* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.
אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.
השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.
* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.
אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.
אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.
* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.
* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.
* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.
פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.
* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.
הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.
משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.
* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.
פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.
בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.
כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.
בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.
* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.
הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.
את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.
כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.
לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.
* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.
מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.
כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".
לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.
כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.
* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.
הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.
רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.
אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.
* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.
לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.
שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.
כל הכבוד למתן כהנא!
* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.
זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.
דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.
* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?
* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.
* ביד הלשון
שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".
ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 