דניאל יב: קֵץ הָיָּמִין

תפילת האזכרה "אל מלא רחמים" שאנו מכירים מההלוויות והאזכרות במשפחותינו ושל חברינו ומכרינו, מסתיימת במילים: "לָכֵן, בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן".

אולם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מסתיימת תפילת האזכרה במילים: "לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים, וְיִצְרור בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נשמותיהם. ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָם, וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין, וְנאמַר אָמֵן". וכך גם באזכרה לנספים בשואה, באזכרה לחללי פעולות האיבה.

מהו "קֵץ הָיָּמִין"?
אם צמד המילים מעורר בכם פנטזיות פוליטיות… כדאי שתרגיעו.
הימין כאן הוא הימים, בחילופי מ"ם ונו"ן כמקובל בארמית (ובמבטא של אחינו יוצאי אמריקה הלטינית).

קֵץ הָיָּמִין פירושו אחרית הימים.

המילים הללו מסיימות את ספר דניאל ומכוונות לדניאל. "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". אומר לו האיש (המלאך?) שבעצם תמה שליחותו, שילך להשלים את חייו. לאחר מכן, אם לא כמו פולניה טובה אז לפחות כמו בבלי טוב, שינוח בקבר, עד יום תחיית המתים. ואז, בתחיית המתים, הוא יקום וישמע מה הגורל הצפוי לו בסיבוב הבא.

כבר בראשית הפרק יש התייחסות לתחיית המתים; התייחסות מפורשת יותר: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת".

זהו המקום היחיד בתנ"ך שמדובר בו על תחיית המתים! לא בכדי תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים. כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי הפרק שלנו, לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

****

וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל, הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא. וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד.

בנוסף ל"קץ הימין" ול"כזוהר הרקיע מזהירים", הניב הפרק ביטוי נוסף שנטמע בשפה העברית, אף הוא עוסק במוות: "יְּשֵׁנֵי עָפָר", כביטוי למתים. ובמקור – יְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר.

ב"שירי עיר היונה", האפוס הגדול של תקומת ישראל, שכתב אלתרמן, מופיע מחזור השירים "יְלוּדֵי הָאִישָׁה", שממנו ציטטתי באחדים ממאמריי על ספר איוב.

השני מארבעת יְלוּדֵי הָאִישָׁה, שלכל אחד הקדיש אלתרמן שיר, הוא "בֶּן יְשֵׁנַת עָפָר".

כמובן שההשראה לשיר היא מן הפרק שלנו. כותב על כך יריב בן אהרון:
"גם על 'יְשֵנַת עָפָר' ובנה באה 'עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא'. דניאל מתנבא על תחיית המתים 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ'. המשורר נתן אלתרמן 'מקיץ' את 'יְשֵנַת עָפָר' לא 'באחרית הימים', אלא בימים ובלילות של בית המחסה".

אלתרמן הוא משורר לאומי של הציונות, ובתור שכזה הוא כופר בגאולות נסיות ותחיות מתים למיניהן, אלא מאמין בגאולה הציונית, גאולה שנעשית בידי העם שחדל להמתין לקב"ה, ונוטל לידיו את האחריות על גורלו. הפרט שמת, לא יקום. אך העם היהודי קיום יקום בתקומה לאומית.

בֶּן הָאִשָּׁה הַמְּדֻקָּרָה,
בֶּן יְשֵנַת עָפָר.
בֶּן הַסְגּוּרָה וּמְסֻגָּרָה
וְנִשְׁקָפָה מִבֵּין עִשְׂבֵי הַבָּר.

בֶּן הָאִשָּׁה הַמֻּדָּחָה. בֶּן הָאִשָּׁה
הַקַּשׁוּבָה וּמַחֲרִישָׁה.

ואלתרמן מסיים את השיר בשורות הבאות:

אֶל יְשֵׁנַת עָפָר לֹא קוֹל קוֹרֵא בַּחֹשֶׁךְ.
אֲבָל קַשּוּב עָפָר הָאָרֶץ. כֻּלוֹ אֹזֶן.

לֹא פְּנֵי אִשָׁה קָמִים בַּחַלוֹנוֹת מִלַיִל.
אֲבָל צוֹפֶה עָפָר הָאָרֶץ. כֻּלוֹ עַיִן.

****

קֵץ הָיָּמִין התגלגל גם לשירה של נעמי שמר "כמו חצב". נעמי שמר השתמשה בשיר זה בביטוי נוסף מן הפרק קץ הפלאות. וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת.

שׁוֹבְרֵי הָרוּחַ מְנַסִּים
לִשְׁמֹר עָלַי מִן הַבָּאוֹת
בְּמַעֲבֵה הַפַּרְדְּסִים –
אִמְרוּ מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת
אִמְרוּ מָתַי קֵץ הָיָּמִים
הֲלֹא מִדְבָּרִיּוֹת שְׁלֵמִים
יֵשׁ לַעֲבֹר בְּמְחִי כַּנָף
שֶׁבֵּין הַקָיִץ וְהַסְּתָו.

* 929

דניאל יא: אֶרֶץ הַצְּבִי

ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב, מראשי מפלגת העבודה, את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, הייתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מן הפרק שלנו. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק טז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ". ובפסוק מא: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן". אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ".

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת.

אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי", דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.
דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה".

במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בא והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. " 'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא".

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

* 929

דניאל ח: וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה

היכן חנוכה מופיע במקרא?

חנוכה אינו מופיע במקרא. וגם סיפור חנוכה אינו מופיע במקרא. ספרי מקבים נותרו בספרים החיצוניים ולא נכנסו לקאנון המקראי. התנ"ך מסתיים בשיבת ציון אחרי גלות בבל.

אבל בפרק שלנו מופיע סיפור חנוכה כחזון נבואי עתידי, המופיע בחלומו של דניאל, בעיצומה של התקופה הבבלית.

החזון מופיע שנתיים אחרי החזון הקודם, שתואר בפרק ז, כלומר בשנה השלישית לבשאצר. כמו החלום הקודם, חוזה דניאל את נפילתן של האימפריות, ועלייתה של אימפריה חזקה ומאיימת במיוחד.

את החיה הרביעית, האימפריה המאיימת שבפרק הקודם, זיהו חז"ל עם רומי, אותה כינו בצנזורה עצמית אדום. זאת, למרות שכל הסימנים ההיסטוריים מעידים עליה שהיא מסמלת את יוון. היו לכך שני טעמים. האחד הוא העתיד הצפון בחזון של פרק ז הוא הגאולה השלמה שתבוא לאחר נפילתה של החיה הרביעית. כיוון שהם נאנקו תחת עול השלטון הרומי, טוב היה להם להאמין בגאולה הקרובה. השני הוא, שאם מכירים בכך שהחיה הרביעית היא יוון, הרי שיש להכיר בכך שחזון דניאל לא התממש. עובדה, את יוון החליפה אימפריה חזקה יותר, מאיימת יותר והרסנית מכל לעם ישראל.

אולם בפרק ח אין לחז"ל הפריבילגיה הזאת, מהסיבה הפשוטה, שדניאל קורא לילד בשמו: מֶלֶךְ יָוָן. הפשט שבפשט.

בחזונו, רואה דניאל מראש את ההתפתחות ההיסטורית העולמית. כאשר האימפריה הבבלית עוד הייתה במלוא כוחה, הוא חזה את נפילתה, את עליית פרס ומדי, את נפילתן, את עליית יוון בשלטון אלכסנדר מוקדון, את התפצלות האימפריה היוונית לארבע ממלכות, ואת הגזירות נגד היהודים בא"י וחילול בית המקדש, אך גם את ניצחון החשמונאים.

פרס ומדי תוארו כאיל בעל קרנים מנגח ומטיל אימה על כל החיות. וָאֶשָּׂא עֵינַי, וָאֶרְאֶה – וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל, וְלוֹ קְרָנָיִם. וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת, וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית, וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה. הקרניים הן פרס ומדי. הגבוהה יותר שעֹלָה בָּאַחֲרֹנָה היא פרס, שגברה על מדי והאפילה עליה.

יוון, תוארה כצְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ. וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו. הצפיר – זאת יוון. הקרן שבין עיניו – זה אלכסנדר מוקדון. יוון כובשת את העולם כולו, ובין השאר מגיעה אֶל הַצֶּבִי. הכוונה לא"י, שנקראת בספר דניאל אֶרֶץ הַצְּבִי, ועל כך ארחיב כשנגיע לפרק יא.

וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם, וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם. וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ. וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה.

לא רק את הארץ תכבוש האימפריה היוונית, אלא גם האלים של הארצות הנכבשות, שהם צבא השמים והכוכבים. ובהגיעו לארץ ישראל, הוא יפגע אפילו באלוהי ישראל, שר צבא השמים. איך? בחילול בית המקדש. האמת – התורה, הושלכה ארצה.

בהמשך, הקרן נִּשְׁבֶּרֶת. וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ; אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה, וְלֹא בְכֹחוֹ. הכוונה לפיצול מלכות יוון למוקדון, מצרים, סוריה ותְּרַקְיָה.

וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם, כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים, יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת. הפושעים הם המתייוונים. כאשר הם ישלימו את תהליך התייוונותם, יעמוד המלך אנטיוכוס אפיפנס, הבקיא בתחבולות. וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ, וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית. וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים – תיאור פגיעתו בעם ישראל, בדתו ובתרבותו. אך ניצחונו של אנטיוכוס יהיה קצר מועד, כִּי לְיָמִים רַבִּים רמז לגאולה, לאחרית הימים, אך בהקשר של הפרק, נראה לי שהכוונה לניצחון החשמונאים.

****

וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר. פַּלְמוֹנִי הוא חיבור של פלוני ואלמוני. מילה יחידאית בתנ"ך. היא שבה אלינו ביצירת המופת של שלונסקי לילדים "עוץ לי גוץ לי".

זה אלמוני הוא – בוקר טוב אלמוני
בוקר טוב, בוקר טוב
וזה פלמוני הוא – בוקר טוב פלמוני
בוקר טוב, בוקר טוב.

****

וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה – דניאל חזה גם את התעמולה הפוסט ציונית.

* 929

דניאל ז: חיית הברזל

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

בשנת אחת לבלשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרניים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב –
סופה להתקטל ולהתחרב.

חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

כל המגדלים המשוננים האלה,
הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית

מוזרמת אלקטרוניקה,
מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה,
לא עושה עניינים
עם הרשת הכי גדולה
של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה,
המרדימים האלה,
העוקרים האלה את אצבעותינו
מעולמנו

תקופת המתכת, עידן הברזל –
הזו הרביעית, שראה דניאל
בחזיונות לילה, אז בבבל –
האם זה עכשיו שוב מתגלגל…?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג –
אומר מה לרצות, מה לחשוב
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטים
הלומי פטישוני כסף סמויים
אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות –
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את

חיית המתכת, חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה.
שלטון המתכת, מלכות הברזל
בני אדם – טיפות של דם בקשקשיה…

מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום –
ממש כך, או באופן סמלי
יש די הרבה מרומי היום:
כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף –
ודם מציף את תת ההכרה.
תחליף תחנות, תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך, זה שם –
אבל בינתיים, בעצם, מה שקורה
זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור…

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן
מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא
דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה,
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא
וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא…
אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל,
בְּגוֹ נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי.

(מאיר אריאל, "חיית הברזל").

שירו של מאיר אריאל "חיית הברזל", מתוך האלבום "רישומי פחם", הוא מדרש על פרק ז' בספר דניאל או ליתר דיוק, מדרש על מדרש חז"ל על אותו פרק. אם עד כה חזינו בדניאל כפותר חלומות של מלכי האימפריות, בפרק זה אנו פוגשים את דניאל כחולם חלומות. דניאל מספר על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה", בכך שאין היא מוטציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת". איזו מלכות מתארת החיה הזאת?

בהקשר הכרונולוגי הישיר של ספר דניאל, זו אמורה להיות מלכות יוון. אחרי מלכויות בבל, פרס ומדי הגיע תורה של יוון. ואפשרות נוספת, היא שפרס ומדי הן אותה ממלכה, כפי שנרמז בפרקים הקודמים, וכך הספירה היא – אשור, בבל, פרס ומדי, יוון.

אבל כמו מאיר אריאל, חז"ל לא רצו לעסוק בהיסטוריה אלא באקטואליה. ולכן הספירה שלהם הייתה אחרת. הם חיו תחת אימת השלטון הרומי, ולכן הם החיה הרביעית שלהם היא רומי. היא המלכות המאיימת בעידן חז"ל. ומטעמי צנזורה עצמית, וכדי לא להסתכן ולהתגרות בשלטון, לא נקבו בשם המפורש – רומי, אלא בכינוי אדום, הלה היא רומי.

מיהי המלכות המאיימת בעידן מאיר אריאל? הדימוי לחיה של ברזל, מזכירה לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית הברזל של עידן המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל".

מאיר אריאל לא היה פונדמנטליסט, הוא לא התנגד לקדמה, הוא לא שאף לחזור לעידן הקדם טכנולוגי. אולם הוא היה ער למחיר הקדמה, ועל כך הוא רצה לעורר אותנו ולהזהיר אותנו, בתקליט "רישומי פחם" (1996), שהמסד שלו הוא השיר הפותח, "חיית הברזל".

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף / ודם מציף את תת ההכרה / תחליף תחנות תמיר ערוצים / תשוטט כאוות נפשך בעולם / תחשוב שאתה מחוץ לכל זה / לא נוגע לך זה שם / אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה / שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חיית טרף גלדיאטור.

בשורות אלה מתייחס מאיר אריאל ישירות לתכניות הריאליטי בטלוויזיה. דא עקא, שהשיר נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה שעברה, כלומר שנים אחדות בטרם פרצו תכניות הריאליטי לחיינו. אולם התיאור כל כך מדויק, שאי אפשר שלא לראות בו שיר נבואי. הרי הנבואה אינה ידיעת העתיד, אלא אזהרה מפני מה שהעתיד עלול לצפון, אם נבחר בדרך זו ולא בדרך אחרת. אריאל ניבא את ההתדרדרות לזבל הקטלני של "האח הגדול", "המירוץ למליון", "הישרדות" וכו', על פי כיווני ההתדרדרות התרבותיים בימיו. הוא הפעיל את הסירנות, אולם על פי התוצאות, אנו לא שמענו בקולו.

על פי חז"ל, החיה הרביעית בחזון דניאל היא האימפריה הרומית, המכונה אדום. מאיר אריאל שואל את עצמו מהי תמצית הסיאוב של התרבות הרומית, ומוצא שזהו עולם הגלדיאטורים. הגלדיאטורים הם לוחמים, שהתפתו "לבחור" להילחם בזירה נגד גלדיאטורים אחרים או נגד חיות, כשעשוע להמונים. ההמונים ממלאים את הקולוסיאום – האמפיתיאטרון הרומי הענק, ומריעים לגלדיאטורים הנלחמים עד מוות. מותו של אחד הלוחמים, או של החיה הנלחמת בגלדיאטור או של הגלדיאטור הלוחם בחיה, מביא לשיאה את האקסטזה של ההמונים, המריעים. הגלדיאטורים היו בני המעמדות הנמוכים בחברה, ולרוב עבדים, שניצחונם עשוי היה להבטיח להם שחרור וכסף רב. זירות התחרות היו שייכות לקיסרים, ונחשבו למתנה של הקיסר לעם – שעשועים, הזדמנות להימורים.

"כל כך דומה", מצר מאיר אריאל, "שאני מתבהל… ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום". הדה-הומניזציה של תרבות הגלדיאטורים, מתגלמת היום בתרבות הריאליטי. הזירה היא הטלוויזיה, ולכאורה, הצופה אינו חלק ממנה. אך למעשה הוא עצמו גלדיאטור, לא פחות מקורבנות הריאליטי להם הוא מציץ, ואותם הוא מחסל בלחיצת כפתור, במשלוח מסרון. "אתה עוד אחד שיורה ויורה".

הקיסר המפעיל את הקולוסיאום של ימינו, הוא ההון הגדול, השולט בתקשורת, השואף לשלטון עולמי, וכמו הקיסר הרומי, אף הוא מנסה לסמם את ההמון בלחם ושעשועים ובמשחקי גלדיאטורים. תכניות הריאליטי הללו, מטומטמות אך בעיקר מטמטמות; קורבנותיהן אינם רק הגלדיאטורים הנזרקים לזירת הווילה של "האח הגדול" או האי של "הישרדות", אלא גם הצופים בבית, היושבים עם הפיצוחים ומעבירים דאחקות על חשבון הטמבלים שעל המסך.

התכניות הללו פורטות על היצרים הנמוכים של האדם – תאוות הבצע, תאוות הפרסום ותאוות המציצנות. וגם התאווה לחסל בלחיצת כפתור. התכניות הללו הן אינדוקטרינציה סמויה, לתפיסת העולם של ההון העומד מאחוריהן.

מהי התכנית "הישרדות"? אפשר להמחיש זאת באופן הבא. קבוצת אנשים שטה על רפסודה בים שורץ כרישים. על מנת לשרוד על הרפסודה, עליך לגרום לכך שאחרים יפלו ממנה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. כך, באמצעות משחק מערפל חושים, נמכרת שיטת הג'ונגל, שבה אדם לאדם זאב, כל החיים הם תחרות, הצודק הוא מי שמנצח, המנצח הוא החזק, החזק הוא מי שמשכיל לדרוס את הזולת, החכם הוא מי שמצליח להערים על האחרים.

לא אחת כתבתי נגד תעשיית הריאליטי, ובתגובות השוללות את דבריי כיכבו המילים "מוסרנות" ו"צדקנות", שהן מילות קוד של "עזוב אותי באמ'שך", כי חלק מהאינדוקטרינציה, היא לכך שמה שמוכר זה טוב, כי חוכמת ההמונים היא חוכמת השוק, ואם זה מוכר, סימן שזה מה שהצרכנים רוצים, ואם זה מה שהצרכנים רוצים, סימן שזה מה שנכון להם. אין מקום לכל דיון תרבותי, כי עצם הדיון הוא "התנשאות" על הקהל, המצביע באצבעותיו ובשלט.

עצם הדקלומים הללו, הם חלק מהצלחתה של שטיפת המוח.
גורסת, דורסת, הורסת, הודקת
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג –
אומר מה לרצות, מה לחשוב
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג.

מאיר אריאל מדבר על התקשורת השוטפת את מוח הציבור, כאשר היא עוטפת את כוחניותה בסיסמאות ריקות של ליברליזם, זכויות האדם, חופש הדיבור, זכות הציבור, וכל אותו פוליטיקלי קורקט, שאסור לערער עליו, שאסור להרהר אחריו. וכך –
והמונים המונים חצי אוטומטים
הלומי פטישוני כסף סמויים
אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות –
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת, חיית הברזל.

כמו מרבית פרקי ספר דניאל, גם פרק ז כתוב ארמית. בסוף השיר, מאיר אריאל שר בארמית פסוקים מן הפרק. הפרק עצמו מסתיים כנבואת נחמה, שניתן לפרש אותה כשלטונו הנצחי והמוחלט, הפעם שלטון ישיר, של אלוהים. וניתן לדרוש אותו כנבואת גאולה של עם ישראל שיגבר בסופו של דבר על חיית הברזל.

אך לפסוקי הנחמה אין זכר בשירו של מאיר אריאל. אריאל לא בא לנחם אלא להתריע, להזהיר ולאיים. אולי לייאש? אגב, ב"רישומי פחם בצבע", תקליט המחווה ל"רישומי פחם", יותר מעשור אחרי מותו של מאיר אריאל, שבו ברי סחרוף מבצע את השיר, הקטע בארמית מושמע, בקולו של אריאל, בתחילת השיר (ובתוך השיר שוב נשמע קולו, בשורה "תחליף תחנות, תמיר ערוצים"). מנקודת השפל הזאת, שכל כולה ייאוש, יוצא אריאל למסע בעקבות המציאות בעידן המתכת, לאורך שירי התקליט. כל שיר הוא הרחבה של רעיון המרומז ב"חיית הברזל", והמסע מציג חזות קשה מאוד של העידן. אפילו תוצאה מבורכת של הקדמה הטכנולוגית כמו השתלת לב, המצילה חיי אדם, מוצגת בפיו באופן שלילי – כמציאות שבה אנשים מחכים בתור ומייחלים למותם של התורמים. איני חושב שמאיר אריאל מתנגד עקרונית לקדמה הרפואית, אולם הוא רוצה להציב מולנו מראה המציגה את הצד השלילי של הקדמה.

מי שמצטרף אליו אל המסע, יידרש להתאמץ, כדי למצוא מוצא מן הייאוש. אך לקראת סוף התקליט, אנו מתקרבים למפנה. באחד משירי התקליט, "שיר המקצוע", הדובר מתאר את עצמו כעבד של מכונה, ומשתמש ממש במילות "חיית הברזל" – "לשמן את"; במשך שנים הוא עובד בעבודה מכנית ומשעממת, ללא כל ערך וסיפוק, עד שהוא מפוטר. כשהוא מפוטר, ומבין שאין הוא יודע דבר מלבד לעבוד את המכונה, הוא מוצא שהעבודה הזאת היא הדבר הרע ביותר שהיה לו בחיים זולת דבר אחד, נורא יותר – הפסקת עבודתו את המכונה.

אולם השיר לפני האחרון, בעל שם דומה – "שיר התעסוקה", מציג תמונה אחרת. בניגוד לעבודה המנוכרת והמנכרת נוסח "זמנים מודרניים" ב"שיר המקצוע", שיר התעסוקה מציג עבודה כיצירה מתוך התלהבות והתנדבות למען מטרה גדולה. הוא מביא אותנו אל בניית המשכן ומשתמש בפסוקים של הפרשות שנקרא בשבוע הבא, ומשם לוקח אותנו ליצירה הגדולה של חלוצי הציונות, אלה שהקימו את הקיבוצים ואלו שאכלסו את המעברות (בראיית על היסטורית הרואה את המעשה הגדול שלהם, מתמקדת ביער ולא בעצים של "סלאח פה זה ארץ ישראל"). "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" הוא שר, וגם "קחני אל המעברה". משם הוא שואב את כוחותיו.

בשיר החותם את התקליט, "פה גדול", מחזיר אותנו מאיר אריאל לרומי, כדי לסגור את המעגל.

ב"חיית הברזל", עוצר אריאל את סיפורו של דניאל רגע לפני ההתגברות על חיית הברזל – הלו היא רומי, שהיא אדום. השיר החותם את האלבום הוא "פה גדול" – מדרש לאגדה תלמודית מתוך מסכת גיטין, המספרת על טיטוס שטימא את בית המקדש כאשר שכב עם זונה בקודש הקודשים על גבי ספר תורה והתרברב כמי שגבר על אלוהי ישראל. הוא נענש בכך שיתוש שנכנס לאפו חדר למוחו, התפתח לגודל של גוזל, ניקר במוחו במשך שבע שנים והוציא אותו משיווי משקלו ומדעתו, עד מותו.

"ופה מדבר גדולות, מתרברב" מתאר מאיר אריאל את חיית המתכת. "טיטוס, טיטוס, פה גדול", מתאר אריאל את טיטוס ב"פה גדול" – "טיטוס, טיטוס, רברבן", "טיטוס, טיטוס, פה שחצן" וכו' וכו'. "עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת" הוא מתאר את חיית הברזל בשיר הפותח את האלבום. והוא מסיים את השיר המסיים את האלבום, בתיאור היתוש שחדר למוחו של טיטוס – "את מוחו פצעו, מצאו / יתוש בגודל גוזל – / שפתיו של נחושת / וציפורניו של ברזל…"

ספר דניאל עוסק בהיבריס של מלכי האימפריות הגדולות, הרואים בעצמם אלוהים, ובסופו של דבר ההיבריס מביא עליהם את חורבנם. כך סוגר אריאל את המעגל שפתח עם "חיית הברזל".

האם ימצא היתוש שיגבר על חיית הברזל המודרנית?

* 929

דניאל ו: דניאל בגוב האריות

פרק ו הוא מהדורה נוספת לסיפור של פרק ג. בפרק ג, שלושת חבריו של דניאל, שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, הלה הם חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, מסרבים לסגוד לפסל פולחן ענק של נבוכנאצר, ומוכנים למות על קידוש השם, כיוון שעבודה זרה היא ייהרג ובל יעבור.

בפרק ו, דניאל עצמו מפר איסור מוחלט על תפילה לאל כלשהו, שאינו דריוש המלך, במשך שלושים יום. הוא דבק בדתו ומתפלל שלוש פעמים ביום, כשדלתו פתוחה לכיוון ירושלים. גם הוא מוכן למות על קידוש השם, ולדבוק בדרכו, בדתו ואמונתו.

בפרק ג מלשינים על השלושה בפני המלך, על שהם מסרבים לקיים את מצוותו. בפרק ו' המקרה חמור יותר. מלכתחילה, מנסים השרים והיועצים, המקנאים במעמדו של דניאל, בהצלחתו ובכישרונו, להפיל אותו ולהפליל אותו. משהדבר אינו עולם בידם, הם רוקמים את אותו צו, שכל כוונתו להפיל את דניאל, ביודעם שהוא לא יקיים אותו, והם מלשינים עליו למלך.

בפרק ג מושלכים השלושה לכבשן. בפרק ו מושלך דניאל לגוב האריות.

בפרק ג השלושה אינם נכווים ואינם ניזוקים, בדרך נס. בפרק ו קורה נס לדניאל, והאריות אינם טורפים אותו. אֱלֹהַי שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְסָגַר אֶת פִּי הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּנִי (תרגום של"ג).

בפרק ג האנשים שהטילו את השלושה לכבשן נכוו למוות. בפרק ו שולח דָרְיָוֶשׁ המלך את המלשינים על דניאל אל מותם בגוב האריות.

בפרק ג ובפרק ו מקבל המלך את האמונה בה'.

****

כיוון שאותו סיפור, בווריאציות שונות, מובא פעמים, מעיד הדבר על חשיבות המסרים של הסיפור.

א. עליונות ה' על כל האלים, והכרתם של מלכי אימפריות, הנחשבים כאלים, בעליונותו.
ב. האדרת הנכונות לקידוש השם, כדי לא לקבל גזרה הסותרת את מצוות הדת היהודית.
ג. האמונה שאלוהים יציל את נאמניו המוכנים לסכן את נפשם על אמונתו.

ממרומי ההיסטוריה היהודית, ברור לנו שעל מסר ג' איננו יכולים לסמוך. כל ההיסטוריה היהודית רצופה במוות על קידוש השם – ללא נסים, ללא הצלה.

הנכונות להקרבה, לא רק על מצוות הדת, אלא על הקיום היהודי, על קיומה של מדינת ישראל, היא ערובה לקיומו של העם היהודי; כך היה בעבר וכך הדבר היום.

לא בכדי, נשבע כל חייל צה"ל: "אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

****

קראתי בשבוע שעבר כתבה ב"הארץ" התובעת חוק האוסר על המילה, בשם ה… ליברליזם, זכויות הילד וכו'. וחשבתי, שלבטח גם רוב החילונים הגמורים יהיו מוכנים להיכנס לגוב האריות, ויפרו גזירה כזו.

* 929

דניאל ה: הכתובת על הקיר

המוטיב המרכזי, השזור כחוט השני לאורך כל פרקי הספר, הוא מסר שהחברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית כה זקוקים לו היום – סלידה מפולחן אישיות, וראייתה כהתגלמות העבודה הזרה. המסר הוא שבסופו של דבר, המנהיג הרואה עצמו מורם מעם ומשליט פולחן אישיות – מאבד את שלטונו, כי פולחן האישיות משחית אותו ומפיל אותו.

זה התחיל בנבוכדנצר. נבוכדנצר רומם את דניאל, אחרי שידע להיכנס לחלום ששכח, לשחזר אותו לפתור אותו. לאחר מכן הוא בנה מיצג פולחני סביב פולחן האישיות של עצמו וציווה על כל האימפריה לסגוד לו. שלושת מסרבי הסגידה היהודים, שהושלכו לכבשן ולא נשרפו, הביאו להתפכחותו, אך היא לא האריכה ימים. הוא שב להרים ראש, הגאווה השתלטה עליו, ויעיד על כך האילן עליו חלם ושכריתתו סימלה את סוף שלטונו, וכפי שמתאר דניאל "כַאֲשֶׁר רָם לְבָבוֹ וְרוּחוֹ חָזְקָה לְהָזִיד, הוּרַד מִכִּסֵּא מַלְכוּתוֹ".

בפרק זה אנו לומדים שבנו בלשאצר, שירש אותו, לא למד את הלקח. אף הוא יצר פולחן אישיות לעצמו. ובעיצומו של משתה נוסח משתאות אחשוורוש, תוך שימוש בכלי הזהב שנשדדו שלל מבית המקדש – יד נעלמה כתבה כתובת מסתורית על הקיר. המלך לקה בהתקף חרדה, אך איש מיועציו וחכמיו לא הצליח לפענח את הגרפיטי המסתורי. מי שהצילה את המצב הייתה המלכה, שהזכירה את קיומו של רב אמן פתרון החידות, התעלומות והחלומות, דניאל.

דניאל זומן אל המלך, דחה בנימוס את הצעות המתנות שהמלך הבטיח להרעיף עליו אם יפתור את החידה, וקרא את הכתוב: מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

והוא הסביר: מְנֵה, מָנָה אֱלֹהִים מַלְכוּתְךָ וְהִסְגִּירָהּ. תְּקֵל, נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר. פְּרֵס, נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס.

אחריתו של נבוכדנצר אמורה הייתה להיות הכתובת על הקיר, שתזהיר את בלשצר מפני היהירות השלטונית ופולחן האישיות. אך הוא לא קרא אותה, והלך בדרכי אביו. כך מציג לו זאת דניאל: לֹא הִשְׁפַּלְתָּ לְבָבְךָ כָּל עֻמַּת אֲשֶׁר כָּל זֶה יָדַעְתָּ.

היה זה הלילה האחרון לשלטונו של בלשצר. ממלכת פרס ירשה את מקומה של בבל כמעצמת העל האזורית.

* 929

דניאל ד: משל האילן

נבוכדנצר חולם חלום. יועציו אינם יודעים לפרשו והוא קורא לדניאל. דניאל נבהל, כיוון שהבין את משמעותו וחשש לספר אותו למלך, אך נבוכדנצר הרגיע אותו. היה זה חלום על סוף מלכותו של נבוכדנצר. רם לבבו, השתן על לראשו, הוא התמכר לפולחן האישיות, ולכן הוא יאבד את מלכותו. הסלידה מפולחן האישיות חוזרת שוב ושוב לאורך פרקי הספר.

בחלומו ראה נבוכדנצר אִילָן בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, וְרוּמוֹ רָב. גָּדַל הָאִילָן וְחָזַק, וְרוּמוֹ יַגִּיעַ לַשָּׁמַיִם, וּמַרְאֵהוּ לְסוֹף כָּל הָאָרֶץ. עָפְיוֹ יָפֶה וּפִרְיוֹ רַב, וּמָזוֹן לַכֹּל בּוֹ, תַּחְתָּיו תִּמְצָא צֵל חַיַּת הַבָּר, וּבַעֲנָפָיו תָּדֹרְנָה צִפֳּרֵי הַשָּׁמִים, וּמִמֶּנּוּ יִזּוֹן כָּל בָּשָׂר.

העץ הוכה ומת וסימל בכך את נפילת מלכותו של נבוכדנצר.

****

האילן הזה חזר במעשה בשבעה קבצנים של רבי נחמן מברסלב.

פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן. ועל כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי הענג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מערבים שם, וכולם משחקים שם, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן:
ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המידות של האילן. כי זה האילן יש לו שלשה שרשים:
שרש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מדות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המידות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם כן המידות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המידות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המידות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם:
והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

****

רבי נחמן לא התעניין במדע. הכת אינה קבוצת מחקר של בוטניקאים המחפשת עץ מסוים. מדובר בקהילה, המחפשת את החברה האופטימלית, השלמות, גן העדן, הגאולה; את הדרך שראוי לחיות בה. הכת אינה יודעת עדיין כיצד להגיע לשם, אך היא כבר מכירה את קווי המתאר הכלליים של מה שהיא מחפשת – מקום המקיים יחד ושותפות בין אנשים שונים לחלוטין, שכל אחד יודע למצוא היטב את מקומו כאינדיבידואל, כל אחד מוצא בדיוק את הענף שלו; יודע לנוח בדיוק בצל שלו עצמו, שנוצר בעבורו והוא מיועד לו. ודווקא מתוך היכולת של כל פרט לבטא את עצמיותו ולפתחה, נוצרת ביניהם הרמוניה מופלאה.

איך מגיעים למטרה הנכספת? המחלוקת בקבוצה גדולה מאוד. כל חבר עמד על קוצו של יו"ד וסרב להתפשר. לא היה קשב אמתי בין חברי הקבוצה. לא היה ניסיון אמתי לחפש יחד דרך משותפת. הקבוצה הגיעה למבוי סתום. היא הייתה על סף פיצוץ.

הניחו לרגע בצד את התיאוריות, אמר האיש החכם שפגשו. הדרך חשובה מאוד, אך חשובים יותר האנשים. נניח שתצליחו לכופף אלה את ידי אלה – מי ערב לכם שתצליחו להגיע למטרה? האם ההרכב החברתי שלכם מאפשר כלל להגיע למטרה? האם במצבכם החברתי תוכלו להשיגה? והוא נתן להם טיפ חשוב: בטרם תחפשו את המטרה, עבדו על מידותיכם. אם תצליחו בכך, הדרך למטרה תהיה ברורה וקלה. ולא – חבל על המאמץ. המידות הנחוצות הן אמונה, יראה, ענווה ואמת.

הקבוצה הרימה את הכפפה. חבריה קלטו את הניסיון שהחכם העמיד בפניהם. אם החזקים שבתוכם, בעלי המידות, יאמרו שנמאס להם לשאת על גבם את החלשים, בעצם הכרעתם זו הם מכריזים שאין בהם הענווה, שהיא תנאי הכרחי להגיע למטרה. לכן, יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את האחדות, את היכולת להגיע כולם יחד למטרה. החלשים יותר, שאינם בעלי המידות הנחוצות, הבינו שכדי לצאת מן המבוי הסתום עליהם להשתפר, להתקדם וללמוד. הקבוצה העמידה על ראש שמחתה את האחדות – כל אחד מחבריה הבין שעליו לצאת מנקודת המוצא המקורית שלו וללכת לקראת חבריו. הבעיה היא, שגזע העץ, הבסיס עליו מושתתת אותה חברת מופת היא האמת ואחד משורשיה הוא האמונה. והרי כבר נוכחנו שהקבוצה הטרוגנית ויש בתוכה אמתות ואמונות שונות. וכאן קרה הבלתי יאומן – החברים הבינו שיש הבדל בין האמת והאמונה הקבוצתיות לאמת ולאמונה הפרטיות. בעת מחלוקת, התבצרות של כל אחד באמת ובאמונה שלו יתקעו את החברה. וגם אם כל אחד משוכנע באמונתו – חוכמת היחד היא היכולת ליצור אמת חדשה, המשותפת לבעלי המחלוקת.

ואכן, כשהלכו יחד, בדרכם המוסכמת, התגברו על המשבר והגיעו למטרה.

וכאן חלה תפנית בעלילה. בהגיעם, התברר שזו פאטה-מורגנה. כשמתקרבים לעץ, הוא מתרחק.

מה הלקח?

אוטופיה, פירושה – אי מקום. אין מקום כזה. לעולם לא יגיע האדם למקום המושלם. תחושת השלמות עלולה לנוון אדם וחברה, כי היא תגרום להם להפסיק להשתפר, לעבוד על עצמם, לבחון את עצמם. והרי תמיד יש עוד לאן לשאוף והשמים הם הגבול. העיקר הוא להתבסס על האמת, האמונה, היראה והענווה, לשמור על האחדות, ולהמשיך לחתור לאוטופיה, לחברה הטובה ביותר. ואף שלעולם אי אפשר להגשים אוטופיה; להגיע לצדק המושלם, לחירות המושלמת, לשוויון המושלם, לאחווה המושלמת; אף על פי כן לעולם אסור להתייאש מהניסיון להגשימה.

* 929