לזכרו של גילי

בחודשיים האחרונים אני מרבה בקיום ישיבות ופגישות בזום, אבל היום חוויתי חוויה יוצאת דופן – אזכרה בזום. אזכרה לגילי אבוחצירה, חניך שלי בגרעין "טל" לאורטל, שלפני 33 נהרג בשנתו מפליטת כדור של חייל במחלקה שלו, במוצב מצפ"ש על החרמון.

האזכרה הייתה מרגשת מאוד. חלקה הראשון קטעי קריאה והספדים, וחלקה השני שיח רעים. בחלק השני סיפרתי על היום המר והנמהר שבו קיבלתי את בשורת האיוב ואת השבוע שאחריו. הייתי אז מזכיר צעיר של קיבוץ אורטל, בתחילת הדרך. אבל באותו שבוע הנחתי את כל ענייני התפקיד בצד, וחזרתי למעשה להיות שוב המדריך של גרעין "טל" האבל.

שני דברים ריגשו אותי במיוחד. גל אבוחצירה, אחיינו של גיל, ניגן את השיר "פרח". וזוהר, בן הגרעין של גילי, הציג תמונות מסופת השלגים באותו יום במצפ"ש, שבעטיה אי אפשר היה להנחית במקום מסוק, ואולי אולי להציל אותו.

האזכרה הייתה בהשתתפות המשפחה והגרעין.

זה ההספד שקראתי.

לזכרו של גילי אבוחצירה – דברים באזכרה מקוונת, יום הזיכרון תש"ף

את ההספד על גילי, שכתבתי שלושה שבועות אחרי נפילתו לחוברת הזיכרון שהוצאנו ליום השלושים, סיימתי במילים: "כולנו נשארנו מיותמים כאילו נכרת איבר מגופנו. אין ניחומים על האבדה הנוראה הזאת. אנו נמשיך הלאה בדרכנו, אך תמיד תישאר בלבנו צלקת, תמיד נישא עמנו את זכרו של גילי – הטברייני החייכן, העקשן והחרוץ – גילי אוהב החיים".

הצהרה כזו והתחייבות כזו, בצל האבל הטרי והתדהמה מנפילתו של עלם צעיר כל כך, אופיינית אולי לאדם בן 24, ואינה משקפת בהכרח את מה שיחוש בעוד עשור, עשרים או שלושים שנה. אבל שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, אני יכול להעיד על הן על עצמי והן על חבריו של גילי לגרעין "טל", שאכן אנו נושאים עמנו תמיד את זכרו.

פעמיים בשנה אני מציין את זכרו של גילי. בכל שנה אני משתתף באזכרה ואח"כ עולה לבית משפחת אבוחצירה. וביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנו מזכירים את גילי ואת שאר חללי אורטל, בטקס באורטל. אנו קוראים בכל שנה דברים לזכרו – לעתים דברים חדשים ולעתים דברים שנכתבו זמן קצר אחרי לכתו. משפחת אבוחצירה מתייצבת בהרכב מלא לטקס ואורטל היא חלק מעולמה. ולמחרת, שמו של גילי מוזכר בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא, לצד האנדרטה שבה חקוק בסלע שמו של גילי, בין שאר שמותיהם של החללים מיישובי הגולן. אני מוזמן לשמחות המשפחתיות של משפחת אבוחצירה ומזמין אותם לשמחותיי ולהבדיל, אנו נפגשים גם בימי אבל; במותו של לוליק לפני שנתיים ובמות אבי השנה.

אבל זכרו של גילי מלווה אותי לא רק בימי הזיכרון ובהכנות להם, אלא באמת, לאורך השנה. אני מרבה להיזכר בו ולחשוב עליו ועל ההחמצה הגדולה שבמותו בגיל צעיר כל כך. ומה שתמיד מזכיר לי את גילי, זו הכינרת, אהבתו הגדולה. גילי חי את הכינרת, את צופי ים טבריה שהיה ביתו השני אם לא הראשון, את תחביבו העיקרי – הגלישה. ובכל פעם שאני עובר ליד הכינרת, אני חושב על גילי. כאשר הכינרת הגיעה לפני שנתיים לשפל חסר תקדים לאחר חמש שנות בצורת, חשבתי על כך שנחסך מגילי לחוות את המראה המדכא. ובשנתיים האחרונות, ברוכות הגשמים, שבהן הכינרת התמלאה עד גדותיה, אני חושב על גילי, כמה היה מתרונן למראה המלבב הזה וכמה חבל שהוא מחמיץ אותו.

כאשר מדברים על הכינרת הגואה, נקודת ההשוואה היא תמיד לחורף 1992, שבו נפתח סכר דגניה. באורטל, חורף 92' הוא מיתולוגיה מקומית על סופות השלגים שלא היו כדוגמתן לפני כן ואחרי כן. באחת מהופעות הבר-מצווה, הילדים ירדו על "זקני אורטל" שנסחפים בזיכרונות והגזמות על האירוע הפרה-היסטורי. כי זה באמת היה מזמן. אבל גם את חורף 92' גילי לא חווה. וזה בלתי נתפס לחשוב כמה זמן חלף מאז, כאשר הילדים שלנו כבר גדולים מגילי ואנו מבוגרים מגילם של מרים ולוליק כשגילי נהרג. הוא נשאר בן 19 והיום הגיל שלי הוא פי שלושה מגילו בנפילתו. אבל העובדה, שאינה מובנת מאליה, עד כמה זכרו מלווה אותנו ועד כמה אנחנו חיים אותו, כל כך הרבה שנים לאחר מכן, מעידה בראש ובראשונה על אישיותו של גילי, כמה אהבנו אותו, אך גם על משפחתו החמה שהייתה חלק מאתנו וגם עליכם, חבריו של גילי לגרעין "טל".

גילי היה בעבורי חניך וחבר. היה לנו קשר מיוחד בכל השנתיים שהדרכתי אתכם וגם בשנה שלאחר מכן, עד מותו. כמעט לפני כל פעולה בטבריה, נסעתי לביתו של גילי, שהיה הבסיס שלי בטבריה. לפעמים ישבתי בביתו בשעה שקבענו, אבל הוא גלש בכינרת ושכח את עצמו. גילי ארגן אירועים של הגרעין, כמו אירוח כל המסגרת בשבט צופי-ים, כמו אירוע של הגרעין בסוף י"ב לחוף הכינרת עם סקי מים וטיול סוסים וכמובן הרפסודיה הבלתי נשכחת. בהכנת כל האירועים הללו עבדתי בצמוד לגילי, אבל עד כמה סמכתי עליו תעיד העובדה שהוא היה מפקד הרפסודיה, ובאותו יום נסעתי ליום מילואים – אימון חד-יומי. ובטחתי בו לחלוטין שימלא את המשימה בצורה המושלמת, כפי שאכן היה וכפי שסיפרתם לי כולכם כאשר הגעתי לעת ערב אליכם לכינרת. גילי היה שרוף על הגרעין ועל אורטל. הוא הראשון שחתם לנח"ל, בלי היסוסים, ופעל לשכנע את חבריו ללכת בדרכו. והוא דיבר בהתלהבות על תכניותיו להגשים באורטל, ועל כך שיהיה הקיבוצניק הראשון שהוא גולש גלים מקצוען.

שלושה חודשים אחרי מותו של גילי, ערכנו באורטל אירוע לזכרו. באירוע שרנו את שירו של נתן יונתן "החול יזכור".

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר.
מזיכרונם, הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

יהי זכרו ברוך!