* דרכי הממלכתית – בבחירות אצביע למחנה הממלכתי. זו המפלגה הקרובה אליי ביותר בתפיסותיה, הן המדיניות-ביטחוניות, הן החברתיות-כלכליות, הן המשפטיות ובעיקר כמייצגת הממלכתיות.
המחנה הממלכתי אינו שביל עזים אידיאולוגי צר, אלא אוטוסטרדה רחבה, בדומה למה שהיו בעבר המערך והליכוד. יש בו זרם ניצי שמיטיב לבטא את השקפותיי, יש בו זרם יוני שדעותיו שונות משלי והכיוון המרכזי המשותף שלה בענייני חוץ וביטחון מקובל עליי. יש בו זרם חברתי שהשקפתו החברתית כלכלית מייצגת אותי וזרם ימני שדעותיו שונות משלי, והכיוון המרכזי המשותף בנושאים האלה מקובל עליי. יש בו רצון ונכונות לחולל רפורמות חיוביות במערכת המשפט, כפי שגדעון סער מקדם כשר המשפטים, אך מחויבות בלתי מתפשרת לשמור ולהגן על ישראל כמדינת חוק ועל מערכת משפט עצמאית וטובה. הוא מייצג ממלכתיות, של העדפת הטוב המשותף לכולנו על פני אינטרסים אישיים, כיתתיים, שבטיים ומגזריים צרים וזרים. זו מפלגה ציונית כלבבי.
אני מעריך ומכבד את הנבחרת של המחנה הממלכתי. יש בה אנשים מצוינים שאני בוחר בהם בשמחה, כמו גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, איזנקוט, אלקין, טמנו שטה, מיכאל ביטון, אלון שוסטר, שאשא ביטון ואחרים.
אני מעריך את מנהיגותו של בני גנץ. אני מעריך אותו מאוד כשר ביטחון מוצלח. אילו היו בחירות אישיות לראשות הממשלה, מבין שלושת המועמדים הייתי בוחר בו.
עם זאת, לנוכח התיקו הצפוי, להערכתי, דומני שהממשלה הראויה ביותר תהיה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה יש עתיד, הליכוד והמחנה הממלכתי, שתהיה ממשלת רוטציה בין לפיד לנתניהו (כמובן שלפיד ראשון). אם יש עתיד תדבק בהתנגדותה לממשלת אחדות, נכון יהיה להקים ממשלת אחדות עם רוטציה בין גנץ לנתניהו (כמובן שגנץ ראשון). בכל מקרה, התנאי הראשוני והבסיסי לכל מו"מ על שותפות עם הליכוד, הוא שהכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתמונה. בעדיפות שלישית – ממשלה של גוש השינוי והחרדים בראשות גנץ. להערכתי, הסיכוי שהחרדים ינטשו את גוש נתניהו קלושים, ואם יעשו כן, המחיר שידרשו עלול להיות בלתי נסבל מבחינה ציונית. לכן, העדיפות שלי היא לממשלת אחדות.
אני יודע שהמחנה הממלכתי מתנגד לממשלת אחדות עם הליכוד כל עוד נתניהו עומד בראשו. לצערי, אין אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו. היחידים הקוראים לממשלת אחדות, הם מי שפרשו מהחיים הפוליטיים – בנט ויועז הנדל. אני מקווה שהמנהיגים יירדו מן העצים הגבוהים עליהם טיפסו, ולמען האינטרס הלאומי יתירו את נדריהם.
כמובן שהפתרון הטוב ביותר יהיה פרישה של נתניהו. פרישה כזו תשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך. ברור שכל מנהיג נורמטיבי היה מסיק את המסקנות לפחות אחרי הסיבוב השני. מתוך היכרות עם דרכו של נתניהו ועם אופיו, כנראה שהסיכוי למהלך המתבקש הזה – אפסי.
* שמח לבחור במיכאל ביטון – ח"כ מיכאל ביטון מן המחנה הממלכתי מייצג בעבורי את ישראל היפה. ביטון מגלם באישיותו את סיפורה של ירוחם. אני זוכר את ירוחם כעיירת פיתוח נחשלת. היום היא עיירה מפותחת ומשגשגת, עם מערכות חינוך וחברה מצוינים, צמיחה דמוגרפית מואצת וביקוש רב למגורים במקום.
מיכאל ביטון נולד בירוחם, גדל בירוחם, שירת כקצין בגולני, חזר לירוחם וקידם אותה כפעיל חברתי, כמנהל המתנ"ס וכראש המועצה המקומית. הוא קידם אותה באופן מעורר השראה והתפעלות, לצד שותפים רבים מן היישוב, שידע לגייס, לרתום ולהלהיב. את דרכו זו הביא אתו לפוליטיקה הארצית, לכנסת ולממשלה.
בכנסת היוצאת, בה הוא מכהן כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא היה הלוחם מספר 1 למען מדינת הרווחה ולקידום הנושאים החברתיים. לעתים סברתי שהוא מגזים בפעולות המסכנות את הקואליציה השברירית, אף שתמכתי בעמדות עצמן.
אני מעריך במיוחד את פועלו של ביטון למען החקלאות וההתיישבות. ביטון סירב להשתבץ במשבצת שגורמים מחרחרי שנאה מנסים לשבץ בה את מי שהביוגרפיה שלהם כשל ביטון – בן למשפחה שעלתה ממרוקו ומי שגדל בעיירת פיתוח בפריפריה. בעיני גורמים כמו הקשת המזרחית משמאל ואבישי בן-חיים ושכמותו מימין, הוא "ישראל השניה" ולכן עליו להילחם ב"שבט הלבן הפריבילגי" שהחקלאים הם סמליו. ביטון בחר לא ללכת בדרך השנאה, ההסתה לא טמטמה אותו, וכמנהיג חברתי היה הפעיל המרכזי במאבק הפרלמנטרי הצודק למען החקלאות בישראל.
אני שמח לבחור במפלגה שמיכאל ביטון הוא ממנהיגיה.
* עוד נתגעגע לנתניהו – כאשר אני מעלה בדעתי את הסכנה של ממשלת גוש בן גביר נתניהו, אני כבר מתגעגע לממשלות הקודמות של נתניהו.
בכל ממשלותיו עד כה, הקפיד נתניהו להקים קואליציה עם מבוגר אחראי. פעם הייתה זו הדרך השלישית בראשות קהלני, פעם מפלגת העבודה בראשות ברק, פעם יש עתיד בראשות לפיד והתנועה בראשות לבני, פעם כולנו בראשות כחלון ופעם כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות פרץ ודרך ארץ בראשות הנדל.
נתניהו העדיף תמיד להימנע מהמיקום כסמן השמאלי בממשלתו. תמיד הוא העדיף להיות הציר המרכזי. תמיד הוא רצה שיהיה לו מפלט שקול של "תחזיקו אותי" וגם מי שיוכל לשמש כשעיר לעזאזל לכישלונותיו, במידת הצורך.
אם הוא ינצח הפעם, זו תהיה ממשלה אחרת לגמרי. ממשלה שגורם מרכזי ודומיננטי בה יהיה הכהניסט – גזען, פשיסט, צמא דם ותומך טרור. לצדו סמוטריץ', ימנן פנאט, על הרצף הכהניסטי, ששעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, המפגש שלו עם ביטחון המדינה היה עם השב"כ, ולא בצד של מסכלי הטרור. הוא גאה עד היום בשתיקתו בחקירות. זכות השתיקה נועדה למנוע מאדם להפליל את עצמו. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו. מבחינה משפטית, הוא חף מפשע. מבחינה ציבורית – הוא אשם, ואינו ראוי להיות חלק מן החיים הציבוריים. וכמובן שבגוש הזה יככב האסיר המשוחרר שחזר להיות עבריין מורשע, סדרתי, אריה דרעי.
המשימה הראשית של ממשלת הפיגולים הזאת תהיה להחריב את מדינת החוק ולמוטט את מערכת המשפט, באמצעות חוקי מגה שחיתות שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.
ניצחון גוש בן גביר, חלילה, הוא סכנה ממשית למדינת ישראל.
* לא מספיק ביביסט – חלק מהביביסטים מצביעים לכהניסט, כי הם אינם סומכים על ביבי שהוא מספיק ביביסט.
* מלחמת חורמה בתועבה הכהניסטית – 140 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 140 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.
אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.
כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח", "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר". מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.
זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.
ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 140 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם.
הכהניסט מספר לכם על "חסינות ללוחמים". הכוונה שלו היא לא לשפוט חיילים שיאנסו וירצחו וישדדו ערבים, שירצחו שבויים, כי יש להם "חסינות". הכוונה שלו היא לעודד פשעי מלחמה. הכהניסט מספר לכם על "שינוי הוראות הפתיחה באש". הוא רוצה הוראות פתיחה באש לצורך מבצעי "גבורה" פחדניים ושפלים נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור אזריה.
ככל שיהיה לכהניסט יותר כוח, כך הוא ימיט על עם ישראל אסונות כבדים יותר. נתניהו יודע זאת, אבל מטעמי אינטרס אישי הוא טיפח את גידול הפרא, השקה אותו ודישן אותו ועוד מעט הגולם יקום על יוצרו.
הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס. מלחמת חורמה לציונות בתועבה הכהניסטית!
* פתרון כזב שהוליד פתרון כזב – בניסיון להבין את התופעה המאיימת של הנחשול הכהניסטי שלפתע סוחף המונים רבים כל כך, נשמעת אמירה לפיה זו תוצאה ישירה של אקיבוש, ההתנחלות וכו', ליבוביץ' הנביא ניבא וצדק וכו' וכו' וכו'.
אני מציע הסבר הפוך. החל משנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים חל סחף בציבור הישראלי, של עליית עמדות השמאל היוני הקיצוני. תפיסות שעד אז היו בשולי השוליים, כמו הכרה באש"ף ואפילו חלוקת ירושלים, הלכו וצברו תאוצה. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, הייתה המאיץ של המהלך, שהביא בסופו של דבר לאוסלו, להצעות השלום של ברק ואולמרט ולהתנתקות.
אילו הסכם אוסלו הצליח, כלומר לא רק הצד הישראלי שלו בוצע ונמסרו השטחים לידי הרש"פ, אלא גם הצד הפלשתינאי – הפסקת המאבק המזוין והטרור היה מבוצע; אילו בעקבות ההתנתקות הייתה קמה ברצועת עזה "סינגפור של המזרח התיכון" ולא מדינת טרור המשגרת רקטות לעבר האוכלוסיה האזרחית בכל רחבי המדינה – סביר להניח שרוב העם היה הולך אחרי הדרך הזאת, תומך בה ומאמין בה.
אולם התוצאות של הנסיגות היו הפוכות ב-180 מעלות מהציפיות של מחולליהן. הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, שאימצו באופן מוחלט את ההשקפה היונית הקיצונית ביותר, של מסירת כל "השטחים" לפלשתינאים (עם "חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביהודה, שומרון ועזה ובירתה ירושלים, נדחו בבוז ובדם ואש ותמרון עשן בידי האויב, שהמשיך להעלות על ראש שמחתו את "זכות" ה"שיבה", כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים, עד שתהפוך גם היא למדינה פלשתינאית נוספת.
כל אלה הביאו לתחושה שהמלחמה היא מלחמת נצח עם אויב שלעולם לא ישלים עם קיומנו. באווירה כזו, המלובה בטרור יומיומי נגד ישראל, ואליו נוספו הפרעות של ערביי ישראל במבצע "שומר החומות" – קל לדמגוגים קיצוניים ומטיפי שנאה ורעל, כמו החיה הכהניסטית, לסחוף המונים אחרי פתרונות הכזב שלהם.
* תשובה אומללה – בני גנץ יצא נגד חזיון התעתועים המזעזע, על פיו סמוטריץ' יהיה, חלילה, שר הביטחון והכהניסט יהיה, חלילה, השר לביטחון פנים. הוא אמר שעכשיו הוא יצא משעות של הערכת מצב. השניים הללו אפילו לא מכירים את המושגים שנדונו שם.
זו תשובה אומללה, שמחמיצה את עומק הסכנה וחומרתה. נכון, הם אינם מכירים את המושגים, אך הם יוכלו ללמוד אותם. שר ביטחון שלא בא מהמיליה הביטחוני, זקוק לזמן ללמוד את המושגים ואת המאטריה, אולם לאחר שהוא השתלט עליה, הוא יכול להצליח בתפקידו לא פחות משר שבא מצמרת צה"ל. לעתים יש לו אפילו עדיפות, כיוון שאינו מקובע בדוגמות הצה"ליות.
הבעיה עם סמוטריץ' והכהניסט היא שהם שני פירומנים קיצונים, שערכי צה"ל וערכי מדינת ישראל זרים להם, הם חסרי אחריות וקלי דעת ועלולים להמיט אסון על מדינת ישראל.
* ליד קברו המשוקץ – לקראת הבחירות ערך "ישראל היום" ראיון מפנק עם אשתו של בן גביר. כחלק מתחפושת ה"תאקיה" של הכהניסט, היא לא סיפרה שאת הצעת הנישואין היא קיבלה מהכהניסט ליד קברו המשוקץ של המחבל, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש.
* מתנה לבן גביר – המחבל בן העוולה שביצע את הרצח הנתעב בקריית ארבע לא ירה לעבר ביתו של הכהניסט. אך עוצמה כהניסטית מיהרה להפיץ את הבדותה שהירי היה לעברו. יתכן שאותו מחבל העניק לכהניסט במתנה עוד מנדט.
כבר קראתי איזה נמושה שכתב שבשל הפיגוע הזה הוא יתמוך בכהניסט.
* אם למישהו היה ספק – אם למישהו היה ספק בכך שחד"ש-תע"ל פסולי חיתון, הח"כים עאדיה תומא סלימן ועופר כסיף הסירו את הספק, בהודעות התמיכה הנלהבות שלהם בכנופיית הטרור "גוב האריות" ובהשתלחות שלהם בצה"ל.
מותר לחלוק על מדיניות הממשלה ולהתנגד לפעילות זו או אחרת של צה"ל ולבקר אותה. אך כאן אין המדובר במחלוקת פנימית מה הדרך הנכונה לפעול לנוכח הטרור, גם לא קריאה לפייסנות ישראלית כלפי הטרור, אלא בהזדהות מוחלטת עם האויב, עם הטרור. ברור שהישענות על האויב היא בלתי נסבלת. יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית, שהמנדט שלה הוא לקדם את מדינת ישראל והאינטרסים שלה, למפלגה השוללת את קיומה של ישראל ועוינת את האינטרסים שלה. אם תקום ממשלת פיגולים כזו, היא תתפורר מיד.
אני מאמין להצהרותיו של לפיד שלא יקים עמם קואליציה, אולם הוא אינו מתחייב לא להקים קואליציה הנשענת עליהם מבחוץ. הישענות מבחוץ מסוכנת יותר מחברות בקואליציה, כיוון שהתלות בהם היא אותה תלות, אך אין הם נושאים בכל אחריות, ולכן הם ינהלו מו"מ סחטני על כל הצבעה, ויש עשרות הצבעות בשבוע.
המחנה הממלכתי מכריז שלא ייתן יד לממשלה שתישען על תמיכת חד"ש-תע"ל ולכן זה לא יקרה. נכון, שבעבר גנץ היה מוכן לכך, אך אני משוכנע שהוא התפכח. אולם אם הוא ינסה, באותו רגע המחנה הממלכתי יתפרק, כיוון שתקווה חדשה, בראשות סער, מתן כהנא ואולי גם חברים אחרים יפרשו.
אין לקבל את המוסכמה שהממשלות היחידות שניתן להקים הן ממשלה עם הכהניסטים ועוזריהם וממשלה עם נציגי האויב. יש לקדם ממשלת אחדות לאומית, ללא הקצוות הרעילים.
* מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – רוגל אלפר תומך בהתלהבות בדבריה של תומא סלימן. גם הוא בצד של המחבלים. גם הוא תומך בטרור. גם הוא רואה במחבלים לוחמי חירות שמנהלים מלחמה צודקת נגד מדינת האפרטהייד ואקיבוש הפשיסטית שהוא כה מתעב.
את הפשקוויל שלו הוא מיקד במרב מיכאלי, והתגולל בה על כך שגינתה את תומא סלימן ושיבחה את צה"ל ואת הפעולה. המסקנה שלו היא שאין הבדל בין מרב מיכאלי לבן גביר. ואם יש הבדל סגנוני, הוא לטובתו של בן גביר: הוא אומר בגלוי את מה שהוא חושב, והיא עוטפת זאת במילים מטעות ואומרת "רבין". אבל שניהם קוראים להתנגדות טרור, שניהם מכחישי אקיבוש, שניהם מתנגדים לממשלה עם המשותפת. לפחות הייתה לו הברקה על חשבון מיכאלי – הוא אמר שהיא בעד מוות למחבלים ולמחבלות.
ברור שמבחינת אויבינו המרים, עמם אלפר מזדהה כל כך, אין הבדל בין בן גביר למיכאלי. אך האמת היא שמבחינתם אין הבדל בין השנים לבין אלפר. כאשר הם משגרים רקטות לתל-אביב, הן מכוונות גם לפגיעה באלפר. אלפר יודע זאת, כמובן. בתקופת "אינתיפאדת הסכינים" הוא פרסם מכתב גלוי מראש לפלשתינאי שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את המעשה ורק תוהה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת, כי הרי הוא, אלפר, שייך לעם הכובשים.
מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר? שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ואת רעיונותיו ברצינות. אלפר סתם פקה-פקה.
* בוגדים – חייל צה"ל, פעיל שמאל רדיקלי בחופשה, יידה אבנים בחיילי צה"ל בהר חברון.
הנ"ל בוגד. הוא ותמונת הראי שלו מימין שתקף את מג"ד 202 הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה.
* הפגישה שהייתה או לא הייתה – טרם קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו "ביבי: סיפור חיי", למעט הפרק הראשון, שפורסם ב"ידיעות אחרונות".
במאמר ביקורת על הספר מאת אנשיל פפר, ב"הארץ ספרים", מסופר הסיפור הבא. "הביקור הראשון של בנימן נתניהו בבית אגיון, המבנה שבפינת רחוב בלפור בירושלים שלימים יהיה כה מזוהה עמו, היה 22 שנה לפני שהפך לדייר הרשמי בבית. נתניהו בן ה-24 הגיע לשם בערב קיצי יחד עם אביו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, לפגישה פרטית עם ראש הממשלה יצחק רבין, שאורגנה בעזרת בתו דליה, שאותה הכיר נתניהו הצעיר בתקופה שבה שירתה כפקידה בסיירת מטכ"ל. השניים ביקשו לשכנע את רבין שלא יתקפל בפני הלחץ של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר להסיג את כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן מהקווים שתפסה ישראל בתום מלחמת יום כיפור. אף שהאזין להם בעניין, רבין נענה בסופו של דבר להצעתו של קיסינג'ר".
גם פפר, בביקורתו, לא הבחין או אינו מודע לעובדה, שאת המו"מ בין ישראל למצרים ולסוריה על הסדרי הפרדת כוחות לאחר מלחמת יום הכיפור, לא רבין ניהל אלא גולדה מאיר. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם בינואר 1974, שבועיים וחצי לאחר הבחירות לכנסת השמינית, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה. רבין היה אז ח"כ צעיר וחדש. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם במאי 1974, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה, לאחר התפטרותה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט (שזיכו אותה מאחריות למחדל, אך היא לקחה על עצמה באצילות את האחריות המיניסטריאלית). רבין היה אז שר העבודה. הוא הושבע לראשות הממשלה ביוני 1974, שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם.
עוד אקרא את ספרו של נתניהו. מעניין כמה סיפורים כאלה אזהה וכמה יחמקו מעיניי.
* חיים בשאננות – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר ביקורת מפרגן ביותר על ספרה של אורה אחימאיר "בסלון של ברטה". הספר הוא רומן היסטורי ביוגרפי, המספר את סיפורה של ברטה צוקרקנדל, גיבורת תרבות וינאית, דמות מרכזית באליטה התרבותית הווינאית, וכמו רבים באליטה הזו, היא הייתה יהודיה. יהודיה שהיהדות וענייני העם היהודי היו שוליים מאוד בחייה, כבחיי רבים מחבריה היהודים בני האליטה הווינאית, וכשהרצל הקים את התנועה הציונית, היא ראתה בכך בגידה במולדת האוסטרית (הרצל נולד בהונגריה שהייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית).
העילית היהודית בווינה ראתה עצמה כאוסטרית לכל דבר, הייתה מודעת לאנטישמיות הרוחשת סביבה, אך ראתה בה תופעה שניתן להכיל אותה ולחיות לצדה. עד שב-1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה הנאצית והתקבל בידי האוסטרים בהתלהבות והערצה כגיבור לאומי וכמשחרר. ברטה הפכה לפליטה שנדדה לצרפת ומשם למרוקו ולאלג'יריה ומתה ב-1945 בגיל 82.
כך מסיים יוסי ביילין את מאמרו: "כדאי מאוד לתרגמו לאנגלית. יש אנשים החיים בשאננות מעבר לאוקיינוס, וסיפורם של יהודי וינה עשוי לעניין אותם". האמירה הציונית הזאת של ביילין, נאמרה באנדרסטיימנט, אך המסר שלה ברור – יהודי ארה"ב, מקומכם בישראל, המדינה היהודית.
יוסי ביילין הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף שלי, אך הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. גם השקפתו היונית הקיצונית, אינה נובעת מהחזון "אימג'ן" הג'ון לנוני, משמאלנות "פרוגרסיבית" או מקוסמופוליטיות, אלא מדאגה לכך שישראל תהיה מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. אמנם הפתרונות שהוא מציע גרועים ומסוכנים, והוא לא התפכח מהם גם אחרי שנוסו, והוא היה המנוע שלהם, ונחלו כישלון עקוב בדם, אך יש הבדל עצום, בעבורי, בין מחלוקת אתו על הדרך להגשים את החזון הציוני למחלוקת עם זהבה גלאון או מוסי רז, שאיני מוצא מצע משותף למחלוקת עמם.
יוסי ביילין אינו רק אוסלו ויוזמת ז'נבה, אלא, לא פחות מכך, מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בדור האחרון, שהוא יזם והקים אותו.
* תורנות אחרונה – בגיל שישים, חברי אורטל מקבלים פטור מתורנות חדר אוכל בסעודת ליל שבת ("שישי ערב") ומתורנות בבראנץ' של שבת בבוקר. בליל שבת האחרון הייתה התורנות האחרונה שלי, אחרי כמעט 39 שנים. מחצית התקופה עשיתי תורנויות חליבה ומחציתה – חדר אוכל.
האמת היא שאף פעם לא ראיתי בתורנות עונש או סבל מיוחד, אבל אני שמח לפרוש. יש בכך מעין הכרת תודה של הקהילה לוותיקיה.
וכעת יש לי עוד חמש שנים של תורנויות חול.
* חוה פנחס כהן – שמעתי בצער על מותה, בגיל 67, של המשוררת חוה פנחס כהן, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. חוה הייתה משוררת מצוינת, מקורית מאוד, יצירתית מאוד. היא הייתה משוררת דתיה, ששירתה ייצרית, פתוחה ונועזת וכביכול חילונית מאוד, אך בה בעת נטועה עמוק בתרבות היהודית, בארון הספרים היהודי, באמונה ובדתיות. והשניות הזאת, המורכבות הזאת, היא שעושה את שירתה למעניינת וטובה כל כך.
הכרתי את חוה בשנות התשעים, באמצעות חברה משותפת שהכירה בינינו ואמרה שאנו חולקים השקפת עולם פוליטית ותרבותית דומה. חוה הייתה דמות משמעותית בעולם ההתחדשות היהודית, לימדה בבית המדרש "אלול" ובמכון הרטמן, ערכה את כתב העת "דימוי". נפגשנו באירועים של ההתחדשות היהודית, הזמנתי אותה להרצות בבית המדרש "חברותא" שהובלתי בגולן. תמיד היה מרתק לפגוש בה ולשמוע את דבריה, שתמיד היו מקוריים, לעתים מפתיעים, תמיד מעוררי מחשבה.
חוה זכתה השנה בפרס אשת הנשיא. בשבת היא הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון
גוב האריות – מושג בחדשות: גוב האריות, שמה של כנופיית טרור בקסבה של שכם, שביצעה עשרות פיגועים ירי, והנהגתה חוסלה בידי כוחות צה"ל, ימ"ם והשב"כ.
מקור המושג הוא ספר דניאל, שם מסופר על דניאל, שהושלך לגוב האריות כגזר דין מוות על כך שהתפלל לאלוהי ישראל; פעולה אסורה בממלכות פרס ומדי. מלאך ה' סוגר את פי האריות ודניאל יוצא בריא ושלם. המלך דריווש מכיר בזכות הנס בה' אלוהי ישראל.
גוב האריות הוא מתחם של אריות, שאליו הושלכו בני אדם אל מותם באכזריות נוראה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 