צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

פרשת "האזינו": הכל צפוי והרשות נתונה

שירת "האזינו", שירתו הגדולה של משה טרם פרידתו מעם ישראל הנכנס לארץ כנען, היא אחד השיאים הנשגבים של השירה המקראית. משה מעיד את השמים והארץ לדבר הברית והתוכחה. הוא מייסר את עם ישראל, "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל… עַם נָבָל וְלֹא חָכָם", על כפיות טובתו וחטאיו לאחר יציאת מצרים ומזכיר את העונש הכבד שקיבל בגין חטאיו. ומיד עובר משה לקיצור תולדות העתיד.

וכאן יש בעיה. הנבואה המקראית אינה פרקטיקה של מגידי עתידות, אלא של הצגת הדרך הראויה ותוכחה על הסטיה ממנה, על עוולות ופשעים. וכאן מתאר משה לעם את עתידו – הוא יכנס לארץ כנען, ייהנה מטובה, ואז "יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". העם ייענש בגלות וחורבן בידי צר ואויב, ולאחר ריצוי העונש יקבל הזדמנות נוספת ויחזור לארצו ולריבונותו ואילו אלוהים ינקום באויביו.

איך מסתדרת הצגת קיצור תולדות העתיד, עם רעיון הבחירה והאחריות? הדברים מתבהרים בדברים שאומר משה לאחר הקראת השיר. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". הכל צפוי והרשות נתונה. משה מציג בשירתו את הצפוי, אבל בידי ישראל להעביר את רוע הגזירה. אריכות ימי עם ישראל בארצו, מותנית בהליכתו בדרך הישר, בשמירת החוקה שקיבל.

אולם אם דברים אלה יוצרים תחושה, אולי אשליה, של "צדיק וטוב לו", מיד מתעוררת שאלה נוספת. מי צדיק גדול ממשה, שכל חייו קודש לחובה הגדולה של בניין העם וחינוכו, והפיכתו מערב רב של עבדים לאומה הראויה לרשת את הארץ ולהתנחל בה? ומדוע לא ניתן לו להיכנס לארץ ולהיות שותף להגשמת החזון? מדוע מיד לאחר הדברים האלה נקרא משה לעלות אל מותו, "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא", רק בגלל אותה תקלה קטנה של הכאה בסלע?

אפשר לראות זאת גם בדרך שונה. ההתניה שמציג משה לעמו – הקשר בין התנהגותו לקיומו בארצו, נובעת מתפיסת תפקיד: לעם ישראל יש תפקיד, וכל תוחלתו היא מילוי תפקידו. גם למשה היה תפקיד, וגם תוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד, עליו להסתלק. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא עצם המצווה.

אולם בניגוד לאדם הבודד, שאריכות חייו מוגבלת בידי הביולוגיה, לא כן עם. אם ימלאו בני העם את תפקידם, הם יזכו לחיי נצח – לא כבודדים, אלא כקולקטיב.

* מאמר שפורסם בעבר במיזם 929, פורסם ב"ישראל היום", 25.9.20

דרשה לפרשת "כי תצא" תשפ"א

קבלת שבת באורטל 20.8.21

השבוע צפינו במראה מזעזע, שמאז שצפיתי בו הוא אינו נותן לי מנוח. מטוסים מילטו את אזרחי ארה"ב מקבול, בירת אפגניסטן. המוני אפגנים, משתפי הפעולה עם ארה"ב ועובדים בשגרירותהּ, ניסו להימלט עמם, להימלט מפני גזר דין המוות המובטח להם לאחר השתלטות טליבאן על ארצם. מיואשים, מחפשים חבל הצלה בכל מחיר, הם נתלו על כנפי המטוסים. והמטוסים המריאו. והם נפלו אל מותם מן המטוסים הממריאים.

אין זה מקום לעסוק בסוגיות ארה"ב ואפגניסטן. אני מדבר על העניין האנושי, המוסרי. אני חושב על הטייס שידע שבני אדם, אנשים חפים מפשע, מי שעד היום היו בעלי ברית, שותפים אקטיביים, נאחזים בכנף, והוא בחר להתעלם מהם ולהמריא, תוך ידיעה ודאית שאותם אנשים ינשרו מן המטוס אל מותם.

בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא" מופיע פסוק חשוב מאוד ויפה מאוד: "לא תוכל להתעלם!".

מה פירוש "לא תוכל"? עובדה. יכלו גם יכלו. גם באירוע המזעזע שתיארתי וגם באינסוף אירועים הקורים מדי יום בכל מקום בעולם.

היכולת קיימת. האמירה היא מוסרית. "לא תוכל", במובן של דרישה מוסרית לא להתעלם מאדם אחר, מסובל, מחלש, מאדם בסכנה שנגלה לעיניך.

שלוש פעמים מזכירה פרשת השבוע את חטא ההתעלמות ומזהירה מפניו: לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.  וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ. לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.  לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

ההתעלמות כאן אינה עוסקת בחיי אדם. היא עוסקת בצער בעלי חיים והיא עוסקת במטה לחמו של אדם. היא דורשת להקים את החמור והשור שנפלו. קל וחומר באדם שקרה לו משהו. והיא מדבר על השבת אבדה. כאשר היא מדברת על החזרת השמלה, ברור שאין המדובר בשמלה מתוך ארון מלא שפע של בגדים ממותגים, אלה בכסות היחידה לעורו של אדם אחר. אם מצאת – עליך להחזיר לו. אם אינך יודע מיהו, החזק אותו בביתך עד שתדע על האיש המחפש אותו. קל וחומר כאשר מדובר בשורו או בשיו, שהם מטה לחמו.

אל תתעלם! איזה ציווי מוסרי יפה, שחייב ללוות אותנו בכל אשר נלך. פתחתי באירוע של התעלמות בוטה, ואסיים בנימה אופטימית, בגילוי הפוך, של אדם שלא התעלם מחברו, שאף הוא קרה השבוע. האירוע היה במרכז זוחלים ביוטה שבארה"ב. אחת המטפלות במרכז האכילה תנין מזן אלגטור. התנין נשך אותה בידה, משך אותה בחוזקה לתוך המים ולא הרפה מאחיזתו בה. דוני, מבקר בגן החיות, שראה את המתרחש, לא יכול להתעלם. הוא זינק למים, הסתער על התנין תוך סיכון של עצמו, וחילץ את המטפלת.  

דוני הוא איש המופת של השבוע.  

אפס כי לא יהיה בך אביון

בפרשת השבוע, פרשת "ראה", מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.

"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בפרשה העוסקת ברובה בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי-שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

כיצד התורה מצווה אותנו להילחם בעוני על פי הפרשה הזאת?

דרך אחת היא "מעשר עני". "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ … וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

החוק מחייב מס צודק והוגן, המבטא אחריות חברתית, סולידריות חברתית, צדק חברתי – שבו אלה שיש להם מחויבים להפריש מהכנסתם כדי להבטיח את רווחתם של אלה שהמר גורלם, את רווחתם של החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.

בהמשך הפרשה מופיע חוק יסוד חברתי ממדרגה ראשונה – השמיטה, שמיטת הכספים. אנו נמצאים בפתחה של שנת השמיטה, ומן הראוי שנטה קשב לעקרונות החברתיים של השמיטה, ולחפש את הדרכים ליישמם במציאות של זמננו. וכך נכתב בפרשתנו על שמיטת חובות: "מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. … אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. … כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

זוהי חקיקה סוציאלית רדיקאלית ביותר – המחייבת שמיטת חובות בשנה השביעית. נקודת המוצא של הפסוק, היא שאדם שלווה ירצה להחזיר את חובו. אם הוא לא החזיר, הסיבה לכך היא שאין לו, שאין הוא יכול להחזיר. ולכן, מי שלא החזיר עד השנה השביעית, חובו ימחל, יישמט. הסכנה בחוק זה, היא שככל שנתקרב לשנת השמיטה, אנשים יסרבו להלוות לעניים. התורה מקללת את מי שינהג כך, ומכנה מעשה זה בתואר "בליעל". חז"ל, שנאלצו להתמודד עם אי מתן הלוואות לקראת שנת שמיטה, תיקנו תקנות שאפשרו לעקוף את האיסור הזה, והגדירו זאת "מחמת תיקון עולם", כלומר מאחר ודבקות במצווה כלשונה משיגה תוצאה הפוכה, עדיף לא לדבוק בה. אבל מצוות השמיטה מעידה על האידיאל של התורה – לאיזו מעלה של חברה צודקת עלינו לחתור ולשאוף.

בימים בהם נכתבה התורה, העולם היה מבוסס על עבדות. רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים, כלומר אנשים שנחשבו לרכוש אדוניהם והיו נטולי כל זכויות. היהדות סולדת מן העבדות ונלחמת בה. בעידן ההוא, אי אפשר היה למחוק לחלוטין את מוסד העבדות, והמלחמה בעבדות הייתה בחקיקה שלמעשה הפכה את העבד לשכיר. ראשית, היא הגבילה את תקופת העבדות לשבע שנים. שנית, כדי לחנך לשאיפת החירות, היא נאבקת בעבדות מרצון וגוזרת השפלה לעבד שבחר מרצונו להישאר במעמדו. שלישית, היא מחייבת את בעל הבית בתשלום הוגן לעבד, בסיימו את תקופת עבדותו.

כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

החוקים הללו כמות שהם אינם תקפים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו לחברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות.

זאת היהדות במיטבה. זה מה שנדרש ממדינה יהודית.

* "שישי בגולן"

פרשת "עקב" תשפ"א

דרשה לפרשת "עקב", קבלת שבת באורטל 30.7.21

ספר דברים הוא נאומו הגדול של משה בפני בני ישראל, סמוך למותו, ולקראת כניסתם, בלעדיו, לארץ כנען. גם הפרשה שלנו, פרשת "עקב", היא חלק מן הנאום הזה.

בין השאר אומר להם משה את הדברים הבאים: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם-גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים, אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ. אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר: בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אָתָּה.

ונשאלת השאלה, מהי התכלית של המסר הזה? למה כל כך חשוב לפאר את אלוהים? למה כל כך חשוב שבני ישראל ידעו ויזכרו שאלוהים נותן להם את הניצחון? ולמה כל כך חשוב להזכיר להם שלא בזכות מעשיהם הטובים וצדקתם הם יקבלו את הצ'ופר הזה? מה כל כך חשוב לאלוהים לקבל את הקרדיט הזה מבני אדם?

להבנתי, מטרתו של משה אינה לפאר את גדולתו של אלוהים, אלא להזהיר את ישראל מפני זחיחות, מפני אופוריה, מפני עודף ביטחון עצמי וגישה של "אני ואפסי עוד" בעקבות ניצחונותיהם, שעלולים להביא אותם לגבהות לב, ליוהרה, שתוביל לשאננות ולסיאוב. לאחר המשפטים הללו הוא מונה בפניהם את חטאיהם בשנות הנדודים במדבר. חשוב לו שהם לא יראו בעצמם, כתוצאה מניצחונם הצפוי, צדיקים גדולים, כיוון שיש להם עוד הרבה מה להשתפר ולהתחזק, מבחינה מוסרית ואמונית, ואם יחשבו עצמם לצדיקים גדולים כשהם רחוקים מכך, לא יהיה להם כל עניין בשיפור, בתיקון, בעבודה על עצמם. וכדי לסמן להם מהו המופת שאליו עליהם לשאת את עיניהם, הוא מתאר את אלוהים במילים הבאות: "לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". זה מה שאלוהים דורש מבני ישראל.

משה לא זכה לעלות לארץ ישראל, אפילו לא לבקר בה. אולם הוא מנחיל לעמו את אהבת ארץ ישראל, ומתאר אותה בביטויים נהדרים, המופיעים במקומות שונים בפרשה. בין השאר בפסוקים הבאים: "אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם, לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".

אסיים בכמה מילים אישיות. היום הזה הוא יום מיוחד בעבורי, היום שבו סיימתי את תפקידי כמרכז צוות היכרות אחרי תשע שנים. היום נפרדתי מהצוות המסור. לאורך השנים הללו נשאתי שליחות גדולה של הבאת משפחות רבות אל "הארץ המובטחת", כפי שאני רואה את אורטל. השתדלתי להדביק אותם באהבתי את אורטל, בלי לצייר תמונה כוזבת של מקום מושלם, אלא תמונת אמת של מקום שיש מה לשפר ומה לתקן בו, וכל מי שמגיע אליו, מוזמן להיות שותף בבנייתו ותיקונו. מקום שבו עוד אפשר לחלום.  

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

דרשה לפרשת "כי תבוא" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל עם חניכי פנימיית אדם ואדמה, 4.9.20

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם ישראל, טרם מותו ולקראת כניסתו של העם לארץ ישראל. הספר מכונה "משנה תורה", ומשה שב ומתאר בו את סיפור יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל ושב ומסכם את העקרונות המוסריים, המשפטיים והדתיים של התורה.

בפרשת "כי תבוא" מופיעה מסכת של קללות וברכות. קללות איומות ונוראות על עם ישראל, קללות של חורבן ושואה וברכות של שפע, של הצלחה חקלאית וכלכלית, של גשמי ברכה. הקללה או הברכה אינם גורל, אלא הם תוצאה של התנהגות עם ישראל. אם ינהג כראוי, כמצופה ממנו, תבוא עליו הברכה. אם ינהג בניגוד לראוי, הוא יבחר, למעשה, בקללה. ומה מצופה ממנו? בעיקר רשימה של מצוות שבין אדם לחברו. זה המסר לכולנו לדורות – לחתור לחברה של צדק, של משפט, של הוגנות, שתביא עלינו ברכה.

נהוג לקרוא בבית הכנסת את הקללות בשקט ובמהירות. ויש בכך מסר יפה, לפיו אם נגזר עלינו לקטרג ולומר דברים קשים, מוטב להנמיך את הווליום, לא להתלהב, לומר אותם מתוך ענווה.

הפרשה שופעת מצוות ואיסורים ואזכיר רק שניים.

האחד, שלצערנו הוא אקטואלי היום, הוא "לא תיקח שוחד". אני מבקש לשים את הדגש על המילה "תיקח". בתרגום אונקלוס נכתב "לא תקבל שוחד". בעיניי, זו החמצת העיקר. המילה "תקבל" משדרת פאסיביות. אדם אחד חטא ופשע – שיחד, ומישהו רק קיבל את השוחד, את המעטפות, את המתנות. התורה אינה נותנת יד לטיוח הזה. לא תיקח שוחד. אף אחד לא מקבל שוחד, בפאסיביות. יש מי שנותן שוחד ויש מי שלוקח שוחד. הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה זאת בהכרה ברורה והוא אחראי מוחלט למעשה. והמעשה הוא מעשה אקטיבי של לקיחה.

השני הוא "לפני עיוור לא תתן מכשול". זה מסר חברתי הנוגע לכל אחד ואחד מאתנו, בכל חברה, בכל גיל. אל תנצל את חולשתו של אדם – כל חולשה, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית, כדי לפגוע בו, לנצל אותו, להכשיל אותו. זה מסר הדורש מאתנו להיות בני אדם. להיות חברים. להיות הוגנים. זה מסר שכולנו צריכים ללמוד אותו ולהפנים אותו. גם אנו כקיבוץ. גם אתם – אדם ואדמה, כקבוצה וכחברים. כל אחד מאתנו באופן אישי. כך נהיה חברה טובה יותר.

דרשה לפרשת "כי תצא" תשע"ט

קבלת שבת בליל שירה – "צליל מכוון" בחוף הכינרת, 13.9.19

פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

השבוע נלך לבחירות, ויש כעת טרנד של הצהרה – "אני לא מצביע". ועל פי ההערכות אחוז ההצבעה עתיד להיות נמוך. זהו שיא האדישות. מן הראוי שכולנו, כל אחד על פי השקפת עולמו, עמדתו הפוליטית והמפלגה שבה הוא תומך, יממש את זכותו, שהיא גם מחויבותו, יגלה אכפתיות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל.

דרשה לשבת הגדול תשע"ט

מסורת באורטל, בשנים האחרונות, היא יציאה החוצה, אל הטבע האביבי, בקבלת השבת של שבת הגדול. אופים על הסאג' מצות כאבותינו שיצאו ממצרים. כך תכננו לנהוג גם השבת, אך מסיבות שונות הדבר לא הסתייע, ואת קבלת השבת האביבית נערוך לאחר הפסח.

שבת הגדול, השבת הקודמת לחג הפסח, נועדה להכניס אותנו לאווירת החג.

גם הדרשה לשבת הגדול, עוסקת בחג הפסח. בקהילות דתיות, היא מוקדשת לתזכורת ודגשים על הלכות הפסח. אנו נוהגים לעסוק בתכני הפסח.

בדבריי, אחבר בין פרשת השבוע, חג הפסח ואקטואליה.

פרשת השבוע היא פרשת "מצורע", העוסקת בהלכות הנוגעות לנגע הצרעת. על פי מסורת ישראל, הצרעת היא עונש על לשון הרע. מחלת הצרעת כבר אינה קיימת, אך לשון הרע קיימת גם קיימת. ובמערכת הבחירות שעברנו, היא הרחיקה לכת, בעיקר ברשתות החברתיות, ופגיעתה בחברה הישראלית רעה. נקווה שעתה, עם שוך סערת הבחירות, תערוך החברה הישראלית חשבון נפש בכל הקשור לשיח הישראלי.

אנו, באורטל, ערכנו לפני שנתיים תהליך קהילתי יפה שעסק בשיח האורטלי. רשימת העקרונות של השיח האורטלי תלויה בחדר הישיבות, ואנו עושים מאמץ לעמוד בנורמות שקבענו והנהגנו.

פריסת הקולות באורטל, במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע, היתה רחבה מאוד – ימין, מרכז ושמאל, מהימין החדש ועד מרצ. לא היה במחלוקת הזאת כדי לפגום בחברות, בשותפות ובאחדות בתוכנו, והלוואי שכך יהיה גם בחברה הישראלית.

חג הפסח הוא חג החירות. הדמוקרטיה היא ביטוי של חירות, של זכותו של כל אזרח לבטא את עמדותיו, לבחור את הנהגתו ונציגיו ולהשפיע על הנעשה במדינה.

רוב אוכלוסיית העולם טרם יצאה מעבדות לחירות, ואינה נהנית מדמוקרטיה. זכינו, ואנו חיים בדמוקרטיה חיה ותוססת. זאת זכות גדולה, וכדאי לזכור זאת – גם כשמנצחים בבחירות וגם כשמפסידים בהן. כמו רוב חברי אורטל, גם אני נמצא בעגלת המפסידים במערכת הבחירות הזאת, אך כדמוקרטים אמתיים אנו מקבלים את התוצאה באהבה ומכבדים את הכרעת העם.

הבחירות אינן רק לשלטון אלא קודם כל לכנסת. ובדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד חשוב מאוד גם לאופוזיציה. גם מי מאתנו שבחר במפלגה שלא תיטול חלק בשלטון, זכה לניצחון מסוים, בכך שהכניס לכנסת את מי שייצגו אותו ויילחמו על מה שיקר לו. הפעם, חברים רבים באורטל הצביעו למפלגות שכלל לא נכנסו לכנסת. כמי שחווה בעבר חוויה כזאת, אני מכיר את תחושת התסכול וההחמצה. אך אני מאמין שגם הם לא בזבזו את קולם, כיוון שבעצם הצבעתם, הם מימשו את זכותם להשמיע את קולם, ולנסות לקדם את מי שמייצגים אותם.

אני מאחל לכולנו חג חירות שמח ושבת שלום ומבורך!

דברים כט: סדרת חינוך

בראשית הפרק אומר משה לבני ישראל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

השילוב בין הפסוקים הללו מעניין מאוד. מצד אחד, מתאר משה את הניסים האדירים שבני ישראל ראו במו עיניהם. וכבר אמר המדרש שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונותיו.

ומיד אח"כ הוא אומר להם שאלוהים לא נתן להם עיניים לראות ואוזנים לשמוע. אז איך הם ראו כל אשר עשה ה' לעיניהם, אם לא היו להם עיניים לראות?

יש שתי רמות של ראיה. יש ראיה טכנית – היכולת לראות את התמונה. יש ראית עומק – היכולת להבין את מה שראינו. משה אומר להם שהם לא הבינו לעומק את מה שראו, כי לא הייתה להם יכולת כזאת.

וכאשר הוא אומר שאין להם את היכולת הזאת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אפשר להבין זאת בשני אופנים. אפשרות אחת, היא לאמר להם שעדין אין להם את היכולת הזאת. אפשרות שניה, היא שעד עתה לא הייתה להם היכולת, ומעתה ואילך יש להם.

אני מבכר את האפשרות השניה. משמעותה היא, שארבעים השנים במדבר היו סדרת חינוך לעם ישראל, שאיפשרה להם לקלוט ולהבין לעומק את המציאות. אלה שראו את הנסים בעיניהם ולא הבינו אותם לעומקם כבר מתו. צאצאיהם, שלא ראו בעיניהם את המסות הגדולות, ראו אותם בעיני רוחם, והבינו אותם היטב.

לכן הם ראויים לכבוש את ארץ ישראל ולהתנחל בה, ולחיות חיי חרות.

* 929