צרור הערות ‏22.2.23

* מעשה נבלה – הפיגוע של בליץ ההצבעות הדורסני של מסע הדי-9 לחורבן הרשות השופטת בישראל, הוא מעשה נבלה של ממשלה מושחתת.

הממשלה מצפצפת על הנשיא, שהפציר בה לרסן את עצמה ולגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. הם בריצת אמוק מטורפת, שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה חסרת רסן של להרוס, לדרוס, לרמוס, לנתץ, לנפץ, לרסק.

מטורפים.

* אף על פי כן – שעה שהם מגלגלים עיניים במילים יפות ללא כיסוי על הידברות, נתניהו, לוין ורוטמן ירקו בפרצופו של נשיא המדינה, כאשר דחו את יוזמתו בביצוע בליץ החקיקה האלים והדורסני.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, וחרף אי האמון המוצדק והמבוסס באנשים האלה, אני בעד הידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא. אחרת, מה האלטרנטיבה? לא בטוח שההידברות תצליח, אך זו הדרך היחידה לבלום את המהפכה המשטרית, למנוע קרע חסר תקדים בעם ולקדם רפורמה חיונית שתתקן את מערכת המשפט ולא תחסל אותה.

* מקומו בהיסטוריה – האם נתניהו רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לארדואנוקרטיה השניה?

* הרגעת הרוחות – נתניהו מתהדר בכך שהוא כבר שבועות עוסק בהרגעת הרוחות.

הרגעת הרוחות? איך? בבעיטה בסולם שהציב לו הנשיא הרצוג, לרדת מהעץ שעליו טיפסה ממשלתו ולגשת להידברות מכובדת? בכך שהדי-9 ממשיך בדהרתו הדורסנית?

* התמוטטות עצבים – נתניהו על סף התמוטטות עצבים. הוא אינו יודע להתמודד עם הצרה שיריב לוין ורוטמן הקנאים המיטו עליו. הוא שיגר את המעי הגס של המשפחה, בנו הג'ורה, לצייץ שהשב"כ מבצע הפיכה שלטונית ולקרוא להעמיד בכלא את אנשי השב"כ לשנים רבות.

בקצב הזה הוא עוד ייצא לנבצרות מסיבות בריאותיות.

אגב, הג'ורה נקט בשיטה המוכרת שלו. העלה את הפשקוויל, ואחרי שכבר ידע שהמסר עבר ורץ בתעלות הביבים, מחק אותו.

* מסית נגד השב"כ – גם הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה" ביום גרוע במיוחד, לא יגיע לאפס קצה דברי השנאה וההסתה נגד לוחמי השב"כ, שירות הביטחון הכללי, שבגופם מונעים מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים, שמשמיע בנו של ראש הממשלה, שהשב"כ כפוף לו.

* חומץ בן חומץ – לפני כשבוע כתבתי על הצד החיובי בתופעת גוטליב – היא כבר תחתית החבית. יותר גרוע כבר לא יהיה.

שכחתי את יאיר נתניהו.

חומץ בן חומץ.

* על פי מתווה הנשיא – מה פירוש "הידברות על בסיס מתווה הנשיא"?

אתן דוגמה: הוועדה לבחירת שופטים.

על פי המהפכה המשטרית – יהיה רוב לקואליציה בוועדה.

על פי מתווה הנשיא, הוועדה תהיה מאוזנת ולא יהיה רוב לאף צד.

בהידברות על בסיס מתווה הנשיא אי אפשר להציע רוב לקואליציה. אי אפשר להציע רוב לשופטים. אפשר לקבל את הצעת הנשיא או להציע חלופות אחרות ובלבד שלא יהיה בהן רוב לאחד הצדדים.

* עריצות המיעוט – סקר ועוד סקר ועוד סקר, והתוצאה זהה בכולם. רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד תומכים במתווה הנשיא. רק חמישית (!) מזדהים עם ריצת האמוק של הדי-9.

מטרת המהפכה המשטרית היא להביא לעריצות הרוב. מסתבר שהעריצות הזאת אינה של הרוב.

* להימנות עם הקומץ – רוטמן בוועדת חוק, חוקה ומשפט: אני גאה להימנות עם קומץ המדינות שצמצמו את הביקורת השיפוטית על החקיקה הפרלמנט.

ואללה. ואני לתומי חשבתי שישראל היא המדינה היחידה שיש בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. ככה סיפרתם לנו.  

* הצעות ייעול – על פי הצעת החוק של רוטמן, בג"ץ יוכל לפסול חוק רגיל רק פה אחד, בהצבעה של 15 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

אני רוצה להציע שתי אלטרנטיבות: א. שבמקביל יוחלט על פסקת התגברות – רק פה אחד, בהצבעה של 120 מתוך 120 הח"כים.

ב. אני מציע שניתן יהיה לבטל חוק של הכנסת בלא פחות מתמיכת 16 מתוך 15 שופטי בג"ץ.

* הפגנת הימין הממלכתי – השתתפתי בהפגנת הימין הממלכתי בעד רפורמה בהידברות ובהסכמה רחבה על בסיס מתווה הנשיא, שנערכה במוצ"ש בגן הפעמון בירושלים. כאלף איש השתתפו בהפגנה, רובם הגדול דתיים.

את ההפגנה יזם וארגן ד"ר יועז הנדל, שר התקשורת לשעבר. הוא ציין שיש ציבור גדול שלא מתאים לו להשתתף במחאה, שאינו מתחבר למסריה, אך הוא רוצה למחות ולהשפיע ואנו נותנים לו במה. יועז ציין ששום שיטה לבחירת שופטים אינה סיבה לקרוע את עם ישראל.

עם הדוברים נמנו מתנגדים למהפכה המשטרית לצד אנשים שבאופן כללי תומכים בעקרונותיה, אך מתנגדים לריצת האמוק הדורסנית והנקמנית וקוראים לרפורמה שתתקבל בהסכמה רחבה, מתוך הידברות והקשבה לקולות השונים בעם.

הדובר החריף ביותר נגד המהפכה היה ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. כהן שיתף את הקהל בחשיבות הרבה של הייעוץ המשפטי העצמאי ושל מערכת המשפט העצמאית לביטחון המדינה. הוא סיפר איך הייעוץ המשפטי מנע הסתבכויות קשות עם החוק הישראלי והבינלאומי. בזכות ההכרה העולמית בעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, המערכת היא השכפ"ץ המגן על לוחמינו מפני העמדה לדין בטריבונל הבינלאומי בהאג. אחרי המהפכה, לא תהיה ההגנה הזאת. הוא אמר שלא תמיד קל עם המגבלות המשפטיות, אך השווה זאת לחגורת הבטיחות ברכב, שלעתים היא לוחצת ומעיקה, אך היא מצילת חיים. אין זו "רפורמה" לתיקון מערכת המשפט, אמר כהן, אלא לניטרולה. ומדובר באדם שמבין דבר או שנים בענייני ניטרול.

הרב יעקב מדן תומך בעיקרי ה"רפורמה", אך אין לה שום טעם אם תקרע את העם לגזרים. הוא קרא להידברות שתניב הסכמות. הוא סיפר על ההידברות בינו לבין רות גביזון על אמנה בנושאי דת ומדינה. על פניו, לא היה שום סיכוי להידברות. "היא מזרחית, אני אשכנזי. היא חילונית, אני דתי. היא שמאלנית, אני ימני. כף רגלה לא דרכה מעבר לקו הירוק ואני מתנחל. אך כיוון ששנינו ראינו את טובת עם ישראל היינו נחושים להגיע להסכמות, ואכן, הגענו להסכמות". זה בדיוק, אמר הרב מדן, מה שצריך לעשות היום, ואפשר בהחלט להגיע לרפורמה מוסכמת, שבה אף צד לא ישיג את כל מה שהוא רצה, אך שלמות העם תישמר.  

הרב מדן, שדיבר בהתרגשות רבה וממש בסערת רגשות, סיפר שאת יום ירושלים הוא אינו חוגג בכ"ח באייר, יום השחרור, אלא בכ"ב באייר, היום שבו קמה ממשלת האחדות הלאומית לקראת מלחמת ששת הימים (שנקראה אז ממשלת הליכוד הלאומי). זה היה האירוע הגדול. ללא ממשלת האחדות הלאומית, לא היינו משיגים את הישגי מלחמת ששת הימים. שני השרים בממשלה, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד האצ"ל מנחם בגין, שעשרים שנים קודם לכן היו משני צדי המתרס בסזון ובאלטלנה, הלכו יחד לראש הממשלה אשכול ושכנעו אותו לשחרר את ירושלים. זו גדולתה של אחדות לאומית, גם היום אנו זקוקים לה.

פנחס ולרשטיין, מראש גוש אמונים ומי שהיה שנים רבות ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע ויש לו זכויות אדירות בהתיישבות בחלקי א"י (לא רק ביו"ש אלא גם בגליל ובנגב), הזכיר את נבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ אפרים שישובו ויתחברו. מיד בתום נאומו וויצאפתי לו שהוא ציטט מהפטרת הבר מצווה שלי.

העיתונאית אמילי עמרוסי סיפרה שהיא חוותה גירושים. בניגוד לבני זוג, אחים אינם יכולים להתגרש. היא סיפרה על התסכול הנורא שהיא והמחנה שהיא משתייכת אליו חוו בעקירת גוש קטיף, אל מול האטימות של כל מי שפנינו אליהם, הנשיא, בית המשפט ואחרים. בניגוד לחלק מחבריה שמחפשים נקם, המסר שלה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". דווקא מי שחווה את החוויה הקשה הזאת, צריך לנהוג אחרת כאשר מחצית העם נמצאת היום באותה מצוקה.

הרב אוהד טהרלב, ששכל את בנו החייל בפיגוע לפני חמש שנים, אמר שאין די בהידברות. חשוב יותר איך תהיה ההידברות. זו צריכה להיות הידברות של הקשבה.

הרב ירמי סטביסקי, לשעבר מנהל בית הספר הימרפלד בירושלים, תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית, המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית.

לאחר שירת "התקווה", צעדו המפגינים לבית הנשיא, כדי לחזק את ידיו ביוזמתו להידברות וכדי להצטרף למוחים נגד המהפכה. כיוון שהייתה לי עוד נסיעה ארוכה ורציתי להספיק לישון קצת בטרם אשכים לעבודתי במטע, על המצעד הזה ויתרתי, למגינת לבה של בתי, שהפגינה יחד אתי.

היה זה מפגן ציוני של אחדות ישראל ושל אהבת ישראל.

למחרת סיפרתי לחברי הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב (שאני היו"ר שלה) על ההפגנה. "היא הייתה ברוח מדרשת השילוב", סיכמתי.

* כל הארץ דגלים דגלים – בכל רחבי הארץ הפגינו במוצ"ש אזרחים פטריוטים רבים, אוחזים בדגל הלאום, נגד המהפכה המשטרית. נסעתי מאורטל להפגנת הימין הממלכתי בירושלים דרך כביש הבקעה שאינו הומה אדם, ולכן לא היו בו הפגנות רבות. ובכל זאת, עברנו בשני צמתים שנערכו בהם הפגנות. מאות רבות של אנשים הפגינו בצומת צמח. כשעברנו בצומת הגשר הרומי, החלה להתארגן הפגנה וכבר היו שם ראשוני המפגינים ובידם דגלים.

* מחאת הדגלים – המאפיין הבולט ביותר של המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא דגל הלאום. מאות אלפי דגלי כחול לבן – הם הצבע של המחאה הפטריוטית. זה לא מפריע, כמובן, לדקלמני תעשיית השקרים וההסתה לדבר על… דגלי אש"ף. נכון, לאחת ההפגנות הגיעו 2-3 פרובוקטורים עם דגלי אש"ף. אמנם אני לא נוטה, בדרך כלל, לקונספירציות, אבל נראה לי שיהיה מעניין מאוד לדעת מי שלח את הפרובוקטורים.

* יהיה מה שיהיה – ב"הפגנת הכיסאות" ברחבת האריה השואג (עליה כתבתי במאמר נפרד), הייתה חלוקה בין נאומים לשירים. בין נאום לנאום היה שיר. חברי עופר גביש הוביל את השירה, עם חבורה של זמרות וזמרים מיישובי הגליל העליון.

רשימת השירים יכולה להעיד יותר מאלף עדים על זהות המפגינים ועל מהות ההפגנה. "פה בארץ חמדת אבות", "ארץ", "בגליל בתל-חי", "מי האיש", "עוד לא תמו כל פלאיך", "אין לי ארץ אחרת". לאחר מכן עלתה לבמה, על כיסא גלגלים, מירי אלוני. היא שרה את "שירת הנוער", את המנון המחאה "זה לא יעבור" ואת "שיר לשלום". ב"שיר לשלום" היא הכניסה שני שינויים. במקום "אל תלחשו תפילה" – "גם תלחשו תפילה". במקום "הניחו לנופלים" – "זכרו את הנופלים".

אולי המשפט המיטיב לבטא את המסר יותר מכל הוא מן השיר "ארץ": "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה – יהיה מה שיהיה".

ההפגנה הסתיימה בשירת "התקווה".  

* דתי מחמד – רון הוד הוא פעיל חברתי חרדי מקריית שמונה. הוא נאם ב"הפגנת הכיסאות". פרסמתי בפייסבוק תמונה שלו, ומיד החלו התגובות ברוח "דתי מחמד". איזו פטרונות, איזו התנשאות, איזו יהירות. הם חושבים שכל הדתיים הם פיונים שלהם.

תתפלאו, יש דתיים השומרים אמונים לתורת ישראל ולא המירו אותה בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו.

אגב, בהפגנת הימין הממלכתי הייתי חלק ממיעוט חילוני. מבין שבעת הנואמים, היחיד שאינו חובש כיפה היה יועז הנדל, ששומר שבת וילדיו מתחנכים בחינוך הממ"ד, כלומר, הוא חובש כיפה שקופה.

* הילד בן 88 – פגשתי ב"הפגנת הכיסאות" את ציפקה הראל, אשתו של יהודה הראל. שאלתי אותה אם גם יהודה בא, והיא השיבה: "מה פתאום? יהודה לא משתתף באירועים של זקנים. הוא לא מבין איך זה קשור אליו". הילד בן 88.

פגשתי חבר, מוותיקי נאות מרדכי, שהשתתף בקורס מובילי קבלות שבת שהובלתי לפני 12 שנים במכללת תל-חי. שמחתי לשמוע שהם ממשיכים לקיים עד היום קבלת שבת.

* לא לגיטימי – חסימת ח"כים לפני הצבעה – צעד לא לגיטימי ולא דמוקרטי, פוגע במחאה הצודקת ומכתים אותה ומשרת את האינטרס של ממשלת הדי-9. אידיוטים שימושיים.

* שפיכה מוקדמת – אוחנה התבלבל. הוראות דרקוניות בלתי חוקיות, כמו חיטוט בתיקים של ח"כים תוך התנקשות בחסינותם, הוא צריך לקבל אחרי שהם יצליחו לבטל, למעשה, את בג"ץ. נפלט לו קצת מוקדם מדי.

* מה הוא חיפש שם – מה אוחנה חיפש בתיקים של הח"כים? אולי חמץ?

* שלד הברזל לא שתק –בשנות המאבק על הגולן, "העם עם הגולן", בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. המאבק על הגולן היה מופת של מאבק דמוקרטי, על פי חוק, ללא אלימות או איום באלימות. גם מדברים מקובלים מאוד כמו חסימת כבישים והפגנות ליד בתי מנהיגים נמנעו כמעט לחלוטין. היה זה שילוב של תפיסת עולם עקרונית, עם שיקול תועלתני. אם נחסום כביש – הנהג בכביש שממהר לעבודה או לרופא או אישה הכורעת ללדת יתמכו בנו יותר או פחות בעקבות הצעד הזה?

אבל אלימות מגיעה לכותרות. איך אפשר להגיע לכותרות בלי צעדים כאלה? הדרך שלנו הייתה – יצירתיות. שביתת הרעב בגמלא העתיקה שמיקדה במשך 19 יום את התקשורת הישראלית והעולמית היא דוגמה אחת. מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים סוקרה על בסיס שעתי במשך ארבעה ימים ועוד.

אחד האירועים היצירתיים היה בינואר 2000. הוצאנו 8 שילדות ברזל חלודות משטחי אש בגולן ובלילה הובלנו אותן על גבי מובילים לכביש 1 בואכה שער הגיא. הצבנו אותן לצד הכביש, עם כרזות "לא יורדים מהגולן", "העם עם הגולן" ועוד. המסר היה, שאם נמסור חלילה את הגולן לאויב, הטנקים הסורים עלולים לשטוף אותנו. האירוע זכה לסיקור רב.

ומה ההבדל בין האירוע הזה, לאירוע הטנק מתל-סאקי, שכתבתי נגדו? ההבדל הוא שלא לקחנו את שלדות הברזל בשער הגיא.

אגב, סיפרתי את הסיפור בגוף ראשון רבים, אך האמת שלא הייתי באירוע, כיוון שכל כולי הייתי באירוע שנערך למחרת – "אם כל ההפגנות", הפגנת מאות האלפים; הגדולה בהפגנות ישראל, שנערכה בכיכר רבין ובכל הרחובות היוצאים מן הכיכר לאורך קילומטרים רבים.

ומה היה גורל השילדות? מע"צ החרימה אותן.

* למה מיהו הפקיד – בתגובה להתקפתו של שר החוץ על נגיד בנק ישראל, צייץ סמוטריץ': "עצמאות בנק ישראל, כמי שמנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל, היא חיונית לכלכלה חזקה ומתפתחת, וכשר אוצר אעמוד על שמירתה כנגד אמירות פופוליסטיות". ואני תמה. למה? למה מי הוא הנגיד? עוד פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר בו. מיהו שיקבל החלטות על כלכלת ישראל?

* כמעט פירגנתי להם – כיוון שהממשלה הזאת רעה כל כך, אני כמה, ממש משתוקק, שהיא תזרוק איזו עצם שאפשר יהיה לפרגן לה ולשבח אותה. על משהו.ש קיוויתי שיהיה זה קיום הבטחת הבחירות לחינוך חינם לילדים מלידה עד שלוש.

והנה, סמוטריץ' הודיע שיאשר את התעריף החדש למעונות היום. המחיר יעלה ב-180 עד 360 שקלים בחודש, בהתאם לגיל הילד.

אפילו את התענוג החריג לפרגן לממשלה הם לקחו לי.

* להט"ב בקהילה הדתית לאומית – הפתיחות והקבלה כלפי הלהט"ב בחברה הדתית-לאומית גדולים יותר מכפי שהיו בחברה החילונית לפני עשרים שנה.

זו בדיוק הסיבה לכך שדווקא עכשיו קמה המפלגה ההומופובית – "נועם". האובססיה שלהם (השאובה מהפונדמנטליזם הנוצרי) ללהט"ב היא ריאקציה למגמה הזאת. אך זו מלחמת מאסף אבודה מראש.

* היכן לאשפז את הח"כהניסט – שמעתי תגובות לפיהן ראוי לאשפז את הח"כהניסט אלמוג כהן בבית חולים פסיכיאטרי.

אני לא מסכים אתם. לדעתי, יש לאשפז אותו בבית חולים וטרינרי.

* סגולה לאריכות ימים – ח"כ הרב גלעד קריב ספד לחכ"ש יעל דיין. מסתבר שהמנוחה חיה ובועטת. מביך.

אבל זו סגולה לאריכות ימים. ב-1999 הספיד יו"ר הכנסת אברום בורג את פרופ' אמנון רובינשטיין. מאז חלפו 24 שנים, ורובינשטיין בן ה-92 עדין פעיל.

האמת היא, שנראה לי די נחמד לקרוא בחיי את ההספדים עליי.

* אין לי ארץ אחרת – בסקר ענק לכבוד ועידת האנשים של המדינה של "ידיעות אחרונות" נבחר "אין לי ארץ אחרת" לשיר של המדינה.

שיר נפלא!

אהוד מנור כתב אותו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד מאוד למלחמה וחש שאדמתנו רועדת. השיר ביטא אהבה ומחויבות מוחלטת לארץ ישראל. המסר הופנה לשני כיוונים. האחד הוא ביטוי של מחאה ואכזבה והתנגדות למלחמה. מצד שני, ביקורת על קולות במחנה המתנגדים למלחמה, שקראו לסרבנות, שדיקלמו את המנטרה שהייתה פופולרית ש"אם שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ" וכד'. המסר שלו היה – שאין לנו ארץ אחרת ולכן המחויבות שלנו היא מוחלטת.

בתקופת המאבק על הגולן, אימצנו את השיר הזה. כך עשו גם חברינו ביש"ע במאבק נגד אוסלו. כאן המסר היה התנגדות למסירת חבלי של ארץ ישראל לאויב, כי זו ארצנו ואין לנו ארץ אחרת. לאו דווקא המסר של אהוד מנור, אך המילים בהחלט ביטאו אותנו.

באותה תקופה הייתה הופעה של אהוד מנור (איני זוכר מי הזמר שליווה אותו) בעין זיוון שבגולן. הוא אמר שהוא יודע שהשיר הזה הוא מעין המנון של מאבקנו. והוא אמר ששואלים אותו לפעמים אם לא מפריע לו שהשיר משרת את הצד השני של המתרס הפוליטי. ותשובתו היא שהוא גאה בזה. הוא גאה בכך שהשיר מבטא את הישראלים מכל הצדדים.

בתקופת ההתנתקות, שהתנגדתי לה בחריפות, פרסמתי מאמר בשם: "אין לנו מדינה אחרת". יצאתי בו נגד קולות של קריאה לסרבנות, אי הנפת דגל ישראל, הפסקה להתפלל לשלום המדינה וכו'.

בכלל, "אין לי ארץ אחרת" זה השיר שלי. בתקופת המאבק על הגולן, ההודעה הקולית במשיבון שלי הייתה השיר הזה. כתבתי עליו, הרציתי עליו, שידרתי אותו בפינתי ברדיו, שרתי אותו בטקס יום הזיכרון באורטל. השתמשתי בו בהרבה מאוד מאמרים, נאומים והרצאות. מיד בהגיע תוצאות המדגם אחרי הבחירות האחרונות וההצלחה הגדולה של התועבה הכהניסטית, כתבתי בספונטניות: "אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת". כאשר, לפני חודשים אחדים, התקבלה באורטל החלטה עקרונית על הפרטה, הגבתי בספונטניות באותה דרך – "אין לי אורטל אחרת". וכך גם במאבק הנוכחי, נגד המהפכה המשטרית, כולל היום בנאומי ב"הפגנת הכיסאות".

אבל אילו השתתפתי בבחירת השיר, הייתי בוחר שיר אחר שהגיע לחמישיית הגמר: "ירושלים של זהב".

          * ביד הלשון

אנשים אחים אנחנו – צעירים ממכינות קדם צבאיות ורשת מיתרים יצרו שרשרת ידיים מבית המשפט העליון לכנסת, בקריאה להידברות והסכמות ברוח מתווה הנשיא. כותרת האירוע: "אנשים אחים אנחנו".

המילים הללו לקוחות מספר בראשית פרק יג: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

האמת היא שהמסר של האירוע הפוך מהמשך העלילה של אברם ללוט. "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". כלומר היפרדות, חלילה.

* "חדשות בן עזר"

באורטל הבנויה

מדרשת קשת-יהונתן הוציאה הגדה לפסח גולנית. לצד הטקסטים של ההגדה – טקסטים של כותבים מן הגולן וצילומים של צלמי הגולן.

כשקיבלתי פניה, מעורכת ההגדה אפרת בדיחי, לכתוב להגדה, חשבתי תחילה לכתוב מדרש על אחד הטקסטים מתוכה, אך נמלכתי בדעתי וחשבתי שאין מתאים יותר מלספר את סיפור הסדר המיתולוגי של אורטל בירושלים, בתקופת המאבק על הגולן, לפני 29 שנים.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי, אחד אני נוצר בלבי כאחד מרגעי השיא של חיי. היה זה סדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, ערב פסח תשנ"ג (1993), בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה.

עוד רבות יסופר על מאבקם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי. לצד השתתפותנו במאבק של ועד יישובי הגולן, ביצענו פעולות ייחודיות של אורטל.

הסדר בירושלים היה גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה בו שילוב של אמירה ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, חבורת הזמר, התפאורה היפה, כתובת הענק ועליה ציטוט מספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

היה זה סדר פסח כהלכתנו. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – "כינרת" ("שם הרי גולן"). ראינו בו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. הוא מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, ממשיכים בה, ומחויבים אליה גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב את ההתרגשות הרבה כששרנו את השיר ואת המשמעות המיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חדוות ניתוץ המיתוסים

תגובה לדניאלה שאול: "כן, אל תגעו לי בגולן", 5.1.22

ב-30 ביולי 1946 התפרסמה תכנית מוריסון גריידי, תכנית אמריקאית-בריטית למימוש מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ ישראל. התכנית הציעה להקים בא"י פדרציה המחולקת לארבעה אזורים אוטונומיים: שני אזורים בשלטון בריטי, אזור ערבי שיכלול 40% משטח הארץ ואזור יהודי שיכלול 17% משטח הארץ. התכנית נדחתה על הסף הן בידי הערבים והן בידי היהודים, עוררה התנגדות עזה גם של האופוזיציה בבריטניה בראשות צ'רצ'יל וגם בארה"ב ונגנזה. הכישלון שלה הביא להקמת אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 בלייק-סקסס.

הסוכנות היהודית הבינה שהכיוון של המהלכים הבינלאומיים הוא חלוקת הארץ, ומשימתה הייתה להשפיע על גבולות החלוקה. הלקח המרכזי מתכנית מוריסון גריידי היה העובדה שהנגב כולו היה מחוץ לשטח שיועד ליהודים. הלקח הוביל לפעולה – בתוך חודשיים (!) אורגנו גרעינים שמנו מאות חלוצים, התארגנה תשתית לוגיסטית אדירה, ובמוצאי יום הכיפורים תש"ז עלו לקרקע בשיטת חומה ומגדל 11 יישובים יהודיים בנגב השומם. גולת הכותרת הלוגיסטית, שאיפשרה את קיום אותם יישובים, היא בניית תשתית צנרת שהביאה אליהם מים, בתוך חודשים מעטים. ההנהגה הציונית האמינה שההתיישבות היא שתעצב את הגבול.

בתכנית החלוקה של אונסקו"פ, מרבית הנגב נכלל בשטח המדינה היהודית. כפי שמוכיח ד"ר אלון פאוקר במחקר על עליית י"א הנקודות, הסיבה הישירה להכללת הנגב בשטח ישראל, היא 11 הנקודות. הדברים נאמרים בפירוש בפרוטוקולים של דיוני הוועדה ובדו"ח שלה. לא זו בלבד שצפון הנגב, בו הוקמו היישובים, נכלל בשטחה של ישראל, אלא הנגב ברובו נכלל בשטחה, בשל התרשמות הוועדה מהיכולת של היהודים ליישב את הנגב ולפתח אותו ובעיקר מהתרשמותם מן הקיבוצים.

כך נאמר במילים שאינן משתמעות לשני פנים בדו"ח הוועדה: "היהודים הפכו מדבר לגן פורח … במפעלם זה הניע אותם כוחו של אידיאל … הקיבוצים הם המביעים מבע מושלם ביותר של רוח ההקרבה והקואופרציה שבכוחה הושג כל מה שהושג".

נציג גואטמלה בוועדה, ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס כתב בזיכרונותיו: "הַעֲרָכָתִי את החשיבות העצומה של ניסיון חברתי זה, הקיבוץ, היא שחיזקה בי את החלטתי האיתנה להגן בכל העוז שבי על זכותם של היהודים למדינה משלהם". אגב, נציג הודו האנטי-ציוני זעם על כך שמראים לנו רק קיבוצים יהודים ולא מביאים אותנו לראות אף קיבוץ ערבי…

ובכן, דניאלה, צר לי להשבית את חדוות ניתוץ המיתוסים שלך. הנה כי כן, אנו רואים בעליל שקו המחרשה הוא שקבע את גבולנו. אין זה רק ניתוח בדיעבד של היסטוריונים, אלא שמענו זאת בפירוש מפי הסוס – מי שכללו את הנגב במדינה היהודית עשו זאת בזכות המעשה ההתיישבותי. אלמלא הוקמו 11 הנקודות, הנגב היה נכלל במדינה הערבית. ההתיישבות הציונית היא שכללה את הנגב בשטח ישראל. הנה, אפשר לסיים את הוויכוח בעובדה חד משמעית.

אלא ש… הטיעון הזה מביס את עצמו. למה? כיוון שבאותה תכנית החלוקה, לא מעט יישובים יהודיים, כמו למשל נהריה ויישובי הגליל המערבי ויישובים נוספים באזורים אחרים, נכללו במדינה הערבית. יתר על כן, גם כפר דרום, אחד מ-11 היישובים, נכלל אף הוא בשטח המדינה הערבית. הנה, הוכח בעליל שהמחרשה לא קבעה את קו הגבול.

אז מה היה לנו כאן? הוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים קבעו את קו הגבול והוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים לא קבעו את קו הגבול. איך פותרים את הפרדוקס?

התשובה היא שהוכח בעליל שלהתיישבות יש משמעות רבה בקביעת הגבול, אך אין היא הגורם היחיד בעיצובו. כלומר, החזון הציוני לפיו "היכן שתעבור המחרשה היהודית שם יקבע גבולנו", כמאמרו של טרומפלדור, הוכיח את עצמו בשטח באופן חלקי. אולם כאשר אנו בוחנים לעומק את תכנית החלוקה, אנו רואים שהיישובים היהודיים שנכללו בשטח המדינה הערבית, הם יישובים שקמו באזורים שרוב אוכלוסייתם ערבית. כלומר, השיקול של האוכלוסיה הוא מרכזי מאוד בקביעת הגבול, ולכן אין די בהקמת יישובים יהודיים, יש צורך במסה קריטית של תושבים, כדי שאזור התיישבות יקבע את הגבול. גושי ההתיישבות בצפון סיני ומרחב שלמה וגוש קטיף, היו דלילים באוכלוסיה ולכן ניתן היה לעקור אותם. גושי היישובים הגדולים ביהודה ושומרון יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולכן אפילו בתכניות המופקרות ביותר שהציעו אהוד ברק ואהוד אולמרט לפלשתינאים, הם נכללו בשטח ישראל, ובמקומם הוצעו לפלשתינאים שטחים בנגב, בחולות חלוצה, במסגרת "חילופי שטחים". למה באזור חולות חלוצה? בדיוק מהסיבה שזהו אזור ריק מהתיישבות יהודית (מאז חל תיקון מסוים. הוקמו כמה יישובים, בהם של עקורי גוש קטיף).

המסקנה מכל אלה, היא שה"מיתוס" שדניאלה ניפצה בחדווה, שב ועולה פצוע במקצת אך תקף – ההתיישבות מעצבת את הגבול, ובלבד שלא תהיה התיישבות דלילה אלא מרובת אוכלוסין.

****

בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים והמאבק של תושבי הגולן נגדו, תוך כדי מלחמת ההתשה שליוותה את המו"מ, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ומגדולי הדוחפים להתיישבות בגולן, ישראל גלילי, עם חברי מרום גולן באחד המקלטים ביישוב.

הביוגרף של גלילי עמוס שיפריס, מספר על הפגישה בספרו "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו". חברי מרום גולן דרשו מגלילי במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קונייטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

איך נכון לפרש את הדרמה הזאת? גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות אידיאולוגיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977. כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם במאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם.

ההתיישבות היהודית בגולן נועדה להבטיח שהגולן יהיה ישראלי. המתיישבים האמינו שעצם הקמת יישובים על הגולן יבטיח זאת. בעקבות ההחלטה על עקירת יישובי סיני הם הבינו שיש לחזק את ההתיישבות במהלך מדיני – החלת הריבונות, ונאבקו על חוק הגולן. בשנות התשעים נוכחנו שאפילו השילוב של התיישבות וריבונות לא מנע מממשלות ישראליות לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. אך בזכות קיומה של ההתיישבות והמאבק הארצי שאנו, תושבי הגולן, הובלנו, נמנע האסון הלאומי של הנסיגה. לאחר תום המאבק, התמקדנו בהרחבת יישובי הגולן. עם זאת, האמנו שאחרי שהסורים דחו את כל ההצעות לנסיגה מהגולן, אפשרות הנסיגה ירדה מן הפרק. אך זה לא קרה. ב-2008 חידש אולמרט את המו"מ על נסיגה מהגולן, באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. המו"מ לא האריך ימים. "שיחות הקירבה" בטורקיה פוצצו בידי הסורים כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתקופת המו"מ דיברנו על כך שאם אחרי כל מה שקרה, הנסיגה עדין על הפרק, חייבים לעשות מעשה להפיכת ההתיישבות בגולן לבלתי הפיכה. יהודה הראל הגה את חזון "הגולן 70/70". הרעיון היה עשור של פיתוח מואץ, על מנת שבשנת השבעים למדינת ישראל יהיו בגולן 70 אלף תושבים יהודיים. כידוע, אנו רחוקים מאוד מהחזון הזה, אך הוא החזון הנכון והראוי. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליו החליטה הממשלה, עשוי להפוך את החזון למציאות.

****

דניאלה, במאמרה, ניתצה בחדווה מיתוס נוסף. "ציטטת, הייטנר, את יעל מאלי, שאמרה בעת המאבק: 'אנחנו חיכינו לה לאדמת הגולן והיא חיכתה לנו'. נו באמת, ככה מוחקים למעלה ממאה אלף אזרחים סוריים, חקלאים ועובדי מדינה, שהיו כאן עד 1967? וגם את הביזנטים הנוצריים, הממלוכים, הבדואים, הצ‘רקסים, הדרוזים – לפניהם".

צהלת ניתוץ המיתוס מזכירה את הניתוץ הצוהל של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הו, כמה הפוסט היסטוריונים אוהבים ללעוג לאתוס הזה. ארץ ללא עם? לא היו כאן ערבים? זאת הבעיה של הציונות – העיוורון לכך שהיו ערבים בארץ.

אלא שהמיתוס, הוא דווקא הטענה על אודות העיוורון הזה, עיוורון שלא היה ולא נברא. כל ראשוני הציונות ידעו שיש ערבים בארץ ואף אחד לא התעלם מהם. כל מנהיגי הציונות, הרצל ("אלטנוילנד"), אחד העם ("אמת מארץ ישראל"), ויצמן (הסכם ויצמן פייסל), ז'בוטינסקי ("קיר הברזל"), בן צבי (שהאמין שרובם הם צאצאי היהודים שנשארו בארץ ושראוי לגיירם) וכמובן בן גוריון; כולם התמודדו עם הבעיה. היו שהשלו את עצמם שהערבים יקבלו בשמחה את הציונים שיביאו את הקדמה לארץ ישראל או שהמוני הפלאחים הערבים יראו בפועלים היהודים שותפים במלחמת המעמדות נגד האפנדים שרודים בהם. אך מהר מאוד הכל הבינו שיש כאן תנועה לאומית הנלחמת ותילחם בציונות, ואין לנו מנוס מלהילחם על הארץ.

אז מה פירוש "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"? את המשפט הזה כתב המנהיג הציוני ישראל זנגוויל. אי אפשר להבין את חלקה השני של המשוואה במנותק מחלקה הראשון. מה פירוש "עם ללא ארץ"? הרי לעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. אלא שבפועל, הוא אינו חי בה ואינו מממש את בעלותו עליה. וכך גם "ארץ ללא עם". ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך היא אינה מממשת את ייעודה כאשר העם היהודי אינו מיישב אותה. לכך בדיוק התכוונה נעמי שמר כששוררה "כיכר השוק ריקה. ואין יורד לים המלח". היא לא ריקה ויש יורד לים המלח, אך היא קוננה על כך שאנחנו, היהודים, נותקנו מירושלים שלנו. וזו המשמעות של דבריה של יעל מאלי. הגולן הוא ארץ ישראל, רווי בהיסטוריה יהודית, שבצוק העתים נותקנו ממנו, והנה חזרנו אל אדמתנו שחיכתה לנו.

****

אני מכיר את חדוות ניתוץ המיתוסים, אך גם הרעיון שכל מיתוס חייבים לנתץ הוא מיתוס. ואת המיתוס הזה כדאי ורצוי לנתץ.

* "שישי בגולן"

עשור למלחמת האזרחים בסוריה

בראשית מרץ 2011, לפני עשר שנים בדיוק, ירו חיילי צבאו של בשאר אסד, נשיא סוריה, בשלושה ילדים שציירו גרפיטי נגד המשטר בעיירה דרעא שבדרום סוריה. כאשר הוריהם המודאגים של הילדים הגיעו לבדוק מה קרה, אמרו להם החיילים: "תשכחו מהילדים. לכו הביתה לעשות ילדים חדשים. ואם יש בעיות, נשלח אליכם הביתה חיילים שיעשו לכם ילדים". כעבור ימים אחדים, ב-18 במרץ, פרצו במחאה מהומות בעיר. אסד שלח את צבאו להשליט "סדר" בדרעא, אך המהומות נמשכו, מאות מפגינים נרצחו באש החיילים, המהומות התפשטו לערים נוספות בחורן ובהדרגה לכל רחבי סוריה. מה שהחל כמהומות בעיר אחת, נמשך כאינתיפאדה עממית ברחבי המדינה, הפך למלחמת אזרחים בין משטרו של אסד לבין רוב אזרחי סוריה, שמאסו בשלטונה הרודני של שושלת אסד. לתוך סוריה החלו להסתנן גורמים זרים, קנאים סונים ובראש ובראשונה ארגון דאעש שניסה להשתלט על סוריה,  כורדים מעיראק ומטורקיה שנועדו לחזק את כוחם של הכורדים בצפון המדינה וכוחות של חיזבאללה מלבנון שנועדו לחזק את אסד. כאשר משטרו של אסד עמד על סף התמוטטות הצטרפו למערכה איראן ורוסיה שתמכו באסד והצילו את משטרו.

מספר ההרוגים במלחמה אינו ידוע והאומדנים נעים בין חצי מיליון למיליון איש ומספר גדול יותר של פצועים, רובם אזרחים, נשים וילדים. מעל 13 מיליון איש נעקרו מבתיהם, רובם עקורים בתוך סוריה ולמעלה מ-5 מיליון פליטים מחוצה לה. במלחמה גילו כל הצדדים, אך בעיקר משטרו של אסד, אכזריות נוראה, ללא כל קווים אדומים. אסד הפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו. היום קיימת לכאורה הפסקת אש שייצבה את המצב, כאשר אסד שולט, בחסות הכידונים הרוסיים והאיראנים, כמעט ב-2/3 מן המדינה, אך המלחמה עדין נמשכת, על אש נמוכה יותר, ובוודאי שמתחת לפני השטח הגחלים לוחשות ופתרון אינו נראה באופק.

מלחמת האזרחים בסוריה פרצה בעיצומו של "האביב הערבי", גל ההתקוממות נגד השליטים במדינות ערב השונות, שהחל בתוניס, עבר למצרים ולוב והתפשט לרוב ארצות ערב. בראיון לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל" בסוף ינואר, קצת יותר מחודש טרם פרוץ מלחמת האזרחים, הסביר אסד שהאביב הערבי לא יגיע לסוריה. "סוריה אינה מצרים", הוא הבהיר.

"למרות העובדה שאנו סובלים מבעיות קשות הרבה יותר ממדינות אחרות, הרי אצלנו שוררת יציבות. זאת, משום שאנו קשובים יותר לבני עמנו וקרובים יותר לעמדות ולתפיסות שבהן הם מחזיקים. כששורר מתח וכשנפערת תהום בין מדיניותה של הממשלה ובין עמדות

הציבור, נפתח פתח לאי־יציבות ולאי־שקט. מצרים קיבלה סיוע אמריקני ואילו אנו נותרנו בלא כלום ותחת בידוד בין־לאומי, ובכל זאת אצלנו האנשים לא יצאו לרחובות כדי להפגין. שהרי העניין שמוציא אנשים לרחובות אינו הדרישה לרפורמות או בעיות כלכליות, אלא האמונה האידיאולוגית שלהם". אסד העריך שעמדותיה הקיצוניות של סוריה בשאלת היחסים עם ישראל ובסוגיה הפלשתינאית יעניקו לה חסינות מפני גלי המחאה השוטפים את העולם הערבי, בהיותן של סוגיות אלו, לתפיסתו, מפתח להבנת הנפש הערבית והלכי הרוח בעולם הערבי, וממילא אבן בוחן לדעת הקהל הערבית – שעל־פיה היא גוזרת לשבט או לחסד את דינם של המשטרים הערביים. המציאות, כידוע, טפחה על פניו.

ישראל הופתעה ממלחמת האזרחים עם סוריה. בישראל שלטון אסד הצטייר כיציב וההערכה הייתה שאם יחלו מהומות, הן ידוכאו במהירות, בנחרצות, באכזריות וביעילות, כפי שדוכאו התקוממויות בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר. כשהמלחמה פרצה וכיסאו של אסד החל להתערער, העריך שר הביטחון אהוד ברק, שבתקופה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן הרבה להחניף לאסד האב, אותו כינה "מנהיג אמיץ וחכם, אביה של סוריה המודרנית", שקץ שלטונו של בשאר אסד הוא עניין של שבועות.

מאז שברק מסר את הערכתו חלפו עשר שנים. אסד ממשיך לשלוט וכנראה ששלטונו אינו עומד על סף קצו. אבל במה הוא שולט? הוא שולט במדינה? הוא שולט בעם? דומני שהתובנה החשובה ביותר שסיפקה מלחמת האזרחים בסוריה, שהיא שסוריה היא פיקציה והעם הסורי הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית, שכוללת את האוכלוסיה שנמצאת בתוך גבולות שנקבעו באופן שרירותי, ללא כל היגיון דמוגרפי או גיאוגרפי, בידי פקידי מעצמות קולוניאליסטיות על פי האינטרס שלהן. על פי הגבול הבינלאומי הזה הגולן אמור היה להיות חלק מסוריה. ב"אביב הערבי" כל המתווה שנוצר במזה"ת אחרי מלחמת העולם קרס, בפרט בסוריה. התובנה החשובה השניה, היא ששלטון שושלת אסד הוא שלטון של עדה קטנטנה, המונה כ-10% מאוכלוסיית סוריה (ויש הטוענים שפחות); עדה שנואה ששולטת באמצעות רודנות קשה והדוקה מאז 1969 והשנאה אליה הולכת וצוברת תאוצה לאורך עשרות השנים. האכזריות הרצחנית וחסרת הגבולות של אסד, בהיאחזותו בכל מחיר בשלטון, נובעת, בין השאר, מכך שהוא יודע שאם יאבד את השלטון צפוי ג'נוסייד של נקם בעדה העלאווית.

****

מדיניות ישראל לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה הייתה ועודנה חכמה ונכונה (גם אם היו שגיאות נקודתיות). עיקריה: א. ישראל אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של סוריה. גם כי אין זה מתפקידה לקבוע את השלטון במדינות ערביות. גם בשל זכר ההסתבכות בלבנון. ובעיקר, כיוון שכאשר חיזבאללה ודאע"ש נלחמים ביניהם, קצת קשה לתפוס צד. ב. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי ורפואי לאוכלוסיה הסורית בעיקר באזורים הקרובים לגבול. ג. ישראל מגינה על ריבונותה ומגיבה על כל מקרה של זליגת ירי לתוך שטחה, בלי לבדוק אם מדובר בירי מכוון או בשוגג. ד. ישראל מנהלת מערכה צבאית למניעת איום אסטרטגי על אינטרסים החיוניים לה: מניעת התבססות האויב האיראני בסוריה, מניעת התבססות חיזבאללה לאורך גבולה של ישראל וסיכול העברת אמל"ח שובר שוויון לחיזבאללה בלבנון דרך סוריה, והכוונה בעיקר למיזם דיוק הטילים, שהוא איום אסטרטגי על ישראל. ה. שמירה על עמימות ואי לקיחת אחריות על פעולותינו בסוריה, כדי לא לגרות את האויב לתגובה. למרבה הצער, לא תמיד ישראל שומרת על הכלל הזה.

התובנה הישראלית החשובה ביותר ממלחמת האזרחים בסוריה, היא שהגולן הכרחי לביטחון ישראל ואילו ישראל נסוגה מהגולן היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, היינו נאלצים להתמודד היום עם סכנה של התבססות איראן בחופי הכינרת ועם הקמת מאחזי דאע"ש וחיזבאללה על הגולן.

רק בשבוע שעבר דיווח שליחו של אובמה למו"מ בין ישראל לסוריה פרדריק הוף לעיתון הסעודי "אשרק אל-אווסט" על המו"מ המתקדם בין ישראל לסוריה ממש עד פרוץ מלחמת האזרחים. ב-28 בפברואר 2011, ימים ספורים לפני רצח הילדים בדרעא, הציע שליחו של אובמה לאסד הצעה מפורטת להסכם שלום עם ישראל המבוסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. מתוך הכתבה: "מסמכי הוף העלו כי המשא ומתן התבסס על נכונותו של נתניהו לחזור לגבול ה-4 ביוני, מה שמאפשר לדמשק שליטה מוחלטת בגולן, בתמורה להסכם שלום כולל, הכולל 'ציפייה' ישראלית שסוריה תנתק את הקשר עם איראן".

פרוץ מלחמת האזרחים הביא לסיום המו"מ המסוכן. היום ברור לכל איזו הרפתקה מסוכנת הייתה הניסיון לסגת מהגולן. רק קומץ סרבני התפכחות, שהמילה "טעיתי" נעדרת מהלקסיקון שלהם, עוד סבורים שצריך היה לסגת מהגולן. הבולט בהם הוא ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא. שגיא הוא אבי אבות הקונספציה המסוכנת אף יותר מזו שקדמה למלחמת יום הכיפורים, על פיה אסד (האב) קיבל החלטה אסטרטגית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ולשם כך חיוני שישראל תיסוג מהגולן. מאז, הוא התומך הנלהב ביותר בנסיגה מהגולן. כאשר ברק ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הוא גייס אותו, חרף יחסי העוינות ביניהם עוד מימי שירותם בצה"ל, להוביל את המו"מ. בסופו של דבר, אחרי שאסד דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מכל הגולן זולת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, שגיא האשים את… ברק (!) שלא ויתר מספיק, ופרסם על כך ספר – "היד שקפאה". והוא לא התכוון לידו של ברק שנותרה תלויה באוויר כאשר שר החוץ הסורי פארוק א-שרע סירב ללחוץ אותה בפסגת וושינגטון, אלא לכך שברק לא עשה את הצעד האחרון כלפי סוריה. בזמן מלחמת האזרחים שגיא המציא תיאוריה הזויה, על פיה אילו ישראל נסוגה מהגולן לא הייתה פורצת מלחמת האזרחים… כלומר, אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום והעם הסורי היה מקבל את המשך השלטון העלאווי ואת אסד כמנהיג דגול ובוחר בו, בשלום ובדמוקרטיה. הזוי, כבר אמרנו? יש לו קומץ של חסידים שוטים שמדקלמים את השטות הזאת. לספרו הראשון הוא העניק את הכותרת "אורות בערפל". ואכן, כמוהו כמי שנוהג בערפל כבד ומדליק אורות גבוהים, שמסנוורים אותו ואינם מאפשרים לו לראות נכוחה את המציאות.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לצד הנימוקים המרכזיים שלנו – הערך הציוני וההתיישבותי של הגולן, הערך הביטחוני של הגולן וחשיבות השליטה על מקורות המים של המדינה, הצגנו גם את אופי המשטר הסורי. על כך אמרו לנו, שעמדתנו מוּטָה והיא לא נובעת משיקול דעת מקצועי, אלא אנחנו אונסים את המפה כדי שתתאים לרצון שלנו להישאר בגולן. "האם העובדה שאתם גרים בגולן הופכת אתכם למומחים לסוריה יותר מראש אמ"ן וממזרחנים ומומחים"? עובדה, הם טעו ואנו צדקנו. מסתבר שדווקא הם, בלהיטותם להסכם שלום בכל מחיר, איבדו אוריינטציה וניתקו קשר למציאות. מסתבר שדווקא העמדה שלהם הייתה מוטה; שבויה בפנטזיה.

היום, הרוב המוחלט של הציבור הישראלי מבין שהגולן חייב להיות ישראלי ושהוא יהיה ישראלי לעד. ואף על פי כן, אף פעם אסור לנו להיות שאננים, ועלינו להמשיך לחזק ולפתח את הגולן, כדי להבטיח שהמציאות שיצרנו כאן תהיה בלתי הפיכה.

  • * "שישי בגולן"

שלמה הלל, יקיר הגולן

שלמה הלל הלך לעולמו, בגיל 98 בקירוב. שלמה הלל, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינת ישראל (הפרס הוענק לו ביום העצמאות בשנת היובל למדינה), היה אחרון השרים של מלחמת יום הכיפורים. הוא כיהן כשר המשטרה בממשלות גולדה ובממשלת רבין הראשונה. הוא היה יו"ר הכנסת בתקופת ממשלת האחדות בשנות השמונים. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. גולת הכותרת במפעל חייו הציוני היו מבצע ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה וארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו. כאיש המוסד הוא היה שותף במבצעים לעליית יהודים ממדינות ערב נוספות.

שלמה הלל היה ידיד אמת של הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר בנפשו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו במשך שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק, הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת. ואכן, כפי שצפינו, בתום מלחמת המפרץ הכריז מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר על "סדר חדש במזרח התיכון". נסיגה ישראלית מהגולן אמורה הייתה להיות חלק מן ה"סדר" הזה. עם הקמת השדולה בכנסת, פנינו לשלמה הלל בבקשה לעמוד בראשה. אך טבעי שבחרנו בו, בהיותו ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן. יוקרתו כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לראש הממשלה שמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהלל היה ראוי יותר לתפקיד, ואילו נבחר היה נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות.

שלמה הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק. הוא הצטרף לתנועת הדרך השלישית, אך לא נשאר בה כשהפכה למפלגה. הוא היה שותף פעיל במועצה למען הגולן ובקעת הירדן. הוא היה שותף ליוזמה שנקראה "דרכים", שניסתה לקדם את רעיונות תכנית אלון והשדרה הכפולה. הוא היה פעיל ציבור בתחומים רבים, ועד יומו האחרון עמד בראש המועצה לשימור אתרי מורשת לאומית.

הזכרתי את הצבעתו של הלל בעד חוק הגולן תוך הפרת המשמעת הסיעתית. שלמה הלל היה איש מצפון ישר דרך, שתמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו. הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד ונגד הסכם השלום עם מצרים, בשל התנגדותו לעקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. הלל היה נאמן כל חייו לאתוס של הציונות המעשית ושל תנועת העבודה והיה ממנהיגי הניצים במפלגת העבודה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

הכרתי את שלמה הלל כאשר הקמנו את שדולת הגולן ובשנות פעולתו במועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו, צניעותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מחרישים ומקשיבים לו ברוב קשב.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

למי באמת שייך הגולן?

לזכרו של עזריה אלון, במלאת 7 שנים למותו

בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, הוצגה תכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכללה בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל. בניגוד להסתייגויות האחרות – שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.

קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי, ודבר ראשון רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני 7 שנים, בגיל 96.

מן האנקדוטה הזאת ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. ובאמת, לגולן היה מקום חם מאוד בלבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.

****

בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשרתי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. אחד הנושאים ביום העיון הראשון, היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".

איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ – 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים היו תקופות של שלטון משותף בגולן.

רק במחצית השניה של המאה ה-19 החל השלטון הטורקי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים תפארת בנימין, נחלת משה, אחווה וזיכרון מנחם. אבל ב-1898 נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית עד 1948. עד 1930 אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.

הגולן היה בכל החשיבה הציונית חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את טורקיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית לפי האינטרסים שלהן, והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה הייתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.

האמת היא שגם הסורים ראו בגבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים ממלחמת העצמאות ועד 1967 היה הגולן פצע פתוח. לסורים הייתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטיה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.

יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכינרת, שהוא מחוץ לתחומם אבל יש להם גישה אליו ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.

למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.

הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.

ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאתנו. אולי נאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?

****

בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו" בעיתון "למרחב" סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז", שבהם תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק, ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.  

לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, ביחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הינם ממושכים ורבי תוצאות ומשמעות.

כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית בין האנגלים והצרפתים זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.

בשעת החלוקה זכתה ארץ-ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו נחל חרמון–בניאס ונחל שניר-חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין-גב.

הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר – לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פינה והלאה, אך כתכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.

שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן, ותמורת נסיגתם משם ומנקודות גבול אחרות נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכינרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח-אל חמה.

[…] היה – ויש ביחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת הייתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים – שילמנו בעדה ביוקר רב.

תחילה הייתה פרשת אל-חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה יודע, כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר. יום אחד החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהייתה בדרכה לאל-חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל-חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח, ומסיבה בלתי ברורה לא העלינו יותר את הבעיה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות השטח הוא ישראלי, למעשה אין לנו דריסת רגל בו.

והייתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.

לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה, ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר,  מפעל הירדן.

לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו  באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה ע"י ערביי הכפר כראד-אל-בקרה שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח בימי מבצע קדש).

מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.

כך , אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.

עד כאן, דבריו של עזריה אלון, 9 שנים לפני שחרור הגולן. ב-9 השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.

יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!

* "שישי בגולן"

הניצול הציני של הרצח

רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.

הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי הייתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, הייתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבליעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.

הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח ארגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.

במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחניה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות". רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.

בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.

למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.

כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עמו כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.

גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות". הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?

אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות. 

****

אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זכרו של רבין.   

בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.

אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!

****

חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן ארגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו.

חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.

* "שישי בגולן"

מדוע אני מתנגד למחאה

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשיה רבה. המחאה הנוכחית קורית במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגיה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט אפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה. כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעיה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השניה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה". יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

****

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעיה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו.

אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור.

אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

****

איני יכול להביע את התנגדותי למחאה, בלי להתריע נגד תופעה איומה ונוראה – הבריונות האלימה נגד המפגינים.

הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא שיהוי, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

אין כל סתירה בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה.

****

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו.

צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן.

וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכל (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח.

כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו הייתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

* "שישי בגולן"

המאבק על הזכות להיאבק

לפני שבועות אחדים סיפרתי כאן בהרחבה על מבצע "עוז לגולן" – המיצג הנודד של ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, במלאת למבצע 25 שנה. בסיום המאמר סיפרתי שהמבצע הופסק בעודו באיבו בשל משבר כספי אליו נקלע ועד יישובי הגולן, בעקבות צו ביניים של בג"ץ בעתירה נגד מימון ועד יישובי הגולן.

סיפור העתירה לבג"ץ הוא סיפור חשוב. הוא מציג את המאבק שנאלצנו לנהל בעיצומם של הימים הקשים ביותר שבהם נאבקנו על קיומנו – המאבק על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיאבק. הוא מציג את הניסיון הנואל לייבש את הוועד כדי למנוע מאתנו את היכולת להיאבק. פרשה זו היא אבן דרך לא רק בהיסטוריה של המאבק על הגולן, אלא בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית.

****

חשוב להבין את הסיטואציה בה עמדנו. מולנו עמדה ממשלת ישראל, שככל ממשלה היא הקובעת המרכזית את סדר היום הציבורי, אצלה כל המידע ולה כוח הסברה והשפעה בלתי מוגבלים. הרי כל אימת שראש ממשלה או שר רוצה להתראיין – התקשורת מתייצבת אצלו. התקשורת, ברובה הגדול, תמכה בעמדת הממשלה ודִבְּרְרָה אותה. ו"שלום עכשיו", הארגון הציבורי שהוביל את המאבק בעד הנסיגה, הוא ארגון ותיק ועשיר מאוד, שמאחוריו עמדו ועומדים קרנות עתירות בשומן ומשאבים.

ועד יישובי הגולן היה גוף קטן, שזה עתה חידש את פעולתו שהופסקה בראשית שנות השמונים, לאחר קבלת חוק הגולן, עם אפס משאבים. עיקר המשאבים של ועד יישובי הגולן באו מן המועצה האזורית גולן ובמידה פחותה מן המועצה המקומית קצרין. ב-1995 עתרה תנועת "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד המועצות בתביעה שיפסיקו את העברת הכספים לוועד, ונגד הוועד, בתביעה שיחזיר את כל הכספים שהועברו אליו מן המועצות מאז 1991. אילו צלחה מזימתם, הם היו מנחיתים מכה אנושה על מאבקנו. הייתה זו מלחמה מלוכלכת נגדנו.

****

ביום ב' 1.5.95 ליווה צוות מיוחד של יומן השבוע בערוץ הראשון, את הפתיחה החגיגית של מבצע "עוז לגולן" – המיצג הענק של הגולן, במלחה שבירושלים. למארגני האירוע היה ברור, ששיא החשיפה של המיצג יהיה בתכנית זו, בערב שבת הקרובה. למחרת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה הצוות לצילומים בגולן. ראיונות עם יהודה וולמן, סמי בר לב ואלי מלכה הפכו ל"חקירה משטרתית צולבת", שרק שיטת הטלטול נעדרה ממנה. המאבק על הגולן לא עניין כלל את הצוות. השאלות עסקו בעניין אחר לגמרי – מניין בא הכסף? לעורכי הכתבה לא היה ספק – בידיהם חשיפה של פרשיית שחיתות חמורה.

הכתבה ביום ו' לא הייתה סימפטית לפרנסי הגולן. לצד תצלומים מ"חקירתם" של ראשי המועצות, הופיעו מספר אנשים מן הגולן שחשפו את "השחיתות". אדון אחד מקצרין התבכיין שאינו יכול לשלוח את ילדיו לפולין, כי הכסף שנועד לכך הולך לוועד יישובי הגולן… בכתבה נמסר שאותם תושבים שדיברו ותנועת "שלום עכשיו" עותרים לבג"ץ נגד המועצות. צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" נראה יושב במשרדי תנועתו בירושלים, זחוח דעת ומדושן עונג, כמי שמצא את הדרך הקלה לקידום הנסיגה – סתימת פיות תושבי הגולן, בכסות של מאבק על טוהר המידות.

כעבור ימים אחדים הוגשה העתירה. בעתירה התבקש בית המשפט למנוע העברת כספים מן המועצות לוועד ולהורות לוועד להחזיר את כל הכספים שקיבל מן המועצות בשנים הקודמות. כן נקבע בעתירה, שהמועצות העבירו כספים למפלגת "הדרך השלישית" – טענה חסרת כל שחר. בתשובתם, לא הסתירו המשיבים את העובדה שאכן המועצות תומכות בוועד, אך טענו שהכל נעשה על פי החוק וכללי המנהל התקין, בגלוי, ובידיעתם של משרד הפנים ומשרד מבקרת המדינה ואישורם. היועץ המשפטי של משרד הפנים שלום זינגר פרסם חוות דעת המצדדת בעמדת המועצות. ואז באה המהלומה הראשונה – היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, שמאז פרישתו ועד היום הוא פעיל שמאל קיצוני, פרסם חוות דעת הפוכה, המצדדת בעמדת העותרים, ומרגע שהוציא את חוות דעתו – זו הייתה עמדת המדינה בעתירה. המכה השניה הייתה צו הביניים שאסר על העברת הכספים עד קבלת ההחלטה הסופית על העתירה. המכה השלישית הייתה סחבת של למעלה מארבעה חודשים בקביעת מועד הדיון, וכתוצאה מכך לא זרמו לוועד כספים דווקא במבצע היקר ביותר.

****

הדבר הכואב ביותר במהלך הזה, היה הירתמותם של שבעה תושבי הגולן לעתירה. טענתם הייתה שהם בחרו את המועצות כדי לדאוג לחינוך, לניקיון ולאיכות הסביבה ולא לפוליטיקה ארצית; לא לשם כך הם משלמים ארנונה, ראשי המועצות לא מייצגים אותם והוועד לא מייצג אותם. מול הטענה הזו נטען שבבחירות לראשות המועצה המקומית קצרין בראש המצע של סמי בר-לב עמד המאבק על הגולן. יתר על כן, גם כל המתמודדים נגדו העמידו בראש המצע שלהם את המאבק על הגולן. במועצה האזורית לא היו בחירות, כי היה מועמד אחד, אבל מליאת המועצה האזורית, שבה חברים הנציגים הנבחרים של כל היישובים החליטה פה אחד על הקמת הוועד (בישיבה משותפת של מליאות שתי המועצות) ועל תקצוב הוועד. על כך טענו העותרים, שהם לא בחרו את נציגיהם למליאה על פי השקפות פוליטיות.

אל מול הטענה הזאת, החתמנו את כל חברי המזכירויות, של כל יישובי הגולן, ואת כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על תצהיר על פיהם ועד יישובי הגולן הוא הגוף המייצג את יישובי הגולן ושהם תומכים במימונו. לא היה אפילו חבר אחד בגופים הללו שלא חתם. מול אמירה חד-משמעית כל כך, לא הייתה עוד משמעות לטענת אי הייצוג.

****

אחרי שלוש המכות שציינתי, המהפך היה מהיר מאוד – בתוך שבוע אחד שלוש ישיבות והצגת פסק הדין.

את המועצות בגולן ייצג עו"ד אשר קולא, היום שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואת הוועד – עו"ד יונתן בך ז"ל, שהובילו מהלכים משפטיים מזהירים שהביאו לניצחון. כבר בראשית המשפט הודיעו השופטים שהעברת הכספים של המועצות לוועד עד כה נעשו כדין ולכן הדיון יתמקד בשאלה העקרונית – לעתיד. הם יעצו לעותרים לוותר על דרישתם להחזר הכספים עד כה. העותרים ביטלו את התביעה להחזרי העבר אך עמדו על כך שכספי שנת 95' יוחזרו. הם גם חזרו בהם מטענתם שהועברו כספים למפלגה פוליטית (הדרך השלישית).

טענת המועצות הייתה שתפקידה של המועצה הוא לפעול למען האינטרסים של תושביהם, ואין אינטרס מובהק לתושבים כמו הבטחת עצם קיום יישוביהם. ראש הרכב השופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין, הזכיר בהקשר זה מאבקים שניהלו רשויות באותם ימים נגד שינויי גבולות מוניציפליים והעברת שטחים שלהם לרשויות אחרות, ומקובל על הכל שהדבר לגיטימי וזה תפקידם. על כך השיבו העותרים ונציגת הפרקליטות עו"ד אסנת מנדל שהמקרה שונה, כיוון שכאן אין המדובר בסוגיה מוניציפלית אלא בנושא פוליטי ארצי, שעומד במרכז הדיון הפוליטי ונוגע לכלל אזרחי המדינה, ובנושא כזה אין לרשויות סמכות להתערב. השופטים הקשו, ושאלו אם במקרה שבשל מדיניות ממשלתית יוחלט על העברת שטחים ממאה רשויות חקלאיות למאה רשויות עירוניות, והנושא יהיה הנושא המרכזי על סדר היום בבחירות – האם גם אז ייאסר על הרשויות להיאבק על זכויותיהם? אם בעקבות ירי קטיושות על קריית שמונה יוחלט על פינוי חלקים מהעיר והעירייה תתנגד לכך – האם ייאסר עליהם להיאבק? העותרים התקשו מאוד להתמודד עם השאלות הקשות.

מדברי השופטים במהלך הדיון, היה ברור לאן נושבת הרוח. ואף על פי כן, ביום שישי 22 בספטמבר 1995 ב-9:00, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה, ישבנו באולם בית המשפט מתוחים מאוד. השופטת דליה דורנר נכנסה לאולם והודיעה: "ברוב קולות של השופט לוין והשופט גולדברג מול עמדת השופטת דורנר החליט בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה".

פסיקת בג"ץ – לצד משמעותה הכספית החשובה, הייתה ניצחון מוסרי גדול לתושבי הגולן. נדחה הניסיון של גורמים מבחוץ ומבפנים להשמיץ את תושבי הגולן. נבלם הניסיון של מי שהתקשו להתמודד עניינית וציבורית עם הנאבקים בנסיגה, לעצור את המאבק בדרכים אפלות. סוכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבקם. בית המשפט חשף את פרצופה האמתי של תנועת "שלום עכשיו" – תנועה שהתיימרה לדבר בשם הדמוקרטיה והמנהל התקין.

לימים, פסק הדין הזה איפשר למועצה האזורית חוף עזה לממן את מאבק גוש קטיף נגד העקירה, שלמרבה הצער הסתיים רע.

****

שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן. ישבתי באולם בית המשפט העליון, ומיד לאחר מתן פסק הדין הוצאתי לתקשורת את ההודעה הבאה:

ועד יישובי הגולן גאה בהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, לדחות את העתירה של "שלום עכשיו" נגד העברת כספי המועצות למימון המאבק על הגולן.

בית המשפט דחה את ניסיונה הנואל של תנועת "שלום עכשיו" לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע את מימוש זכותם האלמנטרית להיאבק על קיום יישוביהם. החלטה זו היא ניצחון הדמוקרטיה.

ועד יישובי הגולן, יגיש בימים הקרובים תביעה נגד תנועת "שלום עכשיו", בגין הנזק הכספי שנגרם לו בצו הביניים [תביעה כזו לא הוגשה בסופו של דבר].

אנו משוכנעים, שכפי שניצחנו במאבק המשפטי, כך ננצח גם במאבק הציבורי, ורמת הגולן תישאר בריבונות ישראל.

* "שישי בגולן"

עוז לגולן

בחגי תשרי תשנ"ה, ספטמבר 1994, התקיים האירוע שהיה גולת הכותרת של המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90 – שביתת הרעב בגמלא. ב-19 ימי השביתה עלו לרגל לגולן רבע מיליון איש להזדהות עם השובתים ועם הגולן. השביתה לא ירדה מכותרות התקשורת הישראלית והעולמית עד יומה האחרון. ההצלחה הייתה גדולה, מעל המשוער.

ומה הלאה? ראינו שתי סכנות. האחת היא סכנת האופוריה. אחרי כזאת הצלחה וכזה ריגוש, עלולה להיות ירידת מתח, אפילו נפילת מתח, מתוך שאננות. הסכנה השניה, הייתה שאחרי כזה מבצע, הכל יראה קטן. איך נוכל שוב להגיע לציבור הרחב ואיך שוב לעניין את התקשורת?

כל זאת, כאשר הסכנה לא פחתה כהוא זה והצורך במאבק היה גדול מאי פעם. הנחת העבודה של ועד יישובי הגולן הייתה ששנת 1995 תהיה שנת ההכרעה. 1996 תהיה שנת בחירות, והממשלה לא תרצה בשנת בחירות לחתום על הסכם כזה ולכן היא תעשה כל מאמץ להגיע להסכם כבר ב-1995.

אחד ההישגים הגדולים של המאבק על הגולן, היה החלטתו של רבין להביא את ההסכם למשאל עם. הלחץ של המאבק, שהתמקד בהתחייבות הבחירות של רבין לשמור על הגולן, ומכאן הטענה שאין לו מנדט לוויתורים בגולן, הביא אותו להודות בכך, למעשה, ולהבהיר שלכן יביא את ההסכם למשאל עם.

ועד יישובי הגולן ערך תהליך אסטרטגי, שבו הגדיר את המטרה. כפי שהמטרה של צה"ל היא למנוע מלחמה באמצעות הרתעה, אך אם תפרוץ – לנצח בה, כך החלטנו להתייחס למשאל העם. הגדרנו שמטרתנו היא למנוע את משאל העם (כלומר למנוע את ההסכם) באמצעות הרתעה, ואם יהיה הסכם – לנצח במשאל עם. איזו הרתעה? יצירת אווירה של "העם עם הגולן" ויצירת רוב קבוע בסקרים, כדי שההנהגה תירתע מלחתום על הסכם שייכשל במשאל עם. לכן, המטרה היא שהגולן יגיע אל הציבור הישראלי במבצע הסברה גדול.

לשביתת הרעב קראנו "עוז 94'". הייתה זו פרפרזה על ספרו של קהלני "עוז 77" שתיארה את קרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. הבנו שצריך מבצע גדול, ונתנו לו שם זמני: עוז 95. ולאחר מכן נקבע שמו הקבוע – "עוז לגולן".

הרעיון של "עוז לגולן" היה להגיע אל העם במבצע הסברה נרחב; להגיע לערים ברחבי הארץ ולהקים בכל עיר אתר של המאבק שימקד את העניין הציבורי, וסביבו תקום פעילות של מטה גולן המקומי, שיקבל דחיפה לפעילותו ויגייס יותר ויותר מתנדבים והתלהבות.

הרעיון היה גרנדיוזי, בלתי נתפס, נראה כפנטזיה, והיה מבוסס על הטכנולוגיה החדישה ביותר באותם זמנים. וזאת בעלות גבוהה מאוד, בהובלת ועד עני למדי, שנשען בעיקר על כספי המועצות. כדי שניתן יהיה לממן את המבצע, פתחנו במבצע התרמה בארץ ובקהילות היהודיות בגולה, שנקרא "מגן הגולן". כספי המועצות והכספים שגויסו במבצע, כולל מהמוני בית ישראל בשטח, במבצע עצמו, אפשרו את מיזם הענק.

בשבועות שקדמו למבצע, התחלנו ליצור הד תקשורתי וציבורי למיצג. הצבנו שלטי חוצות ברחבי הארץ: "מיצג הגולן יוצא לדרך". קיימנו מסיבות עיתונאים ויזמנו כתבות בתקשורת על המבצע המתוכנן.

אז מה היה מבצע "עוז בגולן"? היה זה המיצג הנודד של הגולן, שעבר מעיר לעיר ונועד לעבור בעשר תחנות ברחבי ישראל.

בכל כיכר אליה הגענו, הצבנו קונסטרוקציית ענק שמידותיה היו 12 מ' על 12 מ', גובהה שמונה מטרים ומשקלה – 6 טון. על המעטפת החיצונית שלה – תמונות ענק מרהיבות של הגולן על רקע כחול. התמונות היו של האתרים הסמליים ביותר של הגולן כגון החרמון, הכנרת, כרם בשלג, גמלא, המטבע העתיק של גמלא ובית הכנסת העתיק של קצרין. התמונות היו מחוברות במעין דגל המדינה על מנת לסמל את היות הגולן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכניסה, חלק מהמבנה נפרד ממנה מעט – כדי לסמל את הניסיון לתלוש ממדינת ישראל את הגולן, אך החלק ה"תלוש" מחובר למבנה המרכזי בעבותות ברזל אדומים, המציינים את חוסר היכולת לגדוע מהגוף את האיבר הזה. בפתח המבנה הוצב שעון חול גדול המסמל את הדחיפות בפעולה להצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן, ובצדו השני של הפתח – קלפי ענק, שקוף, מלא בכתובות "העם עם הגולן".

בתוך המבנה הוצבו טריבונות ובהן 150 מקומות ישיבה, הצופים על תבליט צבעוני ענק של הגולן; תבליט מדויק ובו כל הרי הגולן ונחליו וכל יישובי הגולן. מאחורי התבליט ניצבו שלושה מסכי ענק, עליהם הוקרן מיצג הגולן – סרט תלת-ממד מדהים, בן חמש עשרה דקות, המציג את המסר של המבצע: חשיבות הגולן לישראל. בקטעים השונים של החיזיון, התבליט שולב בסרט, כאשר חלקים מממנו הוארו, על פי תוכן הסרט. למשל – כאשר עסק הסרט בשאלת השליטה על המים, הואר קו ההטיה, בו ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם.

התלת ממד היה חידוש – הצעקה האחרונה של הטכנולוגיה, לפני 25 שנים. הצופים חשו כאילו הם נכנסים לתוך הסרט. כך נוצרה חוויה יוצאת דופן לכל מי שצפה במיצג. רוב החיזיון היה מטס במסוק ברחבי הגולן, כשברקע נשמעה היצירה העוצמתית "מולדובה", "מולדתי", מאת המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, שמנגינתה מזכירה את מנגינת "התקווה". הצופה "טס" בינות לנופי הטבע, לנופי ההתיישבות ולנוף האנושי של הגולן, כאשר רוב המטס לא לווה במילים. דגש חזק הושם על השורשים היהודיים שלנו בגולן, ובשיאו – מונולוג מרגש מאוד של פרופ' שמריה גוטמן, חושף גמלא, על המטבע היהודית שנמצאה במקום ועליה נכתב: "לגאולת ירושלים הק(דושה)". המראות משכנעים יותר מאלף מלים. בתום המטס, הוצגה באנימציה החשיבות הביטחונית של הגולן וחשיבות הגולן להבטחת מקורות המים של מדינת ישראל ושוב חזרה לעיקר – ההתיישבות. חמישה מתושבי הגולן השמיעו מונולוגים קצרים המבטאים את עיקר המסר של הגולן. בסוף כיכב בסרט ראש הממשלה יצחק רבין, בנאומו הבלתי נשכח בגולן ערב בחירות 92'. הבטחתו הברורה – "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן", והסברו ש"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל" הדהדו באולם והקהל נסחף במחיאות כפיים סוערות. אני זוכר שכתבתי באותם ימים, ש"ספק אם יש היום מקומות בהם עוד זוכה רבין לאהדה כזו…".

לא פחות חשוב מהמיצג עצמו, הייתה הפעולה מסביב. בכל עיר שבה היינו, היווה אתר המיצג בסיס לפעילות שלנו ובסיס יציאה של מתנדבים רבים, מן הגולן ומן העיר המארחת. הפעילות מסביב כללה שילוט מרפסות, הדבקת סטיקרים (הנוער לא שאל את הנהג אם הוא רוצה לקבל סטיקר ואולי הוא ידביק בבית, אלא הוא נשאל אם אפשר להדביק לו סטיקר), גיוס תרומות. ברחבי העיר המארחת הסתובבו חמש "גולניות" – תחנות הסברה ניידות ובהן וידאו שהקרין סרטי הסברה וחומר הסברה. עשרות המתנדבים מהגולן עסקו באבטחה, דיילוּת, הפעלת המתקן, חלוקת החומר, הדבקת סטיקרים, תליית שלטי חוצות, מבצעים ופעולות שונות ובעיקר – הסברה, הסברה, הסברה ועוד הסברה. מסביב למבנה הועסקו הבאים בדוכנים שונים – קליטה, תיירות, יקב הגולן, דוכני מכירת חולצות, כובעים ומזכרות של המבצע ודוכן של הוועד ובו חומר הסברה, חומר של מבצע "מגן הגולן", סטיקרים, גיוס כסף וכו'.

בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז בישראל, הקרנו תשדירי שרות שקראו לציבור לבוא למיצג. "שלום עכשיו" פעלה להפסקת השידורים, בטענה שזו תעמולה פוליטית. יו"ר רשות השידור מוטי קירשנבאום כינס ישיבה של ועדת התשדירים של רשות השידור, וזו דחתה את הפניה, בשם ערך חופש הביטוי.

התחנה הראשונה של המיצג הייתה בירושלים, בשכונת מלחה, בין אצטדיון "טדי" לקניון מלחה. הפתיחה החגיגית הייתה ב-1 במאי 1995, בהובלת יו"ר הוועד אלי מלכה, ובהשתתפות ראש העיר המארח אהוד אולמרט, יו"ר לובי הגולן בכנסת אביגדור קהלני – אז עדין ח"כ מטעם מפלגת העבודה, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מנהיג המפד"ל זבולון המר ואחרים. את הטקס נעל הרב איזנטל, שאמר, בין השאר: "בחודש אייר הכ"ח לשחרור הגולן יהיה לנו הכֹּחַ, יחד עם כל עם ישראל, לנצח במאבק ולהבטיח, שבע"ה נשב לעולם בגולן!" לאחר הטקס החגיגי, נפתח המיצג לקהל הרחב.

ההצלחה הייתה אדירה, מעל המשוער. בעשרת הימים הראשונים פקדו את המקום 30,000 מבקרים. בבקרים התארחו קבוצות מאורגנות ואחה"צ ובערב – הציבור הרחב. מספר הבאים היה גדול מן המתוכנן וקצת קשה היה לעמוד בעומס. לכן הוגבר קצב הפעלת המיצג משתי הקרנות לשלוש הקרנות בשעה. במהלך השבוע הראשון הוצבו ספסלים ליד המבנה כדי להקל על הקהל הממתין בתור. בעקבות הלחץ, הארכנו את המבצע בירושלים משבועיים לארבעה. למעלה משבעים אלף איש ביקרו במיצג באותו חודש וקרוב למאה אלף ₪ תרומות נאספו.

התחנה הבאה של המיצג הייתה בבאר שבע, ברחבת ויטמן. במשך שבועיים ביקרו בו למעלה מ-20 אלף איש. גם שם נדרש הצוות להוסיף הקרנות על מנת לעמוד בלחץ הקהל. התקשורת האזורית של הנגב דיווחה על המיצג בהרחבה. במקביל למיצג, נערך גם בבאר שבע מבצע שילוט מרפסות והדבקת סטיקרים, בידי פעילי מטה גולן בבאר שבע. שיירה של למעלה ממאה מכוניות, נושאות דגלי "העם עם הגולן" ערכה מסע הפגנתי שהסתיים בעצרת ברחבת המיצג.

משם נדד המיצג לתל-אביב. התחנה הראשונה בתל-אביב הייתה בגני התערוכה, במסגרת יריד אדם ועולמו. ברחבת המיצג, הציג הפסל הקצרינאי ישראל בן יהודה תערוכה עם 14 מפסליו, ובכל אותם ימים הוא ואשתו תמר התנדבו להסברה במקום. למעלה מארבעים אלף איש פקדו את האתר בתערוכה. בניגוד לירושלים ובאר שבע, כאן לא היה רק קהל אוהד אלא גם מתנגד ומתלבט, והן זו הייתה מטרת המבצע. גם התחנה הבאה הייתה בתל-אביב, בכיכר מלכי ישראל (כפי שנקראה אז כיכר רבין). פקדו אותה קרוב ל-50 אלף איש במשך ארבעה שבועות.

התערוכה הייתה אמורה להמשיך בנדודיה, לנתניה, לחיפה, לאשדוד ולערים אחרות, אולם נאלצנו להפסיק אותה, כיוון שוועד יישובי הגולן נכנס למשבר כספי, בעקבות צו ביניים של בג"ץ שאסר על המועצות בגולן להעביר כספים לפעילות הוועד. סיפור העתירה הוא פרשה בפני עצמה, ואקדיש לו את הטור שלי בשבוע הבא. תקופת היובש לא אפשרה את המשך המבצע, שעלותו הייתה גבוהה מאוד, בעיקר עלות השינוע של המיצג מעיר לעיר.

שלושה חודשים וחצי פעל מבצע "עוז לגולן" וביקרו בו כ-175,000 איש. המיצג הועבר לגולן, לפארק קצרין העתיקה, שם המשיך לפעול עוד שנים רבות.

אנשים רבים היו שותפים למבצע "עוז בגולן" ובהם כל פעילי ועד יישובי הגולן. אזכיר כאן רק אחד, את מנהל ההפקה, לורן צלצר. צלצר ז"ל, האיש הענק עם הקוקו והעגיל, היה גדול מהחיים – מפיק בנשמתו, שחושב בגדול, תמיד מחוץ לקופסה ומדביק ביצירתיות ובאופטימיות הבלתי נדלית שלו את כל סביבתו.

כזה היה המאבק על הגולן – ללא אלימות, ללא התלהמות, ללא איומים, ללא עבירה על החוק. מאבק דמוקרטי וממלכתי, שעיקרו הסברה וביטוי עמדת הציבור הישראלי. היה זה מאבק יצירתי וחכם, שהוציא את היריב משלוותו ובסופו של דבר הביא את הניצחון.

* "שישי בגולן"