צרור הערות 8.9.19

* מסר פלגני – כתומך בכחול לבן וכחבר בתל"ם אני מאוכזב מהודעת כחול לבן על חתירתה לממשלת אחדות חילונית. יש סתירה בין ממשלת אחדות לבין ממשלה חילונית. ממשלה חילונית מדירה אפריורי את כל מי שאינו חילוני – דתיים, מסורתיים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים (כמוני) שאינם מגדירים את עצמם על פי המגירות הללו.

מי שנושא את דגל האחדות, צריך להציג מסר לאומי שמתעלה מעל הכיתתיות הפלגנית של שמאל/ימין, חילונים/דתיים, מזרחים/אשכנזים וכן הלאה. יש בין הח"כים של כחול לבן אנשים דתיים כחילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ' (שהיא חרדית) ונדמה לי שנוספים. בהנהגת תל"ם ובין פעיליה יש דתיים לא מעטים, ובוודאי מסורתיים, כמו יועז הנדל. האם הם יהיו מחוץ לקואליציה? אם הרצון הוא להקים ממשלה עם הליכוד, ואני שמח שזאת השאיפה המוצדקת של כחול לבן, האם יולי אדלשטיין ואלקין, למשל, לא יהיו חלק ממנה, כי הם אינם חילונים?

כחול לבן פונה, בצדק, לציונות הדתית, ומנסה למשוך מתוכה תמיכה של דתיים לאומיים שמאסו בקשר הגורדי הבלתי מותנה עם נתניהו ומתהליכי הסמוטריצ'יאציה של הפוליטיקה הדתית לאומית. איך היא תפנה אליהם, אם היא משדרת שהם מחוץ לתחום?

זו שגיאה חמורה. יתכן שהיא נובעת מסקרים המעידים שמסר כזה יוסיף לכחול לבן קולות, אך אני מאמין שמפלגה צריכה לשמור על עמוד השדרה הרעיוני שלה, ולא להתנהל על פי סקרים.

* איש מסוכן – כל טרפת ה"מצלמות" נועדה למטרה אחת ויחידה – לכך שאם ראש הממשלה יוחלף בקלפי, הוא ינסה להסית את הרחוב בטענה ש"הבחירות נגנבו". האיש מסוכן!

* למה יש לצפות משקרן? – תעשיית השקרים על ממשלת גנץ עם טיבי, לא צריכה להפתיע. טבעו של שקרן הוא לשקר, ומה הטעם לצפות ממנו לומר אמת? הבעיה היא בהמוני מאמיניו, שאבדו את היכולת להבחין בין אמת ושקר, וקונים ומפיצים ללא כל חוש ביקורת כל שקר שהוא מפיץ.

מה יציע נתניהו לאחמד טיבי תמורת תמיכתו בחסינות?

* דמי-לא-יתמודד – מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משחד את המפלגה ההומופובית – נועם, כדמי לא-יתמודד, בשתי הבטחות אנטי ציוניות, החותרות תחת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: א. ביטול רחבת המשפחות בכותל המערבי, כלומר הפיכתו הסופית מנכס לאומי לשטיבל חרדי. ב. ביטול מתווה הגיור.

המחנה ה…"לאומי".

* שבחים לנתניהו – לפני כשש שנים, כתבתי מאמרים בשבחו של נתניהו, שיחד עם שרנסקי ובנט הובילו את מתווה הכותל. היה זה מהלך מנהיגותי הראוי לראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, ליו"ר הסוכנות היהודית שהוא מעין "ראש ממשלת העם היהודי" ולשר לענייני תפוצות.

אך מהר מאוד נתניהו בגד בייעודו, נכנע לחרדים הלא ציונים, התקפל וביטל את מתווה הכותל. ועכשיו, כשוחד פוליטי למפלגה ההומופובית, הוא מציע לגזול את כבשת הרש – ביטול רחבת המשפחות בכותל, אם לא יתמודדו.

הכל מותר למען החסינות.

* כבוד השר החוליגן – הסכנה הגדולה ביותר במערכת הבחירות, היא שארבעה חוליגנים כהניסטים יכנסו לכנסת. החוליגן המנוול איתמר בן גביר עוד עלול להיות שר בממשלת החסינות.

* געגועים לסמוטריץ' – סמוטריץ' הוא על הרצף הכהניסטי, אבל אם בן גביר יבחר, חלילה, עוד נתגעגע לסמוטריץ'.

* הג'ורה של נתניהו – כאשר נתניהו "מסתייג" מדברים שכתב בנו, הוא שוב משקר. יאיר הוא הג'ורה של ביבי. הוא כותב את מה שמעמדו של אביו כראש הממשלה לא מאפשר לו. לא בכדי, כל מה שהבן כותב, מצוטט מיד בידי חסידי האב.

* עד מומחה – להזמין את אולמרט לראיונות בתקשורת בנושאי שחיתות, בתור עד מומחה, זה הגיוני. אבל להזמין אותו בתור מוכיח בשער – זו בדיחה. זה כמו שמשה קצב יצא למסע הרצאות מטעם Me-too.

* סרבנים – דוברו של אבו-מאזן הביע שמחה על התפטרותו של שליח נשיא ארה"ב למזה"ת גרינבלט. טוב, אפשר להבין אותו. גרינבלט לא סיפק לפלשתינאים את הסחורה שהם רצו. אבל כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו גם את תכנית קרי, שר החוץ בממשל אובמה, את מפת הדרכים של בוש ואת מתווה קלינטון. בעצם, האם אי פעם הפלשתינאים הסכימו לתכנית כלשהי, הכוללת את קיומה של מדינת ישראל?

* ברק המאכלת – במוסף "7 ימים" פורסמו קטעים מתוך ספר שיחות שקיים שמעון שיפר עם אלוף (מיל') עמוס גלעד, מבכירי המודיעין הישראלי ומי שהיה ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון. בין השאר, מספר גלעד על הערכת המצב שהציג לראש הממשלה אהוד ברק, בתפקידו כראש אגף מחקר באמ"ן, ערב צאתו של ברק לקמפ-דיוויד (שנת 2000). "דע לך שהוא [עראפת] לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרוב למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותימרות עשן. אמרתי לברק שערפאת הוא אדם רצחני שמאמין באלימות. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו , קרי – פלשתין הגדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול חמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור". ברק שמע, אך הוא היה נחוש ללכת בדרכו. התוצאה ידועה.

אחרי הכישלון, היו שהתנחמו בכך שברק "הסיר את הצעיפים" וגילה את פרצופו האמתי של ערפאת. ובאזור חיוג המפלגה שהרשתה לברק להתברג למקום העשירי שלה, כבר כמעט 20 שנה מאשימים אותו על שהרג את השלום כשאמר שאין פרטנר.

אכן, אין פרטנר, אבל ברק דווקא לא נהג כמי שהפנים את המציאות. כאן אצטט מספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה": "אחרי שהאמת התבררה בקמפ דיוויד, אחרי שפרצופו של ערפאת נחשף ואחרי שערפאת עצמו פתח נגדנו במלחמה, ברק לא הוביל את העם למלחמה כפי שנדרש. הוא לא התייצב בפני האומה כדי לומר את האמת הקשה במלואה. ממשלתו הצרה, שרוב שריה היו בין אבות הסכם אוסלו ותומכיו, לא אפשרה לו לבצע את הנדרש: להכריז על ערפאת כאויב. להיפך, שרים אלה דרשו מברק להציע עוד ויתורים, או כפי שחלקם ביטא זאת, 'ללכת צעד נוסף לכיוון ערפאת'. נראה שכדי לשרוד פוליטית הניח ברק לאנשים שהקיפו אותו ללכת צעד נוסף לקראת ערפאת. וכשהתברר שאין די בצעד אחד הלכו עוד צעד, וכשהתברר שאין די בשני צעדים הלכו שלושה. בצורה זו, ברק עצמו טשטש את האמת שאותה חשף. על מנת לשרוד פוליטית הוא יצר מצב אמביוולנטי של מלחמת בלימה בטרור מחד גיסא, ונסיגה במשא ומתן המדיני מאידך גיסא; התמודדות צבאית עם האלימות הפלשתינאית תוך המשך ההתקפלות המיידית אל מול הדרישות הפלשתינאיות. ערפאת ראה זאת ושוב זיהה חולשה. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא פתח במלחמה, וידע שאנחנו חוששים לומר זאת. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא אויב ולמרות זאת ממשיכים לומר עליו שהוא 'פרטנר' ".

איך אפשר להסביר את הרמייה העצמית הזאת, של מנהיגים פטריוטים וחכמים, כמו רבין, פרס, ברק, ביילין ואחרים? דומני שמשה דיין היטיב להגדיר זאת בנאום ההספד שלו על קברו של רועי רוטברג: "האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

* יש לזה מילה בעברית – כותרת פשקוויל המערכת של השוקניה: "יהדות במקום מדעים". טוב, לא חייבים לקרוא את כל הפשקוויל, כדי להבין, על פי הכותרת, את המסר. מסר של דיכוטומיה בין יהדות לבין מדעים. לימודי יהדות הם הרי "לימודי דת", כלומר משהו מפגר, חשוך, קנאי, ביום בהיר אולי גם מזכיר תהליכים. לעומת זאת המדעים הם המחר, הם הקִדמה, הם האור והשמש. וכפי שהשמש אינה זורחת בלילה, כך מדעים ויהדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זה או יהדות או מדעים.

אלא שזכורים לי ימים, לא כל כך רחוקים, שהיה כאן שר חינוך דתי, שהעלה על ראש שמחתו את לימודי המתמטיקה דווקא. ואני לא ממש זוכר את אזור חיוג שוקן מריע לו. נהפוך הוא, אני זוכר שהוא הוצג כמי שדוחק את לימודי ההומניסטיקה, כיוון שהם מעודדים מחשבה ביקורתית, מצפון וכו', והרי מזה הוא חושש, ואקיבוש וכו', והוא מתמקד במתמטיקה, כדי לגדל רובוטים צייתנים וקונפורמיסטים, ואקיבוש וזה וכו', וגו' ,וכיו"ב וכל הארסנל השחוק עם האפרטהייד, המתנחבלים, התהליכים וכמובן אקיבוש.

יש לזה מילה בעברית. צביעות.

הטריגר לפשקוויל הוא פרסום על פיו המקצוע שבו השתלמו המורים החדשים הרבים ביותר הוא יהדות, בעוד יש מחסור במורים לאנגלית, מתמטיקה ומדעים. כידוע, אחד ממוקדי הביקורת הדוסופובית על דחליל ה"הדתה", היא הטענה נגד הכנסת עמותות דתיות לבתי הספר. וגם אני לא אוהב כניסה של עמותות לבתי הספר, אך מה הגורם לכך? בורות של מורים בנושא ומחסור במורים לנושא. ואם יש עליה במספר המורים ליהדות, בהכרח תהיה ירידה בכניסת עמותות לבתי הספר. ובמקביל, תהיה עליה במתקפות, ברוח פשקוויל המערכת, על המורים ליהדות וירידה במתקפות על העמותות.

גם לזה יש מילה בעברית. צביעות.

* בין סאטירה לגועל נפש – התכנית "ארץ נהדרת" השבוע הייתה מעולה. סאטירה נשכנית, מדויקת ומצחיקה. הקטע של הנשיא ליברמן היה מעולה. החיבור נתניהו / דודו טופז היה מדויק. כן, גם הסאטירה על כחול לבן, על גנץ ולפיד ('צה רוטציה) הייתה כואבת ומדויקת.

אבל המערכון על אשתו של רפי פרץ היה וולגרי, סטריאוטיפי, רע ומכוער. עשו קטע נמוך על אישה שאינה מוכרת, שאני בטוח שאם טל פרידמן או כותב המערכון יפגשו אותה ברחוב – לא יכירו אותה, והציגו אותה בצורה שכל מטרתה להשפיל. זו לא סאטירה. זה לא הומור. זה גועל נפש.

* פראי אדם – במסגרת אירועי חג המשק ה-41 לאורטל, שאותו חגגנו בשישבת, יצאנו בשבת לשיט קייקים בנחל שניר (חצבני), ואח"כ לפיקניק בחורשת טל (שם בילו מהבוקר המשפחות עם הילדים הקטנטנים). היה כיף גדול, אך בתוכו חוויה לא כל כך מלבבת.

בתום מסלול השיט, המתנו לאוטובוסים; שאטלים של האתר. חלקנו עלו על האוטובוס הראשון, והמחצית השניה, משפחתי בתוכם, המתנו בסבלנות לאוטובוס השני. יחד אתנו נקבצו מטיילים נוספים, בעיקר משתי קבוצות מאורגנות אחרות. האוטובוס הגיע, מספר הממתינים לו היה גדול הרבה יותר מתכולתו, ומיד החלו צרחות, דחיפות ודוחק, להיכנס פנימה. מיד קראנו לכל החבר'ה מאורטל (רובם ילדים) לנתק מגע. הבנו שמה שעומד להתרחש הוא ממש לא בשבילנו. ואכן, הצעקות היו לדחיפות, הדחיפות – למכות; גברים ונשים, מריטת שערות. מפחיד. הנהג נראה חסר אונים. מוטב להמתין בשמש ובחום לאוטובוס הבא, מאשר לנסוע עם הברברים הללו.

ואכן, ההמתנה לא הייתה נעימה, אך… הגענו ליעדנו לפני האוטובוס ההוא. בדרכנו חזרה לאתר, ראינו את האוטובוס חונה על אם הדרך, חסום בידי ניידת משטרה.

ברור שהאשמה היא של אותם פראי אדם, אך גם לקייקי הגושרים יש אחריות. הרי בכל שבת וחופשה מספר המטיילים רב, ובחום שבסוף המסלול רבים העומדים בדוחק בתור לאוטובוס. ניתן לארגן שם חניון מסודר יותר, ובעיקר – סדרן שיווסת את העליה לאוטובוסים, וגם את קצב הגעת השאטלים בהתאם לעומס המטיילים.

* משפט ששמעתי – "אתה בן זונה, אחי".

* ביד הלשון

ללא כָּחָל ושָׂרָק – בהצהרת נשיא המדינה בעת העימות עם חיזבאללה באזור אביבים, הוא השתמש בביטוי "ללא כָּחָל ושָׂרָק"; כך, עם קמץ תחת הכ"ף והשי"ן. אבל בדרך כלל אנו אומרים ללא כְּחל ושְׂרק, עם שווא תחת הכ"ף והשי"ן. האם הנשיא טעה?

הוא צדק. משמעות הביטוי היא אמירת האמת כפי שהיא, ללא כיסוי כלשהו, של איפור או פאה. כָּחָל הוא איפור ששמים סביב העיניים. שָׂרָק הוא טיפול יופי בשיער (מכאן השורש סרק – תסרוקת, להסתרק וכו'). חילופין בין סמ"ך לשי"ן שמאלית הן חזון נפרץ. הביטוי הוא תלמודי: "כשבא רב דימי מארץ-ישראל לבבל אמר: כך היו שרים לפני הכלה בארץ-ישראל: לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְלא פִּרְכּוּס – וְיַעֲלַת חֵן". כלומר, את יפהפיה גם כאשר אינך מאופרת ומקושטת.

אגב, הר כחל שבחרמון נקרא כך, בשל מינרל הכחל, שנחצב ממנו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.10.18

* רעיון מקורי מבריק – אני שומע וקורא את האמירות, גם של ישראלים, על כך שישראל אחראית למצב בעזה, וחייבים לעשות משהו, ואם לא נעשה יהיה אסון.

וזה נכון. אז יש לי רעיון. רעיון מקורי. אני מציע פשוט לצאת מרצועת עזה. לסגת לקווי 4.6.67 עד גרגר החול האחרון. להוציא את צה"ל עד החייל האחרון. לעקור את יישובי גוש קטיף, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. לגרש את כל הישראלים, עד היהודי האחרון, החי או המת. ויש לי גם כותרת מבריקה לרעיון המבריק: התנתקות.

תוצאת המהלך תהיה הפיכת רצועת עזה לסינגפור של המזה"ת. ואנו נהנה משקט ושלווה, מאהבה, אחווה, שלום ורעות.

וההצלחה הגדולה של המהלך, תהפוך אותו מודל להתנתקות דומה מיהודה ושומרון.

נסו ותיהנו.

* ניסוי בבני אדם – והיה, אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותתכנס לקווי 4.6.67 – מה יקרה אז? איננו יכולים לדעת את העתיד, אך נקודת המוצא לכל הערכה, היא תוצאות הניסוי הקודם. בקצרה – גוש דן וירושלים יהיו "עוטף יו"ש". וכשמיליוני פלשתינאים יצבאו על הגדֵרות בצעדות "שיבה", וצה"ל יגן על ריבונות ישראל, אנו נואשם בפשעי מלחמה, יאיימו עלינו בהאג וגדעון לוי יפשקוול בשוקניה על אודות "הניסוי בבני אדם שישראל עורכת" בתושבי יו"ש האומללים.

* בהצלחה לשני הצדדים – איראן הודיע שבתקיפתה בסוריה נהרגו ארבעים מפקדים של דעא"ש. פעילי אופוזיציה באיראן דיווחו שבתקיפה האיראנית נפלו חלק מן הטילים בתוך שטח איראן. אני מקווה ששתי הידיעות נכונות.

* הצלחתי – ב"מעריב" התפרסם ראיון ארוך עם אבי ההתיישבות בגולן, חתן פרס ישראל יהודה הראל. המראיין – אורי מילשטיין.

היו בראיון דברים שברור בוודאות שיהודה לא אמר, כמו שתנועת העבודה הקימה רק שבעה יישובים בגולן (המספר הוא פי שלושה) ושרוב ההתיישבות בגולן היא דתית. הרי מי כיהודה מכיר את העובדות?

אבל הבעיה היא דווקא באופן שבו הוצגו הדברים שהוא כן אמר. כביוגרף של יהודה, כמי שערך אתו אינספור שיחות וכ-120 שעות ראיון לספר, אני יכול להעיד שלא נאמר בראיון דבר שלא שמעתי. השאלה היא, כאשר חצי יום אתה מראיין אדם, מה התוצר שלך? האם אתה מביא את עיקר המסר שלו, או משתמש בקטעי אמירות שלו, כדי להביא את המסר שלך.

"נכשלתי" – זו כותרת המאמר. אכן, את המילה "נכשלתי" שמעתי פעמים רבות מיהודה. יש ליהודה תיאוריה משלו למושג כישלון. בעבר הייתה תלויה במשרדו כתובת: כמה פעמים נכשלת היום? הוא מאמין בעשיה אקטיבית, בהגשמה בפועל של מה שאתה מאמין, בלי לחשוש מכישלון ומתוך ודאות שהעשיה שלך תכלול כישלונות, כי זו הדרך היחידה להצליח. והוא גאה בכישלונותיו, לא פחות מבהצלחותיו.

אכן, כפי שיהודה מצוטט בכתבה, החזון הגדול שלו, כשעלה להתיישב בגולן, היה לחולל מהפכה חברתית רבתי, של התחדשות תנועת העבודה; שהנוער בארץ ובגולה יעלה בהמוניו להתיישבות קיבוצית במאות קיבוצים גדולים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ובכך ישנה את פניה של החברה הישראלית. החזון הזה, יהודה הוא הראשון שמודה בכך, לא הוגשם.

אולם פרי הכישלון הזה הוא הצלחה גדולה – מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. יהודה גאה מאוד בהצלחה הזאת. הוא גאה בעוד הצלחות שנולדו מתוך כישלונות. ויש לו תיאוריה היסטורית על כך שההצלחות הגדולות ביותר, הן של הציונות והן בהיסטוריה העולמית, צמחו מתוך כישלונות. לכל אלה לא היה זכר ב"ראיון". ב"ראיון" הוא נשמע כמי שבזבז את חייו על כישלון. כמובן שזו שטות מוחלטת, והטענה שכך הוא מסכם את חייו – גם היא שטות מוחלטת.

אילו אני ערכתי את הראיון, והייתי רוצה להכתיר אותו במילה אחת, המילה הייתה: "הצלחתי". והיא הייתה הרבה יותר אמינה.

יהודה שוחח סיפר לי לפני פרסום הראיון על התלבטותו אם להתראיין למילשטיין, אותו הגדיר "היסטוריון צהוב". וכך הוא הגיב על הראיון: "הכתבה של מילשטיין מסולפת ומגעילה. כמה חבל שהסכמתי לראיון".

* פתרון לדחליל ה"הדתה" – יש לי פתרון לדחליל ה"הדתה". לא באירוניה, אני רציני לגמרי. אני מציע לאפשר לפורום הדוסופובי להקים זרם חינוך משלו, לילדיו, ושיעזוב אותנו במנוחה עם ההתבכיינות שלו.

* בצמרת הבריאות העולמית – את הימים האחרונים ביליתי, עם אבי, בבית החולים.

ישבתי ליד מיטתו במחלקה פנימית ו' ב"שיבא" תל-השומר, וגלשתי למאמר האחרון באתר של גיא בכור. בכור הביא את המחקר השנתי של סוכנות הידיעות בלומברג, המדרג את רמת הבריאות ב-200 מדינות בעולם. ישראל דורגה במקום השישי!

בנסיבות שבהן קראתי את הכתבה, היא עניינה אותי יותר מהרגיל. ואני חייב לציין שלא הופתעתי כלל. המציאות בפנימית ו' – הרופאים, האחיות, המקצועיות, השירותיות, היחס והאכפתיות לחולה ולמשפחתו היו נפלאים. וכשקראתי תמהתי – איך זה יכול להיות שאנו רק במקום השישי?

* שמחים ומשמחים – את שמחת תורה חגגתי לצד אבי בבית החולים. בצהרים הגיעה קבוצת צעירים וצעירות, נערים ונערות, עם ספר תורה ושקיות ממתקים, בשירים וריקודים, ששים ושמחים בשמחת תורה. הם היו כל כך נחמדים ויפים, שמחים ומשמחים, מלאי רצון טוב ונתינה – ארץ ישראל היפה. ועוד דבר ששבה את לבי – שהם היו יחד, בנות ובנים, נשים וגברים; מתי הם ישירו וירקדו יחד, באותה טבעיות, גם בבית הכנסת?

… ורק דבר אחד ציער אותי. את המסך שאפף את אבי אפילו הם לא הצליחו לחדור.

* מקולקלומט – בית חולים, בסך הכל, זה מקום די חרא. אבל מה אני אוהב בבתי חולים? את המכונות האוטומטיות של החטיפים. … אבל בשתי המחלקות שבהן היינו הן היו מקולקלות.

* ביד הלשון

תֹּהוּ וָבֹהוּ – השבת היא "שבת בְּרֵאשִׁית", השבת הראשונה אחרי החגים, ובה אנו מתחילים לקרוא את התורה מבְּרֵאשִׁית, מפרשת בְּרֵאשִׁית, מן המילה "בְּרֵאשִׁית": "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ".

מה פירוש תֹּהוּ וָבֹהוּ? אנו משתמשים היום במושג הזה לתיאור כאוס, אי סדר מוחלט, בלגן. אך אין זה הפירוש המקורי של המילה. תֹהוּ וָבֹהוּ פירושו – שממה. המילה תֹהוּ היא מִדְבָּר בשפות השמיות, והמילה בֹּהוּ היא ככל הנראה – ריק, ריקנות. כך גם במקומות נוספים בתנ"ך, שבהם הביטוי מופיע.

הפירוש המקובל בימינו של צירוף המילים, הוא בהשפעת התרבות היוונית, על פיה ליקום קדם כאוס – התאוריות הללו השפיעו גם על הפרשנות היהודית, החל בימי הביניים וביתר שאת בתקופת ההשכלה, ועם התחדשות השפה העברית, הוא הפך לביטוי המבטא אי סדר תהומי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.10.17

* הצעד הנכון והראוי – בנאומו בנושא אשרור הסכם הגרעין האיראני, אמר הנשיא טראמפ את הדברים הנכונים בזמן הנכון. מן הראוי לבטל את הסכם מינכן 2, אך גם נשיא ארה"ב אינו פועל בחלל ריק, ואין הוא יכול באופן חד צדדי, ללא התראה, לבטל את ההסכם. נאומו הוא צעד חשוב בדרך לאחת משתי תוצאות: ביטול ההסכם, או שינוי משמעותי בתוכנו ובאכיפתו. בשלב זה לא הייתה סיבה לצפות ליותר. נאומו של טראמפ הוא הצעד הנכון והראוי למען שלום העולם, שלומה של ארה"ב, שלום המזה"ת ושלומה של ישראל.

* רוח צ'מברליין – ה"טיימס" הלונדוני מדווח היום, שחקירת המשטרה על מתקפת הסייבר נגד הפרלמנט והממשל הבריטי לפני ארבעה חודשים נעשה בידי איראן. עובדה זו מעמידה באור מגוחך במיוחד, את הצטרפותה של בריטניה לתגובת הנגד האירופית לנאומו של טראמפ בנושא איראן; תגובה כמיטב המסורת הצ'מברליינית.

* חידת טריוויה – איזה נשיא אמריקאי השעה את חברות ארה"ב באונסק"ו, בתגובה על החלטת הארגון לקבל את הרשות הפלשתינאית כחברה בארגון?

רמז – הוא "מוסלמי"/"איסלמיסט"/"אנטישמי"/"איש האחדים המוסלמי" והגרוע מכל – כ—י (מילה שאסור לכתוב בפייסבוק).

* לוט בערפל – "עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". את הדברים האלה אמר יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית. לימודי התודעה היהודית שהוא עודד, בהיותו שר החינוך והתרבות, היו מוקעים היום בידי משטרת ה"הדתה" כאמ-אמא של ה"הדתות". ומעניין אם מה שמפריע להם הוא רק שהעם עלול, חלילה, לדעת את עברו, או שחשוב להם יותר להבטיח, שעתידו יהיה לוט בערפל?

* עגלה מלאה – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים במכללת קריית אונו ופעיל ותיק בארגונים חברתיים, מנחה תכנית משותפת ברשת ב' עם אמילי עמרוסי, עיתונאית דתיה ולשעבר דוברת מועצת יש"ע. בחול המועד סוכות, התכנית שודרה מידי יום, ועוררה גל טוקבקיסטי עכור של טהרנים דוסופוביים, נגד רשת ב שהפכה לרשת "מתנחלית", "מדיתה" וכל הארסנל של האספסוף הזה. כי מה פתאום לתת מיקרופון לאמילי עמרוסי? ומה נסגר עם האלבשן הזה? מה, הוא לא מבין שהוא במלחמה, והוא נמצא שם כדי להילחם נגד כל מה שמריח יהדות?

בערב שמחת תורה התייחס אלבשן לגל העכור הזה. הוא הסביר שהחילוניות שלו היא של עגלה מלאה. הוא התנער מחילוניות של עגלה ריקה, של בורות, שהתוכן שלה מסתכם בלהיות אנטי דתי. והוא הסביר שכיהודי חילוני, שמחת תורה וארבעת המינים הם שלו לא פחות מכפי שהם של הדתיים. הוא השווה את אותם חילונֵי העגלה הריקה, לדתיים קיצוניים שאוטמים את עצמם מפני תרבות העולם, כשני צדדים של אותו מטבע.

שמעתי את דבריו של אלבשן והזדהיתי אתם מאוד (מלבד העובדה שהוא אמר שוב ושוב בּוֹרוּת במקום בּוּרוּת).

* פתרון ליברלי – בדיאלוג פייסבוקי שקיימתי עם אחד ה"ליברלים" שהתלהמו נגד מתן המיקרופון לאמילי עמרוסי, הוא הסביר לי מה הבעיה. היא אומרת "בעזרת השם", וזו "החְזרה בתשובה". צודק. זאת באמת בעיה. מה פתאום לתת מיקרופון ליהודי, וחמור מזה – ליהודיה, שאומרת "בעזרת השם"? אבל יש פתרון ליברלי לבעיה הזאת. אפשר למשל לשלוח אנשים כמו אמילי עמרוסי למחנות ליברליים לחינוך מחדש, שבהם שפתם תנוקה מכל ה"בעזרת השם".

* מיקרופון לדתיה ערווה – כותרת מאמרה של אמילי עמרוסי בטור השבועי שלה ב"ישראל היום", השבת, היה: "קול באישה שמחה". היא סיפרה בהתפעלות על שבת בזיכרון יעקב, שבה בשעת התפילה הרחוב של בתי הכנסת היה סגור (ב"בטונדות" מפלסטיק) לכלי רכב ומיד לאחר התפילה, במדרחוב הסמוך נפתחו הגלריות והמסעדות השוקקות בשבת, ואלה ואלה מקבלים את המציאות הזאת בהבנה ובכבוד הדדי. "השבת במושבה היפה הגולשת מההר נראית כמו החזון של אחד העם". בהמשך היא סיפרה על תפילת "נעילה" במוצאי יום הכיפורים שבה השתתפה, והתפעלה מתפילה ללא מחיצה בין גברים ונשים, ומכך שיכלה סוף סוף לשבת בתפילה עם בניה, כשהיא מברכת על כך שהיא, אמם, יכולה לחנך אותם לתפילה. בהמשך היא סיפרה איך היא וחברותיה שרו משירי ארץ ישראל בסוכה, ועל לבטיה האם הדבר פוגע בסוכת החרדים השכנה, שבעליה מקפידים על אי שמיעת שירת נשים. ופסקה: "התהייה האם מותר לנו לשיר או שזה מעליב את הגברים בסוכה שליד, היא שאלה פוליטית. הכרענו לגביה ברגע שפתחנו את העמוד הראשון בשירון". ובפסקה האחרונה במאמר היא הביעה תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת, במסגרת קבלת אמנת גביזון-מדן, ואף טענה שצעד זה יהפוך את ישראל ליהודית יותר, כיוון ש"כל מה שאנחנו אוכפים בכפיה מעורר אנטי, ראו ברית המילה מול חוק החמץ".

ומדוע אני מזכיר זאת? כי משום מה דווקא אמילי עמרוסי (!) הפכה בשבוע האחרון לסמל ה"הדתה" וה"החזרה בתשובה", בגל טוקבקיסטי עכור. למה דווקא היא? כי היא דתיה שקיבלה מיקרופון, לצד יובל אלבשן החילוני, שעתיים בכל יום מימי חול המועד. וחצי מיקרופון לדתיה הוא "הדתה".

אחד המתלהמים השווה בין הסבא החרדי שלו לבין עמרוסי, ואמר שבניגוד לאמילי, סבא שלו לא אמר בסוף כל משפט "בעזרת השם", וזאת ההוכחה שמה שעמרוסי עושה זאת "שטיפת מוח" ל"החזרה בתשובה". ואולי ההבדל הוא פשוט שבניגוד לסבא שלו אמילי קיבלה מיקרופון? וברגע שאישה דתיה קיבלה מיקרופון, זו "הדתה", השם ישמור.

* מי שמע על הר נבו? – לפני קצת יותר מארבע שנים, התלוויתי לחיים גורי, במפגש עם בני נוער. פרסמתי אז את רשמיי מן המפגש. בין השאר, כתבתי את השורות הללו: "גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

ובני שיחו?

כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל 'מנגד'. זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו… אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו 'איש ונבו לו על ארץ רבה' היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא'. ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי".

אולי השורות הללו מסבירות מדוע ממש, אבל ממש, איני מתרגש מבהלת ה"הדתה". לעומת זאת הבערות, עם הארצוּת, בהחלט מדריכות את מנוחתי.

* הצדיק – הסקס מנייאק "הרב" ברלנד, שוחרר מהמקום הראוי לפושעים כמותו – בית הסוהר, בשל מצבו הבריאותי. כיוון ש"הרב" הודה במעשיו ואף אמר שעל פי התורה צריך לסקול אותו, ניתן היה לצפות מהמוני חסידיו שיתפכחו ויפנו לו עורף. אבל אצל חסידים שוטים (גם של פוליטיקאים חילונים) אין דבר כזה. "הוא זכאי", "אין כלום", וכלל לא חשוב מה עולה בחקירות ובבית המשפט. הם מסבירים שאנשים רגילים כמונו אינם מסוגלים להבין את מעשיהם של אנשים ברמה "רוחנית" כזאת, שהחוקים וההלכות הרגילים אינם חלים על צדיק שכזה ואסור לנו להטיל ולו צל של ספק ספיקא בצדקתו.

קראתי עדויות מאומן. "הרב" הסוטה הגיע לקבר של ר' נחמן מברסלב, מלווה בשומרי ראש אוקראינים ששכר. בהגיעו, התנפלו שומרי הראש באלימות על הקהל, כדי לפנות מקום לברלנד. היו פצועים, עצמות שבורות. צדיק.

* צוהר לדיאלוג? – קריאת ספר של עמוס עוז היא חוויה לאוהבי השפה העברית; שפה יפה, עשירה ומדויקת. כל ספר שלו מעורר עניין. כמובן הרומנים שלו, שרובם הם גם סיפורים נפלאים, אך גם ספריו הפובליציסטים, שאיני מסכים כמעט עם אף מילה הכתובה בהם.

כזה הוא גם ספרו החדש, "שלום לקנאים"; ספרון קטן, ובו שלושה מאמרים. לפחות על פי היומרה שלו, הספר שונה מספריו הפובליציסטים הקודמים, בכך שהוא פותח צוהר לדיאלוג, ואין הוא רק הטפה של עמדותיו. כך הוא אמר בפירוש בראיון ל"ישראל היום" לקראת צאת הספר, וגם בפתח הספר. לכן, ראוי לשפוט את הספר על פי היומרה הזאת.

עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה ויש לה שמות פרטיים רבים. אני מסכים עמו. אין לי צל של פקפוק בכך שהוא ציוני והגותו ציונית, הגם שהציונות שלו שונה משלי, לא רק בפתרונותיה המדיניים, אלא גם בתשתית ליבתה. הציונות של עוז היא ציונות כמקלט, ואני דוגל בציונות כייעוד לאומי. הציונות שלו מינימליסטית, מידותיה כמידות המקלט, והתפיסה הציונית שלי אחרת לגמרי.

האם ספרו הוא באמת הזמנה לדיאלוג עם יריביו האידיאולוגיים? המאמר הראשון בספר עוסק בקנאות באשר היא. הזדהיתי עם רוב הכתוב בו, ואהבתי את העובדה שהוא יצא נגד הקנאות משמאל, האנטי והפוסט ציונית, כפי שהוא יצא נגד הקנאות הימנית. מאמרו השני עסק במהות היהדות, ברוח הספר המצוין שלו ושל בתו "יהודים ומילים". גם עם רוב הכתוב במאמר זה אני מזדהה, למרות שיש בו קצת נטיה למסר של דיכוטומיה בין הרוחניות היהודית לפיזיות היהודית – הקשר הממשי לארץ ישראל. המאמר השלישי עוסק בליבת המחלוקת הפוליטית, בסוגיה המדינית. כאן המסר שלו חד משמעי – אם לא יהיה מיד פתרון שתי המדינות, תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. לצערי, במאמר הזה הוא מנסח היטב מסר פשטני ורדוד. האם יש במאמר זה פתיחות לדיאלוג? יש כאן ניסיון לגרום ליריביו להקשיב לו, אך אטימות לעמדות השונות משלו. יחסו לעמדות אחרות, היא של "הבנה לפחדים" של יריביו. כלומר, הוא מציג אמת מוחלטת, צדק מוחלט, ומי שגישתו שונה, פשוט פוחד. והוא טוען, באבירות, שיש להבין את הפחדים ולחבק אותם ולא לבוז להם וכו' וכו'. ואין גישה יותר פטרנליסטית, פחות מכבדת, פחות אטומה ויותר מתנשאת, מן הגישה הזאת.

אין כאן צוהר אמתי לדיאלוג.

* הנראטיב השרלטני – שאול אריאלי פרסם מאמר ב"הארץ", שהשורה התחתונה שלו היא שישראל היא סרבנית שלום, בניגוד לפלשתינאים. בתגובה, פרסם בני בגין מאמר, המוכיח שעל פי החלטותיהם של הפלשתינאים והצהרות מנהיגיהם, כולל הטריות ביותר, אין כל השלמה עם קיומה של ישראל ושום נכונות לוויתור על דרישת "זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של המדינה היהודית באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים.

שאול אריאלי פרסם מאמר תגובה, וממש הדהים בטיעוניו. שוב, המסר הוא שאין שלום כי אין פרטנר ישראלי. ועל מה הוא מתבסס? ראשית, הוא טוען שהפלשתינאים לא דחו את הצעות אולמרט. כזכור, אולמרט קיבל את הדרישה החצופה לנסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" אלה או אחרים) וקיבל עקרונית את דרישת "זכות" השיבה בהסכימו בפועל לכניסת אלפי "פליטים" לכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה. הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה, כפי שאבו מאזן עצמו הצהיר, בהסבירו את הדחיה בפער העצום בין הצדדים בנושא "זכות" השיבה.

אבל לאריאלי יש נראטיב אחר. הוא מצטט את העבריין השרלטן אהוד אולמרט, כעד אמין לטענתו. הוא ציטט את אולמרט שאמר שהפלשתינאים לא קיבלו את הצעתו, אך גם לא דחו אותה, ואילו הוא היה נשאר בתפקידו, היה מתחדש המו"מ. כל ילד מבין מהו הנראטיב שהעבריין השרלטן מנסה להציג כאן. הוא הרי מספר לנו את הסיפור על הקנוניה של הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט לתפור לו תיק כדי לסכל את השלום הקוסמי שהוא או-טו-טו עמד להביא על ישראל, על המזה"ת ועל העולם כולו. נו, זאת ה"הוכחה" של אריאלי. יותר עלוב ומטופש מזה הוא לא מצא.

הוא גם מחפש במיקרוסקופ שברי אמירות פלשתינאיות שיש בהן לכאורה גמישות מסוימת. וכמובן שהוא לא יחמיץ את דבריו המפורסמים של אבו מאזן בראיון לערוץ 2, על פיו הוא לא יחזור לצפת, אלא יישאר ברמאללה. כמובן שאין כל משמעות לדברים. אפילו בראיון התעמולתי הזה, שהיה כלי בלוחמה פסיכולוגית פלשתינאית, הוא לא אמר בשום אופן שהפלשתינאים מוותרים על "זכות" השיבה. הוא בסך הכל דיבר על פלשתינאי אחד, הוא עצמו, שלא יממש אותה בפועל בחזרה לביתו בצפת. ולמחרת הוא התראיין לכלי התקשורת הפלשתינאים והבהיר זאת באופן חד משמעי, ואף הצהיר שלאף מנהיג אין סמכות לוותר על "זכות" השיבה.

אבל את אריאלי העובדות לא מזיזות מדבקות בנראטיב. לטענתו, לא חשוב מה אומרים הפלשתינאים בפומבי, אלא מהם אומרים בחדרי חדרים. אבל גם בסרט הזה היינו, בהסכם אוסלו. גם אז התפתינו להאמין שמה שהם אומרים לעמם זו תעמולה, ומה שהם אומרים לנו מחייב אותם. המציאות הוכיחה את ההיפך.

* טוב ליהודים? – האם הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס טוב לישראל? היחסים הפנימיים בין הארגונים הללו אינו מעלה ואינו מוריד מבחינתה של ישראל. מה שרלוונטי לישראל, הוא האם יפורק חמאס מנשקו, תפורק הזרוע הצבאית שלו, ומולנו תהיה רשות אחת, עם שליטה מלאה על כל כוחות הביטחון וכל הנשק. וזה, למרבה הצער, לא קיים בהסכם. וכיוון שזה לא קיים, זה גם לא פיוס. ולכן שהשאלה האם הפיוס טוב לנו, לא רלוונטית משום בחינה.

* הייתה מלחמה? – מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה במובנה מרחיק הלכת ביותר. הפלשתינאים תקפו את ישראל, ירו מטחי טילים על אזרחיה, וממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפניהם, "שקט תמורת שקט". כך היה גם לפני היציאה למבצע הקרקעי. ישראל נעתרה לכל בקשה של הפסקת אש – 12 הפסקות אש, שבפועל היו חד צדדיות, גם במחיר פגיעה באופנסיבה הישראלית.

אין זה מפריע לתועמלנים ומסיתים לפרסם פשקווילים כמו זה שפרסם בראשית יוּני רוגל אלפר, ובו הבטיח לאזרחי ישראל "צוק איתן טורבו" בקיץ, כי הרי ברור שזה מה שהממשלה רוצה. ולכן הממשלה מדרדרת למלחמת בעזה. "זה ברור כשמש הים תיכונית… הממשלה גמלה בלבה להגדיל את הסיכוי למלחמה בקיץ". לא רק הממשלה רוצה בכך, אלא גם אזרחי ישראל צמאי הדם. "תגובת האזרחים נתונה מראש. הם ימצאו מפלט בלאומנות קיצונית, בהתלהמות גזענית וחשוכה, במאוויים אפלים, רצחניים, פשיסטיים".

אז הנה, הקיץ חלף, ושוב התברר שהפשקוויל הזה, כמו כל תעמולת השוקניה, היה הבל ורעות רוח. לא הייתה מלחמה, כי ישראל אינה רוצה בשום אופן במלחמה, וכי חמאס עדיין מורתע בזכות מלחמת "צוק איתן".

* אמר את המובן מאליו – הצהרתו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, ש"הרשימה המשותפת" אינה יכולה להיות פרטנר קואליציוני של מפלגתו, היא מובנת מאליה, ולא הייתה אמורה לתפוס כותרות. מעולם לא הייתה שותפות קואליציונית בין מפלגת העבודה לגלגוליה השונים לבין גלגוליהן של המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. זאת, מהסיבה הפשוטה, שתהום אידיאולוגית רובצת בין מפלגת העבודה, שהיא מפלגה ציונית פטריוטית, לבין "הרשימה המשותפת", שהיא רשימה אנטי ישראלית קיצונית. בכל עימות ומלחמה בינינו לבין אויבינו, הם תומכים ויתמכו אוטומטית, ללא סייג, באויב. איך הם יכולים לשבת בממשלה ישראלית, בקואליציה ישראלית? איני רואה לנכון לשבח את גבאי על כך שאמר את הדברים, כפי שלא הייתי משבח אותו אילו אמר שאחת ועוד אחת שווה שתים.

והרי התחזית – נתניהו, בנט, שקד ומירי רגב יכולים לנוח בשבועיים הקרובים. מרבית מתקפות הארס ופשקווילי השטנה של דבוקת שוקן, כולל מאמר המערכת של הדבוקה, יוקדשו למסע הסתה נגד גבאי. בארסנל הגידופים תככב המילה גזענות בהטיות שונות, וכן לאומנות, פשיזם וכמובן "הדתה". מה הקשר ל"הדתה"? אני אמרתי שיש קשר?

* התגלמות הדמגוגיה – מוסי רז מתחרע באבי גבאי, על הכרזתו שלא יקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. תגובתו היא התגלמות הדמגוגיה: "עצוב שגבאי חושב שהחרמת הערבים תעזור לו לקושש קולות מיהודים". כלומר, גבאי לא שולל קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית, תומכת אוטומטית ללא סייג באויבי ישראל ובטרור נגד ישראל, אלא הוא גזען ש"מחרים ערבים". והוא לא עושה זאת כי הוא פטריוט ישראלי, אלא כדי "לקושש קולות". אבל אני קורא גם תגובות של ימננים שנלחצים מדבריו של גבאי, כי נוח היה להם לראות את מפלגת העבודה בדמותו של מוסי רז.

* יעלון – למי להאמין בפרשת הצוללות – ליעלון או לנתניהו? כאשר עליי לבחור אם להאמין לאדם ישר או לשקרן, באופן מפתיע אני מאמין לאדם הישר.

* ככה זה עובד – כאשר נתניהו התלהם במופע האימים שלו ב"השמאל והתקשורת" ש"עוד מעט יחקרו את קאיה. באזהרה", חסידיו השוטים שהריעו לו ידעו היטב שהוא מתכוון למשטרה ולפרקליטות. אח"כ החל גל "ספונטני" של הסתה נגד המשטרה, קריאה לפיטוריו של המפכ"ל (הקולב עליו הם תלו היה ליאור חורב). והיום נתניהו קפץ על העגלה הזאת, בדברי בלע נגד המשטרה. ככה זה עובד שם.

* עונג שבת – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא נאום של קיקרו, גדול נואמי העת העתיקה, כעורך דין בבית המשפט ברומא; נאום הגנה על המשורר אולוס ארכיאס שהיה המורה שלו לספרות בימי נעוריו. ארכיאס, בן ה-80, הואשם בשימוש שלא כדין באזרחות הרומית. קיקרו לא ניסה להגן עליו בטיעוני פורמליסטיקה (כנראה שמבחינת החוק היבש, אכן, ארכיאס לא היה זכאי לאזרחות), אלא ביקש לתת לו מעמד ייחודי בזכות גדולתו כמשורר וכמורה לספרות. הנאום הוא שיר הלל לשירה ולספרות וללימודי הספרות וההומניסטיקה, לעיצוב אדם טוב יותר ועולם טוב יותר.

* ביד הלשון

שקט שלפני הסערה – נשיא ארה"ב הצטלם עם הפיקוד העליון של צבאו והצהיר: "זה שקט שלפני הסערה".

בכך, השתמש טראמפ בביטוי שגור בשפה העברית, שאף מצא את עצמו בזמר העברי. למשל, שירו של אהוד מנור "אי שם", שעמו ייצגה אילנית את ישראל לראשונה באירוויזיון (1973) נפתח במילים: "בא חצי הלילה ואני ערה, / חלומות באים לסף. / זה השקט שלפני הסערה, / בוא נלך עכשיו". ובשירו של אילן וירצברג "עד שתבוא האהבה": "מישהו עוצר את הדמעה / רגש מבקש מוצא / שקט שלפני הסערה". ועוזי חיטמן כתב דווקא על "שקט שאחרי הסערה": "פתאום יש שקט – אחרי הסערה, / החלון פתוח – והרוח על פני. / עושה את כל הדרך חזרה, / לא יודע מה עומד עוד לפני. … פתאום יש שקט אחרי הסערה, / אני בא אליך בפנים חתומות".

אז מהיכן מכיר טראמפ את הביטוי העברי? פשוט. מקור הביטוי הוא בשפה האנגלית: The calm before the storm. הביטוי התאזרח בעברית, בערבית, בגרמנית ואולי אף בשפות אחרות.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"