צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.3.21

* משל האוניה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.

נתניהו כמוהו כאוניה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס.

ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאויב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.

פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים'. חלאס, נגמר הסיפור הזה". לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעיה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת".

ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות אתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעיה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף הייתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.

האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים, הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל.

אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?

טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב.

ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.

אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.

אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.

בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים.

אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה הייתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?

הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח.

אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינם יכולים להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני; הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).

נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה,  מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.

אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת – יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?

להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות…. היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו… שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה".

יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצדו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו.  

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד הייתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל  נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם?

האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם הייתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים אתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו. אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השניה שהייתה מקבלת את קולי הייתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ.

 אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלת האחדות וכחול לבן הייתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא יכול היה לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין הייתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.

ומי ותיק חברי הכנסת היום? ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.

בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכל 18 שנים ו-8 חודשים.

נתניהו פרש לאחת הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכל כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.

גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.

גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.

לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.

ספק אם אי פעם ישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.

הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגוויה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגוויה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו.

אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה. דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.

אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר. ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

          * ביד הלשון

אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?

אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט').

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.3.21

* עצם בגרון – הטענה שהגענו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, פשוט אינה נכונה. יש מוצא. והוא פשוט מאוד, הגיוני מאוד, ממש מתבקש. בארבעה סיבובי בחירות נתניהו לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה. הדבר היחיד שהוא הצליח הוא למנוע רוב לממשלה חלופית. וכך אנו תקועים סיבוב רביעי ללא פתרון. כל מה שנדרש הוא ממש פשוט. שאבן הנגף בפני יציבות שלטונית, בפני הקמת ממשלה ובפני ממשלה בראשות הליכוד ירפה, ישמוט, ישחרר, יזוז הצדה.

הרי ברור שכל אחד אחר במקומו (אני חושב שאפילו פרס!) היה נוהג כך, מתוך אחריות לאומית, מתוך רגש פטריוטי, וגם מתוך אחריות למפלגתו. זה פתרון כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, שאין לו שום סיכוי, בשל אישיותו של נתניהו. נתניהו, בשלטונו הממושך ובאגוצנטריות הנרקיסיסטית שלו, באמת מאמין שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, ולכן גורלם חייב להיות קשור בגורלו. ולכן הוא לופת את קרנות השלטון ואינו מרפה. מצדו, נלך לסיבוב חמישי, שישי ועשירי. עד שנקבל שכל ונבחר בו.

פתרון אחר הוא שהליכוד יאמר לו יפה תודה ושלום, סור מדרכנו. הרי ברגע שנתניהו יפנה את מקומו, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיוכל בתוך 24 שעות להקים ממשלה רחבה מאוד, וכמובן בלי הכהניסטים ועוזריהם. הסיכוי שחברי הליכוד יאזרו אומץ לעשות כן זהה כמעט לסיכוי שנתניהו עצמו ישחרר.

וכך נתניהו תקוע לנו כמו עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

לכן, אין מנוס מפתרונות מחוץ לקופסה, כמו הקמת ממשלת שינוי יצירתית, למשל בראשות גנץ / בנט / סער, כך שגם מפלגה חרדית תוכל להצטרף ואולי גם ליברמן ישתכנע שזו לא טריפה. אני כמובן מעדיף ממשלה כזו בראשות סער. ואולי בסיטואציה שאין חלופה של ממשלת נתניהו, בנט יסיר את ההתנגדות ללפיד ויחזור לעמדתו המקורית שהוא אינו מחרים אף אחד. ואולי ניתן להקים באופן יצירתי ממשלת אחדות עוקפת נתניהו.

ואפשר גם לחוקק את החוקים המתבקשים שיאסרו על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן כראש הממשלה והגבלת אורך כהונת רוה"מ לשתי קדנציות. אמנם קיוויתי שהחוקים הללו יעברו אחרי שנתניהו ילך, כדי שלא תהיה ולו מראית עין של חקיקה פרסונלית, אבל יתכן שאין ברירה.

* איך אפשר לצאת מהפלונטר? – משמעות תוצאות הבחירות היא שאין לגוש התומך בנתניהו רוב לקואליציה ואין למתנגדי נתניהו רוב לקואליציה. יש למתנגדי נתניהו רוב לגוש חוסם, אך כדי להקים קואליציה יש צורך בבסיס רעיוני משותף; ביכולת להגיע להסכמות על מה כן, לא רק על מה לא. ואין יכולת כזו.

במצב של תיקו, יש שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות רוטציונית או סיבוב חמישי. מה הבעיה בסיבוב חמישי כולנו יודעים, ואוסיף בעיה נוספת החמורה מכולם: מניסיון ארבעת הסיבובים סביר להניח שגם אחרי הסיבוב החמישי הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב שישי. עד מתי?

הבעיה בממשלת אחדות רוטציונית היא שניסינו את זה, אני תמכתי בכך מאוד ופעלתי לכך, ואיך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

מה עושים? מן הראוי שיש עתיד, כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה, ואולי גם ישראל ביתנו אם תסיר את הווטו על החרדים, יתאגדו לבלוק בראשות בני גנץ וילכו לממשלת אחדות רוטציונית עם גוש הליכוד והחרדים ללא הכהניסטים, בתנאי שבני גנץ יהיה הראשון.

למה בני גנץ? הרי הרשימה הגדולה בגוש הזה היא יש עתיד. אבל ימינה אינה מסכימה לשבת תחת לפיד. כחול לבן היא הרשימה השניה בגודלה בגוש ואף מפלגה אינה פוסלת ישיבה תחת גנץ.

למה ראשונים ברוטציה? זה ברור. כי האופציה השניה נוסתה וראינו מה קרה. אם נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שלא תהיה רוטציה. אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שתהיה רוטציה.

בשנתיים הראשונות, שבהן גנץ יהיה ראש הממשלה, יתנהל משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ בתום השנתיים. אם הוא יורשע, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיעמוד בראש הממשלה אחרי הרוטציה.

* בזכות תקווה חדשה – התוצאה של תקווה חדשה בבחירות מאכזבת ומתסכלת, אבל בזכות תקווה חדשה אין רוב לנתניהו.

* מעוז של תקווה – עד כמה שהצלחתי לברר, באורטל קיבלה תקווה חדשה את אחוז התמיכה הגבוה ביותר בארץ (13.6%) אחרי זרזיר (למעלה מ-15%).

* הישראלי המכוער – במשך חודשים הפך התועמלן הבריון ברדוגו את השעה היומית עליה השתלט בתחנה הצבאית לשעת הסתה ממוקדת נגד גדעון סער. עכשיו, בניסיון להציל את משלחו, הוא פרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו "קרא" לנתניהו לפתוח את לבו להחזרת גדעון סער "הביתה". איש צבוע.

* מי יאמין לו? – נתניהו הציע לסער הצעה שאי אפשר לסרב לה – סער יצטרף לממשלה וכעבור שנה נתניהו יפרוש.

נעזוב אידיאולוגיה, נעזוב עמדה עקרונית, נעזוב הכל. רק ברמה הפרקטית. נתניהו מבטיח שיפרוש בעוד שנה? והוא חושב שמישהו עוד יאמין לו שהוא יכבד את ההתחייבות?

כמובן שסער דחה על הסף את ההצעה באמירה: "ודרעי יהיה ערב".

* דרך ארץ קדמה לשררה – כיוון שתקווה חדשה קיבלה רק 6 מנדטים, רק חבר אחד מדרך ארץ נכנס לכנסת – יועז הנדל. צביקה האוזר, מועמד מס' 8, נשאר, לצערי הרב, בחוץ.

נתניהו הציע ליועז הנדל, תמורת עריקה לתמיכה בממשלתו, שני שרים – הוא וצביקה האוזר. כמובן שיועז דחה את ההצעה על הסף.

אגב, לפני הקמת ממשלת האחדות ואף לאורך שנת קיומה, נציגי נתניהו + איילת שקד הפעילו לחץ אדיר על יועז וצביקה לחבור לממשלתו עם הצעות מרחיקות לכת של תיקים בכירים לשניהם. הפעם הוא מציע שני תפקידי שר על ח"כ אחד. כפי שדרך ארץ עמדה בפני הלחצים והפיתויים אז (והצעות דומות הוצעו לה אז אם תתמוך בממשלת גנץ + המשותפת) כך היא עומדת בהם היום ובעתיד. דרך ארץ קדמה לשררה.

* ציר הרשע – ציר הרשע שנתניהו מנסה להקים – ממשלה שמצדה האחד האחים המוסלמים (רע"ם), תנועת האחות של חמאס, ומצדה השני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

* אין להם דרך – כל הביביסטים שאומרים אמן אחרי החיזור הנמרץ של נתניהו אחרי האחים המוסלמים, בתקווה שיצילו את שלטונו, היו מכנים מעשה כזה של כל מנהיג אחר – בגידה. הם מוכיחים שאין להם אידיאולוגיה, אין להם השקפת עולם, אין להם דרך. יש להם אך ורק פולחן אישיות. ברור לי איפה הם היו עומדים אילו הצליח נתניהו במזימתו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* משפט המפתח – אין זה מן הנמנע, שבדיעבד יתברר, שהמשפט המשמעותי במסמך הכניעה בטקס המשפיל של בנט לפני הבחירות, הוא דווקא הזניח; זה שנכתב כדי לצאת ידי חובה – ההתחייבות לא להקים ממשלה בתמיכת האחים המוסלמים (רע"ם).

* רע"ם ביום בהיר – אם רע"ם תכריז באופן רשמי ובלי התחכמויות, שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את טענת "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

תזכורת לכל המפנטזים – כאשר הובאו הסכמי השלום לאישור הכנסת, רע"ם הצביעה נגדם. למה? כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל, מדינה שהיא שוללת את זכות קיומה.

* באיזה צד של הרקטה – לאלה שמנסים לבנות ממשלה חלופית שמסתמכת על הרשימה המשותפת ו/או רע"ם יש שני טיעונים מרכזיים. א. גם נתניהו מנסה להקים ממשלה עם רע"ם. אם הוא כן, למה אנחנו לא? ב. לא מדובר בכך שיהיו בממשלה אלא רק שיתמכו בה מבחוץ.

לגבי הטיעון הראשון: זה לא הדבר הראשון ולא היחיד שנתניהו עושה והוא פסול בעינינו. הוא לא האורים והתומים שלנו, איננו נושאים אליו את עינינו. לא בנושא הזה ולא בנושאים אחרים. עלינו להבחין בין טוב ורע על פי ערכינו ולא על פי האישור מנתניהו.

לגבי הטיעון השני: אם הייתה ממשלת 61 בלעדיהם והם היו תומכים בה מבחוץ, שיתמכו. אבל ממשלת מיעוט שנשענת עליהם, גרועה בעיניי יותר ממשלה שהם חברים בה, כיוון שכאשר תלויים בהם מבחוץ – התלות בהם היא אותה תלות, אבל אין להם שום אחריות. פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה. זאת ממשלה תחת סחיטה מתמדת, של מפלגה אנטי ישראלית.

כל הפנטזיה הזאת של "גוש אנטי ביבי" מימינה ועד המשותפת, שיתלכד לממשלת שינוי, חסרת שחר. כדי להקים גוש חוסם, די בכך שהמכנה המשותף הוא התנגדות למישהו או למשהו. כדי להקים ממשלה, צריך מכנה משותף חיובי, קונסטרוקטיבי. איזה מכנה משותף יש בין סער ובנט לבין עופר כסיף, איימן עודה ומנסור עבאס? אין מכנה כזה. סער ובנט לא יתנו לכך יד, כך שכל הרעיונות הללו הם רעיונות סרק. אבל אין גם שום מכנה משותף חיובי בין לפיד וגנץ לבינם, גם אם הם לא שוללים עקרונית את הרעיון. גם אילו יכלו להקים ממשלה כזו, היא לא הייתה יכולה לתפקד, בשל ניגוד עניינים מובנה, על הבסיס. הסכמה עם היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, זה המינימום שבמינימום שבמינימום להתחיל לחפש מכנה משותף. כאשר רקטה נורית מרצועת עזה לשדרות – באיזה צד של הרקטה נמצאים עופר כסיף, עודה ועבאס? שאלה רטורית. אז איך הם יכולים לשבת בממשלה או בקואליציה ישראלית?

* מאיימים על סמוטריץ' – אני כבר קורא ברשתות את הביביסטים מאיימים על סמוטריץ', שבזכותם נכנס לכנסת, שאם הוא יסכל את הקמת הממשלה עם האחים המוסלמים, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

* מאתרגים את נתניהו – אם נתניהו יקים ממשלה עם האחים המוסלמים, הוא יקבל רהביליטציה מצד חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל. סנונית ראשונה של האיתרוג הזה היא קרולינה לנדסמן, מהבולטים בדבוקת שוקן. "גו גו, עבאס" הוא כותרת מאמרה, שבו היא מציגה את החיזור של נתניהו אחרי רע"ם כאירוע היסטורי מהפכני, הדומה להכרה של רבין באש"ף. היא מציעה "לא להיות קטנוניים" –  מילה מכובסת לאיתרוג, ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. היא נפעמת מדוברים בולטים של הימין (ריקלין, ברדוגו, קרולין גליק, צחי הנגבי ודוד ביטן) שביטאו תמיכה במהלך ורואה בכך כמעט התגשמות חזון אחרית הימים. היא קוראת לשמאל להתעלות מעל היצר להצביע על הצביעות והמוסר הכפול הכרוך במהלך, כדי לא להחמיץ מה שהיא מגדירה "מהפכה הפוליטית" שאותה היא משווה, לא פחות, לביטול מוסד העבדות. היא נפעמת מהתמיכה של מעריצי נתניהו במהלך, ולועגת לילדותיות הפוליטית של מי שבזים לתופעה. "מנהיג נמדד ביכולתו להוביל שינויים, גם אם קשים לעיכול, החיוניים לחברה ולמדינה. הנכונות של תומכי נתניהו ללכת אחריו גם כאשר הוא מוביל אותם בדרך שממנה הם פחדו או נרתעו מללכת בה עד כה, מעידה על האמון המלא שלהם בו".

קרולינה קוראת לאתרג את נתניהו ולשים בצד את כל הסיבות להתנגדות לו, אם ילך לצעד הזה, כיוון ש"ריסוק תקרת הדה-לגיטימציה של הייצוג הערבי בממשלה חשוב יותר מכל תהליך אחר שמתרחש לנגד עינינו". זה יהיה התיקון הגדול לחוק הלאום, היא כותבת.

היא קוראת למה שמכונה "מחנה השלום" לגלות יושר "ולהעמיד את החשיבות של שותפות ערבית בכוח הפוליטי מעל האינטרסים המעמדיים של המחנה". בעיניה, העובדה שבממשלה כזו יישבו גם כהניסטים וגם האחים המוסלמים (כן, היא לא מכבסת את המושג) היא בעלת חשיבות מיוחדת בעיניה, כי מה יותר מקדם את השלום ממחזה כזה. ולכן "יש להוריד את הכובע" בפני המהלך.

הצעתה הקונקרטית של לנדסמן, היא שהרשימה המשותפת, מרצ והעבודה "ישקלו באופן רציני אם לתמוך בממשלה כזאת, לפחות מבחוץ".

אני בטוח שנתניהו קרא את המאמר בעניין רב.

* אתרוג כפול – לא רק את נתניהו קרולינה לנדסמן מאתרגת, אם הוא יכניס רשימה ערבית לממשלתו, אלא גם את מחמוד עבאס ההומופוב ומפלגתו ההומופובית. מה שאסור לאבי מעוז מותר לעבאס, כי הוא ערבי. זה סוג של גזענות מתנשאת, המסירה אחריות מערבי כאילו מדובר בילד קטן, ולכן סולחים לו על הכל.

* צעד מבורך וצעד בלתי לגיטימי – נתניהו עשה בשנה האחרונה שני מהלכים בנושא ערביי ישראל. האחד הוא מסע בחירות של הליכוד בקרב האוכלוסיה הערבית וקריאה להם להצביע בעבורו. השני הוא החיזור הנמרץ אחרי האחים המוסלמים. הראשון הוא מבורך ורצוי. נכון שכל המפלגות הישראליות תפנינה לציבור הערבי. נכון היה גם אילו שריינו נציגים ערבים במקום ריאלי. זאת הדרך לשילוב. ונתניהו ראוי לשבח על כך שעשה כן, והעביר לציבור שלו מסר של לגיטימיות לקול הערבי ולאזרחות השווה של ערביי ישראל. השני הוא חמור ביותר. לגיטימציה לאחים המוסלמים ששוללים את קיומה של מדינה יהודית היא חציית הקווים האדומים. השלטון אינו מטרה המקדשת את כל האמצעים.

* חוק מגה-שחיתות – לא אחת אני שומע התבטאויות כמו "לא ניתן ידינו לחוק הצרפתי, כחוק פרסונלי רטרואקטיבי למען נתניהו". מאמירה כזו משתמע שאם החוק לא יהיה רטרואקטיבי ופרסונלי הוא יהיה כשר. אני מתנגד בתוקף לחוק הזה ללא כל קשר לנתניהו. נניח שהחוק ינוסח כך שהוא יכנס לתוקף עשר שנים אחרי תום שלטונו של נתניהו. גם אז הוא יהיה פסול באותה מידה. זהו חוק מגה-שחיתות.

למה חוק מגה-שחיתות ולא סתם חוק מושחת? כיוון שהוא חוק שהופך את השחיתות להליך לגיטימי, כאשר המושחת הוא ראש המדינה, דווקא האיש שצריך לתת דוגמה אישית לציבור; דוגמה של כיבוד החוק, של טוהר מידות וניקיון כפיים. במקום להציב בפני מנהיגי המדינה רף מוסרי הרבה יותר גבוה מכיבוד החוק, מנמיכים בפניו באופן מוחלט את הסף שנדרש מאחרון האזרחים – לשמור על החוק.

יש תפיסה המרדדת את הדמוקרטיה לשיטה לבחירת המנהיג ותו לא. אם המנהיג נבחר, הוא מגלם את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם וכל מה שהוא עושה הוא רצון העם. ומי שחולק עליו, חותר תחת רצון העם. ואם השליט חטא, פשע, עבר על החוק – זה רצון העם. עובדה – הוא נבחר. המנהיג הוא החוק ולכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. זאת הארדואנוקרטיה. החוק הצרפתי אינו זהה לתפיסה הזאת, אבל זה הכיוון שלו. כל עוד האיש הוא המנהיג, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה והחוק או המוּסָר אינם מהווים מגבלה בפניו. המגבלה היחידה היא אם לא יבחר. כי אז הוא כבר לא יגלם את רצון העם.

דמוקרטיה אינה רק בחירת ההנהגה, יש בה מרכיבים רבים נוספים, חשובים לא פחות. אחד מהם הוא מדינת חוק. מדינת חוק פירושה, שהממשלה וכל מוסדות המדינה וכל מנהיגי המדינה כפופים לחוק. ואין מדינת החוק בלי שוויון בפני החוק. וכאשר מעמידים את המנהיג מעל החוק, חותרים תחת השוויון בפני החוק, חותרים תחת מדינת החוק, חותרים תחת הדמוקרטיה.

צרפת היא דמוקרטיה, אבל היא דמוקרטיה פגומה. מה הפגם שבה? החוק הצרפתי.

אבל בצרפת חוק מגה-שחיתות הזה מאוזן במידה מסוימת בהגבלת קדנציות. המחשבה על ראש ממשלה או נשיא שאינו מוגבל בקדנציות והוא יכול להיות מעל החוק לאורך עשרות שנים ואסור אפילו לחקור אותו, מנוגדת לכל תפיסה של דמוקרטיה ושלטון החוק. (אני בעד הגבלת קדנציות בלי קשר לחוק הצרפתי, אך זה נושא לרשומה אחרת).

מה ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שיש בה שחיתות? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה. בישראל, כדמוקרטיה ומדינת חוק, נשיא וראש ממשלה שפשעו ישבו בכלא. וכך, אף שהייתה בה שחיתות בצמרת, היא הוכיחה את חוסנה כדמוקרטיה ומדינת חוק. היום, התמיכה הגורפת בנתניהו והנכונות של למעלה ממיליון איש להתמסר לשטיפת המוח של הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" וכל ערימת השקרים הזאת, מדרדרת אותנו להיות מדינה מושחתת. ואם גם יהיה אצלנו, חלילה, חוק מגה-שחיתות הצרפתי, הוא יהיה החותמת של המגמה החמורה הזו.

* הגנה על הנשק כהגנה על החיים – עם הגשת כתב האישום נגד חוטפי הנשק מלוחם אגוז שניווט בדד, חשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שאסור שתוצאת היתקלות כזו תהיה חטיפת הנשק. כל חייל צריך לדעת, שמי שמנסה לחטוף את נשקו עושה זאת כדי לרצוח אותו ואנשים אחרים. לכן, חובתו להגן על נשקו כמו שהוא מגן על חייו. פירוש הדבר, נוהל מעצר חשוד לכל דבר ועניין, כולל ירי על מנת להרוג.

אלו ההוראות, אבל יתכן שהן לא ברורות, ולכן יש להבהיר ולחדד את ההוראות הללו. כל חייל חייב לדעת, שאם חטפו את נשקו כי הוא היסס לירות, הוא עבר על הוראות פתיחה באש והוא יעמוד על כך לדין.

כמו כן, יש לשנות את הפקודות כך שחייל בניווט-בדד ילך עם נשק ב"הכנס".

* ארץ ללא עם – במאמר ב"הארץ" מזכיר שאול אריאלי את אמרתו המפורסמת של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל על "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם", ומקטלג אותו ברשימה של מיתוסים ציוניים שקריים. הוא מזכיר שהיו כאן ערבים ומציג מסמכים המאוששים זאת.

אולם דבריו מבטאים אי הבנה של עומק דבריו של זנגוויל. זנגוויל לא כתב סקירה דמוגרפית אלא ביטא אמירה ערכית. מה פירוש עם ללא ארץ? הרי יש לעם ישראל ארץ – ארץ ישראל. אלא שהוא אינו חי בה אלא בגלות. וזה בדיוק פירוש המושג ארץ בלי עם. יש לארץ ישראל עם – עם ישראל. אלא שהעם בגולה והארץ שוממה מן העם שלה. התיקון הציוני הוא עליית עם ישראל לארץ ישראל, ואז עם ישראל יחיה בארצו וארץ ישראל תיושב בעמה.

מאמרו של אריאלי רצוף במיתוסים חסרי שחר המבוססים על רסיסי אמת מצופים בתעמולה. לטענתו מאז 1988 הפלשתינאים כמהים לפשרה וחלוקת הארץ וישראל דוחה זאת. כן, אפילו את ברק הוא תוקף כמי שסירב לפשרה עם הפלשתינאים. לטענתו רק אולמרט היה מוכן לפשרה ואז נאלץ להתפטר, והוא ממחזר את המיתוס השקרי כאילו אבו-מאזן לא דחה את הצעות אולמרט.

* וגר לא תלחץ – טקסט שכתבתי וקראתי בליל הסדר:

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". הרב קוק תמה. למה בעצם? הרי פרעה היה מתחלף, אומה אחרת הייתה תופסת את מקומה של מצרים. משהו היה קורה. אמר הרב קוק: "כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים". ומסכם הרב קוק באמירה הנפלאה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".

כל מהותו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל "היום הזה נהיית לעם", וזהו חג של החירות הלאומית של עם ישראל. אבל אני רוצה לעמוד הפעם דווקא על המסר האוניברסלי.

אחד המסרים השכיחים ביותר בתורה הוא היחס הטוב לגר, אהבת הגר, והנימוק הוא ההיסטוריה שלנו כגרים בארץ אחרת. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כלומר, מי כמונו יודעים את הקושי של להיות גר בארץ אחרת – הבה נהיה מופת ביחס לגרים החיים בתוכנו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המושג "תלחץ" מופיעה בתורה רק בשני הקשרים. האחד הוא המצווה לא ללחוץ את הגר. וקודם לכן, בסיפור על עבדות ישראל במצרים, בפסוק שאותו אנו קוראים גם בליל הסדר: "וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". את זכר הלחץ שלחצו אותנו כשהיינו גרים במצרים, עלינו לתרגם ליחס אחר לגמרי לגרים החיים בתוכנו.

ואחרי שהשבוע נבחר לכנסת נציג של זרם קיצוני שהמסר שלו הוא ושנאת את הגר, ו"מצוות עשה" שלו היא ללחוץ את הגר, כדאי לזכור ולהזכיר זאת בליל הסדר ולהגיד לבנינו ולבנותינו שזו אינה דרכו של עם ישראל, לא דרכה של היהדות.

* המופע הבלתי נשכח של זהבה בן – זהבה בן בכותרות, ואספר זיכרון הנוגע אליה. אפתח ואומר שבעיניי היא זמרת נפלאה. אשמח אם תחזור לקדמת הבמה. חבל שזה בזכות תכנית נחותה כמו "האח הגדול" (ואיני צריך לראות אותה, לא צפיתי אפילו בדקה של התכנית הזאת בכל העונות שלה, כדי לדעת שהיא נחותה. די לי בכך שאני יודע מה הפורמט).

הסיפור הוא משנת 1999. הייתי אז המזכיר ורכז התרבות של אורטל. פורום רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן יחד עם השלוחה הצפונית של מתנ"ס הגולן בנה סל הופעות ואחת המופיעות הייתה זהבה בן.

ההופעה הייתה באולם הספורט במרום גולן. מוצאי שבת. האולם מלא מפה לפה. אני יודע שזה לא מסתדר עם הדעה הקדומה של חלקכם שקיבוצניקים לא אוהבים זמר מזרחי, אבל הבעיה היא בדעה הקדומה. כל המקומות תפוסים. ומי לא בא? לא טעיתם.

יושבים. ומחכים… ומחכים… וממתינים… ומתעצבנים… מצלצלים ואין עונה. לבסוף מנהל השלוחה תפס את האמרגן, והוא הסביר שזהבה בן שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת, אבל היא כבר מגיעה. חמש דקות.

איזו חוצפה. הרי שעת ההופעה הייתה ידועה מראש, נקבעה מראש, וגם שעת יציאת השבת ידועה. ביקשנו מהקהל שימתין עוד כמה דקות, יש איזה עיכוב וכבר האמנית מגיעה.

ומחכים… וממתינים… ומצפים. כבר איחור של למעלה משעה, ובכל זאת רוב הקהל נשאר והמתין.

והנה היא באה. הנגנים במקומם, וזהבה בן, באותם ימים כוכבת-על פופולרית ביותר, נכנסת בסערה והקהל מריע לה ארוכות. זהבה שרה, והקהל מתמוגג. איזו קול מדהים! איזו שירה!

אחרי עשרים דקות, אולי אחרי השיר הרביעי או החמישי, הקהל מריע וזהבה בן קוראת: תודה רבה! שבוע טוב!

ויוצאת מהאולם בחצי ריצה. הקהל בהלם. אולי היא מחליפה תלבושות. אולי אצלה ההופעה היא החלק הקטן וההדרנים הם גוף המופע. ברור שהיא תחזור. הקהל עומד ומריע כדי שהאמנית תחזור לתת הדרן, אבל היא כבר הייתה במכוניתה, בדרך להופעה הבאה.

אח"כ… מכתבים זועמים… עורכי דין… לא ויתרנו ורוב הכסף ששילמנו הוחזר לנו.

          * ביד הלשון

עוגה – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט).

אם הם כל כך מיהרו ולא יכלו להתמהמה, מדוע הם אפו עוגות?

בלשון המקרא עוגה, פרושו – מאפה שמשטחים אותו בצורת עיגול. אבותינו כל כך מיהרו שפשוט לשו את עיסת הבצק בצורה המהירה ביותר, בצורת עיגול.

ומכאן לשיר הילדים של אהרון אשמן "עוגה עוגה עוגה". למה אנחנו שרים עוגה במילעיל? הרי אנחנו אוכלים את העוגה במילרע. והתשובה – השיר כלל אינו מדבר על מאפה. כאן המילה עוגה, במילעיל, היא צורת הציווי הארוכה של הפעל "עג". עוגה = רקוד במעגל. הסתובבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.2.21

* המחבל רוצח ההמונים ונציגו בממשלה, חלילה – יום שישי, חג פורים, לפני 27 שנים, אירע אחד האירועים המזוויעים בתולדות מדינת ישראל.

מחבל רוצח המונים, ברוך גולדשטיין שר"י, חדר לאולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה, ובדם קר ירה בגבם של עשרות מתפללים, בתאוות רצח שלוחת רסן, מתוך רצון להרוג, להשמיד ולאבד כמה שיותר גברים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. המחבל רצח 29 אנשים ופצע 125. הדבר החיובי היחיד בטבח, הוא שהמחבל נהרג, כפי שראוי שיסתיים פיגוע.

המחבל הרוצח היה תלמידו המובהק של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. הוא היה מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא. במעשהו הוא הגשים יותר מכל אדם אחר את "תורתו" של אבי תורת הגזע, המוטציה הגזענית של היהדות.

מרגע זה, גולדשטיין היה לגיבורם של הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו. דורות של כהניסטים גדלו על מעשהו הנפשע של המחבל הארור. הכהניסטים הקימו למחבל מוזוליאום על קברו, שהפך להיות אתר עליה לרגל של הכהניסטים. אחד הבולטים שבהם היה יגאל עמיר, שארגן קבוצות לעלות לקברו המקולל. גולדשטיין היה דמות ההשראה למעשהו של יגאל עמיר – רצח רבין.

איתמר בן גביר, אז פרח כהניסטים וכבר אז ביריון אלים, גזען ואנטי דמוקרטי, גדל אף הוא על ברכי "משנתו" של כהנא אותה הגשים גולדשטיין. הוא מעריץ גדול של המחבל וגם הוא העלה קבוצות רבות להשתטח על קברו הטמא. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו של הרוצח. את תמונתו של המחבל, ועליה פסוקי נקם, הוא תלה בסלון ביתו.

ראש הממשלה נתניהו הקדיש שבועות ללחץ פיזי לא מתון כלל על סמוטריץ' לקבל לשורותיו את ממשיך דרכם של כהנא וגולדשטיין. על פי הסקרים, הכנופיה של הכהניסטים ועוזריהם מתנדנדת באזור אחוז החסימה ועלולה, חלילה, להיכנס לכנסת. נתניהו עלול להכניס את בן גביר גם לממשלה, ויהיה זה כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם.

איני חושד בנתניהו שיש לו אהדה לכהניסטים, חלילה. הוא סולד מהם לא פחות ממני. אבל אין לו קווים אדומים במלחמת ההישרדות שלו.

* למען הדיוק – אסנת מארק בראיון לאסף ליברמן ב"כאן 11": "לאיתמר בן גביר יש דעות שונות קצת משלנו".

* התערבות בלתי נסבלת – כל התערבות של גורם זר בבחירות בישראל היא בלתי נסבלת. גם אם מדובר במדינה ידידותית. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר באויב מר. פנייתו של נתניהו לרש"פ כדי שתתערב למענו בבחירות, היא מעשה חמור ביותר, המעיד על מצבו – אדם נואש שאיבד את כל הבלמים ומוכן לעשות הכל כדי לשרוד. הפניה לאש"ף היא המשך ישיר לחיזור הנואש אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) והתועבה הכהניסטית.

מה המחיר שנתניהו משלם לרש"פ? אי כיבוד החלטות בג"ץ הדורשות את פינוי חאן אל אחמר? חיסונים? "הכלה" של פיגועים?

* נגד חרמות – בנט תוקף את נתניהו במילים קשות, וצודק בכל מילה, אך כאשר נשאל אם לא יישב בממשלה בראשות נתניהו, הוא משיב שהוא נגד "חרמות". פתאום הוא מודיע שלא יישב בממשלה בראשות לפיד. אז הוא בעד חרמות?

המסקנה המצערת מדבריו, היא שכל קול לבנט עלול להיות קול להמשך שלטונו המסואב, המושחת והרקוב של נתניהו.

דבריו של בנט הם הוכחה לכך שהיחיד שיכול להקים ממשלה חלופית לנתניהו הוא גדעון סער. אבל כדי שתהיה זו ממשלה יציבה, חשוב שתקווה חדשה תקבל מספר רב ככל הניתן של מנדטים.

* גנץ כחיסון – "מי ערב לי שלא תלכו אחרי הבחירות לממשלת נתניהו? איך אני יכולה לסמוך עליכם, אחרי שסמכתי על גנץ ואת הקול שלי הוא לקח לממשלת נתניהו?" שאלה זו הופנתה לח"כ יפעת שאשא-ביטון בחוג בית במושב אניעם שבגולן. שאלה כזאת מופנית כמעט בכל מפגש.

יפעת, שבאופן כללי הייתה נפלאה בחוג הבית – רהוטה, בקיאה בחומר, משכנעת, שבה והתחייבה באופן שאינו משתמע לשני פנים שאין שום סיכוי שזה יקרה.

גם אני השבתי לשאלה. לכאורה, גנץ שבר את האמון ובעקבות מעשיו כבר לא מאמינים למי שמתחייב שלא יצטרף לנתניהו. דעתי הפוכה לחלוטין. הערובה לכך שסער ותקווה חדשה וגם מפלגות אחרות, לא תצטרפנה לממשלה בראשות נתניהו היא דווקא מה שקרה לגנץ. תרגיל ההונאה והעוקץ שעשה נתניהו לגנץ ומצבו היום של גנץ כתוצאה מכך, הם החיסון מפני צעד דומה של מנהיג אחר.

סיפרתי על כך שהייתי חבר פעיל בתל"ם וביום שיעלון הסכים לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרשתי מתל"ם, אפילו לפני יועז הנדל  וצביקה האוזר. תמכתי בכל מאודי בממשלת אחדות. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית שהפעילה לחץ כבד על נתניהו וגנץ להקים ממשלת אחדות. גייסנו כוחות משמעותיים כמו שרנסקי ורות גביזון למאמץ. באמת האמנתי שזה מה שנחוץ למדינת ישראל במשבר הרפואי, הכלכלי והפוליטי הקשה הזה. ואכן, גנץ עשה את הדבר הנכון, באומץ רב, תוך נכונות לשלם מחיר פוליטי כבד. כל עם ישראל ראה מה קרה שם. היום הכל יודעים שאין שום ערך להתחייבות של נתניהו ולחתימת ידו. לכן יש אפס אחוזי סיכוי לכך שסער יצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

אחד המשתתפים העיר שאני השלכתי את הרימון שגנץ קפץ עליו.

* ווין-ווין-לוז – בני גנץ וכחול לבן הצטרפו לממשלה כדי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים מלאים במשימה הלאומית של מלחמה בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. למרבה הצער הוא נפל למלכודת של נוכל שעקץ אותו, בתרגיל הפוליטי המבאיש ביותר בתולדות המדינה. בכך הוא הפך למשל ושנינה בעיני רבים בציבור; הן בעיני מי שאימצו את התרבות הביביסטית על פיה אדם ישר-דרך הוא מפסידן שלא מתאים לפוליטיקה, והן בעיני מי שהתנגדו לכניסה לממשלה וממחישים שאין שמחה גדולה משמחה לאיד.

אף שלא ניתנה לגנץ אפשרות אמתית לממש את מטרת כניסתו לממשלה, הוא יכול להתהדר בהישג הגדול של כחול לבן – הגנה על מדינת החוק ומערכת המשפט. יש מקום לשינויים ורפורמות במערכת, אך אין אפשרות כזאת כאשר ראש הממשלה לעומתי למדינת החוק ומנהל מלחמת חורמה במערכת המשפט. במצב הזה יש לשחק בונקר ולהגן על המערכת מכל משמר מפני מהרסיה ומחרביה. זאת עשו גנץ וניסנקורן בגבורה, ובצדק גנץ מציג בגאווה את ההישג הזה.

משום מה הוא אינו מסתפק בכך, ומתפאר ב"הישג" נוסף – "מנעתי סיפוח חד-צדדי".

אני תומך בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כך שבעיניי אין זה הישג אלא החמצה. אולם בין אם זה הישג ובין אם זו החמצה – אין זה הישג או החמצה של גנץ. בהסכם הקואליציוני נקבע בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא ונושא בממשלה הפריטטית זולת נושא אחד – החלת הריבונות. היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. מי שהחמיץ את ההזדמנות הוא נתניהו ואך ורק נתניהו.

נוח לגנץ להתפאר בפני הבייס שלו שהוא "מנע סיפוח" והנראטיב הזה משרת גם את נתניהו בפני הבייס שלו – יש לו שעיר לעזאזל לכישלון. מבחינת השיקולים האלקטורליים של נתניהו וגנץ זהו נראטיב של win-win. אבל מדינת ישראל הפסידה.

קראתי רשומה של עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו על פיו "איש השמאל הקיצוני" גנץ סיכל את החלת הריבונות. אצלם כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא לא סתם שמאל אלא שמאל "קיצוני". נתניהו מכהן ברציפות כראש הממשלה מאז 2009. ומדוע ב-12 השנים הללו הוא לא החיל את הריבונות? בגלל גנץ.

* כלב השמירה – אודי סגל, שראיין את נתניהו לערוץ 13 היה מעולה. כבר בפתח הראיון הציב גבולות כאשר דרש מנתניהו להתנהג כמו ראש ממשלה בלי "נה נה נה נה נה". נתניהו המופתע אישר. וכאשר נלחץ ונדחק אל הקיר, פצח בשירת "נה נה נה נה". הפעם היה זה שיר תבוסה, של אדם נואש שאין לו תשובות על השאלות הקשות.

אמנם חסידיו השוטים של נתניהו ועובדי האלילים בפולחן האישיות שלו יספרו כמה הוא היה גדול, אבל זה כי אינם מסוגלים אחרת. אבל מבחינת המתלבטים והמהססים – אני בטוח שנתניהו התגלה במערומיו. נראה לי שאודי סגל ראה פעמים רבות את מופע האימים של נתניהו מול יונית לוי, נערך לכל השטיקים, בא מוכן לגמרי, והיה מקצועי מאוד. תפקידה של התקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, וסגל מילא את המשימה בגדול.

* הבוקר שאחרי המהפך – אני מקווה מאוד שבעוד חודש נשחרר את ישראל מפגיעתו הרעה של נתניהו, אך תהליך היטהרות החברה הישראלית והדה-ביביזציה יהיה עוד ארוך, להערכתי יהיה זה תהליך של עשרות שנים. תהיה זו הקלה גדולה לראות את נתניהו יוצא את בלפור, אך החריש העמוק באדמה החרוכה שהוא השאיר, שיחל בבוקר שאחרי המהפך, יהיה קשה, מתסכל וממושך.

* הרחק ימינה – הציונות הדתית ההיסטורית התאפיינה מאז ומתמיד בגישה חברתית, במלחמה בעוני ובפערים סוציואקונומיים. המפד"ל הייתה חיבור בין הפועל המזרחי שהייתה תנועה ציונית דתית סוציאליסטית ברוח תנועת העבודה הציונית, לבין המזרחי שנטתה לציונות הכללית, הבורגנית, אך גם היא הייתה בעלת רגישות חברתית (קרובה לגישה החברתית שאפיינה את הליכוד של בגין ודוד לוי). בכל הממשלות המפד"ל הייתה סמן חברתי. היא דרשה תמיד ולרוב גם קיבלה את תיק הסעד / רווחה (עד שנת 1977 משרד הרווחה נקרא משרד הסעד ובהמשך משרד העבודה והרווחה, משרד הרווחה והשירותים והחברתיים ועוד) וכל מנהיגיה הבכירים היו שרי הסעד / רווחה: משה חיים שפירא, יוסף בורג, מיכאל חזני, זבולון המר, אהרון אבוחצירה וזבולון אורלב. המפד"ל התגאתה תמיד בהיותה אלופת החקיקה החברתית בכנסת.

הגישה הזאת של המפד"ל נבעה מגישתה הדתית. היא ראתה בגישה הזו מימוש של ערכי הצדק החברתי ביהדות וראו בפועלם החברתי שליחות דתית.

איך זה קרה שימינה של בנט ושקד ומפלגתו של סמוטריץ' הפכו לסמן הליברטריאני של הפוליטיקה הישראלית? איך הם הלכו כל כך ימינה, במובן החברתי-כלכלי, במהלך בזק של עשור?

אני מקווה מאוד שזו תקלה זמנית.

* תו ירוק מורחב – אני תומך במדיניות התו הירוק. כיוון שאין אפשרות בימינו לכפות על אנשים להתחסן, חשוב לעודד אותם להתחסן, גם באמצעות תמריצים. אולם יותר משזה תמריץ למתחסנים, זו מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בשל מיעוט שמסרב להתחסן. הרי מה האלטרנטיבה? לדחות את פתיחת אירועי התרבות, המסעדות, חדרי הכושר וכו' בעוד חודש-חודשיים. זו פגיעה קשה במטה לחמם של כל המתפרנסים מן התחומים הללו ופגיעה קשה בקהל, בלקוחות, במתאמנים, שמשתוקקים לחזור לפחות לשגרה חלקית. ולמה שלא יוכלו? בגלל מיעוט שמסרב להתחסן? מי שבחר לא להתחסן, פוגע קודם כל בעצמו ובילדיו, אך גם בזולת ובמאבק המשותף למיגור הקורונה. אם זו בחירתו, שישלם את מחיר ההחלטה ולא יתבכיין.

אני בעד מדיניות התו הירוק, אך יש בעיה באופן ניהולה. אם לחדרי הכושר נכנסים רק מחוסנים ומחלימים, למה צריך להגביל כל כך את מספר המתאמנים? כנ"ל במסעדות ובמופעי תרבות. הרי החיסון יעיל ב-99%, אז למה להקשות על בעל מסעדה ולא לאפשר לו פתיחה מלאה למתחסנים? למה רק 40% תפוסה? ממה הוא ירוויח אחרי השנה הקשה הזאת? מדיניות התו הירוק נכונה, אך יש לנהל אותה אחרת.

* באשמתם – זה לא היה בבני ברק. הם לא חרדים. הם לא ערבים. הסרטונים אינם מטעים – זו מסיבת הדבקה המונית בתל-אביב. מסיבה מופקרת של אנשים חסרי אחריות. בגלל אנשים כאלה, המגפה תמשיך להכות בנו. הם בלי מסכות, כמובן, ואני בטוח שרובם גם לא התחסנו.

* אלופים – במושב נהלל בעמק יזרעאל, אחוז המחוסנים מגיל 50 ומעלה הוא 100%! אחוז המחוסנים בגיל 16 עד 50 הוא 96%. אם כל המדינה הייתה כמו נהלל, היינו מדבירים את הקורונה.

* שאלה הלכתית – אדם שלא התחסן לקה בקורונה ומת – יש לקבור אותו מחוץ לגדר?

* לא כבשים – גרפיטי בראש פינה הקורא לאנשים לא להתחסן מסתיים במשפט "אנחנו לא כבשים". מעניין איזה כבש קרוב יותר לשיפוד, זה שהתחסן או זה שלא?

* נגד האלימות – מי שמפגינים הפגנה אלימה נגד האלימות, אינם נגד האלימות, אלא הם האלימות עצמה.

* המניע – אני צופה עוד הרבה אירועים אלימים כמו באום אל-פחם עד הבחירות. מה שעומד מאחוריהן הוא מצבה של הרשימה המשותפת בסקרים.

* הבריון השכונתי – והרי התחזית לימים הקרובים: גדעון לוי יפרסם מאמר ב"הארץ" שבו יביע תמיכה בפיגוע האיראני נגד ספינה ישראלית. במאמר יופיע המשפט ש"ישראל היא הבריון השכונתי של המזה"ת".

* לא גבול ולא בינלאומי – בפרק השני של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" דובר על הקמת גדר ההפרדה. אף ששרון אמר תמיד שזו גדר ביטחונית ואינה גבול – לא גבול ביטחוני ולא גבול מדיני, הנראטיב של הסדרה וגם של כמה ממקורבי שרון, שהתראיינו בה, הייתה שהוא רצה לעצב על פיה את הגבול בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית שממזרח לו. האם זו אכן הייתה כוונתו או שאותם אנשים מדברים מהמיית לבם? אין לי מושג. קשה לי להאמין שזו הייתה כוונתו של שרון, אך כיוון שלא הייתי מעלה על דעתי שהוא יעקור את גוש קטיף, אני נמנע מאמירה נחרצת בנדון. בתיאור תוואי הגדר, נאמר בנימה של ביקורת מהולה בהערצה, שבתוואי הגדר שרון התעלם מהקו הירוק, הגבול הבינלאומי. איזו בורות! הקו הירוק – לא זו בלבד שלא היה הגבול הבינלאומי, הוא כלל לא גבול, אלא קווי שביתת הנשק ב-1949, שמלכתחילה הוגדרו כזמניים. הגבול הבינלאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1922, לא זו בלבד שאינו הקו הירוק, הוא גם לא הירדן, אלא הוא כולל את שטח ממלכת ירדן כחלק מא"י המנדטורית. אכן, הקו הירוק בין ישראל לבין מצרים, סוריה ולבנון היה על פי הגבול הבינלאומי. כלומר לפי הגבול הבינלאומי סיני (אך לא רצועת עזה) והגולן לא היו חלק מא"י. אבל הקו הירוק שממערב ליהודה ושומרון? גבול בינלאומי? איזו בורות!

בפרק נאמר שישראל התחייבה בהסכם אוסלו לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". אני ממליץ לעורכי הסדרה לפתוח את הסכמי אוסלו א' ו-ב' ולחפש שם אמירה כזו. גם אם יחפשו בנרות – לא ימצאו. רק השבוע, לצורך ספר שאני כותב, קראתי שוב את ההסכמים. זאת פשוט המצאה. נראה שגם כאן דיברו היוצרים מהמיית לבם.

על פי הסרט, ישראל השליטה את בשיר ג'מאייל על לבנון. כאשר הוא נרצח, דיקלם הקריין, הוכח שאי אפשר לכפות מנהיג על מדינה אחרת. אני סבור שהמעורבות הישראלית בפוליטיקה הלבנונית הייתה שגיאה חמורה, שתקעה אותנו שנים רבות בבוץ הלבנוני. אבל בלי קשר לדעתי או לדעתו של מישהו אחר, מן הראוי שסרט תיעודי ידבק בעובדות. באשיר ג'מאייל נבחר בבחירות בידי העם הלבנוני. הוא נרצח בידי סוריה. ואחרי רציחתו העם הלבנוני בחר לנשיאות את אחיו אמין. נכון, ישראל רקדה עם באשיר השקרן והמושחת, שגרר אותנו להרפתקה מסוכנת. אך ישראל לא השליטה אותו.

וסיפור אישי, הקשור לנאומו המפורסם של שרון בכנס הסתדרות המורים בלטרון, שהוצג בפרק. בשנים הראשונות לשלטון שרון, כתבתי לו נאומים. לא עבדתי בלשכתו, לא נפגשתי אתו, אני אפילו לא בטוח שהוא ידע על כך. הייתי קבלן משנה של קבלן משנה של לשכתו. חברי יוסי ירושלמי ז"ל, עבד כפרילנסר עם ליאור חורב ולשכת שרון, בשירותי יח"צ וקריאטיב. בין השאר הוא התבקש לכתוב נאומים ואת הנאומים הללו אני כתבתי. את החשבונית שלחה הנהלת חשבונות של קיבוץ אורטל ליוסי, לא ללשכת רוה"מ. כשיוסי חלה, נפסקה ההתקשרות.

לא כתבתי נאומים מדיניים או פוליטיים, אלא נאומים לטקסים ואירועים. אחד מהם היה לכנס הסתדרות המורים בלטרון. כתבתי נאום שעסק כולו בענייני חינוך. למחרת בבוקר שמעתי ברדיו על הנאום שבו דיבר שרון לראשונה על מדינה פלשתינאית.  

* שיר אחד – ההסכת (פודקסט) האהוב עליי הוא "שיר אחד". כל פרק בהסכת מוקדש לסיפורו של שיר עברי אחד. כמי שמתעניין בתולדות הזמר העברי וחוקר אותו, ההסכת הזה הוא מתנה בעבורי. גם אם הידע שלי בתחום רב, אני לומד לא מעט דברים חדשים.

הפרק האחרון בהסכת הוקדש לשיר "ליל חניה". מכל הפרקים ששמעתי עד כה, זה הטוב ביותר. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי. הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות, לטעמי. גדול מביאליק ואף ממשוררי תהלים. מכל יצירתו, האהובה עליי ביותר היא "שירי עיר היונה". כן, אותו ספר פחות נחשב, שהברנז'ה הספרותית קטלה כי הוא היה לה פטריוטי מדי, לא עלינו, הוא המדבר אליי ביותר והמרגש אותי ביותר. אני מזדהה עם האמירה של המשורר והפרטיזן אבא קובנר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתבה יצירת המופת 'שירי עיר היונה' ". הספר הוא האפוס הגדול של מלחמת השחרור. ומכל שירי עיר היונה, האהוב עליי ביותר הוא "ליל חניה". הקדשתי לו את אחת מפינותיי ברדיו "אורנים" וכתבתי עליו לא פעם. מעבר למילים המופתיות, שכתב אלתרמן בעקבות קרב שהשתתף בו בתש"ח, במבצע יואב, והוא מספר על ליל ההיערכות לקרב, על הווי הלוחמים ועל דברי המפקד יצחק שדה לפני היציאה לקרב, גם הלחן של יאיר רוזנבלום – גאוני, גם הביצוע של חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר נפלא. בקיצור – יצירת מופת.

בכל הקשור לניתוח השיר ולסיפור כתיבתו, הפרק ב"שיר אחד" לא חידש לי דבר. אולם באשר לגלגוליו מרגע הלחן ועד הביצוע בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג – ידעתי חלק מן העובדות, אך למדתי הרבה דברים חדשים שלא הכרתי. נהניתי מאוד ואני ממליץ מאוד.

ויש גם תיקון טעות. חנוך חסון, מפיק פסטיבל הזמר, סיפר על השינוי בפסטיבל באותה שנה. עד אז ההפקה פנתה ליוצרים וביקשה מהם לכתוב לפסטיבל. באותה שנה הייתה פניה כללית לציבור הרחב להציע שירים, ומאות יוצרים הגישו את הצעותיהם. חסון הסביר זאת בבקשה שקיבל משר החינוך והתרבות יצחק נבון. אלא שבאותה תקופה יצחק נבון לא היה שר החינוך אלא ח"כ מן השורה. הוא התמנה לשר החינוך רק בממשלת האחדות ב-1984. שר החינוך והתרבות ב-1973 היה יגאל אלון. או שהפונה אליו היה שר החינוך אלון, או שנבון פנה אליו, לא במסגרת תפקיד כלשהו.

* עשור לפינתי – היום לפני עשר שנים, ב-28.2.11, שידרתי לראשונה את פינתי השבועית בתכניתו של רני קרן "ינשופים" ברדיו "אורנים". מדי שבוע, ביום שני ב-22:45, אני משמיע שיר עברי ומספר עליו. לעתים הדגש הוא על ניתוח הטקסט, לעתים על סיפור היווצרותו של השיר, מדי פעם על השיר כמייצג תופעה חברתית, תרבותית או מוסיקלית ולעתים הדגש הוא על היוצר, ביום הולדת עגול או להבדיל בפטירתו או ביום שנה עגול למותו. במשך השנים התארחתי פעמים אחדות בתכנית שלמה של "ינשופים" שהקדשתי אותה ליוצר אחד: נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן ואריק איינשטיין. ופעם אחת השתתפתי כמראיין אורח בתכנית שאירחה את יוסי גמזו.

השיר הראשון שהשמעתי בתכנית היה "שרליה" של חוה אלברשטיין. השיר האחרון שהשמעתי, בשבוע שעבר, היה "שיר ארץ" בביצוע אורה זיטנר. הייתה זו התכנית הראשונה לאחר הפסקה של 5 חודשים, מאז תחילת הסגר השני, כיוון שמכללת אורנים לא אפשרה את הפעלת הרדיו בתקופת הסגרים. בחודשים אלה נפטרו שש דמויות מרכזיות בעולם הזמר והשירה, ולהם יוקדשו התכניות הראשונות עם החזרה לשידור. התחלתי בפינה שהוקדשה לאורה זיטנר, מחר אקדיש את הפינה לנתן זך ואמשיך בכך בשבועות הבאים.

הפינה ברדיו "אורנים" יקרה וחשובה לי מאוד, עסקתי בה בקרוב ל-500 שירים ואני מקווה שתימשך עוד שנים רבות.

* לחסום – הלקח שלי משתי השעיות שהושעיתי בפייסבוק בתקופה האחרונה היא לחסום את הפרובוקטורים ולא להיגרר אתם לקרבות רחוב. בדיוק לשם כך קיימת אופציית החסימה. גלי שטקר, שהתלוננה על תגובה שלי לפרובוקציות שאילו הייתי מתלונן עליהן היא לבטח הייתה נחסמת, היא מטרידה סדרתית שכבר פעמים רבות בעבר שקלתי לחסום אותה. היה ביביריון שבמשך שנים השתלח בי (ובכל מי שאינו סוגד לאלוהי העבודה הזרה שלו) בגסות תוך הפצת שקרים גסים. פעמים רבות התעלמתי, לעתים אף דילגתי על תגובותיו ולא קראתי אותן. אבל לא אחת נגררתי לשעות של קרבות רחוב מיותרים. אחרי שחסמתי אותו, לא הבנתי למה לא עשיתי זאת עד אותו רגע. החסימה אינה סתימת פיות, כי הוא יכול להמשיך להתבטא כאוות נפשו, ובסך הכל אני לא אראה מה שהוא כותב והוא לא יראה את מה שאני כותב ולא יגיב תגובות מתלהמות.

          * ביד הלשון

לוֹט – את אחת הפינות האחרונות הקדשנו למילה לוּט, כדוגמת לוּט בערפל. משמעות המילה היא מכוסה, עטוף.

מאותו שורש נגזרת המילה לוֹט, בחולם, שמשמעותהּ – כיסוי. הסרת הלוֹט ממצבה או משלט, פירושה הסרת הכיסוי. וברבים – לוֹטִים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.12.20

* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.

כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה.

הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה.

למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה.

רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם". אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה.

אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון.

מה היו החלופות? חלופה אחת הייתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השניה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכל ולהיכנס תחת האלונקה.

תיאורטית לפחות הייתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה.

לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות הייתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה.

קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהייתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות.

האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים אתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה  נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם.

השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.

ובהיתממות מעוסה הוא כמובן משווה בין תכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן'. שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"

למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכל, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.

האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)? האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מרבית בין לוחמי אויב לאוכלוסיה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה?

תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על  שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ועקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?

מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.

הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו הייתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.

אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.

ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.

למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעיה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.

אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפליה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפליה. אם העיריה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך.

מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו.

הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפליה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעיריה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופים ולא מסיעה את הערבים – זו אפליה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופים ולא את הערבים – זו אינה אפליה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפליה. אפשר להתווכח אם העיריה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששרבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפליה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

          * ביד הלשון

קניון – עם פתיחת תכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. 

קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.

אורי הייטנר

לקסיקון תש"ף

אבן יסוד של הדמוקרטיה – הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות.

אדמה חרוכה – אסטרטגיה של צבא נסוג, שמשמיד אחריו כל מה שניתן, כדי להקשות על צבא האויב. זו האסטרטגיה של נתניהו, שבהימלטותו מאימת הדין פועל בכל מאודו למיטוט מדינת החוק וכל מערכות המשפט והחוק במדינת ישראל.

אהה…אהה… – האופן שבו נתניהו חיקה את גנץ ולעג לו, ועל הדרך פגע במגמגמים (שגנץ אינו נמנה עמהם) ונאלץ להתנצל בפניהם.

אווירת סוף קורונה – ביטוי שאול מצה"לית: אס"ק אווירת סוף קורס, המבוטאת בהתרופפות המשמעת וזלזול בנהלים. הושמע בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

אוקראינה-גייט – פרשה שסיבכה את הנשיא טראמפ וגרמה לפתיחת תהליך להדחתו. הודלף שטראמפ לחץ / איים על נשיא אוקראינה זלנסקי לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי ביידן ובנו. הביטוי "גייט" הפך לשם נרדף לפרשיות פוליטיות נשיאותיות בארה"ב, רמז לפרשת ווטרגייט שבעטיה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר. כך, למשל, נקראה פרשת איראן-גייט בתקופת רייגן.

אי ספיקה – איום יום הדין של הקורונה – מצב שבו בתי החולים יקרסו תחת העומס ולא יוכלו להעניק טיפול לחולי הקורונה וחולים אחרים.

איכון סלולרי – איכון הוא פעולה לקביעת מיקומו של עצם מסוים. איכון סלולרי הוא איכון באמצעות רשת סלולרית. במסגרת המלחמה בקורונה אושר שימוש בידי השב"כ באיכון סלולרי כדי לאתר את מסלול מיקומו של חולה קורונה עד שאומת, ולזהות את האנשים שפגש ולהורות להם להיכנס לבידוד. יש הרואים בביטוי שם מכובס למעקב של השב"כ אחרי אזרחים.

איקאה – מסמלי הקורונה. בתהליך היציאה מהגל הראשון, אושרה פתיחת איקאה שעה שרוב המשק עוד היה בסגר – החלטה תמוהה שעוררה סערה ציבורית.

אישה מוכה – הגדרה נוטפת מודעות עצמית של שרה נתניהו את עצמה.

אכיפה בררנית – טענה של נתניהו ותומכיו כלפי רשויות החוק, שהן מפלות לרעה את נתניהו ואוכפות את החוק בעבירות הקשורות אליו, בעוד הן נמנעות מלנהוג כך כלפי פוליטיקאים שאינם מן הימין.

אלכוג'ל – חומר חיטוי לידיים. מסמלי משבר הקורונה.

אני לא יכול לנשום – סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר. אלו היו המילים האחרונות שלו.

אני מוכן – שתי מילים שגדעון סער צייץ, וגרמו לנתניהו לבטל את תכניתו לפריימריז בזק לאחר הבחירות לכנסת ה-21. לאחר פיזורה אכן נערכו פריימריז שבהם נתניהו ניצח, אך למעלה מרבע מהמצביעים נתנו את קולם לסער.

אני שולמן – עמותה של בעלי עסקים קטנים, שהחלה כקבוצת פייסבוק, ונאבקת למען זכויות העצמאים בישראל. מקור השם הוא ביטוי שגור בשנות החמישים עד השבעים של המאה שעברה: מי ישלם? שולמן ישלם. מלבד הדמיון הפונטי של שולמן וישלם, הביטוי מיוחס לשמו של עבריין משנות ה-50, מרדכי שולמן, שנהג לשבת בבתי קפה וללכת משם מבלי לשלם.

אנרכיסטים – קבוצת שמאל רדיקלי פורעת חוק שתפסה טרמפ על המחאה שבעקבות הקורונה והסיטה אותה למאבק אלים וונדליסטי והכתימה אותה (למרות שהיא מהווה מיעוט קטן מקרב המפגינים).

אסטרטגיית יציאה – קוד לתכניות ממשלתיות (ושל גופים נוספים) על החזרה ההדרגתית לשגרה, ממדיניות הסגר עקב הקורונה.

א-סימפטומטי – נשא של קורונה שאין עליו סימנים של המחלה, אך הוא עלול להדביק בה אנשים אחרים.

אפידמיולוג – מומחה למגיפות. מילה קשה שכל ילד השנה יודע לומר אותה בלי להתבלבל.

אקורדיון – הגדרה של נתניהו לצורך להקל או להחמיר את הנחיות הקורונה על פי הערכות המצב המשתנות. כמו פתיחה וסגירה של אקורדיון.

אקספוננציאלי – מעריכי. גידול אקספוננציאלי / מעריכי הוא כאשר גודל כמותי, גדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. נכנס לשיח הציבור בהקשר של הגידול בקצב ההדבקה בקורונה.

בדיקות – אחד המצרכים החיוניים של השנה – בדיקות קורונה. מדינות נמדדו על פי מספר הבדיקות ליום, וכמות הבדיקות ליום בישראל עמדה לביקורת מתמדת של התקשורת ודעת הקהל.

בהמה – מירי רגב, על פי הגדרותיהם של נתן אשל ושל ליברמן.

בולע רוק – עדות עצמית של גנץ על ההבלגה שלו על התנהגותו של ראש הממשלה כלפיו וכלפי כחול לבן בכלל, והדרתו מההסכם עם איחוד האמירויות בפרט.

בושה – אחת הסיסמאות המובילות במחאת הקורונה, היא קריאות קצובות: בושה בושה בושה בושה.

ביבי בעלי אקספרס – הגדרה של נתניהו לגנץ, שהוא כביכול חיקוי זול שלו.

ביביסטיליה – כינוי לבית ראש הממשלה בבלפור, בהפגנה שנערכה ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. המפגינים דימו את עצמם כפורצי הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

בידוד – הצעד שנדרשו לבצע אוכלוסיות חשודות בהיחשפות לנגיף הקורונה.

ביצים – מוצר נחשק עקב מחסור בתקופת הסגר, לקראת פסח.

בלב פתוח ונפש חפצה – האופן שבו ניגש היועמ"ש מנדלבליט לשימוע של ראש הממשלה.

בלב כבד אך בלב שלם – האופן שבו קיבל היועמ"ש את ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

בלוק – כינוי להפיכת גוש הימין – הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות – ליחידה אחת בתהליכים הקואליציוניים, לאחר הבחירות לכנסת ה-22.

בלפור – רחוב בירושלים המנציח את הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי החתום על ההצהרה על מחויבות בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ברחוב זה נמצא בית השרד של ראשי הממשלה לדורותיהם. לאחרונה הפך שם נרדף למשפחת נתניהו המתגוררת בו ולניתוק מן הציבור המיוחס לה.

בן מוות – תואר כבוד שניתן לבכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל-עטא, עם סיכולו במבצע "חגורה שחורה".

בעגלא ובזמן קריב – אחד הספינים המתבכיינים של השנה. שיחה בין שדרני הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, שבה אברמוביץ' סיפר על בכירי הליכוד שמחכים בקוצר רוח לכך שנתניהו יפנה את המקום בעגלא ובזמן קריב, כלומר במהרה ובזמן הקרוב, הוצגה כאמירת קדיש יתום (!) על נתניהו, כלומר לייחול למותו (!).

ברדק – כינוי שהדביק השר אוחנה למחאה בבלפור.

ברקס – עצירת סחריר בחירות של נתניהו – החלת ריבונות בהחלטת ממשלה ערב הבחירות, מיד לאחר פרסום עסקת המאה, בידי האמריקאים.

בת ערובה – נעמה יששכר.

גל שני – האיום הגדול ביותר, אחרי שנמנע סיבוב הבחירות הרביעי – התפרצות שניה של מגפת הקורונה. האיום התממש ובגדול.

דגל אדום – איתות המצוקה של בתי החולים, שהם עלולים להגיע אל סף קריסה ואי ספיקה. הגורם לסגר השני.

דגלים שחורים – דגלי אנרכיסטים בכל העולם, שאנרכיסטים בישראל הפכו לדגל מחאת בלפור. רוב המוחים אינם מודעים למשמעות הדגל שאחריו הם נוהים.

דיפ שיט – הגדרה של בני גנץ לתהליכי הסרבנות והחמצת ההזדמנויות של הפלשתינאים.

דרבוקות וקונצרטים – ניסוח לא כל כך מוצלח של יועז הנדל בראיון ל"הארץ", על התרבות הישראלית שנוצרה מחיבור של תרבויות, עוות וסולף והפך לכלי הסתה עדתי נגד הנדל וכחול לבן.

הדבקה – האיום הגדול של השנה – ההדבקה וההידבקות בנגיף הקורונה.

הדחה – תהליך להפסקת כהונתו של נשיא ארה"ב טראמפ עקב פרשת אוקראינה-גייט. הקונגרס החליט על ההדחה אך הסנט סיכל אותה.

הזויים – כינוי למפגינים בבלפור בפי ראש הממשלה.

החלת הריבונות – סוגיה שעלתה על סדר היום הציבורי, על רקע תכנית טראמפ, שעל פיה בקעת הירדן תהיה בריבונות ישראל. ניסיון של נתניהו להחלת ריבונות בצעד בזק בישיבת ממשלה סמוך לבחירות סוכלה בידי האמריקאים. עם הקמת ממשלת האחדות סיפוח הבקעה נקבע במרכז סדר יומה המדיני, אך נתניהו קיבל רגליים קרות, ומצא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות סולם לרדת מהעץ. בפי המתנגדים מוגדרת החלת הריבונות – סיפוח.

הטרלה – כינוי להצעות החוק השבועיות של האופוזיציה מימין ומשמאל, שנועדו להביך את מפלגות הקואליציה ולערער אותן.

הכדורגלנים והקטינות – פרשה שהסעירה את הציבור – קיום יחסי מין בין כדורגלנים לנערות בנות 15. לטענת הכדורגלנים הנערות שיקרו באשר לגילן.

המצור על בלפור – הגדרת המפגינים בבלפור את מחאתם.

הנחיתי – ביטוי שגור בפי נתניהו בהתייחסו להוראות שהוא נותן לשרים ופקידים. "הנחיתי לייצר חיסון לקורונה".

הסכם אברהם – שם הקוד להסכם הנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הסעודה האחרונה – מיצג אמנותי קצת סר טעם שהוצג בכיכר רבין, שהציג את נתניהו ומשפחתו בסעודת מלכים שעה שהמצוקה משתוללת. נתניהו קפץ על המציאה וטען שזהו מיצג המסית לצליבתו.

הערבים – כינוי רווח לרשימה המשותפת.

הפיכה שלטונית – הגדרתו של נתניהו לחקירה המסועפת נגדו שהובילה להגשת כתב אישום על סמך ראיות.

הפיראט האדום – מוקד התפרצות הקורונה הראשון בישראל. חנות צעצועים ותחפושות באור יהודה, שבעליה הוא הישראלי הראשון שלקה בקורונה והדביק אחרים שהפיצו הלאה את המחלה.

הקלות – הנחיות שיש בהן כדי למתן את הנחיות הסגר החמורות של משרד הבריאות.

השטחת העקומה – העקומה היא הגרף המתאר את קצב ההידבקות בקורונה. השטחת העקומה היא יעד של האטה משמעותית בקצב ההידבקות. השטחת העקומה היא המדד על פיו מתקבלות ההחלטות על הקלות בסגר וביטולו.

השר לביטחון בלפור – אמיר אוחנה.

התפשטות – התפשטות הקורונה היא קצב ההידבקות במחלה.

התרופפות המשמעת – ההאשמה שהוטחה בציבור עם ההקלות לאחר הסגר בגל הראשון של הקורונה.

וירוס – טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא-חי מארח כדי להתרבות. הקורונה היא וירוס. בעברית – נגיף.

זום – תוכנה שמאפשרת שיחות וידאו מרובות משתתפים. מלהיטי עידן הקורונה. איפשרה קיום ישיבות, לימודים, הרצאות וקשר בין בני משפחה וחברים.

זחילה – כינוי גנאי שיאיר לפיד הדביק להחלטתו של בני גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

חגורה שחורה – שם המבצע של הסיכול הממוקד נגד אבו אל-עטא.

חולים מאומתים – נבדקים שהתברר שאכן לקו בקורונה.

חולים קשים – שיבוש לשון נפוץ. במקום השימוש במושג חולים קשה, כלומר חולים במצב קשה, נאמר "חולים קשים", כאילו הקושי הוא תיאור החולים ולא תיאור מצב המחלה.

חוק ההסמכה – כינוי מביש של חוק הקורונה הגדול בפי המפגינים הרדיקליים, שהציגו אותו בדמות חוק ההסמכה הנאצי שביטל למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

חוק הקורונה הגדול – החוק שהסדיר את סמכויות החירום של הממשלה במשבר הקורונה ואת תפקיד הפיקוח הפרלמנטרי על יישומן.

חוק נורווגי מדלג – רעיון שנקבע בהסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד ובוטל מחשש שייפסל בבג"ץ. החוק הנורווגי מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת וכל עוד הם שרים הבא בתור ברשימתם יכנס במקומם לכנסת. כיוון שכחול לבן התפלגה, המשמעות של ביצוע החוק הנורווגי היה שכאשר שרים יתפטרו יכנסו במקומם ח"כים מיש-עתיד שבאופוזיציה. הרעיון היה לחוקק חוק שבו יישום החוק הנורווגי ידלג על ח"כים מיש עתיד ועם התפטרות שר יכנס תחתיו הח"כ הבא ברשימה שהוא מכחול לבן. כאמור הרעיון לא יצא לפועל.

חוזה חדש בינינו לבין האזרחים – תמצית נאומו של פרופ' רוני גמזו, עם כניסתו לתפקיד הפרויקטור למלחמה בקורונה, שקרא לחידוש האמון בין האזרחים וההנהגה בהתמודדות עם אתגר הקורונה.

חיוביים – נבדקים שהתברר שחלו בקורונה. מתי אנשים רצו כל כך להיות שליליים?

חיטוי – חיסול מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות באמצעי כימיים. בעידן הקורונה אנו נדרשים לחטא כל משטח, כדי למנוע הדבקה.

חייזרים – כינוי למפגינים בבלפור בפי יאיר נתניהו.

חיי שחורים נחשבים – Black lives matter, סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד.

חייבים להתקדם – סיסמת הבחירות של כחול לבן, בסיבוב הבחירות השלישי. שידרה מסר שאחרי שיתוק המדינה בממשלת מעבר אינסופית ומערכות בחירות תכופות, יש להכריע כדי להתקדם.

חל"ת – חופשה ללא תשלום ממקום העבודה. עקב הקורונה הוצאו מאות אלפי ישראלים לחל"ת ממקום עבודתם והפכו, למעשה, למובטלים.

חנינה תמורת פרישה – רעיון שהעלה ליברמן, להסדר מיוחד שבו נתניהו יקבל חנינה לפני משפט על כל האישומים נגדו, תמורת פרישתו מהפוליטיקה.

חסינות – פעולה שבה הכנסת מאפשרת לח"כ שהוגש נגדו כתב אישום לא לעמוד לדין כמו כל אזרח. נתניהו ביקש חסינות כדי לברוח מהמשפט על כתבי האישום שהוגשו נגדו, ומשך אותה כאשר הרוב בכנסת כפה דיון כבר בכנסת ה-21, שבה לא היה רוב לחסינות.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. רבים מעריכים שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.

חקירות אפידמיולוגיות – חקירת התנועה והמפגש של נדבקים בקורונה כדי לזהות את כל האנשים שפגשו ולהנחות אותם על כניסה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה.

חרטא – השר צחי הנגבי הגדיר את הטענה שיש ישראלים רעבים – חרטא, ועורר סערה גדולה, שבעקבותיה הוא התנצל על דבריו.

חתונמי – שם חיבה לתכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שהפגישה ב"חתונה" זוגות שלא הכירו זה את זה וליוו את תהליך הניסיון שלהם ליצור זוגיות.

טריקים ושטיקים – הגדרה ישנה של אריק שרון לתרגילים פוליטיים מלוכלכים. חזרה לתודעה כאשר נתניהו הישיר מבט למצלמה והתחייב לקיים את הרוטציה במועדה ללא טריקים ושטיקים. ומרגע הקמת הממשלה הוא עסוק יומם ולילה בטריקים ושטיקים כדי לגנוב את הרוטציה.

יחיד סגולה – הגדרה נרקיסיסטית של נתניהו את עצמו, בפי פרקליטו, בתשובה לעתירה נגד מינויו לראש הממשלה, כשיש נגדו כתבי אישום.

ילד זין – יאיר נתניהו על פי אבחנתו של אלוביץ'.

כאוס – ביטוי לאי הסדר וההנחיות הסותרות והמבלבלות בגל השני של הקורונה.

כסף, כוח וכבוד – שלושת הכ"פים המפורסמים, שלרוב מוצגים ביהדות באופן שלילי, כיצר הרע; כתאוות שעלולות להשחית את האדם ושעליו להתגבר עליהם. מיקי זוהר סיפר בראיון שאלה שלוש הכ"פים החשובים בחיים והוא מתמקד בכוח שבאמצעותו ישיג גם הכבוד והכסף.

כפפות – לבוש חובה לכיסוי הידיים כדי להימנע מהדבקה והידבקות בקורונה.

כתב אישום – שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום על שוחד, הוגשו נגד נתניהו.

לא אשכנזים – קהל היעד לקמפיין השנאה של נתניהו, על פי עדות מקורבו ואיש סודו נתן אשל.

לא גומר ת'חודש – מצבו האומלל של ראש הממשלה ה"נכה כלכלית" על פי ח"כ מיקי זוהר.

לא רוצה ללכת לביתספר – בדיחה עצמית אומללה של בני גנץ על חוסר ההנאה שלו מהנישואין עם נתניהו, התהפכה עליו כביטוי לחוסר המוטיבציה שלו להנהגה.

לבניות – כינוי עתיק למתקני הענק של בתי הזיקוק בחיפה, שחזר לתודעה הציבורית עם קריסתה של אחת ה"לבניות". לבניה היא צנצנת לבן שהייתה נפוצה בחנויות המכולת עד שנות השישים של המאה שעברה.

להיכנס תחת האלונקה – הגדרת הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי להירתמותם להצטרף לממשלה במשבר הקורונה.

לחקור את החוקרים – סיסמת הקרב של נתניהו בנאום ההפיכה, שהפכה מיד להשטאג הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

ליל הסגר – כינוי לליל הסדר שנערך בתנאי סגר (ובעצם בתנאי עוצר).

ליפסוסים – שגיאות הגיה. המילה עלתה לתודעה הציבורית בעקבות ליפסוסים של בני גנץ בראיונות בזמן הבחירות, שבעטיין הולעג במערכת הבחירות ואף הוצג כדמנטי, לחוץ וכו'.

לסכל את – גלגול חדשני של המושג סיכול ממוקד. במקור, כוונת המושג היא שההתנקשות במחבל נועדה לסכל פיגועי טרור. המושג הוטמע בשיח, והגלגול שלו היה "לסכל את המחבל". הביטוי נאמר פעמים רבות בהקשר לסיכולו של אבו אל-עטא במבצע "חגורה שחורה".

לשרוף ת'מועדון – ביטוי שאול מהמערכון "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש החיוור, על אוהדי בית"ר ששורפים את מועדון קבוצתם, לתיאור אסטרטגיית האדמה החרוכה של נתניהו, המנסה לשרוף את מערכת המשפט הישראלית כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

מאה מטר – המרחק המותר להתרחק מהבית בעידן הסגר.

מבצע טחינה – כינוי לפרשת שחיתות חמורה ביחידת האיסוף 504, שבה נשלחו חיילים בפעילות מבצעית ברש"פ להביא טחינה לקצין מודיעין ראשי.

מגה קוקו – יאיר נתניהו, על פי הגדרתו של ניר חפץ.

מגן – היישומון הלאומי של משרד הבריאות למלחמה בקורונה, שנועדה לאפשר למשתמש בה לדעת אם נחשף לחולה קורונה.

מגן אבות ואימהות – המבצע לטיפול בבתי האבות והדיור המוגן בישראל בעקבות הפגיעה הקשה בהם בגל הראשון של הקורונה.

מגן ישראל – התכנית הלאומית ללוחמה בקורונה, עם מינויו של רוני גמזו לפרויקטור.

מגפה – התפשטות מהירה של מחלה בקרב האוכלוסיה. מגפת הקורונה היא האירוע המרכזי של השנה.

מדגרת קורונה – כינוי של מתנגדי ההפגנות בבלפור להפגנות, בניגוד לכללי הריחוק החברתי, שעלולות להביא להדבקה גדולה בקורונה.

מדינת ישראל נגד נתניהו – כותרת כתב האישום נגד ראש הממשלה.

מחאת המכנסונים – מחאה של בנות בתיכון הדורשות שתינתן להן האפשרות ללבוש בבית הספר מכנסיים קצרים, כפי שניתן לבנים.

מחלות רקע – מחלות נוספות שיש ללוקים בקורונה. מרבית הנספים בכל העולם מהקורונה הם קשישים או חולים שיש להם מחלות רקע נוספות. יש המבקרים את השימוש במושג "מתו מקורונה" של אותם אנשים, ומציעים להשתמש במושג "מתו עם קורונה". כלומר סיבת המוות אינה הקורונה אלא שילוב מחלות הרקע.

מטוש – המוצר שבאמצעותו נוטלים את הדגימה מהאדם, באמצעות שני מטושים לכל אדם – אחד ללקיחת דגימה מהאף והשני מהלוע. האמצעי המרכזי לבדיקת הקורונה.

מיגון – שכבות בידוד שנועדו להגן על אנשים, ובעיקר אנשי צוותים רפואיים, הבאים במגע עם חולי קורונה, כדי למנוע את הידבקותם בנגיף.

מילה זו מילה – ציוץ של רפי פרץ, רגע לפני שהפר הסכם עם בן גביר. מבוסס על סיסמה ותיקה של ליברמן, שעליה נאמר שאמנם מילה זו מילה, אך בכל יום זו מילה אחרת.

מכחישי קורונה – כינוי לרופאים שהציגו לציבור מסר על פיו הקורונה היא סתם עוד שפעת קלה ולא צריך להתרגש ממנה ואין צורך בכל הצעדים שהממשלה נקטה. הבולט בהם – פרופ' יורם לס.

מכשיר הנשמה – המרכיב החשוב ביותר בתמיכה בחולי קורונה במצב קשה. כמות מכונות ההנשמה בישראל היה נמוך יחסית למקרה של התפרצות המונית של המגפה, וזה היה החשש העיקרי שחייב מדיניות דרסטית ובראשה הסגר. בדרכים שונות וחלקן עלומות הושגו במהלך המגפה מכשירים מכל העולם לישראל.

מכתזית – כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. נעשה בו שימוש בהפגנות הפרועות בכיכר פריז בירושלים.

מלגת קיום לעצמאים – אחת מן ההבטחות של הממשלה בהתמודדות עם הקורונה הכלכלית. הדעות חלוקות באשר לאופן מימוש ההבטחה.

מלון קורונה – מלונות שבהם מתאשפזים חולי קורונה במצב קל. המלון הראשון שיועד לכך – מלון דן פנורמה בתל-אביב.

ממשלה דו-ראשית – כינו לממשלת החליפין, שיש בה שני ראשי ממשלה – בפועל וחליפי.

ממשלה בתוך ממשלה – ראש הממשלה, שמיום הקמת הממשלה הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ועוד יותר מכך את רוח ההסכם, הגדיר בציניות את הילדים הטובים מכחול לבן כמי שפעלים כ"ממשלה בתוך ממשלה".

ממשלה פריטטית – ממשלה המחולקת לשני חצאים, שכל חצי כולל שרים מצד אחד של המפה. כזו היא ממשלת האחדות בין הליכוד ובנותיו וכחול לבן ובנותיה.

ממשלת אחדות – הממשלה המשותפת לליכוד וכחול לבן – ממשלה פריטטית ורוטציונית.

ממשלת חירום – שם נוסף לממשלת אחדות, לביטוי מצב החירום בעקבות הקורונה שחייב את הקמתה. ושימש גם כביטוי נוח למי שמראש שללו את ממשלת האחדות ונתלו במצב החירום להסברת השינוי בעמדתם.

ממשלת חליפין – ממשלה שמראש נשבעו אמונים שני ראשיה שיתחלפו ברוטציה.

ממשלת מיעוט – אופציה, או אולי תרגיל, או שמא פנטזיה, ב-28 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי גנץ, של הקמת ממשלה שאין לה 61 תומכים, אך תיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

מנותקים – הגדרה של הממשלה בפי דוברי האופוזיציה ושל כלל הפוליטיקאים בפי רבים בציבור, בשל התעסקותם המתמשכת בעצמם ובפוליטיקה הקטנה שעה שהציבור נאנק תחת קשיי הקורונה הרפואית והכלכלית.

מסכה – כיסוי הפנים ובעיקר האף והפה כדי למנוע מהרסס נושא הנגיף לחדור למערכת הנשימה שלנו ומאתנו לזו של זולתנו. בתחילת המשבר הייתה מחלוקת אם לעטות מסכות והייתה טענה שהמסכה מזיקה, אולם בהמשך נוצרה הסכמה בנחיצות המסכה והממשלה חייבה את האזרחים לעטות מסכות.

מרד המסעדנים – התארגנות של מסעדנים לפתיחת המסעדות לאחר הוראה על סגירתן בגל השני. האיום הביא לביטול ההחלטה.

מרפסות – עידן הסגר בגין הקורונה, שחייב את האזרחים להישאר לבית, החזיר לתודעה את תרבות המרפסות שדעכה בעידן המזגנים. המרפסת הייתה הקשר לעולם החיצון והקשר החברתי בין האנשים. באיטליה החלה תופעה של שירת רבים מן המרפסות והיא התפשטה גם לשאר המדינות. בין האקטים של תרבות המרפסות – מחיאות כפיים בשעה מסוימת בכל רחבי הארץ לאות הוקרה לצוותים הרפואיים, תפילות כתחליף למניינים שנאסרו בבתי הכנסת, שירה משותפת בליל הסדר ועוד.

מרפקים – האיבר שידע עדנה בעידן הקורונה, כתחליף ללחיצת יד ולשימושים בכף יד, שעלולים להדביק במחלה.

משיכת החסינות – צעד שעשה נתניהו יום לפני הדיון בכנסת על בקשתו לחסינות, כשהבין שאין לה שום סיכוי להתקבל.

משפחה גרעינית – המשפחה המצומצמת המתגוררת באותו בית. השנה סדרי הפסח וחגים נוספים נחוגו רק במשפחה הגרעינית, בגין הקורונה.

מתחם הסבירות – ביטוי יסוד בתורת האקטיביזם השיפוטי, על פיו התנהלות הרשויות נבחנת לא רק על פי החוק היבש, אלא גם על פי הסבירות של התנהלות. הביטוי היה בכותרות בעקבות הודעתו של היועמ"ש מנדלבליט שמינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה היא מחוץ למתחם הסבירות.

מתווה ריבלין – מתווה שרקם נשיא המדינה כדי לאפשר ממשלת אחדות רוטציונית בין כחול לבן והליכוד, לאחר הבחירות לכנסת ה-22, שכללו יציאה לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, והפיכתו של גנץ לראש ממשלה בפועל בכל תקופת הנבצרות ועד הרוטציה, שבעקבותיה יהיה לראש הממשלה לכל דבר. המתווה כלל שינויי חקיקה כדי לאפשר זאת.

נאום ההפיכה –נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו לאחר החלטת היועמ"ש להגיש נגדו כתבי אישום, בו האשים את מערכות האכיפה בישראל בלא פחות מהפיכה.

נבצרות – מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לכהן בתפקידו, וסמכויותיו עוברים לממלא מקומו. בדרך כלל נבצרות מיועדת למקרים של מחלה (כמו התמוטטותו של שרון). על פי מתווה ריבלין, נתניהו ייצא לנבצרות אם יוגש נגדו כתב אישום.

נגיף – השם העברי של וירוס. במלחמת השפות הגיף הנגיף את הווירוס, והתאזרח בשפה המדוברת.

נהיה בסדר או שנהיה בסגר – סיסמה של משרד הבריאות שתבעה מן הציבור להקפיד על הנחיות הריחוק החברתי, המסכות והיגיינה עם היציאה מן הסגר הראשון.

נזרת – אחת ההצעות לשם העברי לקורונה, הקרויה כך בשל צורת הכתר. נזר הוא כתר. הצעה נוספת היא כתרת ויש הצעות נוספות, כולן במשקל מחלות (כמו נזלת, שעלת, חזרת, אדמת, חצבת וכן הלאה). האקדמיה ממליצה להיצמד למושג הלועזי קורונה.

נייר טואלט – מגיבורי משבר הקורונה. רבים אגרו ממנו ויצרו מחסור שעורר ביקוש וחוזר חלילה.

נמסטה – ברכה מקובלת בתרבות ההינדית, במחווה גופנית של קידה קלה והצמדת כפות הידיים כשהאצבעות כלפי מעלה. צוינה כתחליף אפשרי ללחיצת יד וחיבוק בעידן הקורונה.

נכה כלכלית – הגדרה ילדותי ומבישה של ראש הממשלה בפי ח"כ מיקי זוהר, כדי להצדיק את הקלות המס לנתניהו.

נרמול – או נורמליזציה. תהליך של יצירת יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב. גולת הכותרת – הסכם השלום עם איחוד האמירויות ואחריו עם  בחריין.

סגר – במקור, סגירת חיצונית של יישוב פלשתינאי ביהודה ושומרון לצרכים ביטחוניים. בעידן הקורונה היה לְכינוי לכל סוגי ורמות הגבלות התנועה על אזרחי ישראל.

סיבוב שלישי – מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, שאליה נגררה מדינת ישראל.

סיבוב רביעי – החרב המתהפכת מעל הפוליטיקה הישראלית והציבור הישראלי, שמא אי הכרעה גם בסיבוב השלישי של הבחירות ואי הקמת ממשלה בעקבותיו, תהפוכנה את הסיבוב הרביעי לבלתי נמנע. גם אחרי הקמת הממשלה, החרב עדיין מתהפכת.

סיפוח – החלת הריבונות בפי מתנגדי המהלך.

"סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" – קבוצת פייסבוק פופולרית ביותר, שבה לוחמים בתקופה שצה"ל היה בלבנון מספרים את סיפוריהם. הוקמה באמצע השנה ובתוך ימים הצטרפו אליה רבבות גולשים וסיפרו את סיפוריהם.

ספינת הקורונה – כינוי שניתן לספינת התענוגות "דיימונד פרינסס", שכל הנוסעים בה "נכלאו" למעשה בה ובחדריהם, עת עגנה לחופי יפן, כדי להגן עליהם מפני קורונה, לאחר שהתגלתה התפרצות שלה על הספינה. בפועל, הצעד הזה רק הרחיב את ההידבקות.

עובד חיוני – עובד שלמרות הסגר לא יצא לחל"ת אלא המשיך לעבוד כרגיל בשל חיוניות תפקידו ומקצועו. הפך לסמל מעמד.

עוצר – הוראה של גוף בעל סמכות האוסר תנועת אנשים ברחובות. בליל הסדר הוטל עוצר על מדינת ישראל מתוך חשש שהמפגש המשפחתי והקהילתי של הסדר יחולל הדבקה המונית.

עוצר לילי – צעד שקבינט הקורונה החיל על ארבעים ערים אדומות, אך לא הצליח לאכוף אותו.

עטיה – מילה במשלב גבוה של השפה העברית, שנכנסה לשימוש עממי בעקבות הקורונה: לעטות מסכות, לעטות כפפות. סוכן הביטוי הוא התקשורת. בהנחיות משרד הבריאות דובר על חבישת מסכות. אבל למרבה הצער הביטוי השכיח הוא "לשים מסכות".

עטלף – יונק הדומה לעכבר מעופף, שלפי ההערכות הוא האשם במגפת הקורונה. מקור ההדבקה הוא כנראה בעטלפים חולים שהדביקו כמה עשרות בני אדם בשוק לממכר בשר חיות בר בעיר ווהאן שבסין.

על סטרואידים – השימוש האינפלציוני בקונספירציה של "אכיפה בררנית" חייב את נתניהו להעלות את המינון לאחר הגשת כתבי האישום, והוא החל לדבר על "אכיפה בררנית על סטרואידים".

עסקת המאה – תכנית השלום של טראמפ, הפרו-ישראלית ביותר אי פעם.

עקומה – הגרף המצביע על קצב התפשטות הקורונה בישראל ובעולם.

ערים אדומות – הערים שמצב התחלואה בהם הוא הקשה ביותר, על פי תכנית הרמזור של רוני גמזו.

פיגוע לאומי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, על פי הגדרת נתניהו.

פיוס לאומי – צורך לאומי, שרבים קיוו שממשלת האחדות הלאומית תיצור לו מענה.

פלונטר – תיאור המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות, שהסתיימו ללא הכרעה. ובשתי מילים: הפלונטר הפוליטי.

פסח לא יהיה פורים – סיסמה להצדקת העוצר בפסח, כדי למנוע הידבקות המונית בקורונה כפי שהייתה בפורים.

פעימה – הגדרת חלוקת הכספים לאזרחים / עצמאים / מובטלים / עסקים – לא בבת אחת, אלא בחלוקה למספר פעימות.

פרויקטור הקורונה – המשיח לו חיכינו חמישה חודשים, עד מינויו לתפקיד האחראי הלאומי למאבק במגפה, רוני גמזו. ימים יגידו האם הוא משיח שקר.

פרחה – ביטוי לנערה קלת דעת. ביטוי שאול מהסלנג של העולים ממרוקו, שנקלט בשפה העברית. עלה לכותרות השנה, כאשר "שיר הפרחה" של עפרה חזה זכה לגרסת כיסוי בפסטיגל, מעוקרת מהמילה המפורשת.

פריימריז בזק – תכנית של נתניהו לשריין לשנים קדימה את מנהיגותו בליכוד, ללא מתחרים, בסוג של הצהרת נאמנות. התכנית נגוזה דקות אחדות אחרי שהוצגה, בעקבות ציוץ של גדעון סער, עם רמז להתמודדות, שהבהיל את נתניהו.

פרקליטות בתוך פרקליטות – תיאוריית הקונספירציה של השר אוחנה, על קבוצה בתוך הפרקליטות שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון.

קבוצת סיכון – הגדרה של קבוצות באוכלוסיה שעלולות להיפגע קשה כתוצאה מהידבקות בקורונה – אנשים מבוגרים מבני 60 ומעלה, חולים וכו'.

קבינט הפיוס – ועדת שרים שעל פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות אמורה לדון במוקדי המחלוקת והקרע בחברה הישראלית ולחתור לפתרונות של פיוס. נתניהו לא הקים אותה.

קבינט הצללים – צוות מומחים למלחמה בקורונה שהקים ח"כ בנט, שאיתגר את הממשלה והציג אותו ככישלון במלחמה בקורונה.

קבינט הקורונה – ועדת השרים לענייני הקורונה.

קו אספקה – אופן העברת ה"מתנות" לנתניהו, על פי הגדרת מנדלבליט.

קואליציית החסינות – כינוי למפלגות התומכות בנתניהו ובחסינותו, שמטרת העל של נתניהו היא להקים עמן קואליציה כדי להבטיח שלא יעמוד לדין.

קורונה – ללא ספק – מילת השנה. שמו העממי של הנגיף קוביט 19 – מגיפה עולמית שהשביתה כמעט לחלוטין את העולם כולו וגם את ישראל.

קורונה כלכלית – הכינוי לנזק הכלכלי והחברתי הכבד שנוצר עקב הקורונה.

קוקפיט – כינוי לרביעיית ההנהגה של כחול לבן: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. פירוש המילה: תא הטייס. הקוקפיט התפצל עם הצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות.

קיבינימט – ליברמן נשאל בראיון מה יעשה אם נתניהו יציע לו להצטרף לממשלת אחדות ברוטציה. ליברמן השיב שיאמר לו "לך קיבינימט".

קפסולה – קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה. מקור המילה לטיני: קופסה קטנה.

ראש ממשלה חליפי – הגדרה מוזרה בהסכם הקואליציוני של הרוטציה לאחד מהשניים – נתניהו או גנץ, כשאינו מכהן בפועל כראש הממשלה.

רוטציה – הבסיס לממשלת האחדות הלאומית, כמו ממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, הוא הרוטציה בין נתניהו לגנץ במחצית תקופת כהונתה.

ריבונות – הפיכת שטח שלא חלו בו החוק והמשפט של המדינה, לחלק אינטגרלי של המדינה, עם החוק והמשפט שלה, בדיוק כמו שאר חלקי המדינה. התחייבות הבחירות של נתניהו להחלת הריבונות על בקעת הירדן ולאחר מכן תכנית טראמפ שעל פיה תוחל ריבונות ישראל על 30% משטחי יו"ש יצרו ציפיה לצעד מדיני משמעותי של החלת ריבונות, שבסופו של דבר לא התממשה.

ריחוק חברתי – ביטוי אוקסימורוני, על פיו בניגוד למצב שגרה, דווקא הריחוק בין אנשים הוא ביטוי לחברתיות, כי הוא מגן מפני הידבקות בקורונה.

ריסון מהודק – הגדרה של הפרויקטור רוני גמזו של הצעדים החריפים נגד הקורונה ובראשם הסגר השני.

רל"ב – ראשית תיבות של "רק לא ביבי". דרך נפוצה בקרב חסידי נתניהו להסות כל ביקורת על אלילם. "אה, זה רל"בניקים".

רמזור – תכנית של רוני גמזו, פרויקטור הקורונה, לדירוג היישובים בישראל על פי התפשטות המחלה בתוכן, על פי צבעי הרמזור, וטיפול שונה בין קבוצות היישובים על פי דירוגם, ובכך מניעת סכנה לסגר על כל הארץ.

רעיל – כינוי למנהיגותו של נתניהו בפי מתנגדיו: מנהיג רעיל.

שאננות – האווירה ששררה במדינה בעקבות ההקלות בסוף הגל הראשון של הקורונה, שסייעה מאוד להתפשטות הגל השני.

שגרת קורונה – כינוי למצב הביניים שייווצר בעקבות ההקלות ושחרור הסגר, כדי ליצור שגרה מסוימת, אך ממש לא שגרה שגרתית כתמול שלשום.

שוחד – הסעיף החמור בכתבי האישום של נתניהו, בתיק 4,000.

שיטוח העקומה – עצירת העליה בקצב ההדבקה בקורונה.

שימוע – אקט שבו ניתנת לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו בפני הפרקליטות טרם החלטה סופית על הגשת כתב אישום. נתניהו קיבל שימוע בתנאים ייחודיים – הוא נדחה לבקשתו עד אחרי הבחירות, הוא הוארך לבקשתו לארבעה ימים. היועמ"ש ניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה, שמע את כל הטענות והחליט להגיש את כתבי האישום.

שלום – מילה שיצאה מן האופנה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו והתהליכים המדיניים עם הפלשתינאים וסוריה, וחזרה בגדול בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמדינות שככל הנראה בדרך.

שלום תמורת שלום – ביטוי שטבע יצחק שמיר, כמשקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום" וכנגד ההתייחסות למתנגדי הנסיגה כמתנגדי השלום. נתניהו הכתיר בביטוי זה את הסכמי הנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

שני מטרים – המרחק המותר בין שני אנשים כדי למנוע הידבקות בקורונה.

שר התורה – כינויו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, בקרב הציבור זה. והמהדרין יאמרו:  "מרן שר התורה". הכינוי פרץ לתודעה הציבורית הכללית, לאחר שרוני גמזו מתח ביקורת על הרב קנייבסקי, ועורר סערה בקרב מעריציו.

שרשרת ההדבקה – מהלך ההדבקה בקורונה מחולה אחד לשרשרת של אנשים שנדבקו ממנו וכל אחד מהם החל שרשרת הדבקה משלו. עצירת שרשראות הדבקה היא הצעד המשמעותי ביותר בעצירת המגפה.

תו סגול – אישור עבודה לעסק בתהליך היציאה מסגר הקורונה, אם הוא עומד בכללי הזהירות הנדרשים בידי משרד הבריאות.

תוך כדי תנועה – תיאור אופן קבלת ההחלטות באירוע הקורונה שבא במפתיע והיה אירוע מתגלגל.

תכנית טראמפ – תכנית השלום של נשיא ארה"ב. השם הזה נקלט בשיח הישראלי יותר מהכינוי שהדביק לה בעל התכנית: עסקת המאה.

תמותה – מספר או אחוז החולים שמתו מן הקורונה.

תעשו חיים – קריאה (נמהרת מדי) של נתניהו לציבור, עם ההקלות בסגר בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

תפירת תיקים – הקונספירציה המטורללת שבה מאשימים נתניהו וחסידיו את המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש ואו-טו-טו גם את בית המשפט.

תקציב דו-שנתי – תקציב שנתי (+חודשיים), להבדיל מתקציב חד-שנתי שהוא "תקציב" לחודשיים (או כלי עבודה לגניבת הרוטציה).

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

גנץ צדק

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהרקע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה הוא הוא מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית. נתניהו עשה זאת, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות,  שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.  

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל.

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

הוא ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזיה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.

הוא ידע שהייתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית לבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות (שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה"חליפי" למיניהם). הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב רביעי.

הוא ידע, שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים; אף צד לא יוכל להקים ממשלה, והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

* "דיומא"

צרור הערות 26.8.20

* רגשות מעורבים -רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של העדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר הייתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכל, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב…"ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא הייתה שורדת יותר ממספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ.

דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו.

נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף.

וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

כל הכבוד להם! כל הכבוד לדרך ארץ!

הבעיה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו".

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא הייתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכל דחיה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דרדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני.

פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השניה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה".

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים הייתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין.

דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף הייתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת.

מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא הייתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.  

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית.

אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים.

משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפ' נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה הייתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים.

אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה.

רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו". איני מסכים אתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת.

הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

* בהסכמה – "נאשם באונס ילדה בת 12. סניגורו: זה היה בהסכמה".

סניגורו?!

אתה אמתי?!

בת 12!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם.

יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

            * ביד הלשון

משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג".

אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

* "חדשות בן עזר"