ידינו לא הציתו

אם נמצאת גופת אדם נטושה בשדה ולא נודע מי הרגו, מצווה התורה על זקני העיר הקרובה למקום הפשע לערוף ראש עגלת בקר "אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול" אל תוך נחל איתן, לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם" (דברים כ"א ז'-ח').

חוק תמוה במקצת. מה פתאום נדרשים זקני העיר להצטדק ולהסביר שידיהם לא שפכו את הדם? מי האשים אותם? מדוע עליהם לקפוץ בהתנדבות לעמדת החשוד ולהסביר שעיניהם לא ראו?

אם נתעלם מסוגיית העגלה עצמה (בכל מה שקשור לקרבנות איני מבין ואיני רוצה להבין וברוך השם, עניינים אלה כבר מאחורינו), אני רואה בחוק זה אמירה מוסרית וחברתית ראשונה במעלה, אקטואלית ורלוונטית גם לימינו. המסר הוא, שאם נעשה פשע בתוך הקהילה ואף בקרבתה, אין היא יכולה לשחק את תפקיד הראש הקטן ולהתנער מאחריות. המסר למנהיגות הקהילה, הוא שהיא אחראית גם למעשה של האדם הבודד החי בתוכה. עליה לעשות הכל כדי למנוע ביצוע פשע בתוכה או מתוכה, ואם לא עשתה הכל, כן הכל, כדי למנוע את הפשע, היא שותפה לאחריות. איזה הבדל בין תסמונת הש.ג. ותרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות וגלגולה כלפי מטה, כמקובל במקומותינו, לבין דרישה זו.

****

לפני שבועות אחדים נעשתה נבלה בישראל. בפשע שנאה טרוריסטי, הופעלו 12 מטענים מחוברים לבדים ב-6 מוסדות דת בישראל, מועצות דתיות ובתי דין רבניים, וגרמו לנזק כבד ברכוש. הפיגוע נעשה בלילה ולכן לא גבה חיי אדם.

המחבל שביצע את המעשה, אוי לבושה, הוא תושב הגולן. אין ספק שמדובר במפגע בודד. לא היה לו אף שותף. בוודאי ובוודאי שאין הוא מייצג תופעה. הוא אינו מייצג מיעוט, גם לא מיעוט קטן, גם לא מיעוט שולי. ואף על פי כן, הוא יצא מקרבנו. וכיוון שהוא יצא מקרבנו, שומה עלינו למנף את האירוע לחשבון נפש.

חשבון הנפש הראוי, הוא האם ועד כמה אנו אכן מופת של חברות אמת ושותפות אמת בין "דתיים" ו"חילונים"? יש לנו בהחלט במה להתגאות בנושא זה, אך עוד רב המרחק להגשמת החזון הזה.

את פשע השנאה ביצע מפגע בודד, אך האם אנו חפים משנאה? לצערי, היא קיימת גם בתוכנו. בהיותי מנהל המתנ"ס, קיבלתי פעם מכתב זועם ומתלהם מאחד התושבים, כיוון שבראש מכתב מהמתנ"ס לתושבים בנושא מסוים התנוססה המילה בס"ד. אוי אוי אוי. באיזה חוצפה, הוא רטן, המתנ"ס הממומן מהארנונה שאני משלם משתמש בכספיי לכפיה דתית. למה כופים עליי לקבל מכתב שכתוב עליו בס"ד ופוגעים ברגשותיי ואמונותיי… אני דורש… אני תובע… וכו' וכו'. אגב, למה הופיע על המכתב בס"ד? כי כתבה אותו והייתה חתומה עליו חברת צוות שעל כל מכתב שהיא מוציאה מופיע בס"ד, כי זו אמונתה וזה אורח חייה. ובדיוק כפי שלא אחייב עובד אחר לכתוב בס"ד בראש מכתבו (וגם לא את עצמי) כך לא אחייב עובד הפותח כך מכתב, לנהוג בניגוד למצפונו, כי כפיה חילונית או דתית אינה דרכי. אבל עצם הזעזוע של יהודי מכך שקיבל מכתב שבס"ד בראשו, הוא בלתי נתפס.

ומקרה אחר – לקראת אירוח של קבוצה דתית לסופ"ש באחד היישובים, המארחים מתחו בין שני עמודים חוט עירוב. תושב היישוב חתך את חוט העירוב, בטענה שזה יישוב חילוני והוא לא מוכן לכפיה דתית. הצעד שהוא עשה הוא צעד אלים של כפיה אנטי דתית, בעוד אורח חייו לא השתנה כהוא זה מעצם קיומו של העירוב. אין זו אלא שנאה נטו.

בהקשר של פיגוע השנאה שבגינה נכתב המאמר, נתתי דוגמאות לשנאה מהצד החילוני, אך בל ניתמם, התופעה קיימת גם בצד הדתי, וחווינו אותה באופן בוטה במערכת הבחירות האחרונה לראשות המועצה.

כדי שנוכל לומר בלב שלם שידינו לא הציתו את התבערה הזאת, עלינו לחזק ולהדק את החיבורים, את הקשר, את השותפות ואת האהבה בין תושבי הגולן מכל המגזרים. הדרך לכך היא בראש ובראשונה היכרות הדדית. היכרות מובנית, מאורגנת, כיעד אזורי – מגיל הגן ועד מועדוני הוותיקים.

כאזור המורכב מיישובים נפרדים, דתיים וחילונים, ובמידה רבה מגושים נפרדים, עם מוסדות חינוך נפרדים ועם שלוחות נפרדות של המרכז הקהילתי, אנו יכולים לקיים את חיינו בלי לפגוש את המגזר האחר. חוסר ההיכרות הוא המתכון לניכור, הניכור הוא המבוא לדעות קדומות והדעות הקדומות הן מדמנת השנאה.

יש לנו כר נרחב לעשיה בנושא הזה. ואנו יכולים להתגאות בכך שיש בתוכנו את נטור – מושב משותף לחילונים ודתיים, את בית הספר המשלב "שורשים" את מדרשת השילוב והתחלות נוספות. גם היישוב רמת טראמפ נועד להיות משותף. וככל שיהיו לנו יותר מפעלים משותפים ויישובים משותפים, ולצדם העמקת הקשר, הזיקה והשותפות בין היישובים והמגזרים השונים, כך יהיה הגולן למופת לאומי.

* "שישי בגולן"

 

צרור הערות 7.6.20  

* תכנית החלוקה – נוער הגבעות ופעילי ימין מכל רחבי הארץ הודיעו שיצאו למאבק נגד תכנית החלת הריבונות, שאותה הם מגדירים "תכנית החלוקה".

ואכן, הם מזכירים את המתנגדים מימין ומשמאל לקבלת תכנית החלוקה של האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. בן גוריון הבין אז שאנו נמצאים בסיטואציה של "עכשיו או לעולם לא", והנהיג את קבלת התכנית והקמת המדינה. אילו שעה לעצות הקיצונים, ספק רב אם עד היום הייתה קמה מדינת ישראל.

אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכל או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכל, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

אני אכן תומך בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית, אולם גם לשיטתם של הדוגלים בארץ ישראל השלמה, עצם החלת הריבונות על שטחים בארץ ישראל צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המחלוקת והמאבק על עתיד יהודה ושומרון.

* ראש מועצה אוטואימוני – דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן), נלחם נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם תפיסת "הכל או לא כלום". אילו הצהיר על כך לפני הבחירות לראשות המועצה, ספק אם היה היום ראש המועצה. אלחייני חותר נגד האינטרס המובהק של בקעת הירדן, שאינו רק אינטרס מקומי, אלא אינטרס לאומי, שלשמו הוקמה ההתיישבות בבקעה.

* אינטרס משותף – ההתיישבות בבקעת הירדן עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. הקיבוצים והמושבים של תנועת המושבים, עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. היישובים של הציונות הדתית ושל משקי חירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן) דוד אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של משקי חירות-בית"ר והוא איש ארץ ישראל השלמה. והיום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. הזוי.

* עוד דונם ועוד עז – בזמן עקירת גוש קטיף ויישובים בצפון השומרון, לא זכור לי שאנשי מרץ ושלום עכשיו התנגדו לה, כי זו אינה נסיגה מכל השטחים וכי גם אחריה יישארו כמעט כל היישובים ביהודה ושומרון על מכונם. הם ראו הזדמנות להגשים חלק מחזונם, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. הם הבינו שבמקרה הטוב, לדידם, מדובר בתהליך שיהיה לו המשך באותה דרך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי, ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

איני מבין את אנשי הימין, שמקבלים בחמיצות את החלת הריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון, כיוון שאין זו החלת ריבונות על כל השטח. הרי מבחינתם, במקרה הטוב זו תחילתה של מגמה וזה תהליך שיהיה לו המשך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

הציונות לא הייתה מעולם תרבות של "הכל או לא כלום", אלא תרבות של "עוד דונם ועוד עז". 

* הדרום הפרוע – הריבונות הישראלית בנגב היא על הנייר. בפועל, מדינת החוק הישראלית נסוגה מהנגב, והוא הופקר לכל דאלים. כנופיות בדואיות עוינות שולטות במרחב, והמדינה מפחדת להתמודד עם התופעה.

פורעים בדואים חדרו ביום שני לשטח אימונים של צה"ל בצאלים לעוד מבצע של שוד אמל"ח. שני קצינים, מ"פים בחטיבת הנח"ל, חניכים בקורס מג"דים, גילו ראש גדול וניהלו מרדף אחרי השודדים. השודדים הזעיקו עזרה, ומיד הגיעו למקום כוחות אויב, בג'יפים החדישים ביותר (פרוטקשן הוא עסק משתלם, מסתבר), כיתרו את קציני צה"ל, הסיטו אותם מן הכביש ואיימו עליהם, עד שקצין שחש סכנה לחייו ירה באוויר. כל זאת, בשטח שלכאורה הוא בריבונות ישראל, אך למעשה הוא הדרום הפרוע, הנשלט בידי כנופיות עוינות.

צה"ל תיחקר את הנושא ומצא את האחראים – הקצינים. אוי אוי אוי, הם גילו ראש גדול. זה לא תפקידם. אסור להם לנהל מרדף, כי זה מסוכן, הם עלולים להתהפך.

מפקד מרכז האימונים הטקטיים בצאלים אל"מ אוהד מאור כתב בתחקיר שהקצינים היו צריכים לנהוג באופן פסיבי יותר. בושה. עד כה, יומיים אחרי האירוע, המשטרה לא עצרה ולו חשוד אחד במעשים, למרות שהחשודים תיעדו עצמם באירוע ופרסמו את הסרטונים ברשת החברתית. בושה. בכתבה בוויינט על האירוע מדווח: "הם [כוחות התגבורת שבאו לעזרת השודדים א.ה.] הורו לקצינים לרדת מהכביש". הורו (!) לקצינים (!). בושה. בתחקיר נכתב ש"חל איסור במצבים מעין אלה, שקורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום, לרדוף אחרי הגנבים משיקולי בטיחות של סכנת התהפכות". המשפט החמור ביותר בתחקיר: "קורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום". באופן שגרתי (!) כנופיות עוינות חודרות לבסיסי צה"ל, עושות בהם כבתוך שלהם ושודדות אמל"ח. באופן שגרתי. בושה וחרפה. ולשם מה הם שודדים אמל"ח? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שכדי לכתת אותם לאתים ולמזמרות.

מדגדג לי באצבעות לכתוב שאותו אל"מ שכתב תחקיר כזה צריך לעוף מצה"ל עוד היום. אבל איני רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא הוא. גם לא המפקד שלו. גם לא המפקד של המפקד שלו. גם לא הרמטכ"ל. וגם לא מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. וגם לא המפכ"ל. מדובר כאן בכישלון לאומי מתמשך, שאחראית לו ממשלת ישראל ואחראי לו באופן אישי וישיר ראש ממשלת ישראל, שכידוע נכנס לתפקידו לפני קצת יותר משבוע או חודש.

יש כאן מדיניות מופקרת של ויתור על הנגב; "הכלת" האנרכיה, הפרוטקשן, הטרור החקלאי, ההשתלטות הפרועה על אדמות הלאום, הבניה הבלתי חוקית, הפוליגמיה, הברחות הסמים ושוד האמל"ח, מתוך פחד מפני אינתיפאדה בדואית בנגב. כשהריבון מפחד לממש את ריבונותו – אין ואקום. את השלטון בפועל תופסים מחבלים ושודדים.

ומה צריכה להיות ההוראה לחיילי צה"ל כאשר חודרים שודדי אמל"ח לבסיסים? כשהייתי בטירונות לימדו אותי נוהל מעצר חשוד: א. עצור! ב. עצור או שאני יורה. ג. ירי באוויר. ד. ירי לכיוון הרגליים. ה. ירי על מנת להרוג.

זה לא אמור לקחת יותר מעשרים שניות. 

* מחלת רקע – ח"כ סאמי אבו-שחאדה מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לקה בקורונה. אבו-שחאדה תועד לפחות בשני אירועים בהם הוא ושאר המשתתפים לא עטו מסכות ולא שמרו על ריחוק חברתי. אחד מן האירועים הללו היה אירוע הזדהות עם פיגוע מרמרה, לפני עשר שנים.

באותו אירוע לבש אבו-שחאדה חולצה ועליה מפת ישראל והכיתוב: פלשתין. וכיתוב נוסף: "יפו ועזה – סוגיה אחת". החולצה היא סוג של דגל, המצביע על לוז האידיאולוגיה של הרשימה המשותפת: הפיכת ישראל לפלשתין. או אם לדייק יותר: מחיקתה של מדינת ישראל מן המפה והקמת פלשתין על חורבותיה. וכאשר הוא מדבר על יפו ועזה כסוגיה אחת, כוונתו שכפי שהיהודים ברצועת עזה נעקרו, כך תיעקר הנוכחות היהודית בתל-אביב יפו ובכל הארץ.

יש לזכור שעם המחבלים בפיגוע מרמרה נמנתה חברת מפלגתו, חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, והשבוע פורסם סרט המתעד כיצד היא ניסתה למנוע מלוחמי השייטת להגיע אל הפצועים על מנת לחלץ אותם. שמו של פיגוע מרמרה היה "משט השיבה" והוא מעיד על המטרה אליה הם חותרים – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת מימוש "זכות" השיבה. באירוע ההזדהות עם הפיגוע התרברבה ח"כ תומא סלימאן שישראל התנצלה בפני טורקיה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. הנה, ההתנצלות המתרפסת של נתניהו בפני טורקיה על הפיגוע שעשתה נגדנו והפיצוי למשפחות המחבלים, שנועדו להביא ל"פיוס" עם טורקיה – לא זו בלבד שלא הביאו שום פיוס (בימים אלא ארדואן ממשיך לאיים על ישראל) אלא נתנו תחמושת לשונאי ישראל.

הקורונה היא מגפה קצרת מועד. היא תקפה אותנו השנה וסביר להניח שבשנה הבאה כבר יהיו חיסון ותרופה נגדה והיא תודבר. מחלת הרקע של שנאת ישראל, שנאת הציונות ומאבק נגד קיומה של ישראל היא בת 120 שנה והדברתה אינה נראית באופק.

… וכמעט הוקמה השנה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של החותרים לפלשתיניזציה של ישראל. 

* החלטה מדויקת – שר החינוך יואב גלנט קיבל החלטה נכונה ומדויקת. בית ספר שיתגלה בו מקרה אחד של קורונה – יושבת מיד. ולכן, אין שום צורך בהשבתת בתי ספר אחרים, ובטח לא בהשבתת כל מערכת החינוך.

* המונשם הנוסף – בשש אחרי הקורונה יהיה עליי לעבור טיפול גמילה מן ההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

ובבוקר יום רביעי – הפתעה. מספר החולים במצב קשה – 28. מספר המונשמים – 29. האם התחילו להנשים חולים במצב קל?

* האירוע הראשון אחרי הקורונה – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, התכנס ביום שישי לראשונה לאחר הקורונה. זה גם היה האירוע הראשון של יד טבנקין אחרי הקורונה. כמובן עם כל התפריט – מדידת חום, הצהרת בריאות, מסכות (שנשרו במהלך האירוע מרוב הפנים) ריחוק, שבעטיו המפגש נערך באולם הגדול. וללא ארוחת הבוקר המסורתית. האירוע גם שודר בזום לחוקרים שטרם מרגישים בטוחים להשתתף.

המפגש הוקדש להרצאה שלי על מחקרי: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. המגיבים היו יהודה הראל וד"ר אלון פאוקר ואח"כ היה דיון / שאלות וסיכום של המגיבים ובסוף שלי.

בתכנית המקורית המפגש אמור היה להתקיים בגולן, באירוח של מכון שמיר למחקר. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל לארח את הפורום.

* הבית הלאומי – יהודי ארה"ב – מקומכם אתנו!

* יהודי לא ערבי – מוסף תרבות וספרות של "הארץ" הוקדש ברובו לזכרו של הסופר, המסאי, הפילוסוף והסוציולוג אלבר מֶמִי (1920-2020), גדול סופרי יהדות תוניס, שהלך לעולמו לפני שבועיים, בגיל מאה.

חיים סעדון מציין במאמרו, שממי היה מהראשונים שיצאו נגד המושג "יהודים-ערבים", שנועד לקרוא ליהודים לשוב לארץ הולדתם. "ממי ביקר זאת בחריפות. הוא הבין היטב מה משמע להיות יהודי-ערבי, מתוך סיפור חייו שכה היטב לתאר, ולא שכח את הפגיעות הקשות שפגעו הערבים ביהודים, וממי מנה אותן אחת לאחת". ממי דחה את הטענה שהעוינות של הערבים ליהודים היא תגובה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. "יחסם של הערבים אלינו אינו שונה כלל ממה שהיה תמיד. מאז ומעולם רק סבלו הערבים את קיומם של המיעוטים היהודיים". ממי גם הבין את מהות תביעת "זכות" השיבה של הפלשתינאים: "הרי זה אומר סופה של ישראל". ממי הגדיר את עצמו "ציוני שמאלי". הוא תמך בחלוקת א"י ומראשית שנות השבעים הטיף להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. אולם כציוני הוא לא יכול היה לשאת את ההגדרה "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי", שנועדה לערטל את היהודי מלאומיותו היהודית, ולהציגו כמי שלאומיותו ערבית והוא בן הדת היהודית. תפיסה זו נועדה לשרת את הנראטיב האנטי ציוני השולל את עצם קיומו של עם יהודי, כדי לשלול את זכותו להגדרה עצמית ומדינה עצמאית במולדתו. כציוני, ממי סירב להיות אידיוט שימושי של האנטי ציונים, שהמציאו את השעטנז הג'יברישי "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי".

דווקא לכן, צר כל כך שדוד אוחנה הגדיר את ממי במאמרו "יהודי-ערבי" ודוד גדג' תיאר אותו כמי שגדל ל"תרבות יהודית-ערבית". אכן, הרעל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומרעיל את השפה.

ממי היה ציוני בהכרתו ותודעתו, אך למרבה הצער לא בהווייתו ובהגשמת חייו. הוא אהב את ישראל אך היגר מתוניס לצרפת והשתקע בה ובתרבותה. בשיחה עם סטודנטים יהודים בצרפת הוא אמר: "אני שמח שאני בן הדור אשר הבין היכן נעוץ שחרורנו. משימתכם היא להשלים שחרור זה. ישראל – עניינכם הוא. זהו המוצא הממשי היחיד שלנו, קלף הניצחון היחיד שלנו, סִיכּוּיֵנוּ ההיסטורי האחרון. כל השאר הוא בגדר הסח הדעת". חבל שהכרתו לא מומשה לידי מעשה של עליה לישראל והשתקעות בה ובתרבותה.

דוד אוחנה מצביע על הסתירות באישיותו של ממי, כמו היותו "יהודי-ערבי" (הגדרה שכאמור ממי עצמו התקומם כנגדה), לאומי ואינטרנציונליסט ו"אנטי קולוניאליסט וציוני". לא זו בלבד שאין סתירה כלשהי בין היות אדם ציוני ואנטי קולוניאליסט, אלא שבעצם היותו ציוני הוא מאליו אנטי קולוניאליסט. הציונות היא תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית ומדינת ישראל קמה מתוך מלחמת שחרור נגד הקולוניאליזם הבריטי, השלטון הזר בארץ ישראל. ממי היה ציוני ואנטי קולוניאליסט ולא הייתה בכך כל שניות; להיפך, הרי אוחנה עצמו הסביר ש"מה שהטריד אותו יותר מכל היה תפיסת השמאל האירופי את הציונות כתופעה קולוניאליסטית". הוא מצטט אותו: "ישראל איננה ממלכה צלבנית, שלוחה דתית של אירופה שנועדה להיעלם בעקבות לֵאוּתה של הנצרות". דן אלבו מציין שכציוני וסוציאליסט ממי "דחה נמרצות" את ההגדרה לפיה "נפשם של רבים בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בצרפת, ובכללם יהודים, חצויה בין אהדה לישראל ונאמנות לרעיון הסוציאליסטי המהפכני ותמיכה 'בעולם השלישי' הנדכא והנחשל". ממי לא ראה בכך בשום אופן נפש חצויה. ההיפך הוא הנכון. "הוא ראה זהות מלאה בין השקפות עולמו הסוציאליסטיות ותמיכתו הבלתי מסויגת בצדקת קיומה של ישראל ומאבקה המהפכני. 'כאיש שמאל אני דוחה ללא היסוס את כל האשמות הללו מתוך דבקות ברעיונות הסוציאליזם'. מלחמותיה של ישראל הן תוצאה של שאיפתה לשחרור לאומי משעבוד".

* בועות סבון – לציון יום השנה למלחמת ששת הימים שודרה ב"כאן 11" התכנית "ששה ימים – שני שבטים" ששודרה לראשונה לפני שלוש שנים (אך אני ראיתי אותה אמש לראשונה). את התכנית הנחה רזי ברקאי והובילו אותה לצדו ישי שריד ואפרת רוזנברג שפירא. השניים יצאו למסע ברחבי החברה הישראלית וסקרו את השסע בין השבט החילוני-שמאלני לשבט הציונות הדתית, בהנחה שהשסע הזה הוא תוצר של מלחמת ששת הימים. יש לי מה להעיר על הבחירה הזאת. למשל, האמנם יש זהות בין חילוניות לשמאלנות? אבל התכנית כשלעצמה הייתה מצוינת – מעניינת, עשויה היטב ונוגעת בשאלות עומק משמעותיות. הוקרנו בה כתבות מן המסע שערכו השניים והם אירחו אנשים משני צדי המתרס.

אפרת היא נכדתו של הרב גורן וישי הוא בנו של יוסי שריד. שניהם שייכים לעולם ולציבור של אבותיהם, אך שניהם לא דבקים בקול המוחלט והקיצוני של אבותיהם. אפרת, השייכת לזרם הליברלי בציונות הדתית בוודאי, אך גם ישי שריד הרבה יותר פתוח ומתון מאביו. לא נראה לי שישי שריד היה כותב את המאמר הסדרתי של יוסי שריד מדי שנה בתשעה באב, שבה הוא כתב בזכות השנאה, והסביר ששנאתו את המתנחלים היא לא חינם… גם קשה לי לראות את יוסי שריד מקיים מסע כזה עם אפרת.

אתייחס לשתי אמירות בתכנית. נמרוד אלוני, אף הוא בֶּנְשֶׁל (שולמית אלוני) תקף את הציונות הדתית, שהמירה את היהדות שהייתה ציוויליזציה ותרבות של רוחניות, מוסר, צדק ואנושיות, בתאוות טריטוריה ארצית. הוא טען שהציונות הדתית העמידה את האדמה מעל האדם. ישי שריד ביקר את החינוך החילוני, שמאז שנגמרו המשימות של עליה, התיישבות וביטחון הוא לא ידע להציג אתגר חברתי אחר, חלופי ולכן נוצר סוג של רִיק.

אני רוצה לבחון את שתי האמירות הללו, הקשורות מאוד זו לזו, לטעמי. דבריו של אלוני מזכירים לי מאוד את ההוגים הפְּרֶה-ציונים ושוללי הציונות (שהפוסט ציונים חוזרים אליהם), כדוגמת פרנץ רוזנצוויג, שדיברו בשם יהדות רוחנית ומוסרית, שעיקר מהותה היא להיות נפוצה בגויים, להדהד את הערכים הללו בין האומות ושללו את הארציות שמציעה הציונות, שתקלקל את היהדות ותגביל אותה לאיכרות לאומנית צרת אופקים וכו'. הם בזו לזיקה לאדמה והעדיפו יהודי מעופף, כמו בציורים של מארק שאגאל, שלא תקוע באדמה אלא ראשו בעננים. כלומר, הביקורת של אלוני אינה על הציונות הדתית, אלא על הציונות. והאמת היא שדווקא הציונות, דווקא בזיקתה לאדמה, להתיישבות, לארץ ישראל, דווקא בהכותה שורשים יצרה מופת חברתי שאין לו אח ורע בעולם; מופת של ערבות הדדית, של צדק חברתי, של שוויון – תנועת העבודה הציונית, הסתדרות העובדים, חברת העובדים, הקיבוץ והקבוצה. דווקא באמצעות הזיקה לאדמה, למולדת, ערכי הצדק והמוסר היהודי הוגשמו ולא נותרו תיאורטיים, באוויר. ואם ינסה אלוני להכיר לעומק את הציונות הדתית, יוכל למצוא דווקא בה יסודות של ערבות הדדית, תרומה לכלל ולזולת, חסד ואקטיביזם חברתי יותר מאשר בחברה החילונית, ובעיקר בהתיישבות הדתית לאומית. גם הם מוכיחים, שלא זו בלבד שאין כל סתירה בין אדם לאדמה, אלא החיבור של אדם לאדמה הוא הדרך לממש את ערכי המוסר והצדק היהודיים.

ומהנקודה הזו אני בוחן את ביקורתו של ישי שריד על החינוך החילוני. כאשר הוא מלין על הריק הערכי, הוא מחפש חלופה לערכים "של פעם" – עליה, התיישבות וביטחון. הוא מתכוון, מן הסתם, לערכים של צדק חברתי ושלום. אבל אותם ערכים היו יסוד מוסד בחינוך החילוני דווקא בימים שהוא חינך על ערכי ומשימות העליה, ההתיישבות והביטחון וכחלק מהם. כי הערכים הללו הוגשמו באמצעות העשיה הציונית האקטיבית. ללא אדמה, אותם ערכים הם בועות סבון.

היהדות אינה תרבות רוחנית מעופפת, מנותקת מן הארצי, מן הגשמי, מן הבשר. הרעיונות הנשגבים ממומשים בעשיה הארצית. ולכן אין להעמיד חיץ בין אדם ואדמה. אין סתירה בין אדם ואדמה. בגלות, היהדות הייתה מנותקת מן האדמה והיא הייתה יהדות חולה. הציונות הבריאה את היהדות בכך שהחזירה אותה לאדמה, למולדת, לריבונות, למדינה. במדינה ובריבונות יש מחיר, ויש צורך גם להילחם, יש לקיים צבא, יש לקיים שב"כ ושב"ס, יש לקיים פוליטיקה, יש לקיים כלכלה מדינית, יש להתמודד עם אתגרים של החיים הקולקטיביים הממשיים. הערכים של עליה, התיישבות וביטחון אינם "ערכים של פעם", ובלעדיהם ערכים של צדק חברתי ושלום יהיו ערכים תלושים וחסרי ממש. 

* קטנו עבה ממותני אביו – ב-10 ביוני ימלאו עשרים שנה למותו של חאפז אסד. היה זה בדיוק ביום השנה ה-33 לשחרור הגולן. עם מותו של הרודן ומינוי בנו, בשאר – אלה שעד אותו יום הסבירו שיש למסור לחאפז את הגולן (ברק: אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית) הסבירו שבשאר, זה סיפור אחר. הוא לא כמו אבא שלו. לו באמת חייבים למסור את הגולן. הרי הוא דובר אנגלית. והוא אפילו גולש באינטרנט! וואו! כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "אש י-גולש" שבו לעגתי להצגה הזאת, שנועדה לנסות לחמם מחדש את המו"מ למסירת הגולן לאויב הסורי.

מסתבר שקטנו של בשאר עבר ממותני אביו. האיש טבח בבני עמו; רצח קרוב למיליון, השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, מיליונים איבדו את ביתם. הוא ניסה להקים כור גרעיני כדי לתקוף את ישראל.

חודש וחצי לפני מותו של חאפז אסד, הסתיים בכישלון המו"מ על מסירת הגולן לידיו. מדינת ישראל ניצלה מאסון לאומי. נשארנו בגולן. אחרת, היום האיראנים היו יושבים על חופי הכנרת.

* לא מתראיין – אהוד אולמרט נותח בגבו, הניתוח הצליח, הרופא חי וגם החולה ונאחל לו רפואה שלמה. הוא התראיין לוויינט בנדון, לדבריו כדי לעודד אנשים לא להיכנע לכאבים. וזה יפה. ופתאום מופיע בראיון המשפט המדהים הבא:

מאז שהשתחרר מהכלא ביולי 2017 אולמרט לא מתראיין. "אבל הפעם חרגתי מההחלטה ונעתרתי בגלל חשיבות הנושא".

הרי האיש לא מפסיק לשלשל בראיונות לכל כלי תקשורת אפשרי. כבר כתבתי פעם על חוסר המודעות שלו, כאשר הוא, הפושע המורשע והאסיר המשוחרר מטיף נגד… שחיתות, בלי שכרע ברך בפני עם ישראל והתנצל על פשעיו. אז הנה, עוד דוגמה לחוסר המודעות שלו. או אולי הוא פשוט שקרן כפייתי.

פאתטי.

* סוף לשערוריית המסרונים המזויפים – לפני שנה וחצי, בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, קיבלו תושבי הגולן מסרונים מן המועצה, ובהם השמצות נגד מועמדים לתפקיד, "סקר" פיקטיבי ועוד. כמובן שהיה מדובר בזיוף, תוך ניצול של יכולת טכנולוגית לביצוע פעולות כאלו. המועצה הגישה תלונה למשטרה, אך המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין זו עבירה פלילית.

ראיתי ואני רואה בכך ראש קטן של המשטרה. ברור שיש כאן מעשה רמאות, וגם אם אין בחוק סעיף האוסר באופן ספציפי מרמה וזיוף באמצעות טכנולוגיה מסוימת – מרמה זו מרמה וזיוף הוא זיוף. בדיוק כפי שגניבה היא גניבה גם אם החוק לא מפרט טכנולוגיה מסוימת שבה היא תיעשה.

כחבר מליאת המועצה וכיו"ר ועדת ביקורת ניהלתי מלחמה לכך שהמועצה תנהל חקירה באמצעות משרד חקירות, כדי לגלות את העבריין. לצערי, ראש המועצה חיים רוקח סירב לכך בתוקף, בטענה שהמשטרה כבר בדקה ואמרה שאין עבירה… כנראה כיוון שאז כבר הכל ידעו במי המדובר מטעם איזה מטה. מלחמת התשה שניהלתי במליאה הסתיימה בכך שהצעותיי בנדון נדחו כמעט פה אחד עם כעס גדול כלפיי שאיני מרפה, ודי עם החפירות, ושצריך למתוח קו על העבר, להביט קדימה ושאר קלישאות.

לשמחתי, קראתי שמשרד התקשורת הודיע על מהלך לפתרון בעיית המסרונים המזויפים. מעתה, רק חברת תקשורת שקיבלה רישיון משר התקשורת תוכל לאפשר למנוייה להפיץ מסרונים באמצעות אתר האינטרנט של החברה או אפליקציה שלה, כשמספר המנוי מופיע בשדה השולח, וגם זאת רק לאחר ביצוע זיהוי אמין של המנוי.

עם זאת, בכך אין די, לטעמי. הרי אין זה מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר תמצאנה דרכים לעקוף זאת. יש לעגן בחוק הפלילי את תופעת המסרונים המזויפים כעבירה פלילית, שתג עונשין בצדה.

* ביד הלשון 

ניג'ס – אחת הפינות האחרונות הוקדשה למילה נודניק, שמוצאה יידיש. ניג'ס היא מילה נרדפת לנודניק. ומה מקורה?

א. יידיש.

ב. ערבית.

ג. כל התשובות נכונות.

טיפ (או אם תרצו – תשר): כאשר ניתנת שאלה עם מספר תשובות ואחת מהן היא "כל התשובות נכונות" – בדרך כלל התשובה הנכונה היא "כל התשובות נכונות". גם כאן.

איך זה מסתדר?

העברית קלטה את המילה ניג'ס מן היידיש. אבל לא מן היידיש במזרח אירופה, אלא מן היידיש של היישוב הישן בירושלים. והיידיש של היישוב הישן בירושלים, קלטה לתוכה מילים ערביות רבות. וחלקן חלחלו אח"כ לעברית. אחת מהן היא ניג'ס.

ואיך אומרים בעברית נודניק או ניג'ס? בפינה שהוקדשה לנודניק הזכרתי נדנדן, טרדן וטרחן. כשכתבתי זאת, זכרתי עוד מילדותי את המילה קבסתן כנודניק בעברית. אך עשרות שנים לא נתקלתי בכך. התייעצתי עם גוגל, ומצאתי שהמילה קבסתן פירושה – מעורר קבס, כלומר גועל. לא מצאתי שום אישוש לזיכרון הישן שלי, וסברתי שכנראה זכרוני קצת מתעתע בי.

אבל כשפרסמתי את הפינה, כתב לי קורא שלפני שנים רבות האקדמיה הגדירה נודניק כקבסתן, אך המילה לא נקלטה. שמחתי מאוד לשמוע שלא דמיינתי.

חזרתי אל גוגל, והפעם מצאתי את שני הפירושים במילון ספיר:

1.מי שמעורר בחילה (סנהדרין נה).

  1. (בהשאלה) מטריח הרבה: צריך כוחות נפש להיות במחיצתו של קבַסתָן.

והגדרה 2 היא ממש הגדרה לניג'ס. אגב, ניג'ס בערבית פירושו מלוכלך. כך ששתי הגדרות הקבסתן מתאימות לו.

* "חדשות בן עזר"

רוח הגולן – ההיית או חלמתי חלום?

ביום חמישי שעבר, בערב חורפי סגרירי, התאספנו, כמה עשרות תושבים אכפתיים מיישובי הגולן, בכפר האמנים באניעם, לשיח של חשבון נפש במלאת שנה לבחירות לראשות המועצה. כותרת המפגש הייתה: "הרוח הגולנית – האם זה עוד רלוונטי?" יזם את המפגש והנחה אותו יעקב שה-לבן מיונתן, והוא ראוי על כך לברכה ולתודה. מאמר זה מבוסס על דברים שאמתי במפגש.

****

מהי רוח הגולן?
רוח, כשמה כן היא – היא אינה דבר גשמי, אלא רוחני, ערטילאי; אי אפשר לתפוס אותו, לצבוע אותו, לכמת אותו. רוח הגולן אינה דבר מוחשי אלא משאת נפש, שאיפה, אוטופיה.

פירושה המילולי של המילה אוטופיה היא אי-מקום. מקום שאינו קיים. היא מחוז חפץ, מגדלור, כוכב הצפון, המורה לנו דרך שאנו שואפים להגשמתה. אוטופיסט אינו אדם שחי במקום שאינו קיים, אלא אדם שהולך לאור האוטופיה ומחויב לניסיון תמידי להתקרב אליה, ומקדיש לכך את חייו.

אז מהי רוח הגולן? ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו לחבל ארץ ריק כדי להקים יש חדש, לא רצו רק להקים יישוב וקהילה, לא רק לעצב את גבולה של מדינת ישראל. הם חלמו על הקמת חברה אחרת; חברה שתהיה טובה יותר מהחברה הישראלית בכללה, כי היא תבנה את עצמה אחרת, על סמך הפקת לקחים מחוליי החברה הישראלית וקלקוליה.

אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, והחזון הזה נוכח מאוד.

אתן שתי דוגמאות, מני רבות. לפני כשלוש שנים ערכתי מחקר על הקמת קצרין – בירת הגולן. היוזמה להקמת קצרין, דחיפת הממשלה להחליט על הקמתה ותהליך בנייתה והקמתה, נעשו בידי היישובים הכפריים של הגולן. קראתי הרבה חומר מהתקופה, ראיינתי אנשים, ומשפט אחד הופיע לעתים רבות והיה המוטו של המפעל: "אצלנו זה יהיה אחרת".

בעת הקמת קצרין, בשלהי שנות השבעים, הגיע המתח בין היישובים העירוניים המוקפים בקיבוצים ומושבים לשיא. בבית שמש, בית שאן, קריית שמונה ועוד, גאה המתח עד לפיצוץ הגדול בבחירות 1981. בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל, סתיו 1982" ניתן לראות בבירור את הקרע והשנאה. יוזמי הקמתה של קצרין נשבעו ש"אצלנו זה יהיה אחרת". שמערכת היחסים בין קצרין לקיבוצים ולמושבים תהיה מופת לחברה הישראלית כולה. ואכן, על הבסיס הזה קמה קצרין. וכך באמת היה בשנים הראשונות. לצערי, חלה התרחקות במשך השנים, אך הבסיס הזה עדיין קיים.

הדוגמה השניה היא יחסי חילונים ודתיים. ההתיישבות בגולן קמה ביישובים נפרדים לחילונים ודתיים, בגושי התיישבות נפרדים, אפילו אשכולות המרכז הקהילתי נפרדים (אני שמח שהיום יש גם את נטור ואת בית-ספר שורשים המשותפים לחילונים ודתיים). מצד אחד, יש בכך כדי למנוע חיכוך. מצד שני, ניתן להשתבלל כך, כל יישוב ומגזר בפני עצמו, בזרות וניכור. מראשית ההתיישבות בגולן, נוצרה מערכת של שותפות בכל תחומי החיים בגולן – בחקלאות, בתעשיה, בשירות בהגמ"ר, בהקמת המועצה האזורית, במערכות הפוליטיות ועוד. תמיד ראינו בעצמנו מופת לאומי ליחסים אחרים בין חילונים ודתיים. בשעות מתח וקרע בין המגזרים בישראל, אצלנו זה היה שונה.

רוח הגולן הגיעה לשיאה במאבק על הגולן לאורך שנות ה-90. עם כל הקושי, המתח והכאב, היו אלה רגעינו היפים ביותר. מעולם לא הייתה לכידות וחברות כזו, בין חילונים ודתיים, בין קצרין ויישובי מוא"ז, בין קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים, בין צפון הגולן ודרומהּ.

האם כפי שעם ישראל מתאחד במלחמה ומתגלה במלוא יופיו, "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים כמו רקפות בין הסלעים", כמו בשירו של אריאל הורביץ – כך נגזר גם עלינו, להתאחד ולגלות את הכוחות היפים הגנוזים בנו רק תחת איום, כשהחרב מתנפנפת מעל ראשינו? הרי אנחנו מקווים ומאמינים שהאיום לא יחזור עוד. איננו יכולים לשחזר את הרוח הזאת גם לעת שלום?

אם רוח הגולן היא הרצון להיות חברת מופת לחברה הישראלית כולה, איך הדבר בא לידי ביטוי בפוליטיקה הפנימית?

הבחירות בשנה שעברה, היו למעשה הפעם הראשונה שהייתה כאן תחרות פוליטית אמתית, בין מועמדים שונים, על ראשות המועצה. כבר הייתה פעם מערכת בחירות בגולן, אך אז לא הייתה באמת תחרות על הראשות והשאלה הייתה רק באיזה הפרש אלי ינצח. הפעם היו אלו בחירות של ממש, והן היו מבחן בעבורנו. מהי הרוח הפוליטית של הגולן? איך אנו יכולים ליצור כאן מערכת פוליטית אחרת, שונה מזו הקיימת במדינת ישראל.

אני מצפה שבבחירות בגולן, המועמדים השונים והמטות שלהם, יציגו קמפיין פוזיטיבי – למה המועמד שלנו הוא המתאים? מה הוא מציע? מה בכוונתו לעשות? מה הרקורד שלו? מהם כישוריו ויכולותיו? לא לנהל קמפיין נגטיבי – להסביר למה המועמדים האחרים רעים. ובוודאי לא להשמיץ ולהכפיש את המועמדים האחרים. ולשמור גם על הניקיון הפיזי של הגולן, לא לתלות כרזות בחירות, למשל.

לצערי הרב, כשלנו במבחן הזה.

איני מדבר על תוצאות הבחירות. לא תמכתי בחיים, אך מרגע שהוא נבחר, הוא ראש המועצה שלי, הוא ראש המועצה של כולנו, אני רוצה בהצלחתו שהיא הצלחת הגולן. אני נרתמתי לסייע לו וכולנו צריכים להירתם לסייע לו.

הכישלון שאני מדבר עליו הוא בתהליך, במערכת הבחירות. לא זו בלבד שמועמדים הובילו קמפיינים נגטיביים, הם גם לוו בהשמצות אישיות, בשקרים, בהדבקת "קרניים" – תרתי משמע למועמדים. הם התבטאו בפלגנות ובעיקר בין חילונים ודתיים, תופעה שמעולם לא הייתה בגולן. וברשתות החברתיות הקמפיין הזה היה רע ומלוכלך. והיה זיוף של הודעות סמס החירום של המועצה בשליחת מודעות הכפשה נגד מועמדים וסקרים מזויפים לתושבי הגולן.

אני יכול להעיד מהחוויה האישית שלי. מדי יום העליתי בפייסבוק רשומת תמיכה במועמדת שבה תמכתי. כל הרשומות היו פוזיטיביות – למה לבחור במיכל. הפעם היחידה שהתייחסתי למועמד אחר, היה כאשר בשידור רדיו הושמעה הכפשה על חיים, ואני הוצאתי רשומה שבה הגנתי עליו והפרכתי את ההשמצה.

ובאותם ימים, מספר אנשים התנחלו בדף הפייסבוק שלי, ועל כל רשומה שכתבתי החלו בתגובות מכוערות, השמצות קשות נגדי באופן אישי ונגד הקיבוץ שלי; ניסיונות הגחכה ושיימינג. וכל מי שכתב תגובת תמיכה בפוסט שלי, מיד נענה בהשמצה והגחכה שלו. גם התנהלות כזו נגד מועמדים היא שלילית. אבל אני לא הייתי מועמד. היה זה רק ניסיון לגרום לי לסתום את הפה או להלך אימים על אחרים.

עלינו לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכנו. בעוד ארבע שנים תהיינה בחירות, וחובתנו לדאוג שהן תהיינה שונות לחלוטין. יהיה עלינו להחתים את כל המועמדים על אמנה למערכת מכובדת ונקיה, והתחייבות של כל מועמד להבטיח שהמטה שלו ותומכיו יפעלו על פי האמנה הזאת. נכון יהיה בעוד מועד, להקים מעין ועדת בחירות בלתי פורמלית, של דמויות מרכזיות בגולן, המקובלות על הציבור, שלא יזדהו עם אף מועמד, ואליהם יצטרפו נציגים של כל המטות, שיפקחו על מימוש האמנה.

ומעבר לסוגיית הבחירות – רוח הגולן באה לידי ביטוי כאשר יש לנו מטרות משותפות. כך היה כשהמטרה הייתה הקמת ההתיישבות, כך היה במאבקים הפוליטיים. עלינו להציב בפנינו מטרות בתחומים השונים. ביכולתנו להיות המופת למדינת ישראל – איך לבנות את מערכת החינוך הטובה ביותר, איך לייצר את החקלאות המתקדמת הטובה ביותר, איך לקיים את חיי הקהילה וחיי קהילת-הקהילות הטובים ביותר, איך ליצור ניסיונות התיישבות חדשניים.

אני תומך במטרה של הכפלת ההתיישבות בגולן ומאמין שניתן לבצעה תוך שמירת הרוח הקהילתית ושמירה על הסביבה (אך זה כבר נושא למאמר נפרד).

רוח הגולן – ההיית או חלמתי חלום? אני מאמין שעל אף המשבר המטלטל שעברנו, רוח הגולן חיה וקיימת בנו, ועלינו לחזור ולהפיח בה חיים חדשים.

* "שישי בגולן"

ישיבת מליאה 15.1.19

ביום שלישי נערכה הישיבה השלישית של מליאת המועצה בקדנציה הנוכחית. בפתח הישיבה אמר ראש המועצה חיים רוקח, שהפעם זו ישיבה טכנית, עם כשלושים סעיפים שאין כל כך מה לדון עליהם – אישור תקציבי ועדים מקומיים (כולל תקציב 2018 של אורטל…), אישור חילופים של חברי ועדים ביישובים שונים, בחירת חברים חדשים לוועדות, אישור שכר לבעלי תפקידים וכד'.

אני חייב לציין שהמליאה הנוכחית, בניגוד לקודמתה, הרבה יותר אסרטיבית, מסרבת להיות חותמת גומי, דורשת שקיפות ומידע, וטוב שכך. לזכותו של רוקח ייאמר, שהוא מאפשר דיון, ואף הבטיח שינהג כך ביתר שאת בהמשך הדרך.

כך, אישורי השתתפות המועצה כמגישה למיזמי בניה בוועדות תכנון ובניה לא התקבלו, כבעבר, באופן אוטומטי. חברים דרשו מידע נוסף, ביקרו את העובדה שלא התקבל מידע כזה, ואף שכל ההצעות אושרו, ברור היה שבעתיד המליאה לא תאשר נושאים שלא יוצגו באופן שקוף וברור, ורוקח הבטיח שכך יהיה.

סוגיה אחת אני העליתי, וחוללתי סערה.

רוקח דיווח למועצה על בחירתו לתפקיד מנכ"ל המועצה של אשכול שוקרון. זהו תפקיד אמון של ראש המועצה, שאינו דורש אישור המליאה או ההנהלה, אך שכרו מחייב אישור המליאה וכן חברותו בוועדות המועצה השונות. רוקח אמר שעם התפטרות המנכ"ל הקודם הוא בחר בשוקרון בשל ניסיונו ומקצועיותו והיכרותו עם הנושאים המוניציפליים (הוא היה מנכ"ל עיריית קריית שמונה). כן אמר, שוועדת בחינה וידאה את עמידתו בתנאי הסף לתפקיד. רוקח הזכיר שהיו אליו פניות לא למנות את שוקרון בשל פרשת המסרונים. הוא בירר את הנושא עם מפקד תחנת המשטרה, ונאמר לו שלא הייתה כאן עבירה פלילית, לכן אין עוד מה לעשות בנדון.

אני ביקשתי את רשות הדיבור, ואנסה לשחזר את הדברים שאמרתי:

"בישיבה שעברה ביקשתי והצעתי להימנע מבחירת מנכ"ל בטרם תפוענח פרשת המסרונים בתקופת הבחירות, כדי להימנע ממצב שבו מי שעשה את המעשה, או מי שמעשה נעשה מטעמו ולמענו, ימלא תפקיד במועצה.

לצערי, ראש המועצה לא שעה לבקשתי.

כנראה שהמשטרה אינה רוצה לפענח את הפרשה, כיוון שמבחינתה אם לא הייתה פריצה למחשב של המועצה, אלא רק התחזות למוקד המועצה ומשלוח מסרונים לתושבים, אין זו עבירה פלילית. אולם מבחינה ציבורית וערכית, אין שום משמעות לשאלה איך, מבחינה טכנית, נעשה הדבר.

אומר זאת באופן הברור ביותר: נעשה כאן מעשה נבלה. מי שעשה את המעשה, או מי שהמעשה נעשה בעבורו, הוא אדם מושחת וחסר מעצורים. מי שכך פעל לפני הבחירות – איננו יכולים לשער מה יעשה בעתיד כבעל תפקיד.

שוחחתי בנושא עם חיים טלפונית, כתבתי לו מכתב, שוחחנו על כך פנים אל פנים. חיים אמר לי: 'אתה ואני יודעים מי עשה את זה. כולם יודעים מי עשה את זה. אבל מה לעשות, ככה זה בפוליטיקה, לצערי'.

איני מקבל זאת. איני מוכן שפוליטיקה כזאת תיכנס לגולן. עלינו לשמור על רוח הגולן. עלינו להגן על הגולן מפני רוחות רעות כאלו ואש זרה כזאת.

יש להעביר לאלתר את הנושא למשרד חקירות פרטי ולהקציב לו שבוע-שבועיים-שלושה לחקור את הנושא ולהגיע לחקר האמת: מי עשה את המעשה ובעבור מי?

אני סבור שעד בדיקה כזאת, אין מקום למינוי הזה. כיוון שהמינוי אינו מובא להצבעה, אני אצביע נגד שכרו של שוקרון ונגד בחירתו לוועדות השונות. אני קורא לכל חברי המליאה לנהוג כך.

מדובר בדמותה של המועצה כלפי חוץ, כלפי תושבי הגולן וכלפי הנוער בגולן".

דבריי חוללו סערה. נשאלתי על סמך מה אני מאשים אדם ספציפי. השבתי שאיני מאשים, אלא דורש חקירה. "תשאלו את חיים רוקח מי עשה את הדברים. הרי הוא אמר שהוא יודע מי עשה זאת". חיים אמר שהוא יודע, אך לא יאמר זאת ואינו רוצה להסתבך בדיבה. אך אמר שאשכול שוקרון אישית לא עשה זאת.

סגן ראש המועצה לשעבר, אורי קלנר, אמר שצריך להניח מאחורינו את כל מה שקרה בבחירות, לא לפתוח פצעים ישנים ולהביט קדימה. חברי מליאה נוספים דברו ברוח זו. כן אמר, שיש לתת לנבחרים לעבוד, ואם הם בחרו מנכ"ל שהם בוטחים בו, יש לכבד זאת.

בהצבעות על השכר ועל חברותו של המנכ"ל בוועדות המועצה, רוב גדול הצביעו בעד, אני היחיד שהצבעתי נגד וחמישה חברים נמנעו.

לא היו לי ציפיות שמינויו של שוקרון יסוכל, אולם התאכזבתי מכך שהייתי היחיד שהצביע נגד. ציפיתי שיהיו אתי עוד מספר אנשים (לפחות כאלה שאחרי הישיבה אמרו לי באופן אישי שהם מסכימים אתי).

התאכזבתי מההתייחסות לכך כאל היתקעות בבחירות, כאילו מדובר כאן באי הכרה בתוצאות. הן לא העליתי את הנושא כמי שתמך במיכל רייקין, אלא כתושב הגולן וחבר מליאה, שעתיד הגולן חשוב לו. איני תקוע בעבר, אלא דואג לעתיד. המטרה שלי אינה "להפריע למערכת לעבוד" אלא לסייע לה לעבוד באופן ראוי.

הדבר החשוב, מבחינתי, היה עצם העלאת הדברים במלוא חריפותם במליאה, עצם העובדה שהם יירשמו בפרוטוקול הישיבה, עצם העובדה שתושבים צפו בהם בשידור החי בפייסבוק, עצם העובדה שזו הייתה שיחת היום.

מבחינתי – לא נאמרה המילה האחרונה. ממש לא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

החזון – חברת מופת

ראיון עם מיכל רייקין, המועמדת לראשות המועצה האזורית גולן, פורסם לראשונה, לפני חודשיים וחצי, ב"שישי בגולן"

לאחר שנים רבות שבהן מילאה מיכל רייקין תפקידים ציבוריים משמעותיים ומרכזיים בגולן והובילה עשיה רחבה בתחומים הקהילתיים, החינוכיים והפוליטיים, היא לקחה לפני חמש שנים פסק זמן, ופעלה במישור הארצי כמנהלת תכנית הצוערים בשלטון המקומי, מטעם משרדי הפנים, החינוך והאוצר. בתפקיד זה היא הכשירה מאות צעירים להכרת החברה הישראלית ולתודעת שירות ציבורי, כדי להכשיר דור חדש של הנהגה מקומית וארצית. היא חרשה את הארץ, למדה לעומק את החברה הישראלית, הכירה רשויות מקומיות רבות בכל המגזרים, וצברה ידע וניסיון רב מלקחי הצלחות וכישלונות במקומות רבים. את הידע והמטען הללו, המצטרפים לניסיון הרב בעשיה בגולן החליטה מיכל לרתום לקידום הגולן. מיכל רייקין חוזרת הביתה, עם תחושת שליחות ומחויבות להנהיג את הגולן ולהזניק ולקדם אותו.

מיכל עלתה לגולן, לקדמת צבי, ב-1991, אחרי נישואיה לאילן. כאן בנתה את ביתה וכאן נולדו ילדיה אבישג, אוריה, יואב ובניה. "בתנו הבכורה", מספרת מיכל בגאווה, "התחתנה לפני חודש ובונה את ביתה בקדמת צבי. קשה לתאר את ההתרגשות כשילדיך בוחרים לגדל את ילדיהם כפי שבחרת בעבורם. אני מחכה מאוד להיות סבתא".

מיכל שירתה בצה"ל כקצינת ת"ש וקצינת חיילים בודדים. היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ותואר שני במנהיגות ציבורית ופוליטית. מיד עם הגעתה לגולן, היא החלה בפעילות חינוכית וציבורית בקדמת צבי ובגולן. הייתה פעילה מרכזית בוועד יישובי הגולן בתקופת המאבק, הייתה יו"ר קרן הגולן ובתוך שנים אחדות נבחרה לסגנית ראש המועצה.

למיכל רקורד בפעילות ציבורית גם מחוץ לגולן. היא שימשה כדירקטורית בנמל אשדוד בשנות הקמתה של חברת הנמל. היא חברה בצוות 2048, העוסק באתגרים האסטרטגיים של המדינה תוך בחינת מודלים צופי עתיד. "עיקר עיסוקנו בצמיחה הדמוגרפית הדרמטית והשפעתה על התשתיות ועל פיזור האוכלוסיה. בהקשר זה יש הזדמנויות ואתגרים רבים לגולן ועלינו להיערך להם כבר היום". מיכל חברה ביחדה (קואליציה) לפיתוח אסטרטגי של הגולן, הפועלת להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

ב-12 שנותיה הראשונות בגולן, מיכל לימדה ב"נופי גולן". "הייתי מורה לכלכלה ושיווק", היא מספרת, "מחנכת ורכזת מגמה בבית הספר האזורי 'נופי גולן'. שם למדתי שהחינוך יהיה חלק משמעותי בחיי". ב-2003 מיכל עזבה את בית הספר ובמשך שנה ריכזה, בהתנדבות, צוות שחלם את החזון החינוכי החדש בגולן. "הרבה דברים שנרקמו אז קיימים היום בגולן: בית הספר המשותף 'מצפה גולן', בית הספר 'שורשים', בית הספר 'ברנקו וייס', הצמחת המערכת היסודית לשמונה שנתית, מעגל המד"בים והמדלי"קים, תכניות לימוד חדשות ועוד".

ב-2005 נבחרה מיכל לסגנית ראש המועצה. היא ניהלה את אגף חברה וקהילה במועצה, שכלל חמש מחלקות: חינוך, המתנ"ס – כולל החינוך החברתי קהילתי, רווחה ושירותים חברתיים, צמיחה דמוגרפית ותחבורה. "בשנים הללו הקמתי את היחידה לפיתוח קהילתי, כתבתי את תפיסת החירום של המועצה והייתי ראש מטה החירום במלחמת לבנון השנייה. עיצבנו תפיסה אזרחית קהילתית לחוסן יישובי בעת חירום, והתפיסה הזאת מיושמת בהצלחה ביישובי הגולן. יזמנו והובלנו את התחבורה הציבורית בגולן, הקמנו בתי ספר וגנים, יצרנו את תפיסת ההפעלה של החינוך החברתי קהילתי ואת הטיפול בנוער בסיכון ועוד".

עם הרקורד הזה החליטה מיכל להתמודד על ראשות המועצה. "תפקידה של הנהגה אזורית הוא ליצור מרקם חיים שמאפשר לחלומות להתגשם".

מיכל מוּנעת מתפיסה קהילתית. הייחוד של הגולן הוא הקהילתיות, ביישוב הבודד ובאזור עצמו שהוא קהילה של קהילות. הקהילתיות נועדה לעודד כל פרט לאכפתיות ומעורבות מקסימלית בסביבתו, ומספקת לו יכולת השפעה על הנעשה בחברה שבה הוא חי. האנשים שעלו לגולן מן הכרך הגדול וממרכז הארץ, מחפשים זאת. את הכיוון מתכוונת מיכל לחזק, לקדם ולעודד אם תיבחר לראשות המועצה. מרכיב מרכזי במהלך זה הוא תודעת השירות.

"אני מחויבת למועצה שירותית, שקופה לציבור, משתפת, מקצועית וחדשנית. זה הבסיס אותו אצור ואבסס כמהלך ראשוני שישמש אותנו לתכלית עמוקה יותר. תפקידה של המנהיגות הוא לבנות חברת מופת במובן העמוק ביותר של המילה. יש לנו כאן הזדמנות, ובעבורי היא חובה".

עיקר פעילותה של מיכל בהתמודדות על ראשות המועצה, מתמקדת בפגישות עם תושבים, שיחות אישיות רבות וחוגי בית. "פגשתי כבר 400 איש [כאמור, הראיון הוא מלפני חודשיים וחצי. מאז מיכל פגשה עוד מאות]. זה הדבר החשוב ביותר בעבורי – להקשיב לציבור. הפגישות הללו יוצרות אצלי את תובנות העומק על האתגרים העומדים בפנינו". עיקרון נוסף בקמפיין של מיכל הוא התמודדות נקיה. "איננו עוסקים כלל במועמדים האחרים, אלא רק מציגים את הידע, הניסיון והתפיסות שלנו".

– בדברייך את מרבה להשתמש במושג "חברת מופת". למה את מתכוונת באתגר הזה?

"יש בגולן חבורה יוצאת דופן של אנשים: גיוון, ערכיות, יצירתיות, תעוזה, מעוף ותחושת אחריות חברתית. ויש לנו גם אוויר מצוין ומספיק מרחק מהמרכז, כדי לבנות כאן חברת מופת. זו מטרה שראוי שנציב אותנו בפנינו ועליה להיות בליבת מאוויינו. דווקא במציאות המעודדת אינדיבידואליזם, ראוי לבנות מערכת ציבורית שמשאביה וחלומותיה נמצאים במקומות ערכיים; שבהם היא משקיעה ובהם היא גאה. חברת מופת נבנית מאמירה עמוקה, שאנו רוצים להיות אנשים טובים באמת ושאנו מתגייסים למקומות הללו. הדבר יבוא לידי ביטוי בכל הממדים: בהתייחסות לתושב, לילד/לנער במערכת החינוך, לנקלט, למשפחות שחוות מצוקה, ביצירת הזדמנויות לתושבים קהילתיים, בקשר עם הקהילות שמסביבנו.

עלינו לבנות קהילה שהזקנה בה לא רק מכובדת, אלא גם מועצמת. להיות מופת של בשורה ארצית – איך אזור דואג לדור המייסדים שלו, לזקני השבט, וכיצד יוצרים קהילה רב דורית שחלקיה השונים מחוברים בעבותות אמת ובדאגה הדדית.

חלק מהאחריות שלנו תהיה בתמיכה, הקמה ויזום של מיזמים חברתיים ממעלה ראשונה. אני חולמת על ביקור מטה של המועצה ביישוב, שבו השאלה הראשונה ליישוב היא מהו מפעל ההתנדבות והחסד שפועל בו? לא לדבר על ערכים, אלא להגשים אותם".

– כיצד בכוונתך לקדם את החזון הזה?

"עלינו להעמיד את החינוך, ובפרט את החינוך לערכים, בראש סדר העדיפויות. המדידה של החינוך ושל הקהילה שלנו תהיה בפרמטרים של מוגנות, אידיאליזם ותרומה. אני חולמת על בתי ספר שמחנכים מגיל צעיר לאחריות חברתית ולמוסר. אני רוצה שבית ספר התיכון שלנו יחנך לתכנים וערכים כהכרת החברה הישראלית ואתגריה, הגות עמוקה ואחריות אישית".

הציבור מעוניין להכיר את המועמדים להנהגה גם מזוויות אחרות. שאלתי את מיכל על תחביביה.

"אני אוהבת לטייל בארץ ובעולם, בעיקר עם אילן והילדים. אני אוהבת מאוד ללמוד, ולא מפספסת אף הזדמנות. למשל, למדתי שנה בבית המדרש להתחדשות בגוש עציון ורק לאחרונה הקדשתי חודש ללימודים בבית הספר למדיניות ציבורית בהארוורד, במסגרת תכנית לבכירים בשירות הציבורי.

– מה את אוהבת במיוחד בגולן?

את הערכים שנוכחים מאוד בחיינו פה: הקהילתיות שמאפשרת חיים מאוזנים, מאפשרת הורות ראויה, גידול ילדים לעצמאות ותחושת מסוגלות, תחושת שייכות, חיבור לטבע וליצירה ראשונית וחלוצית. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה החיבור של הילדים לגולן. השיח שלהם על כל האזור כבית. הם מגיעים מהצבא או משנת השרות ותוך דקות הם במעיין או על אחת הפסגות עם פק"ל קפה וזו הנאה צרופה בעבורם.

– ספרי משהו על עצמך שאנשים לא יודעים:

אילן, בן זוגי, אומץ (לא באופן רשמי) במשפחה שלנו בנערותו. כך הכרתי אותו. כיוון שאנחנו משפחת רייקין היחידה בארץ לא רציתי לוותר על שם המשפחה שלי. כשהתחתנו סיכמנו שהילדים יישאו את שני שמות המשפחה, של אילן ושלי. זמן קצר אחרי החתונה הוא הציע לפשט את העניינים (כמו תמיד…) ולהחליף שם משפחתו לרייקין. כך הפכתי לאישה שבן זוגה נושא את שם משפחתה.

– לסיום – מה החלום שלך?

אני חולמת גולן שיש בו קהילה עמוקה, הדדית, מגויסת, אוהבת אדם, מאירת פנים וזה צריך להתחיל מההנהגה האזורית. ברגע שהנהגת הציבור אוהבת אדם, מאמינה בטוב, רוצה את הטוב ולא רק את המועיל, זה עצמו מעלה את השיח למקומות שאפשר לדבר בהם ערכים וחלומות. עלינו ליצור חוסן משפחתי וקהילתי, נבנה קהילות עם עומק וקיימות, החיות חיים של ערכים, חיים שיש בהם קשר להיסטוריה לצד פתיחות לחלומות עתידיים משמעותיים. כבר היום הקהילה שלנו במקום טוב אבל הפוטנציאל שלנו מאפשר יותר. הרבה יותר".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל