הכסף יענה את הכל?

שבועות אחדים טרם עקירת יישובי חבל ימית ומפרץ שלמה, ניסתה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ליצור קמפיין שיחולל הלם תודעתי – "הקמפיין הסעודי". בגיליונות השבת של העיתונים הגדולים פורסמה מודעה על גבי עמוד שלם, עם תמונה של פייסל, מלך סעודיה, ותחתיו ערימה של דולרים. הייתה זו פנייה לאזרחי ישראל, בה מקונן פייסל על הדם והכסף הרב שנשפכו לשווא במלחמות בין ישראל לערבים. במקום להשקיע את הכסף במלחמות, הוא מציע לכל אזרח ישראלי שיעזוב את הארץ סכום של חצי מיליון דולר. למודעה צורף מספר טלפון של נציגו. היה זה מספר במשרדי קשר-בראל, משרד הפרסום שעבד עם התנועה. ההנחה הייתה שרבים יענו למודעה. ואכן, אלפי אזרחים, ובהם קיבוצניקים, כפי שיהודה הראל, ממנהיגי התנועה, מקפיד לציין, התקשרו למשרד, עד שלא נותרה ברירה אלא להוסיף סוללת טלפניות. השלב הבא של הקמפיין עתיד היה לכלול מודעות בתגובה להצעתו של פייסל, ובהן תמונות ראשי המתיישבים הנאבקים בנסיגה, תחת הכותרת "אני טמבל". החתומים אמורים היו להסביר שהם דבקים בארצם ולא יעזבוה בעד שום סכום כסף. לאחר מכן תוקם תנועה ציבורית של "טמבלים". אך בטרם הספיקו ליישם שלב זה, התבצעה הנסיגה והיישובים נעקרו.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות תגובתו של יו"ש (אני מודה שאין לי הערכה רבה לאנשים שמתחבאים מאחורי פסבדונים, ואינם מסוגלים לעמוד בשמם המלא מאחורי דבריהם) על מאמרי בנושא עקירת גוש קטיף. עיקר המסר שלו הוא: מה הם מתלוננים? אלו פיצויים אדירים הם קיבלו! איזה עשירים הם נהיו! "ראוי שתגיעו לחוות שקמים, תעלו לקברו של אריק שרון, תתפללו לעילוי נשמתו".

איני יודע מיהו יו"ש, אך כחבר קיבוץ התביישתי לקרוא חבר קיבוץ שסבור שמתיישבים שמפעל חייהם נחרב, הם גורשו מן הבית שבנו, נושלו מאדמתם ונעקרו מחבל הארץ שהפריחו את שממותיה צריכים להודות למי ששפך עליהם כסף. איך קיבוצניק מסוגל לכתוב דברים מרושעים כאלה? איזו בושה. איזה אובדן מצפן, איזה אובדן מצפון, איזה אובדן ערכים, איזה אובדן דרך. איזה היפוך ערכים – עצם המחשבה שמתיישבים ישמחו על חורבן יישוביהם בעבור חופן דולרים. איני יודע מיהו יו"ש, אבל כנראה שעולם הערכים המעוות שלו והמוסר הדקדנטי שלו הוא כמתואר בפי קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל.

בימים הקשים של שנות התשעים, כאשר חרב העקירה והחורבן הונפה מעל ראשינו – תושבי הגולן, גם לנו זרקו את דברי האיוולת המרושעים, על כך שאין לנו על מה להלין הרי נקבל כאלה פיצויים… אבל אין סכום כסף בעולם שהיה גורם לחבריי ולי להסכים לעקירה. אני מניח שקשה לאדם כמו יו"ש להבין סולם ערכים כזה. טוב, כנראה שאנחנו באמת טמבלים.

ועתה, כמה התייחסויות עובדתיות לדברים שכתב יו"ש. ראשית, הוא כתב על הפיצויים המוגדלים, אבל האמת היא, כפי שקבעה גם וועדת החקירה של הכנסת, וגם התומכים הנלהבים ביותר של העקירה בוועדה היו שותפים לה, היא שהמדינה נהגה בצורה מופקרת כלפי העקורים שנזרקו לבתי מלון ולקח לחלקם עשר שנים להגיע לבית נורמלי. שנית, יש לזכור שגם הפיצויים שקיבלו העקורים נכפו על הממשלה בידי בג"ץ. הממשלה התכוונה לתת להם פרוטות.

יו"ש כותב שבגין הקים "בחטא" את גוש קטיף כדי לפצות את הימין על עקירת חבל ימית. זו בורות מוחלטת. חבל הארץ שבגין הורה להקים עבור המתיישבים היה "חבל שלום" בחבל הבשור שבנגב המערבי. גוש קטיף לא הוקם בידי בגין, אלא בידי ממשלת המערך. הראשון שהציע להקים את היישובים היה יגאל אלון שהביא את הצעתו להחלטת ממשלה במאי 1968. תכניתו לא התקבלה. בדברי ההסבר לתכנית הוא כתב: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בלִבָּהּ של עזה".

ב-1971 הגה אלוף פיקוד הדרום אריק שרון את תכנית "חמש האצבעות". כוונת התכנית הייתה לקטוע את הרצף הערבי בחמש שלוחות של התיישבות יהודית, מהתוחמת הצפונית שבצפון רצועת עזה ועד חבל ימית בדרום. הוא הזמין לסיור את ועדת השרים להתיישבות בראשות ישראל גלילי והציג להם את תכניתו. גם סגן ראש הממשלה יגאל אלון הצטרף לסיור. הם התלהבו מהרעיון ועל פי עדותו של שרון "עיניהם נצצו".

ואכן, בחלוף שנתיים התכנית החלה לקרום עור וגידים. הגוש קם בפועל ב-1973, עת הוקמה היאחזות הנח"ל קטיף, שאוזרחה בראשית 1977 והוקם בה המושב נצר חזני.

כאשר רבין הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, בנאום שנשא בכנסת חודש לפני הרצח, הוא כלל בהם את גוש קטיף, ואף הביע תקווה שגושי התיישבות כאלו יוקמו גם ביהודה ושומרון.

אכן, בגוש קטיף קמו שני יישובים של עקורים מחבל ימית – עצמונה ואלי סיני, אך לא הייתה זו יוזמתו של בגין, אלא יוזמתם של העקורים, שבחרו להמשיך במעשה חלוצי גם אחרי המכה שקיבלו. עקורי עצמונה הקימו בגוש קטיף את בני עצמון. וגם אחרי עקירתם מגוש קטיף, לא פסה מהם רוח החלוציות. היישוב התפצל לשניים – מחציתו התיישבה בחולות חלוצה ומחציתו בשומריה. שרידי קיבוץ שומריה התפנו מיישובם – אוי לבושה, תמורת פיצויים. עקורי עצמונה הפריחו את השממה שהותירו.

ועל אדמות בני עצמון הוקם בסיס של הג'יהאד האיסאלמי, שממנו שוגרו לאורך השנים מטחי רקטות רבים לעבר אזרחי ישראל. וזאת תמצית סיפורה של "ההתנתקות".

* "הזמן הירוק"

מה שכח יהודה שלם

במאמרו "המדרון החלקלק: כך התפוגג השמאל הציוני", כתב ד"ר יהודה שלם שמרטין בובר נפגש עם טרומן וניסה להשפיע עליו לא לתמוך בהקמת מדינת ישראל. לא היה ולא נברא. מי שנפגש עם טרומן ברוח זו היה יהודה לייב מאגנס ולא בובר. אמנם השניים היו חברים ב"ברית שלום", אך תנועה זו התפרקה 15 שנה לפני המועד המדובר. בובר היה רחוק מעמדותיו הקיצוניות של מאגנס.

החיבור שעושה שלם בין בובר למפא"י מלאכותי. ברית שלום ומפא"י היו תנועות יריבות. ברית שלום הייתה אופוזיציה לדרך של מפא"י.

השפל בהידרדרות תנועת העבודה, בהצגתו של שלם, הוא עקירת היהודים מרצועת עזה. הוא רק שכח, כנראה, שהממשלה שעקרה את גוש קטיף הייתה ממשלת הליכוד, בראשות מנהיג הליכוד אריק שרון ובתמיכתו של ראש הממשלה הנוכחי, אף הוא מן הליכוד.

* "מקור ראשון"

צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

ההתנתקות: פוסט מורטם

"מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג'בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?" שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את "ההתנתקות", שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה דבקים בתמיכתה בה.

לא, איני מתגעגע לג'בליה ושאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל-בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית, ורוב התעסוקות שלנו היו באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' ("עזה ויריחו תחילה"), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו"ש, גם במבצע "חומת מגן" לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של "חומת מגן" גויסנו בצו 8 לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי הייתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.

האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?

אז מה הייתה, בעצם, ההתנתקות? היא הייתה שלושה דברים. א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את "התוחמת הצפונית", היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא "רציני והולך עד הסוף". ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו"ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו הייתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה "להכניס את סוגיית יו"ש לפורמלין").

המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי – חקלאי וקהילתי – לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה, שמפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם. מחיר של קרע כבד בעם. ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון שנבחר עם אג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב" פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ומנחם אלון שהתנגדו ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.

באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב? הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.

מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב"ג, תל-אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות, וישראל הבליגה זמן רב. וכשיצאה סוף סוף להגיב במבצע "עופרת יצוקה" "העולם" כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באיבו וקיבלנו בתמורה את עלילת ג'ונסטון. וממש לא התנתקנו מרצועת עזה; העולם וגורמים בישראל עדין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי… רצועת עזה לא הפכה לסינגפור אלא לישות טרוריסטית (ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש"פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות). חמאס ותושבי הרצועה, המירו את המאבק נגד "הכיבוש" למאבק בעד "השיבה", כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו לראשונה הכירה ארה"ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. וגם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. ולא בידי אובמה שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת (שאותם הם דחו כמובן), שבו, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.

תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 14.8.19

* אחריות – איני שותף לביקורת בימין על החלטותיהם של ראש הממשלה וצמרת המשטרה בנוגע להתנהלות בהר הבית ביום המיוחד שבו נפגשו תשעה באב עם חג הקורבן. ברמה הרגשית אני יכול להבין את המבקרים, אך מנהיגות נדרשת לקבל החלטות אחראיות, לא רגשיות. ולדעתי, כאלו הן ההחלטות שהתקבלו.

ההחלטה לאפשר ביקור יהודים בהר הבית אך לא לאפשר זאת בשעת התפילה המוסלמית, נועדה למנוע פיצוץ אלים, שקשה לאמוד את גודלו ונפיצותו. ההפרדה הזאת היא החלטה נכונה ואחראית. והעובדה שלאחר התפילה נפתח הר הבית ליהודים, למרות ההתפרעויות, גם היא החלטה נכונה, כי כניעה שמקרינה חולשה מעודדת אלימות.

ההחלטה העקרונית הייתה מידתית, אחראית ונכונה, וכך גם ההחלטה האופרטיבית להסמיך את מפקד המחוז לקבל את ההחלטות בשטח. וגם החלטותיו היו נכונות ואחראיות.

סוגיית הר הבית היא חבית אבק שריפה, ואסור לתת לפירומנים להשליך לתוכה גפרורים בוערים.

* כפיה חילונית – החלטת בית המשפט לאסור קיום אירוע לציבור החרדי בעפולה בהפרדה בין נשים וגברים שגויה, ומהווה כפיה חילונית. האיסור לאפשר לקבוצת מיעוט לנהוג על פי דרכה באירוע חריג ביותר במרחב הציבורי, משמעותה הדרתו מן המרחב הציבורי. המרחב הציבורי אינו שייך רק לי, אלא גם לו. ומן הראוי שנלמד לחיות יחד, ולכבד ולאפשר גם לאחר לנהוג כדרכו.

אני יודע שמיד יקפצו, שזה יתחיל כאן וייגמר ב… הדמגוגיה הפחדנית הזאת לא מפחידה אותי. אני סבור שאנו, הרוב (והרוב הזה כולל את רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי) יכולים להרשות לעצמנו הגינות כלפי המיעוט. דמוקרטיה נבחנת בסובלנותה למיעוט.

לזכותו של בית המשפט ייאמר, שהוא פסק בהתאם להחלטת הממשלה. את החלטת הממשלה בנדון ראוי לשנות – שינוי שיהיה ברור בו שהמרחב הציבורי הוא מעורב ופתוח לגברים ולנשים ללא כל הפרדה, אך ניתן בו הפתח לאפשר מפעם בפעם לציבור החרדי לנהוג בו אחרת.

* התווכחתי וכיבדתי – במשך כעשור ניהלתי את המתנ"ס האזורי בגולן, שאחת משלוחותיו – בחיספין, היא שלוחה דתית. והמתנ"ס פעל גם ב-32 היישובים ששבעה מהם דתיים. ובשלוחה הדתית היו לעתים אירועים רק לנשים, ובאחד היישובים – קשת, כל האירועים היו בהפרדה. ברמה העקרונית ובפרשנות היהדות, לאורך כל התקופה התווכחתי עם חבריי הדתיים על הנושא, והם ידעו היטב שאני רואה בהפרדה דבר גרוע מאוד. אך תמיד כיבדתי ואפשרתי לנהוג על פי בחירתם, ומעולם לא חשבתי לנצל את כוחי למנוע זאת מהם.

אגב, אין ערבי נשים (וקצת ערבי גברים) בחברה החילונית?

* בקשה אישית – אני פונה אליכם, האנשים התומכים בפסיקת בית המשפט בנושא התכנסות החרדים בעפולה, באופן אישי. אנא מכם! אל נא תוסיפו להשתמש בססמה "חיה ותן לחיות". תודה מראש!

* כמו איראן? – יאיר לפיד הוציא ציוץ תמיכה בפסיקת בית המשפט שאסר מופע בהפרדה לציבור החרדי בעפולה. בסדר, דעותינו שונות, ואין בעיה במחלוקת. אולם יש בעיה חריפה במשפט הסיום של ציוצו: "כאן זה לא איראן". המשפט הזה הוא דמגוגיה צרופה.

מה הבעיה באיראן? שיש שם מוסלמים אדוקים? כאלה יש גם בישראל. הבעיה באיראן היא הכפיה הדתית. אילו הייתה פסיקה המחייבת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, היה מקום להשוואה לאיראן. אולם כאן המקרה הפוך – כפיה על החרדים לנהוג שלא על פי מנהגם. או אם לדייק יותר – הדרתם מן המרחב הציבורי כל עוד הם מתעקשים לחיות על פי דרכם.

* לא ראוי להיות שר – מותר לשר לחלוק על ראש הממשלה, לבקר אותו. רצוי שהממשלה לא תהיה מקבץ של יסמנים, כמו שרי הליכוד. מכאן ועד ההשתלחויות הגסות ושלוחות הרסן של סמוטריץ' נגד ראש הממשלה שבה הוא מכהן רב המרחק. מן הראוי היה שיפוטר.

אך חמורים לאין ערוך יותר מדבריו נגד נתניהו, דברי הבלע שאמר נגד בית המשפט. שר בישראל, אדם שאמור לשמש דוגמה לאזרחים (גם באופן שבו יש לקבל החלטת בית משפט שאנו מתנגדים לה) אינו בוחל במילים של ביזוי וזילות בית המשפט. איש כזה אינו ראוי להיות שר.

סמוטריץ' הוא קנאי פנאטי. אין מקומם של קנאים כמותו בממשלה.

* מריבה ילדותית – המריבה הילדותית בין סמוטריץ' ליאיר נתניהו, אופיינתי לטרלול האוחז בנו. סמוטריץ' מתבטא בביריונות ואלימות שאינה הולמת שר, משתלח בראש הממשלה באופן שאינו הולם שר, כל התנהגותו מתאימה יותר לבריון של מצעד הבהמות ולא לשר בממשלת ישראל. ותגובת נער התפנוקים ילדותית לא פחות. "תזכור מי הייתה שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות" הוא סונט בסמוטריץ', ושוכח מי היה ראש הממשלה שהשרה כפופה אליו והוא נושא באחריות להחלטותיה, כמו להחלטות כל השרים (שהוא מתנאה בהישגיהם ובורח מאחריות על שגיאותיהם וכישלונותיהם).

* סתירה פנימית – המלצת היועמ"ש לפסול את מועמדותם של הכהניסטים ברוך מרזל וגופשטיין ולאשר את מועמדותו של הכהניסט בן גביר היא שגויה ואינה קוהרנטית. בן גביר?! מועמד לכנסת?!

* מרצ עם אקיבוש – מועמד מספר 10 במרצ התראיין ליומן הבוקר ב"כאן ב'" ושב והציע לנו בטרחנות, את מרכולתו המדינית שכבר נוסתה, נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים והמיטה עלינו את מתקפת הטרור הרצחנית במפנה המילניום.

ואפילו הוא (!) אמר, שלעת עתה ובעתיד הנראה לעין, ישראל חייבת לשמור על השליטה הביטחונית על כל השטח, עד הירדן. לתשומת לבם של אנשי מרצ שמכנים זאת "אקיבוש" ו"אדיקוּי".

* ישארו באופוזיציה – מספר 10 במרצ, ומספרי 1 ו-2 שחוסים בצלו, תקפו בחריפות את כחול לבן בשל חתירתה לממשלת אחדות לאומית. מבחינתם, הם צודקים. כנראה שהם מתחילים להבין, שגם אם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה הם ישארו באופוזיציה.

* מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה – במלאת 14 שנים לעקירת גוש קטיף, תיארתי בצרור הקודם את הצבעותיו של נתניהו בעד העקירה בממשלה ובכנסת, את האולטימטומים שהציב והתקפל עם הזנב בין הרגליים, הכל מגובה בתאריכים ובלתי ניתן להפרכה.

כצפוי, החסידים השוטים מיד קפצו עם "הסרטון". יש להם איזה סרטון תעמולה שקרי, שנועד להוכיח ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, יום הוא לילה ולילה הוא יום, שועל טיפש חמור חכם ונתניהו התנגד לעקירה.

הסרטון ההזוי, מביא עדויות בזמן אמת שבהן נתניהו התבטא נגד ההתנתקות ועדויות בזמן אמת של אחרים שמספרים על פעולתו של נתניהו נגד ההתנתקות.

כל הצילומים הללו אותנטיים, אבל לא רלוונטיים. אין זה סוד, ששעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד ההתנתקות, ובשעה שהוא תמך פומבית בהתנתקות במשאל חברי הליכוד, הוא גם דיבר נגדה. הוא דיבר בכפל לשון, כיסה את עצמו מכל כיוון, כך שגם יוכל לדבוק בכיסאו וגם להכין סרטון שינקה אותו.

אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בסופו של דבר, בבחירות סופרים את הקולות בקלפי ובממשלה ובכנסת סופרים אצבעות. והדבר היחיד שחשוב הוא ההצבעה. אם שר מדבר נגד החלטה בממשלה ומצביע בעדה (ובממשלה אין משמעת קואליציונית וסיעתית) – אין שום משמעות לעובדה שהוא דיבר נגדה.

אפשר להפיק סרטון המציג את האולטימטום שנתניהו הציב בבוקר ההצבעה בכנסת, כהוכחה לכך שהוא התנגד. אם מסתירים את העובדה שבערב הוא התקפל והצביע בעד – עושים מעשה רמיה. אפשר להציג את איומו אחרי ההצבעה שאם בתוך שבועיים לא יוחלט על משאל עם הוא יתפטר מן הממשלה, אך אם מסתירים את העובדה שכעבור שבועיים הוא דבק בכיסאו אף שלא הוחלט על משאל עם, זה זיוף.

למה הדבר דומה? למי שהצביע בקלפי ליכוד ואח"כ הצביע כחול לבן בקלפי המדגם של מינה צמח. המשמעות של דיבוריו של נתניהו נגד, שווה ערך להצבעה השקרית אצל מינה צמח.

בנושא לאומי כה גדול, מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה ברורה. אם הוא בעד, עליו לתמוך באופן חד משמעי. אם הוא נגד – עליו להתייצב נגד ולהטיל את כל כובד משקלו. מעמדו ועוצמתו של נתניהו בליכוד היו כאלה, שהוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה.

ולכן, אחרי שרון, נתניהו הוא האשם העיקרי בעקירת גוש קטיף.

* לא נגענו – בכתב עת "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של יוסף קיסטר על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאורכו – 6 עמודים.

פסקת הסיום של המאמר: "הספר מביא סיפור מרתק בשפה בהירה וסוחפת את הקוראים לעולמה של אישיות מרתקת. איש עשייה שנוטל על עצמו שליחויות לאומיות וממוקד לקדמן. נאה דורש, נאה מקיים. סיפור של ארץ-ישראל היפה והטובה ואנשיה, שהם במוקד מהלך ההיסטוריה הציונית שטרם הסתיים. ספר מומלץ מאוד לקריאה.

וכתבת שער גדולה בעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק", מאת עודד הון, מסתיימת במילים אלו:
"המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל".

* ביד הלשון

דה לה שמאטע – יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ" לעג לשר דודי אמסלם על איומו הסמי עברייני: "מי יעיז להוריד את ביבי? ומי שיעיז, אני אישית יוריד אותו" (ה"יוריד" העילג – במקור). ורטר כינה את שר התקשורת "טוני סופרנו דה לה שמאטע".

טוני סופרנו הוא דמות בדיונית, גיבור הסדרה "הסופרנוס", המגלמת ראש מאפיה מניו ג'רזי. הדמות גולמה על ידי ג'יימס גנדולפיני.

ומהו דה לה שמאטע? זהו ביטוי בסלנג העברי בהשפעה צרפתית ויידישאית. דה לה – פירושו בצרפתית: של ה-. שמאטע הוא סמרטוט ביידיש.

הביטוי מלעיג על מי שמתחזה לאיזו דמות גדולה וחזקה, בעוד למעשה אין הוא אלא סמרטוט. לדוגמה, "דון ז'ואן דה לה שמאטע" הוא מי שמנסה להיות דון ז'ואן, אך הוא חסר את השארם הדרוש לדמות… וכך הוא יוצא נלעג.

ההגדרה ב"מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, היא "גרוע, ירוד, נחות".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.8.19

* אף על פי כן – דביר שורק לא נרצח כיוון שהוא "מתנחל". הוא לא נרצח כיוון שהוא "דתי".

דביר שורק נרצח כיוון שהוא יהודי, כיוון שהוא ישראלי.
מי שנעץ את הסכין בגופו של דביר, חש שהוא הלהב, אך כל עמו הוא היד האוחזת בסכין. הוא ביצע את מה שהתחנך עליו מן הגן – לרצוח יהודים, לרצוח את היהודים, כדי לערער את יסודות הקיום היהודי בארץ ישראל ולהביא להסתלקותנו ממולדתנו.
מי שדקר את דביר שורק, התכוון לדקור כל אחד ואחד מאתנו. דביר נרצח בשמנו.

דביר לא נרצח כיוון שהוא לומד בגוש עציון, ולא כיוון שהוא מתגורר בעפרה, אלא כיוון שהוא יהודי והוא חי בארץ ישראל. אבל תושבי הספר חשופים יותר לפגיעה ולטרור ומשלמים, בשם כולנו, מחיר כבד יותר. כאלה הם תושבי עוטף עזה ותושבי יהודה ושומרון, ובמשך שנים רבות היו אלה תושבי גבול לבנון, ולפני כן תושבי הגולן, וכשהגולן היה בידי הסורים – תושבי הגליל והעמקים, ותושבי עמק בית שאן ועוד ועוד. בכל תקופה יש מי שמשלמים מחיר כבד יותר, ועלינו, החברה הישראלית כולה והעם היהודי כולו להצדיע להם על החוסן ועל הנחישות והדבקות באדמת ארץ ישראל, גם כאשר היא נקנית ביסורים.

לא אכנס כאן לשאלה מה צריך לעשות מבחינה ביטחונית בעקבות הרצח. אני סומך על הממשלה, על צה"ל ועל כוחות הביטחון; על החלטותיהם ועל ביצוע ההחלטות.

מה שחשוב בעיניי יותר הוא המסר של ה"אף על פי כן". המסר של החוסן הלאומי והחברתי, של קריאת תיגר על האויב המנסה לעקרנו מכאן. כל מעשה טרור נגדנו רק יחזק את נחישותנו להעמיק את שורשינו במולדתנו, לנטוע עץ, לבנות בית, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לפתח את החינוך ואת המדע.

הכאב על כל ישראלי שנרצח במלחמת השחרור שלא הסתיימה ורחוקה מסיום, גדול. במקרה זה, נוסף לכך כאבי על ידידי יואב שורק, ששכל את בנו. ואני מאמין באמת, לא כקלישאה, שבבניין ציון וירושלים ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* הבמה לרוע ולשנאה – דברי ההספד של דוד גרוסמן על דביר שורק, עלם החמודות שנרצח כשהוא חובק את ספרו האחרון של גרוסמן, היו יפים, מרגשים ובעיקר – אמתיים. ניכרים דברי אמת. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן ידועות והוא לבטח לא שינה אותן. אך נקודת המוצא שלו היא היותו חלק מן העם, חלק מן הציבור, וכשאחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו. בנו – בכולנו. האבל על נער שנרצח בשל היותו חלק מן האומה, אינו רק אבל פרטי, אלא אבל לאומי, וגרוסמן היטיב לבטא זאת.

לעומת דבריו היפים של גרוסמן בולטת שגרת השוקניה. כהרגלם, חלון הראווה שלהם, רוגל אלפר, לא מחמיץ הזדמנות לזרות שתן על כל פצע לאומי פתוח. בפשקוויל שפרסם בעקבות הרצח, הביע תמיכה ברוצחים ובוז לאבלים. הוא תומך ברוצחים, כי בעיניו לא הייתה להם ברירה. "זה מה שקורה תחת משטר כיבוש קולוניאליסטי, שמנהיג מנגנון אפרטהייד, ולא מעניק לעם הנכבש שום תקווה". כלומר האשמים ברצח הם הנרצחים. הוא בז לאבל הלאומי, אותו הוא מכנה "אווירת האחדות וההתקרבנות". את האבלים הוא מאשים ב"ניצול רגשי הסולידריות שמנצל השכול", והוא מתבכיין על "ההשתקה האוטומטית" של השמחים לאידם של האבלים, והמסר המרכזי שלו הוא ש"עכשיו זה הזמן" לומר את דברי הנאצה והשנאה הבזויים שלו.

הבעיה אינה אלפר. אני משער שעם הבעיה הפרטית שלו הרפואה המודרנית יודעת להתמודד. הבעיה היא עם העיתון שנותן לו ולחבריו את הבמה להפצת הרוע, השנאה והנאצה בארץ ובעיקר בחו"ל.

* מחיר עסקת שליט – על פי ההערכות, חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הופעלה בידי "מפקדת הגדה" המופעלת מעזה ומטורקיה בידי משוחררי עסקת שליט. דביר שורק, אם כן, הוא קורבן נוסף של עסקת שליט ושל הרוח הגבית שנתנה לטרור.

איני כותב זאת כדי להתחשבן על העבר, כי את העבר אין להשיב, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות בלתי פופולריות ולעמוד בלחץ דעת הקהל הפופוליסטית. הרצון העז של הציבור הרחב לשחרר את גלעד שליט היה גילוי יפה של ערבות הדדית, אבל דמו של שליט אינו סמוק יותר משל הישראלים הרבים שנהרגו וכנראה עוד יהרגו כתוצאה מן העסקה.

אסור לחזור על הטעות הזאת, שהיא עצמה חזרה על טעויות קודמות, כדוגמת עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועוד. יש לחזור לרוח אנטבה.

לשם כך, על הממשלה לאמץ רשמית את המלצות ועדת שמגר בנושא עסקאות שבויים, ואולי אף לחוקק אותם בכנסת. נכון שמנהיגים אינם אוהבים לקבל החלטות שתכבולנה את ידיהם, אך כאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

* וגם חיים כ"ץ.

* זועבי הימנית – חנין זועבי ומפלגת בל"ד שייכים לגוש הימין.
על סמך מה אני קובע זאת?
אחרת למה הסססמולן מנדלבליט, המריונטה של "הקרן", החליט להגיש נגדם כתב אישום (כפוף לשימוע)?

* מפלגת ההומופוביה – אין חשש שנעם, מפלגת ההומופוביה, תכנס לכנסת. היא גם לא תדגדג את אפס קצהו של אחוז החסימה. ובכל זאת, עצם קיומה של מפלגה כזאת מצער מאוד.

אך אני רואה דווקא את צד החיוב. הרי לא במקרה מפלגה כזו קמה עכשיו, ולא בעבר. הסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית, כולל החברה הדתית לאומית ברובה, מקבלת היום את הלהט"בים. השינוי בקבלת הלהט"בים הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית.

הקמת מפלגת ההומופוביה היא מלחמת מאסף חסרת סיכוי, של מיעוט הולך וקטן.

* חולם בהקיץ – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" קורא יוסי ביילין לליכוד ולכחול לבן לשנות את סדר היום של הבחירות, מדיון על נאמנות לנתניהו או קריאה להחלפתו, לדיון מדיני על הגבול המזרחי של ישראל. לשיטתו – אין חיה כזו פשרה טריטוריאלית, אין פתרונות מחוץ לקופסה, הוא דבק בפונדמנטליזם קנאי ועיוור במתווה האחד והיחיד שהוא מכיר – חלוקת הארץ לשתי מדינות כשהקו הירוק (עם "חילופי שטחים" סמליים) הוא הגבול בין המדינות. החלופה היחידה היא מדינה דו לאומית מהים עד הירדן. והגיע הזמן להחליט מה הגבול של ישראל, כלומר לבחור בין שתי החלופות.

הוא משוכנע, שאם זה יהיה סדר היום של הבחירות, כחול לבן, שמצהירה על התנגדותה למדינה דו-לאומית, תציע את ההצעה שלו. הוא גם משוכנע שזאת עמדתו של נתניהו, ואמנם הוא במיעוט בליכוד, אבל כיוון שכל ח"כי הליכוד חתמו על נאמנות לנתניהו, הם יתנו לו גיבוי למהלך כזה. ולכן, הוא מציע להקים ממשלת אחדות רוטציונית סביב המהלך של נסיגה לקו הירוק בהסכם עם הפלשתינאים, ואם זה לא יצלח – באופן חד צדדי.

הרעיון שהוא מציע מציאותי בערך כמו טענתו שיש ברמאללה פרטנר לרעיון הזה. לשיטתו, כל מה שחסר הוא פרטנר ישראלי, אך יש תקווה שבעקבות הבחירות יהיה גם פרטנר ישראלי.

כדרכו, ביילין חי במציאות מדומה, שבה הכל מסתדר איכשהו כדי שחזונו יוגשם. כך היה באוסלו, כך היה בהסכם ביילין-אבו מאזן וכו'. אך הוא סרבן התפכחות ומתעקש להיאחז במציאות המדומה, ולא להביט נכוחה במציאות.

קודם כל, אין שום פרטנר ברמאללה לרעיון הזה. עובדה, שהפרטנרים ברמאללה, קודם ערפאת ואח"כ אבו מאזן, דחו על הסף את הרעיון הזה שהוצע בידי ברק ובידי אולמרט. אכן, הם חותרים למדינה פלשתינאית עצמאית מהקו הירוק מזרחה, לאחר שכל שטחי יו"ש ובקעת הירדן יטוהרו אתנית מכל יהודי, חי או מת, כפי שקרה בהתנתקות. אולם הם בשום אופן אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, כלומר מדינה יהודית, ממערב לקו זה. הם עומדים על הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה במסגרת תביעת ה"שיבה". הם לא סטו במילימטר מהדרישה הזאת, שבעטיה דחו את הצעות ברק ואולמרט, את מתווה קלינטון ותכנית קרי.

וכפי שביילין מדמיין מציאות באשר לפלשתינאים, כך הוא מדמיין מציאות באשר לעמדות ישראל. כחול לבן הבהירה חזור והבהר שהגבול המזרחי על פי התכנית שלה הוא הירדן. הדבר כתוב במצעה, ורק בשבוע שעבר גנץ ויעלון ביקרו בבקעת הירדן ונשבעו לה אמונים כאזור ישראלי לעד, ואף הודיעו שיציגו בקרוב תכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן הישראלית, במובנה הרחב ביותר. גם לטענה שנתניהו מוכן למתווה ביילין אין על מה להתבסס.

ביילין, כדרכו, הוזה בהקיץ.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* תשעה באב בגולן – בליל תשעה באב תשס"א (2001), בשנה הראשונה לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות במועדון יונתן, לדתיים וחילונים, שנפתחה בקריאת מגילת איכה ונמשכה בהרצאה ושיחה. הופתעתי מהמספר הרב של המשתתפים. ידעתי שבעבור מרבית החילונים, זו הפעם הראשונה שהם שותפים למשהו הקשור לתשעה באב.

מאז, לאורך 9 שנותיי בתפקיד, הקפדתי לערוך את האירוע בכל שנה, והיה זה אירוע הסיום של תכנית "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל, שהפעלתי כל השנים.

המבחן האמתי, האם האירוע הפך למסורת, היה לאחר שסיימתי את תפקידי. ואכן, האירוע נמשך, ובשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי הכנסת העתיקים – המקוּמָמים בגולן. אני מקפיד להשתתף באירוע מדי שנה, למעט השנים שבהן ניהלתי את מרכז יובלים בתל-חי, שבהן ארגנתי אירוע דומה בכיכר צה"ל, הכיכר המרכזית בקריית שמונה. לצערי, לאירוע הזה אין המשך.

גם השנה השתתפתי בהתכנסות הזאת, בבית הכנסת העתיק עין קשתות (אום-אל-קנאטיר). בית הכנסת הגדול היה מלא מפה לפה באנשים רבים – דתיים וחילונים, נשים וגברים (ללא הפרדה וללא מחיצה, וחברינו הדתיים השתתפו כך בקריאה), מבוגרים, נוער וילדים. ישבנו על מזרונים, האזנו לקריאת מגילת איכה. לאחר קריאת מגילה, הרצתה בפנינו יוניי סקיבה מקיבוץ עברון, ילידת אתיופיה ופעילה חברתית בקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה, שסיפרה את סיפור יהדות אתיופיה, את סיפורה המשפחתי והאישי כילדה שצעדה 650 ק"מ במבצע משה, על אתגרי הקליטה של קהילת אתיופיה וקשיי ההשתלבות, וקראה לסולידריות ושותפות במאבקי העדה.

* ביד הלשון

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? – בראיון ליומן הבוקר ב"כאן ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?". גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".

שתי השגיאות נפוצות, ובעיקר ה"יגידו". במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן ב"זמרשת" הם "מן המקורות", אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ.

הארז הוא סמל לעוצמה ואזובי הקיר הם סמל לחולשה. מקור ההשוואה בין עץ הארז לאזוב הקיר הוא מקראי: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א׳ ה, יג).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.19

* מחבלים תמורת גופת חלל – עם החזרת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל בירכתי את נתניהו על ההישג, ובעיקר על כך שהוא הוכיח שניתן להגיע להסכם כזה ללא שחרור מחבלים חיים תמורת גופת חלל.

מסתבר שטעיתי. היה זה הסכם דו שלבי. לפני הבחירות החזרת גופתו של באומל ואחרי הבחירות שחרור מחבלים. עד הבחירות שלב ב' הוסתר מעיני הציבור.

מסתבר שהעסקה נעשתה ללא דיון בקבינט וללא אישורו.

עסקה צינית.

* מנדלבליט חרג מסמכותו – על פי החוק, שחרור מוקדם של מחבלים, בין אם במסגרת עסקה והן אם כמחווה, מחייבת אישור הממשלה. החוק נועד לסנדל את ראש הממשלה, ולא להותיר בידיו, או בידיו ובידי שר הביטחון, מנדט להחליט לבד. החוק הזה קיים בדיוק למקרים כמו שחרור המחבל וסוחר הסמים הסוריים תמורת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אישר את עקיפת הממשלה. באיזו סמכות? אין לו כל סמכות לקבל החלטות המנוגדות לחוק ולאפשר לראש הממשלה לפעול בניגוד לחוק. עם כל הערכתי למנדלבליט, והיא רבה, במקרה הזה הוא חרג מסמכותו.

גם הנשיא ריבלין נתן ידו לעקיפת החוק, אבל ניתן להבין אותו. תפקידו הממלכתי לא נועד לאפשר לו לסכל צעד מדיני של הממשלה הנבחרת. ולכן, למרות שסמכותו בנושא חנינות היא מוחלטת, אף נשיא לא סיכל החלטה מדינית בנדון. בוודאי שנשיא אובר-ממלכתי כריבלין לא יעשה זאת, ובוודאי במערכת היחסים המתוחה כל כך בינו לבין נתניהו ועל רקע מסע ההסתה נגדו.

* קצה גבול הפשרה – בסוגיית השתמטות החרדים, יש הבדל בין נקודת המבט של ישראל כמדינה דמוקרטית לזו של ישראל כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שרוצה להשתמט, ולראות בכך חלק מן הרב תרבותיות. מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה ששבט בעם ישראל ישתמט ממלחמת מצווה, בניגוד מוחלט לערכי היהדות, ובוודאי לא את חילול השם של הגדרת ההשתמטות כלימוד תורה.

החטא הקדמון הוא של בן גוריון שאיפשר השתמטות של כמה מאות אברכים בשנה (ולימים, אחרי שסיים את תפקידו, הוא היכה על חטא). החטא הקדמון השני הוא של בגין, שאישר את ההשתמטות ההמונית של כל החרדים.

מן הראוי שכל אזרח יהודי יגן על המולדת, על המדינה היהודית. אין שום הצדקה להשתמטות. זה העיקרון הצודק היחיד, וזה הפתרון היחיד הראוי.

אך חברה אינה יכולה לחיות רק על פי עקרונות. יש מקום לראיה פרגמטית. ניסיון לבטל באחת את הפטור בן 71 שנים ולכפות גיוס על כל החרדים לא יצלח, והנזק החברתי עלול להיות כבד. לכן, אין מנוס מפשרות.

חוק הגיוס שנבנה על פי דרישות מערכת הביטחון, הוא פשרה כזאת. אפילו פשרה מרחיקת לכת. זהו חוק שהולך מאוד לקראת החרדים. החוק מאפשר את המשך ההשתמטות, אך פועל לצמצומה, להקמת מסלולי שירות מותאמים לחרדים בצה"ל ובשירות הלאומי, ומציע הטבות ותגמולים לכלל המשרתים על מנת לצמצם את אי-השוויון.

החוק בעייתי, כיוון שהוא לא פותר באמת את הבעיה, אך הוא מוצדק, כי מתוך הכרת המציאות, הוא מוותר על היומרה לפתור את הבעיה, ומסתפק בצמצום מֵמדֵיה. וגם לזה החרדים מתנגדים.

בעיניי, החוק הזה הוא קצה גבול ההליכה לקראת המשתמטים, ואין לזוז ממנו כמלוא הנימה. צודק ליברמן בדרישתו האולטימטיבית לא לשנות אות בחוק, ואני מקווה שהוא יעמוד איתן מאחורי דרישתו.

* צלם בהיכל – לצרף את איתמר בן גביר לוועדה למינוי שופטים, זה כמו לצרף את מרדכי וענונו לוועדה לאנרגיה אטומית.

* נגיע אליו – חודש לפני רצח רבין, התרברב החוליגן הכהניסט איתמר בן גביר והניף אל מול מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין שנתלש מן המכונית, והצהיר ש"בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו, הם אכן הגיעו אליו.

עכשיו הוא מנסה להגיע לבית המשפט העליון.

* יש לך ממשיך – כל מי שאורן חזן יחסר לו בכנסת הבאה יכול להירגע. מאי גולן היא אורן חזן סימן 2.

* טראמפיאדה – במהלך חופשה משפחתית בגולן, הודיע נתניהו שבכוונתו להביא לממשלה הצעת החלטה לקרוא יישוב או קריה בגולן ע"ש הנשיא טראמפ, שהכיר בריבונותנו על הגולן. מדבריו לא היה ברור האם כוונתו היא להקמת יישוב חדש שייקרא על שם טראמפ או החלפת שמו של יישוב קיים.

אם הוא התכוון להחלפת שמו של יישוב קיים, אני יכול לקבוע חד משמעית – לא יקום ולא יהיה. שמו של יישוב הוא מרכיב מרכזי בזהותו ובגאוות היחידה שלו. כל הניסיונות של ועדת השמות הממשלתית לכפות על יישוב שם שהוא לא רצה לא צלחו. היישוב שמר על השם שבחר ולבסוף הוועדה נאלצה לקבל את רצונו. יש יישוב כזה גם בגולן – אליעד. עשרות שנים התעקשה הוועדה לקרוא לו אליעל, ולבסוף נאלצה לקבל את רצון התושבים, ויש עוד דוגמאות כמו מנרה (רמים), נערן (נירן) ועוד. ואם כך ביישובים חדשים, קל וחומר כשמדובר ביישובים ותיקים.

ואם כוונתו של נתניהו ליישוב חדש – קודם כל אני מברך בחום על הכוונה להקים יישוב חדש בגולן. לגבי שמו – קודם כל שהממשלה תחליט להקים יישוב ורשויות התכנון יחלו בעבודה מיידית. על השם – נדבר.

עקרונית, אני נגד הנצחת אנשים בעודם בחיים (כמו מכללת פרס ופארק שרון שהנציחו את השניים בעודם בחיים. אגב, ראש העיר הקודם של אור יהודה, דוד יוסף, קרא רחובות על שמותיהם של גדעון סער, גבי אשכנזי, אריק איינשטיין – בעודו בחיים ו… המאהבת שלו באלי. לאחר שהודח ונכנס לכלא, העירייה ביטלה את השמות הללו). נאחל לטראמפ אריכות ימים, ואחרי 120 נראה בפרספקטיבה אם הוא ראוי להנצחה.

הצעה יצירתית של חברי רן קמינסקי היא להחליף את שמותיהם של הטרמפיאדות בגולן, לטראמפיאדות…

ואסיים באנקדוטה. לאחרונה הוחלט על איחוד המכללה האקדמית תל-חי ומכללת אוהלו בקצרין. ימים אחדים לאחר מכן, קיבלו כל חברי הסגל האקדמי והסגל המקצועי במכללת תל-חי מייל ממנכ"ל המכללה, לפיו המל"ג נענתה לדרישת השר בנט ושמה של אוהלו ישונה ל"שלוחת טראמפ בגולן". ההודעה חוללה סערה רבתי, החלו להחתים על עצומות. רק לפנות ערב קיבלו הסגלים הודעה נוספת מהמנכ"ל, שהפנתה אותם לתאריך – אחד באפריל.

אגב, מישהו שלח לי את המייל הזה, ומיד הבנתי שזו מתיחה. כיוון שאני מכיר את הלך הרוח במכללת תל-חי, ידעתי איזו סערה תתחולל. בשנים שבהן עבדתי בתל-חי (כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית), הייתי חריג ובודד בדעותיי. בעיני עמיתיי הייתי על הרצף שבין "לאומן" ל"פשיסט".

* אתם תישארו פה לתמיד – בראיון ל"מקור ראשון", מספר ראובן רוזנבלט, ראש המועצה הראשון של חבל עזה, על תמיכת השמאל הציוני בהתיישבות בגוש קטיף. "כל עם ישראל, כולל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, היו איתנו. רבין היה בכמה ביקורים אצלנו וגם בקביעת מזוזה בבית הראשון בנצר חזני. הוא הכריז שפה יקומו יישובים רבים. מבניין המועצה אפשר היה לראות את גבול מצרים – ציר פילדלפי. עמדנו שם יחד פעם, ורבין אמר לי: 'אתם תישארו פה לתמיד, כי אתם החיץ בין מצרים ובין מה שעלול להיווצר פה ברצועה, ואנחנו שבשום אופן לא ניתן לזה להיעלם' ".

אז מה קרה לרבין? מה גרם לו לשנות את דעתו? שום דבר. לפחות בנושא הזה, הוא לא שינה את דעתו. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בדיון המדיני על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, למעשה את מורשתו המדינית, ומנה את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם גוש קטיף. יתר על כן, הוא העלה על נס את הגוש, ואמר "הלוואי שיהיו כמותם גם ביהודה ושומרון".

כדאי לזכור, שהנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, אלא 11 שנים קודם לכן, לאחר הסכם אוסלו. אז ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים ברצועה. אז התנתקנו מעזה. בהתנתקות עקרנו את גוש קטיף. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא שחררה אותנו מהשליטה על מיליון וחצי פלשתינאים ולא הוציאה את חיילינו מסמטאות ג'בליה ושאטי, כי יותר מעשר שנים לא שלטנו בפלשתינאים וחיילינו לא היו במחנות הללו. ההתנתקות הייתה עקירה ללא סיבה, ללא צורך וללא תועלת – וכצפוי, עם הרבה נזק, של גוש התיישבות ישראלית.

כשרבין הבטיח לרוזנבלט שגוש קטיף ייכון לעד, הוא לא התכוון לשלוט בעזה, ודווקא לכן הוא ראה חשיבות בגוש קטיף כאזור חיץ.

ההתנתקות היא בכיה לדורות.

* היורד הכ"ד – לאחרונה יצא לאור ספרו של ההיסטוריון הפורה ד"ר מרדכי נאור "הכ"ג – שליחות עלומה", העוסק בפרשת כ"ג יורדי הסירה – 23 לוחמי "ההגנה" שנעלמו בים בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהייתה תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, הפרו נאצית, ב-1941.

בגיליון ערב פסח של "הארץ" פרסמו ההיסטוריונים פרופ' יוסי בן ארצי, פרופ' גור אלרואי, נרי אראלי, פרופ' יואב גלבר ופרופ' יגאל שפי מאמר שכותרתו "שוב האנגלי נשאר במים". במאמרם הם גינו את העובדה שבשם הספר שב נאור והדיר מן הזיכרון את הקצין הבריטי רב סרן אנתוני פאלמר, שהשתתף אף הוא בפעולה ונעלם יחד עם חבריו היהודים הארצישראלים.

הכותבים צודקים לחלוטין, אך גם הם ציינו בהגינות, שנאור עצמו נתן בספר מקום רב לפאלמר. אך בשם הספר הוא דבק במותג ובמיתוס, וחבל.

בהקשר זה אני רוצה לציין את ההיסטוריון אריה יצחקי, שבספרו "שלדים בארון – תעלומות ומיתוסי כזב" (2009) הקדיש פרק ארוך – 64 עמ', לתעלומת היעלמה של הסירה "ארי הים". כותרת הפרק: "תעלומת כ"ד יורדי הסירה". יצחקי העניק לפאלמר את מלוא הכבוד, בדיוק כמו לרעיו הארצישראליים.

בסוף הפרק הוא הציג תמונות של כל הכ"ד, עם מיני ביוגרפיה על כל אחד מהם. התמונות הוצגו ע"פ סדר הא"ב, ופאלמר מופיע במקומו על פי הסדר הזה, כאחד מן החבורה. וכך נכתב עליו: "מייג'ור סר אנטוני פ.מ. פאלמר. ממשפחה אצילה וידועה באנגליה, בעלי מכרות פחם. שירת כמייג'ור בתותחנים וסופח למחלקה לפעולות מיוחדות, ממנה נשלח כבא-כוח בפעולת הסירה. בן 27 בצאתו. הותיר אישה ושני ילדים".

* כחרס הנשבר – ב-1884 שם קץ לחייו סוחר העתיקות, היהודי המומר, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שמומחים בריטיים קבעו שהממצא החשוב ביותר שלו – רצועות עור ממדבר יהודה ועליהן הנוסח הקדום ביותר של ספר דברים, הוא זיוף.

לאחר גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, החלו ארכיאולוגים לפקפק בפסיקת ועדת המומחים הבריטים, אך הממצא אבד ואי אפשר לבחון את הדברים.

ארבעים שנה הקדיש הבמאי יורם סבו לחקר הפרשה, ולאחרונה תיעד מפעלו בסרט "שפירא ואני". במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון" ערב פסח, התפרסמה כתבה מרתקת על הנושא.

דבר אחד חסר לי בכתבה. לא היה בה כל אזכור לספרה המצוין של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" (1988), רומן בלשי ארכיאולוגי העוסק בפרשה.

* כוחו של הרגל – רוגל אלפר כתב פשקוויל על נושא לא פוליטי – העמידה של ישראלים בפקקים בדרך לבילוי בפסח. איך הוא הגדיר את התופעה? ביטוי של "הפאשיזציה של החברה הישראלית". אלא מה?

* ביד הלשון

טל שחר – אם אכן יקום בגולן, או במקום אחר בארץ, יישוב על שמו של טראמפ, כפי שהציע נתניהו, לא יהיה זה תקדים. מספר יישובים יהודיים בא"י מנציחים מנהיגים זרים על פועלם למען הציונות וישראל.

כזהו בלפוריה בעמק יזרעאל המנציח את שמו של הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, בזכות הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי (כלומר מדינה ריבונית) בארץ ישראל. וכזהו כפר טרומן בשפלה, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל, ביום הכרזתה וסייע רבות לישראל הצעירה.

וכזהו גם היישוב טל שחר. מי זה טל? מי זה שחר? טל זה בן או בת? ושחר?

לא טל ולא שחר, אלא מורגנטאו. המילה מורגן היא בגרמנית בוקר. טאו היא טל.

אז מיהו אותו מורגנטאו?

הנרי מורגנטאו הבן, מנהיג יהודי אמריקאי, היה שר האוצר בממשל רוזוולט, בשנים 1934-1945. מורגנטאו היה דמות מפתח בשיקום כלכלת ארה"ב אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30 ונחשב לאחד משרי האוצר המוצלחים בתולדות ארה"ב.

עם הקמתה של מדינת ישראל, בימים הקשים של מלחמת השחרור, הוא עמד בראש המגבית היהודית המאוחדת שגייסה משאבים רבים לעזרת ישראל העניה. לאחר מכן היה ממקימי הבונדס.

שמו גרמני, כי אביו, הדיפלומט האמריקאי הנרי מורגנטאו האב, היה יליד גרמניה.

מושב טל שחר נמצא בין בית שמש לגדרה, סמוך לערוץ נחל שורק. הוא עלה לקרקע בספטמבר 1948, בידי חלוצים שעלו מטורקיה (רוב התושבים), כורדיסטן, פרס ומרוקו.

טל שחר הוא אחד מ-32 יישובים שממשלת ישראל החליטה להקים בעיצומה של מלחמת השחרור לאורך הכביש לירושלים, כדי להבטיח את השליטה הישראלית על הציר ולמנוע את חזרתם של הערבים שישבו על אדמות אלו עד המלחמה.

שמו המקורי של היישוב היה טל בוקר, אך הוא שונה לשם טל שחר, בעל אותה משמעות אך צליל יפה יותר. טל שחר הוא מושב עובדים של תנועת המושבים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.2.19

* האתגר – החיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל", אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.

גנץ ממש לא יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (לא בניסוח שמספק אותי, אלא קרוב יותר למה שנתניהו חתר במו"מ על תכנית קרי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.

אך בעיניי האמירה החשובה יותר בנאומו, הייתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו". המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו. ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו. האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.

* השמאלימין מתקשה לעכל – מתוך מקאמה ב"ידיעות הקיבוץ": "נתניהו, בני גנץ – זה הכל אותו השטנץ". מאמר אחר באותו עיתון מגנה את המרכז כ"לא מריח לא מסריח". דימיטרי שומסקי ב"הארץ": "גנץ הוא ללא ספק איש ימין" ומפלגתו מוגדרת "מפלגת ימין" וגם יאיר אסולין באותו עיתון כותב נגד "ההתעלמות מהעובדה הפשוטה כל כך, הרלוונטית כל כך, שגנץ הוא בעצם ימין".

זאת, בשעה שנתניהו, שרי הליכוד ו"הימין החדש" ואוהדיהם, יוצאים מגדרם כדי לסמן את גנץ כ"שמאל".

אלה ואלה טועים. הטעות שלהם אינה נובעת רק משיקולי תעמולה ברורים – הרצון לבדל את עצמם באמצעות הצגת איש המרכז באופן שנוח להם להציגו. הם טועים מתוך הפנמה של האקסיומה המחנאית, על פיה אין רצף דעות, ולכן אין מרכז, אלא דיכוטומיה של ימין ושמאל. מיהו שמאלן בעיני איש ימין – מי ששונה ממנו. מיהו ימני בעיני שמאלן – מי ששונה ממנו.

מביט השמאלן על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא ימני, מבחינתו. מביט הימני על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא שמאלן, מבחינתו.

גנץ עומד בראש רשימת מרכז, שבין חבריה יש הנוטים יותר למה שמכונה ימינה או למה שמכונה שמאלה. ודווקא כמרכז הוא מציב חלופה ממלכתית, שפויה ומתונה, נגד ההקצנה של השמאלימין. לשמאלימין קשה לעכל זאת. אזור הנוחות שלהם הוא הפילוג, השסע, השנאה והמחנאות.

טובת החברה הישראלית היא שבירת משטר המחנאות, ובניית מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי מרכזי, שילכד מחדש את החברה השסועה והחבולה.

* אתה שקרן – על פי המסתמן מתוצאות הביניים בליכוד, חברי הליכוד הנחילו לראש הממשלה מפלה קשה, צורבת ומשפילה בבחירות המקדימות. במשך חודשים הוא חתר ללא ליאות לחיסולו של גדעון סער, תוך שהוא בודה מלבו עלילת כזב, תיאוריית קונספירציה חולנית נגדו ונגד הנשיא.

חברי הליכוד הישירו מבט לעיניו של נתניהו ואמרו לו: כבוד ראש הממשלה, אתה שקרן!

* השקר הקטן והשקר הגדול – יש לקוות, שכפי שחברי הליכוד לא האמינו לתאוריית הקונספירציה הקטנה, העלילה על גדעון סער, כך אזרחי ישראל לא יאמינו לתאוריית הקונספירציה הגדולה, תאוריית "מדינת העומק" והעלילה הקולוסאלית על מדינת החוק ומוסדותיה שכביכול חברו יחדיו כדי לתפור תיקים לנתניהו.

* היום שבו נולד מנהיג – אילו גדעון סער היה מנהיג אמתי, הוא מזמן היה קורא תיגר על נתניהו. מלחמתו האובססיבית של נתניהו לחיסולו, הפכה אותו למנהיג. יש לקוות שבקדנציה הבאה הוא יקרא תיגר על נתניהו.

* נשימת רווחה – כל מי שכבוד הכנסת חשוב לו, נשם נשימת רווחה על כך שלא נראה בכנסת הבאה את אורן חזן. העובדה שאלפים בחרו בו, מעוררת תמיהה.

* בשבח חברי הליכוד – בנוסף לכך שבעטו מהכנסת את חרפתה – אורן חזן, ראויים חברי הליכוד לשבח גם על כך שהראו את הדלת לנאווה בוקר ולירון מזוז (שגייס לקמפיין שלו את אלאור עזריה). עם זאת, הצטערתי שח"כ ענת ברקו לא נבחרה. היא ח"כית רצינית, מעמיקה ובקיאה.

* התאוריה החדשה – בינתיים כבר הספקתי לקרוא תאוריית קונספירציה, לפיה הקרן החדשה החדירה המוני סוסים טרויאניים ססססמולנים לליכוד וזה ההסבר לתוצאות הבחירות המקדימות…

* ספין ההתנתקות של נתניהו – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה (נתניהו היה שותף לניסוח הצעת ההחלטה). לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

כן, זה אותו נתניהו שניסה למסור את הגולן לידי אסד, אותו נתניהו של עסקת שליט, אותו נתניהו של ההתנצלות המשפילה בפני ארדואן, אותו נתניהו של ה"הכלה" וההבלגה על טרור ההצתות בנגב המערבי.

* תמיכה אופורטוניסטית – מודה ועוזב ירוחם. אילו נתניהו אמר: "נכון, תמכתי בעקירת גוש קטיף, אבל טעיתי. בראיה לאחור ברור לי שעמדתי הייתה שגויה, שהצבעתי הזיקה, אך היום עמדתי שונה", היו אלה דברים ראויים. אף אחד אינו חף מטעויות.

אולם הספין והפייק ניוז על התנגדותו, כביכול, הם פשוט שקר וכזב. חסידיו מפיצים סרטונים עם חלקי משפטים שלו או של אחרים שיש בהם התנגדות או הסתייגות. אבל מה שחשוב הוא מה האיש החליט, איך הוא הצביע. הרי מה ההבדל בין אזרח מן השורה שמביע דעה, כותב פוסט בפייסבוק או טוקבק זה או אחר, לבין מקבלי ההחלטות? בידי מקבלי ההחלטות הכוח להכריע – באמצעות ההחלטה, באמצעות ההצבעה. ובכל צמתי ההחלטה נתניהו תמך בהתנתקות (למעט הצבעה טכנית חסרת השפעה ימים אחדים לפני עקירת היישובים).

חסידיו יודעים גם לתרץ את הצבעותיו. "הוא ידע שאם יצביע נגד שרון היה מפטר אותו… הוא ידע שהצבעה נגד תתפרש כך או אחרת". והתירוצים האלה מציגים תמונה הרבה יותר גרועה. כי אם הוא תמך כיוון שהוא חשב שהדבר טוב למדינת ישראל – אני יכול לכבד זאת, למרות שהתנגדתי לעקירה. אבל אם הוא ידע שהדבר רע למדינת ישראל, אך הצביע בעד משיקולי טובתו האישית – הוא נהג כאופורטוניסט והעמיד את שיקוליו הזרים הקרייריסטים מעל טובת המדינה, מעל השקפת העולם.

ניתן להציב מולו כמופת, את מי שהיה רמטכ"ל, בוגי יעלון, ששילם מחיר כבד על התנגדותו – שרון ופורום החווה החליטו לא להאריך את כהונתו המוצלחת מאוד בעליל לשנה רביעית, אך ורק בשל התנגדותו לעקירת גוש קטיף. הוא לא היה חבר בממשלה ובכנסת, לא הייתה לו יכולת הצבעה ואפשרות להתנגד, כרמטכ"ל הוא היה מבצע את ההחלטה אילו נשאר שנה נוספת, אבל עצם העמדה הנחרצת שהשמיע בכל דיון, ועצם העמידה האיתנה שלו מול הזרם העכור של אמירת ההן, גרמה לשרון להפסיק את תפקידו. יעלון היה ונשאר נאמן לדרכו, ומוכן לשלם את המחיר. כפי שהוא עמד איתן מול הזרם העכור בפרשת אזריה, כשר הביטחון, ושילם את המחיר, כך הוא עמד איתן בהתנגדותו להתנתקות, כרמטכ"ל, ושילם את המחיר.

אלה שני דפוסים שונים של מנהיגות.

* דילמות של צבא מוסרי – בכל אחד מנאומיו המצוינים של נתניהו בעצרת האו"ם, הוא מדגיש, בצדק, את העובדה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. ההסברה הישראלית על כל אגפיה, הרשמית והפרטית, מעלה על נס את מוסריותו של צה"ל, וכך ראוי שתעשה. ישראל דוחה בתוקף את עלילות הדם הבזויות נגד צה"ל של אויבי ישראל ושל "שוברים שתיקה" למיניהם.

כאשר מדובר במוסריותו של צה"ל, הכוונה היא לטוהר הנשק ומוסר הלחימה, שמשמשים נר לרגלי צה"ל מיום הקמתו ועד היום. למה הכוונה במוסר לחימה? בהימנעות מהרג אוכלוסיה אזרחית של האויב, בהימנעות מפגיעה בשבויים ובהימנעות מביזה.

דילמות של מוסר לחימה מלוות את צה"ל מאז ומעולם. כל לוחם שהשתתף אי פעם בסדרת חינוך, בקורס פיקודי כלשהו, ביום עיון סגל וכד', נדרש להתמודד עם דילמות של מוסר לחימה. כך היה בזמני כחייל, תחת הרמטכ"ל רפול, כך היה לפני כן וכך היה לאחר מכן ועד היום. וכמובן, שכל מפקד וחייל בשטח נדרש להתמודדות כזו.

מהי דילמה של מוסר לחימה? זו לא דילמה האם לרצוח שבויים, או האם לבצע טבח לשם טבח. כאן אין שום דילמה. הדילמה היא כאשר מדובר בנטילת סיכונים. האם לבצע את הפעולה החשובה, גם במחיר של פגיעה בבלתי מעורבים? וכן, האם לסכן חיילי צה"ל כדי להימנע מהרג באזרחי אויב. אלו הדילמות שמוצבות בפני צה"ל ובפני כל מפקד וחייל, לכל אורך השנים. אלו הדילמות מאז שיירת הל"ה, דרך האישה המניקה בפתח המערה בארץ המרדפים במלחמת ההתשה ועד "צוק איתן".

לאסד, למשל, אין דילמות כאלו. כשהוא רוצה לכבוש עיר, אין לו עכבות לכתוש ולכתוש אותה במשך שבועות וחודשים, להטיל על בתיה חביות תבערה ואף להשתמש בנשק כימי, עד שכל תושביה ימותו או יברחו. ישראל מעולם לא נהגה כך ולעולם לא תנהג כך. ואם עליה לכבוש עיר, היא תסכן את חייליה אך לא תנהג כמו אסד ולא כפי ש"שוברים שתיקה" וגדעון לוי מעלילים עליה.

בני גנץ הציג את הדילמה הזאת בהרצאה לאחר פרישתו מצה"ל. לפתע, לקראת הבחירות, מעוותים דבריו והוא מוצג בידי תועמלנים ימננים רבים כמי שמסכן את חיילי צה"ל כי הוא מעדיף חיי מחבלים. זו תעמולת שקר והסתה.

כשנתניהו מתהדר בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא אומר זאת בגאווה, ואין לי ספק שהוא מאמין בכך ורוצה שצה"ל יישאר כזה. זה לא מפריע לו לעודד את אוהדיו להשתלח בגנץ ולהסית נגדו.

* מתחת לרדאר – בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא ניהל מו"מ חשאי עם חאפז אסד, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר – שליח לדבר עקירה, על נסיגה מלאה מכל הגולן. פעמים רבות כתבתי על כך. בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאי"ה ייצא לאור בעוד שלושה שבועות, תוכלו לקרוא כיצד הוא סובב בכחש את שרי ממשלתו.

בקדנציה השניה הגיעו אלינו שמועות על כך שנתניהו שוב מנהל מו"מ על הגולן, הפעם עם אסד הבן. היו אלו שמועות מעורפלות, לא בדוקות, ואיני נוהג לכתוב אלא על עובדות שאני בוטח באמתותן מעל לכל ספק סביר, ולכן לא כתבתי על כך אף פעם.

והנה, בראיון לעמית סגל ב"ידיעות אחרונות" מספר מי שהיה מזכיר הממשלה של נתניהו, צבי האוזר: "אירוע דרמטי שעבר מתחת לרדאר, מו"מ עם סוריה על הגולן שנמשך ממש עד שנשמעו בדמשק היריות הראשונות במלחמת האזרחים".

כתב החכם מכל אדם: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".

כמובן שבכוונתי לדלות מפיו של האוזר כל מידע בנושא.

אגב, שגיאה בראיון עם האוזר. הוא נתן לנתניהו קרדיט על חוק משאל עם. באותו ספר אפשר לקרוא איך נתניהו מסמס את החוק במשך שנים ואיך החוק כמעט נכפה עליו.

היום איני חושש לעתיד הגולן. אני מאמין שרעיון העוועים על נסיגה מצא סוף סוף מנוחה נכונה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

עד כדי כך אני שקט, שאני מאמין שאפילו נתניהו (!) לא ינסה זאת בפעם השלישית.

* לוחם צדק – כשרק החלו ההפגנות נגד היועמ"ש ליד ביתו, יצאתי נגדן בחריפות. דווקא כמי שנלחם למען מדינת החוק ויוצא בתוקף נגד השחיתות ונגד התנהלותו המסואבת של ראש הממשלה, ראיתי בהפגנות הללו מתקפה נוספת על שלטון החוק, פגיעה במאבק נגד השחיתות, דיבה חמורה וחסרת כל הצדקה נגד מנדלבליט, שיש לי בו אמון מלא. וגם הסגנון האספסופי המשתלח של ההפגנות, ברוחו של אלדד יניב, הוא היפוכה של הממלכתיות.

בשלב מסוים ההפגנות עברו מפ"ת לת"א ולא התמקדו ביועמ"ש, ולכאורה לא הייתה לי עוד עילה להתנגד להן, ומתוך עמדתי הנחרצת נגד השחיתות ונגד מלחמתו של נתניהו במדינת החוק, לא הייתה סיבה שלא אצטרף אליהן. אולם כיוון שידעתי מי עומד מאחוריהן ושהן המשך ישיר למלחמה במנדלבליט, נמנעתי מליטול בהן חלק.

לעומת זאת, השתתפתי בהפגנה אחת נגד השחיתות ולמען מדינת החוק. הפגנה שנערכה בירושלים. נסעתי אליה במיוחד מאורטל, וחזרתי מיד בסופה, בשעת לילה מאוחרת, לאורטל. השתתפתי בהפגנה ואף נשאתי בה דברים. הייתה זו הפגנה של ציבור שבעמדותיו המדיניות קרובות לעמדותיו של נתניהו, אך לא יכול לשאת את מלחמתו לשינוי פניה של ישראל ממדינת חוק למדינת מנהיג העומד מעל החוק. הייתה זו הפגנה למען הממלכתיות ולמען מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים; מנהיגות של דוגמה אישית.

יוזם ההפגנה היה יועז הנדל. יועז הנדל הוא פובליציסט מזהיר, אחד הפובליציסטים הטובים והעמוקים בישראל. מדי שבוע אני קורא את מאמריו ב"ידיעות אחרונות" ואין עוד פובליציסט בישראל שאני קרוב כל כך לעמדותיו ומזדהה עם הרוב המוחלט של דבריו. בנוסף לכך, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ציבורי חשוב מאוד, שממנו צמח חוק הלאום ומתוכו קם ארגון "זכויות אדם כחול לבן", שפועל באמת למען חיזוק המוסריות של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש, אך לא מתוך שנאת ישראל והזדהות עם האויב, אלא מתוך הזדהות פטריוטית עם צה"ל ועם משימתו ומתוך אהבת החיילים.

מחויבותו של יועז הנדל לטוהר המידות עמדה במבחן, כאשר שימש כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. הנדל, ולצדו מזכיר הממשלה צביקה האוזר, חשף את מסכת ההטרדות המיניות וההתעללות בעובדות משרד ראש הממשלה בידי מקורבו ואיש סודו של נתניהו נתן אשל. בעבור נתניהו ואשתו, הבחירה בין המטרידן הסדרתי לחושף השחיתות ברורה. מהר מאוד מצא יועז את דרכו החוצה, כפרסונה נון-גרטה בלשכה.

השילוב של פטריוטיות מוחלטת, רגש לאומי עז, השקפת עולם ביטחונית ניצית, גישה ממלכתית ומחויבות למלחמת חורמה בשחיתות, הביאה את יועז באופן טבעי לתל"ם. אני גאה ושמח מאוד למצוא בצמרת תל"ם והרשימה המאוחדת עם "חוסן ישראל" את יועז הנדל – לוחם, קצין, היסטוריון, הוגה דעות, פובליציסט ולוחם צדק.

* לשבת עם הערבים – והרי הודעה דרמטית: אני רוצה מאוד לשבת עם ערבים, לא רק בקואליציה, אלא גם בממשלה. אולם בשום אופן לא נהיה בקואליציה עם רשימה שעופר כסיף חבר בה.

אומר זאת חד משמעית, בביטחון של 100%. הרשימה המשותפת ותע"ל בשום אופן אינן אופציה להיות בקואליציה אתנו. לא כיוון שהם ערבים, אלא כיוון שהם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה.

אם תקום מפלגה ערבית ישראלית, הדוגלת בעמדות פרו ישראליות וחותרת להשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית, היא תהיה פרטנרית מועדפת לקואליציה.

* געגועיי לדב חנין – במשבצת יהודִי-המחמד של הרשימה המשותפת, תפס את מקומו של דב חנין עופר כסיף, שאותו אני מכיר עוד מתקופת לימודי התואר הראשון שלי. בהשוואה לעופר כסיף, אני כבר מתגעגע לדב חנין. לא רק כיוון שהוא ניחן בנועם הליכות, להבדיל מכסיף גס הרוח, האלים מילולית וקורע דגל ישראל, ולא רק כיוון שהוא קידם עניינים לטובת כלל החברה הישראלית, אלא גם כיוון שלעומת קיצוניותו האנטי ישראלית של כסיף, חנין הוא ממש פטריוט ישראלי, כמעט אמרתי ציוני.

עופר כסיף הוא מוטציה של שנאת ישראל. כל כולו שנאה יוקדת למדינת ישראל. טול ממנו את השנאה למדינת ישראל, ולא יישאר ממנו כלום.

לכן, באופן בלתי מפתיע, מוסף השוקניה העניק לו במה אדירה – עמוד השער של המוסף וראיון ענק שנמרח לאורך עמודים 22-30. ובראיון הציג כסיף את השקפת עולמו האנטי ישראלית ללא כחל ושרק. הוא אישר שהרעיון שלו הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית, לבין מדינה לא יהודית, אותה הוא מגדיר בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה". אותה מדינה תבטל את כל זיקתה היהודית, תחליף את הדגל (מה הוא יקרע במקום?) וההמנון. חוק השבות הגזעני יבוטל לאלתר, ולעומת זאת תמומש לאלתר בפועל "זכות" ה"שיבה" של "הילידים" ה"פליטים" הפלשתינאים שיציפו במיליוניהם את המדינה הלא יהודית, והוא בפירוש תומך בכך שיהודים במדינה הזאת יגורשו מבתיהם כדי שהפלשתינאים יתגוררו בהם (אם כי יכול להיות שיש מקומות שאפשר יהיה להסתפק בפיצוי). את הציונות הוא מגדיר כגזענות וקולוניאליזם וכבעלת ברית של האנטישמיות, בעצם התייחסותה ליהודים כעם, וליהודים שהם אזרחי מדינות אחרות כבני העם היהודי, מה שיוצר את הנאמנות הכפולה ואת האנטישמיות. הוא מגנה את הציונות על המעשה הציני של העלאת פליטי השואה לכאן. הוא רואה בהנהגת החמאס גיבורים לאומיים, ותומך בטרור ("רק נגד חיילים", לטענתו). וכן הלאה וכן הלאה. בכתבה נמסר שכמעט כל היהודים בחד"ש הצביעו נגדו, בשל קיצוניותו, אך הערבים בחרו בו.

את השקפותיו האנטי ישראליות הקיצוניות הוא יבטא, כדרכו, באלימות מילולית ובפרובוקטיביות בוטה. בנוכחותו בכנסת, אני מעריך שעוד נתגעגע לחנין זועבי. זועבי אמנם לאומנית קיצונית, אך לאומנית של עמה. הוא לאומן קיצוני של האויב, מתוך שנאה חולנית לעמו ולמדינתו.

* נכנסת באמצע הלילה – עופר כסיף, המוטציה האנטי ישראלית – יהודי המחמד החדש של הרשימה המשותפת, אמר בראיון ל"הארץ" על המדינה שאותה הוא מאשים ברצח עם: "ישראל נכנסת באמצע הלילה ועוצרת קטינים על בסיס יומיומי".

את מי ישראל עוצרת באמצע הלילה? למשל, את ערפאת אל-רפאעיה, רוצחה של אורי אנסבכר.

בין אל-רפאעיה ואנסבכר – ברור באיזה צד עופר כסיף.

ויש לציין, שאיחרנו במעצרו של אל-רפאעיה, אבל במעצרים של מאות מחבלים בשנה, אנו מצילים מרצח מאות ישראלים.

* תבוסה ל-BDS – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד נטע ברזילי, תחת הכותרת: "נמאס מנטע ברזילי". למה נמאס ממנה? חלקו הראשון של הפשקוויל הוא סתם ערימת עלבונות בלתי מובנת. לקראת הסוף יוצא המרצע מהשק: "נמאס לצפות בה מתנהלת כמו שגרירת ישראל באו"ם ומטיפה נגד החרמת ישראל". אלפר, תומך נלהב של BDS ושל החרם על ישראל, מגנה את קיום האירוויזיון בישראל. "ישראל מדכאת חירות אישית בשיטתיות בשטחים כבר יותר מ-50 שנה, ולפיכך קיום האירוויזיון בישראל הוא פארסה… צודקים אלה הקוראים להחרמת האירוויזיון בתל אביב". עכשיו ברור למה הוא כל כך שונא את נטע ברזילי. כי היא הביאה את האירוויזיון למדינה השנואה עליו כל כך. היא אשמה. לכן הוא מכנה אותה "קרנפית" ו"שופר תעמולה מתחסד של הכיבוש".

אמנם איני מחובבי האירוויזיון, מבחינת טעמי האמנותי, אך אין ספק שקיום האירוויזיון בישראל הוא הישג גדול והוא ימונף היטב לתיירות בישראל ולהסברה הישראלית. הוא תבוסה קשה לאויבי ישראל ובראשם ה-BDS הרוגל אלפרים וחבר מרעיהם.

* התנצלות כנה – שמעתי השוואה בין דברי דודי אמסלם שכינה את בני גנץ "אוטיסט" להתבטאויותיו הפוגעניות של אורן חזן נגד ח"כים נכים. ההשוואה הזאת עושה עוול לאמסלם.

דבריו של חזן נועדו במזיד, בכוונת מכוון, לפגוע בח"כים גילאון ואלהרר, לנוד להם על נכותם, כדי להשפיל אותם. את עונשו הוא קיבל ממתפקדי הליכוד בפריימריז, שהעיפו אותו מחיינו הפרלמנטריים (למרבה הצער, סביר להניח שהתקשורת, שבנתה אותו, תמשיך לתת לו במה, כי מוקיון הכפר מביא רייטינג).

אין לי ספק שזו לא הייתה כוונתו של אמסלם. השימוש במילה "אוטיסט" כשם גנאי, לא נועד במזיד לפגוע באוטיסטים. היה זה ביטוי-שכונה, לא ראוי, שיש לגנות אותו, אך נכון לשמור על פרופורציות. נכון היה למנף את האירוע כדי ליצור דה-לגיטימציה לשימוש במושגים כמו אוטיסט ומפגר כגידוף, וכדי לחזק את הכבוד לזולת, לחלש, לנכה ולמוגבל. אך לא נכון להמשיך ולסנוט באמסלם. אמסלם התנצל ואני מאמין בכנות התנצלותו.

* הסכם ויצמן-פייסל – אני מודה לאוריה באר על דברי השבח החמים על מאמרי "האם יש פתרון לסכסוך". אני מבקש לתקן טעות אחת בדבריו – אין זה נכון שבהסכם ויצמן-פייסל (1919), שאכן נדחה בידי הערבים, סוכם שהיהודים יקבלו 5% בלבד משטח פלשתין/א"י. הגבולות לא הוגדרו בהסכם, אך נאמר בו שפלשתין תהיה יהודית.

להלן ארבעת הסעיפים הראשונים בהסכם:

א. המדינה הערבית ופלשתין (ארץ ישראל) יתנהלו במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודיים, מיופי כוח כדין, בכל אחת מהארצות הללו, בהתאמה;

ב. מיד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלום, ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין פלשתין (ארץ ישראל) על ידי ועדה מוסכמת בין שני הצדדים להסכם זה;

ג. בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין (ארץ ישראל) יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימושה ההצהרה של הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור);

ד. יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע בהתיישבות צפופה לשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה. יחד עם זאת, זכויותיהם של הפלאח הערבי והאריסים תהיינה מוגנות ויסייעו להם לשם התפתחותם הכלכלית.

* חל שינוי בטעם – בחידון הטריוויה של מוסף "הארץ" – "20 שאלות", הופיעה השאלה איזו רשימה רצה לבחירות עם האותיות חל טעמ? התשובה היא הליכוד, בבחירות לכנסת השמינית, 1973. בתשובות לא היה הסבר לסימן הבחירות הזה, וזאת אשלים כאן. אלו האותיות המסורתיות של המפלגות שהרכיבו את הליכוד. הליכוד קם מחיבור בין גח"ל – גוש חרות ליברלים, שתי מפלגות שהקימו גוש משותף כבר ב-1965, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה. האות של חרות הייתה – ח. של הליברלים – ל. של המרכז החופשי – ט. של הרשימה הממלכתית – עמ. תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה לא התמודדה לפני כן לכנסת.

במהלך הכנסת שאחריה, התפצל המרכז החופשי, ופורשיו הקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מן הליכוד ולקראת הכנסת התשיעית חבר לד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם, שהייתה חלק מן הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית נקבע סימנו של הליכוד עד היום – מחל.

מפלגות הליכוד התאחדו למפלגה אחת ב-1988.

* ביד הלשון

שמאל הירדן – בפינה שהקדשתי למילה "ימין", ציינתי שבניגוד לימין במילה שמאל אין הבדל בין הצורה הרגילה לצורת הסמיכות, והדגמתי: שְׂמֹאל הירדן.

"שמאל הירדן" הוא שיר שכתב זאב ז'בוטינסקי ב-1929 ובו יצא נגד ההשלמה של ההנהגה הציונית עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי (1922). השיר מוכר יותר על שם השורה הפותחת את הפזמון: " שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!".

בשיר מופיע הפסוק הבא:
אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,
אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!

בפסוק זה מכיל ז'בוטינסקי על עבר הירדן המזרחי את שבועת גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ומה זה שמאל הירדן? ממתי יש לנהר צד ימין וצד שמאל? הרי השמאל והימין הם צדדים יחסיים לכיוון המבט ואינם צדדים מוחלטים, כמו מזרח ומערב.

הכלל הוא, שהשמאל והימין של נהר נקבעים על פי כיוון הזרימה שלו. כיוון שמי הירדן זורמים מצפון לדרום, כשאנו מביטים דרומה, בכיוון הזרימה, צד ימין של הנהר הוא המערב וצד שמאל הוא המזרח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.7.18

* רעיון יצירתי – יש לי רעיון יצירתי, הצעה מהפכנית, שיפתור את המחלוקת על חוק הלאום. אני מציע שמתנגדי החוק יקראו אותו. זה ייקח 5 דקות לכאלה שקוראים לאט.

* לא קרא את החוק – ב"הארץ" התפרסמו ביום ראשון שני מאמרים זהים במסר שלהם: ביקורת על כך, שבעוד יש התגייסות ציבורית רחבה ובעיקר התגייסות של העסקים הגדולים בישראל לצד הלהט"בים בנושא חוק הפונדקאות, אין התגייסות דומה לצד ערביי ישראל בעקבות חוק הלאום, שפוגע בהם ובזכויותיהם וכו'.

המעניין הוא זהותם של שני הכותבים. האחד הוא גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, השולל את עצם קיומה של ישראל, תומך נלהב בטרור נגדה ונגד אזרחיה, יריב קיצוני של אבו מאזן והרש"פ, התוקף אותם בחריפות על הכניעה שלהם לישראל ועל כך שאינם מפעילים טרור נגדה ונגד אזרחיה, אוהד מובהק של BDS, התגלמות האוטואנטישמיות. השני הוא פרופ' יובל אלבשן, ציוני בלב ובנפש, פטריוט ישראלי מובהק, אוהב ישראל, אדם המייצג היום את ערכי תנועת העבודה הציונית במלוא יופיה. ובמקרה זה, שניהם התנבאו בשפה אחת (לא בדיוק – ביקורתו של אלבשן נטולת הארס והשנאה שהפשקוויל של לוי רווי בה, והיא כתובה מתוך צער אותנטי של פטריוט הכואב על צעד של מדינתו, אך המסר של המאמרים זהה).

איך אפשר להסביר את העובדה ששני אנשים, שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, כותבים בדיוק אותו מסר?

אפשרות אחת היא לתלות את הקולר בחוק הלאום. הוא כל כך חמור, שהוא הצליח ללכד נגדו אנשים כל כך שונים.

ההסבר שלי אחר לגמרי. ההסבר שלי הוא שיובל אלבשן לא תקף את חוק הלאום, אלא דימוי של חוק הלאום שאין קשר בינו ובין החוק, ואינו אלא דחליל תקשורתי ופוליטי. ומהיכרותי עם אלבשן, איני חושד בו באי הבנת הנקרא, ומכאן אני מסיק שהוא כלל לא קרא את החוק. אילו קרא, לא היה כותב משפט כמו: "אתה לא לבד, מוחמד. לא אתה ולא שאר עובדינו הערבים. אנחנו לא ניתן לשום גורם לפגוע בזכויות היסוד שלך!". כי אילו קרא את החוק, הוא היה יודע ששום זכות יסוד של מוחמד לא נפגעה, לא נסדקה ואף לא נשרטה כהוא זה.

חוק הלאום כלל אינו עוסק בזכויות הפרט וכל מה שקשור לזכויות הפרט מעוגן בחוקי יסוד אחרים ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהם חוקים אוניברסליים, החלים באופן שוויוני על כל אזרח, ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. וכל מקרה של אפליה על רקע לאומי, מנוגד לחוקי ישראל אחרי חקיקת חוק הלאום בדיוק כפי שהוא היה הפרה שלהם לפני חוק הלאום. חוק הלאום, פשוט, כלל אינו עוסק בכך.

חוק הלאום מגדיר את מהותה, צביונה וייעודה הקולקטיבי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שחושב שיש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית – מתאים לו שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית הוא עוול – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שמגילת העצמאות היא מגילה גזענית, לאומנית ופשיסטית – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו חוץ מן העם היהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמאמין בזכותו של כל עם למדינת לאום, אבל אין עם יהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמשוכנע שציונות היא גזענות – אך טבעי שיתנגד לחוק הלאום. כלומר, התנגדותו של גדעון לוי לחוק הלאום הגיונית ומובנת מאליה.

אבל יובל אלבשן?! הוא צריך היה לתמוך בחוק בכל לבו.

* כשל גנטי – אני כותב מחקר על ראשית ההתיישבות בגולן. אני קורא את הפרוטוקולים של הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי; אני קורא את הפרוטוקולים והעיתונות של מפלגת העבודה ושל מפ"ם. וכאשר אני מעתיק את עיניי משם לקריאת דבריהם של דוברי מפלגת העבודה היום, המציגים התיישבות יהודית כ"לאומנות" ו"גזענות", אני חייב להגיע למסקנה, שאידיאולוגיה אחרת, זרה, הפוכה, השתלטה על המפלגה הזאת.

* נתניהו וההתנתקות – השבוע (לפי תאריך עברי) ימלאו 13 שנה לעקירת גוש קטיף, במסגרת תכנית ההתנתקות. את תוצאותיה אנו משלמים היטב עד היום.

אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, התקפל והצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* מירי רגב וההתנתקות – לא אחת מוטחת במירי רגב ביקורת על חלקה בהתנתקות, כדוברת צה"ל.

איני מסכים עם הביקורת הזאת. מירי רגב לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית. היא הייתה חיילת. ההחלטה על העקירה הייתה מדינית, של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת. במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לממשלה ומחויב לקיים את החלטותיה. חיילי צה"ל וקציניו מחויבים למלא את פקודות הצבא, גם אם הם מתנגדים להן.

איני יודע מה הייתה עמדתה האישית של רגב בסוגיה, וטוב שאיני יודע. כדוברת צה"ל היא מילאה את תפקידה. אלמלא נהגה כך, היא הייתה מועלת בתפקידה.

התנגדתי להתנתקות ואני רחוק מלהיות אוהד של מירי רגב, אך במקרה הזה הביקורת נגדה אינה מוצדקת.

* שנאת חינם – למחרת תשעה באב נפלה אבן מהכותל המערבי. כנראה בגלל העיכוב לחקירת שווא של הרב דובי חיון.

* מיזנתרופ – אני צופה בתכנית "אביב או איל" ומנסה לזקק את ההגדרה המדויקת לאביב גפן. גזען? דוסופוב? מזרחופוב? מתנשא? שחצן? יהיר? נרקיסיסט? נראה לי שמצאתי – מיזנתרופ.

* ביד הלשון

שני דרכים – הרב דובי חיון התראיין בטלוויזיה ואמר "שני דרכים". בכיתובית הטלוויזיונית דבריו "תוקנו" ל"שתי דרכים".

אין כל צורך לתקן, כי אין כאן כל קלקול. המילה דרך היא זכר ונקבה כאחד. אנו נוהגים היום לדבר על דרך בלשון נקבה, אך צורת הזכר נכונה באותה מידה.

מאמר היסוד של רעיון "הציונות הרוחנית" של אחד העם נקרא "לא זה הדרך" (1989). זה המאמר הראשון שבו אשר צבי גינצברג חתם בשם העט "אחד העם".

ארגמן – ב-26.7.68, לפני חמישים שנה בדיוק, נהרגו במרדף בבקעת הירדן מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקמב"ץ החטיבה סרן גדי מנלה.

שמם של שני הקצינים מונצח ביישוב ארגמן שבבקעת הירדן. המילה ארגמן מורכבת מארג – ראשית תיבות של אריק רגב וגמן – ראשי תיבות של גד מנלה.

ארגמן נוסד ב-1968 כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1971 בידי תנועת משקי חירות-בית"ר כמושב שיתופי. את שם היישוב נתן לו רחבעם זאבי, באותה תקופה מפקד פיקוד המרכז.

אריק רגב הונצח גם במחנה אריה – שהיה מפקדת חטיבת הבקעה וגדי מנלה במחנה גדי, מפקדת גדוד הבט"ש של הבקעה. גדי מנלה הוא בעל עיטור העוז, שניתן לו על לחימתו בפעולת כראמה, ארבעה חודשים לפני נפילתו.

* "חדשות בן עזר"