צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

גרעין בידי מדינה מטורפת

75 שנים מלאו להטלת פצצות האטום על יפן, בידי חיל האוויר האמריקאי. ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה וכעבור שלושה ימים, ב-9 באוגוסט – על נגסאקי. בין 200,000 לרבע מיליון איש נהרגו, חציים ביום ההפצצה וחציים בחלוף זמן כתוצאה מכוויות ומקרינה. הטלת שתי הפצצות הביאה את יפן לכניעה וכך תמה מלחמת העולם השניה.

הנשק הגרעיני הוא מפלצת נוראית, סכנה לשלום העולם. יש לקוות שהאנושות לא תדע עוד אסון כמו בהירושימה ונגסאקי.

פיתוח פצצות האטום בארה"ב, נעשה מתוך מרוץ צמוד לגרעין, בין ארה"ב לגרמניה הנאצית. זאת הסיבה לכך שאפילו מדען פציפיסט כמו אלברט איינשטיין נרתם למאמץ. לא צריך להפעיל יותר מדי את הדמיון כדי לשער מה עלול היה לקרות אילו חלילה הייתה פצצת אטום בידי היטלר.

ולכן, הלקח המשמעותי ביותר שעלינו ללמוד מהירושימה ונגסאקי, הוא מניעת מצב שבו יהיה נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת.

"מדינות מטורפות" הוא מושג שטבע פרופ' יחזקאל דרור, מומחה בינלאומי לאסטרטגיה רבתי. כבר ב-1973, שנים אחדות לפני השתלטותו של חומייני על איראן, הוא פרסם ספר שבו צפה איום על ישראל של מדינה מטורפת; מדינה שאין לה עכבות מוסריים כלשהם ומוכנה לכל צעד נגד ישראל והאנושות. מדינה שכללי החוק והמוסר וחשיבה רציונלית אינם נחשבים בעיניה. הוא טען שיש לפעול נגד מדינות כאלו בכל דרך, ולהשמיד את היכולות שלהן.

איראן היא מדינה מטורפת בהתגלמותה. מדינת קנאות איסלמיסטית, החותרת להשתלט על העולם ולפחות על המזה"ת, והשמדת ישראל היא מטרתה העיקרית. לשם כך היא חותרת להשגת נשק גרעיני. איראן היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם, ולכן על העולם לסכל בכל דרך את התגרענותה. הצגת תכנית הגרעין האיראנית כגרעין לצרכי שלום נועדה להסוות את תכליתה היחידה של התכנית – ייצור נשק גרעיני, מתוך כוונה להשתמש בו בפועל נגד ישראל. אם ניתן לסכל את התגרענותה של איראן, באמצעות החרפה משמעותית של הסנקציות הכלכליות נגדה, עד כדי מצור כלכלי מוחלט – מה טוב. ולא – יש להשמיד את היכולת הגרעינית של איראן בפעולה צבאית.

מדיניות הגרעין של ישראל מבוססת על ארבעה יסודות המזוהים עם שלושה מנהיגים: בן גוריון, יגאל אלון ובגין.

מיד עם קום המדינה, חתר בן גוריון, על פי מקורות זרים, כמובן, להשגת נשק גרעיני, כתעודת ביטוח למדינת ישראל ולעם היהודי, כדי שלא תהיה שואה שניה. בכך הוא ראה את הפקת הלקח המרכזי מהשואה.

יסוד נוסף שבן גוריון החליט עליו, לאחר לבטים רבים ומחלוקות בצמרת המדינית הביטחונית של ישראל, הוא מדיניות העמימות. ישראל לא תכריז על עצמה כמדינה גרעינית, תצהיר שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזה"ת והעמימות תעצים את יכולת ההרתעה שלה מפני ניסיונות להשמידה.

היסוד השלישי מזוהה עם יגאל אלון, והוא הימנעות מביסוס ביטחונה של ישראל על הגרעין. הנשק הגרעיני הוא נשק יום הדין, שנועד לסכל את השמדתה של ישראל. אולם עצם השימוש בו הרה אסון, ולכן יש להשתמש בו רק אם יהיה איום מוחשי על עצם קיומה של המדינה. כדי לא להגיע למצב שבו נאלץ להשתמש באופציה הזאת, עלינו לחזק את הכוח הקונבנציונלי של צה"ל כאילו אין אופציה גרעינית ולהבטיח גבולות בני הגנה לישראל, כלומר הירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן – ישראלי.

היסוד הרביעי מכונה "דוקטרינת בגין", על פיה חובתה של ישראל לסכל בכל דרך פיתוח של טכנולוגיה גרעינית במדינה עוינת, מתוך הנחה שמטרת הפיתוח הזה היא נשק גרעיני נגד ישראל. בשם דוקטרינה זאת נעשו שתיים מן הפעולות החשובות ביותר לביטחון ישראל מאז קום המדינה – השמדת הכור העיראקי כאשר בגין כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון והשמדת הכור הסורי בהחלטת ממשלת אולמרט.

העיקרון הזה תקף ביתר שאת כאשר מדובר באיראן, מדינה מטורפת החותרת להיות מעצמה מטורפת. איראן גרעינית היא איום על שלום העולם ובעיקר – היא איום ממשי ומוחשי על קיומה של ישראל. לכן, חובתה של ישראל לסכל את התגרענותה של איראן. רצוי לעשות זאת בשיתוף עם ארה"ב, אך ראינו כבר שארה"ב נקטה מדיניות פייסנות צ'מברליינית כלפי איום הגרעין האיראני, שבאה לידי ביטוי בהסכם הגרעין האיראני, שיזם הנשיא ברק אובמה. המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ביידן, שעל פי הסקרים הוא כעת המועמד המוביל בבחירות, עלול לחזור למדיניות הפייסנית הזאת. אם כך יהיה, ישראל תעמוד לבדה מול איראן, ולא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני. נכון היה לבצע פעולה כזו כבר בעשור הקודם. מן הראוי שלא נשתהה עד שיהיה מאוחר מדי.

* "דיומא"

צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.9.19

* פסגת הזדמנות או פסגת איום? – נשיא צרפת מקרון הכריז על פגישה קרובה בין טראמפ לרוחאני. האם אכן תתקיים פגישה כזו? יש לזכור, שהנשיא טראמפ הביע לכל אורך הדרך, כולל ביום הודעתו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני ובמקביל להודעותיו על החרפת הסנקציות על איראן, את רצונו במו"מ עם איראן על הסכם חלופי. יתר על כן, טראמפ אוהב להפתיע במחוות גרנדיוזיות ובפוליטיקה אישית, וראינו זאת בפגישותיו עם נשיא צפון קוריאה, זמן קצר אחרי שאיים להשמידה. לכן, אין ספק שמבחינתו של טראמפ, פגישה כזו רצויה. השאלה האם היא תתקיים תלויה בעיקר באיראנים. עד כה איראן סירבה לכל מגע עם ממשל טראמפ, אלא אם כן יחזור בו מהחלטתו בנוגע להסכם הגרעין. כך שאם איראן תשנה את דעתה, ורוחאני ייפגש עם טראמפ, ניתן יהיה לראות בעצם הפגישה הישג של מדיניות טראמפ. כנראה שהסנקציות החריפות עושות את שלהן.

האם פגישה כזאת, מנקודת מבט ישראלית ומבחינת האינטרס של שלום העולם, מועילה או מזיקה? האם יש לראות בה איום או הזדמנות?

התשובה לשאלות אלו תלויה בתוצאות הפגישה והתהליך אליו תוביל. מו"מ ותהליך מדיני, אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא בהתאם לתוצאותיהם. אין לראות איום בעצם קיומו של מו"מ. הרי עמדתה של ישראל תמיד הייתה שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, ובלבד שיביא לתוצאה הרצויה.

המשימה המדינית העליונה, היא לוודא שטראמפ לא מתכוון להתפשר על התוצאה הקבילה היחידה – ביטול מיזם הגרעין האיראני. הרי אין ילד שיחשוד באיראנים שהם מקימים כוח גרעיני לשם שלום. ברור בדיוק מה מטרת המיזם. מיזם כזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל. יש לדחות כל הסכם של מריחת זמן, ויש לעמוד על הדרישה האולטימטיבית של ביטול המיזם. לשם כך על ארה"ב לגשת למו"מ עם שני נבוטים גדולים: נבוט כלכלי – החרפת הסנקציות עד כדי חרם כלכלי מוחלט על איראן, ונבוט ביטחוני – פעולה צבאית להשמדת הכורים האיראניים. ולצד הנבוטים, גזר גדול – סיוע כלכלי רבתי לאיראן, אם תפרק את הכורים הגרעיניים ותחדל מפעולתה הטרוריסטית ברחבי המזה"ת.

אם כוונתו של טראמפ במפגש עם רוחאני ובתהליך דיפלומטי מול איראן היא להגיע לתוצאה הזאת, ללא פשרות – הפגישה מבורכת. החשש שלי, הוא שמא טראמפ יסתפק בהרבה פחות. אין לי ספק, שאם טראמפ יגיע להסכם עם האיראנים הוא יהיה טוב מן ההסכם הקודם, כיוון שטראמפ לא ירשה לעצמו שלא להציג הישג שניתן להתהדר בו. אולם אם יהיה זה הסכם משופר אך ברוח הסכם מינכן ב' של אובמה, האיום יישאר על כנו.

יש לקוות שעמדתו של טראמפ תהיה חדה ונחושה, ויש לפעול ולהפעיל את השפעתנו כדי שכך יהיה.

* געגועיי לנתניהו – בדרך כלל, כשמדברים בגעגוע על "הליכוד של פעם", מתכוונים לליכוד הממלכתי והחברתי של בגין ושמיר. אבל אני מתגעגע אפילו לליכוד של נתניהו של פעם. למשל, נתניהו שלחם נגד ניסיון ההשתלטות הפייגליני על הליכוד, מתוך רצון לשמור על אופיו של הליכוד כתנועה לאומית, ליברלית ממלכתית. אבל נתניהו של היום מוכן למכור הכל למען קואליציית החסינות, וכעת הוא הבטיח לפייגלין חברות בממשלה (הדבר היחיד שיכול לנחם, אולי, הוא שנתניהו אינו בעל רקורד של קיום הבטחות). נקווה שהוא לא יבטיח לעוכר הדין הפרא-אדם איתמר בן גביר להיות שר המשפטים, כדמי לא-יתמודד.

* דמוקרטיה במיטבה – המנהיג מסית נגד עיתונאי. מוסתים מאיימים על חייו. לעיתונאי מוצמדת אבטחה.

* בוקי – דף הפייסבוק שלי משופע בתגובות רבות של זרזירי מקלדת ותועמלנים ביביסטיים, שתחביבם הוא להלעיג על הנהגת כחול לבן ולהגחיך אותה. המסר הוא, כמובן, מסר פולחן האישיות – חוץ מהאלוהים האחד והיחיד נתניהו, כל השאר גמדים נלעגים. הם נוהגים לעוות את שמותיהם של מנהיגי כחול לבן. למשל, את בוגי הם מכנים בוקי.

למה בוקי? בצבא נהגו לומר על יעלון שהוא בוק. למה בוק? בשל היושר והיושרה הקיצוניים שלו; מי שמסרב לעגל פינות ולעולם אי אפשר לגנוב אתו סוסים. מובן מאליו שבעבור חסידי נתניהו יושר ויושרה הם תכונה מגונה.

והנה, עולה לו לשידור איש קטן, שר בממשלה, אקוניס שמו, שחנפנותו אומנותו ומכנה את יעלון "שקרן".

אלמלא האיש הקטן הזה היה שר בממשלה שלנו, זה היה מצחיק.

* שיעורי דת – לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה"הדתה". תפוצת המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת (כן, אני משום מה בתפוצה הזאת, אבל אני שמח על כך; זה חומר מודיעיני חיוני) קיבלה הודעה על "קו חם נגד הדתה", להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים. רוגל אלפר קורא למורים לא להכיר ברפי פרץ כשר החינוך, אחת מראשי הפורום הדוסופובי כותבת מאמר על חרדותיה כשהיא שולחת את ילדתה לכיתה א', וקראתי כותרת אחד על כך שכמות "שיעורי הדת" בישראל היא פי שלושה מבאירופה. ואו.

ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה"חילוני") למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו "דתיים" וחלקם "חילונים", אם זה מעניין מישהו. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד.

אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. והדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו, אבל מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. כי מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית.

ברב שיח בגולן בהשתתפות מייסד הפורום הדוסופובי ("החילוני" בכיבוסית) ד"ר פורמן, הוא סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האמא של כולנו". ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה אמא שלי. היא אולי דודה רחוקה". הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; "גזענית", "מיזוגינית" וכל הסדרה המוכרת.

שותפו להובלת המסע, אור קשתי מן השוקניה, ניהל מסע ציד מקארתיסטי נגד מי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית, ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת (שאני מכנה אותו המפא"יניק האחרון), כיוון שפעל להכניס חינוך ציוני למערכת החינוך. כי זה מה שבאמת מרתיע אותו, החינוך הציוני, אבל קל יותר להסית עם דחליל ה"הדתה".

אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו.

* ביד הלשון

פרא אדם – "פראי אדם" כינה ירון לונדון את הערבים ועורר סערה.

מנין הביטוי? המקור הוא מקראי, והוא קרוב מאוד לדבריו של לונדון – הביטוי "פרא אדם" נאמר על ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב).
הביטוי מופיע גם בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, פסוק יב).

אורגד – הלך לעולמו שר האוצר לשעבר ומייסד אוניברסיטת השומרון באריאל יגאל כהן אורגד. יהי זכרו ברוך!

מה זה אורגד? יש מילה כזאת?

יגאל כהן נבחר לראשונה לכנסת, מטעם הליכוד, ב-1977. בסיעת הליכוד כבר היה אז ח"כ ששמו יגאל כהן. כדי להבחין בין השניים, הוסיף אורגד לשם משפחתו את ראשי התיבות של שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גלעד ודרור.

אורגד לא היה היחיד שנהג כך. כאשר חבר הכנסת אברהם כץ מהמערך נבחר לכנסת, כבר כיהן בה ח"כ אברהם כץ מן הליכוד. כדי להבחין בין השניים, הוא הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז, כשם קיבוצו נחל עוז.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.7.19

* אחריות חינוכית – הפרשה המזעזעת של "הגננת המתעללת" (שהיא כלל אינה גננת ואין לה אף הכשרה כמטפלת), כמו פרשיות נוספות של אלימות כלפי ילדים, מצביעה על בעיה לאומית, החורגת מתחום האלימות (שהיא בוודאי חריגה. אין לי ספק שרוב מוחלט של העוסקים בחינוך וטיפול אינם אלימים). הבעיה היא שאין אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2019 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך.

* האנרכיה מסריחה מהראש – ישראל היא מדינת חוק, ציין ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה, ולא ניתן לדרדר אותה לאנרכיה.

זה היה מצחיק, אילו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו. הרי נתניהו הוא הלוחם הראשי נגד מדינת החוק, ובכך הוא מדרדר את ישראל לאנרכיה.

לפני חודשים אחדים, קיימתי עימות רדיופוני עם ארז תדמור, מקורבו של נתניהו והאידיאולוג של תאוריית הקונספירציה המופרכת על איזו "מדינת עומק" דמיונית. בעימות הוא שאל במפגיע, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה אין שום גוף שמבקר את המשטרה? יש, השבתי, מח"ש. והוא פרץ בצחוק.

הרי זה ברור. מח"ש היא חלק ממדינת העומק. ואם ימונה גוף שיבקר את מח"ש גם הוא יהיה חלק ממדינת העומק. ואם יקום גוף שיבקר את הגוף שיבקר את מח"ש אף הוא יהיה חלק ממדינת העומק. המשטרה, השב"כ, מח"ש, הפרקליטות, היועמ"ש, רשות המסים, מבקר המדינה, בתי המשפט – כולם "מדינת העומק" המופעלת בידי הקרן החדשה ותופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו ולהשתלט על ישראל. מול כל הגופים האלה עומד "רצון העם" שבא לידי ביטוי במי שמגלם אותו – נתניהו. בניגוד ל"מדינת העומק" שאף אחד לא בחר אותה, את נתניהו "העם" בחר ולכן כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא מעולל מבטא את רצון העם וכל מי שחוקר אותו, בודק אותו, שופט אותו, מבקר אותו, פועל נגד רצון העם וכדי לסכל את רצון העם.

זאת הדרך לאנרכיה. אלמלא מוראה של מדינת החוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה, השולט ללא סייג במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מטפטף את הרעל הזה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כאשר המנהיג הכריזמטי שפולחן האישיות שהוא טיפח לאורך שני עשורים יצרו השפעה מאגית שלו על חלקים רחבים בחברה הישראלית, מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, זה לא יכול שלא לחלחל לחברה, לאזרחים, לעברייני תנועה ולפורעי חוק למיניהם. זאת חוסר אחריות משוועת, הממוטטת את יסודות קיומה של מדינת ישראל.

* המסית הראשי – נתניהו חש שהכיסא שלו מתנדנד עקב מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, והוא ממהר לשיטה הישנה והמוכרת, האהובה עליו – הסתה. מה מקור מסע השקרים על כך שהמחאה ממומנת בידי הקרן החדשה והיא העומדת מאחורי האלימות?

המקור הוא נתניהו. הבן שמצייץ את מה שהאבא לא אומר בגלוי.

הם מ-פ-ח-דים.

* אל נהיה אטומים – שום דבר אינו מצדיק את האלימות והוונדליזם של מיעוט מקרב המפגינים במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה. אין ספק שהאלימות פגעה בהזדהות הציבור עם המסר של המפגינים. אולם אסור שהאלימות תגרום לנו להתעלם מן הטענות הצודקות. מיזוג גלויות הוא ערך ציוני עליון, ואין סתירה חמורה יותר של הערך הזה, מגזענות כלפי אחינו, היהודים שעלו או הוריהם עלו מאתיופיה. אל לנו להיות אטומים לזעקה הזאת. אל לנו ללכת שבי אחרי מי שמנסים למצב את המחאה במסגרת של תאוריית קונספירציה מטורללת.

* לא שאלה פוליטית – האם השוטר היורה יואשם ברצח? בהריגה? בגרימת מוות ברשלנות? ואולי כלל לא יואשם?

זו אינה שאלה פוליטית ואינה שאלה של דעה והשקפת עולם. זו שאלה של ראיות ושל תוצאות חקירה. וגם אם הישראלים יוצאי אתיופיה צודקים, ואני משוכנע שהם צודקים, בטענתם שקיימת תופעה של שיטור יתר כלפיהם – גם אז, כאשר בוחנים מקרה ספציפי, יש לבחון אותו אך ורק בכלים חקירתיים ומשפטיים, אך ורק על פי ראיות.

* הפקרות בדואר ישראל – הרבה תלונות וביקורת אני שומע על דואר ישראל, אך רק לאחרונה הבנתי עד כמה המצב חמור. עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוא נשלח למספר אנשים שההוצאה ואני ראינו לנכון לשלוח להם. לעתים לקח שבועות עד שהספר הגיע לנמען, ולא אחת פשוט לא הגיע. באחד המקרים, אחד הנמענים קיבל את הספר רק בפעם השלישית שהוא נשלח אליו (אולי בחודשים הבאים או בשנים הבאות הוא יקבל גם את שני העותקים הראשונים).

לאחרונה פגשתי את יוכי ברנדס ומסתבר שהיא שלחה לי לפני שנה עותק של ספרה "אדל". הוא לא הגיע. היא סיפרה לי ששלחה כ-200 עותקים וכרבע מהם לא הגיעו ליעדם.

זאת הפקרות.

* הפתרון האפשרי היחיד – האם יש ילד שמאמין שיש חיה כזו "גרעין איראני למטרות שלום"? ברור שזאת בדיחה. ברור מה המטרה הלאומית העליונה של איראן – להפוך למעצמה גרעינית כדי להשתלט על המזה"ת. לכן, ברור שכל צעד שהיא עושה נועד לקדם אותה למטרה הזאת. היא חתמה על הסכם הגרעין, כדי לקדם באמצעותו את המטרה, והיום היא מפירה את ההסכם בגלוי כדי לקדם אותה מטרה. כל צעד שהיא עושה הוא טקטיקה למימוש היעד העליון.

כאשר טראמפ קורא למו"מ עם איראן, הוא אינו מבהיר מה תכלית המו"מ. אם יהיה זה הסכם גרעין משופר, אין לכך שום טעם. תכלית המהלך מול איראן חייב להיות אחד, ואין בלתו – פירוק מוחלט של הגרעין האיראני וביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני.

כאשר אובמה פתח במו"מ עם איראן, הוא הגדיר זאת כמטרת המו"מ, אך הסוף ידוע.

ברור שעדיף פתרון דיפלומטי על פתרון צבאי, ובלבד שהפתרון יהיה הפתרון היחיד הראוי. כלומר, לגרום לאיראן לפרק את יכולותיה בלי מלחמה. לשם כך, על העולם להפעיל לחץ כלכלי כבד ביותר, עד כדי חרם טוטלי, וללוות כל מו"מ בנבוט של איום מוחשי בפעולה צבאית. רק כך ניתן אולי למנוע את הפעולה הצבאית, ולפרק את הגרעין האיראני בדרכי שלום.

על ארה"ב ועל ישראל להיות ערוכים לפתרון צבאי ולהכין לכך את דעת הקהל בארצותיהן ואת דעת הקהל העולמית.

* התחרפנתם? – יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.

אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.

אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד עם המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, כולל מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.

אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.

אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עמו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באויב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באויב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?

ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית "נקיה מיהודים", ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?

משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.

* פריימריטיס – מועצת העובדים באל-על הוציאה לחבריה מכתב הקורא להם להתפקד בהמוניהם לליכוד, יחד עם בני משפחותיהם, כדי להתחזק כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה. כלומר, כדי להכפיף את האינטרס הלאומי לאינטרס של קבוצת עובדים מסוימת. והם עושים זאת מן המקפצה. כתוב בפירוש, "ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות".

הם לא הראשונים. כך חיים כץ הגיע לצמרת הליכוד. וכך גם היה במפלגת העבודה (היום ארגונים כאלה מתמקדים בליכוד, כי היא מפלגת שלטון וזונחים את מפלגת העבודה בשל היותה מפלגה קטנה ושולית).

למחלה הזאת יש שם. פריימריטיס. יש הרואים בה את פסגת הדמוקרטיה.

* ביד הלשון

ישראבלוף – אהוד ברק יצא נגד חוק הגיוס וכינה אותו "ישראבלוף".

ישראבלוף היא מילה מקובלת בשפה העברית, ומקורה, כמו ביטויים רבים אחרים, במערכון של שלישיית "הגשש החיוור".

הביטוי, המחבר את ישראל עם בלוף – שקר ביידיש, מתייחס לדרך לעקוף בעיה, באמצעות פתרון-דמה, "כאילללו" בשפת הגשש.

הביטוי מופיע במערכון "השליח בבנק", שהניב עוד ביטוי שגור בשפתנו, "אתה הבנת את זה, ברוך?"

המערכון, שכתב וביים יוסי בנאי לתכניתה של השלישיה "אופסייד סטורי" (1974), מתאר ראיון עבודה של ברוך, המבקש להיות שליח של הבנק "ישראבנק". מנהל הבנק וסגנו מנהלים עמו מו"מ על השכר, אינם מוכנים לשלם את הסכום שהוא ביקש, אך מציעים לו תוספות והטבות פיקטיביות, כמו ספרות מקצועית (אף שאינו יודע לקרוא) רק שיביא קבלה על ספרות מקצועית, או הוא יקבל שנת שבתון באמריקה. "אבל אני מה יש לי לעשות באמריקה, כל המשפחה שלי בפתח תקווה". שייסע לפ"ת ויביא קבלה שכאילו היה באמריקה. וכד'. ואז אומר ברוך (פולי מהגשש): "אההההה, כל זה כאיללו. אתם מדברים ככה ועושים ככה. יעני ישראבלוף. טוב אני יש לי הצעה בשבילכם. אני אבוא כל ראשון בחודש לקבל את המשכורת שלי 2,000 ל"י ביד, ואני אביא לכם קבלה כאילללו שאני עבדתי אצלכם".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.5.18

* כור מעשן – אף אדם הגיוני, שאינו משקר לעצמו, לא העלה על דעתו שאיראן מכבדת את הסכם הגרעין. הרי אף אחד אינו מאמין לבדיחה שאיראן מפתחת תכנית גרעינית "לצרכי שלום". הסכם הגרעין האיראני, הסכם מינכן 2, היה פסול מתחילתו. אולם מרגע שנחתם הוא מחייב, וכדי לבטל אותו, צריך היה "אקדח מעשן" המעיד על הפרתו.

את האקדח הזה סיפק נתניהו בהודעתו הדרמטית. מרגע זה, המטרה אחת – ביטול ההסכם ופעולה נחרצת לפירוקה המוחלט של איראן מיכולת גרעינית, ואם אין דרך אחרת – בכוח.

כל הכבוד למוסד על ההישג המודיעיני האדיר, הבלתי נתפס. כל הכבוד לראש הממשלה על המדיניות הנכונה והנחישות, בנושא האיראני.

יש לקוות שהאופוזיציה תגלה אחריות ותתייצב מאחורי הממשלה וראש הממשלה בנושא זה.

* חשיבותו של המהלך האסטרטגי – נקודת המוצא לכל דיון בנושא הגרעין האיראני, היא ההבנה שאיראן, מדינה שאין כל איום על קיומה, העמידה בראש סולם העדיפויות שלה כבר לפני עשרות שנים את היעד האסטרטגי של השגת נשק גרעיני, שבאמצעותו (אם כהרתעה ובהחלט אף בשימוש בפועל) היא תשתלט לפחות על המזרח התיכון, בשאיפה – הרבה מעבר לכך, ולהשליט את הרודנות השיעית על האזור כולו.

קיומה של מדינת כופרים יהודית במזרח התיכון, היא הגידול הסרטני החמור ביותר בעיני המשטר האיראני והוא היעד המרכזי להתעצמותה.

את היעד הזה מנסה לאורך שנים איראן להשיג בדרכי מרמה והסתרה, תוך הצגת מצג שווא של הבדיחה הנקראת "גרעין למטרות שלום".

ההישג המדיני הגדול ביותר של איראן, היה הסכם מינכן 2, עם צ'מברליין של המאה ה-21, שבו העולם ויתר על הדרישה לפירוק תכנית הגרעין האיראנית, ובכך איפשר לה להמשיך את התכנית כמדינת סף גרעינית בחסות הסכם עם העולם המערבי, המעניק חסינות בינלאומית למעשיה.

חובתה של ישראל לפעול לביטול החסינות הזאת, באמצעות קעקוע האמינות האיראנית והוכחה מוחשית למהות פרויקט הנשק הגרעיני, לחשיפת דרכי ההסתרה והרמיה ולהוכחה שאיראן ממשיכה באותן דרכי הסתרה ורמיה.

זאת החשיבות הגדולה של המבצע האדיר של המוסד ושל חשיפת המידע.

האם המבצע והחשיפה ישיגו את היעד – ביטול הסכם מינכן 2 והמרתו במדיניות עולמית שנועדה לחסל את פרויקט הגרעין, תחת איום בהשמדתו בפעולה צבאית? זאת מוקדם לדעת. מה שבטוח, הוא שחובתה של ישראל לעשות כל מאמץ להשגת המטרה החשובה הזאת.

לכן, אני לוקח בערבון מוגבל מאוד את דבריהם של הפרשנים המנסים לגמד את המהלך האסטרטגי של נתניהו, באמירות כמו "אין חדש בעובדות שנחשפו", "הדברים היו ידועים" וכו'. כל האמירות הללו מחמיצות את המשמעות האסטרטגית של המהלך – קעקוע החסינות שהסכם מינכן 2 העניק לתכנית הגרעין האיראני.

ברור לא המבצע של המוסד ולא מסיבת העיתונאים כשלעצמה, יחוללו את המפנה. הם חלק מתהליך. אולם ללא הצעדים הרבים של ישראל, לאורך השנים, שחלקם הצליחו יותר וחלקם – פחות, איראן הייתה כבר מזמן מצוידת בנשק גרעיני. החשיבות של המבצע וחשיפתו, הם כחלק מאסטרטגיה כוללת, להגנה על שלומה של ישראל ועל שלום העולם, מפני האיום האיראני.

* בין העמימות הישראלית לשקר האיראני – טענה ששמעתי בדיון בסוגיית הגרעין האיראני: מה אנו מלינים על מדיניות ההטעיה וההסתרה של איראן? האם אנו נוהגים ונהגנו אחרת?

ההבדל בין תכנית הגרעין האיראנית לבין ההרתעה הגרעינית של ישראל, כמוה כהבדל בין מתן נשק ברישיון לאדם העובד באזור של סכנה ביטחונית המחייב נשק להגנה עצמית, לבין מתן נשק לבעל אלים שאיים פעמים רבות שירצח את אשתו.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שהאזור שבו היא חיה שולל את עצם קיומה ואת זכות קיומה, ולא יהסס לפעול להשמדתה. לכן, הרתעה גרעינית היא הכרח להגנתה ולהרתעה מפני ניסיונות לסכן את קיומה (לצד מרכיבים חשובים לא פחות כמו עוצמתו הקונבנציונלית של צה"ל, גבולות בני הגנה וחוסן לאומי וחברתי). קיומה של איראן אינו מאוים בידי אף מדינה. מטרת תכנית הגרעין האיראנית היא תוקפנית – שימוש בעוצמה גרעינית כדי להשתלט לפחות על המזה"ת ולהשליט את הפונדמנטליזם השיעי על האזור.

העמימות הגרעינית של ישראל היא מדיניות נכונה וראויה, כי היא משרתת מטרה ראויה. מדיניות השקר וההטעיה האיראנית נועדה לקדם מדיניות המסכנת את שלום העולם, ולכן חובה לחשוף את השקרים.

* מתקפת השלום – חשיפת מסכת השקרים האיראנית והפרת הסכם הגרעין, מחייבת את העולם החופשי ליחס חשדני כלפי מתקפת השלום של קים, מנהיג צפון קוריאה. מתקפת השלום של הדיקטטור הצפון קוריאני עלולה להתגלות כבת דמותה של "מתקפת החיוכים" האיראנית, שהביאה להסכם מינכן 2.

* בדם לבי – את מאמרי "מנגינת המכינות חייבת להימשך", שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר" כתבתי בדם לבי. אני באמת ובתמים מאמין שמפעל המכינות הקדם צבאיות, לצד עוד מספר מפעלים חינוכיים נפלאים, הם עתידה של מדינת ישראל, והן ביטוי לצד המאיר והמואר של החברה הישראלית. יש מכינות דתיות, חילוניות ומשולבות, יש מכינות עם אוריינטציה פוליטית לימין, לשמאל או ללא אוריינטציה פוליטית. אך כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכינות את הנוער הישראלי למחויבות ערכית ציונית לחברה הישראלית ולעתידה.

אני מכיר היטב את עולם המכינות. לימדתי במכינות הגליל, מיצר ומדרשת השילוב. אני מרבה להרצות בפני המכינות. במכינות רבות לומדים טקסטים שכתבתי. מכינות רבות מטיילות בגולן, ונפגשות אתי כדי לשמוע את סיפור ההתיישבות בגולן. כשניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי הובלתי תכנית מפגשי שיח של מכינות דתיות וחילוניות ואני חבר בוועד המנהל של המכינה – מדרשת השילוב בנטור. ויש לי קשר גם עם מכינת בני ציון. שנה ב' של מכינה זו, מתנהלת במתכונת "הנודדת" – מידי חודש הם יושבים באוהלים באזור אחר בארץ, לומדים אותו ודרכו את החברה הישראלית, ומתנדבים בקהילה. הם נמצאים באזורי מצוקה בחברה הישראלית, בפזורה הבדואית, בהתנחלויות ביש"ע (לרוב בתקוע) ועוד. התכנית הזאת מתחילה בחודש בגולן. ובמסגרת החודש הזה, אני מעביר להם קורס של 8 שעות על ההתיישבות בגולן.

וכל מפגש עם הנוער הזה ממלא אותי ברוח אופטימיות ואמונה בעתידה של החברה הישראלית ובמנהיגות העתיד של ישראל, שתצמח מן המכינות הללו.

דברים טובים לרוב נעלמים תחת הרדאר התקשורתי. וכך, התקשורת הישראלית גילתה לפתע את מפעל המכינות בעקבות האסון הנורא בנחל צפית. חוסר האחריות המשוועת שהתגלתה באסון הזה, עלולה להטעות בתדמית המכינות, שהאחריות היא שם המשפחה שלהן. וכיוון שאני מזהה סימני "עליהום", חשוב לי כל כך להציג את התמונה האמתית.

* לא להקצין לצד השני – אסון השיטפון הצביע על לקונה באחריות וברגולציה על פעילות המכינות. אין ספק שיש צורך בתיקון ובשינוי. אך אני חושש מהקצנה לצד הכסת"ח, להוראות כובלות ומסרסות, שלא תאפשרנה לקיים את תרבות הטיולים בשטח, שאין ערוך להן בחינוך לאהבת הארץ והכרתה, לעצמאות ולמנהיגות.

חוויתי זאת כמנהל מתנ"ס הגולן, כאשר מדי שנה משרד החינוך הוסיף עוד ועוד תקנות כסת"ח מסרסות. אין דמיון בין מה שתנועות הנוער יכולות לעשות היום לבין מה שהן עשו בימים שאני הייתי חניך ומדריך. יתכן שבאותם ימים הגזמנו בנטילת סיכונים, אך הקיצוניות האחרת היא פגיעה חינוכית משמעותית. וחלילה אם כך יהיה גם בטיולי המכינות הקדם צבאיות.

* מעצר פופוליסטי – אסון השיטפון הוא תוצאה של רשלנות. אסור היה לו לקרות. יש חקירה וחייבת להיות חקירה. ומי שנושא באחריות ייתן את הדין, על פי תוצאות החקירה. אבל המעצר בזמן החקירה, הוא מעצר פופוליסטי, למען דעת הקהל. אין לו כל הצדקה. ראש המכינה ומדריך במכינה אינם אנשים שישבשו חקירה, אינם אנשים שיתאמו עדויות, אינם אנשים שישתמשו בזכות השתיקה, אינם אנשים שיברחו מאחריות. איני מעלה על דעתי כל צורך במעצר לקידום החקירה.

המעצר הוא בהסכמה. כלומר את המדריכים, המתייסרים באבל וברגשות אשם, כלל לא עניינה הסוגיה שהעליתי כאן, והם הסכימו למעצר המיותר הזה, אולי כהענשה עצמית. אבל אנחנו, כאזרחים, צריכים להתקומם נגד מעצר שווא, חסר שחר, שנועד אך ורק לזרוק עצם להמון הזועם.

* על פי מדיניות המערכת – מיד לאחר אסון השיטפון, רצה, ככל הנראה, שמועה על פיה מדובר במכינה דתית, או אולי בישיבה. על הידיעה ב"הארץ" פורסמו טוקבקים איומים ונוראים, של שנאת דתיים חולנית ושמחה לאיד על "אסונם". מה שחמור יותר מזוועת הטוקבקים האנטישמיים, הוא פרסומם. אני מרבה להגיב ב"הארץ" ויודע שהפרסום אינו אוטומטי. לאחר משלוח תגובה, מתקבלת הודעת המערכת: "תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת". הטוקבקים הללו אושרו לפרסום, על פי מדיניות מערכת "הארץ".

* התחכמות סרת טעם – שמו של אדם הוא זהותו. כשאדם בוחר לשנות את שמו, השם שבחר הוא זהותו. רבים מאוד מבין הישראלים, בחרו להחליף את שם משפחתם הלועזי, לשם עברי. זו בחירה מודעת, ומן הראוי לכבד אותה.

מעולם לא הבנתי את האובססיה של נעמן כהן לכתוב את שמם של האנשים עליהם הוא כותב, בשמם המקורי. מה עומד מאחורי האובססיה הזאת? למה מי שמכנה עצמה ציפי לבני צריכה להיות ציפורה שפיצר ברשימותיו של כהן? מה זה נותן? איזה מסר יש בזה? דומני שאין זו אלא התחכמות סרת טעם.

בגיליון האחרון כתב כהן על יהודה הראל, שבימים אלה אני מסיים את כתיבת הביוגרפיה שלו. יהודה נולד כיהודה אורבך, אך בגיל שנתיים התייתם מאביו, זאב אורבך, שאותו לא הכיר. בהיותו בן ארבע נישאה אמו לאריה שטיינברג, לימים הראל, שהיה אביו לכל דבר ועניין. מגיל ארבע, ומאז חלפו 80 שנה, שם משפחתו של יהודה אינו אורבך. תחילה היה שטיינברג ובהמשך – הראל. זה שמו, זה שמם של ילדיו ושל נכדיו. מה ההיגיון בכתיבת שם ילדותו, ברשימתו של כהן? האם זאת התהדרות בכך שכהן מכיר את הגניאולוגיה של מושאי כתיבתו? האם זו אמורה להיות איזו עקיצה בלתי מוצלחת?

אין זו הפעם הראשונה וגם לא השניה או העשירית שמעירים לכהן על כך, אבל אובססיה היא אובססיה, וסביר להניח שגם אחרי הערתי זו, כהן לא ישתחרר ממנה. היא חזקה ממנו.

למען הסר ספק – יהודה הראל גאה בשם אורבך ובשם שטיינברג.

* אימת התלמידים – ביום חמישי שעבר, סיפרו לי בהתרגשות היודביתניקים שלנו, שבבחינת המתכונת שלהם בתנ"ך, בבית הספר "הר וגיא" הופיע קטע ממאמר שלי, בנושא החוקים הסוציאליים בתורה.

ביום ראשון השבוע התקשרו אליי חבר קרוב ובתו, וספרו לי שבבחינת המתכונת שלה בתנ"ך, בבית הספר ויצ"ו נהלל, שהתקיימה באותו יום, הופיע קטע ממאמר שלי, גם בנושא של צדק חברתי, הפעם בנביאים.

כך עוד אהפוך אימת התלמידים.

* ביד הלשון

מדורה – מקור המילה מדורה עתיק מאוד – המילה מופיעה כבר בתנ"ך: "מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ" (ישעיהו ל, לג). המילה מופיעה גם בלשון חז"ל: "בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו… עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה" (משנה, ביצה ב ה).

הסבר אפשרי למקור המילה, הוא השורש דור כמעגל, שהוא גם מקור המילה כדור. למה מעגל? כיוון שהאנשים יושבים במעגל סביב המדורה.

לג בעומר שמח!

* "חדשות בן עזר"