יישוב חדש בגולן

ההתיישבות הציונית בגולן העניקה למדינת ישראל ולעם ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי.

ההתיישבות בגולן, מראשיתה, נועדה לממש מטרה פוליטית – מניעת נסיגה מהגולן והכללת הגולן במדינת ישראל. היוזמה להתיישבות בגולן החלה בישיבת נציגי קיבוצים מהמועצה האזורית גליל עליון בקיבוץ גדות, 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים. נושא הפגישה היה דיון בשאלה כיצד מונעים נסיגה מהגולן, וחזרה למצב שבו היישובים נמצאים תחת אש יומיומית מההר שהיה כמפלצת. בישיבה הוחלט ליזום התיישבות בגולן, כדי להכות שורש בגולן ולצרפו למדינת ישראל.

וכך היה. זו הייתה המטרה של המתיישבים שעלו לגולן, של התנועות והמוסדות המיישבים ושל הממשלות.

אלמלא ההתיישבות לא הייתה ריבונות. אלמלא ההתיישבות מזמן ישראל הייתה מוסרת את הגולן לאויב הסורי. אלמלא ההתיישבות לא הייתה גם הכרה אמריקאית בגולן הישראלי.

ועתה, כאשר המטרה הושגה, האם יש עוד צורך בהתיישבות בגולן.? כאשר ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן ההתיישבות מעצבת את הגבול, ובנגב ובגליל היא משפיעה על האיזון הדמוגרפי – מה החשיבות הלאומית של ההתיישבות בגולן?

****

על כך יש לי שתי תשובות.

ראשית, ההתיישבות הציונית בארץ ישראל אינה רק אמצעי למטרות פוליטיות, אלא מטרה בפני עצמה. יישוב הארץ הוא ערך בפני עצמו. ולכן, חשוב ליישב את הגולן.

שנית, למרות שכל הסימנים מעידים על כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה, אסור לנו להיות שאננים. אף פעם איננו יכולים לחזות את העתיד, לעתים יש הפתעות בהיסטוריה, ויש להודות שגודלה של ההתיישבות בגולן טרם הגיעה למסה הקריטית שתהפוך את סכנת הנסיגה לבלתי ישימה.

שתי הסיבות הללו מחייבות את חיזוק ההתיישבות בגולן והעצמתה; הגדלה משמעותית של מספר התושבים היהודים בגולן. אף פעם אסור לעצור את הצמיחה הדמוגרפית של יישוב, כי "תעזבנו יום – יעזבך יומיים" – כל הפסקה בצמיחה, מביא לניוון ודעיכה, ורבים מיישובינו חוו תקופות כאלו.

השאלה היא, האם חיזוק ההתיישבות ייעשה באמצעות התיישבות חדשה או באמצעות הרחבת ההתיישבות הקיימת.

בצומת הזה עמדנו גם בשנת 2000, לאחר הניצחון במאבק על הגולן של שנות ה-90.

התובנה הייתה ברורה. המשימה שאחרי הניצחון היא צמיחה דמוגרפית רבתי של הגולן.
גם אז עמדו בפנינו שני אפיקים אפשריים – הקמת יישובים חדשים או הרחבת היישובים הקיימים. בצדק בחרנו באפשרות השניה.

ניסיון להקים יישובים חדשים באותה תקופה, היה קולע אותנו לעימות ומאבק נגד הממשלה, כל ממשלה. הממשלה לא הייתה מאפשרת הקמת יישובים חדשים, הן מסיבות פוליטיות, מיד בתום המו"מ, והן בשל החלטות תמ"א 35. תכנית המתאר הארצית, התכנון הכולל המשולב למדינת ישראל עד 2020, פורסם אמנם באופן רשמי חודשים אחדים מאוחר יותר, אך עקרונותיו כבר אומצו בידי הממשלה, ולא היו במחלוקת פוליטית. התכנית שללה הקמת יישובים חדשים בכל רחבי הארץ.

הייתה זו שגיאה דרמטית לקלוע את עצמנו למאבק נוסף, חסר סיכוי, ולהצטייר בציבור הישראלי כנאבקים סדרתיים ואת הגולן כאזור שנוי במחלוקת. אך הסיבה העיקרית והחשובה הייתה אחרת – הצורך הקיומי, הדחוף, בהרחבת היישובים הקיימים. מפעל הרחבת היישובים בשני העשורים האחרונים, הוא הצלחה של הגולן, לצד כל מה שנלווה אליו, בפיתוח הקהילה והחינוך, הכלכלה והתיירות, פיתוח מקומות עבודה ויזמות, מיתוג הגולן כאזור התיישבות ישראלי אזרחי ולא כאזור הנקשר לצבא ומאבקים פוליטיים.

גם היום נכון להרחיב את היישובים ובראש ובראשונה את קצרין, בירת הגולן, שמשוועת להתרחבות מאסיבית. אולם הגיע הזמן גם להתיישבות חדשה. כתבתי על כך בטור זה פעמים אחדות בשנתיים האחרונות. כעת, הסיכוי לכך גדול יותר.

****

להתיישבות יש מטרה נוספת על אלו שציינתי. ההתיישבות היא כר ליצירתיות של הגשמת רעיונות חברתיים. ההתיישבות הצמיחה את הקבוצה, את הקיבוץ הגדול, את מושב העובדים, את המושב השיתופי, את המרכז האזורי, את היישוב הקהילתי, את ההתיישבות הדתית לגווניה – את מיטב הניסיונות ליצור כאן חברת מופת. חידוש ההתיישבות והקמת יישובים חדשים, עשויה להוליד ניסיונות חדשניים, אחרים לגמרי, שיענו על צרכי התקופה. אלו עשויים להיות יישובים משותפים לחילונים ודתיים (דוגמת נטור), יישובים המבוססים על אידיאולוגיה חינוכית שייצרו דגמים חינוכיים חדשניים, יישובים המבוססים על אידיאולוגיה אקולוגית, יישובים שיצמיחו צורות התארגנות חדשניות להגשמת רעיונות של צדק חברתי ועוד.

התיישבות חדשה עשויה להיות אבן שואבת לצעירים שהרחבת יישובים קיימים אינה מלהיבה אותם. אנשים שמה שיעלה אותם לגולן הוא דווקא האתגר של הקמת התיישבות חדשה, על הר טרשים קרח. יתכן שדווקא אלה האנשים שאנו זקוקים להם יותר מכל. בעשרים השנים האחרונות עשרות אלפי ישראלים עברו תכניות מנהיגות ציונית במכינות הקדם צבאיות ותכניות ההמשך שלהן, בארגון "השומר החדש", בתנועות הבוגרים של תנועות הנוער, בארגוני ההתחדשות היהודית ועוד. מדובר בצעירים בעל תודעה חלוצית, רעיונית, ערכית וחברתית גבוהה. ברור שבקרב רבים מהם התעמעם הלהט הזה במשך השנים, אך אני מאמין שניתן להגיע לכמה מאות משפחות, שרעיון של התיישבות חדשה עשוי להלהיב אותם.

הקמת מספר יישובים חדשים בגולן, עשויה לרענן ולאוורר גם את היישובים הוותיקים, לעורר בהם נעורים חדשים, להגביר גם את כוח המשיכה שלהם לקליטה צעירה.

****

ההכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן, והודעתו של ראש הממשלה על כוונתו להקים יישוב חדש בגולן, פותחת פתח להקמת יישובים חדשים.

איני מתלהב מכך שראש הממשלה מחליט על הקמת יישוב, על מיקומו (ברוכים), על צביונו (יישוב קהילתי של חילונים ודתיים), על מספר תושביו (120 משפחות) ועל שמו (שם שינציח את טראמפ). תמיכת הממשלה וראש הממשלה היא תנאי חשוב מאוד להתיישבות חדשה, אך חשוב שלא נאבד שליטה – בסופו של דבר, עם כל הכבוד, ראש הממשלה אינו יודע טוב מאתנו איך נכון להקים יישובים חדשים.

איני בטוח, למשל, שיישוב צמוד לקלע אלון אכן יהיה יישוב חדש, ולא הרחבה, ברוכה כשלעצמה, של קלע אלון. איני בטוח שקריאת שם היישוב על שמו של טראמפ היא הצעד הנכון, ובכלל אני סולד מכל מה שמריח פולחן אישיות.

איני קורא לדחות, חלילה, את יוזמתו של נתניהו. יש לראות בה שעת רצון, לברך עליה ולקדם אותה, אך על הנהגת הגולן לקחת את המושכות ולהוביל את המהלך, על פי הצרכים האמתיים של הגולן.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 28.4.19

* מחבלים תמורת גופת חלל – עם החזרת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל בירכתי את נתניהו על ההישג, ובעיקר על כך שהוא הוכיח שניתן להגיע להסכם כזה ללא שחרור מחבלים חיים תמורת גופת חלל.

מסתבר שטעיתי. היה זה הסכם דו שלבי. לפני הבחירות החזרת גופתו של באומל ואחרי הבחירות שחרור מחבלים. עד הבחירות שלב ב' הוסתר מעיני הציבור.

מסתבר שהעסקה נעשתה ללא דיון בקבינט וללא אישורו.

עסקה צינית.

* מנדלבליט חרג מסמכותו – על פי החוק, שחרור מוקדם של מחבלים, בין אם במסגרת עסקה והן אם כמחווה, מחייבת אישור הממשלה. החוק נועד לסנדל את ראש הממשלה, ולא להותיר בידיו, או בידיו ובידי שר הביטחון, מנדט להחליט לבד. החוק הזה קיים בדיוק למקרים כמו שחרור המחבל וסוחר הסמים הסוריים תמורת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אישר את עקיפת הממשלה. באיזו סמכות? אין לו כל סמכות לקבל החלטות המנוגדות לחוק ולאפשר לראש הממשלה לפעול בניגוד לחוק. עם כל הערכתי למנדלבליט, והיא רבה, במקרה הזה הוא חרג מסמכותו.

גם הנשיא ריבלין נתן ידו לעקיפת החוק, אבל ניתן להבין אותו. תפקידו הממלכתי לא נועד לאפשר לו לסכל צעד מדיני של הממשלה הנבחרת. ולכן, למרות שסמכותו בנושא חנינות היא מוחלטת, אף נשיא לא סיכל החלטה מדינית בנדון. בוודאי שנשיא אובר-ממלכתי כריבלין לא יעשה זאת, ובוודאי במערכת היחסים המתוחה כל כך בינו לבין נתניהו ועל רקע מסע ההסתה נגדו.

* קצה גבול הפשרה – בסוגיית השתמטות החרדים, יש הבדל בין נקודת המבט של ישראל כמדינה דמוקרטית לזו של ישראל כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שרוצה להשתמט, ולראות בכך חלק מן הרב תרבותיות. מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה ששבט בעם ישראל ישתמט ממלחמת מצווה, בניגוד מוחלט לערכי היהדות, ובוודאי לא את חילול השם של הגדרת ההשתמטות כלימוד תורה.

החטא הקדמון הוא של בן גוריון שאיפשר השתמטות של כמה מאות אברכים בשנה (ולימים, אחרי שסיים את תפקידו, הוא היכה על חטא). החטא הקדמון השני הוא של בגין, שאישר את ההשתמטות ההמונית של כל החרדים.

מן הראוי שכל אזרח יהודי יגן על המולדת, על המדינה היהודית. אין שום הצדקה להשתמטות. זה העיקרון הצודק היחיד, וזה הפתרון היחיד הראוי.

אך חברה אינה יכולה לחיות רק על פי עקרונות. יש מקום לראיה פרגמטית. ניסיון לבטל באחת את הפטור בן 71 שנים ולכפות גיוס על כל החרדים לא יצלח, והנזק החברתי עלול להיות כבד. לכן, אין מנוס מפשרות.

חוק הגיוס שנבנה על פי דרישות מערכת הביטחון, הוא פשרה כזאת. אפילו פשרה מרחיקת לכת. זהו חוק שהולך מאוד לקראת החרדים. החוק מאפשר את המשך ההשתמטות, אך פועל לצמצומה, להקמת מסלולי שירות מותאמים לחרדים בצה"ל ובשירות הלאומי, ומציע הטבות ותגמולים לכלל המשרתים על מנת לצמצם את אי-השוויון.

החוק בעייתי, כיוון שהוא לא פותר באמת את הבעיה, אך הוא מוצדק, כי מתוך הכרת המציאות, הוא מוותר על היומרה לפתור את הבעיה, ומסתפק בצמצום מֵמדֵיה. וגם לזה החרדים מתנגדים.

בעיניי, החוק הזה הוא קצה גבול ההליכה לקראת המשתמטים, ואין לזוז ממנו כמלוא הנימה. צודק ליברמן בדרישתו האולטימטיבית לא לשנות אות בחוק, ואני מקווה שהוא יעמוד איתן מאחורי דרישתו.

* צלם בהיכל – לצרף את איתמר בן גביר לוועדה למינוי שופטים, זה כמו לצרף את מרדכי וענונו לוועדה לאנרגיה אטומית.

* נגיע אליו – חודש לפני רצח רבין, התרברב החוליגן הכהניסט איתמר בן גביר והניף אל מול מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין שנתלש מן המכונית, והצהיר ש"בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו, הם אכן הגיעו אליו.

עכשיו הוא מנסה להגיע לבית המשפט העליון.

* יש לך ממשיך – כל מי שאורן חזן יחסר לו בכנסת הבאה יכול להירגע. מאי גולן היא אורן חזן סימן 2.

* טראמפיאדה – במהלך חופשה משפחתית בגולן, הודיע נתניהו שבכוונתו להביא לממשלה הצעת החלטה לקרוא יישוב או קריה בגולן ע"ש הנשיא טראמפ, שהכיר בריבונותנו על הגולן. מדבריו לא היה ברור האם כוונתו היא להקמת יישוב חדש שייקרא על שם טראמפ או החלפת שמו של יישוב קיים.

אם הוא התכוון להחלפת שמו של יישוב קיים, אני יכול לקבוע חד משמעית – לא יקום ולא יהיה. שמו של יישוב הוא מרכיב מרכזי בזהותו ובגאוות היחידה שלו. כל הניסיונות של ועדת השמות הממשלתית לכפות על יישוב שם שהוא לא רצה לא צלחו. היישוב שמר על השם שבחר ולבסוף הוועדה נאלצה לקבל את רצונו. יש יישוב כזה גם בגולן – אליעד. עשרות שנים התעקשה הוועדה לקרוא לו אליעל, ולבסוף נאלצה לקבל את רצון התושבים, ויש עוד דוגמאות כמו מנרה (רמים), נערן (נירן) ועוד. ואם כך ביישובים חדשים, קל וחומר כשמדובר ביישובים ותיקים.

ואם כוונתו של נתניהו ליישוב חדש – קודם כל אני מברך בחום על הכוונה להקים יישוב חדש בגולן. לגבי שמו – קודם כל שהממשלה תחליט להקים יישוב ורשויות התכנון יחלו בעבודה מיידית. על השם – נדבר.

עקרונית, אני נגד הנצחת אנשים בעודם בחיים (כמו מכללת פרס ופארק שרון שהנציחו את השניים בעודם בחיים. אגב, ראש העיר הקודם של אור יהודה, דוד יוסף, קרא רחובות על שמותיהם של גדעון סער, גבי אשכנזי, אריק איינשטיין – בעודו בחיים ו… המאהבת שלו באלי. לאחר שהודח ונכנס לכלא, העירייה ביטלה את השמות הללו). נאחל לטראמפ אריכות ימים, ואחרי 120 נראה בפרספקטיבה אם הוא ראוי להנצחה.

הצעה יצירתית של חברי רן קמינסקי היא להחליף את שמותיהם של הטרמפיאדות בגולן, לטראמפיאדות…

ואסיים באנקדוטה. לאחרונה הוחלט על איחוד המכללה האקדמית תל-חי ומכללת אוהלו בקצרין. ימים אחדים לאחר מכן, קיבלו כל חברי הסגל האקדמי והסגל המקצועי במכללת תל-חי מייל ממנכ"ל המכללה, לפיו המל"ג נענתה לדרישת השר בנט ושמה של אוהלו ישונה ל"שלוחת טראמפ בגולן". ההודעה חוללה סערה רבתי, החלו להחתים על עצומות. רק לפנות ערב קיבלו הסגלים הודעה נוספת מהמנכ"ל, שהפנתה אותם לתאריך – אחד באפריל.

אגב, מישהו שלח לי את המייל הזה, ומיד הבנתי שזו מתיחה. כיוון שאני מכיר את הלך הרוח במכללת תל-חי, ידעתי איזו סערה תתחולל. בשנים שבהן עבדתי בתל-חי (כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית), הייתי חריג ובודד בדעותיי. בעיני עמיתיי הייתי על הרצף שבין "לאומן" ל"פשיסט".

* אתם תישארו פה לתמיד – בראיון ל"מקור ראשון", מספר ראובן רוזנבלט, ראש המועצה הראשון של חבל עזה, על תמיכת השמאל הציוני בהתיישבות בגוש קטיף. "כל עם ישראל, כולל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, היו איתנו. רבין היה בכמה ביקורים אצלנו וגם בקביעת מזוזה בבית הראשון בנצר חזני. הוא הכריז שפה יקומו יישובים רבים. מבניין המועצה אפשר היה לראות את גבול מצרים – ציר פילדלפי. עמדנו שם יחד פעם, ורבין אמר לי: 'אתם תישארו פה לתמיד, כי אתם החיץ בין מצרים ובין מה שעלול להיווצר פה ברצועה, ואנחנו שבשום אופן לא ניתן לזה להיעלם' ".

אז מה קרה לרבין? מה גרם לו לשנות את דעתו? שום דבר. לפחות בנושא הזה, הוא לא שינה את דעתו. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בדיון המדיני על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, למעשה את מורשתו המדינית, ומנה את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם גוש קטיף. יתר על כן, הוא העלה על נס את הגוש, ואמר "הלוואי שיהיו כמותם גם ביהודה ושומרון".

כדאי לזכור, שהנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, אלא 11 שנים קודם לכן, לאחר הסכם אוסלו. אז ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים ברצועה. אז התנתקנו מעזה. בהתנתקות עקרנו את גוש קטיף. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא שחררה אותנו מהשליטה על מיליון וחצי פלשתינאים ולא הוציאה את חיילינו מסמטאות ג'בליה ושאטי, כי יותר מעשר שנים לא שלטנו בפלשתינאים וחיילינו לא היו במחנות הללו. ההתנתקות הייתה עקירה ללא סיבה, ללא צורך וללא תועלת – וכצפוי, עם הרבה נזק, של גוש התיישבות ישראלית.

כשרבין הבטיח לרוזנבלט שגוש קטיף ייכון לעד, הוא לא התכוון לשלוט בעזה, ודווקא לכן הוא ראה חשיבות בגוש קטיף כאזור חיץ.

ההתנתקות היא בכיה לדורות.

* היורד הכ"ד – לאחרונה יצא לאור ספרו של ההיסטוריון הפורה ד"ר מרדכי נאור "הכ"ג – שליחות עלומה", העוסק בפרשת כ"ג יורדי הסירה – 23 לוחמי "ההגנה" שנעלמו בים בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהייתה תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, הפרו נאצית, ב-1941.

בגיליון ערב פסח של "הארץ" פרסמו ההיסטוריונים פרופ' יוסי בן ארצי, פרופ' גור אלרואי, נרי אראלי, פרופ' יואב גלבר ופרופ' יגאל שפי מאמר שכותרתו "שוב האנגלי נשאר במים". במאמרם הם גינו את העובדה שבשם הספר שב נאור והדיר מן הזיכרון את הקצין הבריטי רב סרן אנתוני פאלמר, שהשתתף אף הוא בפעולה ונעלם יחד עם חבריו היהודים הארצישראלים.

הכותבים צודקים לחלוטין, אך גם הם ציינו בהגינות, שנאור עצמו נתן בספר מקום רב לפאלמר. אך בשם הספר הוא דבק במותג ובמיתוס, וחבל.

בהקשר זה אני רוצה לציין את ההיסטוריון אריה יצחקי, שבספרו "שלדים בארון – תעלומות ומיתוסי כזב" (2009) הקדיש פרק ארוך – 64 עמ', לתעלומת היעלמה של הסירה "ארי הים". כותרת הפרק: "תעלומת כ"ד יורדי הסירה". יצחקי העניק לפאלמר את מלוא הכבוד, בדיוק כמו לרעיו הארצישראליים.

בסוף הפרק הוא הציג תמונות של כל הכ"ד, עם מיני ביוגרפיה על כל אחד מהם. התמונות הוצגו ע"פ סדר הא"ב, ופאלמר מופיע במקומו על פי הסדר הזה, כאחד מן החבורה. וכך נכתב עליו: "מייג'ור סר אנטוני פ.מ. פאלמר. ממשפחה אצילה וידועה באנגליה, בעלי מכרות פחם. שירת כמייג'ור בתותחנים וסופח למחלקה לפעולות מיוחדות, ממנה נשלח כבא-כוח בפעולת הסירה. בן 27 בצאתו. הותיר אישה ושני ילדים".

* כחרס הנשבר – ב-1884 שם קץ לחייו סוחר העתיקות, היהודי המומר, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שמומחים בריטיים קבעו שהממצא החשוב ביותר שלו – רצועות עור ממדבר יהודה ועליהן הנוסח הקדום ביותר של ספר דברים, הוא זיוף.

לאחר גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, החלו ארכיאולוגים לפקפק בפסיקת ועדת המומחים הבריטים, אך הממצא אבד ואי אפשר לבחון את הדברים.

ארבעים שנה הקדיש הבמאי יורם סבו לחקר הפרשה, ולאחרונה תיעד מפעלו בסרט "שפירא ואני". במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון" ערב פסח, התפרסמה כתבה מרתקת על הנושא.

דבר אחד חסר לי בכתבה. לא היה בה כל אזכור לספרה המצוין של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" (1988), רומן בלשי ארכיאולוגי העוסק בפרשה.

* כוחו של הרגל – רוגל אלפר כתב פשקוויל על נושא לא פוליטי – העמידה של ישראלים בפקקים בדרך לבילוי בפסח. איך הוא הגדיר את התופעה? ביטוי של "הפאשיזציה של החברה הישראלית". אלא מה?

* ביד הלשון

טל שחר – אם אכן יקום בגולן, או במקום אחר בארץ, יישוב על שמו של טראמפ, כפי שהציע נתניהו, לא יהיה זה תקדים. מספר יישובים יהודיים בא"י מנציחים מנהיגים זרים על פועלם למען הציונות וישראל.

כזהו בלפוריה בעמק יזרעאל המנציח את שמו של הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, בזכות הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי (כלומר מדינה ריבונית) בארץ ישראל. וכזהו כפר טרומן בשפלה, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל, ביום הכרזתה וסייע רבות לישראל הצעירה.

וכזהו גם היישוב טל שחר. מי זה טל? מי זה שחר? טל זה בן או בת? ושחר?

לא טל ולא שחר, אלא מורגנטאו. המילה מורגן היא בגרמנית בוקר. טאו היא טל.

אז מיהו אותו מורגנטאו?

הנרי מורגנטאו הבן, מנהיג יהודי אמריקאי, היה שר האוצר בממשל רוזוולט, בשנים 1934-1945. מורגנטאו היה דמות מפתח בשיקום כלכלת ארה"ב אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30 ונחשב לאחד משרי האוצר המוצלחים בתולדות ארה"ב.

עם הקמתה של מדינת ישראל, בימים הקשים של מלחמת השחרור, הוא עמד בראש המגבית היהודית המאוחדת שגייסה משאבים רבים לעזרת ישראל העניה. לאחר מכן היה ממקימי הבונדס.

שמו גרמני, כי אביו, הדיפלומט האמריקאי הנרי מורגנטאו האב, היה יליד גרמניה.

מושב טל שחר נמצא בין בית שמש לגדרה, סמוך לערוץ נחל שורק. הוא עלה לקרקע בספטמבר 1948, בידי חלוצים שעלו מטורקיה (רוב התושבים), כורדיסטן, פרס ומרוקו.

טל שחר הוא אחד מ-32 יישובים שממשלת ישראל החליטה להקים בעיצומה של מלחמת השחרור לאורך הכביש לירושלים, כדי להבטיח את השליטה הישראלית על הציר ולמנוע את חזרתם של הערבים שישבו על אדמות אלו עד המלחמה.

שמו המקורי של היישוב היה טל בוקר, אך הוא שונה לשם טל שחר, בעל אותה משמעות אך צליל יפה יותר. טל שחר הוא מושב עובדים של תנועת המושבים.

* "חדשות בן עזר"

היחדה למען הגולן

בסקירה שכתבתי על ישיבת מליאת המועצה האזורית במידף שעבר, הזכרתי פעמיים את היחדה למען הגולן. בעריכה היחדה הפכה ליחידה. מסתבר ששמה של היחדה אינו מוכר, ולכן ראוי שאספר עליה.

ראשית – רגע של עברית. יַחְדָּה היא המונח העברי למילה קואליציה, על פי חידושי האקדמיה ללשון עברי. אופוזיציה היא בעברית נֶגְדָּה, מהמילה נגד.

המילה יחדה לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים. אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן.

****

כל התמורות במעמד הגולן, לא היו יוזמות ממשלתיות, מלמעלה, אלא יוזמות מלמטה, של אנשי הגולן. כך תחילת ההתיישבות, שהייתה יוזמה מלמטה של חברי קיבוצים מהגליל. כך הקמת קצרין, ביוזמת ועד יישובי הגולן ובדחיפה ולחץ של יישובי הגולן. כך חוק הגולן, שחוקק בעקבות שנתיים וחצי של מאבק ביוזמת ועד יישובי הגולן ובהנהגתו. כך המאבק העממי – "העם עם הגולן", שניצח ממשלות וראשי ממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן; מי שהוביל את המאבק הארצי וניהל אותו ביד רמה היה ועד יישובי הגולן. כך תנועת הדרך השלישית, שנולדה בגולן, בידי אנשי הגולן, מתוך המאבק על הגולן, והעבירה את שריון חוק הגולן. וכך חוק יסוד משאל עם (2014), שהוא תולדה ותוצאה של עשרים שנות מאבק של הגולן.

לעומת כל אלה, ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, אף שגם היא תוצאה של 52 שנות התיישבות, לא הייתה ביוזמת הגולן. נהפוך הוא, בגולן הייתה הסתייגות מן היוזמה, מתוך חשש שאנו פוגעים בעצמנו כשאנו מעלים את הנושא על סדר היום הציבורי, ביוזמה שאין לה שום סיכוי.

אך גם היוזמה הזאת, שכנגד כל הסיכויים נחלה הצלחה גדולה, לא צמחה מלמעלה, מהממשלה או מראש הממשלה (אף שאין להמעיט בתרומתו המשמעותית למהלך), אלא מגוף ציבורי שנקרא היחדה למען הגולן – יל"ג. זו עמותה שנולדה מחוץ לגולן, בידי אנשים שאוהבים את הגולן ומאמינים בחשיבותו, והמטרה שהציבו היא הכרה בינלאומית בריבונות ישראל בגולן. כמובן שהצעד הראשון הוא הכרה אמריקאית – קודם כל הכרה נשיאותית ובהמשך חקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים. היחדה היא זו שדחפה הן את ממשלת ישראל והן את הגורמים בארה"ב למהלך הזה. נשיא ארה"ב כבר הוציא צו נשיאותי ברוח זו, ויש כבר מהלכים רציניים בבתי הנבחרים, הן של רפובליקאים והן של דמוקרטים, לקידום יוזמת החקיקה.

את היחדה הקים מזכיר הממשלה לשעבר צביקה האוזר והוא העומד בראשה. הוא רתם פוליטיקאים ואיש ציבור ישראלים, ובהם בוגי יעלון ויאיר לפיד, לקדם את המהלך בארה"ב, וכמובן את ממשלת ישראל.

את הגולן מייצגים ביל"ג מיכל רייקין וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב.

את צביקה האוזר אני מכיר 25 שנים, מהתקופה שכסטודנט צעיר הוא הקים התארגנות סטודנטים למען הגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, הוא יצר אתי קשר, והוועד סייע לו ולחבריו. צביקה האוזר הוא ממנהיגי תל"ם, תנועה לאומית ממלכתית בראשות בוגי יעלון, שהנה חלק מכחול לבן. האוזר נבחר לכנסת מטעם "כחול לבן". אני רואה בצביקה את נציג הגולן בכנסת.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

כְּרָךְ הגולן

ימים אחדים לאחר הצהרת טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, נחשפה ב"כאן ב'" תכנית של משרד השיכון, בשיתוף עם המועצות בגולן ותנועת "אור", לפיתוח רבתי של הגולן.

עצם היוזמה לפיתוח, משמחת מאוד, והלוואי שהדבר יגובה במעשים. אך כששמעתי את פרטי התכנית, תגובתי הייתה שאילו חשבתי שהתכנית מעשית – הייתי מתנגד לה. התכנית מדברת על רבע מיליון תושבים יהודים בגולן עד שנת המאה למדינה (עוד 29 שנים) ובין השאר הקמת שתי ערים חדשות בגולן.

משמעות היעד, היא הפיכת הגולן לכְּרָךְ גדול. זה לא מה שנחוץ לגולן, וכשאני מדבר על מה שנחוץ לגולן, אין כוונתי רק שזה לא מה שנחוץ לעצמנו; כוונתי, שלא זה הגולן שנחוץ למדינת ישראל.

אני מאמין, שבכל תכניות הפיתוח, יש לשמור על שני עקרונות מרכזיים. האחד, הוא הגולן כשמורת טבע לאומית, כאחת הריאות הירוקות החשובות של המדינה. השני, הוא צביון הגולן כאזור של קהילתיות כפרית. זה הייחוד שלנו. זה הערך המוסף הלאומי שלנו. זה הייעוד שלנו. אזור של יישובים כפריים ובמרכזם קצרין – בירת הגולן.

אין זה אומר, חלילה, שאין לפתח את הגולן. יש ויש. יש מקום לפיתוח והרחבה בלי לשנות את צביוננו. אין להקים ערים חדשות בגולן. קצרין היא עיר הגולן, היא אמורה לקלוט את מסת המתיישבים ולהגיע ל-30-40 אלף תושבים. את היישובים הכפריים – הקיבוצים, המושבים והיישובים הקהילתיים, ניתן ורצוי להכפיל. ויש מקום להקמת יישובים חדשים. ההתיישבות הציונית, מאז ומתמיד, הצמיחה צורות חיים יצירתיות, מקוריות ויפות. אם תחודש ההתיישבות, היא תצמיח צורות חדשות נוספות. יש לנצל את שעת הרצון שנפתחה בזכות הצהרת טראמפ, כדי לעודד הקמת 3-4 יישובים חדשים, ולהיות פתוחים לרעיונות אחרים ולצורות התיישבות קהילתית חדשניות, שיצמחו מן ההתיישבות החדשה.

תמ"א (תכנית מתאר ארצית) 35, שאושרה בממשלה בשנת 2000, שללה הקמת יישובים חדשים בכל רחבי הארץ. ואכן, כמעט לא קמו יישובים יהודיים במאה ה-21 ודומה שתם מפעל ההתיישבות הציונית; תם יישובה של הארץ.

אני חושב שזאת טעות. בגליל היהודים הם מיעוט, בנגב יש התנחלות בלתי חוקית רבתי של הפזורה הבדואית, בקעת הירדן שהכל נשבעים לה אמונים כמעט ריקה מיהודים ואת אחיזתנו בגולן יש לחזק ולהעמיק. למרות תמ"א 35, קמו בשנים האחרונות מספר יישובים בנגב. הממשלה יכולה לאשר הקמת יישובים חדשים גם בגולן. ובכל מקרה, תמ"א 35 הוגדרה כתכנית 2020, ובשנה הבאה אנו מגיעים לשנת היעד, והגיע הזמן לפתוח מחדש דיון לאומי בשאלת חידוש ההתיישבות.

****

הרעיון של הקמת שתי ערים בגולן שגוי בעיניי. אך יש בתכנית רעיונות אחרים, יפים וטובים מאוד, כמו שדרוג משמעותי של הכבישים בגולן, כולל רישות הגולן בכבישים נוספים, ואנו יודעים שכבישי הגולן הם בעיה חמורה המחייבת שינוי מהיר. התכנית מדברת על רכבת לגולן, שזה רעיון מצוין. פחות התלהבתי מהרעיון של שדה תעופה בגולן.

חשוב מאוד לפתח ולחזק את התשתיות בגולן, כדי לקדם את האכלוס, את התיירות ואת ההשקעות.

****

ב-52 שנות ההתיישבות בגולן, יצרנו כאן מפעל לתפארת, אך מבחינה מספרית, זו לא הצלחה גדולה. הצלחנו להעלות לכאן 26,000 מתיישבים.

הסיבה המרכזית לכך, היא שהישראלים אוהבים להתקבץ במרכז הארץ, במישור החוף וסביב ערים גדולות. גם הערבה ריקה, וגם בנגב ככל שמתרחקים מבאר שבע ההתיישבות הולכת ומידלדלת. גם לגליל העליון לא נוהרים במשאיות.

איני מציין זאת כדי לרפות ידיים, חלילה. אדרבא, אני מאמין שניתן לשנות את המגמה. עלינו לאתגר את עצמנו בתכניות פיתוח שאפתניות, אך להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. לא להציב יעדים גרנדיוזיים ובלתי ריאליים. ובוודאי לא יעדים שאינם ראויים. הפיכת הגולן לכרך – אינה יעד ראוי.

יש לעודד את הממשלה לפתח לא רק את הגולן, אלא את הגליל המזרחי כולו. אנו חלק מן הגליל המזרחי, וספק אם ניתן לפתח את הגולן בנפרד ממנו. התרומה המשמעותית ביותר לפיתוח הגליל המזרחי היא הקמת אוניברסיטת הגליל.

נְפָתֵּחַ את הגולן באופן שישמור על הגולן האהוב שלנו ועל צביונו המיוחד, למעננו, למען עם ישראל ולמען הדורות הבאים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 3.4.19

* בטעות – ישראל וחמאס הגיעו להבנות לקראת הסדרה בתיווך מצרי. יפה. ואחר חצות, חמאס ירה בטעות 5 רקטות לעבר יישובים ישראליים. ובבוקר, ישראל פתחה בטעות את מעבר כרם שלום ובטעות הרחיבה את אזור הדיג ובטעות יישמה את ההקלות עליהן סוכם. ולאחר מכן ישראל כץ התראיין אצל קלמן וליברמן והודיע בטעות שכל ההישגים הללו נובעים מן ההרתעה שיצרנו.

טעה טעו טועים טעינו.

* ארגונים סוררים – מספרים לנו על "ארגונים סוררים", להבדיל מחמאס והג'יהאד, הילדים הטובים.

זאת שיטת ערפאת, שנהג להפעיל את חמאס כזרוע הטרור שלו ובמקביל לדבר במתק שפתיים על שלום של אמיצים.

* שאלות נוקבות – אם אין בעיה ביטחונית בהרחבת שטח הדיג של הפלשתינאים, מדוע לא יכולנו להרחיב אותו בעבר? למה היינו צריכים להרחיב אותו באופן שיצטייר כפרס לטרור? אם יש בכך בעיה ביטחונית, מדוע הרחבנו עכשיו? ואם נכון להרחיב עכשיו, בהתאם להבנות, מדוע ישראל ביצעה את הצד שלה למרות ירי הרקטות לעבר ישראל לאחר הפסקת האש?

אבל השאלות הנוקבות באמת מופנות לפלשתינאים. אם מה שחשוב לכם הוא הרחבת אזור הדיג, פרנסת התושבים, כלכלת הרצועה – מדוע ב-14 השנים שחלפו מאז נסיגת ישראל מן הרצועה לא נקפתם אצבע לפתח את הרצועה ואת כל משאביכם הקדשתם לטרור נגד ישראל ואזרחיה? הרי אילו נהגתם אחרת יכולתם באמת להיות סינגפור של המזה"ת. הרי מעבר לסיסמאות ולשקרים, אתם יודעים שלא המצור הוביל לטרור, אלא הטרור הוביל למה שאתם מכנים "מצור" (כינוי שהוא תעמולת כזב). וברור שגם היום, העדפתכם הקלוקלת, שפוגעת בכם הרבה יותר מאשר בנו, בעינה עומדת.

* שניהם צודקים – בנט צודק לחלוטין. ברור שהקבינט חייב להתכנס כאשר הדרום בוער ומתקיים מו"מ על הסדרה בינינו לבין חמאס בעזה. הרי לשם מה קיים קבינט מדיני ביטחוני, אם לא בדיוק לימים כאלה ולדיונים כאלה והחלטות כאלו?

נתניהו צודק לחלוטין. איך אפשר לנהל דיונים בקבינט, כאשר נפתלי בנט רץ מיד להדליף באופן מוטה מתוך הדיונים ולתקוף את החלטות הקבינט שהוא חבר בו, והוא נושא באחריות לכל החלטותיו?

בנט רץ ליועמ"ש כדי שיכפה על נתניהו לכנס את הקבינט. ואח"כ הוא יתקוף את המשפטיזציה.

* השיטה – מערכת ההשמצות המשומנת שביבי מפעיל – עובדת. עובדה, את השקרים, ההשמצות וכל הפייק-ניוז הללו אני קורא לא רק אצל החשבונות המזויפים, אלא אצל המון מוסת של אנשים בשר ודם, הרואים בהם, בצדק, את דף המסרים, והם ממשיכים להפיץ אותם הלאה. יש כאלה שמצבם גרוע יותר – הם גם מאמינים לשקרים האלה. משוכנעים בכך. מוכנים להישבע בכך. עגום.

* ביריוני רשת – עומד ראש ממשלה (!) בישראל במסיבת עיתונאים, ולצדו ביריון רשת, שבעילום שם מפיץ את רעל תעשיית השקרים נגד יריביו האמתיים והמדומים של נתניהו. בושה.

(אגב, האם "קפטן ג'ורג'" הוא המועמד של נתניהו לתפקיד שר התשקורת?)

* מצע הליכוד – מי אמר שאין למפלגת ביבי מצע? הנה כמה פנינים אופייניים מהגותו של שותפו של נתניהו למסיבת העיתונאים, שעד אמש הסתתר מאחורי הכינוי "קפטן ג'ורג'":

– "מניאק מזדיין שבא לרקוד על הדם" (על יו"ר העבודה אבי גבאי).
– "כלב מסריח, נבל בן נבלה, עוכר ישראל, אויב העם" (על אמנון אברמוביץ', נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור).
– "גנץ צדיק? לא צילם סרטון שבו נראה מקיים יחסי מין? אין לו מאהבת?"
– "אליטיסט נושך כריות" (על המפכ"ל לשעבר אלשיך).
– "אישה רעה, מלאה מרירות" (על האלופה במיל' אורנה ברביבאי)
– והגרוע מכל: "כהנא צדק לאורך כל הדרך".

* זה בסדר – ביום שני זה דווקא היה בסדר שביבי ותועמלניו עשו את מה שהם עושים בכל יום. כי זה היה האחד באפריל.

* דולה פנינים – מישהו יושב, כנראה, על גנץ, מצותת ומקליט. מן הסתם, בידיו מאות שעות הקלטות, אם לא למעלה מזה. והוא דולה מתוכן פנינים, שעשויות להביך אותו. כך דבריו ששודרו השבוע לגבי אפשרות של הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו. יתכן שבאחת משיחות רבות שבהן נדונו תרחישים שונים, הוא כדרר עם האופציה הזאת. זו לבטח לא עמדת "כחול לבן" ואני מאמין שגם לא דעתו. בוודאי לא אחרי תעשיית השקרים וההשמצות נגדו, מבית היוצר של נתניהו.

עמדתי היא שממשלת אחדות לאומית היא הממשלה הטובה ביותר לישראל, בוודאי בראשות "כחול לבן", ועקרונית גם בראשות הליכוד. הליכוד – כן, נתניהו – לא ולא. ולאו דווקא בשל היותו מושחת, בשל כתב ההאשמות החמור נגדו כולל שוחד, והאפשרות הסבירה שאחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום. גם זה, אך זה לא העיקר. העיקר הוא מלחמת החורמה שלו נגד מדינת החוק, ההסתה שלו נגד מוסדות החוק והמשפט, הפצת התיאוריות המטורללות על "מדינת העומק", כביכול, שכאילו "תופרת לו תיקים", השיימינג וההכפשות נגד נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה לשעבר ועכשיו נגד גנץ וכד'. אסור בשום אופן ל"כחול לבן" להצטרף לממשלה בראשותו.

מה שהפריע לי במיוחד בהקלטה, היה הנימוק להצטרפות אפשרית כזאת – איתרוגו של נתניהו בנושא תכנית טראמפ, כדי שלא יהיה שבוי בידי הסמוטריצ'ים. להערכתי, והלוואי שאתבדה, תכנית טראמפ לא תהיה באזור חיוג המצע המדיני של "כחול ולבן", ותהיה זו תכנית שיש להיאבק נגדה, לא למענה.

אילו גנץ נימק הצטרפות לממשלה כזאת, בסיכול פיגועים כמו חוקי מגה-שחיתות מן הסוג של החוק "הצרפתי" וחוק החסינות שיוזם סמוטריץ', או לסיכול ניסיונה של איילת שקד להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון – יכולתי להבין את הטיעון, וגם אז הייתי מתנגד.

אני רואה רק שתי אופציות ל"כחול לבן" – להיות מפלגת השלטון או האופוזיציה הראשית.

* בוחר במוץ – יאיא פינק, מועמד מפלגת העבודה לכנסת, פרסם רשומה, המציגה לקוראיה את הברירה: יאיא או מוץ? מוץ הוא מועמד תל"ם לכנסת ברשימת "כחול לבן". יאיא השתתף עמו בפאנל והזדעזע: מוץ נגד "פתרון שתי המדינות". ומכאן, ש"כחול לבן" היא הימין העמוק. יותר ימין מימין.

אני מודה ומתוודה, שאיני שלם עם כל מי שנמצא ב"כחול לבן" ועם כל מה שקיים ב"כחול לבן". אבל אני אצביע ל"כחול לבן", בין השאר כדי שמוץ מטלון, אדם נפלא ולוחם חברתי, שאני מעריך אותו מאוד, יכהן בכנסת וייצג אותי ואת עמדותיי.

טענת מפלגת העבודה ש"כחול לבן" היא מפלגת ימין, היא תמונת ראי של טענת הליכוד ש"כחול לבן" היא מפלגת שמאל. שתי המפלגות הללו נבנות מן הקרע בעם, מן הדיכוטומיה בין "שמאל" ו"ימין". הן סולדות מעצם קיומו של מרכז. אולם חברה שאין בה רצף של דעות ומגוון של השקפות עולם, אלא דיכוטומיה בין שני מחנות עוינים, מקצינים והולכים ונגררים אחרי שוליהם הרדיקליים מן הזן של הכהניזם ושוברים שתיקה, היא חברה בסיכון.

אוי אוי אוי – מוץ מטלון המפוכח לא מדקלם את המנטרה העבשה והשחוקה של "פתרון שתי המדינות".

* פסולות לקואליציה – בוגי יעלון יבקר היום בעיר טמרה שבגליל. לקראת הביקור, פרסמה מפלגת בל"ד/רע"ם את ההודעה הבאה: "כניסתו של גנרל המלחמה בוגי יעלון לעיר טמרה ולישובים הערבים הנו דבר מסוכן, חצוף ומסמל חצייה של כל הקווים האדומים. לא יעלה על הדעת לקבל את פניו וללחוץ את ידיו של מי שיש לו דם על הידיים.

אנו קוראים לבטל את האירוע המשווק את מפלגת הגנרלים המעורבים בפשעי מלחמה, ולהתלכד סביב המאבק הצודק של העם שלנו, סביב המאבק לשוויון ונגד הגזענות".

לתשומת לבם של אלה התוהים למה המפלגות הערביות בכנסת אינן אופציה לקואליציה.

* הרע במיעוטו – ארורה המפלגה שמציבה את בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשורה אחת עם חמאס, ארגון הטרור הקנאי שחותר להשמדת ישראל. זאת מפלגת הסתה ארורה.

ולמרות זאת, אם מישהו מתלבט בין הצבעה לימין החדש להצבעה לבית הכהניסטי, אמליץ לו לבחור ברע במיעוטו – בנט, ולא לרב פרץ שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי גולדשטייניסטי.

* אחרי הבחירות – האם אחרי הבחירות התועמלן יעקב ברדוגו יחזור להיות פרשן?

* דרך ארוכה – הלקח המרכזי שלי מן ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, היא הדבקות בדרך הארוכה והקשה, והעדפתה על העכשוויזם; על הרוח של "אני, כאן, עכשיו".

קומץ חלוצים עלו להתיישב בגולן 5 שבועות אחרי שוך הקרבות של מלחמת ששת הימים, ובדבקות ונחישות, צעד אחר צעד, בנו בית ועוד בית, נטעו מטע ועוד מטע, זרעו שדה ועוד שדה, ייסדו קיבוץ ועוד קיבוץ, מושב ועוד מושב, יישוב קהילתי ועוד יישוב קהילתי ואת העיר קצרין, הקימו מפעל ועוד מפעל, יצרו אתר תיירות ועוד אתר תיירות, גן ילדים ועוד גן ילדים, בית ספר ועוד בית ספר, ניהלו מאבקים נגד ממשלות פזיזות שנקטו במדיניות קצרת רואי ועכשוויסטית שכמעט סיכנה את עתיד המדינה למען הסכם עכשיו, קידמו את חוק הגולן, ואת שריון חוק הגולן, ואת חוק יסוד משאל עם.

אנו שמחים מאוד על ההכרזה האמריקאית ורואים בה בשורה גדולה. וחוזרים ליום קטנות של העשיה הציונית הגדולה של מפעל ההתיישבות בגולן, של העמקת אחיזתנו באדמת הגולן הישראלי.

* ראוי לקרדיט – ב-2008 הגיע אליי מסמך ארוך ומפורט, המנמק בשפה בהירה ורהוטה, בידע ובעומק היסטורי, פוליטי, משפטי וביטחוני את חשיבותה של ריבונות ישראל על הגולן. המסמך נשלח במקביל לעמיתיי להנהגת ועד יישובי הגולן ולאנשים נוספים במדינה, בעלי השפעה ובעלי דעה.

שמו של הכותב, דניאל ראם, לא היה מוכר לי ולא לאף אחד מחבריי. מסתבר שמדובר במתמטיקאי, אכפתניק, פטריוט ואוהב אמתי של הגולן.

מאז אנו עומדים בקשר רצוף, כולל בשנים שבהן הוא שהה בחו"ל לצורך פוסט דוקטורט. הוא דבק בנושא הגולן ואכפת לו מאוד נושא עתיד הגולן, והוא מרבה לעסוק בו, לכתוב עליו, והכל מתוך אותה ידענות ומתוך חשיבה עמוקה שהוא משקיע בנושא. מוחו אינו חדל להעלות רעיונות יצירתיים.

לא תמיד אנחנו מסכימים. עיקר המחלוקת בינינו, היא שהוא חש תמיד שהאדמה רועדת תחת רגלינו, ולכן עלינו להיות במאבק מתמיד. אני סבור, שמאבק ציבורי כאשר אין איום מוחשי על הגולן, רק יציב סימני שאלה, ויהפוך את סוגיית הגולן לשנויה במחלוקת, בעוד שנות השקט (שבעיניו הוא מדומה) מאפשרות לנו לפתח את הגולן ולהעמיק את אהבת הציבור הישראלי לגולן.

ויכוח סוער ניהלנו בנושא ב-2010. היום אנו יודעים שבאותה שנה נתניהו ניהל מו"מ מפורט ומתקדם על נסיגה מהגולן, שהופסק רק בגין מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה. כך, שאולי אני טעיתי והוא צדק?

ומדוע אני כותב כל זאת. כיוון שדניאל ראם היה הראשון שכתב מאמר הקורא לפעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, בשנת 2013 (או בכל אופן הראשון הידוע לי). אני כתבתי על כך לראשונה רק שנתיים אח"כ. גם הפעולה של צביקה האוזר, הדוחף העיקרי של הרעיון ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועומד בראשה, החלה ב-2015.

היום, אחרי ששלב א' של המטרה (הכרה נשיאותית, אך יש צורך לקדם גם הכרה של בתי הנבחרים) הושגה, ראוי להזכיר את דניאל ולתת לו את הקרדיט שהוא ראוי לו.

* ביד הלשון

טוזיג – כותרת המדור "פינת האוכל" במוסף "הארץ", מאת רונית ורד, היא: "לערוך טוזיג ולנוח". הכתבה מספרת על חוות פארמה קולטורה בבני ציון, שמספקת סלי פיקניק נהדרים, המבוססים על יבול עונתי ועל תוצרת חקלאית של יצרנים זעירים מהשרון.

את המילה טוזיג אני מכיר מילדותי. טוזיג הוא פיקניק בעברית. אולם אני מכיר את השימוש בה, בדרך כלל, לציון חידוש בעברית שלא נקלט. למה? לא תמיד יש לכך הסבר, אבל אולי במקרה הזה בשל הדמיון לטוסיק, ואולי כיוון שהצליל אינו נשמע עברי.

זאת הפעם הראשונה, ככל הזכור לי, שאני נתקל בשימוש במילה, הן בכותרת, והן בכתבה עצמה: "היציאה לטוזיג, במיוחד בעידן שבו לא מרבים הבריות להתענג סתם כך על בטלה ועל רביצה, משביעה לא רק את הגוף, אלא גם מרוממת את הנפש ואת הדמיון".

המילה מופיעה בכתבה ללא הסבר, מתוך הנחה שהקוראים מכירים את המושג. המילה פיקניק מופיעה רק בצירוף "סלי פיקניק".

מקור המילה טוזיג הוא תלמודי. היא מופיעה במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.3.19

* בעד הסדרה – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס, של הקלות וסיוע כלכלי והומניטרי תמורת הפסקת אש. זאת, בתנאי שתהיה זו הפסקת אש אמתית, בשונה מעשרות הפסקות האש בשנה האחרונה, שהיו הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. הפסקת אש פירושה שאין הצתות, לא בלונים ולא עפיפונים, לא רימונים ולא מטענים, לא רימוני הלם, לא פגיעה בגדר, לא צעדות "שיבה". בקיצור – הפסקת אש מוחלטת.

ותנאי נוסף – שיהיה ברור שכל הפרה תיענה בהפסקה של כל סיוע, כולל סגירה הרמטית של הגדר והפסקה של מעבר מאות משאיות האספקה שעוברות לרצועת עזה מדי יום. ישוגר בלון – למחרת סגר מוחלט.

* טעות שכזו – לטענת חמאס, הטיל ששוגר למשמרת נפלט בטעות, בתגובה לאירועים בכלא קציעות.

* תזכורת – יחיא סינואר, ראש החמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט.

* שמאל חלש – מודעת תעמולה של הליכוד מציגה את רשימת כחול לבן, ובאמצעות רסיסי אמירות של כל מועמד, שנאמרו או לא בעשרות השנים האחרונות, מובילה למסקנה ש"כחול לבן" היא שמאל חלש.

יפה מאוד.

עכשיו ננסה את הפטנט הדמגוגי הזה על רשימת הליכוד.

מס' 1 בנימין נתניהו – נסוג כמעט מכל חברון, לחץ בחום ובחיוכים את ידיו של ערפאת וכינה אותו "ידידי ושותפי", חתם על הסכם וואי על נסיגה מ-13% משטחי יו"ש, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד האב, תמך בעקירת גוש קטיף והצביע בעד המהלך בהצבעות בממשלה ובכנסת, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד הבן, תמך בהקמת מדינה פלשתינאית בנאום בר אילן, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, שחרר מחבלים רבים סתם ככה בתור מחוות לפלשתינאים, התרפס בפני ארדואן והתנצל בפניו על התוקפנות הטורקית נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים, מנהל מדיניות הבלגה והכלה על טרור ההצתות במשך שנה ומביא להסלמה הולכת וגוברת, פינה את עמונה, לא פינה את חאן אל אחמר, לא עושה כלום בנושא הטרור החקלאי, התקפל במשבר המגנומטרים, הסכים לנסיגה מרוב יו"ש ובקעת הירדן במו"מ על תכנית קרי, משלם מידי חודש פרוטקשן לחמאס.

מס' 2… בעצם, יש עוד צורך?

ביבי. שמאל. חלש.

* מטורפים – סרטון תעמולה של מרצ שקשקש על אקיבוש הציג מצג שבו עזה (היא כידוע קבושה עדיין…) מתוארת בצורת מחנה אושוויץ. בעקבות הסערה הוסר הסרטון מן האתר, ונאמר שהמפלגה מתנערת… יוזמה של פעיל אחד… את השיטה הזאת היה להם ממי ללמוד.

ובאותו אזור חיוג אידיאולוגי – למחרת, בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה של "יש גבול", המצטטת דברי בלע ושטנה של ישעיהו לייבוביץ' על כך שאקיבוש יוביל לנאציפיקציה של ישראל.

מטורפים.

עוד ביטוי להקצנה המטורפת בשמאלימין הרדיקלי בישראל. הדיכוטומיה בין שמאל וימין בישראל, דוחקת כל מחנה אחרי שוליו המטורפים.

הגיעה העת לחיזוקו של המרכז הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי השפוי, שישבור את דיכוטומיית השמאל ימין ויחזיר את מדינת ישראל לתלם.

* שוויון בפני החוק – עקרון יסוד במדינת חוק, הוא שהכל שווים בפני החוק.

אם יש עילה לבדיקה הנוגעת לגנץ בעקבות דו"ח המבקר, חזקה על היועמ"ש שהוא יחליט על כך, ללא פניות וללא משוא פנים.

דרישה לחקירה של מפלגה פוליטית ערב בחירות, כמובן שאינה עילה כזאת. לא כל שכן, כאשר מדובר במפלגה הטובלת ושרץ בידיה – העומד בראשה הוא מושחת, השקוע עד צוואר בכתב אשמות כבדים מאוד בפלילים, כולל עבירת שוחד, ומוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.

מאז ומתמיד הקפידו היועמ"שים לא לפתוח בחקירה סמוך לבחירות. לכן, למשל, מנדלבליט טרם דן על אפשרות של בדיקת החשדות החדשים נגד נתניהו בפרשת הצוללות, ובצדק. גם הליכוד יודע זאת, ולכן קריאתו לחקירה מיידית של גנץ אינה אלא ספין, שנועד לפרנס את הכזב הדמגוגי אודות "אכיפה בררנית", כביכול.

אחרי הבחירות יבחן מנדלבליט את הסוגיה ויחליט אם יש מקום לבדיקה. אין לי ספק שכל החלטה שלו תהיה עניינית ומקצועית.

אני מצהיר, לפחות בשם עצמי, שכל אימת שיעמוד קונפליקט בין החוק וטוהר המידות לבין כל שיקול פוליטי או השתייכות מפלגתית – תמיד מחויבותי תהיה לחוק ולטוהר המידות.

ההערכה שלי? אין כל יסוד אפילו לבדיקה (שלפני חקירה). אך זו אינה הערכה מקצועית. אני סומך על שיקול דעתו של מנדלבליט.

* כלב ליקק אדם – הכותרת הראשית ב-ynet הוקדשה להודעת האיחוד האירופי שאינו מכיר בריבונות ישראל על הגולן. איזה שיקול עיתונאי מצדיק את הצבת הידיעה הלא חשובה הזאת, "כלב ליקק אדם", בכותרת ראשית? האיחוד לא הכיר אתמול וממשיך לא להכיר גם היום. אם חלילה מדינה שמכירה הייתה מבטלת את הכרתה, זו הייתה חדשה מעניינת. מדינה שלא הכירה והחליטה להכיר – זו חדשה מעניינת.

השבוע הכירה ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן – זו ידיעה היסטורית. השבוע הודיעה רומניה שתעביר את שגרירותה לירושלים – זו ידיעה חשובה. בסדר, אז סוריה, איראן, טורקיה, האיחוד האירופי ורוסיה ממשיכים לא להכיר.

עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. חלפו 52 שנה מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בגולן ו-37 שנה מאז סיפוח הגולן לריבונות ישראל עד ההכרה האמריקאית. יש לנו סבלנות, נמשיך להעמיק את אחיזתנו בגולן, וגם האיחוד האירופי יכיר בכך.

* החלטת הריבון – עם כל הכבוד למרדכי קידר, ויש כבוד, הוא שוגה לחלוטין בטענתו, שרק הסכם שלום עם סוריה שיאושר בידי מועצת הביטחון של האו"ם יוכל להעניק לנו ריבונות על הגולן. לשיטתו, ירושלים, כולל מערב העיר, לא רק שאינה בירת ישראל, היא אינה בריבונות ישראל כחוק. וכן כל השטחים שמעבר לגבולות החלוקה, כולל יפו, לוד ורמלה, הגליל המערבי ועוד.

בדבר אחד הוא צודק – הכרזת טראמפ אינה מחילה את הריבונות על הגולן.

את הריבונות הישראלית על הגולן החיל המוסד הריבון בישראל – הכנסת. ומרגע החלטתה, הגולן הוא בריבונות ישראלית, עם או בלי הכרה בינלאומית. וגם בג"צ קיבל החלטות ברוח זו.

* שו"ת – נשאלתי: מה המשמעות של הצהרת טראמפ? נשיא אחד הכריז כך, מחר יבוא נשיא אחר ויחליט אחרת. מה אתה מתרגש?

תשובתי: גם לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן, נאמר שהרי אפשר לבטל את החוק, ואפשר לסגת למרות החוק וכו'. וזה נכון. אך היה זה עוד נדבך חשוב מאוד. הפך את הגולן משטח מוחזק לאזור של המדינה. ובינתיים הוא היה בסיס לחקיקות נוספות, ובראשן חוק יסוד משאל עם, שמתנה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל ברוב של לפחות 61 ח"כים + משאל עם. וכו' וכו'. ועדיין אפשר לומר שניתן לבטל את חוק יסוד משאל עם ואת חוק הגולן ולסגת מהגולן אם יהיה לכך רוב. הוא הדין בהצהרת טראמפ. נכון, נשיא בעתיד עלול לבטל אותה. אבל ביטול צו נשיאותי הוא דבר נדיר ביותר. בוודאי שקיומו של צו כזה יקשה מאוד על נשיא לפעול בניגוד לו, ולבטח קשה יותר מאשר אלמלא הייתה הכרזה כזאת. כעת עלינו לפעול לחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה דו מפלגתית. זה לא בשמים. אני מאמין בדונם ועוד דונם, עז ועוד עז, חוק ועוד חוק, הכרזה ועוד הכרזה – כך אנו מעמיקים באופן יסודי את אחיזתנו בגולן.

* למי הצביעו בוחרי הדרך השלישית? – עמית סגל כתב בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על "הדרך השלישית", מפלגת המרכז שקמה מתוך המאבק על הגולן בידי יהודה הראל, ורצה לכנסת ב-1996 בראשות אביגדור קהלני. היא זכתה באותן בחירות ב-4 מנדטים. בבחירות ההן הייתה הצבעה מפוצלת לראשות הממשלה ולכנסת. לטענת עמית סגל, "תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך".

הוא טועה. אכן, בקרב הנהגת המפלגה, הרוב בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, אף שבאו מתנועת העבודה. גם אני נהגתי כך. אולם על פי סקרי העומק, הבוחרים נהגו אחרת – כ-75% בחרו בפרס לראשות הממשלה, ובדרך השלישית כדי לחשק אותו בנושא הגולן ובקעת הירדן, ורק רבע תמכו בנתניהו.

* יומו הגדול של יהודה – השבוע יצא לאור ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה". סיפורו של יהודה הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן (ושל עוד כמה וכמה דברים חשובים).

לאור אירועי השבוע – ההכרה הנשיאותית של ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, בחרתי לספר בקצרה על נושא לו הוקדש פרק בספר – חוק הגולן. החוק שבו הכירה ארה"ב באיחור של 37 שנים.

היוזם והדוחף של החוק היה יהודה הראל. יהודה עלה לגולן והנהיג את ההתיישבות בגולן מתוך אמונה יוקדת בציונות המעשית וזלזול בציונות המדינית. אולם לאחר ההחלטה לסגת מסיני ולעקור את יישובינו בסיני, הוא הגיע להכרה שאי אפשר להתקדם כשמדדים רק על רגל אחת – הציונות המעשית. יש לצעוד על שתי רגליים – הציונות המעשית והציונות המדינית. כדי להבטיח את האחיזה בשטח, אין די בהתיישבות, יש צורך גם בריבונות. וכך, לאחר הצהרה של שר החוץ משה דיין שההסכם עם מצרים יהיה המודל להסכם עם סוריה, הוא כינס את ועד יישובי הגולן והוביל החלטה על מאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. הוא גייס את שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, הציע אותו ליו"ר הוועד, ויחד הם הובילו מאבק ארצי מתוחכם, מוצלח מאוד, שכותרתו: אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל. לב המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומה לראש הממשלה שקראה להחלת הריבונות על הגולן. מאבק של שנתיים וחצי הסתיים בדצמבר 1981, כאשר בגין הוביל בשלוש קריאות ביום אחד, את חוק הגולן, שהתקבל ברוב גדול.

יהודה הוביל את המהלך, במקביל להיותו ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולעבודתו כמשווק טוף מרום גולן.

מתוך הספר: "ה-14 בדצמבר 1981, היום בו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. הוא היה בנסיעה לשיווק טוף בגליל המערבי. הוא לא ידע דבר. לפתע שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל העלאת החוק להצבעה בשלוש קריאות. הוא זוכר היטב את התדהמה שלו. הוא סובב את מכוניתו באחת והחל לדהור לירושלים, קיבל דו"ח על מהירות, אך החמיץ את שעת ההצבעה. במקום זאת יצא לחגוג עם חבריו במסעדה, וכתב מאמר חגיגי לעיתון "דבר". לצדו, בעמוד הראשון של העיתון, הופיע מאמר נגד של עמוס עוז, לפיו, בעקבות החוק חוגגות דמשק ובגדד".

כמה פאתטי… דמשק ובגדד חוגגות…

* מחורצים עצי הזית – יומיים לאחר שספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" יצא מהתנור, הרציתי במועדון "בוקר טוב" של ותיקי נהלל על הספר.

להגדיר "ותיקים"?
"- נולדה לי הנינה ה-17.
– אֶה, לי יש כבר 22".
כשסיפרתי שיהודה נולד ב-1934 התגובה הייתה: "ילד".

היה זה לי עונג וכבוד להרצות (לא בפעם הראשונה) בפני ותיקי נהלל. מי כמוהם יודעים ומבינים התיישבות מהי, ואת הדברים עליהם אני מספר אין מי שמבין כמותם.

וכשהבטתי בהם, נזכרתי בשורה הנפלאה של רחל שפירא: "מחורצים עצי הזית, כפני הוותיקים".

* ביד הלשון

יחדה – הגורם שיזם, הוביל ודחף, מול ההנהגות בישראל ובארה"ב, את רעיון ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן, הוא היחדה למען הגולן, בראשות צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד "כחול לבן" לכנסת.

ומה זו יחדה? קואליציה, על פי הצעת האקדמיה.

המילה הזו לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים.

אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן. אני אוהב את החידוש הזה ומקווה שיתפוס.

ומה החידוש העברי לאופוזיציה? נגדה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.3.19

* הכרזה היסטורית – האירועים בדרום האפילו על ההכרזה ההיסטורית המרגשת של הנשיא טראמפ על ההכרה בריבונות ישראל על הגולן. אולם הידיעה המרעישה בשבוע שעבר הייתה רק הקדימון. ההכרזה ההיסטורית הייתה היום.

צדק ראש הממשלה, כאשר דיבר על שתי ההכרזות ההיסטוריות של הנשיא טראמפ, על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ועל ההכרה בריבונות ישראל על הגולן, כחוליות בשרשרת של הצהרת בלפור ושל ההכרה האמריקאית בישראל בהחלטת הנשיא טרומן.

נתניהו היטיב להגדיר את האירוע כניצחון הדיפלומטי של ישראל, 52 שנה לאחר הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים. ראוי לציין גם את העשיה ההתיישבותית והמשפטית בין שני האירועים, שאפשרו את האירוע החשוב.

י"ח באדר ב' תשע"ח, 25 במרץ 2019, יזכרו כתאריך היסטורי בתולדות מדינת ישראל – הכרתה של מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם בריבונות ישראל על הגולן.

* הצעד הבא – לאחר ההכרזה ההיסטורית של הנשיא טראמפ, יש לפעול להחלטה דומה וחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה של שתי המפלגות. צעד כזה יעגן ויחזק את הצהרת טראמפ, ויהפוך אותה לבלתי הפיכה.

* מודה לנתניהו – אני מתנגד לנתניהו, אצביע בבחירות ליריביו ויש לי ביקורת על עברו בנושא המו"מ עם סוריה. אבל ביום הזה, שבו ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, אני מודה לו על חלקו המכריע במהלך ההיסטורי.

* ניצחנו – אתמול לפני 19 שנים, ב-26.3.00, נערכה פגישת קלינטון אסד בז'נבה, שבה הציע קלינטון את הצעת השלום של ברק; הצעה שאי אפשר לסרב לה. ברק הציע נסיגה ישראל מיותר מאשר כל הגולן, כלומר לא רק עד הגבול הבינלאומי, כי אם עד קווי 4.6.67, כלומר גם שטחים שסוריה השתלטה עליהם לאחר מלחמת העצמאות, מלבד רצועת של כמה עשרות מטרים (!) לחוף הכינרת.

כל הפרשנים, העיתונאים, הפוליטיקאים מימין ומשמאל – כולם אמרו שהכל כבר סגור ומדובר בריטואל בלבד. נשיא ארה"ב לא נוסע לנהל מו"מ, אלא לגזור סרט. אסד לא ישפיל את קלינטון. כך פמפמה התקשורת לאורך כל יום השידורים המיוחד.

באותו יום, ערכנו הפגנה מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב. בדרך חזרה הביתה, נסענו 5 חברים מאורטל ברכב שלי. הרדיו לא הפסיק לשדר ידיעות "אופטימיות" על ההסכם, על הצלחת הפסגה. נסענו אבלים וחפויי ראש. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וכל התקשורת פנתה אליי לבקש את תגובתי על ההסכם. השבתי שאיני מוכן להגיב כל עוד אין ידיעה רשמית. בהגיענו לצומת השריון, חמש דקות מאורטל, התקשר אליי כתב "ידיעות אחרונות" בצפון ובפיו בשורה: "עכשיו נודע לי שהמפגש התפוצץ. אסד השיב בשלילה להצעות קלינטון. מה תגובתך?" "אתה בטוח?", שאלתי, והוא השיב באופן חד משמעי. "נחום ברנע התקשר עכשיו למערכת והודיע באופן מוחלט שזו התמונה". סירבתי להגיב, בטרם תהיינה אינדיקציות נוספות. דקות אחדות לאחר מכן, הטון התקשורתי כולו השתנה. אכן, הידיעה היתה נכונה – המו"מ התפוצץ. פסגת "ההזדמנות האחרונה" נכשלה.

תשע שנים של מאבק קשה על קיומנו הסתיימו בניצחוננו. אהוד ברק, שכל כך רצה להיות האיש שמביא את השלום עם סוריה, שהיה כל כך נחוש להגיע להסכם ויהי מה, הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם. את התבוסה הזאת, הביזיון הזה, הוא לא יכול לספוג. הוא הציע נסיגה מכל הגולן, אך הוא דרש להשאיר בידי ישראל את צפון הכינרת ורצועה של כ-40 מ' על החוף. הוא ידע שאסד ידחה את ההצעה. הניסיון הנואל של ארבעה ראשי ממשלה לשים קץ לריבונות ישראל על הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן כשל. ניצחנו!

אנחת הרווחה שלנו נשמעה מסוף העולם ועד קצהו. ומה שחשוב יותר – האבן הענקית שנגולה מעל לבנו, היתה לראש פינה: ממנה בנינו תנופת פיתוח וקליטה שלא היתה כמוה. חיזקנו את הקהילה ואת מערכות החינוך והחברה. חיזקנו את הכלכלה, התיירות, החקלאות והתעסוקה.

לאחר מכן היו עוד שני ניסיונות של אולמרט ונתניהו למו"מ על נסיגה, וגם הם כשלו. 19 שנים פחות יום אחד לאחר מכן, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

* מאיימים על עצמנו – בראיון ל"כאן ב'" שאלה אותי ליאת רגב האם אנחנו, תושבי הגולן, היושבים לאורך הגבול עם סוריה, איננו חוששים מהתגובה הסורית להכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

השאלה החזירה אותי שנים רבות אחורה. כאשר קיבלה הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (1981), הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם, לפני הצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. חגגתי את ההחלטה. ואני זוכר שיחה עם חבר בבית השיטה שאמר לי: "אתם מטורפים. ההחלטה הזאת היא הכרזת מלחמה על סוריה. זה יעלה לנו באלפי קורבנות".

כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת קבלת החוק: "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות".
כותרת "מעריב": "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל".

ובדיון עצמו, יוסי שריד התהלך כסהרורי באולם המליאה מצד אל צד, ידיו בכיסיו ומקטרת בפיו והפטיר שוב ושוב: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה".

בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90, שוב ושוב איימו עלינו, שאם לא תהיה נסיגה, תהיה מלחמה. כאשר הכנסת קיבלה את "חוק שריון הגולן" שהציעה "הדרך השלישית", אמר יוסי ביילין בכעס ליוזם החוק יהודה הראל: "ההחלטה הזאת תביא למלחמה עם סוריה".

אפילו כאשר הוחלט על העברת מכללת "אוהלו" לקצרין, אמר ח"כ לשעבר חגי מרום שההחלטה הזו תוביל למלחמה…

ראינו את כל נבואות הזעם של המאיימים על עצמנו.

האמת היא, שסוריה מעולם לא השלימה עם קיומה של ישראל, והסיבה היחידה שאינה נלחמת בנו היא ההרתעה הישראלית. אחד הגורמים המרכזיים להרתעה מפני מלחמה, הוא העובדה שהגולן והחרמון בידינו. אילו היו, חלילה, בידיהם, הם היו הופכים באחת בסיס לתוקפנות נגד ישראל. ולכן, כל צעד שמחזק את האחיזה הישראלית בגולן, כמו ההכרה האמריקאית בריבונותנו, מקטין את סכנת המלחמה.

* נתניהו והצוללת – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, נהגנו להשתמש במשל הצוללת – הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שמתחת לפני הים, המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן מתקדם בקצב שונה מכפי שמופיע בתקשורת, הניזונה מהדלפות מכוונות ומשלימה אותן בדמיון יוצר. בבוקר בהיר אחד אנו עתידים להיות מופתעים מכך שצוללת מסתורית תצוץ ותתקוף אותנו, עם הסכם חתום. האסטרטגיה שלנו במאבק היתה להיות ערוכים כל העת ומוכנים לכל הפתעה, וכן ליזום פעולות שתשארנה, ככל הניתן, את היוזמה בידינו. כלומר, לדרבן את הציבור במאבק מֹוֹנֵעַ, ולא להמתין לצאת הצוללת.

מסתבר שהצוללת המסוכנת ביותר הייתה של נתניהו. כמו בקדנציה הראשונה, גם בקדנציה השניה המו"מ שניהל על נסיגה מהגולן היה חשאי. והפרטים שמתגלים בשבועות האחרונים, מעידים על כך שהמו"מ הזה התקדם מאוד וירד לרזולוציות מפורטות למדיי של הנסיגה, והכל תחת הרדאר של התקשורת ותחת הרדאר שלנו. לא היה לנו מושג. היינו שאננים ובטוחים ש"לא היה כלום".

היה גם היה. הייתה צוללת והיא הייתה מסוכנת מאוד. ואלמלא פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, באמת היינו עלולים לקום בבוקר מר ונמהר לשמע ידיעה על הסכם בין נתניהו ואסד על נסיגה מהגולן.

רק עכשיו אני מבין מדוע נתניהו עשה הכל כדי למסמס את חוק יסוד משאל עם, ורק ב-2014 נאלץ לתת לו יד.

אם בשנות ה-90 אנחנו ומאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי, ב-2010 היה זה האביב הערבי.

ועם זאת, נתניהו ראוי לשבח על שהתעשת לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, והוביל את היוזמה המדינית של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן.

* מסיכת הצביעות – סנסציה בכפר הדרוזי בוקעתא בצפון הגולן. במסגרת חיסול חשבונות (כנראה) בין אנשים בבוקעתא הופצה בקבוצות ווטסאפ רבות ברחבי הכפר רשימת 550 האזרחים הישראלים תושבי הכפר (בצילום אותנטי מתוך פנקס הבוחרים). מאז סיפוח הגולן (1981), הוטל חרם על מי שמתאזרח, ולכן המתאזרחים עושים זאת בהיחבא. הרשימה העלתה, שבין המתאזרחים כמה ממנהיגי הפרו-סורים הקיצוניים ביותר בכפר וכן שייח'ים ואנשי דת ידועים.

הדבר חולל סערה רבתי בכפר, עד חשש שהדבר יתדרדר לאלימות. מצד אחד, זהו שיימינג מטורף, כלפי אותם מנהיגים, שמעורר זעם רב. מצד שני, רבים שרצו להתאזרח ופחדו חשים פראיירים.

מעניין לאן תוליך הסרת מסיכת הצביעות.

* ידיד הגולן – עד יומו האחרון, רפי איתן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן – ברמה הפוליטית, ההתיישבותית והכלכלית. הוא תרם רבות בכל התחומים, במאבק נגד הנסיגה ובחיזוק ההתיישבות והמפעלים הכלכליים; הביא לגולן משקיעים ויזמים והשקיע בעצמו. ותמיד, בשילוב של אכפתיות ומסירות עם מוח יצירתי ושופע רעיונות.

* אחדות מול התוקפנות – אני יודע שמה שאני כותב כאן זה מדע בדיוני, אבל הייתי מצפה, לאחר ירי הטיל על משמרת וההסלמה בגבול עזה להודעה משותפת של נתניהו, גנץ, בנט וגבאי, המשדרת אחדות מול התוקפנות מעזה, נותנת גיבוי לתגובה חריפה בעזה עכשיו ואחרי הבחירות, ללא קשר לתוצאות הבחירות.

* הפסקת אש אמתית – פעולת צה"ל בעזה חשובה. יש להכות בהם בעוצמה. דומה שכך אכן נעשה, וטוב שכך. טוב שתהיה זו מכה שתשקם את ההרתעה. אולם המבחן אינו רק בעוצמת המכה, אלא לא פחות מכך בתנאי הפסקת האש בסופה. אני בעד הפסקת אש מיידית, אבל רק אם זו הפסקת אש אמתית. אסור לישראל להתפשר על פחות מהפסקת אש מוחלטת. לא הצתות, לא מטענים על הגדר, לא ניסיון לחצות את הגדר, לא התפרעויות אלימות על הגדר, לא "צעדות שיבה". שום פגיעה בריבונותנו. סוף להכלה.

* לעולם חוזר – אופס. עוד רקטה נורתה בטעות למרכז הארץ.

* על אשקלון!!! – לנוכח הפצצת מושב משמרת, בצפון השרון, נזכרתי בתמונה הבאה. עומד שמעון פרס על דוכן הכנסת, לפני ההתנתקות, ואומר (ציטוט מן הזיכרון): "תפסיקו להלך אימים על העם הזה. הרי אתם אמרתם שייפלו טילים על אשקלון! על אשקלון!!!" בלעג. בסרקזם. ואוהדיו התמוגגו מנחת. איך הוא הכניס להם, להזויים האלה.

* בלון ניסוי – סביבת רוה"מ הדליפה לירון דקל ידיעה, שנועדה להוות בלון ניסוי. במהדורה המרכזית של "כאן 11" דיווח דקל על כוונה להציע את "החוק הצרפתי" – החוק שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, במתכונת שתחיל אותו גם על נשיא המדינה, למען מראית עין שאין זה חוק פרסונלי.

חוק קרנות המזבח הוא חוק מגה-שחיתות. הוא נועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה. החלת החוק גם על נשיא המדינה, כמוה כעקירת עין שמאל כדי לאזן את עקירת עין ימין. החוק הזה מושחת גם כאשר הוא חל רק על ראש הממשלה, ואם הוא יחול גם על הנשיא, הוא יהיה מושחת כפליים. על פי החוק הזה, האנס הסדרתי קצב יכול היה להמשיך לאנוס בבית הנשיא עד סוף הקדנציה.

החוק הזה בלתי ראוי הן כשמדובר ברוה"מ והן כשמדובר בנשיא, אך יש הבדל. הנשיא מכהן קדנציה אחת של 7 שנים. על הקדנציות של רוה"מ אין הגבלה. במקום חוקים פרסונליים מושחתים, מוטב לחוקק חוק להגבלת הקדנציות של רוה"מ, כי שלטון ממושך גורם לסיאוב ושחיתות, כפי שאנו רואים.

* הסוד – רק חסיד שוטה מסוגל להאמין שנתניהו הסתיר משר הביטחון ומהרמטכ"ל את האור הירוק שנתן לגרמניה לצייד את צבא מצרים בצוללות מתקדמות, בשל איזה… "סוד".

* תשובה לשואלים – כיוון שמספר אנשים שאלו אותי לדעתי על האשמתו, כביכול, של נתניהו בבגידה, אציג את עמדתי בנושא, ובהקשר הרחב של פרשת הצוללות:
א. נתניהו אינו בוגד.
ב. סעיף א' הוא בעיניי מובן מאליו, ואני כמעט מתבייש שכתבתי אותו. נתניהו הוא פטריוט ציוני. נקודה.
ג. "כחול לבן" לא טענה מעולם שנתניהו בוגד.
ד. גנץ לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ה. יעלון לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ו. האמירה של יעלון, שזו פרשה חמורה שעלולה להגיע עד כדי בגידה, היא אמירה אומללה. טוב היה אלמלא נאמרה, וטוב היה עושה יעלון אם היה חוזר בו ממנה.
ז. ועדיין, יש מרחק רב מאוד בין האמירה של יעלון לבין אמירה שנתניהו בוגד.
ח. הטענה שמאשימים את נתניהו בבגידה היא ספין של נתניהו, ואין ספק שהוא יעשה ממנו מטעמים לרוב.
ט. פרשת הצוללות מעוררת שאלות קשות שחייבות להיחקר, ואין לי ספק שהן תיחקרנה.
י. דבריו של נתניהו בראיון על הסתרת האור הירוק שנתן לגרמנים למכור צוללת מתקדמת למצרים ללא ידיעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל בגלל איזה "סוד", מגבירים מאוד את סימני השאלה.
יא. כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל בכל לבי שחקירה תנקה לחלוטין את נתניהו מן החשדות בפרשת הצוללות.
יב. מן הבחינה הציבורית – עצם הכנסתם של מקורבים, בני דודים, פרקליטים של ראש הממשלה לעיסוק בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון ישראל היא שחיתות. כאשר מתברר שאותם אנשים סרחו וסחרו בביטחון ישראל, ראש הממשלה שהכניס אותם למקום שאסור היה להכניס אותם נושא באחריות. אם הוא ידע הוא אחראי ואם הוא לא ידע הוא אחראי. וכאשר מי שמכניס לנושאים הללו מקורבים – ממדר את שר הביטחון והרמטכ"ל, אל יתפלא שמתעוררות שאלות קשות, המחייבות חקירה.
יג. בכל החשדות לפלילים אני סומך על מערכת החוק והמשפט ועל ההחלטות שהם יקבלו. די לי בשחיתות הציבורית, המוסרית, הערכית, כדי להגיע למסקנה שנתניהו אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

* תעמולת ביבים – יש משטרים שבהם שולחים מתנגדי משטר לאישפוז. אפרופו הרמזים האפלים בתעמולת הליכוד נגד גנץ.

* מתי מותר לגנוב סוסים – במלאת ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים, פרסם עוזי בנזימן מאמר במוסף "הארץ", המתאר את הדינמיקה שהביאה לחתימת ההסכם. הוא מתאר מצד אחד כיצד בגין ודיין עקפו את דרכי קבלת ההחלטות הראויות והממלכתיות ולמעשה כפו אותן על הממשלה. כך היה בהצעת השלום של בגין אחרי ביקור סאדאת, ובה נכונות לנסיגה מכל סיני (אך ללא עקירת היישובים) ולאוטונומיה ביו"ש. הוא מספר איך ללא ידיעת ועדת השרים לענייני ביטחון, כלומר הקבינט, בגין הציג את התכנית לנשיא ארה"ב קרטר ושיגר את דיין להציג אותה לסגן נשיא מצרים תוהאמי. הוא הקפיד, אמנם, למסור שזו הצעה לא רשמית, כיוון שטרם אושרה בממשלה. ולאחר מכן, הביא אותה לקבינט כהצעה שאי אפשר לזוז ממנה כיוון שכבר הוצעה לארה"ב ולמצרים. אך בעיקר הוא מתאר את התמרונים והמניפולציות שעשו שני שרים בכירים – ויצמן ודיין, ושני פקידי בכירים היועמ"ש אהרון ברק ועוזר שר הביטחון אברשה טמיר (ובשלב מסוים הצטרף אליהם גם שרון), כדי להביא את בגין לסגת צעד אחר צעד מעמדותיו ובסופו של דבר להתקפל. הוא מתאר איך הארבעה שיתפו פעולה עם האמריקאים והמצרים בתמרונו של ראש הממשלה. את כל המעשים האלה מתאר בנזימן בהערצה, כהתנהלות מופתית (במאמר הזה ובספרו "ראש הממשלה במצור").

על התנהלות דומה, ולעתים של אותם אנשים (טמיר, שרון ובגין, למשל) במלחמת לבנון הראשונה, הוא כתב בזעם נורא, בספרו "לא עוצר באדום" ובמאמרים רבים, כולל מאמר שעליו נתבע לדין בידי שרון וזכה במשפט. אותה התנהלות הוצגה בפיו כפגיעה אנושה בכל סדרי הממשל במדינה דמוקרטית מסודרת.

הוא מוכיח, שבעיניו מותר לגנוב סוסים, ובלבד שהדבר משרת מטרה שהוא תומך. אם הוא מתנגד למטרה, הוא תוקף אותה באמצעות תקיפת התהליך – גניבת הסוסים.

* הגחמה המצרית – התמרון העיקרי שלהם בקמפ-דיוויד, היה להשאיר את סוגיית קיומם של היישובים (תחת ריבונות מצרית!) לסוף הפסגה, אחרי שבגין יוותר בשאר הנושאים, ואז תעמוד הדילמה – האם בגלל כמה יישובים לוותר על השלום, שכבר על כל סעיפיו יש הסכמה? ואכן, כאשר זו הייתה הדילמה, בעזרת דחיפה של שרון, בגין התקפל.

ואיש לא העלה על דעתו להעמיד את מצרים בפני הדילמה – אחרי שישראל מוכנה לסגת מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תחמיצו את השלום בשל התנגדותכם המוזרה לכך שכמה אלפי יהודים יחיו תחת ריבונותכם?

זו הגישה הקלוקלת, על פיה השלום נמצא בידי הערבים, מי שזקוק לו זו ישראל, ולכן על ישראל להיכנע לכל גחמה ערבית.

* חכם, היזהר בדבריך – במאמר לציון ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים בטור שלו ב"ישראל היום", מצטט ביילין מדברי כמה ממתנגדי ההסכם בדיון בכנסת, שלטענתו הוכחו כשגויים וכתב על כך: "חכמים, היזהרו בדבריכם ובנחרצותכם, סייגו את אמירותיכם, שמרו לעצמכם מרחב לטעות. זכרו שהכל מצולם, והכל מוקלט, והכל נדפס, וכי בעוד ארבעים שנה, או פחות ,עשויים לצטט גם אתכם".

מעניין לשמוע המלצה כזאת מנביא של דרך שנחלה כישלון טוטאלי. הנה דברים מראיון של ביילין לפני 25 שנים, אחרי הסכם אוסלו (מראיין אברהם תירוש, "מעריב" 26.11.93).

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* בטרם עת – בדרכי להלוויה, בישר לי הווייז: עוד 500 מ' תגיע למנוחת עולם.

* ביד הלשון

ציוץ ברמה – במאמר שפרסם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט בעקבות ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, הוא הגדיר את הכרזת טראמפ "ציוץ ברמה".

זה משחק מילים חביב המחבר את הציוץ בטוויטר עם רמת הגולן, ומתכתב עם "קול ברמה".

צירוף המילים קול ברמה, לקוח מאחד הפסוקים המכוננים בתנ"ך, מתוך נבואתו של ירמיהו: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

עלון קיבוץ אורטל בגולן (הקיבוץ שאני חבר בו) בשנותיו הראשונות נקרא "ציוץ ברמה". חבורת הזמר של הגולן נקראת "קול ברמה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.3.19

* נדבך חשוב – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן היא בשורה גדולה וחשובה למדינת ישראל; בשורה היסטורית. היא מהווה נדבך נוסף בפעולות שהפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל. ללא היסודות וללא כל הנדבכים שהונחו לאורך השנים, ההישג הזה לא היה קורה. לא הגיע פתאום קוסם ועשה "הוקוס פוקוס". וביום הזה חשוב שנזכור ונזכיר את כל הנדבכים שקדמו.

החלו בכך נציגי הקיבוצים ביישובי המועצה האזורית גליל עליון שהתכנסו בגדות המופגזת, במבניה המחוררים, 12 יום אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, והחליטו לקחת אחריות, לקום ולעשות מעשה, בלי להמתין לממשלה ובלי להמתין לאף אחד אחר, ולהקים התיישבות ציונית בגולן.

נדבך נוסף הוא קומץ החלוצים שעלו 5 שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים למחנה הסורי הנטוש עלייקה, הקימו את קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), חלוץ היישובים בגולן בפרט ומעבר למה שהיה "הקו הירוק" בכלל.

נדבך נוסף הם הקיבוצים והמושבים, חילונים ודתיים, שעלו בשנים שלאחר שחרור הגולן ליישב את הגולן ולהפוך אותו לישראלי.

נדבך נוסף הם הממשלה והגורמים המיישבים שדחפו את ההתיישבות בגולן ונתנו לה את הגיבוי הממלכתי. בראש ובראשונה ייזכרו לטוב ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. יגאל אלון הוא הראשון שדרש, כבר ב-1968 את סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

נדבך נוסף הם תושבי הגולן שגם מכת פינויים במלחמת יום הכיפורים לא הרתיעה אותם ולא שברה את רוחם. תוך כדי הקרבות הם החלו לעלות חזרה לקומם את היישובים, ומיד יצאו בפעולה לתנופת התיישבות, להקמת קצרין, ליישוב מרכז הגולן השומם, למאבק פוליטי ראשון נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות.

נדבך נוסף הם חלוצי קצרין, בירת הגולן, שהתארגנו לאחר מלחמת יום הכיפורים ועלו לקרקע ב-1977 בשיתוף פעולה חסר תקדים עם הקיבוצים והמושבים בגולן.

נדבך נוסף הוא ועד יישובי הגולן שלאחר ההחלטה על עקירת ההתיישבות בסיני, הבין שכדי להבטיח אחיזה בחבל ארץ, אין די בציונות המעשית ויש צורך בציונות מדינית, יזם את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, חולל מאבק ציבורי למען החוק והחתים מאות אלפי אזרחים על העצומה להחלת הריבונות.

נדבך נוסף הוא צעדו המדיני הנועז של בגין, שנענה למאבק של תושבי הגולן ובעיתוי מתאים הוביל את הכנסת לחקיקת חוק הגולן בשלוש קריאות ביום אחד.

נדבך נוסף הוא מאבקם של תושבי הגולן נגד מסירת הגולן לסורים וחורבן יישובי הגולן ורתימת רובו של עם ישראל למאבק "העם עם הגולן". מול 5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, לא הרכנו ראש והובלנו מאבק מנצח.

נדבך נוסף הוא הרחבת יישובי הגולן בשנים שלאחר עשור של מאבק.

נדבך נוסף הוא חוק יסוד משאל עם, שעליו נאבקנו במשך עשרים שנה, עד חקיקתו הסופית ב-2014.

נדבך נוסף הוא היוזמה שנראתה דמיונית, של צבי האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, לפעולה למען הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. האוזר הקים את היחדה למען הגולן שיזמה ודחפה את המהלך. יבורך ראש הממשלה בנימין נתניהו שהצטרף ליוזמה והפעיל את מאמציו ואת קשריו המדיניים לקידום היוזמה. וכמובן, ראוי לברכה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

ההישג הוא גדול, אך יש עוד מה לעשות כדי לקדם את היעד הציוני של אחיזתנו בגולן, הן במישור הציונות המעשית והן במישור הציונות המדינית.

במישור הציונות המעשית: הכפלת ההתיישבות היהודית בגולן בכלל ובקצרין בפרט ולאחר הפסקה ממושכת – הקמת יישובים חדשים בגולן.

במישור הציונות המדינית: להביא לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב המכירה בריבונות ישראל על הגולן, כדי לעגן את הכרזת טראמפ כך שלא תהיה תלויה ברצונו הטוב (או הרע) של נשיא בעתיד. לשם כך יש לפעול לתמיכה דו-מפלגתית, של הרפובליקאים והדמוקרטים כאחד, בחוק כזה. והשלב הבא – להביא להכרה של עוד ועוד מדינות בריבונות ישראל על הגולן.

עתיד גבולה הנוכחי של ישראל, כשהגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, להיום גבול של שלום. זה יקרה כשגם הסורים ישלימו עם ריבונות ישראל על הגולן. אבל עד שזה יקרה, הם צריכים לעבור שלב מוקדם – השלמה עם קיומה של ישראל.

* גודל השינוי – את גודל השינוי במדיניות האמריקאית, אפשר להמחיש בשני המקרים הבאים.

כאשר ראש הממשלה בגין החליט להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, בדצמבר 1981, הוא עשה זאת במהלך בזק – הביא לכנסת את החוק במפתיע והעביר אותו בשלוש קריאות בו ביום. הסיבה העיקרית לכך, הייתה הרצון להימנע מלחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי בטרם תושלם המשימה.

הנשיא האמריקאי היה רונלד רייגן. הוא השתולל מזעם. ארה"ב יזמה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון (החלטה 497) וכמובן תמכה בה. רייגן הטיל סנקציות על ישראל – השעה את מזכר ההבנה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.

במהלך המו"מ עם סוריה שניהל רבין, הוא הזמין את קרלוצ'י, שר ההגנה האמריקאי, לסיור בגולן, כדי להציג בפניו את הסכנות הגדולות הכרוכות בנסיגה, כדי להצדיק את הסדרי הביטחון עליהם הוא התעקש. קרלוצ'י סירב לבקר בגולן, כי מדובר בשטח כבוש. במקום זאת, הוא צפה על הגולן מתצפית באזור מנרה.

היום נשיא ארה"ב הכריז על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן.

* המשמעות המעשית – ההכרזה האמריקאית על הכרה בריבונות ישראל על הגולן חשובה מאוד מבחינה מדינית, אך יש לה גם השלכות מעשיות.

כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא הצלחתי להשיג משאבים ותרומות מהסוכנות היהודית ומפדרציות יהודיות בארה"ב, כמו עמיתיי. הסיבה לכך הייתה, שאין בארה"ב פטור ממס על תרומות מעבר לקו הירוק, כי על פי החוק האמריקאי מדובר בשטח כבוש. הקושי הזה פגע גם בהשקעות בישראל.

ההכרה בריבונות על הגולן פותחת פתח לתיקוני חקיקה בארה"ב, ברוח הצהרת הנשיא והמדיניות האמריקאית החדשה.

* לעולם – רוסיה הודיעה שלעולם לא תכיר בריבונות ישראל על הגולן. אני לא מתרגש. גם ארה"ב הכריזה כך בעבר.

* שפה זרה – ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן שימחה כל ישראלי שפוי. גם התקשורת, ככל שהספקתי לראות, התייחסה כך לבשורה. אבל ערד ניר הגיע לאולפן אבל וחפוי ראש, נוטף מרירות, ודומה היה כמי שחרב עליו עולמו. והוא נזף בנו, עם כל מיני מילים מוזרות בשפה משונה, כמו "הגולן הוא שטח קבוש" ומיני נפיחוֹת מסוג זה.

* בעד הטוב – אומרים לי: מה אתה מתלהב? הרי מדובר במהלך שנועד לסייע לנתניהו בבחירות. נניח. אולי. אז מה? זה מה שחשוב? גם אם זה נכון – בכל זאת אני מתלהב. אני שמח על הטוב, גם אם הוא נועד לקדם מטרה שאני מתנגד לה. כי בשבילי, ישראל לפני הכל.

* כוחה של סיסמה – כותרת "ישראל היום": "טראמפ עם הגולן". כותרת "ידיעות אחרונות": "ארה"ב עם הגולן". שתי הכותרת הן וריאציה על סיסמת המאבק על הגולן בשנות ה-90, פרי מוחו הקודח והיצירתי של אורי אורבך ז"ל: "העם עם הגולן". סיסמה זו עיצבה את דעת הקהל, ויותר מכך – שיקפה את דעת הקהל, והשפיעה השפעה קריטית על ראשי הממשלה; הייתה זו סיסמת המאבק הציבורי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל את ישראל מאסון לאומי.

* שניהם צודקים – בזה אחר זה התראיינו ביומן הבוקר של "כאן ב'" שני אנשים שאני מעריך מאוד – צבי האוזר, יו"ר היחדה למען הגולן, האיש שיזם והניע את המהלך שהביא להכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן והיום ממנהיגי תל"ם ומועמד "כחול לבן" לכנסת, ויהודה הראל, חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן ועמוד התווך שלה לאורך יובל, שהשבוע יוצאת לאור הביוגרפיה שלו, פרי עטי. הם הציגו שתי עמדות מקוטבות בנושא פיתוח הגולן. בעוד האוזר קרא לאכלוס מאסיבי של הגולן, יהודה דיבר על שמירה על האופי של הגולן כאזור של שטחים ירוקים ופתוחים, שמירה על הטבע וקהילה איכותית. מי צודק? שניהם. אכן, יש לשמור על כל מה שיהודה אמר, אך אני מאמין שהכפלת האוכלוסיה היהודית בגולן יכולה להיעשות בלי לפגוע באותם ערכים. קצרין מונה היום 8,000 איש, והיא בהחלט יכולה וראויה להיות עיר של 30,000 איש. כל אחד מיישובי הגולן יכול להכפיל את עצמו. יש מקום לעוד מספר יישובים בגולן. את כל אלה ניתן לקיים תוך שמירה על אופיה של ההתיישבות בגולן.

* רשלנות עיתונאית – במשך שלושה ימים, בכתבות המסקרות ב-ynet את ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, מופיעה טבלה תחת הכותרת "רמת הגולן במספרים". הטבלה מביכה ברשלנותה. נכתב בה שיש בגולן 32 יישובים יהודיים. אבל בגולן יש 33 יישובים יהודיים. מי נשכח? כנראה שה"תחקירן" נכנס לאתר של המועצה האזורית גולן, וראה שכתוב שיש במועצה האזורית 32 יישובים. מכאן שהיישוב שנשכח הוא קצרין – בירת הגולן, שהיא מועצה מקומית נפרדת. עוד נכתב, שיש בגולן 18,000 תושבים יהודים, מהם 8,000 בקצרין. עוד שגיאה. במועצה האזורית גולן יש 18,000 תושבים יהודים ובמועצה המקומית קצרין – 8,000, ובסך הכל – 26,000.

* קידום מכירות – סקופ! העיתוי של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן לא נובע מקרבה לבחירות, אלא נועד לקידום מכירות של ספרי: יהודה הראל – ביוגרפיה.

* גב הספר – השבוע יוצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". וכך נכתב על גב הספר:

לא רבים יודעים מיהו יהודה הראל, אף כי יהודה, גיבורה של הביוגרפיה הזאת, הוא מהיחידים בבני דורו אשר שינו את דיוקנה של הארץ, קבעו את גבולותיה, הפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל.

יהודה הוא מהפכן בעל מזג ייחודי: רתום כל כולו למטרה ובה בעת נהנה מאוד מן הדרך. בין הצלחותיו אפשר למנות את "הקיבוץ החדש" ו"חוק הגולן", אולם בהצלחותיו רואה יהודה רק את קצה הקרחון של הכישלון.

הראל הוא האלמוני בין אנשי המעשה, המוח היוצר והפועל מאחורי הקלעים. הביוגרפיה שלו היא הזדמנות להביט בחיינו שלנו מבעד לעיניו של רומנטיקן מפוכח במיוחד.

הסופר, אורי הייטנר, מראשי המתיישבים בגולן, פובליציסט, היסטוריון ומחנך, ייחד שנים רבות למחקר מפעליו של הראל. הייטנר נמנה אמנם עם מעריציו של יהודה, אך אינו מעלים עין מחולשותיו ומפגמיו. כתיבתו הכנה והאינטימית חושפת בפנינו אישיות ייחודית, הנעה בחיוניות בין ודאות לספקנות עמוקה.

"מעטים האנשים בדורנו שחוללו מהפכה של ממש. יהודה הראל אחראי לשתיים: ההתיישבות בגולן והשינוי העמוק בתנועה הקיבוצית. הקורא בביוגרפיה של יהודה הראל, יהיו עמדותיו הפוליטיות אשר יהיו, ימצא בה מדריך מפורט למהפכן ההומניסט".

ירון לונדון.

* רפי איתן צדק – בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הכריז שר החוץ שמעון פרס: תמו מאה שנות טרור.

11 שנים קודם לכן, אמר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן: נכונו לנו עוד מאה שנות טרור.

דבריו של פרס עוררו התלהבות גדולה. דבריו של רפי איתן עוררו כעס וביקורת עצומה.

היום, 26 שנים אחרי הצהרתו של פרס ו-37 שנים אחרי הצהרתו של איתן, ברור לנו מי צדק. זאת, למרות שאיתן מאוד מאוד מאוד היה רוצה, כמו כולנו, שהצדק יהיה בפיו של פרס.

רפי איתן דיבר מתוך המציאות. הוא היה אדם בעל מעוף, דמיון יוצר, אופטימיות, אך היה נטוע בשתי רגליו על קרקע המציאות הישראלית והמזרח תיכונית, והיטיב לנתח אותה בריאליות מפוכחת, כמעט אכזרית.

מתוך ריאליות זאת, הוא הקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, ותרומתו הייתה אדירה.

הערכתי מאוד את כניסתו לפוליטיקה בראש מפלגת הגימלאים. הוא היה אז איש עסקים מצליח, בעל עסקים בינלאומיים, איש אמיד, שהחליט בגילו המבוגר לעזוב הכל ולהקדיש את השנים הבאות למצוקות החברה הישראלית ובעיקר למצוקתם של הזקנים, בוני הארץ ומייסדי המדינה. אולם הוא לא בנה מפלגה ורשימה, אלא נענה לבקשה והוצנח לעמוד בראש רשימה… לא הכי איכותית, מה שגרם לכישלונו הפוליטי.

הכרתי אישית את רפי איתן, שבתו יעל היא חברת קיבוץ אורטל וחברה אישית קרובה שלי. הוא היה אחד האנשים החכמים, המבריקים והיצירתיים ביותר שהכרתי, וכל שיחה אתו הייתה חוויה אינטלקטואלית.

יהי זכרו ברוך!

* חמוץ ונרגן – ארבע שנים התחמק נתניהו מכל ראיון, סירב לכל הבקשות והתחינות של כלי התקשורת לראיין אותו. לפתע, בלחץ הבחירות, הוא הודיע מעכשיו לעכשיו שהוא בא לראיון בערוץ 12. מיד שונו כל התכניות כדי לתת לו זמן לראיון ככל שירצה. ובצדק, זה שיקול דעת עיתונאי מוצדק.

הגיע נתניהו לאולפן חמוץ ונרגן, מתבכיין על הראיון ה"מלטף" לגנץ (שקר וכזב), ולאורך כל הראיון התבכיין על התקשורת, על הערוץ, על המגישים.

בדמגוגיה מסיתה שוב ושוב קשר בין גנץ לטרור ("יקים ממשלה עם המפלגות התומכות בטרור").

חזר על השקר כאילו ראשי "כחול לבן" תמכו בהסכם הגרעין האיראני.
חזר על השקר כאילו הם התנגדו לגדר עם מצרים.
זלזל בכתב החשדות החמור מאוד נגדו, כולל באשמת שוחד.

ואח"כ הוא מצפה שהצופה יאמין למה שהוא אומר בנושא הצוללות?

גם בנושא הזה הוא היה מאוד לא משכנע.
בעקבות דבריו, ברור ביתר שאת שיש כאן שאלות קשות מאוד, שחייבות להיחקר ואין לי ספק שהן תחקרנה. אגב, בניגוד למה שהוא אמר – מדובר בחשדות חדשים שלא נבדקו.

צפיתי שעה ארוכה בראיון עם ראש הממשלה שלי והתביישתי.

* השאלה שלא נשאלה – הרבה שאלות מהותיות וחשובות מראייניו של נתניהו לא שאלו אותו. איני מלין עליהם, כי בכל זאת אין בידיהם זמן בלתי מוגבל. אבל אף שאלה על היחלצותו הבלתי נלאית להצלת התועבה הכהניסטית?

* תכנית איילת שקד – להפוך את השופטים לשפוטים (של הפוליטיקאים).

* איך שגלגל מסתובב – חתירתה של איילת שקד להכפפת בית המשפט למערכת הפוליטית נובעת מאשליה שלעולם חוסן, והיא תמיד תהיה הרוב. היא אינה לוקחת בחשבון את האפשרות, שהיא עלולה למצוא את עצמה במיעוט, ואיני בטוח שבמצב כזה היא תרצה לראות בבית המשפט שלוחה של הרוב הפוליטי.

* למה אתה מגן על בית המשפט? – שואלים אותי: איך זה שאתה, ששנים רבות כתבת אינספור מאמרים נגד המשפטיזציה ונגד האקטיביזם השיפוטי, מגן כך על בית המשפט?

זאת עמדתי בנושא: בראש ובראשונה, יש לעמוד על היותה של ישראל מדינת חוק; מדינה שבה הכל כפופים לחוק והכל שווים בפני החוק. יש לכבד את מערכות החוק והמשפט, לא לפגוע בהן, לא להשתלח בהן, לא להסית נגדן ובוודאי לא לטפול עליהן תיאוריות קונספירציה, תפירת תיקים וכד'.

יש לנהל מלחמת חורמה בשחיתות, לא לתת לה לגיטימציה – ולא רק בשחיתות פלילית, אלא בהשחתת המידות וסיאוב, בלי לתת להם שמות חיבה כמו "נהנתנות", שהיא כביכול לגיטימית.

יש לשלול את הגישה על פיה הדמוקרטיה כולה מתבססת רק על "רצון העם", וכל מה שהוא לכאורה רצון העם (כלומר כל מה שרוצה המנהיג שהצליח להרכיב קואליציה) לגיטימי. דמוקרטיה מחייבת איזונים ובלמים, כדי להבטיח שתהיה מדינת חוק, שתבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט. מערכת משפט חזקה היא חלק מאותם איזונים ובלמים.

אין זה אומר שמערכת המשפט חסינה מביקורת, כפי שאין זה אומר שהיא חפה משגיאות. למיטב הכרתי, מערכת המשפט בדור האחרון, ובעיקר בית המשפט העליון, שגתה רבות באקטיביזם שיפוטי, בהתערבות שאינה במקומה בנושאים פוליטיים, פגעה במערך האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות, וכתוצאה מכאן פגעה במעמד בית המשפט וחיזקה את מתנגדי מדינת החוק.

לא הכל שפיט. מלוא כל הארץ – לא רק משפט. כמו שיש לרסן כל כוח – כך גם את כוחו של בית המשפט, ובראש ובראשונה, עליו לרסן את עצמו.

חשוב להבהיר, שהעובדה שאנשים רבים כמוני נעמדים כחומה בצורה להגן על המערכת המשפטית, שעה שראש הממשלה החשוד בפלילים מנהל נגדה מלחמת חורמה – אינה אומרת שהפכנו לחסידים שוטים של בית המשפט, שחזרנו בנו מן הביקורת על האקטיביזם ושאיננו חותרים לשינוי ולרפורמות.

שר המשפטים דניאל פרידמן הציע רפורמות ראויות, שעם רבות מהן הסכמתי, אך ממשלה שהעומד בראשה היה אולמרט – עבריין מושחת, לא הייתה כשירה להוביל רפורמה כזאת, כי לא באה לנושא בידיים נקיות. הוא הדין בממשלה בראשות נתניהו.

אולם יש מקום לשינוי. ומן הראוי שיהיה זה שינוי בהסכמה. לאחר הבחירות יש להקים פורום פסגה של שלוש הרשויות, בראשות שלושת ראשי הרשויות – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון, שיגבשו יחד הסכמות על אופן האיזונים והבלמים הראוי לדמוקרטיה המבוססת על הפרדת רשויות. יש לגבש הסכמה באילו מקרים ראוי שבית המשפט יתערב; לדעתי, רק כאשר מדובר בפגיעה אקוטית בזכויות האזרח. יש לגבש הסכמה באיזה אופן עליו להתערב – למשל מה ההרכב המינימלי שמוסמך לדון בפסילת חוק ובאיזה רוב הוא רשאי לפסול חוק. יש לגבש הסכמה על פסקת התגברות של הכנסת – באיזה רוב רשאית הכנסת להתגבר על פסילת חוק (ודאי שלא 61 ח"כים. זאת בדיחה). יש לבחון את שיטת בחירת השופטים, אך זו צריכה להיות מאוזנת, הכוללת את נציגי שלוש הרשויות. יש גם לבחון כיצד מחזקים את הכנסת, שהיום נשלטת למעשה בידי הממשלה, ובכך נפגעת הפרדת הרשויות.

אני משוכנע שניתן להגיע להסכמות ולעגן אותן בחקיקה. לשם כך יש צורך ברצון טוב, בהבנה שיש צורך בשינוי ובכך שהמנהיגים ייגשו לתהליך כזה בידיים נקיות.

* עדיף D9 – החוליגן הכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, איתמר בן גביר, שעלול להיות חבר בוועדה למינוי שופטים, אמר בראיון ל"ישראל היום" שהוא לא רוצה לעלות על בית המשפט ב-D9 אלא להציף אותו ב-15 שפטלים. עדיף D9.

* הלך הזרזיר אצל עורב – מי קפץ להגן על תשדיר הביבים של נתניהו; הלעג על צלקות פציעתו של אמנון אברמוביץ'? באופן לא מפתיע – רוגל אלפר. לא רק תמיכה – היה זה פשקוויל הערצה לתעמולה של נתניהו, בזכות אותו תשדיר.

וזה ממש לא מפתיע. כי תחביבו של אלפר הוא לבזות את חללי צה"ל, המשפחות השכולות, נכי צה"ל ופצועי המלחמות; לנוד להם, ללעוג להם, לבוז להם, לשמוח לאידם.

רק יום קודם לכן הוא פרסם פשקוויל שטנה ונאצה נגד נכה צה"ל זיו שילון.

והוא מצא שותף.

* ראש קטן – יאיר קטן פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו הסביר מדוע לא ילך לקלפי. המוטיב החוזר במאמרו הוא "נמאסתם עליי". והניסוח המובלע בין השורות הוא "הכל אותו חרא". וקיבלתי הודעה מפי פעיל ותיק במפלגת העבודה, שעמד בראש תנועת נוער ואף התמודד בעבר על מקום בכנסת, שתומך ברעיון הזה ואף הוא מחרים את הבחירות.

הצעד שלהם הוא בריחה מאחריות, אבל למעשה המשמעות שלו היא שהם אחראים על כל דבר רע שיקרה כאן, כיוון שנטשו את הניסיון לקדם את מה שטוב בעיניהם. למעשה, בהחרמת הבחירות, כאילו הם נתנו את קולם לעופר בן גביר ואיתמר כסיף.

* מיתות משונות – בחדשות 12 הופיעה כיתובית: מיתות החמאס (במקום מיטוט).

* הבנת הנקרא – אם יורשה לי לא להצטנע – לאחר קריאת המגילה בפורים באורטל, ניגשה אליי אורחת שביקרה באורטל, ואמרה לי: אתמול הייתי בקריאת מגילה בבית הכנסת ולא הבנתי כלום. היום הייתי בקריאה שלך והבנתי הכל.

* קצת שקט בבקשה – אסף, בני החייל, הלך לקריאת מגילה. הרשו להם להרעיש רק בהמן הראשון והאחרון. ואללה?! תנו לצה"ל לנצח!

          * ביד הלשון

כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי – מה הקשר בין הביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" לפורים?

משמעות הביטוי הוא החלטה מודעת לקחת סיכון גדול.

המקור לביטוי הוא מגילת אסתר. מרדכי מודיע לאסתר (באמצעות שליחיה) על התכנית להשמיד את כל היהודים, ומצפה ממנה למהר ולהשפיע על אחשוורוש להעביר את הגזירה. היא מסבירה לו, שאם תיכנס אליו ללא הזמנה, אם לא ירצה בבואה – דינה מוות. הוא משיב לה שלרגע הזה הגיעה למלכות, כלומר כל המהלך לא היה שווה, אלא לרגע הזה שבו ניתנת בידיה האפשרות להציל את עם ישראל.

תשובתה של אסתר היא נקודת המפנה העיקרית במגילה – הרגע שבו היא מתעשתת, תופסת מנהיגות, וזו תשובתה אליו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".

המשמעות של דבריה, היא: אני בוחרת לקחת סיכון ולעשות את המעשה, יהיה מחירו אשר יהיה.

בחלק מן הקהילות נהוג לקרוא את המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" בנגינה של מגילת איכה, שאותה אנו קוראים בתשעה באב.

וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו – בתכנית מיוחדת לפורים ב"כאן ב'", שוחחו יגאל גואטה ואמילי עמרוסי על מגילת אסתר, והתעכבו על ציטוט מפסקת הסיום של המגילה, המתאר את מרדכי היהודי: "וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו", ועל שאלות של רוב ומיעוט, ושאף מנהיג אינו יכול להיות מקובל על כל העם, אפילו מרדכי וכד'. גם מאיר שלו, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כתב זאת.

בכך המשיכו שלו, גואטה ועמרוסי את מסורת המדרש לפסוק הזה עוד מן המשנה, מסכת מגילה, שבה נאמר: "לרוב אחיו ולא לכל אחיו: מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". ומאז ועד היום עוד כהנה וכהנה הרחבות ופירושים ברוח המדרש הזה.

היופי של מדרש הוא נטילת פסוק ופירושו באופן שמתאים למסר שאנו רוצים להנחיל. במקרה זה, למשל, על הכרעת רוב; על כך שעל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב, או על המחויבות של מנהיג לכל העם ולא רק לרוב שתמך בו וכן הלאה.

אולם מן הבחינה הלשונית גרידא, משמעות המילה "רוב" שונה. נלך מספר פרקים אחורה במגילה, להתייעצות של המן עם מקורביו, מה לעשות במרדכי המסרב להשתחוות לו. הוא פותח את ההתייעצות בתיאור הטוב שממנו הוא נהנה, ואיך כל הטוב הזה אינו שווה לו, כאשר מרדכי היהודי אינו משתחווה לו. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". מה פירוש "וְרֹב בָּנָיו"? האם הוא סיפר להם רק על שמונה מתוך עשרת בניו? הרי הוא התהדר בריבוי, בשפע ובעושר.

המילה "רוב" כאן, אין פירושה למעלה מ-50% בהצבעה, אלא ביטוי לשפע. כאשר המן מספר על רֹב בָּנָיו, הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכך גם מרדכי. כאשר המגילה מתארת כיצד הוא עלה לגדולה, היא מציינת את היותו רצוי על אחיו הרבים; כלומר מלבד הגדולה לה זכה כמשנה למלך האימפריה, הוא גם היה המנהיג הנערץ על המוני היהודים.

השימוש במילה "רוב" לתיאור שפע קיים גם בעברית של ימינו, בביטויים כמו "רוב ברכות", "רוב תודות", "מקשיב רוב קשב" וכו'.

* "חדשות בן עזר"

נדבך חשוב באחיזתנו בגולן

ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן היא בשורה גדולה וחשובה למדינת ישראל; בשורה היסטורית. היא מהווה נדבך נוסף בפעולות שהפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל. ללא היסודות וללא כל הנדבכים שהונחו לאורך השנים, ההישג הזה לא היה קורה. לא הגיע פתאום קוסם ועשה "הוקוס פוקוס". וביום הזה חשוב שנזכור ונזכיר את כל הנדבכים שקדמו.

החלו בכך נציגי הקיבוצים ביישובי המועצה האזורית גליל עליון שהתכנסו בגדות המופגזת, במבניה המחוררים, 12 יום אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, והחליטו לקחת אחריות, לקום ולעשות מעשה, בלי להמתין לממשלה ובלי להמתין לאף אחד אחר, ולהקים התיישבות ציונית בגולן.

נדבך נוסף הוא קומץ החלוצים שעלו 5 שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים למחנה הסורי הנטוש עלייקה, הקימו את קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), חלוץ היישובים בגולן בפרט ומעבר למה שהיה "הקו הירוק" בכלל.

נדבך נוסף הם הקיבוצים והמושבים, חילונים ודתיים, שעלו בשנים שלאחר שחרור הגולן ליישב את הגולן ולהפוך אותו לישראלי.

נדבך נוסף הם הממשלה והגורמים המיישבים שדחפו את ההתיישבות בגולן ונתנו לה את הגיבוי הממלכתי. בראש ובראשונה ייזכרו לטוב ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. יגאל אלון הוא הראשון שדרש, כבר ב-1968, את סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

נדבך נוסף הם תושבי הגולן שגם מכת פינויים במלחמת יום הכיפורים לא הרתיעה אותם ולא שברה את רוחם. תוך כדי הקרבות הם החלו לעלות חזרה לקומם את היישובים, ומיד יצאו בפעולה לתנופת התיישבות, להקמת קצרין, ליישוב מרכז הגולן השומם, למאבק פוליטי ראשון נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות.

נדבך נוסף הם חלוצי קצרין, בירת הגולן, שהתארגנו לאחר מלחמת יום הכיפורים ועלו לקרקע ב-1977 בשיתוף פעולה חסר תקדים עם הקיבוצים והמושבים בגולן.

נדבך נוסף הוא ועד יישובי הגולן שלאחר ההחלטה על עקירת ההתיישבות בסיני, הבין שכדי להבטיח אחיזה בחבל ארץ, אין די בציונות המעשית ויש צורך בציונות מדינית, יזם את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, חולל מאבק ציבורי למען החוק והחתים מאות אלפי אזרחים על העצומה להחלת הריבונות.

נדבך נוסף הוא צעדו המדיני הנועז של בגין, שנענה למאבק של תושבי הגולן ובעיתוי מתאים הוביל את הכנסת לחקיקת חוק הגולן בשלוש קריאות ביום אחד.

נדבך נוסף הוא מאבקם של תושבי הגולן נגד מסירת הגולן לסורים וחורבן יישובי הגולן ורתימת רובו של עם ישראל למאבק "העם עם הגולן". מול 5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, לא הרכנו ראש והובלנו מאבק מנצח.

נדבך נוסף הוא הרחבת יישובי הגולן בשנים שלאחר עשור של מאבק.

נדבך נוסף חוק יסוד משאל עם, שעליו נאבקנו במשך עשרים שנה, עד חקיקתו הסופית ב-2014.

נדבך נוסף הוא היוזמה שנראתה דמיונית, של צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, לפעולה למען הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. האוזר הקים את היחדה למען הגולן שיזמה ודחפה את המהלך. יבורך ראש הממשלה בנימין נתניהו שהצטרף ליוזמה והפעיל את מאמציו ואת קשריו המדיניים לקידום היוזמה. וכמובן, ראוי לברכה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

ההישג הוא גדול, אך יש עוד מה לעשות כדי לקדם את היעד הציוני של אחיזתנו בגולן, הן במישור הציונות המעשית והן במישור הציונות המדינית.

במישור הציונות המעשית: הכפלת ההתיישבות היהודית בגולן בכלל ובקצרין בפרט ולאחר הפסקה ממושכת – הקמת יישובים חדשים בגולן.

במישור הציונות המדינית: להביא לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב המכירה בריבונות ישראל על הגולן, כדי לעגן את הכרזת טראמפ כך שלא תהיה תלויה ברצונו הטוב (או הרע) של נשיא בעתיד. לשם כך יש לפעול לתמיכה דו-מפלגתית, של הרפובליקאים והדמוקרטים כאחד, בחוק כזה. והשלב הבא – להביא להכרה של עוד ועוד מדינות בריבונות ישראל על הגולן.

עתיד גבולה הנוכחי של ישראל, כשהגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, להיום גבול של שלום. זה יקרה כשגם הסורים ישלימו עם ריבונות ישראל על הגולן. אבל עד שזה יקרה, הם צריכים לעבור שלב מוקדם – השלמה עם קיומה של ישראל.

* "שישי בגולן"