צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

נאום המנהיג הבא

לפני קרוב לשנתיים פרסמתי מאמר שכותרתו "נאום המנהיג הבא". היה זה נאום עתידי של המנהיג שיבחר לראשות הליכוד במקום נתניהו, ובו הוא מתחיל את התהליך של החזרת הליכוד והמדינה למסילה, באמצעות דה-ביביזציה ושינוי ערכי וחברתי.
אלכס אנסקי שקרא את המאמר, הקריא אותו במלואו בתכניתו בגל"צ. הוא הקריא אותו בפאתוס של נואם מול קהל ושתל בתוכו הקלטה של תשואות רמות.
היום, המאמר הזה אקטואלי מתמיד.

נאום המנהיג הבא

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאויב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכרסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.

נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא… אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.

נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

מנהיג הדיסידנטים

הליכודניקים אוהבים להתהדר בדמוקרטיה הפנימית שלהם ופסגתה – הפריימריז. והם מתהדרים בכך שהם כמעט המפלגה האחרונה שעוד מקיימת בחירות פנימיות. ואכן, יש להם במה להתגאות. אי אפשר לקחת מהם את העובדה הזאת (בלי להתעלם מהצדדים הפחות יפים בשיטת הפריימריז).

והנה, כאשר קם בכיר בליכוד ומעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו ולהתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. מכנים אותו "בוגד", קוראים לו "גיס חמישי", מפיצים סיפורי עבריינות מין ("אבל לא ביבי – לא חוקרים") ושלל עלילות ובדותות. כאשר שרה בישראל, שרת התרבות (!) של ישראל, מכנה בשידור אחד מעמיתיה שמעז לגשת להתמודדות דמוקרטית על ההנהגה "תוקע סכין בגב של נתניהו ושל הליכוד" ו"יורה בנגמ"ש", מה הפלא שהרשתות החברתיות הן לבה רותחת של אלימות מילולית כלפי תוקע הסכין בגב.

"מועמד הקרן החדשה" מכנים אותו ברשתות, ומי שמעט בקיא בשיח הזה, מבין שאין האשמה חמורה מזו. כן, יש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. כן, ככה יעשה לאיש שלוקח ברצינות את הרעיון של דמוקרטיה ובחירות חופשיות בתוך הליכוד.

לגנותו של סער ייאמר, שאין הוא תובע מנתניהו ללכת מסיבות ערכיות ומוסריות; בתביעה להנהגת המדינה בניקיון כפיים וטוהר מידות. יש גבול, כנראה, לאומץ ולמנהיגות. סער מתמקד רק באינטרס הפוליטי של הליכוד, להחליף את נתניהו כיוון שאין לו יכולת ולא תהיה לו יכולת להקים ממשלה. בעוד עמיתיו מתקרנפים ושותקים או מדקלמים את דפי המסרים – סער אומר בגלוי את שהם אומרים בחדרי חדרים: נתניהו סיים את דרכו, והאינטרס של הליכוד הוא להחליפו.

לזכותו של סער ייאמר, שהוא העז למתוח ביקורת על נאום ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. איש, זולתו, בין בכירי הליכוד, לא העז לומר דברים אלה בגלוי.

כאשר אנו נחשפים להסתה ולביוש (שיימינג) נגד סער, אפשר להבין מדוע כל ראשי הליכוד עומדים מנגד ובולעים את לשונם. האומץ המרבי שלהם היה לארגן לעצמם חתונות ובר-מצוות כדי לתרץ את היעדרותם מן ההפגנה שארגן נתניהו נגד מדינת החוק.

סער מוקע כ"סמולן" ונציג "הקרן החד"שה", אך בוחרי הליכוד יודעים שהוא נאמן לדרך יותר מנתניהו. הוא החל את מעורבותו הפוליטית כנער, בנוער "התחיה" – המפלגה שקמה מתוך התנגדות להסכמי קמפ-דיוויד. בכל שנותיו בליכוד, הוא היה תמיד באגף הניצי. בניגוד לנתניהו, הוא מעולם לא הצביע בעד עקירת גוש קטיף ונאום בנוסח בר-אילן מעולם לא יצא מפיו. בקריאתו לממלכתיות ובגנותו את המתקפה על מוסדות המדינה, הוא מגלה נאמנות לדרכו ההיסטורית של הליכוד, מהקמתו ועד לשנים האחרונות.

איני יודע מהם סיכוייו של גדעון סער בפריימריז. אבל יש חשיבות רבה לעצם קיומה של ההתמודדות. עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.19

* הפקרת הכורדים – במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה". השניה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה".

"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השניה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת על הייתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.

זכינו, וישראל היא המדינה שנהנתה יותר מכל ממחויבותו של טראמפ להחזרת אמריקה לגדולתה – בהכרה בירושלים כבירת ישראל, בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, בהפסקת הסיוע לאונר"א, בהכרה בריבונות ישראל על הגולן ובפרישת ארה"ב מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני.

הכורדים האומללים הם הקורבנות של מחויבותו של טראמפ לסיסמת "אמריקה תחילה". הוא הפקיר אותם לציפורניו הרצחניות של אחד הרודנים האכזריים והמסוכנים במאה ה-21, ארדואן, רודן טורקיה. הוא הפקיר אותם לידיו של מי שלא יבחל בטבח ואולי אף בג'נוסייד. וטראמפ לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו.

* הלקח – הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים לגורלם, הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על מרכיבי הביטחון – עוצמתו של צה"ל, גבולות בני הגנה, הרתעה בלתי קונבנציונלית ומה שנשחק כל כך בשנים האחרונות – חוסן לאומי, המבוסס על לכידות וסולידריות חברתית.

* חשיבותה של אופוזיציה – כדי שתקום ממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי הממשלה הרצויה מלכתחילה, והיחידה האפשרית בדיעבד, על כחול לבן והליכוד לשבת, בלי להיות מסונדלים בשום הסכם ושום בלוק עם אף מפלגה אחרת, ולקבוע את קווי היסוד ואת מבנה הממשלה. על שתי המפלגות להודיע מראש שאינן פוסלות אף מפלגה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד, מוזמנת להצטרף.

עם זאת, אני חושב שאין זה רצוי שהממשלה תהיה רחבה מדי, כיוון שבדמוקרטיה יש תפקיד חשוב גם לאופוזיציה. ורצוי מאוד, שבראש האופוזיציה לא יעמוד איימן עודה. למה? כי עודה אינו אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה.

על פי הנוהג, כל ראש מדינה שמגיע לארץ נפגש עם ראש האופוזיציה. מן הראוי שישמע אופוזיציה פטריוטית, שחלוקה על הממשלה, אך היא חלק מן הקונצנזוס הלאומי. על פי הנוהל, בכל דיון ממלכתי חשוב ובכל דיון שאליו מוזמן מנהיג מדינה זרה, אחרי ראש הממשלה נואם ראש האופוזיציה. גם כאן, ראוי שתישמע ביקורת של מתנגדי הממשלה, אך לא של מתנגדי המדינה. על פי החוק, על ראש הממשלה להיפגש באופן קבוע לשיחות תדרוך מדיני ביטחוני עם ראש האופוזיציה. אמנם אני סומך על ראש הממשלה, בין אם יהיה זה גנץ, בין אם יהיה זה נתניהו ובין אם יהיה זה סער או מנהיג אחר מן הליכוד, שהוא יקפיד לדווח לעודה בהרחבה על מה שבלאו הכי מופיע בעיתונים. ובכל זאת, עדיף שבראש האופוזיציה יעמוד אדם שניתן יהיה לדווח לו ברוח החוק.

* מפזז על הדם – נער השליחויות דודי אמסלם הגיב על רצח מיכל סלה בהאשמת המשטרה שבמקום לטפל באלימות נגד נשים היא חוקרת את נתניהו. ב-71 שנות קיומה של המדינה, לא כיהן איש כל כך עלוב ונקלה כשר בממשלה. אפילו שאריות הבושה כבר נעלמו.

(אופס… תיקנו אותי. אמסלם אינו הכי נקלה. גונן שגב היה נקלה ממנו. אמסלם הוא השני הכי נקלה).

* בזכות התהליכים – איני מכיר את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ יאיר גולן, אולם אנשים ששמעו אותה מספרים לי שהיא רחוקה מאוד מהשקפות מרצ; שהוא מצדד בעקרונות תכנית אלון, בבקעת הירדן ישראלית, בגולן ישראלי.

מדוע, אם כן, מרצ צירפה אותו לשורותיה והציבה אותו במקום השלישי ברשימתה? בזכות נאום "התהליכים", בהיותו סגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. את זה אוהבים במרצ, ובזכות ההשוואה הזאת הוא נמצא ראוי לרשימתה.

גולן יודע זאת, ולכן הוא ממשיך למחזר את דבריו הנואלים. לאחרונה אמר, בהקשר לבחירות הדמוקרטיות בישראל, ש"גם היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות" (אגב, אף היסטוריון רציני לא יחתום על האמירה הזאת).

ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, היא הלהיט בקרב שונאי ישראל, שוחרי BDS ושאר אנטישמים, והיא סוג של הכחשת השואה.

* התנגדות נגועה בפוליטיקה – סבר פלוצקר כתב ב"ממון" מאמר חשוב ובו ביקורת נוקבת על בעיית הבעיות של התנהלות המדינה – העדר תכנון לטווח רחוק בתחומי החיים השונים, לדוגמה בתחבורה ובבריאות, שבעטיו אנו מדשדשים זמן רב, לא מתקדמים, לא פורצים קדימה ומפגרים במתן מענה לצרכים. זאת בניגוד לאופן התנהלותנו בעבר, שהביאה להישגים גדולים, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך גם בתקופות מאוחרות, כמו בקליטת העליה הגדולה מחבר העמים.

הבעיה במאמרו של פלוצקר, הוא שהשקפתו הפוליטית מקלקלת את השורה. אמנם פלוצקר, לאורך שנים, יודע להפריד בין ניתוחיו לבין הנושא המפלגתי, ויודע לפרגן ולבקר ממשלות ומנהיגים ללא קשר לשייכותם המפלגתית. אבל השקפת עולמו המדינית, מקבעת אותו לדוגמטיות לא הגיונית.

כך גם במאמר זה. כך הוא כותב: "הכל מסכימים שהמחסור המורגש כבר היום ברופאים ואחיות צפוי להחמיר תוך שנים ספורות. הכל ידעו זאת כבר לפני חמש שנים ואפילו לפני שמונה שנים. גם הפתרונות היו פחות או יותר ידועים. הם לא יושמו. שתי אוניברסיטאות ללא התמחות ברפואה, אבל עם מומחיות חזקה בפוליטיקה, זכו להקים פקולטות לרפואה, אחת מהן באריאל, תכשיר בעשור הבא רופאים פלשתינאים".

חבל שהוא מבקר דווקא את מה שראוי לשבח – הקמת שתי פקולטות חדשות לרפואה, בצפת ובאריאל. מי אמר שדווקא האוניברסיטאות הדשנות הן שצריכות לתת את המענה למחסור ברופאים? הפקולטה בצפת נותנת מענה לא רק לצורך בהכשרת רופאים, אלא גם לצורך בחיזוק הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה, בהשכלה, בבריאות (מצב הבריאות בפריפריה בעייתי מאוד), בחיזוק הגליל, ביישוב הגליל באוכלוסיה חזקה וצעירה. ובאשר לאריאל – לא הקמת הפקולטה שם נגועה בפוליטיקה, אלא ההתנגדות להקמת הפקולטה. ומה רע בכך שלצד רופאים ישראלים, היא תכשיר גם רופאים פלשתינאים?

* הליכודניקים – צפיתי בפרקי סרט התעודה של עמרי אסנהיים בערוץ 12 – "הליכודניקים". קודם כל, זה סרט משובח ומרתק. עם זאת, חסרה הייתה בו האידיאולוגיה של הליכוד – שלמות הארץ וכיו"ב. הייתה הסוציולוגיה, הייתה המנהיגות והכריזמה, היו המאבקים הפוליטיים והעדתיים בליכוד, והם הוצגו בצורה מעולה, אך להציג את התכנית בלי לדבר בכלל על האידיאולוגיה – דבר זה הוא בעוכרי הסרט.

כאדם שחי ונושם את הפוליטיקה הישראלית משחר ילדותי, הסרט לא חידש לי כמעט דבר. ובכל זאת, לראות את ההיסטוריה הפוליטית של הליכוד מרוכזת כל כך, בשילוב של סרטי תעודה עם זיכרונות מבפנים של הדמויות המעורבות – הדבר עורר בי זיכרונות, תובנות ומחשבות. אשתף כמה מתובנותיי.

– אחד הדברים המייחדים את הליכוד, ועוד קודם את חירות ואת המפלגה הרוויזיוניסטית, מימי ז'בוטינסקי, דרך בגין ועד נתניהו, הוא פולחן המנהיג; ההערצה והסגידה למנהיג. ההערצה לבגין לא נפלה מההערצה לנתניהו, ואף עלתה עליה. ואני מודה שאיני אוהב, בלשון המעטה, הערצת מנהיגים. אך יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין הייתה הערצת אדם ישר, נקי כפים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית. האם ההמון שהעריץ אותו היה מעריץ אותו גם אילו חטא, גם אילו נחשד בשחיתות, גם אילו שיקר? חוששני שכן. אבל הוא היה אחר. לגמרי אחר.

– בגין, בניגוד לנתניהו, טיפח ממשיכים ויורשים; העלה אותם וקידם אותם. עם זאת, בדומה לנתניהו, הוא לא טיפח את ה-יורש. וכך הוא השאיר אחריו ואקום עצום, שיצר עשור של מלחמת מחנות קשה ואלימה, בין מחנות שרון, לוי ושמיר. אגב, גם כלפי שרון ולוי הייתה הערצת המון, כמו כלפי בגין ונתניהו. כשאני רואה את מלחמת העולם בין המחנות ונזכר בה, אני יכול להבין את התשוקה בליכוד להתלכד מאחורי מנהיג אחד, את הטראומה של תקופת המחנות ואת הפחד מפני כאוס אחרי שהמנהיג יירד מן הבמה.

– כאשר נערכה ההתמודדות הראשונה בין שמיר ולוי, לאחר התפטרותו של בגין ב-1983, תמכתי בכל לבי בדוד לוי. הערכתי מאוד את האיש, ראיתי מסר חברתי בעצם בחירתו, כהתגלמות המוביליות החברתית, כמימוש "הסיפור הישראלי", ותמכתי ברעיונות הצדק החברתי שהוא נשא. עם זאת, לא הייתי אנטי שמיר. לימים, כאשר שמיר היה ראש הממשלה, ולוי ושרון כשרים בממשלתו לא חדלו לחתור תחתיו, לעשות הכל כדי להפיל אותו, בחוסר ממלכתיות, בבוטות ואף באלימות, הייתה לי התנגדות חריפה ללוי ושרון. היא הגיעה לשיאה בתקופת "שרי החישוקים", כאשר לוי, שתמיד היה מתון מבחינה מדינית, יחד עם שרון ומודעי, יצרו קואליציה של אמביציה להפלתו של שמיר, במראית עין של התנגדות אידיאולוגית מימין, ולא בחלו בשום דרך לפגוע בו ולפעול נגדו. ואף על פי כן, במבט לאחור, עדיין יש בי הערכה רבה לדוד לוי, ולתפקיד החשוב שמילא בהיסטוריה החברתית והפוליטית של מדינת ישראל.

– התכנית מראה איך התקשורת העריצה את נתניהו, הריצה אותו, פינקה אותו ובנתה אותו בראשית דרכו.

– כשראיתי שוב את פרשת "הקלטת הלוהטת" – הקונספירציה שנתניהו רקם נגד דוד לוי, בשיאה של ההתמודדות ביניהם על ראשות הליכוד; ה"קלטת" שלא הייתה ולא נבראה ולא הייתה אלא מזימה להשחרת פניו של מי שהוגדר "בכיר בליכוד המוקף פושעים" ולמחרת הודלף שאותו בכיר הוא דוד לוי, חשבתי דווקא על קהלת. "אין חדש תחת השמש".

– בתיאוריית הקונספירציה של "הקלטת" נתניהו האשים את יעקב ברדוגו כאחד מה"פושעים" שהקיפו את דוד לוי. גם היום ברדוגו אינו מצליח להסתיר את עלבונו. אז איך, ריבונו של עולם, הוא הפך לחסיד שוטה של נתניהו, לתועמלנו ולשופרו בתקשורת? זו חידה בעיניי.

– מעניין מאוד לראות, איך מבחינה חיצונית נתניהו כמעט לא השתנה מ-1996 ועד היום. לעומת זאת, הוא השתנה מאוד בין שנת 1993 ל-1996. אני סתם מציין זאת כאנקדוטה. אין בכך שום אמירה מעבר לכך.

– באחד הקטעים האחרונים נראה נתניהו במפגש עם ראשי ערים של הליכוד יומיים לפני הבחירות האחרונות, כשהוא מדרבן אותם לעשות הכל כדי להוציא את הליכודניקים לקלפי. והמסר שלו היה ברור – "אם אין לנו 61, ואין לנו 61, רק דבר אחד יקבע מי יקים את הממשלה – מי תהיה המפלגה הגדולה. מספרים לכם את האגדה שגודל הגוש קובע. אל תאמינו. אין דבר כזה גוש. אין לזה שום משמעות. מה שקובע הוא רק דבר אחד – גודל המפלגה". בבחירות קיבלה כחול לבן 33 מנדטים והליכוד – 32 מנדטים.

– שיאו של הפרק האחרון היה נאומה של לימור לבנת בוועידת הליכוד, שבו הציגה שאלה רטורית: "לשם מה עלינו לשלטון? כדי לחלק ג'ובים?!" והקהל שאג "כ—-ן!!!" רגע אחד, המגלם את הסיאוב והרקב בליכוד, מפלגה אידיאליסטית בשחרותה. כן, השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית במיוחד.

– הזדהיתי מאוד עם תשדירי הליכוד בבחירות 1977, שהיטיבו לתאר את הרקב הנעוץ בשלטון ממושך מדי ואת ההכרח הדמוקרטי בחילופי שלטון. הם היו נכונים אז והם נכונים עכשיו.

* משעממת – אורנה פרץ מקריית שמונה, שראש הממשלה, בעזות מצח, הלבין את פניה כשאמר לה: "את משעממת אותנו", הייתה ונשארה ליכודניקית. בשבועות האחרונים היא משתתפת בהפגנת חסידי נתניהו ליד בית היועמ"ש נגד מדינת החוק. נתניהו ששמע על כך הזמין אותה למפגש פיוס מתוקשר, והתבכיין באוזניה בחמוציות ממורמרת אופיינית, ש"עכשיו את משעממת את התקשורת". זה נשמע כמו אויאויאוי.

נזכרתי, שאחרי התקרית, מכונת התעמולה ותעשיית השקרים מהבית ברח' בלופר, הפיצה את סיפור הבדים על כך שאורנה פרץ היא פעילה ב"הקרן", שממנת אותה ושלחה אותה וכו'. והמונים הפיצו עוד ועוד פוסטים עם "הוכחות" לשקר. כרגיל.

* חדשות טובות למפלגת העבודה – מי אומר שרק דברים רעים קורים למפלגת העבודה? אחד הדברים הטובים שקרו לה השנה, הוא שהיא נפטרה מעונשה של סתיו שפיר.

* המיישב הגדול – במדור "70 שנים אחרי" במוסף "שישבת" של "ישראל היום", דווח על מינויו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, לתפקיד גזבר הסוכנות היהודית, השבוע לפני 70 שנה. עוד סופר בידיעה, שעם מינויו, עמד אשכול על כך שבמקביל הוא יישאר בתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית.

ראוי לציין, שאשכול נשאר בתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות גם כשמונה לשר החקלאות ואח"כ כשמונה לשר האוצר והוא כיהן בתפקיד עד מינויו לראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963.

אשכול היה בראש ובראשונה איש ההתיישבות. בכפל התפקידים כשר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא קיצר למינימום את המרחק בין הפה של ראש המחלקה להתיישבות לאוזן של שר האוצר. אני מאמין, שאילו אסור היה אז, כמו היום, כפל תפקידים, והיה עליו לבחור בין תפקיד שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא היה בוחר בהתיישבות.

בכל תולדות הציונות לא היה אדם שתרם ליישוב ארץ ישראל כאשכול, שהקים מאות יישובים בגליל ובנגב. גם כראש הממשלה הוא דחף להתיישבות והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן וצפון ים המלח ובגוש עציון, לאחר מלחמת ששת הימים. 1/3 מן היישובים שקמו בגולן עד היום, ב-52.5 שנות התיישבות, הוקמו בשנה וחצי שבין המלחמה לפטירתו של אשכול. הוא דחף, עודד והיה מעורב בהקמתם.

את הכל עשה בפשטות, בצניעות, בהומור עצמי וללא שמץ של פומפוזיות ובלי כריזמה מוחצנת, שכה אפיינו ומאפיינים מנהיגים אחרים. אני אוהב את סגנון המנהיגות של ראשי ממשלה כלוי אשכול ויצחק שמיר, שחייהם היו קודש להגשמת הציונות, ולא ראו בציונות כלי לשירות תאוותיהם.

* העצה הטובה ביותר – במוסף "7 ימים" הופיע מיזם מיוחד לחגים – "העצה הכי טובה שקיבלתי". אנשים מצליחים, כהגדרת העיתון, סיפרו על העצות המוצלחות ביותר שקיבלו. חלק מן הסיפורים היו מעניינים יותר, חלק מעניינים פחות. אבל היפה במיזם, הוא שיש בו מֵמד של צניעות, כאשר אדם מצליח בתחום כלשהו, מספר על עצה שקיבל מאדם אחר, והוא אימץ אותה והיא ליוותה אותו בחיים.

אבל יש מי שאינם מסוגלים להתגבר על טבע האני ואפסי עוד שלהם. כך סיפר אהוד ברק על עצה שקיבל, כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בן 31, מאחד מפקודיו. " 'אם אהוד יישאר בצבא הוא יהיה ראש אמ"ן ואח"כ רמטכ"ל. הוא יהיה שר הביטחון ואולי גם ראש ממשלה. השאלה היא האם הוא יישאר אהוד שאנחנו מכירים?' ואז הוא פנה אלי [מספר ברק] והוסיף: 'אני ממליץ מאוד שתישאר אותו אהוד' ".

אבל הפעם אהוד ברק מקבל רק את מדליית הכסף בתחרות המגלומניה. האפילה עליו איילת שקד. היא סיפרה איך "כולם" המליצו לה לא לעזוב את ההיי-טק וללכת לפוליטיקה ואח"כ איך "כולם" יעצו לה לא להתמודד בפריימריז בבית היהודי, ואיך כולם טעו והיא צדקה.

* צר לי עליך – אהוד בן עזר כינה אותי אוטו-אנטישמי ועוכר ישראל. למה? כי ביקרתי את נתניהו. צר לי על בן עזר, סופר ופובליציסט רב זכויות, שהוכה בסנוורים בתעמולת פולחן האישיות של נתניהו, ואימץ את הנראטיב העקום והחולה של הדת האלילית הזאת, לפיה "המדינה זה ביבי", ומי שמבקר את נתניהו שונא את המדינה.

ביקורתי על נתניהו נובעת מאהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל, וסלידתי מפולחן האישיות האלילי של האיש הזה.

וביום הכיפורים אני מוחל לבן עזר על דבריו.

* ביד הלשון

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ – הסופר אלי עמיר התראיין לתכנית "בילוי נעים" בגל"צ, ודיבר בזכות כור ההיתוך ונגד העדתיות. הוא אמר למראייניו, בני העדות השונות, מולי שפירא ומיכאל בר-זוהר: "אנשים אחים אנחנו".

הביטוי הזה נועד לגשר על פערים ומחלוקות בזכות הזהות המשותפת. מקור הביטוי בספר בראשית, בפנייתו של אברם לאחיינו לוט, שנועדה לשים קץ לחיכוכים בין אנשי אברם לאנשי לוט. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

* "חדשות בן עזר"

נאום המנהיג הבא

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאויב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכרסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.

נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא… אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.

נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

* "שישי בגולן"