* מעשה נבלה – הפיגוע של בליץ ההצבעות הדורסני של מסע הדי-9 לחורבן הרשות השופטת בישראל, הוא מעשה נבלה של ממשלה מושחתת.
הממשלה מצפצפת על הנשיא, שהפציר בה לרסן את עצמה ולגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. הם בריצת אמוק מטורפת, שיכורי כוח, תאבי נקם, באובססיה חסרת רסן של להרוס, לדרוס, לרמוס, לנתץ, לנפץ, לרסק.
מטורפים.
* אף על פי כן – שעה שהם מגלגלים עיניים במילים יפות ללא כיסוי על הידברות, נתניהו, לוין ורוטמן ירקו בפרצופו של נשיא המדינה, כאשר דחו את יוזמתו בביצוע בליץ החקיקה האלים והדורסני.
ואף על פי כן, ולמרות הכל, וחרף אי האמון המוצדק והמבוסס באנשים האלה, אני בעד הידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא. אחרת, מה האלטרנטיבה? לא בטוח שההידברות תצליח, אך זו הדרך היחידה לבלום את המהפכה המשטרית, למנוע קרע חסר תקדים בעם ולקדם רפורמה חיונית שתתקן את מערכת המשפט ולא תחסל אותה.
* מקומו בהיסטוריה – האם נתניהו רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לארדואנוקרטיה השניה?
* הרגעת הרוחות – נתניהו מתהדר בכך שהוא כבר שבועות עוסק בהרגעת הרוחות.
הרגעת הרוחות? איך? בבעיטה בסולם שהציב לו הנשיא הרצוג, לרדת מהעץ שעליו טיפסה ממשלתו ולגשת להידברות מכובדת? בכך שהדי-9 ממשיך בדהרתו הדורסנית?
* התמוטטות עצבים – נתניהו על סף התמוטטות עצבים. הוא אינו יודע להתמודד עם הצרה שיריב לוין ורוטמן הקנאים המיטו עליו. הוא שיגר את המעי הגס של המשפחה, בנו הג'ורה, לצייץ שהשב"כ מבצע הפיכה שלטונית ולקרוא להעמיד בכלא את אנשי השב"כ לשנים רבות.
בקצב הזה הוא עוד ייצא לנבצרות מסיבות בריאותיות.
אגב, הג'ורה נקט בשיטה המוכרת שלו. העלה את הפשקוויל, ואחרי שכבר ידע שהמסר עבר ורץ בתעלות הביבים, מחק אותו.
* מסית נגד השב"כ – גם הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה" ביום גרוע במיוחד, לא יגיע לאפס קצה דברי השנאה וההסתה נגד לוחמי השב"כ, שירות הביטחון הכללי, שבגופם מונעים מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים, שמשמיע בנו של ראש הממשלה, שהשב"כ כפוף לו.
* חומץ בן חומץ – לפני כשבוע כתבתי על הצד החיובי בתופעת גוטליב – היא כבר תחתית החבית. יותר גרוע כבר לא יהיה.
שכחתי את יאיר נתניהו.
חומץ בן חומץ.
* על פי מתווה הנשיא – מה פירוש "הידברות על בסיס מתווה הנשיא"?
אתן דוגמה: הוועדה לבחירת שופטים.
על פי המהפכה המשטרית – יהיה רוב לקואליציה בוועדה.
על פי מתווה הנשיא, הוועדה תהיה מאוזנת ולא יהיה רוב לאף צד.
בהידברות על בסיס מתווה הנשיא אי אפשר להציע רוב לקואליציה. אי אפשר להציע רוב לשופטים. אפשר לקבל את הצעת הנשיא או להציע חלופות אחרות ובלבד שלא יהיה בהן רוב לאחד הצדדים.
* עריצות המיעוט – סקר ועוד סקר ועוד סקר, והתוצאה זהה בכולם. רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד תומכים במתווה הנשיא. רק חמישית (!) מזדהים עם ריצת האמוק של הדי-9.
מטרת המהפכה המשטרית היא להביא לעריצות הרוב. מסתבר שהעריצות הזאת אינה של הרוב.
* להימנות עם הקומץ – רוטמן בוועדת חוק, חוקה ומשפט: אני גאה להימנות עם קומץ המדינות שצמצמו את הביקורת השיפוטית על החקיקה הפרלמנט.
ואללה. ואני לתומי חשבתי שישראל היא המדינה היחידה שיש בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. ככה סיפרתם לנו.
* הצעות ייעול – על פי הצעת החוק של רוטמן, בג"ץ יוכל לפסול חוק רגיל רק פה אחד, בהצבעה של 15 מתוך 15 שופטי בג"ץ.
אני רוצה להציע שתי אלטרנטיבות: א. שבמקביל יוחלט על פסקת התגברות – רק פה אחד, בהצבעה של 120 מתוך 120 הח"כים.
ב. אני מציע שניתן יהיה לבטל חוק של הכנסת בלא פחות מתמיכת 16 מתוך 15 שופטי בג"ץ.
* הפגנת הימין הממלכתי – השתתפתי בהפגנת הימין הממלכתי בעד רפורמה בהידברות ובהסכמה רחבה על בסיס מתווה הנשיא, שנערכה במוצ"ש בגן הפעמון בירושלים. כאלף איש השתתפו בהפגנה, רובם הגדול דתיים.
את ההפגנה יזם וארגן ד"ר יועז הנדל, שר התקשורת לשעבר. הוא ציין שיש ציבור גדול שלא מתאים לו להשתתף במחאה, שאינו מתחבר למסריה, אך הוא רוצה למחות ולהשפיע ואנו נותנים לו במה. יועז ציין ששום שיטה לבחירת שופטים אינה סיבה לקרוע את עם ישראל.
עם הדוברים נמנו מתנגדים למהפכה המשטרית לצד אנשים שבאופן כללי תומכים בעקרונותיה, אך מתנגדים לריצת האמוק הדורסנית והנקמנית וקוראים לרפורמה שתתקבל בהסכמה רחבה, מתוך הידברות והקשבה לקולות השונים בעם.
הדובר החריף ביותר נגד המהפכה היה ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. כהן שיתף את הקהל בחשיבות הרבה של הייעוץ המשפטי העצמאי ושל מערכת המשפט העצמאית לביטחון המדינה. הוא סיפר איך הייעוץ המשפטי מנע הסתבכויות קשות עם החוק הישראלי והבינלאומי. בזכות ההכרה העולמית בעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, המערכת היא השכפ"ץ המגן על לוחמינו מפני העמדה לדין בטריבונל הבינלאומי בהאג. אחרי המהפכה, לא תהיה ההגנה הזאת. הוא אמר שלא תמיד קל עם המגבלות המשפטיות, אך השווה זאת לחגורת הבטיחות ברכב, שלעתים היא לוחצת ומעיקה, אך היא מצילת חיים. אין זו "רפורמה" לתיקון מערכת המשפט, אמר כהן, אלא לניטרולה. ומדובר באדם שמבין דבר או שנים בענייני ניטרול.
הרב יעקב מדן תומך בעיקרי ה"רפורמה", אך אין לה שום טעם אם תקרע את העם לגזרים. הוא קרא להידברות שתניב הסכמות. הוא סיפר על ההידברות בינו לבין רות גביזון על אמנה בנושאי דת ומדינה. על פניו, לא היה שום סיכוי להידברות. "היא מזרחית, אני אשכנזי. היא חילונית, אני דתי. היא שמאלנית, אני ימני. כף רגלה לא דרכה מעבר לקו הירוק ואני מתנחל. אך כיוון ששנינו ראינו את טובת עם ישראל היינו נחושים להגיע להסכמות, ואכן, הגענו להסכמות". זה בדיוק, אמר הרב מדן, מה שצריך לעשות היום, ואפשר בהחלט להגיע לרפורמה מוסכמת, שבה אף צד לא ישיג את כל מה שהוא רצה, אך שלמות העם תישמר.
הרב מדן, שדיבר בהתרגשות רבה וממש בסערת רגשות, סיפר שאת יום ירושלים הוא אינו חוגג בכ"ח באייר, יום השחרור, אלא בכ"ב באייר, היום שבו קמה ממשלת האחדות הלאומית לקראת מלחמת ששת הימים (שנקראה אז ממשלת הליכוד הלאומי). זה היה האירוע הגדול. ללא ממשלת האחדות הלאומית, לא היינו משיגים את הישגי מלחמת ששת הימים. שני השרים בממשלה, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד האצ"ל מנחם בגין, שעשרים שנים קודם לכן היו משני צדי המתרס בסזון ובאלטלנה, הלכו יחד לראש הממשלה אשכול ושכנעו אותו לשחרר את ירושלים. זו גדולתה של אחדות לאומית, גם היום אנו זקוקים לה.
פנחס ולרשטיין, מראש גוש אמונים ומי שהיה שנים רבות ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע ויש לו זכויות אדירות בהתיישבות בחלקי א"י (לא רק ביו"ש אלא גם בגליל ובנגב), הזכיר את נבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ אפרים שישובו ויתחברו. מיד בתום נאומו וויצאפתי לו שהוא ציטט מהפטרת הבר מצווה שלי.
העיתונאית אמילי עמרוסי סיפרה שהיא חוותה גירושים. בניגוד לבני זוג, אחים אינם יכולים להתגרש. היא סיפרה על התסכול הנורא שהיא והמחנה שהיא משתייכת אליו חוו בעקירת גוש קטיף, אל מול האטימות של כל מי שפנינו אליהם, הנשיא, בית המשפט ואחרים. בניגוד לחלק מחבריה שמחפשים נקם, המסר שלה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". דווקא מי שחווה את החוויה הקשה הזאת, צריך לנהוג אחרת כאשר מחצית העם נמצאת היום באותה מצוקה.
הרב אוהד טהרלב, ששכל את בנו החייל בפיגוע לפני חמש שנים, אמר שאין די בהידברות. חשוב יותר איך תהיה ההידברות. זו צריכה להיות הידברות של הקשבה.
הרב ירמי סטביסקי, לשעבר מנהל בית הספר הימרפלד בירושלים, תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית, המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית.
לאחר שירת "התקווה", צעדו המפגינים לבית הנשיא, כדי לחזק את ידיו ביוזמתו להידברות וכדי להצטרף למוחים נגד המהפכה. כיוון שהייתה לי עוד נסיעה ארוכה ורציתי להספיק לישון קצת בטרם אשכים לעבודתי במטע, על המצעד הזה ויתרתי, למגינת לבה של בתי, שהפגינה יחד אתי.
היה זה מפגן ציוני של אחדות ישראל ושל אהבת ישראל.
למחרת סיפרתי לחברי הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב (שאני היו"ר שלה) על ההפגנה. "היא הייתה ברוח מדרשת השילוב", סיכמתי.
* כל הארץ דגלים דגלים – בכל רחבי הארץ הפגינו במוצ"ש אזרחים פטריוטים רבים, אוחזים בדגל הלאום, נגד המהפכה המשטרית. נסעתי מאורטל להפגנת הימין הממלכתי בירושלים דרך כביש הבקעה שאינו הומה אדם, ולכן לא היו בו הפגנות רבות. ובכל זאת, עברנו בשני צמתים שנערכו בהם הפגנות. מאות רבות של אנשים הפגינו בצומת צמח. כשעברנו בצומת הגשר הרומי, החלה להתארגן הפגנה וכבר היו שם ראשוני המפגינים ובידם דגלים.
* מחאת הדגלים – המאפיין הבולט ביותר של המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא דגל הלאום. מאות אלפי דגלי כחול לבן – הם הצבע של המחאה הפטריוטית. זה לא מפריע, כמובן, לדקלמני תעשיית השקרים וההסתה לדבר על… דגלי אש"ף. נכון, לאחת ההפגנות הגיעו 2-3 פרובוקטורים עם דגלי אש"ף. אמנם אני לא נוטה, בדרך כלל, לקונספירציות, אבל נראה לי שיהיה מעניין מאוד לדעת מי שלח את הפרובוקטורים.
* יהיה מה שיהיה – ב"הפגנת הכיסאות" ברחבת האריה השואג (עליה כתבתי במאמר נפרד), הייתה חלוקה בין נאומים לשירים. בין נאום לנאום היה שיר. חברי עופר גביש הוביל את השירה, עם חבורה של זמרות וזמרים מיישובי הגליל העליון.
רשימת השירים יכולה להעיד יותר מאלף עדים על זהות המפגינים ועל מהות ההפגנה. "פה בארץ חמדת אבות", "ארץ", "בגליל בתל-חי", "מי האיש", "עוד לא תמו כל פלאיך", "אין לי ארץ אחרת". לאחר מכן עלתה לבמה, על כיסא גלגלים, מירי אלוני. היא שרה את "שירת הנוער", את המנון המחאה "זה לא יעבור" ואת "שיר לשלום". ב"שיר לשלום" היא הכניסה שני שינויים. במקום "אל תלחשו תפילה" – "גם תלחשו תפילה". במקום "הניחו לנופלים" – "זכרו את הנופלים".
אולי המשפט המיטיב לבטא את המסר יותר מכל הוא מן השיר "ארץ": "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה – יהיה מה שיהיה".
ההפגנה הסתיימה בשירת "התקווה".
* דתי מחמד – רון הוד הוא פעיל חברתי חרדי מקריית שמונה. הוא נאם ב"הפגנת הכיסאות". פרסמתי בפייסבוק תמונה שלו, ומיד החלו התגובות ברוח "דתי מחמד". איזו פטרונות, איזו התנשאות, איזו יהירות. הם חושבים שכל הדתיים הם פיונים שלהם.
תתפלאו, יש דתיים השומרים אמונים לתורת ישראל ולא המירו אותה בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו.
אגב, בהפגנת הימין הממלכתי הייתי חלק ממיעוט חילוני. מבין שבעת הנואמים, היחיד שאינו חובש כיפה היה יועז הנדל, ששומר שבת וילדיו מתחנכים בחינוך הממ"ד, כלומר, הוא חובש כיפה שקופה.
* הילד בן 88 – פגשתי ב"הפגנת הכיסאות" את ציפקה הראל, אשתו של יהודה הראל. שאלתי אותה אם גם יהודה בא, והיא השיבה: "מה פתאום? יהודה לא משתתף באירועים של זקנים. הוא לא מבין איך זה קשור אליו". הילד בן 88.
פגשתי חבר, מוותיקי נאות מרדכי, שהשתתף בקורס מובילי קבלות שבת שהובלתי לפני 12 שנים במכללת תל-חי. שמחתי לשמוע שהם ממשיכים לקיים עד היום קבלת שבת.
* לא לגיטימי – חסימת ח"כים לפני הצבעה – צעד לא לגיטימי ולא דמוקרטי, פוגע במחאה הצודקת ומכתים אותה ומשרת את האינטרס של ממשלת הדי-9. אידיוטים שימושיים.
* שפיכה מוקדמת – אוחנה התבלבל. הוראות דרקוניות בלתי חוקיות, כמו חיטוט בתיקים של ח"כים תוך התנקשות בחסינותם, הוא צריך לקבל אחרי שהם יצליחו לבטל, למעשה, את בג"ץ. נפלט לו קצת מוקדם מדי.
* מה הוא חיפש שם – מה אוחנה חיפש בתיקים של הח"כים? אולי חמץ?
* שלד הברזל לא שתק –בשנות המאבק על הגולן, "העם עם הגולן", בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. המאבק על הגולן היה מופת של מאבק דמוקרטי, על פי חוק, ללא אלימות או איום באלימות. גם מדברים מקובלים מאוד כמו חסימת כבישים והפגנות ליד בתי מנהיגים נמנעו כמעט לחלוטין. היה זה שילוב של תפיסת עולם עקרונית, עם שיקול תועלתני. אם נחסום כביש – הנהג בכביש שממהר לעבודה או לרופא או אישה הכורעת ללדת יתמכו בנו יותר או פחות בעקבות הצעד הזה?
אבל אלימות מגיעה לכותרות. איך אפשר להגיע לכותרות בלי צעדים כאלה? הדרך שלנו הייתה – יצירתיות. שביתת הרעב בגמלא העתיקה שמיקדה במשך 19 יום את התקשורת הישראלית והעולמית היא דוגמה אחת. מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים סוקרה על בסיס שעתי במשך ארבעה ימים ועוד.
אחד האירועים היצירתיים היה בינואר 2000. הוצאנו 8 שילדות ברזל חלודות משטחי אש בגולן ובלילה הובלנו אותן על גבי מובילים לכביש 1 בואכה שער הגיא. הצבנו אותן לצד הכביש, עם כרזות "לא יורדים מהגולן", "העם עם הגולן" ועוד. המסר היה, שאם נמסור חלילה את הגולן לאויב, הטנקים הסורים עלולים לשטוף אותנו. האירוע זכה לסיקור רב.
ומה ההבדל בין האירוע הזה, לאירוע הטנק מתל-סאקי, שכתבתי נגדו? ההבדל הוא שלא לקחנו את שלדות הברזל בשער הגיא.
אגב, סיפרתי את הסיפור בגוף ראשון רבים, אך האמת שלא הייתי באירוע, כיוון שכל כולי הייתי באירוע שנערך למחרת – "אם כל ההפגנות", הפגנת מאות האלפים; הגדולה בהפגנות ישראל, שנערכה בכיכר רבין ובכל הרחובות היוצאים מן הכיכר לאורך קילומטרים רבים.
ומה היה גורל השילדות? מע"צ החרימה אותן.
* למה מיהו הפקיד – בתגובה להתקפתו של שר החוץ על נגיד בנק ישראל, צייץ סמוטריץ': "עצמאות בנק ישראל, כמי שמנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל, היא חיונית לכלכלה חזקה ומתפתחת, וכשר אוצר אעמוד על שמירתה כנגד אמירות פופוליסטיות". ואני תמה. למה? למה מי הוא הנגיד? עוד פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר בו. מיהו שיקבל החלטות על כלכלת ישראל?
* כמעט פירגנתי להם – כיוון שהממשלה הזאת רעה כל כך, אני כמה, ממש משתוקק, שהיא תזרוק איזו עצם שאפשר יהיה לפרגן לה ולשבח אותה. על משהו.ש קיוויתי שיהיה זה קיום הבטחת הבחירות לחינוך חינם לילדים מלידה עד שלוש.
והנה, סמוטריץ' הודיע שיאשר את התעריף החדש למעונות היום. המחיר יעלה ב-180 עד 360 שקלים בחודש, בהתאם לגיל הילד.
אפילו את התענוג החריג לפרגן לממשלה הם לקחו לי.
* להט"ב בקהילה הדתית לאומית – הפתיחות והקבלה כלפי הלהט"ב בחברה הדתית-לאומית גדולים יותר מכפי שהיו בחברה החילונית לפני עשרים שנה.
זו בדיוק הסיבה לכך שדווקא עכשיו קמה המפלגה ההומופובית – "נועם". האובססיה שלהם (השאובה מהפונדמנטליזם הנוצרי) ללהט"ב היא ריאקציה למגמה הזאת. אך זו מלחמת מאסף אבודה מראש.
* היכן לאשפז את הח"כהניסט – שמעתי תגובות לפיהן ראוי לאשפז את הח"כהניסט אלמוג כהן בבית חולים פסיכיאטרי.
אני לא מסכים אתם. לדעתי, יש לאשפז אותו בבית חולים וטרינרי.
* סגולה לאריכות ימים – ח"כ הרב גלעד קריב ספד לחכ"ש יעל דיין. מסתבר שהמנוחה חיה ובועטת. מביך.
אבל זו סגולה לאריכות ימים. ב-1999 הספיד יו"ר הכנסת אברום בורג את פרופ' אמנון רובינשטיין. מאז חלפו 24 שנים, ורובינשטיין בן ה-92 עדין פעיל.
האמת היא, שנראה לי די נחמד לקרוא בחיי את ההספדים עליי.
* אין לי ארץ אחרת – בסקר ענק לכבוד ועידת האנשים של המדינה של "ידיעות אחרונות" נבחר "אין לי ארץ אחרת" לשיר של המדינה.
שיר נפלא!
אהוד מנור כתב אותו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד מאוד למלחמה וחש שאדמתנו רועדת. השיר ביטא אהבה ומחויבות מוחלטת לארץ ישראל. המסר הופנה לשני כיוונים. האחד הוא ביטוי של מחאה ואכזבה והתנגדות למלחמה. מצד שני, ביקורת על קולות במחנה המתנגדים למלחמה, שקראו לסרבנות, שדיקלמו את המנטרה שהייתה פופולרית ש"אם שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ" וכד'. המסר שלו היה – שאין לנו ארץ אחרת ולכן המחויבות שלנו היא מוחלטת.
בתקופת המאבק על הגולן, אימצנו את השיר הזה. כך עשו גם חברינו ביש"ע במאבק נגד אוסלו. כאן המסר היה התנגדות למסירת חבלי של ארץ ישראל לאויב, כי זו ארצנו ואין לנו ארץ אחרת. לאו דווקא המסר של אהוד מנור, אך המילים בהחלט ביטאו אותנו.
באותה תקופה הייתה הופעה של אהוד מנור (איני זוכר מי הזמר שליווה אותו) בעין זיוון שבגולן. הוא אמר שהוא יודע שהשיר הזה הוא מעין המנון של מאבקנו. והוא אמר ששואלים אותו לפעמים אם לא מפריע לו שהשיר משרת את הצד השני של המתרס הפוליטי. ותשובתו היא שהוא גאה בזה. הוא גאה בכך שהשיר מבטא את הישראלים מכל הצדדים.
בתקופת ההתנתקות, שהתנגדתי לה בחריפות, פרסמתי מאמר בשם: "אין לנו מדינה אחרת". יצאתי בו נגד קולות של קריאה לסרבנות, אי הנפת דגל ישראל, הפסקה להתפלל לשלום המדינה וכו'.
בכלל, "אין לי ארץ אחרת" זה השיר שלי. בתקופת המאבק על הגולן, ההודעה הקולית במשיבון שלי הייתה השיר הזה. כתבתי עליו, הרציתי עליו, שידרתי אותו בפינתי ברדיו, שרתי אותו בטקס יום הזיכרון באורטל. השתמשתי בו בהרבה מאוד מאמרים, נאומים והרצאות. מיד בהגיע תוצאות המדגם אחרי הבחירות האחרונות וההצלחה הגדולה של התועבה הכהניסטית, כתבתי בספונטניות: "אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת". כאשר, לפני חודשים אחדים, התקבלה באורטל החלטה עקרונית על הפרטה, הגבתי בספונטניות באותה דרך – "אין לי אורטל אחרת". וכך גם במאבק הנוכחי, נגד המהפכה המשטרית, כולל היום בנאומי ב"הפגנת הכיסאות".
אבל אילו השתתפתי בבחירת השיר, הייתי בוחר שיר אחר שהגיע לחמישיית הגמר: "ירושלים של זהב".
* ביד הלשון
אנשים אחים אנחנו – צעירים ממכינות קדם צבאיות ורשת מיתרים יצרו שרשרת ידיים מבית המשפט העליון לכנסת, בקריאה להידברות והסכמות ברוח מתווה הנשיא. כותרת האירוע: "אנשים אחים אנחנו".
המילים הללו לקוחות מספר בראשית פרק יג: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".
האמת היא שהמסר של האירוע הפוך מהמשך העלילה של אברם ללוט. "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". כלומר היפרדות, חלילה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 