דברי הימים ב לו: הפי אנד

דברי הימים ב, פרק לו, הוא הפרק ה-929 והאחרון בתנ"ך. הפרק הזה מסתיים בהפי אנד – הצהרת כורש.

את הצהרת כורש כבר קראנו, בראשית ספר עזרא, וגם את קורות עשרות השנים שאחריה. אולם כאן מסתיים התנ"ך. והוא מסתיים בבשורה הגדולה של שיבת ציון.

להפי אנד הזה קדם פרק אפל וקשה. מתוארת בו שקיעת מלכות בית דוד ושקיעת ממלכת יהודה. שורה של מלכים, בזה אחר זה – חטאים, כושלים ולא באמת ריבונים, אלא שליטי בובה, תחילת מטעם המעצמה המצרית ואח"כ מטעם המעצמה הבבלית. החורבן והגלות מצוינים בקצרה ואז – הסוף הטוב, האופטימי, של התנ"ך. מחורבן לתקומה.

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ, הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל.

ההפי אנד של התנ"ך הוא האמונה שהחזיקה את עם ישראל באלפיים שנות גלותו הארורה, הקשה והממארת. והוא המפוח של המהפכה הגדולה בעם היהודי, המהפכה הציונית, שהפכה את הגעגוע והערגה הפאסיביים, למעשה אקטיבי של שיבת ציון והקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל.

הצהרת כורש הייתה ההשראה לצ'רטר, שאליו חתר הרצל ולזה שהשיג ויצמן – הצהרת בלפור.

כתב דוד בן גוריון: "זוהי זכות מיוחדת שזכה לה שליט לא יהודי – לסיים את ספר הספרים, ולסיימו במילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בישראל וגם בשביל כל יהדות התפוצה: 'וְיָעַל'".

* 929

דברי הימים ב לה: מַה לִּי וָלָךְ, מֶלֶךְ יְהוּדָה?

בהמשך לרפורמה הדתית שחולל המלך יאשיהו, כפי שתוארה בפרק לד, הוא חידש את חג הפסח. פסח כזה לא ראה עם ישראל דורות רבים. וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח, אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ.

מהו אותו פסח? האם אלה שבעת ימי הפסח שאנו מכירים? למעשה, שני חגים התחדשו בידי יאשיהו, בעקבות מציאת ספר התורה. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא, וְאֶת חַג הַמַּצּוֹת – שִׁבְעַת יָמִים.

הפסח וחג המצות היו שני חגים שונים. פסח, הוא סדר פסח – בימי בית המקדש, טקס קורבן הפסח. זהו חג של לילה אחד. למחרת מתחיל חג אחר – חג המצות, והוא נמשך שבעה ימים.

****

סופו של יאשיהו היה טרגי. מנבואת חולדה בפרק הקודם, ניתן היה להסיק שהוא יאריך ימים ושלטונו יאריך ימים והוא ימות בשלום.

אולם המלך נפל בקרב, מירי צלף מצרי. וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ. יאשיהו נפצע קשה והורה לפנות אותו לירושלים, שם הוא נפח את נשמתו.

יאשיהו נהרג בקרב במגידו, שנועד לעצור את צבא מצרים בדרכו לקרב כרכמש נגד בבל, המעצמה הצפונית העולה. הוא נהרג בקרב מיותר, במלחמה מיותרת, במלחמה יזומה; מלחמה לא לו, בין שתי מעצמות אזוריות.

מותו של יאשיהו נחווה כאסון לאומי, ותיאור האבל הלאומי בסוף הפרק מעיד על כך. אולם את האסון הזה המיט על עצמו ועל עמו יאשיהו. נְכוֹ מלך מצרים ניסה להניא אותו מהמלחמה. הוא שלח אליו שליחים להבהיר לו את אי ההבנה – כלל אין הוא רואה ביהודה אויב ומלחמתו אינה נגד יהודה. "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי!" יאשיהו לא שעה להפצרותיו. "וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ" (התחפש = לבש מדי קרב). הוא גם לא הקשיב לנביאי ישראל שאישרו, בשם ה', את כוונותיו של נְכוֹ. "וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים".

ויש בכך מסר גם לימינו, ימים שבהם המזרח התיכון עולה באש מלחמות האחים הפנים ערביות. תפקידו של צבא ישראל להגן על ישראל. מלחמה על הגנת ישראל מפני אויביה היא מלחמה מוצדקת, ומחירה ראוי. אולם אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזה"ת ואל לנו להתערב במלחמות לא לנו.

* 929

דברי הימים ב לד: מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה

שני פרקים לפני סיום התנ"ך, אנו נתקלים בסיפור מעניין. במהלך עבודות שיפוץ בבית המקדש, התגלה, לגמרי במקרה, ספר התורה (על פי חלק מהפרשנים, הכוונה אינה לכל ספר התורה אלא רק לספר דברים).

בעדותו בפני ועדת פיל, כהתבקש דוד בן גוריון להצביע על הקושאן של העם היהודי על ארץ ישראל, הוא הצביע על התנ"ך, ואמר: זה הקושאן שלנו. ואין זה רק הקושאן על הארץ, אלא ספר הקיום של עם ישראל, שבזכותו הוא שרד את כל מוראות הגולה ובניגוד לשאר עמי קדם, חי וקיים עד ימינו והוא חי ובועט, פורח ומשגשג.

אך הכתוב מלמד אותנו, שכל זה היה על חוט השערה. כל התורה הזאת, כלומר כל קיום העם היהודי, כולל זכותנו על ארץ ישראל, כל אלה כמעט אבדו והתגלו ממש במקרה.

עובדה זו מצביעה על האחריות הגדולה המוטלת עלינו – להבטיח שלא תאבד תורה מישראל. זו חשיבותו וגדולתו של מיזם 929, שמחרתיים יסיים את המחזור הראשון שלו, ומיד יחל את המחזור השני. להבטיח שלא תשכח תורה מישראל (וגם שלא תהיה בשבי אלה שמינו עצמם בעלי בית יחידים עליה).

****

יאשיהו קורא בספר התורה, נחשף למצוות התורה ומבין את חומרת העבירות של עם ישראל; הוא קורא מה צפוי לעם שעבר על כל אותן מצוות והוא קורע את בגדיו לאות אבל. בשליחותו, יוצאים בכירי ממלכתו אל חולדה הנביאה, לשמוע מפיה מה צופן העתיד. חולדה אינה אשת בשורות: כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יוֹשְׁבָיו; אֵת כָּל הָאָלוֹת, הַכְּתוּבוֹת עַל הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.

בניגוד לנבואת החורבן הנוראה לעם ישראל – ליאשיהו עצמו מבשרת חולדה בשורה אישית חיובית: כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ – יַעַן רַךְ לְבָבְךָ, וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים, בְּשָׁמְעֲךָ אֶת דְּבָרָיו עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו, וַתִּכָּנַע לְפָנַי, וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, נְאֻם יְהוָה. הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו.

מבחינה אישית, מקבל יאשיהו בשורה טובה – הפורענות הצפויה לעם ישראל לא תהיה בקדנציה שלו. המסר שיאשיהו כמנהיג לאומי מבין מן הבשורה הזאת, היא שניתנה לעם ישראל ארכה, בטרם פורענות. יאשיהו מכין את העם לתשובה שלמה, מתוך ציפיה ותקווה, שהתשובה תעביר את רוע הגזירה. הוא מוביל רפורמה דתית חסרת תקדים. אנו יודעים שהיא לא מנעה את החורבן, אך גדולתו של יאשיהו בכך, שכל עוד נשמה באפו, הוא לא נואש, ועשה כל שלאל ידו כדי למנוע אותה.

****

הרפורמה הדתית החשובה ביותר בתנ"ך הונהגה בידי המלך יאשיהו, בעקבות דברים של אישה, מנהיגה דתית, חולדה הנביאה. חולדה הייתה אחת משבע נשים נביאות בתנ"ך. בימים אלה, שבהם, בשם היהדות, יש המנהלים ג'יהאד נגד מתן אפשרות לתפילת נשים בכותל המערבי, כדאי לזכור, שבימים שבהם העולם היה פטריאכלי מאוד, דורות רבים טרם המהפכה הפמיניסטית, בעם ישראל נשים היו נביאות ה'.

חז"ל לא כל כך אהבו זאת. הם ניסו להמעיט בגדולתה של חולדה. מדרש אחד מספר שהיא זכתה לנבואה בזכות צדיקותו של בעלה. מדרש אחר מסביר שיאשיהו פנה אליה דווקא, כיוון שירמיהו בדיוק היה מחוץ לעיר, ועוד מדרש מסביר שכוחה נבע מהיותה קרובת משפחתו של הנביא ירמיהו.

פעמים רבות מדרשי חז"ל משפרים את הטקסט התנ"כי, ומהווים מקצה שיפורים. כאן הם מקלקלים. אולם שום מדרש לא ישנה את הכתוב בתנ"ך – היה הייתה נביאה גדולה בירושלים, אישה, ושמה חולדה.

כשמאיר פעיל ז"ל היה חבר כנסת, הוא נהג לכנות את ח"כ גאולה כהן בלעג, כהקנטה, "חולדה הנביאה". היום, סביר להניח, זה לא היה עובר. ברור שהייתה בדבריו התנשאות על גאולה כהן: מי את, אישה, שתשמיעי את קולך? וזו התנשאות גם על חולדה הנביאה. איש לא היה מכנה ח"כ גבר ישעיהו או יחזקאל, מתוך כוונה להקניטו.

****

יאשיהו היה מלך יהודה, אך את הרפורמה שלו הוא החיל על ארץ ישראל כולה. מסתבר שבימי הדמדומים של האימפריה האשורית, ששלטה בשטח ממלכת ישראל החרבה, שלטונה היה רופף. מלך יהודה יכול היה להחיל את ריבונות ממלכתו גם על שארית הפליטה מממלכת ישראל.

* 929

דברי הימים ב לג: מרפה ידיהן של בעלי תשובה

במסכת סנהדרין נאמר: "כל האומר: מנשה אין לו חלק לעולם הבא, מרפה ידיהן של בעלי תשובה".

משפט זה מלמד אותנו שרווחת דעה על פיה אין למנשה חלק בעולם הבא; כלומר אין הוא ראוי לסליחה על חטאיו. זאת, על אף העובדה שבערוב ימיו חזר בתשובה. ומדוע? בשל חטאיו הכבדים לאורך כל ימי מלכותו הארוכים (היה זה המלך שהאריך ימים בכהונתו יותר מכל מלך אחר), שבהן חטא והחטיא. חטאים שהחמור שבהם הוא העברת בניו באש, בתועבת פולחן האדם. אדם חטא כל ימיו, ודי בחרטה ובקשה מחילה מאוחרת, כדי שהכל יישכח וייסלח?

חז"ל נזקקים לאפולוגטיקה כדי להתמודד עם הטענה. וההסבר אינו קשור למנשה עצמו. אין הם אומרים שלמרות חטאיו הכבדים, די בחרטה המאוחרת כדי שיסלח לו.

ההסבר שלהם הוא שבמעשה התשובה שלו, שימש מנשה מופת לעם ישראל של חזרה בתשובה. עצם העובדה שמלך חוטא חוזר בתשובה, עשויה לעודד את החוטאים בקרב עם ישראל ובדורות הבאים לחזור אף הם בתשובה.

ודווקא לכן, כיוון שעיני החוטאים נשואות אליו, מן הראוי שתשובתו תתקבל ויסולח לו, כדי לעודד בעלי תשובה.

* 929

דברי הימים ב לב: וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית

ספר דברי הימים מתמקד בראש ובראשונה בפולחן הדתי בבית המקדש. לכן, מתוך ארבעה פרקים על המלך חזקיהו (יחזקיהו בלשון דבה"י) שלושה עוסקים ברפורמות הדתיות שהנהיג, ורק פרק אחד בעשייתו הביטחונית, המדינית והכלכלית. בנושאים הללו, שהיו מהותיים ומשמעותיים מאוד, עוסק פרק לב.

האירוע המשמעותי והגדול בימי חזקיהו, שנפח הסיקור שלו במלכים ובישעיהו גדול מאוד, הוא הניצחון של יהודה על אשור, מעצמת העל הגדולה של התקופה. סנחריב מלך אשור חדר ליהודה, שהייתה מבחינתו אבן נגף בדרך למצרים. הוא כבש חלקים ממנה וצר על ירושלים. הוא הוכה בקרב וחזר לארצו בְּבֹשֶׁת פָּנִים, ושם בניו הרגו אותו בהפיכה שלטונית.

הניצחון מיוחס כמובן לאלוהים. עיקר העשיה של חזקיהו מתוארת בתפילה לאלוהים, יחד עם הנביא ישעיהו. ובהמשך מסופר שחזקיהו חלה, כיוון שייחס את הניצחון לעצמו, אך מיד הוא התעשת וחזר בו, והחלים. עם זאת, הפרק מספר בפירוש שחזקיהו לא הסתמך על הנס, אלא עשה מעשה. הוא דאג לייבש את מקורות המים באזורים הכבושים בידי אשור, כדי להקשות על צבאו. מסופר על התגייסות לאומית לביצוע המשימה.

בהמשך מתואר השגשוג הכלכלי של ממלכת חזקיהו, פיתוח ירושלים ובעיקר כריית נקבת השילוח – פעולה בעלת ערך ביטחוני אדיר, של הבטחת אספקת מים לתושבי ירושלים בעת מצור ומניעת מים מן האויב הצר עליה. כן מתוארת עשייתו המדינית של חזקיהו ואירוח המשלחת הבכירה של ממלכת בבל, המעצמה העולה ממזרח.

****

גם בדברי הימים, כמו במלכים ובישעיהו (שם בפירוט וכאן בקצרה) מסופר על הלוחמה הפסיכולוגית של אשור לערעור חוסנם של תושבי ירושלים. גם כאן מתואר שהם פנו לתושבי ירושלים בשפתם: "וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית".

איזו שפה היא "יהודית"? סביר להניח שאין הכוונה ליידיש… האם הייתה שפה נפרדת לשבט יהודה, או לממלכת יהודה?

לאחר נפילת ממלכת ישראל והליכת נתיניה בגולה, והסתפחות שארית הפליטה ממנה ליהודה, המושג יהודי הלך והפך למקביל לישראלי. יהודי, ישראלי ועברי הם היינו הך. יהודית ועברית זו אותה שפה.

ולכן, כל הניסיונות הפאתטיים להמציא "לאום ישראלי", שאינו הלאום היהודי, ולהפריד בין יהודיות, ישראליות ועבריות, הם הבל ורעות רוח.

* 929

דברי הימים ב לא: אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר

בתיאור בניית המשכן, עת בני ישראל היו עדין במדבר, מסופר איך משה נאלץ לעצור בגופו את זרם התרומות וההתנדבות של בני ישראל, כי כבר לא היה מה לעשות עם עודפי הרצון הטוב הזה.

גם בפרק שלנו, קריאתו של חזקיהו לעם ישראל לתרום למען משימה לאומית עליונה נענתה מעל ומעבר. עם חידוש עבודת בית המקדש, נדרש העם לפרנס את העוסקים בקודש, הכוהנים והלוויים.

בתום שבעה חודשים של תרומה והתנדבות, ביקר המלך בבית המקדש והופתע למצוא את השפע הרב של התוצרת החקלאית. וַיִּדְרֹשׁ יְחִזְקִיָּהוּ עַל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל הָעֲרֵמוֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן, הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק, וַיֹּאמֶר: מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְהוָה, אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב, כִּי יְהוָה בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ, וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה.

חזקיהו נדרש להקים מנגנון ממלכתי לארגון עודפי התוצרת הזאת ולחלוקתה לאורך השנה.

****

את התנדבות בני ישראל במדבר, בהקמת המשכן, הציג מאיר אריאל, בשירו "שיר התעסוקה", כמופת חברתי לימינו. הוא התגעגע למופת הזה, שאותו ראה אצל החלוצים שהקימו את ההתיישבות החלוצית טרם הקמת המדינה, ואצל עולי העליה הגדולה במעברות, לאחר הקמת המדינה.

אנו רואים את ההתגייסות ורוח ההתנדבות של עם ישראל בעיקר במלחמות, כאשר "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים". אך האמת היא, שההתנדבות קיימת לאורך כל השנה, בכל שדרות הציבור הישראלי, והיא רבה והמונית.

מנהיגות שתדע לתת דוגמה אישית ותקרא למשימות לאומיות, כמו קליטת עליה, התיישבות, רווחה ועוד, תצליח אף היא לסחוף את עם ישראל למעשים גדולים.

בשבוע האחרון יזם ראש המועצה האזורית גולן מבצע גיוס צעצועים ומצרכים לפליטים הסורים הסמוכים לגבולנו. אני משוכנע, שבכל אחד מיישובי הגולן התגובה הייתה כמו אצלנו באורטל – התגייסות מרשימה ביותר של הציבור.

* 929

דברי הימים ב כט: הרפורמה של חזקיהו

פרק כט הוא הראשון העוסק במלכות חזקיהו (או יחיזקיהו). הוא מתמקד ברפורמה הדתית שערך המלך – שיקום בית המקדש, טיהורו והקדשתו מחדש.

אנו קוראים את הפרק הזה במיזם 929 למחרת צום י"ז בתמוז, שבו אנו מציינים את האירוע הטרגי שבו הובקעה החומה ונפרצה הדרך לחורבן הבית (ועוד ארבעה אירועים טרגיים בתולדות ישראל).

איזה ניגוד בין החג הגדול של חידוש בית המקדש בימי חזקיהו לבין חורבן הבית. ולמה חרב הבית? אומרים חז"ל: בשל שלוש עבירות שעברו עם ישראל – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אולם בימי בית שני הקפידו ישראל הקפד היטב לא לחטוא בשלוש עבירות אלו, ומדוע חרב אף הוא? "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמֶדְךָ, ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (תלמוד בבלי, יומא ט ע"ב). שנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות עליהן נאמר ייהרג ובל יעבור!

ובאותו היום, בעיצומו של צום, עסקו מאות רבנים בחרחור שנאת חינם. מאות רבנים כתבו מכתב לשרת המשפטים, שבו הם מפצירים בה להדיר מכל גישה לכותל מיליוני יהודים, שדרכם ביהדות שונה מדרכם של אותם רבני שנאת החינם. מטרתם היא לסכל את מתווה הכותל, שמשאיר את רחבת הכותל הקיימת היום כמות שהיא, במונופול אורתודוכסי מוחלט, אך מאפשרת רחבה נוספת, חדשה, במקום שהיום כלל אינו פעיל, שבה תתקיים תפילה שוויונית. בעיצומו של צום י"ז בתמוז, מה שמעסיק מאות רבנים הוא לגזול את כבשת הרש ממיליוני יהודים, הרוצים אף הם חלק ונחלה בכותל המערבי, שהוא נכס לאומי, ולא נכס כיתתי של אותם רבנים.

אגב, באותו מכתב, הם הציגו את י"ז בתמוז כיום שבו החל המצור. היום המציין את תחילת המצור הוא בכלל י' בטבת. אבל זה מה שקורה, כנראה, לרבנים שבמקום לימוד תורה עוסקים בשנאת חינם.

* 929

דברי הימים ב כח: וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ

יותם היה המלך הצדיק, יותר מכל המלכים. ונתקיים בו "צדיק וטוב לו" – הכל הצליח לו, ותקופתו הייתה תקופה של שגשוג וניצחונות ליהודה.

ניתן לצפות שבנו, אחז, שמלך אחריו, ימשיך בדרכו. אם לא בשל החינוך והדוגמה האישית של אביו – לפחות בזכות מבחן התוצאה.

אולם אחז היה היפוכו הגמור והמוחלט של אביו. והשפל אליו הוא הגיע, היה בעשיית התגלמות המושג "תועבות הגויים" – העביר את בניו באש, בקורבן אדם האסור מכל איסור, שכל נביאי ישראל לחמו בו מלחמת חורמה.

והתוצאה – תבוסות קשות, מוחצות, כואבות ועקובות מדם ליהודה, מיד ארם, ישראל, אדום ופלישתים. וכאשר אחז הזמין את אשור להתערב למענו – גם אשור הציק לו.

****

בפרק מצוינים שמותיהם של ערים ויישובים שנפלו בידי האויב, ובהם גִּמְזוֹ.

ב-1950 נוסד המושב הדתי גִּמְזוֹ, ליד יער בן שמן, בידי חסידים ועולים מתימן, מגוון מעניין של חלוצים. המושב קם על אדמות הכפר הערבי ג'ימזו, המשמר את שמו של הכפר היהודי המקורי.

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ. אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

המשורר, הפזמונאי וחוקר הספרות פרופ' יוסי גמזו סיפר לי פעם, שמשפחתו מיוחסת לבני הכפר גמזו העתיק ומכאן שמה. אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

* 929

דברי הימים ב כז: המלך הצדיק

אחד הדברים היפים בתנ"ך הוא האופן בו מתוארים גיבוריו – בני אדם בשר ודם, עם חולשות, יצרים, שגיאות, חטאים וכישלונות. כך אבותינו, כך משה, כמובן שדוד ושלמה וכל המלכים.

יש רק מלך אחד, שלא נאמרה עליו אף מילה רעה אחת – גיבור הפרק שלנו, יותם. כל שנאמר עליו הוא רק טוב. היה זה מלך שעשה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה, ואף המשיך את מפעל ההתיישבות, הבניה והפיתוח של אביו: הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית יְהוָה הָעֶלְיוֹן וּבְחוֹמַת הָעֹפֶל בָּנָה לָרֹב. וְעָרִים בָּנָה בְּהַר יְהוּדָה, וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים. הוא הוביל את יהודה לניצחון במלחמה בבני עמון.

אין מנוס מהשוואה לאביו, עוזיהו – מתואר שהוא נהג כאביו בכל הצדדים החיוביים של עשייתו והנהגתו, אך בניגוד אליו הוא לא חטא בחטא היוהרה ולא ניסה לנכס לעצמו גם את תפקידי הכהונה.

ובכל זאת, דבר אחד נזקף לחובתו של יותם – על אף צדיקותו והדוגמה האישית שנתן, הוא לא הצליח להשפיע על העם ולגרום לו ללכת בדרכו. וְעוֹד הָעָם מַשְׁחִיתִים.

* 929

דברי הימים ב כו: כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה

בתכניתה של להקת פיקוד מרכז "פשיטה בכפר" (1956) הופיע השיר "ויבן עוזיהו", שהתפרסם במיוחד בביצוע צמד "הדודאים". את השיר כתב "מן המקורות" והלחין יוחנן זראי. המילים מן המקורות הן מדבה"י ב כו.
וַיִבֶן עֻזִיָהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלַיִם
וִיחַזְּקֵם.
וַיִבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר
וְיַחְצֹב בּוֹרוֹת רַבִּים.
והפסוק המלא: וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ, וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה.

המלך עוזיהו היה נערץ בתרבות הציונית, ולא בכדי נכתב עליו השיר הזה. הוא היה מלך שב-52 שנות שלטונו הרחיב את גבולות הארץ, יישב אותה, בנה אותה, פיתח בה את החקלאות, תכנן ובנה צבא חזק להגנה עליה והפך את יהודה למעצמה אזורית חזקה מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית.

דוד בן גוריון העריץ את עוזיהו, וכך הוא אמר עליו בנאומו המכונן "ייחוד וייעוד", אותו נשא ב-1950 בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל, ועד היום הוא מבטא את מהותו של צה"ל כצבא מופת של חברת מופת, על פי חזונו של בן גוריון. "… עלה בידי בנו עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את אילת והשיבה ליהודה. יחד עם מפעלי ההתיישבות והפיתוח והרחבת הגבולות, שם מלך גדול זה לבו לביצור בירת ממלכתו. 'וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ, וַיְחַזְּקֵם'. אולם מפעלו המרכזי של מלך זה, היה שכלול צבאו מבחינת הארגון והחימוש. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הביטחון ובהגברת יכולתם הקרבית. … דאג המלך עוזיה שלצבאו יהיו כל מיני הנשק שהיו ידועים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שיכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בימי ישראל. 'וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת. וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק, כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק'.

סופר דברי הימים נותן מספר צבאו של עוזיה 'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב'. יתכן שמספר זה הוא מופרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקום: 'כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת'. [בניגוד לב"ג איני רואה סתירה בין המספרים המוזכרים בפרק. המספר הגבוה הוא של כלל הצבא, והמספר השני, 'כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת', מדבר על המפקדים והקצינים. א.ה.]. אולם ממעשי תקפו והתפשטותו של עוזיהו בארץ הפלשתים במערב, בתחום הערבים במזרח ובאדום בדרום, ברור שהיה לו צבא גדול, וכוחו של הצבא לא היה רק בכמותו, אלא גם בציודו המשוכלל. 'וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ, לְכָל הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים'. אלה הם כל מיני הנשק להתקפה ולהגנה שהיו מצויים בתקופה ההיא וזמן רב אחר כך.

גדולתו היחידה במינה של עוזיהו המלך היא בכך, שהוא ידע למזג ולאחד מפעלי יישוב ופיתוח והשקיה עם פעולות צבאיות ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאות ('וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים, כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא') יכתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא. אולם ספר זה, ככל ספרי מלכי יהודה וישראל, לא הגיע לידינו".

בהרצאה על קדמות עם ישראל בארצו, שנשא בן גוריון בפני החוג לתנ"ך ב-1959, הוא שב והתייחס לעוזיהו, המלך הנערץ עליו: "במלכים ב' מסופר על עוזיהו רק כי היה בן שש עשרה שנה למלכו ומלך 52 שנה, ושם אמו יכליה מירושלם, ולקה בצרעת עד יום מותו ויותם בנו שופט את העם במקומו. אולם בדברי הימים ב', נשתמרה תעודה עתיקה המספרת על המלחמות שניהל עם הפלישתים והערבים והרחיב גבול ארצו בדרום, בנה את אילות או אילת והשיבה ליהודה, ועל הפעולה ההתיישבותית הברוכה שעשה במדבר ובשפלה ובמישור ובהרים, ועל הצבא ששִׁכלל וצייד בנשק חדש 'וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק, כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק'. ומלך גדול זה זכה – היחיד מכל מלכי יהודה וישראל – שדברי ימיו ייכתבו על ידי גדול הנביאים, כמו שנאמר: 'וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים, כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא'; זה לא נאמר על שום מלך, אפילו לא על דוד. וכל זה אנו יודעים אך ורק מספר דברי הימים. בספר מלכים אין רמז לכך. אילו אפשר היה למצוא ספר זה שכתב ישעיהו בן אמוץ על עוזיהו, היה זה שקול בעיניי כנגד כל המגילות הגנוזות מסוף ימי בית שני, אם כי אני מכיר ומעריך את החשיבות הרבה של המגילות הגנוזות".

לא בכדי, מלך נערץ זה, על התנועה הציונית; מלך שיישב את הארץ ופיתח את החקלאות בה, זכה לכך שייקרא יישוב על שמו. המושב שְׂדֵה עֻזִּיָּהוּ, הקרוי על שמו, הוקם ב-1949 בידי 120 משפחות חלוצות של ניצולי שואה שעלו מלוב. המושב נמצא מדרום מזרח לאשדוד, במועצה האזורית באר טוביה.

מכל הסופרלטיבים שנכתבו על עוזיהו, אין יפה, מכובד ומרגש יותר מזה: כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה!

****

ומה הייתה אחריתו של עוזיהו? הצלחותיו הרבות והתמשכות ימי שלטונו, הביאו אותו לחטא ההיבריס. הוא ניסה להציב עצמו מעל הפרדת הרשויות, וכמקובל בקרב העמים סביב, להיות לא רק ראש הרשות המדינית, אלא גם הדתית.

וכך, הוא נדחף לטקס המשואות ביום העצמאות, וגנב לעצמו את הבכורה בטקס, שמאז ומתמיד הייתה נתונה ליו"ר הכנסת. וכך מתארת את האירוע הכרוניקה העיתונאית של התקופה:

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיהוָה אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְהוָה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה, כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים! וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ. וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם, וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע, כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְהוָה, וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ.

עוזיהו, אחד המלכים הדגולים ביותר, סיים את חייו מבודד, חולה בצרעת, איבד את השלטון, ואף שעדין היה מוגדר כמלך, בנו היה השליט בפועל. כל זאת כי גבה לבו.

****

אחד הדברים היפים המאפיינים את דברי הימים, בא לידי ביטוי בפסוק: בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָה מִן יְרוּשָׁלִָם.

וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָה. אין זה מובן מאליו, בתקופה הפריאכלית הזאת, שמוזכר שמה של אם המלך, אולם בדברי הימים, מוזכר המלך עם שם אמו.

* 929