צרור הערות 14.8.19

* אחריות – איני שותף לביקורת בימין על החלטותיהם של ראש הממשלה וצמרת המשטרה בנוגע להתנהלות בהר הבית ביום המיוחד שבו נפגשו תשעה באב עם חג הקורבן. ברמה הרגשית אני יכול להבין את המבקרים, אך מנהיגות נדרשת לקבל החלטות אחראיות, לא רגשיות. ולדעתי, כאלו הן ההחלטות שהתקבלו.

ההחלטה לאפשר ביקור יהודים בהר הבית אך לא לאפשר זאת בשעת התפילה המוסלמית, נועדה למנוע פיצוץ אלים, שקשה לאמוד את גודלו ונפיצותו. ההפרדה הזאת היא החלטה נכונה ואחראית. והעובדה שלאחר התפילה נפתח הר הבית ליהודים, למרות ההתפרעויות, גם היא החלטה נכונה, כי כניעה שמקרינה חולשה מעודדת אלימות.

ההחלטה העקרונית הייתה מידתית, אחראית ונכונה, וכך גם ההחלטה האופרטיבית להסמיך את מפקד המחוז לקבל את ההחלטות בשטח. וגם החלטותיו היו נכונות ואחראיות.

סוגיית הר הבית היא חבית אבק שריפה, ואסור לתת לפירומנים להשליך לתוכה גפרורים בוערים.

* כפיה חילונית – החלטת בית המשפט לאסור קיום אירוע לציבור החרדי בעפולה בהפרדה בין נשים וגברים שגויה, ומהווה כפיה חילונית. האיסור לאפשר לקבוצת מיעוט לנהוג על פי דרכה באירוע חריג ביותר במרחב הציבורי, משמעותה הדרתו מן המרחב הציבורי. המרחב הציבורי אינו שייך רק לי, אלא גם לו. ומן הראוי שנלמד לחיות יחד, ולכבד ולאפשר גם לאחר לנהוג כדרכו.

אני יודע שמיד יקפצו, שזה יתחיל כאן וייגמר ב… הדמגוגיה הפחדנית הזאת לא מפחידה אותי. אני סבור שאנו, הרוב (והרוב הזה כולל את רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי) יכולים להרשות לעצמנו הגינות כלפי המיעוט. דמוקרטיה נבחנת בסובלנותה למיעוט.

לזכותו של בית המשפט ייאמר, שהוא פסק בהתאם להחלטת הממשלה. את החלטת הממשלה בנדון ראוי לשנות – שינוי שיהיה ברור בו שהמרחב הציבורי הוא מעורב ופתוח לגברים ולנשים ללא כל הפרדה, אך ניתן בו הפתח לאפשר מפעם בפעם לציבור החרדי לנהוג בו אחרת.

* התווכחתי וכיבדתי – במשך כעשור ניהלתי את המתנ"ס האזורי בגולן, שאחת משלוחותיו – בחיספין, היא שלוחה דתית. והמתנ"ס פעל גם ב-32 היישובים ששבעה מהם דתיים. ובשלוחה הדתית היו לעתים אירועים רק לנשים, ובאחד היישובים – קשת, כל האירועים היו בהפרדה. ברמה העקרונית ובפרשנות היהדות, לאורך כל התקופה התווכחתי עם חבריי הדתיים על הנושא, והם ידעו היטב שאני רואה בהפרדה דבר גרוע מאוד. אך תמיד כיבדתי ואפשרתי לנהוג על פי בחירתם, ומעולם לא חשבתי לנצל את כוחי למנוע זאת מהם.

אגב, אין ערבי נשים (וקצת ערבי גברים) בחברה החילונית?

* בקשה אישית – אני פונה אליכם, האנשים התומכים בפסיקת בית המשפט בנושא התכנסות החרדים בעפולה, באופן אישי. אנא מכם! אל נא תוסיפו להשתמש בססמה "חיה ותן לחיות". תודה מראש!

* כמו איראן? – יאיר לפיד הוציא ציוץ תמיכה בפסיקת בית המשפט שאסר מופע בהפרדה לציבור החרדי בעפולה. בסדר, דעותינו שונות, ואין בעיה במחלוקת. אולם יש בעיה חריפה במשפט הסיום של ציוצו: "כאן זה לא איראן". המשפט הזה הוא דמגוגיה צרופה.

מה הבעיה באיראן? שיש שם מוסלמים אדוקים? כאלה יש גם בישראל. הבעיה באיראן היא הכפיה הדתית. אילו הייתה פסיקה המחייבת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, היה מקום להשוואה לאיראן. אולם כאן המקרה הפוך – כפיה על החרדים לנהוג שלא על פי מנהגם. או אם לדייק יותר – הדרתם מן המרחב הציבורי כל עוד הם מתעקשים לחיות על פי דרכם.

* לא ראוי להיות שר – מותר לשר לחלוק על ראש הממשלה, לבקר אותו. רצוי שהממשלה לא תהיה מקבץ של יסמנים, כמו שרי הליכוד. מכאן ועד ההשתלחויות הגסות ושלוחות הרסן של סמוטריץ' נגד ראש הממשלה שבה הוא מכהן רב המרחק. מן הראוי היה שיפוטר.

אך חמורים לאין ערוך יותר מדבריו נגד נתניהו, דברי הבלע שאמר נגד בית המשפט. שר בישראל, אדם שאמור לשמש דוגמה לאזרחים (גם באופן שבו יש לקבל החלטת בית משפט שאנו מתנגדים לה) אינו בוחל במילים של ביזוי וזילות בית המשפט. איש כזה אינו ראוי להיות שר.

סמוטריץ' הוא קנאי פנאטי. אין מקומם של קנאים כמותו בממשלה.

* מריבה ילדותית – המריבה הילדותית בין סמוטריץ' ליאיר נתניהו, אופיינתי לטרלול האוחז בנו. סמוטריץ' מתבטא בביריונות ואלימות שאינה הולמת שר, משתלח בראש הממשלה באופן שאינו הולם שר, כל התנהגותו מתאימה יותר לבריון של מצעד הבהמות ולא לשר בממשלת ישראל. ותגובת נער התפנוקים ילדותית לא פחות. "תזכור מי הייתה שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות" הוא סונט בסמוטריץ', ושוכח מי היה ראש הממשלה שהשרה כפופה אליו והוא נושא באחריות להחלטותיה, כמו להחלטות כל השרים (שהוא מתנאה בהישגיהם ובורח מאחריות על שגיאותיהם וכישלונותיהם).

* סתירה פנימית – המלצת היועמ"ש לפסול את מועמדותם של הכהניסטים ברוך מרזל וגופשטיין ולאשר את מועמדותו של הכהניסט בן גביר היא שגויה ואינה קוהרנטית. בן גביר?! מועמד לכנסת?!

* מרצ עם אקיבוש – מועמד מספר 10 במרצ התראיין ליומן הבוקר ב"כאן ב'" ושב והציע לנו בטרחנות, את מרכולתו המדינית שכבר נוסתה, נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים והמיטה עלינו את מתקפת הטרור הרצחנית במפנה המילניום.

ואפילו הוא (!) אמר, שלעת עתה ובעתיד הנראה לעין, ישראל חייבת לשמור על השליטה הביטחונית על כל השטח, עד הירדן. לתשומת לבם של אנשי מרצ שמכנים זאת "אקיבוש" ו"אדיקוּי".

* ישארו באופוזיציה – מספר 10 במרצ, ומספרי 1 ו-2 שחוסים בצלו, תקפו בחריפות את כחול לבן בשל חתירתה לממשלת אחדות לאומית. מבחינתם, הם צודקים. כנראה שהם מתחילים להבין, שגם אם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה הם ישארו באופוזיציה.

* מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה – במלאת 14 שנים לעקירת גוש קטיף, תיארתי בצרור הקודם את הצבעותיו של נתניהו בעד העקירה בממשלה ובכנסת, את האולטימטומים שהציב והתקפל עם הזנב בין הרגליים, הכל מגובה בתאריכים ובלתי ניתן להפרכה.

כצפוי, החסידים השוטים מיד קפצו עם "הסרטון". יש להם איזה סרטון תעמולה שקרי, שנועד להוכיח ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, יום הוא לילה ולילה הוא יום, שועל טיפש חמור חכם ונתניהו התנגד לעקירה.

הסרטון ההזוי, מביא עדויות בזמן אמת שבהן נתניהו התבטא נגד ההתנתקות ועדויות בזמן אמת של אחרים שמספרים על פעולתו של נתניהו נגד ההתנתקות.

כל הצילומים הללו אותנטיים, אבל לא רלוונטיים. אין זה סוד, ששעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד ההתנתקות, ובשעה שהוא תמך פומבית בהתנתקות במשאל חברי הליכוד, הוא גם דיבר נגדה. הוא דיבר בכפל לשון, כיסה את עצמו מכל כיוון, כך שגם יוכל לדבוק בכיסאו וגם להכין סרטון שינקה אותו.

אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בסופו של דבר, בבחירות סופרים את הקולות בקלפי ובממשלה ובכנסת סופרים אצבעות. והדבר היחיד שחשוב הוא ההצבעה. אם שר מדבר נגד החלטה בממשלה ומצביע בעדה (ובממשלה אין משמעת קואליציונית וסיעתית) – אין שום משמעות לעובדה שהוא דיבר נגדה.

אפשר להפיק סרטון המציג את האולטימטום שנתניהו הציב בבוקר ההצבעה בכנסת, כהוכחה לכך שהוא התנגד. אם מסתירים את העובדה שבערב הוא התקפל והצביע בעד – עושים מעשה רמיה. אפשר להציג את איומו אחרי ההצבעה שאם בתוך שבועיים לא יוחלט על משאל עם הוא יתפטר מן הממשלה, אך אם מסתירים את העובדה שכעבור שבועיים הוא דבק בכיסאו אף שלא הוחלט על משאל עם, זה זיוף.

למה הדבר דומה? למי שהצביע בקלפי ליכוד ואח"כ הצביע כחול לבן בקלפי המדגם של מינה צמח. המשמעות של דיבוריו של נתניהו נגד, שווה ערך להצבעה השקרית אצל מינה צמח.

בנושא לאומי כה גדול, מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה ברורה. אם הוא בעד, עליו לתמוך באופן חד משמעי. אם הוא נגד – עליו להתייצב נגד ולהטיל את כל כובד משקלו. מעמדו ועוצמתו של נתניהו בליכוד היו כאלה, שהוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה.

ולכן, אחרי שרון, נתניהו הוא האשם העיקרי בעקירת גוש קטיף.

* לא נגענו – בכתב עת "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של יוסף קיסטר על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאורכו – 6 עמודים.

פסקת הסיום של המאמר: "הספר מביא סיפור מרתק בשפה בהירה וסוחפת את הקוראים לעולמה של אישיות מרתקת. איש עשייה שנוטל על עצמו שליחויות לאומיות וממוקד לקדמן. נאה דורש, נאה מקיים. סיפור של ארץ-ישראל היפה והטובה ואנשיה, שהם במוקד מהלך ההיסטוריה הציונית שטרם הסתיים. ספר מומלץ מאוד לקריאה.

וכתבת שער גדולה בעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק", מאת עודד הון, מסתיימת במילים אלו:
"המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל".

* ביד הלשון

דה לה שמאטע – יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ" לעג לשר דודי אמסלם על איומו הסמי עברייני: "מי יעיז להוריד את ביבי? ומי שיעיז, אני אישית יוריד אותו" (ה"יוריד" העילג – במקור). ורטר כינה את שר התקשורת "טוני סופרנו דה לה שמאטע".

טוני סופרנו הוא דמות בדיונית, גיבור הסדרה "הסופרנוס", המגלמת ראש מאפיה מניו ג'רזי. הדמות גולמה על ידי ג'יימס גנדולפיני.

ומהו דה לה שמאטע? זהו ביטוי בסלנג העברי בהשפעה צרפתית ויידישאית. דה לה – פירושו בצרפתית: של ה-. שמאטע הוא סמרטוט ביידיש.

הביטוי מלעיג על מי שמתחזה לאיזו דמות גדולה וחזקה, בעוד למעשה אין הוא אלא סמרטוט. לדוגמה, "דון ז'ואן דה לה שמאטע" הוא מי שמנסה להיות דון ז'ואן, אך הוא חסר את השארם הדרוש לדמות… וכך הוא יוצא נלעג.

ההגדרה ב"מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, היא "גרוע, ירוד, נחות".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.8.19

* אף על פי כן – דביר שורק לא נרצח כיוון שהוא "מתנחל". הוא לא נרצח כיוון שהוא "דתי".

דביר שורק נרצח כיוון שהוא יהודי, כיוון שהוא ישראלי.
מי שנעץ את הסכין בגופו של דביר, חש שהוא הלהב, אך כל עמו הוא היד האוחזת בסכין. הוא ביצע את מה שהתחנך עליו מן הגן – לרצוח יהודים, לרצוח את היהודים, כדי לערער את יסודות הקיום היהודי בארץ ישראל ולהביא להסתלקותנו ממולדתנו.
מי שדקר את דביר שורק, התכוון לדקור כל אחד ואחד מאתנו. דביר נרצח בשמנו.

דביר לא נרצח כיוון שהוא לומד בגוש עציון, ולא כיוון שהוא מתגורר בעפרה, אלא כיוון שהוא יהודי והוא חי בארץ ישראל. אבל תושבי הספר חשופים יותר לפגיעה ולטרור ומשלמים, בשם כולנו, מחיר כבד יותר. כאלה הם תושבי עוטף עזה ותושבי יהודה ושומרון, ובמשך שנים רבות היו אלה תושבי גבול לבנון, ולפני כן תושבי הגולן, וכשהגולן היה בידי הסורים – תושבי הגליל והעמקים, ותושבי עמק בית שאן ועוד ועוד. בכל תקופה יש מי שמשלמים מחיר כבד יותר, ועלינו, החברה הישראלית כולה והעם היהודי כולו להצדיע להם על החוסן ועל הנחישות והדבקות באדמת ארץ ישראל, גם כאשר היא נקנית ביסורים.

לא אכנס כאן לשאלה מה צריך לעשות מבחינה ביטחונית בעקבות הרצח. אני סומך על הממשלה, על צה"ל ועל כוחות הביטחון; על החלטותיהם ועל ביצוע ההחלטות.

מה שחשוב בעיניי יותר הוא המסר של ה"אף על פי כן". המסר של החוסן הלאומי והחברתי, של קריאת תיגר על האויב המנסה לעקרנו מכאן. כל מעשה טרור נגדנו רק יחזק את נחישותנו להעמיק את שורשינו במולדתנו, לנטוע עץ, לבנות בית, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לפתח את החינוך ואת המדע.

הכאב על כל ישראלי שנרצח במלחמת השחרור שלא הסתיימה ורחוקה מסיום, גדול. במקרה זה, נוסף לכך כאבי על ידידי יואב שורק, ששכל את בנו. ואני מאמין באמת, לא כקלישאה, שבבניין ציון וירושלים ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* הבמה לרוע ולשנאה – דברי ההספד של דוד גרוסמן על דביר שורק, עלם החמודות שנרצח כשהוא חובק את ספרו האחרון של גרוסמן, היו יפים, מרגשים ובעיקר – אמתיים. ניכרים דברי אמת. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן ידועות והוא לבטח לא שינה אותן. אך נקודת המוצא שלו היא היותו חלק מן העם, חלק מן הציבור, וכשאחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו. בנו – בכולנו. האבל על נער שנרצח בשל היותו חלק מן האומה, אינו רק אבל פרטי, אלא אבל לאומי, וגרוסמן היטיב לבטא זאת.

לעומת דבריו היפים של גרוסמן בולטת שגרת השוקניה. כהרגלם, חלון הראווה שלהם, רוגל אלפר, לא מחמיץ הזדמנות לזרות שתן על כל פצע לאומי פתוח. בפשקוויל שפרסם בעקבות הרצח, הביע תמיכה ברוצחים ובוז לאבלים. הוא תומך ברוצחים, כי בעיניו לא הייתה להם ברירה. "זה מה שקורה תחת משטר כיבוש קולוניאליסטי, שמנהיג מנגנון אפרטהייד, ולא מעניק לעם הנכבש שום תקווה". כלומר האשמים ברצח הם הנרצחים. הוא בז לאבל הלאומי, אותו הוא מכנה "אווירת האחדות וההתקרבנות". את האבלים הוא מאשים ב"ניצול רגשי הסולידריות שמנצל השכול", והוא מתבכיין על "ההשתקה האוטומטית" של השמחים לאידם של האבלים, והמסר המרכזי שלו הוא ש"עכשיו זה הזמן" לומר את דברי הנאצה והשנאה הבזויים שלו.

הבעיה אינה אלפר. אני משער שעם הבעיה הפרטית שלו הרפואה המודרנית יודעת להתמודד. הבעיה היא עם העיתון שנותן לו ולחבריו את הבמה להפצת הרוע, השנאה והנאצה בארץ ובעיקר בחו"ל.

* מחיר עסקת שליט – על פי ההערכות, חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הופעלה בידי "מפקדת הגדה" המופעלת מעזה ומטורקיה בידי משוחררי עסקת שליט. דביר שורק, אם כן, הוא קורבן נוסף של עסקת שליט ושל הרוח הגבית שנתנה לטרור.

איני כותב זאת כדי להתחשבן על העבר, כי את העבר אין להשיב, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות בלתי פופולריות ולעמוד בלחץ דעת הקהל הפופוליסטית. הרצון העז של הציבור הרחב לשחרר את גלעד שליט היה גילוי יפה של ערבות הדדית, אבל דמו של שליט אינו סמוק יותר משל הישראלים הרבים שנהרגו וכנראה עוד יהרגו כתוצאה מן העסקה.

אסור לחזור על הטעות הזאת, שהיא עצמה חזרה על טעויות קודמות, כדוגמת עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועוד. יש לחזור לרוח אנטבה.

לשם כך, על הממשלה לאמץ רשמית את המלצות ועדת שמגר בנושא עסקאות שבויים, ואולי אף לחוקק אותם בכנסת. נכון שמנהיגים אינם אוהבים לקבל החלטות שתכבולנה את ידיהם, אך כאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

* וגם חיים כ"ץ.

* זועבי הימנית – חנין זועבי ומפלגת בל"ד שייכים לגוש הימין.
על סמך מה אני קובע זאת?
אחרת למה הסססמולן מנדלבליט, המריונטה של "הקרן", החליט להגיש נגדם כתב אישום (כפוף לשימוע)?

* מפלגת ההומופוביה – אין חשש שנעם, מפלגת ההומופוביה, תכנס לכנסת. היא גם לא תדגדג את אפס קצהו של אחוז החסימה. ובכל זאת, עצם קיומה של מפלגה כזאת מצער מאוד.

אך אני רואה דווקא את צד החיוב. הרי לא במקרה מפלגה כזו קמה עכשיו, ולא בעבר. הסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית, כולל החברה הדתית לאומית ברובה, מקבלת היום את הלהט"בים. השינוי בקבלת הלהט"בים הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית.

הקמת מפלגת ההומופוביה היא מלחמת מאסף חסרת סיכוי, של מיעוט הולך וקטן.

* חולם בהקיץ – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" קורא יוסי ביילין לליכוד ולכחול לבן לשנות את סדר היום של הבחירות, מדיון על נאמנות לנתניהו או קריאה להחלפתו, לדיון מדיני על הגבול המזרחי של ישראל. לשיטתו – אין חיה כזו פשרה טריטוריאלית, אין פתרונות מחוץ לקופסה, הוא דבק בפונדמנטליזם קנאי ועיוור במתווה האחד והיחיד שהוא מכיר – חלוקת הארץ לשתי מדינות כשהקו הירוק (עם "חילופי שטחים" סמליים) הוא הגבול בין המדינות. החלופה היחידה היא מדינה דו לאומית מהים עד הירדן. והגיע הזמן להחליט מה הגבול של ישראל, כלומר לבחור בין שתי החלופות.

הוא משוכנע, שאם זה יהיה סדר היום של הבחירות, כחול לבן, שמצהירה על התנגדותה למדינה דו-לאומית, תציע את ההצעה שלו. הוא גם משוכנע שזאת עמדתו של נתניהו, ואמנם הוא במיעוט בליכוד, אבל כיוון שכל ח"כי הליכוד חתמו על נאמנות לנתניהו, הם יתנו לו גיבוי למהלך כזה. ולכן, הוא מציע להקים ממשלת אחדות רוטציונית סביב המהלך של נסיגה לקו הירוק בהסכם עם הפלשתינאים, ואם זה לא יצלח – באופן חד צדדי.

הרעיון שהוא מציע מציאותי בערך כמו טענתו שיש ברמאללה פרטנר לרעיון הזה. לשיטתו, כל מה שחסר הוא פרטנר ישראלי, אך יש תקווה שבעקבות הבחירות יהיה גם פרטנר ישראלי.

כדרכו, ביילין חי במציאות מדומה, שבה הכל מסתדר איכשהו כדי שחזונו יוגשם. כך היה באוסלו, כך היה בהסכם ביילין-אבו מאזן וכו'. אך הוא סרבן התפכחות ומתעקש להיאחז במציאות המדומה, ולא להביט נכוחה במציאות.

קודם כל, אין שום פרטנר ברמאללה לרעיון הזה. עובדה, שהפרטנרים ברמאללה, קודם ערפאת ואח"כ אבו מאזן, דחו על הסף את הרעיון הזה שהוצע בידי ברק ובידי אולמרט. אכן, הם חותרים למדינה פלשתינאית עצמאית מהקו הירוק מזרחה, לאחר שכל שטחי יו"ש ובקעת הירדן יטוהרו אתנית מכל יהודי, חי או מת, כפי שקרה בהתנתקות. אולם הם בשום אופן אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, כלומר מדינה יהודית, ממערב לקו זה. הם עומדים על הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה במסגרת תביעת ה"שיבה". הם לא סטו במילימטר מהדרישה הזאת, שבעטיה דחו את הצעות ברק ואולמרט, את מתווה קלינטון ותכנית קרי.

וכפי שביילין מדמיין מציאות באשר לפלשתינאים, כך הוא מדמיין מציאות באשר לעמדות ישראל. כחול לבן הבהירה חזור והבהר שהגבול המזרחי על פי התכנית שלה הוא הירדן. הדבר כתוב במצעה, ורק בשבוע שעבר גנץ ויעלון ביקרו בבקעת הירדן ונשבעו לה אמונים כאזור ישראלי לעד, ואף הודיעו שיציגו בקרוב תכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן הישראלית, במובנה הרחב ביותר. גם לטענה שנתניהו מוכן למתווה ביילין אין על מה להתבסס.

ביילין, כדרכו, הוזה בהקיץ.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* תשעה באב בגולן – בליל תשעה באב תשס"א (2001), בשנה הראשונה לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות במועדון יונתן, לדתיים וחילונים, שנפתחה בקריאת מגילת איכה ונמשכה בהרצאה ושיחה. הופתעתי מהמספר הרב של המשתתפים. ידעתי שבעבור מרבית החילונים, זו הפעם הראשונה שהם שותפים למשהו הקשור לתשעה באב.

מאז, לאורך 9 שנותיי בתפקיד, הקפדתי לערוך את האירוע בכל שנה, והיה זה אירוע הסיום של תכנית "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל, שהפעלתי כל השנים.

המבחן האמתי, האם האירוע הפך למסורת, היה לאחר שסיימתי את תפקידי. ואכן, האירוע נמשך, ובשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי הכנסת העתיקים – המקוּמָמים בגולן. אני מקפיד להשתתף באירוע מדי שנה, למעט השנים שבהן ניהלתי את מרכז יובלים בתל-חי, שבהן ארגנתי אירוע דומה בכיכר צה"ל, הכיכר המרכזית בקריית שמונה. לצערי, לאירוע הזה אין המשך.

גם השנה השתתפתי בהתכנסות הזאת, בבית הכנסת העתיק עין קשתות (אום-אל-קנאטיר). בית הכנסת הגדול היה מלא מפה לפה באנשים רבים – דתיים וחילונים, נשים וגברים (ללא הפרדה וללא מחיצה, וחברינו הדתיים השתתפו כך בקריאה), מבוגרים, נוער וילדים. ישבנו על מזרונים, האזנו לקריאת מגילת איכה. לאחר קריאת מגילה, הרצתה בפנינו יוניי סקיבה מקיבוץ עברון, ילידת אתיופיה ופעילה חברתית בקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה, שסיפרה את סיפור יהדות אתיופיה, את סיפורה המשפחתי והאישי כילדה שצעדה 650 ק"מ במבצע משה, על אתגרי הקליטה של קהילת אתיופיה וקשיי ההשתלבות, וקראה לסולידריות ושותפות במאבקי העדה.

* ביד הלשון

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? – בראיון ליומן הבוקר ב"כאן ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?". גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".

שתי השגיאות נפוצות, ובעיקר ה"יגידו". במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן ב"זמרשת" הם "מן המקורות", אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ.

הארז הוא סמל לעוצמה ואזובי הקיר הם סמל לחולשה. מקור ההשוואה בין עץ הארז לאזוב הקיר הוא מקראי: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א׳ ה, יג).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.19

* מחבלים תמורת גופת חלל – עם החזרת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל בירכתי את נתניהו על ההישג, ובעיקר על כך שהוא הוכיח שניתן להגיע להסכם כזה ללא שחרור מחבלים חיים תמורת גופת חלל.

מסתבר שטעיתי. היה זה הסכם דו שלבי. לפני הבחירות החזרת גופתו של באומל ואחרי הבחירות שחרור מחבלים. עד הבחירות שלב ב' הוסתר מעיני הציבור.

מסתבר שהעסקה נעשתה ללא דיון בקבינט וללא אישורו.

עסקה צינית.

* מנדלבליט חרג מסמכותו – על פי החוק, שחרור מוקדם של מחבלים, בין אם במסגרת עסקה והן אם כמחווה, מחייבת אישור הממשלה. החוק נועד לסנדל את ראש הממשלה, ולא להותיר בידיו, או בידיו ובידי שר הביטחון, מנדט להחליט לבד. החוק הזה קיים בדיוק למקרים כמו שחרור המחבל וסוחר הסמים הסוריים תמורת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אישר את עקיפת הממשלה. באיזו סמכות? אין לו כל סמכות לקבל החלטות המנוגדות לחוק ולאפשר לראש הממשלה לפעול בניגוד לחוק. עם כל הערכתי למנדלבליט, והיא רבה, במקרה הזה הוא חרג מסמכותו.

גם הנשיא ריבלין נתן ידו לעקיפת החוק, אבל ניתן להבין אותו. תפקידו הממלכתי לא נועד לאפשר לו לסכל צעד מדיני של הממשלה הנבחרת. ולכן, למרות שסמכותו בנושא חנינות היא מוחלטת, אף נשיא לא סיכל החלטה מדינית בנדון. בוודאי שנשיא אובר-ממלכתי כריבלין לא יעשה זאת, ובוודאי במערכת היחסים המתוחה כל כך בינו לבין נתניהו ועל רקע מסע ההסתה נגדו.

* קצה גבול הפשרה – בסוגיית השתמטות החרדים, יש הבדל בין נקודת המבט של ישראל כמדינה דמוקרטית לזו של ישראל כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שרוצה להשתמט, ולראות בכך חלק מן הרב תרבותיות. מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה ששבט בעם ישראל ישתמט ממלחמת מצווה, בניגוד מוחלט לערכי היהדות, ובוודאי לא את חילול השם של הגדרת ההשתמטות כלימוד תורה.

החטא הקדמון הוא של בן גוריון שאיפשר השתמטות של כמה מאות אברכים בשנה (ולימים, אחרי שסיים את תפקידו, הוא היכה על חטא). החטא הקדמון השני הוא של בגין, שאישר את ההשתמטות ההמונית של כל החרדים.

מן הראוי שכל אזרח יהודי יגן על המולדת, על המדינה היהודית. אין שום הצדקה להשתמטות. זה העיקרון הצודק היחיד, וזה הפתרון היחיד הראוי.

אך חברה אינה יכולה לחיות רק על פי עקרונות. יש מקום לראיה פרגמטית. ניסיון לבטל באחת את הפטור בן 71 שנים ולכפות גיוס על כל החרדים לא יצלח, והנזק החברתי עלול להיות כבד. לכן, אין מנוס מפשרות.

חוק הגיוס שנבנה על פי דרישות מערכת הביטחון, הוא פשרה כזאת. אפילו פשרה מרחיקת לכת. זהו חוק שהולך מאוד לקראת החרדים. החוק מאפשר את המשך ההשתמטות, אך פועל לצמצומה, להקמת מסלולי שירות מותאמים לחרדים בצה"ל ובשירות הלאומי, ומציע הטבות ותגמולים לכלל המשרתים על מנת לצמצם את אי-השוויון.

החוק בעייתי, כיוון שהוא לא פותר באמת את הבעיה, אך הוא מוצדק, כי מתוך הכרת המציאות, הוא מוותר על היומרה לפתור את הבעיה, ומסתפק בצמצום מֵמדֵיה. וגם לזה החרדים מתנגדים.

בעיניי, החוק הזה הוא קצה גבול ההליכה לקראת המשתמטים, ואין לזוז ממנו כמלוא הנימה. צודק ליברמן בדרישתו האולטימטיבית לא לשנות אות בחוק, ואני מקווה שהוא יעמוד איתן מאחורי דרישתו.

* צלם בהיכל – לצרף את איתמר בן גביר לוועדה למינוי שופטים, זה כמו לצרף את מרדכי וענונו לוועדה לאנרגיה אטומית.

* נגיע אליו – חודש לפני רצח רבין, התרברב החוליגן הכהניסט איתמר בן גביר והניף אל מול מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין שנתלש מן המכונית, והצהיר ש"בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו, הם אכן הגיעו אליו.

עכשיו הוא מנסה להגיע לבית המשפט העליון.

* יש לך ממשיך – כל מי שאורן חזן יחסר לו בכנסת הבאה יכול להירגע. מאי גולן היא אורן חזן סימן 2.

* טראמפיאדה – במהלך חופשה משפחתית בגולן, הודיע נתניהו שבכוונתו להביא לממשלה הצעת החלטה לקרוא יישוב או קריה בגולן ע"ש הנשיא טראמפ, שהכיר בריבונותנו על הגולן. מדבריו לא היה ברור האם כוונתו היא להקמת יישוב חדש שייקרא על שם טראמפ או החלפת שמו של יישוב קיים.

אם הוא התכוון להחלפת שמו של יישוב קיים, אני יכול לקבוע חד משמעית – לא יקום ולא יהיה. שמו של יישוב הוא מרכיב מרכזי בזהותו ובגאוות היחידה שלו. כל הניסיונות של ועדת השמות הממשלתית לכפות על יישוב שם שהוא לא רצה לא צלחו. היישוב שמר על השם שבחר ולבסוף הוועדה נאלצה לקבל את רצונו. יש יישוב כזה גם בגולן – אליעד. עשרות שנים התעקשה הוועדה לקרוא לו אליעל, ולבסוף נאלצה לקבל את רצון התושבים, ויש עוד דוגמאות כמו מנרה (רמים), נערן (נירן) ועוד. ואם כך ביישובים חדשים, קל וחומר כשמדובר ביישובים ותיקים.

ואם כוונתו של נתניהו ליישוב חדש – קודם כל אני מברך בחום על הכוונה להקים יישוב חדש בגולן. לגבי שמו – קודם כל שהממשלה תחליט להקים יישוב ורשויות התכנון יחלו בעבודה מיידית. על השם – נדבר.

עקרונית, אני נגד הנצחת אנשים בעודם בחיים (כמו מכללת פרס ופארק שרון שהנציחו את השניים בעודם בחיים. אגב, ראש העיר הקודם של אור יהודה, דוד יוסף, קרא רחובות על שמותיהם של גדעון סער, גבי אשכנזי, אריק איינשטיין – בעודו בחיים ו… המאהבת שלו באלי. לאחר שהודח ונכנס לכלא, העירייה ביטלה את השמות הללו). נאחל לטראמפ אריכות ימים, ואחרי 120 נראה בפרספקטיבה אם הוא ראוי להנצחה.

הצעה יצירתית של חברי רן קמינסקי היא להחליף את שמותיהם של הטרמפיאדות בגולן, לטראמפיאדות…

ואסיים באנקדוטה. לאחרונה הוחלט על איחוד המכללה האקדמית תל-חי ומכללת אוהלו בקצרין. ימים אחדים לאחר מכן, קיבלו כל חברי הסגל האקדמי והסגל המקצועי במכללת תל-חי מייל ממנכ"ל המכללה, לפיו המל"ג נענתה לדרישת השר בנט ושמה של אוהלו ישונה ל"שלוחת טראמפ בגולן". ההודעה חוללה סערה רבתי, החלו להחתים על עצומות. רק לפנות ערב קיבלו הסגלים הודעה נוספת מהמנכ"ל, שהפנתה אותם לתאריך – אחד באפריל.

אגב, מישהו שלח לי את המייל הזה, ומיד הבנתי שזו מתיחה. כיוון שאני מכיר את הלך הרוח במכללת תל-חי, ידעתי איזו סערה תתחולל. בשנים שבהן עבדתי בתל-חי (כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית), הייתי חריג ובודד בדעותיי. בעיני עמיתיי הייתי על הרצף שבין "לאומן" ל"פשיסט".

* אתם תישארו פה לתמיד – בראיון ל"מקור ראשון", מספר ראובן רוזנבלט, ראש המועצה הראשון של חבל עזה, על תמיכת השמאל הציוני בהתיישבות בגוש קטיף. "כל עם ישראל, כולל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, היו איתנו. רבין היה בכמה ביקורים אצלנו וגם בקביעת מזוזה בבית הראשון בנצר חזני. הוא הכריז שפה יקומו יישובים רבים. מבניין המועצה אפשר היה לראות את גבול מצרים – ציר פילדלפי. עמדנו שם יחד פעם, ורבין אמר לי: 'אתם תישארו פה לתמיד, כי אתם החיץ בין מצרים ובין מה שעלול להיווצר פה ברצועה, ואנחנו שבשום אופן לא ניתן לזה להיעלם' ".

אז מה קרה לרבין? מה גרם לו לשנות את דעתו? שום דבר. לפחות בנושא הזה, הוא לא שינה את דעתו. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בדיון המדיני על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, למעשה את מורשתו המדינית, ומנה את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם גוש קטיף. יתר על כן, הוא העלה על נס את הגוש, ואמר "הלוואי שיהיו כמותם גם ביהודה ושומרון".

כדאי לזכור, שהנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, אלא 11 שנים קודם לכן, לאחר הסכם אוסלו. אז ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים ברצועה. אז התנתקנו מעזה. בהתנתקות עקרנו את גוש קטיף. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא שחררה אותנו מהשליטה על מיליון וחצי פלשתינאים ולא הוציאה את חיילינו מסמטאות ג'בליה ושאטי, כי יותר מעשר שנים לא שלטנו בפלשתינאים וחיילינו לא היו במחנות הללו. ההתנתקות הייתה עקירה ללא סיבה, ללא צורך וללא תועלת – וכצפוי, עם הרבה נזק, של גוש התיישבות ישראלית.

כשרבין הבטיח לרוזנבלט שגוש קטיף ייכון לעד, הוא לא התכוון לשלוט בעזה, ודווקא לכן הוא ראה חשיבות בגוש קטיף כאזור חיץ.

ההתנתקות היא בכיה לדורות.

* היורד הכ"ד – לאחרונה יצא לאור ספרו של ההיסטוריון הפורה ד"ר מרדכי נאור "הכ"ג – שליחות עלומה", העוסק בפרשת כ"ג יורדי הסירה – 23 לוחמי "ההגנה" שנעלמו בים בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהייתה תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, הפרו נאצית, ב-1941.

בגיליון ערב פסח של "הארץ" פרסמו ההיסטוריונים פרופ' יוסי בן ארצי, פרופ' גור אלרואי, נרי אראלי, פרופ' יואב גלבר ופרופ' יגאל שפי מאמר שכותרתו "שוב האנגלי נשאר במים". במאמרם הם גינו את העובדה שבשם הספר שב נאור והדיר מן הזיכרון את הקצין הבריטי רב סרן אנתוני פאלמר, שהשתתף אף הוא בפעולה ונעלם יחד עם חבריו היהודים הארצישראלים.

הכותבים צודקים לחלוטין, אך גם הם ציינו בהגינות, שנאור עצמו נתן בספר מקום רב לפאלמר. אך בשם הספר הוא דבק במותג ובמיתוס, וחבל.

בהקשר זה אני רוצה לציין את ההיסטוריון אריה יצחקי, שבספרו "שלדים בארון – תעלומות ומיתוסי כזב" (2009) הקדיש פרק ארוך – 64 עמ', לתעלומת היעלמה של הסירה "ארי הים". כותרת הפרק: "תעלומת כ"ד יורדי הסירה". יצחקי העניק לפאלמר את מלוא הכבוד, בדיוק כמו לרעיו הארצישראליים.

בסוף הפרק הוא הציג תמונות של כל הכ"ד, עם מיני ביוגרפיה על כל אחד מהם. התמונות הוצגו ע"פ סדר הא"ב, ופאלמר מופיע במקומו על פי הסדר הזה, כאחד מן החבורה. וכך נכתב עליו: "מייג'ור סר אנטוני פ.מ. פאלמר. ממשפחה אצילה וידועה באנגליה, בעלי מכרות פחם. שירת כמייג'ור בתותחנים וסופח למחלקה לפעולות מיוחדות, ממנה נשלח כבא-כוח בפעולת הסירה. בן 27 בצאתו. הותיר אישה ושני ילדים".

* כחרס הנשבר – ב-1884 שם קץ לחייו סוחר העתיקות, היהודי המומר, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שמומחים בריטיים קבעו שהממצא החשוב ביותר שלו – רצועות עור ממדבר יהודה ועליהן הנוסח הקדום ביותר של ספר דברים, הוא זיוף.

לאחר גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, החלו ארכיאולוגים לפקפק בפסיקת ועדת המומחים הבריטים, אך הממצא אבד ואי אפשר לבחון את הדברים.

ארבעים שנה הקדיש הבמאי יורם סבו לחקר הפרשה, ולאחרונה תיעד מפעלו בסרט "שפירא ואני". במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון" ערב פסח, התפרסמה כתבה מרתקת על הנושא.

דבר אחד חסר לי בכתבה. לא היה בה כל אזכור לספרה המצוין של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" (1988), רומן בלשי ארכיאולוגי העוסק בפרשה.

* כוחו של הרגל – רוגל אלפר כתב פשקוויל על נושא לא פוליטי – העמידה של ישראלים בפקקים בדרך לבילוי בפסח. איך הוא הגדיר את התופעה? ביטוי של "הפאשיזציה של החברה הישראלית". אלא מה?

* ביד הלשון

טל שחר – אם אכן יקום בגולן, או במקום אחר בארץ, יישוב על שמו של טראמפ, כפי שהציע נתניהו, לא יהיה זה תקדים. מספר יישובים יהודיים בא"י מנציחים מנהיגים זרים על פועלם למען הציונות וישראל.

כזהו בלפוריה בעמק יזרעאל המנציח את שמו של הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, בזכות הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי (כלומר מדינה ריבונית) בארץ ישראל. וכזהו כפר טרומן בשפלה, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל, ביום הכרזתה וסייע רבות לישראל הצעירה.

וכזהו גם היישוב טל שחר. מי זה טל? מי זה שחר? טל זה בן או בת? ושחר?

לא טל ולא שחר, אלא מורגנטאו. המילה מורגן היא בגרמנית בוקר. טאו היא טל.

אז מיהו אותו מורגנטאו?

הנרי מורגנטאו הבן, מנהיג יהודי אמריקאי, היה שר האוצר בממשל רוזוולט, בשנים 1934-1945. מורגנטאו היה דמות מפתח בשיקום כלכלת ארה"ב אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30 ונחשב לאחד משרי האוצר המוצלחים בתולדות ארה"ב.

עם הקמתה של מדינת ישראל, בימים הקשים של מלחמת השחרור, הוא עמד בראש המגבית היהודית המאוחדת שגייסה משאבים רבים לעזרת ישראל העניה. לאחר מכן היה ממקימי הבונדס.

שמו גרמני, כי אביו, הדיפלומט האמריקאי הנרי מורגנטאו האב, היה יליד גרמניה.

מושב טל שחר נמצא בין בית שמש לגדרה, סמוך לערוץ נחל שורק. הוא עלה לקרקע בספטמבר 1948, בידי חלוצים שעלו מטורקיה (רוב התושבים), כורדיסטן, פרס ומרוקו.

טל שחר הוא אחד מ-32 יישובים שממשלת ישראל החליטה להקים בעיצומה של מלחמת השחרור לאורך הכביש לירושלים, כדי להבטיח את השליטה הישראלית על הציר ולמנוע את חזרתם של הערבים שישבו על אדמות אלו עד המלחמה.

שמו המקורי של היישוב היה טל בוקר, אך הוא שונה לשם טל שחר, בעל אותה משמעות אך צליל יפה יותר. טל שחר הוא מושב עובדים של תנועת המושבים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.2.19

* האתגר – החיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל", אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.

גנץ ממש לא יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (לא בניסוח שמספק אותי, אלא קרוב יותר למה שנתניהו חתר במו"מ על תכנית קרי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.

אך בעיניי האמירה החשובה יותר בנאומו, הייתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו". המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו. ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו. האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.

* השמאלימין מתקשה לעכל – מתוך מקאמה ב"ידיעות הקיבוץ": "נתניהו, בני גנץ – זה הכל אותו השטנץ". מאמר אחר באותו עיתון מגנה את המרכז כ"לא מריח לא מסריח". דימיטרי שומסקי ב"הארץ": "גנץ הוא ללא ספק איש ימין" ומפלגתו מוגדרת "מפלגת ימין" וגם יאיר אסולין באותו עיתון כותב נגד "ההתעלמות מהעובדה הפשוטה כל כך, הרלוונטית כל כך, שגנץ הוא בעצם ימין".

זאת, בשעה שנתניהו, שרי הליכוד ו"הימין החדש" ואוהדיהם, יוצאים מגדרם כדי לסמן את גנץ כ"שמאל".

אלה ואלה טועים. הטעות שלהם אינה נובעת רק משיקולי תעמולה ברורים – הרצון לבדל את עצמם באמצעות הצגת איש המרכז באופן שנוח להם להציגו. הם טועים מתוך הפנמה של האקסיומה המחנאית, על פיה אין רצף דעות, ולכן אין מרכז, אלא דיכוטומיה של ימין ושמאל. מיהו שמאלן בעיני איש ימין – מי ששונה ממנו. מיהו ימני בעיני שמאלן – מי ששונה ממנו.

מביט השמאלן על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא ימני, מבחינתו. מביט הימני על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא שמאלן, מבחינתו.

גנץ עומד בראש רשימת מרכז, שבין חבריה יש הנוטים יותר למה שמכונה ימינה או למה שמכונה שמאלה. ודווקא כמרכז הוא מציב חלופה ממלכתית, שפויה ומתונה, נגד ההקצנה של השמאלימין. לשמאלימין קשה לעכל זאת. אזור הנוחות שלהם הוא הפילוג, השסע, השנאה והמחנאות.

טובת החברה הישראלית היא שבירת משטר המחנאות, ובניית מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי מרכזי, שילכד מחדש את החברה השסועה והחבולה.

* אתה שקרן – על פי המסתמן מתוצאות הביניים בליכוד, חברי הליכוד הנחילו לראש הממשלה מפלה קשה, צורבת ומשפילה בבחירות המקדימות. במשך חודשים הוא חתר ללא ליאות לחיסולו של גדעון סער, תוך שהוא בודה מלבו עלילת כזב, תיאוריית קונספירציה חולנית נגדו ונגד הנשיא.

חברי הליכוד הישירו מבט לעיניו של נתניהו ואמרו לו: כבוד ראש הממשלה, אתה שקרן!

* השקר הקטן והשקר הגדול – יש לקוות, שכפי שחברי הליכוד לא האמינו לתאוריית הקונספירציה הקטנה, העלילה על גדעון סער, כך אזרחי ישראל לא יאמינו לתאוריית הקונספירציה הגדולה, תאוריית "מדינת העומק" והעלילה הקולוסאלית על מדינת החוק ומוסדותיה שכביכול חברו יחדיו כדי לתפור תיקים לנתניהו.

* היום שבו נולד מנהיג – אילו גדעון סער היה מנהיג אמתי, הוא מזמן היה קורא תיגר על נתניהו. מלחמתו האובססיבית של נתניהו לחיסולו, הפכה אותו למנהיג. יש לקוות שבקדנציה הבאה הוא יקרא תיגר על נתניהו.

* נשימת רווחה – כל מי שכבוד הכנסת חשוב לו, נשם נשימת רווחה על כך שלא נראה בכנסת הבאה את אורן חזן. העובדה שאלפים בחרו בו, מעוררת תמיהה.

* בשבח חברי הליכוד – בנוסף לכך שבעטו מהכנסת את חרפתה – אורן חזן, ראויים חברי הליכוד לשבח גם על כך שהראו את הדלת לנאווה בוקר ולירון מזוז (שגייס לקמפיין שלו את אלאור עזריה). עם זאת, הצטערתי שח"כ ענת ברקו לא נבחרה. היא ח"כית רצינית, מעמיקה ובקיאה.

* התאוריה החדשה – בינתיים כבר הספקתי לקרוא תאוריית קונספירציה, לפיה הקרן החדשה החדירה המוני סוסים טרויאניים ססססמולנים לליכוד וזה ההסבר לתוצאות הבחירות המקדימות…

* ספין ההתנתקות של נתניהו – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה (נתניהו היה שותף לניסוח הצעת ההחלטה). לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

כן, זה אותו נתניהו שניסה למסור את הגולן לידי אסד, אותו נתניהו של עסקת שליט, אותו נתניהו של ההתנצלות המשפילה בפני ארדואן, אותו נתניהו של ה"הכלה" וההבלגה על טרור ההצתות בנגב המערבי.

* תמיכה אופורטוניסטית – מודה ועוזב ירוחם. אילו נתניהו אמר: "נכון, תמכתי בעקירת גוש קטיף, אבל טעיתי. בראיה לאחור ברור לי שעמדתי הייתה שגויה, שהצבעתי הזיקה, אך היום עמדתי שונה", היו אלה דברים ראויים. אף אחד אינו חף מטעויות.

אולם הספין והפייק ניוז על התנגדותו, כביכול, הם פשוט שקר וכזב. חסידיו מפיצים סרטונים עם חלקי משפטים שלו או של אחרים שיש בהם התנגדות או הסתייגות. אבל מה שחשוב הוא מה האיש החליט, איך הוא הצביע. הרי מה ההבדל בין אזרח מן השורה שמביע דעה, כותב פוסט בפייסבוק או טוקבק זה או אחר, לבין מקבלי ההחלטות? בידי מקבלי ההחלטות הכוח להכריע – באמצעות ההחלטה, באמצעות ההצבעה. ובכל צמתי ההחלטה נתניהו תמך בהתנתקות (למעט הצבעה טכנית חסרת השפעה ימים אחדים לפני עקירת היישובים).

חסידיו יודעים גם לתרץ את הצבעותיו. "הוא ידע שאם יצביע נגד שרון היה מפטר אותו… הוא ידע שהצבעה נגד תתפרש כך או אחרת". והתירוצים האלה מציגים תמונה הרבה יותר גרועה. כי אם הוא תמך כיוון שהוא חשב שהדבר טוב למדינת ישראל – אני יכול לכבד זאת, למרות שהתנגדתי לעקירה. אבל אם הוא ידע שהדבר רע למדינת ישראל, אך הצביע בעד משיקולי טובתו האישית – הוא נהג כאופורטוניסט והעמיד את שיקוליו הזרים הקרייריסטים מעל טובת המדינה, מעל השקפת העולם.

ניתן להציב מולו כמופת, את מי שהיה רמטכ"ל, בוגי יעלון, ששילם מחיר כבד על התנגדותו – שרון ופורום החווה החליטו לא להאריך את כהונתו המוצלחת מאוד בעליל לשנה רביעית, אך ורק בשל התנגדותו לעקירת גוש קטיף. הוא לא היה חבר בממשלה ובכנסת, לא הייתה לו יכולת הצבעה ואפשרות להתנגד, כרמטכ"ל הוא היה מבצע את ההחלטה אילו נשאר שנה נוספת, אבל עצם העמדה הנחרצת שהשמיע בכל דיון, ועצם העמידה האיתנה שלו מול הזרם העכור של אמירת ההן, גרמה לשרון להפסיק את תפקידו. יעלון היה ונשאר נאמן לדרכו, ומוכן לשלם את המחיר. כפי שהוא עמד איתן מול הזרם העכור בפרשת אזריה, כשר הביטחון, ושילם את המחיר, כך הוא עמד איתן בהתנגדותו להתנתקות, כרמטכ"ל, ושילם את המחיר.

אלה שני דפוסים שונים של מנהיגות.

* דילמות של צבא מוסרי – בכל אחד מנאומיו המצוינים של נתניהו בעצרת האו"ם, הוא מדגיש, בצדק, את העובדה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. ההסברה הישראלית על כל אגפיה, הרשמית והפרטית, מעלה על נס את מוסריותו של צה"ל, וכך ראוי שתעשה. ישראל דוחה בתוקף את עלילות הדם הבזויות נגד צה"ל של אויבי ישראל ושל "שוברים שתיקה" למיניהם.

כאשר מדובר במוסריותו של צה"ל, הכוונה היא לטוהר הנשק ומוסר הלחימה, שמשמשים נר לרגלי צה"ל מיום הקמתו ועד היום. למה הכוונה במוסר לחימה? בהימנעות מהרג אוכלוסיה אזרחית של האויב, בהימנעות מפגיעה בשבויים ובהימנעות מביזה.

דילמות של מוסר לחימה מלוות את צה"ל מאז ומעולם. כל לוחם שהשתתף אי פעם בסדרת חינוך, בקורס פיקודי כלשהו, ביום עיון סגל וכד', נדרש להתמודד עם דילמות של מוסר לחימה. כך היה בזמני כחייל, תחת הרמטכ"ל רפול, כך היה לפני כן וכך היה לאחר מכן ועד היום. וכמובן, שכל מפקד וחייל בשטח נדרש להתמודדות כזו.

מהי דילמה של מוסר לחימה? זו לא דילמה האם לרצוח שבויים, או האם לבצע טבח לשם טבח. כאן אין שום דילמה. הדילמה היא כאשר מדובר בנטילת סיכונים. האם לבצע את הפעולה החשובה, גם במחיר של פגיעה בבלתי מעורבים? וכן, האם לסכן חיילי צה"ל כדי להימנע מהרג באזרחי אויב. אלו הדילמות שמוצבות בפני צה"ל ובפני כל מפקד וחייל, לכל אורך השנים. אלו הדילמות מאז שיירת הל"ה, דרך האישה המניקה בפתח המערה בארץ המרדפים במלחמת ההתשה ועד "צוק איתן".

לאסד, למשל, אין דילמות כאלו. כשהוא רוצה לכבוש עיר, אין לו עכבות לכתוש ולכתוש אותה במשך שבועות וחודשים, להטיל על בתיה חביות תבערה ואף להשתמש בנשק כימי, עד שכל תושביה ימותו או יברחו. ישראל מעולם לא נהגה כך ולעולם לא תנהג כך. ואם עליה לכבוש עיר, היא תסכן את חייליה אך לא תנהג כמו אסד ולא כפי ש"שוברים שתיקה" וגדעון לוי מעלילים עליה.

בני גנץ הציג את הדילמה הזאת בהרצאה לאחר פרישתו מצה"ל. לפתע, לקראת הבחירות, מעוותים דבריו והוא מוצג בידי תועמלנים ימננים רבים כמי שמסכן את חיילי צה"ל כי הוא מעדיף חיי מחבלים. זו תעמולת שקר והסתה.

כשנתניהו מתהדר בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא אומר זאת בגאווה, ואין לי ספק שהוא מאמין בכך ורוצה שצה"ל יישאר כזה. זה לא מפריע לו לעודד את אוהדיו להשתלח בגנץ ולהסית נגדו.

* מתחת לרדאר – בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא ניהל מו"מ חשאי עם חאפז אסד, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר – שליח לדבר עקירה, על נסיגה מלאה מכל הגולן. פעמים רבות כתבתי על כך. בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאי"ה ייצא לאור בעוד שלושה שבועות, תוכלו לקרוא כיצד הוא סובב בכחש את שרי ממשלתו.

בקדנציה השניה הגיעו אלינו שמועות על כך שנתניהו שוב מנהל מו"מ על הגולן, הפעם עם אסד הבן. היו אלו שמועות מעורפלות, לא בדוקות, ואיני נוהג לכתוב אלא על עובדות שאני בוטח באמתותן מעל לכל ספק סביר, ולכן לא כתבתי על כך אף פעם.

והנה, בראיון לעמית סגל ב"ידיעות אחרונות" מספר מי שהיה מזכיר הממשלה של נתניהו, צבי האוזר: "אירוע דרמטי שעבר מתחת לרדאר, מו"מ עם סוריה על הגולן שנמשך ממש עד שנשמעו בדמשק היריות הראשונות במלחמת האזרחים".

כתב החכם מכל אדם: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".

כמובן שבכוונתי לדלות מפיו של האוזר כל מידע בנושא.

אגב, שגיאה בראיון עם האוזר. הוא נתן לנתניהו קרדיט על חוק משאל עם. באותו ספר אפשר לקרוא איך נתניהו מסמס את החוק במשך שנים ואיך החוק כמעט נכפה עליו.

היום איני חושש לעתיד הגולן. אני מאמין שרעיון העוועים על נסיגה מצא סוף סוף מנוחה נכונה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

עד כדי כך אני שקט, שאני מאמין שאפילו נתניהו (!) לא ינסה זאת בפעם השלישית.

* לוחם צדק – כשרק החלו ההפגנות נגד היועמ"ש ליד ביתו, יצאתי נגדן בחריפות. דווקא כמי שנלחם למען מדינת החוק ויוצא בתוקף נגד השחיתות ונגד התנהלותו המסואבת של ראש הממשלה, ראיתי בהפגנות הללו מתקפה נוספת על שלטון החוק, פגיעה במאבק נגד השחיתות, דיבה חמורה וחסרת כל הצדקה נגד מנדלבליט, שיש לי בו אמון מלא. וגם הסגנון האספסופי המשתלח של ההפגנות, ברוחו של אלדד יניב, הוא היפוכה של הממלכתיות.

בשלב מסוים ההפגנות עברו מפ"ת לת"א ולא התמקדו ביועמ"ש, ולכאורה לא הייתה לי עוד עילה להתנגד להן, ומתוך עמדתי הנחרצת נגד השחיתות ונגד מלחמתו של נתניהו במדינת החוק, לא הייתה סיבה שלא אצטרף אליהן. אולם כיוון שידעתי מי עומד מאחוריהן ושהן המשך ישיר למלחמה במנדלבליט, נמנעתי מליטול בהן חלק.

לעומת זאת, השתתפתי בהפגנה אחת נגד השחיתות ולמען מדינת החוק. הפגנה שנערכה בירושלים. נסעתי אליה במיוחד מאורטל, וחזרתי מיד בסופה, בשעת לילה מאוחרת, לאורטל. השתתפתי בהפגנה ואף נשאתי בה דברים. הייתה זו הפגנה של ציבור שבעמדותיו המדיניות קרובות לעמדותיו של נתניהו, אך לא יכול לשאת את מלחמתו לשינוי פניה של ישראל ממדינת חוק למדינת מנהיג העומד מעל החוק. הייתה זו הפגנה למען הממלכתיות ולמען מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים; מנהיגות של דוגמה אישית.

יוזם ההפגנה היה יועז הנדל. יועז הנדל הוא פובליציסט מזהיר, אחד הפובליציסטים הטובים והעמוקים בישראל. מדי שבוע אני קורא את מאמריו ב"ידיעות אחרונות" ואין עוד פובליציסט בישראל שאני קרוב כל כך לעמדותיו ומזדהה עם הרוב המוחלט של דבריו. בנוסף לכך, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ציבורי חשוב מאוד, שממנו צמח חוק הלאום ומתוכו קם ארגון "זכויות אדם כחול לבן", שפועל באמת למען חיזוק המוסריות של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש, אך לא מתוך שנאת ישראל והזדהות עם האויב, אלא מתוך הזדהות פטריוטית עם צה"ל ועם משימתו ומתוך אהבת החיילים.

מחויבותו של יועז הנדל לטוהר המידות עמדה במבחן, כאשר שימש כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. הנדל, ולצדו מזכיר הממשלה צביקה האוזר, חשף את מסכת ההטרדות המיניות וההתעללות בעובדות משרד ראש הממשלה בידי מקורבו ואיש סודו של נתניהו נתן אשל. בעבור נתניהו ואשתו, הבחירה בין המטרידן הסדרתי לחושף השחיתות ברורה. מהר מאוד מצא יועז את דרכו החוצה, כפרסונה נון-גרטה בלשכה.

השילוב של פטריוטיות מוחלטת, רגש לאומי עז, השקפת עולם ביטחונית ניצית, גישה ממלכתית ומחויבות למלחמת חורמה בשחיתות, הביאה את יועז באופן טבעי לתל"ם. אני גאה ושמח מאוד למצוא בצמרת תל"ם והרשימה המאוחדת עם "חוסן ישראל" את יועז הנדל – לוחם, קצין, היסטוריון, הוגה דעות, פובליציסט ולוחם צדק.

* לשבת עם הערבים – והרי הודעה דרמטית: אני רוצה מאוד לשבת עם ערבים, לא רק בקואליציה, אלא גם בממשלה. אולם בשום אופן לא נהיה בקואליציה עם רשימה שעופר כסיף חבר בה.

אומר זאת חד משמעית, בביטחון של 100%. הרשימה המשותפת ותע"ל בשום אופן אינן אופציה להיות בקואליציה אתנו. לא כיוון שהם ערבים, אלא כיוון שהם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה.

אם תקום מפלגה ערבית ישראלית, הדוגלת בעמדות פרו ישראליות וחותרת להשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית, היא תהיה פרטנרית מועדפת לקואליציה.

* געגועיי לדב חנין – במשבצת יהודִי-המחמד של הרשימה המשותפת, תפס את מקומו של דב חנין עופר כסיף, שאותו אני מכיר עוד מתקופת לימודי התואר הראשון שלי. בהשוואה לעופר כסיף, אני כבר מתגעגע לדב חנין. לא רק כיוון שהוא ניחן בנועם הליכות, להבדיל מכסיף גס הרוח, האלים מילולית וקורע דגל ישראל, ולא רק כיוון שהוא קידם עניינים לטובת כלל החברה הישראלית, אלא גם כיוון שלעומת קיצוניותו האנטי ישראלית של כסיף, חנין הוא ממש פטריוט ישראלי, כמעט אמרתי ציוני.

עופר כסיף הוא מוטציה של שנאת ישראל. כל כולו שנאה יוקדת למדינת ישראל. טול ממנו את השנאה למדינת ישראל, ולא יישאר ממנו כלום.

לכן, באופן בלתי מפתיע, מוסף השוקניה העניק לו במה אדירה – עמוד השער של המוסף וראיון ענק שנמרח לאורך עמודים 22-30. ובראיון הציג כסיף את השקפת עולמו האנטי ישראלית ללא כחל ושרק. הוא אישר שהרעיון שלו הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית, לבין מדינה לא יהודית, אותה הוא מגדיר בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה". אותה מדינה תבטל את כל זיקתה היהודית, תחליף את הדגל (מה הוא יקרע במקום?) וההמנון. חוק השבות הגזעני יבוטל לאלתר, ולעומת זאת תמומש לאלתר בפועל "זכות" ה"שיבה" של "הילידים" ה"פליטים" הפלשתינאים שיציפו במיליוניהם את המדינה הלא יהודית, והוא בפירוש תומך בכך שיהודים במדינה הזאת יגורשו מבתיהם כדי שהפלשתינאים יתגוררו בהם (אם כי יכול להיות שיש מקומות שאפשר יהיה להסתפק בפיצוי). את הציונות הוא מגדיר כגזענות וקולוניאליזם וכבעלת ברית של האנטישמיות, בעצם התייחסותה ליהודים כעם, וליהודים שהם אזרחי מדינות אחרות כבני העם היהודי, מה שיוצר את הנאמנות הכפולה ואת האנטישמיות. הוא מגנה את הציונות על המעשה הציני של העלאת פליטי השואה לכאן. הוא רואה בהנהגת החמאס גיבורים לאומיים, ותומך בטרור ("רק נגד חיילים", לטענתו). וכן הלאה וכן הלאה. בכתבה נמסר שכמעט כל היהודים בחד"ש הצביעו נגדו, בשל קיצוניותו, אך הערבים בחרו בו.

את השקפותיו האנטי ישראליות הקיצוניות הוא יבטא, כדרכו, באלימות מילולית ובפרובוקטיביות בוטה. בנוכחותו בכנסת, אני מעריך שעוד נתגעגע לחנין זועבי. זועבי אמנם לאומנית קיצונית, אך לאומנית של עמה. הוא לאומן קיצוני של האויב, מתוך שנאה חולנית לעמו ולמדינתו.

* נכנסת באמצע הלילה – עופר כסיף, המוטציה האנטי ישראלית – יהודי המחמד החדש של הרשימה המשותפת, אמר בראיון ל"הארץ" על המדינה שאותה הוא מאשים ברצח עם: "ישראל נכנסת באמצע הלילה ועוצרת קטינים על בסיס יומיומי".

את מי ישראל עוצרת באמצע הלילה? למשל, את ערפאת אל-רפאעיה, רוצחה של אורי אנסבכר.

בין אל-רפאעיה ואנסבכר – ברור באיזה צד עופר כסיף.

ויש לציין, שאיחרנו במעצרו של אל-רפאעיה, אבל במעצרים של מאות מחבלים בשנה, אנו מצילים מרצח מאות ישראלים.

* תבוסה ל-BDS – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד נטע ברזילי, תחת הכותרת: "נמאס מנטע ברזילי". למה נמאס ממנה? חלקו הראשון של הפשקוויל הוא סתם ערימת עלבונות בלתי מובנת. לקראת הסוף יוצא המרצע מהשק: "נמאס לצפות בה מתנהלת כמו שגרירת ישראל באו"ם ומטיפה נגד החרמת ישראל". אלפר, תומך נלהב של BDS ושל החרם על ישראל, מגנה את קיום האירוויזיון בישראל. "ישראל מדכאת חירות אישית בשיטתיות בשטחים כבר יותר מ-50 שנה, ולפיכך קיום האירוויזיון בישראל הוא פארסה… צודקים אלה הקוראים להחרמת האירוויזיון בתל אביב". עכשיו ברור למה הוא כל כך שונא את נטע ברזילי. כי היא הביאה את האירוויזיון למדינה השנואה עליו כל כך. היא אשמה. לכן הוא מכנה אותה "קרנפית" ו"שופר תעמולה מתחסד של הכיבוש".

אמנם איני מחובבי האירוויזיון, מבחינת טעמי האמנותי, אך אין ספק שקיום האירוויזיון בישראל הוא הישג גדול והוא ימונף היטב לתיירות בישראל ולהסברה הישראלית. הוא תבוסה קשה לאויבי ישראל ובראשם ה-BDS הרוגל אלפרים וחבר מרעיהם.

* התנצלות כנה – שמעתי השוואה בין דברי דודי אמסלם שכינה את בני גנץ "אוטיסט" להתבטאויותיו הפוגעניות של אורן חזן נגד ח"כים נכים. ההשוואה הזאת עושה עוול לאמסלם.

דבריו של חזן נועדו במזיד, בכוונת מכוון, לפגוע בח"כים גילאון ואלהרר, לנוד להם על נכותם, כדי להשפיל אותם. את עונשו הוא קיבל ממתפקדי הליכוד בפריימריז, שהעיפו אותו מחיינו הפרלמנטריים (למרבה הצער, סביר להניח שהתקשורת, שבנתה אותו, תמשיך לתת לו במה, כי מוקיון הכפר מביא רייטינג).

אין לי ספק שזו לא הייתה כוונתו של אמסלם. השימוש במילה "אוטיסט" כשם גנאי, לא נועד במזיד לפגוע באוטיסטים. היה זה ביטוי-שכונה, לא ראוי, שיש לגנות אותו, אך נכון לשמור על פרופורציות. נכון היה למנף את האירוע כדי ליצור דה-לגיטימציה לשימוש במושגים כמו אוטיסט ומפגר כגידוף, וכדי לחזק את הכבוד לזולת, לחלש, לנכה ולמוגבל. אך לא נכון להמשיך ולסנוט באמסלם. אמסלם התנצל ואני מאמין בכנות התנצלותו.

* הסכם ויצמן-פייסל – אני מודה לאוריה באר על דברי השבח החמים על מאמרי "האם יש פתרון לסכסוך". אני מבקש לתקן טעות אחת בדבריו – אין זה נכון שבהסכם ויצמן-פייסל (1919), שאכן נדחה בידי הערבים, סוכם שהיהודים יקבלו 5% בלבד משטח פלשתין/א"י. הגבולות לא הוגדרו בהסכם, אך נאמר בו שפלשתין תהיה יהודית.

להלן ארבעת הסעיפים הראשונים בהסכם:

א. המדינה הערבית ופלשתין (ארץ ישראל) יתנהלו במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודיים, מיופי כוח כדין, בכל אחת מהארצות הללו, בהתאמה;

ב. מיד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלום, ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין פלשתין (ארץ ישראל) על ידי ועדה מוסכמת בין שני הצדדים להסכם זה;

ג. בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין (ארץ ישראל) יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימושה ההצהרה של הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור);

ד. יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע בהתיישבות צפופה לשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה. יחד עם זאת, זכויותיהם של הפלאח הערבי והאריסים תהיינה מוגנות ויסייעו להם לשם התפתחותם הכלכלית.

* חל שינוי בטעם – בחידון הטריוויה של מוסף "הארץ" – "20 שאלות", הופיעה השאלה איזו רשימה רצה לבחירות עם האותיות חל טעמ? התשובה היא הליכוד, בבחירות לכנסת השמינית, 1973. בתשובות לא היה הסבר לסימן הבחירות הזה, וזאת אשלים כאן. אלו האותיות המסורתיות של המפלגות שהרכיבו את הליכוד. הליכוד קם מחיבור בין גח"ל – גוש חרות ליברלים, שתי מפלגות שהקימו גוש משותף כבר ב-1965, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה. האות של חרות הייתה – ח. של הליברלים – ל. של המרכז החופשי – ט. של הרשימה הממלכתית – עמ. תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה לא התמודדה לפני כן לכנסת.

במהלך הכנסת שאחריה, התפצל המרכז החופשי, ופורשיו הקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מן הליכוד ולקראת הכנסת התשיעית חבר לד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם, שהייתה חלק מן הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית נקבע סימנו של הליכוד עד היום – מחל.

מפלגות הליכוד התאחדו למפלגה אחת ב-1988.

* ביד הלשון

שמאל הירדן – בפינה שהקדשתי למילה "ימין", ציינתי שבניגוד לימין במילה שמאל אין הבדל בין הצורה הרגילה לצורת הסמיכות, והדגמתי: שְׂמֹאל הירדן.

"שמאל הירדן" הוא שיר שכתב זאב ז'בוטינסקי ב-1929 ובו יצא נגד ההשלמה של ההנהגה הציונית עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי (1922). השיר מוכר יותר על שם השורה הפותחת את הפזמון: " שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!".

בשיר מופיע הפסוק הבא:
אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,
אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!

בפסוק זה מכיל ז'בוטינסקי על עבר הירדן המזרחי את שבועת גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ומה זה שמאל הירדן? ממתי יש לנהר צד ימין וצד שמאל? הרי השמאל והימין הם צדדים יחסיים לכיוון המבט ואינם צדדים מוחלטים, כמו מזרח ומערב.

הכלל הוא, שהשמאל והימין של נהר נקבעים על פי כיוון הזרימה שלו. כיוון שמי הירדן זורמים מצפון לדרום, כשאנו מביטים דרומה, בכיוון הזרימה, צד ימין של הנהר הוא המערב וצד שמאל הוא המזרח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.7.18

* רעיון יצירתי – יש לי רעיון יצירתי, הצעה מהפכנית, שיפתור את המחלוקת על חוק הלאום. אני מציע שמתנגדי החוק יקראו אותו. זה ייקח 5 דקות לכאלה שקוראים לאט.

* לא קרא את החוק – ב"הארץ" התפרסמו ביום ראשון שני מאמרים זהים במסר שלהם: ביקורת על כך, שבעוד יש התגייסות ציבורית רחבה ובעיקר התגייסות של העסקים הגדולים בישראל לצד הלהט"בים בנושא חוק הפונדקאות, אין התגייסות דומה לצד ערביי ישראל בעקבות חוק הלאום, שפוגע בהם ובזכויותיהם וכו'.

המעניין הוא זהותם של שני הכותבים. האחד הוא גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, השולל את עצם קיומה של ישראל, תומך נלהב בטרור נגדה ונגד אזרחיה, יריב קיצוני של אבו מאזן והרש"פ, התוקף אותם בחריפות על הכניעה שלהם לישראל ועל כך שאינם מפעילים טרור נגדה ונגד אזרחיה, אוהד מובהק של BDS, התגלמות האוטואנטישמיות. השני הוא פרופ' יובל אלבשן, ציוני בלב ובנפש, פטריוט ישראלי מובהק, אוהב ישראל, אדם המייצג היום את ערכי תנועת העבודה הציונית במלוא יופיה. ובמקרה זה, שניהם התנבאו בשפה אחת (לא בדיוק – ביקורתו של אלבשן נטולת הארס והשנאה שהפשקוויל של לוי רווי בה, והיא כתובה מתוך צער אותנטי של פטריוט הכואב על צעד של מדינתו, אך המסר של המאמרים זהה).

איך אפשר להסביר את העובדה ששני אנשים, שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, כותבים בדיוק אותו מסר?

אפשרות אחת היא לתלות את הקולר בחוק הלאום. הוא כל כך חמור, שהוא הצליח ללכד נגדו אנשים כל כך שונים.

ההסבר שלי אחר לגמרי. ההסבר שלי הוא שיובל אלבשן לא תקף את חוק הלאום, אלא דימוי של חוק הלאום שאין קשר בינו ובין החוק, ואינו אלא דחליל תקשורתי ופוליטי. ומהיכרותי עם אלבשן, איני חושד בו באי הבנת הנקרא, ומכאן אני מסיק שהוא כלל לא קרא את החוק. אילו קרא, לא היה כותב משפט כמו: "אתה לא לבד, מוחמד. לא אתה ולא שאר עובדינו הערבים. אנחנו לא ניתן לשום גורם לפגוע בזכויות היסוד שלך!". כי אילו קרא את החוק, הוא היה יודע ששום זכות יסוד של מוחמד לא נפגעה, לא נסדקה ואף לא נשרטה כהוא זה.

חוק הלאום כלל אינו עוסק בזכויות הפרט וכל מה שקשור לזכויות הפרט מעוגן בחוקי יסוד אחרים ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהם חוקים אוניברסליים, החלים באופן שוויוני על כל אזרח, ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. וכל מקרה של אפליה על רקע לאומי, מנוגד לחוקי ישראל אחרי חקיקת חוק הלאום בדיוק כפי שהוא היה הפרה שלהם לפני חוק הלאום. חוק הלאום, פשוט, כלל אינו עוסק בכך.

חוק הלאום מגדיר את מהותה, צביונה וייעודה הקולקטיבי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שחושב שיש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית – מתאים לו שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית הוא עוול – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שמגילת העצמאות היא מגילה גזענית, לאומנית ופשיסטית – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו חוץ מן העם היהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמאמין בזכותו של כל עם למדינת לאום, אבל אין עם יהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמשוכנע שציונות היא גזענות – אך טבעי שיתנגד לחוק הלאום. כלומר, התנגדותו של גדעון לוי לחוק הלאום הגיונית ומובנת מאליה.

אבל יובל אלבשן?! הוא צריך היה לתמוך בחוק בכל לבו.

* כשל גנטי – אני כותב מחקר על ראשית ההתיישבות בגולן. אני קורא את הפרוטוקולים של הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי; אני קורא את הפרוטוקולים והעיתונות של מפלגת העבודה ושל מפ"ם. וכאשר אני מעתיק את עיניי משם לקריאת דבריהם של דוברי מפלגת העבודה היום, המציגים התיישבות יהודית כ"לאומנות" ו"גזענות", אני חייב להגיע למסקנה, שאידיאולוגיה אחרת, זרה, הפוכה, השתלטה על המפלגה הזאת.

* נתניהו וההתנתקות – השבוע (לפי תאריך עברי) ימלאו 13 שנה לעקירת גוש קטיף, במסגרת תכנית ההתנתקות. את תוצאותיה אנו משלמים היטב עד היום.

אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, התקפל והצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* מירי רגב וההתנתקות – לא אחת מוטחת במירי רגב ביקורת על חלקה בהתנתקות, כדוברת צה"ל.

איני מסכים עם הביקורת הזאת. מירי רגב לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית. היא הייתה חיילת. ההחלטה על העקירה הייתה מדינית, של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת. במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לממשלה ומחויב לקיים את החלטותיה. חיילי צה"ל וקציניו מחויבים למלא את פקודות הצבא, גם אם הם מתנגדים להן.

איני יודע מה הייתה עמדתה האישית של רגב בסוגיה, וטוב שאיני יודע. כדוברת צה"ל היא מילאה את תפקידה. אלמלא נהגה כך, היא הייתה מועלת בתפקידה.

התנגדתי להתנתקות ואני רחוק מלהיות אוהד של מירי רגב, אך במקרה הזה הביקורת נגדה אינה מוצדקת.

* שנאת חינם – למחרת תשעה באב נפלה אבן מהכותל המערבי. כנראה בגלל העיכוב לחקירת שווא של הרב דובי חיון.

* מיזנתרופ – אני צופה בתכנית "אביב או איל" ומנסה לזקק את ההגדרה המדויקת לאביב גפן. גזען? דוסופוב? מזרחופוב? מתנשא? שחצן? יהיר? נרקיסיסט? נראה לי שמצאתי – מיזנתרופ.

* ביד הלשון

שני דרכים – הרב דובי חיון התראיין בטלוויזיה ואמר "שני דרכים". בכיתובית הטלוויזיונית דבריו "תוקנו" ל"שתי דרכים".

אין כל צורך לתקן, כי אין כאן כל קלקול. המילה דרך היא זכר ונקבה כאחד. אנו נוהגים היום לדבר על דרך בלשון נקבה, אך צורת הזכר נכונה באותה מידה.

מאמר היסוד של רעיון "הציונות הרוחנית" של אחד העם נקרא "לא זה הדרך" (1989). זה המאמר הראשון שבו אשר צבי גינצברג חתם בשם העט "אחד העם".

ארגמן – ב-26.7.68, לפני חמישים שנה בדיוק, נהרגו במרדף בבקעת הירדן מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקמב"ץ החטיבה סרן גדי מנלה.

שמם של שני הקצינים מונצח ביישוב ארגמן שבבקעת הירדן. המילה ארגמן מורכבת מארג – ראשית תיבות של אריק רגב וגמן – ראשי תיבות של גד מנלה.

ארגמן נוסד ב-1968 כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1971 בידי תנועת משקי חירות-בית"ר כמושב שיתופי. את שם היישוב נתן לו רחבעם זאבי, באותה תקופה מפקד פיקוד המרכז.

אריק רגב הונצח גם במחנה אריה – שהיה מפקדת חטיבת הבקעה וגדי מנלה במחנה גדי, מפקדת גדוד הבט"ש של הבקעה. גדי מנלה הוא בעל עיטור העוז, שניתן לו על לחימתו בפעולת כראמה, ארבעה חודשים לפני נפילתו.

* "חדשות בן עזר"

הסיפור של ההתנתקות

12 שנים חלפו מאז ההתנתקות.
מה קרה באותו אירוע?
טענה מקובלת היא, שיצאנו מעזה.
הטענה הזאת אינה נכונה. ישראל נסוגה מעזה, מדיר אל בלח, מחאן יונס, מבית חנון, מרפיח, כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה.

גם כאשר הטרור היכה מעזה, והוא היכה בגדול, ישראל לא חזרה לעזה. גם כאשר לאחר דחיית הצעות ברק בקמפ-דיוויד פתחו הפלשתינאים במתקפת הטרור הרצחנית, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בפעולה מסוימת כוח של צה"ל נכנס לעזה, ומפקד האוגדה יאיר נווה אמר שנישאר שם "ככל שידרש", מיד ניתנה הוראת הנסיגה.

גם במבצע "חומת מגן", לאחר שנרצחו כ-1,500 ישראלים, כשצה"ל החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, הוא עשה זאת רק ביו"ש, לא בעזה. אני יודע זאת גם מידע אישי. בשלב ב' של המבצע גויסתי בצו 8 ועמדנו להיכנס לעזה. החטיבה שלי אמורה הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. אבל הפעולה בוטלה, ועברנו לטול כרם.

במשך אותן שנים, פיתחו הפלשתינאים באין מפריע את יכולת שיגור הטילים והחל ירי הטילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, הן בגוש קטיף והן בעוטף עזה. ועדין, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בני בגין אמר, לאחר הסכם אוסלו, שיירו טילים על אשקלון, לעגו לו, אמרו עליו שהוא מחולל פאניקה, "נביא זעם", כינו אותו. אבל הוא טעה. הטילים לא נורו רק על אשקלון, אלא גם על תל-אביב. וישראל לא חזרה לעזה.

אם כן, מה הייתה ההתנתקות? עקירת יישובי גוש קטיף ונסיגה לקווי 49'. לא היה בכך שום יתרון דמוגרפי, כי את השליטה על הפלשתינאים הפסקנו עוד קודם. אולם נאמר שהנסיגה תביא לשקט – היא הביאה לתוצאה הפוכה. הפלשתינאים האמינו בניצול הצלחה – כפי שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מנווה דקלים, הם האמינו שיצליחו באמצעות טרור ורקטות לעקור אותנו גם משדרות. כל שטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל. זה החל עוד תחת שלטון אבו מאזן והתעצם תחת שלטון חמאס.

לפני עקירת היישובים הודיע שרון, שלאחר שניסוג, אם יירה כדור אחד, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים, ותקבל לגיטימציה לכך מכל העולם. זה לא קרה. כאשר ישראל הגיבה לראשונה, אחרי קרוב לשלוש שנים של הבלגה, במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להפסיק את המבצע באמצע, בטרם השיג תוצאות, ובמקום תמיכה בינלאומית קיבלנו את עלילת גולדסטון. רק ב"צוק איתן", 9 שנים אחרי העקירה, ישראל הכתה בחמאס והביאה לירידה משמעותית בטרור.

אפילו הטענה שבהתנתקות נתנתק מרצועת עזה לא הושגה. עדין העולם תופס את ישראל כאחראית על הרצועה, ואנו נוהגים כאילו הטענה הזאת מקובלת עלינו.

ההישג היחיד שהושג בהתנתקות היה מדיני – מסמך בוש, המסמך המדיני הפרו ישראלי ביותר של ממשל אמריקאי כלשהו. וגם ההישג הזה התמוסס במהרה, כאשר אולמרט הדהים את בוש, בהציעו לאבו מאזן הצעה שמחקה את כל הישגי המסמך (ואת השלום לא קירב בכך במאומה, כמובן).

אז מה קרה בהתנתקות? ישראל החריבה חבל התיישבות ישראלי שלם, עד הבית האחרון. קרעה קרע קשה ביותר בחברה הישראלית. קבעה תקדים הרה אסון של נסיגה עד המ"מ האחרון. ועל כל הנזק הזה לא קיבלה כל תמורה.

זה כל הסיפור של ההתנתקות.

* "ידיעות הקיבוץ"