צרור הערות 1.9.19

* פסגת הזדמנות או פסגת איום? – נשיא צרפת מקרון הכריז על פגישה קרובה בין טראמפ לרוחאני. האם אכן תתקיים פגישה כזו? יש לזכור, שהנשיא טראמפ הביע לכל אורך הדרך, כולל ביום הודעתו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני ובמקביל להודעותיו על החרפת הסנקציות על איראן, את רצונו במו"מ עם איראן על הסכם חלופי. יתר על כן, טראמפ אוהב להפתיע במחוות גרנדיוזיות ובפוליטיקה אישית, וראינו זאת בפגישותיו עם נשיא צפון קוריאה, זמן קצר אחרי שאיים להשמידה. לכן, אין ספק שמבחינתו של טראמפ, פגישה כזו רצויה. השאלה האם היא תתקיים תלויה בעיקר באיראנים. עד כה איראן סירבה לכל מגע עם ממשל טראמפ, אלא אם כן יחזור בו מהחלטתו בנוגע להסכם הגרעין. כך שאם איראן תשנה את דעתה, ורוחאני ייפגש עם טראמפ, ניתן יהיה לראות בעצם הפגישה הישג של מדיניות טראמפ. כנראה שהסנקציות החריפות עושות את שלהן.

האם פגישה כזאת, מנקודת מבט ישראלית ומבחינת האינטרס של שלום העולם, מועילה או מזיקה? האם יש לראות בה איום או הזדמנות?

התשובה לשאלות אלו תלויה בתוצאות הפגישה והתהליך אליו תוביל. מו"מ ותהליך מדיני, אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא בהתאם לתוצאותיהם. אין לראות איום בעצם קיומו של מו"מ. הרי עמדתה של ישראל תמיד הייתה שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, ובלבד שיביא לתוצאה הרצויה.

המשימה המדינית העליונה, היא לוודא שטראמפ לא מתכוון להתפשר על התוצאה הקבילה היחידה – ביטול מיזם הגרעין האיראני. הרי אין ילד שיחשוד באיראנים שהם מקימים כוח גרעיני לשם שלום. ברור בדיוק מה מטרת המיזם. מיזם כזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל. יש לדחות כל הסכם של מריחת זמן, ויש לעמוד על הדרישה האולטימטיבית של ביטול המיזם. לשם כך על ארה"ב לגשת למו"מ עם שני נבוטים גדולים: נבוט כלכלי – החרפת הסנקציות עד כדי חרם כלכלי מוחלט על איראן, ונבוט ביטחוני – פעולה צבאית להשמדת הכורים האיראניים. ולצד הנבוטים, גזר גדול – סיוע כלכלי רבתי לאיראן, אם תפרק את הכורים הגרעיניים ותחדל מפעולתה הטרוריסטית ברחבי המזה"ת.

אם כוונתו של טראמפ במפגש עם רוחאני ובתהליך דיפלומטי מול איראן היא להגיע לתוצאה הזאת, ללא פשרות – הפגישה מבורכת. החשש שלי, הוא שמא טראמפ יסתפק בהרבה פחות. אין לי ספק, שאם טראמפ יגיע להסכם עם האיראנים הוא יהיה טוב מן ההסכם הקודם, כיוון שטראמפ לא ירשה לעצמו שלא להציג הישג שניתן להתהדר בו. אולם אם יהיה זה הסכם משופר אך ברוח הסכם מינכן ב' של אובמה, האיום יישאר על כנו.

יש לקוות שעמדתו של טראמפ תהיה חדה ונחושה, ויש לפעול ולהפעיל את השפעתנו כדי שכך יהיה.

* געגועיי לנתניהו – בדרך כלל, כשמדברים בגעגוע על "הליכוד של פעם", מתכוונים לליכוד הממלכתי והחברתי של בגין ושמיר. אבל אני מתגעגע אפילו לליכוד של נתניהו של פעם. למשל, נתניהו שלחם נגד ניסיון ההשתלטות הפייגליני על הליכוד, מתוך רצון לשמור על אופיו של הליכוד כתנועה לאומית, ליברלית ממלכתית. אבל נתניהו של היום מוכן למכור הכל למען קואליציית החסינות, וכעת הוא הבטיח לפייגלין חברות בממשלה (הדבר היחיד שיכול לנחם, אולי, הוא שנתניהו אינו בעל רקורד של קיום הבטחות). נקווה שהוא לא יבטיח לעוכר הדין הפרא-אדם איתמר בן גביר להיות שר המשפטים, כדמי לא-יתמודד.

* דמוקרטיה במיטבה – המנהיג מסית נגד עיתונאי. מוסתים מאיימים על חייו. לעיתונאי מוצמדת אבטחה.

* בוקי – דף הפייסבוק שלי משופע בתגובות רבות של זרזירי מקלדת ותועמלנים ביביסטיים, שתחביבם הוא להלעיג על הנהגת כחול לבן ולהגחיך אותה. המסר הוא, כמובן, מסר פולחן האישיות – חוץ מהאלוהים האחד והיחיד נתניהו, כל השאר גמדים נלעגים. הם נוהגים לעוות את שמותיהם של מנהיגי כחול לבן. למשל, את בוגי הם מכנים בוקי.

למה בוקי? בצבא נהגו לומר על יעלון שהוא בוק. למה בוק? בשל היושר והיושרה הקיצוניים שלו; מי שמסרב לעגל פינות ולעולם אי אפשר לגנוב אתו סוסים. מובן מאליו שבעבור חסידי נתניהו יושר ויושרה הם תכונה מגונה.

והנה, עולה לו לשידור איש קטן, שר בממשלה, אקוניס שמו, שחנפנותו אומנותו ומכנה את יעלון "שקרן".

אלמלא האיש הקטן הזה היה שר בממשלה שלנו, זה היה מצחיק.

* שיעורי דת – לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה"הדתה". תפוצת המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת (כן, אני משום מה בתפוצה הזאת, אבל אני שמח על כך; זה חומר מודיעיני חיוני) קיבלה הודעה על "קו חם נגד הדתה", להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים. רוגל אלפר קורא למורים לא להכיר ברפי פרץ כשר החינוך, אחת מראשי הפורום הדוסופובי כותבת מאמר על חרדותיה כשהיא שולחת את ילדתה לכיתה א', וקראתי כותרת אחד על כך שכמות "שיעורי הדת" בישראל היא פי שלושה מבאירופה. ואו.

ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה"חילוני") למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו "דתיים" וחלקם "חילונים", אם זה מעניין מישהו. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד.

אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. והדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו, אבל מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. כי מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית.

ברב שיח בגולן בהשתתפות מייסד הפורום הדוסופובי ("החילוני" בכיבוסית) ד"ר פורמן, הוא סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האמא של כולנו". ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה אמא שלי. היא אולי דודה רחוקה". הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; "גזענית", "מיזוגינית" וכל הסדרה המוכרת.

שותפו להובלת המסע, אור קשתי מן השוקניה, ניהל מסע ציד מקארתיסטי נגד מי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית, ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת (שאני מכנה אותו המפא"יניק האחרון), כיוון שפעל להכניס חינוך ציוני למערכת החינוך. כי זה מה שבאמת מרתיע אותו, החינוך הציוני, אבל קל יותר להסית עם דחליל ה"הדתה".

אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו.

* ביד הלשון

פרא אדם – "פראי אדם" כינה ירון לונדון את הערבים ועורר סערה.

מנין הביטוי? המקור הוא מקראי, והוא קרוב מאוד לדבריו של לונדון – הביטוי "פרא אדם" נאמר על ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב).
הביטוי מופיע גם בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, פסוק יב).

אורגד – הלך לעולמו שר האוצר לשעבר ומייסד אוניברסיטת השומרון באריאל יגאל כהן אורגד. יהי זכרו ברוך!

מה זה אורגד? יש מילה כזאת?

יגאל כהן נבחר לראשונה לכנסת, מטעם הליכוד, ב-1977. בסיעת הליכוד כבר היה אז ח"כ ששמו יגאל כהן. כדי להבחין בין השניים, הוסיף אורגד לשם משפחתו את ראשי התיבות של שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גלעד ודרור.

אורגד לא היה היחיד שנהג כך. כאשר חבר הכנסת אברהם כץ מהמערך נבחר לכנסת, כבר כיהן בה ח"כ אברהם כץ מן הליכוד. כדי להבחין בין השניים, הוא הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז, כשם קיבוצו נחל עוז.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.7.19

* אחריות חינוכית – הפרשה המזעזעת של "הגננת המתעללת" (שהיא כלל אינה גננת ואין לה אף הכשרה כמטפלת), כמו פרשיות נוספות של אלימות כלפי ילדים, מצביעה על בעיה לאומית, החורגת מתחום האלימות (שהיא בוודאי חריגה. אין לי ספק שרוב מוחלט של העוסקים בחינוך וטיפול אינם אלימים). הבעיה היא שאין אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2019 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך.

* האנרכיה מסריחה מהראש – ישראל היא מדינת חוק, ציין ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה, ולא ניתן לדרדר אותה לאנרכיה.

זה היה מצחיק, אילו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו. הרי נתניהו הוא הלוחם הראשי נגד מדינת החוק, ובכך הוא מדרדר את ישראל לאנרכיה.

לפני חודשים אחדים, קיימתי עימות רדיופוני עם ארז תדמור, מקורבו של נתניהו והאידיאולוג של תאוריית הקונספירציה המופרכת על איזו "מדינת עומק" דמיונית. בעימות הוא שאל במפגיע, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה אין שום גוף שמבקר את המשטרה? יש, השבתי, מח"ש. והוא פרץ בצחוק.

הרי זה ברור. מח"ש היא חלק ממדינת העומק. ואם ימונה גוף שיבקר את מח"ש גם הוא יהיה חלק ממדינת העומק. ואם יקום גוף שיבקר את הגוף שיבקר את מח"ש אף הוא יהיה חלק ממדינת העומק. המשטרה, השב"כ, מח"ש, הפרקליטות, היועמ"ש, רשות המסים, מבקר המדינה, בתי המשפט – כולם "מדינת העומק" המופעלת בידי הקרן החדשה ותופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו ולהשתלט על ישראל. מול כל הגופים האלה עומד "רצון העם" שבא לידי ביטוי במי שמגלם אותו – נתניהו. בניגוד ל"מדינת העומק" שאף אחד לא בחר אותה, את נתניהו "העם" בחר ולכן כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא מעולל מבטא את רצון העם וכל מי שחוקר אותו, בודק אותו, שופט אותו, מבקר אותו, פועל נגד רצון העם וכדי לסכל את רצון העם.

זאת הדרך לאנרכיה. אלמלא מוראה של מדינת החוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה, השולט ללא סייג במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מטפטף את הרעל הזה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כאשר המנהיג הכריזמטי שפולחן האישיות שהוא טיפח לאורך שני עשורים יצרו השפעה מאגית שלו על חלקים רחבים בחברה הישראלית, מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, זה לא יכול שלא לחלחל לחברה, לאזרחים, לעברייני תנועה ולפורעי חוק למיניהם. זאת חוסר אחריות משוועת, הממוטטת את יסודות קיומה של מדינת ישראל.

* המסית הראשי – נתניהו חש שהכיסא שלו מתנדנד עקב מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, והוא ממהר לשיטה הישנה והמוכרת, האהובה עליו – הסתה. מה מקור מסע השקרים על כך שהמחאה ממומנת בידי הקרן החדשה והיא העומדת מאחורי האלימות?

המקור הוא נתניהו. הבן שמצייץ את מה שהאבא לא אומר בגלוי.

הם מ-פ-ח-דים.

* אל נהיה אטומים – שום דבר אינו מצדיק את האלימות והוונדליזם של מיעוט מקרב המפגינים במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה. אין ספק שהאלימות פגעה בהזדהות הציבור עם המסר של המפגינים. אולם אסור שהאלימות תגרום לנו להתעלם מן הטענות הצודקות. מיזוג גלויות הוא ערך ציוני עליון, ואין סתירה חמורה יותר של הערך הזה, מגזענות כלפי אחינו, היהודים שעלו או הוריהם עלו מאתיופיה. אל לנו להיות אטומים לזעקה הזאת. אל לנו ללכת שבי אחרי מי שמנסים למצב את המחאה במסגרת של תאוריית קונספירציה מטורללת.

* לא שאלה פוליטית – האם השוטר היורה יואשם ברצח? בהריגה? בגרימת מוות ברשלנות? ואולי כלל לא יואשם?

זו אינה שאלה פוליטית ואינה שאלה של דעה והשקפת עולם. זו שאלה של ראיות ושל תוצאות חקירה. וגם אם הישראלים יוצאי אתיופיה צודקים, ואני משוכנע שהם צודקים, בטענתם שקיימת תופעה של שיטור יתר כלפיהם – גם אז, כאשר בוחנים מקרה ספציפי, יש לבחון אותו אך ורק בכלים חקירתיים ומשפטיים, אך ורק על פי ראיות.

* הפקרות בדואר ישראל – הרבה תלונות וביקורת אני שומע על דואר ישראל, אך רק לאחרונה הבנתי עד כמה המצב חמור. עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוא נשלח למספר אנשים שההוצאה ואני ראינו לנכון לשלוח להם. לעתים לקח שבועות עד שהספר הגיע לנמען, ולא אחת פשוט לא הגיע. באחד המקרים, אחד הנמענים קיבל את הספר רק בפעם השלישית שהוא נשלח אליו (אולי בחודשים הבאים או בשנים הבאות הוא יקבל גם את שני העותקים הראשונים).

לאחרונה פגשתי את יוכי ברנדס ומסתבר שהיא שלחה לי לפני שנה עותק של ספרה "אדל". הוא לא הגיע. היא סיפרה לי ששלחה כ-200 עותקים וכרבע מהם לא הגיעו ליעדם.

זאת הפקרות.

* הפתרון האפשרי היחיד – האם יש ילד שמאמין שיש חיה כזו "גרעין איראני למטרות שלום"? ברור שזאת בדיחה. ברור מה המטרה הלאומית העליונה של איראן – להפוך למעצמה גרעינית כדי להשתלט על המזה"ת. לכן, ברור שכל צעד שהיא עושה נועד לקדם אותה למטרה הזאת. היא חתמה על הסכם הגרעין, כדי לקדם באמצעותו את המטרה, והיום היא מפירה את ההסכם בגלוי כדי לקדם אותה מטרה. כל צעד שהיא עושה הוא טקטיקה למימוש היעד העליון.

כאשר טראמפ קורא למו"מ עם איראן, הוא אינו מבהיר מה תכלית המו"מ. אם יהיה זה הסכם גרעין משופר, אין לכך שום טעם. תכלית המהלך מול איראן חייב להיות אחד, ואין בלתו – פירוק מוחלט של הגרעין האיראני וביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני.

כאשר אובמה פתח במו"מ עם איראן, הוא הגדיר זאת כמטרת המו"מ, אך הסוף ידוע.

ברור שעדיף פתרון דיפלומטי על פתרון צבאי, ובלבד שהפתרון יהיה הפתרון היחיד הראוי. כלומר, לגרום לאיראן לפרק את יכולותיה בלי מלחמה. לשם כך, על העולם להפעיל לחץ כלכלי כבד ביותר, עד כדי חרם טוטלי, וללוות כל מו"מ בנבוט של איום מוחשי בפעולה צבאית. רק כך ניתן אולי למנוע את הפעולה הצבאית, ולפרק את הגרעין האיראני בדרכי שלום.

על ארה"ב ועל ישראל להיות ערוכים לפתרון צבאי ולהכין לכך את דעת הקהל בארצותיהן ואת דעת הקהל העולמית.

* התחרפנתם? – יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.

אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.

אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד עם המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, כולל מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.

אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.

אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עמו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באויב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באויב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?

ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית "נקיה מיהודים", ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?

משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.

* פריימריטיס – מועצת העובדים באל-על הוציאה לחבריה מכתב הקורא להם להתפקד בהמוניהם לליכוד, יחד עם בני משפחותיהם, כדי להתחזק כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה. כלומר, כדי להכפיף את האינטרס הלאומי לאינטרס של קבוצת עובדים מסוימת. והם עושים זאת מן המקפצה. כתוב בפירוש, "ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות".

הם לא הראשונים. כך חיים כץ הגיע לצמרת הליכוד. וכך גם היה במפלגת העבודה (היום ארגונים כאלה מתמקדים בליכוד, כי היא מפלגת שלטון וזונחים את מפלגת העבודה בשל היותה מפלגה קטנה ושולית).

למחלה הזאת יש שם. פריימריטיס. יש הרואים בה את פסגת הדמוקרטיה.

* ביד הלשון

ישראבלוף – אהוד ברק יצא נגד חוק הגיוס וכינה אותו "ישראבלוף".

ישראבלוף היא מילה מקובלת בשפה העברית, ומקורה, כמו ביטויים רבים אחרים, במערכון של שלישיית "הגשש החיוור".

הביטוי, המחבר את ישראל עם בלוף – שקר ביידיש, מתייחס לדרך לעקוף בעיה, באמצעות פתרון-דמה, "כאילללו" בשפת הגשש.

הביטוי מופיע במערכון "השליח בבנק", שהניב עוד ביטוי שגור בשפתנו, "אתה הבנת את זה, ברוך?"

המערכון, שכתב וביים יוסי בנאי לתכניתה של השלישיה "אופסייד סטורי" (1974), מתאר ראיון עבודה של ברוך, המבקש להיות שליח של הבנק "ישראבנק". מנהל הבנק וסגנו מנהלים עמו מו"מ על השכר, אינם מוכנים לשלם את הסכום שהוא ביקש, אך מציעים לו תוספות והטבות פיקטיביות, כמו ספרות מקצועית (אף שאינו יודע לקרוא) רק שיביא קבלה על ספרות מקצועית, או הוא יקבל שנת שבתון באמריקה. "אבל אני מה יש לי לעשות באמריקה, כל המשפחה שלי בפתח תקווה". שייסע לפ"ת ויביא קבלה שכאילו היה באמריקה. וכד'. ואז אומר ברוך (פולי מהגשש): "אההההה, כל זה כאיללו. אתם מדברים ככה ועושים ככה. יעני ישראבלוף. טוב אני יש לי הצעה בשבילכם. אני אבוא כל ראשון בחודש לקבל את המשכורת שלי 2,000 ל"י ביד, ואני אביא לכם קבלה כאילללו שאני עבדתי אצלכם".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.5.18

* כור מעשן – אף אדם הגיוני, שאינו משקר לעצמו, לא העלה על דעתו שאיראן מכבדת את הסכם הגרעין. הרי אף אחד אינו מאמין לבדיחה שאיראן מפתחת תכנית גרעינית "לצרכי שלום". הסכם הגרעין האיראני, הסכם מינכן 2, היה פסול מתחילתו. אולם מרגע שנחתם הוא מחייב, וכדי לבטל אותו, צריך היה "אקדח מעשן" המעיד על הפרתו.

את האקדח הזה סיפק נתניהו בהודעתו הדרמטית. מרגע זה, המטרה אחת – ביטול ההסכם ופעולה נחרצת לפירוקה המוחלט של איראן מיכולת גרעינית, ואם אין דרך אחרת – בכוח.

כל הכבוד למוסד על ההישג המודיעיני האדיר, הבלתי נתפס. כל הכבוד לראש הממשלה על המדיניות הנכונה והנחישות, בנושא האיראני.

יש לקוות שהאופוזיציה תגלה אחריות ותתייצב מאחורי הממשלה וראש הממשלה בנושא זה.

* חשיבותו של המהלך האסטרטגי – נקודת המוצא לכל דיון בנושא הגרעין האיראני, היא ההבנה שאיראן, מדינה שאין כל איום על קיומה, העמידה בראש סולם העדיפויות שלה כבר לפני עשרות שנים את היעד האסטרטגי של השגת נשק גרעיני, שבאמצעותו (אם כהרתעה ובהחלט אף בשימוש בפועל) היא תשתלט לפחות על המזרח התיכון, בשאיפה – הרבה מעבר לכך, ולהשליט את הרודנות השיעית על האזור כולו.

קיומה של מדינת כופרים יהודית במזרח התיכון, היא הגידול הסרטני החמור ביותר בעיני המשטר האיראני והוא היעד המרכזי להתעצמותה.

את היעד הזה מנסה לאורך שנים איראן להשיג בדרכי מרמה והסתרה, תוך הצגת מצג שווא של הבדיחה הנקראת "גרעין למטרות שלום".

ההישג המדיני הגדול ביותר של איראן, היה הסכם מינכן 2, עם צ'מברליין של המאה ה-21, שבו העולם ויתר על הדרישה לפירוק תכנית הגרעין האיראנית, ובכך איפשר לה להמשיך את התכנית כמדינת סף גרעינית בחסות הסכם עם העולם המערבי, המעניק חסינות בינלאומית למעשיה.

חובתה של ישראל לפעול לביטול החסינות הזאת, באמצעות קעקוע האמינות האיראנית והוכחה מוחשית למהות פרויקט הנשק הגרעיני, לחשיפת דרכי ההסתרה והרמיה ולהוכחה שאיראן ממשיכה באותן דרכי הסתרה ורמיה.

זאת החשיבות הגדולה של המבצע האדיר של המוסד ושל חשיפת המידע.

האם המבצע והחשיפה ישיגו את היעד – ביטול הסכם מינכן 2 והמרתו במדיניות עולמית שנועדה לחסל את פרויקט הגרעין, תחת איום בהשמדתו בפעולה צבאית? זאת מוקדם לדעת. מה שבטוח, הוא שחובתה של ישראל לעשות כל מאמץ להשגת המטרה החשובה הזאת.

לכן, אני לוקח בערבון מוגבל מאוד את דבריהם של הפרשנים המנסים לגמד את המהלך האסטרטגי של נתניהו, באמירות כמו "אין חדש בעובדות שנחשפו", "הדברים היו ידועים" וכו'. כל האמירות הללו מחמיצות את המשמעות האסטרטגית של המהלך – קעקוע החסינות שהסכם מינכן 2 העניק לתכנית הגרעין האיראני.

ברור לא המבצע של המוסד ולא מסיבת העיתונאים כשלעצמה, יחוללו את המפנה. הם חלק מתהליך. אולם ללא הצעדים הרבים של ישראל, לאורך השנים, שחלקם הצליחו יותר וחלקם – פחות, איראן הייתה כבר מזמן מצוידת בנשק גרעיני. החשיבות של המבצע וחשיפתו, הם כחלק מאסטרטגיה כוללת, להגנה על שלומה של ישראל ועל שלום העולם, מפני האיום האיראני.

* בין העמימות הישראלית לשקר האיראני – טענה ששמעתי בדיון בסוגיית הגרעין האיראני: מה אנו מלינים על מדיניות ההטעיה וההסתרה של איראן? האם אנו נוהגים ונהגנו אחרת?

ההבדל בין תכנית הגרעין האיראנית לבין ההרתעה הגרעינית של ישראל, כמוה כהבדל בין מתן נשק ברישיון לאדם העובד באזור של סכנה ביטחונית המחייב נשק להגנה עצמית, לבין מתן נשק לבעל אלים שאיים פעמים רבות שירצח את אשתו.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שהאזור שבו היא חיה שולל את עצם קיומה ואת זכות קיומה, ולא יהסס לפעול להשמדתה. לכן, הרתעה גרעינית היא הכרח להגנתה ולהרתעה מפני ניסיונות לסכן את קיומה (לצד מרכיבים חשובים לא פחות כמו עוצמתו הקונבנציונלית של צה"ל, גבולות בני הגנה וחוסן לאומי וחברתי). קיומה של איראן אינו מאוים בידי אף מדינה. מטרת תכנית הגרעין האיראנית היא תוקפנית – שימוש בעוצמה גרעינית כדי להשתלט לפחות על המזה"ת ולהשליט את הפונדמנטליזם השיעי על האזור.

העמימות הגרעינית של ישראל היא מדיניות נכונה וראויה, כי היא משרתת מטרה ראויה. מדיניות השקר וההטעיה האיראנית נועדה לקדם מדיניות המסכנת את שלום העולם, ולכן חובה לחשוף את השקרים.

* מתקפת השלום – חשיפת מסכת השקרים האיראנית והפרת הסכם הגרעין, מחייבת את העולם החופשי ליחס חשדני כלפי מתקפת השלום של קים, מנהיג צפון קוריאה. מתקפת השלום של הדיקטטור הצפון קוריאני עלולה להתגלות כבת דמותה של "מתקפת החיוכים" האיראנית, שהביאה להסכם מינכן 2.

* בדם לבי – את מאמרי "מנגינת המכינות חייבת להימשך", שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר" כתבתי בדם לבי. אני באמת ובתמים מאמין שמפעל המכינות הקדם צבאיות, לצד עוד מספר מפעלים חינוכיים נפלאים, הם עתידה של מדינת ישראל, והן ביטוי לצד המאיר והמואר של החברה הישראלית. יש מכינות דתיות, חילוניות ומשולבות, יש מכינות עם אוריינטציה פוליטית לימין, לשמאל או ללא אוריינטציה פוליטית. אך כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכינות את הנוער הישראלי למחויבות ערכית ציונית לחברה הישראלית ולעתידה.

אני מכיר היטב את עולם המכינות. לימדתי במכינות הגליל, מיצר ומדרשת השילוב. אני מרבה להרצות בפני המכינות. במכינות רבות לומדים טקסטים שכתבתי. מכינות רבות מטיילות בגולן, ונפגשות אתי כדי לשמוע את סיפור ההתיישבות בגולן. כשניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי הובלתי תכנית מפגשי שיח של מכינות דתיות וחילוניות ואני חבר בוועד המנהל של המכינה – מדרשת השילוב בנטור. ויש לי קשר גם עם מכינת בני ציון. שנה ב' של מכינה זו, מתנהלת במתכונת "הנודדת" – מידי חודש הם יושבים באוהלים באזור אחר בארץ, לומדים אותו ודרכו את החברה הישראלית, ומתנדבים בקהילה. הם נמצאים באזורי מצוקה בחברה הישראלית, בפזורה הבדואית, בהתנחלויות ביש"ע (לרוב בתקוע) ועוד. התכנית הזאת מתחילה בחודש בגולן. ובמסגרת החודש הזה, אני מעביר להם קורס של 8 שעות על ההתיישבות בגולן.

וכל מפגש עם הנוער הזה ממלא אותי ברוח אופטימיות ואמונה בעתידה של החברה הישראלית ובמנהיגות העתיד של ישראל, שתצמח מן המכינות הללו.

דברים טובים לרוב נעלמים תחת הרדאר התקשורתי. וכך, התקשורת הישראלית גילתה לפתע את מפעל המכינות בעקבות האסון הנורא בנחל צפית. חוסר האחריות המשוועת שהתגלתה באסון הזה, עלולה להטעות בתדמית המכינות, שהאחריות היא שם המשפחה שלהן. וכיוון שאני מזהה סימני "עליהום", חשוב לי כל כך להציג את התמונה האמתית.

* לא להקצין לצד השני – אסון השיטפון הצביע על לקונה באחריות וברגולציה על פעילות המכינות. אין ספק שיש צורך בתיקון ובשינוי. אך אני חושש מהקצנה לצד הכסת"ח, להוראות כובלות ומסרסות, שלא תאפשרנה לקיים את תרבות הטיולים בשטח, שאין ערוך להן בחינוך לאהבת הארץ והכרתה, לעצמאות ולמנהיגות.

חוויתי זאת כמנהל מתנ"ס הגולן, כאשר מדי שנה משרד החינוך הוסיף עוד ועוד תקנות כסת"ח מסרסות. אין דמיון בין מה שתנועות הנוער יכולות לעשות היום לבין מה שהן עשו בימים שאני הייתי חניך ומדריך. יתכן שבאותם ימים הגזמנו בנטילת סיכונים, אך הקיצוניות האחרת היא פגיעה חינוכית משמעותית. וחלילה אם כך יהיה גם בטיולי המכינות הקדם צבאיות.

* מעצר פופוליסטי – אסון השיטפון הוא תוצאה של רשלנות. אסור היה לו לקרות. יש חקירה וחייבת להיות חקירה. ומי שנושא באחריות ייתן את הדין, על פי תוצאות החקירה. אבל המעצר בזמן החקירה, הוא מעצר פופוליסטי, למען דעת הקהל. אין לו כל הצדקה. ראש המכינה ומדריך במכינה אינם אנשים שישבשו חקירה, אינם אנשים שיתאמו עדויות, אינם אנשים שישתמשו בזכות השתיקה, אינם אנשים שיברחו מאחריות. איני מעלה על דעתי כל צורך במעצר לקידום החקירה.

המעצר הוא בהסכמה. כלומר את המדריכים, המתייסרים באבל וברגשות אשם, כלל לא עניינה הסוגיה שהעליתי כאן, והם הסכימו למעצר המיותר הזה, אולי כהענשה עצמית. אבל אנחנו, כאזרחים, צריכים להתקומם נגד מעצר שווא, חסר שחר, שנועד אך ורק לזרוק עצם להמון הזועם.

* על פי מדיניות המערכת – מיד לאחר אסון השיטפון, רצה, ככל הנראה, שמועה על פיה מדובר במכינה דתית, או אולי בישיבה. על הידיעה ב"הארץ" פורסמו טוקבקים איומים ונוראים, של שנאת דתיים חולנית ושמחה לאיד על "אסונם". מה שחמור יותר מזוועת הטוקבקים האנטישמיים, הוא פרסומם. אני מרבה להגיב ב"הארץ" ויודע שהפרסום אינו אוטומטי. לאחר משלוח תגובה, מתקבלת הודעת המערכת: "תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת". הטוקבקים הללו אושרו לפרסום, על פי מדיניות מערכת "הארץ".

* התחכמות סרת טעם – שמו של אדם הוא זהותו. כשאדם בוחר לשנות את שמו, השם שבחר הוא זהותו. רבים מאוד מבין הישראלים, בחרו להחליף את שם משפחתם הלועזי, לשם עברי. זו בחירה מודעת, ומן הראוי לכבד אותה.

מעולם לא הבנתי את האובססיה של נעמן כהן לכתוב את שמם של האנשים עליהם הוא כותב, בשמם המקורי. מה עומד מאחורי האובססיה הזאת? למה מי שמכנה עצמה ציפי לבני צריכה להיות ציפורה שפיצר ברשימותיו של כהן? מה זה נותן? איזה מסר יש בזה? דומני שאין זו אלא התחכמות סרת טעם.

בגיליון האחרון כתב כהן על יהודה הראל, שבימים אלה אני מסיים את כתיבת הביוגרפיה שלו. יהודה נולד כיהודה אורבך, אך בגיל שנתיים התייתם מאביו, זאב אורבך, שאותו לא הכיר. בהיותו בן ארבע נישאה אמו לאריה שטיינברג, לימים הראל, שהיה אביו לכל דבר ועניין. מגיל ארבע, ומאז חלפו 80 שנה, שם משפחתו של יהודה אינו אורבך. תחילה היה שטיינברג ובהמשך – הראל. זה שמו, זה שמם של ילדיו ושל נכדיו. מה ההיגיון בכתיבת שם ילדותו, ברשימתו של כהן? האם זאת התהדרות בכך שכהן מכיר את הגניאולוגיה של מושאי כתיבתו? האם זו אמורה להיות איזו עקיצה בלתי מוצלחת?

אין זו הפעם הראשונה וגם לא השניה או העשירית שמעירים לכהן על כך, אבל אובססיה היא אובססיה, וסביר להניח שגם אחרי הערתי זו, כהן לא ישתחרר ממנה. היא חזקה ממנו.

למען הסר ספק – יהודה הראל גאה בשם אורבך ובשם שטיינברג.

* אימת התלמידים – ביום חמישי שעבר, סיפרו לי בהתרגשות היודביתניקים שלנו, שבבחינת המתכונת שלהם בתנ"ך, בבית הספר "הר וגיא" הופיע קטע ממאמר שלי, בנושא החוקים הסוציאליים בתורה.

ביום ראשון השבוע התקשרו אליי חבר קרוב ובתו, וספרו לי שבבחינת המתכונת שלה בתנ"ך, בבית הספר ויצ"ו נהלל, שהתקיימה באותו יום, הופיע קטע ממאמר שלי, גם בנושא של צדק חברתי, הפעם בנביאים.

כך עוד אהפוך אימת התלמידים.

* ביד הלשון

מדורה – מקור המילה מדורה עתיק מאוד – המילה מופיעה כבר בתנ"ך: "מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ" (ישעיהו ל, לג). המילה מופיעה גם בלשון חז"ל: "בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו… עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה" (משנה, ביצה ב ה).

הסבר אפשרי למקור המילה, הוא השורש דור כמעגל, שהוא גם מקור המילה כדור. למה מעגל? כיוון שהאנשים יושבים במעגל סביב המדורה.

לג בעומר שמח!

* "חדשות בן עזר"