להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק

ראיון עם אורי קלנר, ששבת רעב במאהל ההסכמות

במשך תשעה ימים, נערכה במאהל ההסכמות, מול בית המשפט העליון בירושלים, שביתת רעב, בקריאה להשהיית החקיקה ופתיחה בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה. עם עשרים וחמשת השובתים נמנה אוֹרי קלנר מרמת מגשימים, סגן ראש המועצה האזורית לשעבר, ששבת בארבעת הימים הראשונים.

"הכל החל בשיח שנערך במשך כשבועיים בקבוצה של בוגרי קורס מג"דים, שהשתתפתי בו לפני שש שנים", מספר אורי. "בשיח עלתה דאגה למצבה של המדינה, עקב הקרע החברתי שנוצר במחלוקת על הרפורמה. בשיח היה כל מנעד הדעות במחלוקת על הרפורמה, אך התגבשה הסכמה שהמתח והקרע המחריפים מסוכנים וחייבים להביא להשהיה".

– למה שביתת רעב, למה? (מתבקשת השאלה המיתולוגית מהמערכון של הגשש).

"חשבנו שצריך לעשות מעשה על מנת שהצדדים ידברו ביניהם. גיבשנו מסמך ודרכו הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר, לאנשי מאהל ההסכמות בירושלים. לא חשבנו שאנחנו נשנה הכל, אבל רצינו להוסיף את המשקל שלנו באירוע הזה ולכוון את המהלך לשיח על הסכמות. מטרתנו היא להביא להכרה בכך שהמאחד רב על המפריד בעם ישראל. ולכן, יש לגרום לשיח שיתמקד סביב ה-80% של ההסכמות ולא סביב ה-20% שבמחלוקת".

מה הייתה הקריאה שלכם?

"להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק. לגבש הסכמה כמה שיותר רחבה".

אנשים באו להזדהות אתכם?

"באו הרבה מאוד אנשים להזדהות. בערב ראש חודש צמו עמנו למעלה ממאה איש.

הגיעו למאהל, להזדהות עמנו, אנשים מכל הקצוות, מימין ומשמאל, תומכים נחרצים מאוד ברפורמה לצד תומכים נחרצים לא פחות".

מה הביא להפסקת השביתה?

"אחרי שראש הממשלה הודיע על השהיית החקיקה, הפסקנו את שביתת הרעב. הרי זו הייתה מטרתנו הראשונה.

אנו מקווים מאוד שההידברות תביא להסכמות רחבות. מאהל ההסכמות ממשיך לפעול, וללוות את מהלך ההידברות".

אורי סבור שאת השיח שנועד להביא להסכמות, יש לקיים לא רק בנושא אלא גם בנושאים אחרים השנויים במחלוקת, כדי לא לחזור למצב דומה סביב נושאים אחרים.

אסיים בנימה אישית. לפני 29 שנים, שבתתי רעב יחד עם 12 מחבריי, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו רק מים. האירוע הזה, שהיה אחד המרכזיים במאבק, הוא בעבורי אחד האירועים המכוננים בחיי. אני רואה בשביתת רעב את הדרך האצילית ביותר למאבק. אני חש סולידריות גם כלפי שובתי רעב שאינם בדעתי. קל וחומר במקרה הזה, שבו אני מזדהה בכל לבי עם מטרת השביתה.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏26.3.23

* הפסקת אש –תשומת הלב התקשורתית והציבורית מופנית מצד אחד למרוץ האיוולת של הממשלה שיכורת הכוח ואחוזת האמוק לקדם בכל מחיר את המהפכה המשטרית מכאן, ולמאבק האזרחי, מחאת דגלי הכחול-לבן, שיותר ויותר סוטה מן הדרך ויורדת לפסים שליליים של "שיבוש" החיים, הפרת חוק וסדר והחמור ביותר – סרבנות המונית, שהיא סכנה למדינת ישראל לא פחות מן המהפכה, מכאן.

מתחת לרדאר, יש גם פעולה אחרת, שבימים רגילים הייתה נקראת רבת משתתפים, כי נוטלים בה חלק אלפים רבים, אך היום זה מספר שולי יחסית למשתתפים בהפגנות נגד המהפכה. הכוונה היא לפעולה שעיקר מעייניה – מאבק נגד ההידרדרות לקרע ומלחמת אחים חלילה, לקידום הידברות והסכמות על פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. הרבה גופים עוסקים בכך. הזכרתי כבר את תנועת "הרבעון הרביעי" שלפעילות בה הצטרפתי, והיא אינה היחידה. כעת מרוכזת עיקר הפעילות ברוח זו במאהל ההסכמות בירושלים, ובלבו – שביתת הרעב למען ההסכמות. ביום חמישי האחרון, השתתפו חניכים ממדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה, באירוע של אלפי חניכי מכינות קדם צבאיות וכן חניכים בישיבות ואולפנות, תחת המסר הזה (לא יכולתי להשתתף באירוע).

אני מאמין שלטווח הארוך, מה שמגלם המאבק למען הסכמות וכל הפעילות להחלפת פוליטיקה של הכנעה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית היום בפוליטיקה של הסכמות רחבות, היא המענה הראוי והנכון ולהערכתי הוא גם ינצח. בטווח הקצר, בתוך הרעש הנוכחי, קשה להבקיע את התודעה הציבורית במסרים מתונים של פיוס ופשרה.

אבל בשעת שריפה אי אפשר לעסוק רק בבניית הטווח הרחוק. כרגע, מתמקדת קואליציית מאהל ההסכמות בקריאה דחופה להפסקת אש. הפסקת אש בתקופת החגים והמועדים הקרבים והולכים. קואליציית מאהל ההסכמות מכנה את הפסקת האש "הפוגה", כמו ההפוגות במלחמת השחרור. הפוגה לתקופת החגים והמועדים, שבה תיעצר החקיקה ותיעצר המחאה. הפוגה שתוקדש להידברות אמת כדי להגיע להסכמות.

קואליציית מאהל ההסכמות כוללת את הארגונים הבאים: הקיבוץ הדתי, קולך – פורום נשים דתיות, דרך שירה בנקי, בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית, תנועת תיקון, רבני ורבניות בית הלל, פנימה – פתרונות ישראליים, המדרשה התיכונית לבנות – אור תורה סטון, הקונגרס הישראלי, רשת הרבנות הישראלית, התנועה המסורתית, מיתרים ונאמני תורה ועבודה. אני משער שגופים נוספים יצטרפו לקואליציה הזאת.

הקואליציה פרסמה גילו דעת, שכותרתו: הפוגה עכשיו. כותרת המשנה: יוצאים להפוגה עד אחרי יום העצמאות – הפוגה בחקיקה והפוגה במחאות.

וכך נאמר בגילוי הדעת: "בשם החירות, כדי שנשב יחד לשולחן הסדר. בשם מי שחלמו ולא זכו לראות ולמען שורדי השואה, שחלמו מדינה יהודית. בשם הרעות והאחווה, עבור הנופלים וקדושת יום הזיכרון. בגלל המסע המשותף שלנו, בשביל שנחגוג יחד 75 שנות עצמאות.

… הפוגה סביב חג החירות וימי הלאום תאפשר לכולנו, בעד ונגד, להיזכר למה אנחנו כאן, שאנחנו אחים, שאין לנו ארץ אחרת ושצריך למצוא יחד את השביל המשותף ולהידבר. עוצרים את החקיקה, עוצרים את המחאה, יוצאים להפוגה".

האם הפוגה כזו אפשרית? המפתח היא בידי הממשלה. אם היא לא תעלה את חוק ההשתלטות על מינוי השופטים השבוע ותכריז על עצירת כל החקיקה הנוגעת למהפכה עד אחרי יום העצמאות, הפסקת האש אפשרית.

* שביתת רעב – אחד האירועים המכוננים של חיי היה שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו, חבריי ואני, רק מים. הייתה זו אחת הפעולות החשובות והמצליחות במאבקנו.

מאז, יש לי רגישות לשביתות רעב. אני רואה בהן צעד אצילי. וכעת אני חש הזדהות עם שובתי הרעב במאהל ההסכמות בירושלים, בקריאה להידברות ופשרה שתעצור את ההידרדרות לקרע נוראי בעם. אני מכיר אחדים מן השובתים והייתי בסוד השביתה כבר לפני כשבועיים. לצערי, עד כה אין לשביתתם הד ציבורי ותקשורתי, בניגוד לשביתתנו. אני מאמין שאם יתמידו, עשויה להיות להם השפעה משמעותית.

* הרגע שבו נולד מנהיג – צפיתי בנאומו של שר הביטחון יואב גלנט לאומה. ראיתי לנגד עיניי, בשידור חי, את הרגע שבו נולד מנהיג.

מנהיג אינו מי שנסחף כמו דג מת בזרם העכור של הבייס הליכודניקי.

מנהיג אינו מי שמחניף לבייס ומנסה לרצות אותו, לקראת הפריימריז הבאים.

מנהיג הוא מי שמעמיד את טובת האומה מעל האינטרס הפוליטי האישי שלו, מביט לציבור בעיניים ואומר את האמת. זה מה שעשה יואב גלנט.

ביום חמישי, לקראת נאומו שבוטל ברגע האחרון, הוא הספיק לטעום מן לינץ' של  דבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם. אך הוא לא נרתע. הוא מוכן לשלם את המחיר, הוא דבק במצפונו, הוא אמר את האמת. אמת של מנהיג.

הסכמתי עם כל מילה בנאומו. גם עם דבריו הנחרצים נגד הסרבנות. גם עם דבריו על הצורך ברפורמה שתאזן את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון. וכמובן עם קריאתו לעצור את בליץ החקיקה, למען ביטחון ישראל.

מה שחסר לי בנאומו, הוא אמירה מפורשת שהוא יצביע נגד חוק ההשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים. אך נראה לי שהוא נתן להבין למי שצריך להבין, שהוא לא ייתן ידו להמשך החקיקה.

* יש תמורה לאגרה – בבחירות 2015, נתתי את קולי לכולנו, בהנהגת משה כחלון. מס' 2 במפלגה היה יואב גלנט. כלפון ומפלגתו היו המבוגר האחראי שבלם ניסיונות לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, לפרק את השידור הציבורי בישראל ועוד. היום, יש סיכוי שגלנט, גיבור ישראל, יעצור את טרפת המהפכה המשטרית.

גם אחרי 8 שנים נעים לי לחוש שיש תמורה לאגרה.

* המדריך של מדריכיי – יואב גלנט היה המדריך של מדריכיי בצופים. לא הכרתי אותו אישית, אבל הם העריצו אותו, את מנהיגותו. הבנתי שהכריזמה נשפכת ממנו.

לפחות שניים מהם הלכו בעקבותיו לשייטת 13.

אני זוכר ביקור שלו, במדי חיל הים, בבית הספר "בליך". חניכיו לשעבר, שהיו אז בכיתה י"ב, רצו אליו וכמעט נפלו לרגליו.

עקבתי בהערכה אחרי הקריירה הצבאית שלו. האמת היא שבשמונה שנותיו בפוליטיקה, לא התרשמתי ממנו במיוחד.

הערב יצא מתוך גלנט הפוליטיקאי גלנט המנהיג.

* זה מול זה – בן גביר קרא לנתניהו לפטר את גלנט. הקריאה הזו כל כך סמלית.

גלנט, לוחם בקומנדו הימי שהתקדם עד תפקיד מפקד השייטת, מפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה" אדם שכמעט הגיע לתפקיד הרמטכ"ל. אדם שלאורך שנים רבות בילה חלק ניכר בזמנו מאחורי קווי האויב, לא אחת תחת אש. אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, והערב שב ובאותה רוח הקרבה זינק על הרימון תוך נכונות להקריב את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל.

ובן גביר? ראש כנופיה כהניסט עלוב. אדם שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק, הפריע לכוחות צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה ועם כוחות הביטחון  וארגן קבוצות עליה לרגל אל קברו המשוקץ של אלילו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין. האיש שהגבורה העילאית שגילה הייתה להגיע לסמל במכוניתו של ראש ממשלת ישראל ולנפנף בו מול כלי התקשורת ולהתרברב שבפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. שר כושל, שמתפאר בתואר הבומבסטי "השר לביטחון לאומי" אך בשלושה חודשים בעיקר נלחם במשטרה שאותה הוא מנסה להפוך למיליציה כהניסטית, וביטחון הפנים של ישראל מידרדר מיום ליום.

כשמעמידים זה מול זה את בן גביר ואת גלנט, אפשר להבין את השבר הקורע את החברה הישראלית.

* הפנטזיה [נכתב ביום חמישי, לאחר נאום רוה"מ] – הזינוק החד בכל מדדי הבורסה ביום חמישי אחה"צ, מעידים מצד אחד על השפל המוראלי שבו מצוי עם ישראל ומצד שני, על התקווה לכל נצנוץ של אור באפילה.

ולרגע, כאשר דומה היה שזהו יום המפנה מאז היום המר והנמהר שבו יריב לוין הרים את ידו הגסה על הדמוקרטיה הישראלית, האופטימיות גאתה.

רוב עם ישראל המתין בכיליון עיניים למסיבת העיתונאים של גלנט. וכאשר נודע שאחריה תהיה הצהרה של נתניהו, הייתה תקווה שהנה רגע המפנה.

מה הייתה הפנטנזיה שלי. לא, איני אומר שהערכתי שזה מה שיקרה, אבל פינטזתי שזה מה שיקרה.

פינטזתי, שיואב גלנט, לוחם עתיר קרבות, שגילה לאורך הקריירה הצבאית שלו אומץ לב צבאי למופת, יגלה סוף סוף אומץ לב אזרחי ופוליטי ויתגלה כמנהיג. ציפיתי שיקרא לעצירת המהפכה, ויבהיר שלא יצביע בעדה.

פינטזתי, שד"ר נתניהו, שכמעט שכחנו מקיומו, יגיח מתוך מיסטר ביבי ויכריז על הפסקת המהפכה ועל כניסה מיידית להידברות עם האופוזיציה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה.

אך גלנט התקפל מול הלינץ' שעשו לו כל מיני קרעי דיסטלים למיניהם. ונתניהו עטף במלל של אחדות את החלטתו להמשיך במרוץ האיוולת; לדרדר את מדינת ישראל למשבר חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני החמור בתולדותיה.

מייאש.

ובכל זאת… אני עוד מצפה שגלנט לא אמר את המילה האחרונה. הרי הוא מבין את האסון הביטחוני אליו מוביל לוין וגרורתו נתניהו.

* ניגוד עניינים – ניגוד העניינים האמתי, הוא בעצם העובדה שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה רפורמה (לצורך העניין אשתמש במונח המכובס "רפורמה" לתיאור המהפכה המשטרית) משפטית. לא כל שכן, כאשר זה המהלך החשוב והמרכזי ביותר שהממשלה מובילה, תוך הזנחה מופקרת של כל שאר תחומי חיינו.

השאלה האם ראש הממשלה עצמו מעורב באופן אישי במהלך משנית בעיניי, כיוון שבכל מקרה – הוא נושא באחריות.

לכן, לא התפעלתי מחוות דעתה, הקיצונית בעיניי, של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו. יתר על כן, חשבתי שמוטב שנתניהו יהיה מעורב, כי בלא מעורבותו הנושא הוא באחריותו המוחלטת של יריב לוין, שהוא אידיאולוג קנאי של המהפכה המשפטית (בניגוד לנתניהו, שהשקפת עולמו מנוגדת אליה, הגם שמסיבות אישיות הוא מקווה להיבנות ממנה), ולבטח יכשיל כל פשרה.

אך הדעה הקובעת אינה דעתי, אלא חוות דעתה של היועמ"שית. היא המוסמכת על פי החוק לפרש את החוק וגם את פסיקות בג"ץ. פסיקותיה – מחייבות. היא המוסמכת לפרש את מהות הסכם ניגוד העניינים, שעל בסיסו דחה בית המשפט העליון ברוב של 11:0 את העתירות נגד יכולתו של נתניהו, בהיותו נאשם בפלילים, לכהן כראש הממשלה. הגורם היחיד שיכול לבטל או לשנות את חוות דעתה הוא בג"ץ.

חוות דעתה מחייבת, ופעולה בניגוד אליה היא עבירה על החוק. במדינת חוק, הכל שווים בפני החוק, גם הממשלה, גם ראש הממשלה. אין לו שום סמכות להפר חוק. ראש ממשלה שמפר בגלוי וביודעין את החוק, יאבד את הלגיטימיות של שלטונו. כשראש הממשלה מפר את החוק, הוא יוצר אנרכיה במדינה. איך אפשר לדרוש מאזרח כלשהו לכבד חוק כלשהו, כאשר ראש הממשלה מפר חוק?

האור היחיד בממשלה הרעה הזאת, הוא ההבנה שהיא מתפוררת ולא תחזיק מעמד עוד זמן רב.

* האם ראש הממשלה כפוף לחוק – אז אתם טוענים שחוות דעתה של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו אינה מחייבת. אוקיי. אז חוות דעתו של מי, בנדון, מחייבת. של בג"ץ? למה מי הם השופטים שאף אחד לא בחר בהם בלה בלה בלה. או אולי נתניהו עצמו, הוא יהיה האיש המוסמך לפרש את ניגוד העניינים.

ובכלל, היתכן, בעיניכם, ניגוד עניינים לראש הממשלה? הרי הרוב בחר בו. אז מי יכול לומר לו שיש לו ניגוד עניינים כלשהו?

זו מהות המחלוקת. האם הממשלה וראש הממשלה כפופים לחוק.

שלטון החוק, השוויון בפני החוק – של ראש הממשלה כמו של אחרון האזרחים, והעובדה שהכל כפופים לחוק, זו מהותה של דמוקרטיה. "הרוב" אינו יכול לפטור את נבחריו מכפיפות לחוק.

* לב המחלוקת – כשצועקים "ביבי המלך" – מיטיבים לחדד את המחלוקת. אגב, איני רוצה לדמיין מיהו יורש העצר.

* להכרעת העם – המהפכה המשטרית היא שינוי מהפכני של כללי המשחק. אי אפשר לשנות את כללי המשחק בכפיה, באופן חד צדדי, ברוב קטן. את כללי המשחק יש לשנות בהסכמה רחבה. הסכמה כזו אינה יכולה להיות על מתווה רדיקלי כמו זה של המהפכה המשטרית. היא גם אינה יכולה להיות על הסדר הקיים. היא חייבת להיות פשרה. היום, אחרי מה שעברנו בחודשיים וחצי האחרונים והאמוציות שהצטברו, קשה יותר להגיע להסכמה, מכפי שניתן היה אילו מלכתחילה הייתה נערכת הידברות. אלא שהממשלה לא ניסתה להגיע להסכמות אלא להכניע. והתוצאה היא ריסוק העם והמדינה.

התייחסות הממשלה למתווה הרדיקלי כאל "סלע קיומנו", כאילו כל פשרה עליו היא "כניעה", קלעה אותנו למשבר שבו כמעט בלתי אפשרי להגיע להסכמה, בעוד המשך תהליך חקיקת המהפכה הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לכן, 7 דקות אחרי פרסום מתווה הנשיא, שהוא מתווה ראוי להסכמה לאומית רחבה – אם לא בקבלתו המלאה, לבטח כבסיס להידברות ולהסכמה, דחו אותו ראשי הקואליציה בגסות. וכך גם מצג השווא של "הריכוך" – הממשלה לקחה דווקא את הסעיף הרדיקלי ביותר, שהוא מה שעושה את הרפורמה למהפכה, הוא ה"ייהרג ובל יעבור" בעבור הציבור הענק שבעבורו המהפכה היא גזירה שאי אפשר לעמוד בה, ודווקא אותו היא הציגה כדבר שעליו לא מתפשרים. ושאר הסעיפים? הממשלה לא ויתרה עליהם אלא דחתה אותם לאחרי פסח.

ואף על פי כן, ולמרות הקושי, אני עדין מאמין שניתן להגיע למתווה מוסכם. אם נתניהו, שהסכים למתווה הנשיא ואח"כ התקפל לנוכח איומי ההתפטרות של הקנאי, שורף האסמים יריב לוין, יגלה מנהיגות לאומית אחראית, יעז לצאת נגד הבייס שלו, ויודיע על הפסקת החקיקה והחלפתה בהידברות – תהיה הידברות ואפשר להגיע להסכמה.

אך אם אי אפשר להגיע להסכמה ואין מנוס מהכרעה – הכרעה על שינוי כללי המשחק אינה יכולה להיות בהצבעה רגילה ברוב רגיל בכנסת. מן הראוי להביא אותה להכרעת העם במשאל עם. העם יידרש להכריע בין המהפכה המשטרית לבין מתווה הנשיא.

* ההתנדבות מחייבת – שוחחתי עם חבר קרוב; אדם שהמושג "מלח הארץ", כאילו נתפר על מידותיו. עד גיל ששים, בערך, הוא עשה מילואים – עשרות ימי מילואים בכל שנה, חרף העובדה שהוא היה תמיד בעומס עבודה עצום בתפקידיו האזרחיים. הוא עשה זאת מתוך תחושת אחריות ומחויבות אדירה, כמי שחש שמדינת ישראל מונחת על כתפיו. הוא עשה זאת במסירות, והשירות במילואים היה חלק מהותי באורח חייו. הוא אמר לי, בשיחתנו, שאילו היה היום במערך המילואים, היה מפסיק להתנדב.

דבריו עוררו בי צער רב. אני יודע שמדובר באדם שמעולם לא היה מעלה על דעתו סרבנות נוסח הסרבנות לשרת בלבנון או ביו"ש. והנה, גם הוא נפל. הוא חש שזו אינה המדינה שלמענה הוא התנדב שנים רבות כל כך. שמשהו מהותי נשבר.

השבתי לו, שאילו הייתי היום במערך המילואים, הייתי מכפיל את התנדבותי, חרף עמדתי, שאינה שונה משלו, על המהפכה המשטרית.

לצערי, אני נתקל בכל פינה בגישה הזאת, של אנשים המצדיקים את הסרבנות הזאת. דומני שרוב המילואימניקים שאיימו בסרבנות או בהפסקת התנדבות, קרובים יותר לפרופיל של חברי, מאשר לפרופיל של סרבני השרות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות.

סלידתם רבת השנים מן הסרבנות, והרצון שלהם שלא ידבק בהם כתם הסרבנות, מביא אותם להתנער מהמושג סרבנות ולהשתמש במושג אי-התנדבות. לטענתם, כיוון שאינם חייבים לשרת והם מתנדבים, אין המדובר בסרבנות. הם פשוט לא מתנדבים. גם אם אזרום עם הסמנטיקה הזאת, אני שולל מכל וכל את ההימנעות מהתנדבות.

בטרם אנמק זאת, אומר שהערכה עצומה בלבי לאותם אנשים, שבמשך עשרות שנים מתנדבים – בחלק מן היחידות למאה ימי מילואים בשנה. אנשים בגיל מתקדם, בעלי משפחות ואנשי קריירה, נותנים כל כך הרבה מזמנם להגנה על המולדת, תוך סיכון חייהם. אני בז מעומק נשמתי לשרת התעמולה, זו שמכנה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אך מרשה לעצמה להגדיר את הטייסים הפועלים דרך קבע מעבר לקווי האויב, "לא ציונים", "לא פטריוטים" ו"נפולת של נמושות". מיהי, הכלומניקית הזאת, הנמושה הזאת, שתעז לנבוח כך? הרי עצם העובדה שהדבר הזה היא שר בממשלה, היא ביטוי להידרדרות הערכית והמוסרית של החברה הישראלית. או עמיתה, עוד כלומניק, עוכר התקשורת קרעי, ששלח אותם לעזאזל. הערכתי לאותם מילואימניקים גדולה מאוד. ודווקא מתוך אותה הערכה, אני מצר כל כך על צעדם.

מהי התנדבות? מתנדב הינו אדם שלקח בהתנדבות אחריות על דבר מסוים. מרגע שהוא התנדב, האחריות שלו מלאה. הוא אינו יכול לומר, שכיוון שהוא התנדב, לא בא לו היום למלא את תפקידו. "זכותי, התנדבתי". זה לא עובד כך. אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, בחיי האזרחיים. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המחויבות המוחלטת שלי לתחומים שבהם אני עוסק בהתנדבות לבין מחויבותי לעבודה.

מי שהתנדב למילואים – נושא בתפקיד. המחויבות שלו לתפקידו – מוחלטת. האחריות שלו על משימתו – מוחלטת. ההתנדבות מחייבת.  

אם צה"ל בונה חלק ממשימותיו על מערך המילואים – מי שהתנדב למערך, מחויב לו בדיוק כמו חייל סדיר. אחרת, אי אפשר לקיים את צה"ל. קשה להלין על מילואימניקים, שעה שרק אחוז אחד מן האזרחים משרת במילואים. ובכל זאת, האחריות המוטלת על האחוז האחד היא של מאה אחוזים. והאחריות מחייבת.

במידה מסוימת, גל "אי ההתנדבות" הנוכחי מסוכן וחמור יותר מהסרבנות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות. שם הייתה זו סרבנות, שבשום אופן איני מצדיק אותה, למלא משימה מסוימת המנוגדת למצפונו של הסרבן. אבל מי שלפי מקורות זרים הפציץ בשבוע שעבר בסוריה כדי למנוע התבססות איראנית לאורך גבולנו או כדי לסכל את מיזם דיוק הטילים של חיזבאללה – מזדהה בכל לבו עם המשימה. לא לבצע את המשימה שעמה אתה מזדהה בשל התנגדותך הפוליטית לממשלה או להחלטותיה? זה חמור מאוד. וזו פגיעה חמורה בביטחון ישראל.

הסיבה הנוספת לכך שהגל הזה חמור יותר, היא שאותם סרבנים היו קומץ. בוויכוחיי אתם, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט. מה יקרה, אמרתי, אם כל החיילים ינהגו כך? המדינה לא תוכל להתקיים. עכשיו זו כבר לא תאוריה.

הסרבנים ומפסיקי ההתנדבות, מעידים במעשיהם עד כמה השתרשה התרבות הביביסטית ועד כמה היא חלחלה גם לחריפים ביריביו. הזיהוי של המדינה עם נתניהו, היא אימוץ הדיבר הביביסטי "המדינה זה ביבי". אבל אינכם משרתים ב"צבא הוד מלכותו", אלא בצבא ההגנה לישראל. החוזה הבלתי כתוב שלכם אינו עם ראש הממשלה אלא עם כל אזרח וילד במדינה. כשהתחלתי את שירות המילואים שלי, שמעון פרס היה ראש הממשלה. לרגע לא חשתי שאני משרת את מדינתו של פרס, ואח"כ לא שירתתי את שמיר, רבין, נתניהו, ברק ושרון. ולכן, גם כאשר ממשלות ניסו להחריב את מפעל חיי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי מביתי ולמסור את הגולן לאויב הסורי, לא העליתי על דעתי לא ללכת למילואים ולא ויתרתי על יום מילואים אחד. זאת, כיוון שהיה לי ברור שאיני משרת את הממשלה, אלא את המדינה. שירתתי את מדינת ישראל, תחת דגל הלאום; הדגל שהוא גם סמל המחאה. ויש סתירה בין הנפת הדגל, לבין סרבנות.

* אל תחללו את קודשי האומה – ביום הזיכרון לחללי צה"ל אשתקד, נשלחו ביביריונים לחלל את טקסי הזיכרון ולהפריע לראש הממשלה נפתלי בנט ולשרי ממשלתו לשאת את דבריהם. היה זה מעשה מכוער, חילול הקודש במלוא מובן המילה.

חשש כבד בלבי, שהתופעה עלולה לחזור על עצמה גם עתה, הפעם מצד מתנגדיו של נתניהו, ואולי אף ביתר שאת. אם זה יקרה, יהיה זה מעשה מכוער באותה המידה, אותו חילול הקודש.

מבחינתי, אין שום הבדל בין הפרעה לבנט, ראש ממשלה שתמכתי בו והאמנתי בו, להפרעה לנתניהו, שאני מתנגד לו ואין לי אמון בו. בטקס יום הזיכרון, אין זה נאום בנט או נתניהו, אלא  נאום ראש הממשלה. וההפרעה לו אינה רק הפרעה לראש הממשלה. היא חבלה בטקס וחילול יום הזיכרון.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדוּשה הציונית, הישראלית. הם צריכים להיות מעל לכל מחלוקת. חייבים לשמור על קדושתם הממלכתית.

יש עוד למעלה מחודש עד המועדים הללו. כבר עתה, על מנהיגי האופוזיציה ועל מנהיגי המחאה לפעול בקרב המוחים כדי להבטיח שלא יחוללו קודשי האומה.

* כולם אחראים על הכל – כאשר אני קורא לעמיתיי למאבק במהפכה המשטרית לגלות אחריות לאומית במאבק, ובעיקר להימנע מסרבנות, אני נתקל פעמים רבות באמירה, שמי שנוהג בחוסר אחריות זו הממשלה, זה ראש הממשלה, מי שדרדרו אותנו למצב הזה וממשיכים לדהור לעבר התהום.

ברור שעיקר האחריות היא על הממשלה. הממשלה, כמנהיגות הלאומית, מחויבת להבטיח את שלום החברה ושלום המדינה וכאשר הממשלה פועלת בחוסר אחריות, כפי שהיא פועלת, היא נושאת באחריות לתוצאות פעולותיה.

אולם חוסר האחריות של נתניהו אינו מכשיר חוסר אחריות של אזרחים. איננו ילדים בגן והממשלה אינה גננת. כאזרחים מוטלת על כולנו, על כל אחד מאתנו, האחריות לשלומה של המדינה. איננו יכולים לתלות בחוסר האחריות של הממשלה את המעשים שלנו, כאילו אין לנו אחריות.

כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכל, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים".

* מהו פשר אחריות – כתב אברהם שלונסקי, מתוך "עלילות מיקי מהו":

וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,

מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?

"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?

גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!

"אַחְרָיוּת" זֶה… אֵיךְ לוֹמַר?

"אַחְרָיוּת" זֶה… מִין דָּבָר,

שֶׁ… שֶׁ… שֶׁ… אוּלַי אוּכַל

לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.

אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט

כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט

רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ

כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.

אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד

עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –

אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת

בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט…

* מי היריב – המאבק נגד המהפכה המשטרית הוא מאבק אזרחי נגד הממשלה. זה לא מאבק של ציבור נגד ציבור.

ההפגנה בבני ברק אינה יכולה שלא להצטייר כהתרסה נגד הציבור החרדי. אין לזה מקום, בוודאי באווירה הטעונה כל כך.

חבל.

* המנצח בתחרות השקר הגס – בכל תרבות השקר הביביסטית, אין שקר בזוי, עלוב, נתעב ומרושע יותר מהצגת מחאה עמוקה וכואבת של לפחות מחצית העם, שנאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כ"סירוב לקבל את תוצאות הבחירות". ואין שקר שהוא מספק גס ונתעב כדי שהביביסטים לא ידקלמו אותו בלי לחשוב.

* זו לא ההסברה – "ההסברה שלנו לא עבדה", מסביר השר מיקי זוהר את ההתנגדות העממית הרחבה והנחושה למהפכה המשטרית. גם שר הרווחה מרגי העביר ביקורת על תיווך הרפורמה: "גם את האוכל הכי טעים – צריך לדעת איך להגיש".

לא הבנתם את הבעיה. הבעיה אינה ההסברה, אינה השיווק, אלא המוצר. הבעיה אינה בהגשת האוכל, אלא בכך שהוא רקוב.

ועוד אמר השר זוהר: "צריך לשבת ולדבר ללא תנאים ובאופן מיידי. כל אחד עומד על שלו ובינתיים אנחנו משלמים מחיר כבד. גם התומכים וגם המתנגדים לרפורמה צריכים להבין שאנחנו עם אחד עם אחריות משותפת, אסר לנו להרוס הכול גם אם אנחנו לא מסכימים". מסכים לחלוטין. על הממשלה לעצור מיד את בליץ החקיקה ולגנוז את המהפכה, ולשבת להידברות על בניית רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. אמנם הממשלה בעטה בסולם שהנשיא הגיש לה כדי לרדת מהעץ, אך ממש לא מאוחר. אם החוק להשתלטות פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים יעבור בקריאה שניה ושלישית, זה יהיה מאוחר מדי. אז, אי אפשר יהיה עוד לקיים הידברות.

* הדי-9 דורס גם את הביטחון – אחרי מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה בראיון, שאילו העריך את התגובה הישראלית, לא היה מבצע את פיגוע החטיפה שהוביל למלחמה. את הלקח הוא הפיק ב-16.5 שנים של הסתתרות בבונקר ונצירת האש. הפיגוע במגידו, הסתכם בפצוע אחד, אבל היה זה פיגוע אסטרטגי, שאילו הצליח עלול היה לשנות את כל המשוואה שנוצרה במלחמת לבנון השניה. ואיך הגיבה ישראל?  לא הגיבה. הבליגה. הכילה. הפגינה חולשה, שתזמין הסלמה טרוריסטית. כפי שישראל חזרה למדיניות ההבלגה וההכלה של ירי הרקטות מרצועת עזה, שהופסקה תחת ממשלת בנט. כפי שאחרי הצהרות הרהב האינפנטיליות לאחר רפורמת הפיתות הפאתטית, שב"ס – שתחת אחריותו של הכהניסט, חתם השבוע על הסכם כניעה עם נציגות ארגוני הטרור בבתי הכלא, שאיימו בשביתת רעב. כפי שישראל חתמה על הסכם העברת כספים אדירה ללא תנאי לרש"פ, בחתימת סמוטריץ'. מה היה קורה כאן אם רק קמצוץ מכל אלה היה נעשה בידי ממשלת בנט (אגב, קמצוץ מכל אלה לא היה נעשה בידי ממשלת בנט)? אבל לממשלת מלא-מלא מותר.

מה גורם לחולשה הזאת? מה גורם לפער בין הרהב המיליטנטי המתלהם והמתריס של סמוטריץ' ובן גביר לבין מדיניות הממשלה.

נתניהו יודע שיש צורך בלכידות לאומית כדי ליצור את החוסן הלאומי שיאפשר לפעול כראוי נגד עליית הטרור והאיומים. את הלכידות הלאומית הם הרסו ב-12 השבועות מאז ראשית המהפכה המשטרית. הבעיה היא שגם האויב מבין זאת, ולכן הוא מגביר ויגביר את תוקפנותו.

כך, הדי-9 שנועד לדרוס ולרמוס את מדינת החוק ומערכת המשפט, דורס ורומס גם את כלכלת ישראל ואת ביטחון ישראל.

* לעשות סדר – השר הכושל בן גביר קורא לעשות סדר בחווארה.

רגע רגע. הרי אנשיו כבר עשו שם "סדר", לא? הרי הח"כהניסט פוגל אמר שהפוגרום בחווארה הוא פעולת ההרתעה המוצלחת ביותר מאז "חומת מגן". כן, ראינו ולמדנו מה זו הרתעה כהניסטית.

* הרוע המוחלט – למה בן גביר סיכל את חוק האיזוק האלקטרוני?

כי הוא התגלמות הרוע. הוא הרוע המוחלט.

* הכרה בתרומת העדה הדרוזית – פרס ישראל על מפעל חיים יוענק ביום העצמאות לאמל נאסראלדין, בן 94, איש דלית אל-כרמל, מייסד "יד לבנים" הדרוזי, ממייסדי התנועה הדרוזית הציונית וח"כ מהליכוד.

לפני שנים אחדות, השתתפתי בביקור בדלית אל-כרמל של קבוצת ירוחם, בהנהגת צביקה צמרת, באירוח התנועה הציונית הדרוזית, בהובלת מייסד התנועה יוסף נאסראלדין, חברו הקרוב של צביקה, שכמדוני הוא בנו או אחיינו של אמל. ביתו של יוסף היה עמוס בסמלי הציונות, תמונה של הרצל, סמל המדינה ואפילו תמונה של אריה דולצ'ין, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית שקיבל להסתדרות את התנועה הדרוזית הציונית. במהלך הסיור ביקרנו גם בבית יד לבנים, שם פגשנו את אמל, ששכל את בנו ואת נכדו במלחמות ישראל.

התרשמתי מאוד מהפגישה עם פטריוט ישראלי, דרוזי גאה, איש חזון, אדם חכם, איש  עשיה.

שמחתי על זכייתו בפרס ישראל. הענקת הפרס מבטאת הכרה בתרומתה הגדולה של העדה הדרוזית למדינת ישראל.

* עשור למותו של אלישע פורת – ב-24 במרץ מלאו עשר שנים למותו של המשורר, הסופר, המסאי, חוקר הספרות, המתרגם והחקלאי אלישע פורת, חבר קיבוץ עין החורש.

שמור אצלי מכתב שכתב בכתב ידו היפה, כששלח לי את ספרו "חושניה, המסגד".

אורי שלום!

נוסעים ומבקרים רבים, מכרים ושאינם כאלה, המכירים את שירי הספר הזה, ובמיוחד את השיר "חושניה, המסגד", מספרים לי, שהתרגשו מאוד, כשעמדו מתחת למסגד החרב בחושניה וקראו את השיר.

הספר יצא בסוף 75, ואני כבר התרפאתי אז בירושלים, בלימודי יהדות. עליתי לשם לאחות את השברים שהצמיחה המלחמה. הספר דיבר אל כמה מבקרים, זכה לביקורות מעטות אך טובות. אבל לא זכה לאהבת הקהל הרחב. על התקבלותו ועל אי התקבלותו, סיפרתי כמה סיפורים משעשעים בספריי. אתה יכול למצאם ב"איקונין סדוק", למשל, או ב"המשיח מלה-גרדיה" למשל, או ב"מחיקת עוונות" – אם הספרים הללו מצויים בספרייתכם.

ובחורבן קונייטרה-החדשה ננוחם,

אלישע פורת.

במלחמת יום הכיפורים, שממנה חזר פוסט טראומטי, אך המשיך לשרת במילואים כלוחם עוד שנים רבות, כולל במלחמת שלום הגליל, הוא לחם בגולן ובמובלעת הסורית. כאשר הגיע למסגד בחושניה, נגלה לנגד עיניו המחזה המזעזע – גופות של לוחמי צה"ל כפותים, וירויים בראשם. שבויים שנרצחו בידי הצבא הסורי. אחד מהם היה דודו של גלעד שליט.

את השיר "חושניה, המסגד", כתב אלישע בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,

האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973.

          * ביד הלשון

מכשכש – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "דוד ביטן ביטא את מה שרבים חושבים, כשאמר שהזנב מקשקש בכלב".

איך בדיוק זנב מקשקש? ההגדרות לקשקוש על פי מילוג: 1.ציור צורות ללא ארגון וללא חשיבה. 2. פטפוט, דברי שטות. 3. ערבוב, טריפה, בחישה. אף אחת מההגדרות אינה מתקשרת לזנב של כלב.

איך עושה כלב? בזנב, אני מתכוון. הוא מכשכש. והנה הגדרת הכשכוש על פי מילוג: הזיז, נענע, נפנף – לרוב לגבי זנב.

במאמר במהדורה המודפסת נכתב "מקשקש". במהדורה המקוונת תוקנה הטעות: הזנב מכשכש בכלב.

* "חדשות בן עזר"

שני קווים מקבילים

במסגרת מפגשי "חולקים", המשותפים ל"עיינות" במרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, הוקדש המפגש בשבוע שעבר למהפכה המשטרית, או בשם החיבה שלה "הרפורמה המשפטית".

בחלקה הראשון נערך דיאלוג בין עדי ארבל מפורום "קהלת", התומך במהפכה, לבין אורי הס מהתנועה לאיכות השלטון, המתנגד לה, בהנחיית עו"ד אירה רובין ממרום גולן.

יש לציין שהיה זה דיאלוג עמוק, מעניין, ענייני, לא מתלהם, עם כבוד הדדי רב בין הניצים. המובן-מאליו הזה אינו חזון נפרץ בתקופתנו ובמקומותינו, בלשון המעטה, ולכן כבר על כך ראויים השנים להערכה. יתר על כן, עצם העובדה שניתן לקיים דיאלוג כזה, ברוח כזו, נותן יסוד כלשהו לאופטימיות.

אך דווקא העובדה שהדיאלוג הזה היה מכבד כל כך ושונה כל כך מסגנון העימות הנוכחי, הבליטה את העובדה שהשניים היו כשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אי אפשר היה לזהות תזוזה של זה לקראת זה, ולו במילימטר. כל אחד דבק בעמדתו. ואם כך בדיון כזה, השונה כל כך מן הלהט הסוער והזעם הקדוש המאפיין את המחלוקת הייצרית כל כך הקורעת את החברה – קשה להיות אופטימי ביכולת לגבש הסכמה לאומית. ואם לא נגבש הסכמה כזו, החברה הישראלית עלולה להידרדר לאסון.

את עדי ארבל אני מכיר כבר 14 שנה. הכרנו במכון לאסטרטגיה ציונית, שהוא היה מראשיו ואני עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה במסגרתו. עמדותינו אז היו קרובות למדיי אלו לאלו, בתחומים רבים. חלקנו גם ביקורת משותפת על האקטיביזם השיפוטי ועל המישפוט של החברה הישראלית והבנה שיש צורך בשינוי ובהגדרה אחרת של מערכת היחסים בין הרשויות. דעותיי לא השתנו מאז. והנה, אנו ניצבים היום משני עברי המתרס במחלוקת הקורעת את החברה הישראלית. הדבר עורר בי מחשבות נוגות באשר להקצנה בימין הישראלי. כפי שבאותם ימים איש לא יכול היה להעלות על דעתו שהימין הישראלי אי פעם יעניק לגיטימציה לכהניסטים ולבטח לא שיראה בהם שותפים טבעיים וימנה את החוליגן הכהניסט לשר ל"ביטחון" לאומני – כך מי היה מעלה על דעתו, שהביקורת על מערכת המשפט תביא למהפכה שמשמעותה ביטול עצמאותה של מערכת המשפט והפיכת הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה? מי היה מעלה על דעתו שהמענה לטיפול במיגרנה הזאת, יהיה עריפת הראש?

החלק השני הוקדש לשיח בקבוצות דיון. ההתחלקות לקבוצות הייתה ספונטנית. בקבוצה שבה ישבתי נטלו חלק 16 אנשים. על אף הספונטניות ואולי אף המקריות בחלוקת הקבוצות, בלטה לעיניי העובדה שבדיוק שמונה מן המשתתפים הם "דתיים" ושמונה – "חילונים" (אני לא שלם עם ההגדרות הדיכוטומיות הללו, ולכן המירכאות). לצערי, זו בדיוק החלוקה בדיון, בין התומכים ברמה זו או אחרת במהפכה לבין הנוטים להתנגד לה. אגב, החלוקה הזאת אינה מייצגת. השתתפתי בהפגנות נגד המהפכה, ומספר הדתיים שהשתתפו בהן היה גדול והוא הולך וגדל מהפגנה להפגנה. אך כך היה בקבוצה שלנו.

לא היה זה שיח מתייפייף ולא ניסיון הדדי לרצות. היה זה דיון נוקב וכואב, אף שהתנהל בצורה מכבדת ורצינית, כיאה לרוח הגולן. איני חושב שהמפגש העביר מי מהמשתתפים בו מתמיכה להתנגדות או להיפך. אבל אני משוכנע שכל מי שנטל בו חלק, לפחות בקבוצה שבה השתתפתי, למד להבין טוב יותר את עמדת בני הפלוגתא.

אני משוכנע שאיש מבין המשתתפים, לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שכל המחאה הזאת היא בסך הכל התנגדות "שמאלנית" לתוצאות הבחירות, והמהפכה היא תירוץ של אליטה פריבילגית לשמור על מעמדה בלה בלה בלה; כל אותו הבל, כל אותה רעות רוח, כל אותה גישה מזלזלת המופנית כלפי מתנגדי המהפכה. אין לי ספק, שכל מי שהיה בקבוצה מבין שמדובר בהתנגדות אמתית, קשה וכואבת, מתוך ידע והבנה של משמעות המהפכה, וחשש של ציונים פטריוטים שמשהו רע וקשה מאיים על הבית המשותף שלנו. ומצד שני, איש מבין המשתתפים לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שתומכי המהפכה רוצים למגר את הדמוקרטיה, להשליט כאן דיקטטורה, ושהם שיכורי כוח אחוזי אמוק שמנסים להשליט את רודנות הרוב על החברה הישראלית. כל מי שהיה בדיון, אינו יכול שלא להכיר בכאב אמתי, אותנטי, של ציבור רחב החש נפגע מהמערכת המשפטית שפסיקות שונות שלה איימו על השקפת עולמו ויצרו תחושה שרצונם להשפיע על פי ערכיהם באמצעות הקלפי נבלם בשל התערבות משפטית. גם בלי להסכים עם כאבי הצד האחר – גם הבנתם וההכרה באותנטיות שלהם חשובה. תנאי ליכולת להגיע להסכמות, היא אמון הדדי והכרה בשאיפת הטוב של בעל הדעה האחרת. בקבוצת הדיון שלנו זה היה. (אני חייב להודות על האמת, שההכרה שלי בשאיפת הטוב של בני הפלוגתא שלי, אינה כוללת מספר פוליטיקאים בכירים מושחתים, שמנסים לדחוף את המהפכה מאינטרסים אישיים, המנוגדים לטובת הציבור).

במהלך הדיון, ביקשה מנחת הקבוצה, בינה פבזנר, שכל אחד מאתנו יצביע על דבר אחד שהוא מוכן לוותר עליו, כדי להגיע להסכמה. לא היה אחד מן המשתתפים, שלא הצביע על ויתור אפשרי. תחושתי הייתה, שאילו קבוצת הדיון הייתה קבוצת משימה, שמטרתה הייתה לגבש הסכמה על רפורמה קונסטרוקטיבית מוסכמת – היא הייתה משיגה את המטרה. ואף שהקבוצה הורכבה מאזרחים מן השורה, שאינם נמנים עם מקבלי ההחלטות, התחושה הזאת משמחת אותי ונותנת לי להאמין שהדבר אפשרי.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏22.3.23

* סעיף ההפיכה – ה"ריכוך" במהפכה – "השעיית" מרבית סעיפי המהפכה המשטרית, והעברה לפני פסח "רק" את הסעיף הנוגע לוועדה למינוי שופטים.

זהו ניסיון לסמם ולהרדים את המחאה במצג שווא של "ריכוך" ו"פשרה". אך זו אחיזת עיניים. הסעיף הזה הוא הבעייתי והקשה ביותר בכל סעיפי המהפכה. הוא הסעיף שהופך את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. הסעיף הזה, של ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו היא ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של ראש הממשלה. וכל שאר הסעיפים לא מבוטלים. רק נדחים. ובמקביל, ממשיכים בבליץ חוקי השחיתות, שכביכול אינם חלק מן המהפכה.

ניסיון ההרדמה לא יצלח. ההיפך הוא הנכון, הוא רק יחריף את המאבק.

* בעד מה המאבק – ברור נגד מה מתנהל המאבק – נגד המהפכה המשטרית. אבל בעד מה המאבק?

התשובה לשאלה מצויה בשלושת סמלי המאבק – דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות.

המאבק הוא להגנה על ההסדר המכונן של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. ההסדר הזה הוא מקשה אחת. מי שמניף את ידו הגסה על יהדותה של ישראל או על דמוקרטיותה, מניף את ידו על המכלול, על ההסדר המכונן כולו.

לא את כל דרכי המאבק אני אוהב ויצאתי נגד מרכיבים מסוימים בתוכו ובראשם הסרבנות, שבעיניי מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית. אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי כחול לבן, יוצאים בדבקות, בנחישות ובהתמדה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע, ומפגינים למען אבני היסוד של המדינה, מעידה על עומק האמונה בהסדר המכונן ועל עוצמתה.

ממשלת נתניהו הופתעה לגלות בישראל אזרחים, לא נתינים. אזרחים שנאבקים על ערכי הציונות, שהם היסוד להקמת מדינת ישראל, לקיומה ולעתידה.

עם ישראל חי!

* מבחן המנהיגות הגדול בחייו – כתבתי בצרור הקודם "נאום לאומה", שראוי היה שנתניהו יישא, ובו יכריז על הפסקת המהפכה המשטרית וכניסה מיידית למו"מ על רפורמה משפטית בהסכמה לאומית רחבה.

ואם נתניהו יישא נאום כזה, מה יקרה אז?

רבים מהבייס שלו יזעמו, ירקעו ברגליים ואולי אף יבעטו. יראו בו מנהיג חלש שהחמיץ הזדמנות היסטורית בכך שנכנע למתנגדיו.

החלק המיליטנטי במחאה; אלה שמתנגדים לכל פשרה ורל"ביסטים אמתיים (כן, יש גם כאלה. הביביסטים מציגים כל מי שאינו סוגד לנתניהו כרל"ב וזו כמובן שטות, אבל כן, יש כאלה) – אף הם יראו בכך חולשה וירצו למנף את "ההתקפלות" להמשך המאבק עד לכניעה.

אבל

מנהיג לאומי צריך לראות בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, ואין לי ספק שנתניהו מבין שהאינטרס הלאומי הוא לעצור את מצעד האיוולת, שעלול למוטט את החברה, את הכלכלה, את יחסי החוץ ואת ביטחון המדינה.

האינטרס הלאומי הזה הוא גם אינטרס של נתניהו, שלבטח אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כרחבעם, שקרע את ממלכת ישראל, וכמי שבמו ידיו החריב את כל הישגיו מהקדנציות הקודמות.

אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור יתמוך במהלך, ינשום נשימת רווחה ויודה לנתניהו על גילוי אומץ מנהיגותי.

נתניהו ניצב כעת בפני מבחן המנהיגות הגדול בחייו. האם יש בו כוחות נפש ומנהיגות לעשות את הדבר הנכון?

* חבל ההצלה – שר הביטחון יואב גלנט איים להתפטר אם הממשלה לא תגיע להידברות ולפשרה.

מפתיע? האמת היא שהופתעתי שגלנט שתק עד היום. סוף סוף הוא מתחיל לגלות עמוד שידרה ואומץ לב אזרחי. לוין תופס את נתניהו בביצים באיומי התפטרות? הגיע הזמן שגלנט, דיכטר, ניר ברקת וגילה גמליאל יודיעו שיתפטרו אם הממשלה לא תלך להידברות ופשרה ויחד עם אדלשטיין, דני דנון ואחרים יצביעו נגד המהפכה.

הם עשויים להיות חבל ההצלה של מדינת ישראל.

* תקצור אנרכיה – ממשלה ששר המשפטים (!) שלה מהלך אימים על בג"ץ ומצהיר שהממשלה תפר פסק דין שלא יהיה לטעמה, מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת זכות קיומה.

ממשלה שזורעת תרבות עבריינית של לית דין ולית דיין, תקצור אנרכיה.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* ממשלה אנרכיסטית – באיזו זכות ניתן לדרוש מאזרח לציית לפסיקת בית המשפט, אם הממשלה מצהירה שתפר פסיקה שלא תהיה לטעמה?

קוראים לזה אנרכיה.

זו ממשלה אנרכיסטית.

* אל תגידו "לא ידענו" – בוועדת אגרנט על תוצאות אסון המהפכה המשטרית, הדרג המדיני לא יוכל לטעון שלא הזהירו אותו, שלא הייתה התרעה, שמישהו דיבר על "סבירות נמוכה".

* חילוף תפקידים – אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותם. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.

בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.

לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שקיבלה אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית. 

מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? השלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.

השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.

הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו… הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים… במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה… שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".

למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.

* התנקשות בטוהר הבחירות – במסגרת בליץ החקיקה המטורלל, אחת מהצעות החוק הקואליציוניות היא שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לא ימונה עוד בידי נשיא בית המשפט, אלא בידי יו"ר הכנסת, והוא לא יהיה שופט. יש לזכור שיו"ר הכנסת ממונה, בפועל, בידי ראש הממשלה, הוא שליחו ולמעשה כפוף אליו. כזאת היא הפרדת הרשויות שלנו.

הצעת החוק היא ניסיון להשתלטות פוליטית על ועדת הבחירות; גם בטוהר הבחירות הם רוצים להתנקש.

* הצבעה חשאית – אפרופו הצעת החוק לפיה יו"ר הכנסת ימנה את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית:

אזרח הגיע לקלפי בדמוקרטיה העממית בבריה"מ.

הוא קיבל מוועדת הקלפי את המעטפה שעליו לשלשל לקלפי.

הוא אמר: חברים, ברור שאצביע כפי שמצופה ממני. אבל אפשר אולי לראות למי אני מצביע?

התשובה: נייט. זו הצבעה חשאית.

* עולה על כל אבסורד – על פי החוק, הבחירות לכנסת מתקיימות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון, ארבע שנים אחרי תחילת כהונתה של הכנסת. לכן, אם הבחירות הוקדמו ולא התקיימו במועדן, יתכן שכהונת הכנסת הבאה תתארך.

כמעט אף פעם זה לא קרה, כיוון שרוב הכנסות התקצרו. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדן הייתה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988. ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 החזיקה מעמד עד תום הקדנציה. וכיוון שהבחירות לכנסת ה-11 נערכו באוגוסט 1984, הכנסת כיהנה 4 שנים ו-14 שבועות והבחירות התקיימו בנובמבר 1988, ביום שלישי הראשון בחודש חשוון.

הבחירות האחרונות, לכנסת ה-25, נערכו ב-1 בנובמבר, ו' בחשוון תשפ"ג. אם הכנסת תמלא את ימיה, הבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ז, בשנת 2026. כעת באה הקואליציה עם הצעה מטורללת. לטענתם, אם הבחירות תתקיימנה ביום שלישי ב' בחשוון, יחסרו ארבעה ימים להשלמת ארבע השנים, ולכן יש לדחות אותן בשנה, ולקיים אותן ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ח, כלומר ב-2 בנובמבר 2027. במילים אחרות, קדנציה של חמש שנים ויום! למה? בגלל ארבעה ימים. הרי אם באמת ארבעת הימים משמעותיים בעיניהם, הם יכלו להציע לדחות את הבחירות בשבוע, לשבוע השני של חשוון.

הייעוץ המשפט לכנסת כבר הביע התנגדות נחרצת. מן הסתם, זו תהיה גם עמדת היועמ"שית. ואם יהיה חוק כזה, ברור שבג"ץ יבטל אותו. אופס. הרי הם רוצים לעקר את בג"ץ. בג"ץ יבטל? הרוב האוטומטי יתגבר על הביטול ב-61 ח"כים.

הם כל כך יהירים ושיכורי כוח, שאפילו לא יכלו טקטית להסתיר את כוונתם לדחות בשנה את הבחירות עד אחרי קבלת חוקי המהפכה. הרי שתי הדוגמאות הפופולריות למה הכרחי בג"ץ עצמאי שיכול להפעיל ביקורת שיפוטית, הן "ואם הרוב יחליט להרוג את הג'ינג'ים" ו"ואם הרוב יחליט שהבחירות לא תתקיימנה כל ארבע שנים, אלא כל חמש או שש שנים". גם על הדוגמה השניה הטענה היא שזו דמגוגיה, אד-אבסורדום. והנה, כבר עכשיו מתברר שהמציאות עולה על כל אבסורד.

אגב, להערכתי זה לא יקרה. איני רואה היתכנות לכך שהממשלה הרעה הזאת תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך שקריה ותתפורר די מהר.

ובלי קשר למזימה להאריך בשנה את כהונת הכנסת הנוכחית – יש לשנות את חוק הבחירות. לקבוע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון אחרי מלאת ארבע שנים לבחירות שקדמו להן.

* ארורים המסיתים – כתב לי ע.ב., ביביסט מצוי: "האויב מספר 1 של ישראל הוא בג"ץ! 250,000 טילים וכתב"מים קטנים עליו. ממשלת ישראל הנוכחית פועלת ממש לפי סדר העדיפויות הנכון".

ארורים בני העוולה המנוולים והנקלים, שבמשך שנים של הסתה נתעבת, הפכו ביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב. לפצצות שנאת חינם, שנאת אחים. ארורים!

ארורים המנוולים בני העוולה הנקלים, שגורמים לביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב., שרואים בבג"ץ את האויב מס' 1 של ישראל, להיות מרוצים כל כך מהממשלה הנוכחית ומסדר העדיפויות העקום שלה. ארורים!

אז נכון, אותו ע.ב. הוא לא בדיוק המיתר המכוון ביותר בגיטרה. גם יונה אברושמי לא היה גאון. אבל המנוולים בני העוולה הנקלים שמסיתים אותו סוג של אנשים, ביביסטים מוסתים ולא כל כך חכמים, בלשון המעטה, יהיו אשמים כאשר יצורים מן הזן של הביביסט המצוי ע.ב. ירצחו שופט בג"ץ (הגם שהם לבטח יגלגלו עיניים ויגנו אותם).

* הרמז ברור – כאשר נתניהו שותק לנוכח גל הטרור נגד המפגינים, שכבר כלל שני פיגועי דריסה – האספסוף מבין היטב את הרמז.

* את מי הוא יאשים? – כאשר מסע הטרור נגד המפגינים יסתיים ברצח, את מי נתניהו יאשים?

* הבוקר שלמחרת המהפכה – רוצים לדעת מה יקרה כאן ביום שלמחרת המהפכה? שימו לב להצהרתו של אמסלם, שמפכ"ל המשטרה יישלח לכלא.

אחרי המהפכה, לא יהיה בג"ץ, לא תהיה רשות שופטת עצמאית, לא תהיה הפרדת רשויות. הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת תהינה רשות אחת – הממשלה. פוליטיקאים מן הזן של אמסלם, יהיו גם השרים וגם השופטים. והם ישלחו לכלא מי שלא בא להם בטוב. למשל, מתנגדי משטר. למשל, מפכ"ל משטרה, שמבין שעליו להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של הפרחח הכהניסט הממונה עליו, ושנאמנותו היא לחוק, למדינה ולאזרחיה ולא לאף פוליטיקאי. מפכ"ל שמנסה לשמור על המשטרה שלא תהפוך למיליציה כהניסטית ששופכת דם של מפגינים מתנגדי משטר, יישלח לכלא בידי שרים-שופטים כמו אמסלם.

* למה הוא מינה סמולן? – למה אמיר אוחנה מינה סמולן, אנרכיסט בוגד למפכ"ל המשטרה?

* ככל שהוא יקבל פחות – מסתבר שההתרברבות של בן גביר, על כך שהשיג 9 מיליארד ש"ח תוספת לתקציב המשטרה הייתה פייק. מדובר במיליארד בלבד.

האמת היא, שאם הכסף הולך לניסיונותיו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית – ככל שהוא יקבל פחות, הנזק יהיה קטן יותר.

* תועבה – העובדה שראש כנופיית הכהניסטים, החוליגן הפשיסט והגזען, איש שכל חייו התעמת עם כוחות הביטחון והפריע להם; אדם שכל חייו עבריינות ופרעות, מי שלא שירת יום בחייו בצה"ל או בשירות לאומי ושעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק והפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון בעבודתם – הוא שר בממשלה, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה היהודית.

מילא שר. נתניהו הפקיר בידי המופקר הזה, שצה"ל בצדק לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק, את ביטחון הפנים של ישראל. עובדה זו רק מעצימה את החרפה.

כאילו לא די בכך, הוא קיבל את השם הפלצני "שר לביטחון לאומי" ומנסה לחוקק חוקים פרסונליים פשיסטיים שיהפכו אותו למפכ"ל-על ויאפשרו לו לחלק פקודות בלתי חוקיות בשטח, בעיקר בהפגנות נגד הממשלה, כמו בדיקטטורות חשוכות ובמדינות עולם שלישי.

השר המתועב הזה מעלים עין כאשר אנשיו מבצעים פוגרום בערבים. הוא מעלים עין לנוכח טרור נגד מפגינים, ולעומת זאת הוא מנסה לכפות על השוטרים לשפוך דם של מפגינים, מתנגדי המשטר.

וכאשר בג"ץ מבהיר לו שאין לו סמכות לפעול כך, הוא כבר רוצה לחוקק עוד חוק פרסונלי, שיאפשר לו להורות לשוטרים מה לעשות. הוא רוצה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.

מיהו ראש הממשלה המופקר שמאפשר את הזוועה הזאת? איזו הידרדרות מוסרית של מדינת ישראל, של העם היהודי?

רק לפני פחות מארבעה עשורים כל 119 הח"כים חוץ ממורו ורבו "הרב" כהנא שרי"י, אבי אבות הטומאה, תמכו בחוק שישלול מהכהניסטים הגזענים הפשיסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. בחסות אקטיביזם משפטי פרוע של שופטי בג"ץ שנהגו כאידיוטים שימושיים והכשירו את השרץ, המסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא וגולדשטיין, הוא נכנס לכנסת ועכשיו לממשלה, ומבחינתו הוא עושה את כל הדרך לשלטון, כדי שיוכל להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.

לא הייתה תועבה כזאת בישראל.

* כמו הכלבים הפירנאים – לפני שנים לא מעטות, ענפי הבקר של יישובי צפון הגולן, גידלו גורים של כלבי הרים פירנאים, שנועדו לגדול עם העדר, ובבגרותם – להגן עליו מפני טורפים. הרעיון התבסס על מאות שנות ניסיון באירופה, שבהן הכלב הפירנאי שמר על העדר "שלו" בהצלחה מפני זאבים, תנים ודובים.

הגורים החמודים גדלו והחלו לטרוף את העגלים, שהם נועדו לשמור על חייהם, שלומם וביטחונם.

וזה כל כך מזכיר לי את הפקרת ביטחון הפנים של מדינת ישראל בידי הפרחח הכהניסט. (הסתייגות – במקרה דנן, הניסיון האירופי אמור להזהיר אותנו מפני הפקרת הביטחון בידי פשיסט).

* רעיית החוליגן – רדיו וויינט ראיין את זרש בן גביר. והנה, מצאנו גאון שמאמינה ברפורמת הפיתות.

* פוגל צדק – אחרי הפוגרום בחווארה הצהיר ח"כהניסט פוגל שהוא יצר הרתעה שלא היה כדוגמתה מאז "חומת מגן".

ואכן, מאז – פיגוע אחרי פיגוע אנחנו רואים שפוגל צדק.

* שוב – ושוב רקטה מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל. ושוב פשע המלחמה הפלשתינאי נגד האנושות – ירי מכוון של רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. ושוב ישראל אינה מגיבה. ושוב מדיניות ה"הכלה" הזכורה לרע, שנתניהו מוביל, כפי שהוביל בממשלותיו הקודמות, שהופסקה בידי ממשלת בנט ושבה וחזרה. ושוב מתחילים להשתמש בביטוי המאוס "טיפטופים".

לא אחזור על הצעתי – מה נכון לעשות ברצועת עזה. כדי לעשות זאת, יש צורך בחוסן חברתי ובאחדות לאומית. בתוך שלושה חודשים הממשלה ריסקה את החוסן הלאומי. האויבים מבינים זאת ותוקפנותם עולה.

אם יש לממשלה אחריות לאומית, עליה לעצור מיד את המהלך המטורף שלה.

* המפה המנדטורית – מהי המפה שהייתה תלויה על דוכן הנואמים שעליו נשא סמוטריץ' דברים בכנס בצרפת? זוהי המפה המנדטורית; המפה שעליה חבר הלאומים נתן לבריטניה את המנדט להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המפה הזו כוללת את שטח ישראל ושטח ירדן.

ב-1922, בעקבות מאורעות תרפ"א (1921), מאורעות הדמים שבהם ערביי א"י התנפלו על היהודים במסע רצחני, פרסמה בריטניה את הספר הלבן של שר המושבות צ'רצ'יל, שקרע את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט והעניק אותו לאמיר עבדאללה איבן חוסיין, להקמת הממלכה ההאשמית.

התנועה הציונית כולה מחתה על הקריעה. חבר ההנהלה הציונית זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת חריפה על ההנהלה, שלטענתו השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי. הוא הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, שממנה נגזרו לימים בית"ר, אצ"ל, תנועת החרות והליכוד. ז'בוטינסקי נאבק על מימוש המנדט הבריטי ותנועתו אימצה את מפט המנדט כסמל. זו הייתה המפה הרוויזיוניסטית, זו הייתה מפת בית"ר, סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה יד אוחזת רובה והכיתוב: רק כך! ולימים – זה הייתה הסמל של תנועת החרות, רק ללא המילים "רק כך", כלומר עכשיו, אחרי שקמה המדינה, לא רק הרובה מדבר.

תנועת החרות חרטה על דגלה את "שתי גדות לירדן".  הסלוגן של התנועה נפתח במילים "לשלמות המולדת" – הכוונה הייתה למולדת השלמה משתי גדות הירדן. במסמך "שליחות התנועה ועקרונותיה", העיקרון הראשון נפתח במילים "שחרור המולדת כולה". תנועת החרות לא הכירה בממלכת ירדן. בעיתון "חרות" נכתב תמיד "ירדן", במירכאות, כי זו לא באמת מדינה.

אבל זה היה חלום רחוק, נכון יותר פנטזיה. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, תנועת החרות נאבקה בשם שלמות המולדת נגד חלוקת הארץ. אמנם בגין נהג לומר "נגד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית", אך למעשה תנועתו ויתרה על הדרישה לעבר הירדן המזרחי. כראש הממשלה הוא קרא לשלום עם ירדן, ללא מירכאות כמובן. הליכוד, מהאופוזיציה, בהנהגת נתניהו, תמך בהסכם השלום עם ירדן (1994). כל סוגיית עבר הירדן המזרחי לא נותרה אלא כחלום רחוק, ערטילאי, לא בר מימוש. וככזה, הוא בהחלט חזון לגיטימי.

אגב, גם חלקים בתנועת העבודה דגלו בשלמות הארץ משתי גדות הירדן, ובראש ובראשונה טבנקין והקיבוץ המאוחד. בניגוד לרוויזיוניסטים, הם לא ציירו מפה מדויקת, והרי זו מפה של הקולוניאליזם הבריטי, אלא דיברו באופן כללי על ארץ ישראל מן הים עד המדבר. טבנקין עצמו לא חתם על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, בטענה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו ולחתום על כרוז שנפתח במילים ארץ ישראל השלמה כולה בידינו, כאשר הגלעד והבשן אינם בידינו.

הסמל, כאמירה סמלית, נשאר סמלה של תנועת החרות וכך גם של תנועת בית"ר.

סמוטריץ' נאם בכנס לזכרו של ז'אק קופפר, ממנהיגי תנועת החרות, הליכוד ותנועת בית"ר בצרפת. בכנס, על דוכן הנואמים, הייתה תלויה כרזה ועליה סמל בית"ר – המנורה ודגל ארץ ישראל המנדטורית שהוא הסמל הרוויזיוניסטי. סמוטריץ', שביקר בצרפת, הוזמן כאורח לאירוע. ברור שהוא לא עיצב את התפאורה, ברור שהוא לא היה מודע לה, וברור שלא היה זה אירוע שקרא לכבוש את ירדן.

איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או במוטיבציית יתר לסנגר עליו, אבל אני רוצה לסנגר על האמת – הביקורת עליו אינה מוצדקת. יש מספיק סיבות לבקר אותו ואין סיבה להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת.

ובכלל, הרגישות של ירדן קצת צבועה, כאשר חברי פרלמנט שלה קוראים להשמדת ישראל והיא באופן רשמי מצדדת ב"זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של ישראל.

ובאשר למפה המנדטורית – אני מתעב את המפה הזאת, כי הגולן אינו נכלל בה. הגולן לא נכלל בשטח המנדט הבריטי אלא בשטח המנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. ואף על פי כן, איני תוקף את סמוטריץ' שנאם מעל מפה שבה הגולן אינו חלק מישראל, כי אני מבין שהמפה הזו אינה יותר מסמל.

* אלישע פורת – בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך ב-2007 באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס… וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו". "גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו". "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!", קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. – "כן, ומי אתה?" – "אלישע פורת". – "אתה אלישע פורת?!". וכך פגישתנו הייתה למפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב לפני עשר שנים, ב-24.3.13, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, שבו לחם וכתב את שירי הזיכרון קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.

אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, שאליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.

אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

יהי זכרו ברוך!

* המעמד מחייב – פרשת השבוע – "ויקרא", עוסקת בעבודת הקורבנות, שאינה רלוונטית לחיינו וטוב שכך. אולם ראוי למצוא בתוך הפרשה את המסרים הערכיים, להבחין ביניהם לבין טכניקת עבודת הקורבנות, ולבחון אותם בראי ימינו.

קורבן החטאת המופיע בפרשה שלנו, הוא הקורבן שאנו נדרשים להקריב כדי לכפר על חטא שעשינו בשגגה. יש כאן מסר ערכי, שמצד אחד מבחין בין פשע בכוונה תחילה לבין חטא בשגגה, אך מצד שני, אינו פוטר אותנו מאחריות על חטא בשגגה ועל הצורך לכפר עליו. זוהי תביעה מיוחדת לאחריות. אין די בכך שלא חטאתי במכוון. מצופה ממני להיות ערני כל העת ולפעול באופן אקטיבי כדי להימנע מכישלונות מוסריים.

מסר חשוב נוסף הוא מעמדם של המנהיגים – הכהן המשיח (הכהן הגדול, שנמשח בשמן לכהונתו) והנשיא. הם אינם פתורים מקרבן החטאת על שגיאותיהם. אך אין די בכך. הם נדרשים לקורבן אחר משל אחד האדם. כיוון שהם מנהיגים, נדרשת מהם אחריות גדולה יותר. עליהם לשמש דוגמה ולכן חטא שלהם, גם בשגגה, חמור יותר. הן הם עלולים להחטיא את הרבים. כאשר מדובר בראשי העם, הנזק שבחטאיהם רב יותר, ולכן כפרתם צריכה להיות מהותית יותר. לא חסינות, לא חוק צרפתי. ההיפך הגמור. נדרש מהם יותר ולכן הם ישלמו יותר.

אתגר ליהדות בת זמננו – למצוא תחליף ראוי, המתאים לימינו, לקרבן החטאת בכלל, ולקרבן החטאת של המנהיגים בפרט.

          * ביד הלשון

יכול להיות שזה נגמר – אביב גפן עמד בהפגנה נגד המהפכה המשטרית עם שלט שעליו כתוב: "יכול להיות שזה נגמר".

"יכול להיות שזה נגמר" הוא שם של שיר שכתב אביו של אביב, יהונתן גפן. השיר מתחיל במילים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", והוא מעלה על נס את ההוויה החלוצית של מגשימי הציונות טרם הקמת המדינה. הפזמון, "יכול להיות שזה נגמר" מופיע עם סימן שאלה בסופו: יכול להיות שזה נגמר?

אביב גפן הסיר את סימן השאלה, וכביכול השיב את התשובה: "יכול להיות שזה נגמר". אך התשובה הזו אינה נחרצת. היא בספק. יכול להיות. ויכול להיות שזה ימשיך. זה תלוי בנו.

השיר נכתב לתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'". לבד מהשיר הנוסטלגי הזה, שאר השירים הם הנוסטלגיה עצמה, שירי מולדת ישנים ואהובים שאריק חידש. התקליט יצא לאור לפני חמישים שנה, בשנת 1973, חודשים ספורים טרם מלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים לחם יהונתן גפן בסיני כקצין באוגדת שרון. הוא חזר מהמלחמה הלום קרב ובעל עמדות פוליטיות שמאלניות קיצוניות. ספק אם אז הוא היה כותב את השיר, שבו ליבת הערצתו את דור החלוצים היא ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר; כי לנו, לנו, לנו ארץ זו!"

אך האמת הזו, שלנו, לנו, לנו ארץ זו, היא בהחלט סיבה טובה לקום בבוקר גם היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"

חילוף תפקידים

אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו עמדה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותן. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.

בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל, שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.

לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, מה שקיבל אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית.  

מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? אני משוכנע שיש לתהליך הזה יותר מתשובה אחת, אך תשובתי העיקרית היא שהשלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.

השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.

הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו… הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים… במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה… שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".

למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.

* "בין חברים"

צרור הערות ‏15.3.23

* חוקת-על – אין לישראל חוקה כתובה, אך יש לה חוקת-על, המתומצתת בשלוש מילים: מדינה יהודית דמוקרטית. זה ההסדר המכונן שעליו מושתתת מדינת ישראל מיום היווסדה. כל פגיעה בהסדר הזה יוצרת רעידת אדמה המסכנת את המבנה כולו.

אם תקום פעם ממשלה שתניף יד גסה על יהדותה של המדינה, היא תעורר תגובה קשה לפחות כמו התגובה הציבורית היום. היום, כאשר הממשלה מניפה יד גסה על הדמוקרטיה, היא מעוררת תגובת נגד שאנו עדים רק לקדימון שלה, עוד בטרם חוקי המהפכה עברו קריאה שניה ושלישית.

מטורפים, אתם משחקים באש. הסירו את ידכם הגסה מעל הדמוקרטיה הישראלית. עצרו את ההידרדרות. בלמו את המהפכה המשטרית ושבו להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא; מתווה שמבטיח שישראל תישאר מדינה יהודית דמוקרטית.

* בעד מתווה שאיני מכיר – מי שמכיר אותי יתקשה להאמין שאני כותב זאת וגם אני מתקשה להאמין בכך. אבל אני מודיע מראש, שאני תומך במתווה הנשיא, שלא ראיתי אותו ועוד איני יודע מה כתוב בו.

אין לי ספק שיהיו בו דברים שאיני חושב שהם נכונים. אני בטוח ש"מתווה הייטנר" הוא המתווה המושלם ולבטח טוב יותר. אך במצב הנוכחי, רק קבלת מתווה הנשיא תמנע אסון לאומי של קרע בלתי הפיך והתפוררות החברה הישראלית ומדינת ישראל, שבר כלכלי, שבר בצה"ל, התפוררות משפחות ומשבר, שעוד לא היה כדוגמתו בתולדות המדינה.

מתווה הנשיא הוא תוצר של שיחות רבות בשבועות האחרונים של הנשיא עם כל גורמי הקשת הפוליטית, עם מומחים ואנשי אקדמיה רבים, שפעלו עמו לגיבוש התכנית. התכנית לא תכלול את האלמנטים במהפכה המשטרית שמסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, הוא ייתן מענה לתחושות הקשות בקרב ציבור רחב כלפי מערכת המשפט כמות שהיא, והמתווה מחויב לשינויה.

כבר קראתי שהרצוג הוא "עסקן שמאלני" ומצד שני שהוא עובד אצל מכון "קהלת" ואצל נתניהו. מי שכתבו את הדברים הללו, לבטח יטענו כך גם אחרי שיפורסם המתווה. יש לבודד אותם ולגבש את רוב העם סביב המתווה.

מי שידחה את המתווה, יישא באחריות לאסון לאומי. על הממשלה להעביר מן העולם את המהפכה המשטרית ולאמץ את מתווה הנשיא. על האופוזיציה, ולכל הפחות שתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות – יש עתיד והמחנה הממלכתי, לאמץ את המתווה ככתבו וכלשונו, גם אם לא יאהבו את כל מה שיש בו. בשני הצדדים יהיה צורך במנהיגות חזקה ואחראית שלא תיסחף אחרי הבייס ותוביל לפשרה לאומית ולהסכמה לאומית.

אז יריב לוין ירקע ברגליו, אהוד ברק יצרח, וקיצונים רבים ינהו אחריהם. אך אלה אנשים מסוכנים וחסרי אחריות לאומית, שלא רואים בעיניים, כאילו אין מחר. הם עלולים להוביל אותנו לחורבן.

אם אחד הצדדים בוויכוח הזה יצליח להכניע את הצד השני – יהיה זה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. התבוסה תהיה של מדינת ישראל כולה.

זו שעת האחריות הלאומית.

* win-win – צד א': ניצחנו! הרי אף אחד לא חושב שבאמת התכוונו להעביר את המהפכה המשטרית. הכנסנו לחוק הזה דיר עזים שלם. הרי שלושים שנה לא הצלחנו להזיז במילימטר את המצב המשפטי בישראל. והנה, בזכות המהלך הגאוני והמבריק שעשינו, לא זו בלבד שהצלחנו להעביר רפורמה משמעותית במערכת המשפט, אלא שהיא התקבלה בהסכמה רחבה. נכון, עברנו תקופה קשה של הפגנות סוערות, מחאה המונית, סרבנות וכד', אך לא מצמצנו, לא נבהלנו, לא התקפלנו ובסופו של דבר השגנו את מה שרצינו.

צד ב': ניצחנו! הממשלה הייתה נחושה להעביר את המהפכה המשטרית ככתבה וכלשונה, מה שהיה הופך את ישראל לדיקטטורה מושחתת. בזכות מאבק נחוש וממושך של מאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי הלאום, ימים שבהם שיבשנו את החיים במדינה ויצירת תובנה שהכלכלה תקרוס וצה"ל יפגע אם המהפכה תתממש, קיפלנו את הממשלה, הורדנו אותה מן העץ הגבוה שעליו טיפסה. נכון, התקבלה רפורמה משפטית בהסכמה רחבה. אבל מי אמר שהמצב הנוכחי מושלם? מעולם לא התנגדנו לתיקונים במערכת, נהפוך הוא. ובזכות מאבקנו, במקום מהפכה משטרית קיבלנו רפורמה משפטית.

ממש לא משנה מי יצדק בוויכוח הזה. כי אם נגיע לוויכוח win-win הזה, יהיה זה הניצחון הגדול של מדינת ישראל ונכון יהיה לברך שהחיינו.

* ממשלת הצלה לאומית – לו אני במקומם של לפיד וגנץ, הייתי מציע לנתניהו הקמת ממשלת הצלה לאומית בראשותו, בהשתתפות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, ללא עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית ומפלגת הטרלול הרגרסיבי – נועם, תוך ביטול המהפכה המשטרית וחקיקת רפורמה משפטית על בסיס מתווה הנשיא. כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי יש עתיד והמחנה הממלכתי.

לו אני במקומו של נתניהו, הייתי קופץ על הצעה כזו כמוצא שלל רב.

* והדי-9 בשלו – ממשלת הדי-9 ממשיכה לדהור, לדרוס, לרמוס, לשבר ולנתץ. היא ממשיכה במסע ההרס והחורבן של מדינת החוק ומערכת המשפט. היא ממשיכה לדהור למרות שברור לכל שהמהפכה תדרדר את מדינת ישראל לתהום חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית. שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה מטורפת, הם ממשיכים בריצת האמוק ההרסנית, הכוחנית. אין להם אלוהים.

במקום לעצור את המהפכה ולהמיר אותה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא, הם ממשיכים להפציץ בחוקי תועבה מושחתים, עם הרוב האוטומטי (שרבים ממנו, אולי רובם, מצביעים בעבורו כמי שכפאם שד, מפחד הבייס).

מופקרים.

* תרבות השקר והבריחה מאחריות – כאשר נתניהו חוזר על המנטרה השקרית שהממשלה בעד הידברות ופשרה והאופוזיציה דוחה זאת – הוא משקר, והשקר נועד להאשים את האופוזיציה בנזקי המהפכה המשטרית. זה אותו שקר כמו השקר שהוא הקים ממשלת אחדות עם גנץ וגנץ וכחול לבן הפרו אותו ופירקו את הממשלה. זה אותו שקר כמו השקר שהוא התנגד לעקירת גוש קטיף ועמד בראש האופוזיציה. זאת תרבות השקר והבריחה מאחריות, שהיא התרבות הביביסטית. וחסידיו השוטים מדקלמים גם את השקר הזה.

נכונותו כביכול של נתניהו להידברות היא מצג שווא, כל עוד הדי-9 ממשיך בדהרתו הכוחנית בכל העוצמה, ובליץ חוקי התועבה ממשיך לשבור את מהירות הקול. הוא מציע "מו"מ" בנוסח ערפאת; תחת אש וטרור.

אילו רצה במו"מ, היה עוצר את החקיקה. היה מבטל את המהפכה לטובת רפורמה קונסטרוקטיבית.

כעת, על הנשיא להציג את המתווה שלו. מי שידחה אותו, יישא באחריות לאסון הלאומי.

* שכרון כוח – ארגוני המחאה שיוצאים בתוקף נגד פשרה, לוקים באותו שכרון כוח של לוין ורוטמן.

* סנונית ראשונה של אומץ לב – לוחם החרות יולי אדלשטיין, אדם שישב בכלא הסובייטי במאבקו על החרות, מתחיל לגלות אומץ לב. אתמול הוא נעדר מההצבעות על המהפכה המשטרית. רבים מן השרים והח"כים של הליכוד יודעים שהמהפכה הזאת היא איום על מדינת ישראל ומשתוקקים שתבוטל ותוחלף ברפורמה קונסטרוקטיבית. אבל הם משתפנים מפחד הבייס.

יש לקוות שצעדו הקטן, המהוסס, של אדלשטיין, הוא הסנונית הראשונה של המורדים בליכוד.

* הפעימות הבאות – בנאום שבו הציג את עיקרי המהפכה המשטרית, הציג אותה יריב לוין כ"פעימה הראשונה" ומאז לא אמר מה מתוכנן לפעימות הבאות. ומה באמת צפוי, אם חלילה תאושר המהפכה? חוקים בלתי חוקתיים שכעת ישוריינו בפסקת ההתגברות הרדיקלית, האוטומטית? חוקי מגה-שחיתות שיוגדרו "חוקי יסוד" כדי שבג"ץ לא יוכל להתערב? חוקים פרסונליים מושחתים לחילוץ נתניהו מהמשפט?

משום מה האופוזיציה, התקשורת וארגוני המחאה מתעלמים מן הסוגיה ולוין מכין את הפעימות הבאות תחת הרדאר. חשוב מאוד להעלות זאת על סדר היום ולדרוש ממנו שקיפות והבהרת המשך המהפכה. אם תפתח, כפי שאני מקווה, הידברות, יש להעמיד בראשיתה את דרישת ההבהרה הזו.

* חוק מגה-שחיתות – מה צפוי בפעימות הבאות, אם יתקבלו, חלילה, חוקי המהפכה המשטרית? אמסלם כבר נתן לנו טעימה. הוא מיהר להגיש את "החוק הצרפתי", על פיו אסור יהיה לחקור ראש ממשלה מכהן. זהו חוק מגה-שחיתות, המעודד שחיתות, ומשמעותו היא שמותר לראש הממשלה להיות מושחת. זהו חוק המקעקע את אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה – שוויון בפני החוק. אף אחד, גם לא ראש הממשלה, אינו עומד מעל החוק.

נכון, בצרפת קיים החוק המושחת הזה. חבל שמחפשים בפינצטה בכל מדינות העולם את החוקים הרעים והמושחתים ביותר ודווקא אותם מייבאים למדינה שהתיימרה להיות אור לגויים. אבל בצרפת, הנשיא מוגבל לשתי קדנציות והחקירות נגדו נפתחות מיד עם סיום תפקידו (ע"ע ז'אק שיראק). אצלנו מקדמי החוק מתנגדים להגבלת קדנציות בכל כוחם ומכנים אותו חוק "צפון קוריאני" (שהרי כידוע בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות…). והאיש שהחוק נתפר בעבורו הוא כבר בקדנציה השישית, ומבחינת עובדי האלילים הוא אמור לשלוט לנצח.

אמסלם מציע את חוק מגה-שחיתות הזה במסגרת חוק יסוד הממשלה, כדי לחסן אותו מפני ביקורת שיפוטית. זאת תהיה השיטה. כל חוק מושחת וכל חוק המעודד עבריינות שלטונית יוגדר "חוק יסוד".

* סעיפי החוק – למה הצעת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" אינה כוללת עבירות ביטחון, מין, סמים ואלימות?

כי נתניהו אינו נאשם בהם.

* לא פראיירים – טיעון מעניין ששמעתי אמש, הוא שגם אם הממשלה תבחר שופטים – מן הרגע שהם יבחרו הם לא יהיו תלויים בה ויפעלו במקצועיות וללא משוא פנים. הדוגמה לכך היא מנדלבליט. נתניהו בחר את יד ימינו ואיש סודו ושותפו האידיאולוגי, והוא דבק בחוק, בראיות, במצפונו ובמקצועיותו, וכך ינהגו גם אחרים.

העובדה הזאת נכונה ואוסיף עליה שהשופטים הימנים השמרנים הרבים שנבחרו בשנים האחרונות לעליון, לא חשבו שתפקידם להכשיר שחיתות ופסקו בעד פסילת מינויו המחפיר של העבריין הסדרתי לשר בממשלה.

אלא מה? יריב לוין וחרב מרעיו אינם פראיירים. גם הם יודעים זאת וידאגו שזה לא יקרה להם שוב. הם יקפידו לא למנות לתפקידים האלה אנשים ישרי דרך אלא אומרי-הן הכפופים להם.

כל השופטים יהיו תלויים בהם לקידום. וגם מבין השופטים בעליון השליט יבחר את הנשיא, ואם אף אחד מהשופטים לא יהיה מספיק "נאמן" הוא יביא מיקור חוץ. אולי איזה חבר מרכז. אולי בן דוד של קבלן קולות בפריימריז.

ואולי גרוע יותר – עוכרי דין מן הזן של שפטל, גוטליב או בן גביר.

* גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – לאורך השנים הרבות שבהן דחפנו את חוק משאל העם, המחייב משאל עם כדי לוותר על שטח ריבוני, היה לנו קושי לשכנע את החרדים לתמוך בו (בסוף הם הצביעו בעד). החשש שלהם היה מתקדים – משאל עם עתידי על גיוס בחורי ישיבות.

היה ברור להם מה תהיינה תוצאות משאל כזה. זה ברור לכולם. ברור שרוב עצום בעם מתנגד להשתמטות. ברור שרוב ענק סבור שעל החרדים להתגייס לצה"ל בדיוק כמו החילונים והדתיים-לאומיים.

ואף על פי כן, אין ולו הצעה פוליטית אחת לחיוב החרדים להתגייס. כל ההצעות הן הצעות פשרה, המדברות על מכסות גיוס, המדברות על עידוד יציאה לעבודה, המציעות מסלולי השתלבות ייחודיים; כל ההצעות מדברות של שיפור המצב הקיים, על יצירת תנאים שיגדילו במידה מסוימת את הגיוס בעתיד.

למה? כי ברור לכולם שניסיון לכפות בכוח גיוס המוני לא יעבוד. ולמרות שיש למדינה סמכות ואמצעי אכיפה, איש אינו מציע להשתמש בהם, כדי לכפות גיוס על ציבור גדול שאינו מוכן לו. יש הבנה כללית שגיוס שווה, שהוא הצעד הראוי והנכון מבחינה מוסרית, מבחינה ציונית ומבחינה יהודית, בלתי אפשרי. שזו גזירה שאין הציבור החרדי יכול לעמוד בה, וניסיון לכפות אותה יביא לשבר חברתי, שיערער את המרקם העדין של החיים המשותפים. ולכן, המחלוקת היא בין מי שדבקים בהשתמטות כעקרון חיים, לבין מי שמציעים הצעות פשרה לריכוך ההשתמטות.

ציבור גדול לאין ערוך, שתורם לאין ערוך יותר לביטחון ולכלכלה, זועק שהמהפכה המשטרית היא גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה. מנהיגות לאומית אמתית, שאינה שיכורת כוח, לא תנסה לכפות את האג'נדה הכוחנית על הציבור. מנהיגות לאומית אמתית תחתור לרפורמה בהסכמה רחבה, שרוב גדול בציבור יתמוך בה, ואלה שלא יתמכו בה – יוכלו לחיות אתה.

* הצעירים האחראיים – תנועות הנוער נטלו על עצמן תפקיד חיובי מאוד בטלטלת המהפכה המשטרית. בני נוער, מטבעם, נוטים להקצנה. בוודאי בני נוער בעלי תודעה פוליטית וחברתית, כמו הנוער של תנועות הנוער. לא הייתי מופתע, אילו החולצות הכחולות, תנועות הנוער של השמאל הציוני, היו החלק המיליטנטי ביותר במאבק נגד המהפכה ובני עקיבא היו המיליטנטים ביותר בין תומכיה. הדבר עלול היה להגיע עד כדי אלימות.

והנה, תנועות הנוער מתגלות כצעיר האחראי. תנועת המחנות העולים הובילה פעילויות ופרסמה מודעות בעד הידברות ופשרה והזהירה מפני הקרע בעם. וכעת קראתי על הפגנה משותפת של תנועות בני עקיבא, הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, מול הכנסת ובית המשפט העליון, תחת הכותרת: "צו השעה – ממשיכים ביחד". במנשר משותף של שלוש התנועות נכתב: "לאור המשבר שמטלטל בשבועות האחרונים את החברה הישראלית – מתעצם שיתוף הפעולה בין תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת בני עקיבא ותנועת דרור ישראל. לאחר שורה של מפגשי שיח של הנהגות התנועות בשבועות האחרונים – החליטו התנועות לצאת יחד לשטח על מנת למנוע את הקרע בחברה הישראלית ולהביא לפיוס ותקווה". שלוש התנועות פנו בקריאה משותפת למנהיגי הציבור: "על כולכם מוטלת אחריות היסטורית לקיומה של מדינת ישראל. בשום פנים ואופן אינכם יכולים להתעלם ממנה ואל לכם להשתמש במשבר זה להעמקת הקיטוב, השסע והקרע. פעלו מיד לעצור את ההתדרדרות. זו אחריותכם! לא נעמוד מנגד בעוד אנו שוקעים לתרבות פוליטית של שיסוי וקיטוב. זה הזמן לאחריות – מונעים את הקרע, דואגים לעתיד המדינה. אנשים אחים אנחנו, ועלינו לפעול יחד על מנת להמשיך ולהוביל יחד את המפעל הציוני הגדול שנקרא מדינת ישראל".

הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

* קנה את עולמו – אמוץ עגנון, נכדו של הסופר, חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, פרסם מאמר במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, שבו יצא נגד הצעת החוק שיזם שר החינוך יואב קיש, שנועד להביא להשתלטות פוליטית על הספריה הלאומית, שבה נמצא ארכיונו של עגנון. הוא סיים את המאמר במילים הבאות: "בפרקי אבות למדנו: יש הקונה עולמו בשעה. השר יקנה עולמו בשעה זו, אם יחזור בו מהצעת החוק המופרכת שלו".

ואכן, השר קיש ראוי לשבח על שחזר בו מהצעת החוק. מודה ועוזב – ירוחם.

* המודל – שר החינוך יואב קיש חזר בו מהניסיון להשתלט על הספריה הלאומית. הוא עשה זאת בעקבות הידברות עם ראשי הספריה הלאומית, שבה הם הגיעו להסכמות. בהסכמות, תישמר העצמאות של הספריה הלאומית, היא לא תוכפף לשלטון ולא לפוליטיקאים. שר החינוך ימנה אדם מטעמו כחבר בוועדת ביקורת.

זה צריך להיות המודל לביטול המהפכה המשטרית.

* היסטוריה משוכתבת – במאמר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", חוזר גלעד שרון לעקירת גוש קטיף, או בלשון המכובסת "ההתנתקות". שני המסרים העיקריים שלו הם הצדקת העקירה והפרכת שקריו של נתניהו כאילו התנגד לה.

באשר לעקירה עצמה – דעתי הפוכה משלו. התנגדתי לעקירה בזמן אמת ובוודאי שלאחר מעשה המציאות הוכיחה שזו הייתה טעות. אגב, התנגדותי העיקרית לא הייתה הערכתי, שהוכחה כנכונה, שהיא תגביר את הטרור, אלא ההתנגדות הערכית לעקירת גוש התיישבות. למען הדיוק ההיסטורי, כדאי לשוב ולהזכיר שלא יצאנו מעזה בהתנתקות. מעזה וערי הרצועה יצאנו כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. זו הייתה יציאה מוחלטת, בדיוק כפי שהיום צה"ל אינו נמצא שם, ללא חופש הפעולה שיש לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן". ההתנתקות לא הייתה יציאה מעזה, אלא עקירת חבל התיישבות ונסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 1967.

באשר לשכתוב ההיסטוריה בידי נתניהו, גלעד שרון צודק לחלוטין. כך הוא כתב: "האיש היה בין מנסחי החלטת הממשלה על ההתנתקות, הצביע בעדה ב-6 ביוני 2004 בממשלה, הצביע בעדה ב-26 באוקטובר 2004 בכנסת, ואף אמר באותו יום לאורי אריאל במליאה: 'שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתכנית'. ב-3 בנובמבר הצביע בכנסת בעד וב-16 בפברואר 2005 שוב הצביע בעד. הצבעות אלו היו כולן לאחר משאל המתפקדים. 'אני מבין את השאיפה לצאת מעזה. תתפלאו, אני שותף לה', כך אמר נתניהו בעצמו שמונה ימים לפני הפינוי. קיים גם תיעוד לתמיכתו בתכנית בשיחות לא פומביות".

נכון ומדויק. ארחיב מעט את נושא ניסוח החלטת הממשלה. כאשר היה ספק אם יהיה רוב בממשלה לעקירה, נתניהו לקח על עצמו לנסח את ההחלטה בצורה מעורפלת שתבטיח את תמיכת שרי הליכוד, וכך אכן היה.

צודק גלעד שרון כשהוא כותב "…תמכתי גם אני בתכנית. אלא שבאותו זמן, בעוד שאני עסקתי בגידול כבשים, נתניהו הרים את ידו בעד התכנית פעם אחר פעם. כלל לא בטוח שהתכנית הייתה עוברת אילו יצא נגדה בכל כוחו". אמת ויציב.

* פתאום הם מגוננים על בג"ץ – במשך שנים רבות, בעקביות ובהתמדה, סונט "הארץ" בבג"ץ ומיידה בו בליסטראות, במאמרי המערכת ומאמרי הדעה. מה הם לא כתבו עליו? מכשיר אקיבוש, מטהר שרץ ההתנחלות, מלבין עוולות הכיבוש, מגונן על פשעי המלחמה, מכשיר האפרטהייד והעליונות היהודית בלה בלה בלה.

פתאום הם קופצים בראש לגונן עליו. לא קונה את הפוזה.

* תמצית הביביזם – לשיטתו של אהוד בן עזר, מחבל שבא לרצוח יהודים בלב תל-אביב ואזרחים ישראליים התורמים כל חייהם למדינה שמפגינים נגד מהפכה משטרית, הם שותפים ובני ברית, כי שניהם נגד נתניהו.

זה פולחן האישיות הביביסטית על רגל אחת. המדינה היא ביבי. מי שאינו סוגד לשליט העליון – הוא אויב המדינה. אכן, גישה דמוקרטית למופת.

* כאין וכאפס – אהוד בן עזר דיווח לקוראים שהוא צינזר דברים שכתבתי על בן גביר כי ההוא מפחד מתביעה. האמת היא שבן גביר מומחה לתביעות השתקה. אני כותב זאת מניסיון. אבל כאשר הוא שלח לי מכתב התראה, הוא קיבל תשובה שאחריה לא שמעתי ממנו. הוא התקפל עם הזנב בן הרגליים. הלקח – לא לפחד מתביעות השתקה של כהניסטים. אגב, פעם גם ניצחתי בתביעת דיבה של כהניסט אחר.

כיוון שדבריי צונזרו, יכול הקורא להבין שהדברים הקשים שהוא קרא בדבריי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת הדברים שכתבתי על בן גביר. אני יכול להעיד שהדברים שכתבתי על בן גביר הם כאין וכאפס לעומת מה שאני חושב עליו. וסביר להניח שמה שאני חושב עליו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא באמת.

עצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי. לא כל שכן, העובדה המבישה שמנהיג הכהניסטים הוא שר בכיר בממשלת ישראל.

* תפקיד המפכ"ל – אוי לנו שהידרדרנו למצב שבו אחד מתפקידיו המרכזיים של מפכ"ל המשטרה הוא להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של השר הממונה.

* לנתק מגע – אחרי הוראתו המובנת מאליה של המפכ"ל לניצבים לא לקיים שום מגע עם החוליגן ל"ביטחון" לאומני, הנ"ל מיהר להרים טלפונים לניצבים, במלחמתו לשבור את הארגון ולעקוף את סמכות המפכ"ל. לטענתו, הם השיבו לו. אם הוא לא שיקר, זה חמור מאוד. על המפכ"ל להדיח ניצב אחד שיפר את הוראתו, למען יראו ויירָאו.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – חוק "החסינות" הוא שם מכובס לחוק כהניסטי שנועד לעודד פשעי מלחמה. המשמעות שלו היא שהכל מותר – לרצוח, לאנוס, לבזוז. הכהניסטים רוצים צבא של גולדשטיינים.

אם צה"ל יהפוך חלילה לכנופיה, הוא יהיה צבא מובס. ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, הם מרכיב משמעותי בעוצמתו של צה"ל ובחוסנה של ישראל. אם נאמץ את הנורמות של אויבינו, מצבנו יהיה כמצבם.

* מנת חלקם של החקלאים – כיוון שרם בן ברק [גילוי נאות – אנו קרובי משפחה] הוא ח"כ בכיר והיה המשנה לראש המוסד, הצתת המתבן שלו הגיעה לכותרות. אך זו מנת חלקם של החקלאים זה עשור וחצי ואולי אף יותר. החקלאות הישראלית נמצאת כל השנים הללו תחת מתקפת הטרור החקלאי, שהוא שילוב של טרור לאומני ופשיעה פלילית.

ממשלות נתניהו הקודמות לא נקפו אצבע ו"הכילו" את הטרור החקלאי, מתוך התמכרות לשקט ופחד מאינתיפאדה של ערביי ישראל. ממשלת השינוי החלה לפעול. המשרד לביטחון פנים בהובלת עומר בר-לב ובעיקר סגנו, שהיה פרויקטור למלחמה בפשיעה הערבית, יואב סגלוביץ', הובילו מלחמה, שהחלה להניב תוצאות, מרדפים חמים ולכידת טרוריסטים, אך זה היה רק המבוא להקדמה למלחמה בטרור החקלאי.

מהממשלה הזאת, שהעמידה בראש המשרד לביטחון "לאומי" פרחח שהרקורד שלו הוא של ראש כנופיה, אין לי ציפיות.

* מונופול גרעיני – ימים אחדים לפני חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, התפרסם שהתנאי של סעודיה לשלום ונורמליזציה עם ישראל הוא שארה"ב תספק לסעודיה כור גרעיני אזרחי, למטרות שלום.

על ישראל להתנגד לכך בתוקף. כור גרעיני למטרות שלום יכול להיות המסד לכור גרעיני מלחמתי. היכולת לעבור מיחסי שלום עם ישראל ליחסי איבה קלה מאוד.

על ישראל לדבוק ב"דוקטרינת בגין" על פיה יש למנוע בכל דרך גרעון של כל מדינה במזרח התיכון. ישראל צריכה לעמוד על מונופול גרעיני מוחלט במזה"ת.

          * ביד הלשון

מאמץ סיזיפי – בדבריו בטקס שבו הוענק לו העיטור יקיר תל-אביב, התייחס נשיא המדינה יצחק הרצוג למתווה הנשיא, עליו הוא עמל יום ולילה, ואמר, בין השאר: "לא מדובר בפשרה פוליטית, אלא במאמץ סיזיפי למצוא נוסחה נכונה של איזון ותקווה, כי קשה ומדאיג המצב".

סיזיפוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית, מייסדה של קורינתוס ומלכה הראשון. על פי המיתוס, לאחר מותו הוא קיבל עונש נורא: נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה ההר, ובהגיעו לפסגה, הסלע ישוב ויתגלגל למטה, והוא ירד ויגלגל אותו מחדש עד לפסגה והוא ישוב ויתגלגל חזרה וחוזר חלילה, יום אחר יום, עד סוף הדורות.

מהמיתוס הזה נגזרו הביטויים עבודה סיזיפית ומאמץ סיזיפי, כביטוי לעבודה קשה ומפרכת ללא תכלית.

הרצוג התכוון בדבריו לקושי של מלאכת התיווך ורקימת המתווה, ולכך שכאשר נדמה שיש פריצת דרך, מישהו מגלגל את הסלע לתחתית וצריך להתחיל מהתחלה. נקווה שהמאמץ הזה לא יהיה סיזיפי, אלא יוביל לתוצאה הרצויה – רפורמה קונסטרוקטיבית לדורות, בהסכמה לאומית רחבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.3.23

* הסכמה או אסון – נאום הנשיא – רגע מכונן של מנהיגות לאומית.

הרצוג הבהיר – הסכמה או אסון.

חובתה של הממשלה, אם יש בה מינימום של אחריות, להשליך את המהפכה המשטרית לפח האשפה של ההיסטוריה ולהחליף אותה ברפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

* המחנה השלישי – במחלוקת הציבורית אין שני מחנות אלא שלושה. מחנה תומכי המהפכה, מחנה ההתנגדות הטוטלית לכל שינוי ולכל פשרה והמחנה המחפש פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית ומניעת קרע בעם. אני נמנה עם המחנה השלישי. אני מאמין שרוב הציבור, שמנהיגי מחנות א' וב' מתיימרים לדבר בשמו, משתייך למחנה השלישי. בנאומו לאומה, הנשיא ביטא את המחנה הזה.

* ממשבר לצמיחה – המילה משבר, בעברית המקראית, היא "פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם" (מילון אבן שושן). בעברית התלמודית משבר הוא המקום שעליו יושבת היולדת במהלך הלידה. בשתי התקופות, המילה משבר קשורה ללידה.

כך נכתב בישעיהו לז: "וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". רש"י מבאר: "עת צרה הדומה לאישה היושבת על המשבר ואין כוח לוולד לצאת".

צירי הלידה הם משבר, גם על פי פירוש המילה בעברית המודרנית. אך מתוך המשבר הזה יוצא ולד, נבראים חיים.

אני מאמין שניתן לצאת מתוך משבר לצמיחה גדולה.

החברה הישראלית מצויה היום באחד המשברים הקשים בתולדותיה, בעקבות המהפכה המשטרית. אולם אם נשכיל לנתב את המשבר להידברות שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, זה עשוי להיות רגע מכונן בתולדות המדינה. אם מתוך קרע גדול כל כך אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, ניתן יהיה למנף זאת למעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית יו"ש. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית דת ומדינה. כמובן שהסכמה כזו לא תהיה מקובלת על הכל, אולם היא תחליף את משטר המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים בכל מחנה, והווקטור שלהם הוא כלפי חוץ, לקרע ולשסע, והחלפתה במרכז כובד של קונצנזוס ציוני, דמוקרטי ממלכתי גדול, שמאותגר בידי הקיצונים משני הצדדים.

מה שנדרש כעת, הוא לעצור את המהפכה המשטרית ולשבת מיד להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* הפשרה הראויה – בראשית המשבר, פרסמתי מאמר בשם "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצגתי את הצעתי לרפורמה במערכת המשפט, המתמודדת עם הכשלים בסדר הקיים, אך שומרת על עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, בניגוד למהפכה המשטרית.

מבחינתי, ההצעה הזו אינה פשרה. זו עמדתי, כלומר בעיניי היא המצב הרצוי. אולם ברצף הדעות במחלוקת הציבורית, הצעתי היא במתחם המאפשר פשרה.

כאשר אני קורא הצעות פשרה אחרות, מן הסתם אני אוהב אותן פחות ומסתייג מחלקן ואולי מתנגד לרעיונות אלה או אחרים. אך הן פשרות ראויות וטובות, בוודאי כבסיס להידברות.

לשכת נשיא המדינה פרסמה הודעה על פיה מתווה הנשיא, שהודלף, הוא רק טיוטה אחת ויש גם אחרות. בנאומו לאומה, אמר הרצוג, שרק מה שייאמר בקולו, יהיה מתווה הנשיא. יתכן שההדלפה היא בלון ניסוי לשמוע את התגובות ולהתקדם. לא עם כל פרטי הטיוטה הזו אני מסכים, אבל היא עשויה בהחלט להוות מסד להסכמה רחבה.

לוין ורוטמן, שירקו בפרצופו של הנשיא כאשר הציע לראשונה את הצעתו והמשיכו בריצת האמוק הדורסנית, נהגו כך גם עתה, בעקבות פרסום טיוטת המתווה המפורט. הדהרה שלהם מסכנת את המדינה, כי היא מתכון לקרע חסר תקדים בעם. איזה אנשים חסרי אחריות ומופקרים; אין להם מחר. הם לא רואים ממטר.

לצערי, הדחיה הטוטלית של ההצעה בידי מטה המחאה, חסרת אחריות אף היא. קראתי מסמך מפורט של מטה המאבק שדוחה מכל וכל ובסגנון תוקפני כל סעיף וסעיף בהצעה. המסר הוא שזו הצעה שתוביל להפיכה משטרית בשלבים בדרך לדיקטטורה. ניכר היה שכותבי המסמך ירו את החץ ואח"כ סימנו סביבו עיגול. הם פשוט עקרונית נגד פשרה, ולכן הם יגחיכו כל הצעה. הדרך הדמגוגית שבה הם נקטו, היא לקיחת כל סעיף וסעיף לידי תרחיש הקצה האבסורדי, וכך "להוכיח" שזה מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. בשיטה הזאת אפשר תמיד לקטול כל רעיון בכל נושא. אבל זה לא רציני.

* קו אדום בוועדה לבחירת שופטים – לדעתי, שיטת בחירת השופטים היום בישראל, בעיקר לאחר "תיקון סער", שהוביל לשינוי דרמטי בהרכב בית המשפט העליון, היא מצוינת. אין טובה ממנה. היא לבטח טובה יותר מהוועדה על פי הצעת הנשיא.

אבל כנראה שהוועדה הפכה לסמל. תומכי המהפכה לא יסכימו לפשרה שתותיר את המצב על כנו. לכן, הצעות פשרה בנדון, כמו אלו של הנשיא או של פרופ' פרידמן וחבריו, הן פחות טובות מהמצב הנוכחי, אך שומרות על כך שלא יהיה רוב לממשלה, ולכן הן לגיטימיות וראויות לדיון. הקו האדום בכל פשרה, הוא שבשום מקרה לא יהיה רוב לממשלה בוועדה. אם יהיה רוב – זו לא פשרה. זאת המהפכה בכל כיעורה.

בטיוטת הנשיא, נאמר שיש מחלוקת בוועדה שניסחה אותה, אם יהיה צורך ברוב מיוחד לבחירת שופטי בית המשפט העליון. עמדתי בנושא חד-משמעית – צריך רוב של שני שליש. הדבר הוכיח את עצמו היטב מאז תיקון סער.

* חוקי יסוד ברוב מיוחד – בהצעת הנשיא ובהצעות אחרות שעולות, מדובר על צורך ברוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד ויש הצעות מעניינות מאוד, על ארבע קריאות, שהרביעית תיערך בכנסת הבאה אחרי שלוש הקריאות הראשונות ויהיה בה צורך בתמיכת 70 ח"כים. ואם הקריאה הרביעית תהיה באותה כנסת, יידרשו 80 ח"כים כדי להעביר אותה.

אני תומך בכך מאוד (לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון). הדבר נכון בוודאי לנוכח זילות חוקי היסוד בשנים האחרונות והמגמה לכנות חוקים בלתי חוקתיים בתואר "חוקי יסוד" רק כדי שבית המשפט העליון לא יתערב בהם.

אך גם ללא אותה זילות, נכון לדרוש רוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד. זה אחד הלקחים מאופן קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק הזה, שהובל בידי ממשלת הליכוד בהנהגת שמיר ובשיתוף עם מפלגות האופוזיציה מפלגת העבודה ומרצ, תמכו למעלה מ-90 ח"כים. כיוון שהרוב היה מובטח, הח"כים לא טרחו להגיע להצבעה. ההצבעה נערכה ביום של הפריימריז במפלגת העבודה, ולכן כל הח"כים של העבודה נעדרו ממנה. החוק התקבל ברוב של 32 מול 21. התוצאה הזאת יצרה את הנראטיב חסר השחר כאילו החוק עבר במחטף. אילו היה נדרש רוב מיוחד, ההצבעה לא הייתה נקבעת על הפריימריז. הח"כים היו מגיעים להצבעה, והחוק היה מתקבל ברוב עצום, כראוי לחוק יסוד. אגב, חוק יסוד חופש העיסוק התקבל פה אחד. אבל ברוב של 23 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים. מן הראוי היה שיתקבל פה אחד בידי 120 חברי הכנסת.

* השגיאה של פרידמן וחבריו – אני מעריך מאוד כל מי שנרתם בניסיון להוביל לפשרה. אני מוקיר את מעצבי פשרת פרידמן, ששנים מהם, פרופ' יובל אלבשן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (שהיה המג"ד שלי) אני מכיר אישית.

בכוונותיהם הטובות הם עשו שגיאה דרמטית. שעה שעל הפרק ניצבת יוזמת הנשיא, הייתה זו שגיאה לצאת בהצעה אחרת, הקרובה יותר לעמדת תומכי המהפכה. ברגע זה, קל היה ללוין, שדחה את הצעת הנשיא, להציג את ההצעה החדשה כ"בסיס לדיון". הרי הוא ידע, שהאופוזיציה לא תסכים להצעה רחוקה יותר מהצעת הנשיא. וכך, הם יכולים להציג את עצמם כמי שכביכול מוכנים לפשרה ואת האופוזיציה כמי שדוחה את הפשרה. כמובן שזה מצג שווא.

היה על פרידמן וחבריו לנהוג אחרת. היה עליהם להעביר את הצעתם לנשיא ולהציע לו למזג אותה כאחת האופציות לדיון. כך, הצעתם הייתה עשויה לקדם אותנו לפשרה. השגיאה שעשו מרחיקה אותנו מהפשרה המיוחלת.

באשר לתוכן הצעתם. ההצעה באשר לוועדה לבחירת שופטים עדיפה, כמובן, על המהפכה המשטרית, כי הממשלה אינה שולטת בוועדה. כל הצעה שאין בה רוב לקואליציה, ראויה למו"מ. אך הצעתם אינה טובה. חשוב מאוד שיהיו שופטים בוועדה. תרומתם המקצועית לא תסולא בפז. יתר על כן, ועדה על טהרת הפוליטיקאים, הגם שהם מייצגים באופן שוויוני את הקואליציה והאופוזיציה, עלולה להביא לשיתוק, בעידן של מלחמת כל וכל בין האופוזיציה והקואליציה, כפי שהיא עכשיו וכפי שהייתה בכנסת הקודמת.

גם הצעתם בנושא פסקת ההתגברות אינה טובה. אמנם זו לא ההתגברות האוטומטית של המהפכה המשטרית, אך התגברות ברוב של 65 ח"כים אינה מתקבלת על הדעת.

ההתגברות צריכה להיות לפחות של 70 ח"כים. לדעתי, גם זה נמוך מדי, אך הרי יש צורך בפשרה. אפשרות נוספת, פחות טובה בעיניי, היא התגברות ברוב של 65 ח"כים כולל לפחות חמישה מן האופוזיציה.

* עוד סססמולן – גם הכלכלן הראשי של פורום "קהלת", מיכאל שראל,  מתריע מפני המהפכה המשטרית והאיום שלה על הדמוקרטיה.

עוד סססמולן…

הביקורת שמתח שראל חריפה ביותר. עם זאת, הוא בהחלט מבקר את הסדר הקיים, סבור שיש לחולל שינוי והוא תומך בְּרפורמה. רפורמה אחרת, ברוח הצעות הפשרה המוצגות בימים אלה.

אצטט משפט אחד מדבריו, שאני מזדהה עמו מאוד: "גרסאות כאלה ואחרות של המשפט 'יש בשיטה כיום פגמים ולכן הרפורמה הזאת מצוינת' הושמעו לאחרונה על ידי חלק מתומכי הרפורמה המוצעת. אולם משפט זה פגום ושגוי מבחינה לוגית. המשפט התקני והראוי הוא 'יש בשיטה כיום פגמים חמורים ולכן נדרשת רפורמה'. ברם, הרפורמה הספציפית המוצעת אינה זו הנדרשת. הרפורמה המוצעת תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה". ובלשוני – הפתרון לכאב ראש אינו לערוף את הראש.

* פסגת הידברות – לעצור את פסקת ההתגברות ולהחליף אותה בפסגת הידברות.

* אל סלע המציאות – האסון של השמאל המדיני, היה שניתנה לו ההזדמנות לממש את המדיניות שלו והפנטזיה התנפצה אל סלעי המציאות.

זה מה שקורה היום לימין המלא-מלא.

כאז, כן עתה, החברה הישראלית כולה משלמת את המחיר.

* ציפור הנפש – תרחיש לא דמיוני. אחרי הבחירות קמה ממשלה חדשה, המבוססת על קואליציה בת 64 חברים. ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, נואם שר המשפטים לאומה ומכריז על "רפורמה" – הפרדת הדת מהמדינה בישראל. הוא מציג את עיקריה ומודיע שיפתח לאלתר בתהליכי חקיקה. יו"ר ועדת החוקה, שותפו למהפכה, פותח בבליץ של חקיקה חפוזה, שנועדה לבטל כל חוק שיש בו זיקה כלשהי לדת היהודית ולמסורת ישראל.

מה היה קורה בחברה הישראלית בתרחיש כזה? סביר להניח שהיה קורה מה שקורה עכשיו. ציבור גדול מאוד בישראל היה חש, שפגעו בציפור הנפש שלו; שרומסים את הקדוש והיקר לו. "זו לא המדינה שלי"… "זו לא המדינה שעליה לחמתי, שבה איבדתי את טובי חבריי, שבה נפצעתי"… אלה הקולות שיישמעו. תהיה מחאה המונית וחריפה מאוד. תהיה תופעה של סרבנות ביחידות מילואים (אילו כתבתי את הדברים לפני שבועיים לא הייתי מציג גם את תרחיש הסרבנות, אבל הסכר נפרץ).

נשיא המדינה היה נואם לאומה וקורא להידברות ואף מציג מתווה להסכמות רחבות. הממשלה אומרת שהיא מוכנה להידברות אבל ממשיכה את המהלך הדורסני של ההצבעות. המסר של הממשלה – זה רצון הרוב. קיבלנו מנדט ואנחנו מחויבים לרוב. הם גם יצטטו כל מיני אמירות של ראשי המתנגדים למהפכה – האחד כתב פעם נגד השתמטות בחורי ישיבות, אחר כתב משהו בעד תחבורה ציבורית בשבת. הנה, גם אתם תמכתם… מה קרה?

לא אמשיך את התרחיש, כפי שאיני יודע לצייר את המשך המשבר הנוכחי.

את התרחיש הלא-דמיוני הזה אני ממען לשתי כתובות. האחת היא מחוללי המהפכה המשטרית ותומכיה. דמיינו את התרחיש הזה – איך אתם מרגישים אתו? הוא נראה לכם לגיטימי? הייתם רוצים להיות בצד של הנפגעים והמוחים בתרחיש כזה? היה מקובל עליכם שבשם "רצון הרוב" יפגעו בציפור הנפש שלכם ושל חלקים עצומים בעם?

הכתובת השניה היא האנשים המטיפים להפרדת הדת והמדינה. דמיינו את התרחיש הזה, שבו חלקים עצומים בעם חשים בדיוק מה שאתם חשים היום. נראה לכם נכון? אם הכוח יהיה בידיכם, תנהגו כפי שנוהגת הממשלה הנוכחית, כדי לקדם את האג'נדה שלכם?

אני מפנה את המראה לשני המענים, ותוהה: האם עוד קיים בנו השריר של היכולת לראות את האחר, לגלות אמפתיה לציבור אחר, להעמיד את עצמי במקומו?

העמדה שאני מציג כאן מעוררת שאלה רצינית. האם מה שאני מציע אינו מתכון לשיתוק לאומי, לסטגנציה? האם אני מציע שאף שלטון לא יוכל לקדם שום אג'נדה כי למתנגדיה תהיה זכות וטו?

שאלה טובה. יש חשש כזה, אך בראיה רחבה יותר, איני מאמין ביכולת לקדם את החברה הישראלית באמצעות מהלכים רדיקליים של רוב קטן השולט לתקופה מסוימת תוך ניכור של כל מתנגדיו לאותם מהלכים. זה פשוט לא יעבוד. ומה שיקרה זה רק קרע וחורבן.

אני רוצה שנחליף את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. אנחנו מדינה צעירה, עדין בשלב של עיצוב האומה. איננו יכולים להרשות לעצמנו קרע בעם. יש נושאים שהם ציפור הנפש של ציבורים גדולים. שום דבר טוב לא יקרה כאשר חצי עם יחוש שציפור הנפש שלו נרמסה.

את המחלוקת בנושאי דת ומדינה יש לנהל בהידברות כדי להגיע להסכמות שהרוב הגדול יקבל אותן, המיעוט בשני הצדדים יוכל לחיות אתם והחברה לא תקרע. הוא הדין בסוגיית הרפורמה המשפטית.

* פרי הבאושים של ההסתה – כרזות ענק בקריית שמונה: "קיבוצניקים תתחפפו מהשטח. זה הבית שלנו".

זו תוצאת מכונת ההסתה הביביסטית. "מנהיג" שנבנה על "הפרד ומשול", על סכסכנות, על שנאה, על הסתה ועל שקרים.

ראו למה מדרדרת אותנו ממשלת הקלון.

* מדרש שם – האם שמו של קרעי נובע מכך שהוא אחד הסמלים של הקרע בעם? של השנאה וההסתה?

* מופת של אחריות לאומית – "שלום גרשון, מה נשמע?" כך פתחתי כל שיחת טלפון עם חברי גרשון הכהן, אז מפקד אוגדה 36 ונעניתי בתשובות כמו: "רע, רע מאוד. נורא ואיום". – "מה קרה, גרשון?" – "מגרשים יהודים. עוקרים ישובים. אסון".

היה זה לאחר ההחלטה של ממשלת שרון-נתניהו לעקור את גוש קטיף, שקיבלה את שם החיבה המכובס "התנתקות".

לא חלף זמן רב, ודווקא על הכהן, שדעותיו היו ידועות למפקדי צה"ל, הוטלה המשימה לעקור את גוש קטיף. גרשון קיבל את הגזרה בהכנעה ופיקד על העקירה.

הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. הוא הבין שחובתו של צה"ל למלא את ההחלטה ושחובתו כחייל וכמפקד לציית לה. הוא הבין שסרבנות תפורר את צה"ל ותסכן את קיום המדינה ואת ביטחונה אף יותר מעקירת גוש קטיף. הוא הבין שעליו לגלות דוגמה אישית בקבלו על עצמו את המשימה.

עד היום חלק מהמיליה שלו לא סלח לו על כך. כשזה עוד היה טרי, הטילו עליו חרם. בתשעה באב, בדיוק שנה אחרי העקירה, הזמנתי את גרשון להרצאה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי (באירוע שנתי שאנו מקיימים עד היום בתשעה באב). גורמים קיצוניים בגוש הדתי בגולן הפעילו עליי לחץ לבטל את ההזמנה של "אלוף הגירוש". התעקשתי. כאשר הודיעו לי שהם מארגנים הפגנה נגדו, ראיתי חובה לדווח לו על כך. גרשון אמר, שאינו רוצה תמונות בתקשורת של הפגנה נגד אלוף בצה"ל, בשל הנזק שייגרם מכך לצה"ל, וביטל את ההרצאה.

בעיניי, החלטתו של גרשון לקחת על עצמו את המשימה הייתה מופת של אחריות לאומית. היא צריכה לשמש מופת לכל אותם טייסים, לוחמים ואנשי מודיעין, שחשים כמוני כלפי המהפכה המשטרית וכמו שגרשון חש כלפי העקירה. הסרבנות – מחוץ לתחום. צה"ל אינו חלק מהמחלוקת. הסרבנות מסוכנת אפילו יותר מהמהפכה המשטרית.

מי שהטיל על גרשון את המשימה היה הרמטכ"ל, בוגי יעלון. יעלון עצמו התנגד בתוקף לעקירה. הוא הגדיר אותה "רוח גבית לטרור", ותיאר בדיוק מצמרר את תוצאותיה. וגם הוא לא העלה על דעתו לסרב והכין את צה"ל למשימה שכל כולו התקומם נגדה. בסופו של דבר, שרון הדורסני לא האריך את כהונתו לשנה רביעית, חרף היותו רמטכ"ל מצטיין, כנקמה על התנגדותו לעקירה. חבל מאוד שהיום, יעלון, שהוא ממנהיגי המאבק במהפכה המשטרית, אינו יוצא נגד הסרבנות. יתר על כן, מדבריו אפשר להבין שהוא לכל הפחות מבין, אם לא מסכים, עם הסרבנות. מיעלון, שהאחריות הלאומית היא כמעט שמו השני, אני מצפה להתנהגות אחרת.

אגב, המינוי של גרשון הוכיח את עצמו מעל המשוער. בזכות חוכמתו הרבה, העקירה הסתיימה ללא שפיכות דמים. סביר להניח שיצור מן הזן של בן גביר היה מדיח אותו כפי שבן גביר הדיח את ניצב אשד. שום דבר פחות מדם של "אנרכיסטים", שיישפך ברחובות, לא יספק את תאוותו.

* פרחח – בן גביר הוא חוליגן כהניסט, שכל חייו עימותים אלימים עם המשטרה וכוחות הביטחון.

הפרחח הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי, קיבל בחוסר אחריות לאומית משוועת צעצוע – אחריות על המשטרה.

המנוול מנסה להשתלט עליה כדי להפוך אותה למיליציה כהניסטית שתלחם בכוח באזרחים המפגינים נגד הממשלה (שעה שאנשיו מבצעים פוגרום בערבים באין מפריע). הוא רוצה לראות דם. הוא משתוקק לשפיכות דמים. הוא צמא דם.

ההדחה השערורייתית של מפקד מחוז ת"א מעידה עד כמה מטורף בן העוולה הזה.

רק ראש ממשלה מושחת עד שורשי שערותיו משאיר את הנבל כשר בממשלה.

ממשלת קלון.

* ראה את הנולד – בזכות מעלליו של פרא האדם בן גביר, אני מתחיל להבין למה בגין התנגד כל חייו לקיומו של משרד המשטרה, בטענה שמקומו לא יכירהו במדינה דמוקרטית, ומדוע הוא ביטל את המשרד כשהקים את ממשלתו. אגב, משרד המשטרה הוקם כיוון ששר הפנים הראשון יצחק גרינבוים סירב להיות אחראי על המשטרה.

בגין טען שכאשר המשטרה, שנועדה לשרת את הציבור ולהגן עליו ומצד שני מוסמכת להפעיל כוח, תהיה כפופה לפוליטיקאי, הוא עלול להשתמש בה לרעה, לא לטובת האזרחים, אלא לשירות האינטרס הפוליטי שלו. תמיד חשבתי שהוא רואה צל הרים כהרים. מסתבר שהוא ראה את הנולד.

* שיקול דעת מינימלי – מי שהפקיר את ביטחון הפנים בידי פרחח כהניסט אינו ראוי להיות ראש ממשלה.

אין לו שיקול דעת מינימלי.

* גם מאיטליה – את החוליגן ל"ביטחון" לאומני אפשר לפטר גם מאיטליה.

* אל תתפטר – המפכ"ל כָּשַׁל כֶּשֶׁל מקצועי וערכי חמור בפרשת הדחתו של ניצב אשד ובהצהרתו לציבור הוא עצמו הודה בכך. אף על פי כן, איני שותף לקריאות להתפטרותו. עליו להישאר בתפקידו ולהגן על המשטרה מפני השר החוליגן. כי אם הוא יתפטר, הכהניסט ימנה בובה ובאמצעותו ישתלט על המשטרה בניסיון להפוך אותה למיליציה כהניסטית.

הקריאות להתפטרותו של קובי שבתאי משחקות לידיו של הפרחח הכהניסט.

* מסר לכהניסט – המסר החשוב ביותר בהצהרתו של קובי שבתאי, היה האמירה שאינו רוצה לראות רימון הלם מושלך לעבר מפגינים ולא אישה בת שבעים אזוקה.

בכך הוא מבהיר לבן גביר, שהביקורת שלו על התנהלות מחוז ת"א של המשטרה בהפגנות הפוכה לשלו. בעוד בן גביר רוצה להיכנס במפגינים בכוח, בכסאח, חותר לראות דם ברחובות ותוקף את מפקד מחוז תל-אביב שלא נהג כך, שבתאי מבקר את מפקד המחוז על כך שהפעיל כוח רב מדי.  

* הסיבה האמתית לפוגרום – המחבל שרצח את האחים יניב, כלל לא בא מחווארה. אבל ברור שהרצח היה סתם תירוץ. הסיבה לפוגרום היא האידיאולוגיה הכהניסטית ("שיישרף לכם הכפר", "מוות לערבים" וכו') והידיעה שיש להם נציג בכיר בממשלה ועכשיו מותר.

* ממשלת חוסר אחריות – ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור, ובמקום ללכד את העם הממשלה הרעה הזאת מפלגת וקורעת את העם, בטירוף המהפכה המשטרית.

ממשלה חסרת אחריות.

* במה הם מתעסקים – בנאום ההשבעה בכנסת, הציב נתניהו כאחד משלושת היעדים שלו השגת הסכם שלום עם סעודיה. יעד מאתגר, אך חשוב מאוד.

במקום שלום עם ישראל, סעודיה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן.

זה כישלון מדיני של ישראל, הנובע מכך שבמקום לקדם את היעדים עליהם התחייב נתניהו בנאומו, הממשלה מתמקדת במהפכה שכלל לא הוזכרה בנאום, מפלגת את העם ומחלישה את ישראל.

* דרוש תיקון – ביליתי ביום שישי בכנס העשירי של ארגון "ניצנים", ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית בקהילות. השתתפתי באירוע כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות" בגולן, ארגון ההתחדשות היהודית במרכז הקהילתי גולן.

הכנס החל ביום ה', אך לא יכולתי לעזוב את העבודה ליומיים.

בימים הקשים כל כך לחברה הישראלית, אני רואה בעולם ההתחדשות היהודית, המחבר בין חילונים ודתיים סביב מורשת ישראל, חלק מן הפתרון.

כותרת הכנס, שנערך בזיכרון יעקב: דרוש תיקון.

* כפר של שלום – חתן פרס ישראל חיים טופול, תרם תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית, כאחד מגדולי השחקנים ומי שגילם דמויות שמזוהות עמו במשך עשרות שנים, כמו סאלח שבתי וטוביה החולב.

אני רוצה להעלות על נס דווקא את תרומתו החברתית, בכפר "נהר הירדן", שהקים.

בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים". בין השאר, סיפרתי על הכפר:

"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו.

העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכל הכל, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים.

אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי.

והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפליה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול".

טופול הלך לעולמו בגיל 88. יהי זכרו ברוך!

* הייתה לו דעה – עניין אותי איך יתייחס "הארץ" למותו של חיים טופול. האם הוא יעניק לו את הכבוד המגיע לגדול שחקני ישראל או יתנער ממנו ויקטול אותו בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות, כפי שנהג בנעמי שמר.

ובכן, "הארץ" בהחלט כיבד את טופול. הקדיש לו עמוד שלם – כתבה ומאמר הספד. בשתיהן שיבח והלל אותו. מאמר ההספד, של ננו שבתאי, יצא מגדרו בשבחי טופול, בסגנון החורג מן הסגנון המאופק, בדרך כלל, של הספדים בעיתון זה.

ואיך התייחס העיתון לעמדותיו הפוליטיות של טופול? בהדחקה. מרוב מאמץ לא להזכיר את השקפותיו, שבתאי הגחיכה את עצמה. כך היא כתבה: "יהיו שיראו בתזמון מותו, במומנט הפוליטי והחברתי שבו ישראל נמצאת, סמליות כלשהי. טופול היטיב לגלם כל דמות, להבין ולכבד כל אדם ודעה, אף שהייתה לו אחת משלו".

וואלה. הייתה לו אחת. דעה אחת. לא שתיים. מה הייתה הדעה שלו? נחשו. הייתה לו דעה סודית. אולי אילו קצת פירטה בנדון, היא הייתה מתקשה לגלוש למשפט הבא: "לאיש כזה, נדמה לי, קראו פעם מענטש. אז היה שלום, מענטש מוכשר ואלגנטי. מענטש ישראלי ובינלאומי. ותודה על המתנות הנפלאות שהשארת לנו". כמובן שעם משפט הסיכום הזה אני מזדהה.

          * ביד הלשון

פה זה ארץ ישראל – כותרת הכתבה על מותו של חיים טופול ב"ידיעות אחרונות" הייתה: "חיים, פה זה ארץ ישראל".

הסיבה לכך היא כמובן השיר "סאלח פה זה ארץ ישראל". סאלח הוא סאלח שבתי, הדמות שגילם טופול בסרט המיתולוגי. אלא שהשיר הזה כלל לא הופיע בסרט, אלא דווקא במחזמר, משנות השמונים המאוחרות, שטופול לא השתתף בו, ואת סאלח גילם זאב רווח.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "כי תשא" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 10.3.23

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. המשבר הוא, בראש ובראשונה, משבר מנהיגות. חובתה של מנהיגות למנוע הידרדרות של החברה לכאוס וקרע, וכאשר לא הצליחה למנוע הידרדרות כזו, ניתן היה לצפות ממנה לעצור, לבחון את עצמה, לעשות חשבון נפש. לא בדיוק מה שאנו רואים.

לא אדבר על אקטואליה אלא על פרשת השבוע העוסקת אף היא במשבר לאומי ובמשבר מנהיגות. אבל אני מאמין שדרך פרשת השבוע אנו יכולים ללמוד תובנות מעניינות הרלוונטיות לחיינו. את ההקשרים בין משבר המנהיגות בפרשה לחיינו, מוזמן כל אחד לעשות בעצמו.

המשבר החמור שבו עוסקת הפרשה היא אירוע עגל הזהב. לאחר מעמד הר סיני, נורא ההוד וההדר, משה עולה על הר סיני ומתייחד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה. בהיעדרו, העם חש מיותם ויוצר את עגל הזהב, תחליף לאלוהים.

את חומרת המשבר ניתן להסיק מכך שבעקבות האירוע אלוהים התכוון להשמיד את העם, לא פחות, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. ביטוי נוסף הוא הצעד הדרמטי של משה, ששיבר את לוחות הברית. ועוד ביטוי הוא מלחמת האחים בעקבות האירוע, שבה בני שבט לוי טובחים במי שהיו שותפים לחטא. בעצם… בכולם זולת אדם אחד.

בהעדרו של משה, אהרון אחיו הוא האיש הבכיר בשטח. הוא יד ימינו של משה, דוברו וכפי שקראנו בפרשות הקודמות – הוא נבחר בידי אלוהים להיות הכהן הגדול וראש שושלת הכהונה, ופרק שלם בתורה הוקדש רק לבגדי הכבוד והתפארת שלו.

בני ישראל פונים אליו בדרישה: "קום עשה לנו אלוהים אחרים, אשר ילכו לפנינו". מה עושה אהרון? החידה השבועית על פרשת השבוע הייתה טריקית. איך ניסה אהרון לשכנע את בני ישראל לא להקים את עגל הזהב? פשוט, הוא אפילו לא ניסה. הוא לא ניסה להסביר, והרי הוא ניחן בכושר רטורי. הוא לא ניסה לעכב. הוא לא ניסה לעצור אותם. הוא מצווה עליהם מיד לפרוק את תכשיטיהם וכל זהבם, ויוצר את עגל הזהב.

זה מנהיג? זו מנהיגות? התנהגותו של אהרון בפרשה, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חריף. קשה להבין איך כאשר אלה שעשו כמצוותו הוצאו להורג, הוא לא נפגע ואף נמצא עדין ראוי להיות אבי שושלת הכהונה.

אך הפרשה מעוררת סימן שאלה גם בנוגע למנהיגותו של משה. משה הוא גדול המנהיגים של עם ישראל, גדול הנביאים. אך מה משמעות העובדה שבהעדרו של המנהיג העם מבצע תפנית של 180 מעלות מהדרך המקורית? האין זה גם כישלון של המנהיג, שלא השכיל לחנך את העם, והתנהגות העם תלויה בנוכחותו הפיזית האישית?

בשירו "עגל הזהב", שמיד נאזין לו, מציג אהוד בנאי חידוש מעניין: עגל הזהב אינו תחליף לאלוהים אלא למשה, למנהיג. המנהיג הוא אב. האב אינו יורד אל העם, הוא מרוחק ונעדר, ולכן הם מוצאים אב חלופי, בתקווה שבניגוד למשה, הוא לא ינטוש אותם. הם, עדר נעזב, רוקדים סביבו ומתחננים אליו: "היה לנו לאב, אל נא תעזוב אותנו עכשיו". זוהי תמונה גרוטסקית, שהרי ברור שמדובר בפסל, בהבל וריק – והעדר הנעזב קורא אליו לשווא. אך כיוון שהוא פסל, הוא לא יכול ללכת ובטוח שהוא לא ינטוש אותנו כמשה.

בקריאה ראשונית, ניתן למצוא בשיר ביקורת על משה – על היותו מנהיג מרוחק, מתנשא שאינו יורד אל העם. אך אני רואה בכך ביקורת על עצם מושג המנהיגות, ובעיקר על העם הסוגד למנהיגות. אהוד בנאי מציג את המנהיגות כעגל הזהב. 

כמובן שאין הוא מתנגד למנהיגות באשר היא. הוא מתנגד להפיכת המנהיגות לפֶּטיש, לאליל. הוא מדבר על סגידה למנהיג חזק שיעשה סדר, שיגיד לנו מה לעשות, שגורם לנו לתלות בו. כאשר אנו מאבדים את החשיבה העצמית, את העצמיות, כאשר אנחנו סוגדים למנהיג, אנו מאבדים חלק מן האנושיות שבנו, מצלם האדם שבנו. וכך, כאשר המנהיג נעדר, אנחנו אבודים. אנו רואים זאת היטב בכתות הסוגדות לגורו. עגל הזהב, לפי אהוד בנאי, הוא תופעת הגורו.

אלא שהתופעה הזאת אינה קיימת רק בכתות, אלא גם בעמים. האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נבעו מסגידה כזאת של עם למנהיג. האם יש עם שהוא חסין מפני התופעה? האם העם היהודי, שיש בו מסורת כמעט אנרכיסטית, חסין מפני התופעה?

אהוד בנאי מזהיר אותנו מפניה, מפני עדריות ההמון הסוגד למנהיג, מפני עגל הזהב של הסגידה למנהיג.

וכיוון שאמרתי שאדבר על הפרשה ולא על אקטואליה, לא אשאל האם המשבר שבו אנו מצויים נובע מתופעת פולחן האישיות.

צרור הערות ‏8.3.23

* היזהרו בדבריכם – אם המהפכה המשטרית תעבור, ישראל תהיה דמוקרטיה פגומה, דמוקרטיה נכה. מערכת משפט עצמאית, בלתי תלויה וחזקה ושוויון מלא בפני החוק הם אבני יסוד של הדמוקרטיה, והמהפכה נועדה לבטל אותם. אבל אם המהפכה תעבור, ישראל לא תהיה דיקטטורה. מדינה שיש בה פרלמנט, אופוזיציה, בחירות חופשיות, תחרות חופשית על השלטון, זכות חופשית לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, חופש הביטוי, חופש העיתונות וכד', אינה דיקטטורה. נכון, שללא ביקורת שיפוטית קל הרבה יותר לאמץ סממנים דיקטטוריים, אך מכאן ועד הגדרת המהפכה כדיקטטורה, הדרך ארוכה.

אין דיכוטומיה בין דמוקרטיה ודיקטטורה. יש רצף בין דמוקרטיה ליברלית מלאה לבין דיקטטורה. המהפכה תעביר את ישראל נימה וחצי לכיוון הדיקטטורה על קו הרצף. אבל עדין ישראל תהיה רחוקה מלהיות דיקטטורה. הכוונה להפוך את ישראל לדמוקרטיה פגומה או דמוקטטורה, היא סיבה טובה למאבק נגד המהפכה. אבל לא צריך להחריף ולהסלים במצג שווא והפחדה כאילו ישראל תהפוך לדיקטטורה.

את הדברים האלה כתבתי פעמים רבות לאורך המשבר, אבל בעוד בפעמים הקודמות כתבתי על כך בשל רצוני לדייק וחתירתי לאמת, הפעם אני כותב זאת מתוך כוונה להתריע. הצגת המהפכה כדיקטטורה מסוכנת והחברה הישראלית עלולה לשלם עליה מחיר יקר.

אם המהפכה היא דיקטטורה, אז אין מקום להידברות ולפשרה, כי איננו רוצים להתפשר על חצי דיקטטורה. מגפת הסרבנות, שאני המום מזהות האנשים, ובהם קרובים לי ביותר, אישית ואידיאולוגית, שמגלים הבנה ואף תמיכה בסרבנות הרת האסון, מסבירים זאת בכך שאין לציית לדיקטטורה. אכן, כמי שנאבק ארבעים שנה בסרבנות, תמיד אמרתי שבדיקטטורה, שבה אין לאזרח יכולת להשפיע, הסרבנות מוצדקת. אם נאמין שזו דיקטטורה, הסרבנות תהיה מוצדקת, לכאורה, והנזק שהיא תסב למדינת ישראל יהיה רע ואיום. אבל זה לא נגמר בסרבנות. דיקטטורה מותר להפיל בכוח, בהפיכה. דיקטטור מותר לרצוח, ע"ע צ'אושסקו.

הדיבור על דיקטטורה מסוכן. חכמים, היזהרו בדבריכם.

* אתנחתא קומית – בתקופת ממשלת השינוי האופוזיציה למדינה הציגה את הממשלה כ… דיקטטורה. הבדיחה המגוחכת ביותר, הייתה הצגת חוקים המגבילים את כוחו של השלטון, כמו הגבלת קדנציות וחוק הנאשם, כחוקים דיקטטוריים… חוקים צפון קוריאנים. אכן, בצפון קוריאה הנשיא מוגבל לשתי קדנציות ואם יש נגדו כתב אישום הוא אינו יכול להתמודד על הנשיאות…

שטות שטות, אך כמו היום, הדרך ליצור דה-לגיטימציה ולהכשיר כל שרץ במאבק נגד השלטון, מציגים אותו כדיקטטורה.   

* תואם ביבי – בראשית דרכו הפוליטית, זכה אהוד ברק במפלגתו, מפלגת העבודה, לכינוי "תואם ביבי". תומכיו השתמשו בכינוי כדי להציג אותו כמי שיוכל להביס את נתניהו, שבתנאים כמעט בלתי אפשריים גבר על פרס. כמו נתניהו, ברק צעיר, נמרץ, כריזמטי, בעל אמביציה מטורפת, תאוות שלטון חסרת מעצורים, קילר-אינסטינקט. רק אדם כזה יידע להתמודד עם נתניהו. יריביו של ברק השתמשו בכינוי כדי להתריע שברק עלול להרוס את מפלגת העבודה, ואולי בלי לומר זאת בגלוי התכוונו שהוא עלול להרוס גם את המדינה.

מאז תבוסתו בבחירות, לאחר כהונתו הכושלת כראש הממשלה, ברק מחפש כל דרך לקמבק היסטורי. כעת, הוא רוכב על גבי המחאה, בתקווה להיות המנהיג הגולה שיציל את המדינה. לכן, המטרה שלו היא המשך המאבק והסלמתו. האיום הגדול ביותר עליו הוא פשרה. הוא מעדיף מאבק ממושך כדי לסכל לחלוטין את המהפכה, ואם היא תעבור – מה טוב, אפשר יהיה להחריף עוד יותר את המאבק.

במאמר שפרסם ערב שבת ב"ידיעות אחרונות" שוב יצא נגד פשרה, שוב לעג להרצוג ולגנץ, שוב הציג את המהפכה כדיקטטורה שנגדה הכל מותר, שוב הטיף למאבק יותר ויותר אלים וחריף. והוא ממש הטיף לסרבנות, כולל בשב"כ ובמשטרה.

ברק הוא איש מסוכן, וככל שהוא ישפיע על אופי המאבק, כך המאבק יעבור לפסים מסוכנים. כמו יריב לוין ורוטמן שדוהרים עם הדי-9 בריצת אמוק דורסנית, שיכורי כוח, תאבי נקם, כך גם ברק.

כמו לוין ורוטמן, גם ברק מגלם פוליטיקה של הכנעה. פוליטיקה של משחק על כל הקופה. או שאתה מנצח וזוכה בכל הקופה או שאתה מפסיד את המכנסיים. ברק, במאמרו, משדר אופטימיות, כדי לבשר לאנשיו שאנו הולכים לנצח ולזכות בכל הקופה. אך זה עלול להיות הפוך. ובכל מקרה, מדינה אינה קזינו. במשחק סכום אפס אין מנצחים. רק מפסידים. והמפסידה הגדולה תהיה מדינת ישראל.

ברק מתאר מצג שווא, איך אחרי שהיריב יובס ניתן יהיה ליצור הסכמות רחבות בכל הנושאים וכו'. קשקוש גמור. הכנעה והבסה תהפוך חצי עם למר ומושפל, והנקמה תגיע כואבת שבעתיים. הרי עכשיו אנו רואים מה קורה כדוחקים ציבור גדול לפינה. דחיקת ציבור אחר היא תרופה אלא העמקת המחלה.

רק פשרה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, במתכונת win-win, תוכל לשמש מסד להסכמות רחבות בכל הנושאים. זו הדרך. במקום פוליטיקה של הכנעה – פוליטיקה של הסכמות.

* מגפת הסרבנות – מגפת הסרבנות והאיומים בסרבנות מסכנת את מדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית.

מדינת ישראל (בניגוד למה שחושבים עובדי האלילים בפולחן האישיות הביביסטי) אינה שייכת לנתניהו. היא שייכת לנו, האזרחים. אם אנו פוגעים בה – איננו פוגעים בנתניהו אלא בעצמנו. אם אנו פוגעים בביטחונה – איננו פוגעים בביטחונו של נתניהו אלא בביטחונם של כל אזרחי ישראל. מי שמסרב אינו מעניש את נתניהו אלא את המדינה כולה.

המחשבה שכתגובה על הנזק שהממשלה גורמת למדינה במהפכה המשטרית נגרום אנחנו נזק ביטחוני וחברתי בסרבנות, כמוה כמי שעקרו לו עין וכנקמה הוא עקר לעצמו גם את העין השניה.

אם הממשלה חסרת אחריות לאומית, אין זו סיבה שגם אנחנו נהיה חסרי אחריות לאומית. ההיפך הוא הנכון. הרי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

סרבנות היא חרב פיפיות. ברגע שנותנים לה לגיטימציה, כל חייל יבחר אם למלא את המשימות בהתאם להשקפותיו הפוליטיות. לדוגמה, כשתקום בע"ה ממשלה שפויה שתבטל את המהפכה המשטרית (אם המהפכה תיושם, חלילה) יקומו מילואימניקים אחרים התומכים במהפכה ויסרבו. הסירוב שלהם לא יהיה פחות לגיטימי מסירוב של מתנגדי המהפכה.

הסרבנות מפרקת את צה"ל, מפרקת את היחידות, מפרקת את הלכידות. היא חוסר אחריות.

המילואימניקים הם השאור שבעיסה של החברה הישראלית. הם קומץ שבקומץ שבקומץ, בעידן שבו רוב מוחלט מקרב משוחררי צה"ל אינם הולכים למילואים. לכאורה, קשה לבוא בטענות למי שמתנדב. אין זה נכון. הם ראויים לכל הכבוד והיקר על התנדבותם למילואים, אך מרגע שהתנדבו – ההתנדבות מחייבת. היא אינה מקנה זכויות יתר, אלא חובות יתר. זו מהותה של אליטה משרתת. אם הם יסרבו, מי יישא במקומם את המשא הזה?

אני מצפה ממנהיגי האופוזיציה וממנהיגי המאבק לפעול נגד התופעה, הן בקריאה פומבית והן בפגישות עם המילואימניקים כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהפריד הפרדה מוחלטת בין השירות במילואים לבין השקפתם הפוליטית. כאזרחים – שימלאו את חובתם וזכותם וייאבקו. כחיילים – שיבצעו את המשימה.

כמובן שהביקורת על הסרבנים אינה משחררת את הממשלה מאחריותה למצב שנוצר. בחוסר אחריות משווע היא דרדרה את החברה הישראלית למשבר חסר תקדים. עליה לגלות אחריות, להפסיק את המהפכה המשטרית ולשבת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית ואחראית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – סרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

* הברירה הדמוקרטית – להיאבק במהפכה המשטרית כאילו אין סרבנות ולהיאבק בסרבנות כאילו אין מהפכה משטרית.

* לפקודה תמיד אנחנו – התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף. כתבתי על כך מאמרים רבים, השתתפתי בכנס מחאה. השתתפתי בביקורי הזדהות בגוש. באותם ימים ניהלתי את מתנ"ס הגולן. על אף המרחק הגיאוגרפי, אימצנו באותם ימים את מתנ"ס גוש קטיף. ערכנו אצלם ביקור הזדהות. אירחנו אותם במתנ"ס שלנו. מקהלת הילדים שלנו הופיעה בפניהם ועוד.

ויחד עם זאת, פעלתי באותה תקופה נגד הקריאות לסרבנות. את האירוע האזורי ביום השנה לרצח רבין, הקדשתי להתנגדות לסרבנות. בדרך כלל באירוע הזה הזמנו בני פלוגתה לדיון בנושא שנוי במחלוקת. הפעם לא הזמנתי ממול מישהו התומך בסרבנות, כי זו דעה בלתי לגיטימית. ערכתי באותם ימים בשלוחת המתנ"ס בגוש הדתי, בחספין, ערב עם תא"ל (מיל') יעקב עמידרור, מהבולטים במתנגדי העקירה, שכותרתו הייתה: "לא לסרבנות".

מאז שנות השמונים אני פועל נגד הסרבנות. אז היה זה נגד הסרבנות לשרת בלבנון וביש"ע. עיקר פועלי בנדון היה בתנועה הקיבוצית. התעמתתי חזיתית עם סרבנים ותומכיהם. אבל אז היה לי קל – גם בלי הסרבנות הם היו יריבים אידיאולוגיים שלי. לא כן, בנושא ההתנתקות. כאן גם אני התנגדתי לה, ובכל זאת נאבקתי בסרבנות. בנוסף להתנגדות העקרונית שלי לסרבנות, אמרתי להם שהיא חרב פיפיות. היא תתן לגיטימציה לסרבני השירות בשטחים.

בסופו של דבר, איומי הסרבנות בגוש קטיף כמעט ולא מומשו. הסירוב בפועל היה זניח.

אם, חלילה, תהיה בעתיד שוב עקירת יישובים, אני מקווה מאוד שלא, אין לי ספק שיהיה סירוב המוני. הסיבה לכך היא איומי הסרבנות והסרבנות בפועל עכשיו, והרוח הגבית שהיא מקבלת מרבים בחברה הישראלית.

יש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, ואת המחלוקת הפוליטית – מצה"ל.

* לוגיקה דמגוגית – אמנון אברמוביץ' מכשיר את שרץ הסרבנות בלוגיקה דמגוגית להפליא, אך מנותקת מן המציאות.

הוא אמר שאין זו סרבנות אלא אי ציות לחקיקה בלתי חוקית ולחקיקה כזו אסור לציית. לאיזו חקיקה הוא מתכוון? קודם כל עוד לא התקבלו חוקי המהפכה המשטרית. אבל נניח שחלילה יוחלט על שליטת הקואליציה בוועדה למינוי שופטים. ונניח שיוגדר שהחוק הרע הזה הוא בלתי חוקי. האם חייל יקבל פקודה למנות את חברי הקואליציה לוועדה, ועליו לא לציית כי היא בלתי חוקית?

חייל צריך לציית לפקודות, זולת פקודה בלתי חוקית בעליל. איזה חוק אמור להתקבל שהוא פקודה לחייל והיא בלתי חוקית בעליל? הרי זו ממש דמגוגיה. פקודה בלתי חוקית בעליל, היא למשל לבצע פוגרום בחווארה, כפי שעשו חייליו של בן גביר. פקודה כזו אסור לחייל לבצע. אבל אסור לו לבצע פקודה כזו, בין אם המשטר הוא דיקטטורי ובין אם דמוקרטי-ליברלי לעילא ולעילא.

אם חייל מקבל פקודה לעצור מחבל או להפציץ בסוריה – איך בדיוק זה מתקשר לחוק המושחת של התרומות לנתניהו? מה הוא מבלבל את המוח?

* דברי הבלע של שרת התעמולה – שרת התעמולה דיסטל, כינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים משרתים יום בשבוע במילואים, אלה שמפציצים מאחורי קווי האויב בסוריה, ברצועת עזה ובאיראן: "לא ציונים, לא פטריוטים, נפולת של נמושות".

אותה נמושה עלובה ונבערת מדעת, כינתה לא מכבר את המשתמטים מצה"ל "סיירת מטכ"ל של היהדות".

כל אחד מאותם טייסים, עם כל ביקורתי הנוקבת על סירובם, עושה בשעה ממוצעת בחייו למען מדינת ישראל לאין ערוך יותר מכל מה ששרת התעמולה עשתה ותעשה כל חייה. ואילו שרת התעמולה מזיקה למדינת ישראל, בכל שעה נתונה, הרבה יותר מכל אותם טייסים גם יחד כל חייהם.

* גיבורי ישראל – כשעוכר התקשורת שלמה קרעי אומר לטייסים "לכו לעזאזל. נסתדר בלעדיכם", הוא מתכוון מן הסתם, שאת הכור האיראני יפציצו לוחמים מהוללים ועתירי קרבות, גיבורי ישראל מן הזן של דרעי, גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר, רוטמן, יאיר נתניהו וחבר מרעיהם.

* חילול הקודש – ההפגנה בטקס י"א באדר ברחבת האריה השואג סרת טעם, מכוערת ומחללת את הקודש.

היא מזכירה לי את ההתפרעות המאורגנת בעת דבריו של בנט בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון אשתקד.

* שלוש תובנות על פיזור הפגנות – המפגינים שספגו את נחת זרועהּ של המשטרה בשבוע שעבר, חוו את מה שחוו לפניהם מפגיני ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי אתיופיה וערבים.

שלוש תובנות מן הפרשה:

א. מן הראוי שכולם יפגינו על פי חוק ולא יפרו את הסדר הציבורי.

ב. מי שמפר את הסדר הציבורי, צריך להבין שיש לכך השלכות ולקחת אחריות על כך. כלומר, מי שמפר חוק אינו יכול להלין על כך שהוא נעצר. הוא יכול להחליט שהנושא כה חשוב לו שהוא מוכן להיעצר בעבורו. אך גם להפר חוק וגם להתבכיין שעוצרים אותך?

ג. המשטרה צריכה להיות מרוסנת יותר ואלימה פחות בפיזור הפגנות, כלפי כולם.

* ברור אצל הכהניסט – דובר המשטרה זומן לברור אצל הכהניסט, בשל הכחשת המשטרה את השקר שלו על כך שיש מידע על כוונה לרצוח אותו ואת נתניהו. הכהניסט השקרן רוצה לשבור את המראה. הוא יבהיר לדובר המשטרה שעליו לדקלם את שקריו.

כאשר בן גביר יציג את הסמל שיתלוש ממכוניתו ויבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו, אפשר יהיה להאמין לו, כי במקרה הזה הוא דווקא הוכיח אמינות.

* הטוב במרבו – בעבורי, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט היא הטוב במרבו. ברור שהיא עדיפה על המהפכה המשטרית, שתרסק את מערכת המשפט ואת מדינת החוק. אך היא עדיפה גם על הסדר הקיים, עם משפטיזציית היתר ועם האקטיביזם השיפוטי המוגזם והמזיק.

אבל רפורמה בהסכמה רחבה היא האינטרס הראוי גם בעבור מי שרואה בה את הרע במיעוטו. מי שתומך במהפכה צריך להבין שמשטר שאינו מקובל על קונצנזוס לאומי לא יחזיק מעמד לאורך ימים ויגרום לריאקציה קיצונית. מי שתומך בסדר הקיים צריך להבין שהסדר הזה הוא הגורם למהפכה, ורבים וטובים הזהירו שכך יהיה. הפנטזיה שהכנעת הממשלה תוריד מהפרק את המהפכה חסרת שחר. במקרה כזה, המהפכה תבעבע מתחת לרגלינו ועלולה להתפרץ באופן קיצוני עוד יותר ביום מן הימים.

אם נגיע לפשרה, תומכי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שניתן מענה לחלק ניכר מרצונותיהם, ובהסכמה רחבה שתבטיח שהרפורמה תחזיק מעמד לדורות. מתנגדי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שהמהפכה סוכלה וההסכמה על הרפורמה תסיר מהפרק לדורות את רעיונותיה המסוכנים.

פוליטיקה של הכנעה; הניסיון לנצל כוח כדי להכניע את היריב, היא פוליטיקה הרסנית. במלחמה כזו אין מנצחים ומנוצחים, יש רק מנוצחים. והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל. 

* מה יקרה ללא ביקורת שיפוטית – חוק התרומות לנתניהו הוא חוק מושחת המעודד שחיתות ומעודד שוחד.

ממשלת הקלון נוהגת כמוכת כלבת, בבליץ החוקים הנתעבים שלה. חוקי השחיתות הללו הם העדות מדוע חשובה כל כך הביקורת השיפוטית על החקיקה. ללא ביקורת שיפוטית, הכנסת מוּעדת להשתולל ולחוקק חוקי שחיתות ועבריינות שישרתו פוליטיקאים מושחתים.

* אילו הייתי מורה לאזרחות – אילו הייתי מורה לאזרחות, לא הייתי יושב על הגדר ולא משחק אותה מהאו"ם. כשהייתי מלמד על עקרון הגבלת השלטון, הייתי מסביר לתלמידיי שהמהפכה המשטרית רומסת את העיקרון. כשהייתי מלמד על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן, הייתי מסביר להם שהמהפכה מבטלת אותם.

כמו כן, הייתי מדבר אתם על משמעות המושג צבא העם, צבא ממלכתי, ועל כך שאסור לערב אותו במחלוקת פוליטית וכמובן נגד הסרבנות.

* שר הפוגרום מדבר על אנרכיסטים.

* מחווה נאה – שר החינוך יואב קיש ערך ביקור תנחומים בבית משפחה ממחנה הפליטים שועפט, ששלושה מילדיהם נהרגו בתאונת דרכים בדרך לבית הספר. זו הפעם הראשונה ששר ישראלי מבקר במחנה.

כל הכבוד לשר על המחווה היפה. כך ראוי שינהג שר חינוך בישראל. טוב שיש בממשלה גם משקל נגד לגזענים.

* כך נלחמים בטרור – כל הכבוד ללוחמים שביצעו את הפעולה המוצלחת במחנה הפליטים ג'נין. כך נלחמים בטרור.

איחולי החלמה לפצועים!

* זכות ההגנה העצמית – דברי מנכ"ל סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) על פיהם הפצצת הכור האיראני היא פעולה בלתי חוקית היא אבסורדית. היא שוללת את זכות ההגנה העצמית של מדינה מפני איום על עצם קיומה.

* שלום רוזנברג – בשנות האלפיים, נהגתי בכל יום שישי בצהרים, לפתוח את הקריאה בעיתוני השבת, בקריאת שני עמודים סמוכים ב"מעריב". בדף אחד היה המדור "שישי" של אדם ברוך ז"ל ולידו מאמר על פרשת השבוע של הוגה הדעות הדגול פרופ' שלום רוזנברג.

פרופ' רוזנברג מעולם לא הסתגר במגדל השן האקדמי. הוא חש אחריות ציבורית, ועסק רבות בעידוד הידברות והסכמות בין חילונים ודתיים, על בסיס לימוד משותף, פלורליסטי ופתוח, במקורות ישראל. כחלק מפעילות זו, כתב את טור פרשת השבוע בעיתון פופולרי, בלשון שווה לכל נפש, ללא הערות שוליים ושאר סממני הכתיבה המדעית. במאמריו על פרשת השבוע השכיל רוזנברג לחבר את הפרשה לאקטואליה, ותמיד במסר מורכב הכתוב בצורה פשוטה ומונגשת והמסרים הם מסרים של מתינות, חתירה לאחדות ואהבת ישראל. בקריאתי אותו, נהניתי בעיקר לעקוב אחרי חוט-המחשבה הלוגי המקורי והיצירתי שלו.

רוזנברג נפטר ביום ראשון בגיל 88. הוא היה איש אשכולות. בנוסף לתאריו והשכלתו בפילוסופיה כללית ובפילוסופיה יהודית, הוא היה גם מתמטיקאי ומהנדס. הוא היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ועסק בעיקר בפילוסופיה של הדת וביחסי דת ומדע. הוא היה תלמידו של "מר שושני", הפילוסוף המסתורי, וכן של עמנואל לוינס ויוסף בן שלמה. כתב וערך עשרות ספרים ומילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים.

פרופ' שלום רונזברג נולד בארגנטינה ב-1935 ועלה לארץ ב-1963. יהי זכרו ברוך!   

* מדיניות ההכלה – לאורך השבוע שעבר התנזרתי מהתנצחות בפייסבוק עם מגיבים ביביסטים, שטופי מוח ודקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ועם כהניסטים.

ביום ראשון שעבר, על הבוקר, פתחתי את השבוע עם שתי תגובות נתעבות של ביביסטים שטופי שנאה ואכולי שקרים. התגוששתי אתם. ואח"כ שאלתי את עצמי – למה לי? למה אני נגרר לפרובוקציות? למה אני צריך לפתוח כך את השבוע? וקיבלתי החלטה – שבוע בלי להגיב לתגובותיהם (כמובן שאין כוונתי לתגובות ענייניות ומכובדות של יריבים פוליטיים, שאותם אני בהחלט מכבד ומגיב בענייניות).

האמת היא שפעם אחת נגררתי לוויכוח עם עובדי אלילים שמתעקשים שנתניהו התנגד להתנתקות. מהר מאוד הבנתי שאין טעם בדיון הזה. זה כבר לא דיון על עמדות, אלא ויכוח עם מי שקוראים ליום לילה וללילה יום, לשחור לבן וללבן שחור. איזה דיון אפשר לקיים כאשר מטילים ספק בבסיס העובדות שלא יכולה להיות עליהן מחלוקת? מה הטעם בוויכוח אתם?

האיפוק, ההבלגה וההכלה דרשו ממני תעצומות נפש רבות (במיוחד מול מצדיקי הפוגרום בחווארה וכאלה שבעיניהם מי שאינו תומך בפוגרום – תומך בפיגועי המחבלים הערבים), אך עמדתי בכך ואני שמח על כך.

נראה לי שכך אנהג גם בשבוע הבא.

          * ביד הלשון

בני ראם –  בְּנֵי רְאֵם הוא מושב דתי בשפלה, במועצה האזורית נחל שורק. הוא היישוב הדרומי ביותר במועצה. היישוב, השייך לארגון פועלי אגודת ישראל, עלה לקרקע ב-1949. הקימו אותו חלוצים חרדים (כן, היה דבר כזה) שעלו מהונגריה. לא רבים מהם שרדו לאורך זמן את קשיי החיים במקום, ואל היישוב הצטרפו חלוצים שעלו מתימן.

היישוב "בני ראם" נקרא על שמם ולזכרם של 2 אדמו"רי גור הראשונים, הבן הרב אברהם מרדכי אלתר "האמרי אמת" שעלה לארץ ישראל לירושלים ואביו הרב יהודה אריה לייב אלתר שנפטר בפולין. שם המושב הוא ראשי תיבות בני יהודה רבי אברהם מרדכי. המושב נוסד ביום כ"ט בניסן ה'תש"ט, יום הולדתו של הרב יהודה אריה לייב אלתר האדמו"ר מגור. הצירוף 'בני ראם' הוא בהשראת הכתוב "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהילים כט).

* "חדשות בן עזר"