צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ".

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה ויהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו.

אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים.

אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון?

לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות"…

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין". כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא הייתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, הייתה זו אנרכיה מוחלטת. זו הייתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האויב על דעת עצמו. זו הייתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו הייתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת הייתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו". רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב; כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה?

אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא". השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר.

אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד.

טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן – שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת היו שערוריה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים.

חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו.

מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי.

בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אויב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם.

מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים.

נקודת המוצא הייתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה הייתה שאין מקום למסחר, לתעשיה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה הייתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמתי, בנו הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת-ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג.

אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה.

לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון".

סוף טוב, אך לא הכל טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית.

אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ … בכל גבוליך". כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעיה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בלבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח.

הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני.

איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו.

דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפיה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפיה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה.

אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", הייתה "ניגון נשים"; בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתיה והשניה חילונית. המלווה של התכנית מטעם "המדרשה" הייתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתיה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. הייתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה.

הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה…

ועל הזכות לעמוד לצדך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות …

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אליך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך.

לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו.

ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה".

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון.

אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש.

לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמים בעולם מורכב.

שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון,

שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה.

אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון".

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

          * ביד הלשון

הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות.

הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.1.23

* הפגנת עוצמה – השתתפותם של 80,000 אזרחים בהפגנה נגד המהפכה המשטרית היא מפגן כוח דמוקרטי רב עוצמה. דווקא הסדר המופתי והמתינות של ההפגנה – הם סוד כוחה.

מאה האידיוטים השימושיים של בן גביר, שניסו לעשות לו קצת נחת ולחסום את נתיבי איילון לא הצליחו לסדוק את עוצמת ההפגנה.

* הפגנה תכלת לבן – צפיתי בסרטון שבו פרובוקטור עם דגל אש"ף מסולק בבושת פנים מן ההפגנה בת"א, בידי המפגינים.

זה מובן מאליו. בהפגנה ציונית, הנאבקת על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וכמדינת חוק, אין מקום לדגל המסמל את החתירה להשמדת ישראל. הייתה זו הפגנה ציונית, שצבעה תכלת לבן, והונפו בה אלפי דגלי הלאום.

כיוון שאיני מעשן ואין לי מצית בכיס, אני משער שאילו הייתי בהפגנה ורואה את הפרובוקטור, לא הייתי מצית את דגל אש"ף.

* הם מ-פ-ח-דים – ראש הממשלה והשרים והח"כים של הליכוד, מנסים לדגמן אדישות לנוכח הפגנת הענק בת"א. אם הם כל כך אדישים, למה הם מתאמצים כל כך לגמד את ממדיה? השר איציק זוהר שהתראיין אצל עודד בן עמי, דיבר כל הזמן על 20-30 אלף. דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מתפלפלים ברשתות החברתיות בכל מיני תמונות מכל מיני זוויות כדי להוכיח שלא יכול להיות שאלו המספרים, ורק התשקורת הסססססמולנית מנפחת את המספר בלה בלה בלה. אבל אין אלה נתוני התקשורת אלא נתוני המשטרה. ומניסיון אני יכול לקבוע שנתוני המשטרה תמיד זהירים מאוד ויש בהם הערכת חסר (כלפי ההפגנות מכל הצדדים). כך שאם המשטרה קבעה שהיו 80,000 איש, בטוח שלא היו פחות. וברור שהמשטרה, שעל ראשה מתנפנפת החרב המתהפכת של השר הממונה, הפרחח הכהניסט, שכבר שבוע הוא אובססיבי להפגנה הזאת, לא הייתה מטה כלפי מעלה את מספר המפגינים.

כנראה שהאדישות מזויפת. האמת היא שהם די מ-פ-ח-דים.

* אם כל ההפגנות – בדבריו בפתח ישיבת הממשלה, התייחס נתניהו ברמז להפגנה בת"א, באומרו שהבחירות היו "אם כל ההפגנות". הביטוי הזה, אפעס, נשמע לי קצת מוכר.

מהו מקור הביטוי? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת שפרדסטאון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לאויב הסורי.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול, אך לא עצרה בהתפכחות והפכה לימננית אוטומטית), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. כיכר רבין גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN . למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* יחס שווה – היחס של המשטרה למפגינים נגד המהפכה המשטרית בת"א וכלפי הפלג הקיצוני של החרדים בירושלים, הוא יחס שוויוני. הפגנה ברישיון ובתיאום עם המשטרה נהנית מהגנת המשטרה. הפגנה בלתי חוקית מפוזרת. הפגנה שקטה, מסודרת ובלתי אלימה אינה נתקלת בתגובה אלימה. הפגנה סוערת ואלימה נתקלת באלימות. הפורעים בירושלים חסמו כבישים, השתוללו והתפרעו וניסו לפגוע בחנות סלולר. חובתה של המשטרה להשיב את הסדר על כנו.

כאשר אחרי הפגנת הרבבות בת"א מאה מפגינים ניסו לחסום את נתיבי איילון, השוטרים מנעו זאת. אילו ניסו לפרוץ באלימות – המשטרה הייתה מגיבה, בצדק, בכוח, כפי שעשתה בבלפוריאדה.

תגובתו המכוערת של הפרחח הכהניסט, שדרך התקשורת ביקש לבדוק את "אלימות השוטרים", נועדה לדרבן את המשטרה לפעול באלימות ובחוסר מקצועיות כלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית במוצ"שים הקרובים.  

* ממתי קיימת עילת הסבירות – בדברים שכתבתי בימים האחרונים, הפרכתי את הטענה לפיה עילת הסבירות היא חידוש של אהרון ברק בשנות ה-90. הוכחתי, דרך ציטוטים מפסקי דין בראשית שנות המדינה, שבג"ץ פסק גם פסק, בפסקי הדין החשובים ביותר שלו, על פי עילת הסבירות.

בדבריי, טעיתי בטענתי, שבית המשפט פסק על פי סבירות ומידתיות, עוד בטרם הומשגה העילה במילים הללו. במאמר ב"הארץ" של שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, הוא הסביר שעילת הסבירות, בשמה זה, תקפה במשפט הארץ ישראלי מראשית שנות המנדט, עת הוחלפה שיטת המשפט העות'מאנית המפגרת בשיטה הבריטית המתקדמת, יחסית. במשפט הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר מאות שנים. המשפט הישראלי התבסס על המשפט הבריטי, כולל עילת הסבירות. זמיר ציטט מפסקי דין בשנות החמישים שביטלו החלטות שלטוניות בלתי סבירות. הוא הראה שעילת הסבירות קיימת בכל שיטות המשטר במדינות הדמוקרטיות.

* משבר אמון כפול – המטרה שלנו היא להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, מצהיר עוכר המשפט יריב לוין.

אכן, האמון הציבורי בבית המשפט במשבר חמור. על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 42% מהציבור רוחשים אמון למערכת המשפט. זה נתון מדאיג ודורש חשבון נפש, שינויים ורפורמות במערכת.

אבל על פי אותו מדד, האמון הציבורי במפלגות ובפוליטיקאים ירד לשפל של עשרים שנה – רק 18% אמון. רוב מוחלט של הישראלים סבורים שהפוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים שלהם מאשר לאינטרסים של הציבור שבחר בהם.

האם באמת מה שיחזיר את האמון לבית המשפט הוא הכפפתו לפוליטיקאים?

* דובון לא לא – מרב מיכאלי תקפה את יאיר לפיד על נכונותו להידברות על הרפורמה המשפטית ועל תמיכתו בפסקת התגברות בתנאים מסוימים.

מה היא רוצה? היא לא רואה שהחברה על סף קרע נורא? היא לא רוצה לנסות למנוע זאת? איני אופטימי באשר לסיכוי להגיע לפשרה, כיוון שהממשלה שיכורת כוח ואינה רואה ממטר. אבל חייבים לנסות. ואם נשיא המדינה לקח על עצמו את התפקיד של המבוגר האחראי, מחובתה של האופוזיציה לתת כתף למהלך.

את עמדתי בעד פסקת התגברות, ברוב סביר (לא פחות מ-70-75) כבר כתבתי. אני תומך בכך לא כפשרה, אלא כי אני באמת מאמין בחשיבותה של פסקת התגברות. אך גם אם מדובר בפשרה – מה רע בפשרה? אם אפשר להסכים על פסקת התגברות ברוב סביר – עדיף לדחות אותה ולקבל פסקת התגברות אוטומטית ברוב האוטומטי של כל קואליציה? מרב מיכאלי אינה מבינה שההתעקשות להתנגד לכל שינוי ולכל תמורה במערכת המשפטית, היא חלק מהגורמים לריאקציה בדמות המהפכה המשטרית?

היא לא רואה שההתחפרות בעמדות קיצוניות הורידה את מרצ אל מתחת לאחוז החסימה ואת מפלגת העבודה אל סף אחוז החסימה? היא חושבת שלהיות דובון לא-לא זאת אג'נדה? או שמא היא משתכרת מניחוחות המרי האזרחי, מתוך איזה רצון ילדותי להיות מהפכנית בגרוש?

על מערכת המשפט ועל האופוזיציה לפעול בכל דרך לפשרה, שתביא לרפורמה קונסטרוקטיבית. מלחמה על הכל או לא-כלום, תסתיים בלא-כלום. היא לא תביא לשום הישג.

אם האופוזיציה תבטא נכונות כנה לפשרה והממשלה תדחה אותה, יהיה קל יותר לגייס, בידיים נקיות, את האזרחים למאבק.

* האם לערוך משאל עם? – הצעתו של יאיר לפיד לערוך משאל עם על המהפכה המשטרית, אינה הפתרון האידיאלי למשבר. הפתרון הרצוי הוא הידברות של ראשי שלוש הרשויות ושל הקואליציה והאופוזיציה לצורך חקיקת חוק יסוד חקיקה מוסכם, שיסדיר סוף סוף את מערכת היחסים המורכבת בין הרשויות.

אולם אם אי אפשר יהיה להגיע להסכמה, מן הראוי שה"רפורמה" תבוא למשאל עם. מהפכה כל כך דרמטית בסדרי השלטון ובמבנה של מדינת ישראל, מחייבת הכרעה במשאל עם, בדיוק כפי שהדבר נכון בנוגע לוויתור על שטח ריבוני של המדינה.

האמת היא שאין זו הצעה של לפיד, אלא של רובי ריבלין, בראיון מרתק ל"7 ימים". הצעתו זו הפתיעה אותי. רובי ריבלין, כיו"ר הכנסת, היה המתנגד החריף ביותר לחוק יסוד משאל עם. הוא טען שהחוק מנוגד לעקרונות השיטה הפרלמנטרית ופוגע בכנסת כריבון. אני שמח שהוא רואה זאת אחרת היום.

לא אחת הגדרתי את ריבלין, לצד בני בגין, כחרותניק האחרון. כי הוא אחד האחרונים שמגלמים את השקפת העולם הכוללת של תנועת החרות בהנהגת בגין. אולם בנושא משאל עם, עמדתו עד כה הייתה מנוגדת לזו של בגין. בגין היה חסיד של משאלי עם. בשנות החמישים הוא דגל בשיטה השוויצרית, שבה אם כמה עשרות אלפי אזרחים חותמים על דרישה לקיים משאל עם בנושא מסוים, מתקיים המשאל. בהמשך הדרך הוא לא חזר על ההצעה הזאת, אבל במוקדי הכרעה כמו הסדר השילומים, הנסיגה מסיני ועזה אחרי מלחמת סיני, האפשרות לנסיגה מיו"ש ועוד, הוא תבע להביא זאת למשאל עם. בהצעתו זו, ריבלין חזר לצור מחצבתו הפוליטית.

* גישה מורכבת – בשיח הציבורי הרדוד, יש לכאורה רק שתי אפשרויות. או שאתה תומך באקטיביזם השיפוטי, מעריץ את אהרון ברק וסבור שהוא חף מטעויות, מאמין ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של קצין אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה", בעד מישפוט החברה הישראלית, בעד התערבות רבה ובוטה של בית המשפט בחקיקה ואף בהחלטות מדיניות, או שאתה תומך בתכנית לוין לחורבן מדינת החוק, להרס הרשות השופטת ולהכפפתה לממשלה, מאמין שבג"ץ הוא כנופיית פשע מושחתת ואנטי ציונית שנשלטת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל ומדקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת לפיה תפרו תיקים לנתניהו. אין אמצע.

כמי שרחוק משני הקטבים האלה, צר לי שאני מוצא בשיח הציבורי מעט שותפים לדרך השלישית המורכבת שבה אני דוגל. ולכן, שמחתי כל כך לקרוא את הראיון עם הנשיא לשעבר רובי ריבלין.

ריבלין היה הראשון במערכת הפוליטית שיצא נגד האקטיביזם השיפוטי. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל מחלוקת מכובדת ומכבדת אך נחושה נגד האקטיביזם השיפוטי ונגד דרכו של אהרון ברק, שאותו הוא מעריך מאוד ומכנה אותו "מורי ורבי" וכמובן מקפיד לציין שהוא ציוני לעילא ולעילא וביטחוניסט. ריבלין תמך ותומך ברפורמות במערכת המשפט, אך רפורמות קונסטרוקטיביות, ולא הפיכה משטרית כמו זו של לוין ובטח לא בחירת השופטים בידי הממשלה. הוא דבק בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי והוא מציין שהזהיר פעמים רבות, בארבע עיניים ובפומבי, את אהרון ברק מ"הפיכת נגד" לדרכו, מה שקורה היום. אך ודאי שהוא אינו מצדד בשפיכת התינוק עם המים, כבתכנית לוין.

ריבלין מציע היום, כפי שהציע עוד כשהיה יו"ר הכנסת, את הפתרון הנכון והראוי – חקיקה בהידברות ובהסכמה רחבה של חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. זה הפתרון ואין בלתו, וחשוב להשמיע את הקול הזה.

ריבלין גם מציע רעיון מעניין באשר לפסיקת ההתגברות. הוא מציע שניתן יהיה להתגבר ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך בתנאי שאין יותר מ-50 ח"כים שהצביעו נגד. יש בכך מענה מסוים לטענה שכמעט בלתי אפשרי לגייס 70 תומכים להתגברות. אז הנה, אם יש חמישה נעדרים או נמנעים, אפשר גם ברוב קטן של 65 להתגבר על פסיקת בג"ץ. אני חושב שהמספר הראוי הוא 75 ח"כים ולבטח לא פחות מ-70, אולם טוב שתעלינה הצעות פשרה יצירתיות, שאולי ניתן יהיה להסכים עליהן.

אמירה אחת של ריבלין הפתיעה אותי. ריבלין הוא אדם חכם ופוליטיקאי ותיק ומנוסה, אך מסתבר שהוא גם נאיבי. הוא קונה את תחפושת התאקיה של בן גביר, שכביכול התמתן ומתחיל להבין את המציאות, ומסביר את ההבדל בינו לבין ברוך מרזל. ברור שיש הבדל בין השניים. שניהם כהניסטים ארורים, אבל בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממרזל ולכן הוא הרבה יותר מסוכן. עובדה, הוא הצליח להנדס אפילו את ריבלין.

* אתנחתא קומית – קראתי רשומה של איזה טיפש, שמטיף לחילול שבת, לאכילת טריפה ונגד קיום ברית מילה, ומייחס את השקפתו לרב קנייבסקי, שהוא מציג את עצמו כתלמידו.

לא. לא קראתי רשומה כזאת. אבל קראתי רשומה זהה במשמעותה. מישהו שתומך בהתלהבות בהפיכה המשטרית בשם… החזיקו טוב… בגין! והוא מגדיר עצמו כתלמידו!

* איך הפכנו למדינה מושחתת? – אני לא יודע מה יחליט בג"ץ בעתירה נגד מינוי דרעי. אני משער שהם יקבלו את ההחלטה המובנת מאליה.

אבל השאלה אינה מה יחליט בג"ץ, אלא איך הידרדרנו למצב שבו צריך בכלל התערבות של בג"ץ בנושא. איך בכלל מפלגה בישראל מעמידה בראשה פושע סדרתי. איך המוני מצביעים תומכים במפלגה שעבריין מועד עומד בראשה. איך ראש ממשלה מוכן למנות עבריין בלתי משוקם לשר בממשלתו. איך בחקיקת בזק הכנסת משנה את חוק יסוד הממשלה בחוק פרסונלי רטרואקטיבי כדי שהפושע הזה יהיה שר בה.

איך הידרדרנו להיות מדינה מושחתת?

מהי מדינה מושחתת? לא מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ולא נלחמת בה.

כאשר האנס הסדרתי משה קצב היה נשיא המדינה והעבריין אהוד אולמרט היה ראש ממשלה, לא היינו מדינה מושחתת, כי החברה הקיאה אותם, הם פרשו ונכנסו למקום הראוי לאנשים כמותם. ואילו היום ממשלה שהעומד בראשה עומד לדין על פשעי שחיתות חמורים ומספר עבריינים הם שרים בכירים בתוכה, כולל השר הממונה על המשטרה, מובילה הפיכה משטרית שנועדה לרסק את מדינת החוק ולהפוך את השחיתות לחוק.

לסדום היינו? לעמורה דמינו?

* כך פועל ארגון פשע – ח"כ אברהם בצלאל מש"ס: "אם שופטי בג"ץ יפסלו את דרעי – הם יורים לעצמם בראש". זו התנהלות והתבטאות של מאפיה. כך פועל ארגון פשע, שבראשו עוד פושע סדרתי ואסיר משוחרר שלא שוקם.

* מושחת מן היסוד – לפני שנים אחדות, ראיינתי לצורך מחקר שכתבתי את ישראל קניג, מנהל מחוז הצפון המיתולוגי במשרד הפנים. כבר אז הוא היה מעל גיל 90, וצלול לחלוטין, וכזה הוא גם היום בגיל 98.

בראיון הוא סיפר לי שפרש מן התפקיד ב-1986, מיד עם מינויו של אריה דרעי למנכ"ל המשרד. עוד בהיותו של דרעי עוזר השר, סיפר קניג, הוא ראה עד כמה האיש מושחת. כשהוא מונה למנכ"ל, קניג הבין מה עומד לקרות שם, היה לו ברור שאין זה עוד מקומו והוא פרש. השר, יצחק פרץ, מנהיג ש"ס, סר לביתו של קניג ודיבר אל לבה של אשתו, שתשכנע אותו לחזור בו מהתפטרותו. אך קניג, ישר כסרגל, סירב.

מאז חלפו 37 שנים, העולם השתנה ללא הכר, אך המושחת הזה ממשיך להיות אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה. הוא הספיק להיות מורשע שלוש פעמים. הוא הספיק לשבת בכלא. וכעת שונה למענו חוק יסוד הממשלה, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, כדי לאפשר לו, חרף היותו עבריין סדרתי, לחזור ולכהן בממשלה. ובליכוד מכינים דרכים שונות איך לעקוף פסיקה של בית המשפט שתפסול את מינויו המושחת.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

* בעד הרחבת החוק הנורבגי – אני תומך בהרחבת החוק הנורבגי. כבר שנים אני מטיף לכך שישראל תאמץ את החוק הנורבגי כפי שנהוג בנורבגיה – ללא כל שיקול דעת וכולל את כל שרי הממשלה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר, כהונתו תפקע אוטומטית והבא אחריו ברשימה יכנס לכנסת. אם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה, הוא חוזר אוטומטית לכנסת והאחרון מסיעתו שנכנס – יוצא.

זה טוב להפרדת הרשויות. זה טוב, כי חשוב שיהיו בכנסת 120 ח"כים במשרה מלאה, שתפקידם הוא העשיה הפרלמנטרית. וחשוב שהשרים יעסקו בענייני משרדם ולא יהיו מרותקים להצבעות בכנסת.

ובאשר לעלות? לדמוקרטיה יש מחיר. אבל יש הרבה מקום לחיסכון. החיסכון צריך להיות בהגבלת מספר השרים בממשלה ל-18 לכל היותר וביטול תפקיד סגן השר. שם נמצא הבזבוז ולא בחוק הנורבגי.

* עצומה הזויה – ברשת רצה עצומה נגד הממשלה, שבפתיח שלה נאמר שמתארגנת תנועה להשתמש בכוח שלנו כאזרחים. אם 250,000 אזרחים מביעים אי אמון בממשלה זה עולה לכנסת והמנדט עובר לנשיא. וכבר נאספו ככה וככה אלפי חתימות.

מדובר בקשקוש מקושקש. אין לכך שחר. אין שום הליך חוקי של הבעת אי אמון בידי האזרחים שלא דרך הכנסת. הדבר גם אינו הגיוני כי אין ממשלה שאי אפשר בתוך ימים להחתים רבע מיליון אזרחים הקוראים להפלתה.

עצומה, כמו הפגנה, היא צעד דמוקרטי חשוב בפני עצמו, אך אין בו כדי להפיל ממשלה באיסוף חתימות, כמו שכתוב בעצומה ההזויה הזאת.

* מעודד פשעי מלחמה – יוזמתו של הפרחח הכהניסט תחת הכותרת המכובסת "חסינות לחיילי צה"ל", נועדה לעודד פשעי מלחמה ולהפוך את צה"ל לכנופיה. הרצי הלוי יידרש לאתגרים שקודמיו לא ידעו – להגן על צה"ל וחייליו מפני הממשלה.

          * ביד הלשון

זרזיף – החורף הנוכחי בצפון הגולן רע, רע מאוד. עד יום ראשון בבוקר מדדתי 127.5 מ"מ בלבד, ואנחנו כבר באמצע ינואר!

אני רואה את התמונות ממישור החוף וממרכז הארץ, של הגשמים העזים והשיטפונות, ודווקא כאן, אזור ברוך משקעים יחסית – בקושי זרזיף.

זרזיף הוא גשם קל, טיפטוף. אבל מקורה של המילה הפוך. היה זה שם נרדף דווקא לגשם חזק. "יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ" (תהלים עב, ו). נאחל ונייחל שהזרזיף בעברית עכשווית יהפוך לזרזיף בעברית המקראית.

* "חדשות בן עזר"

מהפכה משטרית

שלטון הרוב הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב. הרוב לא תמיד צודק, אבל אין דרך טובה יותר לקבל החלטות באופן שכלל הציבור, כולל המתנגדים להן, יוכל לחיות אתן, מאשר "אחרי רבים להטות".

אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אך דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גם לינץ' הוא שלטון הרוב. הרוב עושה למיעוט מה שהוא רוצה. דמוקרטיה אינה לינץ'. דמוקרטיה אינה דמוקרטיה אם אינה מגנה על המיעוט ועל זכויותיו. דמוקרטיה מחייבת הגנה על זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה מחייבת חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש התארגנות, חופש תנועה, חופש דת. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לבטל את חופש העיתונות, למרות שהוא רוב. החלטת רוב המבטלת את חופש ההתארגנות, אינה דמוקרטית. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק ושוויון בפני החוק. אם לא הכל, מהנשיא וראש הממשלה ועד האזרח מן השורה, שווים בפני החוק; אם המנהיג עומד מעל החוק – זו אינו דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר במנהיג וגם אם הרוב רוצה שהמנהיג יהיה מעל החוק.

כיוון שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, יש בה מנגנונים שנועד לצמצם את כוחו של השלטון. ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902) כתב את האימרה המבריקה: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". דמוקרטיה אינה מעניקה לשלטון כוח מוחלט, למרות שהוא מבטא את רצון הרוב. מלבד כפיפותו של השליט לחוק, הדמוקרטיה מבוססת על מנגנון של הפרדת רשויות. הפרדת הרשויות מצמצמת את כוח השליט, בכך שיש עוד שתי רשויות שלטון שאינן תלויות בו – הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ההפרדה בין הרשויות אינה מוחלטת ויש איזונים ובלמים בין הרשויות. רשות שופטת עצמאית וחזקה, שאינה כפופה לשלטון, שמבקרת את השלטון, שמוסמכת להגן על האזרח ועל המיעוט מפני השלטון, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. מדינה שמערכת המשפט שלה חלשה ואינה עצמאית אינה דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר בשלטון וגם אם השלטון מבטא את רצון הרוב.

במדינת ישראל, הפרדת הרשויות לקויה. פורמלית, הממשלה כפופה לכנסת. הכנסת מעניקה לה אמון או שוללת אותו ממנה. אבל בפרקטיקה, הממשלה שולטת בכנסת. כך היה מאז קום המדינה, אך הדבר הקצין מאוד בשנים האחרונות. דוגמה מוחשית לכך, היא בחירת יו"ר הכנסת. למעשה, מי שבחר את יו"ר הכנסת הוא ראש הממשלה. בסבב חלוקת התיקים בין בכירי מפלגתו, הוא בחר באוחנה ליו"ר הכנסת. אוחנה, כיו"ר הכנסת, מחויב לו. למעט שני מקרים בתולדות המדינה, תמיד יו"ר הכנסת היה מועמדו של ראש הממשלה. אך עד יריב לוין, כל יו"רי הכנסת, מרגע שנבחרו לתפקידם, שמרו על רמה מסוימת של ממלכתיות וכשצריך היה, עמדו מול ראש הממשלה והגנו על כבודה וריבונותה של הכנסת. ע"ע ריבלין ואדלשטיין. היום ברור שיו"ר הכנסת הוא עושה דברו של ראש הממשלה לכל דבר. בעבר, על הצבעות מסוימות הוחלט להטיל משמעת קואליציונית. היום, המשמעת הקואליציונית מוטלת תדיר, על כל ההצבעות. אין שום חופש לח"כ בהצבעות בכנסת. על כל סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. ועדת השרים לחקיקה, היא המקום שבו מוחלט אלו חוקים יעברו ואלו לא. נדירים ביותר המקרים שבהם הכנסת מחוקקת חוק שלא אושר בוועדת השרים.

במציאות שבה הממשלה שולטת ברשות המחוקקת – קיומה של רשות שופטת עצמאית וחזקה, המסוגלת להגן על המיעוט והאזרח מפני החלטות הממשלה והכנסת, ששומרת על כך שהממשלה והכנסת לא תפעלנה בניגוד לחוק, הוא הכרחי. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי. לאורך שנים מתחתי ביקורת, גם בבמה זו, על האקטיביזם השיפוטי, על המישפוט, על "הכל שפיט", על "מלוא כל הארץ משפט". תמכתי ברפורמות במערכת. אבל מה שהממשלה, בהובלת שר המשפטים, מנסה לחולל היום, זו לא רפורמה, אלא מהפכה משטרית, המנטרלת את הרשות השופטת מעוצמתה ומנסה להפוך אותה לשפחה חרופה של הרשות המבצעת. וכאשר בראש הרשות המבצעת עומד מנהיג אוטוריטרי, ועוד כזה שעומד כעת למשפט ולכן הוא מגויס כל כולו למלחמה נגד מערכת המשפט – המהפכה עלולה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לארדואנוקרטיה.

משמעות הרפורמה היא השלטת הממשלה על מערכת המשפט.

השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא הטובה בעולם, כי יש בה איזון בין הרשויות והשלטון אינו בוחר את הרשות השופטת. בעבר הייתה בעיה הפוכה – אפשרות של השופטים עם נציגי לשכת עורכי הדין ליצור בלוק המבטיח רוב אוטומטי מול נבחרי הציבור, כאשר יש הסכמה ביניהם. הבעיה הזו נפתרה בתיקון שהוביל לפני שנים אחדות גדעון סער, המחייב רוב של 2/3 מהוועדה בבחירת שופטים לבית המשפט העליון. ההחלטה הזו מחייבת להגיע להסכמות רחבות בין נציגי המערכת הפוליטית והשיפוטית ובכך היא מאזנת את כוחו של כל אחד משני אגפי הוועדה. בעבר הייתה גם בעיה של מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון, שכמעט כולו הורכב משופטים אקטיביסטיים. בהובלת שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, בית המשפט היום מאוזן למדי בין אקטיביסטים ושמרנים. אך ראה זה פלא, גם השופטים השמרנים שופטים על פי חוק ואינם עושי דברו של השליט. את זה רוצה לשנות יריב לוין.

הצעתו להביא לרוב מוחלט של הפוליטיקאים מן הקואליציה, נועדה להבטיח, בשם "רצון הרוב" שהשופטים יהיו נאמנים לבוחריהם, כלומר לממשלה. 2/3 מהנציגים יהיו נציגי הממשלה והכנסת הכפופה לה, למעשה. בנוסף לכך יהיו שני "נציגי ציבור" שיבחרו בידי שר המשפטים, כלומר נציגי השלטון. כך יובטח שהשלטון יבחר את מי שרצויים לו לשופטי בית המשפט העליון. למעשה, יריב לוין רוצה למנות לבית המשפט העליון בובות, כי בעיניו השופטים השמרנים, הפוסקים על פי חוק הם "ססמולנים" ר"ל. רצונו שנשיא בית המשפט העליון יבחר בידי הכנסת (רעיון שטרם הוצג בשלב א' של המהפכה), נועד לגרום למצב שראש הממשלה, למעשה, יבחר את נשיא בית המשפט העליון, והוא יהיה מחויב לו. ושופטי בית המשפט העליון בפסיקותיהם, יפזלו לרצונו של ראש הממשלה, שיבחר מתוכם את הנשיא.  

הצעתו לפסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים, משמעותה ביטול הבקרה המשפטית על החקיקה, כיוון ש-61 הוא הרוב האוטומטי של השלטון. כך יוכל השלטון לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה, ובית המשפט לא יוכל להתערב, כי הרוב האוטומטי יבטל את החלטתו. וכאשר מדובר בשלטון הנוכחי, ברור שהרוב האוטומטי יתייצב להתגבר על כל ביקורת שיפוטית על החקיקה. זאת, כאשר עצם היכולת של בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, יהיה ברוב קיצוני – לוין לא נכנס במסיבת העיתונאים לפרטים אך ידוע שתכניתו מחייבת הרכב של 15 שופטים וברוב של 80%. גם לדעתי צריך להידרש רוב מיוחד בקרב השופטים לביטול חוק. לדעתי, נכון שיהיה זה רוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות. וניתן יהיה להתגבר על ההחלטה ברוב של לפחות 70 ח"כים, אולי אפילו 75 ח"כים. על פי ההצעה של לוין, היכולת לבטל חוק הופכת לכמעט בלתי אפשרית, אך גם במקרים הקיצוניים שבהם הדבר ייעשה, הרוב האוטומטי יבטל זאת.

הצעתו של לוין לבטל את עילות הסבירות, תום הלב והמידתיות, הופכת את השופטים לרובוטים ולמעשה מבטלת את היכולת שלהם לשיקול דעת. המושג IT'S NOT DONE, או "לא יעשה כן במקומנו" לא קיים באמת בישראל. בית המשפט מפעיל שיקול דעת לגבי הסבירות של ההחלטות, כדי לרסן את כוחו של השליט ולא לאפשר לו לקבל החלטות דורסניות, קיצוניות, שאינן סבירות.

הצעתו לבטל, למעשה, את תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שתפקידם להבטיח שיפעלו על פי חוק, והפיכתם למעין עורכי דין פרטיים של השרים (בטענה האורווליאנית שהיום, כביכול, היועמ"שים מחליטים על פי עמדתם הפרטית), נועדה להעמיד את השלטון מעל החוק, כך שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו.

כל הרעיונות הללו הם סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית. העובדה שהם מובלים בידי ממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים; שהצעד הראשון שהיא עשתה, עוד טרם הקמתה, הוא שינוי חוק יסוד בחקיקה פרסונלית, שנועדה לאפשר לעבריין סדרתי לחזור לממשלה, שהשר אחראי על משטרת ישראל הוא בעל עבר פלילי שכל חייו התכתש עם החוק, עם משטרת ישראל ועם כוחות הביטחון ובחקיקת בזק קיבל למעשה גם את סמכויות המפכ"ל – כל אלה מהווים איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית.

כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתעורר ולהיאבק נגד המגמה המסוכנת הזאת.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"