מדוע אני מתנגד למחאה

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשיה רבה. המחאה הנוכחית קורית במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגיה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט אפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה. כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעיה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השניה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה". יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

****

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעיה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו.

אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור.

אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

****

איני יכול להביע את התנגדותי למחאה, בלי להתריע נגד תופעה איומה ונוראה – הבריונות האלימה נגד המפגינים.

הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא שיהוי, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

אין כל סתירה בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה.

****

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו.

צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן.

וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכל (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח.

כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו הייתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

* "שישי בגולן"

המאבק על הזכות להיאבק

לפני שבועות אחדים סיפרתי כאן בהרחבה על מבצע "עוז לגולן" – המיצג הנודד של ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, במלאת למבצע 25 שנה. בסיום המאמר סיפרתי שהמבצע הופסק בעודו באיבו בשל משבר כספי אליו נקלע ועד יישובי הגולן, בעקבות צו ביניים של בג"ץ בעתירה נגד מימון ועד יישובי הגולן.

סיפור העתירה לבג"ץ הוא סיפור חשוב. הוא מציג את המאבק שנאלצנו לנהל בעיצומם של הימים הקשים ביותר שבהם נאבקנו על קיומנו – המאבק על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיאבק. הוא מציג את הניסיון הנואל לייבש את הוועד כדי למנוע מאתנו את היכולת להיאבק. פרשה זו היא אבן דרך לא רק בהיסטוריה של המאבק על הגולן, אלא בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית.

****

חשוב להבין את הסיטואציה בה עמדנו. מולנו עמדה ממשלת ישראל, שככל ממשלה היא הקובעת המרכזית את סדר היום הציבורי, אצלה כל המידע ולה כוח הסברה והשפעה בלתי מוגבלים. הרי כל אימת שראש ממשלה או שר רוצה להתראיין – התקשורת מתייצבת אצלו. התקשורת, ברובה הגדול, תמכה בעמדת הממשלה ודִבְּרְרָה אותה. ו"שלום עכשיו", הארגון הציבורי שהוביל את המאבק בעד הנסיגה, הוא ארגון ותיק ועשיר מאוד, שמאחוריו עמדו ועומדים קרנות עתירות בשומן ומשאבים.

ועד יישובי הגולן היה גוף קטן, שזה עתה חידש את פעולתו שהופסקה בראשית שנות השמונים, לאחר קבלת חוק הגולן, עם אפס משאבים. עיקר המשאבים של ועד יישובי הגולן באו מן המועצה האזורית גולן ובמידה פחותה מן המועצה המקומית קצרין. ב-1995 עתרה תנועת "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד המועצות בתביעה שיפסיקו את העברת הכספים לוועד, ונגד הוועד, בתביעה שיחזיר את כל הכספים שהועברו אליו מן המועצות מאז 1991. אילו צלחה מזימתם, הם היו מנחיתים מכה אנושה על מאבקנו. הייתה זו מלחמה מלוכלכת נגדנו.

****

ביום ב' 1.5.95 ליווה צוות מיוחד של יומן השבוע בערוץ הראשון, את הפתיחה החגיגית של מבצע "עוז לגולן" – המיצג הענק של הגולן, במלחה שבירושלים. למארגני האירוע היה ברור, ששיא החשיפה של המיצג יהיה בתכנית זו, בערב שבת הקרובה. למחרת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה הצוות לצילומים בגולן. ראיונות עם יהודה וולמן, סמי בר לב ואלי מלכה הפכו ל"חקירה משטרתית צולבת", שרק שיטת הטלטול נעדרה ממנה. המאבק על הגולן לא עניין כלל את הצוות. השאלות עסקו בעניין אחר לגמרי – מניין בא הכסף? לעורכי הכתבה לא היה ספק – בידיהם חשיפה של פרשיית שחיתות חמורה.

הכתבה ביום ו' לא הייתה סימפטית לפרנסי הגולן. לצד תצלומים מ"חקירתם" של ראשי המועצות, הופיעו מספר אנשים מן הגולן שחשפו את "השחיתות". אדון אחד מקצרין התבכיין שאינו יכול לשלוח את ילדיו לפולין, כי הכסף שנועד לכך הולך לוועד יישובי הגולן… בכתבה נמסר שאותם תושבים שדיברו ותנועת "שלום עכשיו" עותרים לבג"ץ נגד המועצות. צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" נראה יושב במשרדי תנועתו בירושלים, זחוח דעת ומדושן עונג, כמי שמצא את הדרך הקלה לקידום הנסיגה – סתימת פיות תושבי הגולן, בכסות של מאבק על טוהר המידות.

כעבור ימים אחדים הוגשה העתירה. בעתירה התבקש בית המשפט למנוע העברת כספים מן המועצות לוועד ולהורות לוועד להחזיר את כל הכספים שקיבל מן המועצות בשנים הקודמות. כן נקבע בעתירה, שהמועצות העבירו כספים למפלגת "הדרך השלישית" – טענה חסרת כל שחר. בתשובתם, לא הסתירו המשיבים את העובדה שאכן המועצות תומכות בוועד, אך טענו שהכל נעשה על פי החוק וכללי המנהל התקין, בגלוי, ובידיעתם של משרד הפנים ומשרד מבקרת המדינה ואישורם. היועץ המשפטי של משרד הפנים שלום זינגר פרסם חוות דעת המצדדת בעמדת המועצות. ואז באה המהלומה הראשונה – היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, שמאז פרישתו ועד היום הוא פעיל שמאל קיצוני, פרסם חוות דעת הפוכה, המצדדת בעמדת העותרים, ומרגע שהוציא את חוות דעתו – זו הייתה עמדת המדינה בעתירה. המכה השניה הייתה צו הביניים שאסר על העברת הכספים עד קבלת ההחלטה הסופית על העתירה. המכה השלישית הייתה סחבת של למעלה מארבעה חודשים בקביעת מועד הדיון, וכתוצאה מכך לא זרמו לוועד כספים דווקא במבצע היקר ביותר.

****

הדבר הכואב ביותר במהלך הזה, היה הירתמותם של שבעה תושבי הגולן לעתירה. טענתם הייתה שהם בחרו את המועצות כדי לדאוג לחינוך, לניקיון ולאיכות הסביבה ולא לפוליטיקה ארצית; לא לשם כך הם משלמים ארנונה, ראשי המועצות לא מייצגים אותם והוועד לא מייצג אותם. מול הטענה הזו נטען שבבחירות לראשות המועצה המקומית קצרין בראש המצע של סמי בר-לב עמד המאבק על הגולן. יתר על כן, גם כל המתמודדים נגדו העמידו בראש המצע שלהם את המאבק על הגולן. במועצה האזורית לא היו בחירות, כי היה מועמד אחד, אבל מליאת המועצה האזורית, שבה חברים הנציגים הנבחרים של כל היישובים החליטה פה אחד על הקמת הוועד (בישיבה משותפת של מליאות שתי המועצות) ועל תקצוב הוועד. על כך טענו העותרים, שהם לא בחרו את נציגיהם למליאה על פי השקפות פוליטיות.

אל מול הטענה הזאת, החתמנו את כל חברי המזכירויות, של כל יישובי הגולן, ואת כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על תצהיר על פיהם ועד יישובי הגולן הוא הגוף המייצג את יישובי הגולן ושהם תומכים במימונו. לא היה אפילו חבר אחד בגופים הללו שלא חתם. מול אמירה חד-משמעית כל כך, לא הייתה עוד משמעות לטענת אי הייצוג.

****

אחרי שלוש המכות שציינתי, המהפך היה מהיר מאוד – בתוך שבוע אחד שלוש ישיבות והצגת פסק הדין.

את המועצות בגולן ייצג עו"ד אשר קולא, היום שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואת הוועד – עו"ד יונתן בך ז"ל, שהובילו מהלכים משפטיים מזהירים שהביאו לניצחון. כבר בראשית המשפט הודיעו השופטים שהעברת הכספים של המועצות לוועד עד כה נעשו כדין ולכן הדיון יתמקד בשאלה העקרונית – לעתיד. הם יעצו לעותרים לוותר על דרישתם להחזר הכספים עד כה. העותרים ביטלו את התביעה להחזרי העבר אך עמדו על כך שכספי שנת 95' יוחזרו. הם גם חזרו בהם מטענתם שהועברו כספים למפלגה פוליטית (הדרך השלישית).

טענת המועצות הייתה שתפקידה של המועצה הוא לפעול למען האינטרסים של תושביהם, ואין אינטרס מובהק לתושבים כמו הבטחת עצם קיום יישוביהם. ראש הרכב השופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין, הזכיר בהקשר זה מאבקים שניהלו רשויות באותם ימים נגד שינויי גבולות מוניציפליים והעברת שטחים שלהם לרשויות אחרות, ומקובל על הכל שהדבר לגיטימי וזה תפקידם. על כך השיבו העותרים ונציגת הפרקליטות עו"ד אסנת מנדל שהמקרה שונה, כיוון שכאן אין המדובר בסוגיה מוניציפלית אלא בנושא פוליטי ארצי, שעומד במרכז הדיון הפוליטי ונוגע לכלל אזרחי המדינה, ובנושא כזה אין לרשויות סמכות להתערב. השופטים הקשו, ושאלו אם במקרה שבשל מדיניות ממשלתית יוחלט על העברת שטחים ממאה רשויות חקלאיות למאה רשויות עירוניות, והנושא יהיה הנושא המרכזי על סדר היום בבחירות – האם גם אז ייאסר על הרשויות להיאבק על זכויותיהם? אם בעקבות ירי קטיושות על קריית שמונה יוחלט על פינוי חלקים מהעיר והעירייה תתנגד לכך – האם ייאסר עליהם להיאבק? העותרים התקשו מאוד להתמודד עם השאלות הקשות.

מדברי השופטים במהלך הדיון, היה ברור לאן נושבת הרוח. ואף על פי כן, ביום שישי 22 בספטמבר 1995 ב-9:00, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה, ישבנו באולם בית המשפט מתוחים מאוד. השופטת דליה דורנר נכנסה לאולם והודיעה: "ברוב קולות של השופט לוין והשופט גולדברג מול עמדת השופטת דורנר החליט בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה".

פסיקת בג"ץ – לצד משמעותה הכספית החשובה, הייתה ניצחון מוסרי גדול לתושבי הגולן. נדחה הניסיון של גורמים מבחוץ ומבפנים להשמיץ את תושבי הגולן. נבלם הניסיון של מי שהתקשו להתמודד עניינית וציבורית עם הנאבקים בנסיגה, לעצור את המאבק בדרכים אפלות. סוכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבקם. בית המשפט חשף את פרצופה האמתי של תנועת "שלום עכשיו" – תנועה שהתיימרה לדבר בשם הדמוקרטיה והמנהל התקין.

לימים, פסק הדין הזה איפשר למועצה האזורית חוף עזה לממן את מאבק גוש קטיף נגד העקירה, שלמרבה הצער הסתיים רע.

****

שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן. ישבתי באולם בית המשפט העליון, ומיד לאחר מתן פסק הדין הוצאתי לתקשורת את ההודעה הבאה:

ועד יישובי הגולן גאה בהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, לדחות את העתירה של "שלום עכשיו" נגד העברת כספי המועצות למימון המאבק על הגולן.

בית המשפט דחה את ניסיונה הנואל של תנועת "שלום עכשיו" לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע את מימוש זכותם האלמנטרית להיאבק על קיום יישוביהם. החלטה זו היא ניצחון הדמוקרטיה.

ועד יישובי הגולן, יגיש בימים הקרובים תביעה נגד תנועת "שלום עכשיו", בגין הנזק הכספי שנגרם לו בצו הביניים [תביעה כזו לא הוגשה בסופו של דבר].

אנו משוכנעים, שכפי שניצחנו במאבק המשפטי, כך ננצח גם במאבק הציבורי, ורמת הגולן תישאר בריבונות ישראל.

* "שישי בגולן"

עוז לגולן

בחגי תשרי תשנ"ה, ספטמבר 1994, התקיים האירוע שהיה גולת הכותרת של המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90 – שביתת הרעב בגמלא. ב-19 ימי השביתה עלו לרגל לגולן רבע מיליון איש להזדהות עם השובתים ועם הגולן. השביתה לא ירדה מכותרות התקשורת הישראלית והעולמית עד יומה האחרון. ההצלחה הייתה גדולה, מעל המשוער.

ומה הלאה? ראינו שתי סכנות. האחת היא סכנת האופוריה. אחרי כזאת הצלחה וכזה ריגוש, עלולה להיות ירידת מתח, אפילו נפילת מתח, מתוך שאננות. הסכנה השניה, הייתה שאחרי כזה מבצע, הכל יראה קטן. איך נוכל שוב להגיע לציבור הרחב ואיך שוב לעניין את התקשורת?

כל זאת, כאשר הסכנה לא פחתה כהוא זה והצורך במאבק היה גדול מאי פעם. הנחת העבודה של ועד יישובי הגולן הייתה ששנת 1995 תהיה שנת ההכרעה. 1996 תהיה שנת בחירות, והממשלה לא תרצה בשנת בחירות לחתום על הסכם כזה ולכן היא תעשה כל מאמץ להגיע להסכם כבר ב-1995.

אחד ההישגים הגדולים של המאבק על הגולן, היה החלטתו של רבין להביא את ההסכם למשאל עם. הלחץ של המאבק, שהתמקד בהתחייבות הבחירות של רבין לשמור על הגולן, ומכאן הטענה שאין לו מנדט לוויתורים בגולן, הביא אותו להודות בכך, למעשה, ולהבהיר שלכן יביא את ההסכם למשאל עם.

ועד יישובי הגולן ערך תהליך אסטרטגי, שבו הגדיר את המטרה. כפי שהמטרה של צה"ל היא למנוע מלחמה באמצעות הרתעה, אך אם תפרוץ – לנצח בה, כך החלטנו להתייחס למשאל העם. הגדרנו שמטרתנו היא למנוע את משאל העם (כלומר למנוע את ההסכם) באמצעות הרתעה, ואם יהיה הסכם – לנצח במשאל עם. איזו הרתעה? יצירת אווירה של "העם עם הגולן" ויצירת רוב קבוע בסקרים, כדי שההנהגה תירתע מלחתום על הסכם שייכשל במשאל עם. לכן, המטרה היא שהגולן יגיע אל הציבור הישראלי במבצע הסברה גדול.

לשביתת הרעב קראנו "עוז 94'". הייתה זו פרפרזה על ספרו של קהלני "עוז 77" שתיארה את קרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. הבנו שצריך מבצע גדול, ונתנו לו שם זמני: עוז 95. ולאחר מכן נקבע שמו הקבוע – "עוז לגולן".

הרעיון של "עוז לגולן" היה להגיע אל העם במבצע הסברה נרחב; להגיע לערים ברחבי הארץ ולהקים בכל עיר אתר של המאבק שימקד את העניין הציבורי, וסביבו תקום פעילות של מטה גולן המקומי, שיקבל דחיפה לפעילותו ויגייס יותר ויותר מתנדבים והתלהבות.

הרעיון היה גרנדיוזי, בלתי נתפס, נראה כפנטזיה, והיה מבוסס על הטכנולוגיה החדישה ביותר באותם זמנים. וזאת בעלות גבוהה מאוד, בהובלת ועד עני למדי, שנשען בעיקר על כספי המועצות. כדי שניתן יהיה לממן את המבצע, פתחנו במבצע התרמה בארץ ובקהילות היהודיות בגולה, שנקרא "מגן הגולן". כספי המועצות והכספים שגויסו במבצע, כולל מהמוני בית ישראל בשטח, במבצע עצמו, אפשרו את מיזם הענק.

בשבועות שקדמו למבצע, התחלנו ליצור הד תקשורתי וציבורי למיצג. הצבנו שלטי חוצות ברחבי הארץ: "מיצג הגולן יוצא לדרך". קיימנו מסיבות עיתונאים ויזמנו כתבות בתקשורת על המבצע המתוכנן.

אז מה היה מבצע "עוז בגולן"? היה זה המיצג הנודד של הגולן, שעבר מעיר לעיר ונועד לעבור בעשר תחנות ברחבי ישראל.

בכל כיכר אליה הגענו, הצבנו קונסטרוקציית ענק שמידותיה היו 12 מ' על 12 מ', גובהה שמונה מטרים ומשקלה – 6 טון. על המעטפת החיצונית שלה – תמונות ענק מרהיבות של הגולן על רקע כחול. התמונות היו של האתרים הסמליים ביותר של הגולן כגון החרמון, הכנרת, כרם בשלג, גמלא, המטבע העתיק של גמלא ובית הכנסת העתיק של קצרין. התמונות היו מחוברות במעין דגל המדינה על מנת לסמל את היות הגולן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכניסה, חלק מהמבנה נפרד ממנה מעט – כדי לסמל את הניסיון לתלוש ממדינת ישראל את הגולן, אך החלק ה"תלוש" מחובר למבנה המרכזי בעבותות ברזל אדומים, המציינים את חוסר היכולת לגדוע מהגוף את האיבר הזה. בפתח המבנה הוצב שעון חול גדול המסמל את הדחיפות בפעולה להצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן, ובצדו השני של הפתח – קלפי ענק, שקוף, מלא בכתובות "העם עם הגולן".

בתוך המבנה הוצבו טריבונות ובהן 150 מקומות ישיבה, הצופים על תבליט צבעוני ענק של הגולן; תבליט מדויק ובו כל הרי הגולן ונחליו וכל יישובי הגולן. מאחורי התבליט ניצבו שלושה מסכי ענק, עליהם הוקרן מיצג הגולן – סרט תלת-ממד מדהים, בן חמש עשרה דקות, המציג את המסר של המבצע: חשיבות הגולן לישראל. בקטעים השונים של החיזיון, התבליט שולב בסרט, כאשר חלקים מממנו הוארו, על פי תוכן הסרט. למשל – כאשר עסק הסרט בשאלת השליטה על המים, הואר קו ההטיה, בו ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם.

התלת ממד היה חידוש – הצעקה האחרונה של הטכנולוגיה, לפני 25 שנים. הצופים חשו כאילו הם נכנסים לתוך הסרט. כך נוצרה חוויה יוצאת דופן לכל מי שצפה במיצג. רוב החיזיון היה מטס במסוק ברחבי הגולן, כשברקע נשמעה היצירה העוצמתית "מולדובה", "מולדתי", מאת המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, שמנגינתה מזכירה את מנגינת "התקווה". הצופה "טס" בינות לנופי הטבע, לנופי ההתיישבות ולנוף האנושי של הגולן, כאשר רוב המטס לא לווה במילים. דגש חזק הושם על השורשים היהודיים שלנו בגולן, ובשיאו – מונולוג מרגש מאוד של פרופ' שמריה גוטמן, חושף גמלא, על המטבע היהודית שנמצאה במקום ועליה נכתב: "לגאולת ירושלים הק(דושה)". המראות משכנעים יותר מאלף מלים. בתום המטס, הוצגה באנימציה החשיבות הביטחונית של הגולן וחשיבות הגולן להבטחת מקורות המים של מדינת ישראל ושוב חזרה לעיקר – ההתיישבות. חמישה מתושבי הגולן השמיעו מונולוגים קצרים המבטאים את עיקר המסר של הגולן. בסוף כיכב בסרט ראש הממשלה יצחק רבין, בנאומו הבלתי נשכח בגולן ערב בחירות 92'. הבטחתו הברורה – "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן", והסברו ש"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל" הדהדו באולם והקהל נסחף במחיאות כפיים סוערות. אני זוכר שכתבתי באותם ימים, ש"ספק אם יש היום מקומות בהם עוד זוכה רבין לאהדה כזו…".

לא פחות חשוב מהמיצג עצמו, הייתה הפעולה מסביב. בכל עיר שבה היינו, היווה אתר המיצג בסיס לפעילות שלנו ובסיס יציאה של מתנדבים רבים, מן הגולן ומן העיר המארחת. הפעילות מסביב כללה שילוט מרפסות, הדבקת סטיקרים (הנוער לא שאל את הנהג אם הוא רוצה לקבל סטיקר ואולי הוא ידביק בבית, אלא הוא נשאל אם אפשר להדביק לו סטיקר), גיוס תרומות. ברחבי העיר המארחת הסתובבו חמש "גולניות" – תחנות הסברה ניידות ובהן וידאו שהקרין סרטי הסברה וחומר הסברה. עשרות המתנדבים מהגולן עסקו באבטחה, דיילוּת, הפעלת המתקן, חלוקת החומר, הדבקת סטיקרים, תליית שלטי חוצות, מבצעים ופעולות שונות ובעיקר – הסברה, הסברה, הסברה ועוד הסברה. מסביב למבנה הועסקו הבאים בדוכנים שונים – קליטה, תיירות, יקב הגולן, דוכני מכירת חולצות, כובעים ומזכרות של המבצע ודוכן של הוועד ובו חומר הסברה, חומר של מבצע "מגן הגולן", סטיקרים, גיוס כסף וכו'.

בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז בישראל, הקרנו תשדירי שרות שקראו לציבור לבוא למיצג. "שלום עכשיו" פעלה להפסקת השידורים, בטענה שזו תעמולה פוליטית. יו"ר רשות השידור מוטי קירשנבאום כינס ישיבה של ועדת התשדירים של רשות השידור, וזו דחתה את הפניה, בשם ערך חופש הביטוי.

התחנה הראשונה של המיצג הייתה בירושלים, בשכונת מלחה, בין אצטדיון "טדי" לקניון מלחה. הפתיחה החגיגית הייתה ב-1 במאי 1995, בהובלת יו"ר הוועד אלי מלכה, ובהשתתפות ראש העיר המארח אהוד אולמרט, יו"ר לובי הגולן בכנסת אביגדור קהלני – אז עדין ח"כ מטעם מפלגת העבודה, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מנהיג המפד"ל זבולון המר ואחרים. את הטקס נעל הרב איזנטל, שאמר, בין השאר: "בחודש אייר הכ"ח לשחרור הגולן יהיה לנו הכֹּחַ, יחד עם כל עם ישראל, לנצח במאבק ולהבטיח, שבע"ה נשב לעולם בגולן!" לאחר הטקס החגיגי, נפתח המיצג לקהל הרחב.

ההצלחה הייתה אדירה, מעל המשוער. בעשרת הימים הראשונים פקדו את המקום 30,000 מבקרים. בבקרים התארחו קבוצות מאורגנות ואחה"צ ובערב – הציבור הרחב. מספר הבאים היה גדול מן המתוכנן וקצת קשה היה לעמוד בעומס. לכן הוגבר קצב הפעלת המיצג משתי הקרנות לשלוש הקרנות בשעה. במהלך השבוע הראשון הוצבו ספסלים ליד המבנה כדי להקל על הקהל הממתין בתור. בעקבות הלחץ, הארכנו את המבצע בירושלים משבועיים לארבעה. למעלה משבעים אלף איש ביקרו במיצג באותו חודש וקרוב למאה אלף ₪ תרומות נאספו.

התחנה הבאה של המיצג הייתה בבאר שבע, ברחבת ויטמן. במשך שבועיים ביקרו בו למעלה מ-20 אלף איש. גם שם נדרש הצוות להוסיף הקרנות על מנת לעמוד בלחץ הקהל. התקשורת האזורית של הנגב דיווחה על המיצג בהרחבה. במקביל למיצג, נערך גם בבאר שבע מבצע שילוט מרפסות והדבקת סטיקרים, בידי פעילי מטה גולן בבאר שבע. שיירה של למעלה ממאה מכוניות, נושאות דגלי "העם עם הגולן" ערכה מסע הפגנתי שהסתיים בעצרת ברחבת המיצג.

משם נדד המיצג לתל-אביב. התחנה הראשונה בתל-אביב הייתה בגני התערוכה, במסגרת יריד אדם ועולמו. ברחבת המיצג, הציג הפסל הקצרינאי ישראל בן יהודה תערוכה עם 14 מפסליו, ובכל אותם ימים הוא ואשתו תמר התנדבו להסברה במקום. למעלה מארבעים אלף איש פקדו את האתר בתערוכה. בניגוד לירושלים ובאר שבע, כאן לא היה רק קהל אוהד אלא גם מתנגד ומתלבט, והן זו הייתה מטרת המבצע. גם התחנה הבאה הייתה בתל-אביב, בכיכר מלכי ישראל (כפי שנקראה אז כיכר רבין). פקדו אותה קרוב ל-50 אלף איש במשך ארבעה שבועות.

התערוכה הייתה אמורה להמשיך בנדודיה, לנתניה, לחיפה, לאשדוד ולערים אחרות, אולם נאלצנו להפסיק אותה, כיוון שוועד יישובי הגולן נכנס למשבר כספי, בעקבות צו ביניים של בג"ץ שאסר על המועצות בגולן להעביר כספים לפעילות הוועד. סיפור העתירה הוא פרשה בפני עצמה, ואקדיש לו את הטור שלי בשבוע הבא. תקופת היובש לא אפשרה את המשך המבצע, שעלותו הייתה גבוהה מאוד, בעיקר עלות השינוע של המיצג מעיר לעיר.

שלושה חודשים וחצי פעל מבצע "עוז לגולן" וביקרו בו כ-175,000 איש. המיצג הועבר לגולן, לפארק קצרין העתיקה, שם המשיך לפעול עוד שנים רבות.

אנשים רבים היו שותפים למבצע "עוז בגולן" ובהם כל פעילי ועד יישובי הגולן. אזכיר כאן רק אחד, את מנהל ההפקה, לורן צלצר. צלצר ז"ל, האיש הענק עם הקוקו והעגיל, היה גדול מהחיים – מפיק בנשמתו, שחושב בגדול, תמיד מחוץ לקופסה ומדביק ביצירתיות ובאופטימיות הבלתי נדלית שלו את כל סביבתו.

כזה היה המאבק על הגולן – ללא אלימות, ללא התלהמות, ללא איומים, ללא עבירה על החוק. מאבק דמוקרטי וממלכתי, שעיקרו הסברה וביטוי עמדת הציבור הישראלי. היה זה מאבק יצירתי וחכם, שהוציא את היריב משלוותו ובסופו של דבר הביא את הניצחון.

* "שישי בגולן"

כך ניצלנו מאסון לאומי

חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, שבה הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק להסכם שלום עם סוריה.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. בשעת הפגישה ערכנו הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א תחת הכותרת "אל תתערב, חבר".

לקראת הפסגה, כל הפרשנים, העיתונאים והפוליטיקאים הבהירו שפגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכל סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.

בדרכי חזרה לגולן, האזנתי לדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". חמישה ק"מ לפני הגיעי הביתה, לקיבוץ אורטל, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה שקיבל מן המערכת: המו"מ התפוצץ. כעבור דקות אחדות נמסר על כך רשמית. אנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.

מה קרה בז'נבה? קלינטון הציג לאסד, שסירב להיפגש עם ישראלים, את הצעת השלום הישראלית. ברק הציע נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני ועקירת כל היישובים הישראלים, אך עמד על כך שרצועה בת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת תשאר ישראלית. אסד שמע, אמר שאם כך – אין על מה לדבר, ושם קץ למו"מ. כך תמו 9 שנות מו"מ בין ישראל לסוריה על נסיגה מהגולן ו-9 שנות מאבק נגד הנסיגה. בתשע השנים הללו, ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק, הסכימו לסגת מכל הגולן ולעקור את כל היישובים. גם בשנים שלאחר מכן אולמרט ושוב נתניהו חזרו למו"מ על אותו עיקרון ורק מלחמת האזרחים שמה לכך קץ.

קווי ה-4 ביוני, עליהם מתעקשים הסורים, הם מעבר לגבול הבינלאומי. הם כוללים שטחים שהסורים השתלטו עליהם בכוח בשנות החמישים – חמת גדר, רמת הבניאס, צפון מזרח הכינרת ועוד. ברק וראשי הממשלה האחרים הסכימו לאבסורד הזה. אבל את הסורים ההצעה לא סיפקה. וכך, בזכות כמה עשרות מטרים נמנעה הנסיגה.

אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה היה קורה אילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן. היום היינו נלחמים למניעת אחיזה איראנית בחופי הכינרת. השילוב של המאבק הדמוקרטי נגד הנסיגה – "העם עם הגולן", והעקשנות הסורית, הצילו את ישראל מאסון לאומי.

אני מאמין שרעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני משמר מידה של חשדנות וספק. עצם העובדה שמי שניסה פעמיים למסור את הגולן לסורים הוא גם היום ראש הממשלה, אינה מרגיעה, בלשון המעטה. רק פיתוח רבתי של ההתיישבות בגולן והכפלת האוכלוסיה היהודית בגולן בתוך עשור, תסכל סופית את סכנת הנסיגה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"

אֵפֵמֵרָה

המושג היווני אפמרה (ephemera), פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

החל מראשית השבוע החולף, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה הראשון בקצרין: "קצרין – עיר חדש בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

****

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

****

אני ממליץ בחום לכולם לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

היד המושטת נותרה תלויה באוויר

היום זה מובן לכל, זולת קומץ סרבני התפכחות – אילו הגולן נמסר לסורים, השאלה היום הייתה האם איראן תשב על חופי הכינרת או דאעש. אולם בשנות ה-90 רבים בתוכנו קנו את מקסם השווא על פיו רק נרד מהגולן "ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן".

רבין, פרס, נתניהו וברק ניהלו עם סוריה מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, תושבי הגולן, צפינו בבעתה בחרב המתהפכת מעל ראשינו; חרב הנסיגה והעקירה, 25 שנה לתחילת מפעל חיינו ו-11 שנה לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

האיום לא שבר אותנו אלא חישל אותנו. יצאנו למאבק חיינו – המאבק על הגולן. גייסנו את תמיכת רובו המכריע של הציבור הישראלי. "העם עם הגולן" לא הייתה רק סיסמת קמפיין, אלא מציאות ממשית. היכן שהפנית את ראשך ראית את הסטיקר או שלט המרפסת "העם עם הגולן". במאבקנו, שכנענו את רבין, שלפני הבחירות נשבע אמונים לגולן, והצהיר: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל", להכריז שהסכם על נסיגה מהגולן יוכרע במשאל עם. גם ראשי הממשלה שבאו אחריו התחייבו לכך. האסטרטגיה שלנו התמקדה בהסברה לציבור הרחב, כדי שבמשאל עם יהיה אתנו, וכדי להרתיע את ההנהגה מפני חתימה על הסכם שעתיד ליפול במשאל העם.

הייתי חבר בהנהגת ועד יישובי הגולן ושירתתי כדובר הוועד. השתתפתי בשביתת הרעב בגמלא. במשך 19 יום חבריי ואני שתינו רק מים. רבע מיליון ישראלים עלו לגמלא להזדהות עמנו.

שיא האיום היה בתקופתו של ברק, שהיה נחוש להגיע להסכם עם אסד, כמעט בכל מחיר. אולם בבואו לפסגת שפרדסטאון – ידו המושטת לפארוק א-שרע, שר החוץ הסורי, לא פגשה יד אחות. השידור החי הזה הבהיר לאזרחי ישראל ולעולם,ער שפניה של סוריה אינם לשלום. כעבור חודשיים, הציג קלינטון לאסד את הצעתו מרחיקת הלכת של ברק: נסיגה מלאה של ישראל מהגולן ועקירת כל יישוביה, למעט כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת. אסד השיב מיד, שאם כך אין על מה לדבר.

את אנחת הרווחה שלנו ניתן היה לשמוע מקצה העולם ועד קצהו.

* "ידיעות אחרונות", מיזם "השער שלי", במלאת 80 שנה לעיתון.

צרור הערות 22.9.19

* שליחות היסטורית – השנים האחרונות התאפיינו בהעמקת הקרע בעם. החברה הישראלית התפצלה לשני מחנות, מחנה הימין ומחנה השמאל, שכל אחד מהם השתבלל בתוכו, ואת הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, שבטית. כל מחנה צופף את השורות, הלך והקצין ונגרר אחרי שוליו הרדיקליים. מחנה הימין אימץ לחיקו את הכהניזם הנתעב, שהיה מוקצה מחמת מיאוס, ויישר קו עם אוהדי אלאור אזריה, תוך רמיסת האתוס הישראלי של מוסר לחימה וטוהר הנשק. מחנה השמאל הושפע מהרעל הפוסט-ציוני, לחם בשצף קצף בחוק הלאום תוך שימוש בטרמינולוגיה פוסט-ציונית, נתן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראלים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ולפרובוקציות פרברסיות כמו טקס חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל והשוואת ישראל לנאצים. המעבר מסולידריות לאומית לסולידריות מחנאית, חיברה כל אחד משני המחנות למחנה גלובלי – הימין העולמי והשמאל העולמי. מחנה הימין חש קרבה רבה יותר למחנה הימין בארה"ב ובאירופה מאשר לשמאל הישראלי. מחנה השמאל חש קרבה רבה יותר למחנה השמאל בארה"ב ובאירופה מאשר לימין הישראלי. וכל מחנה עוצם עין אפילו מהאנטישמיות הקיימת במחנה הגלובלי שלו. הסולידריות המחנאית, העומדת מעל האינטרס הלאומי, הביאה להתלכדות מחנה הימין סביב נתניהו, על אף האישומים הכבדים נגדו ואף אימץ את הנראטיב הקונספירטיבי המטורלל שלו על "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לראש הממשלה, ולמלחמתו במדינת החוק ובממלכתיות.

מול התהליכים הצנטריפוגליים הללו, שמאיימים לקרוע לגזרים את החברה הישראלית, שליחותה ההיסטורית של כחול לבן, היא ליצור מחנה מרכז גדול, שישקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל. בשתי מערכות הבחירות, הוכח שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לממשלת הימין. המרכז הוא גם האלטרנטיבה לשמאל. קיומו של גוש מרכז גדול, חייב להשפיע גם על השמאל והימין. בחירתה של מפלגת העבודה לא להתאחד עם מרצ, אלא דווקא עם גשר, מבטאת את ההשפעה החיובית של כחול לבן על השמאל, ואני משוכנע שגם הימין יושפע מכך. הקמת ממשלת אחדות לאומית, שהיא כנראה האלטרנטיבה היחידה לאסון של סיבוב בחירות שלישי, עשויה אף היא לקדם את השליחות ההיסטורית הזו; להיות ממשלת פיוס לאומית, ממשלה של איחוי הקרעים, והתמודדות משותפת של מדינה חסונה ומלוכדת עם האתגרים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים הגדולים שלפתחנו.

וסתיו שפיר וסמוטריץ' יצעקו מהאופוזיציה.

* במעלה ההר – הביטוי הבולט למצבה העגום של מפלגת העבודה, בעלת העבר המפואר, הוא שאנשיה ראו כהישג את עצם מעבר אחוז החסימה, ובהשגת 6 מנדטים – הישג גדול.

אבל אני חושב שהצעד שעשה עמיר פרץ חשוב מאוד, מעבר לתוצאה האלקטורלית. שתי החלטותיו האסטרטגיות – לא לחבור למרצ ולכרות ברית עם "גשר", עשויות להיות נקודת מפנה היסטורית. לאחר יותר משני עשורים של היגררות אחרי השמאל הקיצוני – חזרה למרכז השפוי. עוד רבה וארוכה הדרך, והיא כרוכה בחשבון נפש רעיוני בתחום המדיני (הדבקות העיקשת, עם הראש בקיר, בדרך מדינית שנוסתה וכשלה) ובתחום הזהותי (מלחמת החורמה בחוק הלאום, תוך אימוץ טרמינולוגיה פוסט ציונית מובהקת). אבל זו הדרך הנכונה במעלה ההר.

* תנאי סף – מן הראוי שתקום ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, וכל מפלגה שקווי היסוד שיקָבעו בין שתי המפלגות הגדולות מקובלים עליה, מוזמנת להצטרף. הדבר נכון גם לגבי החרדים. הם שותפים לגיטימיים ורצויים, אם יקבלו את קווי היסוד. אבל קווי היסוד לא יהיו כמו בממשלה שקיומה תלוי במפלגות החרדיות. קווי היסוד חייבים להיות ציוניים, עם אוריינטציה על אחדות ישראל: קבלת חוק הגיוס, ביצוע מתווה הכותל, הכרה בכל הזרמים ביהדות. כל מפלגה שתקבל עליה, בין השאר, את התנאים האלה – מוזמנת בשמחה.

* החסינות מתה – מה יהיה? לא יודע. צפויים לנו שבועות של תהפוכות רבות, תרגילים וספינים. רק דבר אחד בטוח. אין קואליציית חסינות.

* ממשלה עם עודה – מגלגלי עיניים למיניהם תוהים: מה יש? למה לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת?

הבה נבחן את התסריט הבא. קמה ממשלה עם המשותפת. כעבור שבוע, חמאס מחליט לאתגר את הממשלה החדשה, ומשגר 600 טילים לעבר ישראל (לא תסריט דמיוני. זה קרה רק השנה). הקבינט מתכנס ומחליט על מתקפה ישראלית ברצועת עזה. מה תעשה המשותפת? תהיה שותפה ל"תוקפנות נגד עזה הנצורה"? בו ביום היא תפיל את הממשלה ותקלע את המדינה למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

אל דאגה. זה לא יקרה. לא תהיה ממשלה עם עודה.

* אופוזיציה למדינה – בהנחה שתקום ממשלת אחדות לאומית, יתכן מאוד שאיימן עודה יהיה ראש האופוזיציה. אבל כיוון שהוא לא אופוזיציה לממשלה אלא אופוזיציה למדינה, אני סמוך ובטוח שראש ממשלת האחדות הלאומית בני גנץ ייפגש אתו בנימוס, ויתדרך אותו רק במה שאפשר לקרוא בעיתונים.

אגב, לא בטוח שעודה יהיה ראש האופוזיציה. את ראש האופוזיציה בוחרת האופוזיציה. אם ימינה והחרדים יישארו באופוזיציה, אולי אחד מהם, דרעי או איילת שקד, יעמדו בראש האופוזיציה.

* קונספירציה חדשה – דף מסרים החדש, שהמונים מדקלמים בלי להניד עפעף, הוא שליברמן הוא סוכן רוסי רדום שהושתל בימין לפני 25 שנה ועכשיו הוא הופעל כדי להציל את האיראנים.

* היו דברים מעולם – מנטרה שבכלי התקשורת מרבים לחזור עליה, היא שמעולם לא קרה שלמחרת הבחירות לא היה ידוע מי יהיה ראש הממשלה.

אכן, זה מקרה נדיר, אך היו דברים מעולם. זה קרה בבחירות לכנסת ה-11, ב-1984. לא הייתה הכרעה בין הליכוד בראשות שמיר והמערך בראשות פרס. הגוש שתמך בשמיר מנה 60 ח"כים, הגוש שתמך בפרס מנה 59 ח"כים, ואת "הרב" כהנא אף אחד לא ספר (והנשיא גם לא הזמין אותו להתייעצויות). במצב שנוצר, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות רוטציונית. אני מעריך שכך יהיה גם עתה.

כניסת המערך לממשלת האחדות הייתה בניגוד להתחייבות מוחלטת שלו בבחירות לא ללכת לאחדות. אבל היה לחץ ציבורי, היה לחץ בתוך מפלגת העבודה (למשל של התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת), והנשיא הרצוג הפעיל מכבש לחצים כבד ביותר. ארבעה מאנשי הרוח של תנועת העבודה, ודווקא מן היונים שבהם – עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר (איני זוכר מי היה הרביעי) פרסמו גילוי דעת הקורא להקמת ממשלת אחדות, והייתה בכך לגיטימציה משמעותית למהלך. אבל היה לכך מחיר – המערך התפלג, מפ"ם פרשה ופירקה את המערך אחרי 15 שנים ויוסי שריד פרש ממפלגת העבודה והצטרף לרצ.

למיטב הכרתי, גם הפעם אין מנוס מממשלת אחדות רוטציונית.

קוריוז מעניין – תיקו בבחירות היה בבחירות לכנסת ה-11 ובבחירות לכנסת ה-22. בשנה ה-35 מאז הבחירות לכנסת הראשונה ושוב, כעבור 35 שנה. כנראה שזה קורה מידי 11 מערכות בחירות ואחת ל-35 שנים.

* היורש – נתניהו זרק את שמותיהם של ראש המוסד יוסי כהן ושל השגריר בארה"ב רון דרמר כיורשים פוטנציאליים שלו. זה מדהים! הרי עד היום נתניהו קיפד ראשו של כל מי שהרהר בסתר לבו על האפשרות שאי פעם יהיה צורך לרשת את נתניהו. מה קרה?

ערכתי סיור מודיעיני בראשו של נתניהו, ולהלן תכנית "היורש". היתרון של כהן ודרמר על אחרים, הוא שהם עדין לא בפוליטיקה ולא יהיו בפוליטיקה בארבע השנים הבאות (לכהן גם צפויות שלוש שנות צינון בתום תפקידו). בעוד ארבע או שמונה שנים, הם יוכלו לכהן כח"כים מן השורה. בקדנציה שלאחר מכן כיו"רי ועדות בכנסת. לאחר מכן כסגני שרים. אח"כ כשרים זוטרים. בעוד עשרים שנה, כשיחשקו במשרת שרים בכירים, הוא כבר ידע לגמד ולהגחיך אותם ולהרחיק אותם.

יאיר נתניהו לא צריך לדאוג.

* בין אולמרט לנתניהו – לאחרונה אני שומע אנשים (למשל, נחמיה שטרסלר) שמתגעגעים לאולמרט. תראו איך בניגוד לנתניהו הוא לא נאחז בקרנות המזבח של השלטון, אלא קם, לקח אחריות והתפטר.

אין לכך שחר. אולמרט נהג בדיוק כמו ביבי. גם הוא התבכיין על כך ש"רודפים אותו" והתקרבן ש"מדיחים ראש ממשלה מכהן". גם הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת, איך הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט רודפים אותו ותופרים לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף שהוא מביא. הוא אפילו הסתיר מהציבור את העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת לנסיגה מלאה מיו"ש וירושלים, כדי להשאיר באוויר את הטענה שהוא או-טו-טו מביא שלום, ומה שעומד בינינו לבין הסכם השלום אלה התיקים שתופרים לו.

ההבדל בין אולמרט לנתניהו, הוא שאולמרט לא הצליח לשכנע המונים ולצערנו נתניהו כן. את אולמרט סבב קומץ של חסידים שוטים שדקלמו את ההבלים הללו, ולנתניהו צבאות של חסידים שוטים שמדקלים את הבליו. אולמרט לא לקח אחריות והתפטר, אלא מפלגתו וממשלתו אילצו אותו לזוז, ואילו ראשי הליכוד מ-פ-ח-דים ונותנים לו גיבוי.

לכן נתניהו מסוכן יותר.

* הסתה מזעזעת – דברים נוראים שצייץ בטוויטר העיתונאי היורד, הפרובוקטור רון מיברג: "החנינה היא דיבור ויוזמה מטופשים. הדיון צריך להיות בהחזרתו החד פעמית של עונש המוות".

אלה דברי הסתה מזעזעים, מן הסוג המסוכן ביותר, וראויים לכל לשון של גינוי והוקעה. בלי "אבל", בלי "אולם", בלי "מצד שני". לא, אין כאן כל מורכבות. זאת התגלמות של רע מוחלט.

* הטרור החקלאי – שלושה עגלים נגנבו באחד מלילות השבוע מן העדר של אורטל. הטרור הזה הוא מנת חלקו של כל המגזר החקלאי בישראל לאורך שנים. אוזלת היד של המדינה מול הטרור החקלאי היא אחד הכישלונות החמורים של הממשלות האחרונות. הממשלה החדשה חייבת להציב את המלחמה בטרור החקלאי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה.

* מורשת המאבק – בימים אלה, לפני 25 שנה, חבריי ואני שבתנו רעב במשך 19 יום, בגמלא העתיקה, נגד נסיגה מהגולן.

לציון האירוע, התכנסנו, ותיקי המאבק וקצת (מדי) צעירים, שאז עוד היו ילדים ונערים, בגבעת יואב. היה זה ערב מרומם נפש.

הערב, בהנחייתי ובליווי מוסיקלי בשירה בציבור של אירית ישראלי, החל ברב שיח שבו נטלנו חלק יהודה הראל, אפרת בדיחי ואני, מבין השובתים, וברוך כהן, איש הלוגיסטיקה של ועד יישובי הגולן, שסיפר את מה שפחות מוכר וידוע, ה"מאחורי הקלעים" של המבצע האדיר הזה, שאליו נהרו רבע מיליון ישראלים להביע עמנו את הזדהותם. סיפרנו על השביתה, על מהותה ומהות המאבק בעינינו בפרספקטיבה של 25 שנה, וגם אנקדוטות מן השביתה. לאחר מכן נשא דברים ידידנו אביגדור קהלני, שבגבורה אזרחית עמד מול מנהיגו הנערץ רבין ומפלגתו, הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה וניהל מאבק אופוזיציוני חריף נגד הממשלה של מפלגתו, שסטתה מן הדרך, מן המצע ומהבטחות הבחירות, ולבסוף פרש ועמד בראש הדרך השלישית. קהלני סיפר זיכרונות מן התקופה. החלק האחרון של האירוע הוקדש לרב שיח של בני הדור השני בגולן, שסיפרו על זיכרונותיהם כבני נוער מהמאבק, ובעיקר – על חזונם ל-25 השנים הבאות. היה מרגש לשמוע מפיהם, איך אישיותם עוצבה במאבק. כל השותפים העלו על נס את היחד ואת עוצמת היחד, בתקופת המאבק, בה נטלו חלק כתף אל כתף, בשותפות ורעות, חילונים ודתיים, אנשי ימין ושמאל, חברי קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וקצרין, תושבי צפון הגולן ודרומה. לאורך הערב קראתי קטעים מן הפרק על שביתת הרעב, מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

היינו קבוצה קטנה של אנשים אכפתיים שנטלו את גורלם בידם, סחפנו את כל תושבי הגולן, ויחד סחפנו את מרבית אזרחי ישראל, שהוכיחו שהעם עם הגולן, ובמאבק ממושך, נחוש, דמוקרטי ומכובד, לאורך עשור, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

ואפרופו קהלני – אין מתאים ממנו לתפקיד הנשיא הבא של מדינת ישראל.

* תרמתי במשרד – הזמנתי את בני אסף לאירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, והוא לא גילה עניין. "אבל מה עם 'והגדת לבנך' "? שאלתי, והוא השיב: "אתה כבר הגדת לי מספיק". צודק.

* ביד הלשון

מי לידך יתקע – איילת שקד התראיינה בתכנית דקלסגל ברשת ב'. הראיון נסוב, בין השאר, על נושא הבלוק שנתניהו הקים עם מפלגות הימין למו"מ הקואליציוני. שאל סגל את שקד: "מי לידך יתקע, שנתניהו לא ישתמש בכם ואחר כך יחתום עם גנץ בלעדיכם?".

מה פירוש הביטוי "מי לידך יתקע"? מי ערב לך. תקיעת כף היא סוג של ערבות, של שבועה, של התחייבות, של מילת כבוד.

מקור הביטוי הוא מקראי: "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ" (איוב יז ג).

* "חדשות בן עזר"

עד כאן!

"לתושבי מדינת ישראל!
הממשלה וראש הממשלה קיבלו כבר החלטה על נסיגה מכל הגולן ועל עקירת כל היישובים. מידע זה הגיע ממקורות במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד הביטחון, מקורות מהימנים בארה"ב ובמדינות ערביות הלוקחות חלק בתיווך.
הבוקר תפתח בגמלא שביתת רעב לזמן בלתי מוגבל, תוך קריאה לעם לקום ולעלות לגולן ולהצטרף למאבק על הגולן בגמלא.
כתוצאה מהמצב החדש, ועד יישובי הגולן החליט על הוצאה לפועל של מבצע 'עוז 94'.
זה הרגע לפעול בטרם יהיה מאוחר.
אנו פונים לכל הציבור ולכל מי שעל רכבו או על מרפסת ביתו שלט 'העם עם הגולן', להתפנות מעיסוקיו ולעלות לגולן – לגמלא.
עכשיו הזמן להוכיח לראש הממשלה רבין ולממשלתו, שהעם עם גולן.
שובתי הרעב, תושבי הגולן וראשי המאבק דורשים מראש הממשלה רבין לחזור על הבטחותיו לציבור בישראל, על פיהן בכל הסכם שייחתם עם סוריה תשמר האחיזה הביטחונית וההתיישבותית בגולן ויימשך פיתוחם וחיזוקם של יישובי הגולן. זה המנדט שרבין קיבל מן העם ועל פיו עליו לפעול".

בבוקר יום א', 11 בספטמבר 1994, לפני 25 שנים בדיוק, פרסמנו את ההודעה הזאת ששודרה במלואה בכל כלי התקשורת, בראש כל מהדורות החדשות. באותו בוקר עלינו, חבריי ואני, לגמלא העתיקה, שם שבתנו רעב במשך 19 יום.

19 יום לא אכלנו. 19 יום שתינו רק מים. 19 יום שבהם רבע מיליון ישראלים עלו אלינו לרגל להביע את הזדהותם.

19 יום שבהם לא ירדנו מן הכותרות, ומדי יום סוקרנו בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, בתחנות הרדיו, בעיתונות ובתקשורת העולמית.

19 יום שבהם המערכת הפוליטית לא יכלה להתעלם – ח"כים וסיעות רבות עלו לגמלא להיפגש אתנו; מי כדי להביע תמיכה, מי כדי להתווכח עמנו, ומי (אולי הרוב) מתוך ידיעה שהתקשורת נמצאת בגמלא ותסקר את הביקור. התקשורת הביאה את הפוליטיקאים, ומשבאו הפוליטיקאים הם משכו את התקשורת וחוזר חלילה – וקולנו נשמע ברמה, תרתי משמע.

ערב קודם לכן, אלפים רבים מתושבי הגולן גדשו את פארק קצרין העתיקה לעצרת חרום, שכותרתה: "עד כאן! לא את הגולן!", ובה הכרזנו על מבצע "עוז 94" שמרכזו – שביתת רעב ללא הגבלת זמן. בראש המבצע עמד יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ח"כ ממפלגת העבודה, גיבור ישראל אביגדור קהלני. יהודה הראל יזם את השביתה, היה האסטרטג שלה והמוח מאחוריה ומנהיג השובתים. בין השובתים היה גם סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן היה האמרגן, המפיק והבמאי הגדול, שניצח ביד רמה על המבצע, מבחינה פוליטית ולוגיסטית. שביתת הרעב הייתה הצלחה גדולה; נדבך חשוב בהצלחת המאבק על הגולן.

****

כשאני בוחן לאחור את העשור של המאבק על הגולן, המאבק הציבורי המוצלח והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה, אני סבור שהפעולה המוצלחת ביותר בו, לא הייתה הפגנת הענק בכיכר רבין, "אם כל ההפגנות" – ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שבה השתתפו מאות אלפי אזרחים, בינואר 2000. גם לא שביתת הרעב בגמלא. הפעולה המוצלחת ביותר הייתה… סטיקר. דבקית בעברית.

מי שנסע אז בכבישי ישראל, לא יכול להתעלם מן התופעה המדהימה סביבו – מרבית המכוניות נשאו את הסטיקר "העם עם הגולן". שלט "העם עם הגולן" היה תלוי על עשרות אלפי מרפסות בערי ישראל. ולאורך שנים בכל צומת בארץ עמדו מספר פעילים עם השלט "העם עם הגולן". צבענו את הארץ בגולן. היה זה מסר אפקטיבי ביותר, שהטריף את יריבינו. הם לא יכלו להתעלם מכך. לצביעת הארץ בגולן היו מספר מטרות. ראשית, להוכיח שלמרות שהמאבק מונהג ומנוהל מהגולן, בידי ועד יישובי הגולן – זהו מאבק לאומי, שרוב העם תומך בו. שנית, לבטא בעוצמה, באופן מוחשי ביותר, את ההתנגדות לנסיגה. שלישית, להעביר למקבלי ההחלטות את המסר הפשוט – העם מתנגד לנסיגה. ואכן, לא היה ולו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה.

צביעת הארץ בגולן נבעה ממניע נוסף – אופי המאבק. מראשית המאבק, הגבלנו את עצמנו בקווים אדומים שלא זזנו מהם לאורך כל המאבק: לא אלימות, לא איום באלימות, לא הפרת חוק, לא פגיעה בציבור. מאבק מכובד ודמוקרטי, על פי חוק. חסימת כביש, למשל, הייתה מחוץ לתחום.

אבל בסוג כזה של מאבק יש גם בעיה. איך משדרים נחישות ואיתנות עם המגבלות הללו? פעולות מן הסוג של שביתת הרעב היו התשובה. בשביתת הרעב בגמלא הפגנו נחישות, והוכחנו שניתן להיות נחוש ומאיים, בלי לאיים ובלי לפרוע חוק.

****

אחד המסרים הבולטים במאבק שלנו, היה חוסר המנדט של הממשלה לפעול בניגוד מוחלט להתחייבותה בבחירות. בפניה לציבור בראשית שביתת הרעב ציטטנו מתוך מצע מפלגת העבודה בבחירות. אך הציטוט הפופולרי היה מתוך נאומו של רבין 12 יום לפני הבחירות, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את רמת הגולן". לא היה ילד שלא דקלם את המשפט הזה על פה. שידרנו את הסרטון עם דבריו של רבין אפילו כתשדיר בבתי הקולנוע. דרשנו להביא כל הסכם למשאל עם.

רבין נענה, הודה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה, והתחייב פומבית להביא את ההסכם, אם יושג, למשאל עם. אולם הוא סירב לחוקק את ההתחייבות. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני יזמה את הצעת חוק שריון הגולן. הגשת הצעת החוק הפסיקה את שביתת הרעב. האמת היא שהפסקנו אותה ברגע שחששנו שהיא תפסיק לעניין את הציבור ואת התקשורת, כי כמה אפשר להשאיר נושא בכותרות? עצם החזקתו כך כמעט 3 שבועות היה הישג אדיר, והעדפנו לסיים את השביתה בשיא.

****

בפרשת השבוע, "כי תצא", מוצגות הלכות המלחמה, ובין השאר מי פטור ממנה: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ… וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ … וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ … מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

בהנהגת ועד יישובי הגולן לא רצו שאצטרף לשביתה, בשל היותי דובר ועד יישובי הגולן, ובמבצע הזה עליי להיות בכושר שיא, במיטבי. כיוון שהתעקשתי, ניסו לשכנע אותי בנימוקים אחרים. "רק לפני חודש התחתנת", אמרו לי חברים, "איך כך אתה פתאום עוזב את ביתך, את אשתך הטריה, הולך לתקופה ארוכה אל הלא נודע, אולי מסכן את עצמך, את חייך? הרי אפילו על פי התורה אתה פטור מן המלחמה".

השבתי, שעל פי חז"ל, הפטוֹרים הללו נוגעים רק למלחמת רשות. ואילו למלחמת מצווה חובה על כולם לצאת: "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ככתוב במשנה. ומהי מלחמת מצווה יותר מאשר המאבק על הגולן?

וכך, במהלך השביתה התבשרתי בבשורה מרוממת הנפש, על כך שאשתי נושאת ברחמה את ילדנו הבכור. הבשורה הזו טענה אותי באנרגיות שגם "אלף לחם" לא ישתוו להן.

מתוך השביתה, ניהלתי את המערכה התקשורתית, ודווקא אז הייתי בשיא כושר הפעולה.

עד היום, כל אימת שאני מתבקש להצביע על חוויה משמעותית ומכוננת בחיי – אני מצביע על 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.

****

אין לי ספק, ששביתת הרעב הייתה נדבך משמעותי ביותר בניצחון. והיום, 25 שנים מאוחר יותר, הגולן ישראלי ופורח ומתפתח, חוק יסוד שהובלנו מחייב משאל עם על כל ויתור על שטח שבריבונות ישראל וארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן. ניצחנו!

* שובתי הרעב בגמלא (כולל שובתים שהצטרפו במהלך השביתה או פרשו לפני הסוף): יהודה הראל (מרום גולן), סמי בר לב (קצרין), דרורה שנק (מרום גולן), אפרת בדיחי (קשת), עלית איתם (נוב), אמתי שלם (מבוא חמה), מיכאל לנדסברג (אורטל), אורי הייטנר (אורטל), מוטי רישין (בני יהודה), דורון טיומקין (קצרין), דורון בוגדנובסקי (מרום גולן), סטיב רוזן (כפר חרוב), משה סבוראי (שקד) רענן לוי (עשרת). במהלך השביתה הצטרפו אלינו לימים אחדים ראשי עמותת "השדרה הכפולה" ובהם פרופ' אלישע האס, דובי הלמן, פרופ' אברהם וכמן ודודיק רוטנברג. במקביל אלינו, דיוויד ספלמן, אז חבר גונן והיום תושב עין זיוון, שבת רעב ליד בית התק"ם בתל-אביב.

* "שישי בגולן"