צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.12.20

* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.

כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה.

הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה.

למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה.

רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם". אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה.

אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון.

מה היו החלופות? חלופה אחת הייתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השניה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכל ולהיכנס תחת האלונקה.

תיאורטית לפחות הייתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה.

לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות הייתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה.

קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהייתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות.

האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים אתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה  נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם.

השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.

ובהיתממות מעוסה הוא כמובן משווה בין תכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן'. שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"

למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכל, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.

האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)? האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מרבית בין לוחמי אויב לאוכלוסיה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה?

תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על  שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ועקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?

מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.

הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו הייתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.

אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.

ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.

למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעיה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.

אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפליה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפליה. אם העיריה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך.

מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו.

הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפליה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעיריה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופים ולא מסיעה את הערבים – זו אפליה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופים ולא את הערבים – זו אינה אפליה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפליה. אפשר להתווכח אם העיריה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששרבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפליה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

          * ביד הלשון

קניון – עם פתיחת תכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. 

קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.

אורי הייטנר

לקסיקון תש"ף

אבן יסוד של הדמוקרטיה – הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות.

אדמה חרוכה – אסטרטגיה של צבא נסוג, שמשמיד אחריו כל מה שניתן, כדי להקשות על צבא האויב. זו האסטרטגיה של נתניהו, שבהימלטותו מאימת הדין פועל בכל מאודו למיטוט מדינת החוק וכל מערכות המשפט והחוק במדינת ישראל.

אהה…אהה… – האופן שבו נתניהו חיקה את גנץ ולעג לו, ועל הדרך פגע במגמגמים (שגנץ אינו נמנה עמהם) ונאלץ להתנצל בפניהם.

אווירת סוף קורונה – ביטוי שאול מצה"לית: אס"ק אווירת סוף קורס, המבוטאת בהתרופפות המשמעת וזלזול בנהלים. הושמע בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

אוקראינה-גייט – פרשה שסיבכה את הנשיא טראמפ וגרמה לפתיחת תהליך להדחתו. הודלף שטראמפ לחץ / איים על נשיא אוקראינה זלנסקי לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי ביידן ובנו. הביטוי "גייט" הפך לשם נרדף לפרשיות פוליטיות נשיאותיות בארה"ב, רמז לפרשת ווטרגייט שבעטיה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר. כך, למשל, נקראה פרשת איראן-גייט בתקופת רייגן.

אי ספיקה – איום יום הדין של הקורונה – מצב שבו בתי החולים יקרסו תחת העומס ולא יוכלו להעניק טיפול לחולי הקורונה וחולים אחרים.

איכון סלולרי – איכון הוא פעולה לקביעת מיקומו של עצם מסוים. איכון סלולרי הוא איכון באמצעות רשת סלולרית. במסגרת המלחמה בקורונה אושר שימוש בידי השב"כ באיכון סלולרי כדי לאתר את מסלול מיקומו של חולה קורונה עד שאומת, ולזהות את האנשים שפגש ולהורות להם להיכנס לבידוד. יש הרואים בביטוי שם מכובס למעקב של השב"כ אחרי אזרחים.

איקאה – מסמלי הקורונה. בתהליך היציאה מהגל הראשון, אושרה פתיחת איקאה שעה שרוב המשק עוד היה בסגר – החלטה תמוהה שעוררה סערה ציבורית.

אישה מוכה – הגדרה נוטפת מודעות עצמית של שרה נתניהו את עצמה.

אכיפה בררנית – טענה של נתניהו ותומכיו כלפי רשויות החוק, שהן מפלות לרעה את נתניהו ואוכפות את החוק בעבירות הקשורות אליו, בעוד הן נמנעות מלנהוג כך כלפי פוליטיקאים שאינם מן הימין.

אלכוג'ל – חומר חיטוי לידיים. מסמלי משבר הקורונה.

אני לא יכול לנשום – סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר. אלו היו המילים האחרונות שלו.

אני מוכן – שתי מילים שגדעון סער צייץ, וגרמו לנתניהו לבטל את תכניתו לפריימריז בזק לאחר הבחירות לכנסת ה-21. לאחר פיזורה אכן נערכו פריימריז שבהם נתניהו ניצח, אך למעלה מרבע מהמצביעים נתנו את קולם לסער.

אני שולמן – עמותה של בעלי עסקים קטנים, שהחלה כקבוצת פייסבוק, ונאבקת למען זכויות העצמאים בישראל. מקור השם הוא ביטוי שגור בשנות החמישים עד השבעים של המאה שעברה: מי ישלם? שולמן ישלם. מלבד הדמיון הפונטי של שולמן וישלם, הביטוי מיוחס לשמו של עבריין משנות ה-50, מרדכי שולמן, שנהג לשבת בבתי קפה וללכת משם מבלי לשלם.

אנרכיסטים – קבוצת שמאל רדיקלי פורעת חוק שתפסה טרמפ על המחאה שבעקבות הקורונה והסיטה אותה למאבק אלים וונדליסטי והכתימה אותה (למרות שהיא מהווה מיעוט קטן מקרב המפגינים).

אסטרטגיית יציאה – קוד לתכניות ממשלתיות (ושל גופים נוספים) על החזרה ההדרגתית לשגרה, ממדיניות הסגר עקב הקורונה.

א-סימפטומטי – נשא של קורונה שאין עליו סימנים של המחלה, אך הוא עלול להדביק בה אנשים אחרים.

אפידמיולוג – מומחה למגיפות. מילה קשה שכל ילד השנה יודע לומר אותה בלי להתבלבל.

אקורדיון – הגדרה של נתניהו לצורך להקל או להחמיר את הנחיות הקורונה על פי הערכות המצב המשתנות. כמו פתיחה וסגירה של אקורדיון.

אקספוננציאלי – מעריכי. גידול אקספוננציאלי / מעריכי הוא כאשר גודל כמותי, גדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. נכנס לשיח הציבור בהקשר של הגידול בקצב ההדבקה בקורונה.

בדיקות – אחד המצרכים החיוניים של השנה – בדיקות קורונה. מדינות נמדדו על פי מספר הבדיקות ליום, וכמות הבדיקות ליום בישראל עמדה לביקורת מתמדת של התקשורת ודעת הקהל.

בהמה – מירי רגב, על פי הגדרותיהם של נתן אשל ושל ליברמן.

בולע רוק – עדות עצמית של גנץ על ההבלגה שלו על התנהגותו של ראש הממשלה כלפיו וכלפי כחול לבן בכלל, והדרתו מההסכם עם איחוד האמירויות בפרט.

בושה – אחת הסיסמאות המובילות במחאת הקורונה, היא קריאות קצובות: בושה בושה בושה בושה.

ביבי בעלי אקספרס – הגדרה של נתניהו לגנץ, שהוא כביכול חיקוי זול שלו.

ביביסטיליה – כינוי לבית ראש הממשלה בבלפור, בהפגנה שנערכה ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. המפגינים דימו את עצמם כפורצי הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

בידוד – הצעד שנדרשו לבצע אוכלוסיות חשודות בהיחשפות לנגיף הקורונה.

ביצים – מוצר נחשק עקב מחסור בתקופת הסגר, לקראת פסח.

בלב פתוח ונפש חפצה – האופן שבו ניגש היועמ"ש מנדלבליט לשימוע של ראש הממשלה.

בלב כבד אך בלב שלם – האופן שבו קיבל היועמ"ש את ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

בלוק – כינוי להפיכת גוש הימין – הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות – ליחידה אחת בתהליכים הקואליציוניים, לאחר הבחירות לכנסת ה-22.

בלפור – רחוב בירושלים המנציח את הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי החתום על ההצהרה על מחויבות בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ברחוב זה נמצא בית השרד של ראשי הממשלה לדורותיהם. לאחרונה הפך שם נרדף למשפחת נתניהו המתגוררת בו ולניתוק מן הציבור המיוחס לה.

בן מוות – תואר כבוד שניתן לבכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל-עטא, עם סיכולו במבצע "חגורה שחורה".

בעגלא ובזמן קריב – אחד הספינים המתבכיינים של השנה. שיחה בין שדרני הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, שבה אברמוביץ' סיפר על בכירי הליכוד שמחכים בקוצר רוח לכך שנתניהו יפנה את המקום בעגלא ובזמן קריב, כלומר במהרה ובזמן הקרוב, הוצגה כאמירת קדיש יתום (!) על נתניהו, כלומר לייחול למותו (!).

ברדק – כינוי שהדביק השר אוחנה למחאה בבלפור.

ברקס – עצירת סחריר בחירות של נתניהו – החלת ריבונות בהחלטת ממשלה ערב הבחירות, מיד לאחר פרסום עסקת המאה, בידי האמריקאים.

בת ערובה – נעמה יששכר.

גל שני – האיום הגדול ביותר, אחרי שנמנע סיבוב הבחירות הרביעי – התפרצות שניה של מגפת הקורונה. האיום התממש ובגדול.

דגל אדום – איתות המצוקה של בתי החולים, שהם עלולים להגיע אל סף קריסה ואי ספיקה. הגורם לסגר השני.

דגלים שחורים – דגלי אנרכיסטים בכל העולם, שאנרכיסטים בישראל הפכו לדגל מחאת בלפור. רוב המוחים אינם מודעים למשמעות הדגל שאחריו הם נוהים.

דיפ שיט – הגדרה של בני גנץ לתהליכי הסרבנות והחמצת ההזדמנויות של הפלשתינאים.

דרבוקות וקונצרטים – ניסוח לא כל כך מוצלח של יועז הנדל בראיון ל"הארץ", על התרבות הישראלית שנוצרה מחיבור של תרבויות, עוות וסולף והפך לכלי הסתה עדתי נגד הנדל וכחול לבן.

הדבקה – האיום הגדול של השנה – ההדבקה וההידבקות בנגיף הקורונה.

הדחה – תהליך להפסקת כהונתו של נשיא ארה"ב טראמפ עקב פרשת אוקראינה-גייט. הקונגרס החליט על ההדחה אך הסנט סיכל אותה.

הזויים – כינוי למפגינים בבלפור בפי ראש הממשלה.

החלת הריבונות – סוגיה שעלתה על סדר היום הציבורי, על רקע תכנית טראמפ, שעל פיה בקעת הירדן תהיה בריבונות ישראל. ניסיון של נתניהו להחלת ריבונות בצעד בזק בישיבת ממשלה סמוך לבחירות סוכלה בידי האמריקאים. עם הקמת ממשלת האחדות סיפוח הבקעה נקבע במרכז סדר יומה המדיני, אך נתניהו קיבל רגליים קרות, ומצא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות סולם לרדת מהעץ. בפי המתנגדים מוגדרת החלת הריבונות – סיפוח.

הטרלה – כינוי להצעות החוק השבועיות של האופוזיציה מימין ומשמאל, שנועדו להביך את מפלגות הקואליציה ולערער אותן.

הכדורגלנים והקטינות – פרשה שהסעירה את הציבור – קיום יחסי מין בין כדורגלנים לנערות בנות 15. לטענת הכדורגלנים הנערות שיקרו באשר לגילן.

המצור על בלפור – הגדרת המפגינים בבלפור את מחאתם.

הנחיתי – ביטוי שגור בפי נתניהו בהתייחסו להוראות שהוא נותן לשרים ופקידים. "הנחיתי לייצר חיסון לקורונה".

הסכם אברהם – שם הקוד להסכם הנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הסעודה האחרונה – מיצג אמנותי קצת סר טעם שהוצג בכיכר רבין, שהציג את נתניהו ומשפחתו בסעודת מלכים שעה שהמצוקה משתוללת. נתניהו קפץ על המציאה וטען שזהו מיצג המסית לצליבתו.

הערבים – כינוי רווח לרשימה המשותפת.

הפיכה שלטונית – הגדרתו של נתניהו לחקירה המסועפת נגדו שהובילה להגשת כתב אישום על סמך ראיות.

הפיראט האדום – מוקד התפרצות הקורונה הראשון בישראל. חנות צעצועים ותחפושות באור יהודה, שבעליה הוא הישראלי הראשון שלקה בקורונה והדביק אחרים שהפיצו הלאה את המחלה.

הקלות – הנחיות שיש בהן כדי למתן את הנחיות הסגר החמורות של משרד הבריאות.

השטחת העקומה – העקומה היא הגרף המתאר את קצב ההידבקות בקורונה. השטחת העקומה היא יעד של האטה משמעותית בקצב ההידבקות. השטחת העקומה היא המדד על פיו מתקבלות ההחלטות על הקלות בסגר וביטולו.

השר לביטחון בלפור – אמיר אוחנה.

התפשטות – התפשטות הקורונה היא קצב ההידבקות במחלה.

התרופפות המשמעת – ההאשמה שהוטחה בציבור עם ההקלות לאחר הסגר בגל הראשון של הקורונה.

וירוס – טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא-חי מארח כדי להתרבות. הקורונה היא וירוס. בעברית – נגיף.

זום – תוכנה שמאפשרת שיחות וידאו מרובות משתתפים. מלהיטי עידן הקורונה. איפשרה קיום ישיבות, לימודים, הרצאות וקשר בין בני משפחה וחברים.

זחילה – כינוי גנאי שיאיר לפיד הדביק להחלטתו של בני גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

חגורה שחורה – שם המבצע של הסיכול הממוקד נגד אבו אל-עטא.

חולים מאומתים – נבדקים שהתברר שאכן לקו בקורונה.

חולים קשים – שיבוש לשון נפוץ. במקום השימוש במושג חולים קשה, כלומר חולים במצב קשה, נאמר "חולים קשים", כאילו הקושי הוא תיאור החולים ולא תיאור מצב המחלה.

חוק ההסמכה – כינוי מביש של חוק הקורונה הגדול בפי המפגינים הרדיקליים, שהציגו אותו בדמות חוק ההסמכה הנאצי שביטל למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

חוק הקורונה הגדול – החוק שהסדיר את סמכויות החירום של הממשלה במשבר הקורונה ואת תפקיד הפיקוח הפרלמנטרי על יישומן.

חוק נורווגי מדלג – רעיון שנקבע בהסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד ובוטל מחשש שייפסל בבג"ץ. החוק הנורווגי מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת וכל עוד הם שרים הבא בתור ברשימתם יכנס במקומם לכנסת. כיוון שכחול לבן התפלגה, המשמעות של ביצוע החוק הנורווגי היה שכאשר שרים יתפטרו יכנסו במקומם ח"כים מיש-עתיד שבאופוזיציה. הרעיון היה לחוקק חוק שבו יישום החוק הנורווגי ידלג על ח"כים מיש עתיד ועם התפטרות שר יכנס תחתיו הח"כ הבא ברשימה שהוא מכחול לבן. כאמור הרעיון לא יצא לפועל.

חוזה חדש בינינו לבין האזרחים – תמצית נאומו של פרופ' רוני גמזו, עם כניסתו לתפקיד הפרויקטור למלחמה בקורונה, שקרא לחידוש האמון בין האזרחים וההנהגה בהתמודדות עם אתגר הקורונה.

חיוביים – נבדקים שהתברר שחלו בקורונה. מתי אנשים רצו כל כך להיות שליליים?

חיטוי – חיסול מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות באמצעי כימיים. בעידן הקורונה אנו נדרשים לחטא כל משטח, כדי למנוע הדבקה.

חייזרים – כינוי למפגינים בבלפור בפי יאיר נתניהו.

חיי שחורים נחשבים – Black lives matter, סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד.

חייבים להתקדם – סיסמת הבחירות של כחול לבן, בסיבוב הבחירות השלישי. שידרה מסר שאחרי שיתוק המדינה בממשלת מעבר אינסופית ומערכות בחירות תכופות, יש להכריע כדי להתקדם.

חל"ת – חופשה ללא תשלום ממקום העבודה. עקב הקורונה הוצאו מאות אלפי ישראלים לחל"ת ממקום עבודתם והפכו, למעשה, למובטלים.

חנינה תמורת פרישה – רעיון שהעלה ליברמן, להסדר מיוחד שבו נתניהו יקבל חנינה לפני משפט על כל האישומים נגדו, תמורת פרישתו מהפוליטיקה.

חסינות – פעולה שבה הכנסת מאפשרת לח"כ שהוגש נגדו כתב אישום לא לעמוד לדין כמו כל אזרח. נתניהו ביקש חסינות כדי לברוח מהמשפט על כתבי האישום שהוגשו נגדו, ומשך אותה כאשר הרוב בכנסת כפה דיון כבר בכנסת ה-21, שבה לא היה רוב לחסינות.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. רבים מעריכים שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.

חקירות אפידמיולוגיות – חקירת התנועה והמפגש של נדבקים בקורונה כדי לזהות את כל האנשים שפגשו ולהנחות אותם על כניסה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה.

חרטא – השר צחי הנגבי הגדיר את הטענה שיש ישראלים רעבים – חרטא, ועורר סערה גדולה, שבעקבותיה הוא התנצל על דבריו.

חתונמי – שם חיבה לתכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שהפגישה ב"חתונה" זוגות שלא הכירו זה את זה וליוו את תהליך הניסיון שלהם ליצור זוגיות.

טריקים ושטיקים – הגדרה ישנה של אריק שרון לתרגילים פוליטיים מלוכלכים. חזרה לתודעה כאשר נתניהו הישיר מבט למצלמה והתחייב לקיים את הרוטציה במועדה ללא טריקים ושטיקים. ומרגע הקמת הממשלה הוא עסוק יומם ולילה בטריקים ושטיקים כדי לגנוב את הרוטציה.

יחיד סגולה – הגדרה נרקיסיסטית של נתניהו את עצמו, בפי פרקליטו, בתשובה לעתירה נגד מינויו לראש הממשלה, כשיש נגדו כתבי אישום.

ילד זין – יאיר נתניהו על פי אבחנתו של אלוביץ'.

כאוס – ביטוי לאי הסדר וההנחיות הסותרות והמבלבלות בגל השני של הקורונה.

כסף, כוח וכבוד – שלושת הכ"פים המפורסמים, שלרוב מוצגים ביהדות באופן שלילי, כיצר הרע; כתאוות שעלולות להשחית את האדם ושעליו להתגבר עליהם. מיקי זוהר סיפר בראיון שאלה שלוש הכ"פים החשובים בחיים והוא מתמקד בכוח שבאמצעותו ישיג גם הכבוד והכסף.

כפפות – לבוש חובה לכיסוי הידיים כדי להימנע מהדבקה והידבקות בקורונה.

כתב אישום – שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום על שוחד, הוגשו נגד נתניהו.

לא אשכנזים – קהל היעד לקמפיין השנאה של נתניהו, על פי עדות מקורבו ואיש סודו נתן אשל.

לא גומר ת'חודש – מצבו האומלל של ראש הממשלה ה"נכה כלכלית" על פי ח"כ מיקי זוהר.

לא רוצה ללכת לביתספר – בדיחה עצמית אומללה של בני גנץ על חוסר ההנאה שלו מהנישואין עם נתניהו, התהפכה עליו כביטוי לחוסר המוטיבציה שלו להנהגה.

לבניות – כינוי עתיק למתקני הענק של בתי הזיקוק בחיפה, שחזר לתודעה הציבורית עם קריסתה של אחת ה"לבניות". לבניה היא צנצנת לבן שהייתה נפוצה בחנויות המכולת עד שנות השישים של המאה שעברה.

להיכנס תחת האלונקה – הגדרת הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי להירתמותם להצטרף לממשלה במשבר הקורונה.

לחקור את החוקרים – סיסמת הקרב של נתניהו בנאום ההפיכה, שהפכה מיד להשטאג הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

ליל הסגר – כינוי לליל הסדר שנערך בתנאי סגר (ובעצם בתנאי עוצר).

ליפסוסים – שגיאות הגיה. המילה עלתה לתודעה הציבורית בעקבות ליפסוסים של בני גנץ בראיונות בזמן הבחירות, שבעטיין הולעג במערכת הבחירות ואף הוצג כדמנטי, לחוץ וכו'.

לסכל את – גלגול חדשני של המושג סיכול ממוקד. במקור, כוונת המושג היא שההתנקשות במחבל נועדה לסכל פיגועי טרור. המושג הוטמע בשיח, והגלגול שלו היה "לסכל את המחבל". הביטוי נאמר פעמים רבות בהקשר לסיכולו של אבו אל-עטא במבצע "חגורה שחורה".

לשרוף ת'מועדון – ביטוי שאול מהמערכון "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש החיוור, על אוהדי בית"ר ששורפים את מועדון קבוצתם, לתיאור אסטרטגיית האדמה החרוכה של נתניהו, המנסה לשרוף את מערכת המשפט הישראלית כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

מאה מטר – המרחק המותר להתרחק מהבית בעידן הסגר.

מבצע טחינה – כינוי לפרשת שחיתות חמורה ביחידת האיסוף 504, שבה נשלחו חיילים בפעילות מבצעית ברש"פ להביא טחינה לקצין מודיעין ראשי.

מגה קוקו – יאיר נתניהו, על פי הגדרתו של ניר חפץ.

מגן – היישומון הלאומי של משרד הבריאות למלחמה בקורונה, שנועדה לאפשר למשתמש בה לדעת אם נחשף לחולה קורונה.

מגן אבות ואימהות – המבצע לטיפול בבתי האבות והדיור המוגן בישראל בעקבות הפגיעה הקשה בהם בגל הראשון של הקורונה.

מגן ישראל – התכנית הלאומית ללוחמה בקורונה, עם מינויו של רוני גמזו לפרויקטור.

מגפה – התפשטות מהירה של מחלה בקרב האוכלוסיה. מגפת הקורונה היא האירוע המרכזי של השנה.

מדגרת קורונה – כינוי של מתנגדי ההפגנות בבלפור להפגנות, בניגוד לכללי הריחוק החברתי, שעלולות להביא להדבקה גדולה בקורונה.

מדינת ישראל נגד נתניהו – כותרת כתב האישום נגד ראש הממשלה.

מחאת המכנסונים – מחאה של בנות בתיכון הדורשות שתינתן להן האפשרות ללבוש בבית הספר מכנסיים קצרים, כפי שניתן לבנים.

מחלות רקע – מחלות נוספות שיש ללוקים בקורונה. מרבית הנספים בכל העולם מהקורונה הם קשישים או חולים שיש להם מחלות רקע נוספות. יש המבקרים את השימוש במושג "מתו מקורונה" של אותם אנשים, ומציעים להשתמש במושג "מתו עם קורונה". כלומר סיבת המוות אינה הקורונה אלא שילוב מחלות הרקע.

מטוש – המוצר שבאמצעותו נוטלים את הדגימה מהאדם, באמצעות שני מטושים לכל אדם – אחד ללקיחת דגימה מהאף והשני מהלוע. האמצעי המרכזי לבדיקת הקורונה.

מיגון – שכבות בידוד שנועדו להגן על אנשים, ובעיקר אנשי צוותים רפואיים, הבאים במגע עם חולי קורונה, כדי למנוע את הידבקותם בנגיף.

מילה זו מילה – ציוץ של רפי פרץ, רגע לפני שהפר הסכם עם בן גביר. מבוסס על סיסמה ותיקה של ליברמן, שעליה נאמר שאמנם מילה זו מילה, אך בכל יום זו מילה אחרת.

מכחישי קורונה – כינוי לרופאים שהציגו לציבור מסר על פיו הקורונה היא סתם עוד שפעת קלה ולא צריך להתרגש ממנה ואין צורך בכל הצעדים שהממשלה נקטה. הבולט בהם – פרופ' יורם לס.

מכשיר הנשמה – המרכיב החשוב ביותר בתמיכה בחולי קורונה במצב קשה. כמות מכונות ההנשמה בישראל היה נמוך יחסית למקרה של התפרצות המונית של המגפה, וזה היה החשש העיקרי שחייב מדיניות דרסטית ובראשה הסגר. בדרכים שונות וחלקן עלומות הושגו במהלך המגפה מכשירים מכל העולם לישראל.

מכתזית – כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. נעשה בו שימוש בהפגנות הפרועות בכיכר פריז בירושלים.

מלגת קיום לעצמאים – אחת מן ההבטחות של הממשלה בהתמודדות עם הקורונה הכלכלית. הדעות חלוקות באשר לאופן מימוש ההבטחה.

מלון קורונה – מלונות שבהם מתאשפזים חולי קורונה במצב קל. המלון הראשון שיועד לכך – מלון דן פנורמה בתל-אביב.

ממשלה דו-ראשית – כינו לממשלת החליפין, שיש בה שני ראשי ממשלה – בפועל וחליפי.

ממשלה בתוך ממשלה – ראש הממשלה, שמיום הקמת הממשלה הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ועוד יותר מכך את רוח ההסכם, הגדיר בציניות את הילדים הטובים מכחול לבן כמי שפעלים כ"ממשלה בתוך ממשלה".

ממשלה פריטטית – ממשלה המחולקת לשני חצאים, שכל חצי כולל שרים מצד אחד של המפה. כזו היא ממשלת האחדות בין הליכוד ובנותיו וכחול לבן ובנותיה.

ממשלת אחדות – הממשלה המשותפת לליכוד וכחול לבן – ממשלה פריטטית ורוטציונית.

ממשלת חירום – שם נוסף לממשלת אחדות, לביטוי מצב החירום בעקבות הקורונה שחייב את הקמתה. ושימש גם כביטוי נוח למי שמראש שללו את ממשלת האחדות ונתלו במצב החירום להסברת השינוי בעמדתם.

ממשלת חליפין – ממשלה שמראש נשבעו אמונים שני ראשיה שיתחלפו ברוטציה.

ממשלת מיעוט – אופציה, או אולי תרגיל, או שמא פנטזיה, ב-28 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי גנץ, של הקמת ממשלה שאין לה 61 תומכים, אך תיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

מנותקים – הגדרה של הממשלה בפי דוברי האופוזיציה ושל כלל הפוליטיקאים בפי רבים בציבור, בשל התעסקותם המתמשכת בעצמם ובפוליטיקה הקטנה שעה שהציבור נאנק תחת קשיי הקורונה הרפואית והכלכלית.

מסכה – כיסוי הפנים ובעיקר האף והפה כדי למנוע מהרסס נושא הנגיף לחדור למערכת הנשימה שלנו ומאתנו לזו של זולתנו. בתחילת המשבר הייתה מחלוקת אם לעטות מסכות והייתה טענה שהמסכה מזיקה, אולם בהמשך נוצרה הסכמה בנחיצות המסכה והממשלה חייבה את האזרחים לעטות מסכות.

מרד המסעדנים – התארגנות של מסעדנים לפתיחת המסעדות לאחר הוראה על סגירתן בגל השני. האיום הביא לביטול ההחלטה.

מרפסות – עידן הסגר בגין הקורונה, שחייב את האזרחים להישאר לבית, החזיר לתודעה את תרבות המרפסות שדעכה בעידן המזגנים. המרפסת הייתה הקשר לעולם החיצון והקשר החברתי בין האנשים. באיטליה החלה תופעה של שירת רבים מן המרפסות והיא התפשטה גם לשאר המדינות. בין האקטים של תרבות המרפסות – מחיאות כפיים בשעה מסוימת בכל רחבי הארץ לאות הוקרה לצוותים הרפואיים, תפילות כתחליף למניינים שנאסרו בבתי הכנסת, שירה משותפת בליל הסדר ועוד.

מרפקים – האיבר שידע עדנה בעידן הקורונה, כתחליף ללחיצת יד ולשימושים בכף יד, שעלולים להדביק במחלה.

משיכת החסינות – צעד שעשה נתניהו יום לפני הדיון בכנסת על בקשתו לחסינות, כשהבין שאין לה שום סיכוי להתקבל.

משפחה גרעינית – המשפחה המצומצמת המתגוררת באותו בית. השנה סדרי הפסח וחגים נוספים נחוגו רק במשפחה הגרעינית, בגין הקורונה.

מתחם הסבירות – ביטוי יסוד בתורת האקטיביזם השיפוטי, על פיו התנהלות הרשויות נבחנת לא רק על פי החוק היבש, אלא גם על פי הסבירות של התנהלות. הביטוי היה בכותרות בעקבות הודעתו של היועמ"ש מנדלבליט שמינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה היא מחוץ למתחם הסבירות.

מתווה ריבלין – מתווה שרקם נשיא המדינה כדי לאפשר ממשלת אחדות רוטציונית בין כחול לבן והליכוד, לאחר הבחירות לכנסת ה-22, שכללו יציאה לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, והפיכתו של גנץ לראש ממשלה בפועל בכל תקופת הנבצרות ועד הרוטציה, שבעקבותיה יהיה לראש הממשלה לכל דבר. המתווה כלל שינויי חקיקה כדי לאפשר זאת.

נאום ההפיכה –נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו לאחר החלטת היועמ"ש להגיש נגדו כתבי אישום, בו האשים את מערכות האכיפה בישראל בלא פחות מהפיכה.

נבצרות – מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לכהן בתפקידו, וסמכויותיו עוברים לממלא מקומו. בדרך כלל נבצרות מיועדת למקרים של מחלה (כמו התמוטטותו של שרון). על פי מתווה ריבלין, נתניהו ייצא לנבצרות אם יוגש נגדו כתב אישום.

נגיף – השם העברי של וירוס. במלחמת השפות הגיף הנגיף את הווירוס, והתאזרח בשפה המדוברת.

נהיה בסדר או שנהיה בסגר – סיסמה של משרד הבריאות שתבעה מן הציבור להקפיד על הנחיות הריחוק החברתי, המסכות והיגיינה עם היציאה מן הסגר הראשון.

נזרת – אחת ההצעות לשם העברי לקורונה, הקרויה כך בשל צורת הכתר. נזר הוא כתר. הצעה נוספת היא כתרת ויש הצעות נוספות, כולן במשקל מחלות (כמו נזלת, שעלת, חזרת, אדמת, חצבת וכן הלאה). האקדמיה ממליצה להיצמד למושג הלועזי קורונה.

נייר טואלט – מגיבורי משבר הקורונה. רבים אגרו ממנו ויצרו מחסור שעורר ביקוש וחוזר חלילה.

נמסטה – ברכה מקובלת בתרבות ההינדית, במחווה גופנית של קידה קלה והצמדת כפות הידיים כשהאצבעות כלפי מעלה. צוינה כתחליף אפשרי ללחיצת יד וחיבוק בעידן הקורונה.

נכה כלכלית – הגדרה ילדותי ומבישה של ראש הממשלה בפי ח"כ מיקי זוהר, כדי להצדיק את הקלות המס לנתניהו.

נרמול – או נורמליזציה. תהליך של יצירת יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב. גולת הכותרת – הסכם השלום עם איחוד האמירויות ואחריו עם  בחריין.

סגר – במקור, סגירת חיצונית של יישוב פלשתינאי ביהודה ושומרון לצרכים ביטחוניים. בעידן הקורונה היה לְכינוי לכל סוגי ורמות הגבלות התנועה על אזרחי ישראל.

סיבוב שלישי – מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, שאליה נגררה מדינת ישראל.

סיבוב רביעי – החרב המתהפכת מעל הפוליטיקה הישראלית והציבור הישראלי, שמא אי הכרעה גם בסיבוב השלישי של הבחירות ואי הקמת ממשלה בעקבותיו, תהפוכנה את הסיבוב הרביעי לבלתי נמנע. גם אחרי הקמת הממשלה, החרב עדיין מתהפכת.

סיפוח – החלת הריבונות בפי מתנגדי המהלך.

"סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" – קבוצת פייסבוק פופולרית ביותר, שבה לוחמים בתקופה שצה"ל היה בלבנון מספרים את סיפוריהם. הוקמה באמצע השנה ובתוך ימים הצטרפו אליה רבבות גולשים וסיפרו את סיפוריהם.

ספינת הקורונה – כינוי שניתן לספינת התענוגות "דיימונד פרינסס", שכל הנוסעים בה "נכלאו" למעשה בה ובחדריהם, עת עגנה לחופי יפן, כדי להגן עליהם מפני קורונה, לאחר שהתגלתה התפרצות שלה על הספינה. בפועל, הצעד הזה רק הרחיב את ההידבקות.

עובד חיוני – עובד שלמרות הסגר לא יצא לחל"ת אלא המשיך לעבוד כרגיל בשל חיוניות תפקידו ומקצועו. הפך לסמל מעמד.

עוצר – הוראה של גוף בעל סמכות האוסר תנועת אנשים ברחובות. בליל הסדר הוטל עוצר על מדינת ישראל מתוך חשש שהמפגש המשפחתי והקהילתי של הסדר יחולל הדבקה המונית.

עוצר לילי – צעד שקבינט הקורונה החיל על ארבעים ערים אדומות, אך לא הצליח לאכוף אותו.

עטיה – מילה במשלב גבוה של השפה העברית, שנכנסה לשימוש עממי בעקבות הקורונה: לעטות מסכות, לעטות כפפות. סוכן הביטוי הוא התקשורת. בהנחיות משרד הבריאות דובר על חבישת מסכות. אבל למרבה הצער הביטוי השכיח הוא "לשים מסכות".

עטלף – יונק הדומה לעכבר מעופף, שלפי ההערכות הוא האשם במגפת הקורונה. מקור ההדבקה הוא כנראה בעטלפים חולים שהדביקו כמה עשרות בני אדם בשוק לממכר בשר חיות בר בעיר ווהאן שבסין.

על סטרואידים – השימוש האינפלציוני בקונספירציה של "אכיפה בררנית" חייב את נתניהו להעלות את המינון לאחר הגשת כתבי האישום, והוא החל לדבר על "אכיפה בררנית על סטרואידים".

עסקת המאה – תכנית השלום של טראמפ, הפרו-ישראלית ביותר אי פעם.

עקומה – הגרף המצביע על קצב התפשטות הקורונה בישראל ובעולם.

ערים אדומות – הערים שמצב התחלואה בהם הוא הקשה ביותר, על פי תכנית הרמזור של רוני גמזו.

פיגוע לאומי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, על פי הגדרת נתניהו.

פיוס לאומי – צורך לאומי, שרבים קיוו שממשלת האחדות הלאומית תיצור לו מענה.

פלונטר – תיאור המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות, שהסתיימו ללא הכרעה. ובשתי מילים: הפלונטר הפוליטי.

פסח לא יהיה פורים – סיסמה להצדקת העוצר בפסח, כדי למנוע הידבקות המונית בקורונה כפי שהייתה בפורים.

פעימה – הגדרת חלוקת הכספים לאזרחים / עצמאים / מובטלים / עסקים – לא בבת אחת, אלא בחלוקה למספר פעימות.

פרויקטור הקורונה – המשיח לו חיכינו חמישה חודשים, עד מינויו לתפקיד האחראי הלאומי למאבק במגפה, רוני גמזו. ימים יגידו האם הוא משיח שקר.

פרחה – ביטוי לנערה קלת דעת. ביטוי שאול מהסלנג של העולים ממרוקו, שנקלט בשפה העברית. עלה לכותרות השנה, כאשר "שיר הפרחה" של עפרה חזה זכה לגרסת כיסוי בפסטיגל, מעוקרת מהמילה המפורשת.

פריימריז בזק – תכנית של נתניהו לשריין לשנים קדימה את מנהיגותו בליכוד, ללא מתחרים, בסוג של הצהרת נאמנות. התכנית נגוזה דקות אחדות אחרי שהוצגה, בעקבות ציוץ של גדעון סער, עם רמז להתמודדות, שהבהיל את נתניהו.

פרקליטות בתוך פרקליטות – תיאוריית הקונספירציה של השר אוחנה, על קבוצה בתוך הפרקליטות שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון.

קבוצת סיכון – הגדרה של קבוצות באוכלוסיה שעלולות להיפגע קשה כתוצאה מהידבקות בקורונה – אנשים מבוגרים מבני 60 ומעלה, חולים וכו'.

קבינט הפיוס – ועדת שרים שעל פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות אמורה לדון במוקדי המחלוקת והקרע בחברה הישראלית ולחתור לפתרונות של פיוס. נתניהו לא הקים אותה.

קבינט הצללים – צוות מומחים למלחמה בקורונה שהקים ח"כ בנט, שאיתגר את הממשלה והציג אותו ככישלון במלחמה בקורונה.

קבינט הקורונה – ועדת השרים לענייני הקורונה.

קו אספקה – אופן העברת ה"מתנות" לנתניהו, על פי הגדרת מנדלבליט.

קואליציית החסינות – כינוי למפלגות התומכות בנתניהו ובחסינותו, שמטרת העל של נתניהו היא להקים עמן קואליציה כדי להבטיח שלא יעמוד לדין.

קורונה – ללא ספק – מילת השנה. שמו העממי של הנגיף קוביט 19 – מגיפה עולמית שהשביתה כמעט לחלוטין את העולם כולו וגם את ישראל.

קורונה כלכלית – הכינוי לנזק הכלכלי והחברתי הכבד שנוצר עקב הקורונה.

קוקפיט – כינוי לרביעיית ההנהגה של כחול לבן: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. פירוש המילה: תא הטייס. הקוקפיט התפצל עם הצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות.

קיבינימט – ליברמן נשאל בראיון מה יעשה אם נתניהו יציע לו להצטרף לממשלת אחדות ברוטציה. ליברמן השיב שיאמר לו "לך קיבינימט".

קפסולה – קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה. מקור המילה לטיני: קופסה קטנה.

ראש ממשלה חליפי – הגדרה מוזרה בהסכם הקואליציוני של הרוטציה לאחד מהשניים – נתניהו או גנץ, כשאינו מכהן בפועל כראש הממשלה.

רוטציה – הבסיס לממשלת האחדות הלאומית, כמו ממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, הוא הרוטציה בין נתניהו לגנץ במחצית תקופת כהונתה.

ריבונות – הפיכת שטח שלא חלו בו החוק והמשפט של המדינה, לחלק אינטגרלי של המדינה, עם החוק והמשפט שלה, בדיוק כמו שאר חלקי המדינה. התחייבות הבחירות של נתניהו להחלת הריבונות על בקעת הירדן ולאחר מכן תכנית טראמפ שעל פיה תוחל ריבונות ישראל על 30% משטחי יו"ש יצרו ציפיה לצעד מדיני משמעותי של החלת ריבונות, שבסופו של דבר לא התממשה.

ריחוק חברתי – ביטוי אוקסימורוני, על פיו בניגוד למצב שגרה, דווקא הריחוק בין אנשים הוא ביטוי לחברתיות, כי הוא מגן מפני הידבקות בקורונה.

ריסון מהודק – הגדרה של הפרויקטור רוני גמזו של הצעדים החריפים נגד הקורונה ובראשם הסגר השני.

רל"ב – ראשית תיבות של "רק לא ביבי". דרך נפוצה בקרב חסידי נתניהו להסות כל ביקורת על אלילם. "אה, זה רל"בניקים".

רמזור – תכנית של רוני גמזו, פרויקטור הקורונה, לדירוג היישובים בישראל על פי התפשטות המחלה בתוכן, על פי צבעי הרמזור, וטיפול שונה בין קבוצות היישובים על פי דירוגם, ובכך מניעת סכנה לסגר על כל הארץ.

רעיל – כינוי למנהיגותו של נתניהו בפי מתנגדיו: מנהיג רעיל.

שאננות – האווירה ששררה במדינה בעקבות ההקלות בסוף הגל הראשון של הקורונה, שסייעה מאוד להתפשטות הגל השני.

שגרת קורונה – כינוי למצב הביניים שייווצר בעקבות ההקלות ושחרור הסגר, כדי ליצור שגרה מסוימת, אך ממש לא שגרה שגרתית כתמול שלשום.

שוחד – הסעיף החמור בכתבי האישום של נתניהו, בתיק 4,000.

שיטוח העקומה – עצירת העליה בקצב ההדבקה בקורונה.

שימוע – אקט שבו ניתנת לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו בפני הפרקליטות טרם החלטה סופית על הגשת כתב אישום. נתניהו קיבל שימוע בתנאים ייחודיים – הוא נדחה לבקשתו עד אחרי הבחירות, הוא הוארך לבקשתו לארבעה ימים. היועמ"ש ניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה, שמע את כל הטענות והחליט להגיש את כתבי האישום.

שלום – מילה שיצאה מן האופנה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו והתהליכים המדיניים עם הפלשתינאים וסוריה, וחזרה בגדול בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמדינות שככל הנראה בדרך.

שלום תמורת שלום – ביטוי שטבע יצחק שמיר, כמשקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום" וכנגד ההתייחסות למתנגדי הנסיגה כמתנגדי השלום. נתניהו הכתיר בביטוי זה את הסכמי הנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

שני מטרים – המרחק המותר בין שני אנשים כדי למנוע הידבקות בקורונה.

שר התורה – כינויו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, בקרב הציבור זה. והמהדרין יאמרו:  "מרן שר התורה". הכינוי פרץ לתודעה הציבורית הכללית, לאחר שרוני גמזו מתח ביקורת על הרב קנייבסקי, ועורר סערה בקרב מעריציו.

שרשרת ההדבקה – מהלך ההדבקה בקורונה מחולה אחד לשרשרת של אנשים שנדבקו ממנו וכל אחד מהם החל שרשרת הדבקה משלו. עצירת שרשראות הדבקה היא הצעד המשמעותי ביותר בעצירת המגפה.

תו סגול – אישור עבודה לעסק בתהליך היציאה מסגר הקורונה, אם הוא עומד בכללי הזהירות הנדרשים בידי משרד הבריאות.

תוך כדי תנועה – תיאור אופן קבלת ההחלטות באירוע הקורונה שבא במפתיע והיה אירוע מתגלגל.

תכנית טראמפ – תכנית השלום של נשיא ארה"ב. השם הזה נקלט בשיח הישראלי יותר מהכינוי שהדביק לה בעל התכנית: עסקת המאה.

תמותה – מספר או אחוז החולים שמתו מן הקורונה.

תעשו חיים – קריאה (נמהרת מדי) של נתניהו לציבור, עם ההקלות בסגר בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

תפירת תיקים – הקונספירציה המטורללת שבה מאשימים נתניהו וחסידיו את המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש ואו-טו-טו גם את בית המשפט.

תקציב דו-שנתי – תקציב שנתי (+חודשיים), להבדיל מתקציב חד-שנתי שהוא "תקציב" לחודשיים (או כלי עבודה לגניבת הרוטציה).

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

גנץ צדק

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהרקע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה הוא הוא מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית. נתניהו עשה זאת, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות,  שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.  

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל.

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

הוא ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזיה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.

הוא ידע שהייתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית לבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות (שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה"חליפי" למיניהם). הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב רביעי.

הוא ידע, שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים; אף צד לא יוכל להקים ממשלה, והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

* "דיומא"

צרור הערות 26.8.20

* רגשות מעורבים -רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של העדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר הייתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכל, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב…"ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא הייתה שורדת יותר ממספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ.

דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו.

נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף.

וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

כל הכבוד להם! כל הכבוד לדרך ארץ!

הבעיה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו".

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא הייתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכל דחיה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דרדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני.

פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השניה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה".

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים הייתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין.

דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף הייתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת.

מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא הייתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.  

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית.

אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים.

משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפ' נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה הייתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים.

אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה.

רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו". איני מסכים אתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת.

הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

* בהסכמה – "נאשם באונס ילדה בת 12. סניגורו: זה היה בהסכמה".

סניגורו?!

אתה אמתי?!

בת 12!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם.

יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

            * ביד הלשון

משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג".

אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.8.20  

* החישוב של נתניהו – מה דוחף את נתניהו לדרדר את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, אף שהוא יודע שמדובר באסון כלכלי וחברתי?

הוא יודע שממשלת האחדות סיכלה את היעד שלשמו הוא גרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות – ניסיונותיו לחוקק חוק מגה-שחיתות שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. הוא יודע שמשמעות ממשלת האחדות היא שבאוקטובר הבא הוא מסיים את תפקידו. הוא מקווה שבסיבוב רביעי הוא ישיג את מה שלא השיג בשלושת סיבובי התיקו.

יתכן שגם אופי ההפגנות נגדו (אם כי לאחרונה הן בהחלט מקבלות צביון ראוי יותר) גורם לו להאמין שהמחאה תגבש סביבו שוב את הימין ותעורר את הציבור שלו להביא לניצחון בבחירות.

עם זאת, יתכן שהוא יחטוף רגליים קרות, כפי שקורה לו לא פעם (ע"ע החלת הריבונות) וייבהל מעצמו ומהצבעת מחאה בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות הקורונה (שאגב, עם כל סלידתי מנתניהו, היושרה מחייבת אותי להודות שהוא אינו אשם במשבר). לכן, אסור לגנץ להתפשר הפעם. 

* זה טבעו – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג? כי נוכל אינו יכול שלא לנהוג אחרת. זה טבעו.

* תירוץ מצוץ מהאצבע – אף אחד מראשי הליכוד המדבררים את הפרת ההסכם הקואליציוני אינו חושד באמת שיש איזושהי עילה כלכלית ועניינית להפרת ההסכם. אבל הם מדקלמים את דף המסרים. ואחת הטענות, היא שהמציאות השתנתה מאז חתימת ההסכם בשל הקורונה.

אני תמכתי בהקמת ממשלת אחדות ללא קשר לקורונה, אלא בשל המשבר הפוליטי; העדר הכרעה בשלושה סיבובי בחירות וההכרח למנוע סיבוב רביעי, שגם בו לא צפויה הכרעה. אולם מנהיגי הליכוד וכחול לבן הסבירו שהם מקימים את הממשלה בגלל הקורונה. הם הגדירו את הממשלה ממשלת חירום. הם הגדירו את חצי השנה הראשונה של הממשלה כשעת חירום שבסופה תבחן השאלה האם זו עדין שעת חירום. ואז נקבע, לא בשל דרישת כחול לבן, אלא מתוך הסכמה של שני הצדדים, שכדי לייצב את המערכת יש צורך בתקציב עד סוף 2021 (שאינו תקציב דו-שנתי, יש לציין, אלא קרוב הרבה יותר לתקציב חד-שנתי).

אילו הקורונה הייתה ממוגרת לחלוטין, או אם היה כעת חיסון מוכן לביצוע מיידי, ניתן היה לטעון שהמציאות השתנתה ולבחון, בהסכמה, מה צריך לשנות כדי להתאים אליה. הטענה הזאת כיום אינה אלא תירוץ מצוץ מהאצבע.

* גנץ צדק – התנהגותו הנכלולית של נתניהו וההפרה החוזרת ונשנית של ההסכם הקואליציוני, מאוששת לכאורה את עמדת המתנגדים להקמת ממשלת האחדות, שהזהירו את גנץ בדיוק מפני התרחישים שאנו רואים מדי יום.

איני מסכים עם טענה זו. אנו רואים היום באיזו בעתה מקבל הציבור את עצם המחשבה שניגרר לסיבוב רביעי, שיגרום לנזק נורא למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לאמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, האלטרנטיבה היחידה לה הייתה סיבוב רביעי. גנץ, נאמן להתחייבותו: "ישראל לפני הכל", היה מוכן לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולאבד רבים מתומכיו, כדי לסכל את האסון הזה. הוא בחר להיכנס מתחת לאלונקה, ובעצם להישכב על הגדר, אם לא לזנק על הרימון, למען האינטרס הלאומי. בצדק הוא בחר לעשות כל מה שניתן לסיכול הסיבוב הרביעי. וגם אם במבחן התוצאה יתברר שהוא נכשל ויהיה סיבוב רביעי – גם אז הוא נהג נכון בניסיונו ההירואי למנוע זאת.

אני חייב להודות, שכאשר בחרתי בכחול לבן – זה לא היה בזכות בני גנץ. במידה מסוימת זה היה למרות בני גנץ. וגם היום אני חלוק על עמדותיו המדיניות, כמו התנגדותו להחלת הריבונות באופן חד צדדי. התחלתי להעריך את גנץ כאשר נהג כפי שנהג אחרי הסיבוב השלישי. להבדיל ממנהיגים כנתניהו ולפיד, הוא אינו שבוי בפולחן אישיות של עצמו, אלא באמת ובתמים רואה עצמו כמשרת הציבור והמדינה.

* הצעיר האחראי – שר התקשורת יועז הנדל הגדיר את עצמו בראיון: "הצעיר האחראי בממשלה". ואכן, סיעת "דרך ארץ" הגישה הצעת חוק לדחיית מועד התקציב, שעשויה להוריד את הצדדים מן העץ ולמנוע בחירות.

יש לציין את העקביות של הנדל והאוזר, ששיתוף הפעולה ביניהם החל כשהאוזר היה מזכיר הממשלה והנדל ראש מערך ההסברה הלאומי, כשהם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי, איש סודו ונאמנו של נתניהו, נתן אשל, המציצן. כתוצאה מכך שניהם נפרדו מתפקידיהם.

הנדל והאוזר סיכלו את רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. הם סיכלו את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין צרה צרורה, אף שאין גבול לטובין שהוא ניסה להרעיף על ראשם אם ילכו אתו. והם דוחים על הסף את ניסיונות החיזור של נתניהו גם היום. הם דבקים ברעיון של ממשלת אחדות לאומית, מתוך אמונתם ברעיון של אחדות לאומית ופיוס לאומי, שאותם אמורה ממשלת האחדות להשיג.

וכך, כהמשך לאותה דרך, הם יזמו את היוזמה הנוכחית, שאולי תסכל את אסון הסיבוב הרביעי.

אני מודה שאני אמביוולנטי לגבי היוזמה הנוכחית. מצד אחד, אני שותף לרצון למנוע בחירות חדשות ומעריך מאוד את יוזמתם. מצד שני, מתישהו צריך להציב גבול בפני נתניהו, הנוהג בחוסר אחריות לאומית ובפראות שלוחת רסן. הוא חותם על הסכם, מפר אותו ואח"כ צריך להגיע לפשרה בין ההסכם שעליו הוא חתם לבין ההפרה של ההסכם? הרי כשמדובר בטיפוסים מן הזן של נתניהו, כניעה לסחטנות שלהם רק תעודד את סחטנותם. דילמה.

בכל זאת, אני מקווה שהיוזמה תצלח וסכנת הסיבוב הרביעי תסוכל (או תידחה עד התעלול הבא?).

* פשרה שכזאת – אני שומע קריאות לגנץ "לא להתבצר" ולהגיע לפשרה עם נתניהו בנושא התקציב. על איזו פשרה מדובר? יש הסכם קואליציוני ברור, שהוא גם הדבר ההכרחי לכלכלת המדינה. בא צד בהסכם, מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני, עם עמדה המחבלת בכלכלת המדינה. עכשיו צריך להגיע ל"פשרה". בפשרה הזאת, צד א' הוא ההסכם שכבר נחתם. צד ב' הוא הפרת ההסכם. וצריך להתפשר. ומה יקרה אם גנץ ייכנע לסחטנות? מחר הכניעה שלו תהפוך לצד א'  בדיונים על "פשרה" נוספת, בסחטנות הבאה. נתניהו אדם לא נורמטיבי. שום נורמה אנושית, ציבורית, פוליטית לא מחייבת אותו. מבחינתו לכבד הסכם זה כמו לשלם על ארוחה. עניין ללוזרים, לא לענק כמוהו.

* תביעה חד-משמעית – הייתי בין יוזמי ופעילי יוזמת אחדות לאומית, שדחפה להקמת ממשלת האחדות והפעילה לחץ כבד על הליכוד ועל כחול לבן לעשות את הצעד החשוב הזה. כעת, היוזמה שבה ומתעוררת לחיים, בפעולה נמרצת למניעת סיבוב רביעי, בניסיון לייצג את הרוב הדומם המתנגד להסלמה במערכת הפוליטית וברחוב ומעוניין בייצוב המערכת הפוליטית וייצוב ממשלת האחדות.

אני שותף בכל לבי לקריאה הזו ולעמדה הזאת, אך אין זה הוגן לצאת בקריאה ל"הפוליטיקאים" ללא הבעת עמדה ואמירה ברורה על איזה בסיס יש לייצב את המערכת. אין טעם לפעולה הזאת ללא תביעה חד-משמעית לכבד את ההסכם הקואליציוני. דווקא אנחנו, שתבענו הקמת ממשלת אחדות ותביעתנו נענתה, חייבים לקרוא לכיבוד ההסכם, כיוון שאי אפשר לקיים שותפות על הפרת ההסכם.

באופן ספציפי יותר, הקריאה צריכה להיות:

א. תקציב עד סוף 2021 (שהוא ממש לא דו-שנתי) כפי שסוכם על דעת הצדדים.

ב. אישור מיידי של תקנון הממשלה, כפי שנקבע בהסכם, ונתניהו מסרב להביאו לאישור הממשלה.

ג. הקמת המנגנון למינוי בכירים בשירות הציבורי בהסכמה. גם מנגנון זה טרם הוקם, ואוחנה כבר הודיע שימנה באופן חד-צדדי את המפכ"ל הבא. והוא הרי מסוגל למנות לתפקיד גם את יאיר נתניהו.

ד. הקמה לאלתר של "קבינט הפיוס" (שם לא מוצלח לרעיון חשוב). פורום זה חייב להירתם לפירוק המוקשים היוצרים את הקרע בחברה הישראלית, ולגיבוש הסכמה רחבה באותם נושאים. ובראש ובראשונה, לדעתי, מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון, כולל חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה.

* ביקורת הנובעת מתמיכה באחדות – שואלים אותי, איך מתיישבת תמיכתי בממשלת האחדות עם ההתקפות שלי על נתניהו.

תמיכה בממשלת האחדות היא גם תמיכה בכיבוד ההסכם הקואליציוני. האם תמיכה בממשלת אחדות פירושה להסכין להפרת ההסכם הקואליציוני? האם דרישה לקיום ההסכם הקואליציוני מנוגדת לתמיכה באחדות? וזאת, כאשר אין ספק שאין זו הפרה בשל עניין כלכלי, להיפך – היא בניגוד לאינטרס הכלכלי, אלא רק כדי להכשיר הפרה עוד יותר גדולה של ההסכם הקואליציוני. האם זה סביר, שמי שתומך בממשלת אחדות, לא ימחה על הפרת ההסכם, בשל תמיכתו בממשלת האחדות? נניח שנעבור בשלום, בצורה זו או אחרת, את המשבר הנוכחי, ובעוד שנה נתניהו יודיע על ביטול הרוטציה ויעלה הצעת חוק בכנסת ברוח זו – האם מצופה ממני, כתומך בממשלת האחדות, לא לצאת נגד המעשה, כי אז כביכול אני נגד האחדות? האם מוצדק להפר הסכם קואליציוני?

הביקורת שלי על נתניהו נובעת דווקא מתמיכתי בממשלת אחדות, בדיוק כפי שביקורתי על ההסתה שלו נגד המערכת המשפטית נובעת מתמיכתי באחדות העם ובממלכתיות.

* לא יעשה כן – מתנגדי החוק האוסר התמודדות של נאשם על ראשות הממשלה, טוענים שבאף דמוקרטיה אין הגבלה כזו. עובדתית הם צודקים (איני יודע אם באף דמוקרטיה, לא בדקתי, אבל לבטח ברוב מוחלט של דמוקרטיות אין סעיף כזה).

השאלה היא, האם באותן דמוקרטיות יעלה על הדעת שנאשם בשוחד יכהן כראש ממשלה. האם יעלה בהן על הדעת שנאשם בשוחד לא יסתתר בביתו מבושה, לא יתפטר בעצמו, לא יודח בידי מפלגתו לא יקבל כזו תמיכה וכזה גיבוי בציבור. האם באותן מדינות אין מושג של "לא יעלה הדעת"? של "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ"?

אכן, הצעת החוק בעייתית, אבל המציאות שבה היא עלתה בעייתית יותר. ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שאינה מושחתת, אינה בכך שיִצְרוֹ של מנהיג גבר עליו והוא נהג בשחיתות, אלא בתגובת החברה.

גם הצורך בכך שבית המשפט יקבע קלון שבעטיו מורשע לא יוכל להתמודד בשנים שאחרי ריצוי עונשו הוא בעייתי. הרי בחברה מתוקנת ונורמטיבית, עצם ההרשעה היא הקלון וברור שמי שהורשע יסיים את חייו הפוליטיים, ללא צורך בחוק המחייב אותו לכך. ואילו אצלנו חיים רמון הורשע בעבירת מין ושודרג מיד לתפקיד המשנה לראש הממשלה (שלימים הוא עצמו ישב בכלא בשל פשעים שביצע).

החוק הקיים בעייתי מאוד, כיוון שעל פיו ראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה חלוטה, כלומר רק אם נדחה ערעורו. משמעות הדבר היא, שגם אם ראש הממשלה הורשע בפלילים, והרי מאותו רגע אין לו חזקת חפות, אלא הוא בחזקת אשם אלא אם יוכיח את צדקתו בערעור (להבדיל ממצבו המשפטי עד ההרשעה, שבו הוא בחזקת חף מפשע) הוא יכול לכהן.

אכן הצעת החוק היא בעייתית, אבל המצב המחייב אותו בעייתי יותר. הבעיה שלנו היא אובדן הנורמות; נורמות על פיהן הרף הנדרש מן ההנהגה הוא רף מוסרי, גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי. ולמרבה הצער, היום אפילו הסף הפלילי כבר אינו סף.

* חותרים תחת היסודות – מה עומד מאחורי הפגנות הימין הביביסטי ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון? רצון ליצור דה-לגיטימציה למערכת המשפט הישראלית, לקראת משפטו של נתניהו.

תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מנסה להנדס את התודעה, בקונספירציה חולנית על פיה מערכת המשפט היא יריב פוליטי, היא "אסמול", והיא חלק מכנופיית פשע שתופרת תיקים לצדיק הידוע.

נתניהו ומעריציו חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* סיכוי קלוש – ראש הממשלה ממשיך בהסתה פרועה נגד היועמ"ש. יש להציב על מנדלבליט לפחות אותה שמירה כפי שמסופקת לראש ממשלה בישראל, כיוון שהסיכוי שההסתה לא תוביל לרצח – קלוש.

* אש תחת אש – אין מדינה בעולם שהייתה משלימה עם מצב שבו המדינה השכנה לה מציתה את שדותיה. טרור ההצתות הוא טרור לכל דבר, בדיוק כמו ירי רקטות, בהבדל אחד – זה טרור עם רישיון. למה? כי אנחנו מרשים לאויב להצית את שדותנו. עובדה – הם עושים זאת באין מפריע מאז מרץ 2018.

כאשר הם יורים רקטה, הם יודעים שתבוא תגובה ישראלית; חריפה יותר או חריפה פחות, אבל ישראל תגיב. כאשר הם רוצים לפגע ללא תגובה הם מציתים את השדות.

קו ישר מתוח בין ההכלה וההבלגה הישראלית על טרור ההצתות, לבין חוסר האונים מול הטרור החקלאי שמובילים גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל – היחס המזלזל של הממשלה כלפי החקלאות הישראלית. האויב מבין היטב שהחקלאות היא הביטוי של הכאת השורשים שלנו בארץ ישראל, ולכן הם מתנכלים לה.

חייב לחול שינוי. על ישראל להגיב על מתקפת ההצתות, כפי שהייתה מגיבה אילו כל בלון תבערה היה רקטה. לא פחות. ואפשר גם, בתגובה, להצית את שדותיהם של הפלשתינאים. תמיד נהגנו לומר שאם בצד שלנו לא יישנו בשקט – גם בצד השני לא יישנו בשקט. אז אם איננו יכולים לעבד את אדמתנו בשלווה, גם הם לא יוכלו לעבד את שדותיהם.

בשבוע שעבר ישראל תקפה מנהרת טרור בתגובה לבלון תבערה, וקיוויתי שהנה, מתחולל שינוי, ואף כתבתי בשבח התגובה. מסתבר שטעיתי, ושהממשלה ממשיכה להבליג, כפי שהיא נוהגת כבר שנתיים וחצי.

במקום תגובה של ממש, ישראל סגרה את מעבר כרם שלום. תגובה אנמית וחלשה. חמאס כינה זאת – "תוקפנות". יש לזכור – מעבר כרם שלום הוא מעבר-גבול. איזו מדינה בעולם פותחת מעבר עם מדינת אויב שמפעילה טרור נגד אזרחיה? אין מדינה כזאת. רק אנחנו. גם בימים הקשים ביותר, שבהם נורו מאות רקטות על אזרחי ישראל, המשכנו להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועת עזה, במסגרת מה שתעמולת השקר האנטי ישראלית מכנה "מצור". וכאשר אנו סוגרים את המעבר ליום אחד, אלה שמציתים את שדותינו מכנים זאת "תוקפנות".

המדיניות כלפי טרור ההצתות חייבת להשתנות.

* תגובה ציונית הולמת – שעה ששדות הנגב המערבי עלו באש, הונחה אבן הפינה לשכונה חדשה בקיבוץ סופה בעוטף עזה. יש להכות בטרור העזתי ולהגיב בחריפות על טרור ההצתות, אך אין תגובה חשובה יותר מהתגובה הציונית ההולמת – העמקת שורשינו באדמת המולדת.

הטרור נגד יישובי הנגב המערבי הוא ניסיון לניצול הצלחה, לאחר שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מגוש קטיף. כל מתיישב חדש, כל בית חדש, כל שכונה חדשה והלוואי – יישובים חדשים, הם התרומה הגדולה ביותר לביטחון הלאומי של ישראל.

* וידוי – והרי וידוי. קשה לי להודות, אבל מצאתי משהו משותף לי ולגדעון לוי. שנינו סולדים מן הישראלים שמשחקים אותה מהאו"ם.

כן, אני סולד מישראלים שאינם מסוגלים להזדהות עם האמת הציונית, עם צדקתה של מדינת ישראל, שתמיד מחפשים את האיזון הקדוש, להוכיח שגם אויבינו צודקים, וגם אנחנו רשעים, ובאופן מלאכותי תמיד "מאזנים".

גם גדעון לוי סולד מהם. כך הוא כתב בפשקוויל התורן שלו: "הסימטריה היא משחק השקרים. הוא החל כמובן בראשית ימי הציונות, עם הדבקת סימטריית־שווא בין המהגרים היהודים שבאו לכאן ובין בני הארץ הפלסטינים שכבר ישבו כאן. 100 שנה של א־סימטריה, שמוצגת כסימטריה. הכובש והנכבש, המנשל והמנושל, התוקפן והמתגונן, החזק והחלש, כולם בצבע אחד, קטטת רועים אחת גדולה. כמובן זו תמונת שולל שמשרתת את הציונות ואת ישראל. אין שום סימטריה בין הפלסטינים לישראל, לא בכוחם, לא בזכויותיהם, לא במעמדם ולא בצדקת מאבקם כיום. יצירת סימטריה בין שני הצדדים היא בדיוק כמו יצירת סימטריה בין האנס לנאנסת. שניהם אשמים?"

* גיבורת הספר – אני מצטרף בכל לב להמלצתו החמה של משה גרנות על ספרו של חיים באר "מסע דילוגים". בניגוד לגרנות, איני חושב שהפרטנות באשר לרכישת הספרים ודרך השגתם מייגעת, שהרי זו בדיוק הביבליופיליה – גיבורת הספר.

* ביד הלשון 

בראסו – בפינה הקודמת שהוקדשה למילה מנאייכ, כתבתי שמנאייק הוא כינוי צה"לי לשוטרים הצבאיים, שזה פיתוח של כינויים – מניאקים.

כינוי מוקדם יותר לממ-צדיקים היה בראסו. זאת על שם הפירמה של משחת צחצוח הכפתורים שעיטרו את מדי השוטרים הצבאיים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.8.20

רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

(אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו", אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צדי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם. 

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים.ל עומת זאת, בהתפרעות של ביריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה. 

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן".

יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק.

מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה?

צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה.

מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום.

אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין.

ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן.

תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל הייתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו.

דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה.

עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל.

הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלוויה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי.

הבעיה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם.

סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו אתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה.

במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו.

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופיה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו", "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'.

כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו.

מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים.

מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום' ". גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים הייתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק.

זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה.

נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחוט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף.

ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר.

בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו הייתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החוליה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה.

זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פרסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף".

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אויב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה.

אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה.

במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? יתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו – לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם.

חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד.

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן?

מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל.

את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה.

בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחיה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט.

אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה"… וכד'.

שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי ויתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים.

כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחיה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם.

כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה הייתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי". ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת הייתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא הייתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ.

בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בששה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון

 אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג".

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"