פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

דרשה לפרשת "כי תבוא" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל עם חניכי פנימיית אדם ואדמה, 4.9.20

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם ישראל, טרם מותו ולקראת כניסתו של העם לארץ ישראל. הספר מכונה "משנה תורה", ומשה שב ומתאר בו את סיפור יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל ושב ומסכם את העקרונות המוסריים, המשפטיים והדתיים של התורה.

בפרשת "כי תבוא" מופיעה מסכת של קללות וברכות. קללות איומות ונוראות על עם ישראל, קללות של חורבן ושואה וברכות של שפע, של הצלחה חקלאית וכלכלית, של גשמי ברכה. הקללה או הברכה אינם גורל, אלא הם תוצאה של התנהגות עם ישראל. אם ינהג כראוי, כמצופה ממנו, תבוא עליו הברכה. אם ינהג בניגוד לראוי, הוא יבחר, למעשה, בקללה. ומה מצופה ממנו? בעיקר רשימה של מצוות שבין אדם לחברו. זה המסר לכולנו לדורות – לחתור לחברה של צדק, של משפט, של הוגנות, שתביא עלינו ברכה.

נהוג לקרוא בבית הכנסת את הקללות בשקט ובמהירות. ויש בכך מסר יפה, לפיו אם נגזר עלינו לקטרג ולומר דברים קשים, מוטב להנמיך את הווליום, לא להתלהב, לומר אותם מתוך ענווה.

הפרשה שופעת מצוות ואיסורים ואזכיר רק שניים.

האחד, שלצערנו הוא אקטואלי היום, הוא "לא תיקח שוחד". אני מבקש לשים את הדגש על המילה "תיקח". בתרגום אונקלוס נכתב "לא תקבל שוחד". בעיניי, זו החמצת העיקר. המילה "תקבל" משדרת פאסיביות. אדם אחד חטא ופשע – שיחד, ומישהו רק קיבל את השוחד, את המעטפות, את המתנות. התורה אינה נותנת יד לטיוח הזה. לא תיקח שוחד. אף אחד לא מקבל שוחד, בפאסיביות. יש מי שנותן שוחד ויש מי שלוקח שוחד. הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה זאת בהכרה ברורה והוא אחראי מוחלט למעשה. והמעשה הוא מעשה אקטיבי של לקיחה.

השני הוא "לפני עיוור לא תתן מכשול". זה מסר חברתי הנוגע לכל אחד ואחד מאתנו, בכל חברה, בכל גיל. אל תנצל את חולשתו של אדם – כל חולשה, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית, כדי לפגוע בו, לנצל אותו, להכשיל אותו. זה מסר הדורש מאתנו להיות בני אדם. להיות חברים. להיות הוגנים. זה מסר שכולנו צריכים ללמוד אותו ולהפנים אותו. גם אנו כקיבוץ. גם אתם – אדם ואדמה, כקבוצה וכחברים. כל אחד מאתנו באופן אישי. כך נהיה חברה טובה יותר.

דרשה לפרשת "כי תצא" תשע"ט

קבלת שבת בליל שירה – "צליל מכוון" בחוף הכינרת, 13.9.19

פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

השבוע נלך לבחירות, ויש כעת טרנד של הצהרה – "אני לא מצביע". ועל פי ההערכות אחוז ההצבעה עתיד להיות נמוך. זהו שיא האדישות. מן הראוי שכולנו, כל אחד על פי השקפת עולמו, עמדתו הפוליטית והמפלגה שבה הוא תומך, יממש את זכותו, שהיא גם מחויבותו, יגלה אכפתיות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל.

דרשה לשבת הגדול תשע"ט

מסורת באורטל, בשנים האחרונות, היא יציאה החוצה, אל הטבע האביבי, בקבלת השבת של שבת הגדול. אופים על הסאג' מצות כאבותינו שיצאו ממצרים. כך תכננו לנהוג גם השבת, אך מסיבות שונות הדבר לא הסתייע, ואת קבלת השבת האביבית נערוך לאחר הפסח.

שבת הגדול, השבת הקודמת לחג הפסח, נועדה להכניס אותנו לאווירת החג.

גם הדרשה לשבת הגדול, עוסקת בחג הפסח. בקהילות דתיות, היא מוקדשת לתזכורת ודגשים על הלכות הפסח. אנו נוהגים לעסוק בתכני הפסח.

בדבריי, אחבר בין פרשת השבוע, חג הפסח ואקטואליה.

פרשת השבוע היא פרשת "מצורע", העוסקת בהלכות הנוגעות לנגע הצרעת. על פי מסורת ישראל, הצרעת היא עונש על לשון הרע. מחלת הצרעת כבר אינה קיימת, אך לשון הרע קיימת גם קיימת. ובמערכת הבחירות שעברנו, היא הרחיקה לכת, בעיקר ברשתות החברתיות, ופגיעתה בחברה הישראלית רעה. נקווה שעתה, עם שוך סערת הבחירות, תערוך החברה הישראלית חשבון נפש בכל הקשור לשיח הישראלי.

אנו, באורטל, ערכנו לפני שנתיים תהליך קהילתי יפה שעסק בשיח האורטלי. רשימת העקרונות של השיח האורטלי תלויה בחדר הישיבות, ואנו עושים מאמץ לעמוד בנורמות שקבענו והנהגנו.

פריסת הקולות באורטל, במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע, היתה רחבה מאוד – ימין, מרכז ושמאל, מהימין החדש ועד מרצ. לא היה במחלוקת הזאת כדי לפגום בחברות, בשותפות ובאחדות בתוכנו, והלוואי שכך יהיה גם בחברה הישראלית.

חג הפסח הוא חג החירות. הדמוקרטיה היא ביטוי של חירות, של זכותו של כל אזרח לבטא את עמדותיו, לבחור את הנהגתו ונציגיו ולהשפיע על הנעשה במדינה.

רוב אוכלוסיית העולם טרם יצאה מעבדות לחירות, ואינה נהנית מדמוקרטיה. זכינו, ואנו חיים בדמוקרטיה חיה ותוססת. זאת זכות גדולה, וכדאי לזכור זאת – גם כשמנצחים בבחירות וגם כשמפסידים בהן. כמו רוב חברי אורטל, גם אני נמצא בעגלת המפסידים במערכת הבחירות הזאת, אך כדמוקרטים אמתיים אנו מקבלים את התוצאה באהבה ומכבדים את הכרעת העם.

הבחירות אינן רק לשלטון אלא קודם כל לכנסת. ובדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד חשוב מאוד גם לאופוזיציה. גם מי מאתנו שבחר במפלגה שלא תיטול חלק בשלטון, זכה לניצחון מסוים, בכך שהכניס לכנסת את מי שייצגו אותו ויילחמו על מה שיקר לו. הפעם, חברים רבים באורטל הצביעו למפלגות שכלל לא נכנסו לכנסת. כמי שחווה בעבר חוויה כזאת, אני מכיר את תחושת התסכול וההחמצה. אך אני מאמין שגם הם לא בזבזו את קולם, כיוון שבעצם הצבעתם, הם מימשו את זכותם להשמיע את קולם, ולנסות לקדם את מי שמייצגים אותם.

אני מאחל לכולנו חג חירות שמח ושבת שלום ומבורך!

דברים כט: סדרת חינוך

בראשית הפרק אומר משה לבני ישראל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

השילוב בין הפסוקים הללו מעניין מאוד. מצד אחד, מתאר משה את הניסים האדירים שבני ישראל ראו במו עיניהם. וכבר אמר המדרש שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונותיו.

ומיד אח"כ הוא אומר להם שאלוהים לא נתן להם עיניים לראות ואוזנים לשמוע. אז איך הם ראו כל אשר עשה ה' לעיניהם, אם לא היו להם עיניים לראות?

יש שתי רמות של ראיה. יש ראיה טכנית – היכולת לראות את התמונה. יש ראית עומק – היכולת להבין את מה שראינו. משה אומר להם שהם לא הבינו לעומק את מה שראו, כי לא הייתה להם יכולת כזאת.

וכאשר הוא אומר שאין להם את היכולת הזאת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אפשר להבין זאת בשני אופנים. אפשרות אחת, היא לאמר להם שעדין אין להם את היכולת הזאת. אפשרות שניה, היא שעד עתה לא הייתה להם היכולת, ומעתה ואילך יש להם.

אני מבכר את האפשרות השניה. משמעותה היא, שארבעים השנים במדבר היו סדרת חינוך לעם ישראל, שאיפשרה להם לקלוט ולהבין לעומק את המציאות. אלה שראו את הנסים בעיניהם ולא הבינו אותם לעומקם כבר מתו. צאצאיהם, שלא ראו בעיניהם את המסות הגדולות, ראו אותם בעיני רוחם, והבינו אותם היטב.

לכן הם ראויים לכבוש את ארץ ישראל ולהתנחל בה, ולחיות חיי חרות.

* 929

דברים ו: הקריאה של רועי קליין

רב סרן רועי קליין, סמג"ד 51 בחטיבת גולני, לחם בקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השניה. במהלך הקרב, הושלך רימון לעבר הכוח שבפיקודו. רועי זינק על הרימון ובכך עצר בגופו את הפיצוץ והציל את חיי פקודיו, רעיו. בעודו גוסס, הודיע בקשר על מותו, העביר את הפיקוד ואת מכשיר הקשר המוצפן לסגנו, קרא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ונפח את נשמתו.

על מעשה הגבורה הזה, קיבל רועי קליין (שחמש שנים קודם לכן הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד) את עיטור העוז.

רועי קליין הוא דמות מופת, שראוי לחנך עליה דורות. הוא מופת של אנושיות, של חברות, של מנהיגות, של יהודיות ושל ישראליות. סיפור גבורתו הוא סיפור שלם – טול ממנו את קריאת שמע, וזה לא אותו הסיפור.

כאשר קרא רועי קליין את קריאת שמע, הוא התחבר לקידוש השם לאורך הדורות ולרבי עקיבא, הרוג המלכות, שהאריך באמירת "אחד" עד שיצאה נשמתו, והיה לאב טיפוס של מסירות נפש לעם ישראל. וכך גם רועי קליין.

רועי קליין הוא דמות מופת שראוי לחנך עליה דורות של ישראלים; לא דורות של דתיים, אלא של ישראלים מכל הזרמים. הדמות והסיפור שעליהם ראוי לחנך, הם השלמות ובה קריאת שמע.

במה קריאת שמע מדברת אליי? במה היא עשויה לדבר אל ילדיי, אל תלמידיי? לא, קשה לי להתחבר לתוכנה המילולי, האמוני. אולם כמכלול, היא היא ה-DNA הרוחני שלי, בהיותי יהודי. את הפרשנות שלה, אעצב כהבנתי, מן הסתם אחרת מיהודי אורתודוכסי, אך לא אוותר עליה בשום אופן. קריאת שמע היא בעבורי סמל לרצף הדורות, למחויבות האינסופית שלי לעם היהודי, לתרבות ישראל, לארץ ישראל, למדינת ישראל, לציונות; מחויבות עליה חינכתי ואני מחנך את ילדיי.

בתקופת המאבק על הגולן הפקנו את מיצג הגולן – מיצג אורקולי שעמו סבבנו ברחבי הארץ והעברנו את מסר המאבק. אחד משיאי המיצג, היה קולם של צעירים הקוראים בלחן והטעמה את קריאת שמע בבית הכנסת העתיק בגמלא, ומיד לאחר מכן נראה הארכיאולוג, מגלה גמלא, שמריהו גוטמן מציג את המטבע מברונזה שהופקה במרד בגמלא ועליה נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". עיניו של גוטמן, חבר קיבוץ נען, יהודי "חילוני", "קרקפתא דלא מניח תפילין" – נצצו מהתרגשות. וכך גם אני התרגשתי בכל פעם מעשרות או מאות הפעמים שצפיתי במיצג.

הקודים האלה הם סמלי החיים שלי. הם מהות זהותי. וגם אם פירוק קריאת שמע למילותיה השונות לא יבטא את אמונתי – קריאת שמע כמכלול, כסמל, היא התרבות שלי. היא הזהות שלי.

* 929