דרשה לפרשת "כי תצא" תשע"ט

קבלת שבת בליל שירה – "צליל מכוון" בחוף הכינרת, 13.9.19

פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

השבוע נלך לבחירות, ויש כעת טרנד של הצהרה – "אני לא מצביע". ועל פי ההערכות אחוז ההצבעה עתיד להיות נמוך. זהו שיא האדישות. מן הראוי שכולנו, כל אחד על פי השקפת עולמו, עמדתו הפוליטית והמפלגה שבה הוא תומך, יממש את זכותו, שהיא גם מחויבותו, יגלה אכפתיות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל.

דרשה לשבת הגדול תשע"ט

מסורת באורטל, בשנים האחרונות, היא יציאה החוצה, אל הטבע האביבי, בקבלת השבת של שבת הגדול. אופים על הסאג' מצות כאבותינו שיצאו ממצרים. כך תכננו לנהוג גם השבת, אך מסיבות שונות הדבר לא הסתייע, ואת קבלת השבת האביבית נערוך לאחר הפסח.

שבת הגדול, השבת הקודמת לחג הפסח, נועדה להכניס אותנו לאווירת החג.

גם הדרשה לשבת הגדול, עוסקת בחג הפסח. בקהילות דתיות, היא מוקדשת לתזכורת ודגשים על הלכות הפסח. אנו נוהגים לעסוק בתכני הפסח.

בדבריי, אחבר בין פרשת השבוע, חג הפסח ואקטואליה.

פרשת השבוע היא פרשת "מצורע", העוסקת בהלכות הנוגעות לנגע הצרעת. על פי מסורת ישראל, הצרעת היא עונש על לשון הרע. מחלת הצרעת כבר אינה קיימת, אך לשון הרע קיימת גם קיימת. ובמערכת הבחירות שעברנו, היא הרחיקה לכת, בעיקר ברשתות החברתיות, ופגיעתה בחברה הישראלית רעה. נקווה שעתה, עם שוך סערת הבחירות, תערוך החברה הישראלית חשבון נפש בכל הקשור לשיח הישראלי.

אנו, באורטל, ערכנו לפני שנתיים תהליך קהילתי יפה שעסק בשיח האורטלי. רשימת העקרונות של השיח האורטלי תלויה בחדר הישיבות, ואנו עושים מאמץ לעמוד בנורמות שקבענו והנהגנו.

פריסת הקולות באורטל, במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע, היתה רחבה מאוד – ימין, מרכז ושמאל, מהימין החדש ועד מרצ. לא היה במחלוקת הזאת כדי לפגום בחברות, בשותפות ובאחדות בתוכנו, והלוואי שכך יהיה גם בחברה הישראלית.

חג הפסח הוא חג החירות. הדמוקרטיה היא ביטוי של חירות, של זכותו של כל אזרח לבטא את עמדותיו, לבחור את הנהגתו ונציגיו ולהשפיע על הנעשה במדינה.

רוב אוכלוסיית העולם טרם יצאה מעבדות לחירות, ואינה נהנית מדמוקרטיה. זכינו, ואנו חיים בדמוקרטיה חיה ותוססת. זאת זכות גדולה, וכדאי לזכור זאת – גם כשמנצחים בבחירות וגם כשמפסידים בהן. כמו רוב חברי אורטל, גם אני נמצא בעגלת המפסידים במערכת הבחירות הזאת, אך כדמוקרטים אמתיים אנו מקבלים את התוצאה באהבה ומכבדים את הכרעת העם.

הבחירות אינן רק לשלטון אלא קודם כל לכנסת. ובדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד חשוב מאוד גם לאופוזיציה. גם מי מאתנו שבחר במפלגה שלא תיטול חלק בשלטון, זכה לניצחון מסוים, בכך שהכניס לכנסת את מי שייצגו אותו ויילחמו על מה שיקר לו. הפעם, חברים רבים באורטל הצביעו למפלגות שכלל לא נכנסו לכנסת. כמי שחווה בעבר חוויה כזאת, אני מכיר את תחושת התסכול וההחמצה. אך אני מאמין שגם הם לא בזבזו את קולם, כיוון שבעצם הצבעתם, הם מימשו את זכותם להשמיע את קולם, ולנסות לקדם את מי שמייצגים אותם.

אני מאחל לכולנו חג חירות שמח ושבת שלום ומבורך!

דברים כט: סדרת חינוך

בראשית הפרק אומר משה לבני ישראל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

השילוב בין הפסוקים הללו מעניין מאוד. מצד אחד, מתאר משה את הניסים האדירים שבני ישראל ראו במו עיניהם. וכבר אמר המדרש שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונותיו.

ומיד אח"כ הוא אומר להם שאלוהים לא נתן להם עיניים לראות ואוזנים לשמוע. אז איך הם ראו כל אשר עשה ה' לעיניהם, אם לא היו להם עיניים לראות?

יש שתי רמות של ראיה. יש ראיה טכנית – היכולת לראות את התמונה. יש ראית עומק – היכולת להבין את מה שראינו. משה אומר להם שהם לא הבינו לעומק את מה שראו, כי לא הייתה להם יכולת כזאת.

וכאשר הוא אומר שאין להם את היכולת הזאת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אפשר להבין זאת בשני אופנים. אפשרות אחת, היא לאמר להם שעדין אין להם את היכולת הזאת. אפשרות שניה, היא שעד עתה לא הייתה להם היכולת, ומעתה ואילך יש להם.

אני מבכר את האפשרות השניה. משמעותה היא, שארבעים השנים במדבר היו סדרת חינוך לעם ישראל, שאיפשרה להם לקלוט ולהבין לעומק את המציאות. אלה שראו את הנסים בעיניהם ולא הבינו אותם לעומקם כבר מתו. צאצאיהם, שלא ראו בעיניהם את המסות הגדולות, ראו אותם בעיני רוחם, והבינו אותם היטב.

לכן הם ראויים לכבוש את ארץ ישראל ולהתנחל בה, ולחיות חיי חרות.

* 929

דברים ו: הקריאה של רועי קליין

רב סרן רועי קליין, סמג"ד 51 בחטיבת גולני, לחם בקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השניה. במהלך הקרב, הושלך רימון לעבר הכוח שבפיקודו. רועי זינק על הרימון ובכך עצר בגופו את הפיצוץ והציל את חיי פקודיו, רעיו. בעודו גוסס, הודיע בקשר על מותו, העביר את הפיקוד ואת מכשיר הקשר המוצפן לסגנו, קרא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ונפח את נשמתו.

על מעשה הגבורה הזה, קיבל רועי קליין (שחמש שנים קודם לכן הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד) את עיטור העוז.

רועי קליין הוא דמות מופת, שראוי לחנך עליה דורות. הוא מופת של אנושיות, של חברות, של מנהיגות, של יהודיות ושל ישראליות. סיפור גבורתו הוא סיפור שלם – טול ממנו את קריאת שמע, וזה לא אותו הסיפור.

כאשר קרא רועי קליין את קריאת שמע, הוא התחבר לקידוש השם לאורך הדורות ולרבי עקיבא, הרוג המלכות, שהאריך באמירת "אחד" עד שיצאה נשמתו, והיה לאב טיפוס של מסירות נפש לעם ישראל. וכך גם רועי קליין.

רועי קליין הוא דמות מופת שראוי לחנך עליה דורות של ישראלים; לא דורות של דתיים, אלא של ישראלים מכל הזרמים. הדמות והסיפור שעליהם ראוי לחנך, הם השלמות ובה קריאת שמע.

במה קריאת שמע מדברת אליי? במה היא עשויה לדבר אל ילדיי, אל תלמידיי? לא, קשה לי להתחבר לתוכנה המילולי, האמוני. אולם כמכלול, היא היא ה-DNA הרוחני שלי, בהיותי יהודי. את הפרשנות שלה, אעצב כהבנתי, מן הסתם אחרת מיהודי אורתודוכסי, אך לא אוותר עליה בשום אופן. קריאת שמע היא בעבורי סמל לרצף הדורות, למחויבות האינסופית שלי לעם היהודי, לתרבות ישראל, לארץ ישראל, למדינת ישראל, לציונות; מחויבות עליה חינכתי ואני מחנך את ילדיי.

בתקופת המאבק על הגולן הפקנו את מיצג הגולן – מיצג אורקולי שעמו סבבנו ברחבי הארץ והעברנו את מסר המאבק. אחד משיאי המיצג, היה קולם של צעירים הקוראים בלחן והטעמה את קריאת שמע בבית הכנסת העתיק בגמלא, ומיד לאחר מכן נראה הארכיאולוג, מגלה גמלא, שמריהו גוטמן מציג את המטבע מברונזה שהופקה במרד בגמלא ועליה נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". עיניו של גוטמן, חבר קיבוץ נען, יהודי "חילוני", "קרקפתא דלא מניח תפילין" – נצצו מהתרגשות. וכך גם אני התרגשתי בכל פעם מעשרות או מאות הפעמים שצפיתי במיצג.

הקודים האלה הם סמלי החיים שלי. הם מהות זהותי. וגם אם פירוק קריאת שמע למילותיה השונות לא יבטא את אמונתי – קריאת שמע כמכלול, כסמל, היא התרבות שלי. היא הזהות שלי.

* 929