, הוא הדרג המדיני, עליו האחריות ובידיו הסמכות. אבל ההיבריס של "אני ואפסי עוד", הזלזול, החשיבה של ראש ממשלה שעצם העובדה שהעם בחר בו מעידה שכל התבונה נמצאת אצלו ומיהם הפקידונים שילמדו אותו, המיטה עלינו את האסון הזה, והתנהלות דומה של מנהיגים אחרים המיטה עלינו אסונות אחרים.

בספר מתמקד גלעד בשלושה אירועים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהוא התריע וצעק ונתקל באוזניים אטומות. לו רק שמעו בקולו…

האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון הראשונה. מהיכרותו העמוקה את הזירה הלבנונית, כולל היכרות אישית עם חלק מן הפרטנרים בלבנון, הוא הבין שהמוסד וצמרת המדינה, ושר הביטחון אריק שרון בראשם, נפלו בשבי הפלנגות הנוצריות, מתוך פנטזיה שהקשר אתם יביא לשלום בין ישראל ולבנון ולמיגור הטרור הפלשתינאי בלבנון באמצעות הפלנגות. אך הוא ידע שהפלנגות אינן אלא משענת קנה רצוץ. זו כנופיה מושחתת, נהנתנית, עבריינית, מנוכרת לציבור, חסרת יכולת ובפרט חסרת יכולת צבאית. הרהב והשחץ של ראשיה מכסה על אפס יכולת. הוא התריע והזהיר, הזהיר והתריע, וחזר והתריע וחזר והזהיר, שהקשר עם הכנופיה הזאת הרה אסון, שיסבך את ישראל ושום דבר טוב לא ייצא ממנו.

גלעד, עוכר שמחות שכמותו, טיפס על קירות, אך לא סדק את חומת האטימות. כאשר שמע גלעד על הרעיון המבריק להכניס את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלשתינאים במחנות הפליטים סברה ושתילה וככה להשתלט עליהם בלי לסכן את חיילי צה"ל, הוא מיד הבין מה עומד לקרות שם. במיוחד כששמע שמי שיפקד על הכוחות הוא חובייקה, "הרוצח והרמאי הזה", כלשונו. "… יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם'. ככה, זעקתי במלוא גרוני, נרעש כולי. אלוף הפיקוד הביט בי ולא אמר מילה. צעקתי שוב: 'הולך להיות פה טבח'. ואז האלוף אותת לצוריך שצריך ללכת והם הלכו. לא אמרו כן, לא אמרו לא, פשוט התעלמו ממה שאמרתי והלכו". איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

האירוע השני היה הסכם אוסלו. ניתן להגדיר את עמוס גלעד פרופסור ליאסר ערפאת. הוא חקר אותו ועקב אחריו במשך עשרות שנים, והכיר אותו אולי יותר משערפאת הכיר את עצמו. ולכן, לא היה אפילו חלקיק שניה שבו הוא האמין שיש סיכוי כלשהו לשלום עם האיש הזה. במסגרת תפקידיו, בעידן אוסלו, הוא נפגש עמו פעמים רבות. על אף שתיעב את האיש ואת מה שהוא מסמל, מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה. וככל שפגש אתו, עמדתו הנחרצת על אודותיו התחזקה והתהדקה. גלעד, כדרכו, התריע. הוא זעק מעל כל במה אפשרית, הוא לחש לכל אוזן אפשרית, אך אנשי הקונספציה אינם אוהבים את עוכרי השמחות, ולא יתנו לעובדות של איש מודיעין מצטיין לקלקל להם את הפנטזיה.

עמוס גלעד היה הקמ"ן של משלחת ישראל למו"מ בין ישראל לבין ירדן ומשלחת פלשתינאית של תושבי יו"ש, במסלול שהחל בוועידת מדריד. אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת. המשלחת זכתה לגיבוי מלא מרבין. בשלב מסוים החל גלעד לחוש שדבר מה השתבש בצד השני. שלפתע הם עצרו כל התקדמות. "יום אחד אמרתי לאליקים: 'על פי רסיסי מידע, מתנהל איזה מסלול מקביל שעומד בסתירה למה שאנחנו עושים, וכותרתו 'עזה-יריחו תחילה' '. אליקים – שהוא אדם מאוד ישר, אפילו תמים במידה מסוימת, אין הרבה אנשים כאלה, פאר היצירה של השירות הציבורי – לא האמין שיש דבר כזה. הוא עצמו היה מדווח על כל פרט, והוא ציפה שינהגו כלפיו בצורה דומה ולא יסתירו ממנו מידע חיוני. הוא שאל אותי: 'אתה משוכנע במה שאתה אומר?' אמרתי לו, 'תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?' "

רובינשטיין התקשה להאמין בכך. גלעד אינו מומחה לישראל, אבל הוא מומחה לערבים. והוא יודע להדביק פיסות מידע ולחבר אותם. הוא יודע לנתח אותם ולהצליב אותם עם המציאות שהוא רואה בעיניו. והוא הבין שיש מסלול ישיר עם ערפאת. יש לציין, שקברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ וצה"ל. מספר שיפר: "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם זה נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות רבין אמר לו: זה שום דבר. בפעם השלישית הוא אמר: 'אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר' ".

איש אינו יכול לכפור בסמכותו של הדרג המדיני לקבוע את המדיניות ולקבל החלטות. אבל מי שיוצא לתהליך שלום זקוק למודיעין לא פחות ממי שיוצא למלחמה. הדרת כל המודיעין הישראלי מתהליך אוסלו, הוא מחדל נורא, שהביא לכישלון החרוץ הזה. גלעד: "ההסתרה הייתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות. אבל בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האויב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל זו חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט. אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר".

הערוץ הירדני-פלשתינאי שבו השתתף גלעד, לא כלל את מה שכינה רבין "אש"ף תוניס" אלא רק "אש"ף שטחים", כלשונו. בראש המשלחת עמד חיידר עבד אל-שאפי. גם אל-שאפי היה מינוי של ערפאת. וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תהליך אוסלו. וכך מתאר אותו גלעד: "אל-שאפי היה אדם מרשים מאוד. רופא שעזר לעניים ללא תמורה, איש עניו, אבל הייתה אתו בעיה אחת מבחינתנו: הוא הזדהה עם החזית העממית של ג'ורג' חבש. והוא היה מסביר שוב ושוב שהדרך הטובה ביותר להגיע לשלום היא שישראל תתפרק מרצון ותיעלם מעל פני האדמה. הוא היה אומר לנו: 'אם תיעלמו, לא יהיה צורך בעימות'. וזה ראש המשלחת לשיחות השלום, כן? ראש המשלחת שערפאת מינה. ערפאת תיעב אותו, כי אל-שאפי היה ישר וצנוע, ההיפך מערפאת. אבל הגישות שלו היו כל כך ברוטליות שזה לא ייאמן. נראה שערפאת מינה אותו לראש המשלחת כי ידע שזה ערוץ סרק חסר חשיבות".

בערוץ החשוב ערפאת בהחלט רצה להתקדם. אבל לא לשלום. גלעד מציג בספר את ההונאה הגדולה של אוסלו.

החשאיות של המו"מ באוסלו הייתה מוחלטת. מספר גלעד: "אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. אני לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע. גם אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו הייתה הבל מוחלט. היינו עובדים כמו חמורים. 18-19 שעות ביממה רק כדי להכין את כל המידע, ואחר כך לתדרך את אליקים. וכל הדיונים בינינו שהוא ניהל, והוועדות, והדיונים עם הירדנים, ואחר כך העדכונים לאמריקאים. הייתי קם כל יום בארבע בבוקר והולך לישון באחת בלילה. אתה עובד-עובד-עובד, ופתאום אתה מבין שהלכת כל הזמן בנחל אכזב ושהמים זורמים בכלל בערוץ אחר. ואלה מים באושים ורעילים".

גלעד הבין שהם היו בסך הכל פעולת הסחה לאוסלו. ובאשר לתהליך אוסלו: "לא התייעצו בו לא עם מומחים, לא עם אנשי מודיעין – ולא עם אף אחד. הכל היה בנוי על זה שערפאת הוא השותף היחיד ואין בלתו. יכול להיות שהוא היה שותף שאין בלתו, אבל הוא לא היה באמת שותף שלנו. אני חושב שבחולשה שבה הוא היה נתון, אחרי ששיתף פעולה עם סדאם חוסיין, שהיה אחד הרוצחים הגדולים ביותר, היינו צריכים לתת לו לטבוע, ומה שעשינו בעצם זה להציל אותו".

גלעד ניסה להסביר ממה נובע הכשל הזה. "כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא הייתה מעוגנת במציאות. הלכו שולל אחרי הנחמדות של ערפאת. הוא דיבר על 'שלום של אמיצים', שזה נשמע הרואי ומרשים, אבל ה'שלום של אמיצים' גילם בתוכו תכנית, שבסיומה מדינת ישראל הייתה נעלמת מהמפה, גם אם זה היה לוקח עשרות שנים. טענתי אז ואני טוען כך גם היום, שערפאת ראה לנגד עיניו את פלשתין השלמה, שכוללת בתוכה גם את הממלכה ההאשמית, ממלכת ירדן, והכל בתהליך מדורג המבוסס על המגמות הדמוגרפיות. החזון שלו היה יהודה ושומרון ריקים מיהודים, וכמובן עזה, ומדינת ישראל עם מותניים צרים ומיעוט ערבי שילך ויגדל. איך ערפאת אמר? הרחם של האישה הפלשתינאית ינצח את ישראל. הוא האמין שבסופו של דבר המאזן הדמוגרפי ישתנה לרעתנו, ושבראייה היסטורית הם ינצחו. אהוד ברק שהצביע נגד אוסלו בממשלה, תיאר את זה בצורה יפה. הוא אמר כך: האנשים ישבו באוסלו בבקתת ציד כזו, הביטו החוצה וראו איל חולף בשלג. האש ריצדה באח והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה, ובמציאות הפסטורלית הזו הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק". לימים, כזכור, ברק עצמו הרחיק לכת בפנטזיה הרבה מעבר למה שרבין חלם ללכת.

גלעד מתאר בפרוטרוט כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבה תכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן. תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית… זו הייתה התכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן יש מיליוני פלשתינאים. בישראל יש מיליון וחצי ערבים. בגליל כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש או אני לא יודע כמה, ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית, וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל… זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו".

עמוס גלעד צלצל בכל פעמוני האזהרה וההתרעה, אך לשווא. הוא היה קול קורא במדבר. כך באוסלו, וכך גם לקראת האירוע השלישי עליו הוא מרחיב, האינתיפאדה השניה. ושוב, הקשיבו לו, שמעו אותו, ביקשו ממנו להכין הערכות מצב, הזמינו אותו להציג את הערכותיו בישיבות – אך לא שעו לאזהרותיו. את הפרק על הליכתו של ברק לפסגת קמפ-דיוויד עם ויתורים מרחיקי לכת וחסרי תקדים תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה של המודיעין הכתיר גלעד: "בעיניים עצומות".

"ראיתי כאן", אומר גלעד, "מסכת שיטתי שנועדה להכות בנו באמצעות נשק הטרור … כדי שנקבל את כל הדרישות של ערפאת". ערפאת אישר לחמאס לפעול, תוך התחמקות מאחריות לכך, כאילו מדובר בארגון סורר הפועל על דעת עצמו. גלעד מציג את ערפאת כשקרן סדרתי. כמי שהכיר את החומר, הוא ידע כיצד בכל פגישה הוא משקר במצח נחושה.

גלעד הזהיר את אהוד ברק מהשלכות הצעתו. בהערכת מודיעין שמסר לברק, לבקשת רוה"מ, הוא הבהיר לו שאם הוא הולך לשיחות עם ערפאת, "דע לך שערפאת לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרובה למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. … אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותמרון עשן. זה מה שהוא עשה בלבנון, אמרתי לו, זה מה שהוא עשה בירדן. לערפאת יש נטייה להמיט חורבן בכל מקום והוא כמו קפיץ דרוך, מחכה לרגע הזה… זה אדם רצחני שמאמין באלימות, שהיה מוכן ללכת עם המלך חוסיין לפיצוץ למרות שהיה באותה עת בעמדת חולשה. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין גדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול החמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: 'השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי. אתה יכול לשמוע דעות אחרות אבל זו ההערכה שלי כרח"ט מחקר… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור. לעורר פיצוץ". ואיך הגיב ברק? "החלטתו נחושה: הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת". איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושאים נוספים. אזכיר רק שגלעד מספר את הסיפור המדהים על סוכן המוסד יהודה גיל, שכמעט הוביל למלחמה בין ישראל לסוריה במידע מפוברק שמסר, כביכול, מפי סוכן סורי בכיר שלא היה ולא נברא ובמשך שנים הזין במידע סרק את צמרת המדינה. והוא מקדיש פרק לאיראן, שהוא היה מן הראשונים שזיהו אותה כאויב מספר אחד של ישראל, האויב המסוכן ביותר. והוא מספר על התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות והממלכתיות של פרס ב"הסכם לונדון", שתווה מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, ללא ידיעתו ובניגוד למדיניותו.

אסיים בסיפור שיש לו משמעות אקטואלית כעת, כשכמעט קמה ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

"בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי. בפגישות טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני יושב הראש… יש לי שאלה אליך'.
'בבקשה, בבקשה'.
'האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה הזה אחמד טיבי, יושב לצדך מולי כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?'
ערפאת ברוב ערמומיותו, העיניים שלו מתגלגלות ככה, עונה לי בשאלה: 'אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' הוא כנראה ציפה שאני אבקש ממנו לסלק את טיבי, ואז הוא היה אומר לו: 'תישאר'. זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינאים מולנו. עד היום זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת. אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס', כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית'. כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך. אני רק מעביר לך את תחושותיי, ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה'. טיבי כמעט מת".

אחמד טיבי היה עוזרו, יועצו ואיש סודו של רב המרצחים, שעה שהלה ניהל את ההונאה הגדולה – מו"מ פיקטיבי לשלום, במקביל להפעלת טרור רצחני מתוך מטרה להשמיד את ישראל.

והיום כמעט הושענה ממשלה ישראלית על טיבי זה.

* "האומה"